לוגו
מרגוע
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

1.5.92

יום שישי. ביום הזה לא עובדים אצלנו, ואני, אברהם מרגוע, בכל יום שישי נפרד מהחיים.

לא חסרות סיבות להיפרד מהחיים, שממילא אתה נידון להיפרד מהם, ועל כן מדוע לא יפה שעה אחת קודם?

את הפרידה אני מתחיל בדרך כלל מהשוק. פרידה מהמלפפון, מהעגבנייה. מהצנון והגזר והבצל הירוק. פרידה עגמומית מהפטרוזיליה ומהשמיר – זה שמו של הדבר הנפלא הזה בשפת העם, ושמו המדעי שבת ריחני.

נסה לפנות אל הרוכל בשוק ולבקש ממנו שבת ריחני.

פעם, כאשר עדיין לא היתה שפה עברית, היו אומרים “מין דג”, “מין ציפור”, “מין ירק”. היום כבר לא כך, ומצחיק אותי שמה שאני אוכל או שם במרק ובסלט, יש לו גם שם מדעי. בזה הרגע המצאתי שם מדעי לסלט: saladium officinalis, וזה להבדיל מה־.saladium rustica.

כאשר אני גומר להעמיס את הסלים שהבאתי איתי, אני הולך הביתה ומניח הכול במקרר. אחר כך אני לוקח מונית – ביום שישי אני נוסע רק במונית ולא באוטובוס וגם לא הולך ברגל – ויורד קצת לדרום תל אביב.

תל אביב היא לא מה שהיתה פעם, אבל זאת אינה חוכמה גדולה, כי היא מעולם לא היתה. חוקרי המקרא סבורים שיחזקאל בן בוזי, שהתנבא בתל אביב שעל נהר כבר, כלל לא היה בן זמנו, אלא בן הזמנים שבאו אחריו, הרבה אחריו. רמזים לכך הם מוצאים לרוב בכתיבתו, אבל השאלה שהיתה צריכה להישאל ולא נשאלה על ידי החוקרים היא: מתי בעצם זמנו של הנביא, של המתנבא?

וכאן הטעות שלהם, כי זמנו של הנביא לעולם לא יהיה אחר זמנו אלא טרם זמנו, ותל אביב אכן באמת מעולם לא היתה, אלא טרם זמנה. בכל זאת, וייאמר הדבר, בזאת העיר שבעצם קמה טרם זמנה, שם נולדתי לפני חמישים ושלוש שנים ובה אני חי עד עצם היום הזה, בכל יום שישי כמו שעון אני נפרד ממנה, נפרד מהחיים, ועכשיו, לאחר שסיימתי את כל הקניות והנחתי כל דבר במקרר כסדרו, אני הולך להיפרד מהחברים.


 

8.5.92

חיים כבר מחכה. לפניו צלחת עם חמוצים וכוס בירה גדולה. חיים מנהל בית דפוס קטן, והוא בחור אינטליגנטי. אפשר לשוחח איתו על כדורסל ועל פוליטיקה וסתם על החיים. הוא גם שובב שקט. מה שלא תספר לו הוא ישאל בסוף, כן, אבל איפה כאן הגמל?

כבר שנים לא מעטות אני מנסה להבין מאין בא לו הגמל שאותו הוא מחפש במה שלא יספרו לו.

אם הייתי, נאמר, מספר לו על טיול שעשיתי לפני שבע־עשרה שנים בסיני, מילא. אין סיפור על טיול בסיני בלי גמל. אבל אני בטוח שאם אספר לו על סיני – לא סיפרתי לו עדיין – הוא יתעמק במחשבה כמו אחד שמוכרח למצוא את מוסר ההשכל בכל מה שלא ידובר בו, ואז ישאל אותי משהו מפתיע כמו: כן, אבל איפה כאן הנקודה? או: איפה כאן הפסיק? חסר לי כאן הפסיק.

אולי זה בא לו מפני שהוא מנהל דפוס. אני באמת לא יודע.

מה נשמע, אני שואל את חיים.

הכול בסדר חוץ מהגמל, הוא עונה לי.

עד הצהריים אני נפרד ממנו. עכשיו אני הולך להיפרד מהחיות שלי. מהאריה, ומהפיל, מהקרנף ומהדוב, מהטיגריס ומהברדלס, הלא הוא הצ’יטה. אני נפרד מהם בעצב ובגעגועים, ותמה על מזלם שהתמזל להם, למצוא מקלט בגן החיות. אילו חופש הבחירה היה ניתן לי, הייתי מעדיף לסיים את חיי בכלוב, להמתין בחוסר סבלנות לביקורי שומר הגן, שיגיש לי מזון, יבדוק את בריאותי, ובכלל ידאג לכל מחסורי. אני בטוח שאותו גן עדן אבוד שממנו גורש האדם היה גן חיות, ואלוהים שברא את העולם היה שומר הגן.

הידיד הקרוב אלי ביותר מכל ידידי, האנשים או החיות, הוא האורנג־אוטן. אני מסתכל בשערו האדמוני, בלסתותיו התפוחות, בידיו הענקיות הארוכות המגיעות כמעט עד הרצפה, ובעיניו העצובות.

ושוב, אילו בידי היתה הבחירה כיצד להיוולד, לא הייתי רוצה להיוולד אדם כלל. הייתי מאוד רוצה להיות אורנג־אוטן ביער העד של סומאטרה. בודד, ללא משפחה, עם אותו קשר הכרחי ובל יגונה אל הנקבה שזיווג לי הבורא לשם המשכת המין ששמו אורנג־אוטן. הייתי רוצה לקפץ בזריזות מענף גבוה אל ענף עוד יותר גבוה, בן חורין אמיתי ללא ידיד וללא אויב; בן חורין מן המצוקה הבאה עם הדעת.

עד סמוך לשקיעה, אני עומד מולו, נפרד ממנו.

בערב אני, כרגיל, סועד בחוג המשפחה, צופה בטלוויזיה ונרדם בכורסה, עד שמעירים אותי ומציעים לי ללכת לישון.

ביום שישי הקרוב אני הולך להיפרד מהפרפרים, ומידידי הטוב צחי, זה שתמיד ובמה שלא יהיה שואל, אבל איפה כאן המה־שמו.


 

16.5.92

מבול בחוץ. רעמים. אני לא הולך לשוק.

לא בטוח שהחורף הוא הזמן להיפרד מהחורף.

אני אוהב את החורף. כל הזיכרונות העמומים שלי – זחילה בלילה בבוץ תחת מטר… אבל יש גם זיכרונות מהקיץ. למשל, זחילה בשדות קוצים תחת שמש תלאובות.

תמיד אדם זוחל למען מטרה נעלה, והיש מטרה נעלה ממלחמה צודקת? וכך הרי נפצעתי אותה פציעה שהוגדרה כבינונית. ואני טוען שנפצעתי בינונית, יען כי אני איש בינוני, ואילו הייתי איש קל הייתי נפצע פציעה קלה.

נפצעתי באביב, בחודש מארס, ויצאתי מבית החולים באוקטובר. אני זוכר את החמסין הכבד ששרר באותו אוקטובר, אבל ככה זה בארצנו.

בבית החולים התחלתי לקרוא.

לא שלא קראתי לפני כן. לא שאני משכיל מי יודע, אבל גם לא בור גדול. אבל בבית החולים התחלתי לקרוא כאחוז דיבוק. בלעתי ספרי היסטוריה ומדע בדיוני, ופעם נפלתי במקרה על “כה אמר זרטוסטרה”. מאז נכנס לי ג’וק לראש, לכתוב מחדש את “כה אמר זרטוסטרה”. וכך, מדי יום שישי, כאשר אני נפרד מהחיים, אני מתחיל מחדש לכתוב את “כה אמר זרטוסטרה”. גם את “דון קישוט” חשבתי פעם לכתוב מחדש. גם את “מלחמה ושלום”. אבל “זרטוסטרה” מתאים לי יותר.

וכך, אתמול בבוקר, יצאתי אני, זרטוסטרה ה־ןן, לחקור את טבעה של הרוח בהתייחסותה לבשר, לבוש במעיל חם ומטרייה ביד, יודע שהבורא נעלם מהשגתי ובכל זאת אני מורד בו, ולוּ מתוך הידיעה הוודאית שאני נעלמתי מהשגתו. צעדתי בכבדות, התקשיתי לעבור מן המדרכה אל מעבר החצייה בלי להרטיב את הגרביים החמים מאוד אך היודעים לספוג רטיבות בצורה מרושעת, וחשתי שאני צועד בעמק הבכא. נדמָה לי שגולגולות ישנות צפות בתעלה שנקוותה לפני המדרכה, ובאחת מאלה הגולגולות זיהיתי את עצמי, אבל לא כפי שאני היום אלא כפי שהייתי לפני שנים לא מעטות.

על דאטפת אטפוך, אמרתי לגולגולתי שלי בלי כעס וללא רחמים, ובעטתי בה.

לא צריך להיות אקרובט כדי לבעוט בגולגולתך שלך. די להיות זרטוסטרה הספקן האנין, היודע שאין לך דבר שאין לו בבואה, והיודע שהוא עצמו מה הוא אם לא בבואה של אותו משהו שהיה אמור להיות, ושכולו כלוא בתוך בבואתו בלי יכולת לגעת בממשות אלא כאשר הוא בועט בגולגולתו שלו.

זה לא היה יום לבקר את האורנג־אוטן. הלכתי אל הקרנף.

שלום, קרנף, אמרתי לו, והוא בטש בפרסותיו בבוץ.

מה שלומך סאנצ’ו, אמר לי, מבלבל את כל היוצרות, ואז פרץ בבכי ושאל אותי: היש בודד ממני?

מה אתה מחפש שם בתוך הבוץ, שאלתי, והוא הביט בי בתימהון ושאל: מה עוד יש לחפש מלבד המשמעות?

חסר לי כאן המה־שמו, אמר לי צחי, שלוֹ ספרתי בהרחבה את אירועי הבוקר שלי, בוקר אמש.

איזה מה־שמו, צחי? איזה מין מה־שמו חסר לך? שאלתי אותו, אבל רק בלבי. בפי שאלתי אותו רק איך העניינים ומה שלום כולם.

בכל זאת, לא התאפקתי, ובדרך חזרה הביתה עברתי דרך השוק. מה לא הייתי נותן ביום חורף כזה תמורת אבטיח.

בלילה נרדמתי על הכורסה, ואשתי העירה אותי ללכת לישון. היום, שבת, התעוררתי שוב חי.


 

22.5.92

עוד בלילה התחלתי להיפרד. לא יכולתי להירדם.

ניסיתי לראות סרט וידאו, לא הלך. לכתוב, לא הלך. לעשות פיפי, לא הלך.

עניין הפיפי ועניין הקקי ממרר את חיי בכלל. ואם יש משהו שבחיים שלי הייתי כבר רוצה להיפרד ממנו אחת ולתמיד, זה עניין הפיפי והקקי.

מפריע.

הלכתי לישון לפנות בוקר, קרוב לשעה חמש. היה כבר קצת אור חורף בחוץ. אבל כבר בשעה שבע התעוררתי.

הוצאתי מהתיבה את עיתוני הבוקר והתחלתי להיפרד מהחדשות. תוך כדי קריאה, התחלתי להיפרד דווקא מאלה מידידי שכבר מתו והלכו לעולמם בעידנים רחוקים.

אשתי עדיין ישנה.

במשך הבוקר התחילו להגיע טלפונים מאלה שעדיין לא הלכו לעולמם, ואינני בטוח כל כך איזו פרידה כואבת יותר, זו מהחיים או זו מהמתים, או זו שאני ואלה החיים נפרדים ממתינו שוב ושוב ושוב ושוב.

ואז ־ ־

כל הפצעים נפתחים.

יש פצעים שרק דם שותת מהם כאשר הם נפתחים, ויש כאלה שנהרות מוגלה נשפכים מהם, ואני שואל את עצמי היכן הוא אותו ים שכל נחלי הדם ונחלי המוגלה הולכים אליו והוא אינו מלא.

וישנם אלה הפצעים שבהם מעורבת המוגלה בדם.

משהו קורה ברֵיאות, והן חורקות. הכבד מתנפח, הידיים מחפשות נקודות כואבות בעור הפנים והגוף, מוצאות את הנקודות ומתענגות על הכאב החי, האומר לך שאתה עדיין כאן ולא במקום אחר שכל באיו לא ישובו. ועוד אומרות לך הנקודות הכואבות עד כמה התרגלת לכאב, כמו לנעלי בית.

ביום הפרידה השבועי שלי אני לא ממהר לצחצח שיניים, לא ממהר להתגלח, אפילו לא ממהר להתלבש. ואפילו כאשר אני הולך לקיוסק לקנות את עיתוני הצהריים של יום שישי, עיתוני הצהריים של יום הפרידה, גם לקיוסק אני הולך בבגדי בית ובנעלי בית, כי הפרידה אטית וכך היא צריכה להיות, ביישוב הדעת ובכובד ראש וללא חיפזון.

לפעמים נדמה לי שאני בודה גם את עצמי, גם את הפרידות השבועיות שלי וגם את אלה שמהם אני נפרד. לפעמים נדמה לי שאת הקרנף בדיתי, שאת האורנג־אוטן בדיתי. שאולי בעצם את כל כולי בדיתי, ואני איני קיים ובעצם מעולם לא הייתי קיים, אלא כבדיה.

אבל, אבסורד, שכן הכיצד בדיה יכולה להיות קיימת? או: כיצד משהו יכול להיות קיים כבדיה?

לא מצאתי תשובה, אלא שגם את העולם שמסביבי ואת השמש ואת הירח ואת הכוכבים ואת שביל החלב, את כל זה אני בדיתי, אני זרטוסטרה.

ובתוך היקום שבדיתי לי, גם את עצמי, זרטוסטרה ה־ןן, בדיתי, בעקבות הראשון שאותו אינני יודע מי בדה; האם אני שעשיתי זאת, או אולי הוא בדה את עצמו ואת בדייתו האציל עלי?

לך תדע. ואלה מהספקות המענגים של ימי שישי, ימי הפרידה.


 

29.5.92

לילה של סיוטים ופחדים עבר עלי.

בלב כבד אני מתחיל היום את הפרידה – שנהפכה לשגרה – מן החיים.

בימי נעורי חשבתי את עצמי משום מה למורד, ומשום כך הייתי מהרהר לפעמים באיבוד עצמי לדעת. אדון וריבון אני על חיי, הייתי אומר לעצמי כדרך הרבה בני הנעורים לפנַי ואחרַי. לא אני החלטתי מתי איוולד, אך זכותי לקבוע איך ומתי אמות.

אבל אלה הדברים שהיו עוברים במוחי עוד בטרם יצאתי, כמו כל בני דורי, אל אותה סדרת מלחמות שדומה שלא תסתיים לעולם, על קיום עמנו בארצנו. אינני זוכר לאחר איזו מן המלחמות הירהרתי לראשונה במרדנותה של המלחמה באשר היא מלחמה, בבריאה ובבורא עולם, אם אכן יש כדבר הזה. אבל כאשר השתחררתי כרגיל מאחת מן המלחמות שפרצו כרגיל, זאת היתה המחשבה וזה היה ההרהור שהירהרתי לעצמי.

לפתע נגה עלי האור וקלטתי מי ברא את הבריאה.

המוות הוא שברא אותה. המוות הוא שברא את החיים.

לא מיד קלטתי את משמעות ההרהור התמוה הזה.

תמיד ידעתי, ואין לי מושג או זיכרון מאימתי ומדוע הייתי משכנע את עצמי, שהחומר נברא עם תודעה בתוכו, תודעה המבקשת להיגלות, ולוּ לעצמה. בלילות כוכב, בטיולים בגיאיות ובמדבריות, שאין נער בארץ ישראל שלא חווה אותם, הייתי שוכב על גבי, מתבונן בשמי הכוכבים ומהרהר לעצמי שהנה, אותה ערפילית רחוקה, מה היא אם לא מצבור עצום של תודעה שאפתנית המבקשת להיגלות, והנה אני כאן על גבי שוכב, ויודע שאני ואפסי עוד, אני אדם בן חוה, אני הוא התגלותה של התודעה הקוסמית אל עצמה.

מלחמה אינה טיול, ותחת שמי הכוכבים המוארים בטנקים בוערים ומלווים בזעקות המוות של הנספים, קלטתי לראשונה את מהותה האמיתית של המלחמה. מאז לא חזרתי להזות או לחלום או להרהר על איבוד עצמי לדעת.

כי מהי המלחמה אם לא ביטויו של האדם המורד במוות שברא אותו.

אם אכן נבראתי על ידך, אומר האדם למוות, אמות ואמית בקריאה “יחי המוות”.

Viva la muerte, זעקו הפשיסטים בספרד כאשר שחטו פועלים ואיכרים, משוררים ואנשי רוח, ילדים ונשים וזקנים וטף.

יחי המוות, קראו הנאצים, וגמעו בירה בטרם הולכם להוליך עוד משלוח של יהודים אל המשרפות.

אני מהרהר במצבה הנוראה הזאת, בפירמידה שהיתה עשויה ממאות אלפים של גולגולות, שאותה הציב טימור לנג המונגולי לאחר ניצחונותיו.

על דאטפת אטפוך, אמר טימור לנג לפירמידה, והוסיף: וכל מטייפייך יטופון.

האדם המורד, אני יודע מאז, לא ינוח ולא ישקוט עד אשר ירצח את אחרון בני האדם, ואז אחרון בני האדם ימתין בחיוך מאושר למוות שברא אותו, למען יאספו אל חיקו הנצחי.

לא רק את אחרון בני האדם ירצח האדם האחרון. גם את אחרון התולעים, גם את האזוב האחרון אשר בקיר, גם את האדמה ואת כל אשר בה, גם את כל הכוכבים שהאירו את לילותיו באורות רחוקים כאשר שכב על גבו, הוזה, מתבונן בכוכבי שמים רחוקים, עלם חולם חלומות, עם גדולות ונצורות לא באו.

כן, גם את כל הכוכבים ואת כל הערפיליות ואפילו את החור השחור שממנו עתיד המוות לברוא את היקום מחדש.

אכן ארוכה המלחמה, אכן פעמים אין ספור ייכשל המרד.

אך סוף הניצחון לבוא.

כך הירהרתי לעצמי הבוקר, לפני צאתי אל סבב הפרידה שלי מהמוות.


כעת אני נפרד ממותם של אברהם דובנו, של אביו ושל אחותו, ושל אחיו ושל אמו. אני נפרד ממותה של מה שהיתה בחייה משפחה, ונהפכה במותה למשפחה מתה.

אני נפרד מגופתו, שנרקבה שבעה ימים בשדה הקרב של משמר הירדן, בימי המלחמה הגדולה לחירות ישראל, והוחזרה לאחר שאביו היה קבור כבר זה כמה ימים, ולא ידעה גופה אחת את היותה של האחרת, אף היא גופה נרקבת.

אני חושב על העיתון המדעי שכתבנו וערכנו שנינו בכיתה ו' של בית הספר העממי. בהיותנו בני אחת־עשרה, ואשר שמו היה לא פחות ולא יותר מאשר “עולם ומלואו”.

אני חושב על מקס, שגווע בחדרו כאשר כל ידידיו – ורבים היו ידידיו – ישבו בחדר הגדול וסיפרו בדיחות מצחיקות, ומקס, בחדר שבו נועד לגווע, פקח לפתע את עיניו, שהיו עצומות זה כמה שבועות, התבונן בי במבט כל כך מרוכז כמי שמצפה לשאלה אידיוטית, וכאשר שאלתי אותו מה שלומו ענה לי: זיפת.

אני יכול, אבל אין לי חשק לחשוב או להרהר בכל המפגשים שהיו לי בימי חיי עם ההולכים אל המוות.

ומדוע אין לי חשק? מדוע?

מפני שאני כמעט בטוח שלא ייתכן שאין תכלית בחיים, בשל המוות המצפה להם בקצה השביל; כי אני כמעט בטוח שאין יותר ואף לא פחות תכלית במוות מאשר בחיים, והם, כפי הנראה, שניהם, חד הם, לא תאומים, אבל אחים; חד הם, כשם שתחילתו וקצו של מה־שלא־יהיה מה הם אם לא קצותיו של קו ישר שהוא אחד ויחיד בין שתי נקודות, אבל גם זה אינו נכון, כי מכל נקודה אפשר להתחיל קו ישר אם יש נקודה שאליה הוא שואף.

ובזה הרגע אני תמה על מה שאמרתי זה עתה, ומשום מה אינני בטוח שאמרתי דבר שטות.

לחייך, פגרו של אברהם דובנו, ולחייך, גופתו של מקס.

פגר היית מיום שנולדת, אברהם דובנו, וגופה היית את גופתו של מקס הילד, ואני ופגרי וגופתי זוכרים אתכם אך לטוב.


 

31.5.92

אשתי קוראת לא רק מה שאני כותב, היא קוראת גם את מה שאני חושב. וכך היתה בטוחה שאברהם דובנו הוא ההיסטוריון שמעון דובנוב, מחברו של “דברי ימי עם עולם” שנספה בשאתו מריצה מלאה ספרים.

מה שקרה לספרים שנישאו במריצה האחרונה לא תועד. איננו יודעים אילו ספרים היו אלה ומה עלה בגורלם. יודעים אנו ששמעון דובנוב עלה בלהבות.

לא השמיימה עלה. אל תחתיות שאול ירד, שם הלהבה מרקדת ומרצדת וטורפת וטורפת ומאכלת, ומה שנאכל בלהבת ההיסטוריה הוא גם ההיסטוריה, גם ההיסטוריון וגם הבא אחריו.

חוזה שאפתן היה שמעון דובנוב, איש אשר ראה משנה סדורה גם באירועים איומים ומקפיאי רגש ודם.

מותו של שמעון דובנוב אינו אלא שורה אחת, קצרה מאוד, בדברי ימי עם עולם, ואם משנתו השאפתנית זקוקה להוכחה, הנה בא מותו כשהוא רכון על מריצה של ספרים ואישש עוד הנחה אקדמית בין שאר הנחות אקדמיות שעלייתן בלהבות היתה ההוכחה האקדמית לצדקתן.

ואני, אברהם מרגוע תולעת יעקב, מה אני אומר " ? אני אומר שלא אני הבורא את היקום ואת האדם.

שקר – הבורא לא התיימר לברוא את היקום, אלא לחצות אותו בלבד, ולהציב אדמה בין הרקיעים, ובה כל חיית השדה שאותה אכן ברא לטוב ולרע; ולאדם, בן זקוניו, את השלטון על כל אלה נתן, ולוּ אני הבורא, אל התיבה לא הייתי מכניס זוגות־זוגות, ריקה הייתי משיט אותה על פני שבעת ימים, ריקה מנפש חיה, ריקה מנפש בהמה ודגת הים ועוף השמים, ועל מעשה הבריאה הייתי ניחם – אני אברהם מרגוע התולעת – ניחם הייתי. ללא נוחם וללא נחמה וללא תוחלת, ואל התוהו הייתי קורא ואל הבוהו, כי תוהו ובוהו הם הם, ומי אם לא הם הם סוף המעשה שאינו אלא מחשבה תחילה.

אבל אני הבורא אברהם מרגוע, ככלב השב על קיאו, כבורא עולם, מה אני יודע לעשות אם לא הדבר עצמו שאותו עשיתי מלכתחילה, פעם ועוד פעם ואולי עוד פעם, אלא רק שכל פעם חיוורת יותר, דהויה יותר, סתמית יותר וחסרת תכלית ותוחלת יותר, וכן היה וכך יהי לעולמים ולעולמי עד אמן סלה ויעלצו חסידיך ויעלזו מאמיניך אמן כן יהי רצון.

סוף דבר