– עלוּבת־נפש שכּמוֹתה! אֵימתי פּישפּשה וּמצאה עֵת לָלדת? בּעֶרב יוֹם טוֹב!
– בּרוּךְ שהחיינוּ וקיימנוּ והגיענוּ לנַחַת זוֹ!
– אִם נמצא חן בּעֵיני אלוֹהים, והיה זה בּן זכר דווקא. הנה תּראוּ בּעֵיניכם!
– אֵין זאת כּי־אִם תּלד אֶת משיח!
– זה ינַחמנוּ מענינוּ!…
דברים שנוּנים אֵלוּ וכיוֹצא בּאֵלוּ היוּ נשמעים כּל אוֹתוֹ היוֹם בּביתוֹ של הניךְ הנַגָר. ורייזיל התהפּכה בּציריה, התכּווצה ונאנקה מעצמת מַכאוֹביה ולא מצאה מקוֹם לעצמה להיסתר בּוֹ מעוֹצר צרה ויגוֹן.
פּעמים היתה פּוֹרשׁת לקרן־זוית, מתחַבּאת מעֵין רוֹאִים, תּוֹלשת שׂער ראשה, נוֹשכת בּשׂרה בּשיניה ושוֹאֶלת אֶת נַפשה לָמוּת.
– ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! אֵל רחוּם וחַנוּן! עזרני אַךְ הפּעם וקח־נא אֶת נַפשי ממני!…
רייזיל חָשה בּחבלי־לידה מבּעוֹד בּוֹקר, אֶלָא שכּל אוֹתוֹ היוֹם התאַמצה להסתּיר אֶת הדבר, לבל יִוָדע לאִיש. ורק לפנוֹת עֶרב, כּשצירי יוֹלדה אחָזוּה בּכל תּוֹקף, הטילה עצמה לתוֹךְ מיטתה והתחילה פּוֹכרת ידיה וחוֹרקת שיניה, פּניה מוֹריקים וּמצהיבים, והיא צוֹעקת בּקוֹל אָיוֹם ונוֹרא:
– אִמא, אִמא! מי יִתּן מוּתי עתּה!…
שׂרה־רחל המילדת, שעמדה ליד מיטתה, כּבר ראתה בּחַייה מַראוֹת כּאֵלה. גָחנה אֵליה בּשרווּליה המוּפשלים עד מַרפּקי זרוֹעוֹתיה הצנוּמוֹת והשחוֹרוֹת ועוֹדדה אוֹתה בּדברים רכּים:
– צעקי, צעקי, בּתּי! הרימי בּמרוֹם קוֹלךְ! יפה צעקה לנשים בּשעת לידתן. עוֹד צעקה אַחַת – ותתגבּרי, אִם יִרצה השם, על מַכאוֹביִךְ ותצאִי מהם בּשלוֹם. אִמךְ בּעוֹלם האמת מסַייעתּךְ עכשיו, מַפּילה תּחינתה עליִךְ. אָביךְ אַף הוּא עוֹמד בּשעה זוֹ לפני בּית־דין של מַעלה כמליץ־יוֹשר עליִךְ. עוֹד מעט, בּתּי, ותעמדי בּנסיוֹן, אִם יִרצה השם, עוֹד רגע ואַתּ חוֹבקת בּן – הוּא ינחמךְ מכּל צרוֹתיִךּ…
הצירים חוֹלפים רגע, ורייזיל מוּטלת על מיטתה כּנדהמה, כּשיכּוֹרה וּשתי אָזניה מצילוֹת. רייזיל אֵינה ישנה, ורק נרעשת היא וּמבוּלבּלת ואֵינה יוֹדעת אֶת נַפשה. אֶפשר כּבר בּא קצה? אוּלי כּבר הגיעה שעתה לָמוּת? אבל רייזיל אֵינה רוֹצה למוּת. לא! עדיִין יֶש לָה תּקוָה, עדיִין עֵיניה תּלוּיוֹת אֶל ריבּוֹן העוֹלָמים, כּי ירחמנה וישיב לה את זטיל בּעלה ממרחַקים לחַדש עִמוֹ נעוּריה וּלהתענג עִמוֹ על רוֹב טוּב.
זטיל היכן הוּא?
זטיל החַייט עזב את אִשתּו הצעירה כּעבוֹר חדשים אחָדים אַחרי חתוּנתם והלך למדינת־הים לבקש פּרנסה. לאַמריקה נדד. הכּל נוֹדדים עכשיו לאַמריקה. נדד גם זטיל – ואֵיננוּ, צלל כּעוֹפרת בּמַיִם אַדירים!
"וַדאי מצא שם אַחרת נאָה ממנה וקיבּל נדוּניה שנית, הלוַאי תּבוֹא עליו מאֵרה, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!”
כּךְ היוּ מסיחים בזטיל החַייט כּל יוֹשבי כּתריאֵליבקה וכל גָרי בּית הניךְ הנַגָר. הכּל מגנים אֶת זטיל ושוֹלחים בּוֹ לָשון. הכּל חוּץ מרייזיל.
רייזיל לא כן חוֹשבת על זטיל. יוֹדעת היא אוֹתוֹ וּמכּירה אֶת טיבוֹ יוֹתר מכּוּלם, אַף־על־פּי שלא שהתה עמוֹ אֶלָא אַרבּעה חדשים.
רייזיל מצפּה לזטיל בּכליון־עֵינַיִם, מחַכּה לוֹ בּכל יוֹם שיבוֹא, בכל עֵת וּבכל שעה. לוּא רק חָיה יִחיֶה, לוּא רק בּריא יִהיֶה ושלם בּגוּפוֹ, כּי־עתּה וַדאי לה, שיבוֹא, ואִם לא יבוֹא בּקרוֹב, יִפקדנה בּמכתּב. בּמכתּב יִפקדנה ואֶת תּמוּנתוֹ יִשלח לה. הוֹי, אִילוּ ריחמוּה מן השמַיִם והגיע אֵליה מכתּבוֹ עִם תּמוּנתוֹ, מי היה דוֹמה לה?
וכךְ היתה רייזיל מחַכּה ימים רבּים. כּמה לילוֹת לא נתנה שינה לעֵיניה, כּמה דמעוֹת שפכה בּמסתּרים, כּבשה פּניה בּכּר וּבכתה בּחשאי, לבל תשוּרנה עֵין זר, לבל יִתעצבוּ אוֹהביה ולא יִשׂמחוּ שׂוֹנאֶיה על ענוּת־נַפשה הגדוֹלה.
וענוּת־נַפשהּ היתה גדוֹלה מאוֹד. כּי הנה בּא היוֹם ורייזיל ידעה פּתאוֹם כּי הרה היא. אוֹי ואבוֹי לחָיֶיה, מַה תּעשה וּלאָן תּפנה? אִילמלא מוֹרא שמים וּמוֹראה של גיהינוֹם, היתה שוֹלחת יד בּנַפשה.
פּעם אַחַת, כּשעמדה עַל שׂפת הנהר וכיבּסה בּגדי־לבן, יצא השׂטן והסיתה, כּי תּטיל עצמה אֶל המיִם. נזכּרה רייזיל בּעוֹלָם הבּא, חטפה בּידיה אֶת צרוֹר לבניה והתחילה רצה אֶל בּיתה מתוֹךְ אֵימת־מות, כּל עוֹד רוּחָה בּה. עוֹד היא רצה והנה שׂרה־רחל המילדת בּאה לקראתה.
– בּתי, מַה לךְ? לָמה תּרוּצי כּל־כּךְ? – שאָלתּה שׂרה־רחל.
נתנה רייזיל אֶת קוֹלה בּבכי־תמרוּרים, עמדה וּבכתה כּתינוֹקת. ושׂרה־רחל המילדת, שעין פּקוּחָה לה וּמוּמחית היא לאוֹתוֹ דבר, הבינה מיד עד היכן הדברים מַגיעים, והתחילה מפייסת וּמשדלת אוֹתה, מַטיפה נטפי תּנחוּמים על פּצעי לבבה.
– כּל זה מעשה אלוֹהינוּ הוּא. – פּתחה שׂרה־רחל ואָמרה לה. – מעשה אלוֹהינוּ ונפלאוֹתיו. מי יוֹדע, אוּלי בּזכוּת זה יבוֹא זטיל?…
שמעה רייזיל אֶת שם זטיל, מיד פּרץ כּל דמה אֶל פּניה. וּשתי הנשים פּרשׁוּ וישבוּ על סוֹללה של אַחַד הבּתים בּרחוֹבה של עיר, התלחשוּ זוֹ עם זוֹ, חישבוּ וּמנוּ לפי מנין אצבּעוֹתיהן – וקמוּ והלכוּ אִשה לביתה.
כּל־זמַן שיכלה רייזיל להסתּיר אֶת סוֹדה מעֵין־רוֹאים, לא יָדע איש אִתּה דבר. אךְ הנה הגיעה השעה ולא יכלה עוֹד להצפּינוֹ, וּמאז היה בּיתוֹ של הֶניךְ הנַגָר כּגהינוֹם. נדמה לה, כּי הכּל מַבּיטים אַחריה, הכּל מדבּרים בּה וּמראים עליה בּאֶצבּע. וּביחוּד היתה נַפשה סוֹלדת, כּשהיוּ דוֹרשים אֶת זטיל בּעלה לגנַאי וּמקללים אוֹתוֹ בּפניה קלָלוֹת נמרצוֹת. כּל מי שנגע אלוֹהים בּלבּוֹ היה שוֹלח לָשוֹן בּזטיל ושוֹפךְ דמוֹ כּמיִם. ויוֹתר מִכּוּלָם התנַקמה בּוֹ לאָה האוֹפה. לאה האוֹפה, כּשנתגלגלוּ בּה המוֹן רחמיה על רייזיל, היתה מַגישה לה פּרוּסַת חַלָה חַמה, או חררה אפוּיה מִמשאַרתּה, ואוֹמרת לה בּשעת מעשֶׂה:
– היליכי רייזיל, טעמי מַאפה־תנוּר זה, הלוַאי יֵחָנק שם בּאַמריקה, המנוּוָל שלךְ, בּפרוּסת לחמוֹ הראשוֹנה, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, אב רחוּם וחנוּן!
– אילוּ ידע זה, לכל הפחוֹת, כּי עוֹד מעט ויִהיֶה אָב, תּפּח רוּחוֹ שָם! – עוֹזרת פרוּמה המלמדת על ידה.
– ולוּא גם ידע אוֹתוֹ חייט, יבוֹא רקב בּעצמוֹתיו, הלא תּדד שם שנתוֹ מעֵיניו! – מוֹסיפה גם אַסנה התּרנגוֹלָנית נוֹפךְ מִשלה.
הנשים הלַלוּ כּוּלָן שכנוֹת הן, היוֹשבוֹת בּכפיפה אַחַת עם רייזיל בּביתוֹ של הניךְ הנַגָר. כּל אַחַת יש לה קרן־זוית שלה, אִשה וּמחיצתה המיוּחדת בּשבילה, אִשה וכליה וּמטלטליה, כּריה וכסתוֹתיה, בּעלה וִילָדיה. והילָדים, בּרוּךְ השם, מרוּבּים. התכוּנה בּבּיִת רבּה תּמיד והמהוּמה גדוֹלה מאוֹד – שָם שאוֹן ורעש וּצוַחָה. התּינוֹקוֹת נצים וּמתנַגחים. הנשים אוֹפוֹת וּמבשלוֹת כּוּלן בּתנוּר אֶחָד, הוֹלכוֹת רכיל, מוֹציאוֹת לעז אַחַת על חברתּה, מתקוֹטטוֹת וּמקנתּרוֹת זוֹ את זוֹ בּדברים, רבוֹת בּיניהן וּמתפּייסוֹת, שוֹאלוֹת וּמשאילוֹת אשה לִרעוּתה קדירוֹת ויעוֹת וּכלי־חרס וּפכּים קטנים, שׂמחוֹת כּוּלן בּשׂמחה אַחַת וחיוֹת כּמעט חַיֵי משפּחה אֶחָת.
רייזיל התעוֹררה כאִילוּ מתּוֹךְ שינה והרימה קוֹל זוָעוֹת:
– אֵלי! אֵלי! אֵלי!
– כָּךְ בּתּי, כָּךְ תּרימי קוֹלךְ! – עוֹדדה אוֹתה שׂרה־רחל המילדת. – עכשיו אחָזוּךְ הצירים האַחרוֹנים, חבלי־הלידה האמתּים. עוֹד צעקה אַחַת וּשתים ושלוֹש כּי תּצעקי – ותעברי, אִם יִרצה השם, בּשלוֹם… כּךְ, כּךְ… מַזל טוֹב לָךְ בּתּי! בּן נוֹלד לָךְ, בּן זכר!
כּשהמליטה רייזיל אֶת בּנה, מיד מיהרוּ אֵליו הנשים לרחוֹץ את בּשׂרוֹ וּלחַתּלוֹ בּחיתּוּלים וּלהתבּוֹנן אֶל פּניו, לראוֹת למי הוּא דוֹמה – ושלוֹש הנשים קראוּ כּוּלן פּה אֶחָד:
– יבוֹא רקב בּפניו! הלא הוּא זה, כּוּלוֹ הוּא, בּצלמוֹ וכדמוּתוֹ!
אַחַר־כּךְ התחילוּ דנוֹת שלשתּן בּדבר מרק־עוֹף לפי היוֹלדת. כּל אַחַת נזפה בּחברתּה, שהתרשלה ולא דאגה ליוֹלדת להכין לה עוֹף לשעת הצוֹרךְ. אֶת כּל הקוֹלר תּלוּ בצוָארה של אַסנה התּרנגוֹלָנית.
– הלא אַתּ אִשה יהוּדית, שמסחָרךְ בּעוֹפוֹת, – כּלוּם קצרה ידךְ להפריש עוֹף אֶחָד בּשביל היוֹלדת שבועיִם קוֹדם לכן? דוֹחַן היִינו קוֹנוֹת אנחנו, וגם אֶת דמי השחיטה היִינו נוֹטלוֹת על עצמנוּ.
לאָה האוֹפה חָשׂפה זרוֹעוֹתיה ועמדה לאפוֹת מַאפה־חמאָה בּשביל רייזיל, וּפרוּמה המלמדת רצה לבשׂר אֶת הבּשׂוֹרה לבעלה, לחַיִים־חָנה המלמד, ודרשה ממנוּ בּכל תּוֹקף, שיניח אֶת כּל המלָאכוֹת וישב לכתּוֹב שיר־המַעלוֹת לכבוֹד הרךְ הנולָד.
נזדרז חַיִים־חָנה המלמד והניח אֵת כּל המלָאכוֹת וישב וכתב מין שיר־המַעלוֹת, שדוגמתו עין לא ראתה אפילוּ אֵצל העשירה שבּיוֹלדוֹת כּתריאֵליבקה. מתוֹכוֹ של אוֹתוֹ שיר־המַעלוֹת נתגלָה ציוּר מַעשה ידי־אָמן, שהיה מצוּיר כעין צריף, רחב מלמַטה וצר מלמַעלה, כזה:
מצדוֹ בּא כּתוּב שהיה מסוֹרס פַּעם וּשתּים ליֶתר תּוֹקף:
מכשפה לא תּחַיֶה
לא מכשפה תּחַיֶה
תּחַיֶה לא מכשפה
וּמתּחתּיו היה כּתוּב בּאוֹתיוֹת גדוֹלוֹת מאִירוֹת־עֵינַיִם:
סיני וסַנסיני וסַמַנגלוֹף
לילית וכל כּת דילָה חוּצה
הלא הם השמוֹת המוּפלָאִים, המשמשים תּריס בּפני עֵין־הרע וּבפני שדים ורוּחוֹת וּמַזיקים. סוֹף דבר, לא היוּ רגָעים מוּעטים עד שסיפּקוּ ליוֹלדת אֵת כּל צרכיה.
והיוֹלדת עצמה היתה שוֹכבת אוֹתה שעה בּמיטתה, מתבּוֹננת אֶל הנשים הטוֹרחוֹת בּשבילה וּמהרהרת בּלבּה:
– הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ישלם שׂכרן. בּמה זכיתי לכךְ? מי אני וּמה מַעשׂי הטוֹבים?…
אוֹתו היוֹם, כּשנפטרוּ הגברים ממלאכתּם, התחילוּ דנים בּצרכי בּרית־מילה. הניךְ הנַגָר, אַף־על־פּי שאֵיננוּ יהוּדי עשיר וּבנים זכרים לא חָשׂךְ אלוֹהים גם ממנוּ, מכּל מקוֹם עמד וּמסר מוֹדעה, כּי מאַחַר שהשׂמחה בּמעוֹנוֹ היא, הריהוּ רוֹצה, שהמצוָה תּהיֶה כּוּלָה שלוֹ וכל עניני הבּרית יִהיו מוּטלים עליו. נתעוֹררוּ שאָר השכנים ועמדוּ לתבּוֹע אֶת עלבּוֹנם:
– הכיצד? למה תּהיה המצוָה כּוּלָה שלו? בּמה זכה לכךְ? כּלוּם דרשה נאה דרש? הבּרית של כּוּלָנו היא!
כּשהגיעוּ הדברים לידי חלוּקת הכּיבּוּדים פּרצה שוּב מריבה. כּסבוּר היה הניךְ הנַגָר, מכּיוָן שבּעל־הבּית הוּא, מסתּמא יִהיֶה הוּא הסַנדק. אַךְ הניךְ הנַגָר סבר וטעה גם הפּעם. נמנוּ וגָמרוּ, כּי אין סַנדק נאה מרב חַיִים־חָנה המלמד, מפּני שרב חַיִים־חָנה המלמד, עליכם לָדעת, יהוּדי בּן־תּוֹרה הוּא. נכנע גם הניךְ הנַגָר והוֹדה בּעל כּרחוֹ, כּי מתּחילה אַף הוּא היה סבוּר כּךְ. וּבשׂכר זה כּיבּדוּ אוֹתוֹ בּכיסא־של־אֵליהוּ, ואֶת המציצה נתנוּ לבעלה של אַסנה התּרנגוֹלָנית, לפי שבּעלה של אַסנה התּרנגולָנית יהוּדי קפּדן הוּא ואֵינוֹ נוֹח לויתּוּרים.
סוֹף־כּל־סוֹף יצאוּ מחלוּקת הכּיבּוּדים בּשלוֹם.
כּלוּם היוּ חסרים אֶלָא דבר אֶחָד, שהוּא עיקר כּל העיקרים בּברית־מילה: היכן יִקחוּ מַשקה?
– מַשקה? – נענתה שרה־רחל המילדת ואָמרה. – הלוַאי לא יֶחסַר לָנו כּל טוּב, כּשם שלא יֶחסַר לָנוּ מַשקה!
ושׂרה־רחל המילדת נזדרזה ושׂמה על עצמה אֶת בּוּרנסה, בּוּרנַס־החתוּלים אשר לה, ויצאה אֶל חתנה יוּדיל המוֹזג, המוּמחה לעשׂית מַשקאוֹת מתוּקים. והביאה אוֹתוֹ אֶל הבּרית וּבידוֹ שני בּקבּוּקים מלאים מין ייש אָדוֹם, שקוֹראִים קראמבּאבּוּליה. וּכשטעמוּ בּעלי הבּרית כּוֹס קראמבּאבּוּליה לאַחַר הדגים המפוּלפּלים, אוֹרוּ עֵיניהם, וכוּלָם נתלהבוּ מתּוֹךְ שׂמחה והתחילוּ מברכים זה אֶת זה לחַיִים.
– לחַיִים! – קרא הסַנדק, הוּא רב חַיִים־חָנה המלמד, יהוּדי שנמרט זקנוֹ מלחיוֹ האַחַת וּמטפּחת שחוֹרה וּמבהיקה כּרוּכה לצוָארוֹ. – לחַיִים! הלוַאי יגיעֵנו אלוֹהים לשתּוֹת בסעוּדת בּר־מצוָה שלוֹ.
– לחַיִים! – החזיק אַחריו כּיסא־של אֵליהו, הוּא הניךְ הנַגָר. – לחַיִים! הלוַאי יגיעֵנו אלוֹהים לשתּוֹת בּיוֹם חתוּנתוֹ.
וּבעל־המציצה, בּעלה של אַסנה התּרנגוֹלָנית, חַייל מחיל ניקוֹלאי הראשוֹן, ששׂפתיו עבוֹת וּשחוֹרוֹת, הריק אֶל קרבּוֹ שלוֹש כּוֹסוֹת בּבת אַחַת וּפנה אֶל המסוּבּים בּברכה כּפוּלה וּמכוּפּלת:
– לחַיִים! הלוַאי יגיעֵנו הקדוֹש־ בּררררוּךְ־הוּא לשתּוֹת ולחזוֹר ולשתּוֹת בּבריתוֹת וּבבר־מצווֹת וּבחתוּנוֹת אֶצלו ואֵצל בּניו ובני־בניו ובני־בני בניו!
והנשים אַף הן טעמוּ מעט לחכּן, וּפרח אוֹדם בּלחָייהן, וכוּלן פּצוּ פּיהן והתחילוּ מדבּרוֹת בּבת אַחַת, מגרגרוֹת בּהמוּלה רבּה כּאוָזים.
אַחַר־כּךְ הוֹציאוּ הגברים אֶת השוּלחנוֹת ואֶת הסַפסלים מן הבּית והתפּשטוּ, בּמחילה מכּבוֹדם, אֶת קפּוֹטוֹתיהם ויצאוּ לרקד, והיתה השׂמחה גדוֹלה, כּשׂמחַת־תּוֹרה בּשעתה.
ועל המיטה מאחוֹרי הוילוֹן הישן והקרוּע, המקוּשט כּוּלוֹ, מלמעלה למַטה, בּשירי־המַעלוֹת, ישבה רייזיל היוֹלדת, חוֹבקת בּזרוֹעוֹתיה אֶת בּנה הנימוֹל, המחוּתּל סמַרטוּטים, מתרפּקת עליו, מאַמצת אוֹתוֹ אֶל לבּה וּמתבּוֹננת אֶל האנשים האֵלה, הטוֹבים והרחמנים, המברכים אוֹתה בּרכוֹת כּל טוּב. אֵין רייזיל יוֹדעת, בּמה זכתה לכךְ, והיא מַבּיטה על בּנה הרךְ, על נחמתה האַחַת. וזנה עֵיניה בּוֹ.
– כּוּלוֹ דוֹמה לוֹ! הוּא בּצלמוֹ וּכדמוּתוֹ!
וּשתי דמעוֹת ניתלוֹת בּעֵיניה היפוֹת, הכּחוּלוֹת והעמוּקוֹת, יוֹרדוֹת וּמתגלגלוֹת בּפניה המעוּנים והחיורים ונוֹפלוֹת על חָזה הצעיר והלבן.