כַּאֲשֶׁר הָרְחוֹב נָדַם

וְנִרְדָּם כָּל בֶּן אָדָם,

וְכָבוּ כָּל הָאוֹרוֹת

בַּפָּנָסִים וּבַמְנוֹרוֹת,

בְּשִׂיחָה אָז נִכְנַס

הַפָּנָס עִם פָּנָס.

הוּא אָמַר לוֹ: יְדִידִי,

אֲנִי עוֹמֵד כָּאן יְחִידִי;

תָּמִיד אוֹתוֹ מַרְאֶה סְבִיבִי,

– אָנָּא, עָזְרֵנִי, חֲבִיבִי:

הֲלֹא מֶרְחָק קָטָן בֵּינֵינוּ,

הָבָה, נַחֲלִיף מְקוֹמוֹתֵינוּ.

וְכָךְ עָנָהוּ הַפָּנָס:

אַף מְקוֹמִי עָלַי נִמְאַס;

אֵלֵךְ מִפֹּה בְּחֵפֶץ לֵב,

– בּוֹא, יְדִידִי, וְנִתְחַלֵּף.

וְעוֹד קָרְאוּ לַחֲבֵרִים,

לַפָּנָסִים הָאֲחֵרִים,

וְהִתְחַלְפוּ בִּמְקוֹמָם

מִשְׂדֵרוֹת רוֹטְשִׁילְד עַד שְׂפַת הַיָּם…

כְּשֶׁעָבְרוּ תּוֹשָׁבֵי הָעִיר,

אָדָם מֵהֶם אַף לֹא הִכִּיר

בַּפָּנָסִים עַל שְׂפַת הַיָּם

כִּי הֶעְתִּיקוּ אֶת מְקוֹמָם.

וְגַם שׁוֹטֵר אֶחָד עָבַר

וְלֹא שָׂם לֵב אֶל הַדָּבָר.

רַק הַיָּרֵחַ בַּלַּיְלָה עֵר,

רָאָה אֶת זֹאת – גַּם לִי סִפֵּר;

וְגַם הוֹסִיף כִּי בַּלֵּילוֹת

הָאֲרֻבּוֹת מְטַיְּלוֹת:

בְּכָל קַצְוֵי הָעִיר חָגוֹת

וּמַחֲלִיפוֹת אֶת הַגַּגּוֹת.