לוגו
אפשר לסגור את הים?
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

‘סוגרים את הים’. יהודית קציר. הספרייה החדשה. הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה. 153 עמ'. 1990.


ארבעה סיפורים שמצטרפים לעולם סיפורי אחד. מה שנצטט מדברי המבקרים – יתייחס לאותו ‘עולם’ כולו, אך מה שנוסיף משלנו ייגע רק בנציג אחד שלו, שלפי התאריכים שבסופי הסיפורים נכתב אחרון ומובא ראשון – ‘שְלאף שְטוּנדֶה’.


כמה לוויות?    🔗

הסיפור פותח ומסתיים בלוויה של סבא, אהרון גרין. לפניה – הייתה הלוויה של סבתא מינה, ולפניה – של דוֹד אלְפְרד, שמת – כנִראה מסרטן הריאה – לאחר ששר מתוך ‘שירת האדמה’ של מאהלר ש“מתו השִמחה, השירה” ושֶכפה את עצמו בסחיטה על אוּלִי (שאול) – לכולם יש שמות, חוץ מלמסַפרת – ושעל כן הילדים מרעילים אותו ב“אבקת שבלולים טחונים באבן, שתי נמלים מעוכות, קליפה מרוסקת של צנובר וקקי צהוב של כלב” שהם שׂמים לו בתה עם חמש כפיות סוכר, ועוד לפני־כן – הם קוברים מתחת האורן הגדול קופסת גפרורים ובה השבועה שנשבעו “באלוהים ובקבר השחור של היטלר” לאהוב זא"ז לעולמים ואף פעם לא להתחתן עם מישהו אחר, ועוד־ועוד לפני כן – אוּלִי קובר שם את שקיות הפלסטיק של הסנדויצ’ים ובהן כל הילדים שלו…


וכמה מוות!    🔗

“לא לריב, ילדים, בני אדם צריכים רק לאהוב ולרחם זע”ז, כי בסוף כולנו נמות!" קורא הסב לילדים. ומישה הנהג מספר, איך בטי גרייבל, שהיו לה רגליים הכי יפות בהוליווד, הלכה למות מסרטן, ולואי ארמסטרונג בא עם כל התזמורת לנגן לה. והילדים גם מנסים להרגיש איך זה, כשמתים:

ופתאום אמרת בקול מהורהר, מעניין מה מרגישים אחרי שמתים, ואמרתי, אחרי שמתים לא מרגישים כלום, וניסינו לעצום חזק את העיניים ולסתום את האוזניים ולעצור את הנשימה, כדי להרגיש כמו מתים, אבל לא הצלחנו.


הילדים יודעים, ששבועת האהבה שלהם “חזקה כמו המוות” ולטקס ההתייחדות שלהם הם סוגרים את התריס “על הים ועל בית הקברות” ומדליקים שישה נרות נשמה. וזה גורר, כמובן את –


מוטיב החלופיות    🔗

הזקנים העונים אמן, פניהם המוּכּרים מתעתעים בי מתחת למסכת הקמטים, רגע מנופפים לי ומחייכים מסביב לשולחנות מרתף בלפור שכבר אינו קיים, ורגע מִתנמכים בכיסאות־הנוח של בית־ההבראה שנסגר לפני שנים, והינה גם מישה, שלא הִזדקן כמעט…


הרכבת, שהמספרת חיכתה לה פעם – בתחנה שליד הנמל – בהמיית־לב כה עזה – דוהרת עתה אל תחנה אחרת, חדשה. העירייה תהרוס את הבית ותעקור את החורשה עתירי הזיכרונות, לשני הצעירים־האוהבים־לשעבר “קמטים בזוויות הפה ודי הרבה שערות לבנות”, והגברת בלומה בלאו מהדואר, חוטפת־ילדים־מסוכנת, לפי המשוער דאז, כעת ישישה מצומקת, ומישה הנהג נאנח: “אילו אפשר היה להחזיר את החיים לאחור, אפילו לרגע אחד…” בכתוב על גב העטיפה – ודאי פרי עטו של העורך – נאמר בהקשר לכך: “הילדוּת משיקה בגילויים של מוות” וכן חלומות העתיד וזיכרונות העבר, אשליות והתפכחות, ו“העולמות המנוגדים־כביכול הם בעצם ואריאציות הנִבנות מאותם הפרטים”.


שם הסיפור    🔗

המושג שהיֶקים הביאו לעברית, במקביל ל’סייֶסְטה' הספרדית, כאן אישי ומתוק:

וסבתא אמרה, עכשיו שלאף שטונדה, שנשמעה לי תמיד כמו שֵם של עוגה, כמו שווארצוואלד קירְש טורְט או אפְּפל־שטרודל, שהייתה אופה כי הִזכירו לה את הבית שלה בחוץ־לארץ, ואת בתי הקפה המהבילים, הריחניים, כשבחוץ יורד שלג…1


לסבתא יש סכרת, אסור לה לטעום עוגות, אך כשהיא מסתגרת אחרי הצהריים עם סבא, חושבת המספרת, הם “הלכו לזלול את השלאף שטונדה שלהם”. זו גם שעתם המתוקה של בני הדודים ועם הנשיקה שבה המספרת “טועמת את השוקולד הגנוב של קודם”, היא חשה לראשונה “מתיקות בין הרגליים כאילו מרחו שם דבש”. שנים אחדות לאחר מות סבתא עומדים הצעירים העייפים בלוויה ופניהם “אל סבא העטוף בסדין, נחפז להחליק אל שלאף שטונדה נִצחית לצד סבתא.” כך הייתה שעת השינה לשעת הפגישה במוות של האוהבים. הסדין שסבא עטוף בו כשהוא מחליק אל סבתא מתקשר לסדין, שבני הדודים מתעטפים בו, כשאלפרד מפתיע אותם בעליית הגג. ‘שלאף שטונדה’ גם שֵם כולל לזיכרונות שנקברו ולא מתו. מה שאוּלַי מתקשר אל –


מוטיב רוחות הרפאים    🔗

סבתא גילתה, שמדי פעם נעלמים לה דברים באופן מסתורי – השוקולד, נרות הנשמה, שקיות הפלסטיק לסנדוויצ’ים, ותמיד לחשה לעצמה, מוזר, אני זוכרת, ש… ופעם בלילה העירה את סבא –

וסיפרה, שכשהסתובבה בסופרמרקט, הִרגישה פתאום, שאימא שלה עומדת לידה במעיל הפרווה השחור, שלבשה לפני שנים, כשנפרדו בתחנת הרכבת, וגם פניה היו חיוורים וחרדים והיא אמרה לה משהו, אבל לפני שהִספיקה להבין, אימא שלה כבר לא הייתה שם. מאז אני לא רגועה, הִמשיכה סבתא, אני יודעת שיקרה משהו נורא. סבא לא אמר כלום ורק שר בשקט נעימת געגועים בלי מילים, עד שנִרדמתי.

למחרת נזכרתי וחשבתי, איך יכול להיות, שבסופרמרקט שלנו מסתובבות רוחות, ולמה סבא לא הרגיע אותה, שהכול אצלה בדמיון, וששום דבר רע לא יקרה…


למותר לציין, שהאות המבשר־רע מתאמת: אלפרד תופס את הילדים ומנבא, שתיוולד להם מפלצת, למחרת הוא כופה על הנער פגישה, שממנה הלה יוצא לוהט ומתייפח ונשבע להרוג, על כך הם מרעילים את הדוד, שכעבור ימים מעטים אכן מת, ואחרי כן גם סבתא, ואחרי כן… וכבר הזכרנו את הזקנים המשתתפים בלוויה, ש“פניהם המוּכּרים מתעתעים בי מתחת למסֵכַת הקמטים”, ואיפה? – “מסביב לשולחנות מרתף בלפור שכבר אינו קיים [ו]בכסאות־הנוח של בית־ההבראה שנסגר לפני שנים” – עולם רפאים!


אהבה ומוות – זה לא ארכיטיפּי?    🔗

ודאי – בעיקר אם המוות עונש לאהבה. אין בסיפור רמיזות לאכילת־פרי־החטא מעץ הדעת ולגירוש מגן־עדן, אבל יש הקבלה: בתחושת הקיץ האינסופי של תום לשני האוהבים שהם גם קרובי משפחה, שטועמים את האהבה האסורה עם השוקולד הגנוב, מה שגורר מוות – את מותו של אלפרד, שמילא כאן, בדרך מעוותת, את תפקיד האלוהים והרס להם את החוויה המופלאה, הלא־נִשנית, של האהבה מתוך תום, ובעִקבות מותו הם מגורשים מגן העדן שלהם, שעתיד להיעקר בידי העירייה.


אם כן, הנעימה פָּרוֹדית?    🔗

וגרוטסקית: בית הקברות הוא “שדה תעופה”. על “לוח המְראות שחור” רשומות הלוויות. הקברנים “חרוצים כמלאכים, נושאים באלונקה את הגוף המצומק מתחת לבד מאובק, הראש כמעט נוגע באחוריו השחורים השמנים של המלאך הראשון, הרגליים מיטלטלות מול הרוכסן הפתוח של המלאך השני.”2

לגרוטסקה יש שלוחות אל הסַטירי וגם אל הקומי־הנקמני (במוטיב ‘זְדון המקרה’ ו’זדון החפצים'):3 כשהמספרת נפרדת מאִשתו המעוברת של אהובה, היא –

נוגעת שוב ביד הרכה, שמתחת לכובע הקש הסגלגל. ופתאום באה רוח חזקה מן הים וחוטפת את הכובע מעל ראשה ומגלגלת אותו לאורך השביל, והיא רצה אחריו בין המצֵבות בשמלתה הפרחונית המתנפנפת, בבִטנה המתעגלת, בלשונות שערה הערמוני, שולחת את זרועותיה המלאות לתופסו, אבל הכובע מהתל, עף לשמים כמו פרפר סגול, ועוד מעט יתיישב על ראשו המחודד של הברוש,4 אבל לפתע הוא נמלך בדעתו, מתהפך פעמיים וצונח על המצֵבה של אבא חושי, ראש העיר, ואתה ומישה וכל הגברים מקפצים בין הקברים, אבל הוא כבר רחוק משם, מעוך ומבויש בין חנוך גבריאלי יליד לודז' לבין צילה פרומקין, אישה ואם וצדקת גמורה, ששוכבים צפופים, וכולכם כבר סמוקים ומזיעים ומתנשפים… [הציד נמשך עוד 5 שורות, עד שהנִבזה] נוחת מחוץ לשער, ושוכב על צידו וצוחק בפיו העגול והיא גוחנת ומנופפת בו צוהלת, תפסתי אותו.


מה שמזכיר כמובן עוד מישהו, שהיא תפסה.


ויש לגרוטסקי גם שלוחות – לדֶמוני?    🔗

בשפע. הינה לקט:

סגרנו את התריס על בית הקברות והדלקנו את נרות־הנשמה ופיזרנו אותם בחדר, שנִמְלא צללים של שֵדים מבהילים שרקדו על התקרה ועל הקירות. והסתכלתָ בי בעיניים צהובות נוצצות ובחיוך טורפני.5

באמצע הלילה הרגשתי בחילה נוראית. רצתי לבית־השימוש ופתאום הרגשתי שאני מקיאה חול רטוב ואני כמעט נחנקת ואז נפלט מתוכי עוד משהו והֵצצתי לתוך האסלה. כלב זעיר, שחור צף בתוכה נוקשה על צידו, רגליו פשוקות, חניכיו חשופים בחיוך מבהיל, והוא מביט בי בעין פקוחה, מתה.


וכשהמספרת מציצה לחדר, שלשם זימן אלפרד את אוּלִי היא רואה איך –

הִניח את יד הצמר־גפן6 שלו על הרגל שלך, וקירב את פניו, שהיו סמוקים מתמיד, סגולים כמעט, אל פניך השחורים מחיוורון…


היא בורחת לחורשה, שוכבת –

בדיוק מעל לשבועה שקברנו כאן אתמול והסתכלתי במחטים הירוקות הנוצצות שדקרו את העננים, שהיום הייתה להם צורה של יד לבנה ענקית.


וכשהנער בא אליה –

הסתכלתי לך בעיניים האדומות, ששני בורות שחורים נפערו בהן וידעתי, היום דוד אלפרד ימות. [ובלילה היא שומעת – ] חריקת צחוק נורא, וסבתא אומרת לסבא במטבח, עכשיו אני יודעת, מה היא רצתה להגיד לי אז.7 ושוב נשמע צחוקה המבהיל, כאילו לא סבתא היא הצוחקת, אלא איזה שֵד בתוכה. קמתי להציץ וראיתי אותה ליד השולחן, בשיער ארוך פרוע וכותונת לילה ופה מגואל במיץ דובדבנים ושוקולד, סכין קפוץ באגרופה8 מעל להריסות עוגת שתי הקומות, וסבא אוחז בידה, וסבתא נאבקת לשחרר את ידה וקולו החורק של השֵד בוקע מתוכה.


כפל פנים ל’פנטזיה'    🔗

על גב העטיפה מדובר פעמיים על ‘פנטזיה’: פעם – שיש בכתיבה של קציר “המְראה בפנטזיה”, ובשנייה – שהדמויות הראשיות, שדרכן נמסר הסיפור, “שוגות בפנטזיה” באמצעות “דמות שכנגד”. המילה האחת מצביעה אפוא על שתי תכונות נפרדות. ה’שיגיון' שייך לגיבורות, ה’המראה' – לעולמה של המספרת. בשיחה עם כרמית גיא בבית הסופר (‘צבע טרי’. 14.6.90) אמרה קציר, שהיא נוטה להכניס לסיפורים פנטזיה, “ללכת עם הדברים עד הסוף. כמו שבאירוע מכובד יש לפעמים רצון לעשות פתאום משהו מטורף, כדי לראות מה ניתן לעשות.”9

בפועל נותנת המחברת לגיבורות שלה לחוות חוויות עצימות על־טִבעיות, שהקורא רשאי לפרש כהזיות, אבל ‘בעולמה של המספרת’ הן נמסרות כמציאות: בלילה שלאחר דברי אלפרד על המפלצת העשויה לצאת מאהבת בני־דודים, הנערה מקיאה “כמויות עצומות של חול רטוב” ו“כלב זעיר, שחור”. בעולמה זו מציאות של זוועה. והמספרת הבוגרת, הנזכרת בכך, אינה מתקנת ואינה מסבירה, וכשהיא שומעת, שבמקום שהיא ואוּלִי אהבו וקברו את שקיות־הזרע ואת שבועת האהבה ייבנה מִגדל, היא רואה את האדמה “רועדת ונבקעת, ואת המִגדל נסדק וקורס”. וב’הנעליים של פליני' מובאת תמונה גרנדיוזית יותר של מעין ‘התחלת סוף העולם’:

ואז הִבטתי פתאום מבעד לחלון וראיתי את הים מִתנפח ומתנשם ועולה על גדותיו, ורוח מלוחה, איומה בזעפה, שורקת ומצליפה, ועננים מלוכלכים, לחים כסחבות, חונקים את האור, והמים הירוקים מכסים את החוף, וגלים מפלצתיים, עצומים כהרים, מתנפלים על רחבת בריכת השחייה ומגרשי הספורט, גורפים מחבטי־טניס וכדורים ירוקים וחובבי כדור־סל מיוזעים…


המילים, המונות את כל אשר גורפים המים, שוטפות – כמעט ללא סימני פיסוק – במבול־גיבוב המערב את הכול10 על פני שני עמודים וחצי:

ומסתחררים ונשאבים כמו לחור ביוב ענקי סגנו של מנהל המלון ומזכירתו ובקבוק הלאק של מזכירתו של סגן מנהל המלון ובקבוקי קולה ועובדי תחזוקה ומרכזניות ונעלי בית ומברשת שיניים, וכבר שקוע המלון כולו על שבע עשרה קומותיו…


כשיסריטו את הסיפור תהיה זאת אפוקָליפּסה גרוטסקית בזעיר אנפין, וכשהִזכיר העורך בדבריו על העטיפה “הומור משוחרר” התכוון אוּלַי גם לסיומו של המבול:

הציפורים הענקיות פורשות כנפיים וממריאות מעל לים המשתולל והרותח, במטר נוצות, בצווחות אימה וקינה, עד שהן נעלמות בתוך העננים. רק אז נרגע הים מזעפו, בבת אחת, והוא מתנמנם, כחול ושָׂבע, רוח קלה מלטפת את ביטנו והמציל השזוף מציץ החוצה ותולה דגל לבן על תורן המִגדל.


אנה פראנק וחסמבה    🔗

זו כותרת בעקבות הכתוב –

ולא רצית שנשחק באנה פראנק ולא בחסמבה או באמיל והבלשים.


כדי ‘לשחק באנה פראנק’ היו הופכים את מַטה הריגול למחבוא –

מצטופפים בו רועדים מתחת לשולחן, ומכרסמים קליפות של תפוחי אדמה, וקוראים אחד לשני אנה ופיטר ושומעים בחוץ קולות של חיילים גרמנים.


למוטיב זה יש המשך בעלילה:

חשבתי על אנה פראנק, ועל איך שהגרמנים תפסו אותה לפני שהִספיקה לאהוב ממש את פיטר שלה, כשהייתה בדיוק בגילי, ואמרתי לעצמי, אני אספיק, והורדנו את הזרים ואת הטוגות היווניות ופרשנו סדין ונשכבנו… ואז חרקו פתאום צעדים כבדים במדרגות, ולחשתי, הגרמנים והִתחלתי לרעוד והתחבקנו חזק ונצמדנו לקיר…


ויש גם הסתעפויות למשל, עיסוקו של הסב: משרד הקשור אל בתי ההבראה:

הממשלה הייתה משלמת לו כדי לשלוח לשם את ניצולי־השואה, ודִמיינתי תמיד איך הם מגיעים לשם ברכבות עם מעילים וכובעים מצחיקים שמתחתיהם פנים צהובים ועצובים כמו בתמונות שהראו לנו בכיתות ביום־השואה־והגבורה ומסתדרים שם בשורה ארוכה.


אך כשהם מבקרים בבית הבראה –

כולם זללו סנדוויצ’ים ושיחקו בינגו. ואז המצאנו שיטה לבדוק מי ניצול על באמת, הסתכלתי, איך אתה עובר בין כסאות־הנוח ולוחש לכל אחד באוזן, היטלר. רוב האנשים לא עשו כלום, ורק איש אחד עם הרבה שערות כמו גורילה רדף אחריך ונבח, פּאסקוּצְוֶה חולירע.11


ומאז המספרת מדמיינת כך את היטלר. ו“הקבר השחור של היטלר” בא לתת תוקף לשבועת האהבה, שהופרה – אוּלַי בגלל קבר אחר (“ואתה עמדת בצד השני של הקבר השחור, וידעתי, שהוא יהיה בינינו תמיד”).

אבל מה ההסתעפויות של חסמבה?


הרבה דרישות שלום    🔗

לחסמבה אין הסתעפויות בעלילה – זו ‘סתם דרישת שלום’ לסדרת ספרים מפורסמת שהייתה חלק מהווי הילדות ותחילת הנעורים.12 ויש עוד שפע דרישות שלום כאלו, שרובן יותר מוצנעות:

אחר כך כתבנו את התאריך הלועזי והעברי ואת הכתובת המדויקת, שדירות הנשיא, הר־הכרמל, חיפה, ישראל, המזרח התיכון, יבשת אסיה, כדור הארץ, מערכת השמש, הגלקסיה, היקום.


והרי זו דרישת־שלום ל“סטיפן דֶדָלוס, כיתה ראשונה, קלנגוזווד קולג', סלינז, מחוז קילדר, אירלנד, אירופה, כדור הארץ, תבל.”13 או למשל: “ונשכבנו… ופתאום נעמדתָ מעלי על ארבע, ולחשתי, בוא…” – והרי זו דרישת שלום מוצנעת למי שגם כן בתחילת ההתבגרות עמדו להתייחד לראשונה והופרעו… שסיפורם מובא בפי הנער: “רכון הייתי על ברכי, עוד מעט ובעלתי את שאהבה נפשי…”14 גם כאן הנערה צעירה מן הנער “במספר חודשים”,15 ויש עירוב מוזר של ילדותיות ובגרות: “היה ברור שתהיה בלש חשוב, שכותבים עליו ספרים. אני רציתי להיות מרגל מפורסם.”16 ועם זאת מתווכחים גיבוריו של נאבוקוב על סוליפסיזם – השקפה השוללת את קיום העולם שמחוץ ל’אני' – בעוד שגיבוריה של קציר חושדים, שכל הרהיטים חדלים להתקיים, ברגע שיוצאים מהחדר.17

ובאמצעות חוליית הקשר של לוליטה נמסרת דרישת שלום מוצנעת גם ל’אנאבל לי' של אדגר אלן פו, ששם מסופר על אהבת־צעירים אידיאלית, שכולה מוקפת מוות, שאין כמותה אצל המבוגרים:

But our love it was stronger by far than the love

Of those who were older than we -


ד“ש מיוחדת שלוחה למומיק של דוִד גרוסמן, שגם הוא צריך לעשות פיפי כשהוא מתרגש,18 גם באִזכוּר “חלירע”19 ובשבועה “בקבר השחור של היטלר”,20 שהרי גם מומיק עוסק בריגול ובבילוש,21 חושב על אמיל והבלשים ועל איינשטין,22 סוחב מצרכים מהאימא שלו, שמתפלאת על שחסרים דברים,23 ויש לו יחס מיוחד למילים מיוחדות,24 ושמתאר ריח של זרע כריח ש”לא דומה לשום ריח אחר".25 אגב, גם למומיק יש סבתא שמנקרת.26

והעיניים הירוקות של האהוב שמקבלות גוון צהוב? הן אוּלַי ד"ש לאהוביה של קלארה שיאטו, שאצלה גם מוזכרים אנשים שהשד ניכנס לתוכם.27 ועוד.28 על כך עמד העורך והזכיר על גב העטיפה “רמיזות באמצעות הדהודים של יצירות ספרות”.29


הקיטוב בסגנון    🔗

התעכבנו על ‘דרישות השלום’, כי ניתן לראות כל סיפור כחלק ממערכת של תרבות בכלל ושל ספרות בפרט. ויש יצירות יותר ‘מוּדעוֹת’ לאופי הספרותי שלהן מאחרות, והסיפור ‘שלנו’ שייך לאלו שמודעות מאוד לעצמן. מה שמתבטא כמובן בעוד סממנים. למשל – בסגנון, שיש בו קיטוב: שפע ביטויים דיבוריים הקשורים בהווי:

הייתי צריכה פיפי ורקדתי מרגל לרגל. ובדרך השתוללנו במושב האחורי ושיחקנו צבוטותי וכותותי והחטפנו בוקסים…


את השבלולים המעוכים שומרים “בצנצנות לבניה”, דוד אלפרד “נעמד מתנדנד כמו נחום־תקום” ואת הרעל מכינים מ“קקי צהוב של כלב”. ולעומת אלה המספרת יוצאת לחורשה “בשׂוּמת החשיכה, אפלת הצמרות, רוחשת צרצורים ואיוושות, [וחופרת] בידיים להוטות מסקרנות ואימה…”


וכן מושכות את תשומת הלב ההשאלות –

שלפתָ את נשימתי בכל פעם שראיתי אותך; הכאב החד הפראי כצפירת הרכבת; הֵצצתָ בי בעיני־זיקוקים ירוקות; ואצבעות של שמש פורשות מניפות זהב; וליבי מחוויר…


איינשטיין, חתולים, זנבות    🔗

אותה מוּדעוּת ניכרת גם במארג־המוטיבים, המקשר אפילו את השוליים ביותר. למשל, איינשטיין: מישה הנהג מספר, שפעם, בביה"ס, ניגן בחצוצרה לפני מלך יוגוסלָביה וזה ליטף את ראשו, ואז אביו אמר לאימו, “עכשיו אני שמח שיש לנו אותו”, כי בזמנו אמר לה, “חמישה זה מספיק, תעשי הפלה”, אך האם התעקשה, “כמו האימא של אלברט איינשטיין, גם אותו האבא לא רצה”. ‘איינשטיין’ מסמל כאן אפוא את האיש הגדול שהיה, אך גם יכול היה שלא להיות. המספרת – שאינה מזכירה את השֵם שלה ואין לה תוכניות לחיים חוץ מלהיות הסגנית של אוּלִי – התרשמה מן השם ומשתמשת בו:

ואמרתָ, אוּלַי עד שנהיה זקנים כבר ימציאו תרופה נגד המוות, ואמרתי, אוּלַי תהיה מדען ותמציא אותה בעצמך, ותהיה מפורסם כמו אלברט איינשטיין.


בהמשך מתברר, שהכול אשליה: אוּלִי לא יהיה בלש ומדען, המספרת לא תהיה סגניתו, מישה לא ניגן לפני מלך יוגוסלביה, ניגן ילד אחר, שגם שמו היה מישה, וסיפורו מצטרף אל מה שלא היה, אבל יכול היה להיות. מישה מזכיר, שהוריו היו בני דודים והִשיאו אותם בגיל שלוש עשרה ונולדו להם שישה ילדים. ואילו אלפרד מפחיד את הזוג הצעיר במדע כביכול:

זה אסור… בגילכם… בני־דודים… בסוף יצא חלילה תינוק עם שש אצבעות או שני ראשים או זנב קטן של חזיר… זה מסוכן מאוד.


כך סיפורו של מישה מפריך את דברי אלפרד אבל רק כעבור שנים, בלוויית הסב, כשאוּלִי נשוי לאחרת ועומד להיות אב. דבריו של אלפרד מייצגים את ‘שיא העיוות’ – הוא מפחיד את הילדים כדי להבטיח את שתיקתם ולנצל מינית את הנער – ואילו תגובתם מייצגת את ‘שיא התום’: הם משלבים אגודל וזרת על התנ"ך ונשבעים:

וגם אם ייצא לנו ילד / עם שש אצבעות בכל יד / או שני ראשים / או זנב קטן של חזיר / נאהב אותו כאילו הוא ילד רגיל בהחלט / עם חמש אצבעות וראש אחד / ובלי זנב בכלל.


מה עמוקה הפגיעה של דברי אלפרד מתברר מהתקף ההקאה של המספרת, שבה היא מקיאה חול ואת הכלבלב הזעיר. אבל הזנב מתקשר גם לחתולים ולמשחק האהבה:

ומשכתָ לי את החולצה, ידך הקרירה [החליקה] על גבי מלמעלה למטה, עד למקום הנעים הזה, שאם היינו חתולים היה לנו שם זנב.


החתולים הוזכרו ברמז לייחום (“פתאום התנפל האביב בצריחות חתולים”), וכן:

וליקקתָ לי את הפטמות, והלשון שלך הייתה מחוספסת קצת, כמו של חתול.


וכשאלפרד מפתיע אותם על הספה –

כיסינו את עצמנו בסדין והיבטנו בו בזהירות ובשקט, כמו חתולים. הוא הִשפיל את עיניו אל חרטומי נעליו המבהיקים…


מכאן – ההבטה בנעליים במקום בעיניים: כעבור שנים, בלוויה של הסב, ליד קברו של אלפרד, המספרת, ב“לב מחוויר”30

רואה את האדמה, שאינה יכולה להכיל עוד את כל מה שהִטמנו בה, רועדת ונִבקעת… ומציצה בך, אבל אתה מביט בנעליך שכוסו אבק.


וכך ניתן עוד ועוד לגלגל מוטיבים בסיפור – מן האבק לאדמה ולחול ולים, ומן הים שבסיפור האחד לים בסיפורים האחרים, ולמשוגע שמכריז, שסוגרים אותו, ומכאן לבדוק, עד כמה עולמו של הספר עולם של אבסורד – אבל די במה שהוזכר כדי להמחיש, שהמוטיבים מקושרים. העורך, על גב העטיפה, מזכיר “מארג מעובה של התקשרויות”.


מה ברכו הפֵיות הטובות    🔗

הינה לקט קצר מן התשבחות:31

כישרון אמיתי. מספרת בוטחת ובשלה. גם אם אינה מודעת לכך, הקול הסיפורי שלה מזכיר כותבות ממקומות אחרים, זואי טאונסנד, דוריס לסינג. הבטחה גדולה. (אריאנה מלמד, חדשות).


‘סוגרים את הים’ הוא סיפור נפלא מאוד. הכישרון ללקט רגעים של מה בכך ולהעיז בהם את הקורא שלוח־לשון. הסיפורים של קציר הם הניסים שמכִבשונה של העשׂייה הספרותית. תמימות המיטיבה לחפות על תחכום חשאי. יפה מאוד גם בלי איפור. להמשיך לכתוב, יהודית קציר! (יהודית אוריין, ידיעות אחרונות).


הבטחה אמיתית, משום הבשלות והמלאות של כתיבתה. נובֶלות מסוגננות עד לקצות עצביהן החשופים. משפטים טעונים, גדושי דמיון. ארוטיקה חנוקה. ואריאציה מעניינת על זרם התודעה. סגנון כתיבה נועז, מצטייר כספונטָאני, אבל קודם לו תכנון מחושב. מומלץ בהתלהבות. (הדה בושס, הארץ).


החגיגה מוצדקת. הספר נפלא. (אבי לן, ידיעות אחרונות).


קציר מנגנת בכל כלי התזמורת. הקורא מיטלטל בעולם צבעוני, עשיר וסוחף, בעל כוח ויופי, עולם שהריתמוס של משפטיו הוא קצב הנשימה. (בתיה גור, הארץ).


ספר ביכורים בשל. רגישות רבה, בגרות והומור. לשונה הסיפורית קולחת, אישית ומורכבת. בשפתה של יהודית קציר הזיכרונות עושים גלים, עד שעולה הנחשול – ומתנפץ. [כבר] בסיפורה הראשון, ‘דיסניאל’, עליו גם זכתה בפרס, הִבהבה יהודית קציר באור יקרות מול חוף הספרות. ב“שלאף שטונדה”, סיפורה האחרון, היא מציבה עוד מגדלור לספינות שבדרך (קובי ניסים, על המשמר).


סיפורים משובבים, בשלים. הישג לא רגיל לסופרת מתחילה וגם צעירה. [הסיפורים] עוסקים באשליות קטנות. זה מתיישב יפה עם ההומור המפוכח. תמוהים הסיומים, בהם הגיבורות, על אף ניפוץ אשליותיהן, ממשיכות לחלום. אלה סיומים פתוחים. (נעמי מרגלית־גל, מעריב).


אפילו ב’הצופה', עם ביקורת על כך, ש“דת ישראל [היא] מהות שאינה קיימת בעולם הישראלי שרוקמת יהודית קציר” נשמעים דברי שבח:

מאז החגיגה סביב דוִד גרוסמן (גם הוא סופר צעיר ופוטוגני) עם צאת ‘עיין ערך: אהבה’ לא ידעה קלושמרל הספרותית שלנו אורגיה תקשורתית בהיקף דומה. קציר אכן כישרון רענן ומבטיח. יעקב בסר ועמלה עינת חטפו את הפרוזה שלה בלי היסוס לגיליון המאה של עיתון 77. פרופ' מנחם פרי נתן לה קרדיט מראש כדי שתשב ותכתוב. יש סופרים המחכים עשרות שנים לתשומת ליבה של הביקורת. יהודית קציר לא נאלצה לחכות יותר מעשרות… ימים. סיפור נפלא, ‘שלאף שטונדה’, מציף ניחוחות אמיתיים של קיץ ישראלי על הכרמל. (נעמי גוטסקינד, הצופה).


הפֵיה הרעה    🔗

אחרי שהפיות הטובות ברכו את הנסיכה, פרצה לחגיגה הפיה שלא הוזמנה, ואמרה:

הכול מתוכנן, הוַאזה שעל המִזנון בתחילת הסיפור תתנפץ ברגע מתאים. הסיפורים טעימים, אבל עלי לא הִשאירו רושם טוב, הם מעוררים קוצר־רוח בהיפֶּרבוליוּת שלהם. כל הדברים נורא חשובים. הילדה זוכרת: ‘על כל לשון ליבֶּר תמיד ראשון’ וגם שומעת ב’ארמון‘, בהפסקה, שנאצר מת. מכל זה חשוב רק, שראתה עם אימהּ את ‘חלף עם הרוח’, כי שתיהן חיות את רט באטלר. כל המסגרת הרֶפֶרנציאלית חורקת. ב’שלאף שטונדה’ – הבשל ביותר – פרשת האהבה בינה ובין בן־דודה מתרחשת ב־1977, כי לפני אהבתם הם שומעים ברַדיו את בגין נואם. לפי זה בהווה היא בת 25, אבל שערותיה מאפירות והוא כמו על סף הזיקנה, טרוד במפעל. אלפרד מספר, שהיה סטודנט בפריס ופגש את סרטר, סימון דה בובואר, קוקטו, סאטי ופיקאסו, והרי זו תקופה אחרת וחבורה אחרת… הסיפורים אינם אמינים. הילדים ב’שלאף שטונדה' מבשלים רעל ועם זאת הנער מספר על מעשי האונן שלו – וזה בלתי אפשרי מבחינה פסיכולוגית. ואיפה הגיבורה כיום? – הכול כמו קצף וורוד של סוכר. מדאיג, ש’דיסניאל' – הסיפור הראשון מבחינה כרונולוגית והפחות מגובש – הוא האמין מכולם. זו סיפורת בידור ולא ספרות רצינית. בסגנון זה היא תהיה דפנה דה מוריאה של הסיפורת העברית, לא מַרגָרט מיצ’ל.32


הפֵיה השתים עשרה    🔗

אלא שאחרי הפיה האחת־עשרה הרעה33 באה – כזכור – הפיה השתים־עשרה ואמרה: “אומנם… אבל…” שבועיים אחרי הפיות הרעות היא פרצה למסיבה “כמו צלם משפחתי נרגש” וקראה: “אסור, אי־אפשר וחבל להשלים עם סיפוריה כפי שהם כאן, ודווקא משום מה שהושג בהם כבר.” הירשפלד מוצא הישג חשוב בשימוש בחומרים בנאליים (מודעות פרסומת, מסטיקים) שקציר מוציאה “ממציאוּת מובנת מאליה, לעניין יקר, לסגנון רוחש חיים, רוח וטעם”. אבל בתיאור אורח החיים בבית “היא אוספת קלישאות כוזבות”. גם ליוסף אורן יחס חיובי, אלא שהוא מסתייג מ“שימוש בלתי הולם בפיגורָטיביוּת” ומצטט לדוגמה “צעקותיו של מוכר הגלידה נמוגו כגלידה בחום”.


התסרוקת של ליז טילור    🔗

– כך אומרים – משוכללת־וספונטָאנית: סַפר־צמרת צמוד עמל ארוכות כדי שתֵירָאה לא־מסורקת. זו בעייתה הקשה של כל אומנות, למצוא את המיזוג שלה של טבעיות ומלאכותיות. בדברים המלווים את הספר סבור העורך, שנמצאה המזיגה הנכונה:

התִחכום הניכר ב’תפירת' הפרטים למארג מעובה של התקשרויות, אינו בא במקום הספונטָניות של הכתיבה והמלאוּת האנושית.


לפי תגובות הביקורת, המזיגה הצליחה. זיווה שמיר, למשל, מעריכה בכיוון זה:

סיפורים מעניינים ומורכבים, למרות חזותם הכמו־נאיבית והמִשחק המתעתע שהם עורכים בין האוטנטי למזויף, בין התמים למושחת, בין הפשטני למתוחכם. הספר מותיר את הקורא בציפייה דרוכה להמשך יצירתה של יהודית קציר.


שמיר רואה בו “ספר חדש [של] משמרת חדשה”, משבחת את השליטה והצבעוניות ומוצאת עירוב של יסודות אוטוביוגרָפיים ביסודות “בדויים ומוגזמים”.


המסר – בציטוט מציטוט    🔗

ומהו ‘המסר’? מדברי רוב הסוקרים משתמע, שהם רואים את המצטייר כעירוב צבעוני קליל של רומנטיקה וריאליזם, אשליה והתפכחות בתשתית פסימיזם המקבל את החיים, וניתן לצטט זאת מדברי העורך, המצטט את הכתובת שעל המצבה של אלפרד, המצטטת דברי משורר סיני המובאים בשירת האדמה של מאהלר:

מה קודרים החיים… ידידים, שאו את הכוסות.34


זווית אישית?    🔗

ואגב סיום, הערה על ‘הזווית האישית’: בכל ספר, סופר וסוגיה שדרכתי בגת ביקב זה, הייתה לי נגיעה אישית. וגם כאן: לפני הרבה שנים התיישב לידי איש באוטובוס ושאל כמנהג הימים ההם: “ילד, לאן אתה נוסע?” עניתי, לחיפה. “למה?” עניתי, לבקר את אבא שלי. “איך קוראים לו?” עניתי, קריץ. “אז אתה מהמשפחה של קריץ המפורסם מחיפה?” אישרתי זאת. אבא שלי היה רופא קופ“ח. אבל כשהוסיף האיש וחקר, כמה שנים אבא כבר מנהל בקואופרָטיב, התברר, שאינני בן למשפחה המפורסמת. כעבור יובל שנים רשם לי שוטר רפורט (לא מוצדק) על הכרמל. וכשבדק את התעודות שלי, שאל: “אתה קריץ?” אישרתי. “גם אני!” הִכריז. אמרתי: “אם כך, אתה ודאי מהמשפחה של קריץ המפורסם מחיפה!” הוא אישר: זה הדוד שלו. כן, (אנחה), העולם קטן. מדבריו של ידיד, שהיה מורה בביה”ס ‘חוגים’ שעל הכרמל התברר לי, שהשוטר טעה לא רק ביחס לרפורט: קריץ המפורסם מחיפה היא – מי שהיה שמה קריץ לפני ששינתה אותו לקציר.


  1. עמ' 16–17. הציטוטים בקיצורים.  ↩

  2. יוסף אורן מוצא בסמיכות זו של האחוריים השמנים לרוכסן הפתוח רמיזה ‘הומואית’. ואם כן, מתקשר המראה הגרוטסקי לסטייה של אלפרד ולאובדן התום של האוהבים הצעירים.  ↩

  3. וראה בספרי ‘המוזר שבסיפור המוזר’. עמ' 173–168.  ↩

  4. אוּלַי כמו “הַיָּרֵחַ עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ”. ואם כן, אכן, “גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הוּלֶדֶת”, ויש דברים, ש“עוֹד יֶשְׁנָם”, וש“מוּתָר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרוֹשׁ”.  ↩

  5. עמ' 28. המספרת ראתה פעם בקרקס “נמרים צהובי עיניים” (17).  ↩

  6. מודגש בכמה מקומות, שלאלפרד יד לבנה רכה, וכן לאשתו המעוברת של אוּלִי.  ↩

  7. הכוונה ודאי לאימהּ המתה בתחנת הרכבת. לפי הצחוק המטורף ולפי זלילת העוגה האסורה, העשויה לקרב את מותה, יכול הקורא לשער, שהסבתא מייחסת לאימהּ לקח ציני של חכמת חיים: לצפצף על האיסורים ולחטוף.  ↩

  8. מעניין, מה יגידו חסידי פרויד על פה מגואל באדום ובשחור ועל הזקנה הטורפת המטורפת שסכין בידה.  ↩

  9. בבית ההבראה אולִי לוחש לאנשים על הדשא מילה נוראית, שהקורא אמור לנחש. רובם לא עושים כלום.  ↩

  10. ושתי תכונות אלו, הגיבוב והעירוב, מאפיינות את הסגנון הגרוטסקי, וראה את הפרק ‘הגיבוב’ ב‘המוזר שבסיפור המוזר’, עמ' 38–42. ועמדו על כך רוב החוקרים שתיארו סוגה זו, כגון: Wolfgang Kayser. Das Groteske. 1961.  ↩

  11. עמ' 15. כנִראה שיבוש יידיש למילה הפולניתpaskudstwo, גועל.  ↩

  12. הנעורים שלי חלפו בקיבוץ, היכרתי – אישית – את מוסנזון, אבל לא את חסמבה, ועדיין לא הספקתי להשלים חסר זה בחוויה הישראלית, לכן אינני רשאי לשפוט. ייתכן למשל ש‘מַטה הריגול’ לקוח משם. ולכך יש הסתעפות, כי המספרת מבחינה ב‘עין המרגלת’ שלה בהריון של אשת־אהובה־לשעבר.  ↩

  13. ג‘ימס ג’ויס. דיוקן האומן כאיש צעיר. עברית: א. יבין וד. דורון. 1971. עמ' 14–15.  ↩

  14. ולאדימיר נאבוקוב. ‘לוליטה’. עברית: דבורה שטיינהרט. 1986. עמ' 17.  ↩

  15. נאבוקוב, 15. קציר, 14.  ↩

  16. קציר, 11. נאבוקוב, 16.  ↩

  17. נאבוקוב, 16; קציר, 11. וד"ש לאלתרמן התוהה, מה עושה האור, כשעוצמים את העיניים.  ↩

  18. קציר, 14; גרוסמן, ‘עיין ערך אהבה’, 13, 40, 41, 48.  ↩

  19. קציר, 15; גרוסמן, 24, 31, 45, 54.  ↩

  20. קציר, 21,25; גרוסמן, 24.  ↩

  21. קציר 11, 12, 17; גרוסמן, 21, 22.  ↩

  22. אמיל והבלשים: קציר, 11, גרוסמן, 44; איינשטין: קציר, 13, 18; גרוסמן 22, 48.  ↩

  23. קציר, 25, גרוסמן, 39.  ↩

  24. קציר, 17–16; גרוסמן, 40.  ↩

  25. קציר, 23, גרוסמן, 33.  ↩

  26. קציר, 16, 25; גרוסמן, 34.  ↩

  27. ‘החיים היפים של קלארה שיאטו’מאת יורם קניוק, כונס בספר ‘מות העַיִר’ (1973).  ↩

  28. בכל ‘דרישות השלום’ הנ“ל היו תמיד שני רכיבים לפחות, שכל אחד מהם עשוי לשמש ‘עדות מסייעת’ לשני; לכן ננקטה כאן לשון סתמית של ‘ועוד’, כי יש עוד ד”שים ליצירות רבות, שלא פירשתי בשמן, כי אין לי בהן ‘עדות מסיעת’. וניתן לראות כל יצירה כמנהלת דו־שיח עם יצירות רבות אחרות.  ↩

  29. כשנשאלה קציר, מאילו סופרות הושפעה, ענתה, שקראה אמנם את אמילי ברונטה, וירג‘יניה וולף ומארגארט דיראס, אבל “צביטת קנאה” חשה למקרא פוקנר, מארקֶס וג’ויס (בראיון למרים קוץ). כיצד הִגיבה קציר לספרים שקראה יוכל הקורא לראות בסקירותיה במקומונים, ור‘ רשימה ביבליוגראפית ב“ערב רב” עמ’ 360.  ↩

  30. ד"ש לאלתרמן: הַגִּידִי לִי לָמָּה / לִבִּי כֹּה חִוֵּר. / אוּלַי אַתּ כּוֹאֶבֶת לִי שָׁמָּה? (‘ערב אפור’).  ↩

  31. הציטוטים – בקיצורים רבים ובשינויים קלים בתחביר – לקוחים מתוך רשימת המאמרים המובאת בפרק הביבליוגרפי שבספרי “ערב רב” עמ' 360–362.  ↩

  32. דן מירון. הדברים נרשמו לפי שיחת רדיו ב–12.5.90. הציטוט אולי חוטא קצת למקור, אך לא לרוח הדברים. שמה של דפנה דה מוריאה מאויית גם ‘די מורייה’ ו‘דו מוריה’ (ספריה בעברית יצאו בהוצ‘ מזרחי, עמיחי ומסדה: ’הבית על החוף‘, ’מותה של מרתה‘, ’רוח האהבה‘, ’המִפלט‘, ’נופחי הזכוכית‘, ’עץ התפוח‘, והידוע מכולם: ’רֶבֶּקָה‘. במולדתה אנגליה, כתיב שמה יציב:Daphne Du Maurier. מַרגָרט מיצ’ל לעומת זאת זכורה בזכות סיפרה האחד, ‘חלף עם הרוח’.  ↩

  33. למען האמת והדיוק היו לפחות עוד 2 פיות רעות. אחת תָמהה בלשון אירונית סַרקַסטית: “הידד לקוצרים?” וטענה נגד המִשפטים השבתאיים הארוכים וחוסר השורשים במסורת, השנייה פסקה בנעימה סלחנית, שאין להאשים את קציר, שהיא “סינדרלה התורנית” שלנו, באשר הביקורת שלנו (תמיד?) עומדת בין “תסמונת סינדרלה לתסמונת דולציניאה”; בשם “הקורא הנבון, המצפוני והמחמיר” היא מצהירה, שאין חגיגות בספרות ואין להתפעל “ממאמציו הכנים של המו”ל מנחם פרי להוציא יקר מזולל". הפיות – הגורני ונבות.  ↩

  34. בסוף הכתוב על גב העטיפה ובעמ' 20.  ↩