א    🔗

יהודים אחרונים אינם מרבים עיון בפרשת זקנים, ולא משום שאין אנו בישראל מתלבטים בסוגיה חמורה זו כיצד לנהוג בימי הרעה, אשר עליהם ייאמר כי אין חפץ בהם, ובמה לקדם אותם ומאימתי כוהני השקיעה נכנסים לאכול בתרומת־עוני זו, המכונה זקנה, הבעיה גם במקומנו עומדת. אלא שאנו השכלנו בהסכם כללי לשלשלה לתוך מדור החשאין שבלב, כדרך שכובשים אנחה בתוך הגרון ועוצרים דמעה המפרכסת לצאת את העין. לא זו אף זו. גזרנו עליה בערמה רבה כליה על ידי עיבור שמה, כגון שאין פורשים כלל בשם זקנים, אלא אומרים ותיקים או אבות וכן ראשונים, ותחת להתחקות על הבדלי־דעות והתנגשות הטעמים וההשקפות בין הבחרות והזקנה או בין דור הולך ודור בא, מציינים בהדגשה יתירה מלחמת האבות והבנים או ריב ואי־הבנה בין יוצאי־גולה וילידי הארץ, בין חניכי המסורה היהודית לבין ראשונים לגאולה, שאינם נושאים בסבל המורשה. בשינוי־שם זה נעקרה, כביכול, שאלת ההזדקנות מן התחום התולדי והונחה בתחום יחסי החברה, העמוסים בין כך וכך חיכוכים וסיבוכים. יכולה החברתיות הכל־יכולה לישא על גבה גם את נטל הותיקות, שהדאגה הזו מוטלה, אגב, על משרד הסעד או כל מוסד־חסד אחר, ומכל מקום מסורה היא לרשותו של המכון לפיקוח על כוח האדם ולחלוקת משרות ותארים, כהונות וכיבודים. אך האמת אינה כן. הזקנה תורה היא וללמוד צריך. היא בכללותה, סימניה, מראות־נגעיה, אף חן־משושיה, צלליה ואוריה, יונקים מן המזג הפרטי ומן האקלים החברותי, מתוך חוקי־ברזל טבעיים ומתוך סברות והנחות, שהן בגדר מוסכמות במקום זה ובתקופה זו, אף נתונים הם להשפעתם של משפטים קדומים של דעת הקהל מהיום ולהבא, של כוח הרצון, של כשרון המעשה, של חשק החיים ושל חדוות היצירה. הרבה מניעים גלויים ונסתרים, מודעים ומוסחים מן הדעת, יש להם כוח הפועל להניח את האדם ברעננותו להמשיך עת עלומיו עד ימי זקנה ושיבה או להביא עליו בליה בעצם ימי העדנה ולהקפיץ עליו את הזקנה בטרם עת.

מכל מקום אין להבליע פרשת זקנים בנעימה, לקצצה או להעלימה. גופי־חיים תלויים בה; העלומים עצמם תלויים בה. וכל הסבור, שאם אין אומרים זקנים פוטרים את כל הענין, כדרך שנפטרים ממעשה תלוי על ידי שאין מזכירים חבל בביתו, סופו להגיע לכך, שחבל הזקנה יהיה כרוך לצוארו על אפו ועל חמתו למשכו עמו כאות קלון, הואיל ולא הכשיר את עצמו בהדרגה ובשכל טוב לישא את עטרת הלובן על ראשו בחן ובכבוד ובסבר בת־צחוק נאה, לקבל פני השכינה. ואכן, יכול שתהא הזקנה שורה על הפנים כשכינה מאירה. אלא את פני הזקנה כאורחת צפויה ורצויה. כל המקיים קבלת אורחים זוכה לקבלת שאין מגיעים לכך אם אין לומדים את תורת הזקנה מנוער. אמרו חכמים, שכל החיים אינם אלא בית־ספר למות, קל וחומר ראוי לומר, שכל הנעורים אינם אלא מכינה לתור הזקנה.

 

ב    🔗

מאימתי אדם נעשה זקן? לכאורה כבר נתנו חכמים בפרקי־אבות את ימות־חיינו לשיעורים וקבעו להם מעלות ומורדות, אף ציינו גילים מפורשים. אך כל בר־דעת מבין, שאין הנחות כלליות אלו חלות על כל היחידים במידה שוה. הללו אותות הזקנה מבצבצים בהם גם בשנות הכוח, אחרים דשנים ורעננים עד לגיל הגבורות כמעט, ובין שני הקצוות האלו מצויים בינוניים בדרגות שונות. השכל מחייב, שבענין זה כל אחד עד ודיין לעצמו, כי הוא מכין צפונות כוחו ומסתרי מיחושיו ותעצומות או רפיונות חשקיו. ובודאי שהוא יודע אל נכון מה שלום טוחנותיו, באיזו מידה כבר נתעוותו אנשי החיל והחשיכו „הרואות בארובותיהם“, הכל כפי שנכתב בפרשה אחרונה של קהלת. אף על פי כן אין לצאת ידי חובה לגבות עדות מן האיברים הפנימיים והחיצוניים בלבד. הגלויים והגופניים אינם מחייבים עדיין גיוס לצבא הזקנים. לובן השער הוא לאו דוקא חלבון הניוון: פעמים הוא כסף הבינה. כהות הראייה היא לאו דווקא ליקוי מאורות החיים: פעמים היא אות לאור זרוע בחביון־לב. אור הריכוז והחשבון. הקמטים אפשר הם בקיעי הנפש ואפשר מסלוליה של מרכבת ההגיון. אף מי ש„שומרי הבית”ו„אנשי החיל" אינם עומדים עוד לפניו על מכונם ודלתותיו לשוק חורקות, מסוגל להאריך חיים של כבוד, בתנאי שלא נס שכלו ולא פג כוח זכרונו ולא נתמעט תאבון דעתו ולא נקצצו כנפי חזונו ולא תש כושר דמיונו. הרבה גורם המזג האישי; משפיעה אהבת המלאכה; המסורת, מנהגי המקום, הנימוסים וההסכמה הכללית משפיעים גם כן על תקופות חיי־אנוש. אף השקפת־עולם יש לה חלק בקצבת הגילים: האפנה מוסיפה נופך משלה. בדורות שחולקים כבוד לזקנים, מזדרזים הצעירים לתפוס את מקומם בתוך הפמליה המכובדה, הבאה, אגב, על שכרה בתארים מופלאים ובמשרות רמות. הכל ממהרים להזדקן. כל בחור מגדל זקן; הכל נמצאים מחוייבים מטעמי דת ונימוס והתעוררות עצמית להדר פני זקנים. במידה שכל אחד מודד לזקני הדור ימדדו גם לו בבוא שעתו; ונוח לו ששעתו תבוא קודם מלאחר כך. המתאווה להזקין מזדרז ללבוש צורת זקן, פוסע בצעדי זקן ומריח טבק כזקן. בתקופות שיד הזקנים תקיפה רוב אנשים בדור זקנים הם מתוך חשק ויזמה אישית, מתפשט טעם זקנים בהילוך, בלבוש, בחיתוך הדיבור, בתנועה ובכל ההתנהגות. ואילו בתקופות, שהבחרות היא ברום המעלה ואין ביקוש רב אחר הזקנה, שוקדים הכל להאריך את גיל העלומים, זוקפים קומה, מיישרים קמטים, נוהגים אורח־חיים של אברכים, מחניפים לצעירים, משחקים כנערים, מרבים במעשי־ילדות והכל משוים לעיני־רוחם את צלם הבחור. כל אדם נברא בגלגול הגילים בצלם חזונו וכל דור לובש בקירוב צורת דיוקן המופת הנחזה לו בעיני רוחו, כדרך שכל שחקן סופו ללבוש בתוי פניו צורת תפקידו ואין הצבוע והמוקיון נפטרים מן העולם עד שהם משעבדים פרצופם למסכתם.

אמור מעתה: הזקנה המהירה ניזונה בחלקה מן התנאים החיצוניים, מהרגלי הסביבה, מן המושגים הטבועים והקנויים, מן הרוחות המנשבות של הזמן והאפנה, אם כי עיקרה נעוצה, כמובן, ברקמה הגופנית ובתכונה הנפשית של כל יחיד. ייתכן לומר, שיש בה גם משום יצר או נטיה. אלא שאף הנטיה מסורה במידת־מה לרשות האדם, כגון הנטיה להשמנה, שאפשר להרחיבה או לצמצמה, אף לרסנה בכוח הרצון על ידי סדרי חיים ואכילה, על ידי מנהגי עבודה והתעמלות. ואין צריך לומר שאף האופי עושה הרבה. מהירי־אופי וחפוזי־רוח מן הסתם יוצאים בחיפזון מגיל אל גיל וממהרים להזדקן. אלא שאף האופי נתון לחינוך ולהדרכה. הוא הדין הזקנה. הריהי ענף רב־ערך בתורת החינוך.

 

ג    🔗

שאל חכמי־קדם ואף הם לא יגידו לך דעה אחת מוסכמת מי הוא זקן ובמה ניכרת הזקנה, כשם שאין אנו מוצאים בדברי ימי־קדם הערכה מוסמכת על ערכו של הזקן ועל מעלת־מקום הראויה לו בחברה. המטולטלת נעה ונדה בין פולחן זקנים לעשיית בשרם מאכל בין נא ובין צלוי. אפילו אומה זו שקבעה חוק ולא יעבור „והדרת פני זקן" ו„מפני שיבה תקום" משמיעה בפי בניה בכל הדורות תפילה נוגה בניגון קורע־לב „אַל תשליכני לעת זקנה“. על משה נאמר בדברים ל”ד: „בן מאה ועשרים במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחו“. אך המלך דוד בן השבעים כבר היה זקן בא בימים, הרועד מקור אף בבגדיו החמים במיטתו. ברזילי, רעו כאח, שכל שנותיו בסך־הכל שמונים, מעיד על עצמו: „האדע בין טוב לרע? אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה? אם אשמע עוד בקול שרים ושרות” (שמואל ב', י"ט). איזו נפילת המוחין בגיל זה שאינו קשיש ביותר. נוטה אני לסברה, שברזילי הגזים משהו והשחיר במתכוון את התמונה משום דרכי־נימוס, שהרי הצהרת זקנותו המופלגה באה כנימוק להשתמטותו ממצות המלך להעתיק את מושבו לירושלים ולהיות מאוכלי־שולחנו של דוד. מכאן אנו למדים דרך אגב, שאכילת פת־בג על שולחן זר, אפילו הזר הוא מלך וריע כאח, אינה דבר מענין ונחמד ביותר. אך ניכר גרעין האמת שבדברי ברזילי. תיאור הזקנה, שיש בו דמיון־מה למה שנאמר עליה בקהלת, מודיע ברורות את מהימנותו ההסתכלותית השאובה מתוך הנסיון האישי. אף אוזן תבחן בניגון הנאמר את נכאי הזקנה הנאמנים.

נטפי־נעמנים של נחמה מעט יכול שנשאב מתוך פרקי סאֶנאֶקה, שיצא להקביל את הזקנה, לפי כל האותות, הרבה ימים ושנים לפני שהגיע לגיל המכוּבד. לאחר שהוא מסיח לפנינו את רגשי יגונו, כי „אל כל אשר אפנה אני רואה סימנים לזקנתי" – אגרת י“ב מ„מכתבי מוסר” – הוא משדל אותנו בנועם מלותיו „כי עלינו לאחוז בה. – כלומר, בזקנה – ולאהוב אותה. יש בה עונג אם תדע להשתמש בה. פירות האילן נעימים ביותר בסוף זמנם וכו‘. שותי היין רווים נחת יתירה מהכוס האחרונה וכו’. הנעימות העליונה שבכל הנאה באה באחרונה. גם בחיי האדם התקופה היותר נעימה היא כשכבר נוטים לרדת, אבל לא שוקעים“. אמנם, תנאי הירידה ללא שקיעה הוא קשה ומשמש, כביכול, שובר לדבר הנחמה, כי רק יחידי־סגולה מוכשרים לעצור את שקיעתם במורדם – ונחמת מעטים היא כמעט צרה שלימה לרבים. ומה גם שאין החכם סאֶנאֶקה להוט ביותר אחרי סערת חשקים ודכי התאוות, אדרבה, הוא לשיטתו, כי ראשית חכמת החיים כיבוש היצרים ופרישות מכל תאוה. אין תימה שהוא מרים את הזקנה לשלב העליון בסולם החיים, שהאדם מגיע בו „למעלה שאין לו עוד צורך בהנאות”. ובו במקום הוא קושר במפורש שיר המעלות לפרישות, כי „מה נעים הוא להחליש את התאוות ולהיפטר מהן“. מסתבר, כי רוב הבריות, שאינם במידת־פרושים ורואים ביצרים ראש כל בושם החיים ויקר סגולתם ואינם מוכנים לברך ברוּך שפטרני על מנעמי התאוות ואף לא על ממרוריהם, אינם יכולים לקבל תנחומים על הזקנה בהסתלקות מההנאות. אך דברי חכם עניים במקום זה ועשירים במקום אחר. באגרת כ”ו הוא מוזג לתוך כוס התנחומים כמה טיפות מן היין המשומר, וכה דברו: „הזקנה היא תואר לתקופת חולשה ולא לשבירת כוחות החיים“. ושוב הוא אומר: „רוחי עליז ומתקוטט עמי בדבר הזקנה וטוען כי זמן־פּריחה הוא לו”. בפריחה רוחנית מדבר הכתוּב, כמובן. ושוב לא העלינו הרבה מן הנחמה בפריחה זו, אם כי קצת עלים לתרופה יש בה בכל זאת. פרישות מן העולם היא נחלת הבודדים. אבל אנשי הרוח, המסוגלים לראות את עולמם בימי הזקנה מתוך הפריחה הרוחנית, מנינם אינו מצומצם כלל. אף המוני עם, שאינם יושבים באהלה של תורה, ואינם שותים במישרים מתוך מעינות החכמה, ואין להם כל תפיסה בהכרות נאצלות, יש מהם רבים שלעת זקנתם, לאחר שפרקו מעל עצמם עול דרך־ארץ וטרדות קשות ורדיפה אחרי התאוות המטמטמות, הם נעשים מסוגלים לקלוט השפעות רוחניות, ליהנות מזיוה של תורה, להתאבק בעפר חכמים, להתחמם לאור השלוה, השופעת מבינת־חכמים. הרבה שמענו בדבר הדיוטות תמימים – אף בעינינו ראינו אותם – שהיו כל ימיהם בעלי־הנאה וגסי־רוח, רודפי־בצע ומורדי־אור, שלעת זקנתם נתישבה עליהם דעתם ונזדככה תכונתם ונעשו כלים מתוקנים לקליטת השפעות נאצלות ושינו טבעם וטעמם והגדילו מעשים טובים ונתקרבו לחכמים ואנשי־מעלה להקשיב לחן שיחם וליהנות מנועם זיום ובזכות זה ירדה שכינת השלוה גם עליהם ושפר עליהם חלקם בשארית חייהם עלי אדמות ללא זלילה וסביאה וכל יתר ההנאות הגסות. ביהדות המסורתית היו זקני עמי הארצות האלו ממלאים בתי־מדרשות ללמוד פרק משניות ושיעור ב„עין יעקב" ולהטות אוזן כאפרכסת לדרשנים ולמגידים והם שנתנו כבוד לתורה ורקדו במעגל בשמחת־תורה ובכל שמחה של מצוה והיו ראשונים לכל מעשי־חסד; עליהם הטיף ישעיהו תנחומיו „ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש".

כיוון שאנו מסתכלים בזקנה מבחינת שפע החסד והשלוה והפיטורים מעול הטרדות ודאגות הפרנסה, הנופלים בחלקה, אפשר שתתישב על דעתנו גם הסברה, שיש לה מהלכים רבים, כי תור הזקנה הוא חוף המנוחה ונמל השלום. ויש אומרים, שהחיים בעצם מתחילים מגיל הששים ואילך. אף יש מפליגים ואומרים, כי בני השבעים באו בסודם של החיים האמיתיים, המלאים טוּב־טעם ושובע־שמחות. ואפילו אין אנו מקבלים סברות אלו כפשוטן, אף רואים בהן אמרי־שפר ופתגמי־ספר העשויים בהגזמה להפתיע בפלפלא חריפתא את הבריות, חוּש לוחש לנו, שבערבית חיינו גנוזה חמדה טובה, המתעלמת על הרוב מדעתנו או נבצרה מהשגתנו מחמת איזו טעות של הבנה או מתוך קוצר־רוח ומיעוט ההשתדלות להגיע עד תכונתה. ותדע לך שרבים הם העמלים ומהמהמים כל ימיהם על מנת להכין לעצמם שיבה טובה וזקנה שקטה לישב ולהתפרנס מן המוּכן ולראות עולמם בחייהם בפינתם החמה וליד שולחנם הערוך. מכלל שבחביון הנפש מהבהבת גחלת התקוה לאחרית־טובה ולחיים של נחת בשלהי דרך העמל הארוכה, הנוהרת מן הבחרוּת ועד מעבר לעשור הבינה. יודע לב אדם כי הוא שכיר־יום ראוי לבוא על שכרו בערוב יומו, כי מגיעה לו פת־ערבית ושלוה בה, כי מן הדין הוא שערבו יהיה רך ומעודן אף מבקרו. ויש לדון מה מצינו מן הילדות. מוסכם ומקובל שהילדות היא גן־עדן, תור הזהב, שעת האושר והתענוגות. אבל כלום באמת כך הוא? אפשר שהילדות היא יותר גיהנום מגן־עדן. רבים הזוכרים את ילדותם לא בדמיון ולא בחלום, כי אם במעשים שהיו ובעלבונות שפגעו ובתלאות שהתרגשו, אינם מוצאים אף כזית של נחת־רוח בילדותם, שלא היה מעורב בצער ובעגמת־נפש. אדרבה, נוטים הם לדעה, שהילדות היא כוּר היסורים. אף־על־פי־כן קול שאינו פוסק הוא, שהילדות היא גן שעשועים, כאילו כל הדמעות ששפכנו בדרדקאותנו וכל המהלומות והבעיטות שספגנו וכל הבזיונות ששפעו עלינו מחמת קטנותנו לא היו ולא נבראו אלא משל היו. ואם כך דרוש גזירה שוה ואמור: אף הזקנה שיצאו לה מוניטין כשעה של חירוק־השנים וכגיא־בן הנוֹם אפשר יש בה הרבה טעמים של גן־עדן, ובלבד שנשכיל להיכנס לתוכה בשער התבונה הנעול ואין פותח מחמת שיגרה ורשלנות וקלות הדעת ופיזור הנפש.

 

ד    🔗

קיים, כנראה, גזע אנשים, שניצוץ הזקנה מהבהב בהם מברייתם. כשם שירושלים הרים סביב לה, אף הם מוקפים זקנה, מצהרים יערוב שמשם, ואף ילדותם עוברת עליהם ביגון ואנחה. שר בן גבירול: „והנני בשש־עשרה שנותי ולבי בי כלב בן השמונים".

בכתבי מונטיין משליכה הזקנה את קרחה כפתים בכל עמוד ועמוד. מערכי־רוחו, הגותו, חיבור מליו, היקשיו ומשליו, אופן הרצאתו ושפת שיחו, טבועים בהגיון ישישים ויצוקים בטעם זקנים. לכאורה נכתבו כל דבריו בידי נוטה למות, המצוה לבניו ארחות־חיים ומוסר השׂכּל מתוך שהוא סוקר את קורותיו ועושה חשבון עולמו. אך מה נשתומם לקרוא בפרק „ללמוד פילסופיה פירושו ללמוד למות“, כי „רק לפני שבועים מלאו לי שלושים ותשע שנים”. ואילו כלל חייו לא הגיעו אלא לחמשים ותשע שנה, ובכן, אימתי הספיק לצבור נסיון, להחכים ולהזקין כל כך הרבה? אך האמת היא, שדעת הרבה אינה נקנית בימים ובשנים והנסיון אינו שואב כל עצמו מתוך אוצר המקרים והמעשים, כשם שיש דעה טבועה מלבד הקנויה, כך מצוי נסיון טבוע מלבד הקנוי. יש נסיון שהוא בגדר ניחוש על לשעבר או זכרון לעתיד. לכן מצויים אנשים, שתורת הזקנה היא להם מעין גירסא דינקותא. כל ענין חלוקת הגילים לפי מועדים קצובים ומסויימים הוא רק דבר שבמוסכם לסבר את האוזן. למעשה כל ישיש רואה את מי שלא הגיע למנין שנותיו, אפילו לפי הספירה המקובלת זקן גמור הוא, כאחד דרדק וזאטוּט; וכנגד זה הילד רואה את הגדול ממנו בשנים מספר, אפילו לא יצא עדיין מכלל ילדות, כמי שהגיע לפרקו. הזקנה היא יותר הרגשה מאשר תאריך, יותר ענין מאשר מנין, יותר לוח הלב מאשר מספר כתוב על לוח הימים. ומלבד זאת מצויות התקפות זקנה ממש אף בשנות הבחרות והעלומים, כדרך שמצויים בתקופת הקיץ ימי־סגריר וכל אביב נושא בחוּבו כאורב את הסתיו. הזקנה מצפצפת אלינו מתוך שריקות פינו במשובות ילדותנו. צפצוף זה עולה אלינו כבת־קול של נכאים מכל פרקי מונטיין. דומה, כרוז מנסר ויוצא מלפני אותו מקונן, שבעצם אינו כלל לא מקונן ולא קורא תגר, אלא מגלה־דעת, וכך הוא אומר: וי להם לבריות מעלבון חייהם. ולא על שום שימיהם כלים לריק, אלא משום שאין להם בכלל ימים. אין להם אלא רגעים, אלא שהות קטנה, אלא הרף־עין, אלא גסיסה ארוכה, אלא כמעט־כמעט. מקדמת שלף יבש. אדם כיוון שיצא לאור העולם מיד הוא נוטה למות. הוא נולד ומת לאלתר, אלא שבכל רגע ורגע נותנים לו ארכה כדי רגע. אין החיים אלא אתנחתה קצרה בין אי־היות־עדיין לבין אי־היות־עוד. פשיטא שהכל זקנים הם. האדם נולד זקן. ולפי שאינו חי אלא אתנחתות קצרות, אפילו מאה שנה יחיה הוא מת צעיר.

 

ה.    🔗

יש סבורים, שהזקנה והמרירות ירדו כרוכות לעולם. קיים להם, שכל זקן הוא מר־נפש, סתם זקן הוא רטנן ובא בטענה, רגזן וטרחן. אף חכמי ישראל פגעו בכבוד הזקן ותלו בו קלקול לבית. שום כלל שקבעו חכמים בטבעו של גיל או מין אינו עומד איתן, כגון שאמרו „סתירת זקנים בנין ובנין צעירים סתירה" או שאמרו „נשים דעתן קלה" וכיוצא בכך. ניתנו הכללות על מנת שלא נהיה אדוקים בהן כחסידים שוטים. ברם, קלקול המרירות שתלו בזקנים בחינת כלל אין לו רגלים לא בהגיון ולא בנסיון. לכאורה, השכל מחייב שזקן כיוון שדורו נסע וגלה ממנו גלה ממנו גם כבודו. שאין עוד בחיים רבים מבני־גילו לזכור את כוחו וגבורתו וכלל סגולותיו בעבר ואף פעליו אין יודעים עוד רבים. אך כנגד זה דעת זקנים מיושבת יותר ונפשם שבותה עליהם, אף רוחם אינה חפוזה עוד להתגדל ולהתיהר על אחרים בפעלים חדשים. שככו סערות יצריהם ורוב משאלות לבם כבר נתמלאו, מכל מקום שלוה ירדה לתוכם ונתפייסו עם עצמם ועם העולם. אף הנסיון יאיר לנו את דרכנו לראות דרך זקנים לנהוג עין יפה בבריות, לרחם ולסלוח. ובידוע, שילדים יש להם על הרוב משיכת הלב לישישים דוקא, פעמים גדולה האהבה לסבא מן האהבה לאבא.

מכאן אתה למד שאין יסוד לומר, כי סתם זקן רטנן הוא. אבל אולי נכון לומר, שכל נכא־רוח ובעל מרה־שחורה או הנוטה לעצבות ולחרדה לבאות, שומע משחר נעוריו נטפי הזקנה מקישים על תריסי חייו והריהו קובל ורוטן תמיד על הימים העוברים ללא תכלה ועל השלכת הממשמשת ובאה, ובעצם אינה ממשמשת ובאה, שכל הרואה שלכת באיצטגנינותו חש אותה לאלתר כצמרמורת בבשרו וכל המפחד מפני הזקנה המתרגשת לבוא כבר נעשה זקן. אין צריך לומר שהריטון על הזקנה מחיש את בואה אפילו לאיש חי רב־פעלים וברוך־כשרונות. דרך־כלל, אין ריטון מעור אחד. הרבה פנים לו. יש ריטון שמקורו בשקיעת כוח החיים או בחפזון הלב ובקטנות המוחין; ויש ריטון שהוא בגדר תכונה או הרגל; אף יש ריטון שהוא מעין ניגון־משוּבה ופינוק עצמי. פעמים הוא בת־קול של צער וחרטה על גלגל החיים שלא היה חוזר כראוי, על נסיונות שלא הצליחו או תקוות שנתבדוּ. ריטון של הבלתי מרוצים מעצמם משמש ללא ספק כוח הדוחף להזדקנות מהירה, שכן הזקנה משמשת מכל מקום בית מקלט מאכזבות האדם מעצמו ושטר־שחרור מחובותיו לנפשו. כל הקורא על עצמו „זקן אני" בטרם עת הריהו כאילו מלמד זכות על בטלות כוחו ופגרות רוחו ואומר: בין כך וכך לא הצלחתי בחיי והוצאתי רוב כוחי לריק; מילא, כאשר אבדתי אבדתי. ולמה אייסר עצמי לשוא בחרטה ובבושת־פנים? הזקנה משמשת לא רק מכה, כי אם גם רפואה. אפילו תוכה צפון מרירות כוונתה להמתיק את הדין.

אחד־העם היה כבד־רוח מברייתו; יגונים וחששות אפפוהו תמיד; לא האמין בעצמו; לא האמין הרבה גם באחרים; חזוּת קשה היתה קנה־צופים שלו. אדיר חפצו תכלית השלימות; משא נפשו טוהר ההגשמה. הוא ביקש מה שאין להשיג ושאף אל הבלתי־אפשרי. פשיטא שהשלמת הנפש היא יסוד ושורש כל מעשי אנוש, כל לימודו ועיונו, כל הגיונו וחזונו. הוא ראה באש קודש של האידיאל הטהור, ב„שויתי" של הטוב הנאצל, את אש החיים, את טעם הקיום. החיים היפים היו לו תורה, ואין לומדים תורה אלא אם כן מתייגעים עליה. אך היגיעה נעשית בזמן. ובינתיים תש כוחו של אדם – השאיפה הנאצלה לעצמה מתישה את כוחו – והוא יורד מגדולתו ומסתלקת ממנו השכינה, היינו, הוא מזדקן. אחד־העם היה עצוב, עצוב להיות אחד העם. ומה גם להיות אחד העם מורה לעם. אין סימנים מוכיחים שאחד־העם היה מצוי אצל כתבי מונטיין; אבל אחת היא דרך העוצב בזה ובזה. ואילולא אני חושש הייתי אומר, כי אף סגנונו של אחד־העם מעיד עליו שהוא שתה ממעינו של מונטין. ואם לא קרא ולא שנה במונטין אין בכך ראיה לסתור. יש ניצוצות תועים ומתגלגלים מנשמה לנשמה. דומים הם זה לזה בהגוּת־נכאים, המהווה ניגון היחוּד של שניהם, בצלילות המחשבה, בבהירות הסגנון, בענוות הביטוי, בעצבות הדקה ובשחוק העצור, בספקנות המלבבת. שניהם מדברים על עצמם בענוה, אבל הרבה הם מדברים. שניהם מחוננים בחן־שיח להרצות ברשות הרבים על דברים שהם מכבשוני היחיד, כאילו הם נוגעים באמת לכלל כולו. מדברי שניהם מבצבצת ועולה נעימה של אבל יחיד, של חבל על דאבדין ולא משתכחין. אך אימת השלכת ותחושת התמיד של הזקנה הן בלי ספק הצד השוה העיקרי שבהם. צמרמורת הזקנה מפעפעת בעצמותיהם מנעוריהם.

צא וראה באחד־העם, כל פעם שהוא סח לפני קוראו יש לנו הרגשה, שזה הוא שיחו האחרון. הוא בעצם חיבר בחייו רק מאמר אחד. תחילה אחד. לאחר כך שוב אחד. ולאחר כך עוד אחד. מימיו לא ניגש לכתוב מסה בהמשכים; לא קמה בו הרוח לגשת אל החיבור ממש, אם כי לכאורה נתאווה לכתוב ספר הכולל. אפשר היה לו צורך־נפש עמוק לכתוב חיבור גדול ואפשר לאו – אפשר לאו מכיון שהרצון מוליד את המעשה – מכל מקום הקפיד תמיד להבדיל בין צורך ליכולת, היכולת כוללת גם כשרון וגם זמן. העיקר זמן. ואחד־העם לפי טבעו שלו היה מחוסר זמן. ולא רק משום טרדות הימים ומיעוט הפנאי, אלא בעיקר, משום שהאיש אחד־העם היה מקטני־אמונה לגבי הזמן. הזמן בוגד. הזמן בורח. הזמן פוחת והולך. אך החולשות מתרבות והולכות ופיזור הנפש גדל והולך, היינו, הזקנה ממשמשת ובאה. כל הלך־רוחו של אחד־העם נסוך עצבות על תשישות הכוח וסילוק השכינה. בשנת תרנ“ג, הוא בן ל”ז, קובל במכתב אל ידיד: „הנני מרגיש בי כמו קטנות המוחין וסילוק השכינה". מכאן ואילך כל אגרותיו הן קובלנה ארוכה על אבידות וכשלונות, על אפיסות הכוחות ועל קללת הבטלה הרובצת על חייו. הרבה פעמים הוא מביע את חששו בגלוי או מבליעו ברמז, שמא אין הוא עוד פרנס לפי דורו ושמא כבר הגיעה שעתו לרדת מעל הדוכן. זה עתה עלה – ובעיניו הוא כמעט יורד. זהירותו ומתינותו ויראתו לתפוס את המרובה נעוצות מסתמא גם כן באימת הזקנה המפעפעת בו. קצר מצע החיים, מחמת קיצור הימים, להשתרע, ומה אנוש כי יתהלך בגדולות? אך טוב לו כי יתנהל לאטו כמי השלח ההולכים לאט. אכן, יש מאריכים בתפילת שחרית; יש זוכים גם לתפילת מוסף ואינם מחמיצים גם מנחה ומעריב.

ולא עוד אלא שמתחילתם התפללו עם הותיקין. אחד־העם היה מתחילתו מיראי־תפילה, עלה על הדוכן סמוך לשנות בינה, ומיד פתח בתפילת מנחה. אך יותר מכל היה מחבב „נעילה“, ורוב עניני הדרישה שלו היו בעסקי פרישה. עיקרי כתביו הם מכתבים; ורבים ביניהם המכתבים הגלויים, הסובבים על ציר הפרידה מדוכנו שלו או מדוכנם של אחרים. רק שנים מעטות עבר לפני תיבת הציבור ודומה שאין בידו אלא בין־השמשות, ובפיו ניגון עצוב של „אתה אחד ושמך אחד”. לא זו בלבד שעמד על פרשת דרכים. הוא עמד גם על פרשת התקופות. לעולם הוא מכריז על עצמו שאינו סופר, שהרי אין לו זמן. וכשחיבר פעם אחת רשימות של סופר נתן להן כותרת „עלים בּלים". כלומר, שלכת, זקנה.

אחד־העם, איש העולם כך, ר' נחמן, צדיק ופרוּש, גאון הרוח של ישראל סבא, פשיטא ששרשו היה נעוץ בספירת הזקנה. הוא אברך ושמו בפי חסידיו ומקורביו סבא קדישא וזקן דקדושה. ומעשה בחסיד אחד שהיה קובל לפניו על מיעוט יראת־שמים, אמר לו ר' נחמן: הסתכל בי וראה, שאפילו זקן שכמותי לא הגיע עדיין למעלת יהודי כּשר. זקן שכמותו נפטר בן ל"ז. ברם, ידע ר' נחמן צרת נפשו, ולפיכך מסתמא היה מרעיש את העולם על הזקנה והיה צועק בנהמת רוחו: אסור להיות זקן.

פרשנים פּשטנים יכול שימצאו טעם ונימוק לתחושת הזקנה השכיחה אצל רבים בישראל בדרך העוצב של דורות מישראל, שנתרחקו ממקור החיים ונתקעו משחר ילדותם בדאגות הקיום, ורבים לא טעמו כלל טעם ילדות ולא היו לא בשמחה, בשעשועים ובכל מצהלות הטבע. פשיטא שיש גרעין נכון בפירוש פשטני זה. אבל כל האומר שהפשט מפרש כאן הכל חוטא אף לפשט. שהרי יש מקום גם להנחה הפוכה מזו, והיא, כי מיעוט הילדות בישראל משמש גורם להאריך את קו העלומים הממוצע של כל יהודי, כי אין אדם משתוקק ונכסף בלב ונפש אלא למה שאין לו, וכנגד זה לבו נעשה גס במה שיש לו. ואכן, מצויים בני־אדם, שגלו בילדותם מעל שולחן התענוגות וליח הנעורים ורעננות הילדות שמורים בהם עד זקנה ושׂיבה, משל ההשגחה העליונה פורעת להם בזקנותם חוב ילדותם. מכל מקום ניתן לדרוש סמוכין בין בולמוס ההזדקנות לסבל המורשה היהודית. אחד־העם, היהודי שביהודים, שתה מי־תהום של יהדות הדורות. כיוצא בו מרדכי זאב פייאֶרבּרג, שכל שנותיו בעולם בסך הכל כ“ד ומתוך כד זה שתה מצה קוּבּעת הזקנה. כל מסכת היצירה שלו היא מסכת זקנים, המשוועת לילדות האבודה. ב„ליל אביב” הוא רושם: „עתה זקנתי ושׂבתי, שכמי שחוח, שערותי לבנות וכוחות הנעורים חדלו, חדלו“. פליאה היא, שאף ביאליק, גבר בעוז ובכוח, הצמא לאור ולשמש, האוהב שמחה, המוכן ומזומן לחיי העולם הזה ובפיו מזמור שיר לחמודות תבל, שומע בקרבו מעצם נעוריו קול הזקנה הדופק. בתרנ”ז הוא בן כ“ד אומר בשיר „ילדות”: „אם כן אַל נבוש כי זקנוּ". ואם כי אין בכגון זה הודעת הפייטן דומה כמאה עדים, שהרי בכל קב של שירה יש כמה ידות של הגזמה והעמדת־פנים מתפנקת ואף מקצת כזבים קדושים על כבשוני הנפש, הרי כל מי שקרא את מגילת חיי ביאליק, הן זו הכתובה בשיר והן זו הכתובה בסיפור, הן זו שבהלכה והן זו שבאגדה, והן זו שאינה כתובה כלל, אלא חרותה בכל ארחות המשורר ובפעלי־רוחו, יודע כי לא רק צרצר העוני והיתמות, כי אם גם צרצר הזקנה, השרה את שכינתו על בת־שירתו. ילדותו טבועה בחותם הבגרות וצינה של זקנה מפעפעת אף בנחשולי התלהבותו. יש צד השוה בין אחד העם לביאליק לא רק בהשקפת־עולם, כי אם גם בתחושת החיים. בחינת שלכת שבזמן. אין לביאליק זמירה שאין בה קינה, וכל קינה יש בה שמינית של רטינה, היינו, בכי על הזקנה.

פליאה יתירה, שאף פרץ, ששבילו נטה לתשואות־עם ורוחו נשאתו תמיד עם הרוחות המנשבות של הזמן ואדיר חפצו לצאת מתוך סוּגר המורשה ולהתבולל בקרב עם הנערים, אף היה נפעם מאד בדברו שיר המעלות לכוח העולה מן המדבר של המחר בתימרות עשן ואש ורעש, היה גם כן במערכי־רוחו שבוי לבין הזקנים. בטרם היותו בן ארבעים הוא סח באגרת לידידו באמריקה: „וכבר קפצה עלי שׂיבה. נתהוותה חשכוּת. העינים לוקות. לא עוד בדיחוּת הדעת כלשעבר. בדיבור אחד: דרכי במורד ההר“. לא רמזים, לא עקיפין, אלא גלויות וברורות. אף אין כאן מיטב השיר, אלא דיבור פשוט ואמתי. „ואשר לנסיעתי לאמריקה – הוא אומר במכתב אחר – כבר עבר זמנה. אין עוד כוח”. והוא בן חמשים חסר שנה. בשנת ארבעים ושתים לחייו הוא אומר באגרת לדינאֶזון: „במשך זמן פרידתנו קפצה עלי זקנה. מצחי מקוּמט. עיני לקוּ, שערותי מכסיפות והולכות". כזהו לפי מיטב וידוייו פרץ נושא דגל העלומים. ובוודאי שיש תירוץ קיים ועומד: אין מביאים ראיה מפליטת פה בשיחה או מפליטת־קוּלמוּס באגרת. טבע אדם להלשין על עצמו או להתחפש. ובכלל אין אדם נתפס על מה שהוא אומר וכותב, אלא על מה שמהווה עיקרו שלו, שרשו, חזונו, פועל־רוחו ועצמת־כיסופיו. ולא עוד אלא אפילו חש אדם את עצמו שׂבע־ימים בבשרו ובדמו, אם צעיר הוא ברוחו ובהגיונו אין חלקו עם הזקנים. אך אמת היא שפרץ המרדן, התוסס, הצעיר לעולם בעיטופו ובהליכותיו, ינק את שירו מתוך אוצר הנושנות וכל סממניו האמנותיים לקוחים מתוך קופת הבשׂמים של הזקנה; ניגונו הוא של ישראל סבא; את המסורת עשה עטרה לראשו; אפילו הוא עוטף גלימה אדומה של מהפכן מבצבצת ויוצאת בתחתיה הזוּפיציה של שבת. רוחו חצובה ממקור הרוח של ישראל סבא.

תדע לך שהמולדה והמורשה והסביבה רק נותנות תבל בנעימה, אבל אין הן מפעימות את עצם הקול ואינן צרות את כל הצורה. מנדלי, פרישמאן, סוקולוב, אף הם במורשה, לא כן? אף הם עטרת השׂיבה עטרתם. אף־על־פי־כן אין הזקנה מושלת אצלם בכיפה. מן הזקנה לקחו בהקפה רק את הטעם, את הנוסח, את מעט הנחת שבשיחה נאָה, את חמדת החן שבתבונת אדם, אך רוחם ערה ורעננה, ושיחם אפילו הוא מפכּה מתוּן־מתוּן, כפרק־לימוד של זקן ויושב בישיבה, שותה תמיד מבאר העלומים. פשיטא ששמשם לא עמדה להם בצהרי ימיהם. לעולם אין הם חשים צינת הזקנה בנשמתם ואין אנו קופאים אף לרגע מקור בתוך מעגלותיהם. רעבון תמיד יש בהם, כוסף להתחדשות, שקידה ללא ליאות להיאחז בסנסיני עץ החיים, שמחה על התעשרות; לא רק תפיסת־עולם, כי אם גם, תפיסת מרובה בעולם. הם מחדשים מפעם לפעם את נעוריהם. לא נס ליחם, לא נפלה רוחם; לא חלשה דעתם; לא התפללו נעילה. שלשתם גברו חיילים בעליה דווקא במורד חייהם.

על כרחך אתה אומר, שאין הזקנה המהירה תלויה הרבה בתנאי החיים, אף בכוח החיים. היא ענין של אופי, של תחושה, של יצר ונטיה. היא רוח באנוש. יש נולד מהוּל רעל הזקנה בטל הילדות. מוצא אתה אנשים שמורא הזקנה עליהם מברייתם. יש בהם צער גידול שנים. כאן נקודה שהיא מכבשוני הנפש. אכן, הזקנה תורה היא. היא ענף בתורת החינוך. ייתכן, שאפשר בחכמת החינוך להמתיק הרבה את מרומי הזקנה ואף להמציא כמה סמי־תרופה כנגד דחיקת הקץ אליה. אבל הרבה אנו עוסקים בחינוך נערים ואיננו טורחים אף מעט בחינוך זקנים. פרשת זקנים קרקע־בתולה היא.

 

ו.    🔗

אין לדרוש סמוכין, או שיש לדרוש רק רמזי־סמוכין, בין גילויי הזקנה המצויים בכמה מפעלי הרוח של יהודים, לבין תנאי־חיים של עם גולה, היונק את כל חיותו מעטיני הקדומים, העמוס זכרון־נושנות ארוך והמגורש כביכול מגן־השעשועים של הילדוּת, כדרך שאמר מנדלי, שילד יהודי הוא כזקן גמור לכל דבר. לא הוכח כלל, שגלות לעם הוא גם גלות הילדות מבניו, כשם שאין כל יסוד נכון להשערה, שילדי העניים מצויים פחות אצל מעשי־ילדות ועוסקים פחות במשובה קונדסית, מאחר שלא שפר עליהם חלקם במאכלי־תאוה, במיני־מתיקה ובצעצועים משעשעים. משובה ילדותית ושמחת־נעורים פורצות ומפעפעות מבעד לכל סדקי העוני והמחסור. אדרבה, כל המקופח יותר בטל הילדות, מעין הגעגועים מושך לו ליח ורעננות מנה אחת אפיים. כל שילד יהודי הפסיד מתוך פחד מפני העולם הנכרי העויין, המאַיים ב„שקצים" ובכלבים, נמצא נשׂכּר בשפע כיסופים ודמיונות לעולם שכולו טוב, רב־משובה ושופע שמחות. הרעב הוא אבי התיאָבון, והמחסור – מעין הנובע של חמדה ותשוקה. התאוה לחיים היא עיקר כוח החיים. חיים שלא יצאו אל הפועל תוססים ומחלחלים כסם חריף בגוף ובנשמה. מכל מקום מוצא אתה זקנים קודם זמנם יותר בין עייפי־חיים מאשר בין רעבי־חיים. לכן אם יבוא מי ויאמר, שיהודים מאחרים להזקין מן הגויים אף הוא אינו מן המתמיהין. אם פרקי־יצירה של יחידי־סגולה בעם ראויים לשמש אספקלריה לכלל חיי העם ולמערכי־רוחו, הרי מוצאים אנו אצל אומות העולם, הנחשבות כמתוקנות ביותר, הרבה יצירות, שריח הזקנה נודף מהן וכל סימני העייפות ושקיעת החיים טבועים בהן, אף כל עיקרן הן קובלנה על החיים הנמוגים כצל. על השלכת, שעליה הנידפים מרפּדים גם את שבילי הילדות והנעורים.

אמנים דרך כלל הם כבדי־רוח ומרי־נפש. אמני המהתלות על אחת כמה וכמה. הם צופים בכל המראות באיצטגנינותם של הימים החולפים והזמן האובד. אפילו אומרים שירת־נעורים הם בוכים על הזקנה. ושמא לא באה האמנות מעיקרה אלא לערוך קרב עם הזמן ולאמר לשטן המשחית של הזקנה והבּליה הרף. כך דרכו של האביר הלוחם ליתן מכוחו ומאש־להבתו באויבו, שאין עזר כנגדו טוב מן היריב. האמנות הבאה לפזר את ענני הזקנה מגבּשת אותם אגב פיזורם, ולפי שהיא מלמדת אותנו להכיר בגילוייה של זו היא מחריפה בנו את תחושתה. היפּוקריטס הרופא כבר ציין בשעתו, שהחיים קצרים והאמנות ארוכה. רצונו היה מסתמא לומר גם זו, כי מכיוון שהאמנות ארוכה אנו מבחינים ביתר חריפות את קוצר חיינו. ביקשה האמנות להיות סייג לזקנה ונמצאה משמשת מפתח לשעריה. לא בכדי יצאה התלונה המרה על קוצר חיינו מפי רופא, שאומנותו מחלות הגוויה, תשישותה, בלאיותה. רוב רופאים בעלי מרה־שחורה הם, כיוון שרואים הם כמה עדינה רקמה גוויתית זו וכמה היא מוכנה בכל עת ובכל שעה להתבלות, כמה מלאָה היא נקבים וקמטים. מבטם נעוץ במחרשה החורשת על גבינו. וזהו כלל גדול: כל פעם שרופא־גופים אוחז במכחול הצייר או בקולמוס הסופר הוא מצייר מראות נגעים בגוויה ומתאר חליי הנפש. צ’אֶחוב הרופא השיב עלינו את צינת הזקנה בכל עמוד ועמוד. כל דרדק הוא אצלו בגדר קשישא. רואה הוא את העולם כגן־דובדבנים, שגרזן הגורל מקצץ בנטיעותיו. אין אצלו כמעט ילד לתיאָבון, אלא כל הזאטוּטים הם ילדים להכעיס, וכל הנערים רעי־מעללים, חכמים הם להרע כזקנים ממש.

רבים תיארו בסיפורי־הווי את גילויי הזקנה והליכות זקנים, אך מעטים המחקרים, שנתחברו על הזקנה. מי ימנה ומי יספּור את הכרכים העבים, שנכתבו על הילד כיצד להאכילו ולהשקותו וללמדו תורה ודרך־ארץ ולחנכו ולהכשירו לחיים. אך כלום מצויים רבים היושבים ועוסקים בתורת הזקן כיצד לקיימו בחיים בטעם ובכבוד? נאמר „חנוך לנער על פי דרכו", ולא מצאנו כתוב חנוך לזקן על פי דרכו. או דע את נפש הזקן, דע וחקור את סבך עניניו, את רגשיו ופחדיו, את שיחו והגיגו. אילו לפחות נמצא מי טורח לחקור ליל הנדודים של הזקן, מקור נגעיו וסמי הרפואה שלו. לא שמענו שיש מעמיק חקר ומורה להועיל בחיבור הצוואה ובתורת המיתה הנאָה, השקטה, העשויה בטוב טעם בין בשעת הגסיסה בין בכל עסקי הקבורה, הנעשים על תכלית המיאוס והכיעור. הפקירו את הזקנה. אין דורשים לה, אין שואלים ודורשים בה, מתביישים, כנראה, בעיסוקה, נחבאים להם הבריות מפניה. כמה הרבה חוקרים וסוקרים שיחות ילדים, מלקטים פתגמי ילדים ובדיחותיהם, מתחקים על משחקיהם, חידושי־לשונם ואף על גמגומי־מלמוליהם – הפינקס פתוח והיד כותבת תינוק מה הוא אומר, מהו מרגיש, מהו רוצה ומהי דרך תפארתו. אך מחקר הזקן הס מלהזכיר. כלום נכתבו פרקי־עיון על זקן מהו אומר, מהו מרגיש, מהו חולם, מהו אוהב? אם יבוא מי ויאמר שיש אהבה ואהבהבים בזקנים הלא ישחקו ילעגו לו. תמה אני אם כבר נכתבו כחצי־תריסר ספרים על הויות העולם שבבתי מושב הזקנים. לחשנים אומרים, שאף ענינים שבינו לבינה בבתים ההם אומרים דרשוני, חקרוני. אך אין דורש ואין חוקר.

מן הסתם אין מחסור בטעמים ונימוקים מפני מה אין רבים שואלים ודורשים בפרשת זקנים. מוצא אתה טעם אחד פשוט־פשוט, והוא שצריך אדם להיות זקן כדי לדון באותה סוגיה מתוך ידיעה גמורה של הנושא, אך לא הכל זקנים, ואילו הכל היו ילדים לשעבר. נימוק שני: אפילו מי שהגיע לזקנה אינו מוכן ומזומן לחטט הרבה בענין, שהוא מחוטחט לפי עצם טבעו. ויש סבורים – וזהו נימוק שלישי – שאין כל תועלת בחקירה זו, כי בין כך וכך אי־אפשר לתקן הרבה. טעם רביעי, על הזקנה יכול לדבר רק הזקן, אך אין חבוּש מתיר עצמו מבית האסורים, אילו היה גיל שמעבר לזקנה היו בני הגיל ההוא מגלים טמירין שבזקנה, אך אין גיל מעבר לגיל הזקנה. ואם יש גיל כזה, והוא דרך משל מכוּנה בשם תקופת הגבורות, הרי דווקא אנשי הגבורות אינם מסוגלים עוד לגלות חדשות ועמוקות. תש כוחם, בטל סברם, ניטלו מהם חשק החקירה וחדוות היצירה. אבל חוששני שעיקר הטעם והנימוק הוא, שאין הבריות אוהבים לתקן את עצמם אלא את זולתם. לפיכך הכל שוקדים לגדל את הילדים ולחנך את הנוער ולהדריך את הצעירים, ואין זקנים מפרשים ברבים את מרורי הזקנה ולא את מנעמיה ולא את תחלואיה ולא את תרופותיהם, שלא יהיו נראים כקרובים אצל עצמם וכדורשים לטובת עצמם. ואולי מותר לגלות בלחישה גם זאת, כי רבים נמנעים לתקוע עצמם לתוך סוגיה זו גזירה שמא ייחדו אף להם מקום במחנה הזקנים, ואין בימינו בעלנים רבים להיות „נכתבים" באיזור הזקנה. אפשר למצוא ק"ן טעמים לבריחה ממחקר הזקנה. אך מה ממש בכל הטעמים האמורים ובכיוצא בהם לעומת אותו צורך, אותה נחיצות, בבינה יתירה בחזיון הזקנה וּבחקר תופעותיה, בינה לשם תורה ותורה לשם תיקון, לשם שבח ועליה, הרחבה והטבה. עשויה אף הזקנה להיות מעין השמחות ממקור השלום והשלוה, ובלבד שיתקינו אותה בחינת טרקלין נאה על ידי לימוד והכשרה. היינו, דרוש בית־ספר לזקנים כבית־ספר לילדים ולנערים.

ואם ישאל המקשן קושיה נושנה: כלום לעת זקנה אלך ואיעשה דרדק לחבוש ספסל בית־הספר? אף אתה ענה לו: כן, בהחלט. לעולם יהא אדם תלמיד. אין תלמוד התורה מסתיים לא בגיל הבינה ולא בימים שלפניו ושלאחריו. ממילא אין יסוד לטענה, שכל זקן כבר קנה חכמה ויש לו נסיון משלו, ושוב אינו זקוק להדרכה וכל הבא ללמד זקנים תורת הזקנה מכניס תבן לעפרים. עצם מציאותה של טענה מעין זו מוכיחה כמה נשתבש ההגיון בפרשת זקנים. אחד־העם, שהעמיק עיון בזקנה וחש את צינתה בבשרו גם בימי עלומיו, חרץ עליה משפט נוקב ויורד בפרקי „רמזים“, שנתפרסמו ב„העולם” תר“ע בחתימת א. ה. וזו לשונו: „הראשונים היו אומרים אין חכם כבעל הנסיון, והדבר הקשה היו מביאים לפני הזקנים. אבל בין האחרונים היה מי שאמר: אין בעל נסיון במציאות כלל. ואמנם, משהזקין אדם הריהו עומד בתוך החיים החדשים הסובבים אותו מחוסר נסיון כקטן שנולד. ואם בזמן הזה מייסדים בתי־מחסה לזקנים, אפשר שלעתיד לבוא יהיו מייסדים גם בתי־ספר לזקנים, ללמדם ארחות־חיים בעולם זר להם, שהכל בו נראה להם הפוך”.

נעלם מאתנו מי הוא „היה מי שאמר" זה, אם הגיונו של מחבר „הרמזים" או סברתו של איזה מחבר אחר. וראה פלא, אף הרעיון בדבר בתי־ספר לזקנים הוּבע גם על ידי החוקר יונג. שני חכמים נתכוונו אולי דרך מקרה לדעה אחת.

 

ז.    🔗

האדם בכל הדורות שרוי „ברוגז" עם הזקנה, אף בא הוא בטענה על בורא העולם, שברא גם אותה. ספר התהילות של דוד בן ישי שופע קובלנות על קיצור הימים. מיעוט ימינו עלי אדמות משמש למחבר התהילות הוכחה ניצחת למיעוט דמותו של האדם, לאזלת¹ ידו ולטבע חדלונו, בחינת „מה אנוש כי תזכרנו ובן־אדם כי תפקדנו“. וזו הקריאה ו„אם בגבורות שמונים שנה”, שיש בה משום צויחה נואשה, החוזרת ונשנית בכל התפילות והקינות, מה אנו ומה חיינו, משל אנו אומרים, כי בשביל דבר פעוט כזה, שבעים או שמונים שנה בסך הכל, לא היה כדאי כל העסק לירד לעמק הבכא ולסבול יגון ואנחה. החיים נראים לנו משום כך מין מקח־טעות. בפירוש הותנה: נצח שלם! והרבונו־של־עולם פוטר אותנו בשהי־פהי. החכם קיקאֶרו הביא בשעתו תלונה מרה מפי חכם קדמון אחר כנגד הבורא, שקיפח את חלקו של האדם וקצב לו מנת־שנים זעומה, וכנגד זה יש בעלי־חיים המגיעים לגיל אלף שנה ואף למעלה מזה. סאֶנאֶקה בספרו „על קוצר החיים" מביא דברי־תרעומת אלו בשם אריסטו בצירוף הפטרה קצרה, שאין נאה לחכם כאריסטו להתקוטט עם הטבע. נאה או אינו נאה, אך כולנו מתקוטטים עם מי שבראנו קצרי־ימים. הננו תובעים מה שמגיע לנו, לפי השגתנו, בדין, אורך־חיים ושובע־שנים. דרך כלל מזכירים הבריות ימים ודמים בנשימה אחת, ללמדך שאף את ימי חיינו הננו דנים דין רכוש, שכל המרבה הרי זה משובח. ואכן אדם בהוּל על ימיו כמו על דמיו והנהו אץ להתעשר בשנות־חיים.

ייתכן שהזיקה הרכושנית לימות חיינו, המשבשת עלינו את מושג הזמן מעיקרו, גורמת לנו הרבה בלבולים ומסכסכת חשבונות שבין אדם ליומו ולנצחו. כיוון שאדם להוט להתעשר בימים הרבה לא די שהוא מסיח דעתו מן הנצח, הוא מאבד גם את יומו, כדרך הכילי, הרודף ממון הרבה ואינו אדון אף על פרוטתו, אין הוא מסוגל כלל ליהנות אף מן הפרוטה, כאילו כל ענין המעות הוא תכלית לעצמו ולא ליהנות ניתן. חוסר ההנאה מונח בעצם טבעו של הרכוש. לא בא הרכוש אלא להרבות רכוש. שכר ממון ממון, ואלא מי נהנה מממונו? מי שאינו ניהנה כלל ממנו גופו, אלא נוהג בו דין אמצעי לתכלית. ומהי תכלית? קורת־רוח, מנוחה, שלוה. המבקש שלוה ממילא מסתפק במוּעט ושמח בחלקו. נמצא שניהנים מן הממון העניים דווקא, היינו, אילו שאין להם הרבה וכל פרוטה שלהם מתגלגלת לאלתר לסיפוק ההכרחי ממש. אמור מעתה: נחת־רוח צפונה בפרוטה בלבדה. מי שאינו מרוצה מן הפרוטה אינו יכול להיות מרוצה אף מאוצרות קורח. כל שהוא בגדר מותרות אינו עוד מגופי החיים ואף לא מגופו של האדם ולא לגופו, כלומר, לא צורך נפשו, אלא הוא עובר לתחום המשחק הלוהט, ולהט המשחק אין לו שיעור. מכשלה כיוצא בזו יורדת עלינו מן הזיקה הרכושנית לימות חיינו, המשבשת עלינו את מושג הזמן ומשבשת את יחסנו אל הזמן. כשם ששכר ממון ממון עושה פלסתר את המטבע בחינת ערך ההנאה, כך שכר ימים ימים משבית את מושג הזמן מטהרו ומפקיע אותו מכלל ערך של חיים. שוב אין האדם חי שום פרוטה של זמן, אלא רודף אחרי הזמן למצוא בו שלל רב, להתעשר מקופתו. הרודף אחרי הזמן הזמן בורח ממנו. בינו־לבינו הזמן נהפך לאויבנו בנפש. דין אויב הבא להרוג אותנו להשכים ולהרוג אותו. ואכן, אדם הורג את זמנו.

ואַל יקשה הדבר בעיניך, שאדם אוהב זמן והורג אותו. כך היא באמת המידה, אף הקמצן אוהב כסף ושונא אותו בה במידה. ראיה לדבר, שאינו יכול ליהנות ממנו, משל הוא שנוּא עליו. הקמצנות היא גם כן מין שנאה. ולא נהיה מן המתמיהים אם נאמר, כי מתוך שנאה לזמן, הטבועה בלב רבים, הם מזדקנים מהר. הכילי חוסך את ממונו ליום רע. בינתיים הוא מורידו למטמון ושוב אין לו שליטה עליו. כיון שאין הוא יכול בכל זאת להסיח את דעתו מאוצרו פרי עמלו או עמל דורות אבותיו, אדרבה, הוא שוגה בו תמיד ונכסף ומתאוה אליו, הריהו כאילו מתפלל על נפשו שיביא לו במהרה בקרוב היום הרע כדי שיוכל ליהנות מכספו. אף הקמצנות בזמן משועבדה לחוקיות הגיונית זו. אין אדם ניהנה מפרוטה זמן, חס הוא כביכול על איבוד רגע ללא עשיה בהולה, ואינו חש שמתוך כך הוא מאבד את כל זמנו, משלשלו לתוך מטמון, דוחה אותו לכשיפנה, היינו, לכשיזקין וישב לו במנוחה. בינתיים אין לו מנוחה; הוא מפחד מפניה; הוא משתעמם בה. נאה שלוה לזקנים. הולם השעמום את הזקנים. הצעירים לרוּץ. ולפי שאדם מריץ תמיד את חייו תחת להתניח אותם לבו נוקפו והוא מלא חרטות וכיסופים ומצפה ל„לכשיפנה" העתיד לבוא לעת זקנה. בעצם הוא עומד ומצפה לזקנתו. עד שהוא בורח משעמומו ורודף אחרי הזמן אינו חש ואינו מרגיש, שהוא רודף אחרי הזקנה ושוקד להמשיכה על עצמו במהרה ככל האפשר. הוא ממהר להזדקן. הפחד מפני הזקנה הוא הגדול שבשושביניה. שושבין שני הוא האימה מפני הבטלה. שלישי תפיסת הזמן בחינת נכס. פשיטא שהזקנה בא גם ממקור השנים, כפי שאומרים ליצנים, ומפגמים שבבשר־ודם, אך אין אנו חוטאים לאמת כשהננו מניחים, שאף למידת הקמצנות יש חלק בה. הזקנה היא בחלקה נקמת הקמצן בעצמו, מעין התאבדות לדעת של הנעורים חסרי המנוחה, המשתוקקים לכזית שלוה.

בספור „כנורו של רוטשילד" תיאר צ’אֶחוב בהבחנה דקה צלם־דמותו של כילי פי־שנים, השופע דאגות וחרדות הן לחסרון־כיס והן לחסרון־זמן. אותו כילי בדק ומצא, כי החיים הם ענין שכולו הפסד. וממילא הגיע למסקנה שהמות כולו ריווח. עיקרו של דבר, כל שעה שאינה מביאה ריווח גורמת הפסד. שבתות ומועדים כיוון שאינם מכניסים ממון אין בהם אלא הוצאה. לאחר כך הלך ועשה חשבון כמה ימי־בטלה בשנה ויצאו לו למעלה ממאה. אמור מעתה: כדי שליש מן השנה הוא מלכתחילה הפסד גמור. שוב בא להוסיף על השליש המזומן מלכתחילה לבטלה ימים סתם, היוצאים לאפס־מעשה על ידי המקרים הרעים וכל הפגעים שבידי אדם ובידי שמים ואף מצטרפים פעמים לכדי שליש השנה. אמור מעתה: רוב ימות חיינו הולכים לאיבוד פשוטו כמשמעו, כדבר האשה החכמה מתקוע אל דוד: „כי מות נמות וכמים הניגרים ארצה אשר לא יאספו“, כך בקירוב משתפכים רובי ימינו וניגרים אל התוהו. קיצורו של דבר, החיים, לפי אותו בעל־חשבון, הם כל עיקרם פחת והפסד. אפשר לא המקרה נתן הסופר בידי אותו כילי אומנות של עשיית ארונות למתים להודיעך ברמיזה, שהחיים זוכים לריווח רק מידי המות ועיקר פרנסתם עליו. אף על חשבון רעיתו הנפטרה זוקף אותו אומן ריווח של שני רובלים ארבעים קופיקות, המגיעים לו בשכר טירחה על הארון שהתקין לה להטמנת גוויתה. לא נתקררה דעתו של המספר עד שסח לנו בהיתול מעט: „בלכתו הביתה השיג כי לא תצמח לו מן המות אלא טובת־הנאה בלבד. אין צורך לאכול ולא לשתות, לא לשלם מסים ולא להעליב אנשים. כיוון שלא שנה אחת בלבד שוכב האדם בקבר, אלא מאות ואלפים שנים נמצא שריווח עצום צפוי לו מן המוות”. דומה, כי אותו אומן־ארונות אינו מצטער אלא על כך, שהאדם מת בסך־הכל רק פעם אחת, וכנגד זה הוא חי ימים ושנים, ואין לו אלא ריווח אחד כנגד הרבה הפסדים. או, בלשונו של האומן עצמו: „רע ומר, למה הונהג סדר כזה בעולם, שאין החיים ניתנים אלא פעם אחת וחולפים ללא כל תועלת". אף אנו נוסיף: רע ומר שבעתיים, שהרהורי־חרטה על אבדן החיים נתעוררו בלב האיש, לפי סיפורו של צ’אֶחוב לעת זקנה דווקא, ליד קברה של אשת־נעוריו ועל שפת קברו של עצמו, היינו, בימים שאין חפץ בהם, שאי־אפשר עוד לתקן כלום. נמצא שאדם עושה בימי הזקנה חשבון של הפסד ארוך, שאין לו עוד פרעון.

סיפור־מעשה זה, כתוב ביד־חרוצים של אמן הנכאים, פותח לפנינו אשנב דק כחודו של מחט להסתכל בנקודת ההשקאה, שממנה שותות בבת־אחת התפיסה הרכושנית בזמן ואימת הזקנה וההפסד. צ’אֶחוב האמן היה במידת־מה קרוב־משפחה לאומן הארונות. אף הוא הסתכל בחיי־אנוש מבעד למשקפת של ארון־מתים. לפיכך ארג כל ימיו שיר של פגעים ונכאים על שכול ואבדן. לדיוקו של דבר יכול אדם להיות אבל כל ימיו ולומר „קדיש" על עצמו בכל תקופות חייו. הנער מבכה את הילד שהלך לעולמו, הבחור את הנער, האברך את הבחור, וכך עד ימי זקנה ושיבה להיות אַלון־בכוּת, הקובל על שלכת. אין החיים אלא מוות ארוך או תהליך של הזדקנות, רץ האדם אל הזקנה ככד אל המבוע. ואכן כך ראה צ’אֶחוב. הכל נגלה לו באספקלריה של הזקנה הנמהרה. לא הפליג למרחוק להסתכל במראותיה, הוא חש את צינתה בבשרו. צ’אֶחוב היה ליריקן. ואולי זהו שורש רע בליריקה, שהיא משתפכת תמיד כתן ומרבה תאניה על אבדן הנעורים. הבוכה על האבדן מכפיל את אבדנו. הבכי על גן־עדן האבוד של הילדות מחלחל בבריות תחושת הזקנה. שמא מותר להביע סברה, שיש לה סמוכין בדברי ימי השירה: רוב פייטנים ליריים מזדקנים קודם זמנם ואף השכינה מסתלקת מהם בתום עלומיהם. גיטה, מילטון, טאֶניסון וכמה פייטנים אחרים, היוצאים מן הכלל, מאשרים את הכלל. הללו יותר ממה שהיו פייטנים היו אדירי־חזון, גדולי־בינה ויודעי־חן. הם נאבקו עם הליריקן שבהם ויכלו לו. גברו עליו, עלו במרומי אַלון־בכוּת ועשוהו פיסגת צופים להשקיף משם על מרחבי אין־סוף, יצאו מסוגר הזמן וחדלו למרר בבכי על הזמן הבוגד. אין הזמן בוגד. האדם בוגד בנפשו, מפרש שלא כהלכה פשטוֹ של הזמן. רוצה הוא לרתום לכוכב־הנצח עגלת טרדותיו הזמניות ועושה אותו קרדום לחפור הישגים פרטיים. הוא דן את הזמן דין קנין. והוא שורש כשלונו.

צא וראה, מאימתי ניכרים סימניה החיצוניים של הזקנה באדם? משרואים בו ראשית תבואתו של השומן ויש בפניו חתימת פימה עלי כסל וכרסו מתחילה להתעגל ובשרו נעשה משוכבד ותנועותיו מרשילות ואותות העייפות מבצבצים בכלל מראהו. היינו, שהוא נעשה נכבד, איש הכבודה, העומס על גבו קנינים ונכסים. התאוה לעושר ולכבוד מקפיצה את הזקנה. השמנה זו היא קצתה ליקוי גופני שבידי הטבע וקצתה, אם לא רובה, טעות בפשט הגוף, הזנחה בטיפולו, מיעוט אויר צח, רבוי אכילה גסה, ביטול מלאכה ושכחת תרגילים, להיטות אחרי הנאות, אהבת הבשר והבשרים, בקשת טרף שאינה פוסקת. יש גאולת הדם בטבע. אף הבשר עושה נקמות בזולליו ומשפיע עליהם כובד־בשר, משמין אותם. הבשר כביכול מכה את עצמו. נפרע מעצמו בעד כל זדון מעשה־ידיו. אף כל שגגה עולה לו זדון. הוא הדין הרוח, השכל, אף שאר־הרוח, הכשרון, הכוח היוצר, כל המושכלות גואלים עצמם על ידי שנפרעים מידי אלה שמפריזים בהם או משבשים את ארחותיהם. כיוצא בכך השמנה ברוח גורמת זקנה. אף הרדיפה אחרי הזמן לנצלו לצרכי יצירה מערבבת על האדם את עולמו ומערבבת את גילו. אם אינה מוציאתו מדעתו היא מוציאתו מגילו, עושה אותו זקן כושל, סחוּט ומיובש קודם זמנו. כך עלה לרוב פייטנים ואמנים, אשר שרו עם מלאך העתים. המלאך הגואל גאל את דמו ונגע בכף ירכם. תמצא לומר, ראשונים כבר קיבלו תנחומים ואמרו, כי אהובי האלים מתים קודם זמנם או דעתם מיטרפת עליהם. אין זו נחמה. אם אהוב־האלים נידון למיתה או לזקנה מנוולת בדומה להאֶלדרלין וסויפט וכיוצא בהם, מוטב להיות אהוב־החיים ולהתקיים בדעה צלולה ובלב שמח. אך אין לב שמח אלא אם כן הוא שמח בחלקו אף בנחלת הזמן, רק הלב השמח הוא לב צעיר.

 

ח.    🔗

איני חושש לומר, כי תחושת־עולם תלויה הרבה בבחינת־עולם. טעות בפשט הזמן גוררת אחריה קלקול בפשטות החיים. הלקוי במושכלות לוקה באברי הגוף. קמטים שבתוך הנפש נחרתים במראה הפנים. שערות־שיבה בנשמה מצמיחות שכיוצא בהן על הראש. הזקנה ברוח נותנת את אותותיה בגוויה. זרעו חיוכים בשכל ויהיו פנים שוחקות. ישמרו בני אדם על רעננות הרוח ויהיו רעננים ודשנים עד זקנה ושיבה.

שורשן של כמה טעויות בהתנהגות הוא טעות במהלך העתים. תועי־לב ותועי־דרך הם כל עיקרם תועים בדרכי הזמן. אין מבינים זמן, אין אוהבים אותו, אין נותנים את הדעת מה טוב ומה נעים הזמן לעצמו. פחד קדום, והוא משפט קדום, משׂיאנו לבלי להיפגש עם הזמן פנים אל פנים. הננו נמנעים להתייחד עמו לא על ידי שושבינין של עסקים ומעשים. כל אחד רוצה להיות מוטרד. טרדות שאנו ממשיכים על עצמנו, נהפכות לדאגות. אף יוני השעשועים נעשות עורבים שחורים של חרדות. אבל הזמן לבד טוב. כל זמן טוב, בין יום בהיר בשחקים, בין ליל נדודי־שנה, בין שעות מלאות וגדושות עמל, בין שעות של בטלה, בין שבת ויום־טוב ונופש ובין רגעים יגעים של ציפיה ותוחלת ממשוכה. אין זמן מיותר. ואין זמן פושר או חסר־טעם. אפילו זמן של עיוור, שאינו מבחין בצבעי נופים משעשעים, של אסיר, שרגעיו צועדים בעצלתיים כאורחות גמלים, טעונים משאי חרדות, ושל חולה המרותק לערש דוי, שרגעיו ניגרים אט־אט כנטפי הרפואה מן הצנצנת לתוך הכפית, הוא טוב. זמן בין אוכלים אותו חי בין נא ומבושל, בין בכף גדולה בין בכפית, לעולם מלא טעם. אף זמן של זקן ההולך על משענתו וכל רגע ורגע נותן בלבו קול דופק כדפיקות המקל על אבני המרצפת בדממת הלילה. אין משיגים את עוצם מתקו אלא אם כן ניצבים עמו פנים אל פנים, ללא אימה ופחד, ללא סמים משכרים וללא תחבולות־השכחה, ללא טרדות ומעשים, ללא תבלין של שעשועים וללא לפת של תענוגות, כי אם זמן טהור, זמן בגפּו. יש אוכלים זמן כפת מרוחה בחמאה ויש אוכלים כעוגה או כמיני־מתיקה. ולא היא. פת־זמן ללא מאומה, פת שחרית, פת ערבית, פת צהרים ופת מנחה, פת כל שעה ורגע ללא מאומה, זמן ללא חבלים וצירים, כי אם כחבל הכסף, הנוהר מששת ימי בראשית ועד אחרית הימים, זמן כמתת המתחדש והולך בלי הרף, כמקור הברכה ואוצר הנצח, כתחום־ביניים שבו הרגע והנצח נושקים זה את זה. ויש בכל רגע טעם נשיקת הנצח. ישיג אדם טעם רגע בחינת נצח שוב אין שעה ריקנית. ובתוך הזמן הטהור, שאינו מעורבב במשיגי הגוף, אין מהלך של אין־סוף. הנגאל מפחדי הזמן הריק שוב אין שום דף של חיים יוצא לפניו ריק. אין שעה ריקנית. ובתוך הזמן הטהור, שאינו מעורבב במשיגי הגוף, אין מהלך העתים הכרוך בתמורות שבגוף, אין נעורים וזקנה. הזקן בן מאה שנה נער ימות. האם לא על הזמן הטהור הזה התפלל משה, כשהגיעה שעתו למות, והוא בן מאה ועשרים: „רבונו של עולם, הניחני בעולם הזה כעוף זה שהוא פורח בכל ארבע רוחות העולם או כחיות השדה שהן אוכלות עשבים ושותות מים ורואות את העולם?" משה מוכן ומזומן היה להתפשט אף מן הצלם האנושי, ובלבד לראות את העולם. היינו, את הזמן בטהרתו. משה לא היה זקן. הוא השיג את בחינת השיש הטהור של הזמן.

ואולי יכול כל קרוץ מחומר להיות בבחינה זו כמשה, היינו, במשא הנפש, בשאיפה הנאצלה, לזכּך את מחשבתו מפסלתו של לוח השעות, מן העכרוריות הזמנית, לגאול את עצמו מן הפחד מפני הזמן הריק. אף־על־פי שמצאנו הרבה נבואות טובות על לעתיד־לבוא לעקירת ההבדלים בין הברואים עד כדי שפע שלום בין זאב לכבש, לא שמענו קול מבשר לעקירת המחיצות בין הגילים. אך חוש לוחש לנו, שאפילו אי אפשר לעקור את הזקנה מן העולם, אפשר להמתיק את מרירותה, לצמצם את איזור שיפוטה ולבטל הרבה מקללותיה ותחלוּאיה. דרושה לא רק גבורה, כי אם גם עצה, כנגד הזקנה. טוב טעם ודעת במושכל הזמן הוא אחת מן התחבולות שכדאי לאחוז בהן כנגדה. אף אומץ הלב. אף עקירת הבושה. שאינו מתבייש בזקנה אינו ממהר להזקין. וזו דרך כלל קופצת על הבריות, קופצת ברוב ערמה ותחבולה כאויב המתגנב ובא במחתרת. אפשר כדאי לפתוח לפניה את השערים. שער פתוח הוא פעמים תריס בפני הגנבים.

 

ט.    🔗

ראינו שהטלת הבחינה הרכושנית במהות הזמן עושה אותו פלסתר, מולידה תולדות נפסדות גם באופן השימוש בו ובזיקה אליו, ובה נעוצה קללת הזקנה בחלקה. כך, ויתר על כך, מהווה הבחינה הרכושנית במהות האדם עילה לקלקולים ופורעניות לאין שיעור, והקשה שבהם שפע הזקנה ללא עת המתפשט בעולם כמין פגע רע וכסם ממאיר המרעיל את יחסי הבריות בכל הדורות. בחינה רכושנית במהות האדם פירושה התעלמות מכל יתר הבחינות, כגון אדם בצלם, אדם־נשמה, אדם־חן, אדם יפה־נוף, אדם ביקר, אדם עולם קטן וחלק אלוה ממעל, בשביל להעמיד את נזר הבריאה על בחינת הכלי המחזיק כוח־עבודה, היינו, על שויו לעשיית תוצרת לחליפין ועל ערכו בשוק הסחורות. כיון שמטילים דגש חזק בהכנסה והוצאה אומדים את האדם כמה יכול הוא להכניס ועד כמה כוחו במתניו לפריון־עבודה. ממילא הזקן נמצא נפסד, שהוא מפסיד לחברה. אלא לא הכריעו עדיין חכמים, שהזקן הוא באמת יותר הפסד מריווח ושאין בזכות הנסיון מעלות של זקנה השקולות כנגד חסרונותיה. אמנם, תחילת קלקולה של בחינה זו בתחום החברתי, אבל מכאן יוצאת השפעה נפסדת ומחלחלת לתוך התוך של התחושה האנושית. מי שאינו שווה הרבה בשוק ערכו יורד גם בעיני עצמו. מי שהחברה התוצרתית מוציאתו בדימוס יוצא לדימוס, ומכל מקום לפחת, גם מן הבחינה החברתית בכלל. שוב אינו סמוך, כביכול, על שולחן עצמו, אלא על שולחן הצבור, אוכל ואינו מכניס, הוא נעשה טפל לזולתו ואף טפל בינו לבין עצמו, היינו, הוא נעשה זקן. כופין עליו את הזקנה, אף כופין אותו עד שהוא גופו אומר זקן אני, מזרזים אותו להיות חיש חיש זקן. תחילה מכתירים אותו שלא בפניו בשם „הזקן“, כביכול לשון חיבה, לאחר כך מחציפים לו בפניו, בחיבוב ובליבוב, את הזקן, דוחפים אותו לתפוס את מקומו כיאות לו בין הגרוטאות. לא די שמאכילים אותו לחם־חסד, אף את מעט הכבוד ודרך־ארץ שנוהגים בו מתוך העמדת־פנים זורקים לו ככבוד־חסד, ואפילו כשמהדרים פני זקן ומקיימים „מפני שיבה תקום”, ומפנים לו מקום־ישיבה פועלים מתוך מראה־פנים של רחמנות: תשוּש שכמותך, התכבד ושב!

אותה שומה רכושנית נעשית בזקן בשני אופנים: א) תחוקתית. שקובעים את הגיל סעיף גלוי בשאלון לבקשת עבודה ואין מספחים לכהונה משרדית את העבריין מבחינת הגיל, וענין זה מוסכם ומקובל במדינה ומטעם המדינה, וכלל אין מצניעים שהזקנה היא מוּם. ב) לכאורה אין שואלים לתעודת הלידה ואין חוקרים תאריכים, אלא בוחנים את מראהו בטביעת־עין ומתוך שמגלגלים אותו לפי האומדנה למעמד הנכים מעמידים פנים יפות ואין מקרבים אותו לשום מקור־פרנסה בתירוצים ובאמתלאות שלא מן הגיל, אבל למעשה קונסים אותו בבטלה על חטא אגירת שנים. קשה להכריע איזה משני האופנים פגיעתו רעה יותר בפרט ובציבור ואיזה מהם מביש ומבייש יותר. זה שנתפרש בספר החוקים או זה המוסר את ערך האיש וכבודו לאומדנה של כל אחד, הממונה בין מטעם עצמו בין מטעם הציבור על גורלות האנשים. בין שהותק משמש נימוק לעודף־זכויות, בין לפחיתות שווי וערך, הוא פגיעה בשויון. כל פגיעה בשויון מחבלת בשני הצדדים, הן בנפלה לרעה והן בנפלה לטובה. וקשה היא פי כמה כשעוטפים אותה בטלית של חסידות, נימוס ורחמנות, כגון שמרחיקים זקן מאיזה שירות, הכרוך בשליחות ובחובת משמעת, ונמצא שמקפחים את פרנסתו שמא יהא ניזק חס־ושלום בכבודו. תחילה מורידים לדרגת הכלי, ולאחר כך חרדים, כביכול, לצלם האדם, בין נוהגים בזקן בחינת כלי שבוּר בין משווים לו ערך כלי־חרסינה יקר שביר סותמים את מקור חיוּניוּתו.

לא על הלחם לבדו יחיה האדם. סתימת מקורות הכבוד האנושי, יסוד ושורש החיים, קשה הרבה יותר משבירת מטה הלחם. הלחם הוא צורך ראשון כשאיננו; מי שלחמו ניתן שוב אינו מרגיש בו ואינו תולה ערכו בו. כיוון שאדם אכל לחם לשובע נפשו סולדת מן ההגיון במיצרך זה. בין אכילה לאכילה מבוטל הלחם מן המציאות. אך הכבוד האנושי הוא מיצרך שאי־אפשר להסיחו מן הדעת אף לרגע, וככל שמשביעים אותו הוא רעב. בלי הכרת ערך עצמנו אין לנו קיום של נחת אף ליום אחד ואין לנו אף חיי־שעה. אי־אפשר לישב בתענית של כבוד עצמי, כדרך שאפשר להינזר מן הלחם או מכל מאכל־תאוה אחר לימים ולשבועות. לפיכך כל כך קשה להיות זקן במובן הנכות לעבודה, ומה גם זקן בטרם עת. קשה להיות אדם בחינת כלי שאין עוד חפץ בו. קשה להתפרנס מן הקיצבה, וקשה מזה להיות מושלך מן החשבון של המפרנסים את הציבור. קשה להיות נחשב כחרס הנשבר. קשה להיות הולך בטל, וקשה מזה להיות מוחזק בדעת הקהל כעובר ובטל. קשה לצאת קודם זמנו מן המקצוע, להיות מושלך מעבר לדלת ולמזוזה של בית המשתה לקרואים אחרי כבוד. קשה ומעליב להיות אדם ללא תפקיד. התפקיד הוא עיקר ראשון בחיים של כבוד. נטלת תפקיד מאדם פסקת ראשו. שברת מטה לחמו הזקת לגופו. שברת מטה כבודו ועשקת ממנו קודם זמנו את התיק, מקור הברכה לפעולת חייו, התחייבת בנפשו.

כל אחד ראה בחייו הרבה מקרים ומעשים, שהמתנשל שלא כדין משום חשש זקנה מעל עמדת־כבודו ודוכן־פעולתו יורד בבת־אחת, משל נדחף במהלומת הגורל, במורדות הזקנה ונתקע לתוך הבטלה המנוונת. ואין אנו צריכים למראי־מקומות מדברי הימים ולא מספרי חכמים. אלא שנחת־רוח היא לשלב לתוך מסקנות הנסיון האישי אסמכתה ממאמר החכם, קל וחומר מפי קדמון, ללמדך שדור הולך ודור בא, הזמנים משתנים והשקפות עמהם, אבל רוח באנוש אינו משתנה וכמה מושכלות ראשונים קיימים ועומדים בכל חליפות העתים ותמורות הסדרים והמשטרים. לעולם רוצה אדם לפעול כל זמן שהוא חי וכל זמן שהוא פועל הוא מרגיש טעם בחייו.

„על מעשה אחד העולה ברעיוני לא אוכל לעבור – סח סאֶנאֶקה במאמרו „על קוצר החיים" – טורכיוס היה איש זקן ושקדן מאד. במלאות לו תשעים שנה קיבל בלי בקשה מאת הקיסר קיוס קליגולה חופשה ממשרתו. אז ציוה שישכיבוהו במיטה ושיספדוהו העבדים העומדים סביבו כאילו הוא מת. הילילה אז כל המשפחה על החופש שניתן לאדונה הזקן ולא זזה משם עד שהחזירו לו את עבודתו“. אכן, מעשה מופתי גם במובן זה, שהוא ראוי לשמש אות ומופת לצרת רבים מן הדימוס קודם זמנו. רבים שתו את הקובעת המרה של פרישה על כרחם, רבים ישתו. אין זו רק מכת מדינה זו או אחרת, פגע רע של דור זה או דור אחר. כל הדורות לקו בזקנה נמהרה וכפויה על ידי הכרות מבולבלות בטיב יתרון ההכשר וכשרון המעשה של גיל לעומת גיל. או שזקנים מושלים בכל הכהונות ונועלים את הדלתות בפני פרחי־כהונה וקוראים אחריהם „שקצים, דרך ארץ!”, או שהמושכות נתונים בידי הצעירים וכל החשוד על קצת זקנה מושלך מעבר לסף החיים ונעשה מובטל על כרחו. האבטלה היא אם הזקנה. כל הפורש ממלאכת חייו כאילו פורש מחייו. אין עמל מפרך כבטלה על כרחו של חרוץ ומהיר במלאכתו, וכל אדם חרוץ ומהיר באיזו מלאכה.

אין אדם יכול לראות בטובה, אפילו משפיעים עליו רוב טובה, אם הוא מוחזק מיותר בעולם. האכילו מעדנים והשקו ממתקים את כל הזקנים על חשבון המדינה הבאתם גאולה לקיבותיהם, אבל את נשמותיהם לא תיקנתם. ואף הקיבה מתמרדת על האכילה מתוך בטלה, וכשכל הגוף שובת תדיר מן המלאכה אף היא אינה יכולה לעמול על העיכול. לא זו אף זו. גלתה נחת מן הזקנים, אף הצעירים עמהם באותה צרה, שהרי כל צעיר הוא זקן בכוח. אין עם או מעמד של זקנים, כדרך שיש גזע של לבנים או שחורים, מין של גברים או נשים. כל הגילים הם עם או מעמד אחד. גיל לגיל ראי. דור שהזקנים נתונים בו בשפל המדרגה צופים בהם הצעירים ורואים במחזה את פני עצמם, את רפיפותם ושבירותם של עצמם, את הידרדרות עצמם מגיל אל גיל בכל יום ובכל שעה, שהרי גלגל העתים חוזר בלי הפסק בגופינו וברוחותינו, ואין רגע שאין שדוד־מערכות מתחולל בכל רקמתנו הגופנית והנפשית. מבחינה יחסית תינוק בן יומיים זקן מתינוק בן יומו. משהו צומח ומשהו נובל בנו מדי רגע ברגע. הוי אומר: מתן כבוד לזקנה היא גם הדגלת הנשק לכבוד הנעורים; באור פני הזקנים יזהירו גם פני הצעירים שבדור. כבוד לזקן פירושו חן־חן לאדם באשר הוא אדם, הוד והדר לעולם ומלואו, הפאר לכל יפה־נוף. גדולה מזו: אנו אומרים הכל הוא יפה־נוף, האדם היפה לא־כל־שכן שהוא יפה־נוף. ובידוע שנוף מעלה חן יותר ככל שהוא עתיק יותר. כל יופי עולה לכלל שגב כשהוד עתיק וחן־עתיקות חופפים עליו. אדם זקן אינו שבע־שנים – אין שובע לשנים – אלא הוא גבה־שנים, כדרך שהר עתיק־יומין הוא בעל שיעור־קומה גדול. זקן דומה להר גבוה. הוא הדור־נאה.

 

י    🔗

אין רבים נוטים לקבל בסבר פנים יפות, ומה גם בהסכמת הלב, כל בחינה של יפה־נוף שאנו מכניסים לתוך דיוננו על העולם ועל הויות העולם. אין דעתם סובלת עולם בחינת־נוף. הם גורסים עולם – בית, עולם – שוק, עולם – שדה־בעל או שלחין, אבל נוף הס מלהזכיר. סבורים הם שזו היא פחיתות הכבוד לעולם, כשהננו מייחדים תפקיד רב־ערך לנוף בתוכו. הרי נופים לא לאכול ניתנו. נוף הוא ענין לבטלנים ולמבלי־עולם ולא לבוני־עולם, לבעלי־חלומות ולשוגים בדמיונות ולא לאנשי־מעשה. אנו נמצאים, לפי סברתם, פוגעים במעלת הזקנה, כשהננו קושרים עליה סניגוריה, כביכול, מבחינת יפה־נוף. אכן דוק ותמצא, שכל הקלת־ראש בזקנה מקורה בתפיסת־עולם מקולקלת, ואין קלקול מהזנחת הנוף בחינת יסוד ושורש העולם. נוף הוא חן ושכל, צלם ונשמה, צורה ותוך, דמות ומהות, תוכן וטעם. אין נותנים את הדעת על נוף, כשם שאין משגיחים באויר, לפי שזה וזה הם נשמת אפינו. מאכלים אנו אוכלים, דעות הננו הוגים ונוף נושמים. מראות היקום, הסובבים אותנו, הם צלמי־רוחנו, פתשגן הכתב החרוּת על לוח לבנו, טיוטות של נשמותינו. טבע הארץ הוא האופי של האדם היושב בה. ההרריים טבעיהם שונים משל שוכני העמקים. אף היתום שונה בטבעו ממי שנתחנך על ברכי אב. תינוק שלא ראה מימיו צורת אדם זקן גידולו שונה משל תינוקות המעורבים עם זקנים, הנתונים לעתים בזרועות הסבאים למשוך אותם בזקניהם. חברה שכולה צעירים היא מעין ישוב של ארעי. נוער צפוף במקום ובזמן הוא נוף אנושי פגום. ילד שאין לו סבא הוא יתום למחצה. על „חדר הילדים הריק", כתב הרצל שיר נכאים נוגע עד הלב. עוד יבוא מי שיכתוב את הקינה על חדר הזקנים הריק. דור הולך שאינו מניח אחריו יורשים הוא דור עקר או שכול, יוצא מן העולם ערירי. דור בא, שלא ראה בעיניו את האור הזרוע בין הקמטים שבפרצופי הזקנים ולא קיבל תורה ונסיון מפי אלה שהיו לפניו, הוא דור יתום ומדולדל ללא זכרונות, ללא שושלת־יוחסין חיה. ערימה של לבנים אינה בגדר בנין, צוותא ארעית של אנשים אינה עדיין בחזקת חברה. דורות סדורים זה ליד זה, שאינם משורשרים זה בזה, אין בהם משום מסכת הדורות. הריהם כמו מלים הנתונות שורה ליד שורה במילון, או אפילו ערוכות יחד במשפט שאין לו שחר, שאינו עשוי לפי חוקי התחביר. וכשם שבמשפט הבנוי כחוק מלה קודמת מפרשת את זו שלאחריה, כפי שזו שלאחריה מפרשת אותה, כך אבות ובנים, אבות זקנים ונכדים, מפרשים זה את זה. אי־אתה מכיר כהלכה שום איש אלא אם כן התחקית על מקור מחצבתו שני דורות לפניו לכל הפחות ואין אדם מכיר את עצמו כל צרכו בלי ידיעה נכונה באביו ובאבי אביו. הזקנה היא לא נוף, היא גם פירוש. ולפי שקו המורשה נוטה על הרוב לעקלתון ועושה קפיצות ודילוגים אתה עומד על טיבו של הקו במלואו רק אם סקרת אותו מאדם פלוני ועד השילשים. שלושה דורות יחד הם משפט אחד שלם. פחות מכך הוא בגדר חצי־דיבור, דור שלישי הוא סוף פסוק. דור לדור מעל לדור יביע אומר במלואו. תדע לך שעל הרוב שני דורות תוקעים זה לזה יד מעל דור שבאמצע. כל ילד נמשך אל סבא ועושה אזניו כאפרכסת להקשיב לצקון־לחשו. מרוּת האב נתונה עליו על כרחו; את מרוּת סבא הוא מקבל פעמים ברצון. הוא נוהג כיבוד אב והערצת סבא. אבא הוא גבר אלים. תשישותו של סבא פוגעת פחות בנחיתותו הילדותית וגורמת לידי קירוב הלבבות ביניהם. מעלה יתירה לקירבה זו, שיש עמה ריחוק־זמן גדול יותר. ויש בריחוק זה מן המסתורין. מעלה יתירה בזקן שאין הוא נגיד ומצוה, אינו גוער, אינו נוטה לחומרה. הוא סח בנחת, ממעט במוסר ובהדרכה; אינו תובע נחת; אינו בא תמיד כאפיטרופס ובעל־חוב. ואם הוא זקן כהלכה, היינו שקנה חכמה ונסיון ואף חינך את עצמו כדבעי, היינו, כבש את יצריו הרעים וזיכך את מידותיו, מקבל עליו הנכד ברצון ובאהבה את הוראותיו ועצותיו. מה שאין כן אבא שעל הרוב בא לחנך ונמצא הוא עצמו טעון חינוך, הוא עצמו לא נזדככו עדיין שמריו ולא זוקקו מידותיו ולא שככו סערותיו ולא נבלמו יצריו, ועד שהוא אומר לבן טול קיסם יכול הבן, אילולא מוראו של מבט אבא החמוּר או אימת רצועתו פשוטה כמשמעה, לומר לו טול קורה מבין עיניך. מכמה בחינות יוצאת מן הזקנה השפעה טובה הן בהדרכה על ידי הטפת־מוסר והן על ידי הדוגמה העצמית. הזקנים הנחמדים פניהם קורנות, ובזכות מאור פניהם אף דבריהם יאירו.

ראוי היה שהזקנה תהיה נוף־שמחות, נוף הפנים השוחקות והחיוכים המפייסים והדיבורים המרנינים, כשם שהילדות היא נוף העליצות והמשובה ועזות הפנים המלבבת. והאמת היא, שמצויים² זקנים נלבבים בכל מקום, ובמקום הם שם נועם לעין ונחת ללב. לעולם מנצנצת בפני הזקן הנחמד ארשת פני תינוק. ועולה מתוך קולו בת־קול של ילד או ציוּץ של ציפור. בהיתול קל מכנים את הזקנה העמוקה, המאירה, המרנינה, בשם ילדות שניה. אבל בלי הילדות השניה אין מסכת הגילים ראויה לשמה, בלעדיה לא נשלם המעגל, לא נתלהקה הלהקה כולה. הרבה קולות למקהלת האדם: קול עולל בעריסה, קול תינוקות של בית־רבן, קול המון העם בשווקים, קול תשואות של הצוחקים במשתאות, קול תורה, קול הוללים, קול תרועות המנצחים בקרבות, קול מחצצים בין משאבים, קול נואמים ומטיפים על הדוכנים, אך בלי קול הזקן בלחשו לא באנו בסודו של סולם הקולות במלואו. לחש הזקן הוא העמוק שבקולות, לפי שהוא בוקע ועולה מתוך עמקי השנים; והוא העליון שבהם כי הוא רוכב על נחשולי הנסיונות אשר גאו גאו. קול כאוּב של הזקן הוא קול כאב לאב, קול שיש לו בן־קול ובן לבן־קול. כוחו של כל ענין נמדד לפי ריבוי הדיו ולפי מרחק הטווח של כל הד והד. החיים נאותים אם הם משופעים בקולות ורבי־פנים: פנים של רך הנולד, של עולל, של ילד, של נער, של בחור ואברך, של גבר וזקן. הזקנה היא השלמת הדיוקן, בלעדיה אין הצורה שלימה. חיים פגומי־צורה הם חיים פגומי־טעם.

פשיטא שאין הזקנה שקיעה או מורד, שוּליים של החיים, כפי שהשיגרה אומרת, אלא המחצית השניה, הקו המקביל, המערב למזרח, הצד השני של המטבע של אברהם אבינו, שהיה זקן מצד זה ובחור מצד זה. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד – כנגד חיי אדם דיבר הכתוב, שהם מישזר של תשחורת ותכסופת, שחור ולבן יחדיו בהם נשקו. נשיקה לנכד מפי סבא היא גולת הכותרת של הנשיקות, סמל למעגל היחוּדים הנשלם. ילד הגדל בבית, שאין בו סבא וסבתא, עולמו הנפשי עני משל הילד, שנצטלמו במערכי־רוחו דיוקנאות רבי הקסמים של אבות אבותיו. נמשלו הקמטים בפרצופי הזקנים לשבילים בגני המטעים של הבינה והנסיון. אשרי לילד שנטה בשחר ימיו לשבילים האלה. עיר שאין בה זקנים משולה לעיר שאין בה עצים ומדשאות, לא מעלות ומורדות, אלא כולה מישור חדגווני ומשעמם, בה יש מראה עינים, אך אין הלך־נפש.

 

יא.    🔗

הבריות אוהבים השוואות והתמודדויות כדי לחרוץ משפט מי עדיף ממי ומי זכאי לפרס, כגון שחוקרים ודורשים מי קודם במעלה ומי מועיל יותר לישוב העולם, תורה או דרך־ארץ, המדרש או המעשה, החכמה או יראת־שמים, השלום או האמת, הבקי או החריף, הצעיר או הזקן. הדיון המתמיד בעדיפות, בזכות הבכורה, הרדיפה אחרי הבכור, פעמים גורמת למעין מכת בכורות, לפי שהופכים את כל שדה־הראיה לשדה תחרות ומירוצים, לשדה־קטל. זו היא תפיסת־עולם נפסדת, תוכה רצוף עקרון קרב הכל כנגד הכל, המטילה זבוב־מת של נצחנות וקנאה לתוך שמן הרוקח של החיים ומחלחלת את המרוצה לתוך התחושה החיונית מעיקרה. משל לא בא שום נברא לעולם אלא על מנת לרוץ כנגד חברו. לרוץ כנגד עצמו, לרוץ כנגד הזמן. אך הריצה היא רק משחק. השקפת העולם המשחקנית אינה מניחה כלל, שהעולם הוא היכל אלהים, אלא גורסת עולם־זירה, עולם־במה, עולם־מגרש־משחקים. ממילא אומרים: ישחקו הנערים לפנינו, ישחקו הזקנים לפנינו, או ישחקו הנערים והזקנים יחד בתחרות בין הדורות ובמלחמת האבות והבנים. והמלחמה היא מלחמה. אין רחמים וחסד במלחמה. מלחמה היא כולה דין. וכשעורכים דין ממצים את הדין וחוקרים ודורשים: מי הראש? מי האדון בעולם? למי זכות ההנהגה הראשית? למי הרשות לבנות ולסתור? אף יורדים ונוקבים לתוך מסכת יצירה ושואלים: מי עדיף ממי לכוח היוצר: הצעיר או הזקן? אימתי האמן מבשיל את מיטב תנובתו: בעלומיו או בזקנותו? נחלקו הפוסקים על כך.

אף פלוגתא זו היא גלישה לתוך התפיסה הקנינית או הרכושנית הנפסדה. כדרך ששואלים ודורשים כוחו של מי גדול לפריון־העבודה, הצעיר או הזקן, כך חוקרים מי גדול ממי לתנובת היצירה, הצעיר העומד בתקופת הסער והדחף, או הזקן החוסה בצל הנחת והשלוה. מסתבר שחלוקת הגילים לפי מזג האויר בנשמה היא מוטעית מעיקרה. אין רוב צעירים תוססים ומרדנים ואין רוב זקנים עוגנים בנמך הנחת והשלום. כל גיל וחרדותיו. כל גיל וקב הנחת שלו. כל גיל ותום אשליותיו. הרבה צעירים קופאים על שמריהם ורבים בין הצעירים הגולשים מעל ההר אף־על־פי שלכאורה עדיין לא עלו עליו, החוזרים מן ה„יריד" אף־על־פי שעדיין לא הספיקו להגיע אליו, ההולכים וכבים אף־על־פי שמלכתחילה לא דרכו כלל ככוכבים, ואף אינם צפויים כלל לאחרית שׂגיאה אף־על־פי שראשיתם מיצערה. ומן הסתם נכון לומר, כי מי שהיה צעיר בצעירותו, היינו, תוסס ממש, רענן באמת, סוער מאד, אף בזקנותו לא ינוח, עליהו לא יבול, לא ישקוט.

אלא שסערת זקנים מזוקקה יותר, תכליתית ומרוכזת יותר, אף נאצלה יותר, עיקרה סערת הרוח ולא סערת הדם. ובוודאי ניתן לומר כי רק מי שעתיד להיות זקן נסער, מוחזק אף בסערת העלומים שלו, שהיא ממקור היצירה והברכה. מכל מקום אין הדברים בספירה זו ניתנים למדידה ולהתמודדות, כדי לפסוק הלכה ידו של מי על העליונה בפעלי הרוח ובמפעלי האמנות, של הצעיר או הזקן, של פּרחי־כּהונה או של כהנים ותיקים. לא רב יעבוד צעיר ולא צעיר יעבוד רב. עדיין לא הכריעו מומחים כוחו של מי גדול יותר בתחום הייצור, קל וחומר בספירת היצירה. אין מודד לאיכות. אפילו המודדים לכמות מכזיבים הרבה. חכמי הספירה אומרים כך והחיים פעמים אומרים לא כך. רוב חישובים ושיקולים מתבדים כל פעם שנופל לתוך המשחק הכוח הנעלם, והוא, הרצון האישי, החשק, ההתלהבות, ההשראה, השמחה, ההתנדבות, היינו, חדוות יצירה, קול הלב. הלב הוא הפוסק האחרון. הלב בוער. לא רק רחמנא ליבא בעי. אפילו מכונה זקוקה ללב. הלב הופך את היוצרות ומערבב את כל צירופי החשבונות. הוא השׂאור שבעיסת היצירה. לב אינו נמדד, אינו נשקל, אינו נאמד, אין עושים עליו אפותיקי ואין מרכיבים עליו מנגנון. אין הוא מציית לכללות, לא לסדר זמנים ולא לחלוקת התקופות והגילים. הדגיש הכתוב במעשה בצלאל בפרשת „כי תשא“. „לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת, ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכה” אף הפטיר: „ובלב כל חכם־לב נתתי חכמה ועשו את כל אשר ציויתיך". היינו, אף עסקי־חרושת תלויים בלב. הכל מן הלב. ובו אין הבדל בין צעיר וזקן. כל האיברים והשרירים מזדקנים, הלב לאו. אדרבא, לב הזקן דופק בכוסף־משנה על שער העלומים.

עדיין לא נפסקה הלכה כוחו של מי, של הצעיר או של הזקן, גדול יותר למשא־ומתן, למלאכה, לחכמה מדינית, לאבחנה רפואית, לשיקול־דעת בדיני־ממונות ובדיני־נפשות, להוראה ולהדרכה, אף לא ידו של מי אמונה יותר לאחוז בהגה המכונית במיעוט תאונות הדרכים. מכאן כוח, קלות הידים והרגלים, זריזות הגוף, נעורים החרוצים לעמוד בסבל ובמחסור, ומכאן תבונה ונסיון וזהירות, זכירת העבר וראית הנולד, מתינות ובגרות. לא נפסקה הלכה. אף אין צורך בהלכה. אין אנו מצוּוים ועומדים להחוויר הכל, לגלות כל סתוּם. לעולם טוב שמתקיימים גם נעלמים. הם קיימים בין כך וכך. ובלבד שלא נסיח דעתנו מהם ונצרפם לחשבון הכוחות הפועלים.

בתחום היצירה האמנותית טרחו הרבה לעשות חשבון יבולו של מי גדול יותר, של מעמד הצעירים או של מעמד הזקנים. בשדה זה נוח לכאורה לנהל פנקסנות היבולים. שבכל רשויות החיים על הרוב אין מפעלים קיימים לזמנים ארוכים, אלא בבואותיהם הקלושות משתמרות כפרחים מיובשים על דפי דברי הימים, אין זכר לראשונים ואין ידיעה נכונה מי הרבה מעשים בעבר רכי הגיל או באים בשנים. ואילו רבים ממפעלי האמנות, פרי רוחם של קדמונים, נתונים לפנינו בעין, ויש מהם שידועים לנו גם כן למי הם מתיחשׂים לתולדותם, מי הרה והגה אותם וצר את צורתם. ואף־על־פי שגם בשדה זה, המפולש לסיירים וחוקרים, אין לנטוע מסקנות כמסמרים; מותר להניח, שהזקנים כוחם לחכמת הלשון והמליצה אינו נופל משל הצעירים. בפסגות היצירות הרוחניות נחקקו עקבותיהם של זקני הדורות. אפשר אין מן הדין לכלול לגבי סוגיה זו את הישגי המדע, על אחת כמה וכמה המדע השימושי, בתוך היצירה הרוחנית. הישגי המדע, רוב המצאות גאוניות, רב בהם חלקם של המקרה, של שעת הכושר, אולי גם של המזל. ובאלה לא ניפלו הצעירים מן הזקנים. אך היצירה החזונית ניזונית הרבה מן הנסיון ויונקת מן השלוה ומבשילה את מיטב פירותיה לא בבכּוּרים, כי אם בשלהי העונה דווקא. מן המפורסמות הוא כי רוב יצירות המופת תוכן רצוף טעם זקנים ועליהם חופף הוד הבגרוּת. אמנם, יצירות שנולדו בתקופות הסער והדחף היו בהן שהרעישו את העולם, אבל אף אחת מהן לא נעשתה נכס לעולם. מה מעלה וערך, למשל, ל„יסורי ואֶרטר הצעיר“, שזעזעו כל כך הרבה לבבות בשעתם? הלא דברי־בוסר הם בעינינו. תמהים ומשתוממים אנו, שדפים טפלים אלו שיברו לבבות ואף קטפו חיים צעירים בחיקוי למעשה ההתאבדות של הגבור הראשי. הלא עמוד אחד של „טאַסו” וכמה סוגיות קצרות ב„שיחות" עם אַקאֶרמאן, פירות הילולים של הזקנה הנאדרה בתבונה, משקלם רב לאין ערוך מכל „יסורי ואֶרטר“, הבּכיין המפונק. ובדין העיד אותו חכם עתיק, על עצמו ב„שיחותיו”: „דומה אני לאיש שהיתה לו בצעירותו ערימה גדולה של מעות קטנות בכסף ובנחושת, שהיה במשך כל חייו מחליף אותן בטבין ותקילין, עד שהונו שהיה לו בצעירותו נתגלגל בסוף ימיו למטבעות של זהב טהור“. ובאֶטהובן, שיש תואמים ויש נוגדים אותו לאריה־דבי־וויימר, סח על עצמו ביומנו, שנכתב בשלהי חייו, כך: „מרגיש אני כי עלומי מתעוררים בי רק עכשיו. כוחותי הגופניים גם כן תוססים בי עכשיו יותר מבכל שנותי הקודמות. וכן גם רוחי”.

אמת אגיד ולא אכחד. אף משלו של גאֶתה מן המטבעות אינו נראה לי. דיברה תורה בלשון בני־אדם, אבל מוצא אני טעם לפגם כשחכמים נוקטים כבני־אדם לשון מטבע מן השוק אפילו רק דרך משל. כל מקום שפורשים בשם המטבע טובעים אף שלא מדעת בנושא את התפיסה הרכושנית. אין הזקנה ענין רכושני ולא מספרי. בן הששים אינו בן עשרים כפול שלושה. הזקנה היא איכות חדשה. חוק הצבירה היוצרת חל עליה ללא ספק. כשם שציבור אינו פרטים מספר ו„מנין" לתפילה אינו רק עשרה יחידים, ורשות הרבים אינה כך וכך רשויות יחד, אלא ציבור ו„מנין" הם יחידה חדשה, מעולה יותר, ובמידת־מה גם פחותה יותר, ורשות הרבים היא מלכות לעצמה, שיש לה חוּקה שונה לגמרי משל רשות היחיד, כך אין הזקן סך הכולל של מטבעות כל הגילים, אלא יש לו טביעה מיוחדת משלו.

הזקנה היא חוּש מיוחד, כשם שאורך־ימים הוא מין כשרון, שנתברכו בו מעטים בלבד. אפשר שאין היא כלל שלב עליון בסולם המעלות של השנים, אלא סולם חדש. ומכל מקום אין היא רק עליה בשנים, אלא גם שבח וטיוּב לאופי, זיקוק לכלי הנפש, ליטוש לכשרון, עליה לנשמה. כיוצא בזה ספר הספרים אינו ספר מן הספרים, אף לא הספר הטוב שבספרים, אלא הוא ספר שאין משלו בספרים, כי מהותו שונה מכל הספרים. אין ספק, שׂרים בשנים כתבוהו, זקני־עם חפרו באר מים חיים זו ממעין הנצח. והדברים קל וחומר: מה תרגום התנ“ך ליוונית נעשה, לפי המסורה על ידי ע' זקנים, כתיבתו לא כל שכן. בספר התנ”ך נשאה הזקנה את דברה לנצח. לא שמענו שהעלומים כבר הביאו לעולם באיזו אומה ולשון מאז ומקדם ועד ימינו מעשה־חושב מושלם שכזה.

 

יב.    🔗

תפארת צעירים התאפקות; עטרת זקנים ענוה. אך הפחזות והמשובה הן חותם הנעורים; הגאוה והרהב קשורים בלב הבאים בשנים. מן הדין שיהיה שלום־אמת שורה בין הדורות אפילו הם מחולקים באמונות ובדעות ויש ביניהם הבדלי מושגים וטעמים. אולם השאור שבעיסה מעכב. הלב הוא עקוב; המוחות משובשים; ההכרות מבולבלות, ולא פירוד הדעות, אלא פירוד הלבבות, הוא אבי ריב הדורות ומלחמת הצעירים בזקנים וזקנים בצעירים. לא על הכבוד מתנצחים נציגי הגילים השונים – כבוד מלא כל העולם ואפשר להעניקו לכל – אלא על כסא הכבוד. שמא תאמר שיורדים גיל לחיי רעהו למען התורה; לא כי למען הארון שגונזים בו את התורה, למען פרוכת הזהב על הארון. בכך נעוץ עיקרה של בעית הצעירים והזקנים. טוען דור הצעירים לדור הקשישים: פנו דרך, עוברים ובטלים שכמותכם! משיבים כנגדם זקני הדור: תרבות, שקצים; דרך ארץ, זאטוטים! תדע לך, רוב דין ודברים, טענות ומענות וצווחות בין אסכולות ישנות וחדשות אינן בגדר ויכוח מי הבכור ביצירה רוחנית, אלא בחזקת ניצוח למי זכות הבכורה בהנאה חמרית מנכסי הרוח. בכל דברי־ריב אלה, האידיאולוגיה היא באמת רק בנין־על, אפילו ההנמקה ההגיונית יש בה שמינית שרירות הלב. הצעירים במה תומכים את הגיונם? בחיים. באים בטענה בשם החיים. מטיחים כנגד הזקנים ואומרים: „רדו לכם מעל הבמה. די! כבר תפסתם אותה די והותר. כבר חייתם כל צרככם. תנו גם לנו לחיות!" אך כלום זקנים אינם צריכים לחיות? וכי אפשר למדוד חיים באמה, לשקול נשמות במאזנים? אי אפשר לומר לנברא: כבר חיית כל צרכך. אין חיים ככל הצורך.

אין די, מה גם די והותר, בעמידה על הבמה. אין העולם צר. רק ההשגות הן צרות. אין העולם של מי שהוא. החיים אין להם שיעור. וחיי־רגע שקולים כנגד שנות־חיים. אף הגוסס הוא חי. וכל הממהיר את קצו מאבד נפש. כל פעם שצעירים טורחים לדחוק רגלי הזקנים הם פועלים מתוך סער ודחף היצרים, אבל לא ביושר־לב, לא לשם־שמים ולשם תיקון העולם. את עצמם הם באים לתקן, לביתם רוצים הם לעשות, אך מעמידים פנים כגואלי־עולם. בה במידה יש משום העמדת־פנים וצביעות באפיטרופסות שזקנים מבקשים לכפות על הצעירים. בתקופות שידם של הללו תקיפה הם שומרים על החומות, שלא יעלו בהן הצעירים, חלילה, שמא יהרסו אשיות העולם. אך זקנים אומרים, שההנהגה צריכה להיות מסורה להם, מאחר שהנסיון בידם. כדרך שעשירים בעלי המאה משמרים לעצמם את הדעה.

הימים הם פעמים ארוכים מתוך שממון הנפש ומשתרבבים כצללים, אך השנים לעולם הן קצרות ומעטות, בין טובות בין רעות, וכצללים הן נמוגות חיש־מהר. וכבר סח לנו אֶמאֶרסון מעשה בפרסי אחד בן תשעים, שפתח פיו בשעת גסיסתו ואמר: וי לי וי לי, זה רק עתה הגעתי את פי אל כוס החיים ולגמתי ממנה לגימה אחת וכבר נקראתי ללכת מכאן. בן ק' כבן כ' הוא לצמאון החיים. הרבה שנים מעט שנים – בין כך וכך רק לגימה אחת, שאין די בה. כך הזקנים בעלי המאה בנסיונות, העשירים בשנים, תובעים לעצמם את ההנהגה הראשית בכל עסקי החיים. אין לזלזל בנסיון, אבל אסור להפריז בו. נסיון מחכים ונסיון מטמטם. נסיון מצטבר פעמים לאכזבות, המקצצות את הכנפיים ומקפחות את ההעזה. נסיון עשוי לשמש מקור לחולשת הדעת, אם אין הוא כרוך בבינה יתירה וברוח שואפת לגדולות. אין דבר מרגיז יותר את הצעירים מטענת הנסיון בפי הזקנים. הרי זה כאילו הזקנים אומרים לצעירים: מה לכם להתנסות? אנו כבר נתנסינו במקומכם. כיוון שהנסיון הוא חיים הרי זה כאילו הזקנים אומרים לצעירים: מה לכם לחיות? אנו כבר חיינו במקומכם. אך הנסיון אינו נותן חזקה על העולם, לא על המדרש ולא על המעשה. זקנים ישרי־לב מוכנים להודות, שלא למדו מן הנסיונות אלא דבר זה, שאין למדים מן הנסיון כלום חוץ ממומחיות במלאכות. מן הנסיון לומדים מסכת כלים ולא תורת החיים.

פרשת זקנים כרוכה ומסובכה במסכת מלחמה. ממה נפשך, אם הקרב הוא אבי הכל, דין הוא שהכל הוא אב לקרב, אף אב ואב זקן הם אבות למלחמות. וכך היה לפנים בעמים: זבח־משפחה. אב מביא את בנו יחידו לעקדה; אבות מקריבים את בניהם למולך; הבנים בשפארטה משליכים את אבותיהם לעת זקנה. הרבה שבטים אוכלים את הזקנים כמאכל־תאוה. בתוך אוצר הזכרון הקיבוצי מיתמר ועולה עשן מהרבה מזבחות אדם ונושב רוח קטב מרירי של שנאות גלויות וטינות כבושות. מדור לדור פוקדים עון אבות מלפנים לבנים ועון בנים מלפנים לאבות. ובודאי לא יד הבן, כי אם יד האב, כתבה את הפסוק „חושך שבטו שונא בנו“. אין שנאה שאין לה עטיפה של אהבה, כשם שאין מלחמה, שאין פורשים עליה כפורת של צדקה לעניים וגמילת־חסדים. אך לא לעולם מלחמות וחורבנות. כל המלחמות כרוכות זו בזו: מלחמת המעמדות, מלחמת העמים, מלחמת הנער והזקן. אפילו כל המלחמות תעבורנה מן העולם ולא יתקיים אלא ריב הצעירים והזקנים עתיד זה להמיט חורבן על מין האדם. אוי לדור המלקה את ילדיו ברצועה; אוי לדור שהנער ירהב בזקן. אגור בן יקה החכם והצדיק הטיח כנגד ריב המעמדות ואמר: „ריש ועושר אל תתן לי”. והוא שהניף את שוט מוסרו על „דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך; דור טהור בעיניו ומצואתו לא רוחץ, דור מה רמוּ עיניו ועפעפיו ינשאו“. ככתוב במשלי ל'. השכיל אגור בן יקה להסתכל בשורש הרע: „רום־עינים וגובה־לבב”. צעירים שחצנים וזקנים בעלי־גאוה הם תקלה לעולם. שום דור צעירים אינו רשאי להתיהר ולהתגדל על אבותיו ולראות את עצמו מלח האומה, דור ראשון לגאולה; שום דור זקנים אין לו הזכות להתברך בלבבו כי עמו תמות חכמה או ימות יושר, יתמעטו הלבבות ותסתלק השכינה. עקידת יצחק מצערת. תסביך אֶדיפוס הוא דבר־הבל. דור השולח יד באבותיו, בנפשו שלח ידו. אי־אפשר להרוג את האבות מבלי לעשות את הבנים בעלי־מומים. כל הדורות ערבים זה לזה ומעורבים זה בזה. החיים הם בית־ספר, האבות והבנים, הזקנים והצעירים, יושבים יחד על ספסל הלימודים ללמוד תורת החיים.

 

יג.    🔗

הרבה פרוּדות נאות וקריאות באוצר הערכין של חן ואמת ממקורות קדומים נעשו במרוצת הדורות כעורות וחולות על ידי מזיקי השגרה והמליצה, ויותר מכל על ידי הצביעות, הקשה שבפורעניות. לדיוקו של דבר אין תרבותנו החדשה אלא בית־חולים גדול, מלא וגדוש מוצגים, בין במושׂכּלות בין בנוי ובמוסר, שהם בחזקת נכים כמעט. קל וחומר שמוּצג האהבה נסתלף ונסתאב. אין בן־זמננו יכול לבטא הגיון האהבה ללא נקיפת הלב ובושת הפנים. פשיטא שבתקופת המלחמות הקרות ומשׂטימות הרותחות, המציפות במשבריהן הזדונים כל גויי הארצות, אפילו תמימים שבתמימים אינם נכשלים חלילה בפליטת־פה לצרף לכל חשבון־עולם שהוא את תרומת האהבה. יראתי בפצותי ואף־על־פי־כן אי־אפשר שלא להידרש בשעת העיון בפרשת הזקנה ליסוד האהבה המקנן בלבבות ופועל ככוח מקרב ומלכּד אף לגבי הגילים. אמת היא שאין סגולה טובה כנגד הזקנה המנוּונת מן האהבה. אוהב ילדים שואב כל ימיו רעננות מתוך באר מי הילדות שאינה פוסקת לעולם; המעורב עם הנערים לידע רגשת־רוחם וסערת־מאווייהם ומשא כיסופיהם אין שכינת העלומים מסתלקת מעליו עד זקנה ושׂיבה. ראיה לדבר אותם מלמדי־דרדקי, שלא עשו את מלאכתם רמיה, אלא אמצוה כעבודת הקודש ועסקו בה בשמחה, שפניהם היו שוחקות תמיד כאבוקות של תום ובין קמטיהן שכנה משוּבה ילדותית. אוהב העולם – ואיזהו אוהב העולם, השתוּל בתבל־יה כעץ רענן, רב־שרשים למשוך מי־תהום ממעמקים ורב־פארות לשתות אויר־מרומים – הלא שקוּד הוא תמיד לקלוט, לספוג, להתברך ממקורות רבים – ואימתי נפנה הוא להזדקנות? הזקנה המנוּונת היא פטריה, הגדלה בטחב של בתי־כלא. אך בלב הפתוח לתורה ולאורה אין מקום לגידולי־מרתפים. המוח הער נער הוא תמיד. הסקרנות המתמדת היא שׂאור העלומים.

תנו לנו לחלום גם בימים קשוחים אלה. אַל תדירו אותנו הנאַה מכזית חלום. לא לעולם חושך מצרים של השנאה. אדרבה, נעשה לנו כנף להמריא מעל לענני היגונים העוטפים אותנו. גן ההספרידות, שחזוּהוּ קדמונים, לא דבר ריק הוא, לא אגדה בלבד. ואין אגדה שאינה בגדר רמז לאפשרות ותביעה להגשמה. כלום בכדי ביקש האֶראַקלס לקטוף תפוחים מגן נעוּל זה? ואם יש גן נעול על שום מה יש אם הוא לא בשביל שייפתח בזמן מן הזמנים? האהבה היא המפתח לכל גן נעול. מפתח זה של זהב הוא. וכבר שמענו סיפור־אגדה מפי היוונים על תור הזהב, שבו יצרו האלים את האדם זהב טהור „והיו חפשים מעול העבודה, כל מחלה ומוּם לא היו בהם ואת צער הזקנה המנוולת לא ידעו, ויהיו תמיד צעירים ומלאים כוח־עלומים ויהי גוום חסון ופניהם צוהלים משמחה, ויתענגו על חייהם וירבו לשתות מכוס האושר“. „וכאשר מלאו ימיהם שקעו בשינה נעימה ויהפכו לרוחות־נצח טובות ומלאות חסד”. „והרוחות האלה תרחפנה תמיד עטופות־ערפל והשפיעו רב טוב ודרשו משפט ורבוּ את ריב החלש מיד החזק ממנו“. צרה היא שאחרי דור־מאושרים זה קם דור של כסף, שהשחית את דרכו על הארץ ועשה את הרע ונקנסה עליו זקנה. דור של כסף לא אהב ילדים ונערים, לא הוקיר אדם. דור של כסף לא אהב כלום חוץ מכסף. הנפש סולדת לישא את שם האהבה בדור של ברזל ופלדה ו… מלחמה קרה. אף על פי כן… חביב אדם שנברא בצלם. ויכול שיש טעם והגיון להיגמל לעת עתה מן האהבה וליתן את החיבה חליפתה. אף החיבה עשויה לשמש תריס כנגד הזקנה. החיבה במשמע של התעניינות, סקרנות, תאַבון־דעת, אהבת החכמה, שאיפה נאצלה לבוא עד תכונתו של כל ענין וחפץ, של כל דור, של כל פרי, של כל גל וזרם. אדם נרחב, מקובץ, נושא חן להר ולגיא, יפה־עין ורחב־דעה, שוחר דברים רבים, שמח אל כל גיל וגיל, אין בלבו רהב ואין ברגשו נחיתות, אינו פחז כמים לעבור במרוצתו רבים אחרים ואינו אָץ קוצץ בשל אחרים, נפשו צלולה ורוחו רעננה. אך כלום לא נרמז לנו הדבר בכתוב על משה ב„דברים” ל“ד „בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחו”? איש יפה־עין ליחו לא ינוס. אף בן מאה ועשרים שנה ימות נער.

וראה פלא. כל רעיון נכון שנרמז מפי קדמונים, בת־קולו נשמעת מפי איזה אחרון גם ללא ידיעת מקורו, משל כל העולם מסיח עצמו בבת־אחת מתוך כמה וכמה גרונות בני דורות שונים.

אנדריי ז’יד, שנפטר מן העולם כאחד קדמון שבאחרונים, איש צמאון הדעת, שנפשו חשקה להציץ לגן ההספרידות, סח כך: „מוצא אתה רבים הטורחים להמשיך על עצמם מראה בשילות על ידי שטובעים בדיוקנם חותם הזיקנה. רצונם להתפרנס מן המוכן. הם מעלים עלי שאני רודף בלי הרף אחרי נעורי. אין הם מסוגלים להשיג התחדשות מתמדת, שמקורה ברגש החברות הנלבבה. רגש הליבוב זר להם. אין אני בן חמשים, המשים עצמו צעיר, אלא שהנעורים של אחרים נכנסים לתוכי".

תנו לנו לשגות מעט בחלום הזוהר של העינים היפות לאחרית הימים.