מתוך ספר חוסר־המנוחה
תירגם: יורם ברונובסקי
“ספר חוסר המנוחה” הוא קובץ גדול של כחמש מאות קטעי־פרוזה שונים, בתוכם קטעי־יומן ווידויים אוטוביוגרפיים אחרים, בצד מסות, מכתמים וסיפורים שחיבר המשורר הפורטוגלי פרננדו פֶּסוֹאָה (1888–1935). קטעים אחדים פורסמו בעיתונות הספרותית של ליסבון בשנות העשרים, אך הספר כולו יצא אסוף מתוך כתבי־היד הרבים שבעיזבון בעריכתו של המומחה ליצירת פסואה, ז’אסינטו דו פראדו קוֹליו, רק כשלושים וחמש שנה לאחר מות פסואה. על מהדורה זאת (הוצאת אטיקה, ליסבון 1982) קראו תיגר מומחי־פסואה אחרים הסבורים שיש לערוך אחרת את הקטעים הרבים מאוד. מהדורה חדשה של “ספר חוסר־המנוחה”, בעריכה חדשה, עומדת להופיע בקרוב.
פרננדו פסואה ייחס את חיבור קטעי הספר לאחד ברנרדו סוארֶס, “עוזר למנהל חשבונות בבית־עסק גדול במרכז ליסבון”. זהו אחד ההטרונימים (השמות האחרים) של המשורר בעל המסיכות הרבות, שמקור שמו האמיתי במלה הלטינית המציינת מסיכה. שני הקטעים שלהלן תורגמו מתוך המהדורה של דוֹ פראדו בעזרתה של הגברת מריה קארוליו־לויד, ספרנית באולם־העיתונות של שגרירות ברזיל בלונדון, שסיפקה לי כמה ספרים נחוצים ועזרה בהבנת סתומות אחדות.
קריאת עיתונים 🔗
קריאה בעיתונים היא תמיד טורדנית מנקודת הראות האסתטית, אך היא עשויה להטריד גם מנקודת־הראות המוסרית, אפילו את מי שאינו נטרד בקלות בבעיות מוסר.
כאשר אנו קוראים על תוצאותיהן של מלחמות ושל מהפיכות (והרי תמיד תמצא אחת מהן מתחוללת אי־שם) סופנו שאנו משתעממים במקום שנחוש אימה. ולאו דווקא האכזריות שממנה סובלים כל המתים והפצועים הללו, לאו דווקא הקורבן של אלה הנופלים במאבקם, או אלה המתים בלי מאבק, היא המדכאת את רוחנו. מה שמדכא הוא האיוולת המקריבה חיים ורכוש למען משהו שבסופו של דבר הוא תמיד חסר תועלת. כל האידיאלים וכל השאיפות אינם אלא מהומות־שווא שמקימות מיילדות ממין זכר. אין אימפריה שכדאי לשבור למענה בובה של ילד כלשהו. אין שום אידיאל השווה שיקריבו בשבילו רכבת צעצוע. מה התועלת באימפריה? מה הריווח באידיאל? בסופו של חשבון זה תמיד אותו הדבר, האנושות – והאנושות גם היא אותו הדבר תמיד, משתנה אך לא ניתנת לשיפור, מיטלטלת כה וכה אך לא מתקדמת. כשאנו ניצבים לנוכח מהלך הדברים שאין לשנותו, מצוידים בחיים שקיבלנום בלי דעת איך ולשם מה ושנאבד אותם מבלי דעת מתי, ניצבים כשפנינו אל עשרת אלפי משחקי־השחמט שבהם מסתכמים מאבקי־החיים של כולנו, עם כל השעמום שבתהייה חסרת תועלת על מה שלעולם אינו מתממש, מה עוד יעשה האדם החכם מלבד שיבקש מנוח לנפשו, ירצה לחדול מן ההכרח לחשוב על אודות החיים? שהרי די בכך שחיים, די במקום שנקרה לך תחת השמש, באוויר הצח, ולפחות די לחלום על כך שיימצא לך שלום בצד השני של הגבעה.
היום, באחת מאותן הזיות 🔗
היום, באחת מאותן הזיות בהקיץ שהן חסרות־שחר ומשפילות כאחת, ועם זאת הן מהוות את חלקם העיקרי של חיי הפנימיים, דמיינתי לי שאני חופשי, חופשי לעולם ועד, מעבודתי ברחוב דוֹס דוּאדוֹרֶס מן המעביד שלי ואסקֶס, ממנהל־החשבונות הראשי מורֶאירה, מכל הפקידים, מן הנער השליח, מן השוער ומן החתול של המשרד. ידעתי בהזייתי זו תחושה כזאת של חירות שהיה זה כאילו הציעו לי האוקיינוסים הדרומיים את מיטב איי־הפלאות שלהם, גם אלה שעדיין לא התגלו. משמעותו של דרור שכזה תהיה מנוחה, הישגים אמנותיים, ההגשמה האינטלקטואלית של הווייתי.
אך פתאום, בעודי מעלה כל זאת בדמיוני בשבתי בבית־הקפה בעת הפסקת־הצהריים הקצרה שלי, פלשה לתוך חלומי תמונה לא־נעימה והרגשתי שאם תתגשם הזייתי אצטער על כך. כן, אומר זאת שוב תוך פירוט מסוים המייצג פירוט רב עוד יותר שהעלתה בי הזייתי: אצטער אם תתגשם הזייתי. הרי מעבידי ואסקס, מנהל החשבונות הראשי מוראירה, בורג’ס הקופאי, וכל אותם הצעירים נעימי־הסבר כמו הנער העליז הלוקח את המכתבים אל הדואר, השוער האדיב הנכון תמיד לשירותך, החתול הידידותי כל־כך – כל אלה נעשו לחלק מחיי; לא הייתי יכול לזנוח אותם בלי להזיל דמעה, בלי שיומחש לי שגם אם כל הסביבה הזאת היתה בעוכרי מכל הבחינות, היא היתה בכל זאת לחלק ממני, כך שפרידה ממנה תהיה בבחינת מוות למחצה.
זאת ועוד: אם יהיה עלי להיפרד מכל זה כבר מחר, יהיה עלי להוריד מעל ראשי את הכובע התואם את מנהגי רחוב דוֹס דוּאדוֹרֶס, לאן אפנה – שהרי יהיה עלי לפנות לאיזה מקום? ואיזה כובע אחר יימצא לי, שהרי יידרש לי כובע שונה מזה שאני חובש עכשיו?
לכולנו מעביד ששמו ואסקס, מעביד שלאחדים מאתנו מותר לראותו פנים, ואילו אחרים לעולם לא יוכלו להתייצב בפניו. לדידי שמו באמת ואסקס, הוא שמח וטוב־לב, נעים למדי באורחו־ורבעו, אם גם מהיר ואלים לעתים אך תמיד כן ופתוח, דורש בעקשות את טובת־עצמו, ועם זאת הגון בהגינות יסוד, הגינות הרחוקה מלהיות נחלתם של גאונים כבירים רבים, ורחוקה מלהתלוות לרבים מפלאי הציוויליזציה באשר הם, מימין ומשמאל. בעיני אחרים כל התכונות הללו של אישיות משמעותן הכוללת ריקנות גרידא, תאווה לעושר רב יותר, תהילה, אולי אלמוות… כך או כך, אני מעדיף את ואסקס, האיש שהוא מעבידי, ושבעת משבר הוא מסוגל לעזור לי טוב יותר מכל המעבידים המופשטים שבעולם.
לפני כמה ימים אמר לי חבר שהוא שותף בעסק משגשג שיש לו סניפים בכל המדינה, כשהוא נותן את דעתו על משכורתי הנמוכה: “הלא זה ניצול מחפיר”. זה הזכיר לי את מה שידוע לי זה כבר שאמנם זה נכון, שאני מנוצל בעליל, אלא שהרי כולנו צריכים להיות מנוצלים, אולי אפילו מנוצלים להחפיר בחיינו, ועדיין אינני בטוח שבמקום להיות מנוצל על־ידי ואסקס, בעל ההון, מוטב יהיה להיות מנוצל על־ידי הקנאה, צרות־העין, הרתיעה, התיעוב, או גם על־ידי השאיפה אל הנמנעוֹת.
יש שהאל עצמו מנצל אותם, אפילו ניצול מחפיר, ויש גם קדושים ונביאים הממלאים את חלל העולם.
ועל־כן אני שב על עקבותי, כמו ששבות הבריות לבתיהן, אל בית־העסק שאיננו העסק שלי, אל המשרד המרווח ברחוב דוס דוראדורס. אני ניגש אל שולחני כמי שנצמד אל החומה המגוננת עליו. הפנקסים שלי מרגשים אותי, מרגשים אותי עד דמעות, הפנקסים שלי שאינם שלי כל־עיקר, שבהם אני מנהל את החשבונות שאינם חשבונותי, ואני נפעם מן הדיו הישן שאני נזקק לו ומעיקול גוו של סרג’יו הממלא תלושים בשולחן שלפני. כמה אהוב עלי כל זה אולי מפני שאין לי דבר אחר כלשהו לאהבו, ואולי גם מפני שדבר לא ישווה למידתה של אהבת־הנפש; ואם עלינו להטיל אהבה זאת על משהו, במקום כלשהו ועלינו לעשות זאת באמצעות הרגש הרי שבאותה המידה כדאי להטיל אהבה זו על הדיותה קטנה שלי, המלאה בדיו הישן, כמו על מרחב הכוכבים האדיר, האדיש.