‘סוגרים את הים’. יהודית קציר. הספרייה החדשה. הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה. 153 עמ'. 1990.

ארבעה סיפורים שמצטרפים לעולם סיפורי אחד. מה שנצטט מדברי המבקרים – יתייחס לאותו ‘עולם’ כולו, אך מה שנוסיף משלנו ייגע רק בנציג אחד שלו, שלפי התאריכים שבסופי הסיפורים נכתב אחרון ומובא ראשון – ‘שְלאף שְטוּנדֶה’.

כמה לוויות?    🔗

הסיפור פותח ומסתיים בלוויה של סבא, אהרון גרין. לפניה – הייתה הלוויה של סבתא מינה, ולפניה – של דוֹד אלְפְרד, שמת – כנִראה מסרטן הריאה – לאחר ששר מתוך ‘שירת האדמה’ של מאהלר ש“מתו השִמחה, השירה” ושֶכפה את עצמו בסחיטה על אוּלִי (שאול) – לכולם יש שמות, חוץ מלמסַפרת – ושעל כן הילדים מרעילים אותו ב“אבקת שבלולים טחונים באבן, שתי נמלים מעוכות, קליפה מרוסקת של צנובר וקקי צהוב של כלב” שהם שׂמים לו בתה עם חמש כפיות סוכר, ועוד לפני־כן – הם קוברים מתחת האורן הגדול קופסת גפרורים ובה השבועה שנשבעו “באלוהים ובקבר השחור של היטלר” לאהוב זא"ז לעולמים ואף פעם לא להתחתן עם מישהו אחר, ועוד־ועוד לפני כן – אוּלִי קובר שם את שקיות הפלסטיק של הסנדויצ’ים ובהן כל הילדים שלו…

וכמה מוות!    🔗

“לא לריב, ילדים, בני אדם צריכים רק לאהוב ולרחם זע”ז, כי בסוף כולנו נמות!" קורא הסב לילדים. ומישה הנהג מספר, איך בטי גרייבל, שהיו לה רגליים הכי יפות בהוליווד, הלכה למות מסרטן, ולואי ארמסטרונג בא עם כל התזמורת לנגן לה. והילדים גם מנסים להרגיש איך זה, כשמתים:

הילדים יודעים, ששבועת האהבה שלהם “חזקה כמו המוות” ולטקס ההתייחדות שלהם הם סוגרים את התריס “על הים ועל בית הקברות” ומדליקים שישה נרות נשמה. וזה גורר, כמובן את –

מוטיב החלופיות    🔗

הרכבת, שהמספרת חיכתה לה פעם – בתחנה שליד הנמל – בהמיית־לב כה עזה – דוהרת עתה אל תחנה אחרת, חדשה. העירייה תהרוס את הבית ותעקור את החורשה עתירי הזיכרונות, לשני הצעירים־האוהבים־לשעבר “קמטים בזוויות הפה ודי הרבה שערות לבנות”, והגברת בלומה בלאו מהדואר, חוטפת־ילדים־מסוכנת, לפי המשוער דאז, כעת ישישה מצומקת, ומישה הנהג נאנח: “אילו אפשר היה להחזיר את החיים לאחור, אפילו לרגע אחד…” בכתוב על גב העטיפה – ודאי פרי עטו של העורך – נאמר בהקשר לכך: “הילדוּת משיקה בגילויים של מוות” וכן חלומות העתיד וזיכרונות העבר, אשליות והתפכחות, ו“העולמות המנוגדים־כביכול הם בעצם ואריאציות הנִבנות מאותם הפרטים”.

שם הסיפור    🔗

המושג שהיֶקים הביאו לעברית, במקביל ל’סייֶסְטה' הספרדית, כאן אישי ומתוק:

לסבתא יש סכרת, אסור לה לטעום עוגות, אך כשהיא מסתגרת אחרי הצהריים עם סבא, חושבת המספרת, הם “הלכו לזלול את השלאף שטונדה שלהם”. זו גם שעתם המתוקה של בני הדודים ועם הנשיקה שבה המספרת “טועמת את השוקולד הגנוב של קודם”, היא חשה לראשונה “מתיקות בין הרגליים כאילו מרחו שם דבש”. שנים אחדות לאחר מות סבתא עומדים הצעירים העייפים בלוויה ופניהם “אל סבא העטוף בסדין, נחפז להחליק אל שלאף שטונדה נִצחית לצד סבתא.” כך הייתה שעת השינה לשעת הפגישה במוות של האוהבים. הסדין שסבא עטוף בו כשהוא מחליק אל סבתא מתקשר לסדין, שבני הדודים מתעטפים בו, כשאלפרד מפתיע אותם בעליית הגג. ‘שלאף שטונדה’ גם שֵם כולל לזיכרונות שנקברו ולא מתו. מה שאוּלַי מתקשר אל –

מוטיב רוחות הרפאים    🔗

סבתא גילתה, שמדי פעם נעלמים לה דברים באופן מסתורי – השוקולד, נרות הנשמה, שקיות הפלסטיק לסנדוויצ’ים, ותמיד לחשה לעצמה, מוזר, אני זוכרת, ש… ופעם בלילה העירה את סבא –

למותר לציין, שהאות המבשר־רע מתאמת: אלפרד תופס את הילדים ומנבא, שתיוולד להם מפלצת, למחרת הוא כופה על הנער פגישה, שממנה הלה יוצא לוהט ומתייפח ונשבע להרוג, על כך הם מרעילים את הדוד, שכעבור ימים מעטים אכן מת, ואחרי כן גם סבתא, ואחרי כן… וכבר הזכרנו את הזקנים המשתתפים בלוויה, ש“פניהם המוּכּרים מתעתעים בי מתחת למסֵכַת הקמטים”, ואיפה? – “מסביב לשולחנות מרתף בלפור שכבר אינו קיים [ו]בכסאות־הנוח של בית־ההבראה שנסגר לפני שנים” – עולם רפאים!

אהבה ומוות – זה לא ארכיטיפּי?    🔗

ודאי – בעיקר אם המוות עונש לאהבה. אין בסיפור רמיזות לאכילת־פרי־החטא מעץ הדעת ולגירוש מגן־עדן, אבל יש הקבלה: בתחושת הקיץ האינסופי של תום לשני האוהבים שהם גם קרובי משפחה, שטועמים את האהבה האסורה עם השוקולד הגנוב, מה שגורר מוות – את מותו של אלפרד, שמילא כאן, בדרך מעוותת, את תפקיד האלוהים והרס להם את החוויה המופלאה, הלא־נִשנית, של האהבה מתוך תום, ובעִקבות מותו הם מגורשים מגן העדן שלהם, שעתיד להיעקר בידי העירייה.

אם כן, הנעימה פָּרוֹדית?    🔗

וגרוטסקית: בית הקברות הוא “שדה תעופה”. על “לוח המְראות שחור” רשומות הלוויות. הקברנים “חרוצים כמלאכים, נושאים באלונקה את הגוף המצומק מתחת לבד מאובק, הראש כמעט נוגע באחוריו השחורים השמנים של המלאך הראשון, הרגליים מיטלטלות מול הרוכסן הפתוח של המלאך השני.”²

לגרוטסקה יש שלוחות אל הסַטירי וגם אל הקומי־הנקמני (במוטיב ‘זְדון המקרה’ ו’זדון החפצים'):³ כשהמספרת נפרדת מאִשתו המעוברת של אהובה, היא –

מה שמזכיר כמובן עוד מישהו, שהיא תפסה.

ויש לגרוטסקי גם שלוחות – לדֶמוני?    🔗

בשפע. הינה לקט:

וכשהמספרת מציצה לחדר, שלשם זימן אלפרד את אוּלִי היא רואה איך –

היא בורחת לחורשה, שוכבת –

וכשהנער בא אליה –

כפל פנים ל’פנטזיה'    🔗

על גב העטיפה מדובר פעמיים על ‘פנטזיה’: פעם – שיש בכתיבה של קציר “המְראה בפנטזיה”, ובשנייה – שהדמויות הראשיות, שדרכן נמסר הסיפור, “שוגות בפנטזיה” באמצעות “דמות שכנגד”. המילה האחת מצביעה אפוא על שתי תכונות נפרדות. ה’שיגיון' שייך לגיבורות, ה’המראה' – לעולמה של המספרת. בשיחה עם כרמית גיא בבית הסופר (‘צבע טרי’. 14.6.90) אמרה קציר, שהיא נוטה להכניס לסיפורים פנטזיה, “ללכת עם הדברים עד הסוף. כמו שבאירוע מכובד יש לפעמים רצון לעשות פתאום משהו מטורף, כדי לראות מה ניתן לעשות.”⁹

בפועל נותנת המחברת לגיבורות שלה לחוות חוויות עצימות על־טִבעיות, שהקורא רשאי לפרש כהזיות, אבל ‘בעולמה של המספרת’ הן נמסרות כמציאות: בלילה שלאחר דברי אלפרד על המפלצת העשויה לצאת מאהבת בני־דודים, הנערה מקיאה “כמויות עצומות של חול רטוב” ו“כלב זעיר, שחור”. בעולמה זו מציאות של זוועה. והמספרת הבוגרת, הנזכרת בכך, אינה מתקנת ואינה מסבירה, וכשהיא שומעת, שבמקום שהיא ואוּלִי אהבו וקברו את שקיות־הזרע ואת שבועת האהבה ייבנה מִגדל, היא רואה את האדמה “רועדת ונבקעת, ואת המִגדל נסדק וקורס”. וב’הנעליים של פליני' מובאת תמונה גרנדיוזית יותר של מעין ‘התחלת סוף העולם’:

המילים, המונות את כל אשר גורפים המים, שוטפות – כמעט ללא סימני פיסוק – במבול־גיבוב המערב את הכול¹⁰ על פני שני עמודים וחצי:

כשיסריטו את הסיפור תהיה זאת אפוקָליפּסה גרוטסקית בזעיר אנפין, וכשהִזכיר העורך בדבריו על העטיפה “הומור משוחרר” התכוון אוּלַי גם לסיומו של המבול:

אנה פראנק וחסמבה    🔗

זו כותרת בעקבות הכתוב –

כדי ‘לשחק באנה פראנק’ היו הופכים את מַטה הריגול למחבוא –

למוטיב זה יש המשך בעלילה:

ויש גם הסתעפויות למשל, עיסוקו של הסב: משרד הקשור אל בתי ההבראה:

אך כשהם מבקרים בבית הבראה –

ומאז המספרת מדמיינת כך את היטלר. ו“הקבר השחור של היטלר” בא לתת תוקף לשבועת האהבה, שהופרה – אוּלַי בגלל קבר אחר (“ואתה עמדת בצד השני של הקבר השחור, וידעתי, שהוא יהיה בינינו תמיד”).

אבל מה ההסתעפויות של חסמבה?

הרבה דרישות שלום    🔗

לחסמבה אין הסתעפויות בעלילה – זו ‘סתם דרישת שלום’ לסדרת ספרים מפורסמת שהייתה חלק מהווי הילדות ותחילת הנעורים.¹² ויש עוד שפע דרישות שלום כאלו, שרובן יותר מוצנעות:

והרי זו דרישת־שלום ל“סטיפן דֶדָלוס, כיתה ראשונה, קלנגוזווד קולג', סלינז, מחוז קילדר, אירלנד, אירופה, כדור הארץ, תבל.”¹³ או למשל: “ונשכבנו… ופתאום נעמדתָ מעלי על ארבע, ולחשתי, בוא…” – והרי זו דרישת שלום מוצנעת למי שגם כן בתחילת ההתבגרות עמדו להתייחד לראשונה והופרעו… שסיפורם מובא בפי הנער: “רכון הייתי על ברכי, עוד מעט ובעלתי את שאהבה נפשי…”¹⁴ גם כאן הנערה צעירה מן הנער “במספר חודשים”,¹⁵ ויש עירוב מוזר של ילדותיות ובגרות: “היה ברור שתהיה בלש חשוב, שכותבים עליו ספרים. אני רציתי להיות מרגל מפורסם.”¹⁶ ועם זאת מתווכחים גיבוריו של נאבוקוב על סוליפסיזם – השקפה השוללת את קיום העולם שמחוץ ל’אני' – בעוד שגיבוריה של קציר חושדים, שכל הרהיטים חדלים להתקיים, ברגע שיוצאים מהחדר.¹⁷

ובאמצעות חוליית הקשר של לוליטה נמסרת דרישת שלום מוצנעת גם ל’אנאבל לי' של אדגר אלן פו, ששם מסופר על אהבת־צעירים אידיאלית, שכולה מוקפת מוות, שאין כמותה אצל המבוגרים:

ד“ש מיוחדת שלוחה למומיק של דוִד גרוסמן, שגם הוא צריך לעשות פיפי כשהוא מתרגש,¹⁸ גם באִזכוּר “חלירע”¹⁹ ובשבועה “בקבר השחור של היטלר”,²⁰ שהרי גם מומיק עוסק בריגול ובבילוש,²¹ חושב על אמיל והבלשים ועל איינשטין,²² סוחב מצרכים מהאימא שלו, שמתפלאת על שחסרים דברים,²³ ויש לו יחס מיוחד למילים מיוחדות,²⁴ ושמתאר ריח של זרע כריח ש”לא דומה לשום ריח אחר".²⁵ אגב, גם למומיק יש סבתא שמנקרת.²⁶

והעיניים הירוקות של האהוב שמקבלות גוון צהוב? הן אוּלַי ד"ש לאהוביה של קלארה שיאטו, שאצלה גם מוזכרים אנשים שהשד ניכנס לתוכם.²⁷ ועוד.²⁸ על כך עמד העורך והזכיר על גב העטיפה “רמיזות באמצעות הדהודים של יצירות ספרות”.²⁹

הקיטוב בסגנון    🔗

התעכבנו על ‘דרישות השלום’, כי ניתן לראות כל סיפור כחלק ממערכת של תרבות בכלל ושל ספרות בפרט. ויש יצירות יותר ‘מוּדעוֹת’ לאופי הספרותי שלהן מאחרות, והסיפור ‘שלנו’ שייך לאלו שמודעות מאוד לעצמן. מה שמתבטא כמובן בעוד סממנים. למשל – בסגנון, שיש בו קיטוב: שפע ביטויים דיבוריים הקשורים בהווי:

את השבלולים המעוכים שומרים “בצנצנות לבניה”, דוד אלפרד “נעמד מתנדנד כמו נחום־תקום” ואת הרעל מכינים מ“קקי צהוב של כלב”. ולעומת אלה המספרת יוצאת לחורשה “בשׂוּמת החשיכה, אפלת הצמרות, רוחשת צרצורים ואיוושות, [וחופרת] בידיים להוטות מסקרנות ואימה…”

וכן מושכות את תשומת הלב ההשאלות –

איינשטיין, חתולים, זנבות    🔗

אותה מוּדעוּת ניכרת גם במארג־המוטיבים, המקשר אפילו את השוליים ביותר. למשל, איינשטיין: מישה הנהג מספר, שפעם, בביה"ס, ניגן בחצוצרה לפני מלך יוגוסלָביה וזה ליטף את ראשו, ואז אביו אמר לאימו, “עכשיו אני שמח שיש לנו אותו”, כי בזמנו אמר לה, “חמישה זה מספיק, תעשי הפלה”, אך האם התעקשה, “כמו האימא של אלברט איינשטיין, גם אותו האבא לא רצה”. ‘איינשטיין’ מסמל כאן אפוא את האיש הגדול שהיה, אך גם יכול היה שלא להיות. המספרת – שאינה מזכירה את השֵם שלה ואין לה תוכניות לחיים חוץ מלהיות הסגנית של אוּלִי – התרשמה מן השם ומשתמשת בו:

בהמשך מתברר, שהכול אשליה: אוּלִי לא יהיה בלש ומדען, המספרת לא תהיה סגניתו, מישה לא ניגן לפני מלך יוגוסלביה, ניגן ילד אחר, שגם שמו היה מישה, וסיפורו מצטרף אל מה שלא היה, אבל יכול היה להיות. מישה מזכיר, שהוריו היו בני דודים והִשיאו אותם בגיל שלוש עשרה ונולדו להם שישה ילדים. ואילו אלפרד מפחיד את הזוג הצעיר במדע כביכול:

כך סיפורו של מישה מפריך את דברי אלפרד אבל רק כעבור שנים, בלוויית הסב, כשאוּלִי נשוי לאחרת ועומד להיות אב. דבריו של אלפרד מייצגים את ‘שיא העיוות’ – הוא מפחיד את הילדים כדי להבטיח את שתיקתם ולנצל מינית את הנער – ואילו תגובתם מייצגת את ‘שיא התום’: הם משלבים אגודל וזרת על התנ"ך ונשבעים:

מה עמוקה הפגיעה של דברי אלפרד מתברר מהתקף ההקאה של המספרת, שבה היא מקיאה חול ואת הכלבלב הזעיר. אבל הזנב מתקשר גם לחתולים ולמשחק האהבה:

החתולים הוזכרו ברמז לייחום (“פתאום התנפל האביב בצריחות חתולים”), וכן:

וכשאלפרד מפתיע אותם על הספה –

מכאן – ההבטה בנעליים במקום בעיניים: כעבור שנים, בלוויה של הסב, ליד קברו של אלפרד, המספרת, ב“לב מחוויר”³⁰ –

וכך ניתן עוד ועוד לגלגל מוטיבים בסיפור – מן האבק לאדמה ולחול ולים, ומן הים שבסיפור האחד לים בסיפורים האחרים, ולמשוגע שמכריז, שסוגרים אותו, ומכאן לבדוק, עד כמה עולמו של הספר עולם של אבסורד – אבל די במה שהוזכר כדי להמחיש, שהמוטיבים מקושרים. העורך, על גב העטיפה, מזכיר “מארג מעובה של התקשרויות”.

מה ברכו הפֵיות הטובות    🔗

הינה לקט קצר מן התשבחות:³¹

אפילו ב’הצופה', עם ביקורת על כך, ש“דת ישראל [היא] מהות שאינה קיימת בעולם הישראלי שרוקמת יהודית קציר” נשמעים דברי שבח:

הפֵיה הרעה    🔗

אחרי שהפיות הטובות ברכו את הנסיכה, פרצה לחגיגה הפיה שלא הוזמנה, ואמרה:

הפֵיה השתים עשרה    🔗

אלא שאחרי הפיה האחת־עשרה הרעה³³ באה – כזכור – הפיה השתים־עשרה ואמרה: “אומנם… אבל…” שבועיים אחרי הפיות הרעות היא פרצה למסיבה “כמו צלם משפחתי נרגש” וקראה: “אסור, אי־אפשר וחבל להשלים עם סיפוריה כפי שהם כאן, ודווקא משום מה שהושג בהם כבר.” הירשפלד מוצא הישג חשוב בשימוש בחומרים בנאליים (מודעות פרסומת, מסטיקים) שקציר מוציאה “ממציאוּת מובנת מאליה, לעניין יקר, לסגנון רוחש חיים, רוח וטעם”. אבל בתיאור אורח החיים בבית “היא אוספת קלישאות כוזבות”. גם ליוסף אורן יחס חיובי, אלא שהוא מסתייג מ“שימוש בלתי הולם בפיגורָטיביוּת” ומצטט לדוגמה “צעקותיו של מוכר הגלידה נמוגו כגלידה בחום”.

התסרוקת של ליז טילור    🔗

– כך אומרים – משוכללת־וספונטָאנית: סַפר־צמרת צמוד עמל ארוכות כדי שתֵירָאה לא־מסורקת. זו בעייתה הקשה של כל אומנות, למצוא את המיזוג שלה של טבעיות ומלאכותיות. בדברים המלווים את הספר סבור העורך, שנמצאה המזיגה הנכונה:

לפי תגובות הביקורת, המזיגה הצליחה. זיווה שמיר, למשל, מעריכה בכיוון זה:

שמיר רואה בו “ספר חדש [של] משמרת חדשה”, משבחת את השליטה והצבעוניות ומוצאת עירוב של יסודות אוטוביוגרָפיים ביסודות “בדויים ומוגזמים”.

המסר – בציטוט מציטוט    🔗

ומהו ‘המסר’? מדברי רוב הסוקרים משתמע, שהם רואים את המצטייר כעירוב צבעוני קליל של רומנטיקה וריאליזם, אשליה והתפכחות בתשתית פסימיזם המקבל את החיים, וניתן לצטט זאת מדברי העורך, המצטט את הכתובת שעל המצבה של אלפרד, המצטטת דברי משורר סיני המובאים בשירת האדמה של מאהלר:

זווית אישית?    🔗

ואגב סיום, הערה על ‘הזווית האישית’: בכל ספר, סופר וסוגיה שדרכתי בגת ביקב זה, הייתה לי נגיעה אישית. וגם כאן: לפני הרבה שנים התיישב לידי איש באוטובוס ושאל כמנהג הימים ההם: “ילד, לאן אתה נוסע?” עניתי, לחיפה. “למה?” עניתי, לבקר את אבא שלי. “איך קוראים לו?” עניתי, קריץ. “אז אתה מהמשפחה של קריץ המפורסם מחיפה?” אישרתי זאת. אבא שלי היה רופא קופ“ח. אבל כשהוסיף האיש וחקר, כמה שנים אבא כבר מנהל בקואופרָטיב, התברר, שאינני בן למשפחה המפורסמת. כעבור יובל שנים רשם לי שוטר רפורט (לא מוצדק) על הכרמל. וכשבדק את התעודות שלי, שאל: “אתה קריץ?” אישרתי. “גם אני!” הִכריז. אמרתי: “אם כך, אתה ודאי מהמשפחה של קריץ המפורסם מחיפה!” הוא אישר: זה הדוד שלו. כן, (אנחה), העולם קטן. מדבריו של ידיד, שהיה מורה בביה”ס ‘חוגים’ שעל הכרמל התברר לי, שהשוטר טעה לא רק ביחס לרפורט: קריץ המפורסם מחיפה היא – מי שהיה שמה קריץ לפני ששינתה אותו לקציר.