לוגו
ארבעה קצרים: בהיר, אפל. בהיר ואפל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

סיפור בהיר

ביום בהיר אחד, שלא כדרכי, יצאתי אל דרך בהירה, חדשה, שונה מכל הדרכים שאותן עברתי ברגל, ברכב, באוויר, בים וביבשה. צלחה עלי הרוח, וקלטתי שאותה דרך חדשה יכולה לעבור רק בתוכי. רק בקרבי, בלבי, במוחי.

הדרך אל סיפור בהיר קשה יותר מזו שהובילה אותי תמיד אל הסיפורים האפלים; אלה שבהם נחטפתי, עוניתי, הוצאתי להורג באש ובמים ובחרב ובחבל ובצליבה. כמה קשה למצוא התחלה בהירה.


הקשה מכול הוא לכתוב בגוף שלישי. אין לי שום מכר או מוֹדָע או זיכרון של איזשהו גוף שלישי, וכל סיפורי האפלים, על כן, הם בגוף ראשון תמיד.

מי יכול להיות אותו “הוא” או “היא” שאותם אבדה מלבי? הרי מעולם בעצם לא בדיתי, וכל סיפורי האפלים אמנם היו המצאה ובד, אבל הבדוי הזה שכן בתוך לבי, וממנו שלפתי אותו באזמל המנתחים שהוא עט, מכונת כתיבה, מחשב. באיזו קלילות זרמתי דרך העט אל הנייר.

אולי יש דרך להערים עליו: לכתוב אמנם “הוא”, אבל בלב להתכוון ל“אני”.

למשל: יהושע קם בבוקר, הלך להשתין, חיפש את הסבון בחדר הרחצה ולא מצא אותו. לאן נעלם הסבון? תמה יהושע, וזו היתה רק תמיהתו הראשונה באותו היום, שנועד להיות רצוף בתמיהות על גבי תמיהות.

בינתיים: לבו ניבא לו טובות. יום טוב צפוי לי היום, כך אמר. ועוד אמר: אני מנחש שהיום יביא לי בשורה גדולה, אולי אפילו כבירה.

הטלפון צילצל.

זה חייב להיות משהו טוב, אמר והרים את השפופרת.

“אני אוהבת אותך”, אמרה מלכה.

מדוע בחרתי לקרוא לך מלכה ולא רבקה? אין לי מושג. כפי הנראה, באותו הבוקר מלכה היתה משהו בהיר.

“גם אני אותך,” אמר יהושע לשפופרת, “גם אני אותך,” וכמה זה נהדר כאשר מלכה הנהדרת אומרת לי, אני אוהבת אותך, יהושע.

כן, כך היא אמרה בפירוש: אני אוהבת אותך, יהושע.

מאז אותו בוקר צלול וצח, כל חייו של יהושע היו נהדרים, בהירים, צלולים…

יהושע לא הצליח לסיים את המשפט, כי בזה הרגע בחר הטלפון שלי לצלצל ולקטוע את החוט ואת הרצף של חייו הנהדרים. מכאן אני נאלץ לקחת את עטו של יהושע בידי, ולהמשיך את מהלך חייו על פי צו לבי ומצפוני, שהרי הוא נשמט מידי כאשר צילצל הטלפון.

אולי אתן לו שם חדש? אביעזר, יועזר, ברוך.

שיהיה ברוך.

הטלפון בחדרו של ברוך צילצל ועל הקו היתה יוכבד.

“מה שלומך, אהובי?” שאלה יוכבד.

“שלום אהובה יקרה”, אמר ברוך, “זה עתה זרחת מתוך הטלפון כמו שמש חדשה על חיי”.

“תפסיק טיפשון מתוק שלי”, אמרה, “אתה השמש שלי ואני שלך, ויחד נוליד כוכב חדש ונקרא לו ארץ”.

ואכן, שניהם בראו כוכב חדש, ואחר כך היה מבול ואחר כך גלה ישראל מארצו, אבל מקץ אלפיים שנה שב ומצא אותה, וכאן עכשיו כולנו – בהירים, צחים, מאושרים, וצפויים לעתיד עוד יותר צח, יותר מאושר, יותר יצירתי, חיובי, משמעותי!!!


 

סיפור אפל

ברגעים הראשונים לא הרגשתי שנחטפתי.

לא הייתי מעלה על דעתי שידידי הישן והטוב טוביה יחטוף אותי ויענה אותי וישלח אל אשתי את אוזני השמאלית שקצץ, על מנת לסחוט את המיליון הראשון שסוף־סוף התחלתי להרוויח.

לא שהרווחתי אותו ביושר, חלילה. בכל אופן, לא את המיליון הראשון, ואני היודע שזכיתי בו תמורת ידיד טוב שהסגרתי למבקשי נפשו.


 

בהיר

כה אמרה ציפורה לחיים:

אני נורא אוהבת אותך.

יהיו לנו עשרה ילדים.

הילד הראשון ייהרג בסיירת גולני. השני בסיירת אגוז. השלישי יהיה רב־סרן והוא ייהרג בהתקפה על טוברוק.

הרביעי ייהרג סתם בתאונת דרכים. החמישי בתאונת מטוס.

בתנו לימור תתאלמן מבעלה, טייס קרבי שייפול במלחמה נגד עיראק.

השישי ימות מסרטן.

השביעי יקבל, לאחר מותו את “עיטור העוז”.

השמיני יהיה רמטכ"ל, והוא יצא לגמלאות ויהיה חבר כנסת ולימים שר הביטחון.

כשר הביטחון, הוא ישלח את ילדנו התשיעי להיהרג מעל טוברוק בפעולת נקם על מותו של ילדנו השלישי בשמי טוברוק.

בננו העשירי, יוחנן, יישאר בחיים ויהיה נכה צה"ל.

אני יודעת שאתה, בעלי, לעולם לא תזיל דמעה. גבר אמיתי.


 

אפל

התעוררתי בחדר אפל. איזה גירוד הציק לי. מיששתי וגיליתי שאני שוכב על מצע מזוהם (לא עיני ראו, אפי הבחין בצחנה) וכל מיני דברים עקצו אותי.

שוב זה קורה לך, נזפתי בעצמי. איזו שטות עוללת שוב? מדוע אתה חייב, לפחות אחת לכמה שנים, למצוא את עצמך בכלא אפל בניקרגואה, בנגסאקי או בארץ אפריקנית כלשהי?

מי שלח אותך? לאן? לעשות מה? למנוע מה?

מדוע שולחים תמיד דווקא אותך? שימצאו כבר מחליף. אתה גם לא כל כך טוב, והגיע הזמן שמישהו יגיד לך ולהם לעזוב אותך.

אני מנסה לנחש, על פי הריח, באיזה חלק של כדור הארץ נכלאתי בפעם הזאת. הצרה היא שסוג הצחנה שאני כה מורגל בו הוא אוניברסלי. אני מתכוון לצחנת היקום כולו, לא זאת של פלנטה זאת או אחרת, ולא מן הנמנע שברגע זה אני כלוא במושבה במאדים או בצדק.

אור נדלק בחדר. כושי גדול מושך אותי מן השמיכה, והנה שוב, כמימים ימימה אני מובל אל החקירה הבלתי נמנעת.

מה שמך, שואל חוקר שחור ממושקף.

יהושע בהירי, זה שמי.

כנראה שוב שקעתי בעילפון, כי שוב התעוררתי באפלה על המצע המזוהם, וכנראה שוב הוכיתי עד שהתעלפתי, וכך זה יחזור חלילה, ואולי פעם אחת סוף־סוף לא אצליח להיחלץ ואוצא להורג.

אולי כבר נהרגתי. אולי גם בעולם הבא צפוי לשכמותי רק כלא מצחין.