פעם, היה נשאר ילד בוכה, לבדו, בשדה בזרועות אמו המתה. פעם, היו צפרי טרף חגות מעל לשדה הקטל. פעם, היה ריח עשן וריח בשר חרוך. פעם, פעם. היום, השממה לבנה. קפואה. לכל מלוא העין. פעם, היו הנידונים למוות שורטים מלים אחרונות על קירות הבטון החלקים שמהם טפטף ארס המוות. בתוך אדמה קפואה היו מטמינים פיסת נייר אחרונה עם כמה מלים קרועות. לפעמים היה הדחפור מעלה עצם נשכחת. עד שיום אחד, נעלם הכל.

 

המחנה    🔗

המחנה שלנו שוכן באיזור טרופי. כמובן שאין לי מושג היכן המקום הזה ואיש לא טרח לומר לנו. אין מסביב שום דבר שמזכיר משהו או שיכול לתת סימן כלשהו. האמת היא שאין במחנה שמים וייתכן שההרגשה הטרופית כולה המצאה. במקום שמים, יש כיפה תכולה זוהרת, מוארת יומם ולילה, אם אמנם יש משמעות למושג היום או הלילה במקום שאינו מקום, בזמן שאינו זמן. לימים למדתי לדעת שאין זה המחנה היחיד.

מפקד המחנה הוא יפאני, או אולי נדמה לי משום מה שהוא יפאני. בכל יום מתקיימת הוצאה אחת להורג, פומבית. פעם היו נוהגים לומר לקרבן ערב הוצאתו להורג כי נידון למוות, אך מנהג זה בטל עוד בטרם הגיע המשלוח שלנו, ורק מהוותיקים שמענו על כך. היום מודיעים על כך ברמקול לאחר ארוחת הבוקר. גזר דין המוות מוצא לפועל בתלייה. הרמקול מודיע את שמו של הקרבן וכמו כן מודיעים מי נועד להיות התליין. הבוקר הוציאו להורג דווקא ידיד טוב שלי, פרופיסור ברוך.

הכרתי אותו לפני שנים רבות, אצל מכרים בלונדון. הוא מומחה לגנטיקה, מקצוע שאינני מבין בו הרבה. אבל הוא מאותו סוג של אנשי מדע המתעניינים כמעט בכל ומסוגלים לומר תמיד משהו מעניין כמעט על כל דבר. באותו ערב שהיכרנו התנהל וויכוח על סולז’ניצין, ופרופיסור ברוך אמר שטעות לחשוב ש“יום אחד בחייו של איבן דניסוביץ'” דן דווקא במשטר הסובייטי או באדם הסובייטי בימינו או בתקופת סטאלין, ולאמיתו של דבר זוהי אלגוריה על מצבו של האדם.

כאשר קראו את שמו, חיפש אותי בעיניו, חייך אלי וצעד בשקט אל עמוד התלייה. בכלל, רק לעתים רחוקות מתלווה להוצאה להורג סצינה כלשהי. אינני יודע מהי הסיבה לכך ואינני מאמין שאי פעם אדע, גם איני מאמין שאזכה להגיע ליום כלשהו שבו אדע משהו, ולכן פשוט לא חשבתי על כך. לא שלא יוצא לי לחשוב – יש פנאי לרוב ואיש אינו מפריע לך לחשוב. בכלל, בתוך גבולות המחנה, אין שום יחס של אכזריות מצד השומרים כלפי האסירים, וכפי הנראה אין צורך בכך. לאחר ההוצאה להורג, קוראים בשמות האנשים שיישלחו היום למות במקומות שונים, לפעמים יש גם משלוחים לא צפויים, אפילו באמצע הלילה, או מה שנדמה כאמצע הלילה.

איזו בחורה במכנסי ג’ינס כחולים ושיער קצר היתה התליינית. לפי שמה היא צריכה להיות מצרפת או מבלגיה. לא נהוג כאן לקשור את עיניו של הקרבן במטפחת. פרופיסור ברוך הכניס בעצמו את ראשו לתוך המתקן. הנערה לחצה על הכפתור, ופרופיסור ברוך הפך לגוייה של תלוי. הנערה חזרה אל מקומה בשורה שלה.

לפעמים אני זוכר את תל־אביב בגעגועים. תמהני אם נשאר שם מישהו, או משהו. מה התועלת במחשבות כאלה. אני יודע שאין בכוחו של איש לשנות את מצבנו, ואיש אינו מנסה. מעניין שאין כאן בכלל ילדים ותמהני מה עשו בילדים שנולדו עוד קודם לכן, כשם שאין לי מושג מה עושים בילדים שנולדו כאן. הייתי רוצה להתנחם במחשבה שהם פשוט אינם, אבל אינני בטוח בכך ייתכן וגם להם נועד תפקיד כלשהו במסגרת המוזרה הזאת, כשם שלכולנו יש תפקיד. גם לי היו ילדים, כשם שהיו לפרופיסור ברוך ולעוד אנשים שיצא לי לשוחח אתם. בדרך כלל אני משתדל, ולרוב גם מצליח, פשוט לא להרהר בכך. טוב שלא הרשו לאף אחד מאתנו לקחת אתו אפילו חפץ אישי אחד. אין ברשותי שום דבר שיכול להזכיר לי מי או מה הייתי פעם, או היכן. כל מה שיש לי הוא מה שנתנו לי כאן.

לאחר ההוצאה להורג, ניגשתי אל הנערה. נותרו לנו עוד חמש דקות עד ליציאה לעבודה.

האם זאת פעם ראשונה? שאלתי

מה זה משנה? ענתה.

הסכמתי אתה שזה בעצם לא משנה. אבל רציתי לדעת אולי הוא הספיק לומר לה משהו. לא, הוא לא אמר שום דבר.

פתאום אמרה: כולכם אותו הדבר. והסתלקה. אלוהים יודע במה נזכרה, ומדוע.

המצחיק הוא שאני עובד כאן במקצוע הקודם שלי, ואפילו תחת אותו עורך. אני עתונאי, ובאותם ימים לפני המבול עבדתי בעתון ערב גדול. לכאורה לא השתנה כמעט שום דבר – לא בעיסוקים המקצועיים שלי, לא בבעיות היומיומיות, החברתיות ואפילו הפוליטיות הניצבות בפני. כמובן, רק לכאורה. אין לי שום מושג היכן אשתי והיכן ילדי ואם הם קיימים בכלל. גם העורך שלי הנמצא כאן אתי ואתו אני נפגש יום יום וממשיך אתו את המריבות מימים עברו, באותו מצב. שלא לדבר על ההוצאות להורג ועל המשלוחים. אבל חוץ מזה, אם יש משהו חוץ מזה, שום דבר לא השתנה. רק המקום והנסיבות. אבל בחיי אדם מה זה מקום, מה זה נסיבות. הרי אלה פרטים טפלים. למדתי להבין זאת בדרך הקשה. שהרי יכולתי לתלות את עצמי אם לא ביום הראשון, הרי בימים הרבים והארוכים שבאו לאחר מכן. היה לי די פנאי לחשוב. אני זוכר את רשימת המתאבדים של השנה הראשונה, רשימה נכבדה ומרשימה. מי לא היה שם. הנהלת המחנה לא ניסתה להתנגד לתופעה. מה אפשר לומר לאדם שנטל את חייו במו ידיו? האם אפשר לו שמעתה יקצצו במנת האוכל שלו? או יכניסו אותו לצינוק?

הייתי יושב בחדר שלי – כן, יש כאן חדרים אינדיבידואליים, בערך בגודל של צינוק אבל בכל זאת חדרים אינדיבידואלייים – הייתי יושב לילות ארוכים ומהרהר. מסתכל על התקרה, מדמיין לי חבל עשוי מקרעי סדין או חולצה, והקץ לכל. הקירות דקים בחדרים הללו. לפעמים הייתי שומע מין אנחה, מין חרחור קצר, ויודע שאחד השכנים לא יכול היה יותר. בדרך כלל היו האנשים מתאבדים בתלייה, כי נשק אחר לא היה בנמצא. צריך אומץ לב רב כדי להתאבד בתלייה, אבל לפעמים מתגבר היאוש על הפחד. אני יכול בהחלט להבין אדם הקושר לו לעצמו בסבלנות את קרעי החולצה שלו, מטפס על כיסא, כורך את החבל על צאוורו, מסתכל לצדדים, מעביר לנגד עיניו את החיים שעברו עליו, מרחם על עצמו, ואחר במשיכת כתפים סתמית, נואשת, פשוט בועט בכיסא וזהו זה. כמה פעמים חזרתי על התמונה הזאת ביני לבין עצמי? ואם לא עשיתי זאת עד עתה, אין זה בגלל פחדנות – החיים אינם כל כך יקרים לי – ואין זה מתוך אמונה בעתיד כי אין לי שום אמונה, ואין זה מתוך הכרה בחשיבות התפקיד שלי כי גם זה אני עושה מתוך שיגרה. נדמה לי שהסיבה פשוטה למדי, אבל כבר תוך כדי כתיבת המשפט הזה אני נוכח שטעיתי. לא כל כך פשוטה. רציתי לומר שפשוט אבד לי הרצון להחליט, שהרי ממילא הכל נגזר ומדוע עלי לשמש בעצמי כמכשיר בשעה שתפקיד זה ממילא ייכפה עלי מחר או אתמול. אבל אין זאת האמת. האמת היא שמשום מה עוד נותרה בי סקרנות, סקרנות שאין לה כל הצדקה רציונלית, לדעת מדוע קרה כל זה. ימים שלמים אני הופך וחוזר והופך בכל מה שקרה לפני כן, בכל מה שקורה מסביבי, ומנסה להבין את הסיבה, את המשמעות, את הלקח. לקח למי? והרי אין כל בטחון שדברי יגיעו אל מחוץ למחנה. המקום הזה הרמטי לחלוטין. ואין שום טעם בגילוי מחשבותי ליושבי המחנה עצמם מפני שכולם שותפים למחשבות שלי. אלה מהם שאינם מאבדים את עצמם לדעת, אין לי מה לגלות להם. אני מדמה את עצמי לדיוגנס בתוך החבית. ברור לי שגם דיוגנס ידע שהחבית לא תדע לקרוא את מחשבותיו ושהן תישארנה סתומות וחתומות אצלו. והרי במקום לשבת בחבית יכול היה להטיל את עצמו עם החבית אל המים ולהיפטר מכל תודעה מעיקה. אבל אם יש דבר המעיק יותר מכל תודעה מעיקה הריהו התודעה שאתה אינך ונעלמת לעולמים, אתה ותודעתך גם יחד. יש רק חבר אחד, או ראי אחד, לאדם בעולמו ובחייו והריהו הוא עצמו. וכל עוד יוכל האדם לשאת את מחשבותיו, לא ירצה להיפרד מהן, וכל עוד יש לו עם מי לדבר בתוך עצמו, לא ירצה להיפרד מחייו. אני חי.

האמת היא שאני יודע שכל רגע ורגע הינו הרגע האחרון בחיי. וזוהי תחושה חדה, פיזית. אין כל טעם להמלט ממנה. אבל אולי דווקא משום כך אני מתמכר לכל החוויות הקטנות, כמעט שרציתי לומר להנאות הקטנות, אבל אין הנאה בחיים הצפויים להינתק בכל רגע. ההנאה היחידה שיש לי היא ההתמכרות לעבר. כמעט שאין רגע בחיים שלי שאינני חי אותו שוב ושוב, טועם אותו מכל הצדדים, לועס אותו בהנאה מוזרה. הלילות… לי הרגשה שגם במחנה אחר. שאף הוא בשום מקום ואף הוא תחת כיפה זוהרת, נמצא אני או הימים… החופים בשמש, הנערות, הטרגדיות הקטנות והטרגדיות הגדולות. רגעי היאוש והחרדה. המאבקים. המלחמות. הרגעים הגדולים, רגעי הגדולה. היו לנו כאלה. עמדנו פעם על פיסגת ההר והשקפנו למרחקים. לכל מלוא העין היה העתיד פרוש לרגלינו. היינו טהורים, יפים וחזקים.

לפעמים גואה בי מרירות, אבל היא חולפת. רימו אותנו. הריני כמו אותו נידון למוות שהחבל ניתק מצווארו. המסורת אומרת שנידון למוות כזה יקבל חנינה. והנה מה עשו לנו, החבל ניתק, ולרגע היה נדמה לנו שזכינו בחיים, אבל רק לרגע. שוב כרכו אותו על צווארנו, וזאת הפעם אין תקווה, הוא לא יינתק.

בהתחלה חשבתי שרק אותנו הביאו הנה, לאחר המאורעות האיומים שהסתיימו במפלתנו הסופית והניצחת. היום אני כבר לא כל כך בטוח. לפי כל מיני סימנים – הייתי רוצה להגיד שעוף השמים הוליך את הקול, אבל אין שום עוף שמים – אנחנו איננו היחידים. נדמה לי שבמחנות האחרים יושבים אנשים בדיוק כמונו. ממש כשם שפעם הייתי יושב לי בלילות כוכב ומדמיין לי שגם שם, בכוכבים הרחוקים, יושב לו עכשיו בדיוק מישהו שהוא בדיוק כמוני ועושה בדיוק מה שאני עושה עכשיו וחושב בדיוק מה שאני חושב עכשיו, ואולי בעצם אני הוא, ואולי הוא אני. ואולי אנחנו רבים מאד. יש בן דמותי וממתין אף הוא לקץ הבלתי נמנע.

העורך הציע לי לכתוב הספר על פרופיסור ברוך, מכיוון שהכרתיו מקרוב גם פעם, וגם פה היינו במגע קרוב. היתה לי הרגשת בחילה של אין אונים, מה יכולתי לכתוב. כתבתי בערך כך: “פרופיסור היימן ברוך, מהמכון לרפואה שימושית בבירמינגהאם לשעבר ולאחרונה אזרח המחנה שלנו, יצא סופית מכלל המשמעות שיש לכל הווייתנו כאן כולל החיפוש אחר המשמעות הזאת. ידידיו ומוקירי זכרו ישתדלו לשכוח אותו כשם ששכחו את כל אלה שהיו לפניו וכשם שבבוא שעתם יישכחו גם הם”.

העורך שיבח אותי בחיוך דק על הסגנון המרוכז והשליך את הרשימה לסל. פעם היו דברים כאלה מצחיקים אותי, היום כבר לא. אולי מפני שאין עם מי לצחוק. צלצלתי לגרטרוד. אמרתי לה שאחכה לה בחדרי הערב, שתבוא מתי שהיא רוצה.

גרטרוד היא בת עשרים, אולי עשרים ומשהו. היא מלאה בגוף, חתיכה לא רעה בעצם. שיער ארוך שופע, עינים עצובות. תמיד אהבתי נערות בעלות עינים עצובות. בעצם גם כאן אני ממשיך לאהוב אותן, כי קשה לאדם להשתנות. היא באה, זחלה דרך הפתח ושעה ארוכה התגלגלנו על המצע הצר. יש כאן בקושי מקום לשני אנשים אם זה בשכיבה, בישיבה או בעמידה. דיברנו את הדברים השגורים והרגשתי לא רע, למה לא. עוד באותו לילה לקחו את גרטרוד למשלוח. הדבר נודע לי כעבור כמה ימים, מפיה של ז’אנט, אותה נערה בבלו ג’ינס שהוציאה להורג את פרופיסור ברוך. בדרך לאחד ממסדרי הבוקר עצרה אותי, ובמבט מרושע ומריר אמרה: אם אתה מחפש את גרטרוד אל תחפש. אתה יכול לחפש לך אחרת, אמרה, והלכה לה בנפנוף ירכים כל כך צרות, כל כך ילדותיות, שלבי יצא אחריה. עוד פעם. ככה זה מתחיל תמיד. כל שעה של עצב מביאה אחריה עוד שעות ארוכות של עצב. הלב מטפס על קירות תלולים, בלילות נפלטות אנחות ולפעמים זעקות, ואחר כך שקט.

את השקט הזה אני אוהב יותר מכל דבר אחר בעולם. היקום עוצר את נשימתו ואני יכול אז להבחין ברחשים הקלושים ביותר. ברגעים כאלה אני מצליח לשחרר את נשמתי מכילאה, והיא מתגלגלת כציפור או בעץ או בכוכב או ברוח או בנחל או באגדה או במה שהיה. אביה של גרטרוד היה סוחר שטיחים בסמרקנד, העיר המהוללת השתולה על פלגי מים רבים. הוא היה רוכב על גמלים בעלי שתי דבשות ומביא לארצות רחוקות ואקזוטיות שטיחי שער גמל של סמרקנד. הגמלים היו פוסעים לאט ובצוואריהם היו פעמונים מדנדנים. הם היו חוצים מדבריות וערבות ואביה של גרטרוד היה מסלסל שירים נוגים, מעביר את אצבעותיו על מחרוזת העינבר שלא משה מכף ידו וחולם על כדי זהב, אותם יטמין במרתף לפני מותו. שיריו אבדו ברוח וזהבו טמון אי שם.

בילדותי, אהבתי גמלים. הגמלים במקומותינו הם בעלי דבשת אחת בלבד, אבל גם דבשת אחת מספיקה כדי להיות גמל. אני וגרטרוד היינו שני גמלים בעלי דבשת אחת שתעו מהשיירה, ולרגע אחד קטן היו גמל אחד ולו שתי דבשות. שלום לך, גרטרוד, ימתקו לך רגבי עפרך.

זה קרה בתשעה באב. נאספנו אז, כל מי שעוד נשאר, אל צוק מצדה. חודש מוזר, חודש אב. אני אוהב אותו ושונא אותו. חודש הבדידות וחודש האהבות המתות. וחודש נפלא, למי שיכול להסתלק אל נאות הדשא או אל חוף הים, להחליק בסקי על הגלים הכחולים, לשוט בסירות מפרש, להשתזף על החול הזהוב החם, מעורטל למחצה, או לחלוטין.

בתשעה באב חרב בית מקדשנו הראשון, חרב בית מקדשנו השני והיה זה גם יום גירוש ספרד: היום בו קרא זוג בית המלוכה האראגוני, פרדיננד הקתולי ואשתו איזבלה, לכל בני עמנו שאינם מוכנים לבוא בברית הנצרות, לצרור את מטלטליהם ולצאת לעולמים מספרד.

באותו לילה, אחרון, נאספנו אל צוק מצדה, כל מי שנותר ממפלת תל אביב. האווירה היתה מרוממת, אווירה של יום הדין. השקפנו ממרומי הצוק אל ים המוות שצבעו כצבע הכספית, ראינו את מחנות הרומאים הצרים עלינו בדיוק כמו אז, לפני 1800 שנה, והתכוונו לחזור על מעשהו של אלעזר בן יאיר, אשר נטל את חייו ועמו 1800 קנאים, כדי שלא ליפול¹ בידי האויב הצר.

כן, היתה אווירה. אנשים שרו, התפלמסו, רקדו. תינו אהבים. ידענו כולנו שלאחר מכן, אין כלום. היה מי שנאם נאום חוצב להבות להיסטוריה. נערות בחולצות כחולות רקדו מחולות רועים. מישהו הדליק מדורה ושרנו שירי נפש מסביב למדורה, כמו בימים הטובים ההם. הלילה התמשך כאילו לאינסוף והכוכבים היו בהירים. לאט לאט דעך הרמץ במדורות, ואיש איש חיפש בעיניו את יקיריו כדי לקחת אותם עמו אל המסע האחרון. ואז באו ולקחו אותנו. אני זוכר את ההרגשה המוזרה שהיתה לי כאשר לפתע מצאתי עצמי מוקף באותם שומרים קפואי פנים, שמאז לא ימושו ממני והם בכל רגע, בכל מקום, כמו צללים שנועדו להזכיר לכולנו את ארעיותנו ואת חדלוננו. הם מרחפים בשקט, כמו עטלפים, וכאשר אתה מתרגל אליהם שוב אינך מוטרד מנוכחותם.

לפעמים יש כאן הפתעות, כמו הפגישה עם ברכט. לא עלה בדעתי שגם ברטולט ברכט יהיה כאן. אבל אי אפשר לטעות בו: זה הוא. דומה כמו שתי טיפות מים לצילומים האחרונים שלו. שם, בעבר הרחוק הזה, לא נפגשתי עמו מעולם פנים אל פנים. אני זוכר שנסיתי לבקר אותו פעם בברלין המזרחית, בשנת 1956. זה היה בפברואר. בפאריס היתה הטמפרטורה 22 מינוס. מדוע בחרתי בעונה הזאת לנסוע לגרמניה, חידה. במינכן היה 30 מינוס. זקנות סילקו באתים את השלג מהרחובות. הגעתי לברלין לפנות ערב. בחצות הלילה יצאתי לשוטט בקורפירסטנדאם. 30 מינוס. בטמפרטורה כזאת אינך מסוגל אפילו לחשוב. ועל מה יש לחשוב, על בית חם? זונה בודדה עמדה שם. עלובה. צריך להיות בתחתית הטבלה האנושית כדי להסתובב בחצות הלילה בקורפירסטנאדם במינוס 30. תמהני מה חשבה היא עלי, האם סיווגה אותי לתחתית הטבלה שלה. הלכנו לבית מלון והיה לנו קצת חם. היא היתה מגעילה, וגם אני. באותם ימים יכולת פשוט לנסוע ברכבת התחתית מברלין המערבית לברלין המזרחית. ולעבור מעולם שכולו טוב אל עולם אחר שכולו טוב. ראיתי את אונטר דן לינדן בלי לינדן. אם אינני טועה נקרא אז המקום סטאלין שטראסה. אולי אני מחליף את הכל כי אינני חזק בזכרונות.

זאת לא היתה הפעם האחרונה שביקרתי בגרמניה. שנים לאחר מכן, בפברואר המושלג, הובילו אותי בלימוזין לבן עם נהג לדאכאו. עיירה קטנה ומקסימה בנוף באווארי רווי אדי בירה, נקניקיות, חרדל וכרוב כבוש. באוואריה, ארץ הדרום של ארץ הצפון. יערות עצי אשוח אבל גם כיפת שמים תכולה, ואנשים עליזים שרים שירים עליזים. ונערות עליזות מפוטמות ואדומות לחיים מתכנסות עם נערים בהירי עין תחת שמיכות הפוך. מבתיה האחרונים של העיירה אפשר לראות היטב את מחנה המוות של דאכאו. למה אמרתי מחנה מוות, זה היה מחנה הריכוז הראשון. על הקיר תמונות בלתי נשכחות: אנשים לבושים מעילי פרווה, נשים לבושות מעילי פרווה, לגבר מגבעת ולאשה כובע והילדים נחמדים מאד. כולם מחזיקים ביד מזוודות יקרות מאד, מזוודות, מזוודות שראו ריץ גראנד הוטל, ותמהים מדוע ולאן לוקחים אותם. זה לא מגיע להם, לאנשים כל כך יפים עם מעילי פרווה כל כך יפים ומזוודות שראו מלצרים וקוויאר ושמפניה. האם אפילו הקוויאר אינו נותן להם מחסה ביום עברה? ואם כך, מה זה קוויאר? האם האיש המוטל עירום על האדמה, כלבים נושכים את אשכיו וטורפים את גרונו, האם איש כזה זוכר את הקוויאר, את השמפניה? האם אשתו, יוהנה, העומדת עירומה בשלג ובעמדה עירומה כה היא חסרת מין ואלה העומדים מולה ומוכנים להרוג אותה בעוד כמה שניות אפילו בוחלים במערומיה – האם היא חושבת על ימי הקוויאר? האם עולה בדעתה שאולי בהקשר אחר, היתה יכולה להעביר רטט בבשרם של האדונים הללו? אולי בחדר בבית מלון, כמחווה חסד לשליח המביא לה פרחים, היתה מסירה נעל, או גרב משי ארוכה מחוטבת, או פותחת את הדלת בחלוק מאד מסעיר, קצת שקוף, שמתוכו מבצבצות פיטמות זקופות, רעננות, מגרות. אבל עכשיו, עירומה בשלג, מה זה כל זה. עוד רגע תיאסף אל הבור וכעבור שנים רבות יחפור הבולדוזר את עצמותיה האנונימיות. על מה היא חושבת, יוהנה, אשה משכילה שפרטה על הפסנתר את מוצארט וחינכה את בנותיה לקלות דעת עליזה, קלות דעת היודעת את מעמדה: אני מפשילה את תחתוני ורבוצה על השטיח ואתה בוא קפוץ עלי בפראות, אבל אתה אתה ואני אני ואנחנו באים מעולמות שונים ותמהני אם מחר אזכור אותך כי אתה כל כך דומה לשוליית הקצב מהפעם הקודמת – או לעלם המשורר שהביא לי שיר קטן, או לבנקאי ששלח לי תכשיטים, ומי צריך תכשיטים בכלל אבל למה לא, ובקיצור: אני, יוהנה, כאן בשדה המושלג מצהירה שאין טעם ואין תכלית ואין ערך לשום דבר ואני טעות כמו הכל.

ברטולט ברכט המסכן. אותך לא לקחו אל המקומות האלה. היית יוצא משם הרבה יותר חכם, אבל לא כל אחד מוכן לתת את חייו במחיר החכמה שאינה מועברת אל איש ומתה יחד אתך. וזה גם לא עניין של החלטה עצמית. פשוט לא ביקשו זאת ממך. חבל, מי יודע מה היית יכול לכתוב לאחר אותו יום בשדה השלף המושלג, עם מזוודה ביד, עומד דום, מתוח. מחכה ליריה הגואלת שלא תבוא. בכלל אני תמה באיזו זכות כל כך הרבה אנשים בעולם לא זכו לעמוד ביום שלג שכזה מול פלוגת הרוגמים, המצליפים, האונסים, הנושכים, הטורפים, המשליכים אל הבור בצרורות צרורות, מדוע יש אנשים שהכרת העולם הזאת נמנעת מהם.

חשבתי וחשבתי ועכשיו נדמה לי שאני מבין מדוע נדמה לי שמפקד המחנה שלנו הוא יפאני. זה בדיוק מאותה סיבה שבגללה נדמה לו שמקומי כאן ועלי להיות כאן. אם כך שנינו בעצם חולים באותה מחלה, מחלת ההכללה.

הכל התחיל בהתקפה המוזרה של חיל המתאבדים היפאני של הצבא האדום על שדה התעופה בלוד. מתי זה היה? לא זוכר. אבל אני זוכר את המחשבות שעברו במוחי באותו יום.

מי לא חלם על מהפכה? להשמיד את הכל. תמיד הייתי בעד להשמיד את הכל. אפילו את עצמי, אם יהיה צורך בכך, כקרבן על מזבח השמדת הכל. לא צריך להסביר לכם, ידידים יקרים, שמי שמוכן להשמיד אפילו את עצמו בטוח שהוא זכאי להשמיד הכל. יש על כך ספרות עשירה שלא אלאה אתכם בה. אז מה? הכל לא טוב. עובדה. הדיכוי. השיטה. האימפראליזם. הקפיטליזם. הניכור. חוסר הקומוניקציה. השמדת החיים וכל מה שהיה. נגעי החברה ופגעיה. לעזאזל עם הכל. אני זוכר יפה יפה את הימים בהם הלכתי בשיר על שפתיים אל המוות. אני זוכר איך הסתכלתי בפרצופו של המוות בחיוך יהיר. רק דבר אחד לא הצלחתי להבין. מדוע צריך היה להתחיל את השמדת הכל דווקא בתל אביב. מדוע לא בפרנקפורט, למשל. בפרנקפורט מסתובבים מיליונים של חפים מפשע, ואני בהחלט מסכים שכל מי שהינו חף מפשע, אשם בזה שהוא חף מפשע ועל כן הוא אשם. או למה לא בשיקגו למשל. בשיקגו מסתובבים מיליוני אשמים וותיקים, ממש עם וותק של הרגשת אשמה. וכידוע הרגשת האשמה היא סיבה מספקת כדי להיעלם מהעולם לתמיד. אולי גם הדינוזאורים פעם הרגישו הרגשת אשמה, מי יודע. ומדוע לא לירות בשדה התעופה של קנדי בניו יורק, מקום שורץ אנשים מכל העולם, ממש חתך נאמן של האוכלוסיה האנושית, והרי כל כולה אשמה. וכל כולה מקבלת את השיטה באין ברירה, עובדה שהיא כאן בשדה התעופה שנבנה בידי השיטה. בכלל תמיד הייתי בדיעה שכרטיס הביקור שאתה משאיר במקום הפשע הוא העדות הממשית הרצינית על המניע לרצח. מדוע אמרתי רצח לא ברור לי, אולי מפני שהחלפתי את חטא ההכללה בחטא הפשטנות, הרואה הכל באספקלריה אישית. פתאום אני נזכר שתמיד היו סיבות אובייקטיביות מדעיות להתחיל ממני. תמיד הייתי אני הסמל לכל הרע שיש לבער מן העולם. עוד בתשעה באב הראשון הייתי אני סמן החטא הקדמון, המכשול בדרך לעולם מסודר יותר. שלא לדבר על תשעה באב השני אשר נערך בידי אנשים כל־כך נאורים שהבטיחו את שלום העולם למשך שלש מאות שנה. והרי אלמלא הייתי אני, הייתי חייב להעריץ את העובדה הנפלאה הזאת של פאקס רומאנה, שלום עלי אדמות תחת מנהיגות אחראית שאמנם דאגה בעיקר לעצמה כמו כל מנהיגות אבל בכל זאת הבטיחה את שלום העולם. ותשעה באב השלישי היה קשור בשאיפה לאיחוד מושלם תחת השמש של כל בעלי האמונה, ורק הכופרים עמדו כמכשול לעתיד נפלא זה. ותשעה באב הרביעי היה מרד הנדכאים. וההתקפה היפאנית על שדה התעופה של לוד היתה תחילת הדרך החדשה הזאת, אבל לכן נעשיתי כל כך חשדן. איכשהו הבנתי שכאן פועל גם מין אטאביזם, מין מנגינה ישנה בלבוש חדש. אינני מאמין במקרה. אינני מאמין שרק במקרה מתחילים כל מהפכה עולמית דווקא בתל אביב או בירושלים. אינני מאמין שרק במקרה, בכל פעם שמתברר למישהו שסדר העולם הקיים אינו משביע רצון, הרי זה באשמתי וקודם כל יש לחסל אותי ולהשמיד אותי. וסוף סוף אני גם קצת בעל נסיון: כל כך הרבה פעמים השמידו אותי, שאני חייב קצת להבין את המכניזם הזה הדוחף אנשים הגונים להאמין שאם אני לא אהיה, יהיה יותר טוב.

זוהי הסיבה שנדמה לי שמפקד המחנה הוא יפאני. אף על פי שמעולם לא דיברנו יפאנית, ובכל השיחות שהיו לנו לא הזכיר אף פעם את מוצאו. אני בן אדם, אמר.

ואני מאמין לו. האדם הוא אויבי. אני חיית פרא, שנידונה להכחדה כמו העצים, הנהרות, האגמים, הצפרים, הדגים, האוויר, האור, השמים, הטלויזיה, המשפחה.

 

רבינוביץ'    🔗

נדמה לי שאחטא חטא כבד לאמת ולעצמי אם לא אספר, ולוא בקצרה ואפילו לא בסדר רצוף, את השתלשלות המאורעות שהביאו אותי מביתי החם בתל אביב, מחיי המשפחה הרגילים והמאושרים שלי, אל המקום האחרון הזה.

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. אולי היה באמת חושך ואולי היה תוהו ובוהו, אבל רוח אלוהים ריחפה על פני המים. אינני יודע מה רע היה בכך אבל השאלות הן רבות ורובן נשארות ללא מענה. אולי שוב יבוא החושך על פני תהום ואולי שוב תרד רוח אלוהים לרחף על פני המים. אני עצמי, כפי שאני כאן, איבדתי כל יומרה לנסות ולהפר את שלוות היקום. ואם נותר בי עדיין צער כאשר נגזר עלי להיפרד מהעולם שבראו בני האדם, נדמה לי שאוכל לחוש שלווה מוחלטת אם אדע שרק היקום קיים ותו לא.

על מה שקרה לאחר מכן אין הדעות חלוקות. המצחיק הוא שיום אחד אתה מתעורר ונוכח לדעת שהמקום היחיד שנותר לעץ טרופי אקזוטי לפרוח בו, הוא החממה של הגן הבוטני באיזו עיר ענקית ומצחינה. והלוויתן האחרון שט לו באקואריום קטן מידות, ביחד עם הדולפינים האחרונים, כמה כלבי ים ואיזה כריש שלמד לאכול עשב. כמה טוב היה להיוולד לוויתן לפני אלף שנה, כמה טוב היה להיות עץ מנגו לפני אלפיים שנה.

והאריות והפילים והקרנפים, והנמר הנוראי. לך אל גן החיות וראה את הנמר הנוראי. איזה נמר ואיפה נוראי. ואני בהחלט יכול להבחין בין הנמר העבד, שנלקח בשבי והושם בכלוב, ובין הנמר אשר ניתנו לו אשליית החירות והמרחבים בגן חיות מודרני, מטופח והומאני. אינני יודע מה כל כך הומאני בעובדה שאתה מודד את הכל מסביבך במידת האדם. הנמר בכלוב עדיין שייך בתוך ליבו אל היער, ממנו נלקח בחוזק יד, וגעגועי החירות שלו ממשיים, וגם אם אפסה תקווה מלבו לברוח, עדיין הוא נמר אמיתי, ולא אדם בעל זנב ארוך וחברבורות.

אני שואל את עצמי אם תל אביב שלי שצמחה יחד עמי מן החולות והגיעה לגמר בישולה יחד עמי. לא היתה אחת מן האשליות הללו. חממה אחרונה לעצי ענק ששוב אין להם מקום בעולם, אקואריום לאחרוני הדולפינים, מתנת פרידה של האנושות לכל הגזעים אותם היא מכחידה.

אני זוכר היטב שבילדותי הייתי גם אני שבוי באגדות הקסם שתיארו אותי כיצור טבעי לחלוטין, ואת מסגרת חיי כמציאות טבעית. שלא לדבר על האגדות הנועזות אשר תיארו אותי כחיה פראית נהדרת, המהלכת בתוך נוף קדומים של בראשית, מתבשמת מניחוחו של עולם חדש, צעיר. כיצד יכולתי לדעת שבצד הפארק הירוק ניצבת גדר של בטון ומעליה משקיפים בי צופים משועממים וחסרי הבנה. כיצד יכולתי לשער שאני נושם אוויר ממוזג של חממה, מפעיל את שרירי ומקפץ ומדלג בתוך מרחב נתון וגזור ומסוגר. וכיצד יכולתי להעלות בדעתי שיום יבוא ואפילו זה ייעלם, ושוב לא יהיה צורך לאיש בדולפין האחרון בתוך האקואריום האחרון.

אבי נולד בעיר שלא היו בה חולות. אני נולדתי בחולות שלא היתה עליהם עיר. אבי בנה על חולות ילדותי את עיר ילדותו. עכשיו איכשהו נסגר המעגל, וכאן במחנה אני חופר בתוך החול ומחפש מתחתיו במעמקיו, את ילדותי. רחוק מעין זר, בחשכת הלילה, אני חופר בתוך האדמה את המחילה הצרה שרק בתוכה אני יכול לחוש עצמי כפי שאני.

בימים המאושרים השתעשעתי בדברי שיר. כמו כן התחלתי לכתוב רומנים, התחלתי לכתוב מחזות, התחלתי לכתוב סיפורים, ובמרוצת השנים הצטבר אצלי תיק עב כרס של התחלות שקראתיו ביני לבין עצמי בשם “התחלות מוזרות”. המשותף לכל ההתחלות הללו היה היותן מבטיחות מאד, וכמו כן העובדה שבשלב מסויים נעלמו מאליהן. כמה שנסיתי לחקור אותן התחלות ולגלות באיזה שלב איבדו את משמעותן והחלו להיעלם, לא הצלחתי להניח את אצבעי על המלה או המשפט שבהם חדלו להתקיים. אינני יכול שלא לשאול את ועצמי אם גם אני עצמי אינני מין התחלה מוזרה.

פעם, שנים רבות לפני ואחרי, ישבתי בפאריס בביסטרו בשעת הצהרים. היה לי אטלייה ברובע החמישה עשר, ליד בתי המטבחיים של פאריס, בבניין שכבר נכנס להיסטוריה, ונקרא “הכוורת”. זה היה בניין עגול ובו חלונות רבים, ומכאן שמו, ומאחורי כל חלון הסתתר חלום של גדולה. פגשתי כאן וותיקים שעדיין זכרו את סוטין. כאן עבדו גם שאגאל ומודיליאני. החצר היתה זרועה מכיתות שיש ופסלים ישנים של פסלים אלמונים משנות העשרים והשלושים. עכשיו עברו כאן אמנים ממדרגה רביעית וחמישית, הגדולים הלכו זה מכבר למקומות טובים יותר כי לאמנות היתה תקופת פריחה והיא הפכה למשתלמת.

בצהרים היו באים עובדי בתי המטבחיים, בסינרים מוכתמים מדם, לשחק ביליארד. מימי לא ראיתי שחקנים נפלאים כאלה. האצבעות הללו היודעות להפשיט עור במשיכת ציפורן קלה, לנתח ולהפריד נתחי בשר עצומים במשיכת סכין חדה וחלקה, הפליאו לגלגל את כדורי השנהב על שולחן הלבד הירוק, תאווה לעינים.

אתה יודע מה היה שמו האמיתי של ליאון בלום? שאל קצב אחד את חברו, וענה מיד: רבינוביץ'.

כמין אור שחור נגה עלי. מאז אותו אחר צהרים של שמש לא יכולתי להיות מה שהייתי קודם לכן. בערב סיפרתי על כך לכריסטיאן.

כריסטיאן היא קתולית. אינני מתכוון לומר בזה שהיא מאמינה, אלא פשוט לציין שאינה יהודיה. כאשר הגיעו הגרמנים לצרפת לקחה עמה מזוודה קטנה וברחה דרומה. במזוודה היו כתבי לנין, ואקדח. אינני יודע אם היא עדיין בחיים ומה קרה לה, אבל אם היא חיה, אני בטוח שהיא כאן במחנה שלנו, וביום מן הימים אמצא אותה. היא שייכת הנה.

יהודי, אמרה לי כריסטיאן, הוא ענק שהפכו אותו לננס גיבן. ענק שהכניסו אותו לתוך בקבוק קטן וסגרו אותו בפקק. אתה מתבונן בננס הגיבן ואינך יודע שלפניך בעצם ענק. את המהות האמיתית של היהודי אינך יכול לנחש לפי מצבו בהווה.

כאשר נולדתי, כבר לא היה אבי ננס גיבן. ואפילו כאשר היה מספר לי על נעוריו, או על אבותיו ואבות אבותיו, לא יכולתי להאמין לו. היו אלה פשוט כמין סיפורי אימים שמספרים לתינוקות.

גם כיום, לאחר שלמדתי ששמו האמיתי של ליאון בלום היה רבינוביץ', וגם לאחר שהביאו אותי אל המחנה הזה, עדיין אני מתקשה ליצור את הקשר עם אבי. כפי הנראה הוא נותק סופית ולעולמים. נדמה לי שעם ניתוק זה אבדה לי האפשרות להבין את מצבי.

כשהייתי בן שש, הלביש אותי אבי חולצה כחולה, נתן בידי דגל אדום ולקח אותי אל האיצטדיון לחגיגת האחד במאי. בדרך אל האיצטדיון זימרר לו שיר קטן באיטלקית:

אוואנטי פופלו, א־לה ריסקוסה,

בנדרה רוסה טריומפרה.

בנדרה רוסה טריומפרה, טריומפרה, טריומפרה,

ויוה איל סוצ’יאליסמו אי לה ליברטה.

לפי השיר הזה אני יכול לשחזר את מקומו של אבי ולקבוע לאיזה דור של האנושות היה שייך. הוא היה שייך לאלה שנלחמו לשוא בבריגדה הבינלאומית בספרד, לאלה שמתו לשוא במחנות ריכוז מסיביר ועד אושוויץ, לאלה שבנו לשוא את תל־אביב.

אבל אני מסכים שתל אביב היתה מפלצת. תל אביב היא מונגולואיד עצוב שנולד מבית האהבה בין אב נאור וחכם ואם יפה וחולמת. אינני מנסה לומר בזה שניו יורק, למשל, אינה מונגולואיד עצוב. הייתי גם בניו יורק והכרתי אותה ואהבתי אותה, ואיך אפשר להכיר אותה ולא לאהוב אותה, והייתי בעוד מקומות רבים שאהבתי אותם, אף על פי שכמעט כולם אם לא כולם היו מונגולואידים עצובים. אבל הוריה של ניו יורק אינם מעוררים בי כל רגש של השתתפות או חמלה, ואם יש בי חמלה היא ניתנת לצאצאיהם בלבד. מה שאין כן באבי ואמי, ועל כן איני יכול לסלוח לתל אביב מה שהיא עוללה להם.

כריסטיאן אמרה לי פעם שאדם הגון הוא אדם שאין לו מולדת. אם באמת נכון שכריסטיאן צדקה, סימן שהמחנה הזה נועד להיות מולדתי. ואם כך, לא אתפלא כאשר יבוא היום בו אקרא להגן על מולדתי החדשה.

אילו הייתי מאמין בהישארות הנפש, הייתי כותב לאבי שכבר מזמן איננו, לאמר: אבא, גם אני מקבל על עצמי, לא מתוך רצון טוב אלא מהשלמה בלתי נמנעת עם כפייה חברתית, לעשות כמוך וללכת להגן על בלוק 23. ואם ייגזר הגזר תהיה קריאתי האחרונה: יחי בלוק 23!

אני גר בבלוק 23.

הבלוק דומה אבל גם אינו דומה לשיכון מודרני שהיכרתי מימי האחרים. קודם כל, אין דשא, אין פרחים, אין ערוגות ואין אפילו עצים מפלסטיק ופרחים מגבס. אפילו אין פאר קודר, כמו בטון עירום שכמה נביאי ארכיטקטורה אוהבים לשבח כל כך. ולא הייתי נוטר להם איבה אילו היו טוענים שמכיוון שאין ברירה אחרת, הבה נשכח את האפשרי היחיד. אני נד להם על טפשותם העצובה, על זה שהם משבחים באמת ובתמים ומתוך אמונה את המפלצת הזאת. אם אומרים לנו שההכרח הינו האידיאל אבל שוכחים לומר לנו שהינו גם הכרח, הרי זו עבודת אלילים ללא ההצדקה של הכרח היסטורי בל יגונה, שהיא מה שאנו נוהגים לכנות בשם “מדע”.

מישהו צריך היה לטבוע אקסיומות לא רק לגיאומטריה ומתמטיקה, אלא גם ליופי.

דשא יפה יותר מפלסטיק ירוק.

אדמה יפה יותר ממלט. אבן יפה יותר מבטון. החיים יפים מהמוות. והשמים הינם הדבר היפה ביותר ביקום ואין מושלם ואין מה שישווה להם.

גמרתי להיום, כאילו שהיה יום.

על אבי, כמעט שאינני יודע דבר. לא הרבינו לשוחח, ואיבדתי אותו בגיל צעיר למדי. כמו לכל ילד, היו לי עינים ואזנים ויש דברים שאני זוכר. אבל במרוצת השנים התערבבה דמותו של אבי בתוך עולם של סמלים שבו ציינתי לעצמי את תקופתו.

הגעגועים אל עולם חדש ואל מטמורפוזה של האנושות אינם מכים על כל דלת. ישנם דורות, מאושרים או אומללים, שאותם געגועים פרצו אל חדרם כמו סופה וגרפו עמם הכל. ראיתי את מהומות הסטודנטים בפאריס ובארצו הברית. אני סבור שהדור שגדל ופעל בין שתי מלחמות העולם היה אחד הדורות ההירואיים, המופלאים והאומללים ביותר של האנושות.

פעם היה מונח בארון הספרים שלי ספר קטן נידח בשם “מספרד עד ברלין”. יומן תמים למדי, כתוב ביד לא אמונה ולא מלומדת, של בחור יהודי מפולין שעלה לארץ ישראל ובשנת 1936 התגייס לבריגדה הבינלאומית בספרד. יש שם סיפורים מוזרים ונשכחים, והיום כמעט קשה להאמין שפעם הלכו נער יהודי שגדל בבית יתומים בירושלים ובחור ערבי מיפו כדי למות יחד בספרד. מי יזכור היום, ולשם מה, שפעם ראו גם היהודי וגם הערבי משהו נכבד יותר משניהם שלמענו ראוי לתת את הדם. דור נשכח, ללא זכר, ללא רישום או מצבה. יש שם שיר קטן של משורר ספרדי שנכתב לזכרו של חייט יהודי מפולין. בכלל שמעתי???² האומרת שמרביתה של אותה בריגדה בינלאומית היתה מורכבת מיהודים, אלא שהופיעו תחת ארצות מוצאם. אפשר לראות באור אירוני את העובדה שבאותה זירת טבח גססו יהודים כפולנים, כגרמנים, כאמריקאים. אבל אפשר לראות זאת גם אחרת, כתרומה למשהו שהוא מעל ומעבר ללאומיות. היה היה עולם מצחיק שבו הצ’כים היו צ’כים, הסלובקים סלובקים, והיהודים צ’כוסלובקים. שבו הפולנים היו פולנים והצרפתים צרפתים, והבינלאומיים היו היהודים. אני נוטה שלא לצחוק מהתופעה המצחיקה הזאת.

החידוש האחרון של העולם המערבי היתה אושביץ ומאז לא התחדש שם הרבה.

תל אביב נבנתה בידי משוררים, הוזים וחוזים. ואם תל אביב היא מפלצת, מונגולואיד עצוב, סימן שגם לעולם שנברא בידי משוררים, אין תוחלת. אבי היה חופר באת יסודות לבניינים ובהפסקת הצהרים היה מתווכח עם חבריו לעבודה על פלכאנוב. אנשים היו יורדים מהפיגום לאחר יום עבודה ודנים בשאלות המעשיות של בניית הסוציאליזם. בוגרי אוניברסיטה ובעלי תארים אקדמאיים חלבו פרות ברפת, רעו צאן, גידלו תרנגולות וכל זה מתוך הכרה שהשינוי צריך לבוא מתוך תוכו של כל אחד, ולהצטרף למשמעות כוללת. אם אני חש רגש כלשהו של קירבה אל הדור הזה, הרי זה מפני שהתחככתי באפס קצהו. עכשיו, כאן, אני יכול לצרף את קודמי אל החשבון שלי, ללא כל תועלת.

האמת היא שצר לי על שלא ניתן לאיש להפיק תועלת מהנסיון שלי. אולם קשה לי מאד לבוא בטענות. סוף סוף, מהי התועלת שהפקתי אני מנסיונו של אבי?

בהתחלה, עדיין נסיתי ללכת בדרכו. זכרתי את החולצה הכחולה ואת האחד במאי. כמובן שלא הייתי היחיד. אלה שנולדו אתי, להורים כמוני, האמינו באמונה שלמה בכוחה של השירה, בכוחה של המלה, להפוך למעש שיהפוך את העולם. וכדי להפוך את העולם, הלכנו גם אנו להיות פועלים מזוייפים כמו הורינו.

אין דבר יותר מצחיק מפועל מזוייף, הלכתי לעבוד במתכת כי האמנתי בעתידו של העולם שבו תשלוט המתכת. פועל מזוייף הוא זה השוכב מתחת למשאית ומפרק את הסרן האחורי, שמן נוזל לתוך עיניו וכולו מצחין משמן סיכה, כי זאת הדרך הטובה והנכונה ללכת בה אל עולם טוב ונכון. פועל אמיתי הוא זה השוכב מתחת למשאית, שמן נוזל לתוך עיניו וכולו מצחיק משמן סיכה, ויודע שהוא דפוק. והוא שוכב לו תחת המשאית וחולם על היום בו יצא ממעגל הדפוקים. פועל אמיתי יודע שאין עולם יותר טוב. אפשר רק לפתור בעיות אישיות ולתפוס עמדה נוחה יותר בעולם הממשי.

עלי לציין שבימי כבר היו הרבה יותר פועלים אמיתיים מאשר בימיו של אבי. בהפסקות הצהרים היו מעט מאד וויכוחים על פלכאנוב, והרבה יותר וויכוחים על זיונים, על כסף ועל חיים טובים. אבל עלי לציין לשבחם של אותם פועלים אמיתיים שרבצו ביחד אתי תחת המשאיות, שאם לא היה לבם פתוח לחלומות אחווה בינלאומיים, לא היה עניין השחרור הלאומי זר להם. רבים מהנערים הטובים הללו שהיו מתווכחים על זיונים ועל כסף ועל חיים טובים, הלכו להריח את הפרחים מלמטה במלחמת העולם ובכל המלחמות שבאו אחריה.

האם ידע אבי, בטרם עצם את עיניו, שכל ימיו היה בעצם פועל מזוייף? האם מי שרוצה לשנות את המציאות, חייב להיות בעל כשרון שלא להבחין במציאות שמסביבו? אבל תל אביב היתה בכל זאת מציאות, והיא קמה בזכותם של אנשים שלא ידעו להבחין במציאות שמסביבם. על כן לעולם לא אוכל לדעת מדוע נפלה: האם זה בגלל המשוררים, שבנו אותה, או בגלל אנשי המעשה שחיו בה.

זק היה אליל נעורינו. יום אחד הלכנו שנינו והצטרפנו לאן שהצטרפנו. בשעה קבועה, בפינת רחוב, בא לקראתנו אדם ולחש סיסמה. השבנו לו בסיסמה ואז קשרו את עינינו והוליכו אותנו סחור סחור לאן שהוא. שם, בלאן שהוא, נתנו בידינו אקדח ואמרו לנו להישבע. נשבענו להילחם ולתת את נפשנו ולא להרפות מהמלחמה כל ימי חיינו. משורה ישחרר רק המוות, נשבענו.

יום אחד תלו הבריטים, שהיו אדוני הארץ, שמונה אנשים כמונו.

למחרת שרק זק מתחת לחלוני. יצאתי אליו, וטיילנו שנינו ברחוב האביבי. בארצנו אין שלכת, אין שלג, אין כפור. זאת ארץ יפה וחמה, והאביב בה קצר כי עוד בטרם הספקת לחוש בו וכבר בא הקיץ הלוהט.

אתה לא סבור שבעצם יש לנו צוואר יפה? שאל זק.

חבל לקלקל צוואר כזה, אמר זק, והשתחרר מן השורה. לימים, בא המוות והשיג אותו, ודווקא לא בצוואר. הוא קיבל כדור במצח בכיבוש עכו. הוא היה אליל נעורינו. כדרך האלילים, היה גבוה והיה יפה והיה חכם והיה איש רעים להתרועע, זה שכולם אהבו אותו. גם אני אהבתי אותו, ואת הצעדה הארוכה והבטוחה שאני צועד אל המוות התחלתי ביום הראשון שבו היה עולם בלי זק.

מאז, חפשתי אותו במחשבותי, ובהרהורי ובחלומותי, לא אחת. לפעמים הייתי מצליח להבחין בו, אבל הוא מתחמק ונעלם ואני חושש שאינו אלא זכרון.

כאשר אני נזכר בתל אביב של ימי נעורי, מתברר לי שעוד אז, כאשר היתה כה צעירה ויפה ולא ניתן היה לחשוד כלל שברבות הימים תגדל להיות מונגולאיד, כבר היתה תלויה מעליה כמין אווירה של גסיסה בטרם עת.

פעם אחת, אולי הייתי בן תשע ואולי בן עשרים, טיילתי ברחוב שטוף שמש ולפתע נתקפתי אימה סתומה. היה נדמה לי שכל העצים צומחים הפוכים, שרשיהם בעננים וצמרותיהם קבורות בתוך האדמה. גם הבתים עמדו הפוכים. רצתי הביתה והתנפלתי על הכר בבכי מר. לאחר שעות ארוכות של בכי התפזר הסיוט, אך לא לחלוטין.

האם סופה של תל אביב כבר היה חזוי בתחילתה? קשה לדעת זאת. בין מלחמה למלחמה היינו עוסקים בחשבון נפש, ברכילות, בהוצאת דיבה, מספרים בדיחות, מתכוננים למלחמה הבאה וחוזר חלילה.

פעם, באחד מימי פברואר הקרים, נשלחנו, מחלקה של שלושים איש, להחיש תגבורת לישוב נצור בהרים.

יצאנו לדרך סמוך לשקיעה ושעות ארוכות הלכנו הליכה מאומצת בשבילי הרים פתלתלים, נזהרים שלא להתגלות בדרכנו מפחד האויב המשוטט. סמוך לשעה שתים אחרי חצות גילו הגששים שצעדו בראש רועה ערבי זקן ישן תחת כיפת סלע.

הרועה התעורר בבהלה אך אנו נבהלנו לא פחות. קיימנו התייעצות מה לעשות בו. הלילה היה כל כך שקט, וקר. מרחוק נשמעו נביחות כלבים. זאת היתה הארץ שפעם לקחו אותה מאתנו ואחר כך באנו אנחנו לקחת אותה ממישהו אחר ועכשיו רוצה המישהו האחר לקחת אותה מאתנו. הרועה הזקן הביט בנו בעינים מבוהלות, אך לא אמר דבר.

השארנו אותו בחיים והמשכנו להתקדם אל עבר הישוב הנצור. הרועה הזעיק את אנשי הכנופיות ששרצו בהרים מסביב. לפנות בוקר הוקפה המחלקה, ואיש מאנשיה לא נותר בחיים. לימים נפל גם הישוב הנצור.

 

שש־בש    🔗

לפעמים אנו מתכנסים בערבים, חבורה קטנה, לשחק שש בש ולהעלות זכרונות. חבקוק, ד"ר אייל, פרידמן וכל מיני אחרים. כרגיל מתחילים מהבדיחות האחרונות שהתהלכו אז ברחוב. גרינוואלד נכנס תמיד באמצע הבדיחה.

שמעתם? שמענו. טוב, אז תשמעו עוד פעם: מדוע האמריקאים החליטו לתת לנו נושאות מטוסים? כדי שאם ניסוג מכל המקומות עדיין יהיה מאיפה להגר. הה הה. ואז מתחילה השיחה האמיתית. מעניין שדווקא גרינוואלד הוא תמיד האיש המעלה את השיחה על פסים אפיזודיים. הוא פותח בתיאור ארוך של אירוע חברתי מסויים, ואני נבהל, נבהל מהדייקנות בה הוא זוכר דברים שאינו יכול לדעתם. אתם זוכרים את צביקה? בטח. מי לא זוכר את צביקה, צביקה היה מסתובב בין השולחנות ומאזין. תמיד היתה חתיכה טריה תלויה על זרועו, ואתה היה סובב בין השולחנות. שיראו. הימים היו ימים ים תיכוניים יפים ובהירים, רוח של עצלות היתה שפוכה על הכל, באוויר היה ריח פריחת התפוז. לאנשים היה המון פנאי, והיו מתגעגעים למשהו. אי אפשר לשבת בבית כאשר מתגעגעים למשהו. אולי המשהו הזה קורה ממש עכשיו אותה אינך שם. לשבת בבית ולהמתין למוות בשעה שהחיים עומדים לפרוץ בכל רגע?

בחוץ היה ג’ימי הבריון מתנפל על תיירות אמריקאיות זקנות ושואל אם הן יכולות לקנות לו כרטיס טיסה לניו יורק. פעם בשנה הוא היה נוסע לברוקלין להרוות את צמאונו לחיים אחרים. אחר היה חוזר, שפוף קצת, מסתכל בעצב על החתיכות העוברות על המדרכה, לועס כדרדור זעיר של חשיש בפה, ומחפש תיירת זקנה.

ג’ימי הוא מלך הדייגים, אף על פי שמעולם לא ראה אותו מישהו עם דג ביד. הוא קם בכל בוקר בחמש, הולך לים ושוחה מיפו עד הרצליה. אבל אף אחד אינו רואה את זה. בגיל חמישים הוא עדיין בנוי כמו נער. רק הפנים מרושעות, מושחתות. זקנות וחולות. יש לו עינים צהובות מתות של מת.

כמו נהג המירוצים מייק. למייק יש יד בעובי של רגל. לפעמים הוא קרח, לפעמים הוא מגדל זקן בן שבוע. אף פעם לא היתה לו מכונית. אף פעם לא עבד. אף פעם לא היה לו כסף לשלם בעד כוס קפה. אף פעם לא ראו אותו עם בחורה. אף פעם לא ראו אותו בכלל יושב עם מישהו. הוא יושב תמיד לבדו. אין שום כוס על השולחן כי הוא אינו יכול לשלם ואף אחד אינו מזמין אותו. אבל כל אחד יודע שהוא נהג המירוצים הטוב ביותר. רק תנו לו מכונית.

איזה געגועים!

צביקה הוא הצייר הטוב ביותר בתל אביב.

אבל אף אחד לא ראה אף פעם תמונה שלו, בים התיכון צפים בקבוקים רבים, פקוקים וחתומים, נישאים על פני הגלים אך לעולם אינם מגיעים אל שום חוף.

בחוץ ממשיכות לעבור החתיכות. ג’ימי אומר בעצב: זאת מלכת המוצצות. צביקה מאשר בעצב. מייק מניד בראשו, בעצב. וכך הולך גרינוואלד ומספר, וכולנו כורים אוזן, ונזכרים בשנות נעורינו היפות. ובינתיים נמשך משחק השש בש. פרידמן מנצח, כרגיל. חבקוק מפסיד, כרגיל, חבקוק ממשיך גם כאן להיות נביא, כפי שהיה לפני כן בתל אביב. בניגוד למה שאפשר לצפות מנביא, אין בחבקוק כל זעם. הוא גם אינו נוהג לומר “אמרתי לכם”. הוא נביא שקט ועצוב, מכונס בפינתו ומפסיד בכל משחק שש בש.

זוכרים את הולצמן? שואל גרינוואלד בהתעוררות.

להולצמן יש פילגש יפה כמו ציור של טולוז לוטרק. בכל יום בצהרים הם נפגשים במקרה. היא מגיעה מכיוון אחד, הוא מכיוון אחר. הם מתיישבים יחד במקרה ליד אותו שולחן. כמה שנים זה כבר נמשך כך, כמה שנים, לעזאזל. הולצמן הוא המשורר הלאומי של אלה שבנו את תל אביב. הוא טווה את חלומותיהם בשלל צבעים, מעופף כמו פרפר משי אנין ועייף. חבקוק טוען שלהולצמן הקסם והברק של נביא שקר אמיתי. הולצמן הוא האיש שלא מכאן אשר בכח היצירה שלו עשה את הכאן. לא יש מאין, אלא יש משם, או כאן משם.

וכך אנו יושבים כצהרי היום ורוקמים לנו אגדות מסביב לגופנו, ומתכסים בהן כאותו גולם הטווה לו פקעת עד שיהיה לפרפר. לאט לאט מתכסות העינים דוק של ערגה, ואז מגיע הזמן ללכת לישון את שנת הצהרים. צביקה עם החתיכה, הולצמן עם הפילגש, ג’ימי עם התיירת האמריקאית.

פעם הגעתי לתל אביב לאחר שנים רבות. תעיתי ברחובות ולא הכרתי אותם. במקום שהיה פעם חול היה כביש. במקום בו עמדה חנות המכולת של ספוז’ניקוב הזקן עמדה חנות מכולת אחרת אבל דומה לה בדיוק. הרחוב שבו נהגתי ללכת לבית הספר היה בדיוק אותו רחוב והכל היה בדיוק אותו הדבר ובדיוק כך גם שונה, מפחיד, לפנות ערב פגשתי את צלינקר.

בוא, אמר לי צלינקר. הלכנו. הוא הוליך אותי אל שפת הים.

בוא נשתין, אמר צלינקר.

עמדנו והשתנו אל תוך החול הרך, החם, הזהוב. שום דבר לא קרה. הלילה ירד עלינו.

בפאריס היה לי אחד כזה. היינו נפגשים פעם אחת בשבוע, בשעה שתים עשרה בצהרים בדיוק, בקפה “אולד נייבי” בבולוואר סן ז’רמן. היינו שותים כוס קפה, ומתחילים בסיבוב, לאורך הבולוואר, עד פינת סן מישל ומשם ימינה עד הספריה של ז’וזף ז’יבר.

בשתים עשרה ועשרה הוא היה מסתכל בשעון ואומר: בשעה הזאת קמנו מהכיסא בשבוע שעבר. ואז היינו קמים, יוצאים מהקפה, ופוסעים על המדרכה.

בשבוע שעבר עמדנו לפני חלון הראווה הזה, היה אומר. ואז אתה אמרת ואני אמרתי, ואז אני אמרתי ואתה אמרת. ואחר כך היינו הולכים הלאה. והיינו עומדים לפני חלון הראווה של חנות הספרים הזאת. ואז הסתכלנו בחלון ובספרים, ואתה אמרת ואני אמרתי ואני אמרתי ואתה אמרת.

ואז שקענו בזכרונות?

כן. אז שקענו בזכרונות. אתה הייתי מספר לי ואני הייתי מספר לך. ואני לך ואתה לי.

ואז?

ואז היינו הולכים להשתין כאן, במשתנה הזאת.

אינני זוכר כבר כמה פעמים חזרתי לתל אביב. חשבון השנים והאירועים אבד ממני. לפעמים הייתי חוזר באמצע הקיץ הלוהט ונחנק ברחובות הסתומים. לפעמים בליל חורף גשום וקר. להתחבא.

תירוש היה מורהו הרוחני של צלינקר. הוא כתב שירי חרב אנארכיסטיים סטאקאטיים ושירי אהבה גבריים על הגבר הכובש האדון והאשה השפחה. הוא היה מאמין גדול בתפארת העבר, ברוח החושניות השפוכה על מקדשים כנעניים החוסים בצל יערות, על ראשי ההרים הנישאים. שם, על ראשי ההרים, באים האלים על בנות המעין המתחבאות בחורש וכאשר הם מזדווגים רועד היקום כולו. תירוש האמין שבני הנפילים שיוולדו מאהבת האלים ובנות המעין יכו לפי חרב כל זכר מבני אדום ועמלק ויחזירו לנו בימינו את תפארת ימי קדם ויכוננו את כל מקדשי האלים שנחרבו. הוא היה איש חיוור עם עינים בוערות, שינים שחורות, ואצבעות צהובות מניקוטין.

צלניקר היה בוגד מקסים. כל ימיו היה גבוה ויפה וצעיר וחכם. כאשר היה צעיר באמת היה מפסל באבן דמויות בעל ועשתורת ונמרוד גיבור ציד ואלים קדמונים. היתה לו נגיעה מודיליאנית חושנית רומנטית, והוא היה עצל ואוהב חיים. כאשר עלה במצחו הקמט הראשון, חדל לפסל באבן והתבולל אל תוך העולם שבא אחריו.

הלכתי אתו להשתין בחול. הים התיכון היה מכוסה זפת. סירנות לא שרו מתוכו, שום מפלצת קדמונית לא עלתה ממימיו להפחיד אותנו. עמדנו שם שנינו כמו נאדות זקנים, ולא מצאנו מה להגיד איש לרעהו. תפארת העבר מתה. יום לאחר מכן, וזאת מבלי שנכוונו לכך כלל, שוב פרצה אחת המלחמות.

הפעם הזאת החלטנו שלא לחזור על אותה שגיאה עם הרועה הזקן. כאשר מצאנו אותו ישן תחת כיפת סלע, הוצאנו אותו להרוג. באותה מלחמה ניצחנו, אך את זכרו של הרועה הזקן לא הצלחנו למחות מלבנו. הוא הפך לרוח רפאים רעה, המתגוררת בבארות עזובות, בשדות קוצים, בחורבות. ילדים שתעו בדרכם או מטורפים שברחו מבתי החולים נופלים לתוך הבארות שאיווה לו למשכן ואינם חוזרים משם.

 

מסיבת פרידה לגאזי    🔗

סדר היום שלנו במחנה אינו מוגדר, אך בכל זאת נוצרו נהגים ודפוסים. לפחות בחוג האנשים שאני מצוי בו.

בבוקר, הוצאה להורג. אחר כך: כמה שעות עבודה, לא הרבה. בצהרים, ישיבות בטלנים בבתי הקפה להעלאת זכרונות. אחרי הצהרים, שנת צהרים. בערב, כינוסים להעלאת זכרונות, או מסיבות. בלילה, איש איש לנפשו. הרהורים אחרונים, התכוננות למוות.

חבקוק טוען שהסיבה האמיתית להימצאנו כאן היא הצורך לשחזר את עצמנו ללא הרף. לפעמים אנו קוראים לערבי הנוסטאלגיה סימפוזיונים, או ערבי שיחזור, או ערבים להיערכות מחדש. מחוץ לכל אלה, פרח כאן לאחרונה עיסוק חדש, הגדת עתידות. אנשים היו רוצים לדעת, אם אפשר מבעוד יום, אם למחרת יוצאו להורג. או יישלחו באחד המשלוחים. וזאת, כדי שיוכלו להכין לעצמם מסיבת פרידה. מסיבות הפרידה לנידונים למוות הינן האירוע החברתי המרתק ביותר אצלנו.

תופעה עוד יותר מוזרה מהגדת העתידות, היא הגדת העבר. אנשים ללא עתיד מתחילים לדבוק בעבר, ואני יכול להבין לליבם. הרי סוף סוף, ואפילו אתה תושב במחנה אין תוחלת, זכותו של אדם לדעת מי הוא, אם אינו רוצה שיקרה לו מה שקרה לאותו איש, שביקש שיעירו אותו בבוקר, וכאשר העירו אותו, התברר לו שהעירו את האיש הלא נכון.

הייתי רוצה להעיר בנקודה זו על עוד תופעה מוזרה: ארכיאולוגיה. יש כאן במחנה לא מעט אנשים שהארכיאולוגיה הפכה להם כמעט לשגעון. מדי שבת בשבתו יוצאות שיירות של חופרים לחטט בכל מיני אתרים. מישהו גילה לאחרונה שעוד אבות אבותינו לפני אלפי שנים כבר שכנו במחנה הזה, מה שמקנה לנו כמובן את הזכות המוסרית להיות כאן.

מסיבת הפרידה אצל גאזי היתה נהדרת. גאזי מאמין גדול במדע. הוא הזמין מחקר אצל הרמן קאהן. קאהן הצליח לנבא את הוצאתו להורג של גאזי ארבעה ימים מראש. במשך ארבעה ימים פשטו שליחיו של גאזי על כל קצות המחנה, להחרים כל בקבוק, כל נתח בשר קפוא, מעושן או משומר, להבטיח את נוכחות הנשים היפות ביותר וכמובן אנשי שם. המסיבה היתה באמת אחת מהמוצלחות, ואפילו מפקד המחנה הופיע לכמה דקות, לחץ בחמימות את ידו של גאזי, טעם קצת מהמרק, שיבח את טעמו והלך.

הדלקנו מדורה, ישבנו מסביבה והתחלנו לשיר את שירי הקרבות הישנים ולספר זכרונות מימי התפארת. לילות של כוכבים וצעידה עיקשת של כח משימה קטן אך נועז לכיבוש יעד בעורף שינתק את האויב מציר האספקה שלו ויבטיח את קרב ההבקעה הגדול. אדמת טרשים וכרמי זיתים ובוסתנים וההפתעה למחרת הנצחון על הנוף המרהיב המתגלה לעיניך. בתי האבן קמורי הקשתות. המסגדים התלולים, גני הירק בינות לעצי הבוסתנים, גדרות האבן המכוסות בגפנים, והאוכל החם שהותירו הכפריים במטבחיהם בטרם נסו על נפשם לפתע. דהירת הנגמ"שים בתוך סופות חול בדרכים המדבריות. שלדים מפוחמים של טורי שריוני האויב. פה ושם קובע פלדה מבצבץ מתוך צריח חרוך ועל הקובע שפוך מוחו של חייל. הרעש המחריד והמזוויע של מטוסי הקרב הצוללים אל יעדיהם ומרקטים אותם. הלהבות העולות מן היעד הבוער ותימרות העשן המכסות אותו. זעקות הפצועים וקולותיהם הרגועים של המפקדים במכשירי הקשר, המפקדים שאף פעם אינם נופלים ברוחם ולעולם אינם מאבדים את קור רוחם. הסתערות על הבונקר בתת מקלע דרוך. רימון לתוך החלון. ריסוס תעלות הקשר. קרב פנים אֶל פנים עם חייל אויב אמיץ שאף על פי שהופתע בשנתו גילה תושיה והרג את מפקד הכח. קרב הגבורה המפליא של קומץ טנקים מול מאסת אויב אדירה. ירינו ובערנו, בערנו וירינו, פרצנו והדפנו ובלמנו. ושוב, אל הדרך, לילות כוכב בשבילי הרים, כרמי זיתים ובוסתנים, דקל בודד מיתמר בתוך החול, נווה מדבר קטן ועזוב וכמה גמלים רובצים בו בשלווה. גדרות אבן ובתי חומר עלובים, תעלות מים וגני מלפפונים וקישואים ובצלים, נשים נסות עם חמורים עמוסים ושקים כבדים על ראשיהן, חבלנים זוחלים אל גדר המוצב ומניחים מטען שיפוצץ את גדר התיל ולאחר מכן ההסתערות השואגת קדימה. שם איבדנו את יקירינו וחזרנו לביתנו ובלבנו העצב. ושרנו שירים עצובים מסביב למדורות, שירי תפארת נוגים. אני חייב להודות שלמרות סלידתי הטבעית ממלחמות ולמרות הידיעה שהנה אני כאן במחנה הזה לאחר מפלתנו האחרונה, עדיין משהו חונק את גרוני כאשר אני עוצם את עיני ושוקע בזכרונות.

אני מריח בוגד בקרבנו, אמר ד"ר אייל.

אבל במה הוא בגד? שאל מישהו מהקהל.

אהה, אמר ד"ר אייל, ידעתי שהבוגד יסגיר את עצמו! קחו אותו!

אי אפשר לקחת אותו, לחש מירקין באזנו של ד"ר אייל, הוא קרוב משפחה של זילברשטיין.

מה? זעק ד"ר אייל, אנחנו מדברים כאן על עניינים של חיים ומוות ואתה בא אלי בעניין טפל של משפחה? כאשר גורל כולנו בכף אחת של המאזנים ואיזושהי משפחה הרוצה לשמור על שמה הטוב בכף השניה, במה היית אתה בוחר?

אבל… אמר מירקין.

אהה! אבל! תמיד אבל! האם אינך מבין מה אתה מעולל ברגע היסטורי זה? ללא דמו של הבוגד, במה נצבע את דגל החירות?

אתה מוכרח למצוא בוגד אחר, התעקש מירקין. כל העיניים הופנו אלי, משום מה. הרגשתי תערובת משונה של פחד וגאווה. פחד מפני המוות וגאווה על זה שכולם נועצים עינים דווקא בי. אבל התברר, כרגיל, שהאגוצנטריות מטעה ועיני הכל נעוצות באיש שישב על ידי, לא בי.

הביישנים בקהל הסתפקו בנעיצת ציפורן בבשרו של הבוגד, או בסתם מכה קלה באצבע צרדה במצחו. אבל הנלהבים יותר, אלה שכאשר התפקיד קורא להם אינם יודעים פשרות, קרעו אותו בשיניהם.

 

הפרה המתה    🔗

לפעמים אני מנסה להבין ממה מורכבים חיי, לצרף צירופים, אבל איני מצליח. אין שום מכנה משותף בין המראות והתחושות בזכרוני. העובדות אינן מצטרפות לשום משמעות, על כן אין בהן אמת. האמת בורחת ומתנדפת מן העובדות ברגע שהן מתות, כשם שהנשמה מתנדפת מן הגוף.

החמור שהילך בשביל³ החול בין הפרדסים? תקתוק המשאבה בפרדס? נשיקה בקיץ?

לעולם לא אדע. עלעלתי ברשימה ישנה שערכתי, מעין אינוונטר. כל מיני דברים דחופים לבצע. בדיקות רפואיות. חובות להחזיר. פתאום אני נזכר שבימים קדמונים שכחתי להחזיר למישהו חמשים לירות. פתאום אפילו רשימת האינוונטר אינה מצליחה להחזיר לי תחושת החיים שעברו עלי. האם אלה היו חיי?

חשבונות! עובדות! אפילו כאן במחנה אני לפעמים לא נזהר ושוכח, ורב עם העורך שלי על שכר סופרים מלפני מי יודע כמה זמן. אז אז, בעד הרשימה ההיא, הייתי צריך לקבל יותר. זאת היתה רשימה שהיתה חייבת לשנות את פני העולם. לפחות כך חשבתי אז. מדוע לא נתן לי את התשלום הראוי? שהעולם ישלם לך, אמר, ואם הוא ישלם סימן שצדקת והרשימה שינתה את פניו. הה, הה. שיש לי על התשלומים מימים עברו, והוא בטוח שאם הדרישות שלי צודקות, הנהלת המחנה תשלם לי רטרואקטיבית. אם מפקד המחנה אינו יכול לעזור, אמר לי העורך בחיוכו הדק, רק אלוהים יוכל לעזור.

שוב התקיים ערב זכרון עם סימפוזיון, הנושא היה ניתוח המערכה של חלמיש בטוברוק. מדוע הפסדנו את הקרב המכריע על טוברוק, והאם תבוסת טוברוק היא שהביאה בסופו של דבר לנפילת תל אביב?

טוברוק שוכנת במדבר המערבי של אפריקה. פתאום, ללא סיבה, נתקע לי שוב החמור על שביל החול בין הפרדסים. אלוהים יודע מנין הגיע הנה. האם הוא כל כך חשוב? ותקתוק המשאבה, יחד אתו, האם גם הוא חשוב כרקע קולי לזכרון זה? אינני יודע.

את ההרצאה נשא אל"מ (מיל.) יהודה דביר, לשעבר מרצה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל אביב.

לפני ההרצאה, עלה על הבמה יחיעם בליץ וקרא את השיר של נחום שפר על חללי הקרב של טוברוק. אינני זוכר את השיר, אבל הוא בערך כך:

הם עולים וקמים, מקברם המעוך,

זקופים כמו הלילה, דוממים כמו כוכב.

אברהם ויצחק ושמעון ולוי,

בידיהם הם נושאים את ארון הברית.

זה ארון לא יקר, פשוט למראה.

הוא נישא על כתפי אברהם ויצחק,

ושמעון ולוי, וכל אלה שבאו

אחר כך, אבל לא חזרו מהקרב.

ובתוך הארון, אדוני צבאות,

וגם הוא לא יקר ופשוט למראה.

אדוני שהלך על צוקים ורקיע,

אדוני שצנח בסיני וסואץ.

אדוני שכבש את רפיח ועזה,

חשוף בצריח, חזהו חשוף.

ועל החזה מונחות המדליות,

מדליות פשוטות, כמו ארון הברית.

לא תרצח. כה פשוט. לא תנאף. לא תחמוד.

וכבד את אביך. וכבד את אמך.

מדליות פשוטות, כמו עשר דברות,

ועכשיו הן יורדות אל הבור העמוק

שמעון ולוי המתים דוממים.

אלפיים שנה הם מתו בקרב.

בראשם הלך אדוני צבאות,

ועכשיו גם הוא מת ויורד אל הבור.

הלילה יורד על טוברוק העיר.

אורות מרצדים בקזינו, בפארק.

אברהם ויצחק ושמעון ולוי

קוברים את ארון הברית בחול.

מחיאות כפים סוערות ליוו את סיום השיר. בעיני רבים ניראו דמעות. יחיעם בליץ ירד מהבמה, בצעד אטי, מהורהר.

חלמיש היה גאון צבאי, פתח אל"מ דביר את הרצאתו. הוא היה הראשון שמרד בעקרון המקודש של הפרה המתה. נפלאים דרכי ההיסטוריה! דווקא גאונים צבאיים כמו חניבעל, נפוליאון ודומיהם, קשורים בתודעתנו בתבוסות הנוראות ביותר, שהביאו את הקץ על חלומות מלכות וזוהר.

כידוע, גבול הראייה ההגנתית הוא קו האופק. אולם, מאחורי כל אופק, מצוי עוד אופק. קו האופק, כשלעצמו, אינו מסוגל לספק את ההגנה האבסולוטית, הדינאמית, לכל קיבוץ אנושי הנלחם על קיומו. האויב נמצא תמיד על ראש הגבעה שמעבר לאופק, על פיסגת ההר הבלתי נראה. על כן, המשימה המתמדת, הנצחית, היא לחתוך לכיבושה של הפיסגה הבאה.

המיתולוגיה שלנו יודעת לספר שבראשית, התנחלנו בעמק. בנינו, חרשנו, זרענו. הפרות שלנו רעו בשלווה באחו, התרנגולות קרקרו בלולים, הילדים שיחקו על המדשאות, אשכולות הענבים בכרמים הלכו והאדימו. ייחלנו לבציר, לקציר, ל“בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו”.

ואז בלילה אפל, ליל מזימה וכחש, ירד האויב מעל ראשי הגבעות שמסביב. אש פשטה בשדות, עסיס הגפנים המתיק את ריח העשן. בבוקר מצאנו את הפרה מרוטשת, חרוכה.

התפקדנו. כל בחור וטוב לנשק. בלילה הסתערנו על ההרים וכבשנו אותם. האויב נסוג. בבוקר, זרחה לנו השמש על אופק חדש, לא נודע. גבעות חדשות איימו עלינו. ראינו אותן מרחוק: עטורות כרמי זיתים, גדרות אבן, משוכות צבר. מאחורי כל צבר ארב האויב.

אולם אנחנו לא נרתענו. אל העמק החדש, עמק הבתולים, ירדנו. נטינו אהלים, הקמנו צריפים. ידנו האחת היתה אוחזת בשלח והשניה עושה במלאכה. שוב מילא צחוק הילדים את המדשאות, שוב רעו הפרות בשלווה באחו, שוב קרקרו התרנגולות בלולים. ואז, ירד האויב מראשי ההרים מסביב ואש פשטה בשדות. ובבוקר גלינו שוב את גוויית הפרה המתה, מרוטשת, חרוכה.

ואז, בלילה, שוב היינו מתפקדים. איש איש היה מנשק ליקיריו, וכולנו להסתערות אחרונה, עם הגב אל הקיר. ועם הנצחון החדש, בבוקר ובבוקר שוב עמק חדש מוריק לרגלינו אך מעלי שוב, האופק המאיים. ושוב, צחוק הילדים במדשאות החדשות והפרות החדשות הרועות בשלווה באחו התדש, והשירים, והחדווה, והתקווה. ושוב בלילה רעם הפגזים, והילדים יורדים למקלט. ודור שלם ילדים היודעים שאם יש מקום בטוח לשחק בו עם הדב הצהוב ועם הבובה שפוקחת עינים וסוגרת עינים, הרי זה בלילה במקלט. ואז, לילה אחד, שוב מתגלגל הרעם מראשי ההרים שמסביב, ושוב בוקר אחד השדה הפך לגחלים, והפרה המתה, מרוטשת, רובצת בלב השדה וארבעת טלפיה מבקשים רחמים. ושוב בלילה מתפקדים. כל דור ודור מתפקד מסביב לפרה המתה שלו. ושוב הסתערות אל הלילה, אל הגבעות, ושוב העמק החדש המוריק מתחת. עד מתי?

ואז בא חלמיש, ובמחי חרב אחד חיסל את דוקטרינת הפרה המתה, ובמקומה החדיר לתפיסתנו הבטחונית את תורת הלחימה של הסוס שתום העין, או תורת הלחימה הספיראלית.

כאשר אתה רותם סוס למחרשה, ואתה רוצה שיחרוש לך תלם ישר, אתה מכסה את שתי עיניו על מנת שלא יוכל להביט לצדדים. הסוס שאינו רואה מאומה מצד ימין ושום דבר מצד שמאל, ילך ישר ויפלח את האדמה בתלם ישר.

אולם, אם תדביק רטייה רק לעינו האחת של הסוס, ואת עינו השניה תשאיר פקוחה, הוא יתחיל ללכת סחור סחור, והתלם שיחרוש יהיה תלם דמוי שבלול, ספיראלה.

יתרונו של התלם השבלולי, מבחינה מוסרית וטקטית, הוא ברור: לעולם אין האויב יכול לדעת מנין תגיח עליו. הוא יכול ליצפות מערבה, אבל הסוס שתום העין יגיע ממזרח, ורק לאחר מכן ישטוף את פאתי מערב. אם נשכח את משל הסוס ובמקומו נרתום למחרשה את כל כוחנו הצבאי, התוצאה ברורה: לאט לאט אנו מרחיבים את תחום שליטתנו הטריטוריאלית, ושום מערך פוליטי או צבאי של האויב לא יוכל לנחש את המהלך הבא של הסוס שתום העין.

חלמיש החל את הקאריירה הצבאית שלו עוד במלחמות העתיקות, מלחמות הפרה המתה. במלחמת ששת הימים היה מפקד כיתה. מלחמת ארבעת הימים, שבה נכבשו דרום לבנון, ירדן ודרום סוריה, כבר מצאה אותו מפקד פלוגה. במלחמת היומיים שהביאה אותנו לדלתא של מצרים, נפצע קשה. אז כבר היה מפקד גדוד. במלחמת היומיים השניה הגיע בראש חטיבת השריון שלו לכוויית. שם, בקרב על כוויית, הגה לראשונה את רעיון הלחימה הספיראלית. זכורה עוד קריאת הקרב המפורסמת שלו: “לא קדימה, לא אחורה, רק הצידה!” קריאה, שלימים התחלפה בקריאה הקצרה יותר: “אחרי הצידה!”.

נצחונותיו הראשונים של חלמיש היכו בתדהמה את כל העולם התרבותי. היה זה אולי המצביא הראשון, מאז ימי התנ"כ, שעליו נאמר בצדק: “יפול מצידך אלף”.

אולם, לצערנו, חסרונה של שיטת לחימה זו נעוץ ביתרונה. כל ספיראלה שהיא, שואפת לאינסוף, או למרכז. במלים אחרות: היא יכולה להיות ספיראלה מתפשטת, או מצטמקת. וכמובן, ככל שקטרה של הסיפראלה רחב יותר, כך קשה יותר להבחין אם היא מתפשטת או מצטמקת. ואז, שוב אינך יודע בדיוק אם אתה הולך מן ההתחלה אל הסוף, או מן הסוף להתחלה.

וזה מה שקרה לחלמיש. היסטוריונים רבים טענו שהמפלה נגרמה בגלל קשיים לוגיסטיים שנבעו מקווי אספקה ארוכים. שהתחמושת לא התאימה. שחלמיש דהר קדימה והותיר אחריו כיסים שבסופו של דבר גרמו לכיתורו. אולם אני טוען, רבותי, שאלה שטויות לא רלבנטיות. חלמיש ניהל את הקרב בצורה הנפלאה ביותר, והיה זה אולי הקרב היפה ביותר שלו. הצרה היתה רק שהיה זה קרב שהתנהל מן הסוף אל ההתחלה, וכאשר הסתער חלמיש על טוברוק, הפיל את תל אביב.

תרשו, רבותי, לצטט את התיאור של כתבו הצבאי של “ידיעות מעריב” על אותה מערכה אומללה שהביאה בסופו של דבר לתבוסתנו הסופית.

"שח חיווריין הפציע על טורי הפלדה. סופת חול מקומית הכהתה את הראות. חלמיש, במשקפי אבק, בזקן שלא גולח מזה כמה ימים, רכן על שולחן החול. מוטקה, שלישו הנאמן, עמד על ידו, מתוח. “אנחנו נסתער מימין”, אמר חלמיש, “ונכה משמאל”.

צוותי הטנקים ביצעו הכנות אחרונות. שרוליק, בן דגניה, חשף שני טורי שינים צחורות ואמר לסגנו רפי: “נדמה לי שהולך להיות שמח היום”.

רחמים אמזלג ישב וכתב מכתב לאשתו שושנה, בדימונה. שני חיילים דתיים, עטורי תפילין, עמדו בתפילת שחרית. בעלי האוזן החדה יכלו להבחין, מבעד לשאון סופת החול, בטרטור של נשרי הכסף המגיחים נמוך, מתחת למסך הראדאר של האויב.

“זה יהיה כמו אז”, רטן מנחם גרוס, מרצה למשפטים בימי שלום ומפקד פלוגת טנקים בימים רגילים.

“חזק, מהר ובאופן אלגנטי”, ציחקק אורי תמיר, הלץ של הפלוגה.

בעורף, התכנסה הממשלה בבונקר החירום. ראש הממשלה, בעינים אדומות שלא ידעו שינה מזה כמה יממות, העיף מבט חוקר ברמטכ"ל.

הרמטכ“ל הביט בסגנו. הם חייכו אחד לשני, עשו את סימן ה”וי" הידוע. ראש הממשלה שאל: “מתי שעת האפס?”

“היא כבר היתה”, אמר הרמטכ“ל. כמה דקות לפני כן, זעק חלמיש אל כל מכשירי הקשר” “הצידה, אחרי!” וזעקתו נקלטה באזניות של הרמטכ"ל. טורים טורים של חיות שחץ שעטו הטנקים קדימה בשאגה. חלמיש דהר בראש, חשוף בצריח.

האויב, שנבהל מעצמת ההתקפה, החל לסגת בערבוביה וחילות חלמיש דוהרים אחריו, בעיגול שבלולי. כאשר הגיע טור החלוץ של השריון לטוברוק, ראה אותה עולה בלהבות".

עד הנה, רבותי, תיאור הקרב המרתק. היום אנחנו יודעים בביטחה מה קרה באמת. רק כאשר הגיע המאסף, התברר לקציניו של חלמיש שלא טוברוק נפלה בידם, אלא תל אביב היא שאבדה להם. ואולי לעג הגורל האכזרי הוא שהדבר הראשון שראה מוטקה, איש דגניה, כאשר רמס הטנק שלו את גדר התיל המקיפה את העמדה הקדמית של תל אביב, היה פרה מתה, מונחת חרוכה בשדה.

כאן הפסיק המרצה הפסקה דרמטית, וירד מהבמה. כל העינים הופנו אל חלמיש שישב גם הוא באולם. חלמיש איבד את שתי עיניו בקרב על טוברוק. הוא ישב, זקן קפוא במשקפי שמש שחורות, ואי אפשר היה לדעת לפי הבעת פניו אם הוא מקשיב לדיון.

לפתע הוא החל לבכות. מין יבבה חלושה, כמו יבבה של כלב זקן שנדרס בגלגלי משאית כבדה. אי אפשר היה לשאת את היבבה הזאת. לאט לאט פשטה היבבה בין הנוכחים. אנשים שלא היית חושד בהם, סוסי קרבות וותיקים, קשוחים, קמו ועזבו את האולם. לא היתה ברירה אלא לדחות את המשך הסימפוזיון לתאריך מאוחר יותר.

אני מוכרח להודות שעלי לא השפיע הדבר. כפי שאמרתי⁴ מקודם, אני אדיש להיסטוריה, אדיש לעובדות, ובעצם כופר בכל עובדה שהיא. המוות, בין אם זה מותם של פרט, של חברה או של מימסד, הוא כמין פגם בראשיתי הנקבע בתוך כל אורגניזם. לא הקרב על טוברוק הוא שהביא אותנו הנה, אלא אותו פגם סמוי שהורכב בנו מלכתחילה. וחוץ מזה, והרי זה החשוב מכל, אפילו אלף ניתוחים של הקרב על טוברוק אינם יכולים להסביר מה אנחנו עושים כאן, ומי אנחנו בעצם. וכל עוד איני יודע מי אני והיכן אני ומדוע אני, אין זה נכון כלל שהקרב על טוברוק שייך לי, מהווה חלק ממני או נקודת ציון שלפיה אני יכול להתמקם. ובכלל כפי שכבר מצאתי, אין זה בהכרח מחנה של פליטי תל אביב. לפי סימנים רבים, כולנו מכל המקומות שהיו. ואנחנו יודעים, אם כי אין לנו שום הוכחה לכך, שיש מחנות אחרים. ושם, במחנות האחרים, עומד ברגע זה מרצה להיסטוריה צבאית ומרצה הרצאה אחרת בכלל על קרב אחר של טוברוק, בפיקודו של חלמיש אחר בכלל. ואולי גם שם, ברגע זה ממש בדיוק, פורץ אותו חלמיש אחר ביבבה חנוקה.

לפתע תוקפת אותי אימה סתומה. אני מרגיש שאני מוקף במיליוני בבואות של עצמי, הניבטות אלי במבט אילם מכל נקודה בחלל. לפתע נדמה לי שאולי אין חלל בכלל, אלא מיליוני הבבואות שלי הדוהרות במעגל סגור אחת בעקבות השניה. ואני רוצה לעצום את עיני כדי שלא לראות אותן ולא לחוש בהן. אני מחפש לי נקודת אחיזה שתחזיר אותי אל מקום מוכר לי, מקום שבו אני איני העצם היחיד בתוך חלל אינסופי, מקום שבו יש גם עצמים אחרים, ועל כן הוא מקום ואיננו אני. אני עוצם את עיני בכח רב עד שהן כמעט מתעוורות, ומנסה להביא את החמור הקטן הפוסע בשביל החול בין הפרדסים. אני מנסה לשמוע את תקתוק המשאבה הקטנה. אינני יכול, אינני יכול לשאת את העונש הנורא הזה, העונש שבו אין כלום, אין מקום, יש רק אני עצמי. מוכרח להיות עוד משהו! והרי, אם אין עוד משהו, אולי גם אני עצמי כבר אינני.

אני מוכרח, מוכרח, מוכרח, למצוא את חיי שאבדו לי! אפילו כאן, בתוך המחנה, אני מוכרח מיד להתקל במשהו, ואני חייב להאמין שאותו משהו, אינו אני. נדמה לי שאני מתחיל להשתגע. מוכרחים למצוא את חבקוק. או את דורה בלום. אות את ז’אנט. מדוע שכחתי את ז’אנט, האם הוצאה להורג? אני חייב לברר. ומה עם פרופיסור ברוך? לא. פרופיסור ברוך כבר הומת לפני שנים רבות. תלו אותו בחבל עד שיצאה נשמתו. הוא היה מומחה לגנטיקה. הוא היה ידידי הטוב ביותר, שכחתי מתי. יחד היינו יושבים לילות ארוכים, מצטטים דברי שיר קדמוניים, מוזגים כוסית, מטילים לתוכה קוביית קרח משקשקת, מאזינים למוסיקה נפלאה של עוגב, חליל, נבל וכינורות, ושואלים את עצמנו כמה זמן עוד נותר לנו לכל זה, מתי יקיץ הקץ ותיפער אותה דלת קטנה שבעדה אתה צונח, צונח אל תוך האין. תמהני אם אני עדיין בתוך הצניפה, כפי הנראה שכן. אני מוכרח למצוא עוד גוף צונח עלי לחפש את חבקוק ויהיה מה. או את ז’אנט. האם הוצאה להורג? ומדוע אני חושב במעגלים? ומדוע סופו של כל הרהור מוליך אל תחילתו, והרי צריך היה להיות להיפך!

 

אי־המצורעים    🔗

הנהלת המחנה, שמסיבות בלתי מובנות לנו באה לקראתנו בהרבה הרבה עניינים, הקימה אגם נאה ובאמצעיתו אי קטן המיועד למצורעים. בוקר בוקר, בלכתנו לסבלותינו, אנחנו נוהגים לעבור ליד האגם ולהתבונן מרחוק במצורעים, ולא בלי שמץ של קינאה. אלה מאתנו שיש להם משקפות, מסתכלים מבעד למשקפת ומדווחים לקהל הסקרנים על כל תנועה מתנועותיהם של המצורעים הסגורים באי. למותר לציין שעל מימי האגם לא שטים ברבורים צחורי צוואר, אין בו מפרשיות, נערות שזופות במתנים חלקות וצרות לא מתיזות קצף במשובה, דגי זהב לא מתעופפים לפתע אל האוויר, צמחיה שעירה ועבותה אינה מקנה מחסה לזוגות אוהבים, ועופות מים אינם עטים בצריחה על טרפם. מי שמחפש נוף ימצא באגם שלנו רק את האנטי תזה שלו. ואף על פי כן, זה האגם שלנו, אלה המצורעים שלנו וזה השעשוע שלנו.

הצרעת הנה מחלה המתפתחת באיטיות מחרידה. יכול אדם להיות מצורע שנים על גבי שנים מבלי לדעת זאת, ומבלי שאיש מהסובבים אותו יחשוד בו. מה נורא הרגע בו מתגלה האמת, שאותו איש אשר במחיצתו שהית תקופה כה ארוכה והתרגלת לתת בו אימון ולחלוק עמו את סבלך ואת שמחותיך, אכן היה כל הזמן מצורע.

כאשר מתברר לך שידידך הטוב ביותר היה מצורע, אתה נפגע עד עומק נשמתך. ולאחר העלבון הצורב, בא גם רגע הפחד: מי יודע כמה חיידקי צרעת הרעיף עליך כאשר נישק את לחייך בחיבה, כאשר הרים כוסית לחייך, כאשר חיבק אותך ברעות. ואז. כאשר באים לקחת אותו אל אי המצורעים, הוא מביט בך במין מבט שקט ומאשים, אך אתה מביט בו במבט מאשים לא פחות: אסור היה לו להיות מצורע.

אני זוכר איך זה התחיל אצל זילברשטיין. דווקא כולנו אהבנו אותו. זילברשטיין בא ממשפחה מיוחסת מאד, שנתנה לעולם אספני אמנות רבים, שופטים עליונים, עסקני ציבור רבי פעלים וגם כמה נשים יפות. זילברשטיין לא היה מסוג העשירים החדשים וגם לא מהאוטודידאקטים שתמיד חסר להם משהו, איזשהו נדבך או פשוט נושא שלם שעליו פסחו מתוך אי יכולת או בערות כפויה. הוא עבר את המסלול הרגיל של בן טובים, הגיע אפילו לקצונה בצבא בטרם הלך להשלים את לימודיו באוכספורד, ידע לרקוד ולהתלבש, היה הולך להצגות תיאטרון והתחתן עם בת כיתתו.

האמת היא שלא ציפית כלל לראות אותו בינינו, כאן. הייתי בטוח שמת מות גיבורים בקרב על תל אביב. אנשים כמותו היו תמיד אלה שנהרגו ראשונים בכל מלחמותינו. כאשר שאלתי אותו על כך, חייך בביישנות ואמר ששהה בחו"ל ביום בו פרצה המלחמה, ולמרות מאמציו לא הצליח להשיג מקום במטוס הראשון. כאשר הצליח סוף סוף לעלות על מטוס, וכאשר נראו חופי הארץ הכחלחלים, נראו למטה תימרות עשן, וממגדל הפיקוח הבוער של תל אביב התקבלה הוראה אחרונה לנחות נחיתת אונס לרגלי צוק מצדה. השאר ידוע.

בימים הראשונים, היה זילברשטיין כמו כולנו. פעם אחת אפילו נזדמן לו להיות התליין באחת מההוצאות להורג, ואני זוכר מה אמר אז לקרבנו בדרכו האחרונה: היום אתה, מחר אני, כולנו בסירה אחת, שותפים לאותו גורל. היה אמיץ וחזק גם אותי, כי עלי הוטל התפקיד הקשה להמשיך במקום בו הפסקת.

הקרבן, בחור צעיר, הביט בו בתודה וביקש רק בקשה אחת: שימסרו לאמו את החולצה שלבש באותו יום.

זילברשטיין הצליח במאמצים רבים לאתר את האם, ומסר לה במו ידיו את החולצה. האם תפרה את השרוולים ואת הצווארון, מילאה את החולצה בקש ושרפה אותה.

זילברשטיין היה אחד הראשונים שגילה את המצורעים בתוכנו, והיה זה הוא שהשפיע על כמה מהם, ובדרכי נועם, להיבדל מהכלל ולפרוש אל אי המצורעים.

קשה לי לזכור מי היה המצורע הראשון, אבל וועדת מתנדבים, שיוזמה ופעילה הראשי היה זילברשטיין, איתרה אותו. הוסכם על דעת הוועדה שתהיה זו משום אכזריות לשלוח איש בודד אל האי, זילברשטיין דיבר על ליבו ואמר לו שלפי כל הסימנים, לא ירחק היום בו יתגלו מצורעים נוספים,

השלכנו אותו אל האי, וימים רבים היינו ואז לא יסבול מבדידות. התברר שהיתה זו טעות. מתבוננים בגסיסתו האיטית. לא היה שום אוכל על האי. בימים הראשונים לא עשה מאומה. רק עמד על החוף וזעק. זעקות לא מובנות בגלל המרחק. הייתי מתבונן בו במשקפת ומבחין שאזנו הימנית מלבינה. כפי הנראה הבחין גם הוא בכך. ביום הרביעי, התחיל למשוך באוזן שלו בפראות, וביום החמישי הצליח לתלוש אותה. מה רבה היתה פלצות כולנו כאשר ראינו אותו לוקח את אזנו בפיו ואוכל אותה.

אוי למצורעים, אמר זילברשטיין ומחה דמעה. וכך היה אותו אומלל, במשך ימים ושבועות ניזון על בשר עצמו עד שלא נותרו לו גפיים כדי להגיש על ידם אל פיו את מה שנשר ממנו או את מה שתלש מעצמו. הוקל לכולנו כאשר מת.

אני זוכר שהיה זה זילברשטיין שטען הראשון שרצוי לשלוח את המצורעים אל האי בקבוצות, וכמו כן לספק להם מזון ולדאוג גם לצרכיהם התרבותיים. חברה בראיה, כך אמר, נבחנת גם ביחסה ההומאני אל אבר חולה. לא נוכל להביט בעיני עצמנו אם לא נדע שעשינו הכל כדי להנעים לאומללים את רגעי חייהם האחרונים.

ביום בו אמר זילברשטיין את הדברים האלה, ידעתי שגם הוא מצורע. לא רציתי לומר לו דבר, כדי שלא לצער אותו. ידעתי גם את רגישותו הרבה לנושא ושערתי שאם ידע שאכן זה מצבו, יירע לכולנו. שמרתי את הדבר בלבי, אך התחלתי להיזהר ממנו. לא הייתי צריך להיזהר הרבה. אני זוכר יום אחד. ישבנו שנינו בצהרים, שיחקנו שש בש והעלינו זכרונות, כרגיל.

אתה מתחיל להיראות כמו מצורע, אמר לי זילברשטיין בגיחוך.

איך נראה אחד שמתחיל להיראות כמו מצורע? שאלתי אותו.

הוא נראה כמו אחד שחושב שמי שאומר לו שהוא מתחיל להיראות כמו מצורע, הינו בעצמו מצורע, אמר זילברשטיין וגיחך שוב.

מדוע אתה מגחך? שאלי אותו.

בגלל ההרהורים שלי אני מגחך, אמר זילברשטיין, ההרהורים שלי מעלים בי גיחוך. קח למשל את עניין המצורעים. לנו, הצופים מהצד, נראה שהמצורע תולש את אוזנו ואוכל אותה, מפני שהוא חולה. לא עולה בדעתנו כלל שהוא אוכל את אזנו פשוט מפני שהוא רעב. כמו כן לא עולה בדעתנו שהוא אוכל את אזנו כאקט של מחאה כנגד הצופים האדישים המתבוננים בו במשקפת בשלווה בשעה שהוא אוכל את אזניו.

בזה הרגע עבר הכרוז המתופף והסיח את דעת שנינו מהשיחה שניהלנו. הוא הלך בצעד אמיץ, התוף הגדול הנפוח נישא על ביטנו והוא מתופף עליו בשתי ידים שריריות. שמתי לב שבאזנו הימנית של המתופף, בהרת קטנה לבנה.

זילברשטיין מצורע, זעק המתופף והיכה בתוף, זילברשטיין מצורע, מצורע!

אחר כך באו ולקחו אותו אל האי. שלחנו אליו מזון, תקליטים וספרים. הוא לא נגע במזון. ראינו אותו מתפורר לעינינו, תולש אבר אחר אבר מבשרו ואוכל אותו ומשלח צחוק עיוועים פרוע. יכולנו לראות במשקפת בבירור כיצד הוא הולך וכלה, צוחק וכלה, עד אשר כלה. לאחר מותו התחלנו לשלוח את המצורעים רק בקבוצות.

 

מסיבת סיום    🔗

אתה זוכר את המסיבה האחרונה בתל אביב?

כן, אצל ברנשטיין. אני זוכר עוד את החדר שלו ברחוב בוגרצ’וב. חדר שכור, קטן ודל, בעליית גג. היינו באים אליו לפעמים לשתות תה וקוניאק ישראלי גרוע. ברנשטיין חלם על כתיבת רומן גדול בצורת טרילוגיה שתתחיל בסבא המחפש את דרכו בשלהי המאה הי"ט באוקראינה ותסתיים בנכד המחפש את דרכו במחצית המאה העשרים בתל אביב, עיר גדולה לאלוהים, מנוכרת ומנכרת. ברור שבחדר קטן ושכור לא היו לו תנאים ליצירה. ברנשטיין נאלץ למשכן את עצמו לשם הטבת תנאיו ועדיין אני זוכר את היום בו עקר לדירה בת שני חדרים ברחוב פרישמן. הוא ניצל את אחד הפיחותים הרבים שהעלו את ערכם של נכסי דלא ניידי, והחליט להשתמש בהזדמנות ולעקור. בדירה החדשה היה חדר אחד מיועד לאורחים, מטבח קטן וחדר עבודה מכוסה ספרים עד התיקרה. ממפלת רומא של גיבון ועד יוליסס של ג’ויס. מעין אי בודד קטן מיניאטורי שבו חזות הכל, וכל מה שעליך לעשות הוא להסתגר בו עם לקח האנושות ולומר את אשר עם לבך. אבל ברנשטיין התחיל להתאונן שרעש העיר מפריע לו. אין כמו שלוות הכפר, אמר, ורק שם בשלוות הכפר יכול היוצר להגיע לבדידות ולניתוק שהם הכרחיים למעשה היצירה. ברנשטיין הרגיש כאילו היה עוף, ציפור שיר, נתון בתוך כלוב של זהב, וכולנו ראינו איך הוא מפרפר כדי להיחלץ מהכלוב הזה. הוא עבד ועבד כמו חמור כדי לקנות לו מעון קיץ כפרי בצפת.

צפת הינה כידוע עיר המקובלים. שם היה משכים האר“י הקדוש עם תלמידיו אל חקל תפוחין, לשמוע את ציוץ ציפרי הקודש שאינם אלא גלגולם של מלאכים ושרפים, ממש כמו הלטאה, הזיקית, עכבר השדה והצפרדע המקרקרת. בין עינות המים החיים היו יורדות שתיקותיו הכבדות של האר”י הקדוש על אזני התלמידים המייחלים לקץ הימים, המחפשים בין שורות הזוהר שאינן נראות רמז קל כלשהו לגלגול המחילות, לפעמי משיח, לתחילת הגאולה.

אני זוכר את המסיבה האחרונה שלו. ברנשטיין קנה לו כמות נייר שתספיק כדי כתיבת טרילוגיה, חידד עפרונות הרבה, ולמחרת בבוקר עמד לצאת אל מעונו הכפרי ולא לשוב ממנו עד שלא יסיים את כתיבת הטרילוגיה. באותו לילה נפלה תל אביב.

היתה מסיבה לא נורמלית כרגיל, עם בדיחות לא נורמליות כרגיל. אימרות כנף והשמצות, דברי סיום אחרונים מקובלים. כל אחד ניסה להזמין לריקוד את דורה בלום. לבי יצא אחריה, אבל הקדימו אותי כרגיל. רק כאן במחנה הצלחתי לאחר ימים רבים להגשים את משאת נפשי ולשכב עמה, אבל בתנאים הרבה יותר עצובים, וכמובן ללא תוחלת.

חבקוק היה שם ודיבר כרגיל על החורבן. היתה לו רשימה ענפה של אגמים שהתייבשו, נהרות שוממים ללא אוויר וללא חיים, בתי מידות הצופים אל נוף אקזוטי של חרבות המטות לנפול וחרבות שכל מה שניתן לראות מתוכן הוא ים של בתי מידות הצופים אל חרבות ציוריות מטות לנפול שמהן אתה רואה רק את ים בתי המידות ההולך וגואה ומכסה את מעט החרבות שנשארו. עץ לאחר עץ נעקר כדי לפנות מקום לבית חדש שממנו ניתן יהיה לראות את העץ האחרון שעדיין לא נעקר. מעיין אחר מעיין נסתם ומועבר לצינורות חבויים בתוך האדמה כדי לספק מים לבריכת השחיה שממנה ניתן לראות, מתוך כיסא נוח ביום שמש, את המעין האחרון שטרם גווע. וארכיטקטים מתחרים ביניהם על קבלת המכרז להקמת היציע האחרון. שם תהיה קומה גדולה מרווחת עם חלונות זכוכית גדולים פנורמיים ובפנים יהיה מיזוג אוויר מוחלט. ומשם תהיה הראות הטובה ביותר על הקץ.

אסור, היה אומר חבקוק, לאבד את מראהו של הדולפין האחרון הנאבק על טיפת החמצן האחרונה בתוך האקואריום האחרון. אסור לאבד את רגע הקמילה של עץ המנגו האחרון בתוך החממה הבוטנית האחרונה. מערכת הסטריאו המשוכללת ביותר חייבת להעביר את הקונצרט המשוכלל ביותר (באך, מוצארט, מונטוורדי) שיתאים לרגע חגיגי זה. ואשרי מי שמחזיק ברגע זה את דורה בלום בזרועותיו.

אתה שומע את הקולות? שואל אותי חבקוק.

אני חייב להיות נאמן לתפקידי. ברור שאיני שומע את הקולות. תפקידי הוא להיות העיוור, החרש, זה שלא שמע את קולות הזעם והחרדה, זה שעד הרגע האחרון האמין שאם רק יצליח לצבור כוחות כדי להגיע עד המסיבה הבאה, יינצל. גם אני ידעתי פתגמים רבים, גם אני התמחיתי באבסורד של הסילוגיזמים האימתניים המסתערים כולם נגדי ונגד כל מה שהאמנתי בו, אבל בתוך תוכי האמנתי שרגע עם דורה בלום בזרועותי יכפר על כל האפשרויות המרות הניצבות לנגד עיני. לא הייתי עיוור, הייתי חולם. אולי אסור לאיש פקוח עינים לחלום. החלום הנורא עשוי להתגשם, חלילה.

ברנשטיין נשלח בתוך קבוצה קטנה אל אי המצורעים. לפני כן, במחנה, היה משתדל להימנע ממגע עם כל מי שנותר מאורחי המסיבה האחרונה שלו. אולי התבייש בעובדה שעד היום טרם התחיל לכתוב את הטרילוגיה שלו, ואולי ידע שהוא מצורע ולא רצה להדביק איש בגורל שנועד לכאורה רק לו. הייתי רוצה מאד שלבי יהמה לברנשטיין, האיש אשר גורלו ההירואי מכפר ומחפה על חיים חסרי טעם, רצופי שקרים קטנים או בינוניים, חיים ללא השראה, מעוף, חן, שאר רוח, אהבה החורגת מהאהבה העצמית. הנה אני רואה אותו עכשיו ניתק מן הקהל אשר ממנו ממילא פרש מרצון. הוא ועוד כמה כמותו, קבוצה חסרת תואר, זהות, סימני היכר, ואפילו אין לדעת מי מהם גבר, מי מהם אשה. הצרעת שנוגעו בה כאילו מחקה מעליהם כל דבר משותף לנו ולהם או המפריד בינינו.

ללא מחאה הם פוסעים, ברנשטיין תופס את המשוט שיביא את כולם אל האי. אני מנסה להזיל דמעה ואיני יכול. איני רוצה בכך. כאשר הוא אוחז במשוט וחותר בסירה, אני משתדל לעצום את עיני ולראות את נובי פאזאר. לראות מעיין מפכה מבין סלעי בזלת. לראות איילה מבוהלת בתוך עצי אורן, סנאי שהגיע בטעות אל הכביש הסואן, נחש קשקשים בתוך גומת חול.

ברנשטיין גסס גסיסה ארוכה, אולי מפני שבעצם היה מחוסן נגד צרעת ואלמלא המחנה לא היה מידבק בה. את צוואתו של זילברשטיין כיבדנו, ועם הסירה בה שילחנו את המצורעים אל גסיסתם המבעיתה, שלחתנו גם מנות מזון, ספרים, תקליטים, אפילו יין. בלילות היינו שומעים אותם רוקדים, ורק לאט לאט רפו קולות הרקיעה והשאגה. בימים היו מוטלים על החוף, ומעליהם ריחף ערפל קל. לא יכולתי להתיק את עיני מברנשטיין, במשקפת. עד יומו האחרון לא ראיתי עליו אפילו בהרת אחת קטנה, לבנה. הוא עקר את אבריו בכח, בחמת רצח. במזונות שנתנו להם לא נגע הוא ולא איש מן הקבוצה שנשלחה אתו. הם היו ארבעה. ברנשטיין מת הראשון. לאחר מותו, פסקו הריקודים. האחרים התפזרו לפינות שונות של האי ומתו כל אחד בפינתו, בבדידות. דומה שעם הסתלקותו של ברנשטיין הסתלקה הרוח שאיחדה את כל שוכנו האי לאותה שעה אחרונה.

חסר לי כאן הטבע. בטבע באות האיות והדיות, באים התן והצבוע, באות התולעים. כאן לא בא שום דבר, והפגר אפילו אינו נרקב ואינו מדיף סרחון מסביבו. שום רוח אינה נושבת מן האי אלינו ועל כן אינה יכולה להביא אלינו את ריח הפגרים, כתזכורת. מי שאין לו משקפת אפילו אינו רואה אותם. כך אבדה לנו אפילו משמעות המוות. רק חיים ללא תכלית יכולים להסתיים במוות ללא ריח.

 

טעם החירות    🔗

לא ביום אחד כבה רצון החירות.

פעם ברחתי והגעתי עד איטליה. ואולי שווייץ. אני זוכר אגם ובו שטים ברבורים, ואני זוכר את עצמי מאכיל את הברבורים באגם בערמונים צלויים. היה גם ערב עם איזו נערה בפארק. באתי חיוור כסיד ורועד מהתרגשות אל אולם הריקודים. פחדתי שעדיין רודפים אחרי. הסתתרתי בין המון הרוקדים ולקחתי איזו נערה בזרועותי. בוא נלך אל הפארק, היא אמרה לי. אני חושב שהיא היתה איטלקיה, אולי. היא פרשה על הדשא הרטוב את המעיל שלה ושכבנו על המעיל. אחר כך המשכתי לברוח, דרך טירות עתיקות וחומות אדומות מימי הבינים, יערות אשוח ואורן, ובסופו של דבר נרדמתי בעיר נמל והתעוררתי שוב במקום ממנו רציתי כל כך לברוח.

ושוב באו ימים כל כך ארוכים, ועיר הנמל הפכה לזכרון רחוק ושוב לא הייתי בטוח אם אמנם ראיתי את יערות עצי האשוח והאורן, אם היה אגם ובו ברבורים ואם היתה הנערה בפארק. ברמקול הייתי שומע את פקודות היום, פרופיסור ברוך המשיך להיות מת עידן ועידנים, וחבקוק היה זולל סטייקים ומנבא את קץ הימים. קיקי המצחיק היה מספר בדיחות גסות, על כומר ונזירה ותוכי ושיכור ומשוגע. רוזנבאום היה מבקש ממני מפעם לפעם לכתוב משהו מצחיק, וטננבאום היה תולה מבט באופק שאיננו. ושוב ברחתי באחד הלילות החשוכים. עפתי מעל ארצות רחוקות מאד ודוממות מאד. למטה היה רק קרח לבן ומעליו בלטו צוקי הרים שחורים. גם הים היה קפוא אך פה ושם היה קרוע ומתחת למעטה הלבן היה משהו ירקרק. אחר כך ראיתי גגות אדומים והתחלתי להלך ברחוב, מסתתר בין העוברים ושבים.

באתי אל חדר אחד ובו ישב צעיר עם עינים שחורות עצובות ופרט על גיטרה. ביקשתי סליחה מן הנוכחים והלכתי לחדר האמבטיה. נסיתי לחתוך את ורידי אבל התעוררתי בחדר קטן מאד ומישהו הלם בכח בדלת. פתחתי את החלון וברחתי.

אני זוכר נסיעה ארוכה מאד ברכבת. אין ספק שזה היה בחורף, כי קפאתי כולי. כאשר הגענו אל התחנה חמקתי אל אולם הריקודים הקרוב ושוב מצאתי איזו נערה לשאתה בזרועותי. היא לקחה אותי לחדר קטן בבית חולים או בפנימיה, כיבסה וגיהצה את החולצה שלי והביא לי לחם וגבינה. שאלתי אותה איך מגעים לנמל והיא הסבירה לי. בנמל היה קירקס ושני נערים בני תשע ביצעו תרגילי אקרובטיקה עוצרי נשימה. אחר כך היתה תיגרת סכינים ושמעתי את צפירת מכוניות המשטרה וברחתי משם מהר. את הנערה מאולם הריקודים לא הצלחתי למצוא כי לא זכרתי את המקום וכך המשכתי לנדוד, בעיקר בדרכים הצדדיות. ראיתי אפילו כמה הצגות תיאטרון לא רעות. הסוף היה שאספו את כולנו והחזירו אותנו אל המקום שממנו רציתי כל כך לברוח.

בשדה התעופה המתין לי תור ארוך של מכרים. עוד מרחוק הבחנתי באמי, במחלפות עורב שחורות, בחיוך מבוייש וגאה כאחד. היא הספיקה ללחוש באזני שהנה סוף סוף נולדתי למזל טוב, ושיש מקום לעריסה באוהל הקטן, ושכולם מקווים שאגדל לתפארת ואגשים מאוויי דורות כמוסים במולדתנו החדשה. איש קטן בעל יד אחת, שמזמן שכחתי מה שמו, עמד בצד וחיכה לתפוס את מבטי. בהזדמנות ראשונה לקח אותי הצידה ואמר לי בתוקף שעברה העת של פסיחה על הסעיפים. מלחמה בכובש הזר היא הברירה היחידה של הנוער, אמר, ותחב בידי ערימת כרוזים להדביק על הקירות. אל תירא ממוות, אמר לי, אחרים יבואו אחריך. עוד נקים את מלכות יהודה בדם ואש, אך גם בחזון ובמעש, כך אמר והלך לו.

נשארתי עומד במקומי עד שהכל נמוג. התקוות עם התפארת, האוהל הקטן ואמי במחלפות העורב השחורות, שירי העתיד שלא בא וקולות הקרב הרחוקים. מתוך הערפל הלך ובא לקראתי חבקוק.

הלכתי עם חבקוק על גבי דבר שנראה היה כמו שביל, ומסביב היה משהו הדומה לשדרה, ובאוויר היה משהו הדומה לריח. מרחוק נשמעו דברים הדומים לקולות חרישיים, רחוקים. חבקוק דיבר על הכוכבים ועל האנושות, על ההיסטוריה ועל החברה, חבקוק דיבר על חליפות ותמורות, על התרחשויות כבירות. חבקוק שאף בכל לבו ליטול חלק בכל אותן אפשרויות כבירות הסובבות אותנו וכאילו גוזרות עלינו: פעל! קפוץ!

העולם הישן הלך וגווע לעינינו. כל מה שצריך היה לעשות היה לתת לו את הדחיפה האחרונה. מסביב היו אותם הדברים שנידמו לקולות לילה רחוקים, חרישיים. ובאוויר היה אותו דבר דמוי־ריח. במערב ובמזרח שקעו אימפריות עתיקות לאט לאט, כמו ספינה גדולה וכבדה שנבעה בה פרץ קטן. עדיין היו הנוסעים יוצאים במחולות על גבי הסיפון, עדיין היו הקברניטים עומדים על גשר הפיקוד ומנווטים את הספינה, אך אנו, חבקוק ואני, עמדנו שם וראינו את הספינות הכבדות טובעות לאט לאט. לבסוף, כך קבענו, לא יוותר מאומה מכל אותו דבר, רק בעבוע אחרון על פני המים השחורים.

לחבקוק היה חדר קטן בשדרות רוטשילד ובו היה גר לבדו. היינו יושבים שם ומדברים. לחבקוק היה אקדח ופעם אחת הוא הראה לי אותו.

האם באמת קפצנו אל תוך הלילה, כדי לקדם את פני אותו דבר הדומה לזריחה? האם ידענו שבסופו של דבר לא יוותר לנו בידינו מאומה זולת החמלה הגדולה עלינו ועל כל השאר? לפעמים אני שוכב לי לבדי ומאזין לפאסיון לפי מתתיהו מאת באך. נדמה לי שאני עולה על הצלב ונשמתי יוצאת בשבע מלים אחרונות ונשגבות. מה נפלא הדבר, למות על הצלב ולהפוך למוסיקה!

או לקתדרלה ספוגה ריחות קטורת. או למרתף של יהודים בשגוביה, בערב פסח, מקדשים ביין אסור על מצות אסורות את החירות האסורה, ועוד מעט יבואו שליחי המלך להעלות אותם על המוקד.

חבקוק לא נשא אשה ולא הוליד ילדים. עד היום עיניו בוערות, ואינני מאמין שאי־פעם אשכח את עיניו. אני מאמין שנשמתו של חבקוק נלקחה מאותו מקום מיוחד, בלתי ידוע, שממנו יוצאים ארבעה נהרות להשקות את כל הכוכבים שנותרו, אלה הנהרות שזירמם הולך ונחלש עד שכיום בקושי ניתן להרוות בהם את צמאונו של העציץ האחרון או האקוואריום האחרון.

איפה היית כל הזמן, שאל אותי קיקי המצחיק וסיפר לי את המשך הבדיחה על הנזירה, הכומר והתוכי. באותה נשימה סיפר לי שיודל ומקס מתו והדור הולך ופוחת. ושוב החלו לבקוע מן הרמקול פקודות היום הנושנות. לאן נעלם הגיטריסט שחור העין? לא יכול להיות שזה קרה כאן, כי כאן אין בכלל כלי נגינה ואיש אינו שר חוץ מן המצורעים הרחוקים.

 

נושא הצלב טננבאום    🔗

יש אנשים הטוענים שהמחנה היה קיים עוד לפנינו, ואין אנו שוכניו הראשונים. אחד מהם הוא האיש שכולנו מכנים בשם נושא הצלב טננבאום.

לכל אחד משוכני המחנה השגעון שלו, וכל אחד רשאי ואף יכול לבדות את סיפור חייו מלבו. טננבאום הוא ענק רחב כתפיים, שערו וזקנו בגוון הנחושת. למרות ממדיו המאיימים, הוא איש רך וחביב, תמים, לעולם אינו מתקוטט ואינו מסוגל לפגוע בזבוב. מה גם שאין כאן זבובים.

אני הייתי מפקד כח הצלבנים שכבש את הקבר, אומר טננבאום לכל מי שפוגש אותו. אם תיתן לו כוס יין אדום, יספר לך את ספורו. אנשים אוהבים לשמוע אותו. הם מקשיבים בחיוך, במנוד ראש, ומעודדים אותו להמשיך לספר.

האדם היחיד בכל המחנה המאמין לספורו של טננבאום, היא דורה בלום. דורה בלום מאשרת את דבריו שאמנם קודם לכן, היה המחנה אחר, וטננבאום היה משומרי המחנה, אחראי על אחד הבלוקים. אז בימים ההם, אומרת דורה בלום, לא היו מוציאים את האסירים להורג בתלייה, אלא היו מוקיעים אותם על גבי הצלב. גם אביה הוקע על הצלב, כך היא טוענת, ואז יום אחד נכבש המחנה, וכל השומרים נהרגו, ואחר כך התחילו להביא אותנו. אבל זה היה לפני ימים רבים. מדוע השאירו הכובשים החדשים את טננבאום בחיים, לא מובן אפילו למי שמאמין בספור.

היכן הוא הקבר הקדוש שכבשת, שאלתי פעם את טננבאום.

כאן, אמר, כאן מקום הקבר. אבל הכובשים בנו מסביבו את המפקדה ואיש אינו יכול לגשת לשם ולהשתטח עליו. אבל אני ראיתי אותו במו עיני. אני הנפתי מעליו את הדגל.

טננבאום אינו יודע קרוא וכתוב. גם את שפתנו הקדושה הוא מדבר במין ניב מוזר שלא עמדתי על מקורו. לפעמים הוא משתמש במלה שאיש אינו מכיר, והייתי כמעט רוצה להאמין שכל הסימנים הללו מאשרים את ספורו. אבל אני יודע שטננבאום, איש חביב כל כך, רפה בשכלו, וקרוב לוודאי שתופעות אלה נגרמו פשוט על ידי רפיון השכל.

מוזגים לטננבום כוס ועוד כוס, וכאשר נחה עליו הרוח הוא מתחיל לשיר שירי צלבנים עתיקים. יש לו קול ערב, רך ומלטף. כאשר הוא שר מתכסות עיניו בדוק של געגועים, ואז אינו נראה כלל כאומלל רפה שכל.

אני מסתכל אל תוך עיניו הכחולות, הבהירות של טננבאום, וקשה לי להאמין שאיש רך וחולמני זה, השתתף במסעות הצלב העקובים מדם. שעל כל גבעה גבוהה העמיד צלבים לצלוב עליהם את הכופרים. אין בעיני כל ערך לאותו צדק פיוטי שלפיו, בבוא היום, הופך הצלוב לצולב, ואחר שוב מתגלגלים הדברים והצולב נצלב מחדש. איני מתנחם כלל בספורה של דורה בלום לפיו היה טננבאום משומרי המחנה. היחיד אשר נותר בחיים כאשר כבשו אותו השומרים עלינו עתה. אין בי כל איבה אל טננבאום, אבל גם לא חמלה. אולי אסור לי לדבר בשמם של האחרים, אבל אשר לי, המחנה הזה הינו בעיני סופן של כל השנאות, המלחמות, התקוות והחלומות של ימים עברו. כאן סוף הדרך, כאן נעצר הכל, סוף סוף.

האם צריך היה לחוס על אשה וילד בסערת הקרב? טננבאום רפה שכל מכדי להשיב, וספק אם גם אי פעם ידע. והיום הוא פרא ענק ועצוב.

גשמים עזים ירדו במדבר בחורף האחרון לפני נפילת תל אביב. הגשמים שטפו כליל את עקבות הזחלמים והטנקים שנחרצו בגבעות החול, ניקו את השלדים המפוייחים, קברו את קופסאות השימורים החלודות הריקות, מוססו את צואת הלוחמים שנתייבשה, צואה מתה של אנשים שמתו זה מכבר, ושפע של חצבי פרא, איריסים וחבצלות צמח מסביב לגולגלות הלבנות שהקברנים לא הצליחו ללקט כדי להביאן בטקס צנוע אל הקבר, לקול מטחי רובה עצובים. מעולם לא פרח המדבר כל כך, מעולם לא התכסו החולות הנודדים בשפעת ירק שכזאת, בניחוחות, בצבעים. גמלים שבעים ורעננים היו משוטטים ולועסים פרחים, רובצים בין גולגלות ומעלים גירה. דומה היה שהעולם שוכח את סבלותיו ומתעורר לחיים.

שוב אנו מוזגים כוסית אדומה לטננבאום, והוא נותן את קולו הערב בשיר נפלא, עצוב וחרישי, שיר נושאי הצלב. אתה שומע את מילות השיר וחש במרחבים גדולים, רוח סערה מטלטלת חומות ומגדלים, מחריבה ערים עתיקות ושוטפת על פני ימים ונהרות. הלמינגים בהמוניהם מסתערים על מכשול המים הנצחי בתקווה שהפעם הזאת יוכלו לו ועל גווית האחרון שבהם יוצב הגשר אל העתיד. אבל תמיד מכסים המים את הגווייה האחרונה עוד בטרם כבשה את ראש הגשר, ועל כן השיר כה עצוב, כה רחוק וערפלי. קרוב לודאי שטננבאום צודק היכן שהוא, וגם לי נדמה שהקבר נמצא כאן, בתוכנו, אבל הכובש בערמומיותו הסיר מעליו את המצבה ואיננו יודעים כלל אם ברגע זה איננו דורכים עליו.

לפעמים אני מתפתה להאמין. אני פוסע בזהירות, עקב בצד אגודל. בכל מדרך כף רגלי, יכול להיות הקבר. אני מנסה להאזין לרחשים, לבת קול שתאמר לי “כאן אני”.

אני שומע רחש משמאלי, חרחור, אחד משכני מנסה למות. אולי זה טננבאום, שהתעייף.

 

השקיעה    🔗

מה בעצם עושים לנו כאן? לשם מה הביאו אותנו הנה, לשם מה כינסו אותנו כאן, לשם מה החוקים, המבנה, מה הייחוד של המקום הזה?

אני מנסה לענות בכנות על השאלה. אבל לפני כן עלי להיפטר משאלה אחרת: מי אנחנו?

לשאלה זו באמת לא מצאתי תשובה. אינני מבין מהו קנה המידה שלפיו שולחים אנשים הנה. אבל אני חושב שהצלחתי לחשוף את סוד ההוצאה היומית להורג. וגם את סוד משלוחי הלילה, אף על פי שעד היום אינני יודע לאן שולחים את האנשים.

כפי שכבר אמרתי קודם, אין כאן משטר של אכזריות, או עינויים, או כל התעללות אישית. כל אדם חפשי לעסוק במקצועו, לנהל את חייו החברתיים כמו קודם. אינני מאמין שיש מערכת של ציתות, אינני סבור שעינים אלקטרוניות בולשות אחר כל הנעשה בחדרינו. נדמה לי שמפקדת המחנה אדישה למדי לתגובות שלנו, ליהבנו או לחדלוננו.

אגב, האמת היא שמעולם לא ראיתי את גדר המחנה, ואינני יודע אם גדר כזאת קיימת. מחוץ לשורות הצריפים, מחוץ לרחובות הראשיים עם בתי הקפה, יש פשוט עוד שורות של צריפים, עוד רחובות ראשיים ועוד שורות של צריפים ועוד רחובות. יכול להיות שהמחנה הוא מין חלל המתפשט ללא הרף ולכן איני יכול לראות את גבולותיו. אבל יש דברים שהצלחתי להבין.

בחיים הקודמים, אני כמעט מתפתה לקרוא להם “החיים האזרחיים”, היתה לי ההרגשה שגורלי תלוי בי, או לפחות שייך לי. נכון, תמיד יכולה להיות תאונת דרכים, או מחלה, או מקרה אסון. מה שנהוג לכנות בשם “המקרה”, היה בהחלט נהוג גם בחיים הקודמים. גם המוות היה קיים, וסופו של אדם למות. השוני לגבי המחנה הזה הוא שכאן האסון, הינו חוק. התאונה, נוהג. נגזר עליך למות מוות בזוי, מוות ללא הדר, ונגזר עליך לחיות את כל חייך כאן בתוך גבולות ההכרה הזאת. כאשר אתה יודע שלא רק שאינך אדון לגורלך, כאשר לא רק שאין האשלייה הקטנה המתוקה שעד למוות הבלתי נמנע הינך חי, חיים מלאים פעילות, מאויים, יצרים, אמביציות, דחפים, אפשרויות – אלא שאפילו אין שום קשר בין חייך, בין מה שהינך או מה שאתה סבור שהינך, ובין גורלך. מי שלא תהיה ומה שלא תהיה, הועידו לך כאן אותו גורל בזוי.

אני זוכר איך פעם ראיתי בגן החיות עכבר לבן קטן בכלובו של הפתן הגדול. כאשר יתעורר הפתן, זה סופו של העכבר. עד אז יכול העכבר לקפץ ולהשתעשע כמה שהוא רוצה ואפילו לחשוב שהוא חי ואפילו לא לדעת שאותו פתן הרובץ לידו וממלא את חלל הכלוב, הוא המוות הממתין שלו. סופר לי שלפעמים, העכברים הללו אוכלים מבשרו של הפתן, שאינו מתעורר כלל מגירוי קל שכזה. וכך נותנים לנו להשתעשע, אבל יום יום מתעורר הפתן ואוכל אחד מאתנו.

האם זה כדי להשפיל אותנו, או כדי ללמד אותנו לקח מסויים, או כדי להפיק מאתנו לקח מסויים לתועלתו של מישהו, של מישהו? קשה לי להאמין. תמהני לפעמים אם איננו מין גזע נבחר, שנבחר כדי לחיות את החיים האמיתיים כפי שהם, שאין בהם הדרה, אין בהם שום סיכוי ושום נחמה, חיים שאפילו לפני המוות אין בהם שום טעם. לפעמים אני אפילו שואל את עצמי אם באמת נבחרנו על ידי משהו או מישהו, או האם כל אחד מאתנו בחר את עצמו לגורל בזוי זה, באקט של גאווה והתרסה, ואולי כמחאה על שנולדנו מבלי ששאלו את פינו. לכן נראות לי כל הסיבות המדיניות, או החברתיות, שגלגלו אותנו הנה, כטפלות.

סוף סוף הוציאו להורג את גזי האומלל.

זה היה מחזה מדכא ומשפיל. גזי בעט ונשך וזעק. התליין נפל מתבוסס בדם. אנשים מהקהל קפצו להתערב ובקושי הצליחו להשתלט עליו. גזי בריון אלים. לבסוף הצליחו כמה בחורים להחזיק בו בכח ולשים את העניבה על צווארו. הוא נפח את נשמתו בקללה. תמהני אם אמנם היה שייך לנו.

הלכתי לתיאטרון. יש כאן תיאטרון יפה מאד, אם כי לא מהודר במיוחד. אבל מי צריך הידור כאשר המדובר באמנות.

אנחנו יושבים מסביב לבמה, אוכלים כריכים, מפצחים זרעונים. גיפופים בחושך, לחישות קצרות. הערב מציגים את “השקיעה”.

בהתחלה, שוקע רחוב בורוכוב. סך הכל רחוב די קטן, בתים קטנים בני קומה אחת או לכל היותר שתים. חנות מכולת עלובה ומולה חנות מכולת עוד יותר עלובה. אטליז קטן ולידו מגרש מצחין שבו שוחטים את העופות. קשה להבחין מרחוק מהו החומר שבו הולך הרחוב וטובע. מין בוץ שחור, ואולי ערפל סמיך, ואולי לבה קרה, זוחלת. הירקן אינו מבין בדיוק, כך נראה לנו מהאולם. הוא מעמיס על גבו ארגזי עגבניות ומלפפונים ומעלה אותם אל הגג. מפעם לפעם הוא מסתכל למטה, ונראה כאילו הוא עורך חשבון, האם אפשר לרדת שוב ולהוציא עוד ארגז ירקות, או אולי כבר שקע הכל בבוץ ואם ירד, ישקע גם הוא. ואולי זה לא בוץ.

זלמן ליפשיץ, בנו של הפחח ליפשיץ, כורע בתוך הבוץ ובידו רובה. הוא יורה אל תוך הבוץ, נדמה כאילו הוא שואג, או שר, או רוקד. מפעם לפעם מגיח ראשו מתוך הבוץ, ונעלם שוב. ראשו של חייל אויב? ואם כן, איזה אויב? אי אפשר לראות מכאן את כדוריו של זלמן ליפשיץ משקיעים את הראשים, או אם הם שוקעים מעצמם.

משונה מאד איך הרחוב שוקע. כאילו היה נדנדה, נוטה על צידו האחד. הצד התחתון שוקע קודם, אחר כך האמצע, ורק בסוף, הצד השני. כאילו כל הרחוב מקשה אחת, כאילו הוא אבר בודד, נידח, אינו קשור בשום דבר אחר בעולם אלא בטבורו הוא.

בקצה הנמוך ביותר, שדרה של עצי שקמים. שיירה של גמלים עוברת לאורך עצי השקמים. הגמלים עמוסים זיפזיף. הגמלים מחרחרים בזעם, מנסים לטפס על עצי השקמים העתיקים. אינני יודע מדוע אני נזכר לפתע בנביא ששמו היה כשמי, ואשר אמר לא נביא אנכי ולא בן נביא, כי בוקר ובולס שקמים. אינני יכול לראות מכאן אם הוא מסתתר על עץ השקמים ובולס אותו עד יעבור זעם. הגמלים שוקעים ואתם השקמים העתיקים. דיליז’אנס רתום לשני סוסים מנסה לחצות מהר מהר את שדרות השקמים, אך מאוחר מדי. הסוסים צונפים, מזדקפים על רגליהם האחוריות. נוסעי הדיליז’אנס מוטלים אל תוך הבוץ. אני יכול להבחין בשתי נשים ערביות רעולות בצעיפים שחורים. הן מנופפות בזרועותיהן ביאוש, ונעלמות.

באמצע הרחוב, בדיוק במרכזו, מגרש גדול. בקצהו האחד של המגרש בית כנסת. בקצהו השני, צריף הצופים. הצופים צועדים בשורה, זוגות זוגות, בשיר על שפתיהם. שורה אחר שורה נעלמת בבוץ תוך כדי שירה. כאשר שוקעת השורה האחרונה של הצופים, מתחיל בית הכנסת לשקוע. השמש יוצא החוצה, מסתכל סביב, נאנח, וחוזר לבית הכנסת.

חנה משתדלת להיות יפה עד הרגע האחרון. האם היא מבחינה שאנו צופים בשקיעתה? האם היא יודעת שהיא עומדת על במה, גיבורה של מחזה שרק אנחנו מבחינים בו? היא מיטיבה את שערה, מסתכלת בראי, מתקנת תלתל. אני חושב שעדיין היתה בתולה כאשר נעלמה בתוך הבוץ השחור. עד הרגע האחרון לא חדלה להיות יפה. להיפך: מרגע לרגע, משניה לשניה, הלכו תנועותיה והתעגלו, ומבטה האחרון היה מלא ערגה.

מוזר, מדוע לאחר שכל שורת הצופים שקעה במצולות, עדייך ממשיך שירם להדהד מעל הבמה. הם שרים:

בין הרים כבר השמש מלהטת

ובעמק עוד נוצץ הטל.

אנו אוהבים אותך מולדת

בשמחה, בשיר ובעמל.

ממורדות הלבנון עד ים המלח

נעבוד אותך במחרשות.

אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,

אנו אוהבים אותך מאד.

נלבישך שמלת בטון ומלט,

ונפרוש לך מרבדי גנים.

על אדמת שדותיך הנגאלת,

הדגן ירים פעמונים.

אם קשה היא הדרך ובוגדת,

אם גם לא אחד יפול חלל,

עד עולם נאהב אותך, מולדת,

אנו לך בקרב ובעמל.

עוזי הג’ינג’י שוקע האחרון. אני מנסה להציל אותו ויהי מה, אך איני יכול. ביני ובין הבמה, שומרי המחנה, אין כל טעם להתגרות בהם וכל מי שניסה זאת, ניסה לשווא, כידוע. אני מנסה לצעוק אליו, להזהיר אותו, אבל נזכר ויודע שאין בכך טעם. אחת מהמוסכמות בהצגה הזאת היא שכשם שאתה, הצופה, אינך יכול לשמוע את זעקת הטובע אלא לנחש אותה בלבד, כך גם הוא אינו חש במציאותך, ואפילו אינו מנחש אותה, אף על פי שהיה רוצה בעדי ראייה למאבקו האחרון. עד היום לא הצלחתי לדעת אם שחקני ההצגה הינם שוכני המחנה, שנבחרו לשם כך, כי מאד ייתכן שזוהי הגירסה המקורית.

האור באולם עולה, אנו מתפזרים במסדרונות לעשן סיגריות. צחקוקים, גיפופים באור, לחישות קולניות. מישהו מפזם את השיר האחרון של קהילית הצופים. מישהו מפזם בדבקות אל “אל מלא רחמים” של בית הכנסת ששקע. מכל הצגה טובה נשארים שיר או שנים.

אני קצת תמה מדוע לא ראיתי את בורוכוב. בכל זאת, האיש הזה ראוי היה להשתתף במחזה. והרי זה הרחוב שלו! אבל אין פנאי להרהורים בטלים על צדק היסטורי. הפעמון מצלצל.

הנהלת התיאטרון הגתה תיאטרון פרסומי מחוכם, ובכל פינה יש דלי קטן מלא בוץ שחור שבו אפשר להטביע את הסיגריות לפני שחוזרים לאולם. על כל דלי כתוב: בורוכוב.

בתחילת המערכה השניה, עדיין עוזי הג’ינג’י ממשיך לשקוע. עד כמה שאני זוכר, עוזי היה חזק יותר, גבוה יותר, וג’ינג’י יותר. היו לו כפות ידים גדולות וחזקות, כמו של דב. יום אחד הובא בידי הבריטים למחנה המעצר בלטרון. עוד באותו לילה, נמלט. המחנה היה מוקף בשלושה איזורים של גדרי תיל. כל גדר ברוחב של עשרה מטר. עוזי התחיל לזחול תחת הגדר הראשונה, ולנשוך בשינים את התיל ולכופף אותו. עם אור הבוקר היה בחוץ, בתחתונים לגופו בלבד, כולו שותת דם ונתחי בשר תלויים ממנו. היתה זאת הפעם היחידה, ראשונה ואחרונה, שעוזי הג’ינג’י היה אסיר. עכשיו הוא ממשיך לשקוע. הוא שר לעצמו מרובע סיני, אבל את השורה הראשונה לא הצלחתי לקלוט. פעם למדתי לקרוא את שפת האלמים. משום מה לא עלה בדעתי שהוא שר וכך החמצתי את השורה הראשונה. אחר כך זה הולך בערך כך:

תהילת אלפי קרבות נידפה ברוח.

חיי אדם אינם בלתי אם תל תחוח,

עליו עשבי הבר צומחים בלי חוק.

שיר מאד עתיק. אלפים לפני הספירה, אם איני טועה. לפתע מתרומם עוזי באוויר, מעל לבוץ, מעל לרחוב בורוכוב, כאילו נפלט על ידי תותח אל האוויר, אל השמים. מבטו תמה, מופנה למטה. הוא מביט ימינה, שמאלה, כאילו חובק את כל האופק ואת כל מה שבתוכו במבטו האחרון, ולפתע הוא צונח כמו נר אל תוך הבוץ. אפילו לא בעבוע קטן. נעלם ואיננו.

אביו הקשיש נשאר לבדו בחנות, למשך כמה דקות. עכשיו החנות שוקעת. סוף מערכה שניה.

אין לי כח לראות את המערכה השלישית. אני יוצא החוצה, לשאוף אוויר צח. איפה אוויר, איפה צח. פגשתי את יחיעם בליץ.

נו, מה אתה אומר על ההצגה שלי?

מעניין, אמרתי.

עוד לא ראית את המערכה השלישית, אמר יחיעם. פצצה אמיתית. מלא הפתעות. הקהל משוגע על זה.

ולמה הקהל משוגע?

בגלל ההפתעה. אם היית נשאר היית רואה. לא תאמין.

יש הצגה גם מחר, לא?

מה אתה מדבר? ערב ערב! בקושי תמצא מקום. זה הולך לא נורמלי.

בטח שזה הולך לא נורמלי, אני חושב לעצמי במרירות. כמובן שיחיעם צודק. במחנה אין שמש. אין זריחה, אין בין ערביים. מי שרוצה לראות שקיעה הולך בערב לתיאטרון.

את הסוף ראיתי בערב אחר, ימים רבים לאחר מכן. ורק אז הבנתי למה התכוון יחיעם כאשר דיבר על ההפתעה המשגעת את הקהל.

כאן הקונצפציה הבימתית שונה לחלוטין. לא שקיעה סטאטית, של דבר קיים ומוכר או בלתי מוכר, אלא התהליך כולו, מהתחלה ועד הסוף. בקצב הברק.

הלילה האחרון של קיבוץ עין החורש.

חבורה קטנה של חלוצים מגיעה אל⁵ עמק בוצני. חופרים תעלות ניקוז בטוריות, מקימים אהלים. ברושים צומחים וגדלים בקצב מסחרר. אקליפטוסים גדלים לחורשות. האהלים הופכים לצריפים, הצריפים לבתים. טרקטורים נוהמים. שדה חרוש תלמים ישרים. דשא עתיק ומעליו עצים עבותים, עתיקים, בשלכת. נערות שחורות עין ועבותות צמה מתעלסות בדשא עם נערים חסונים. מתוך חלון מואר בוקע צליל חליל. אור. על הדשא לולים מעץ ובהם ילדים שוחקים אל אור החמה. הילדים גדלים בתוך לולי העץ ולפתע הבהוב של פגז. חושך. הילדים מתים, בזחילה בין שדות הקוצים והטרשים של מקום בלתי ידוע⁶. שני ילדים שגדלו לפתע נקברים בתוך סופת חול. חג הבציר. הנערות מחוללות ומולן, קבוצת הנערים המחוללים. יש להם ויש להן הרגלים היפות שבעולם. רגלים שזופות, חלקות, מחוטבות ושריריות כמו של פרא בג’ונגל, עם מבט נבון של הומו סאפיינס. איזה צירוף מוזר. מתוך חלון מואר בוקעת מוסיקה של באך. חושך. אנחות. איש חמוץ בגדים דורך ענבים בגת, סמל לחג הבציר. במקום יין, נשפך דם בתעלות. התעלות הופכות לתעלות קשר, צלילי תת מקלע מרססים את דממת הלילה. שוב בוקעת המוסיקה של באך מהחלון המואר, ושוב כבה האור, ושוב אנחות. ואולי היה זה מוצארט. הנערות מחוללות שוב, לצלילי חליל רועים. שוב אותן רגלים חטובות, שריריות, שזופות. והמבט הנבון האנושי בפנים המורכבים על גוף של חיה, חיה שכולה פקעת של שרירים ועצבים. אני מרגיש כמין דקירה קלה בלב, כאילו גם אני שם, מחולל עם המחוללים, מחול מוזר ללא תכלית וללא פשר. המחוללות צונחות לפתע אל תוך ים ירוק ושעיר ומושכות אותי אחריהן. הים עשוי כולו אתר, וריחו כריח פריחת תפוח הזהב. כולי שיכור מהאתר.

נו, מה אתה אומר? צועק יחיעם אל תוך אזני. לא שמתי לב בכלל שהוא כל הזמן יושב לידי, לועס מסטיק.

לא רע, אני אומר. מזכיר לי משהו. אני מכיר את המקום.

זה הקנוץ בדיוק, מסביר לי יחיעם. זוהי ההפתעה. כל אחד מכיר את המקום. ממש כאילו היה שם. ממש.

אבל לא יכול להיות שכל הצופים היו באותו זמן באותו מקום, אני מוחה.

לא יכולת לצדוק יותר, אומר יחיעם בחיוך אניגמטי, ואולי גילית את סוד האמנות?

היינו רוצים להעסיק אותך, אומר יחיעם. יש דרישה רבה למחזות הללו.

בגלל ערכם החינוכי, עונה יחיעם על שאלה שלא שאלתי.

תכתוב לנו מחזות שקיעה. יש הרבה דרישה לכל מיני שקיעות. משהו כמו ימי פומפיאה האחרונים, אתה יודע. אולי עם אורגיות וכל זה, אכול ושתה כי מחר נמות.

 

תל־אביב של מטה    🔗

קיבלתי פתק בו אני מוזמן לאסיפה חשאית של “החופרים”. איש לא היה חתום על הפתק, כמובן. אבל שיערתי לעצמי מי או מה עומד מאחוריו.

עוד באותו סימפוזיון על מערכת טוברוק, אני זוכר שהתנהלו וויכוחים מרים בחוץ. מסביב לד"ר אייל התגודדו חסידים רבים, והוא הסביר להם: תל אביב לא נפלה. תל אביב חיה וקיימת בלבנו. וכל עוד היא קיימת בלבנו, היא תתקיים לנצח. כיסופי הגאולה הם שלא יתנו לנו מנוח, כך אמר, ובסופו של דבר יטלטלונו שוב אל חופה של תל אביב, ואז נדע שמעולם לא נטשנו אותה.

ידעתי שלא כולם יקבלו דברים מעין זה כהלצה, או כהזייה, בדורות שקדמו לנו, לא מעט דברים הרי עולם נחתכו ונגזרו מדברי הזייה. במצבנו כאן אין לו לאדם מה להפסיד גם אם ילך לאסיפה של “החופרים”. ואם יאמרו לך שם שכל המצטרף הצטרף ללא תנאי וללא שיור ומשורה ישחרר רק המוות, מה בכך.

בשעה היעודה עמדתי באחד השבילים. מישהו קרב אלי מאחורי, קשר את עיני במטפחת והתחיל להוביל אותי סחור סחור. לבסוף שמעתי דלת נסגרת אחרי, והמטפחת הוסרה מעיני. הייתי בצריף רגיל כמו כל הצריפים שלנו.

אני עזריה, אמר האיש ולחץ את ידי. בחדר היו עוד שני גברים ושתי נשים. עזריה הרים מהרצפה לוח עץ. מתחתיו היה בור. אחד אחד נכנסו האנשים לבור. עזריה נתן בידי כל אחד מהם כפית. נכנסתי למנהרה, והתחלתי לחפור. חצי שעה חופרים, עשר דקות מנוחה.

בטרם נכנסתי למנהרה, הסביר לי עזריה באריכות רבה את כל הסודות שידעתי ממילא. לא אפתח פה לשטן, אני בטוח שהנהלת המחנה יודעת אף היא על כך, אפילו אם אין לה אזנים ועינים בכל מקום. זה פשוט מתבקש מאליו במצב העניינים שלנו.

ובכן, המשימה היא להקים את תל אביב של מטה. גברים ונשים חופרים בלילות, חופרים את הרחובות שהיו לנו אז, את הכיכרות, נוטעים את השדרות, וטכנאים זריזים הצליחו אפילו להתקין את מזרקות המים שהיו בשעתו בגנים, שלא לדבר על גני מטה הנטועים כסידרם, עם שיחי שושנים והרדוף. מוזיאון תת קרקעי מרכז את כל מה שנשאר באסופות מתולדות תל אביב, אך מובן מאליו שהכל במיניאטורה. אין להעלות על הדעת שהחופרים במחנה יוכלו לסלול מתחת לפני האדמה את תל אביב בגדלה האמיתי. אבל תל אביב של מטה, כהזייה שבלב, יכולה לעמוד גם במיניאטורה, כסמל העומד לדורות ומשרה את תקוות הגאולה ואת כיסופי הפדות. כבר מזמן חשדתי בד"ר אייל שהוא אביה הרוחני של תנועת החופרים. אני בטוח שבאחת הפגישות הבאות שלנו לא אוכל להתאפק ואשאל אותו על כך, תוך כדי הטחת רמז עבה מאד שבעצם, גם אני נמנה על החופרים.

אני חופר בשינים חורקות, הזיעה קולחת על פני, אבל אין ברירה. מלמעלה כולם מוחאים כפיים בהתפעלות לשקיעה, וכאן מלמטה חופרים בחזרה מה ששקע שם. במנהרה שלידי אני שומע אנחות. נערה לא צעירה במיוחד, אחת משתי הנשים שהיו בחדר, חופרת שם. ידיה הקטנות אינן רגילות כפי הנראה לעבודה קשה. היא נושמת בכבדות.

ושם, בטחב הזה שמתחת לפני האדמה, ידעתי אותה. כמו תולעת, באתי עליה מאחור. אין לה לאן ללכת, רק ידיה חופרות קדימה, בכף קטנה של מרק, את תל אביב של מטה. יצאתי לשאוף אוויר בחדר. אינני יודע מה שמה, ומה זה חשוב תמהני אם אין זה העתיד הנשקף לנו, להיות כחפרפרות מתחת לפני האדמה. ותמהני אם מפקדת המחנה לא יזמה את העניין איכשהו. אפילו הרגשות מצטמקים כאשר אתה חופר לעצמך מיניאטורה של העבר כדי להפוך אותה לעתיד. לא חשתי כל רגש של אהבה, או חמלה, או השתתפות, כאשר בעלתי את החופרת בתוך המנהרה. האמת היא שלא חשתי גם תענוג. מאז, פגשתי חופרות רבות במנהרות. מטעמי זהירות, לעולם אינך רואה אותם פרצופים. ולמדתי לנצל את ההזדמנויות הללו. נדמה לי שגם כל האחרים עושים כך. אולי זה מנוס מפני הכרה, מפני קשר, מפני התחייבות, אף על פי שממילא, גם במחנה שלמעלה, אין היחסים בין התושבים חורגים מהנימוס המקובל בין יושבי אותו קרון הנוסעים באותה רכבת. היום, כאשר אני רואה פני אשה למעלה, אינני יודע אם לא נפגשנו שם, למטה, פגישת חפרפרות.

ובכל זאת, משונה. פעם אחת, באפלה, שכבתי לילה שלם עם אותה נערה. משום מה לא יכולתי לעזוב אותה. גם היא לא התנגדה. שנינו זנחנו את מלאכת החפירה שלנו, ולילה שלם שכבנו בתוך המנהרה, באפלה, ללא יכולת לראות איש את רעותו, ללא רצון להחליף מלה. רק ההרגשה המוזרה שאתה מחזיק משהו בידך, רק הידיעה שאותו משהו שייך למין האנושי, כמוך וכמוני, רק ההשתתפות הזאת עם משהו הנאנח גם הוא על ידך, אנחה שאין לדעת מה היא מביעה, אם את הנאת הרגע, או געגועים למשהו שהיה ואיננו ולא יהיה יותר, או פשוט הפחד מפני האפלה שסגרה עלינו. אני מגחך אל עצמי וחושב איך ידבר ד"ר אייל גבוהה גבוהה על המשימה הנעלה של חפירת תל אביב החדשה.

ירידה צורך עליה היא, מסביר ד"ר אייל. ואני מסביר זאת לעצמי בכלל אחרת. שהנה, אם סברתי לתומי שעם כניסתי למחנה ירדתי אל שפל תהום התחתיות, הרי שלא כך הדבר, ואין למעמקים סוף. במו ידיך אתה חופר לעצמך מעמקים עמוקים מהם. וככל שעמוק יותר, כך צר יותר, כך מחניק יותר, כך הכל מצטמצם אל הפונקציות היסודיות ביותר. בתל אביב של מטה, למשל, אין אפילו מקום להשתין, אדם מגודל אינו יכול להשתין בתוך מיניאטורה. כדי למלא אחר צורך פשוט שכזה, אתה חייב לעלות למעלה, אל המחנה.

האמת היא שאינני יודע את מי עלי לתעב יותר. את יחיעם בליץ הבורא לכולנו אשליות של זיקוקין די נור מבהיקים, ומלעיט אותנו עד לקבס בפחדינו הכמוסים ההופכים להימנון ליופי ולהתרפקות⁷ על אותו יופי מדומה, או את ד"ר אייל, המדבר גבוהה ומשקיע אותנו במעמקים. אני זוכר עוד איך הבטיח ששם, בצידו השני של העולם, נצא אל אור השמש ונתחיל בחיים חדשים. אבל עד שנגיע אל צידו השני של העולם, אם אמנם ישנו צד שכזה, כל מה שאנחנו עושים הוא לחזור על מה שהיה פעם ורק יותר קטן ויותר מסכן.

בינתיים, למעלה, כבר שקע קיבוץ עין החורש כולו בתוך הבוץ. על גבריו ונשיו וטפו, על מפעל השימורים ומפעל היציקה, ואפילו צמרות האקליפטוסים העתיקים כבר לא נראים יותר מעל לפני הבוץ השחור. אבל אולי יש קשר בכל זאת בין הדברים? אולי המקום שאליו שוקע עין החורש, על תקוותיו, הה תקוות נמהרות לשנות הכל שלא שינו מאומה, על קיומו ההירואי היומיומי, הה קיום הירואי שאבד בבוץ השחור, אולי כל אלה שוקעים אל המנהרה שמתחת. אולי יד אחת ועצה אחת בין אשף הלהטוטים והחזיונות בליץ ובין נביא הנחמה והגאולה ד"ר אייל. ואם כך הוא הדבר, אולי בנויים חיינו במחנה בין שני המישורים האלה. הפשרה בין מה שכבר לא יהיה ומה שעוד לא היה.

ובכל זאת, אף על פי שאני אסיר כמו כל האסירים, ואף כל פי שמיום שנכנסתי הנה נואשתי מראש מכל תקווה, הנה משהו מת בלבי. כאשר שוקע קיבוץ עין החורש, על תפארת מגדליו ויפי נעורי הירק שלו ופריחת תפוח הזהב, שוב מת משהו בלבי. וכך, ערב ערב, כאשר אני הולך לתיאטרון ומתענג בכל חושי ונפשי מתרוממת, לבי שוקע אל מותו.

 

הקשר    🔗

אבל: השקיעה כה ארוכה, כה אטית, כה מפחידה. ואין רגע אחד מאותם רגעים ארוכים של קודם, של מה שהיה לפני המבול, שאינו חוזר שנית, וארוך יותר, ונורא יותר. אני יכול לשמוע את הריווח המתארך והולך, הולך ומתארך, בין פעימת לב למשנה. כל מה שאפשר שיתרחש בין פעימה לפעימה גם עכשיו מתרחש, אבל כמה זה אטי, אלוהים. אני כאילו שומע את לבי דרך זכוכית מגדלת.

אתמול. לא כל כך בטוח, בעצם. אולי שלשום. ואולי לפני זמן רב, רב מאד. הוכרז על מצב כוננות במחנה. כוננות ממה, נגד מה, נגד מי.

מזה כמה זמן, לא שומעים על מפקד המחנה. אומרים שהסתגר בלשכתו. ייתכן ובלע גלולות רעל. גלולה כזאת שמורה, למפקדי כל המחנות שלנו, לאותו מקרה עגום. אבל בהחלט ייתכן שהוא קבור, כמו חי. איננו יודעים כלל אם הגיעו, ההוראות, בזמן. או שהגיעו, לאחר מעשה, כאשר כבר לא היה בהן טעם. אבל מה זה משנה, בעצם?

גם את שומרי המחנה לא ראיתי לאחרונה. מאז אתמול, או שלשום, או לפני זמן רב. הם החזיקו מעמד בגבורה, אומרת שמועה אחת. הם מתו מות גיבורים, אומרת שמועה אחרת. הם נטבחו ככלבים ונפלו כנפול בני עוולה, אומרת עוד שמועה. מתחת לכיפה הכחולה, הזוהרת אינך יכול להבחין בין יום ובין לילה. בתוך הערפל הסמיך הנצחי אינך יודע מה אמת, העובדה היא בכל אופן שנותרנו ללא שומרים. ועכשיו, אם לא אנו נגן על עצמנו, לא נותר לנו מי שיגן על עצמנו.

עוד פעם. עוד פעם.

חשבנו שכאן, בספר האחרון, בוהים אל מול המוות הנשקף והצפוי והחזוי לנו, והרי לשם כך הובלנו הנה, כדי להיות נכונים למוות, כאן לפחות נהיה פטורים מהצורך לספק במו ידינו את ההגנה ההקפית על חדלוננו. חשבנו שנוכל לחיות שוב, פעם אחת אחרונה, כמו ילדים קטנים שלא ידעו חטא. עם המריבות הקטנות הילדותיות המגוחכות שלנו, עם הפאתוס האווילי של עכבר בכלוב, עם היוהרה הריקה שמותר לנו ליהנות ממנה כי כולנו יודעים בסתר לבנו שאלמלא היא, כיצד נתגבר על פחדי הלילה הארוך. אפילו אין אמא שתקום בבוקר, בחשכה של טרם שחר, ותצרור בתרמיל איזה כריך קטן טפשי. קציצה בין שתי פרוסות לחם שחור. כמה זיתים. בקבוק תה קר. פעם היא היתה מתעוררת. לא שלא ידעתי להכין לעצמי את הצידה לדרך, אך היא עמדה על דעתה שברצונה לראות אותי בטרם צאתי ולחלוק עמי את רגע הפרידה המתוק הזה. בכל פרידה כזאת הרי יש שביב של תקווה, להיפגש שוב לעת ערב, ואם הבאת גרבים מטונפות, לכבס אותן ולתלות אותן לייבוש עד השחר הבא. עכשיו אין אמא, אין פרידה, אין תקווה.

כמעט ברור לי על מי נקראנו להגן. בסך הכל, איש איש על עצמו. אפילו לא אני עליך, ולא אתה עלי. אני על אני, אתה על אתה, אנחנו על אנחנו. מי זה אנחנו לא ידענו וספק אם עכשיו יוודע לנו. מה זה אנחנו, באמת ברור לי עתה שאין לי מושג. ושוב, מה זה חשוב?

אם אין אני לי מי לי.

נדמה לי שאני יכול לשמוע בחשיכה את הקולות החרישיים הללו, נדמה לי שאני שומע את חוט הפלדה הדק נמתח כמו קפיץ בטרם יטיל אותו האויב על צוואר, בחושך, וימשוך בו משיכה אחת בשתי ידים חזק חזק וימינה ושמאלה, וצווארי ייקרע. אפילו זעקה לא אספיק להשמיע. אפילו לא לחישה או חרחור. כל חושי דרוכים לקלוט את הצליל הדק הזה כדי שאוכל אולי לזוז הצידה בשניה האחרונה, אולי יחטיא חוט הפלדה את צווארי. אילו היה לי כלב. אבל אין אמא ואין כלב. רק אני לבדי בלילה.

כוננות. שם מצחיק. והרי אני מעל ומעבר ומתחת ומסביב לכל המושגים הילדותיים הללו, מלאי התקווה הנמהרת. בסך הכל מה שאני יכול לעשות הוא להגן על הבלוק שלי ועל הצריף שלי בתוך שורת הצריפים הארוכה שבתוך הבלוק הארוך שבתוך המחנה הארוך שהוא אולי אחד משורת המחנות הארוכה שבהם בלוקים ארוכים ובהם שורות צריפים ארוכות ובאחד מהם, אולי, עכשיו, בן דמותי שומר כמוני על הדבר האחד האחרון שנותר לו. ואולי בן דמותי הוא זה המתגנב אלי בלילה עם חוט פלדה דק כדי לקרוע את צווארי. כוננות.

אומרים שמפקד המחנה הוציא פקודת יום קצרה למדי, שבה אמר בערך כך: לא חשוב מה הסיבות שהביאו את כולנו הנה, עכשיו כולנו משפחה אחת. אויב אחד מאיים על כולנו לכלותנו. היום לא חשוב מה אתה. לא חשוב אם אתמול היית אתה התליין וחברך נידון למוות, או אתה הנידון וחברך הוא התליין. היום כולנו, תליינים ונידונים, כולנו בסירה אחת. נדע להתרומם מעל להבדלים הקטנוניים של ימים קטנוניים, גודל השעה מחייב התעלות וגודל רוח. במשימה המשותפת נמצא כולנו שפה אחת, רוח אחת, דברים אחדים. בבל נפלה כי היתה בליל של מלים, ולא שמע איש שפת רעהו. הבה, כיום הזה, נדבר כולנו שפה אחת, דברים אחדים! הבה נהדוף את המבול, הבה נהיה כולנו תיבת נוח אשר בה גר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ!

כה אמר מפקד המחנה. בחושך, אני מסיר את כובעי ומצדיע בפניו. לא ידעתי ולא פיללתי ולא העליתי על דעתי, שיום יבוא ואוכל לקרוא את מחשבותיו של האיש הזה שבעצם לא ראיתיו מעודי, רק את משמעותו קלטתי בחושי.

אינני בטוח אם אני הוגה לו חיבה, עכשיו. אולי לא די להיות בסירה אחת כדי להגות חיבה אל אלה שנקלעו אליה ביחד אתך. אף על פי שצריך להקדיש מחשבה, ביום שנתפנה, ולשאול כיצד קרה שאלו ואלו נבחרו על ידי ההשגחה להיות באותו רגע גורלי בתוך אותה סירה. אלא אם כן אין שחר ואין משמעות לשום מעשה קטן או גדול. לבי אומר לי שלא ייתכן שאך ורק המקרה הביא אותי ואת מפקד המחנה אל אותה קליפת אגוז זעירה הצפה על פני הגלים. שהרי, אם כך הדבר מדוע היינו, אני והוא, גם בתוך אותו מחנה, ואפילו הוא מפקד התליינים ואני האסיר? האם לא היתה לכך שום משמעות? האם לא היתה מטרה ותכלית בכינוסנו אל שורת הבלוקים האינסופית הזאת, האם לגמרי במקרה הוא המפקד ואני האסיר?

לא. אין בי עדיין כל רצון לאהוב אותו. אבל אני משתדל לקלוט אל תודעתי את העובדה שאנחנו ביחד. קודם כל עלינו להדוף את התקפת האויב. מי יודע, אולי מפקד המחנה עדיין חי. אולי גם צווארו רוטט, ממש ברגע זה. אולי הוא מאזין אל רחשי הלילה, כדי להיות בטוח שלא שמע את הצליל הדק של חוט הפלדה שנועד לקרוע את צווארו. אולי גם הוא שואל איפה אמא. היכן הכלב.

האם בא האויב להשמיד אותנו? האם, לאחר השומרים, הושמדה גם שורת הבלוקים הראשונה? האם, בין כל הנידונים למוות, נפלו בלילה האפל הראשון גם אלה שנידונו למות רק בעוד שבוע, שבועיים?

קר לי. אני מנסה לצעוד בחשיכה עשרה צעדים קדימה, עשרה צעדים אחורה. לא יודע איפה קדימה, איפה אחורה. אי־שם נבח כלב. אולי הכלב שלי מחפש אותי. אולי הוא מילל יללה אחרונה, בטרם הונף חוט הפלדה על צווארו שלו. מי יודע. מי יודע. מי יודע.

האויב חלף ושעט על פנינו. אולי השאירו אותי מאחור, מחכה למשיכת חוט הפלדה שלא תבוא, אלא לאחר מכן, רק בחשבון האחרון. אולי אני מובלעת של איש אחד, של אסיר אחד שנידון למוות ורק מותו התעכב, מסיבות טקטיות־ביורוקרטיות־לוגיסטיות. בינתיים, עלי להמתין לשחר. אם יבוא מחליף, אדע שקיבלתי מקדמה על חשבון המוות.

עכשיו הרגע להיפרד מיקירי, כמו בכל הפעמים הקודמות. אלא שיקירי אינם כבר. וכאן בגלגולי החדש מהות החיים היא כזאת שאינך יכול לקשור קשר אמיץ אל איש מהסובבים אותך, כי הכל כל כך חולף כאן. אני מנסה להעלות בדעתי מבט הראוי להיזכר, ניד ראש, העוויה, צליל, מראה רגשה, רגע, ואיני יכול. שום דבר לא נחרת בי בכל הנצח הארוך שבו אני שרוי כאן. מי היתה אותה חופרת־חפרפרת באותה מחילה מתחת לאדמה, מה חשבתי לי באותו רגע, אל איזה חלון אוכל עוד לנפנף לפני לכתי, איזה דבר הייתי רוצה לראות בשובי, אם אשוב. מה יהיה המראה האחרון שאראה אם נגזר עלי שלא לשוב. במה יהגה ההולך למוות אם כל מה שניתן לו לזכור מכל הזמן האינסופי שקדם להליכתו למוות, הוא העובדה שכל הזמן הלך למוות.

צריך לשטוף את החול מעיני ואולי לנסות שוב להיזכר. שפעם במקום אחר היה ירק. והיו שמים. וצחוק של ילדים. וחדוות קטנות טפשיות. ואפילו עצבונות כלשהם שיכלו פעם, בגלגול אחר, להעלות דמעה בעין. האם ייתכן שכל מה שאני אמור לחוש עתה, אינו אלא בבואה קלושה, מעוותת ורחוקה של דבר ששוב לא אוכל אפילו לנחש מה היה, איך היה? האם היה היה בכלל אותו המקור הזוהר שדעך, אשר לאורו המתעתע אני מגשש עתה את דרכי באפלה? היה היה אי־פעם כוכב רחוק שפעם הייתי אמור להיות חלק ממנו?

תחושת הסכנה מפיחה כח, מפיחה משמעות גם בדברים קטנטנים אשר לכאורה סלדת מהם, או התנערת מהם, או סירבת לקבל אותם כחלק מהוויתך. אני נוכח לדעת בתמיהה כמה אהבתי את הבלוק שלי, בלוק 23. אני שומע את עצמי מחבר מעין שיר תהילה קטן לבלוק שלי. מה יפית, בלוק 23. מה נאתה שורת הצריפים האפורה, השלישית בבלוק. חם היה לי וטוב היה לי בכוך הקטן הסגור שלי בצריף האפור בשורה השלישית בבלוק 23. מה אהבתי את הבוקר לא בוקר ביום לא יום עת, לאחר שינה טרופה ומסוייטת, הייתי קופץ בבעתה מעל הדרגש, לשמוע את קריאת הרמקול המבשרת מי ימות היום. והרי אתה, בלוק 23, היית לי מקדש־מעט באין מקדש, כותל הדמעות היית לי באין דמעות ובאין תוחלת. והחשוב חשוב מכל: היה סדר, היה טעם, היתה משמעות בהיותך! הרי אם היה בלוק 23, סימן שהיה גם בלוק 22 וגם 21 וגם 20. ובכל בלוק שורות שורות ארוכות של צריפים המאוגדות בשייכות אל משהו! משהו!

ועכשיו אני עומד שוב לפני שוקת שבורה ועולמי בסכנה, פן יחרב עלי אין ידיעות מבלוק 24. ואין ידיעות מבלוק 22. האם נפלו? האם הם מחזיקים מעמד?

אני מקשיב בחרדה אל קולות הלילה הנצחי. אזני כרויה לקלוט כל רחש. הייתי רוצה לשמוע את קולו המלטף, המרגיע, של מפקד המחנה. אותו קול שהיה אמור לנסוך בי בטחון, לאמץ את כוחי בתוך המסגרת הקשה והבלתי אפשרית הזאת. שהיתה? שישנה עדיין? אני מייחל לשמוע אותו לפתע מודיע ברמקול ששורת הצריפים של בלוק 23 החזיקה מעמד. שקרב הבלימה, הארוך והאכזרי והעז, הדף את הסכנה. שפני המים הולכים ויורדים בהדרגה. ששוב ניתן לראות את גגות הצריפים של בלוק 20. שחודש הקשר עם בירנבאך. ועם רוזנבאום. שיש ידיעות מבירנבאום. מי זה בירנבאום, בעצם. האם היה כאן בירנבאום? ואם היה, היכן הוא והאם חודש הקשר אתו? אני רוצה להאמין שתל אביב של מטה חיה וקיימת ושלמרות מצב החירום עדיין ממשיכים לחפור אותה, לבנות אותה, להרחיב אותה, עד שתקום לתפארת, רפליקה מדוייקת ומזהירה של תל אביב שאבדה לנו פעם.

משהו קר ורטוב נוגע בי. אולי זה בירנבאום. בירנבאום הצליח להימלט מטבעת הכיתור וזחל בכוחותיו האחרונים אלי. הוא מביא עמו בשורה עזה וכבירה. אני צריך לדאוג שלא ימות בטרם יגיע אל תחנת האיסוף. איפה תחנת האיסוף. הקשר לא פועל. מה אני מדבר, מדוע אני מדבר על קשר שאינו פועל, והרי מעולם לא היה קשר. אולי צריך ליצור אותו. צריך להעביר הלאה את הבשורה של בירנבאך. או בירנבאום. אבל מדוע הוא כל כך קר. אולי הוא מת. לא, זה לא בירנבאום. אבל אם כך, צריך לחפש את בירנבאום כדי לחדש את הקשר עם כל הבלוקים שנותקו. כאשר יאיר הבוקר, נדע מה נותר לנו, מי נותר, כמה נותרו, ואז נתחיל להיערך מחדש. נתארגן לבלוקים חדשים. ואם המפקד נפל על משמרתו יבוא מפקד חדש וינהיג אותנו. עדיין לא הכל אבוד. אפשר לשמוע את הרוח מיללת. נדמה לי שאני שומע אפילו מים ניתכים. יש תנועה. הכל זז, הכל במערבולת. במקום שיש תנועה, יש חיים. משהו מוכרח לקרות כאן מסביב לי. אני חופן בכפי משהו. נדמה לי שזאת אדמה. צריך לנסות לטעום אותה בפה. לאדמה טעם מיוחד, אי אפשר לטעות בטעם של האדמה. קצת מלוח, קצת עבש. באדמה יש פטריות, נכון? כן, טעם של פטריות. אולי אצות. אולי אדמה שהיתה מכוסה בים ונותר עליה משקע של אצות. אבל אסור לאכול אותה. זה מצמיא, ומי יודע אם יש כאן מים מתוקים. ומים מלוחים מצמיאים עוד יותר. צריך רק ללקלק בקצה הלשון. רק לדעת שהדבר הזה שאתה חופן אותו בתוך כפך, הינו אדמה. אם זאת באמת אדמה, אין מה לדאוג.

אני נזכר בשיר החופרים של תל אביב של מטה. היינו חופרים בכפות ידינו בחושך ושרים בלחש: אדמה, אדמתי. אדמה, אדמתי. שכחתי את המשך השיר אבל זה היה הפזמון החוזר שבו. וכך היינו חופרים ושרים, שרים וחופרים, חופנים אדמה וחשים אדמה. וסוף סוף, הרי האדמה היא אדמה וגם אם אתה שרוי במעמקיה, הריהי אדמתך.

הייתי רוצה שתהיה בידי פיסת נייר. או אפילו עלה קטן נידף. את קריאתי אכתוב בחושך על העלה הנידף ואולי תישא אותה הרוח המיללת לאן שהוא. חשוב מאד שידעו כולם שאני כאן.

ובעצם, הרי זה הדבר החשוב ביותר, זוהי הבשורה הכבירה ביותר! הקשיבו אלי, בירנבאך ובירנבאום, באשר הינכם! אני הדובר אליכם, אני עדיין כאן. אני על משמרתי, במקום שהיה פעם בלוק 23. אני נושם, וכל חושי ערים, ואני דרוך, ורק על גווייתי יעבור מי שיעבור מכאן הלאה, וגם אם יעברו מעלי, וינתקו אותי מכל מה שהיה, עדיין אני כאן, שמעו! שמעו!

שיחקנו שחמט, בירנבאך ואני. בירנבאום היה קיביצר, כמו תמיד. קיקי אפילו לא היה קיביצר. הוא פיצח זרעונים וסיפר בדיחות. מדוע אני נזכר פתאום בבדיחה שהוא סיפר? לא. בכלל לא נכון. אני לא מצליח להיזכר בבדיחה. אבל אני בהחלט זוכר כמה צחקתי. צחקתי כמו משוגע, אני בטוח. אין דבר הממתיק את הציפיה יותר מהצחוק המשחרר, העצבני, הכפוי, למשמע בדיחה אידיוטית. ואז, באמצע הבדיחה ובאמצע הצחוק, הודיע הרמקול שבירנבאך יוצא להורג. וכך נודע לנו שכל הלילה לא ישנו, ורק שיחקנו שחמט וסיפרנו בדיחות, ושעכשיו בעצם בוקר. רצנו מהר אל המסדר, ובירנבאום כרך את החבל על צווארו של בירנבאך, וקיקי עוד הספיק לספר בדיחה אחרונה לבירנבאך, והוא מת בבת צחוק על שפתיו. ברוך דיין אמת. הייתי רוצה להאמין שכאשר כל זה יעבור, יחזרו שוב אותם הימים הטובים, ושוב יספר קיקי בדיחות גסות ואידיוטיות באזני בירנבאך ההולך למות. אבל אני יודע בתוך תוכי שאת הנעשה אין להשיב, והימים ההם לא ישובו. אני יודע היטב שכל גל מוחק את זה שהיה לפניו. וכך יהפוך קיקי גם הוא לזכרון חיוור, ושוב לא אהיה בטוח אם היה היה בירנבאך ומי כרך את החבל על צווארו, ואם בלוק 23 שלנו לא היה אלא משל אחד נוסף בשלשלת המשלים שהיינו, שהייתי, שהנני גם עכשיו כאן בתוך האפלה הרטובה המלוחה הזאת. הייתי רוצה לכתוב על העלה הנידף את הצחוק שלי. לכתוב: הה! הה! הה! אולי תוליך הרוח את הצחוק הנידף שלי אל איזה מקום שבו מספרים עכשיו בדיחה גסה ואידיוטית. הה הה! גם אני כאן, הה הה!

בעצם, מה אני עושה כאן? מדוע אינני הולך מכאן?

והרי אינני רוצה בעצם להיות כאן! אני רוצה ללכת מכאן! תנו לי ללכת מכאן!

כן, זה מה שאני עומד לכתוב על העלה הנידף שיוליך את קריאתי ברוח המיללת: תנו לי לצאת מכאן!

 

אני נישא    🔗

על פני הרים, גיאיות ועמקים, אני נישא. בהתחלה לא הבחנתי בכך, ומשום מה עלה בדעתי שאני צף על פני הגלים באפלה. אבל לאט לאט הלכה האפלה והתבהרה ואז נוכחתי שאני נישא באלונקה, בידי ארבעה שומרים שתקנים. יום אחר יום. לילה אחר לילה.

מפעם לפעם פולחת יריה את האוויר, ואחד השומרים צונח מת. אבל מיד מתמלא מקומו ואני שוב נישא למרחקים, גומע אבק דרכים. אף אחד משומרי לא פתח את פיו אפילו פעם אחת לומר לי מדוע או לאן נושאים אותי, ובעצם לא איכפת לי. אינני יודע אם הקרבתם נוגעת ללבי, ולא אכפת לי מדוע הם נותנים נפשם עלי. אם טעמם ונימוקם עמם, לוא יהיה כן.

האם את כולנו נושאים כך באלונקות? האם נותרו עוד פליטים, או אולי אני היחיד והאחרון שהצליח להימלט מגיא ההריגה בסיועם של כמה שומרים? ידידי ברוך היה קורא לכל אלה שאלות בלתי רלבנטיות.

אנו מעפילים על פסגות הרים רחוקים ומושלגים ולא רואים נפש חיה מסביב. אפילו אינני יודע על איזה מכוכבי הלכת אני נמצא. לפעמים נכנסים לתוך מנהרה אפלה. נשמע שקשוק מאיים, אטי.

מה זה יכול להיות, האם המבול בא? אבל שוב אנו נחלצים מהמנהרה האפלה, ואנו חוצים עמק מוריק עם עצי תומר על עינות מים חיים, או מדבר תלאובות. לפעמים מהדהד מרחוק שקשוק קרונות מתרחקים. לפעמים נשמעת צווחת מנוע סילון. ושוב קולות הירי הבלתי נמנעים, ושוב מישהו צונח בחרחור קטוע. רק אני על האלונקה, כמו זחל, ממשיך לנוע.

הגענו לטוקיו. ברור לי שזוהי טוקיו, כי כולם מסביב נראים כמו יפאנים. השומרים מניחים את האלונקה בזהירות ברחוב הראשי. אנשים חמורי סבר מביטים בי בהשתאות, מנסים לפנות אלי בלשון לא מובנת. הזקנים יורקים עלי, ואשה אחת הרימה את שמלתה והשתינה עלי. לאחר שעות ארוכות של התבוננות בפני העולם הזר הזה נושאים אותי אל פגודה אפלולית ורוויה ריחות קטורת. נדמה לי שאני עומד להיות מועלה כקרבן, אבל לא היא. אקדמיה של ציירים, בקימונות לבנים ומכחולים ארוכים בידיהם, מנציחים את הבעתי השלווה. מוסיקה חרישית נשמעת, ואני מופקר לנפשי. השומרים הסתלקו.

אני מנסה להיחלץ מהפגודה הבוערת בכוחות עצמי. יללות קורעות לב, שמים מפוחמים, עצים חרוכים מסביבי. לעולם לא אדע כמה זמן זחלתי כך על ארבע, מלקט גרגרי יער ושותה ממי הגבים. לפעמים ננעצות בך בחושך עיניה המבועתות של חיה שנטרפה עליה דעתה. כאשר עולה השחר מבין הקרעים התלויים מעל לראשי, אני ממשיך לחפש את עקבות השומרים.

לפעמים נעלמים העקבות בתוך האדמה.

וכאשר הם נעלמים ונבלעים, שוב איני יודע אם אוכל למצוא אותם, ואני משתרע ביאוש על צידי ומבקש שהכל ייעלם סוף סוף. שהכל יקרוס אל תוך עצמו וישקע בתוך עצמו ויכסה את עצמו בעצמו. שפתי אומרות תפילה עתיקה בשפה נשכחת.

יאנוש קורצ’אק צועד בראש תהלוכת הילדים, אל המוות. הוא נושא על כתפיו ילד בן ארבע. יום כל כך עצוב בוארשה. הבתים הקודרים, בנויים לבנים אדומות מפוייחות, עוטים סגריר. תהלוכת המוות מתנהלת לאיטה. לא תופים ולא תזמורת, רק מבטיהם המשתאים של עוברים ושבים המבוססים בשלג ומנסים בהבל פיהם לגרש את הצינה מקצה אפם.

פעם אחת, אומר יאנוש קורצ’אק לילד בפולנית, היה היה שפן אחד, שפן קטן מאד. ולשפן היה ידיד אחד שגר ביער, ולידיד הזה קראו… קראו… מחשבותיו של יאנוש קורצ’אק מתבלבלות ובשום פנים אינו מצליח להיזכר כיצד קראו לידידו של השפן.

ספר לי, ספר לי, מתפנק הילד. השלג חורק מתחת לנעליו של יאנוש קורצ’אק ובליבו הוא מונה את צעדיו האחרונים. אחד, שנים, שלושה, ארבעה. הרי לך מסע שיש לו סוף. רק כך וכך צעדים נותרו. יאנוש קורצ’אק חושב על וארשה של מטה. שם, בוארשה של מטה, לא יורד עכשיו שלג. אנשים מסובים מסביב לאח, וזוכרים גם זוכרים את שמו של ידידו של השפן. מדליקים נרות ופורסים עוגה של יום הולדת, והקירות אטומים ואינם מעבירים את החלחול האטי של המים האלה המאכלים הכל. לפעמים ניצת זיק שובב בעינו של מישהו וגם צחוקים מהדהדים בתוך המנהרה האפלה הזאת שאינה מוליכה לשום מקום ואשר בדמיונו של יאנוש קורצ’אק הריהי וארשה של מטה.

עכשיו נכנסה התהלוכה כולה אל מבוי אחד, אחרון, שבקצהו ממתין הקץ. היו אלה הילדים המאושרים ביותר שהיו אי־פעם. אשרי הילד שפסע בתהלוכה שבראשה הלך יאנוש קורצ’אק. למעלה היו שמי סגריר, למטה היה השלג, ושעטת מגפים בישרה את קץ המסע המופלא הזה.

את דאקה לא אשכח לעולם. תמיד רציתי לחזור לדאקה. אני רוצה לראות שוב את הנסיך שקראו לו ראג’ה ואת קמרודין. ואת כביר עלי. כביר עלי שכב על הספה בחלוק משי כחול והזמין וודקה ושר ברוסית. קמרודין ישב אל הפסנתר, והראג’ה חייך חיוך אניגמטי אל אורחיו האנגלים. בחוץ נפלו אנשים כמו זבובים. מי מאפיסת כוחות, מי מכפן אשר ניפח את בטנו עד אשר הצלעות הצטיירו עליה מהגב בצבע סגול. אני נשבע בלבדי לשוב לדאקה, אם רק אוכל לדבר עם השומרים הנושאים אותי. אבל הם אינם. לעולם לא ייאמר בדאקה מה שנאמר בברצלונה, כי בדאקה הביטוי כל כך שונה, כל כך לא מובן. אינך יכול להבין את עיניו של בן דאקה הגווע או השבע כשם שאתה יכול להבין את עיניו של בן ברצלונה. אבל פעם הצלחתי להבין את עיניו של נמר בכלוב.

כאן, למעלה, אין כלום. הדרך היחידה למצוא את השומרים היא להתחיל לחפור באצבעות. לא ידעתי שיבוא יום ואצטרך לחפור בבדידות כזאת. חשבתי שתמיד יהיו לידי ומסביבי מישהם. חשבתי שאוכל לשמוע את קולותיהם של החופרים האחרים המתקרבים אלי. אני זוכר בפירוש שמפקד המחנה הוציא הוראה חמורה של כוננות. כל אחד מאתנו עמד על משמרתו עד הרגע האחרון, אבל הרגע האחרון לא בא.

ניו יורק, אפריל 1973.

 

אפר    🔗

אני חופר. אולי הרגע האחרון כבר היה. אני חופר בתוך תכלת בוהקת. שלווה. אינסופית. מנסה להגיע אל שיכבת האפר.

אולי אפר של אלונקה. או אפר של צריפים. או אפר של בתים. של רחובות. או אפר של אפר. חייבת להיות כאן שיכבת אפר. אני כולי אצבעות, בתוך התכלת הגדולה. מעוצמת המאמץ אני מתעלף. אולי זה היה, בכל זאת, הרגע האחרון.

מוכרח להיות כאן למטה אפר של משהו. אפר של עננים. או של הרים. אפר של אגם. של נחל. של עצים. לא יכול להיות שלא נשאר אפר.

אני פוקח את עיני בתוך אפלה גדולה. אולי הגעתי סוף סוף אל האפר. ואולי זה היה הרגע האחרון. אני חופר.

יש משהו. מוכרח להיות משהו. אני מרגיש, מרגיש משהו. מרגיש שמה שאני מרגיש, זה משהו.

כל כך לאט. כל כך כואב. אני חנוק מדמעות, יתום, עירום, אבל מרגיש.

קר לי. משהו קורה לי. אולי היום יום ראשון, או שבת, או איזשהו יום. אני שומע רחשים. משהו נעים, מדגדג. דמעה של אושר. פסוקים נשכחים מדברים אלי. יש לי שם. אולי זה אני. אולי חזרתי. אני מרגיש שאני זועק, אבל שום זעקה אינה נשמעת.

צריך ללכת וללכת עד שהזעקה תישמע. צריך למצוא אוויר. אם יהיה אוויר, אולי אפשר יהיה לשמוע את הזעקה.

וכך מתחילה הדרך הארוכה בחזרה.

 

בומרנג    🔗

זק ויואב הקטן קמים מתוך עפרם, מנופפים אלי בזרועות לבנות. הנה, כאן על התל הזה, הם נפלו. יש כאן בית מלון, צופה אל העמק המוריק מתחת. שני זאטוטים מקפצים בתוך בריכת שחיה. יש להם סנפירים ומשקפי צלילה. אם צעירה מביטה בהם בדאגה, בגאווה, והחודש הוא מאי. בית המלון מתקפל, כמו אקורדיאון. בריכת השחיה נעלמת, שחוק הזאטוטים נהפך להמיית רוח, ציפור מבוהלת נהפכת לאוויר כחול.

על ידי, אמא. זקנה, מקומטת, דהה, על מיטת חולי. היא הולכת למות. שתי ידידות זקנות יושבות בחדר הסמוך משחקות פסיאנס. הרופא היה, הלך, ואמר שיבוא שוב לפנות ערב.

קיקי מודאג מאד בגלל האינפלציה. מה שהיה לירה אחת השנה, שווה עכשיו סך הכל 53 אגורות. ואפילו על הבנקים אתה כבר לא יכול לסמוך.

אתמול היתה ההלוייה של מקס. הוא לא נאבק על חייו. מת לאט, יפה, בשקט. זה לקח כמה חדשים. עכשיו בוקר סגריר ואנחנו קוברים אותו בירושלים. עומדים שם, כל הידידים שנותרו, זועמים וקודרים. אסור היה שדווקא מקס יילקח. הוא היה מטיס עפיפונים ובומרנגים, מלקט פטריות, קורא שירים. מן חובש כיפה וחוטף בחמת זעם את המעדר מידי הקברן ומתחיל לכסות את הארון בעפר. אחר כך אנחנו הולכים לשתות ואחר כך מכות.

חם, למות. כל הפרופסורים נסעו לוועידות בינלאומיות, אולי להתחיל שנת שבתון. מי שלא נסע לועידה, סבור שכדאי להמתין ולפי שעה אפשר עדיין לנסות לשנות את פני הדברים מבפנים, לא מבחוץ. זילברשטיין אומר שחשוב לא רק מה שאתה אומר, אלא בחברתו של מי אתה אומר מה שאתה אומר. וזה לא אותו הדבר. וממילא הקיץ אבוד לכל דבר, ואיש אינו טוען שהמלחמה הבאה תפרוץ בקיץ. לכל המוקדם, בתחילת הסתיו.

חבקוק יודע שלא יכירו בו, לא ישמעו לו, ואין טעם ואין תוחלת. הוא יושב לילות ארוכים בחדרו, שותק מול עצמו. לפעמים הוא מגיח ללגימת לילה עם גזי, עם אורי. גזי אומר, לאחר חצי בקבוק, שהשמש עוד תזרח במערב. אורי מדבר על ספרד, המקום היחידי בעולם שבו יודעים להכין קלמארים. לפעמים תופסים תיירת. חם, חם למות.

לחבקוק יש הבחנות מוסריות דקות מן הדקות, ולפעמים נדמה לו שהוא הולך ומשתגע בגלל הדקות האינסופיות של ההבחנות שלו.

הוא הצליח לגלות לא פחות מ־231 חלקיקים המהווים את גרעין המוסר. וזאת מבלי לדבר על הגרעינים ההפוכים, שבהם כל החלקיקים הפוכים ומונעים בידי כוחות הפוכים.

חבקוק יכול לדבר עם כיסא. עם זוג משקפים, עם צפרים ועם בני אדם. חבקוק יכול לדבר גם עם עצמו.

יש לו כדור אקדח בתוך צנצנת עם פורמלדהיד. זה היה נפל. הוא מסביר.

לחבקוק יש גם אוסף גדול של נייר. יש לו המון ניירות צהובים ועליהם כתוב מה לעשות. לעשות זה, או לעשות זה, או זה. לפעמים כתוב שם: דחוף מאד. מיידי.

קשה לדעת מהיכן להתחיל. לימים, אלמד לדעת שכל מה שעלי לבחור הוא אל איזו התחלה מן ההתחלות אני מתכוון להגיע. ועוד. לימים, אלמד לדעת שאפילו זה אינו תלוי בי, ולא אני הוא המוליך את רגלי.

אנחנו לוקחים את המכונית, ויוצאים אל ואדי קטן לצוד ציד. מקס צד כמה חגלות, ארנבת. נחים בצל העצים, מסתכלים על הצמחים שעל גדות הנחל, כמה פרפרים. לפעמים יש פטריות לקחת הביתה. את הפטריות טוב לכרוך על חוט ולתלות לייבוש. כאשר הן יבשות למחצה, אפשר להכין מהן את התבשילים הטעימים ביותר.

בשבת נוסעים אל חוף הים, להעיף עפיפון. יש כל מיני עפיפונים מסובכים, עם תכונות מורכבות מאד של שיווי משקל. כאשר תופסים רוח טובה, הם ניתקים מהיד ומזנקים אל האוויר הכחול כמו רקטה. אלה הימים הטובים. עושים חיים כמו משוגעים. רק דויד ומקס ועוד כמה, שותים את עצמם במסתרים.

יש פגישות שאני פוחד מהן. אני פוחד לפגוש את זק. אני פוחד לפגוש את דויד. פוחד פחד מוות לפגוש את אוריאלה. אני מתפלל שלא אגיע לפגישה. אין לי מה לומר להם. אינני אשם. אני לא רוצה שזק ישאל אותי מדוע הוא קיבל כדור במצח. זאת הבעייה שלו, לא שלי. ואני לא רוצה שאוריאלה תשאל אותי שום שאלה. בכלל, מדאיג אותי שדמותה מופיעה לנגד עיני. אני לא רוצה להגיע אל הפגישה.

הערב יורד על המחנה. אחד מכבס גרבים, אחד כותב מכתב, אחד קורא בלש. אחד מאזין לטרנזיסטור. מנקים את הרובים, טוענים אותם. עוד מעט תורי לצאת לשמירה, בחורשת האקליפטוסים שליד גדר המחנה.

לפעמים נירה באה לבקר במחנה. מוזר, היא באה עם המכונית אל השער והשומר הולך לחפש אותי בחורשה. אני יוצא אל הכביש. אין על מה לדבר. מה יכול קנה סוף המתכופף ברוח סערה, לומר לקנה סוף המתכופף ברוח סערה. אנו פוסעים קצת בין גדרות הצבר, מאזינים לרחשי הלילה.

הידים שמוטות אל צידי הגוף, ואינן יודעות מה לעשות. ירח חיוור, אדיש, מפעם לפעם אורות של מכונית על שביל חול, או על דרך עפר. שום דבר לא קורה. זה יעבור. צלקת קטנה? אולי. ואולי שסתום קטן נשבר. ללא תקנה. ואז הולכים ברחוב, ולפתע צונחים, ללא סיבה. השסתומים הם החוליה החלשה בכל העסק.

מה זה אומר, כל זה? נשמע לי פשוט. לוחם זקן. עייף. לוחם זקן, עייף. יוצא שוב ושוב אל הקרב, בשיר על שפתים. שיר ערש, ששרה אמא. על עריסת התינוק, הלא היא ערש התקוות הנצחיות שהלכו ללא שוב. ואי שם, באופק בו נפגשים העפיפונים, הבומרנגים וכל שאר הצעצועים, ממתין הרחם הרוטט, החם, הצמא, המלטף, המחבק, הרחם האמיתי שהוא עיר מקלט לכל העייפים, הכושלים, האובדים, הלא־יוצלחים. רק מי שהצליח להגיע אל הרחם, ולחזור אליו, יוכל שוב לצאת, אל הקרב האחרון?

 

בנקודה אחת בזמן    🔗

מה שטוב בדרך, זה הירידה. לא צריך להתאמץ. כל הזמן אתה יורד, יורד, יורד. גם מזג האוויר נעים. לא קר מדי, לא חם מדי. גם הלילות ללא ירח, נעימים ומלטפים. לפעמים נביחת כלב עצוב, או קרטוע של קרפדה, או מוסיקה חרישית ברדיו, ונשימה קצובה, שקטה, על ידך. לא סופות ולא סערות ולא מערבולת המאיימת לבלוע אותך.

מרחוק, דגלי הכניעה הלבנים, על כל בית, על כל גדר, סמרטוט לבן. הכל מסביב פרוש לרגליך, כנוע. שלדי טנקים מפוחמים, שוחות שכרו הפגזים, מכונית שנדרסה. אנחנו נוסעים במכונית ספורט לבנה, נירה ואני. אין לנו נשק בכלל. אנחנו מסתובבים בסימטאות, בין הבתים עם דגלי הכניעה. אנשים מחייכים אלינו, מביטים בנו בתמהון, מזמינים אותנו לשתות קפה. אני ונירה ניצחנו במלחמה, ועכשיו אנחנו יכולים לטייל לנו ככה סתם להנאתנו, בסימטאות המולדת, ולשתות קפה עם האויב, המחייך אלינו במבוכה, בתמהון.

ושוב יוצאים למלחמה, והמבט האחרון מעבר לכתף אל הבית שנשאר מאחור.

בלילות אני מצליח לעבור מרחקים עצומים. אינני יודע אם זה בגלל השקט. עיני פקוחות, ואני לא ישן. אפשר לראות אפילו מעבר לאופק. לפעמים אנחנו יושבים, עם מקס ודויד, מנאצים בשקט. לדויד זכרונות מפלרמו, מרג’יו קלבריה, מהמדבר המערבי. טורים של משאיות נעים בלילות ארוכים מבנגזי לבגדד, דרך מדבריות. 40 מיליון הרוגים. מי באש ומי במים.

יודל צף על רפסודה שלושה שבועות. כולם קפצו למים בזעקה מטומטמת ונעלמו. את יודל לא תראה מעתה לעולם קרוב אל הים, אפילו לא אל מים.

בעיר נמל קטנה בטורקיה, הוא היה רואה מבעד לחלון אשה טורקיה יפה. פעם הוא כתב על החלון: איי לאב יו. והיא באה.

ליודל יש שפם קטן, כמו לצ’רלי צ’פלין. הוא כבר לא יצא מהבית שנה וחצי. שוכב לו במיטה, מוקף עתונים ישנים ובקבוקי חלב ריקים, ורואה עטלפים, נחשים ועכברים. את המשכורת שולחים לו הביתה בדואר.

אני לא הייתי בהלווייה שלו. הוא היה בסדר. עבר טיפול ופתח לו משרד לסקרי דעת קהל, סטטיסטיקה ומחקר שווקים. יום אחד יצא מבית הקפה לישון שנת צהרים בביתו, ומת בשנתו. כתבו לי לניו יורק שהיתה לו הלוייה יפה, וכל החברים באו, כמו בהלוייה של זאביק.

ההלוייה של זאביק היתה נהדרת. כל אחד בא לבית הקברות עם בקבוק ומחפש זיונים. אחר כך כולם הולכים שיכורים אל הבית של האלמנה, לשיר שירים, ונשמתו של זאביק עולה בטהרה ובסערה השמימה. לזאביק היה שפם ענקי, כמו של רב סמל, אבל היה לו לב קטן וחולה. הוא היה טייס, והיה מטיס מטוסים קטנים מאד בתוך ואדיות קטנים, ומשליך מהם רימונים למטה. חוץ מזה הוא ידע יותר מדי דברים. הוא ידע באיזו שנה כתב מוצארט את האופוס מספר 173 לפי רשימת קבל. וכמה תושבים יש באירקוטסק. והוא היה הולך תמיד עם ספר תחת בית השחי. בסוף הוא מת על שולחן הניתוחים. עכשיו אנחנו שרים שירים פרועים לזכרו, וכל אחד מסתכל לראות אם יש איזה זיון בשביל אחר כך.

הירידה נעימה, אבל פתאום לפעמים באות קפיצות דרך. ויש קפיצות דרך מפחידות, ולפתע אתה צונח. טראח. עם גב מרוסק. שוב, לא צדקת.

כמה כואבת הנפילה הזאת של קפיצת הדרך. והרי יכולת להיזהר. מי אמר לך ליפול אל תוך מלכודת הכסילים הזאת.

את הכסיל אפשר לצוד בכמה דרכים. הדרך הטובה ביותר, היא הגעגועים.

זה יכול להיות פרח. שיר תצלום ישן. ריח. צבע.

הכסיל הולך לאור הזכרונות, נמשך על ידי ריח הגעגועים, ומרחוק הנה חזיון התעתועים הזה של גן העדן.

ואז לפתע נפערת התהום מתחת, והכסיל צונח אל המלכודת בריסוק עצמות. אחר כך פושטים את עורו ועושים ממנו שטיח עם עיני זכוכית מטומטמות של כסיל ארור.

אני כמעט מתפוצץ מעוצם הגעגועים. מדוע פתאום נקרה על דרכי הפרח הזה. מדוע הריח הזה כל כך משכר. מדוע הלב כמעט נקרע מתשוקה, מיגון, מערגה, מכאב. מדוע הפרח אדום כל כך וענוג כל כך ומדוע קטפתי אותו. הייתי צריך להניח לפרח, ללכת הלאה בדרכי, לא ליפול לתוך המלכודת הארורה, ולא להתנפץ ארצה בריסוק עצמות.

מדוע לא דרכתי על חרא. מדוע לא שולחים לי במכתבים חרא. מי שמקבל חרא הביתה, אינו מאבד את עשתונותיו, את קור רוחו, אינו מתחיל לרוץ כמו סהרורי אל התהום שמעבר למלכודת. תמהני מדוע איני לומד אני את התעלול, להיות זה השולח פרחים אל האחרים. מדוע דווקא אני צריך לקבל את הפרחים.

אני מרגיש שעכשיו אני שוכב על הבטן. מתחתי⁸ האדמה. אני מריח אדמה, נושם אדמה, ואוטם את אזני אל שאון כל הדברים שמסביב.

צרצר צערי מחצצר בגאון. שיבואו. תולעת קטנה רוחשת בתוך הביצה ומזמינה את כולם לטעום⁹ את בשרה העדין, הבתולי. ואני מזמין את כל הפגזים שבעולם לרסק אותי לאפר. אני נולדתי מן האדמה ושואף לחזור ולהיות אדמה. הפרסי מבקש ממני להעיר אותו אם אשמע את הסמל מתקרב.

מנסה לחשוב על זיונים. לא מצליח. אולי לפי האלף בית. כל כך הרבה שמות, ולא רק שמות. מה שמוזר הוא האיכות המורכבת, מבחינת הזמן, של הדרך הזאת. אתה מגיע אל נקודה ואתה שרוי בה. עובדה, אני שוכב לי תחת שמי הכוכבים, מאזין לטרנזיסטור המעביר שירים כבקשתך אל כל החיילים באשר¹⁰ הם שם מאת כל אלה האוהבים אותם באשר הם שם. אבל גם בנקודה הזאת, יש מורכבות של זמן, כי אני שקוע בזכרונות. אבל אלה הם הזכרונות שעולים בדעתי בנקודה זו בזמן. אז עכשיו אני בנקודה אחת בזמן שמעבירה אותי אל נקודות אחרות בזמן. ויש זכרונות ללא שם. זונה בהונקונג. זונה בבומביי. נערת המסז' בבנקוק. ואל תספר לי שאלה אינם יחסים. אין דבר שאינו יחסים. מי באש, מי במים? מי בחרב? מי בהרג? ואחר כך להתעורר בלילה ולזעוק. אני נתקף חלחלה. כל דבר קופא, לפתע, כך, באמצע. הכי נורא הוא הגרמניה הקופאת בשתי רגלי ניילון מפושקות על צידה הימני, רגל אחת מונחת על המיטה ורגל שניה באוויר. אני שומע מרחוק את הסמל מתקרב. מעיר את הפרסי. הוא מתעורר בבהלה, מכפתר את המכנסים. תופס את הרובה. לא, קודם, תופס את הרובה ואחר כך מכפתר את המכנסים. אולי כל זה תרגיל בסגנון. בינתיים כולם ממשיכים להיהרג ולהפוך לעד לתנוחות קפואות..

בנקודה זו בזמן, אני מנסה לברר לעצמי גם את מושג המין, או מושג האהבה, או¹¹ איך שלא קראתי לזה ביום מן הימים.

אני מכיר כל מיני אהבה. אני מכיר גם את האהבה שאיש לא ידע עליה ועל כן גם אינה הופכת לזכרון, או למצבה, או לתזכורת של פחד נורא. אתה יוצא לך בערב קיץ חמים אל חוף הנהר. גשרים קמורים, עתיקים, מעלי איזוב, הופכים את נוף הערב לציור ענוג בפרספקטיבה. סירות חולפות מתחת לגשרים, ועל כרכוב האבן יושב לו גיטריסט בודד ומילל אל הירח.

והנה היא עוברת. ואני מביט בה. היא אינה רואה אותי, כי אני איני חלק ממנה. אני כנראה נמס אל תוך נוף הערב הקיצי, החמים. וזה כפי הנראה נכון, כי עובדה שלא נשארה שום צלקת נראית לעין. עכשיו אני רואה את ערפה, את השיער הקצר המגלה את חלקת העורף. הילוך חסון, בוטח, לא מתגודד יתר על המידה. ירכים לא עבות מדי, לא צרות מדי, וישבן בוטח.

אני הוגה. בכהרף עין, מתברר לי הכל. הנה, נאמר, היא תפתח עינים גדולות מאד, ותראה הכל. ופיה האדמדם יהפוך לחיוך ביישני, או לנשיקה, ואחר כך כל הלילות הארוכים, והבקרים, והשבועות, והחדשים והשנים.

והנה היא מתרחקת, והנה היא נעלמת, והנה זה לא קרה בכלל. אני ניצלתי. אני הפכתי להיות צל בין הצללים, אבן דוממת במרצפת הגרנית, איוושה קלה בין העצים. אני לא הייתי חלק מזה. אני נצלתי, הפעם הזאת, ואת האהבה הזאת של ערב קיץ, הבלתי פתורה, אני יכול לשאת בתוך לבי. מבלי לנגוע כלל בשסתומים. חשוב כל כך, לשמור על השסתומים.

אבל בכל זאת לפעמים ידי מתאגרפת, ואני מתקומם, וכמעט רוצה לזעוק. אני צריך להילחם הרבה כדי להחניק את הזעקה, ולא לבטא אותה. שוב אני דוהר במורד, ומקווה ששאון צעדי יבליע את קול הזעקה, לא הייתי רוצה שמישהו ישמע אותה. האמת היא, שאני מתבייש.

 

ערכם של החיים    🔗

ואם כל זה כל כך נורא, מדוע כולם שרים שירים על כל זה. מדוע יש שירים יפים, נוגים ומסעירים, מרתקים ומלהיבים, שירי השוחטים. ומדוע יש שירים יפים, נוגים, סוערים או מלהיבים, של הנשחטים. ושל מי כל האגדות הללו. כל כך הרבה אגדות.

על הגנרל השודד־הפרטיזן בלטביה. שיום אחד נתפס וביקש בקשה: לערוך את חייליו בטור, ולאחר שיערפו את ראשו, הוא ימשיך לצעוד, לאורך הטור. וכאשר ייעצר ויפול, כל אלה שאותם יצליח לחלוף במצעדו, חייהם ינתנו להם במתנה.

הוא הלך, כרות ראש, לאורך הטור. ראשו נפל באיבחת חרב אחת, והמוח נשאר בתוך הראש, כי שם מקומו. והעיניים נפלו עם הראש, על המרצפת. והגוף ללא ראש וללא מוח וללא עינים וללא אזנים המשיך להלך, במצעד צבאי וגברי ונוקשה כל כך, עד שנעצר לפני החייל ה־41 בטור.

האם פרפר לבו של ה־41? האם זה היה עד, או עד בכלל? ומה חשב ה־42?

ואת האגדה על האינדיאני בארגנטינה. שביקש מאת האינדיאני, בארגנטינה, שכיר החרב, לשחוט אותו כפי המנהג. עם העינים כלפי מעלה, דרך הצוואר, ולא עם העינים כלפי מטה, דרך העורף. ועל הסינים שנתפסו בידי השודדים, והם לא ביקשו על נפשם, רק כרעו על ברכיהם בתפילה והמתינו למוות. אנשים אירופיים טפשים אומרים שבמזרח הרחוק, אין ערך לחיים. שטויות. בשום מקום בעולם, אין ערך לחיים.

 

בין שתי נקודות    🔗

לאן, בכל זאת, אני הולך? האם אגיע גם אל המקום הזה שאני יודע שהוא ישנו, ושהוא חייב להיות?

אני מוכן לקפיצות הדרך שאני רוצה בהן. אני מוכן ליפול על הגב ולכאוב, אבל הייתי כל כך רוצה להגיע אל המקום הזה, אל המקומות הללו, שאני יודע שהם ישנם, ושהם חייבים להיות.

בין כל שתי נקודות אפשר למתוח קו. מה זה קו החיים שלך, זה מין דבר בלתי נראה, בין שתי נקודות. וכאשר הנקודות נעלמות, נעלם הכל. לא חשוב בכלל אם אתה, עצמך, נשארת. אין לזה שום חשיבות ושום משמעות. אם רק נקודה אחת הלכה, הלך הכל. על כן, איני פוחד מהקפיצות. הדבר שאני פוחד ממנו ביותר הוא להפסיד את הנקודה האחת הקטנה, שרק היא ביני ובין הכל.

ראשנים קטנים, תולעת, פרפר. שם שנחרת על גזע אקליפטוס. לפתע כאילו נגמרה הדרך. מכאן והלאה, אופק ריק.

צריך להתרגל לא להיבהל בפעם הראשונה, לא להירתע, לא להתחיל להתרוצץ במערבולת. צריך לעמוד בשקט. לנשום עמוק. להירגע מהסיוט הזה. אולי לשבת על משהו. גזע עץ. אם אפשר. אבן, אם יש. לא לזוז. לתת לזמן לעשות את שלו. אם אפשר, אפילו להירדם.

ואז, לפתע, מבפנים, אולי תופיע על רשתית העין נקודה אחת, קטנה.

מה נפלא לגלות שוב את נתיב היסורים שלרגע, כאילו נמחק.

נדמה לי שאני שומע משק מים, או משק כנפי צפרים, ואולי כל זה פרי דמיוני, ואולי אני חופר באפלה בתוך האפר. אולי האפר משמיע קולות של מים, של צפרים, ואולי זה אפר של מים ושל צפרים.

אבל כואב. לא כאב של ריסוק עצמות. אני יודע שלא קפצתי ולא נפלתי. זה מין כאב מוזר. נדמה לי שעורי נושל. אולי אני נחש. אולי אני זחל. כל העור כואב, צפוד, מתבקע, מכביד. אני חייב לצאת מתוך העור הזה כדי לשכך את הכאב. אבל אני מלא אימה.

למרות הכאב, אני מנסה לדבוק בעורי הישן. אני מלטף את עצמי, מרטיב אצבעות בריר ומושח את הריר על הקרעים ועל הפצלות, אני מרגיש בבירור איך אני מצטמק, איך אני מתכווץ.

ומה יהיה אם מתחת לעור הזה, הצפוד, המתבקע, אין שום דבר. אל מי אקרא.

אני חושב שאולי ידעתי שאת תמתיני לי כאן, אם תתני לי יד, אולי אוכל לעמוד. להזדקף. תני לי יד. קחי אותי מכאן.

לאן אנחנו הולכים? אנחנו יורדים. אני יורד, ברגל קלה, כמעט בדהירה. אני מנסה לעצור את הדהירה, לא לדהור מהר מדי, כי אני פוחד ששוב תקפוץ לי הדרך, שאקפוץ רחוק מדי, וכאשר אקום, לא תהיי שם. אני רוצה שאת תהיי שם.

לפי דעתי, אם את מביטה בי חזק חזק, הרי דרך העינים שלך אני יכול להגיע עד לנפש.

שם, בנפש, יש בטח מקום לשנינו. אם מצליחים להשתלשל דרך מבט העין אל תוך הנפש, אפשר למצוא שם מקום.

אני אוהב את המקום הזה. טוב לי כאן. עכשיו אני יודע לאן את לוקחת אותי. אני מנסה להתמתח בזהירות, לבדוק אם יש כאן מקום. יש. אני יכול להתמתח לכל אורכי. אבל אני מתמתח ומתמתח עד אין סוף, ואיני חדל להתמתח. וכל הזמן ידך נוגעת במצחי, אבל מבפנים, מתוך הנפש, ולא מבחוץ.

אבל אולי לא ייתכן שיש נפש כל כך גדולה ושיש בתוכה כל כך הרבה מקום. איזה טיפש אני. אין דבר יותר גדול ואין דבר שיש בתוכו יותר מקום, מאשר הנפש. ואני מרגיש בהחלט את ההבדל כאשר אני אומר נפש, או הנפש. בכלל אין נפש, יש רק הנפש. אולי זה המקום שרציתי להיות בתוכו, רציתי להיות בנפש.

משהו נוגע במצחי, מבחוץ. אבל זאת לא את, כי את נוגעת בי מבפנים. הנגיעה מבחוץ אינה מכאיבה כלל, היא כמעט מלטפת. רק הנגיעה מבפנים מכאיבה. העור מבפנים מתחיל לבעור, להתלקח, והנה הוא עולה בלהבות. זה לא להבות, כי אין ריח של שריפה ואין עשן, פשוט הכל מתאכל, מצטמק, גווע, נעלם. אני מתעלף מבפנים, לא מבחוץ, כי מבחוץ נוגע בי משהו ענוג ורך ומרגיע ולוחש. אני מקרטע ומפרכס וצולל בעלפון מתוק בתוך הנפש מבפנים, ומשק המים מלטף אותי מבחוץ ואני שומע משק כנפי צפרים. לאחר העלפון הארוך, אני מתעורר. מתחיל לרדת. אם אינך. את אולי לא היית. רק אני קטן יותר, צמוק יותר, קל ומרחף ודוהר במורד, ברגל קלה.

 

הקוסם    🔗

בתוך היער יש בית קטן, ובבית גר קוסם. יש לו עינים צוחקות וזוויות פיו שמוטות כלפי מטה במרירות. הוא בונה טירות ומגדלים לילדים. הילדים הולכים ליער, וכאשר הם מגיעים ליער הקוסם נותן להם יד ומכניס אותם אל הטירות ואל המגדלים.

בטירות יש נסיכים ונסיכות, ומלכים, וסוסים, והרבה עצים. יש שם אריות טובים, אריות שאוהבים ילדים. ויש שם נמרים טובים ומצחיקים עם פסים שחורים, ויש דובים וז’ירפות ויש הרבה מאד נחלים. בנחלים שטים ברווזים, ורועות אווזים פוסעות לאורך שבילים, ומפעם לפעם אפשר לפגוש פיל קטן מאד, או שפן ענק.

יש גם צפרי קסם, והן עשויות זהב טהור. לצפרי הקסם יש קול מיוחד שרק ילדים יכולים לשמוע אותו. המבוגרים בכלל אינם מסוגלים לראות את צפור הקסם, ואם הם רואים אותה הם בטוחים שזה בסך הכל אנקור קטן, או בולבול.

הדובים יודעים לספר לילדים ספורים מצחיקים, ואחר כך הם כולם מתגלגלים ביחד מרוב צחוק, הדובים עם הילדים. יש גם דולפינים חכמים, ואפילו לויתן קטן, מתוק, עם עינים כחולות־צוחקות.

בין עצי העיר מתוחים מיתרים בלתי נראים, וכאשר מתחילים לנוע ברוח הערב, נשמעת מקצה היער ועד קצהו מנגינה ערבה כל כך, ולקול המנגינה הזאת מוצאים הילדים את הדרך אל היער.

יש גם חיות קטנות: עכבר, סנאי. ויש נחשים קטנים מאד ודקים, כמעט כמו תולעים. ויש לטאות ויש זיקית שמחליפה צבעים. ותרנגול גדול פוסע בגאון ומותח כרבולת אדומה ואומר קוקוריקו קוקוריקו. ובכל מיני פינות, על העשב, יושבות פיות קטנות והן יכולות לעשות ממש כל דבר.

והנסיכים ממציאים חוקים. למשל, יש חוק שמי שעוד לא אכל ארוחת בוקר, צריך לאכול ארוחת בוקר. ויש עוד חוק. שמי שלא אוהבים אותו, צריך לאהוב אותו. ומי שהוא למשל צפרדע ורוצה להיות נסיך, יכול להיות נסיך.

לפעמים כל הילדים ביחד נוסעים במרכבות רתומות לסוסים אבירים, סוסים אדומים, שחורים, לבנים, ויש גם סוסי זהב. והמרכבות דוהרות ומעלות אבק מאחריהן, והן צולחות הרים תלולים ומגיעות אל ארצות מאד רחוקות. שבהן הכל דומה, רק הפוך.

קצת קשה להבין את זה, כי מה זאת אומרת הפוך. הרי בעצם אין דברים הפוכים וכל דבר הרי הוא פשוט מה שהוא, וכמו שהוא, אפילו אם לא בדיוק כמו דבר אחר.

יש גם מרכבות רתומות לצרצרים, לפשפשים, לפרות משה רבנו. ויש מרכבות רתומות לפרפרים, לדבורים או לצפרים.

ובלילה מקפצים כל מיני שדונים קטנים מעץ לעץ, מענף לענף. השדונים עליזים מאד ואוהבים לעשות כל מיני תעלולים. וקשה מאד לתפוס אותם כי הם זריזים מאד. אבל בעצם הם לא מפחידים, כי הם נחמדים.

עכשיו היער מוקף טנקים. מתוך הטנקים יוצאים אנשים נעולי מגפים. הם שועטים במגפים שלהם בתוך היער, מגיעים עד לבית הקטן, ומרסקים את הדלת בקתות הרובים שלהם.

הקוסם יושב שם, עם העינים הצוחקות שלו ועם זוויות הפה השמוטות כלפי מטה, במרירות. כמה שנים יכול, אפילו קוסם, להחזיק מגדלים וטירות באוויר.

עצי היער נעקרים, ועכשיו הכל שטוח, קרח, מוכן לצעד הבא. מסתדרים בשורות. בראש צועד הקוסם, נושא ילד נכה רגלים בזרועותיו. אחר כך צועדים הנסיכים והנסיכות מוקפים ילדים, וצועדים כל עצי היער. והפיות הקטנות הטובות צועדות, והאריות והנמרים והדובים. ונסיך עם ילדים יושב במרכבה רתומה לסוסים אדומים, כחולים, שחורים וגם סוסי זהב. ונסיכה יושבת במרכבה רתומה לפרפרים, לצרצרים, לפרות משה רבנו. תזמורת של השדונים מנגנת מנגינת לכת, התהלוכה מתחילה לצעוד אל המוות.

לאן אנחנו הולכים, שואלים הילדים, שואלות הפיות, שואלים הנסיכים, שואלים הפשפשים, הצרצרים, האריות, הדובים, הסנאים ופרות משה רבנו.

אנחנו הולכים אל ארץ חדשה, אומר הקוסם, ומלטף את ראשו של הילד, נכה הרגלים.

כולם מתחילים לשמוח. הפיות מצטרפות בשירה, בקול צלול ורך ועדין, אל תזמורת השדונים. הדובים נוהמים, האריות שואגים, הצרצרים מצרצרים, הדולפינים והלויתן מזרזפים סילוני מים אל תכלת הרקיע, הצפרים הקסומות העשויות זהב טהור שרות, ומאחור הטנקים יורים, כותשים, רומסים את הטירות הנושרות מהאוויר ואת המגדלים הצונחים בעייפות מטה, ואת תזמורת השדונים ואת הפיות ואת הנסיכים ואת הדובים ואת האריות ואת הכל.

 

המעיין    🔗

שתי צפרי שיר מתעלסות באוויר, על גדות נחל של צואה. דבורי בר מזמזמות, רקפות פורחות, עצי תאנה גדולים עמוסים תאנים בשלות, ונחל קטן של צואה מפכה לו בין העצים והולך אל הים.

אולי כאן, במקום הזה, עקד אברהם את בנו יצחק, את בנו יחידו אשר אהב. ואולי זה המקום שבו ישבו אנשים ובכו בזכרם את ציון. ואולי כאן, על ערבי הנחל תלו את כינורותיהם.

הולכים במעלה הנחל. אין ספק שהנחל הזה נשפך הנה ממקום גבוה יותר, נישא יותר. שם, במקום הגבוה והנישא, שם ננוח, נפרוק את משאנו. צריך רק ללכת, לעלות. לעלות כל הזמן.

העליה קשה. אבל למי אכפת אם העליה קשה, כאשר אתה הולך לחפש את המעין. דבורי בר מזמזמות, רקפות פורחות, צפרי שיר מתעלסות באוויר ואנו עולים במעלה נחל הצואה. נחל כל כך קסום, כל כך חלומי. אנו מטפסים בעקשנות, חורקים שן, נאנחים, מפעם לפעם מתישבים לנוח קימעה תחת עץ דולב. לצואה אין אפילו ריח, כי היא עוברת בדרכה אל הים דרך מכוני חיטוי.

אני יודע היטב בתוך לבי שאת המעין לא אוכל למצוא. בעצם, אין לי כל בטחון שאמנם יש מעין. לא יכול להיות שיש מעין, ואין צורך שיהיה מעין. אין בלבי כל מרירות או כעס. לא אכפת לי אם המעין הוא מעין של צואה. לי די בצפרי השיר המתעלסות באוויר. אני שוכב לי על גבי, עוצם את עיני ומאזין להן. הצפרים יודעות לשיר את שיר אדוני על אדמת ניכר.

מקס הביא רובה טוטו ואקדח, וארגז מלא בקבוקים ריקים. אנחנו מציבים את הבקבוקים על קיר סלע, ומתחילים לקלוע למטרה. תמיד טוב להיות בכושר, תמיד מזדמן הצורך לקלוע במשהו.

חבקוק מסביר מדוע אין ברירה אלא להילחם. לחבקוק יש הבחנות מוסריות דקות. מצד אחד הוא יודע היטב שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים. מצד שני הוא יודע היטב שאי אפשר להגיע אל שום מטרה, אם אתה בורר באמצעים. תמיד יהיה מולך, נגדך, מישהו שאינו בורר באמצעים. אם אינך מוכן להילחם, אתה חייב למות. אבל גם במוות אין פתרון, והמוות אינו משמש לשום מטרה זולת מטרתו של זה הרוצה במותך. על כן אתה חייב להתאזר ולהילחם, ואז המטרה מקדשת את האמצעים, ואז, כאשר הגעת אל המטרה, השארת את לבך בדרך ושוב אינך יכול למצוא אותו.

חבקוק אומר שאין ברירה אלא לשמור על צלילות הדעת, ולהיות יותר ויותר עצוב. ככל שנראה לך, כך הוא אומר, שאתה מתקרב אל המטרה, אתה צריך להיות עצוב יותר, נואש יותר, מוכן לכל ולא מופתע משום דבר. ואסור בשום פנים לפרוש מהכלל, ואסור אף פעם להיות צודק יותר מן האחרים. גם אין בזה תועלת, כי מי שצודק לבדו ולא עם האחרים ממילא אינו יכול לצדוק, וזה הצודק בטרם זמן גם הוא אינו יכול לצדוק, כי הצדק לעולם אינו בכוונה אלא במעשה. אין זה צודק לא להיות עם כולם, לטוב, לרע, לנשגב או למאומה. אין שום ערך, אומר חבקוק, לשום חיים שאינם אחוזים בכלל החיים. וחיים, שאין בהם חמלה, הקרבה והשתתפות, טוב מהם המוות, כאן ועכשיו.

חבקוק יורה בזעם בבקבוקים. הוא בכושר, קולע אל השערה ולא יחטיא. השמש מתחילה לשקוע. היום הרגנו הרבה בקבוקים ריקים.

אני רוצה הביתה. בבית חמים ונעים. נירה קוראת ספר. הילדה משחקת עם כל מיני דברים שהיא בודה מלבה הקטן. ספר לי ספור על שפן, היא אומרת.

פעם אחת היה שפן, שהיו לו שני חורים. חור אחד היה בתל אביב וחור אחד בירושלים. ותמיד כשהוא היה בתל אביב והיה צריך משהו, אז המשהו הזה היה דווקא בירושלים. אז הוא היה רץ רץ רץ, מגיע עד לחור שלו בירושלים, אבל מרוב ריצה הוא היה שוכח מה שהוא רצה. אז הוא היה נח קצת, כי הוא היה עייף מהריצה, ופתאום הוא היה נזכר שהוא בעצם רוצה משהו. אז הוא היה מסתכל מסביב, ופתאום הוא היה נזכר שהדבר הזה שהוא רוצה עכשיו, הוא דווקא בתל אביב. אז הוא היה רץ רץ רץ, מהר מהר בכל הכח, והוא היה מגיע לחור שלו בתל אביב, ונופל מרוב עייפות, ופתאום שוכח מה שהוא בעצם רצה.

איזה שפן טיפש, אומרת הילדה ופורצת בצחוק.

כן, איזה שפן טיפש, אני אומר לה.

אני רוצה עוד ספור על שפן.

אבל רק עכשיו ספרתי לך ספור על שפן.

אבל אני רוצה ספור אחר על שפן אחר.

אני רוצה הביתה. אני לא יכול להיות כאן יותר. אילו הייתי מאמין שיש בזה תועלת, הייתי מליט את פני בתוך ידי, וזועק אל האוויר הצח. אבל שפתי חתומות בקללה.

אבל בכל זאת, הרי צריך להיות המקום שבו עמד אברהם לעקוד את יצחק, את בנו יחידו אשר אהב. והרי חייב להיות המקום בו ישבו אנשים ובכו ותלו את כינורותיהם על ערבי הנחל כי לא רצו לשיר את שיר אדוני על אדמת ניכר. מה זה בדיוק שיר אדוני. אולי זה שיר שמילותיו הן: קח לך את בנך, את יחידך, אשר אהבת. ואם כך, מדוע אי אפשר לשיר אותו על אדמת ניכר.

משונה לי ומחניק לי, ואני פוחד, פוחד לזוז, אבל בכל זאת זז. פוחד להרגיש, אבל בכל זאת מרגיש. פוחד לספר את הספור על השפן, אבל בכל זאת מספר את הספור על השפן.

ספר לי ספור על שפן.

פעם אחת, היה היה שפן. ולשפן היו שני ראשים. היה לו ראש אחד בתל אביב, וראש אחד בירושלים. אז לפעמים השפן היה יושב לו בחור שלו בתל אביב וחושב, ופתאום הוא היה נזכר שהמחשבה הזאת שייכת לראש בירושלים. לא, זה לא ככה. זה אחרת. הוא היה יושב בחור שלו בתל אביב ופתאום הוא היה רוצה לחשוב על משהו. אבל הוא לא היה מצליח. אז פתאום הוא היה נזכר שיש לו עוד ראש בירושלים, ושהראש הזה שם יכול בדיוק לחשוב את מה שהוא רוצה לחשוב עכשיו. אז הוא היה רץ מהר מהר בכל הכח לירושלים, והיה לובש את הראש השני שלו, ומנסה לחשוב על משהו. ואז פתאום הוא היה רואה שמה שהוא רוצה לחשוב עכשיו, אפשר רק עם הראש בתל אביב. אז הוא היה רץ מהר לתל אביב, מהר מהר בכל הכח, וכל הזמן בשביל לא לשכוח הוא היה משנן לעצמו על מה הוא רוצה לחשוב כאשר יגיע לתל אביב. ואז, כאשר הוא היה מגיע לתל אביב ולובש את הראש של תל אביב, הוא היה רואה שמה שהוא רצה לחשוב נמצא בראש בירושלים.

איזה שפן טיפש, אומרת הילדה וצוחקת.

איזה שפן טיפש. בשביל מה לו שני ראשים בכלל. ולמה כל ראש יודע רק שמה שהוא רוצה נמצא עכשיו בתוך הראש השני.

מפני שהוא טיפש, אומרת הילדה וצוחקת.

היא צוחקת וצוחקת, ופתאום אינני בטוח שזאת בדיוק אותה הילדה. דומה מאד, אבל לא בדיוק. גם הבית דומה כמו שתי טיפות מים, אבל לא בדיוק. אני מנסה לברוא בתוך ראשי שפנים ללא הרף, כדי להתגבר על הפחד, אולי בכל זאת אני אינני. אולי אני העתק. אולי אני חלום. מדוע חולמים אותי. מה זאת אומרת להיות החלום של מישהו, של משהו. ואולי אני החלום של עצמי.

אני צולל, יורד. מתחת לכל זה, מוכרח להיות משהו. ללא ספק, משהו מוכר. משהו שאני אוהב, משהו שאני רוצה, משהו שאני מתגעגע אליו, מתגעגע עד כלות הנפש. ישר. לא הפוך. בצבעים. מצלצל. משהו שיאסוף אותי אל חיקו, ילטף אותי, ירגיע את עיני, את ראשי, יפשוט מעלי את עורי העייף, החולה, הנובל, ואני לא אפחד. לא אפחד שמתחת לעור הישן העייף, החולה, הנובל, אין שום דבר. צריך רק להמשיך לצלול המשהו הענוג המרגיע נמצא שם עמוק מתחת, והוא יעלה ארוכה לעור הכואב. רק לא להתעייף. להמשיך לרדת.

פעם אחת, היה היה…

 

בתוך מרק    🔗

אני צף בתוך מרק. זה מוכרח להיות מרק, כי יש לזה טעם של מרק. מסביבי צפים ראשים. חלקם מחייכים, חלקם צועקים. יש גם גוויות מתות. לי דווקא די טוב בתוך המרק, ואני אפילו טועם ממנו להנאתי. זה כנראה המרק של עצמי, אבל יש גם קצת טעם של האחרים.

יש קצת טעם של אוריאלה. אפילו שערה שחורה ארוכה צפה במרק. זה לא יכול להיות השיער של שום אדם אחר בעולם, רק של אוריאלה. אבל אין טעם לחפש אותה, היא בודאי מונחת בקרקעית ורק שערה אחת ארוכה צפה כאן.

המרק מלא עצים ודשא, ושושנים ויסמין. בין השושנים גוויות ובין הגוויות שיחי יסמין. יש גם דגים, ואני לא מתפלא לחלוטין למצוא גם לוויתן וסוס יאור. מחשבה מצחיקה עולה בדעתי, מה יהיה אם הלוויתן שבתוך המרק יחליט פתאום שהוא צריך לבלוע אותי. מה יצא לו מזה ולאן יקיא אותי. באמצע המרק יש מסיבת יום הולדת ואולי זה נשף פורים, כי אנשים חובשים מסכות עליזות ושותים שמפניה. כאן יש גם מערבולת והמרק מבעבע ורותח, כדאי להתרחק מכאן. איזה מין רעיון טפשי להיות בתוך מרק. משהו כמו “עשה זאת במו ידיך”. אילו היו שואלים אותי, המרק היה הרבה יותר משובח. אני הייתי מוסיף יותר דגים, יותר שושנים, והייתי משתדל שיהיו יותר ידידים.

הכי עצוב והכי מפחיד הוא לראות צעצועים צפים בתוך המרק. דובון צהוב, בלון, סביבון. אני טועם את הדובון, יש לו טעם מר, מחליא.

מי יודע כמה זמן כבר מתבשל המרק הזה. יש עצמות. לפעמים אפילו בית קטן, ישן. עם גפן מטפסת עליו וזוג ישישים יושבים על המרפסת. לישישים יש טעם מתוק, מחליא.

הלוויתן הגדול מתקרב אלי, מביט בי בעינים עצובות. אולי גם הוא שואל את עצמו מה הוא עושה בתוך המרק הזה, ומדוע הטילו אותו הנה. אבל מה יעזור לו אם הוא יבלע אותי. לא יכול להיות ששלחו אותו לבלוע אותי, והרי אינני בורח משום דבר. אני כאן סתם מפני שאני כאן. צלצל חד ננעץ בגבו של הלוויתן, והוא מזנק אל האוויר ביללה של כאב. דם שחור פורץ מגבו, הוא נופל מן האוויר ונחבט אל המרק.

רכבת קטנה מגיחה לפתע מבין ההרים, ונוסעים מציצים בתימהון מן החלונות.

אבא, תראה, הנה לוויתן, אומר ילד אחד. אני שומע אותו היטב.

עכשיו הרכבת נכנסת אל תוך המרק. ריח של עשן. פיח. כפי הנראה רכבת ישנה. אולי מתוך הסרטים.

אולי בכל זאת חבל שהלוויתן לא בלע אותי. בטח לא היה אוכל אותי, רק מקיא אותי אל איזה חוף. ואז הייתי יכול לצאת מתוך המרק הזה. ורוצים כפי הנראה שאני אאמין שהטילו את הצלצל בגבו כדי להציל אותי. להציל אותי ממה.

הסיכוי היחידי שלי להינצל מכאן הוא שיש מישהו שטועם מן המרק הזה. יכול להיות שמישהו יעלה אותי בכף, וירק אותי בגועל אל הרצפה. מן הרצפה אני כבר יכול לקום בכוחות עצמי.

בפינה אחת מלחמת אזרחים. שני קולונלים במשקפי שמש יורים בסלוודור איינדה. אני מרגיש חובה לדווח על כך, והרי הייתי עד ראיה ושמעתי את המלים האחרונות של איינדה.

תזמורת מנגנת, ואני עוצם את עיני ובולע באזני את הצללים. ריח של מוצארט מרחף מעל למרק. השמש זורחת, ושה האלוהים גווע. אני יכול לשמוע בבירור את המלים האחרונות שאני אומר לעצמי לפני השקיעה.

אתה הוזה, אני אומר לעצמי ושוקע. אתה הוזה, אני אומר לעצמי וממשיך לשקוע. אני שותה מרק ושותה מרק וחושי מתערפלים, המרק הזה נמסך בעורקי כמו יין, אני מנפנף רגלים וזרועות בכבדות, ומתפלא על עצמי, שהרי לא כך לימדו אותי לשחות. אני יודע לשחות לפי הסגנון. לא הייתי קורא לזה סגנון, לנפנוף הנואש של רגלים וזרועות. פתאום עולה בדעתי שללוויתן היו בדיוק העינים של איינדה. אם כך הרי זה סימן שהלוויתן היה בן זמננו.

ראשו של חבקוק צף לקראתי מתוך אחת המערבולות של המרק. שפתיו נעות, והוא שר. הוא שר שיר ערש ללוויתן. אם הלוויתן הועלה בחכה, הוא שר, מה יעשו דגי הרקק?

לפתע משתררת דממה מעיקה, והמרק נח מזעפו. כפי הנראה היום שבת. בשבת שקט. ספינה צחורת מפרש שטה ומתקרבת אלי. מלחים חסונים מטילים רשת אל המים ומושים אותי. קר לי. מכסים אותי. מתחת לשמיכה אני מרגיש משהו רוטט על ידי. אני עוצם את עיני בחדווה וצולל אל תוך רחם. נושם בכבדות. מפרכס. אני שומע את הרחם האלמוני נושם בכבדות על ידי.

אלוהי צור וצידון, אלוהי פלשת וקנוסוס, אלוהי בבל, נינוה, רומי, אלוהי ירושלים ותל אביב, קבל נא את נשמת עבדך. נשמת עבדך ניצבת לפניך, נכונה לכל. כל מה שאתה צריך לעשות, זה רק להגיד.

קמאמבר. קרוטן דה שאביניול. יין אדום. שאטו איקם?

לחייך סלוודור איינדה, לוויתן גדול, שעף באוויר לרגע קט וצנח אל תוך המרק. אני יודע שלא רצית לאכול אותי, רק לבלוע אותי בכוונות טובות.

מהחוף יש שביל עזים המוליך אל פיסגת ההר ממול. גם העזים היו חייבות להחליט, וכמה וכמה שבילים מסתעפים מן החוף. אני רוצה להניח שכל השבילים מוליכים אל אותו המקום, או לפחות אל מקום כלשהו. אילו היתה מזדמנת לי עז, הייתי שואל אותה. יש להם נסיון של דורות. אני יודע שהם התגלגלו כבר מראשי כל הצוקים אל כל העמקים האפשריים מתחת. והנשארים, למדו. כך נולד השביל.

הייתי רוצה שתשמע אותי. לפתע אני כל כך בודד. שמע אל תחינתי והוציאני מעמק הבכא. לא חשוב לאן, רק הלאה!

אבא, אני מתקרב אליך. אמא, אני בדרך.

 

לטאה    🔗

שוב ניתנו לי חיי במתנה, ואני פוקח את עיני אל האור הגדול.

חם, ריחני. הרים תכלכלים באופק, עדר עזים מלחך את המדרון, פעמון מרחוק, מצודה, ותותחים יורים ופטריות עשן לבנות, ושדה שבלים גדול והשבלים נעות ברוח.

חבקוק שוכב על ידי בתוך השוחה. אנחנו יכולים לשמוע בבירור את יציאות הפגזים. בכל פעם שאנחנו שומעים את הפגז יוצא, אנחנו משתטחים, מתחפרים, חופנים באגרופינו את האדמה וממתינים. ואז בא קול הנפץ והאדמה רועדת, ואנו מתרוממים שוב, פוקחים עינים אל האור הגדול, ממצמצים אל השמש ומחייכים כמו תינוקות.

כאשר נהיה גדולים, חבקוק ואני, אנחנו נבנה ארץ חדשה.

בארץ החדשה שלנו אנשים יעשו רק מה שהם אוהבים לעשות. מי שאוהב לעשות נעלים, יעשה נעלים. מי שאוהב לנגן בכינור, ינגן בכינור.

בארץ החדשה שלנו כולם יאהבו את כולם. אי אפשר שלא יאהבו, כי איך יכול אדם העושה רק מה שהוא אוהב, לא לאהוב.

בארץ החדשה שלנו, המוות יהיה פחות עצוב. ואפילו מי שימות צעיר, לא ימות עצוב, וגם אלה הנותרים אחריו לא יהיו עצובים. וגם מי שימות זקן לא ימות ערירי וגלמוד ומר נפש. הזקנים יסתלקו מן העולם בחיוך של תינוק.

אני מתחפר בתוך האדמה, אבל נדמה לי שאני מתחפר בתוך אור מתוק וכחול ונפלא. אפילו נפץ הפגזים ופטריות העשן אינם מפריעים לי, ואינני פוחד כלל. על ידי אני רואה לטאה קטנה, והיא אינה זזה. כפי הנראה היא ממתינה לזבוב, והיא אינה פוחדת ממני ואני איני מפריע לה. בארץ החדשה שאנחנו נקים, הלטאות לא יפחדו מאתנו, ויהיו הרבה מאד זבובים, והזבובים יזמזמו בימי חמסין לוהטים, והצרצרים יצרצרו, ויהיו מיליוני צרצרים בימי החום הלוהטים.

אנחנו נגור בבתים קטנים, חבויים בצלעות הגבעות ובתוך מדרונות מסולעים וגם על ראשי ההרים. ובכל לילה אנחנו נמות ובכל בוקר אנחנו ניוולד. ולא יכאב להיוולד. זה דווקא יהיה נעים, להיוולד. וגם לנשים לא יכאב כאשר הן יולדות, והן לא תלדנה בעצב.

ואנחנו נבטל את עשרת הדיברות, ובמקומן תהיה רק דיברה אחת, לחיות. ואנחנו נבטל גם את התענוגות, כי מי צריך תענוגות במקום שבו יש חיים. הדבר היחידי שיכאב אצלנו בארץ החדשה שנקים, יהיה לאכול. לכל אחד יכאב קצת כאשר הוא אוכל, ואולי אפילו כאשר הוא שותה. אבל לא יכאב יותר מדי, רק קצת, כמו הכאב שבא עם האהבה. והדבר היחידי שאנחנו נמשיך לשנוא ולשנוא בכל הלב, זה את כל מה שהיה. בכל בוקר, כאשר ניוולד, נשנא את כל מה שהיה, ואנחנו נישבע שמה שהיה, לא יהיה יותר.

הלטאה הסתלקה. השמש מתחילה לנוע כלפי מערב. הלילה יהיה שקט וחם, וריחני, ובלילה נוכל להאזין לנביחות הכלבים, למשק כנפי העטלפים ולקול צפרי הלילה, ואולי אפילו ליללת תן או צבוע.

בלילה ימותו כמה פצועים, אבל יהיו גם אלה שנצליח לפנות בחסות החשיכה, אל חוף מבטחים. שם יתפרו אותם, ויחברו את מה שאפשר לחבר אל מה שאפשר לחבר, ואחר כך ילמדו אותם לדבר, ללכת, לזכור, להשתין מתוך רצונם העצמי, וגם לחיות מחדש חיי משפחה ולא לזעוק יותר מדי אל תוך הלילה. עינים טובות וחכמות ועצובות יביטו אל סבלותיהם, וישננו באזניהם חכמה עתיקה מאד ולא יאמינו לדברי החכמה ולא לעינים העצובות המביטות בסבלותיהם, הם רק יחייכו חיוך של תינוק כי חייהם שוב ניתנו להם במתנה, והיש מתנה גדולה מזו.

 

הגדולה והתפארת    🔗

יש כאן שביל קטן, ועשבי בר לרוב פורחים מסביב ולמעלה, מרחוק, אני רואה אותם כולם.

אני יודע שבקצה השביל אמצא את הקיר האפור, לא גבוה כל כך, וזה הקיר שהוא הקץ. כל הפגישות האחרונות במרתפים וכל לחיצות היד האחרונות בדומית הלילה, רגעים אחרונים ענוגים של שיכחה לפתע בתוך הסערה, שאגות הקרב והנקם, יד רושמת שורות אחרונות על נייר מהוה, וכל כך הרבה שבועות אמונים אל תוך הלילה הנפער מסביב.

והנה הסוס שלי, כפי הנראה. ועל האדמה מונחת קסדה ישנה, מבוקעת, וזאת כפי הנראה הקסדה שלי.

סוס, סוס, מה שלומך, סוס. ולאן הפעם. אבל אינני יודע אם נותר בי הרצון. בעצם ההפך הוא הנכון, וכפי הנראה שזאת הפעם יש בי רצון משלי, ואני לא עולה ולא רוכב ולא דוהר בשאגה אל האפילה.

סוס יפה, אציל, עם עינים נבונות של סוס מלחמה יפה ואציל. אני יכול להבין את כל אלה שרכבו עליך, רק אותך אינני יכול להבין. אל איזו גדולה דהרת אתה, חתיכת נקניק שכמוך. האם כל הנקניקים דהרו קודם לכן אל הקרב האחרון?

והיכן העקבות, היכן העקבות. אבל אין לי אפילו את מי לשאול כי אפילו את עקבותי שלי איני יכול למצוא, ואם כך איך הגעתי הנה ומי שלח אותי הנה.

אולי בכל זאת יש אלוהים, ולו הגדולה ולו התפארת והוא רואה הכל, מבין הכל ושותק שתיקת נצח. חבקוק אומר שבשביל לרכב על סוס אין צורך באלוהים, מספיק בהחלט סוס.

יש גם סוסים קטנים, והסוסים הכי יפים והכי נפלאים הם סוסי העץ. כאן התפארת הטהורה ביותר. דיו, סוסי האביר, דיו, סוסי האביר!

בוא, סוס עץ, בוא. לא, אל תבוא. אפילו על סוס עץ אני כבר לא מסכים לדהור שוב.

אני ביישן. הייתי רוצה לגשת אליהם, אחד אחד, וללחוץ את ידם בדומיה ובהוקרה. והרי רק בגללכם השמש זורחת. כל זמן שאתם עומדים כאן, בשורה הארוכה הזאת, נוכח קיר המוות, עם המבט שלכם התועה למרחקים ואינו רואה – –

---

יד ארוכה תופסת בי ומטיחה אותי מראש הצוק למטה. שוב נפלתי בפח, שוב במלכודת הכסיל. ריחה של פריחת תפוח הזהב. הייתי צריך לדעת זאת, והייתי צריך לסתום את האף ולא לתת לריח המשוגע הזה להגיע אלי.

אבל אינני אשם. מי יכול לעמוד נגד ריח פריחת תפוח הזהב. אני רוצה שיראו לי את האיש שעמד בפני הריח הזה ולא נפל אל התהום בריסוק עצמות מכאיב

אבל בכל זאת משהו נפלא קרה לי. סוס העץ על ידי. סוס העץ הקטן, הנבון, הנאמן, קפץ אחרי ועכשיו הוא עומד על רגלי העץ שלו ומביט בי.

צריך להתאושש. לנסות לקום. לבדוק אם אין שברים. ולקחת את הסוס הקטן, ללטף אותו ולנחם אותו. בוא, סוסי. בוא אתי אחרי. יש גדולה ויש תפארת, סוס קטן. אני יודע שאם אתה רוצה, יש לך אפילו כנפיים ואתה יכול לעוף. בוא נעוף מכאן, סוס.

 

חולות הזהב    🔗

אני עף. דיגידן, דיגידן, על הסוס הלבן. אני מחבק את צווארו ואנחנו עפים.

מלמטה, קרחונים ושלג, צוק ואגם בקצהו, ים כחול גדול, איים, מפרצים, יערות עד וישימון.

בתוך עננים רכים, מלטפים, והכל כל כך ברור וכל כך צח. יום עבודה בטוריה, במחרשה, בפטיש ובאזמל, במכוש, באת. כמה נפלא להרים חצץ באת, לחפור במכוש, להכות בפטיש, לבצור ענבים ולצאת למסעות בואדיות אפלים.

לטיפה ראשונה, נשיקה רועדת, לא מאמינה. האם באמת יכול להיות שאני מלטף במו ידי את הפנים האלה?

זק מנפנף מלמטה בזרועותיו, בחיוך שובב. הוא מעביר את ידו על צווארו, וצועק לי למעלה: הצוואר שלנו יפה נכון?

בטח שצוואר יפה. בטח.

דיגידן דיגידן, על הסוס הלבן. יותר מהר, יותר מהר, יותר מהר. אנחנו מתחילים לאבד גובה.

ילקוט על הגב. דברי ימי עמנו. דקדוק השפה העברית. כמה זה נפלא, דקדוק. דגש לתפארת הקריאה, בכל"ם. מקס יורה ברוגטקה על הזקן הרשע.

רחוב בורכוב. אני יכול לראות את הצריף. את האקליפטוס. סבא עודר בגינת המלפפונים. בקצה הגינה יש לי נדנדה. אני מתנדנד בנדנדה ועם כל נדנוד לבי מפרפר מהתרגשות, מאימה, מתענוג. פעם אני עולה אל השמים, פעם אני נופל מן השמים.

אבא חופר את הגומה, נותן בידי את שתיל האקליפטוס ואני מניח אותו בתוך הגומה. אבא מכסה במעדר את הגומה, דורך קצת ברגליו מסביב, ועכשיו האקליפטוס נטוע.

מהר, מהר, הלאה. מרחוק אפשר לראות את החולות. והנה אנו מגיעים אל החולות. סוס העץ צונף בחדווה, וצונח אל תוך החול. הוא מרעיד את כנפיו כדי לנער מעליהן את החול, ועומד על ידי, על רגלי העץ שלו.

אני חופר בידי את חולות הזהב.

באופק דקל, תאנה, רימון, גפן, שיקמה ושדרה של ברושים. מסביב חולות רכים, מלטפים כמו עננים. באצבעות ורודות אני חופן את החול, שוכב על גבי, ידי ורגלי מפרכסות, ואני מחייך חיוך מאושר.

בלב החולות, האוהל הלבן. אבא בחולצה רקומה, גאה, מאושר. שיער שחור מתולתל ושרירים חזקים ומבט ירקרק. אמא בחיוך רפה, מאושר, כואב. זה כואב ללדת, אבל זה גם מאושר.

הרחם מיטלטל, מתעוות. מכות, כאב, אני מרגיש שאני נפלט בכח החוצה.

מוציא ראש, מביט. רואה הכל. אולי אפשר להיכנס בחזרה. טוב לי כאן. חם לי כאן. אני לא רוצה לצאת מכאן. אבל הרחם ממשיך להכות בי. לטלטל אותי. אני מקיא באימה, בגועל. מאין יבוא עזרי. אני לא רוצה לצעוק את הצעקה הזאת. אני רוצה להישאר בפנים לעד, לא לצאת, לצעוק. אני מבין הכל.

כולי בחוץ. אפילו הרגלים כבר בחוץ. אני מנסה בכל כוחי להחניק את הזעקה הזאת. רגע. עוד רגע.

מה נורא הסוף הזה לחזור ולהיוולד, באוהל בין החולות, לדעת שאינך יודע כלל חיים אחרים. ששוב נגזר עליך לחיות אותם החיים בדיוק, ללא תוחלת, עד הקץ, עד השואה.

אני תוהה אם עלי לשים קץ לכל זה. מדוע לעבור שוב ושוב אותה דרך יסורים, שאותה אתה יודע ויודע שהיא אינסופית ואין תוחלתית? האם אפשר לנסות להתמרד? או: האם כדאי להחזיק מעמד, כי מעבר לכל זה נכונו חיים אחרים – למי שהצליח לעבור את כל זה?

כבר לא נשאר לי הרבה. קצת חולות, קצת דקלים. אולי במזל, תקתוק של משאבה, חמור קטן על שביל החול, אבטיחים במקשה והלאה מכאן צפוי ונורא, ויותר קצר, ומפעם לפעם, יותר ויותר קצר.

כל העולם מואר לפתע לעיני, בהבהוב אחד, אחרון. בהרף עין אחד אני רואה הכל: את הנסיכים ואת הפיות, את הדקלים ואת גבעות החול ואת גיא ההריגה ואת דהרות הלילה ואת האושר הקצר כל כך. את הזכרונות המתים, את התקוות הכבויות, את השיירה האינסופית ואת הקיר האחרון.

אוי לי אמי, למה ילידתני.

אני צועק.

תל אביב, ספטמבר 1974.