פתח דבר 🔗
החכמים החוקרים לכל תכלית הגידו, כי כל תנועה, אשר לכל החי, היא עבודה או משחק. נוע ינוע החי לבקש לו טרף, להדוף מלפניו אויב, להסיר מדרכו כל שטן וכל מכשול – תנועה כזאת היא עבודה. ואחרי אשר מצא בעמלו די מחסורו ולא יבקש עוד לנפשו דבר, עוד נשאר בו כח עודף, כח עצור ועזוב, הדורש תפקידו גם הוא, ופרץ ויצא בדרך המעשה, אשר אין מגמת פני עושהו כי אם לפעול ולעשות – היא תנועת השעשועים, המשחק. על כן הילדים, הפראים באדם ובעלי החיים, אשר עמלם אך לפיהם ומשאלותיהם אינן עוברות מן הרגע והלאה, עובדים מעט ומשחקים הרבה (אומרים אָמֹר, גם זמירות הצפרים אינן על הרוב בלתי אם תנועת משחק); ועל כן גם עשירי ישראל, אשר דאגו ושקדו והכינו הכל להם ולבניהם וגם לעמם (כי על כן אין אביון ואין חסר־לחם ואין כושל בישראל, מאז רבו אילי הכסף בקרבנו בכל ארץ ובכל מדינה), ממעטים לעבוד ומרבים לשַׂחק – אלה במֵרוץ ואלה בציד, אלה יאמצו להם סוסים ברודים ואלה – כלבים אמוצים ואלה – עכברים לבנים ותענוגות בני אדם, שִׁדה ושִׁדוֹת.
ואני עבדכם, הלא ידעתם אם לא שמעתם, כי שמע אלהים את תפלתי ואת תחנוני, אשר התפללתי ואשר התחננתי אליו – וגם הנה הייתי לעשיר בישראל. איך היה הדבר – לא אוכל להגיד גלוי לכל הקהל, פן ישמעו חברי, אוהבי ושונאי, והלכו והיו לעשירים גם הם ואז – הלא תדעו: “מאה מיתות ולא קנאה אחת”, והיה כי תראינה עיני והנה כל רעי עשרו מצאו הון להם גם הם – ועוללה עיני לנפשי מכל עני ומכל עמל ומכל צרה, אשר יבואו עלי ועליהם גם יחד; כי בעני רעינו מאֻשרים אנחנו וכי לא יבאו קונים לחנות שכני – אז אשמח כמו לוּ באו אל חנותי אני, כאשר יאמר משַל העם: “אח לא פדה – יפדה”. וגם אין לכם לדעת איך הייתי לעשיר ואין שואל בעולם המעשה לדברים כאלה: אשר עלה היום במעלות לא תזָכרנה לו ראשונות. גר שנתגייר ועני שנעשר ואציל שהורם מאשפות – כקטנים שנולדו נדמו.
ובכן הנה הייתי לעשיר, אין עוד כל מחסור ואין עוד כל צֹרך בעבודה… הנה הכינותי את הכל למעני ולמען משפחתי ולמען עמי, עשיתי גם לביתי גם לבית ישראל – לא לכל ישראל, כי אם לבני ישראל עם קרובי: הטיתי את לב ממשלת רומניה להפיר, ביד מלאכה אשר בפילדלפיה, את עצת העשיר הרמן לאֶב על אדות צאת היהודים מרומניה אל טכסס (כי רעה עיני בחברי זה, שַׁלָמה יעשה לו שם כאחד הנדיבים בישראל וישא חן וכבוד גם מלפני ממשלת ארצו!) וגם יסדתי אגודה, אשר לה הון עשרת אלפי אלפים שקל לקרן קימת, להוציא את יהודי רומניה לארץ ישראל; כי הבינותי לממשלת רומניה וערכתי לעיניה את הטובה הכפולה והמכפֻּלת, אשר תצא לה מן הענין הזה: הֵחלץ תֵּחלץ פעם אחת מ“שאלת היהודים” ותקוע תתקע לה יתד, ביד חלוציה אלה, במקום נאמן, במזרח הקרוב. ובעד ה“רומנים בני דת משה”, הקוראים בגרון כל היום “אהבתי את אדוני – לא אצא חפשי”, שקלתי על יד איש ואיש מנבחרי העם עשרת אלפים ככר כסף ביהודים האלה – לא להאבידם, כי אם להעבידם: לתת להם, לכלם פעם אחת, משפטי אזרח, לרצוע את אזנם במרצע אל אדמת רומניה ועבדוה לעולם. כי הנה סוד גלוי הוא ברומניה, כי הסעיף השביעי אשר במשפט־המלוכה (לבלתי תת משפט אזרח ליהודים כי אם לאיש איש לבדו, על פי רוב דעות בבית הנבחרים) מקור מי־זהב הוא לנבחרים, ואיש יהודי לא יעבור שלום עד אם פִּזר נתן מלֹֹא חפנים על ימין ועל שמאל; על כן ישקדו וישמרו הנבחרים, ומגניהם אשר במערכות השלטון, בקנאה גדולה ובכל תקף על הסעיף הזה מנגוע בו לרעה…
ובהיותי לעשיר ולא היה לי עוד כל חפץ בעבודת עבודה, שמתי פני לבקש לי עבודת משחק, למען הוציא לאור יתר כחי ויתר אוני המתרוצצים והמתחוללים בקרבי כאש עצורה בכליות הר־געש.
אבל מה העבודה אשר אראה לי? סוסים וכלבים ועכברים – אינם לפי טעמי; על סוס לא רכבתי מעודי, מפני כלב אני ירא ככל בני עמי, ולעכברים הייתי איש ריב כל הימים: כי מתמיד הייתי מנעורי, “תולעת ספרים” ככל אבותי, ויהיו ספרי, אשר במעוני הדל, מעט הרֶוח ורב החוֹרים, לסלע המחלקות ביני ובין “הני עכברי רשיעי”, כי עלו ובאו בגבולי, התעשקו עמי ואני עמם על נחלתי, צרור עלים בלים, אשר גרסה נפשי ונפשם לתאבה יומם ולילה חליפות.
בקשתי לי אפוא מלאכה אחרת – בקשתי ומצאתי. אומרים אָמֹר: בני מלכים לומדים מנעוריהם איש איש מלאכתו אשר יבחרו לו הוריו ומוריו, והיה כי יֵהפך עליו הגלגל ויצא בגולה והיה נודד ללחם, או כי ישב על כסאו ו“ימלוך ולא ימשול” ונפשו תקצר למות משממון – ושלח ידו במלאכה ועשה בה ותחי נפשו.
ואנחנו בני ישראל בני מלכים, הלא גם לנו מלאכה, אשר לִמדו אותנו אבותינו מדור דור – מלאכת הכתיבה, אשר היתה לנו היום למלאכת הספרות, מלאכה שאינה צריכה לגופה, מלאכת־שעשועים. לפנים לא היו סופרים בישראל – ולא עשו עט שקר סופרים. האב או המורה הביע רוחו למסבו או כתב הגיון לבו על ספר לתלמידיו או לבניו להדריכם ולהורותם. הדברים לא היו יפים, נמלצים ומהֻקצעים, כי בעליהם לא שִוה לנגדו את הקהל הגדול ואת משפטו, על כן לא בחר לשון ערומים, לא בקש לתת לדבריו חן ויפי ותפארת מליצה, למען היות להם ברק, למען יתנו לו כבוד ויהללו בשערים מעשיו. ואולם הדברים יצאו מן הלב, אמת היה חותמם וישׁר־לב יסודם. הבנים או התלמידים, ואחריהם כל העם, ידעו נאמנה כי נפש המורה, אשר אותה שפך בספרו, היא המדברת אליהם, ידעו כי חלק האמת הנטועה בנפש איש ואיש, הוא חלקם – והדעת הזאת היתה דַיָם ועמה לא בקשו עוד תפארת לשון ונֹעם שיח וטוּב־טעם. ועתה יכתוב הסופר מראש למען “הקוראים הנכבדים” והכן יכין את עטו ואת לבבו, את לשונו ואת דעתו לעמת הטעם והחפץ ודעת הקהל ורוח היום. ויש אשר יכתוב הסופר פעם בכה ופעם בכה; ויש אשר יכתוב במכ“ע אחד, לפני קהל קוראים מיוחד, על פי דרכו, על פי דרך מכה”ע הזה, ועל שלחן אחר, לפני קוראים אחרים, יערוך מטעמים שונים, שפה אחרת ודברים אחרים. ויש אשר הוא נהפך בלשונו, עושה הֵנה והנה, במאמר אחד על ענין אחד בעצמו, זכור ושמור בדבור אחד. סופר כזה יבחר מלים, ייטיב, ייַפּה ויוציא מתחת ידו דבר מתֻקן, סופר כזה אומן את ידו, את עטו – אבל הלב? מי יודע את אשר בלבבו ואם יש דבר בלבבו אם אין!
ובכן הנה מלאכה נקיה וקלה, עבודת־שעשועים – עבודת הספרות; הבה תאחז בעט סופר ידי לשחק בו.
ואני בראשונה היה עם לבבי להיות בעורכי כה“ע בישראל, כתבי העתים העברים, כי רב גבולם, כי כביר כח מעשיהם, “בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם”. הן המה יש להם, לאיש איש, אלף אלפי חותמים, וקוראים אשר לא יִמָנו ולא יסָפרו מרוב, ועל מספר מעט מאלה לא יפרשו כנפי אורם, כי מי כמוהם בז לקטנות. על כן אין בארץ, אשר יש בה יותר משני אלפי אלפים נפש יהודים – כאוסטריה – כי אם מכ”ע עברי אחד, ובארץ אשר יש בה שבעת אלפי אלפים יהודים – אך שנים־שלשה כתבי עתים, ובאשר אין שם כי אם כמאתים וחמשים אלף – כרומניה – אין גם מכ“ע עברי אחד, והמה כלם יחדו אכן יחתמו על כה”ע העברים אשר מעבר לגבול, והביאו ממרחק לחם חקם, אשר לא יחסרנו היהודי וחי. וכי ימוט מכ"ע עברי באחת הארצות, כי יחסרון אלף אלפי חותמיו מאות או אלפים אחדים וחשך היום בצהרים – ובאו חותמיו מבני הנכר והחזיקו בו, ושלח לו הכהן הקתולי כסף חתימה לשנה שלמה וקריאה לעזרה, לאמר: העברים, הביטו לראות! 1
היה עם לבבי – ואולם שבתי וראיתי כי העורכים האחרים כבר קִדמו פני, הכריעוני, כבר פרשו כנפיהם על כל קצות הארץ, אספו בחפניהם אל ספרי פקודיהם כל חותם וכל קורא, וכל בתי ישראל מלאו חותמים וכל שלחנות מלאו כ"ע עברים בלי מקום גם לקלפים: הארץ הנה נחלקה לאחרים והשמים – שמים לה' ולמשוררים. ואני העשיר העני מה אעשה אפוא כיום, מי יקום לי עם “מלכי אלקום” אלה ומה תקותי כי אתחרה בם – ואוכל? אז רפו כנפי, השפלתי גאותי, עם ארבות ידי ועם משא נפשי הרחבה ואֹמַר: אעלה בקרית־ספר, אֹחזה בכנף אחד העורכים ואהיה לו לסופר מודיע חדשות; המקצוע הזה רצוי לרוב הקוראים מכל יתר הענינים ובו אשליך חַכּה.
ואשוב ואראה עוד והנה בכל המקומות ובכל הארצות הנושבות כבר יש לכה"ע סופרים מודיעי חדשות, חדשות אשר צמחו או אשר תצמחנה, חדשות כאשר הן או מגֻדלות על אחת שבע; כי כן משפט הסופרים המבשרים בכל המקומות בישראל ובעמים וכן דרך הארץ: את המקומות יתנו לפני הקהל – על המפות – במדה קטנה, אחת לעשרים אלף או לחמשים או למאה אלף, ואת המעשים אשר נעשו או אשר לא נעשו בהם – במדה גדולה, על אחת שבע או שבעים ושבע; חקה אחת ומשפט אחד לדבר הזה לזכרונות דברי הימים הקדמונים ולדברי ימינו אלה. – על כן ראיתי לי מקום, אשר שם רב המון ישראל נחִתּים או משוטטים, ואשר אין שם עוד סופר קבוע: אכתוב מכתבים מגיא חזיון, אודיע חדשות גם אני, חדשות טובות משמחות לב – בטרם תצמחנה אשמיע אתכם.
א. 🔗
בימים ההם, בשנות השבעים למאה השביעית למספר בני ישראל, היה רעב בארץ, בתוך הגוים, – לא רעב ללחם ולא צמא ליין ושכר, כי אם לחקור ולדעת את תורת ישראל ואת ספריו הראשונים והאחרונים. אך לא מאהבתם את היהודים זכרו את ספריהם וינהו אחריהם, כי אם משנאתם אותם, כי גברה השנאה מאד מאד על ישראל ותגדל יתר מאהבתם ומחמלתם אותו לפני שנים־שלשה דורות כעבור על העמים ועל מושליהם רוח נדיבה להקל את ידם מעל עם בזוז ושסוי ולתת לו חקים ומשפטים צדיקים בתוך אזרח הארץ. – וישובו על כל העלילות, אשר שמו לעם חרמם למרר את חייהם ולהשפילם לפני עם הארץ, ולכל בהן – על העלילה הנתעבה והנוראה, עלילת הדם, וישימו אותה פעם בפעם לאיש יהודי אשר ראו להם, ויביאו אותו במשפט ואת עם היהודים ואת תורתם ואת דתיהם עמו. ודורשי המשפט, העומדים על האיש לשטנו, דברו בכה ובכה על ישראל ועל תורתו ככל הוַת נפשם. אך גם המה, גם הכהנים המבינים אשר הובאו מרחוק מקצה הארץ לברר וללבן ולהוציא לאור כל נעלם, לא מצאו ידיהם בספרי ישראל ויהיו לשחוק. המשפט היה והנַענה ימים על שנה יצא נקי בהשפטו והצוררים שמעו מוסר כלימתם מפי הסופרים בכה"ע, אף הם השיבו אמריהם להם: מדוע אין בתוך חכמינו וכהנינו אנשים יודעי תורת היהודים וספריהם בכתבם ובלשונם, אשר נמצא חפצנו בם בבוא עוד משפט דמים לפני השופטים ולפני הקהל (ומשפטים כאלה בא יבאו עוד – זאת יודעים אנחנו), ומי ילך לנו לעת כזאת לבקר ולבחן את ספריהם ולא יכלימו אותם מליציהם ולא יענו כחשו ואולתו בפניו ולא יחַבּלו את מעשי ידינו… אין לנו טוב, כי אם לעשות אשר ילמדו ואשר ידעו גדולינו וקטנינו את הלשון העברית, למען ירבו בתוכנו המבינים בספרי העם הזה וגלו את כל צפוניו ואת כל חקותיו הכתובים לו בספרתו מפֹרש או סתום, דבר או חצי דבר. כי אמרו להם ערום יערימו היהודים וחקיהם הנסתרים, אשר נחלו מאבותיהם, רשומים להם ברמזים ובמליצה חידות.
הדברים והמשאלות האלה, אשר הביעו איש במקומו ואיש במסבו ואיש בקהל מרעיו, התגלגלו ובאו במערכות השלטון אל אשר לו המשפט והיכלת – וגם לא שבו ריקם. ובהגיע תור העצה היעוצה להיות למעשה והלֶקח העברי להנתן בבתי הספר הגבוהים ובבתים ובאגֻדות אשר מחוץ לבתי־הספר – ויפנו כה וכה לבקש להם מורים מתוך הגוים, כמשפט, ולא מצאו, ויבקשו בתוך המשומדים – ואין (כי בדור הזה רחוק מה שהיה: אשר ימיר איש יהודי את דתו אחרי היות לו חנוך עברי מנֹער). אז נועצו לעשות כמעשה ממשלת רומניה, אשר הפקידה מבני ישראל לרופאי הגלילות בעריה ולמורי לשונות נכריות בבתי הספר בכרתה עמהם אמָנה לשנות מספר – עד היות לה רופאים ומורים מבני עמה; ויבאו בדברים עם חכמים ועם מורים יהודים ויכרתו עמהם ברית לשלש או לחמש שנים, עד אשר ימָצאו להם מורי עברית מן הגוים.
הדבר נודע בקהל על ארץ רבה, אך המגמות והמזמות והמועצות, אשר עוללו במסתרים ואשר חוללו והולידו את החדשה הזאת, לא נודעו כי אם בתוך גבולות הארץ פנימה. הרחוקים שמעו, תמהו, השיחו בה ויפנו איש לסבלותיו. אך גם היֹֹה היו אנשים וחוגים, אשר נגע הענין הזה עד לבם ולא הניח להם לישון. וכאשר באו לפנים מלאכים מארץ מרחק אל בולן מלך כוזר ואל ולדימיר הקדוש לרוסים, מבקשי האלהים, להלל אליהם איש את אלהיו ואת דתו, כן התעוררו אלה לנסות דבר אל מבקשי הלשון הנכריה ולעמוס להם איש את לשונו. ויתאמצו בעלי ה“עזרה” ביד מלאכי ארצם וביד כלי השרת אשר להם, עתוני ה“אורתודוכסים” אשר בירושלם ואשר בהמבורג, להטות לבב ידידי העברית החדשים אל לשונם, אל הגרמנית, וראשי הכי"ח שחדו מכחם על ימין ועל שמאל בעד “לשון ארצם ועמם”, לשון צרפת, לבכר אותה על פני העברית. מה היו תוצאות מאמציהם אלה ומה הדבר אשר השיבו אותם – לא נודע בקהל.
ויבאו הימים והגוים הרבו ללמוד עברית מפי מורים יהודים איש בבית הספר ואיש בביתו, וַיִשָנה החזון אשר נראה באירופה בראשית המאה הט“ז ובראשית המאה הי”ח למספר הנוצרים, בימים אשר ישבו כהנים גדולים ואצילים ורוזני ארץ לפני ר' עובדיהו ספורנו ולפני ר' אליהו בחור וחבריהם, לבקש תורה מפיהם. ויודעי עברית בישראל לא היו דַי לכל המלאכה ויקנאו ויתחרו דורשי העברית אלה באלה ויחזיקו שבעה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי אחד ובציצת ראש נער עברי אחד לאמר: למדֵנו לשונך והאר עינינו בתורתך. אך התוצאות היו שונות מאד מאשר דִמו להן בתחלה: כאשר נפרץ הדבר ויבינו בכתבי הקדש ובספרים אשר אחריהם וישקדו עליהם וישגו באהבתם – והנה נשכחו הראשונות אשר היו נסבה למשוך את בני יפת אל אהלי שם, והשתנו האנשים ונהפכו הלבבות ותהי עמם רוח אחרת. רבים בצוררי ישראל לפנים, אשר נגשו ללמוד ספרי היהודים למען מצוא בם דברי עונות ולסלף דבריהם לרעה, הגיע אליהם כאשר הגיע אל אחדים מן הנזירים הקתולים בימי הבינים ומן הנוצרים לומדי עברית אחרי תקופת ה“רפורמציה”: תורת ישראל ודברי הנביאים והחכמים והחקים הטובים והמוסר הטוב, מורשה קהלת יעקב, אשר רבים בהם היו אך עתה לחקת משפט לעמי אירופה ורבים עודם עומדים לנס ולמופת לגוים לדור אחרון – צרפו כליותם ולבם ותחת השנאה והבוז לעם הפלאי הזה, אשר ישבו עמו יחד מאות שנים וידוע לא ידעוהו, באו בלבותם אהבה וכבוד ונֹחם על כל הרעה אשר עשו ואשר דִמו לו. – ועלילת הדם היתה לחזון יקר בארץ ותלך הלוך וחדל. וכי ערבו עוד אנשים רעים חרשי משחית את לבם להכין ולערוך עלילה כזאת באחד המקומות – ויקומו לנשפט המון מליצים רבים מבני הנכר, ויציפו על עוללי העלילה ועל המחזיקים בה מבול לעג ובוז וקלון מכל עברים, אשר שטפם ואשר גרפם חיים אל תהום הנשִיה ואשר המריץ גם את הנוטים אליהם חסד ממעל לנער חצנם מהם תחת תתם להם ברכה, מתנות ופקודות.
השנאה והבוז היו הלוך וחסור, אך הקנאה, קנאת איש ועם ברעהו הטוב ממנו, לא חדלה וגם היתה מעתה כאש אוכלת בלבות רבים. וכאשר הכירו וידעו את כבוד ישראל ואת גדלו וחין ערכו, שמו טובי הגוים אל לבם לכפר את עון אבותם ואת מעלם אשר מעלו בעם בחיר ה', ותחת אשר יתחרו אך להרע, אך לדכא את היהודים ולרדפם עד כלה, למען יֵחלצו מתחרותם, יעצו להשיבם אל ארץ אבותם, להיותם שם עם לבדד ישכון כקדם, ולעמוד מרחוק לנס עמים. ויזכרו את קדמוניהם, אשר החלו לשום דרך ולסֹל מסלה לעם ישראל ציונה, מן אוליגר פוילי איש דנמרק (מת 1702), אשר הוציא מהונו אלף אלפים כסף לאסוף נדחי ישראל אל ארץ אבותם, ואשר בא בכתובים עם מלך אנגליה ועם יורש הכסא לצרפת ויתאמץ בכל2 עז להטותם לחפצו זה, ועד הנסיך לבית ליגא, אשר עורר בכתביו (גנף, 1809) את העולם הנוצרי לבא בדברים עם ממשלת טורקיה למען השב את ארץ ישראל לעם ישראל, ועד הסופר הצרפתי לַהרַן, אשר דרש לציון בספרו “שאלת המזרח החדשה”, ועד האציל השויצי דונן, אשר בא בדברים (1864) על תשובת ישראל לארצו עם נפוליון השלישי (אשר נטה אחרי עצתו) ועם גדולי היהודים, ראשי חברת כי“ח, בית רוטשילד, בלייכרדר, ועוד (אשר לא אבו שמוע), – ויגמרו אֹמר לצאת בעקבותם ולכלות את הדבר הגדול אשר היה עם לבבם, והציונות היתה ל”רוח היום" בתוך הגוים בטרם יואילו לנטות אחריה כל ישראל.
ב. 🔗
והיהודים אשר בארצות המערב, אשר תשעים למאה בהם אינם יודעים עוד קרוא עברית, ואשר בארץ מזרח, אשר מחציתם אינם יודעים קרוא עברית והיודעים אין בהם קוראי עברית כי אם אחד או שנים למאה, – החרו החזיקו אחרי הגוים, כי נכלמו מפניהם וכי קנאו בם, וישימו פניהם מקטן ועד גדול ומאיש ועד אשה, לשקוד על לשון אבותם וללמדה. העשיר עזב, שעה אחת או שתים ליום, את רוב עניניו, העני את סבלותיו, הסוחר את סחרו, החָרש את אָבניו, העלמות והנערים את ספורי האהבים, מרדפי ריקים את בתי הקפה עם הקלפים ו“צעירי ציון” את האספות ואת הנאומים ואת התואנות ואת הדחיות – וילמדו עברית בקנאה גדולה, בכל לבבם ובכל נפשם. וכל העם מקצה נהרו פעם בפעם אל מוכרי הספרים גדודים גדודים כצפרים עפות בעת נדוד וכשלומי אמוני ישראל אל הנהרות ואל האגמים לעת “תשליך” – נכונים לנער איש חצנו מצרורות כספיהם ולמשוך ולקחת להם, לאיש ולביתו, ספרים עברים למקרא. ועוד מעט ותחת הקריאה הנשמעת מקצה מחננו הקטן: “הבו לנו קוראים” הקיפה הזעקה את כל גבול ישראל מסביב: “הבו לנו ספרים”.
הלא נודע, כי משפט עמנו בכל דרכיו לעבור קל מהרה מן הקצה אל הקצה. לפנים כִּבּד חדש וישן וגם נושן והיום – אך חדש מחֻדש. לפנים היתה הספרות לתורה בעיני העם, אהבו כל פרי רוח הראשונים והאחרונים, הקדישו את הכל, למדו את הכל, כל הספרים היו קדושים, כי נקדשו בקדושת הזמן והקודם בזמן היה קודם במעלה. ותעל ספרתנו הישנה כפורחת וידפיסו מדפיסים רבים ספרים קדמונים ואחרונים, וכלם מכרו ספריהם וכלם ראו שכר בעמלם – בלי הוצאות ספרים, בלי הסתדרות ובלי תחיה. – כן עשו בני הדור הישן, חובשי בית המדרש עם אוצרות ספריו בני דורות רבים, מן הישנים כארזי לבנון ועד החדשים כפרחי השרון. והדור החדש? אלה מוציאים כל היום ישן מפני חדש וחדש – מפני חדש ממנו, עוברים ורומסים היום על אשר סלסלו ורוממו אתמול, נוטים קו תהו, תחת בקרת, על הסופרים ועל הספרים אשר זה מעט היו מהֻללים בפיהם על כל תהלה ומכֻבּדים על כל כבוד. בטרם יזקן הסופר – והנה נושן פרי עטו, בטרם ישָבר כד על המבוע – יֻשלך ארצה ככלי אין חפץ בו. בכל דור ודור תהיה עבודת דור שלם – לריק, לתהו והבל כִּלו כחם, הוגיעו מֹחם, הובישו לשַדם אנשי הרוח והעט אחד אחר אחד. הישנות – נושנות, יגזרו הסופרים בעלי הטעם והבקרת, שומרי הסף לאוצרות ספרתנו. חדשות, חדשות תנו לנו! יקראו אחריהם הצעירים.
חדשות, חדשות, תנו לנו! קראו עתה כל העם למוכרי הספרים, כאשר לִמדו אותם הקוראים הישנים, אשר הורו אותם הסופרים בדרך הזה. ספרים חדשים, תבואת השנה, בכּוּרי החֹדש, ילידי היום האחרון, צעירים אנחנו, חדשים אנחנו, לנו העתיד, הלאה העבר! הזקנים – רֻבּי תורתם כמו זר נחשבו, הזקנים – יכָּרכו יחד הם וספריהם, הם והגיוני לבם וינוחו יחד על משכבותם בשלום. ספרים חדשים תנו לנו, חדשים בלשונם, חדשים בסגנונם, חדשים בתכניתם. חדשים, חדשים! קראו איש אחרי רעהו ויבקרו ויהפכו את הספרים הנִתּנים על ידם ויביטו אל השער וידרשו לשנת הדפוס – ולא מצאו להם כן.
ותהי צעקת העם גדולה על מוכרי הספרים ותלונות מוכרי הספרים – על הסופרים, והעשירים התנדבו להרים תרומות גדולות, אלפי אלפים כסף, וליסד פרסים אשר יעממו את פרסי נוביל, לסופרים צעירים אשר יֵשבו על האבנַים ובקעו ודגרו בצל הכסף והורו והוגו חדשות יום יום, ולא יהיה עוד רעב בישראל לדברי ספר.
אז נדברו הסופרים איש אל רעהו ואיש אל לבו ויאמרו: – אבל אשמים אנחנו על קהלנו, קהל הקוראים, בשנותו את טעמו מכל קהל ומכל עם לרדוף את הקו האחרון באור השמש, את הגל האחרון בזרם הספרות. קראנו אותו תמיד אל על – ונורידהו מטה, אך לפנים – ונסב את לבו אחורנית, שַנוֹנו את פי החרב השכם ושַנן עד אם קהה הברזל, היטבנו את טעם הקוראים היטב היטב עד אשר התקלקל. אנחנו, אנחנו הסופרים נִכּרנו את ספרתנו, הקלנוה, הבאשנו את ריחה בעיני הקהל – אלה בבקרת זעומה, חרוצה כמורג חרוץ בעל פיפיות, נכונה תמיד להשחית ולגדע, מואסת כל עץ אם עושה פרי הוא אם לא; ואלה בעמדם מנגד, בהעלימם עין, בהחשותם מטוב. גם הנה כל דרכינו עם הספרות ועם עושיה – תהפוכות. הלא זאת הדרך הישרה ונבחר בה: לרומם כל מפעל לפי מהללו אך לא בשפת יתר – בעוד היוצר אותו חי, למען תחזקנה ידיו ולמען פקוח את עיני הקהל על הטוב לו; ואחרי מות הסופר ירבו להלל את פעולתו בספרות בכל פה ולהציג בשער את פרי רוחו, אשר השאיר, אחריו ברכה, למופת לדור יבא. וידעו הבונים בהיכל ספרתנו בחייהם, כי יש תקוה לאחריתם ושארית לפעולתם, וידע כל הקהל, כי דור לדור יוסיף על נחלתנו וכי עֹשר רב שמור לנו ולזרענו באוצר רוח ישראל, מלבד העֹשר אשר אצרו אבותינו, הלא זאת תורת קדמונינו: אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו. – ואולם אנחנו לא כן עושים היום; אנחנו – בעוד הסופר או המשורר או החוזה חי, נרוממהו, נעריצהו בכל פה, נשים קטורה באפו כל היום ונעטרהו בעטרת ראש המשוררים או הסופרים בדורותיו; הסופרים בחייהם – בני עליון כלם, מן הנפילים אשר היו בארץ, וכי ימות הסופר – וספדו לו כמשפט ואחר, גם בטרם יציבו מצבה על קברו, ישובו יהפכו ידיהם בארי המת כל אמיץ לב בסופרים, חניכיו אשר נולדו על ברכיו, וחללו שם כבודו והסירו מעליו עטרת תפארתו והורידו אותו ואת פעלו במעלות אשר העלוהו בחייו; הנפילים יהיו לנפָלים ובני עליון – כאדם ימותו וכאחד הצעירים יפֹלו. ככה נעשה לסופרים ולמשוררים, אשר היו בדור האחרון לראש פנה בהיכל ספרתנו איש בימיו – וככה יֵעשה גם לנו אחרי מותנו והיה זה שכרנו, גמול ידינו מאת חניכינו… – ועתה מה יש לנו עוד צדקה לזעוק על ערך הספרות כי נגרע ועל כבוד הסופרים כי ירד ועל הקונים והפונים לספרים עברים, כי מעטו, ועל הקוראים העוזבים את לשוננו ועל אנשי העט המזניחים אותה במעלם ללכת לרעות בשדה אחר, בספרות כל עם ולשון, ששם יש כר נרחב לעבודה והמון ספרים רבים למקרא, ששם לא יקברו את נשמות הסופרים הישנים בתכריכי ספריהם עם בלויי הסחבות, ששם אין הטעם מפֻנק ורב חליפות עד מאד ואין הרגשות והמאוַיים מבֹהלים ודחופים, נמהרים וסוערים אחרי כל חדש וכל אשר עדֶן לא היה. – באה העת להביא במשפט את משפטנו אנו, ולשקול במאזני צדק את כל יש לנו. בקרת תהיה.
וישובו הסופרים וישימו עינם על כל חֹמר ספרתנו החדשה, תבואת מאַת השנים האחרונות – לטובה ולא לרעה, ויעברו עבור ושוב משער לשער, מתקופה לתקופה, ויעשו כמעשי המבקרים בעמים לפרי ספרתם הישנה, ויבקרו את הכל בעין טובה, ברוח משפט, אך לא ברוח בָּעֵר, ויגַלו לעיני הקהל את כל הטוב הנמצא בכל ספר, ויחפשו ויוציאו את הבר מתוך התבן ואת האורות מבין הצללים (גם את הלשון הזעומה, לשון כתבי הקדש, אשר היא היתה למכשול מזכיר עון לרב הספרים ההם, שבו משכו חסד ברוחם הנדיבה!) וילמדו את קהל הקוראים לבקש ולמצא חפץ גם בכל ישן, להוקיר את פרי רוח הראשונים ולאספם אל ארונות ספריהם ולשומם לפני בניהם, כאשר יעשו העמים האחרים גם הם לספרי חכמיהם וסופריהם הישנים. והעם שמע ויקשב ויעש.
ועוד מעט והנה חדשה בארץ: נולדה לנו יום אחד ספרות גדולה וטובה, עשירה ורחבה – די היות למקרא לכל המון ישראל ימים על שנה. וכי נגֹלה אבן הנשיה מעל פי הבארות הנעזבות ונפתחו המעינות החתומים מתחת – ויֵערה עליהם גם רוח ממרום ויוָלדו לנו המון סופרים יוצרים, אנשי רוח, חושבי מחשבות וחוזי חזיונות, ותבּנה ותכּונן ספרות חדשה אשר עלתה בטוּבה וביפיה על משאלות כל רחבי הנפש בקרבנו.