פרק ראשון: פיגומים    🔗

[א]    🔗

‘בימי קדם רחוקים חי פּסל אחד. הוא פיסל דמות של אחד האלים וקבע עיני זכוכית בפסלו. הציץ בהן וראה את קלסתר פניו שלו. מיד עקר את העיניים וניפצן’.

שורות אלו נועדו לשמש אפיגראף לרומאן היסטורי רב־כרכים על משה רבנו שאהרון תורן הגה בו שנים רבות ולא כתבו מעולם.

והנה דווקא על אותו רומאן, שמעולם לא נכתב, יהא מוסב ספרנו־מחקרנו זה. מחקר על ספר שלא נכתב הריהו כשלעצמו משימה לא־שכיחה, ומה שגרוע יותר לגבי כותב השורות האלה, אף אינה קלה כל עיקר; על אחת כמה וכמה כשמדובר באהרון תורן. אמנם סופר זה אילו נשאר עוד בחיים, היה בעת כתיבתן של שורות אלו מגיע רק לגיל שבין עצה לזיקנה, אף־על־פי־כן לא נשתמרו ממנו אלא שניים־שלושה מאמרים שפרסם בעיתונות עברית ולועזית, קטעים של כתבי־יד, פרקי־יומן ורסיסי רשימות לעת מצוא, שרובן ערוכות בצורה תמציתית, מעין רמזים לכותב עצמו, שאך בקושי רב ניתנים לפענוח. ואכן, עמל רב הושקע בכך תוך כדי מהלך המחקר. אפילו ספרו היחיד של תורן, שעליו ידוע לנו בוודאות כי יצא לאור – היה זה, דרך אגב, דווקא ספרו הראשון – אין להשיגו כלל, אף כי ממכתב מסוים שבארכיונו למדים אנו, שנמכרו בשוק מאה וחמישים עותקים מספר זה. באחת הספריות בירושלים – היחידה בכל רחבי הארץ, שבה מקוטלג הספר – רשום הוא על שמו של אחד העובדים. לנוכח תביעותיו התקיפות של כותב שורות אלו, הומצא לו מכתב מאותו עובד, שבו מודה האיש כי בעוונותיו הרבים השאיל ספר זה למי שהשאיל, והלה איבדו, וכל המאמצים המשותפים של שניהם למצאו עלו בתוהו. אלמלא מזלנו שאינה לנו להיתקל, תוך כדי חיטוט בשרידי ארכיונו של תורן בעליית הגג סמוך לדוד חימום חשמלי בחמישה עותקים טחובים ועבושים של אותו ספר, לא היינו מגיעים לידי קריאה בו יש שבמהלך עבודתנו נדמה היה לנו שיד נעלמה, חורשת־מזימות ורבת־עוצמה, דאגה לעשות את כל אשר ביכולתה, כדי להשכיח משום־מה את אהרון תורן כסופר, ואולם לא מצאנו – ואף לא חיפשנו – הוכחות חותכות לאימותו של חשד זה. מכל מקום, לאחר ניצול מירבי של התיעוד שהיה בידנו – שחזורו, השלמתו, פענוחו והכללתו במחקרנו ככתבו וכלשונו, או מתוך שימוש בו כחומר גולמי לעיצוב מוגמר ככל האפשר של הדברים הנדונים בו – נמצא חיבורנו זה כולל כמעט את כל כתביו של תורן שנשתמרו, פרט לספר הראשון שהזכרנוהו זה עתה ועוד נרחיב עליו את הדיבור להלן. והנה דווקא משום כך רואים אנו צורך לציין, שאך לשוא יחפש הקורא בהרצאת הדברים הערכה ספרותית – או כל הערכה אחרת – על כתביו של תורן, חוץ מהערות אגב זעיר פה זעיר שם, וזאת משני טעמים:

(א) אין אנו עוסקים במסה ביקורתית, במונוגראפיה או ברומאן ביוגראפי על הסופר אהרון תורן;

(ב) אם מצויים בחיבורנו זה קטעי תיאורים – ופעמים אף תיאורים נרחבים – על חייו של תורן, חזקה עלינו שלא הובאו לכאן אלא מתוך שיש להם זיקה אינטימית אל הרומאן שלו על משה רבנו, שמעולם לא נכתב.

ואולם כשקובעים אנו בוודאות, שאהרון תורן לא כתב מימיו את הרומאן על משה רבנו, אין להסיק מדברינו אלה שלא כתב על משה רבנו ולא־כלום. אדרבא, עובדה היא שאף בכתביו המעטים שפורסמו מוצאים אנו כמה דברים המוסבים על משה. בגליון פסח תשכ"ב של ירחון לועזי בישראל מוצאים אנו, למשל, מאמר החתום בשם אהרון תורן, שכולו מוקדש לאישיותו של משה רבנו. דומה כי מן הראוי אפילו להביא כאן את סיומו של המאמר ההוא לאמור:

‘מתוך שאיפה ליצירת חברה מושלמת, שאיפה שראשיתה בתולדות האנושות במפעלו של משה, וכן מתוך העברת מרכז־הכובד של ההיסטוריה מן העבר וההווה אל העתיד, התפתח ברבות הימים הרעיון המשיחי, שחזונו שלום־עולם וגאולת המין האנושי. רעיון זה הוא שהורה לאנושות על עתיד מזהיר, הוא שחינך אותה לשאוף אל עתיד זה ולהיאבק למענו, והוא שהפך את דברי־ימיו של עם ישראל לצפיה מתמדת ליציאת־מצרים חדשה. משה – אחד מגדולי המנהיגים של המין האנושי שמקומם באותו תחום, שבו ההיסטוריה יוצרת אגדות והאגדות יוצרות היסטוריה’.

אם נחטט במאמר אחר מפרי־עטו של תורן שפורסם בעברית כעשר שנים לפני כן, נמצא כמה וכמה פרשיות הסמוכות לעניינו של משה, וכדאי הוא מאמר זה שנביא מתוכו לפחות את הקטע החשוב ביותר:

‘בתקופתנו, תקופת הפיצול האכזרי של רוח האנוש, זה תור ההתמחות ללא רחם ותחימת תחומים מוגדרים לכל שריג של תרבות, הרי ‘אני מאמין’ אמנותי הוא חלק מ’אני מאמין’ מקיף יותר, כשם שהאמנות עצמה אינה אלא רכיב מרכיבי כלל היצירה של הרוח האנושית, וכשם שיצירת הרוח האנושית כולה אף היא אינה אלא שלב בתהליך היצירה הקוסמית המתמדת, שתחילתה בריכוז עד רוויה של אנרגיה בגרגיר חומר זערורי וסופה בהתהוות ערפליות אדירות בקוסמוס, תחילתה בנגיף שאינו ניתן להבחנה במיקרוסקופ וסופה באדם, ביתר דיוק: ביצירתו של האדם, שכן בריה זו, נוסף על כל יצרי החיה שבה, ניחנה ביצר היצירה הרוחנית. אלמלא יצר זה היה ההגיון הביולוגי מוליך את האדם בדרך של התפתחות הרבה יותר פשוטה ו’טבעית'. הדחף היוצר הוא שטבע את חותמו על הצרכים האנושיים, ולא להיפך. האבסורד התועלתי המוחלט של היצירות הכבירות ביותר של האנושות גלוי הוא לעין כל הסוקר את ההיסטוריה מימי הפיראמידה של צוסר ועד ימי האנרגיה האטומית. ודאי שאנשי מצרים העתיקה לא פקפקו בתועלתן של הפיראמידות, כשם שאין אנו מפקפקים בתועלתם של המחשבים האלקטרוניים. היצירה האנושית נוטה לעטות באהבה את רדיד התועלת ולהופיע באצטלה זו על במת ההוויה. ואולם כל הרחבה ניכרת של פרק־הזמן הנסקר מסירה על נקלה את המעטה, שגם בלאו־הכי שקוף הוא למדי, ומציגה את הנוצר בכל מערומיו. ואז נגלית היצירה מיד לא כאמצעי אלא כמטרה, כתכלית בפני עצמה ששאר הדברים משועבדים לה. כל יצירה כך – והאמנות על אחת כמה וכמה. אין אני מתכוון לומר כי האמנות לא השפיעה על החיים, אלא על־ידי המתח שבעצם התהוותה בלבד. אדרבה, גדולה ועצומה היתה השפעתה של האמנות בכל הדורות גם לאחר שנוצרה, אלא שתמיד היתה זו השפעה מסולפת, כאלו בדרכה חזרה מן האמנות אל החיים עברה היצירה דרך ראי עקום, כאותה קרן־אור העוברת דרך קנקן מלא מים ומשתברת בצאתה מתוכו. ואין כתולדות כל הדתות כולן (פרט לדת משה) המאשרות תופעה זו.

מאז ומתמיד התרוצצה רוחו היוצרת של האדם בין שתי מגמות: בין ההכרח לפענח את סודות הטבע והעולם, להיאבק בכוחות אלה ולשעבדם, לבין השאיפה ליצור את העולם מחדש, לברוא יש חדש, אם לא יש מאין, הרי לפחות מן הנתונים המוגשים לחושיו של האדם; לחזור ולעשות בריאה שהיא דומה לבריאת העולם או אינה דומה לה, אבל על־כל־פנים מקבילה לה. מגמות אלו היחסים ביניהן ‘היסטריים’ במקצת היו: עתים הלכו בד בבד, עתים נשתזרו זו בזו, עתים נלחמו זו בזו. עם שחרה של התרבות נשתקפו במאגיה ובדת, בימינו נעוצות הן במדע ובאמנות. המאגיה ניסתה להשפיע על הטבע. הדת יצרה מיתוס מקביל לטבע. המדע פותר את חידות הטבע. האמנות ממשיכה ליצור עולמות חדשים.

לפיכך אפשר, לדעתי, לחלק את האמנות לאמנות שבחיקוי ולאמנות שבדמיון: האחת מנסה לחקות את העולם והאחרת ליצור עולמות חדשים; האחת מתארת, האחרת יוצרת. שתיהן משתמשות בנתונים, שהעולם החיצוני מגישם להן, ואולם שעה שהאחת משאירה את הנתונים הללו כפי שהם, בלי שתעניק להם מובן ומימד נוסף ובלי שתמלאם תוכן ומשמעות שונים מאלה שכבר מצויים בהם, הופכתם השנייה לסמלים, שמאחר שנולדו שוב אין הם נתונים למרותם של חוקי העולם הקיים, וחיים הם את חייהם העצמאיים ללא תלות באבות שהולידום. דומה כי איטיב לקלוע אם אקרא לשנייה בשם אמנות מוסיקאלית, שכן במוסיקה בולטת עצמאותם של הצלילים – הסמלים ומשתקף בה בבירור ריבוי המשמעויות שבהם. מובן מאליו, כי על־פי הגדרה זו עשויה התמונה להיות מוסיקאלית והסימפוניה ציורית.

אם נרצה לסטות רגע קט לתחום הפסיכואנאליזה נוכל לקבוע על נקלה את המעיינות, שמהם שואבות שתי המגמות הללו של הרוח האנושית: המדעית־מאגית מן המודע, האמנותית־דתית מן הבלתי־מודע. ברם יש להיזהר מהפרדה ותיחום פסקני ולזכור, כי הן זו והן זו נוצרת באותו שטח־הפקר הנמצא בין שתי ממלכות הנפש. לא בכדי ייחסו אנשי־מדע רבים את הישגיהם הם למה שכינו בשם אינטואיציה. מצד אחר, יורשה לי להביא משל נפלא על נושא זה, שנזדמן לי לשמוע מפיו של דוקטור ברדני, הפרופיסור לספרות, בשיחה אישית: חייב האמן להתייחס אל יצירתו כפי שמתייחסת אם נבונה אל תינוקה הלומד את תורת ההליכה. אל לה לנטוש אותו לנפשו פן יפול וייחבל, אל לה לאחוז בו בחזקה – בדרך זו לעולם לא ילמד ללכת, מוטב שתניח לו להלך חופשית ובלי שירגיש בכך תחזיקו בקצה שרוולו או בשערו כדי שלא תמעדנה רגליו'.

עד כאן הקטע. הפיראמידה של צוסר, המגיה, המיתוס, הדת, ובייחוד ההערה בסוגריים (‘פרט לדת משה’) מעידות כמאה עדים על העובדה שכבר בשנת 1952 הגה אהרון תורן במשה והיה מצוי במחקר שעניינו תקופתו ל משה.

[ב]    🔗

שלוש הן הסיבות שהמריצונו להביא כאן קטע ארוך ממאמרו של אהרון תורן:

(א) זיקתו של אהרון תורן אל משה רבנו, המשתקפת במאמר זה במישרין או בעקיפין;

(ב) ה’אני מאמין' האמנותי של אהרון תורן הכלול במאמר זה;

(ג) הפגישה המוזכרת במאמר בין אהרון תורן לבין דוקטור ברדני, פגישה שנודעה לה השפעה ניכרת על חייו של תורן ועל דרך נסיונותיו לכתוב את ה־magnum opus שלו. על הזיקה למשה כבר דובר לעיל. על ה’אני מאמין' של תורן עוד ידובר להלן. עכשיו יסופר על הפגישה שנתקיימה בינו לבין דוקטור ברדני.

ברם, לפני כן שומה עלינו להקדים ולתאר בקצרה את מסותיו של אהרון תורן כסופר לפני שזכה לשיחת פנים־אל־פנים עם דוקטור ברדני.

את ספרו הראשון של אהרון תורן הוציא לאור אחד מידידיו, ובדרך זו בזבז את כל חסכונותיו הדלים מעבודה קשה ומפרכת. הספר נמכר, כאמור, במאה וחמישים עותקים, ובאחד העיתונים היומיים נתפרסמה עליו הערכה בת עשר שורות. לימים נעשה הידיד מו“ל גדול, על אף הכשלון הכספי בשל ספרו של תורן. אולם את ספריו של תורן שוב לא הדפיס. וגם תורן לא פנה אליו מאז. אדרבה, אך סיימה הכתבנית להדפיס במכונת־כתיבה את כתב־היד של ספרו השני שלחו אהרון לכמה הוצאות־ספרים מכובדות ומבוססות ונמנע מלשלחו אל ידידו. אל כתב־היד צירף מכתב. מן הראוי לציין שכמעט כל ההוצאות השיבו על מכתבו; מהן באיחור של חודש ומהן באיחור של חצי שנה, מהן לאחר תזכורת אחת ומהן לאחר שתי תזכורות ויותר. רק אחד המו”לים מדרי תל־אביב לא ענה דבר וחצי דבר. אהרון תורן מושבו בירושלים, מקום עבודתו משרד ממשלתי, גופו מסורבל וכל עצמו כבד־תנועה הוא. לפיכך לאחר שחיכה שלושה חדשים לתשובתו של המו“ל שיגר אליו חבר מחבריו, תושב תל־אביב. נתברר שהמו”ל לא קרא עדיין את כתב־היד לאו־דווקא מפני חוסר פנאי אלא מפני החום הכבד. ואולם אהרון תורן לא התחשב בכך ולא נתעורר בלבו אפילו קורטוב של סלחנות. אדרבה, חמתו עלתה בו עד להשחית. בא אדם ומעשיר את העולם ביצירה כבירה שנועדה להשפיע על גורלו של כל המין האנושי, דוגמת התנ"ך, הדהאמפאדה, הקוראן, והלה מטפח על פניו בטמפראטורה של שלושים ושתיים מעלות. וכי אהרון תורן, מחברה של יצירה זו, לא נתייסר בחום ובמחנק שעה שהעלה הגיגיו על הנייר? לא בדיו, כי אם בדם לבו טבל את עטו.

דרי הבית ישנו, המטבח היה שרוי באפלה־למחצה, כי הימים ימי מלחמת־העולם השנייה וחזקה על תושביה של ירושלים פקודת האיפול. לאחר יום־עבודה מפרך ולאחר כביסת חיתוליה של בתו הפעוטה (אשתו חולה היתה בימים ההם ונתרתקה למיטתה), ישב אהרון תורן כפוך מעל לשולחן עגול מכוסה שעוונית, והיה מוסיף ערכים על ערכיו של העולם. הוא כתב על נצח ישראל ועל אדם בישראל, על השמש ועל הירח ועל אחד־עשר כוכבים שחדרו אליו המטבחה, ניצבו על ידו והשתחוו לו ממש כאל יוסף הצדיק בשעתו. וניתנה האמת להיאמר: לא גבה לבו של אהרון, ולא רמו עיניו בשל הכבוד שחלקו לו השמש והירח ואחד־עשר הכוכבים. ידוע ידע כי לא מרובו מכל בני האדם חשקו בו השמש והירח ואחד־עשר הכוכבים ובחרו בו, כי הוא המעט מכל האנשים…

המהפכה הקומוניסטית ברוסיה פרצה בנובמבר 1917. אהרון תורן נולד במאי 1918. הקרחת הראשונה הזכורה לו בחייו היתה קרחתו של ולאדימיר לנין, שהבהיקה מתוך עיתונים ודיוקנאות תלויים על קירות. הוא הדין לגבי השפם הראשון – היה זה שפמו של לב טרוצקי. השיר הראשון שלמד לשיר בגן־ילדים היה האינטרנאציונאל: ‘קום, התנערה, עם חלכה’. לחלכה עתיד העולם.

אין ספק כי באותם הימים, או ביתר דיוק: באותם הלילות, שבהם העלה על הכתב את פרי־רוחו הראשון, יכול היה לשייך עצמו לעם חלכה. עבודתו קשה היתה ומשכורתו זעומה. מדורו בתוך דירה בת שלושה חדרים שעשר נפשות התגוררו בה. לו האמין באלוהים בימים ההם אפשר שהאלוהים עצמו היה ניצב על־ידו ומשתחווה לו. כיוון שלא האמין ברוח מחוץ לרוחו של האדם, ולא הכיר אלא בקיומו של החומר, באו נציגיו המובהקים של החומר בקוסמוס, היינו הכוכבים, והשתחוו לו במטבחה של אותה דירה ירושלמית. אשר לעובדה התמוהה שמכל כוכבי השמים שלא ייספרו מרוב, רק אחד־עשר בלבד באו לחלוק לו כבוד ויקר, הרי אין לחפש לה הסברים חומריים, כגון השטח המצמצם של אותו מטבח, אלא הסברים פסיכולוגיים, כגון האסוציאציה עם יוסף שאף הוא היה דל וחלכה (בבור שלא היו בו מים, בביתו ש פוטיפר, לפחות בתקופת שירותו הראשונה) ואף־על־פי־כן נועד לגדולות. כל הגדולות האלה – ואף נצורות מהם – השתקפו, כבבואתו של בדל־ירח במי באר, באותו כתב־יד שהמו"ל נמנע מלקרוא בו בשל השרב הכבד ששרר בתל־אביב.

כתב לו תורן מכתב מוחץ ותבע במפגיע שכתב־היד יוחזר לו ללא השהיה נוספת. המו“ל מילא בקשתו זו בזריזות יתרה. לא יצאו שלושה ימים וכתב־היד היה שוב בידו של תורן. בדרך זו סיים פרי־רוחו של אהרון את סיבובו על פני המו”לים וחזר אל בסיסו, בחינת סובב סובב הרוח ואל מקומו שב הרוח. אחד מראשוני הפרוזאיקונים בספרות הרוסית, ניקולאי ואסילייביץ' גוגול, שרף את כתב־היד של החלק השני מספרו ‘הנפשות המתות’. אחד מאחרוני הפרוזאיקונים בספרות העברית, אהרון תורן, אף הוא גמר בלבו לעשות כן.

בלילה ההוא עלה על משכבו, עצם את עיניו והיה מחכה עד שאשתו תירדם. משנרדמה קם ויצא אל המטבח, לבש בגדיו, מילא בקבוק בנפט וחרש־חרש, כגנב במחתרת, יצא החוצה, בימינו כתב־היד ובשמאלו הבקבוק.

ירח ירושלמי ריסק את בתי־האבן של ירושלים לגושי אורצל מרוככים בשרב הלילה. אמירי האילנות קפאו ללא ניע. הרחובות היו ריקים.

אהרון תורן שם פעמיו אל עמק המצלבה. הן משום שמקום מגוריו לא היה מרוחק מן המצלבה, והן משום שבאותו עמק צמח בשעתו האילן שממנו נעשה הצלב אשר עליו הוקע ישו הנוצרי.

אותה שעה היה תורן ישו הנוצרי ופונטיוס פילאטוס בעת ובעונה אחת: המקריב והקרבן גם יחד. הטביל את כתב־היד בנפט והדליקו. השרב סייע בידו. הנייר התלקח, והלהבות חרצו לשונותיהן והאירו את כל הסביבה.

התנאים והאמוראים לא היו נוכחים כשספריהם הועלו על המוקד בימי־הביניים. אף היינה ישן שנת עולמים כשבערו ספריו על מדורות הנאצים. אהרון תורן היה עד ראייה לשריפת כתב־היד שלו.

המדורה לא בערה זמן רב. נייר טבול בנפט מאוכל במהרה. חרף כל האסוציאציות שנולדו בלבו עת הגיגיו הנשרפים שפכו נגוהות על הרי ירושלים, הפך פרי־רוחו לאפר תוך רגעים ספורים, אפר ללא רמץ. ואם רמץ דבר־מה לרגליו ואף השמיע קולות נפצוץ וחריקה, הרי היו אלה חרולים שדופי־שרב שאין למנותם עם פרי־רוחו בשום פנים ואופן. כבש תורן פניו בקרקע ונבר באפר בחרטום נעלו. דומה היה בעיני עצמו להר מהרי יהודה, שחמסין של ראשית סתיו שדף מעליו את שראית הפליטה שהותירו שרבי הקיץ. נבר אפוא באפר עד שקלטה עינו זוג נעליים שהלכו וקרבו אליו. נשא עיניו וראה והנה חייל ניצב עליו. לא קלגס רומי ולא אינקביזיטור. אדרבה, לנגד עיניו עמד חייל מחיילי צה"ל ורובהו בידו. אפילו לאורו של הירח ניתזה התמיהה מעיניו של החייל.

תורן לבוש אזרחית היה והחייל נתון בתלבושת צבאית, אף־על־פי־כן הכיר תורן את איש הצבא ואיש הצבא לא הכירו.

– משה! – נצטווח תורן.

– משה! – הדהדו ההרים.

היו ימים שבהם משה רבן ואהרון תורן למדו יחדיו באותו חוג באוניברסיטה ואף עבדו יחדיו בכבישים. היום היה רבן למרצה צעיר באותה אוניברסיטה ואהרון תורן פקיד בממשלת ישראל. הבעת התמיהה בעיניו של רבן נתעצמה משפער את פיו. פער את פיו ולא אמר דבר.

‘מה אתה עושה כאן?’ שאל תורן

רבן השיב:

‘משרת במילואים’.

‘כאן?’

‘כאן’.

‘מסתננים?’

‘אומרים’.

‘ואתה?’

‘מה אני?’

‘מה אתה עושה כאן?’ – רבן הטעים את ה’אתה'.

‘שרפתי כתב־יד’.

רבן לא נפעם כלל ועיקר. תגובתו היתה תגובה מפוכחת שלאיש מדע. הוא אמר:

‘קאפקא היה יותר פיקח. הוא הפקיד מלאכה זו בידו של מאכּס ברוד. והתוצאות ידועות’.

תורן שתק.

משה רבן ישב על הקרקע סמוך לערימת האפר ורמז לתורן שיישב אף הוא. תורן סירב. רבן הדליק סיגריה ושאף עמוקות את עשנה. הציב את רובהו בין רגליו המשׂוכלות וספק שאל את תורן ספק הרהר בקול:

‘אכזבה. פער… בין הרצוי והמצוי. תהום בין ההגוי והכתוב. שלח לי מחר את כתב־היד’.

תורן הורה על האפר.

‘הנה הוא’.

‘וההעתק?’

סומק פרח בלחייו של תורן. אלמלא החשכה חזקה על רבן שהיה מרגיש בסומק זה.

גוגול, פונטיוס פילאטוס, ישו, תנאים, אמוראים, היינה, קאקפא… היה העתק. היו שני העתקים. שניהם שכנו כבוד במגירת שולחנו. ואף־על־פי־כן היה המוקד מוקד אמת. לא היה בו שמץ של העמדת פנים. כיצד יסביר דבר זה למשה רבן, שכולו הגיון ושכל קר? משה רבן נתברך גם בטאקט. הוא לא חקר ולא דרש. הניח את רובהו על ברכיו ואמר:

‘שלח לי העתק. אביא אותו לפרופיסור ברדני’.

למחרת היום היה ההעתק בידיו של משה רבן, וכעבור שלושה חדשים קיבל אהרון מכתב מפרופיסור ברדני שהזמינו לשיחת־רעים בשבת הקרובה.

בשלב זה מן הראוי להעיר, כי הקירבה הפוניטית בין שם ידידו של אהרון תורן (משה רבן) לבין משה רבנו היא מקרית גרידא.

[ג]    🔗

פרק־זמן של שלושה חודשים עבר אפוא בין שריפת כתב־היד לבין השיחה עם פרופיסור ברדני. ליל שריפת כתב־היד ליל שרב היה לאחר אחד מימי החול שבשבוע, ואילו היום שבו ביקר תורן לראשונה בביתו של פרופיסור ברדני יום שבת היה, ומטר כבד ניתך ארצה.

אהרון תורן התעלם מן המטר. באותו בוקר לבש את חליפת השבת, התגלח למשעי, ענב אחת משתי עניבותיו, התעטף במעיל הגשם ושם פעמיו אל הפרופיסור.

רוח הרים ירושלמית בידרה את שולי מעילו. נעליו טבלו בשלוליות. מחמת הגשם שהצליף על פניו ללא רחם היו עיניו עצומות כמעט בכל הדרך. לא יהיה בכך משום גוזמה אם ייאמר עליו, כי את מקום מגוריו של הפרופיסור מצא בעיניים עצומות. אשתו של הפרופיסור שפתחה לו את הדלת, לא עצרה ברוחה ופרצה בצחוק. ואכן, מגוחך היה תורן באותה שעה ודומה לאחד הניצולים מספינה שנטרפה בים; רטוב מכף רגל ועד ראש, רגליו בוטשות במי הנעליים, שולי מעילו צמודים אל מכנסיו, מכנסיו דבוקים אל שוקיו ופלגי מים ניגרים מפניו. צחוקה של הגברת ברדני הביאו במבוכה. המבוכה גברה שבעתיים משהחלה הגברת לסייע בידו להסיר את מעילו בעוד גרונה משתנק מצחוק, ומי יודע עד היכן היו מגיעים הדברים אלמלא הפרופיסור שיצא להקביל את פניו בחיוך לבבי, הושיט לו את ידו והוליכו ללשכתו. היתה הלשכה כולה מרוצפת ספרים מן המסד ועד הטפחות. בינות לספרים מרובים אלה הושב אהרון בכורסה ונתכבד בכוסית קוניאק ובמאור פניו של הפרופיסור, שבינו לבין תורן לא חצץ אלא שולחן כתיבה. כתב־היד של אהרון תורן, ביתר־דיוק: העתק כתב־היד, היה מונח על שולחן הכתיבה.

הפרופיסור פתח את פיו. תורן הטה אוזנו והיה מדמדם ומדמה שלא מלים יוצאות מפיו של פרופיסור ברדני כי אם צלילים, צליל מוסיקה, מנגינה ערבה עד שכרון מתוך אגדת־פלאים. הוא דיבר על גיבור הרומאן ועל אהובתו של גיבור הרומאן, ששמה היה משום־מה ציפורה, עמד על תכונות הנפש שלהם, ולאורן של תכונות אלה ניתח את התנהגותם ואת מעשיהם. לאחר מכן העיר מה שהעיר על גיבורים פחותים במעלה ואף השתמש בביטוי ‘גאלריה של דמויות’.

אהרון תורן – נעצרה נשימתו. הפרופיסור דיבר על דמויות אלה משל היו כולם בשר ודם, בני־אדם, אנשים חיים. גדולה מזו: משל היו גיבוריו של טולסטוי או באלזאק. דומה כי נכון היה להעניק נשיקה לצפורה, ללחוץ ידו של יעקב (גיבורו של הספר) לחטוף שיחה עם כל אחד מאלה החולפים ביעף על דפי כתב־היד שעדיין לא עמד במחיצתו של מכבש הדפוס.

חשק עז תקף את אהרון לזנק אל הפרופיסור, לכרוך זרועו סביב צווארו ולנשקו. היכן?

בשפתיו?

לא. זוויות השפתיים מורדות היו כלפי מטה וצפנו בחובן אבק מרירות, אי־סיפוק, יסורי־נפש כמוסים. חשש תורן מן המגע עם השפתיים הללו.

בעיניו?

עיניים כחולות־כהות היו לו, מוגדלות מבעד לעדשות המשקפיים. דומה כי אפילו צמרמורת חלפה בגופו של אהרון מפחד שמא ייתקל בצינת העדשות.

בלחייו?

מגולחות למשעי היו הלחיים, מגולחות עד חלקלקות. ואילו תורן כל ימיו נרתע מחלקלקות בכל גיווניה וגילוייה.

במצח?

היה לו מצח גבוה. מצח של הוגה־דעות. והרי נשיקה במצח נשיקה אבהית היא. כלום ייתכן שתורן יעניק נשיקה אבהית לפרופיסור ברדני, הגדול ממנו לאין־שיעור בתורה ובשנים? כבש אהרון את יצרו והשפיל ראשו. מלים מוכרות, קרובות ללב, קלחו מפיו של הפרופיסור וזרמו לאוזניו. אכן, קם ונהיה הדבר, הפרופיסור קרא לפניו מתוך כתב־ידו שלו, מתוך ספרו של אהרון תורן לאמור:

'חולצות לבנות, מכנסי חאקי, רגליים שזופות קפצו, רצו, צעקו, מחאו כף, התרגשו, עמדו בלי נוע כנד שקפא – ובמרכזו ציפורה. השמש גלשה לאיטה מערבה. פתאום נעצרה, עמדה מול יעקב וסינוורה את עיניו. יש שנזדקף ראש זהב מתוך מקפא צבעוני

שמילא את החלל המשתרע בינו ובין השמש, הופיע ונעלם, צף ועלה וירד עם הגלים (גלי ים?) ושוב צלל וגז. ויעקב אינו זז עד שהלה חוזר ועולה. אולם אין זה ראש זהב, אלא כדור הארץ. וכדור הארץ מונח על גבו של פיל. והפיל הענק עומד על שריונו של צב. ואין להבין כיצד עומד פיל ענק על צב ננס. ועוד אין להבין על שום מה מכוסה כדור הארץ שערות בלונדיות. אלא שאין אלה שערות בלונדיות, כי אם תבואה שהצהיבה לאחר שספגה את קרני השמש. זעיר־שם זעיר־שם מזדקרים ראשיהם של בני־אדם מבין השיבלים, ואם ייבשו השיבלים ייהפכו קש. ויפוצו בני ישראל לקושש קש. צאן מרעיתו של משה רבנו. ומשה שכוב בצל אילן ואינו זז. אלא שאין זה משה רבנו כי אם יעקב מארלין. ואין בו כוח לקום ולקבץ את הצאן שנפוצו לכל רוח, נתקלו באופקים והסתירו את אור השמש. הפך הזהב לתכלת, עבר הפיל וליחך את התבואה, זקף את החדק למעלה, ליקלק בלשונו וכבש את האדמה ברגליו הכבדות. עבר גם הצב וארבע תלמים ארוכים נתמשכו על פני האדמה. מגרש מרובע. תחילה היה המגרש ריק, אחר נתמלא דמדומי שקיעה. בחורשה ארבה אפלה. בחלונות המוסד נדלקו אורות'…

עד כאן קלטו אוזניו של אהרון את מלותיו שלו, מלות שבמעמקיה של כל אחת מהן נצנצה כאודם הספיר טיפת דם מדמו, וסומק בסומק נתערבב; סומק דמן של המלים בסומק שפתיו ולשונו של הפרופיסור שהגה את המלים הללו… לפתע נגוז הסומק ונשתרר לובן, לובן־שיניו של פרופיסור ברדני שוב לא קרא מכתב־היד כי אם נשא את אמריו שלו. ואמריו של הפרופיסור אף הם לבנים היו.

‘ביטוי זה של חוויה פנימית־אימאננטית בדרך של תמונות־חוץ אקסטרברטיות מעיד על כושר תיאור…’

אהרון זה משהו בקרבו.

‘זה לא תיאור חוויה’ – שיסע את הפרופיסור – ‘אלה הם סמלים…’

‘נכון’ נד הפרופיסור בראשו, ‘דרך־כתיבה זו לעולם יש בה מסממני הסימבוליזם’.

‘זה מיתוס’, קבע אהרון ברהבו.

‘מיתוס מודרני משמעו סימבוליזם, סימבוליזם קדמון פירושו מיתוס’.

אהרון נשם בכבדות. משום־מה הצמיד כף ידו אל מצחו ולחץ על תפוחי עיניו עד כאב. עיגולים אדמדמים ריצדו בחשכה.

‘לא… סליחה…’. מלמל, ‘לא מיתוס. דת עיקרי דת. דוגמות. נוסחאות שבוטאו בעקיפין והוסוו בתיאור אמנותי’.

הפרופיסור שתק. אהרון חשש להעיף בו מבט. עדיין כיסה בכף ידו את עיניו. ומשהסיר ידו ראה חיוך סלחני על שפתיים חיוורות, ועיניים עייפות, ליאות, כבויות. לא, לא היה בהן שביב של לגלוג. אדרבה, משהו מעין רחמים רמץ בהן.

‘בנוסחאות – אם אינני טועה, שהרי איני בקי בנוסחאות – ביטא את טבע העולם אלברט איינשטיין. ואת עיקרי האמונה, כלומר עיקרי אמנותנו אנו, ניסח הרמב“ם. י”ג עיקרים. ספק אם תוכל להתחרות בהם. מוטב תכתוב סיפורים טובים. בכך תוכל להצליח’.

לאחר מכן המשיל הפרופיסור את משל האם המלמדת את תינוקה ללכת, זה המשל שאהרון תורן שילבו לאחר זמן במאמר שהובא לעיל. באותה שעה החל אהרון לנסח י"ג, עיקרים משלו.

[ד]    🔗

[א] אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך אין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, אף־על־פי־כן מותר לדמותו לפסל מונומנטאלי, ואילו חללו של עולם אינו אלא ראי עקום שאותו פסל עומד מולו.

[ב] אני מאמין באמונה שלמה, כי הבורא יתברך מותר לדמותו לפסל מונומנטאלי משום שהוא השלימות העילאית שנתהוותה מתוך סינתיזה של צורות סטאטיות אידיאליות שהיו קיימות בטרם היות חלל וזמן. ואילו החלל הוא הראי העקום שבו משתף אותו פסל כביכול, משום שאינו אלא אנטיתיזה של אלוהים.

[ג] אני מאמין באמונה שלמה, כי העולם החומרי נוצר בשל אי־רצונו של הבורא יתברך להתלכד עם החלל כדי סינתיזה סופית, מחשש שמא בשל התלכדות זו תיפגם שלימותו העילאית.

[ד] אני מאמין באמונה שלמה, כי העולם החומרי על כל אשר בו – ופרי־רוחו של האדם בכלל זה – הוא בר־כליה.

[ה] אני מאמין באמונה שלמה, כי בעולם החומרי מצוי יסוד הכמיהה למגע עם האלוהים.

[ו] אני מאמין באמונה שלמה, כי בשל פעילותו ש יסוד זה מתהווה המגע בין אלוהים לעולם אחת לכך וכך רבבות שנים, ולאחר כל מגע ממין זה נולד שלב גבוה יותר של העולם החומרי.

[ז] אני מאמין באמונה שלמה, שעד כה נתהוו שלושה מגעים: הראשון הוליד את הדומם, השני את החי, והשלישי את רוח האדם.

[ח] אני מאמין באמונה שלמה, כי יסוד הכמיהה הפעילה המביא לידי מגעים אלה מתגלים בארץ ישראל ובעם ישראל.

[ט] אני מאמין באמונה שלמה, כי הסיפור על משה ותורתו משקף יסוד קוסמי זה בתולדות האנושות, ומעמד הר סיני אינו אלא מיסתיפקאציה של המגעים הללו.

[י] אני מאמין באמונה שלמה, כי העולם החומרי לא יכלה כל עוד לא הגשים את יעודו, וכלה יכלה לאחר שיגשים את יעודו.

[י"א] אני מאמין באמונה שלמה, כי יעודו של העולם הוא להוציא את האלוהים מהתבודדותו הסטאטית העילאית ולהפכו לגורם דינאמי פעיל בחלל.

[י"ב] אני מאמין באמונה שלמה, כי יעוד זה יוגשם באמצעות הזמן הטהור, זה הזמן שרוח האדם נועדה ליצרו, ומשמעו צורות אידיאליות דינאמיות (מוסיקה) לעומת צורות אידיאליות סטאטיות (פלאסטיקה) שמהם התהווה האלוהים.

[י"ג] אני מאמין באמונה שלמה, כי באחרית הימים ואחרי כלות תבל מותר יהיה לדמות את החלל לאולם־קונצרטים ריק, את הזמן לסימפוניה אדירה הממלאה את האולם מפה לפה, ואת האלוהים למנצח רב־מג המשליט הרמוניה בשרביטו. הרי שלעומת הפסל – כליל השלימות, שעמד מול הראי העקום של החלל בטרם ברוא תבל, יש בכך משום תחיית המתים שתעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים.

[ה]    🔗

חודשים רבים ניסח אהרון תורן את י"ג עיקריו, ניסח ותיקן ושיפר, היה בורא עיקרים ומחריבם, ואת כל אלה עולל בהגיגי רוחו. ומשהיו בשלים להעלותם על הכתב והגיעה שעת הכושר לכך נתברר לו – לאחר הצצה בשעונו – כי שעת־כושר זו אינה אלא שעת־לילה מאוחרת.

אף־על־פי־כן לא זז מהחלטתו הנחושה. ישב ליד שולחנו ודרך את קולמוסו. ואולם, עם שהעלה את המשפט הראשון נוכח לדעת כי זקוק הוא לנוסח של קודמו, כלומר הרמב“ם. כידוע מצויים עיקריו של הרמב”ם בכל ספר תפילות. פשפש תורן בספרייתו ולא מצא סידור תפילה. מכשול זה לא זו בלבד שלא ריפה את ידיו, אלא שבעתיים חיזק את החלטתו להעלות באותו לילה על הכתב את י"ג עיקריו של אהרון תורן ויהי מה. ‘איהרג ולא אעבור’ – פסק בלבו. שף את מצחו וטיכס עצה. לא יצאו דקות מספר ונזכר כי באחת הדירות הסמוכות שבבית מגוריו מתגורר סטודנט מארץ אנגלו־סאכסית המתהלך חבוש כיפה. חזקה עליו שיימצא בחדרו סידור תפילות.

יצא תורן לחצר ונתן מבטיו בחלונותיה של הדירה הסמוכה. אחד מהם מואר היה. אפשר שהיה זה חלונו של הסטודנט ואפשר שלא היה. הקומה קומת־קרקע היתה, אבל חלונותיה נמצאו בגובה ניכר מן הקרקע. החלון המואר היה פתוח, אך לא נראה מתוכו אלא¹ זוג מדפים של כוננית ספרים. טיפס תורן על בליטות האבנים – והבית בית ישן מתקופת האבן של ירושלים, כלומר מן הימים שבהם אסר החוק העירוני לבנות אלא בתי־אבנים בלבד – נאחז בתריס, שרבב ראשו מן החלון והציץ פנימה.

בחדר קטן, שכל ריהוטו מיטה, שולחן, כיסא, קולב־בגדים וכוננית־ספרים שכב הסטודנט במיטתו וקרא בספר לאור מנורת־הקיר שהיתה קבועה למראשותיו. דומה כי כל כולו שקוע היה בספרו, שאלמלא כן חזקה עליו שהיה מרגיש בנוכחותו של אדם המשרבב ראשו בחלון חדרו בעיצומו של לילה. רצה תורן לפנות אליו ולא ידע כיצד, שכן מעולם לא נזדמן לו לשמוע את שמו של הסטודנט או את שם משפחתו. כעכע בגרונו ופלט שיעול מפיו. כל משקלו של תורן מרוכז היה בחרטומי נעליו, שעמדו על בליטות האבנים, וכל גופו היה תלוי באצבעות ידיו שנאחזו בזוויות התריסים. לפיכך נתערער שיווי־משקלו מן השיעול והוא צנח על הארץ. הגובה לא היה גובה רב והחבטה שנתכבד בה לא היתה חבטה של ממש. ואולם הדה של הנפילה היה חזק למדי לגבי שעת־לילה מאוחרת. הד זה הוא שהקפיץ, כפי הנראה, את הסטודנט ממיטתו. הלה שירבב מחצית גופו מן החלון ושאל בחרדת־לילה עצורה:

‘מי שם?’

גם מדירות אחרות נשמעו קולות. שניים או שלושה חלונות הוארו. תורן הזדקף. הוא גמר אומר לחסוך הסברים והתנצלויות וניגש ישר לעניין:

‘יש לך סידור תפילות?’, שאל,

פניו של הסטודנט, פני אברך משי יהודי מן הימים ההם ומן המקומות ההם – ימים ומקומות שאהרון תורן לא ראה אותם מימיו בעיני בשר כי אם בעיני רוח בלבד, דהיינו בכתביהם של מנדלי, ברדיצ’בסקי ובעיקר עגנון – פניו של הסטודנט אורו. עיניו הביעו שמחה.

‘סידור תפילות?’, שאל במבטא אנגלוסאכסי מובהק, מבטא עמד בסתירה מוחלטת למקורות שמהם שאב תורן את מושגיו על אברכי משי.

תורן נד בראשו לאות הסכמה והסטודנט נעלם בעמקי חדרו. לאחר שעה קלה חזר ובידו סידור זעיר כשיעורו של לוח כיס. ‘מועט המחזיק את המרובה’, פסק במבטאו המיוחד אך בהגייה דקדקנית מבחינת הניקוד.

רצה אהרון לשאול אם סידור זה כולל את י“ג עיקריו של הרמב”ם, אך חזר בו ולא שאל. הוא אמר:

‘תודה רבה. עוד מחר אחזירנו לך’.

‘שכר מצוה מצוה’, השיב הסטודנט בעברית של תלמיד חכם. ‘תושבי ישראל חוזרים בתשובה. והא ראיה: אתה מבקש סידור תפילות ולמטה קוראים פרקי תהילים’.

‘מי קורא פרקי תהילים?’, תמה אהרון.

‘אינני יודע כפי הנראה השכנים מלמטה’ – הסטודנט זקף אצבעו – הקשב…'

אהרון היטה אוזנו. אכן, מדירת המרתף הסתנן במעומם קול מנגינה מזרחית מונוטונית, פשטנית, עצובה. את המלים לא ניתן להבחין. זה שנים התגורר אהרון תורן בדירתו, אך את השכנים שבדירת המרתף לא הכיר. בכל אותן השנים לא ראה איש יוצא מדירה זו ובא אליה. הדלת החיצונית היתה סגורה תדיר ותריסיה הגבוהים מוגפים.

‘נדמה לי’, פתח בהיסוס, ‘שפרקי תהילים קוראים במקרי אסון’.

‘לאו־דווקא’, העיר האברך.

‘אולי קרה משהו?’

‘אם יזמינוני למניין, אבוא’, סח הסטודנט וחזר אל מיטתו.

אהרון נטל את הסידור והלך לחדרו. בשער הספרון קרא:

סידור מרגלית טובה נוסח אשכנז כולל כל התפילות והבקשות אשר יערוך כל איש ישראל מדי יום ביומו. אהרון לא היה בטוח כל עיקר אם על התפילות והבקשות אשר יערוך כל איש בישראל מדי יום ביומו נמנים גם י"ג העיקרים. הפך את הדף במתיחות רבה ולשמחתו גילה בתוכן העניינים ‘אני מאמין’, וכנגדו מסומן עמוד 167.

ישב בכסאו והעלה על הכתב את עיקריו שלו, ידו האחת עושה במלאכה והשנייה מחזקת הסידור.

משסיים היתה השעה שתיים אחר חצות. כלבתו של תורן רבצה בכורסה שממולו ועקבה אחריו במבטה. שעת טיול הלילה עברה זה כבר. נטל אהרון את הרצועה ויצא החוצה. הכלבה זינקה אחריו. עשו כדרכם הקפה אחת מסביב לבית שנמצא בפינה של שני רחובות וחזרו אל הכניסה. ראה אהרון מונית אפורה, שחנתה לא הרחק מן הכניסה מתחת לפנס. ליד ההגה ישב גבר רחב־גרם. פניו הבהיקו לאור הפנס משל נמרחו בשומן. דומה היה כי ישן הוא. השינה ליד ההגה עוררה את סקרנותו של אהרון. קרב אל המכונית וסקר את פניו. אכן ישן האיש, אלא ששנתו דרוכה היתה. הוא זע ממבטו של אהרון, פקח עיניו ונתרעד. הכלבה פרצה בנביחה. האיש פלט שריקה, לחץ על הדוושה, התניע את המכונית ונעלם בטרטור גדול.

‘שריקה זו אינה שריקה סתם, אות מוסכם הוא’ – חלף הרהור במוחו. חלף ונגוז.

אהרון שכב במיטתו. נותרו לו לשינה כשלוש וחצי שעות. עצם עיניו ולא נרדם. המנגינה המזרחית הגיעה לאוזניו במעומעם, כאילו מבעד למסננת. בחדגווניות פרימיטיבית הבקיעה את דוק התנומה שהחל עוטף את מוחו. בשארית תודעתו המנומנמת ניסה אהרון לקלוט את המלים. היו במנגינה צלילים הגויים במעין חיתוך הדיבר, אך לא נצטרפו כדי מלים המוכרות לו. כשלהבת נר המתלקחת סמוך לדעיכה נתנצנצה בו המחשבה, כי הלחן אינו עצוב כלל וכלל ורק בשל חדגווניות מזרחית נשמע כעצוב באוזניו. אדרבה…

[ו]    🔗

נגזר עליו, אל אהרון תורן, שעפעפיו לא יידעו תנומה באותו לילה. נקישות רהויות חדרו אל תוך שנתו והפריעוה. התעלם מן הנקישות וסירב להתעורר. אך לא יצאו רגעים מעטים ומבעד לחלון קלטה אוזנו את שמו שלו. מישהו שעמד בחוץ הגה את שמו בלחץ עצור, בקול מדוכדך, בקצב רהוי ובנעימת תחנונים.

‘אדון תורן… אדון תורן… אדון תורן…’

במאמץ על־אנושי ניתק אהרון את קורי השינה שעטפו את מוחו ופקח את עיניו.

‘אדון תורן… אדון תורן… אדון תורן…’

נדמה היה לו כי השם לא נהגה אלא נחרת באותיותיו בחשכת חדרו, ספק כמעין מנא מנא תקל ופרסין, ספק כאותן המלים הפורצות מפיותיהם של גיבורי ה’קומיקס' האמריקנים. קפץ ממיטתו, העלה אור בפרוזדור ובעודו לבוש פיז’אמה יצא אל החצר. שתי דמויות – אף הן לבושות פיז’אמות – קידמו את פניו: האחד היה הסטודנט־האברך והשני בעל־הבית. הסטודנט מנומנם היה ושף את עיניו. בעל־הבית היה ער.

‘אדון תורן’ – סח בקול בכייני כולו נסע ונפעם – ‘צלצלתי למשטרה’.

‘למשטרה? מה קרה?’

‘לא אסבול יותר’.

‘מה?’

‘את זה’.

‘את מה?’

חולצת הפיז’אמה שעל בשרו נתפרמה וחשפה חזה שמנמן ושעיר. החזה זכה לכמה מהלומות אגרוף מידו הימנית של בעליו. מכות אלה נוסח ‘על־חטא’ נתלוו בקריאות:

‘לא אסבול, לא אסבול! די!’

‘מה לא תסבול?’

בעל־הבית קירב אצבעו אל פיו כמי שמנסה להסות את עצמו.

‘הקשב!’

תורן הקשיב ולא שמע דבר, פרט לאותה מנגינה מזרחית שעלתה מן המרתף.

‘בכל זאת קרה משהו’ – פנה אל הסטודנט.

הלה חדל לשוף את עיניו ונענע ראשו לאות שלילה.

‘למה קוראים פרקי תהילים עד הבוקר?’

לתומו שאל תורן את שאלתו, ובשום פנים לא ציפה לסערה שחוללה שאלה זו.

‘תהילים!’ – נצטווח בעל־הבית. פניו הסמיקו כסלק ועיניו יצאו מחוריהן – ‘תהילים!’

מן החלונות שבקומות עליונות נשמעו קריאות ‘צסס!’ ‘הססס!’ ‘מה זה שם?!’ לא נותנים לישון!' בעל־הבית הנמיך קולו. כיוון ששוב לא מצא פורקן לזעמו קרע את חולצת הפיז’אמה והטילה בכוח על הקרקע.

‘תהילים!’ – זעק בלחש מאומץ עד אפקיעה – ‘בית־זונות פתחו שם! הם פתחו להם בית־זונות בביתי! מנוולים! כל השכנים מורים עלי באצבעותיהם! מבית־הכנסת גירשו אותי אתמול! אמרו: בביתך יש בית־זונות, אתה מבין, מר תורן. אני לא אשם! שכה אחיה עד מאה ועשרים שנה! בא בחור אלי ואומר: יש לך דירה? בחיי ראשי, בחיי אשתי וילדי, כה יתן לי השם וכה יוסיף. אני שואל: אתה נשוי? אומר: כן. כמה ילדים? אומר: אין ילדים, רק ילדות. אני אומר: השם יעזור; צעיר אתה, יהיו גם ילדים. הוא משלם לי, מביא רהיטים והולך. שבוע, שבועיים, כל היום הדירה סגורה. אני פוגש אותו ברחוב יפו, שואל: איפה האשה? איפה הילדות? האשה מתה – הוא אומר, ועוד מוציא מטפחת מן הכיס ומנגב דמעות – והילדות יבואו. בלילה אני יוצא, רואה הוא יושב בטאקסי אפור. אני שואל: מה אתה עושה? הוא אומר: מחכה. אני שואל: למי? הוא אומר: מה איכפת לך? מדינה דימוקראטית. ובבוקר באים השכנים ממול ומספרים:כל שעה בא זוג. נכנס ויוצא. נוסע בטאקסי ובא זוג אחר. ככה עד הבוקר. והפאטיפון…’

נזכר תורן בפרצוף השמנוני שישן מעל להגה, בשריקה, בהתנעה המהירה של המונית. הוא נפנה אל הסטודנט:

‘מדוע אמרת לי שאלה מזמורי תהילים?’

‘טעיתי’" השיב הסטודנט בנחת.

בעל־הבית לחץ על הכפתור. נדלקו הנורות שבחדר המדרגות והאירו את החצר. לאורן של נורות אלו היה נדמה לו לאהרון כי זיק ערמומי נסתר בעיניו של הסטודנט, עיני תכלת בהירות, שבהירותן בלטה שבעתיים בשל שערותיו הכהות. בשעה ששירבב ראשו מן החלון לא נתן אהרון דעתו על ניגוד זה שבין בהירות לכהות. עתה חיפש את הכיפה שבראשו ולא מצאה.

בעל־הבית המשיך בשלו:

‘הלכתי למשטרה. אומרים לי: תביא עדים. אתה בעל־בית. רוצה צו פינוי כדי לגרוף דמי־מפתח. גם עכשיו צלצלתי למשטרה. אתם תעידו. אתם דיירים. תעידו, ימח שמם’.

‘מה נעיד?’

‘תעידו שיש כאן בית־זונות’.

באותו רגע הגיעה מכונית המשטרה. שבעה שוטרים קפצו מתוכה. בעל־הבית גח אליהם. השוטרים הקיפוהו. הסטודנט ותורן ישבו על גדר אבנים במרחק־מה מהם. עדותו של בעל־הבית נמסרה בלחישה צפופה ולא ניתן להבחין את דבריו. מדי פעם היו זרועותיו מתרוממות למעלה כזרועותיו של אדם הפורש כפיו בתפילה.

לא יצאה שעה קלה וכל החבורה קרבה אליהם.

‘שכנים!’ ־ הציגם בעל־הבית בפני סמל בריא־בשר חגור אקדח.

בידו האחת החזיק הסמל פנקס ובשנייה רשם בו רשימות. שוטר שעמד בסמוך אליו האיר את הפנקס בפנס־כיס, בעודו רושם שאל הסמל:

‘בחוזה כתוב לצורך מגורים?’

‘שכה תחיה אשתי’.

הסמל הטמין את הפנקס בכיס חולצתו ורמז לשוטרים. כולם ירדו אל המרתף והסמל בראשם. הוא הקיש על הדלת.

‘פתחו!’ איש לא ענה.

הסמל לחץ בכוח רב על ידית הדלת. הדלת חרקה. מלבד חריקה זו לא נשמע שום קול.

‘לפרוץ?’ – שאל אחד השוטרים.

‘לא’, השיב הסמל. שוב נטל את פנקסו ורשם בו מה שרשם. לאחר מכן נפנה אל המכונית.

השוטרים הזדנבו אחריו ובעל־הבית בקצה זנב השוטרים.

הסטודנט פסע פסיעה לעברים ונעצר. הציץ באהרון תורן ומשראה כי הלה אינו זז נשאר אף הוא במקומו. עתה נתגלתה לו לתורן כיפת־צמר סרוגה עגולה על קדקדו של זה. תהה מנין צצה הכיפה שלא נראתה עד כה אך לא שאל דבר.

מכונית המשטרה הותנעה. מבעד לטרטור בקע קולו של הסמל:

‘העניין בטיפול!’

אהרון נשא עיניו למעלה. עמוד השחר שלח קרני מישוש מפאתי מזרח ונסך בהירות של טרם־זריחה אל תוך כחול השמים. תורן לא המתין לשובו של בעל הבית, אף לא זיכה את הסטודנט בברכת פרידה. חזר לביתו וצנח במיטתו.

מאחרי החלון נשמעו קולות. קול אחד אמר ‘תודה’. קול שני אמר: ‘שלום’. אחר כך נשמעו צעדים מעומעמים שנבלעו בחריקת הדלתות.

[ז]    🔗

לשוא ניסה אהרון להירדם; השינה היתה ממנו והלאה. ליל־שימורים אחר צף ועלה בזכרונו. כשלושים שנה הפרידו בינו לבין ליל־שימורים זה. כעתה כן אז עלה על משכבו בעלות עמוד השחר. כאז כן עתה נדדה שנתו. כעתה כן אז הדריכו את מנוחתו בתי־קלון ובושת.

אלא שבימים ההם לא שכן בית־הקלון במרתף אשר מתחת לחדרו. חייב היה תורן לילך כברת דרך ארוכה עד שהגיע אל רחוב בתי־הקלון. ואהרון תורן הגיע אל רחוב בתי־הקלון אך ורק משום שתלמידי הכיתה השביעית באותה גימנסיה, שעמהם נמנה בימים ההם, גמרו אומר לערוך סיור לילה במוסדות אלה, ובדרך זו להוכיח לעצמם, כמובן, כי אכן גברים הם.

ברציפות ססגונית נתמשכו המוסדות משני צדיו של רחוב ארוך שלכאורה לא היה לו סוף. מלבנים ארוכים מעשה אריג שחור נשתלשלו סמוך לפנסים הנתונים בראש עמודי חשמל, ועל המלבנים טורי הירוגליפים סיניים אדומים סדורים מלמעלה למטה. מעל לפתחים התנוססו שלטים ועליהם אותיות רוסיות הסדורות לרוחב משמאל לימין. השלטים הכריזו גלויות: בית זונות יאפאני, בית־זונות קוריאני, בית־זונות סיני, בית־זונות רוסי. חרף כל השלטים המפתים היה הרחוב שומם וריק מאדם. אך מתי־מספר נעו בו לאור פנסי הצבעונין, ובכללם חבורתו של אהרון. מתי־מספר אלה רובם היו יאפאנים ומיעוטם רוסים, רוב מניינה של אוכלוסיית העיר – סינים אף־על־פי־כן לא נראו ברחוב זה סינים.

תריסר תלמידי גימנסיה פסעו על פני המדרכה. דוממים הלכו. כמי שממלא תפקיד שכפו עליו מגבוה. אפילו קורטוב של עליצות־נעורים לא היה שורה עליהם, דומה כי היו מדוכדכים קימעה. פעם בפעם ניסה אחד מהם לעורר ציבור־נערים זה בשיר זימה או בבדיחה גסה. פתאום נשמעה צעקה. החבורה נעצרה ככיתת חיילים על־פי פקודה. ליל־חורף היה, והנערים עטופים היו מעילי חורף מרופדי פרווה. מעל למרזבים נתלו מחטי קרח. אין תימה שנדהמו משראו כי החלון שמעליהם נפתח לפתע והזליף סילון של הבל צבעוני ספוג ריחות מכל המינים: ריחות זיעה ובשמים, ריחות אשפה ותבשילים, ריחות טבק ומשקאות. אשה ערומה כביום היוולדה הבקיעה את מעטה ההבל וקפצה מן החלון. לא דמות גופה ולא קלסתר־פניה לא נשתמרו בזכרונו של אהרון. רק משום־מה נחרת בזכרונו כי מתחת לשדה השמאלי – שד ארוך ורפוי – היה כתב כחול. ועוד זכור היה לו כל ימיו כי צמוקה היתה וכחושה עד כדי כך, שבראותו בפעם הראשונה – שנים הרבה לאחר מכן – סרט דוקומנטארי על אסירי ברגן־בלזן – חזר ונזכר בה. היתה זו זונה סינית שאיבדה את עצמה לדעת.

עתה באה ועמדה לפניו. ערומה עמדה כבאותו לילה, אלא שהפעם היה צידוק־מה להתערטלות זו, שהרי לא ליל־כפור צפוני היה זה אלא ליל־שרב דרומי. גם עכשיו לא היה לה קלסתר־פנים, אך רזונה רזון מאז, עורה השחום והמצומק מתוח על עצמותיה וכתם שהוא כחול־כהה במרכזו ושולח לצדדים שלוחות ההולכות ומתבהרות, כתם הדומה לעקרב מתפתל, טבוע מתחת לשדה השמאלי. גם הפעם קפצה מן החלון, אך בכיוון הפוך: מן החוץ אל הבית. קרבה אל מטתו של אהרון, פערה את פיה – המדבר ואינו נראה – ואמרה:

‘אם איני אלא תא זערורי באורגאניזם ענק, שאף הוא רק חלק פעוט מתוך מכונת אדירים המגשימה יעוד של הארמוניה מוסיקאלית בין השילוש הקדוש: חלל, זמן אלוהים – אז מה איכפת לך?’

שוב היתה דומה לקרבנות ברגן־בלזן. כשראה אותה אהרון בפעם הראשונה עדיין לא היו המחנות קיימים, ועתה נשתכחו כבר מן הלב. כשראה אותה בפעם הראשונה עוררה בו סקרנות. ואילו עתה עוררה בו פלצות. הפך את גבו אליה ואת פניו אל הקיר. על הקיר התגלתה לפתע תמונה. היה זה דיוקן של דודו שהיה תלוי בבית אבא בימי ילדותו. מימיו לא ראה אהרון דוד זה בחיים ולא הכירו אלא על ־פי תצלום ומפי השמועה. אחיה האהוב ביותר של אמו היה ונספה באחד ממחנות ההשמדה. פניו פני סוחר אמיד ועיניו עיני משורר הוזה. שערו עטור שיבה, ושפם אפרפר מקשט את שפתו העליונה.

שוב התהפך אהרון תורן ושכב על גבו, חושש היה להביט בצדדים ונעץ מבטו בתקרה. וברגע שנעץ מבטו בתקרה בו ברגע נבקעה התקרה ומלאך אלוהים, כרוב זך וקל־כנפיים כאותם המלאכים המצוירים בעיטורים לסיפורי המקרא ובייחוד בעיטור למעשה עקידת יצחק, נגלה לעיניו של תורן. המלאך שירבב ידו, ממש כמלאכו של יצחק, וקרא אל תורן מן התקרה. אבל שלא כמלאכו של יצחק לא אמר: אברהם, אברהם אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה. הוא אמר:

‘אם יצחק אינו אלא תא זערורי באורגאניזם ענק, שאף הוא רק חלק פעוט ממכונת־אדירים המגשימה יעוד של הארמוניה מוסיקאלית בין השילוש הקדוש: חלל, זמן, אלוהים – אז מה איכפת לך?’

כיוון שלא נותר בחדר מקום שבה יכול היה אהרון לנעוץ את מבטו, עצם את עיניו, וכשעצם את עיניו נתמלא החדר המון עם רב. מתי מדבר והרוגי מלכות, מושמדי היטלר וכלואי סטאלין, חללי מלחמות ועולי מדורות, בוני פיראמידות וסתם מזי־רעב, עוללים שמתו באסכרה ובוגרים שנפטרו בסרטן, אמהות החולצות שד שדוף ותינוקות המחטטים באשפה. שליטים הנהנים מעצמם ומיליונרים שעושרם עובר על גדות כוח סבלם, ספסרים שהבצע מציץ מחרכי עיניהם כחיה טורפת מן המארב ונזירים ברהמיניים הצוללים בתהומות טבורם. ישישים יגעי־קיום ונערים תאבי־חיים. ישישות תפוחות מזלילה ונפוחות מרעב, כחושות כפן וצמוקות דיאטה, אכולות תמרוקים ומדולדלות חלאים; נערות קורנות עיניים, צמאות אהבה. וכל הבריות הללו פערו פה אחד ויחיד ופלטו במקהלה חד־קולית, קצובה, שטנית:

אם אין אנו

אלא

תא זערורי

באור–גא–ני–זם

ע–נ–ק,

שאף הוא רק

חלק פעוטי

ממכונת־אדירים,

המגשימה יעוד של

הא–ר–מ–ו–נ–יה

מוסיקאלית

בין השילוש הקדוש

חלל

זמן

אלוהים

א־א־ז

מה

איכפת

לך?

עד שהללו צווחים צפה ועלתה תמונה בזכרונו. היה זה בתקופת חומה ומגדל, כלומר במאורעות תרצ“ז־תרצ”ט. קבוצה ובה כמה מידידיו עלתה על הקרקע. יומיים לאחר העליה בא אהרון להתארח באותה נקודה. פרט לחומה הממולאה חצץ והמגדל, שבראשו התנוסס זרקור, לא היה במקום אף מיבנה־עץ אחד. אורח ראשון היה תורן, מלבד נציגי המוסדות שביום העליה נאמו מה שנאמו ומיד הסתלקו, לפיכך נתקבל בשמחה רבה ובכבוד גדול. הוחלט שלא להלינו באחד האוהלים, אלא בבסיסו של מגדל העץ שנועד לשמש חדר־תרבות לעתיד לבוא, ולפי שעה לא היו בו אביזרי תרבות פרט למיטת־עץ. אהרון שכב בה, וכיון שהיה עייף, יגע ורצוץ (מפאת חוסר התחבורה נאלץ לילך ברגל כברת דרך ארוכה) נרדם כהרף־עין. ואולם לא יצאו רגעים מעטים והתעורר. רבבות מחטים דקרו את עורו. בשרו נעשה חידודים חידודים. קפץ ממיטתו והדליק נר. המזרון היה אדום כדם: שפעת פשפשים הציפה את המיטה. מיד יצא תורן החוצה והצטרף אל השומר.

עתה נבצר ממנו להצטרף אל השומר. צבא הגנה לישראל, צבא מאורגן ומאומן כהלכה, שמר על ירושלים ולא נזקק לעזרתו או לחברתו. אף לצאת החוצה לא יכול. ההמון הזועק ודאי לו שהיה רודף אחריו, ועוד המונים רבים עשויים היו להצטרף אל הקהל הרב. חייב היה להרגיעם ויהי מה. להוכיח להם באותות ובמופתים כי עיקרי אמונתו אמת הם. והאמת נעלה על הכול. שומה עליו להביא ראיות חותכות, לשכנע באותות ובמופתים. אותות ומופתים לא היו בידו. וראיות… כלום יטו הללו אוזנם לראיות ותהיינה הללו חותכות ביותר? למראות זקוקים הללו, לחזיונות, לסיפורי מעשיות המשברים את האוזן. הן עוד שפינוזה אמר בשעתו כי האמת הטבעית ניתנה לעם בידי הנביאים על דרך התמונות, כדי שיתפסוה בהבנה שבלב אלה שאין לאל ידם להשיגה בתבונה שבשכל.

‘רבותי’ – סח בשובה ונחת, בלי שניסה אפילו להתגבר על שאון המקהלה – רבותי, אספר לכם סיפור, מעשה שהיה, אשר השיח לי ידידי לפני ימים ספורים…"

הפניה השפיעה למעלה מן הצפוי. אמנם, כשאמר תורן מה שאמר היו עיניו עצומות, ולפיכך נבצר ממנו לראות את הבעת פניהן של הבריות אך שמוע שמע כי הקולות נשתתקו. דומיה מוחלטות השתררה סביבו. הוא התאושש.

‘הדבר שאני עומד לספרו לכם’ – פתח בבטחה – השיח לי ידידי הדוקטור קדרון לפני כשבוע ימים. לבי סמוך ובטוח כי מצויים בקרבכם אנשים אשר שמעו של הדוקטור קדרון הגיע אליהם, שהרי רואים אותו בימינו כאחד החוקרים החשובים ביותר בתרבותו של המזרח העתיק. ובכן, לפני תקופה קצרה נזקק הדוקטור קדרון לניתוח. משנתעורר לאחר הניתוח ראה כי שתי מחטים נעוצות בוורידי זרועותיו. המחט שמשמאלו מזרימה דם ומימינו מזון מלאכותי. אותה שעה חש את עצמו כמכונת תרגום אלקטרונית, שמימינה נכנס לתוכה טכסט אכדי ומשמאלה יוצא תרגומו העברי. דומני, רבותי, כי תחושה זו היתה תחושת־אמת עילאית אף שלא שיקפה את האמת העובדתית. מדוע? משום שתחושה זו הביעה נאמנה את יעודו של האדם בתבל, שאינו אלא מין…'

שאגה אדירה שיסעה את דבריו. עיניו נפקחו, ומשנפקחו ידע כי נגזרה עליו כליה. העומדים מרחוק דחקו את העומדים מקרוב, והעומדים מקרוב עטו על מיטתו, נפנפו בידיהם, רמסו זה את זה וחתרו להגיע אל גרונו. מישהו בקצה החדר הניף אבן וניסה לקלוע בו.

ויצעק תורן אל יהוה לאמור: מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקולני!

אבן פגעה במצחו, אך הכאב לא היה גדול מכאב עקיצתו של יתוש. גם הידיים שאחזו בגרונו מגעם דומה היה למגע רגליהם של זבובים. עד־מהרה נתברר לו לתורן פשר הדבר: הבריות שהתקיפוהו בריות זערוריות היו, ואילו הוא עצמו גדל עד כדי ממדים של ענק. גוליבר היה תורן והללו גמדים. הוא קם ממיטתו ונזדקף במלוא שיעור קומתו האדירה.

התוקפים הקטנים לא אמרו נואש. כהרף עין שברו לרסיסים את הרהיטים שהיו בחדרו והחלו מקימים מהם פיגומים סביבו. בזריזות עבדו, ביעילות, בתקיפות שרצנית של רמשים.

לפתע נפתחה הדלת ולחדר נכנסה ידידתו מאז ומקדם ברוריה גפן. בהינף־יד אחד הרסה את הפיגומים, וכל מאמציהם של העמלים הזעירים היו כלא היו. תורן נשם לרווחה. הושיט ידו ואמר: ‘תודה, ברוריה’.

[ח]    🔗

כאמור, היתה ברוריה גפן ידידתו של תורן מאז ומקדם. אף־על־פי־כן, לו היה בא מישהו ומבקש אותו לתארה בפניו לא היה תורן יכול להעלות בזכרונו אלא שלושה דברים בלבד: את עיניה, את ירכה ואת קולה.

עיניה כיצד?

בנעוריה היתה ברוריה גפן כתבנית, לפיכך נתן לה תורן להדפיס במכונת־כתיבה את כתב־ידו הראשון, זה כתב־היד שידידו בזבז על פרסומו את חסכונותיו הדלים. לאחר כשבועיים החזירה לו את כתב־היד מודפס כהלכה. באותם הימים היה עוד תורן מתחשב בדעותיהם של הבריות על כתביו. רצה אפוא לשאול גם לדעתה, אך לפני שפתח את פיו הציץ בעיניה. וטוב שהציץ בעיניה, כי לאחר הצצה זו חזר בו מכוונתו, ולא שאל דבר. עיניה השחורות אטומות היו, נטולות הבעה ממש כעיניו של סומא. ידוע ידע כי סמאון זה חל על כתב־ידו.

ירכה כיצד?

משום־מה נתגלגלו הדברים שברוריה גפן בילתה את ליל־כלולותיה בביתו של תורן. והלילה ליל שבת היה. למחרת בבוקר נצרך תורן לאחד הספרים שנמצאו בחדר אשר הוקצה לזוג הצעיר. אותה שעה היה נבוך במקצת; אם יקיש על הדלת עלול הוא להעירם, ואם ייכנס ללא אזהרה עלול הוא לעשות משגה חמור יותר. כיוון שהשבת הוא היום היחיד בשבוע שבו יש ביכולתו להקדיש זמן לעניינים שברוח, הרי כל רגע שאינו מנוצל כמוהו כבזבוז זמן הגובל בפשע. קרב אפוא אל החדר, הצמיד אוזנו אל הדלת וצותת. שום צליל לא הגיע לאוזנו: לא לחש, לא רחש ולא רשרוש. לחץ על הידית, פתח את הדלת כדי סדק צר (הדלת עשתה עמו חסד ולא חרקה על צירה) והציץ פנימה. כיוון שהסדק היה צר מאוד היה שטח־ראייתו מצומצם ביותר. עיניו לא ראו אלא חמוק ירך שמאלי של נערה העומדת על רגליה כפופה קימעה: קשת מתוחה בהירה־ורדרדת שקצותיה טמונים בשחימות שזופה. כך נראה בליל סגריר חזיז ברק על פני רקיע שחור עננים. תורן לא חיכה עד בוא הרעם. בזהירות רכה־חתולית סגר את הדלת והסתלק.

קולה כיצד?

לימים נתן לה להדפיס עוד כתב־יד, זה שהובא לאחר מכן אל פרופיסור ברדני. לאחר ימים מספר טלפנה לו ואמרה:

‘הספר מעניין מאוד, אבל אני הייתי מייעצת לך להשמיט את כל הפיגומים’.

וקולה הנשמע בטלפון היה קול אפיטרופסי־אמהי. מובטח היה אהרון כי כזה היה קולה של אמו, בשעה שלימדה וו ללכת על־פי שיטתו של פרופיסור ברדני.

אפשר בשל קולה זה שמע לעצתה והשמיט את הפיגומים. לאחר זמן התחרט תורן על מעשהו, אלא שאת הנעשה אין להשיב. אין מחזירין פיגומים לבניין שכבר נבנה. לפיכך ליקט את הפיגומים שהושמטו וסידרם בנפרד ראשון ראשון ואחרון אחרון.

כיוון שפיגומים אלה יש להם שייכות לאותם הצדדים ברוחו של תורן, שאנו מעונינים בהם לצורך סיפורנו, הרינו מביאים אותם במלואם, באותו סדר ובאותה צורה שמצאנום בארכיונו של תורן, כתובים במכונת־כתיבה (כפי הנראה משל ברוריה בפן) ומודבקים על דפים עבים של פנקס, שנועד לניהול חשבונות.

פיגום מספר אחד ושמו שיבת ציון

כל אימת שאדם שם עינו במיקרוסקופ ומתבונן בטיפת מי־שלולית, מתמלא הוא תמיהה גדולה למראה היצורים השורצים בתוכה. בעלי־חיים זערוריים פרים ורבים מתים וכלים, טורפים וזולים ומעכלים זה את זה, משוטטים, מתגעשים מתרוצצים. טיפה זו עולם ומלואו בה, ויצורים אלה קדמו לנו, לאבותינו ולאבות־אבותינו; אם לא ידענו על קיומם כל עוד לא באו ‘ציידי החידקים’; אין זו, חלילה, אשמתם. מכל מקום, עד לימיו של לואי פאסטר נוהגים היינו לייחס את סיבות תחלואינו ומדווינו לשדים ולרוחות, ואילו עכשיו תולים אנו את הקולר בחידקים, כלומר ביצורים מעין אלה השוכנים בטיפת מים מן הסוג האמור, ואפילו ביצורים הנופלים מהם פי כמה בגודלם והקרויים נגיפים, שאין לראותם אלא במיקרוסקופים אלקטרוניים מסובכים, ואף זאת רק במקרים של מזל מיוחד. יש גורסים כי נגיפים אלה הם הם ראשית החיים עלי אדמות.

לפני כאלפיים וארבע מאות שנה סייר הרודוטס בכל ארצות המזרח התיכון וכתב ספרים על מצרים ובבל, על פרס ומדי, על לוד וסקיתיה, ואילו עם ישראל, זה העם שראה את העלילה ההיסטורית והקוסמית כדראמה של חטא ועונש המתרחשת בינו לבין אלוהיו וקבע כבימתה רצועת־יבשת קטנה ושסועה, הנעוצה בין המדינות הנזכרות לעיל, עם ישראל זה אינו מוזכר אצל הרודוטס אפילו במלה אחת. אפשר שחסרו לו המכשירים ההיסטוריים, כלומר המיקרוסקופים והטלסקופים של הרוח האנושית, המאפשרים לגלות בתולדותיו של המין האנושי דברים שעין בלתי־ממושקפת אינו מסוגלת לקלוט. לפיכך ייחס את התלאות והמצוקות לקנאת האלים ולא למתח הדראמאתי שבין ישראל לאלוהיו. זוהי סברה אחת. ואולם מצויה גם סברה אחרת, והיא: הרודוטס היה עד כדי כך בקי בעבר שאיבד את תחושת העתיד. סברה זו פירושה, שבקיאות יתרה בעבר יש שהיא הופכת לעושר שמור לבעליו לרעתו מבחינת התפיסה של העתיד.

פיגום מספר שניים ושמו שיר מזמור לכלבה

לך, ארוכת הזנב,

לך, רבת הפטמות.

לך, שחורת האף

מוקדשת פואמה זאת.

הריחי אותה, כלבה

כי בה

מיילל אנוש, נזר הבריאה, הומו

וריחו כירח הדומן…

הריחי, לקקי זקפי אוזן,

כי לי, כלבה, עוז אין,

אין עוז, ואין כוח ואין סבלנות

להחיות את כל אשר בי חנוט

ולשלוח את המרעין בישין

שבתוכי

לתוככי המין האנושי

קטן המוחין.

על כן אשירה לך, המרחרחת,

הנוברת, רבועת הרגלים, הנובחת

נביחה ללא מלל, אילמת.

כנה, ישרה, לוחמת.

כמוך אנבח, אנעץ ציפורן ברפש,

אתקע מלתעות עד זוב דם,

כי הדם הוא הנפש

והנפש – עולם,

ובו כל העתיד להיות

וכל היש.

כלבה, אגלה לך סוד:

אני פשוט מתבייש.

מתבייש כתינוק: באידיאלים,

בזה שאני

כה רגשני

וסנטימנטאלי.

וחוצב אני להבות אש

פשוט משום שאני מתבייש

פן

יתגלה ויתפשט ויוודע

כי אוהב אני נוקטורן של שופן

וגלידה

וחמוקי ירך

ושונא טעם של אלכוהול בחך.

ומאמין בכל מיני דברים:

בשמש השוקעת בהרים,

בזאב וכבש, בנצח ישראל

בזבס, בעשתורת ובבל,

בטוב ורע,

בהר סיני שייברא אם עדיין הוא לא נברא,

באדוותו של ים, אדוות ריחוש

ושקט,

בחלוקת רכוש

צודקת.

בנוסחה מאתימאטית,

בפצצת מימן ואטום

ובאחוות עמים

צהובים, לבנים, חומים,

באהבת נורבגית לסיני…

על כן אני

כה עוקצני

וציני.

על כן אנבח

ואת שירי אשיר רק לך, רק לך.

על כן גורי לבי אמליט

לשאול תחתית

של מצולות רוחך החשוכה, המעורפלת,

גלויים,

ערטילאים

ומוצקים כשלד.

יד ענוגה היתה לה…

למי?

לאמי.

על כן ליטפה ילד חולני

ולחשה: בני, בני…

עד כאן הכול כשורה:

אהבת אם פשטה, רגילה כשרה.

ואולם

הילד חלם

לכבוש את העולם.

רע הדבר, אשר חלם הילד,

איוולת…

פיגום מספר שלושה: ללא שם

כיוון שלפיגום זה אין שם, הרי כתחליף לשמו תשמש העובדה כי הנאצים היו מייצרים סבון משומן היהודים שהושמדו.

הנוסחה הכימית של הסבון היא:C₁₂H_3gCOON_a. הסבון מיוצר משמנים שנוסחתם: C₁₇H₃₅COO) ₃C₃H₅) לשם ייצור השמנים פועלים על הסבון בסודה קוסטית: NaOH. התגובה הכימית ניסוחה הוא אפוא כלהלן:

3NaOH+(C₁₇H₃₅COO)₃C₃H₅=C₁₇H₃₅COONa+C₃H₅CH) ₃

האיבר האחרון של המשוואה הכימית שלמעלה פירושו הפסולת, או ביתר דיוק: מוצר־הלוואי של ייצור הסבון, ואינו אלא הגליצרין ששימושו רב ברפואה, והכול מכירים את טעמו המתקתק והמגרה כאחד.

עיקר חומרי הגלם לתעשיית הסבון הרי הם השמנים למיניהם, שמני הצומח וגם שמני החי, היינו החלבים: חלבי צאן ומריא, חלבי חיה ובהמה, כלומר מבחינת המיון הזואולוגי יונקים בשלב גבוה של התפתחות.

סודה קוסטית תורגמה לעברית: נתר מאכל. המונח מוצלח לכל הדעות. לא זו בלבד שהוא מגדיר את מהוו של החומר, אלא גם מתאר את סגולותיו ואת פעולותיו: איכול, כלומר שריפה, בעירה, כליון, השמדה. ‘הסנה בוער באש… איננו אוכל’. ‘הלנצח תאכל חרב’.

בימינו נהוגים בתעשיה תהליכים רבים לייצור הסבון, הכול לפי חומרי הגלם שבשימוש ולפי טיבו של הסבון המוגמר. המקובל והנפוץ ביותר הוא תהליך הרתיחה. את השמנים יחד עם נתר המאכל מניחים בדוד, שבו מותקן צינור אדים. מחממים את התערובת עד לטמפראטורה מסוימת: הגליצרין נוזל מן הדוד במרזבים מיוחדים, והסבון שנתהווה נשאב במשאבות. סבון זה עדיין אינו אחיד. באותה יורה רותחת נתרבדו משקעי הסבון שכבות שכבות, שאינן דומות זו לזו לפי טיבן ומראיהן. לפיכך מעבירים את הסבון שנשאר לדוד אחר שבמרכזו מסתובב מחבט. בעזרתו של מחבט זה – החובט, מערבל ומערבב ללא רחם – וכן בעזרת כימיקאלים אחרים נהפך הסבון למקפא אחיד. מקפא זה מושם בתבניות גדולות, ובהן הוא מתייבש ומתקשה. לאחר מכן מוציאים את הסבון מן התבנית וחותכים אותו שלוש פעמים: את הגוש ללוחות, את הלוחות לרצועות ואת הרצועות לחתיכות. פעולת החיתוך מבוצעות במכונות, שעיקרן חוטי ברזל הננעצים בגוף הסבון.

כל האמור לעיל חל על סבון־כביסה רגיל בלבד. כל שאר סוגי הסבון עוברים תהליכי ייצור נוספים, מהם יסודיים ומהם פעולות־לוואי שבשכלול ובעיבוד חיצוני גרידא, כגון: הוספת בשמים שיהא ריחו של הסבון ערב, הוספת צבע שיהא מראהו נאוה, עיטוף בעטיפות מרהיבות עין וכו'. מכל מקום, הנוסחה הכימית שהובאה לעיל כוחה יפה לכל הסבונים למיניהם, וחומרי־היסוד בעינם עומדים: שמנים מעובדים בנתר מאכל.

פיגום מספר ארבעה ושמו העם והארץ

פיגום זה בקיע מצוי באמצעו והוא מחלקו לשניים. חציו של הפיגום קרוי ‘העם’ וחציו ‘הארץ’.

העם

אחת הבעיות המכריעות לקביעת פרצופו של עם היא בעיית התורשה. בעיה זו ניתן להעמידה על קוצו של יו"ד, כלומר: האם התכונות הנקנות עוברות בירושה או לאו. כל עוד מדובר בתכונות הבשר אין אנו זקוקים לניסויי מעבדה, שכן עם ישראל ערך על עצמו ניסוי זה במהלך כל ההיסטוריה הארוכה שלו. בכל דור ודור נימולו ילדי ישראל שמונה ימים לאחר לידתם, ואף־על־פי־כן נולדים הם ערלים עד היום הזה. ואילו משמגיעים אנו אל תכונות הרוח אין לנו ברירה אלא להסתמך על מחקר המבוסס על ניסויים. ואכן המחקר נערך והניסויים נעשו. מלומד אחד התקין מבוך. בפתח היציאה של המבוך תלה נתח בשר, ובפתח הכניסה הציב עכבר. הריח העכבר את ריח הניחוח של הבשר, גח אל המבוך וכעובר כך וכך שעות מצא את דרכו אל הבשר. לימים למד העכבר להגיע אל הבשר בפרק־זמן קצר הרבה יותר. העכבר הוליד בנים ובנות ואף אותם הריץ המלומד בתוך המבוך. כך עשה לכמה וכמה דורות ונוכח לדעת, שכל דור מגיע אל הבשר – אפילו בפעם הראשונה – במהירות יתרה מזו של הדורות שקדמו לו. מכאן שתכונות הרוח, אף אם תכונות נקנות הן, עוברות בירושה.

צא ולמד מה גדול הפּאראדוכס: על תכונות הבשר למדים אנו מדברי־ימיו של עם ישראל, ועל תכונות הרוח מכמה דורות של עכברים.

הארץ

ארץ־ישראל היתה מקום ישוב עוד בתקופות טרום־היסטוריות קדומות. מצוי היה בארץ אדם קדמון מגזע מיוחד במינו, שנתייחד לו שם: האדם הארצישראלי, והוא מעין מעבר בין האדם הניאנדרתלי לבין האדם הנבון. בתקופת האבן על כל עידניה לא כלתה מכאן רגל הציביליזאציה והתרבות, ועדות לכך כלי־צור וכלי־חרס, פסילים ומזבחות, גלוסקמאות וקברים, מערות ובניינים.

בתקופת הארד מתחילה ההיסטוריה הארצישרלאית שעיקרה: זירת־מאבק בין המעצמות האדירות של הימים ההם – מצרים בדרום ומדינות מסופוטמיה בצפון. על פני הקשת הפוריה, המשתרעת בין שני ענקים אלה של העולם הקדמון, שהאחד מהם שמו יציב (מצרים), והשני שמותיו מתחלפים (שומר, אכד, בבל, מיתני, אשור) מתנגשות מדינות זעירות, מתפרעים שבטים נודדים, צצות וכלות ממלכות בנות חלוף, נודדים גזעים, נלחמים לאומים, רוחשים עמים, נאבקות דתות, מתמזגות תרבויות. רק אפס קצהו נמנה כאן, והנה ארוכה הרשימה: אמורים, אדומים, גרגשים, היקסוסים, חבירו, חורים, חוים, חתים, יבוסים, מדינים, מואבים עמונים, עמלקים, פיניקים, פלשתים, פריזים, שוסים.. ובעצם ימי המערבולת נצטווה אברהם אבינו: לך לך מארצך וממולדתך ובית אביך אל הארץ אשר אראך.

לא נותר לנו אלא לגשר על פני הבקיע שבין חציו הראשון של הפיגום לבין חציו השני ולהזכיר, כי אברהם אבינו היה הראשון שנצטווה על מצוות המילה.

פיגום משפר חמישה ושמו אגדה בסגנון מפוקפק או אירופה ויהודיה

לפני שנים רבות שכן האדם ביער, כמוהו ככל החיות למיניהן. בני אנוש דילגו מעץ לעץ כקופים, שברו רעבונם באגוזים ובפירות ונחבאו במערות מפחד חיתו יער. פעם אחת הזעיק מלך היער את כל בני מלכותו והכריז בפניהם כי הוא האריה ומשנהו הנמר עומדים לערוך קונצרט. כל חיית היער מנער ועד זקן ומזכר ועד נקבה נצטוו לבוא ולהאזין. הקול יצא ביער והחיות באו בהמוניהן: מן הדוב ועד האיילה ומן השועל ועד הארנבת, כי חזקה עליהם פקודת המלך. אפילו בריה עלובה אחת, אשר לא תואר לה ולא הדר, ושמה הנקרא עליה הוא אדם, באה להטות את אוזניה הקצרות. היא עמדה בירכתי היער והשקיפה על סביבותיה באימה ובפחד. האריה ישב על כס מלכותו והנמר עמד מאחוריו. ראה הנמר כי כל דרי היער נאספו ובאו – איש לא נעדר, הניף טלפו ונתן להם אות כי יחשו. דומיה עמוקה השתררה ביער. אז קרב אליו השועל, השתחווה אפיים ארצה והושיט למלך החיות כלי נגינה הדומה לבטנונית. לקח האריה את הכלי, נעץ קצהו באדמה והחליק בקשת על מיתריו. אז פתח את פיו ויחל לשיר. האריה ניגן, הנמר שר וכל חיות היער הקשיבו רב־קשב. לא ניתקה הנגינה ולא פסק השיר ולא הופרע הקשב עד אשר נתרססה השמש לריבואי שמשות בין עלי הצמרות העבותות, חייכה חיוך פרידה ארגווני וצללה במערב. חושך כיסה את היער. וראה זה פלא: אך ירדה העלטה ניתזו זיקוקין די־נור ממיתריו של האריה, ופיו של הנמר פלט כדורי אש ופלח את עבי היער החשוך. זיקוק רדף זיקוק, כדור השיג כדור עד אשר התלכדו למראה אחד ואחיד, שלהבת אש חיה, בוערת ומאירה.

ובמראה דמות אשה: זקופה, גבוהה, זרועותיה ארוכות, רגליה תמירות וראשה נישא אל על.

האריה ניגן, הנמר שר וכל חיית היער קפאה כגוש שיש, ולא קמה בהם הרוח לפצות פה ולהניד אבר. רק הארנבת הקטנה קלת־הרגליים התקרבה בלאט אל המלך האדיר ואל משנהו המנומר, זיקפה את אוזניה הארוכות, פערה פיה והנידה ראשה משמאל לימין ומימין לשמאל. לפתע נתמלטה נאקה מפיותיהם של כל הנאספים, כי הדמות, דמות האש הנוגהת, נגוזה ותהי כלא היתה. עדיין התיזה הבטנונית את שביביה, עדיין הפיק הפה את רשפיו, אך הדמות נעלמה ללא שוב. צנח האריה על כס מלכותו ללא רוח חיים באפיו והנמר כרע תחתיו ויפול ארצה.

אז קפצה הארנבת ותשב על ראשו של האריה המת ותצעק בקול גדול:

‘חיות נכבדות! אני היא שניצחתי את האריה ואת הנמר. אני היא ששמתי לאל את דמות האש הנוראה, אשר הפילה עליכם את מוראה ואת חתה, כי זריזה אני, גמישה וקלת־אברים. ובהינתק האש מן הנגינה הנדתי ראשי הנה והנה ואבלע את הניצוצות ואת הכדורים, את השביבים ואת הרשפים כבלוע החפרפרת את העפר, ולא נודע כי באו אל קרבי. אך דעו לכם, חיות, כי אכן באו האשים אל קרבי. ואם האש בקרבי המלכות בקרבי. היה אהיה למלכת החיות. המליכוני, חיות, כי מלכה אני’. ויענו כל החיות פה אחד: ‘תחי המלכה הארנבת. מלוך תמלוך וגם יכול תוכל’. ויזועו עצי היער מקול ענות הגבורה. ככלות הקול שבה הדממה כשהיתה. כי העם ציפה לדבר מלכתו, והארנבת לא היו דברים בפיה. פתאם פלח קול את הדומיה. קול מוזר, רוטט, קטוע. אף חיה אחת לא שמעה כקול הזה מעולם. הפנו כל החיול ראשיהן לאחור וראו כי הבריה העלובה, זקופת הגו, נטולת־המלתעות ורפת־הרגליים היא אשר פלטה מגרונה את הקול המשונה.

האדם צחק.

והחיות לא ידעו צחוק מה הוא. ניסו גם הם לצחוק ולא יכלו. אז ראו כי צלמו של האדם כצלמה של דמות האש, ותבער בהן חמתן עד להשחית.

הארנבת פרצה בצעקה: מוות לאדם! וכל החיות מלאו אחריה בשאגת אימים: בן־מוות האדם!

כולם כאחד זינקו על האדם: מן החרק אשר בעשבים ועד לדובים אשר במאורות. שינס האדם מותניו ונס. הוא נס והם רודפים, הוא נמלט והם דולקים אחריו…

חבל כי בימינו אין מדברים משל על העצים מן האזוב אשר יוצא בקיר ועד הארז אשר בלבנון ואין משתמשים בלשון האלגוריה המשיחה על הבהמה ועל העוף, על הרמש ועל הדגים. ואם יש מי שמנסה למשל משלים ולהפוך עורו לפרוות חיות, הרי בשל הדינאמיות שבתקופתנו מסתיים כל הענין בריצה מבוהלת, מטורפת וחסרת משמעות, כגון זו של המיקי מאוס בסרטיו של וולט דיסניי, או זו של החיות הדולקות אחרי האדם באגדה המסופרת למעלה.

פיגום מספר שישה ושמו החלל והזמן

אנשי יוזמה, שניחנו בכוח המצאה, המציאו זכוכית מגדלת ומיד גילו עולם ומלואו בטיפת־מים דלוחה. לו נמצא אדם שהיה ממציא זכוכית מקטנת לגבי הזמן, אפשר שהיה מגלה את הכיוון שאליו זורם הזמן מראשית התהוותו ועד לכליונו.

אלא שלבי סמוך ובטוח כי הזמן היה חושף את שיניו דוגמת תקלודת של פסנתר שמכסהו הורם, ואומר לאותו ממציא: ‘לאט לך, ילדי. אתה הוא בר־כליה ולא אני. אתה זורם בי ולא אני בך. עפר אתה ואל עפר תשוב, ואני…’

פתאם יישמע צליל עמום, יהדהד בחלל ומחשוף שיניו הלבנות של הזמן ייעלם בשחור, משל יד נעלמה הפילה בתנועת פתע את מכסה הפסנתר השחור וכיסתה על התקלודת.

ובטיפת המים אשר באגרטל העומד על הפסנתר יוסיפו להתרחש הגדולות והנצורות.

פיגום מספר שבעה ושמו שמים וארץ

האצטגנינים וההוברים טענו בימי קדם (ושרידיהם טוענים גם בימינו), שיש קשר הדוק בין חייו של אדם לבין הכוכבים. אנו, חסידי הקידמה, שוכנענו שאין שחר לדבר זה; כוכבים לחוד ובני אדם לחוד. אמנם, עוד לפני כחמישים־שישים שנה היה מי שקשר תופעות מסוימות בחברה האנושית עם גרמי שמים ותלה בכתמי השמש את קולר המשברים הפוקדים את המשק הרכושני לעתים מזומנות. הסברו היה הסבר מדעי כביכול: כתמי השמש – טען אותו כלכלן – אינם אלא סערות אלקטרומגנטיות, וסערות אלקטרומגנטיות מחשמלות את האווירה שעל פני כדור הארץ, משרות מתיחות בגופו וברוחו של האדם וגורמות מעשי עצבנות ובהלה המביאים לידי משברים כלכליים.

תורה זו חסידיה מועטים ולגבי הלך המחשבות של ימינו יוצאת־דופן היא, שהרי בתקופתנו נוהגים לחפש ולמצוא הסברים לתופעות שונות לא מבחוץ, אלא דווקא מבפנים. משברי חברה מתרצים במיבנה של החברה, משברי משפחה בהרכב הנפשי של בניה ומשברי רוחו של אדם במערכת עצביו של אותו אדם. אשר למתיחות הרי עצם קיומו של העולם מוסבר עכשיו כמערכת מתיחויות בין יחידות־הוויה שונות, מהן חומריות ומהן רוחניות, החל בשדה המתח שיוצר אטום בודד וכלה במתח הנפשי שבין אדם לחברו.

אף־על־פי־כן קוסם מאוד אותו הסבר טראנסצנדנטי למשברים כלכליים, וכדי שנוכל לעמוד על טיבו של קסם זה מן הראוי שנחזור אחורה למשך זמן של שלושת אלפים וארבע מאות שנה ונעלה מתהום הנשייה מלך אחד קדמון, פרעה מצרי ששמו היה אמנהותפ הרביעי והוסב לאחנאתון. פרעה זה היה המונותיאיסטי הלוחם הראשון בדברי־ימיה של האנושות. הוא נתץ את מקדשיהם של שאר האלים וניסה להנהיג ברחבי מלכותו פולחן אחד ויחיד לאל אחד ויחיד, שאת התגלמותו ראה בדיסקוס השמש. לאל זה, כלומר, לאתון – הוא הוא השמש – סגד והשתחווה, לו הקטיר קטורת ולו שר הימנון נאה שנשתמר עד ימינו (ויש גורסים כי מזמור ק"ד בתהלים אינו אלא חיקוי להימנון זה), אותו עבד ואותו העריץ.

המונותיאיזם של פרעה אחנאתון ימיו היו ספורים. לאחר מותו בוטלה דתו, שמו היה לשמצה ולדראון ועטרת האלים הקודמים הוחזרה ליושנה. אף־על־פי־כן ישנם חוקרים הסבורים כי עמלו ומפעלו לא היה לריק, ואפילו משה רבנו בכבודו ובעצמו הושפע מדתו ומאלוהיו. לעומתם מצויים, כמובן, חוקרים הדוחים סברה זו בשאט־נפש. מכל מקום, נעלה מכל ספק הוא שאחנאתון לא ידע על קיומם של כתמי השמש, ואף לא על משברים כלכליים. מה שאין כן אנחנו: אנו מיטיבים להכיר את טיבם של המשברים הכלכליים (ומימיו של קיינס אף למדנו למנעם), ומתיימרים לדעת את מהותם של כתמי השמש. לפיכך, רחבי לב אנו כלפי איש העבר, ואין תימה כי מעלים אנו על שפתנו חיוך סלחני בזכרנו, כי המונותיאיסט הראשון בעולם עבד לאל מוכתם'.

עד כאן הפיגומים, האין זה צחוק הגורל, שאלמלא הוצאו מן הספר לא היו משתמרים, שהרי לא הגיע לידנו כתב־היד כולו של אותו רומאן, פרט לקטע, שהוקרא באוזניו של תורן בפיו של פרופיסור ברדני, כפי שנרשם ביומנו של תורן, שבו מסופר על אותה שיחה. שוו בנפשכם בניין, שעתה זה נסתיימה בנייתו, והנה לפתע נפלה פצצה והרסה את כולו פרט לפיגומים שמסביבו.

[ט]    🔗

פעם אחת ויחידה בימי חייו עבד תורן על פיגומים. בהיותו תלמיד באוניברסיטה נזדמנה לו עבודה של שוליה לבעל־מלאכה, המתקין מחסים משמש מעל לחלונות־ראווה.

כמחצית של שנה עבד אצל אותו קבלן, וכשסיים את תקופת עבודתו לא היה לו שמץ של מושג כיצד מרכיבים מחסי־שמש לחלונות ראווה, כשם שלא היה לו מושג על כך כשהתחיל לעבוד. בכל ימי עבודתו לא נתן דעתו על מנגנון ההרכבה, לא ידע על שום מה תוקעים את הווים בקירות, מה תפקידו של החוט המושחל בטבעות, ומדוע ניתן לגולל או לפרוש את המחסה במשיכת החוט או בדרך של סיבוב ידית המנוף. כמכונה או כרובוט ציית לפקודותיו של בעל־המלאכה. כל אימת שנצטווה להחזיק את הצינור החזיקו, לתקוע מסמר – תקעו, להשחיל חוט – השחילו, להלום בפטיש – הלם בו. לוא היה כלב מאולף עובד במקומו היה ממלא פקודות אלה באותה דייקנות, ואולי ביעילות יתרה מזו של תורן, שהרי מותר להניח כי דעתו של הכלב היתה פנויה, ואילו דעתו של תורן נתונה היתה לאפלטון. באותם הימים נתקל בפעם הראשונה בתורת הצורות של אותו גאון יווני ושקע בה ראשו ורובו. משום כך לא חשב על הפטיש שבידו, כי אם על הפטישיות שבאותו פטיש, כלומר על צורתו הטהורה הקיימת אי־שם בעולם המציאות הנקיה מדופי החומריות, בעולם האידיאות. הוא הדין לגבי חוט וחוטיות, מסמר ומסמריות. מובן מאליו כי השגיב את המחסיות ובז למחסים, ובכל סוף שבוע, בשעה שהיה מקבל את שכרו, תמה על בעל־המלאכה שהאריך רוחו חצי שנה ולא פטרו לפני כן.

פעם אחת נזדמן לו לעבוד על פיגום סמוך לחלון שבקומה שלישית. מיד נתנדפה הפיגומיות מראשו וכל מעייניו היו נתונים לפיגום. ביתר דיוק: לא לפיגום כי אם לעובדת הימצאו על פיגום. פיגום זה היה צר מאוד, ולבו של תורן היה מלא פחדים כל זמן שרגליו עמדו עליו. חושש היה שמא בהיסח־הדעת יצעד אחורנית צעד אחד בלבד –צעד הגדול במקצת מרחבו של הפיגום – ומיד יפול ויתרסק. מרוב אימה היה מביט לאחוריו ורואה תהום הפעורה לרגליו, והיא קורצת לו, רומזת, פותחת זרועותיה וקוראת אותו לבוא אל חיקה. בסופו של דבר נדבק אל החלון והיה עובד צמוד אליו ולא מש ממנו. מתוך החלון שבקומה אשר מעליו, כלומר הקומה הרביעית, התבוננו בו עיניו של תינוק, עיניים תמהות, זכות, תובעניות המוכנות לספוג אל קרבן עולם ומלואו. גם הלה נצמד אל החלון בכל מאודו עד כדי כך שחוטיי־הרשת הדקים הטביעו משבצות אדמדמות על מצחו ופחסו קימעה את אפו הקטן. היה אפוא התינוק צמוד אל חלון הקומה הרביעית מבפנים, ואילו תורן צמוד היה אל חלון הקומה השלישית מבחוץ. התינוק עקב בעניין רב אחר כל תנועה מתנועותיו לו ידע מה בטלניות הן תנועותיו של תורן, עד מה שונות הן מתנועותיו של פועל מומחה הבקי במלאכתו, לא היה מסתכל בו כך. התינוק לא ידע, לפיכך הביט בתורן בהערצה.

פתאום גילה אהרון תורן שהערצתו של התינוק נעמה לו. הרגשתו היתה כזו של שחקן־אמן, הניצב על הבימה לפני קהל צופים, ואף שקהל צופיו היה מוגבל מאוד בכמותו ובגילו, נתמתח וניסה לעשות רושם. בפעם הראשונה התרכז בעבודתו. באותו רגע – ובאותו רגע בלבד – נתחוורה לו משמעותן של הטבעות שבמחסה ושל החוט המושחל בהן. באותו רגע – ובאותו רגע בלבד – הבין על שום מה נכרך המחסה סביב ציר מסוים משמושכים באותו חוט. התגלית שימחה את נפשו. זקף עיניו וקרץ לתינוק. התינוק אורו עיניו, הוא היה מאושר. ובאשרו כי רב נצמד ביתר שאת אל הרשת כמי שמנסה להבקיעה כדי להגיע אל תורן. נשמע קול רסק ושתי צעקות פלחו את האוויר – אחת של אשה ואחת של ילד. את האשה לא ראה תורן, את הילד ראה בזרועותיו. הוא עמד על עברי פי תהום, בקצה הפיגום, והתינוק היה בזרועותיו. אלמלא זריזותו, שבאה לו במפתיע, משום שלא היתה לו שהות לחכוך בדעתו ולהפעיל את הכרתו, ואלמלא הפיגום שעליו עמד, היה התינוק נעשה גל של עצמות.

תורן ירד למטה יחד עם התינוק שניצל בזכותו ועד מהרה נמצא חבוק בזרועותיה של אמו, שבכתה וצחקה חליפות ונישקה את תורן. והיה נדמה לתורן כי קשת ירכה השמאלית של אם זו ושל ברוריה גפן דומות עד להפליא. הכוונה היא, כמובן, לדמיון גיאומטרי גרידא, שהרי אמו הצעירה והנרגשת של התינוק היתה לבושה חצאית – אמנם חצאית הדוקה מאוד למותניה – ונבצר מתורן לראות את צבעי הקשת – קשת ירכה.

[י]    🔗

משחזר אהרון תורן מעבודתו למחרת ליל־השימורים ישב מיד אל שולחנו וקרא את הכתוב על גבי הגליונות שהיו מונחים עליו. אחר כך מחק את הכותרת ‘י"ג עיקרים’ והחליפה בכותרת אחרת, לאמור: ‘י"ג פיגומים’. יש להניח שכוונתו היתה לפיגומים לבניין ספרו על משה רבנו, ספר שמעולם לא נכתב, כשם שהשורות המובאות בראש פרק זה של מחקרנו נועדו לשמש אפיגראף לאותו ספר. וראיה לכך מצינו בהערתו של תורן עצמו הכתובה בדיו אדומה בשוליהם של דפי הפנקס, שעליהם הורכבו הפיגומים.

וזו לשון ההערה: ‘כותרת זו ודאי תעורר צחוק, ואין תימה בדבר. ספר בראשית אינו אלא פיגום לתורה. וכבר הרגישו חז“ל בכך באמרם כדברי רש”י: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית משום כוח מעשיו הגיד לעמו וכו’.

ואכן, בספר בראשית מוצאים אנו את הפועל צחוק י"ב פעמים, ובכל שאר סיפורי התורה רק פעם אחת בפרשת העגל כלומר בעת ששיחת העם וסר מדרך התורה, ואף שם במובן של שעשוע ומשחק ולא במובן של צחוק, לאמור: ‘ויקומו לצחק’.

 

פרק שני: משה ואהרון    🔗

[א]    🔗

מנהג נאה קבעו תחנות־השידור בעולם: מדי פעם מפסיקות הן את תכניותיהן על מנת להודיע לציבור המאזינים את מהות של השידור למען ידעו וישמעו, לאמור: ‘הנכם מאזינים ליומן החדשות’ או ‘הנכם מאזינים לקונצרט של בטהובן’ וכד'. אף אנו רואים צורך להזכיר לקוראינו כי סיפורנו־מחקרנו זה נסב על ספרו של אהרון תורן על משה רבנו, שמעולם לא נכתב.

לפני שנמשיך בדרכנו עלינו להציב לעצמנו שאלה נוקבת: מה לאהרון תורן ולמשה בן עמרם?

וכאן נוכחים אנו לדעת כי הניסיון להשיב על שאלה זו גורר כמה וכמה שאלות נוספות.

'האומנם היה אהרון רוצה – ולו אך יום אחד – להיות במקומו של משה?

התשובה היא שלילית בהחלט: לא ולא. דיינו בפסוק אחד מן התורה, למשל שמות י“ח, י”ג, כדי להיווכח שלעולם לא היה אהרון תורן רוצה להיות במקומו של משה, שהרי באותו פסוק נאמר: ‘ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם, ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב’.

‘כיצד היה אהרון תורן רוצה לבלות את יומו מן הבוקר עד הערב’?

כאיליה איליץ' אובלומוב, גיבורו של רומאן בספרות הרוסית הקלאסית מפרי־עטו של איבאן גונצ’ארוב.

‘כיצד היה אובלומוב מבלה את יומו?’

הנה כך: 'מיד לאחר שהוא קם בבוקר ממשכבו ושותה את התה, משתכב הוא על ספתו, תומך ראשו בידו, שוקל את תכניתו, הוגה בה ואינו חושך עמל וכוח עד אשר ילאה הראש ומצפונו יפסוק: היום עשית דייך לטובת הכלל. רק אז ירהיב עוז לנוח מעמלו, להחליף כוח ולשנות את תנוחתו כך שלא יהא בה משום קפידה ודאגה, ושוב תהא נוחה לחלומות נועם ולהזיות עדנה.

לאחר שהיה פוטר עצמו מדאגות שבחיי המעשה היה מתוך חיבה יתרה שוקע בתוך עצמו וחי בעולם שאינו אלא פרי רוחו. נוטה היה להתענג על מחשבות החובקות זרועות עולם; אף יגונות אנוש באשר הוא אנוש לא היו זרים לו. בעמקי נפשו הגה נכאים על תלאותיה של האנושות והתייסר ממאוויים טמירים שאין להם שם, חש מועקת נפש, כמה אל על… באותם הרגעים היו דמעות של מתק־כוסף זורמות על לחייו. יש שלבו היה מתמלא בוז לחטאיו של האדם ולדופי שבאנוש. למרמה, ללעז, לרשע השפוך על פני העולם. ניצת בו השביב ומתאווה הוא לקום ולהראות למין האנושי את נגעיו הממאירים. רעיונות מתלקחים כמדורה במוחו. משוטטים ומתרוצצים בראשו כגלים בדכיים. עד מהרה צומחות מהן כוונות, והן כאש בוערת בו. רותח הדם, נעים השרירים, מתחממים העורקים. הכוונות הופכות לשאיפות. אז יתהפך על משכבו פעמיים ושלוש פעמים, נדחף בלהט מוסרי, ירים מחצית גוו, יזרה זיקים מעיניו, יפשוט ידו ויסתכל סביבו כגבר, אשר צלחה עליו הרוח… עוד מעט קט והשאיפה תתגשם, תהיה למפעל כביר… אזי, אזי… אל אלוהים! נסים ונפלאות תחולל זרוע עוזו, גדולות ונצורות יפעל…

אך הנה חולף הבוקר. היום נוטה לערוב, ועמו נוטים לרגוע כוחותיו של אובלומוב ההולכים וכלים מרוב יגיעה. הסערה שוככת, הרגש נח מזעפו, הראש מתפכח משכרון שרעפיו, הדם מאיט את קצב זרימתו בעורקים. במהורהר, בנחת מתהפך אובלומוב על גבו, שולח מבט נוגה לעבר החלון, אל השמים, ועיניו מלוות בעצבות את השמש המסתתרת בפאר שקיעתה מאחורי בית בן² ארבע קומות. כמה, כמה פעמים ליוה כך את שקיעת השמש!

ולמחרת בבוקר שוב חיים, שוב ריגושים וחלומות. לפעמים אהב לתאר את עצמו בדמיונו כמצביא בלתי־מנוצח. לא רק נפוליון אלא גם יארוסלאן לזרביץ³ כאין וכאפס הוא לעומתו. היה בודה מלבו מלחמה, ואף סיבה ממציא לה: במוחו, למשל, מגיחים לפתע עמים מאפריקה לאירופה, או שהוא עצמו עורך מסעי־צלב חדשים ולוחם מלחמת מצוה, חותך גורל עמים, נותץ ערים, מחונן ומעלה לגרדום, מגדיל תושיה במעשי תהילה שיש בהם מנדיבות הלב ומשאר־הרוח. יש שהיה בוחר לעצמו זירה של הוגה־דעות או של אדם גדול. הכל משתחווים לו, והוא קוצר זרי דפנה. המון נוהר אחריו ומריע לו: ראו, ראו, הנה הולך אובלומוב שלנו, איליה איליץ' הדגול!

בהתעטף עליו נפשו היה מתהפך מצד אל צד, כובש פניו בכר ולפעמים מאבד את עשתונותיו כליל. אז יקום ממשכבו, יכרע ברך, יתפלל בשקידה ויפיל תחינתו לפני אביו שבשמים שימנע את סכנת הסערה המרחפת כביכול מעל לראשו, ולאחר שיפקיד גורלו בידי שמים ירווח לו. שוב שליו הוא ואדיש לכל דבר שבעולם; והסערה – תנהג לה הסערה כרצונה'.

כך היה אהרון תורן מבלה את יומו אילו היתה הבחירה בידיו. כיוון שמעולם לא היתה הבחירה בידיו נבצר ממנו לבלות כך אלא ימים ספורים מאלפי הימים שבשנות חייו. בילוי זה היה לו בבחינת אידיאל, משאת־נפש.

ואם כך הדבר, כלומר אם הדמות שאליה נשא תורן את נפשו היא איליה איליץ' אובלומוב, אשר זה למעלה ממאה שנה הפך לשם־דבר ברוסיה ועד היום הזה אין בלשון הרוסית מונח קולע יותר מ’אובלומוביות' להגדרת תופעה חברתית, שפירושה חוסר מעש, בטלנות, פלגמאטיות ופסיחה על שתי הסעיפים, הרי השאלה שנשאלה בראש פרק זה חוזרת אל מקומה ובעינה עומדת, דהיינו מה לאהרון תורן ולמשה בן עמרם, התוסס, רב־הפעלים, שכל מנהיג, מצביא, גואל, משחרר ומייסד דת שם אותו לאות ולמופת מאז ועד ימינו אלה? מה אפוא לאהרון ולמשה?

[ב]    🔗

כדי שלא נוסיף לסוב במעגל־קסמים שומה עלינו להזדקק שוב אל רשימותיו של אהרון תורן, כפי שלא אחת עשינו קודם־לכן וכפי שנמשיך לעשות עד כי חוששים אנו שרשימות אלה ימלאו לפחות כמחצית של סיפורנו – אם לא למעלה מזה. אין זו אשמתנו שלנו כי אם אשמתו של הנושא עצמו, שטבעו מחייבנו לכך.

ברשימות שנמצאו בארכיונו של תורן מוצאים אנו פיסקה בזו הלשון:

‘למן היום שבו עמדתי על דעתי סבור אני, כי פרי רוחו של אדם אינו בעל ממשות פחותה מזו של העולם החומרי. מלחמות הרוח מעולם לא נפלו בעיני – בעוז יקודן, בתוקפן ובגבורתן – מן המלחמות הנערכות בכלי־זין של ממש. הקרב בין ר’ שלמה לבין ר' משה פנחס ב“סמוך ונראה” של עגנון הסעיר את רוחי ועצר את נשימתי לפחות באותה מידה כמו הקרב בין איאיס והקטור ב“איליאס” של הומרוס'.

להבהרת הדברים רואים אנו צורך להביא כאן את שני הקרבות במלואם:

הקרב בין הקטור לאיאיס

ככה הביע וינופף כידונו המאריך צלו; זרקו באיאיס במגינו האדיר בן שבעת העורות,

פגע במסגרת הנחושת ששימשה לו מעטה שמיני, עבר הנחושת העזה ופגע את שש המעטפות נתקל בשביעית ויעמוד בעור שור הפר. שני זרק איאיס מזרעו של זאוס כידונו המאריך צלו, פגע במגינו של הקטור העשוי עגול על סביביו.

טען הרומח הקשה ויחלף המגן המבריק, עבר השריון הנפלא העשוי לו מעשה חושב;

קרע הכידון כותנתו סמוך לבשר המפשעה; והקטור נטה לאחור ונמלט מאופל אבדון.

מיהרו שניהם, הוציאו בידיהם רמחיהם הגדולים, שוב השתערו השניים ככפירים מלחכי בשר או כחזירי בר שקשה להכניע עוזמו.

הקטור השתער ברמחו וידקור הצינה באמצע, אפס עוקץ חניתו לא טען הנחושת, התעקל;

ואיאיס השתער על הקטור וידקור המגן, ויחלוף רמחו ויזעזעהו בהכותו בו, הלך וחתך,

חדר עד ערפו ויז מנצחו השחור, קולח.

אולם גם הקטור מנופף הקובע לא חדל מלחם, נסוג לאחור וירם בידו הקשה אלגביש,

אבן זוויות משחירה וגדולה מונחת בשדה, זרקה בשלטו בן שבעת העורות של איאיס האיום; פגע בצינה בטבורה ובצלצול הריעה נחושתה.

ואיאיס חש תפס אבן גדולה ממנה וינופפה, אזר כל כוחו האיום, וישליך ויפוצץ באבן,

דמותה כאבן ריחיים, מגינו של הקטור באמצע, מחץ את ברכיו, ויפול האיש אחורנית מלוא אורכו, אוחז מגינו על גבו, ואפולון חש ויקימהו.

הקרב בין ר' שלמה לבין ר' משה פנחס

אימץ ר' שלמה את שתי עיניו המאירות ואמר: לכאורה קושיא עצומה הקשית עלי מן הגמרא ואין לכאורה אחרי דבריך ולא כלום, אלא אילו דקדקת יפה היית רואה שהגירסא שם משובשת, וכבר עמדו עליה שני עמודי עולם, המהרש“ל והב”ח ותיקנוה לפי גירסת הרי"ף, וכל מה שאמרתי אמרתי לפי הגירסא האמיתית, שרוב הפוסקים בונים עליה⁴ את ההלכה. וכאן התחיל ר' שלמה חורז מפוסק לפוסק עד לפסק ההלכה. באותה שעה נהפכו פניו של ר' משה פנחס כשולי קדירה ולא השיב כלום, שהרי מה יש להשיב לאחר שהדין עם ר' שלמה. עמד ר' משה פנחס כאיש נדהם וחזר ר' שלמה לדרשתו. בעט ר' משה פנחס ברצפה עד שהאבן צעקה תחתיה. ואף הוא צעק, פאני הורוויץ, אשריך שכספך וזהבך עמדו לך לקנות ספרים מוגהים. ואף־על־פי־כן חידושיך חידושים של שוא ודרשתך דרשה של הבל. ומיד התחיל ר' משה פנחס סותר את דבריו של ר' שלמה אחד אחר אחד עד שתמהו גדולי התורה על כוחו וגבורתו של אותו אדם ולא מצאו כל אנשי החיל ידיהם ורגליהם… הגביה ר' שלמה את ימינו ואמר בנחת, רבי משה פנחס מה רבה בקיאותך ומה גדולה חריפותך, אבל אמור לי כלום ראוי תלמיד חכם לעשות תורתו פלסתר. הלא אני ואתה יודעים שאין ממש באותן הסתירות שאתה מבקש בהן לסתור את דברי. וכאן ערער ר' שלמה דבר דבר ולא הניח מכל סתירותיו של ר' משה פנחס שלא השיב עליהן. נתכעס ר' משה פנחס כעס גדול וקפץ מעלה מקומתו וצעק, אם כן אשאל אותך ממקום אחר. ומיד התחיל נוטל עצמו לצד אחר של הדרשה והתחיל מקעקע חידוש מכאן וחידוש מכאן, עד שלא שייר שום חידוש שלא ביטל אותו. נתעננו פניו של ר' שלמה ונתאנח אנחה מרה, כגיבור שפגעו באחד מאבריו שהנשמה תלויה בו והורידו כלי זינו ממנו… החזיר ר' שלמה פניו כלפי ארון הקודש והניח ראשו על הפרוכת. היו הכל סבורים שהוא פורש ויורד. הפך פתאם פניו כלפי העם וראה כל העם שגבהה קומתו כדי ראש אחד… חזר ר' שלמה בלשון קצרה על עיקרי דבריו וחיזקם בראיות חדשות עד שהצהילו פניהם של כל הלומדים וקראו יאה יאה…'

[ג]    🔗

גזרה־שווה זו בין פולמוס תורני לבין מלחמת־ביניים שמצאנוה בארכיונו הפרטי של תורן מעידה כמאה עדים על כך שפעילות רוחו של האדם עוצמתה אינה נופלת בעיניו של תורן מנחת־זרועו של ילוד אשה ופרי־רוח ממשותו אינה פחותה מזו של פרי־בטן. דומה כי בעניין זה הגיע תורן לקיצוניות ומתוך כך סבר, כפי הנראה, כי חלומותיו של אובלומוב שקולים כנגד מפעליו של משה. מה משה חולל נסים ונפלאות, אף אובלומוב כך. משה פעל גדולות ונצורות, אף אובלומוב כך. זה על זירת ההיסטוריה וזה על ספתו, זה בעליל וזה בדמיון.

משה צעק אל האלהים לנוכח הסכנה שרחפה עליו מחילו של פרעה. אובלומוב אף הוא היה מפיל תחינתו לפני אביו שבשמים שימנע את סכנת הסערה המרחפת על פניו. ולגבי דידנו, כלומר, לגבי הלך־מחשבותיו של תורן, אין הבדל בדבר אם הסכנה סכנה ממשית או מדומה היתה.

משה היה מצביא דגול, לוחם מלחמת מצוה, חותך גורל עמים, מגדיל תושיה במעשי תהילה. והרי עתה זה קראנו שגם אובלומוב עשה את כל אלה בעים רוחו. ברם, עיקר זכותו ההיסטורית של משה אף היא בשדה הרוח, וגולת־הכותרת של מפעלו הוא מתן תורה. רשאים אנו להניח כי גם אובלומוב, כל אימת שהיה בוחר לו זירה של הוגה־דעות, נתן באותה הזדמנות את תורתו, ולא תורה אחת אלא הרבה תורות. לאמיתו של דבר, מתבטא הבדל בין תורותיו של אובלומוב לבין תורתו של משה בפרט טכני קטן, והוא שזה חקק תורותיו על לוח לבו וזה על לוחות אבן. הבדל פעוט זה מצמצם מאוד את התהום שבין שני האישים, ומכל מקום אינו מחייב אותנו לראות כבלתי־שפוי בדעתו אדם המנסה לגשר על פני תהום זו, וודאי שלא את אהרון תורן לאור השקפתו על חומר ורוח, כפי שצוטטה לעיל מתוך רשימותיו.

[ד]    🔗

התאריך, שבו עלה בדעתו של אהרון תורן לכתוב ספר על משה, ידוע לנו בבירור: 14 בדצמבר 1951. היה זה יום רגיל בהחלט בחייו של תורן, יום שלא אירעו בו שום מאורעות חשובים. דין הוא שנזכור כי חייו של תורן עברו בתקופה סוערת ביותר בדברי־ימיה של האנושות בכלל ושל עם ישראל בפרט. הוא נולד בשלהי מלחמת־העולם הראשונה ונפטר אם לא זקן הרי לפחות שבע ימים. אין צורך למנות את המאורעות ההיסטוריים שאירעו באותה תקופה מכריעה בתולדות המין האנושי.

התאריך 14 בדצמבר 1951 אינו תאריך היסטורי. אף בחייו הפרטיים של אהרון תורן היה זה יום אפור; אחד מאלפי הימים שחייו הורכבו מהם, יום־חולין שכיח ביותר. הוא חזר מעבודתו. בני־משפחתו שרויים היו במנוחת צהריים. ארוחתו עמדה על כירת הגז מוכנה ומזומנה לאכילה. הצלחות נמצאו על השולחן שבמטבח, אף הן מוכנות ומזומנות. אהרון אכל ושבע ונתן בעיתון עינו, כי זה דרכו מאז ומתמיד לקרוא את הכותרות הראשיות שבעיתון בשעת ארוחת־הבוקר, ואת כותרות־המשנה בשעת ארוחת הצהריים. משסיים את ארוחת־הצהריים הרתיח לו קפה תורכי והדליק סיגריה. בשעת הארוחה נוהג הוא, כאמור, לקרוא בעיתון, ואילו את שתיית הקפה מלווה הוא בעישון בלבד. זוהי מחצית השעה היחידה ביממה, שבה ניכרת עליו השפעתו של המזרח הרחוק, אשר בו בילה חלק ניכר מחייו, דהיינו מחצית שעה של התבוננות פנימית, של נירוואנה, של אותה שלווה הנובעת מהתמזגות המקוטע עם השלם, של רגעון שבהרף־עין שאין בינו ובין הנצח ולא כלום. לא נעמוד על האמצעים המקובלים במזרח הרחוק להשגת הנירוואנה. אשר למזרח הקרוב, הרי מנסיוננו אנו ומנסיונו של אהרון תורן למדים אנחנו כי שלושה גורמים עשויים להביא אדם לידי מצב זה: עייפות, קפה וסיגריה. ואין מגיד ואין פותר מה מהם משפיע יותר. בדרך כלל, את מחצית השעה של הנירוואנה יורשת מחצית שעה של שינה. באותו יום הופר הסדר.

עוד לא גמע אהרון תורן את גמיעת־הקפה האחרונה, עוד לא מצץ עד תומה את שארית הסיגריה שבפיו, והנה נכנסה אשה לחדר. ולא סתם אשה כי אם ברוריה גפן. עצם כניסתה טאטאה את קורי הנירוואנה שלפפוהו כטאטא מברשת קיר קורי עכבי שבזוויות התקרה.

ברוריה גפן ישבה נכחו ליד שולחן המטבח הקטן. שאל אהרון בתמיהה גלויה ובתרעומת סמויה:

‘בשעה זו?’

ענתה לו ברוריה גפן:

"במקרה עברתי כאן והחלטתי להיכנס'.

גמע אהרון את שארית הקפה ומצץ את קצהו של זנב הסיגריה. אחר כך כיבה את הסיגריה במשקע הקפה הסמיך. המשקע השמיע לחישה.

‘אולי תכבד גם אותי בכוס קפה?’– ביקשה ברוריה.

אהרון הרתיח עוד מנת קפה תורכי, מזגו בספלון וכיבד בו את ברוריה. אף היא הדליקה סיגריה. שניהם שתקו. אפשר שגם ברוריה היתה שקועה בהתבוננות פנימית בשל הקפה, הסיגריה ואולי גם בשל העייפות. על כל פנים היתה מהורהרת. לפתע אמרה:

‘אתמול קראתי באוזני בני סיפור מסיפורי הילדים של טולסטוי’.

אהרון החשה.

‘סיפור על תינוק אסופי, שילדת איכר מצאתו על סף ביקתתה והביאתו לביתה’.

אהרון לא היה לו כל חשק לפתוח בשיחה על טולסטוי ועל תינוקות אסופים. נפשו יצאה להשתרע במיטתו ולנוח. פלט מפיו נהימה בלתי מחייבת והוסיף לשתוק.

‘בני התרשם מאוד. דמעות זלגו מעיניו’.

‘בן כמה הוא?’

‘אינך יודע?’

‘איני זוכר’.

‘בן שלוש’.

שוב פלט אהרון נהימה נטולת משמעות. ברוריה לגמה מן הקפה ושאפה עמוקות את עשן הסיגריה.

‘כשהייתי תינוקת’ – סחה במהורהר –’הייתי סבורה משום מה שהורי מצאוני ברחוב: אסופית אני ובת מאומצת. גם אתה?'

‘מה גם אני?’

‘גם אתה חשבת לפעמים כך?’

‘לא’.

‘מעולם לא?’

‘מעולם לא’.

‘אתה בטוח?’

‘כן’.

‘גם משה היה בטוח כי בנו של בת־פרעה הוא’.

תורן פרץ בצחוק. משחר ילדותו ועד היום הזה תמהו כל רואיו על הדמיון הרב שבינו לבין אמו.

ברוריה סיימה את שתיית הקפה וקמה ללכת. בת־צחוק ערמומית נחה על פניה. פישקה שפתיה ותחת ברכת פרידה זימרה לו לתורן שיר־ילדים:

דומם שטה תיבה קטנה

על היאור הזך

ובתיבה משה הקט

ילד יפה ורך.

[ה]    🔗

שכב תורן לנוח ומיד נרדם. בדרך כלל לא היה חולם בשנתו אלא לעתים רחוקות מאוד. הפעם חלם, וחלומו נרשם במו ידיו:

'בחלומי ראיתי אותה עיר קטנה בסיביריה שבה נולדתי. שני נהרות גדולים זורמים בעיר זו והרים מכוסי יערות עבותים של עצי מחט הקיפוה.

אבי היה ציוני. אמי היתה הרה בי. בעודי בבטן אמי שמעתי שיחה בין הורי. אמר אבי:

‘אם יוולד בן, אדבר עמו עברית’. אמרה אמי: ‘אבל היבסקציה גזרה על העברית, אם תדבר עמו עברית יוציאו להורג את שניכם’. אינני סבור כי בימים ההם היה המצב חמור עד כדי כך. ייתכן כי בקביעתה של אמי היה קורטוב של אנוכיות, שהרי עד היום הזה אינה יודעת עברית. אך אבי עמד על שלו. לפיכך כשנולדתי הצפינתני אמי שלושה ירחים. בינתים חלף הקיץ הקצר של סיביריה ושני הנהרות קפאו. לא היה כל טעם שאמי תקח תיבת גומא, תחמרה בחמר ובזפת ותשים אותי בה. לקחה איפוא מזחלת, עטפתני בפרווה והניחתני בה. את המזחלת הביאה אל הנהר. כיוון שהמזחלת אינה צפה מאליה על פני הקרח, כי אם זקוקה לכוח דוחף או מושך, לא התייצבה אחותי מרחוק לראות מה ייעשה לי, כי אם קרבה אל המזחלת והתחילה לדחוף אותה. אז בא אחד מאנשי היבסקציה וניסה לדבר אתי באידיש. פנה אלי ואמר מה שאמר. לא הבינותי דבר וחצי דבר ופרצתי בבכי.

ותאמר אחותי אל איש היבסקציה: ה’אלך וקראתי לך אשה מינקת מן האידישאיות?' נעתר לה היבסקי והוחזרתי לבית אמי. אין ספק שאחותי עקבה אותו פעמיים. ראשית, הוליכתני לא אל מינקת כי אם אל אמי. שנית, אמי לא היתה אידישאית. מעולם לא דיברה עמי אלא רוסית בלבד. עד היום הזה איני שומע אידיש.

כשגדלתי לא החזירה אותי אמי אל היבסקי, אלא שלחתני אל בית־הכנסת. בן שש שנים הייתי אז. והיום יום כיפורים היה. אבי שהה בבית־הכנסת ואמי שלחתני לקרוא לו. זכור לי בית־לבנים אדמדמות בתוך גינת צפצפות ענפות ומצלות. עליתי במדרגות הבית. קולות משונים בקעו מתוכו. נעצרתי, הטיתי אזני לקולות והייתי חוכך בדעתי. לבסוף חזרתי על עקבי ובאתי הביתה. אמרתי לאמי:

‘לא אלך אל בית־הכנסת: אני – קומוניסט’.

בן שש הייתי אז, כאמור.

עד כאן דיווחו של אהרון תורן על החלום שחלם ב־14 בדצמבר 1951 .

מצויה בידינו עדות נאמנה כי האפיזודה האחרונה המתוארת בחלום אירעה בעליל ביום הכיפורים, שנת התרפ"ד. משניעור תורן מחלומו חש טעם רע בפה ומועקה בלב. טעם רע בפה הרי זה ענין לרופאים לענות בו. אשר למועקה, הרי היתה זו מועקה פוריה לגבי דידנו, שכן בעקבותיה גמלה החלטה נחושה בלבו: לכתוב ספר על משה בן עמרם.

[ו]    🔗

‘ויהי בימים ההם ויגדל משה… וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול’.

אהרון תורן לא ראה מימיו איש מצרי מכה איש עברי. בימי מלחמת העולם הועסק בצבא הבריטי וישב כמה חדשים במחנה ענקי בסמוך לרפיח על גבול מצריים. שם ראה איש אנגלי מכה איש מצרי. סמל בריטי החזיק בידו שוט ארוך והלקה בו ללא רחם שכיר־יום ערבי, אחד מפלחי אל־עריש שהיו באים לעבוד במחנה רפיח בשכר של שילינג אחד ליום. אהרון לא פנה כה וכה. אילו גם פנה כה וכה לא היה רואה כי אין איש. אדרבה, רואה היה כי המחנה מלא אנשים: חיילים וקצינים בריטיים, עובדים אזרחיים מארץ־ישראל ופועלים מצרים. איש מהם לא נתן דעתו על המלקה והלוקה. דומה היה כי אין זה אלא מעשה בכל יום, אף כי בכל ימי שירותו לא נזדמן לו לאהרון לראותו אלא פעם אחת בלבד. לעומת זאת, לא אחת ולא שתים ראה רייס, היינו ראש קבוצה ערבי מכה פועל ערבי; מצליף היה על גבו בשוט או בשבט כשהלה עמוס לעייפה משא כבד – שק או ארגז. כשם שלא היכה תורן את האנגלי ולא טמנו בחול כך לא אמר לרייס הרשע למה תכה רעך. הוא עמד על עמדו ורשם בנחת את מספר השקים שנטענו על הרכבת. אפשר שנהג כך משום שהשנה שנת 1942 היתה, שנת עיצומה של מלחמת־העולם והוא אז בן עשרים וארבע. אדם בן עשרים וארבע הנתון בעיצומה של מלחמת־עולם חזקה עליו שנתקהו חושיו. תירוץ זה כוחו יפה לשנת 1942 ואינו יפה לשנת 1927.

באחד מימות החורף של אותה שנה ניצב אהרון נוכח חלון כפול־מסגרת ונפשו כלתה לצאת החוצה. את רוב ימיו של אותו חורף בילה בבית. תכפו עליו התקפות הקצרת וחזקה על הוריו פקודת הרופאים לבל יוציאוהו מפתח ביתו. הלך אל המטבח וביקש מן העוזרת שתתן לו כוס תה חם. מיחם הנחושת שבמטבח פלט אדים ומימיו רתחו כל שעות היום והלילה. בראשו של המיחם היה נתון כתר מבריק, ככתרי המלכים בהצגות בית־ספר, ומעליו נח תיון־חרסינה קטן. נטלה העוזרת את התיון ומזגה את תמצית התה בשיעור של שליש הכוס. לאחר מכן פתחה את ברז המיחם ומזגה מים רותחים כדי שני־שלישיה הנותרים של הכוס. ולא נתקררה דעתה עד שהוסיפה חלב קר.

‘לא רוצה חלב’ – הכריז אהרון.

‘בלי חלב לא תוכל לשתות התה רותח’.

‘לא רוצה חלב!’ – צווח אהרון. דומה כי עמד לפרוץ בבכי. ילד חולני היה ומשום כך גם גחמני. מזגה לו העוזרת כוס אחרת, הפעם בלי חלב. חששה לתתו בידיו שלא תיכווינה ידיו. שמה את הכוס על השולחן שבמטבח ואמרה:

‘שתה כאן’.

‘לא’.

‘היכן תשתה?’

‘בחדר האוכל’.

נתנה את הכוס על טס. הביאתה לחדר האוכל והעמידה אותה על השולחן. היה זה שולחן מלבני רב־מידות מכוסה מפה לבנה, ששוליה רקומים אודם. שוב הלכה אל המטבח וחזרה כשבידיה כפית. טבלה את הכפית בכוס ובחשה בה שעה ארוכה. כל אותו הזמן היה אהרון מצפה בקוצר־רוח לצאתה עד ששוב לא משל ברוחו ונצטעק:

‘לכי! אני אשתה בעצמי!’

העוזרת הנידה בידה כמי שנואש מאדם שאין לו תקנה, סיננה ‘תינוק מפונק’ מבין שיניה והניחתו לנפשו.

נטל אהרון את הכוס, הניחה על אדן החלון וניגש אל מלאכתו. היה שואב בכפית את התה ושופכו על עיטורי כפור ורדרדים שכיסו את כל השמשה. בקצה השמשה, סמוך לזווית המסגרת, נמס הכפור ונתגלה משולש שקוף. עתה ניתן לו לראות את הנעשה בחוץ.

נסתבר כי בלילה ירד שלג כבד. פועלים סינים ניקו את הרחובות באתים גדולים. השלג הועף גושים אל שולי המדרכה. על הפועלים הסינים חלש משגיח רוסי. הוא היה מנפנף בידיו, מנענע שפתיו וחושף שיניו. כפי הנראה צעק צעקות גדולות. את קולו לא שמע אהרון מבעד למסגרת הכפולה, אך ראה ראה את סילוני ההבל שנפלטו מפיו.

פתאום קרב אל אחד הפועלים, שעמד זקוף נשען על אתו, וסטר באגרופו על פניו. שפתו של הסיני נתבקעה וסילון דם דקיק נזדחל מזווית פיו אל סנטרו. הרוסי חבט בשנייה. הסיני לא קינח את דמו. נפנה אל אהרון בגבו ונעץ אתו בשלג.

בימים ההם עדין לא ידע אהרון על קיומו של משה. שהרי לו ידע ייתכן כי היה מגיח אל הרחוב, מכה את הרוסי וטומנו בשלג, בתנאי כמובן, שהוריו היו מרשים לו על פי היתר הרופא לצאת מפתח ביתו.

חרון אין־אונים חרחר בחזהו, והקצרת הוסיפה נופך משלה. ניתק מבטו מן החלון ובעיניו נקשרו דמעות. נטל את כוס התה שעדיין לא הצטננה והפכה אל פיו. מיד נכווה ונתלעלע. העוזרת צדקה. ומשום שהעוזרת צדקה אזר את כל כוחותיו כדי להחניק את השיעול שפרץ מגרונו המוכווה.

באותם הימים, כאמור, עדיין לא ידע אהרון את התורה, ועל אחת כמה וכמה את המדרשים. אף לא שיער בדמיונו כי משה כבד־פה וכבד־לשון היה, משום שבימי ילדותו שעה שעמד בפני מבחן ‘בא גבריאל ודחה את ידו ותפש (משה) את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת אל תוך פיו ונכווה לשונו’ (בראשית רבה). אילו ידע אגדה זו אפשר שהיה מקדים את החלטתו בדבר כתיבת ספר על משה לפחות בעשרים וחמש שנים.

[ז]    🔗

אנו רשאים לסכם:

(א) בילדותו לא היכה אהרון את הרוסי ולא טמנו בחול. אפשר משום שבימים ההם עדיין לא ידע כי היה קיים בעולם משה רבנו אשר הכה את המצרי ויטמנהו בחול.

(ב) בבגרותו לא היכה את האנגלי ולא טמנו בחול, משום שבינתיים נתקהו חושיו ולבו גס בתופעות מסוג זה. זוהי לפי מיטב שיפוטנו אף הסיבה לכך שלא אמר לרייס הערבי הרשע: למה תכה רעך.

ברם, בין ילדותו לבגרותו היתה תקופה שבה ידע את כל המסופר בתורה על משה רבנו וחושיו עדיין לא נתקהו. באותה תקופה זעק אהרון מעמקי לבו זעקה שנחנקה בבכי עצור: למה תכה רעך! הוא זעק למה תכה רעך, אף כי איש לא היכה את רעו. אירע דבר שהיה בעיניו – מכל מקום באותם הימים – שבעתיים גרוע ממכות: אדם השפיל אדם לנגד עיניו. אפשר שדווקא משום שלא היה כאן עניין של פגיעה גופנית זועזע אהרון עד לעמקי נפשו.

המדובר הוא ביהודי גוץ וקרח, שנתקרא בשם בוריס מארקוביץ' אוסטרובסקי.

בוריס מארקוביץ' אוסטרובסקי עבד כפקיד באחד הבנקים במדור לחשבונות עוברים ושבים. היה זה בר־נש זריז, ממושקף ומהיר תנועה. מלבד היותו פקיד בבנק היה מנהל חשבונות בחברה ליצוא פרוות, שכן נזקק לממון רב בשל אשתו שלקתה במחלה אנושה ורוב ימיה שהתה בבית־מרפא לחולי־שחפת. ארבעה ערבים בשבוע היה בוריס מארקוביץ' מבלה בבית־מרפא לחולי־שחפת ושלושה בבית משפחת תורן. באותם שלושת הערבים היה משחק שחמת עם אביו של אהרון.

יש שאהרון היה מתיישב לצדם ומתבונן במישחק. אביו היטיב לשחק מאורחו, ופרט למקרים יוצאים מן הכלל היה זוכה במשחק. כל אימת שהיה בוריס מארקוביץ' נוכח לדעת כי המט הוא בלתי נמנע, היה במו ידיו מזיז את הכלי של אביו ועושה מת לעצמו. לאמר מכן היה יושב וסוקר את לוח השח שעה ארוכה. כל אותה שעה היה נד בראשו. בסופו של דבר היה מציץ בשעונו, ניתר ממקומו, פולט ברכת־שלום חטופה ובזריזות יתרה מדדה אל הדלת. נוהג זה נמשך שנים רבות ללא שינוי.

ביום שאהרון סיים את לימודיו בכיתה הששית בגימנסיה חזר הביתה בשעה מאוחרת ומצא את בוריס מארקוביץ' ישוב בכורסה ומשוחח עם אביו. בדרך כלל לא היו משוחחים ביניהם. יושבים היו ומשחקים דומם. הפעם שוחחו. השח היה כלא היה. אפילו הלוח לא הוצא מן הארון.

עד מהרה נתברר כי השיחה נסבה על אהרון. שומה עלינו לציין כי אהרון תורן היה תלמיד מצטיין, אך ילד חולני ונוטה להזיות ולחלומות בהקיץ. כדי להכשירו לחיי המעשה בחרו הוריו בשבילו במגמה מסחרית. למרבה הפלא עשה אהרון חיל גם במקצועות המסחר, כגון הנהלת חשבונות, תחשיבים וניסוח מכתבים מסחריים. משהגיע חופש הקיץ היו הוריו שרויים בדאגה: שאר הנערים היו שוחים בנהר, ניצלים בשמש ועוסקים בספורט ובטיולים, ואילו על אהרון נאסרו כל התענוגות הללו בשל בריאותו הלקויה. מתוך כך עלול היה חלילה לקרוא בספרים בשיעור העולה על כושר קליטתו ואף גרוע מזה: לשקוע בהרהורים ובהזיות. הוחלט אפוא להעסיקו בעיסוק של ממש בכל ימות החופשה, ולא עוד אלא שאף נקבע מקום התעסוקה: בנק; הבנק שבו עובד בוריס מארקוביץ‘. בוריס מארקוביץ’, כשהוא לעצמו, לא היתה לו השפעה על קבלת עובדים, אך ידוע ידע בדיק נמרץ מיהו האיש שבו תלוי הדבר. שמו היה: יעקב איזראילביץ' ברנסון. בהמשך השיחה נתגלה כי בנו של יעקב איזראילביץ' הוא תלמידו של אביו של אהרון. לא יצאו שלושה ימים ואהרון תורן היה לחניך בבנק.

לימים נעשה תורן מנהל משרד גדול ואדם בעל השפעה בסביבת הפקידים שעל ידו. ברם, את חוויית החניכות שמר בלבו כל ימי חייו. חוויה זו היתה קשורה בבוריס מארקוביץ' אוסטרובסקי. ומעשה שהיה כך היה.

יום אחד שגה בוריס מארקוביץ' וחייב חשבונו של פלוני תחת חשבונו של אלמוני. מתוך כך לא כובדה ההמחאה של בעל החשבון. הלה הגיש תלונה להנהלה, שבראשה עמד יעקב איזראילביץ' ברנסון. יעקב איזראילביץ' ברנסון קרא לחדרו את בוריס מארקוביץ' אוסטרובסקי ובעוד הדלת פתוחה המטיר עליו סילון של גידופים וחרפות:

‘חמור! אידיוט! דגנראט! אני אזרוק אותך כמו כלב!’

בוריס מארקוביץ' שתק. סיבת שתיקתו היתה נהירה לאהרון: אשתו של בוריס מארקוביץ' שהתה בבית מרפא לחולי־שחפת והוא נזקק לשתי משכורות. מבעד לפתח ראה אהרון את ראשו המורכן. אותה שעה גילה כי שערו של בוריס מארקוביץ', שיער ארוך המסורק כלפי מעלה, מכסה על עיגול של קרחת אדמדמת.

בבנק השתררה דומיה.

גרונו של אהרון נשתנק ועיניו נתמלאו דמעות. עד אז לא שיער בנפשו כי אדם הבא אל אביו לשחק שח עשוי לעמוד בראש מורכן נוכח אדם אחר ולספוג מטר של צעקות, גידופים וכינויי השפלה. ניתר אהרון ממקומו, חש אל בית־השימוש ונסתגר בו. שעה ארוכה ישב על קרש האסלה וזעק בעברית, ממש כלשון הפסוק:

‘למה תכה רעך!’

וברוסית הוסיף: ‘למה, למה, למה?!’

מסתבר כי באותם הימים הכיר את הסיפור על משה במקורו, שכן אביו לימדהו עברית ואף קרא באוזניו כמה פרקים מן התורה.

[ח]    🔗

ביום 16 בנובמבר 1942 זכה אהרון תורן להתגלות. התגלות זו מתוארת בסיפורו הראשון, זה הסיפור שהוצא לאור בידי ידידו וגרם לו הפסדים. אנו מביאים את התיאור כלשונו וככתבו באותו הסיפור בלי לגרוע ממנו ובלי להוסיף עליו:

'אני רוצה להתקדם ואיני יכול. דמות ערפלית חוסמת לי את הדרך. קשה להבחין את פרטיה, אבל ברור: האופקים מתהדקים, והדמות ניצבת כקיר לרוחב המדבר מאופק עד אופק, כמלאך בפני אתונו של בלעם. אין מעבר. אין זאת אלא יצירת אדי המשקה שבראשי. אני מנסה לפרוץ את המעטה חסר הצורה, אבל מהלומה כבדה מחזירתני אחורנית וצליל נקישת מתכת מהדהד באוזני.

חומר גלי תחוח מתחיל להתרכז, להתגבש, להתחשל. מצטיירים קונטורים כהים: גמד מתכת. גולגולת ענקית רחבת מצח מהוקצע, שיער – חוטי פשתן, ריסים־מחטים, אישונים־יהלומים וגוף פעוט ממוכן: גלגלים, מנופים, רצועות, ברגים; פטישים הולמים על סדנים קטנטנים, הבל עולה ומתפזר – והכול נע, מפרכס, מדרדר, עטוף קרום זכוכית שקופה.

ננעצות בי שתי שלהבות הברק הכחול, חודרות קרני הפלדה הלטושה, מבהירות ומסנוורות.

‘מי אתה?’, שואל אני ומצל על עיני בכף ידי.

‘אני על־אדם’ – כעופרת מותכת זורם קול כבד לאוזני.

חרחורי־צחוק עולים־מתגלגלים אל גרוני ופורצים החוצה. התשובה מרגיעתני. גולם זה על אף מראהו המפיל אימה לץ הוא. אני מדליק סיגרה, תוחב את ידי לכיסי, מביט על הרובוט הבלונדי המשונה ואומר:

‘ניצשה היה מתפלץ למראה הגשמת האידיאל שלו’.

‘רצוץ מוח – מרעיף הלה את עופרתו – אני על־אדם ואתה על־קוף. אני היצור האחרון של הבריאה. עלוב! אתה יצרתני בלי דעת זאת, שור!’

והוא נוטל כוכב מכיפת השמים המצומצמת, העוטפת אותנו כרדיד, אותנו, רק את שנינו – מטלטל את הכדור הלוהט בתוך ידיו המקורסות ומטילו לתוך פיו. שבעתיים מהר מתנועעים הברגים, המנופים, הגלגלים, מתיזים ניצוצות בתוך זכוכית, שבעתיים סמיכים מתנשאים תמרות ההבל והעשן, שבעתיים מסנוור וחודר ומשתברר ברק האישונים.

‘שמי שמם!’

'סליחה…?

"שמם…'

‘המשקל מובן אך השורש לא ברור לי די צרכו… או שמא הדקדוק אין לו חשיבות במצב…’

‘שמי שמם כשם ששמך אדם. אתה למדת לנצל את האדמה שתתן את יבולה לך, ואני למדתי לנצל את השמים שיתנו את יבולם לי. ועוד ידי נטויה. כל כוכב כדור משחק לי ואף אדמתך האדירה’.

‘אני, אדוני הרובוט, סקפטיקון אני מעצם טבעי, ואחיזת־עינים אינה אלא אחיזת־עינים אפילו כשהיא מלוּוה באותות ומופתים. לאור ההנחות הללו התקוות, שאדוני הגולם תולה בהתרשמות…’

'אינני גולם! אני – שמם! על־אדם מדבר אליך. אמרת בלבך כי אתה הוא סוף התולדה, כי אתה, העלוב, פסגת הבריאה הנך. לא בנת כי רק מעבר אתה ליציר עליון, אלי. התאמרת להיות מטרה ולא הרגשת כי אמצעי אתה, דרגה רגעית מקצה האין־סוף לקצהו. כי כל הדם ששפכת מקרבך – דם נידה הוא, כי כל הכאבים שפירכסת בהם – צירי יולדה הם: ללדת אותי. כי כל השמחות ששמחת, כל שאר־הרוח שהיה בך לא היה אלא גילויי כוח־הגברא למען הולדתי. חשבת כי רבים אתם ולא ידעת כי רק שניים אתם. כי הדבר שקראת לו היסטוריה אנושית הוא, לאמיתו של דבר, תולדות התעוררות התשוקה באחד להפרות את השנייה שתלד אותי. שניים היו השמש והשביט והולידו את כוכבי הלכת. שניים היו האדמה והירח והולידו את החי והצומח. שניים היו החי והצומח והולידו את האדם. שניים היו גם אלה: אדם בהיר־השיער וחוה שחורת־השיער והולידו אותי. ידעתי, לא קל היה לכם למצוא האחד את השני, להיות לבשר אחד. היה רומאן מרתק בלשונכם, רומאן רווי הרפתקאות ודם. בצווחות עמדה חוה על בתוליה, בחירוק־שינים חיזר אחרי אדם. איבד אותה ומצאה שוב, שנא אותה ואהבה שוב, ניסה להתגבר על התשוקה האדירה, דיכאה, גירש מתוך גופו את גרגרי היסוד המפרה שהתפשטו בדמו לאחר שראה את קצה שמלתה, את רמזי מערומיה. אבל אותו היסוד שנתפצל לחלקיקים בלתי־מוחשיים חדר לכל נימי הווייתו, נספג לכל תאי מוחו, לכל ורידי גופו. לשוא שקד להמיתו, לשוא נלחם בבשרו וברוחו. היסוד המפרה חזר לקדמותו, התגבש. אדם מצא את חוה מצפה לו עטופת עדנה הוזה. הם היו לבשר אחד – ואני נולדתי.

אני נסוג קצת מעמדותי. ואף־על־פי־כן נועץ בו עוד עוקץ: ‘סגנונך הפיוטי’ – פתחתי – אינו מותאם להרכבך המיכאני. מבחינה אמנותית סותר אתה את עצמך.

‘יצור קדמוני! אני מספר לך את תולדות חייך ואתה אינך מבין. אין פלא. ההיה מבין כל החי המקיף אותך אילו סיפרת לו את תולדות התהוותו, את לוגיותך: גיאולוגיה, זואולוגיה, ביולוגיה. אבל גם הוא הרגיש. אותו קוף שטיפל בך וטיפח אותך באהבת הורה גם הוא חש שאתה הופך לו לרועץ, לשליט. אל תיכלם. אמור, האם לא הרגשת, שעם היותך אדון הטבע, עם היותך יוצר אתה נהפך לעבד, עבד ליציר כפיך? הודה! יצרת מכונה, האינך משתעבד לה?’

‘משועבד’ – נפלט פתאום מפי.

‘משועבד. כאם המטפחת את ילד שעשועיה מרגישה שהשעשועים משתלטים עליה, שהיא מושא השעשועים והוא, הילד, הנושא. ואף־על־פי־כן הריהי אוהבת אותו, היא מתמכרת לו בכל לבה ונפשה. ולו, לא לה, העתיד. לי, לא לך, העתיד. אף־על־פי־כן תעשה הכול למעני, תשכללני, תייפני, תגדלני… אני אירשך בחייך, אוכל את פירותיך מלא און עלומים ואתה, זקן בא בימים, תצפה אלפי שנים למותך. תבין שאת חייך לי הקרבת, תשאל למה ולא תמצא תשובה, כשם שכל הצומח והחי שואל שאלה זו רבבות בשנים ללא מענה. אני אענך: כך רצונו של הטבע, וזה דרכו של מהלך ההתהוות האדירה. פנה דרך! לנו ההוה, לי העתיד. היסוג! תורי בא לשלוט על העולם, לחשוב את עצמי לתכלית בפני עצמי’.

כזרם חשמלי חולפת בי חרדה מוזרה:

'אתה… אתה יחיד? או…?

‘כמוני כמוך, כמוכם. אני יחיד ואנחנו – לגיון. כל אחד עולם בפני עצמו ופרודת הכלל הגדול של כמונו. אבל אנו יודעים את עצמנו. יודע אני שהנני נקודה במרחב, שניתן לי כמו לך לחפש את בת־זוגי, להוליד את יורשי, לפנות לו, לעל־שמם את מקומי. אבל עד אז – אני הפסגה והמרכז. ומצב זמני זה אנצל עד תומו’.

‘ואנחנו? מה יהא עלינו?’

‘אתה – בן־אדם. אולי נסגל אותך לשמש את מטרותינו, להיות כלי־עזר לקיומנו. נתרבתך. תהיה חיית־בית. ואולי נשמידך. עוד חזון למועד. עוד שפתך מובנת לי כמו ששמעת בנעוריך את שפת הכבשה הפועה, את איוושת הרוח, רשרוש העצים…’

רואה אני שהירח נועץ בי שתי קרני פלדה מבריקות, שמתכסה הוא שערות פשתן צהבהבות שכל הכוכבים נעים במערבולת מנופים, גלגלים, ברגים. והעננים הקלים והשקופים הם ההבל הנפלט מתוכם, והדוק הערבי – מעטה זכוכית. רואה אני שאין הבדל בין כל היקום מסביבי ובין יצור גמדי העומד לפני ומחייך בפנים חסרי פה כירח. מסתכלים שניהם איש ברעהו כבמראה ואין יודע מי הקיים ומה הבבואה. עד שנמחקת המראה והם מתמזגים זה בזה: האחד מצטמצם והאחר מתפשט, מוכנסים זה בתוך זה כבמסגרת, מתלכדים, מזדהים. ואני? היכן אני?

אני מהלך לאטי, ידי נתונות בכיסי מכנסי, רגלי אינן יציבות, מתנודד.

מאחורי נשמעים עוד קולות ה’וולגה וולגה' שהושרה במלים רוסיות, מעלי מחייך רבב פז על רקע כחול – סהר. לפני מלבין גג האוהל שלי'

[ט]    🔗

הקטע שהובא לעיל מסיפורו הראשון של אהרון תורן מתאר את ההתגלות שזכה לה במדבר כמשה ליד הסנה. תשע שנים וחודש אחד פחות יומיים חלפו מן היום שבו זכה להתגלות זו ועד ליום שבו החליט לכתוב ספר על משה רבנו. אין אנו יודעים בדיוק את התאריך שבו סיים את כתיבת הסיפור, שהקטע כלול בו, אם כי ידועה לנו התקופה, אשר בה עמל על סיפור זה, והדבר טעון עוד חקירה ובדיקה ביוגרפית וטכסטואלית. אשר לבדיקה הטכסטואלית ניתן, כמובן, להצביע על כך שסיפורו זה הוא בלי ספק בוסר הן מבחינה סגנונית והן מכמה בחינות אחרות. למסקנה זו יגיע בהכרח כל מי שיטרח לערוך השוואה בין אותו סיפור של אהרון תורן לבין שרידי כתביו המאוחרים, אף שרק רסיסים בודדים נשתיירו מהם. אנו שערכנו השוואה זו הגענו, נוסף על מסקנה זו, עוד לכמה וכמה מסקנות, והחשובה שבהן היא: כל מה שכתב אהרון תורן מאז ועד יומו האחרון אינו אלא פירוש והרחבה וחזרה בשינוי נוסח על הכתוב בסיפור זה, וביחוד בקטע המובא. וראוי הסיפור להערכה כפולה ומכופלת על שום שבזמן כתיבתו עדיין לא ידע העולם לא ספוטניקים, לא ספינות־חלל ואף לא מקלטי־טלביזיה ומוחות אלקטרוניים. ואם תקופת כתיבתו של הסיפור כך, בשעת ההתגלות עצמה, שקדמה לכתיבתו כמעט בשנתיים ימים, על אחת כמה וכמה. מוטב לנו אפוא שנניח להערכת סיפורה של ההתגלות ונקדיש שורות מספר לתיאור הנסיבות, שבהן אירעה התגלות זו.

היה זה במחנה של הצבא הבריטי, שהיה סמוך לכפר רפיח, אשר על גבול מצרים, הוא המחנה שבו ראה אהרון תורן איש אנגלי מכה איש מצרי. והימים ימי אל־עלמיין, כלומר אותם השבועות שבהם חילות הגרמנים בפיקודו של רומל חנו מהלך עשרים וארבע שעות מן הכפר רפיח. בימים ההם הלך אהרון תורן במדבר. לא את צאן יתרו רעה ולא אל הר אלוהים הגיע. יושב היה בצריף גדול ורחב ששימש מחסן בגדים, שוהה במעבר צר בין שורות מדפים ארוכות וגבוהות. מדי פעם היה קרב אל קובייה ענקית עשויה שקית מלאים, נוטל שק גדול, מניחו בעגלה ומובילו אל המעבר שבין השורות. לאחר־מכן היה מתיר את השק ושולה מתוכו מכנסי־חאקי קצרים, מקפלם ומסדרם על גבי המדפים. משהיה מתרוקן השק היה מביא עוד שק וחוזר חלילה. עד שהיה מסיים למלא את שורות המדפים עד סופן היו מתרוקנים התאים שבתחילתן על־ידי עובד, שתפקידו היה לרוקנם כשם שתפקידו של תורן היה למלאם. העבודה לא היה לה אפוא סוף עד תום שעות העבודה. כיוון שצבאותיו של רומל עמדו לא הרחק מן המקום ואיימו לכבשו, היה תורן מקפל את מכנסי החאקי הצבאיים למאותיהם, אלפיהם ורבבותיהם, ומשנן פסוקים מ’ישעיהו' שהיה בהם משום תגובה על ענייני השעה: ‘בזה לך, לעגה לך בתולת בת־ציון, אחריך ראש הניעה בת ירושלים… ושמתי חחי באפך ומתגי בשפתיך והשיבותיך בדרך, אשר באת בה… לא יבוא אל העיר הזאת ולא יורה שם חץ…’

העבודה היתה מטמטמת אך לא מפרכת. אף־על־פי־כן, אפשר בשל החום והמחנק שבצריף, היה אהרון יוצא מתוכו לא רק מטומטם כי אם גם עייף ויגע. ודווקא כדי להפיג עייפות זו מוותר היה על המשאית הצבאית, שהסיעה את העובדים אל אוהליהם, והולך ברגל בחולות תחוחים כברת דרך של שישה קילומטרים. השעה שעת דמדומי ערב היתה, עת אפילו המדבר השיב רוח קלילה וצינן קימעה את הזיעה שהספיגה את חולצת החאקי.

באותו יום קשתה ההליכה על תורן. כל דריכה נתלוותה בכאב עז בכף רגלו. השתטח על החול להינפש ושוב לא יכול לקום. הסיר את נעליו ובחנן. נתגלה לו כי הסוליות היו מרופטות וסדוקות. העור של כף הרגל נצבט בין הסדקים. לא היתה כל אפשרות להגיע אל האוהלים ברגל. החול להט עוד משרב היום. מאין ברירה אנוס היה לשנות ממנהגו ולחפש טרמפ. אימץ שארית כוחותיו, נשך שפתו ודידה אל הכביש – גונח, מתנשם ונעצר כמעט על כל שעל.

לפני שהגיע אל הכביש ניצבה לפתע לפניו דמות של נער ערבי שהחזיק נעליים בידיו. כן, ממש נעליים: שחורות, מצוחצחות ומצפות לקונה. הנער הושיט לו את הנעליים וחייך לעומתו חיוך של פודה ומציל.

‘קאדש פולוס?’ – שאל תורן, שכבר הספיק ללמוד כי כסף נקרא בערבית מצרית פולוס ולא מאסארי כבערבית ארצישראלית.

‘ארבעין גירש’.

תורן לא ידע מה מחירן של נעליים בשוק. באותם הימים עוד לא קנה לו זוג נעליים מימיו. הזוג סדוק הסוליות היה האחרון שהוצא ממזוודה שהביא עמו עוד מחוץ־לארץ. לא אהרון ארז את המזוודה; הוריו ואחותו ארזוה. כיוון שלא היה לו מקום לאחסנה נמצאה בבית מכרים, וכל אימת שהיה נזקק לבגד או לנעל, היה מחטט בה ומגלה מה שמגלה.

הוא לא ידע מה מחירן של נעלים בשוק בנובמבר 1942, כשם שלא ידע דבר זה בכל תקופה אחרת בחייו. מכל מקום, אם אמנם נקבע המחיר על־פי ההיצע והביקוש היה בלי כל ספק סביר באותה שעה. ואכן נראה סביר בעיניו של תורן. אשר לטיב הרי היה בקי בו פחות מאשר במחיר. נטל את הזוג מידיו של הנער הערבי, הפך בידיו שלו מספר פעמים את שתי הנעליים בזו אחר זו וכדי להרשים את המוכר כופף את אצבעותיו והקיש על הסוליות. לאחר שסיים את ההקשה שילם לנער את ארבעים הגרשים המבוקשים. חלץ את נעליו הישנות ונעל את החדשות. פסע כמה פסיעות לניסיון ואורו עיניו. מרוב נחת הורה לנער על נעליו הישנות שהיו מונחות על החול ורמז לו שיקחן. הנער הפטיר ‘כאתר חרק’, נטל בידיו את הנעליים, החווה קידה ונעלם. רק ערבים יודעים להיעלם כך במישור מדברי. הערבי נעלם ואהרון תורן סר מן הכביש ופסע בחולות לעבר מאהל העובדים.

אל המאהל הגיע יחף. לאחר כעשר דקות הליכה התברר כי סוליותיהן של הנעליים החדשות היו עשויות ניורת. הן נקלפו חתיכות־חתיכות ונבלעו בחול, אך בינתיים שקעה השמש ועלה הירח. אולי החול הצטנן במקצת, אולי רגליו של תורן הורגלו בחום לאחר שחוסנו בכוויות ראשונות ואולי לא הרגיש בלהט, כאותם בני השבטים הפראיים הדורכים מתוך אכסטאזה על גחלים בוערות ואינם נכווים.

כי בדרך אל המאהל זכה אהרון תורן להתגלותו.

[י]    🔗

כמעט תשע שנים חלפו, כאמור, מן היום שבו נתארע מאורע ההתגלות ועד ליום שבו החליט אהרון לכתוב רומאן על משה. אך משהחליט ישב מיד על המלאכה. ברם, דווקא באותה תקופה, ממש שבועות ספורים לאחר השיחה עם ברוריה גפן והחלום שבא לאחריו, חלו שיניים מפליגים בחייו הפרטיים של אהרון תורן ושיבשו את תכניותיו. שינויים אלה אינם קשורים במישרין אל נושא מחקרנו ודיוננו. לפיכך נפסח עליהם⁵ ולא ניגע בהם אלא במידה שנוכל להסתייע בהם לגבי עבודתו של אהרון תורן על ספרו.

ואלה העובדות היבשות: אהרון תורן נפרד מאשתו, נתן לה גט פיטורין, עזב את דירתו ושכר חדר בבית אביה של ברוריה גפן. אביה של ברוריה גפן סתת היה, מחלוצי הסיתות בירושלים העברית. כיוון שגם הוא מוצאו מרוסיה, היו שניהם כמעט בכל לילה מכלים קומקום תה גדול ומשיחים בדברים העומדים ברומו של עולם. לאחר־מכן היה הסתת שוכב במיטתו ואהרון יושב ליד שולחנו וכותב עד אור הבוקר.

טיוטת רשימותיו מאותם הימים נשתיירה בידינו במלואה. בהמשך דברינו נגישה לקורא, והוא יווכח במו עיניו כי יש בה כמה וכמה דברים תמוהים ומבולבלים, שלעתים דומים הם אפילו להזיות של מוח קודח. ייתכן כי רושם זה מתקבל בשל העובדה כי לפנינו טיוטה ראשונה, מיני הרהורים שהועלו על הכתב באשמורת שלישית של לילה לאחר יום עבודה קשה, ומעולם לא עובדו, לא נערכו ולא לוטשו, שהרי כל מי שנתנסה בייצור ויצירה יודע עד מה שונה לפעמים המוצר המוגמר מחומר־הגלם, והיצירה הבשלה מן העובר בשלב־גיבושו הראשון. ואולם מסקנה אחת ברורה בהחלט: אין זה ספר על משה כי אם ניסיון של תורת־משה חדשה, לפחות ספר בראשית, או ביתר דיוק: ספר היצירה. אנחנו שנהירים לנו י"ג הפיגומים, שעליהם ניצב אהרון בנסותו לבנות את בניינו החדש, רשאים להשתעשע בניסוח מבריק ולומר: הלך אהרון מן המאוחר אל המוקדם, ומאחרית תורתו של משה בן מימון הגיע אל ראשית תורתו של משה בן־עמרם. שימו לב: תורתו של משה בן עמרם ולא אישיותו של משה בן עמרם. והרי לא על תורת משה החליט לכתוב לאחר אותה שנת־צהרים כי אם על האיש משה. מהו שגרם לו לאהרון תורן לסור מדרכו ולשנות את החלטתו?

החוקרים, רובם ככולם, נותנים על כך תשובה אחת: הסתת, אביה של ברוריה, אלעזר. וכאן רשאי הקורא להקשות: באילו חוקרים מדובר? האומנם קדמו למחקרנו זה מחקריהם של אחרים, ואם כן, על שום מה לא הזכרנום עד כה? אכן, יש דברים בגו. הואיל וקרנו של תורן כסופר עלתה בשנים האחרונות, הניחו כמה וכמה בני־סמכא בספרות לתלמידיהם ולשומעי לקחם להתגדר בשדה בור זה של מחקרים על אותו סופר, שבלה בטרם היתה לו עדנה. ואולם כיוון שמכתביו לא נשתייר אלא מעט מן המעט, ועיקר פעלו – כלומר, הרומאן על משה – לא הגיע לכלל מעשה, ניסו קצתם של החוקרים לנחש מה דמות היתה עשויה להיות לרומאן זה אילו נכתב, אך רובם משכו ידם מיצירתו כליל והקדישו את מאמציהם לעיצוב דמותו של תורן כאדם ולתיאור אישיותו. לשם כך מסתייעים הללו בראיונות עם מי שהיו ידידיו של המנוח, קרוביו, מכריו וחבריו לעבודה. אנו, כאמור, נהגנו בשיטות שונות בתכלית. אין לנו כל עניין באישיותו של תורן כשלעצמה מחוץ להקשר של הרומאן, שהיה אמור להציג את אישיותו של משה רבנו. אפשר שניתן לבטא את נסיונותינו בנוסחה מעין־מאתימאטית. מובטחנו שבכך היינו גורמים נחת־רוח לאהרון תורן עצמו, הואיל וכפי שעוד ייווכח הקורא היתה דרך זו חביבה מאוד עליו עצמו, אף שידיעותיו במאתימאטיקה לא חרגו מתחום תכנית־לימודים אלמנטארית של מגמה הומאניסטית בבית־ספר תיכון. המשוואה שלנו היא: משה=אהרון+X; ואין אנו שוקדים אלא על פתרונה ומחפשים את משמעותו של ה־X. לפיכך לא עסקנו בהשערות ובסברות על צורתו ותוכנו של הרומאן שהיה צפוי ומצופה שנים כה רבות, כי אם במהותה של הזיקה הפנימית שבין אהרון תורן לבין משה בן־עמרם. זיקה זו לא סטאטית היתה אלא דינאמית; ומתוך מגמה לעמוד על טיבה של דינמיקה זו עשינו את כל אשר לאל ידינו, כדי לתאר בחיבורנו זה את תהליך הזדהותו של תורן עם משה, שראשיתו התעלות דמיונית – כמעט מגאלומאנית – של אהרון עד כדי שיעור־קומה של מנהיג, גואל ומגלה תורת אמת חדשה, וסופו גמידתו של משה כדי ממדים של מנהל משרדי.

באיזו מידה השכלנו להעלות דברים אלה על הכתב, על כך ישפוט הקורא. אשר לצד המתודי, הרי ויתרנו על ראיונות, שיחות וחקירות והתרכזנו אך ורק בחומר ארכיוני, ככל שהיה דל, הואיל ועוד בשלבי־ההכנה המוקדמים ביותר של עבודתנו נוכחנו לדעת, כי זוהי דרך־המלך היחידה שתובילנו אל מטרתנו, זאת ואין בלתה. אלא שאין כלל בלי יוצא מן הכלל. וחורגות מן הכלל שקבענו לעצמנו שלוש נשים: אשתו הראשונה של תורן, שעתה זה הזכרנוה דרך אגב, ברוריה גפן, שכבר הכירה הקורא ועוד עתיד הוא להיפגש עמה בהמשך חיבורנו, ואיזמרלדה, שלה יוקדש פרק מיוחד להלן. שלוש נשים אלו גמרנו אומר לראיין, על אף הימנעותנו העקרונית מראיונות. למען הדיוק: עוד בתהליך גיבוש ההחלטה ידענו שרק שתיים מהן נוכל לראיין, שהרי איזמרלדה נפטרה עוד בחייו של תורן, ואם לאחר קריאת הפרק המוקדש לה יעלה הקורא סברה, שהיא נפלה קרבן לעיסוקו של תורן במשה, ייתכן שיצדק בסברתו זו, מכל מקום, עם שתיים האחרות – אשתו הראשונה וברוריה גפן, תיבדלנה לחיים, ניסינו לקשור קשרים, אולם אשתו סירבה בכל תוקף למסור כל מידע שהוא על תורן (על המתיחות ששררה בינו לבינה כשדרו בכפיפה אחת, ניתן ללמוד שמץ־מה משיר אחד מפרי עטו של תורן – ראה להלן הפרק ‘מינהל’, פרק־משנה ‘דיווח’). לימים נודע לנו שהיא עומדת לפרסם ספר זכרונות בשם ‘חיי עם תורן’. אשר לברוריה גפן, הרי לאחר פנייה אליה ביקשה זו שנמציא את החומר שבידנו לעיונה ומילאנו את מבוקשה. לא יצאו שלושה ימים עד שקיבלנו את החומר חזרה בצירוף הערה קצרה: ‘קראתי. במידה שהמדובר הוא ‘במשה’ ולא באהרון, אין לי מה להוסיף’.

את אביה הסתת לא ראיינו, אף כי רוב החוקרים, כפי שכבר אמרנו, סבורים כי דווקא הסתת הוא שהשפיע על אהרון כשם שיתרו בשעתו השפיע על משה רבנו (וכמה מבקרי מקרא, בייחוד מבין שונאי ישראל, סבורים אפילו שאת כל תורתו למד משה מיתרו). ראיה לדבריהם מוצאים הם בעצם המיבנה של טיוטת הרשימות, שהוא דומה יותר לבניין המוקם מאבנים מסותתות (וכמה מהם אף מצאו דמיון בין סיתות אבנים לבין דרך כתיבתן של הרשימות) מאשר לפסל. ואילו הטבלה הכפולה המצויה ברשימות אלה מפרשים הם כשני לוחות, שהחרות עליהן מושתת על המספר 12 (4 קטגוריות כפולות 3 שלבים) בניגוד למספר עשר בעשרת הדיברות של משה. גם תפקידה הנכבד של המוסיקה בתורתו של תורן מסבירים הם בהשפעתו של גפן הסתת, שהרי אחד מגדולי אומות העולם אמר כי האדריכלות אינה אלא מוסיקה שקפאה. מכאן מסיקים הם מסקנה על אופיו של תורן, שהיה כביכול ניתן להשפעות בנקל ומיצרים על שדווקא ברגע מכריע בחייו וביצירתו נתקל בסתת ולא בפסל, שהרי אילו היה נתקל בפסל חזקה עליו שכשרונו היה עומד לו לעצב את דמותו של משה בספרות עיצוב פלאסטי נאה, שכן עוד בי"ג הפיגומים גילה נטייה לעיצוב פלאסטי עילאי משהשווה את הקדוש־ברוך־הוא לפסל אף־על־פי שאין לו דמות וכו'.

כך גרסו אותם חוקרים שיצירתו של תורן היתה להם עיקר ואישיותו טפל. ואילו חוקרים שגישתם הפוכה הפריזו עוד יותר בדמיון שבין אלעזר גפן לבין יתרו חותן משה והביאוהו לידי ממדים מחוץ לכל פרופורציה, ולשם כך אף נסתייעו ברמזים על יחסים מיוחדים ששררו כביכול בין אהרון לבין ברוריה גפן, בתו של אלעזר הסתת, יחסים שלדבריהם רק מבחינה פורמלית שונים היו באותה תקופה מיחסיהם לשל משה וציפורה.

אנו ששוללים מעיקרה את השפעתו של יתרו על משה איננו סבורים גם, כי השפעתו של אלעזר על אהרון היא שגרמה לו לכתוב את רשימותיו. אדרבה, ידוע לנו שעתיד עוד תורן לכתוב גם על אישיותו של משה ולאו־דווקא בשל פגישה עם פסל. אשר ליחסים בינו לבין ברוריה גפן, הרי את הידוע לנו, במידה שיש לו שייכות לנושא שלנו, כבר פרשנו בפני הקורא ומשנראה צורך נוסיף לכתוב על כך גם בעתיד. לפי שעה סבורים אנו, כי הגיעה השעה להניח לפניו את תורתו של תורן כנתינתה ברשימות, שנכתבו על הצד השני, החלק של טפסי־משרד פסולים לשימוש (השם, הכתובת, מספר תעודת הזהות, שנת הלידה, שנת העליה) שנשתמרו במגרתו. נפרוש תורה זו לפני הקורא ללא פירוש וליטוש, ללא דרוש וסוד וללא כחל ושרק.

[י"א]    🔗

מוצר־הלווי הסופי והחשוב ביותר של קיום העולם החומרי (ובכלל זה כמעט כל אותם המושגים הקרויים בפינו רוחניים, שלמעשה אינם חומריים פחות ממה שמתקרא חומר) הריהו הזמן. הזמן הוא אפוא פרי הוויתו של העולם. כל מה שהתרחש או נתקיים לפני היבראות עולם, התרחש או נתקיים ב’אי־זמן', או ביתר דיוק: ‘בטרם־זמן’.

מצויים רק שני מושגים שאנו יכולים לתארם כקיימים ב’אי־זמן' או ‘בטרם־זמן’, שני מושגים גדולים וטובים המקובלים על הפילוסופיה מיום שנולדה: אלוהים וחלל. ואכן, אלוהים וחלל הם שהוו.

בראשית היו האלוהים והחלל. קיומם של שני אלה היה מושתת על החוקים שהתווה הגל, כלומר על עקרונות התזיס, האנטי־תזיס והסינתזיס. התזיס ילד את האנטיתזיס והתמזג עמו לסינתזיס. בו בזמן הפך הסינתזיס לתזיס וילד אנטיתזיס. דוק: כל זה התרחש באי־זמן, בטרם־זמן. משום כך אין לזהות את המתואר המבוסס על חוקי הדיאלקטיקה עם התהליך הדיאלקטי הרגיל המתהווה ומתארע בזמן. על כן האלוהים הוא הסינתזיס הראשון והאחרון. כיוון שכך הריהו גם התזיס המוליד את האנטיתזיס שלו. אנטיתזיס זה הוא החלל. חלל יחיד ממלא־כל, אינסופי ואל־זמני. הראוי לשמש אנטיתזיס לאל יחיד, ממלא־כל, אינסופי ואל־זמני. על־פי חוקי הדיאלקטיקה עתיד האלוהים להתלכד עם האנטיתזיס שלו כדי סינתזיס חדש: אלוהים־חלל.

אלוהים הוא כליל השלימות. התמזגותו עם החלל פירושה פגיעה בשלימותו, או לפחות גריעה ממנה, פיחותה. החלל הוא האנטי־שלימות. התמזגותו עם האלוהים משמעה התעלות. אין תימה אפוא כי החלל שואף, חותר, מעפיל אל האלוהים. חוקי הדיאלקטיקה ההגליאנית (גם באי־זמן) כופים עליו את הסינתזיס. אך האלוהים הוא השלימות העילאית, הסינתזיס הסופי, האחרון. שוב אין הוא כפוף לחוקי הדיאלקטיקה. אחד מקווי שלימותו הוא הרצון המושלם. הוא אינו רוצה לגרוע משלימותו, הוא סולד מן ההתלכדות עם החלל. הרצון האלוהי מתנגש עם החוק.

לבוש אנתרופורמיסטי זה שאני נותן בו את כבשונו של עולם אינו עניין של מקרה. המיתוס הוא אבי־זקנו של המדע. יבוא יום ודברים אלה יבוטאו בנוסחאות ובמונחים מאתימאטיים. לפי שעה אין לי דרך להביעם אלא במושגים שעל הגבול שבין המאתימאטיקה למיתוס. כך עשו חכמי יוון הקדמונים, שמשנתם היתה בימיהם מעין עוברו של מדע העתיד, כמשנתי שלי בימינו.

אלוהים הוא כליל השלימות ככדורו של פּארמנידס. החלל הוא זוויתי ורבוע: קוביה. הקוביה שואפת להתמזג בכדור. הכדור מתחמק. הקוביה ננעצת בו באחת מזוויותיה. הכדור אינו פגיע, אינו חדיר, אינו פגים. פגיעת זוויתה של הקוביה כמוה כעקיצה לו. הוא נרתע קימעה והקוביה חולפת על פניו. לא כן הקוביה. מגעה עם הכדור, ולו רק נגיעה קטנה בו באחת מזוויותיה, כמוה כקליטת זרע מן הזכר ברחמה של נקבה. החלל הופרה.

בפיסיקה המודרנית קיימת סברה, כי החומר אינו אלא פרי התפוצצות – מסוג ההתפוצצות של פצצת אטום – של גוף טרום־חומרי, שחלקיקיו מתעופפים בקוסמוס עד היום הזה. הפראת החלל באלוהים היא־היא ההתפוצצות הזאת. ושוב פועלים בו חוקי הדיאלקטיקה של הגל, אלא שפעולתם בחלל שונה מזו שבטרם היות חלל. גדולה מזו: מאחר שחלקיקי הטרומחומר אינם עומדים על עמדם, נוצר מושג חדש – התנועה, ועמו גורם חדש: הזמן. מכאן ואילך פועלים חוקי הדיאלקטיקה בחלל ובזמן באמצעות החומר. מכאן המשיכה והדחייה, ההתארגנות כדי יחידות חומריות כגון מולקולות, יסודות, מאסות, כוכבים, מערכות, ערפליות, ומאידך גיסא התפוצצויות אדירות, והתרחקות מתמדת של גרמי־שמים ונקודות חומריות זה מזה עד למרחקי אין־סוף.

מהו אפוא הסינתזיס האחרון של דיאלקטיקה חומרית זו בחלל ובזמן? האם קיים הסינתזיס האחרון? היש ביכולתו של הטרומחומר והחומר, המטענים החיוביים והשליליים, ההתמדה והגראביטאציה להגיע לשלימות מוחלטת, ליש מושלם, למין אלוהים חומרי שיילד את ניגודו ויסרב להתמזג עמו כדי סינתזיס, מחשש שמא יפסיד חלק משלימותו?

לא. אף־על־פי שהטרומחומר יוצא חלציו של האלוהים הוא, אין לאל־ידו להגיע לסינתזיס השלימות המוחלטת. הדיאלקטיקה שלו מתארעת בחלל, שהוא היפוכה של השלימות. התנועה שלו יוצרת את הזמן שעל־פי עצם מהותו הדינאמית אינו יכול ליהפך לאותו כדור מושלם של פארמנידס, שעיקרו מנוחה סטאטית של מי שהגיע אל מחוז חפצו, משום שמעולם לא יצא ממנו, מנוחת המוחלט, שלוות הנצח. משם כך השלב העליון של הדיאלקטיקה החומרית המתרחש בזמן לא זו בלבד שאינו השלימות והנצח, אלא הוא־הוא היפוכם הגמור: הכליון והמוות.

בפיסיקה קרוי תהליך זה בשם אנתרופיה. הוא מבוסס על החוק השני של התרמודינאמיקה, וזה עיקרו: החומר סופו שהוא הופך לאנרגיה והאנרגיה סופה להתמסמס בחלל, לשון אחר: חדלון, אבדון, כלות תבל.

אילו היה החלל מוסיף לשאוף אל האלוהים כפי ששאף, כמה, חתר והעפיל אליו בטרם היות תבל, אפשר שהיה זוכה למגע נוסף עמו, להפראה נוספת, ומקים דור חדש של טרומחומר כדי למלא את מקומו של החומר שכלה. אך לא כן עשה החלל. אדרבה, מיום שהרה טרמחומר וילד חומר חדל לנהות אל האלוהים. יתרה מזו: ברית כרת עם הזמן ושניהם יחד ברהבם כי רב הכריזו כי אלים הם: חלל־זמן. הכול תלוי בחלל־זמן. החלל־זמן הוא הכול יכול, הוא השליט. והחומר, אשר לא ידע קיום מחוץ לחלל ולזמן, האמין בהם והוסיף לזרום בנהר האבדון אל אבדנו שלו. עד אשר ניעור היסוד האלוהי שבו ומרד במלכות האלילים, בשלטון החלל והזמן. יסוד זה שמר אמונים לאלוהים בכל תהפוכות גיבושם, התהוותם, תנועתם, פירודם וליכודם של חלקיקי הטרומחומר והחומר, ומעולם לא ויתר על אמונת המגע עמו. יש שיסוד זה היה מתפשט על פני כל החלל כולו, ויש שהיה מתרכז בגרם־שמים מיוחד עם שנדחס כולו על פני רצועה יחידה של כוכב־לכת אחד ששמו ארץ. מהי הדרך שרצועה זו עברה בחלל עד הגיעה אל הזווית שננעצה בשעתה בתוך האלוהות? מה כוחה של הרצועה הזאת למשוך שנית אל האלוהים זווית זו ועמה את כל החלל כולו – כל החישובים הללו הרי זה ענין למאתימאטיקאים לענות בו. ואלו אני בשלב זה קובע עובדה: היסוד ניצח. שוב ננעצה הזווית באלוהים ונקודה אחת מרצועת החומר שעל פני כדור הארץ בהיותה בנקודת הזווית, זכתה למגע עם האלוהים. ועל פני כדור הארץ התחולל תהליך חדש, תהליך החיים.

חוקי הדיאלקטיקה ההגליאנית, התזיס והאנטיתזיס, מצאו להם זירה חדשה – כדור הארץ – ועוצבו בצורות חדשות: צורות העולם האורגאני. את מקומו של החלל תפסה נקודת־חומר זעירה: כדור הארץ. הורם המסך מעל למערכה השנייה של הבריאה. ושוב בא הזמן וכדרכו כרת ברית עם מי שראה את עצמו כל־יכול, הפעם עם כדור הארץ; הזמן הרצוף, הפאסיבי, הניוטוני, שנוצר כתוצאה מתנועת החומר (ביתר דיוק: עוד מתנועת הטרומחומר) ובתהחברו עם החלל התיימר להיות תחת אלוהים, התחבר עתה עם הארץ, והפך לזמן ברגסוני, לזמן המתפתח, הסופג את עברו לתוך עתידו, הזמן המצטבר. מכאן השתלשלות הצומח והחי עד הגיעם אל האדם.

לכאורה נפתרה בעיית החדלון והאבדון. שהרי החי, אף כי כלה הוא, הריהו נולד מחדש. גדולה מזו: הוא פרה ורבה, משתכלל ומתעצם וממלא את הארץ. אמת, נכון הדבר, אולם רק למראית עין. העולם האורגאני, גם לאחר שהמליך על עצמו את כדור הארץ המזווג לזמן ברגסוני וזכה מתוך כך להתחדשות מתמדת בכל דור ודור, אינו בסופו של דבר אלא חומר, החומר יכלה גם הוא.

על כן אין תימה כי אותו היסוד האלוהי לא נח ולא שקט גם במערכה השנייה, כשם שבשלב הקודם רוכז על פני כדור הארץ גרגיר עלוב בשפעת גרמי השמים, כך בעולם החי רוכז במין האנושי – יצור עלוב בשפע בעלי־החיים. ושוב ניצח. מהי הדרך שעבר המין האנושי על אבותיו ואבות־אבותיו בהשתלשלותם מן האמיבה עד לאוראנג־אוטאן ועד הגיעם אל רצועת היסוד האלוהי שעל פני האדמה, כמה פעמים עזבה וחזר אליה עד ששיחק לו מזלו והוא נמצא בה דווקא בזמן שהרצועה נגעה בזווית החלל אשר ננעצה באלוהות, ואז זכה אחד – אדם אחד בלבד – למגע עם האלוהים משום שעמד באותה זווית; מה הן קורות האדם ותהפוכותיהם מאז היבראות מולקולה אורגאנית ראשונה ועד למגע אחד האדם עם האלוהים? – הרי זה עניין לאנתרופולוגים ולביולוגים לענות בו. ואילו אני בשלב זה קובע עובדה: תהליך חדש התחולל בקרב העולם החי – תהליך התרבות האנושית, שראשיתה במלה המודעת הראשונה (‘בראשית היה הדבר’) שיצאה מפיו של האדם – אולי קריאת התפעלות ‘יהו!’, כדעת רבים מן החוקרים הרואים בשם יהוה הנצחת קריאה זו של איתערותא דלעילא – סופו לפי שעה בספינת החלל וכיוצא בה ואחריתו מי ישורנה.

אז בא הזמן, זה הסתגלן הגדול של הבריאה, וכרת את בריתו עם האדם. לגבי התרבות והציביליזאציה האנושית הפך מזמן ברגסוני לזמן מיוחד במינו, שאני קורא לו זמן מוסיקאלי. כשם שהמוסיקה אינה קיימת אלא אם כן משמיעים ושומעים אותה, כך יצירות התרבות והציביליזאציה האנושית אינן קיימות, אלא אם כן צורכים אותן. הנעל אינה נעל אם לא נועדה לנעילה, ואברהם אבינו אינו קיים אם אין קוראים את התורה. בפעם הראשונה בתולדות שלבי הבריאה הפכו החיים והמוות למצבים יחסיים, המחליפים זה את זה לגבי נתון מסוים. אנדריי בולקונסקי יהיה אלף שנה נתון במצב של מוות, אם אלף שנה איש לא יקרא את ‘מלחמה ושלום’ של טולסטוי, וביום שאחד יקרא בספר זה יקום אנדריי בולקונסקי לתחיה. אלה תולדות המגע האלוהי השלישי. המגע הרביעי לא בא. האם יבוא?

כן. כי גם התרבות האנושית יצרה את האלילות שלה. הזמן המוסיקאלי בהתחברו עם האדם יצא את אלי הדתות, את האלוהים האנתרופומורפי הקיים כל אימת שהמלה האנושית או מחשבת האדם מופנית אליו. אדם־זמן זה מתיימר להנהיג את העולם כחלל־זמן וכארץ־זמן בשעתם. היסוד האלוהי אין די לו בכך. חזקה עליו כי שאוף ישאף עוד אל המגע עם האלוהים, על מנת שהזמן המוסיקאלי יהפך לזמן נצחי; לא שהוא יזרום לנצח, אלא הוא עצמו, הזמן, יהיה הנצח הזורם.

ואז, אחרי שנזר יצירת האדם – מה תהא צורתו של נזר זה, אם ספינת חלל ואם רובוט יודע כל בעל מוח גרעיני, זאת לא אדע – יזכה במגע האלוהי כשיהיה בידיו של בחיר האדם, אשר יהלך על פני רצועת החומר האלוהי, שתימצא בזווית החלל אשר ננעצה באלוהים – אחרי המגע הזה יישמע צליל. יהיה זה צליל הזמן הטהור שאינו זקוק לחומר, צליל שיתקיים לנצח. והצליל יפרה וירבה ויעצם מאוד מאוד וימלא את כל החלל כולו עד אשר לא יימצא בו מקום, אשר אין בין צלילים. יכלה החומר, יאבד החי, כל יצירי רוחו של אנוש יחדלו להתקיים, אך סימפוניית הזמן המנוגנת בחלל תשגה ותאדיר. והאלוהים בכבודו ובעצמו לא יעמוד בפני קסמיה של הארמוניה נשגבת זו. שקוע ישקע בחלל, ויטבול בצליל ההארמוניה כאשה הטובלת באמבטיות קצף של סבון.

[יב]    🔗

כך מסתיים ‘ספר היצירה’ של אהרון תורן. לאחר ‘ספר היצירה’ באות הטבלאות, שהחוקרים רואים בהן מעין חיקוי ללוחות הברית. אנו מביאים כאן גם את הטבלאות כלשונן, ועוד נייחד את הדיבור עליהן. לפי שעה רצוננו להפנות את תשומת־לבו של הקורא למשפט הסיום של ‘ספר היצירה’, המסמל לדעתנו את חינוכו של תורן, את עובדת היותו בן נאמן לדורו ובמידת־מה גם את אופיו ודרך כתיבתו.

הרשימות שהובאו למעלה הן טיוטה של מסה, שהיא תמצית פעילותו הרוחנית של חייו, מסה שהעלה על הכתב במתח נפשי, אשר סחט את לשדו (ועל כך מצויות עדויות למכביר, ובכלל זה תעודת רופא משכנעת מאותה תקופה), ולא יהיה משום גוזמה אם נאמר כי טבל את עטו בדם והאמין אמונה שלמה שכל הכתוב בה היא אמת לאמיתה, המצפה לדרך־ביטוי מדעית; והנה מסה זו מסיים הוא בדימוי: כאשה באמבטיית קצף של סבון. הוגה־דעות לא היה עושה כך לעולם, ואילו סופר בן דור אחר היה ודאי בוחר בדימוי אחר, מה גם שדימוי זה יכול היה ליטול מן המוכן מתוך המיתולוגיה היוונית ולכתוב, כיאות למסאי ראוי לשמו: כאפרודיטי בקצף גלי הים של קפריסין.

לעומת רטיבות־היתר של ‘ספר היצירה’, לוחות הברית ‘יבשות’ הן יתר על המידה, ומרובה בהן הסתום גם לאור כל האמור במסה שטבלת הלוחות מתיימרת לסכמו. אף־על־פי־כן, דין הוא שיראנה הקורא כדי שהתמונה שתתרקם ברוחו תהא שלמה.

טבלה כפולה זו, הערוכה ברצף של זמן לעומת לוחות־הברית הערוכות זו מול זו בחלל, כדברי החוקרים, היא־היא פרי השפעתו של אלעזר הסתת, אביה של ברוריה גפן. בין שיש ממש בדברים אלה ובין שאין בהם ממש, ברור לכל מי שיעיף עין על טבלה זו כי גדושה היא, כאמור, עניינים תמוהים ומבולבלים. לא נבוא לבאר את הסתום ולהסביר את התמוה, אולם דין הוא שנצביע על כמה דברים שיש בהם לפחות משום פיקאנטיות.

אשר להשפעות הרי השפעתו של הסתת היא, לדעתנו, עניין של סברה הטעונה הוכחה, ואילו השפעתם של כמה וכמה פילוסופים והוגי־דעות, החל באפלטון וכלה באיינשטיין והאכסיסטנציאליסטים היא בולטת וגלויה לעין. לא פחות בולטת השפעתה של השקפת־העולם המקראית, שהועתקה מתחום החברה אל תחום הקוסמוס: המרי באלוהים, עקרון הבחירה, הנהיה אל האלוהים של היסוד הנבחר, דהיינו של השאור שבעיסת הבריאה על שלושת שלביה, הכיסופים המשיחיים והגאולה העתידה לבוא ושוב בתחום הקוסמוס, שהחברה האנושית היא רק אחד מגילוייו ומשלבי מאבקו הדראמאטי־רומאנטי עם האלוהים.

אשר למומנטים הפיקאנטיים, כדאי להפנות את הקורא לנקודות אלו:

(א) הצורות האפלטוניות מתנהגות על־פי חוקי הדיאלקטיקה של הגל;

(ב) כשם שהחומר מייצר אנרגיה בשלב הראשון של הבריאה, כך בעלי־החיים מייצרים את הפרשם או את גופותיהם לאחר מותם, וכלי הייצור – את מוצרי התצרוכת. ההקבלה היא נועזת לא פחות משהיא מגוחכת;

(ג) חוק הסיבתיות קיים רק בשלב הבריאה האורגאנית, והוא מקביל לתורת היחסיות של איינשטיין לגבי החומר הלא־אורגאני ולאכסיסטנציאליזם לגבי התרבות והציביליזאציה האנושית;

(ד) לכל שלב של מגע עם האלוהים קודם מעין מבשר־משיח בן יוסף, הסולל את הדרך למשיח בן דויד: התגבשות האישיות בחומר עוד לפני שנוצר העולם האורגאני, מעין קונאטוס של שפינוזה (בטבלה: האינדיבידואליות) וכן אפשרות מיונו וסיווגו של החומר בדרך אריסטוטלית. במקביל לכך קיימות ‘אידיאות’ (הכוונה היא, בלי ספק, לעצם כושר התפיסה או פעולה בלתי־מודעת של המוח בבעלי־החיים) עוד לפני הזרע הראשון של תרבות אנוש, כלומר לפני שנוצרה המלה הראשונה. הבלתי־מודע פועל אפוא על־פי חוקי האסוציאציה נוסח פרויד גם ברוחם של בעלי־החיים – אף זה אחד מגילויי המרד נגד השקפת עולם אנתרופוצנטרית;

(ה) לסיום ההערות עוד הזמנה לתשומת־לב מיוחדת. המדובר הפעם בשתי שורות ההקבלות שבטבלה [II 1(א) ו־II 1(ב)], כלומר: אינרציה־פריה ורביה־אמנות, גראביטאציה־התארגנות־מדע. שתי הקבלות אלה מעידות על כיוון פעילותו הרוחנית של תורן ממש כשם שסיום ‘ספר היצירה’ שלו מעיד על אופיו, על חינוכו ועל היותו בן נאמן לדורו.

[יג]    🔗

משהעלה אהרון תורן את רשימותיו על הכתב (הכוונה היא לטיוטה הראשונה, שכן הטיוטה השנייה או שלא נכתבה מעולם או שלא נשתמרה, מכל מקום לא הגיעה אלינו) קרא את הכתוב באוזניו של אלעזר הסתת. אהרון היה נכון לביקורת קטלנית, אף שיער מראש מה יהיה טיבה של ביקורת זו: הסתת, שלא אהב דברי חכמה שאובים מספרים, יתקיפו שכל תורתו אינה אלא לקט של תורות פילוסופיות שונות, שהורכבו זו על גבי זו, ולכל אחת הוקצה תא משלה לבל תריבנה זו עם זו, מתוך כך חיות הן בשלום אף שאחת אינה אלא ניגודה המושלם והיפוכה הגמור של חברתה. על כך היתה לו לאהרון תשובה מוכנה בפיו לאמור: אף תורתו של משה אינה אלא תרכובת של תורות שונות, החל בקוסמוגוניות מצריות ובבליות וכלה בחוקי חמורבי. על־כל־פנים, כל מי שעינו נוטה לראות את חומרי הגלם והיא עיוורת לגבי התוצר המוגמר עלול לטעון כך, ואכן היו גם שטענו כך. מכל מקום, משה לא אמר דברים בשם אומרים ואילו הוא, אהרון תורן, לא זו בלבד שהוא אומר דברים בשם אומרם אלא שהוא מפנה את הקורא אל המקור ואפילו אינו טורח להרצות את גופי הלכותיו של אותו מקור. מסיבה זו לפחות עשוי הוא להביא גאולה לעולם, שהרי נאמר בפירוש: האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.

ברם, שרשרת נאה זו של הגיונות לא היתה לה הזדמנות שתעלה על דל שפתותיו של אהרון. הסתת הקשיב רב קשב ולא נכנס לתוך דבריו. לאחר מכן עיין שעה ארוכה בטבלה, ולא זז ממנה אלא לשם גמיעת תה מספל החרס כביר הממדים. משסיים את העיון ואת השתייה החזיר את הטבלה לאהרון, והוא עצמו פנה אל הכיור (השיחה כרגיל התנהלה במטבח ובלילה) ומזג לו עוד ספל. בעוד המים זורמים מן הזרבובית בסילון ראוי לשמו ואד עולה מן הספל, סינן הסתת מבין שיניו: – משה הקדוש־ברוך־הוא בחנו בצאן.

אפשר בשל סינון־שיניים זה ראה אהרון מה שאירע לו למחרת היום כמבחן הצאן. שכן למחרתו של אותו לילה נתמנה אהרון למנהל אדמינסטראטיבי של אגף גדול באחד ממשרדיה של ממשלת ישראל. מיד חש את עצמו רועה נאמן, שעדרו מונה חמישים וארבעה עובדי מדינה.

 

פרק שלישי: הגדי    🔗

[א]    🔗

ביום, שבו נתמנה תורן מנהלו של אגף באחד ממשרדי הממשלה, רשם ביומנו קטע ממדרש רבא לאמור:

כשהיה משה רבנו, עליו השלום, רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיוון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה. הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש־ברוך־הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך, אתה תרעה צאני ישראל.

ועל המדרש הוסיף: ‘גדיו של משה בן־עמרם היה מהלך על ארבע, ואילו גדיי שלי מהלך על שתיים ושמו זכריה מלאכי’.

ואכן, פרשתו של זכריה פרשה מיוחדת במינה, אך לפני שנעמוד עליה או ביתר דיוק, על סמיכת פרשיותיהם של שני הגדיים, שומה עלינו לתאר, ואפילו באריכות־מה, את האגף שאהרון תורן מונה מנהלו, ולתהות על קנקנו של המשרד כולו – אחד ממשרדי הממשלה בישראל.

לא קשה לדעת מהו אותו אגף, אף־על־פי־כן גם כאן נכבד את רצונו של תורן, ננהג כמותו ונקראנו בשם המוסווה ‘אגף התצעודת’, כפי שכינה אותו אהרון בכל רשימותיו ויומניו ובעיקר במכתב ארוך, שנועד לברוריה גפן, אשר שהתה זמן־מה בחוץ לארץ עם בעלה, שנשלח למקום שנשלח בתוקף מילוי תפקידו. באותו מכתב מתאר תורן ברחבות את טיבן ואת דרכו פעולתו כביכול של אגף התצעודת, שכאמור לא היה ולא נברא אלא משל היה, ומונה בפרוטרוט את עיסוקיו שלו במשך יום־עבודה אחד כמנהלו של האגף. המכתב לא נשלח משום־מה ונמצא בין ניירותיו של תורן מקופל בקפידה ומונח במעטפה, שעליה רשומה כתובתה של ברוריה בחוץ־לארץ.

וזה לשון המכתב:

‘אחותי!’

בשעה שאת מגמאה מרחבי יה ישוב אני בכורסה, רכון מעל לניירות המונחים על שולחן־כתיבה משרדי, וכשאת מנצלת את מיטב הישגיהם של כלי־התחבורה המודרניים, עוסק אני במכשיר תעבורה עתיק, שאבד עליו הכלח – זוג רגליים – ובפעולתו, שפירושה צעידה, שכן, כפי שוודאי נודע לך ממקורות אחרים נתמניתי לא מכבר מנהלו האדמיניסטראטיבי, דהיינו האמרכל של אגף התצעודת. אם יש את נפשך לעמוד על טיבו של האגף ולתפוס את מהותו, אנא, קראי בעיון את הסקירה שלהלן ונסי לנחש… את… את… את האמת – אם תרצי אין זו אגדה.

[ב]    🔗

את הבסיס המשפטי לפעולתו של האגף מהווים שלושה דברי חקיקה, מהם שניים שנחקקו על־ידי הכנסת, ולפיכך נקראו חוקים, ואחד שנחקק בימי המאנדאט ומתוך כך נקרא בשם פקודה. ואלה השלושה:

(א) פקודת הצעידה התכליתית (פיסוע) 1933;

(ב) חוק הצעידה הכפויה (מצעדים) תש"ט;

(ג) חוק הצעידה הרפיונית (טיול) תשט"ז.

מן הראוי להעיר, כי בשעה שדברים אלה נכתבים שוקלת הממשלה בדעתה בדבר מנוי ועדה מורכבת מגדולי המשפטנים ומטובי הפסיכולוגים, הסוציולוגים והרופאים, שעליה תוטל המשימה להציע חוק־צעידה חדש, אשר ימזג את כל שלושת החוקים אף יוסיף ויתקן את הטעון הוספה ותיקון לאור ההתפתחות החברתית, הכלכלית והפיסיולוגית שחלה בישראל ובעולם בשנים האחרונות.

וזה עיקרם של חוקי התצעודת: כל תושב ישראל מוטלת עליו החובה לספור את כמות הצעדים שהוא עושה במשך יום, לרשום מספר זה, לסכמו מדי שבוע בשבוע ולהגיש דו"ח שבועי לאגף התצעודת על גבי טפסים מיוחדים ובדרך המפורטת בתקנות. שהותקנו על סמך חוקי התצעודת.

בעיניך ברוריה, עלולים דברים אלה לעורר תמיהה או להיראות כדברי הבאי. דין הוא אפוא שאתן לך כמה דברי הסבר. הצורך בדיווח על הצעידה התעורר בארצות הנאורות עם התפתחות הטכניקה המודרנית, ובייחוד לאחר שהונהגו אמצעי־התחבורה המשוכללים של ימינו. כיוון שמרבית תושביהן של הארצות הללו אינם הולכים ברגל אלא נוסעים בכלי רכב שונים, נתרבו בקרב האוכלוסיה מחלות לב ועורקים ומחזור־הדם ומחלות־קיבה ועיכול וחילוף החומרים. לאחר מחקרים מקיפים שנערכו במדינות שונות הוחלט לחייב כל תושב בצעידה, כלומר בעשיית מספר מסוים של צעדים מדי יום ביומו. המיכסה נקבעה על־ידי מומחים בהתאם לאקלימה של כל ארץ, למקצועו של האדם ולכושרו הגופני. ברוב המדינות המפותחות נחקקו חוקים הנוגעים לעניין זה, ועל הוצאתם לפועל נתמנתה רשות ממשלתית מיוחדת.

הרשות, שאני הוא מנהלה האדמיניסטראטיבי, מנתה שבע מחלקות שאנו רואים צורך לפרטן כאן יחד עם דברי הסבר קצרים:

(א) מחלקת הדיווח (ריכוז הדו"חות, מיונם, בדיקתם הפורמאלית, כלומר: שם הצועד, כתובתו, מס. תעודת הזהות שלו וכו'…);

(ב) מחלקת הפיקוח, שבראשה עומד פקח התצעודת הראשי וחבר עוזריו. עיקר תפקידיה של המחלקה לפקח על מהימנותם של הדו“חות. כל אימת שמתעורר חשד כי הדו”ח אינו מהימן (כלומר שהמדווח לא צעד למעשה אותו מספר הצעדים המובא בדו"ח שלו), נשלח אליו פקח מיוחד העוקב אחרי צעדיו;

(ג) מחלקת המחקר. מחלקה זו מורכבת משלושה מדורים: (1) מדור הסטאטיסטיקה; (2) המדור לעיבוד החומר; (3) מדור המסקנות.

שמות המדורים מדברים בעד עצמם, ואין צורך להרחיב את הדיבור עליהם. נציין רק כי מדור זה הוא מדורם של המומחים, המלומדים והמדענים למיניהם, כגון סוציולוגים, רופאים ואף בעלי מקצוע חדש בתכלית החידוש: אנתרופומטרולוגים. בישראל נעשה חידוש מיוחד במינו: מומחה לתורת הגיד הנשה. מומחה זה בקי בכמה וכמה מדעים שונים ומגוונים, החל במיתולוגיה (מאבקו של יעקב אבינו עם האלוהים ומשמעותו הסמלית של מאבק זה) וכלה באנאטומיה (הקשר הטופוגראפי שבין הגיד הנשה לבין כף הירך והזהות הפרובלימאתית: גיד הנשה־עצב איסכיאדי);

(ד) מחלקת התיכנון, המתכננת את ההצעדה בטווח של חמש השנים הקרובות נוכח מסקנותיה של מחלקת המחקר;

(ה) מחלקת המשפטים ובה שני מדורים: (1) מדור החקיקה שתפקידו לערוך הצעות חוק על־פי המלצתה של מחלקת התיכנון; (2) מדור השיפוט, שעיסוקו הגשת תביעות משפטיות נגד כל העובר על חוקי הצעידה על־פי החומר המועבר אליו ממחלקת הפיקוח;

(ו) הארכיב שבראשו עומד הגנז הראשי הממונה על שני מיליון תיקים לערך, כיוון שלכל תושב הארץ בגיל תחולת חוק הצעידה (כלומר מבני שמונה־עשרה ועד בני שבעים מצוי, או חייב להימצא, תיק בארכיב;

ז) המחלקה למינהל, כספים ומשק, שבראשה הועמד אהרון תורן, ומתוך כך ממונה היה על עובדיה של מחלקה זו במישרין, ועל כל פקידי אגף התצעודת בעקיפין בשל היותו ראש מחלקת המינהל.

[ג]    🔗

רשמית מתחיל יום עבודתי ב־7.30, אבל אני מאחר. לזכותי ייאמר כי מאחר אני לא מתוך שאני מנצל את מעמדי כמנהל. מאז ומתמיד, כשעדיין לא חלמתי לנהל דבר, הייתי מאחר; מאחר לקום ומאחר לבוא אל בית־הספר. בעודי תלמיד הייתי רץ מדי בוקר כל עוד נפשי בי, ומנסה להקדים את המורה הצועד בטוחות אל הכיתה אחרי צלצול הפעמון. בהיותי עובד אזרחי בצבא הבריטי, הייתי רץ כל עוד נפשי בי ומנסה לחמוק בשער המחנה כשניה או שתי שניות לפני שנסגר עלי. בתקופת שירותי כפקיד זוטר חותם הייתי בכל יום בגליון האיחורים. הממונים עלי היו משום־מה מעלימים עין מדבר זה, וסולחים לי מה שלא היו נכונים לסלוח לאחרים. אני מאחר…

בין השעה שמונה ושמונה ורבע מגיע אני אל תחנת האוטובוסים הקרובה לאגף התצעודת. בשעה שאני פוסע מן התחנה אל הבניין מעיף אני מבט על מכוניתו של המנהל הכללי של אותו המשרד, אשר אגף התצעודת משתייך אליו. מצפוני נוקפני. המנהל הכללי, שלרוע מזלי דייקן הוא, שרוי כבר בלשכתו, ואילו אני…. עולה אני במדרגות ונכנס אל פרוזדור ארוך. חדרי הוא מן האחרונים בפרוזדור. העובדים סגורים מאחורי דלתותיהם ועל כל שניה העוברת עלי בלי שאני פוגש באחד העובדים, מברך אני כמוצא שלל רב. השעה קרבה לשמונה ורבע. אני הוא שחותם על מכתבי ההתראה לעובדים המאחרים לבוא. ואם כי כל אחד יודע שאני עצמי מאחר כרוני, מעדיף אני שלא יראוני בקלקלתי במו עיניהם. כל העובדים מסוגרים בחדריהם, פרט לקופאי שאשנבו פתוח. ראשו וחזהו נתונים בתוך האשנב כדיוקן מעשה־ידי אמן בתוך מסגרת. אכן, דיוקן מעשה־ידי אמן ובעל טעם בבחירת דוגמן: הקופאי – בחור נאה, שחור־עיניים, בהיר שיער מסולסל ותמיר־קומה. הוא זוקף את ראשו. אין מפלט מעיניו. למעשה אין גם צורך בשום מפלט. מעיניו מבצבצת חיבה גלויה.

‘בוקר טוב, מר תורן’.

‘בוקר טוב, משה. הכול בסדר?’

‘ברוך השם, הכול בסדר’.

משה מחייך וחושף שני טורי שיניים לבנות, חטובות, ישרות וסדורות להפליא. גם חיוכו כל כולו חיבה מקרב לב. משה אוהב אותי. לפני כחצי שנה ילדה אשתו תאומים. אחד מהם משקלו היה קילוגראם אחד והוא מת בן שלושה ימים. לא היתה זו הפעם הראשונה בחייו של משה שהוא נתקל במוות. בן שש היה כשאביו נפטר. בן עשר בימי המצור על ירושלים. בן תשע־עשרה כשבתקופת שירותו בצבא נפגעו ארבעה מחיילי יחידתו באימוני־קרב, ואחד מהם מת בזרועותיו. אולם זו לו הפעם הראשונה בחייו שנתקל בשכול. אב שכול היה, והוא בן עשרים וארבע.

קראתיו לחדרי. הוריתי לטלפנית שתודיע לכל דורש כי נמצא אני בישיבה ושוחחתי עם משה שעה ארוכה. הוכחתי לו בראיות חותכות כי הרגשת השכול שבלבו אין לה כל הצדקה, שכן אם נראה את הדברים כהווייתם ונתעמק בהם, ניווכח על נקלה כי בנו השני לא נולד כל עיקר. מלכתחילה עותד להיות אב לילד אחד בלבד. תקרית ביולוגית פיצלה את התא, שנועד להתפתח וליהפך לבנו־בכורו, לשני חלקים לא־שווים. הרך הנפטר לא היה אלא מעין גידול על גופו של הרך הנולד, אשר חיה יחיה. זה הקטן גדול יהיה וירוונו נחת. אם נשקיף על העניין במבט חובק־כל הרי לפנינו מעוות שתוק. אחד הדברים שבהם מתבטא מותר האדם על הבהמה הריהי אותה⁶ סגולה של נקבת האדם ללדת יצור אחד בלבד. אות הוא לשלב גבוה בתהליך ההשתלשלות. הדג מטיל אלפי ביצים וכלבה ממליטה מחמישה עד שנים־עשר גורים. תאומים פירושם, אם נהיה גלויי לב, נסיגה ביולוגית, ירידה לפחות בדרג אחד של אותו סולם יעקב בן־זמננו, המוצב במשרצת יוון של מיליארדים וירוסים וראשו נזר הבריאה.

משה הקשיב רב קשב. עיניו פקוחות לרווחה ומבטו נעוץ בי. כשסיימתי פרץ בבכי ויצא מחדרי בריצה. אף־על־פי־כן מן היום ההוא והלאה נכון הוא לעלות על מוקד למעני. עד כה לא נזקקתי לגילוי כה קיצוני של מסירות מצדו.

אני עובר את הפרוזדור ונכנס ישר אל חדרי, ולא כמקובל דרך החדר של המזכירה, משום שאין לי מזכירה. שני דברים לא אלמד לעולם: להכתיב במקום לכתוב ולשמוע במקום לקרוא. כיוון שאין לי מזכירה רושם אני במו ידי על גבי הלוח את כל הטעון רישום. זאת ועוד: כיוון שאין לי מזכירה רשאי כל אחד להיכנס אל חדרי, זה לאחר נקישה בדלת וזה בלי נקישה, הכול לפי מנהגו וחינוכו של הנכנס.

אני מציץ על שעוני: 8.20. מרים שפופרת.

‘מלכה, היה משהו בשבילי?’

‘כן. מר זהרירי ביקש שתתקשר’.

‘זה הכול?’

‘כן.’

‘הוא במשרד?’

‘כן’.

‘תני לי אותו’.

עד שמלכה הטלפנית מחייגת אל מר זהרירי מעיין אני בדף הלוח שעל שולחני. רשום בו: תקציב (10), מגש, ברקוביץ', דליה, נפט, יעול, בנו של דויד.

תקציב (10) פירושו שבשעה עשר צפויה לי ישיבה באוצר בעניני תקציב. לפני כן שומה עלי להיוועד עם ראשי המחלקות ולשמוע מפיהם מה דרישותיהם לגבי תקציב שנת־הכספים הבאה עלינו לטובה; אין להקצות לישיבה זו יותר ממחצית של שעה. ככל שיארך הזמן תרבינה הדרישות. מוטב שלא אוועד אותם כולם יחד, כי אם אשוחח עם כל אחד מהם בנפרד. אני שונא ישיבות. מימי לא זכיתי להיות נוכח בישיבה שלא תהא עקרה, ואלו שיחת רעים פנים אל פנים חזקה עליה שהיא נושאת פירות. ועוד נימוק בעד שיחה: כל מנהל חושש שמא ממעט הוא לדרוש לעומת רעהו. מוטב אפוא שאחד לא יידע על תביעותיו של משנהו.

הפריט ‘מגש’ משמעו לעיין בניירות המונחים במגש־העץ שעל שולחני. אכן, המגש מלא וגדוש תיקים והם עוברים על גדותיו. אולם דחיפות אין בהם. צבעם וסימונם מעיד על התיקים האלה כי תיקי מתים הם.

וזה משפט התיקים המתים. מקרב האזרחים, שתחיקת התצעודת חלה עליהם, כך וכך הולכים לעולמם. ימים מספר לאחר שנתמניתי לתפקידי הוקמה ועדה לניתוב תיקים והחליטה, שכל אחד מתיקי המתים יועבר אלי לפני שייגנז סופית.

המנהל הכללי בירכני בשל תפקידי החדש, לחץ את ידי ואיחל לי הצלחה. מאז מעיין אני יום־יום בתיקיהם של יורדי דומה, מטביע עליהם חותמת, מסמן את ראשי־התיבות של שמי על גבי החותמת ומתמלא רוח ספק של חכמי הסטואה, ספק של אפיקורוס ובלי ספק של קוהלת ושל עומר כיאם, עם קריאת הפרטים האישיים על בני־אדם שהלכו בדרך כל הארץ. מקום הלידה… שנת העליה… שם האב… נשוי, רווק, גרוש, אלמן… המקצוע… מס. תעודת הזהות… מספר הילדים… מספר הצעדים: 1.2.58.–… 2.2.58… סה"כ שבועי, חודשי, שנתי… נפטר ביום… תעודת־פטירה מס… הגיל, מספר הצעדים הכללי, הממוצע השנתי… נבדק על־ידי… הבל הבלים הכול הבל, אפילו מצעדיו של ילוד אשה סופם להיגנז בתיקים ששוב לא יהיה להם דורש.

הטלפון צלצל. בשפופרת נשמע קולו של זהרירי:

‘תורן?’

‘כן’.

‘מה שלומך, תורן?’

‘תודה, חיים עדיין’.

‘איך הבריאות?’

‘אין תלונות’.

‘מדוע אינך קופץ?’

‘עסוק’.

‘עדיין כותב ספרים?’

‘מנסה’.

‘מקור או תרגום?’

‘שניהם גם יחד’.

‘תיכנס פעם’.

‘בהזדמנות’.

‘בוא נקבע עכשיו’.

‘מה העניין, זהרירי?’

‘שום עניין. סתם ככה. אם תקפוץ אלי תכיר יהודי מעניין. גם הוא אמן. צייר’.

‘המ…’

‘בחייך, כדאי לך להכירו’.

‘מדוע?’

‘כדי שלא תעשה לו צרות’.

‘אני?’

‘לא בדיוק אתה, אבל המשרד שלך’.

‘ואם אכירו, סבור אתה שהמשרד יחדל לעשות לו צרות?’

‘אני מקווה. אחרי הכול הרי זה סתם אכזריות או מצח נחושה… מצאתם משהו בדו"ח הצעידה שלו והגשתם תביעה משפטית נגדו’.

‘אינני מטפל בדברים אלה. תפנה למחלקה המשפטית’.

‘אני לא מבקש ממך דבר. סתם נזכרתי… ש… דרך אגב, האם שלמה עוד עובד אצלכם?’

‘איזה שלמה?’

‘שלמה שנקין’.

‘העורך־דין?’

‘כן’.

‘לא. הוא פתח משרד פרטי’.

שתיקה.

‘ובכן, תבוא?’

‘בהזדמנות’ היה שלום'.

‘לא, באמת, מתי תבוא?’

קונטראלטו רך נכנס לתוך דברינו:

‘מר זהרירי, יש לך שיחת־חוץ’.

‘רק רגע אני עוד אתקשר אתך. שלום’.

‘שלום’.

אני נוטל עמי את תיק התקציב ופותח בסיורי בחדריהם של מנהלי המחלקות.

בדרך סר אני אל הטלפנית:

‘מלכה, אם במשך השבועיים הקרובים יטלפן זהרירי אמרי לו שאני בישיבה’.

זיק שובבני נדלק בעיניה של מלכה.

‘בסדר, מר תורן’.

[ד]    🔗

מנהל מחלקת הדיווח הוא גבר כבן ארבעים, חייכן, פניו עגלגלות לחייו ורודות, והמשקפיים שעל חטמו משוות לווית אינטלקטואליות לפרצופו. אכן, רק המשקפיים.

סמוך לשולחנו מדף, ועליו ערמות תיקים המתנשאות כמעט עד לתקרה. התיקים ארוזים בחבילות, והחבילות סדורות סוורים־סוורים זו על גבי זו. האחת פניהם של תיקיה כלפי חוץ ואחוריהם כלפי פנים והאחרת אחוריהם של תיקיה כלפי חוץ ופניהם כלפי פנים. בשל סידור זה מונחים התיקים איתן. הם אינם מתגלגלים וסווריהם יציבים.

מול מנהל מחלקת הדיווח יושבות שתי נערות, האחת פיה פעור ועיניה מהורהרות, והאחרת פיה מכרסם עיפרון ועיניה נתונות בפנקס המונח לפניה. המנהל עצמו שתי שפופרות צמודות לאוזניו, שפופרת לכל אוזן: האחת של טלפון פנימי והאחרת של החיצוני, והוא מדבר בשתיהן בעת ובעונה אחת. הקולות מהעבר⁷ השני של הקו אינם נשמעים. המנהל פולט קטעי משפטים.

‘רגע, רגע אחד… יש לי טלפון פנימי… זאת אומרת יש לי טלפון חיצוני’ – תוך כדי דיבור מחייך המנהל לעברי ורומז לי שאשב, אף שאין בחדר מקום־ישיבה נוסף. שני הכסאות שממולו תפוסים על־ידי הנערות. מנהל הדיווח העווה פניו. נראה כי עווית זו היתה לה משמעות משלה, שכן שתי הנערות קמו ממקומותיהן.

המנהל הפטיר אל תוך שתי השפופרות בבת־אחת:

‘אני עוד אתקשר אתך’.

תלה את שתיהן ופנה אלי:

‘שב, תורן. באמת רציתי לדבר אתך. אי־אפשר להמשיך כך. אי־אפשר. אשתי טוענת שאין לה בעל ולילדיה אין אב. אתה שומע, תורן? הבט!’ – הוא הורה על ערימות התיקים. קולו היה מלא מרירות, אך המבט שהעיף לא היה בו אפילו קורטוב מאותה מרירות, אדרבה, דומה היה כי עיניו מלטפות את העמודים הבנויים מתיקים והוא נהנה מהם לפחות הנאה אסתטית, שהרי באמת היה זה מעשה אדריכלות להתפאר – ‘אלה הם התיקים שנצטברו רק במשך יום אתמול. נכון, טובה?’

אחת הנערות נדה בראשה לאות הסכמה.

‘איך אוכל להספיק? איך? אני שואל אותך, תורן, איך? הביתה הולך אני עמוס כמו סבל. החברה (בנגינה מלעיל ובריש צרויה) עובדים כמו סוסים. לבית־השימוש אינם יוצאים. והציבור אינו מעריך. כן, לא הציבור ולא נציגיו המוסמכים. הכתובות אינן מדויקות, הדו"חות ערוכים ברשלנות, סתם כותבים מספרים בלי שום אחריות. בקיצור…’

‘באמת בקיצור, ישראל’ – הצלחתי סוף־סוף לכוון את השעה ולהיכנס לתוך דבריו, עם שאני קורא לו בשמו הפרטי כדי לשוות נעימה ידידותית־אינטימית להערתי.

ארשת של תרעומת נתבזקה על פניו ומיד חלפה כלעומת שבאה. שוב הפיקו פניו שביעות־רצון מוחלטת.

‘טובה, דליה!’ – פנה בקריאה אל הנערות משל מרחק רב הפריד ביניהם, וחייב הוא לאמץ את קולו עד כדי כך שיהא גובל עם זמרה כדי שהללו תשמענה אותו – עוד מעט אקרא לכן'.

הנערות יצאו את החדר. מנהל מחלקת הדיווח פתח את מגירת שולחנו ופשפש בה שעה קלה.

אמרתי לו:

‘באתי בעניין…’

‘כן, כן, אני יודע’ – שיסעני המנהל. ידו שלתה מתוך המגירה גליון נייר מקופל ובעינו הבהיק זיק ערמומי – ‘מפורט, מסוכם ומנומק!’ – הכריז וזיק הערמומיות נתחלף בשביב של ניצחון. כבשתי עיני בשולחן ועיינתי בגליון שהיה פרוש לפני, ובראש־וראשונה בפרט החשוב ביותר והשנוי במחלוקת מאז ומעולם: הפרט על כוח האדם. הסיכום בפרט זה נרשם באדום: 21. כלומר תוספת כוח־אדם המונה 21 איש, דהיינו עשרים ואחד עובדים חדשים.

‘עשרים ואחד!?’ נתמלטה זעקה מפי. הזעקה נבעה מעמקי לבי. באמת ובתמים הייתי מופתע.

‘עשרים ואחד עובדים נוספים’ – סח מנהל הדיווח בביטחה ובנחת – ‘אף לא אדם אחד פחות. הכל מחושב, מסוכם, מנומק, ראה פירוט והערות’ – הוא הורה באצבעו על שני עמודים כתובים במכונת כתיבה, שהוצמדו אל הגליון המקופל. ‘שמע, ישראל’ – פתחתי אף אני בנחת, אם כי משהו מעין רוגזה התחיל לחלחל בתוך תוכי. עדיין ניסיתי לקרוא לו בשמו הפרטי.

הוא פרץ בצחוק.

‘הרי אתה מעבר לכל יאוש’.

‘מדוע?’

‘אתה צועק “שמע ישראל”!’

לא ירדתי לסוף דבריו.

‘מי צועק “שמע ישראל”?’

‘אתה, וזה עתה!’

תפסתי את חידודו והצטחקתי גם אני. אף־על־פי־כן חזרתי על פנייתי:

‘שמע… ישראל – הארכתי ככל שיכולתי באתנח שבין “ישראל” לבין “שמע” – חבל לבזבז את הזמן בדיוק על הצעתך. הם לא יתנו’.

‘מי לא יתן?’

‘האוצר’.

‘תסלח לי, תורן’ – הוא קרא לי בשם משפחה בעקיבות עיקשת – ‘אבל אם כך, לשם מה אתה קיים?’

‘שאלה גדולה שאלת, בני’ – השיבותי לו בנעימה אבהית – ‘זה כי כארבעים שנה שאני שואל את עצמי שאלה זו’.

‘ועדיין לא מצאת תשובה?’

‘לא’.

‘המצב הוא אפוא חמור מאוד’ – הוא הסיר מחוטמו את משקפיו והחל מקנחם בממחטתו⁸. מיד ניטלה מפניו הבעה כלשהי, ולא יכולתי לדעת אם בכובד־ראש או בלגלוג פסק את פסוקו. מכל מקום, את דבריו הבאים הסיח בכובד־ראש מוחלט, בעודו שף את עדשות משקפיו – ‘הבה נדון פרט פרט. אתה מודה שאני זקוק עוד לסגן אחד’ – הוא כפף את הזרת של יד ימינו – ‘והסגן לא יוכל לעבוד בלי מזכירה’ – כפף את אמת שמאלו…

‘אני יודע… אני משוכנע מראש שאמנם זקוק אתה לעובדים’ – פתחתי במידה מסוימת של קוצר רוח – ‘לי אינך חייב להוכיח דבר זה. אבל היום, בשעה זו, עדיין לא כדאי לדון על פרטים. בעוד כשעה תתקיים ישיבה באוצר. ישיבה מוקדמת, גישושים… רק גישושים. אבל אני מכיר אותם, הם רוצים לדעת: כמה? כמה כסף? לא איכפת להם מי ומה. על עשרים ואחד עובדים חדשים יסרבו אפילו לדון. אני מוכן לבקש עשרה’.

‘עשרה? ומי יעשה את העבודה? האוצר?’

שתקתי. ישראל חזר והרכיב את משקפיו. לאחר הרהור קצר הרים את שפופרת הטלפון ומיד הורידה משום־מה. לחייו הסמוקות בערו במשנה אודם. שניות מספר תופף באצבעותיו על השולחן. אחר־כך קם, קרב אל סוורי התיקים וסקרם. שוב הופיעה ארשת ההנאה בפניו.

‘וערימות אלה ייהפכו לאובּליסקים?’

עדיין שתקתי.

ישראל פסע בחדר לאורכו ולרוחבו:

‘אני רוצה להבהיר את הדברים – לעצמי ולאחרים – אחת ולתמיד ולהציג את השאלה במלוא חריפותה. ממה נפשך: אם יש לעבודתנו חשיבות כלשהי, דין הוא שיצרו לנו תנאים מינימאליים כדי לאפשר את ביצועה. אם אין בה חשיבות, מה טעם לחוקק חוקים שאין דואגים לביצועם. אחת משתיים: או שיבטלו את חוקי הצעידה או שיאפשרו לנו…’

‘מה לדעתך, חשוב יותר: תוספת עובד לך או תוספת של מיטה בבית־חולים?’

השאלה העלתה את חמתו עד להשחית.

‘זוהי שאלה בלתי־הוגנת!’ – התריס כנגדי בצעקה – ‘זה לא ענייני ולא עניינך! יש מי שידאג לכך! תפקידנו לבצע את חוקי הצעידה ולא את חוקי הבריאות ואם רוצה אתה להתעמק במקצת ולרדת לעבי הקורה הרי עבודתנו זאת, כלומר הפיקוח על צעידה נכונה של האוכלוסיה, של העם, של האנושות, כן, עבודתנו זאת היא שבעוד דור אחד, לכל היותר בעוד שני דורות, תחסוך מאות ואולי מיליונים מיטות בבתי־חולים. תבטל כליל את הצורך בהן. כל עובד נוסף אצלי היום פירושו חיסכון בעשרים עובדי רפואה בעוד עשרים שנה. בשוודיה נערך סקר…’

הטלפון צלצל. ישראל חזר אל מקומו והרים את השפופרת. קמתי ממקומי. לרוע מזלי היתה השיחה קצרה מאוד. ישראל נבח ‘לא’ החלטי לתוך הטלפון והניח את השפופרת.

‘ובכן, תורן, אני מוכן שצוות מומחים ממחלקת הארגון והשיטות של האוצר יבוא ויערוך סקר. אם הם יוכיחו לי שאוכל להסתפק בעובד אחד⁹ פחות ממה שאני דורש, אם הם יוכיחו לי שלא ייעלתי את העבודה עד קצה גבול האפשרות (אתה יודע מהו מספר הטפסים המוכנים שהנהגתי במקום מכתבים – 96! תשעים ושישה טפסים!) אם הם יוכיחו לי שאפשר לבצע במכונות י.ב.מ. עוד עבודה אחת ויחידה נוסף על העבודות שאני כבר מבצע במכונות י.ב.מ., אם יוכיחו לי את כל אלה, מוכן אני לוותר על…. מוכן אני לוותר על… לוותר על… לוותר… על…’

נראה כי נאומו של ישראל היה ספונטאני בהחלט. עובדה היא שהוא התקשה מאוד לומר על מה בעצם מוכן הוא לוותר. לפיכך נשתתק לפתע ונתהרהר.

‘דרך אגב’ – פתח פתאם בעוד גביניו זעופים וארשת התהרהרות עדיין מרחפת על פניו – ‘מה בדבר הדרגה שלי? אתה יודע שחיימובסקי קיבל כבר דרגה שתיים?’

שוב צלצל הטלפון, ושוב הרים ישראל את השפופרת כמי שכפאו שד, אך הפעם אורו פניו לאחר ההאלו הראשון.

‘הערב?… בתשע? תשע בדיוק! הסכמנו?… אין דבר, נפלא. ובכן, תשע…’

קמתי. נפנפתי לו ביד נפנוף פרידה.

‘רגע, רגע’ הוא כיסה את פי השפופרת בכף ידו.

‘ובכן מה בדבר הדרגה שלי?’

‘בטיפול’ – הפטרתי ויצאתי. בהיסגר הדלת שמעתי עוד את קולו מדושן העונג:

‘זה באמת נחמד. את נפלאה!’

[ה]    🔗

הסיבוב בחדריהם של שבעת מנהלי המחלקות היה דומה ליצירה מוסיקאלית, שניתן לכנותה בשם ואריאציות על נושא אחד: תקציב. הואריאציות היו שונות ומגוונות אך נעימת הנושא בלטה עד להפליא: תוספת, תוספת, תוספת.

המבצעים נבדלו זה מזה בכמה תכונות־יסוד. בין ששת מנהלי המחלקות שעמהם שוחחתי (למעט מנהל מחלקת הדיווח, שהשיחה עמו תוארה בפרוטרוט עתה זה) היו עולי־ימים ובעלי־שיבה, קרחים ובעלי־בלוריות, מסבירי־פנים וזעומי־עפעפים, מסבים על שולחנות המוצפים תיקים ויושבי שולחנות ריקים מכל תיק (מן הראוי לציין כי מעשה אדריכלות מסוג המבנה שהוקם על שולחנו של מנהל מחלקת הדיווח לא היה לו אח ורע על שום שולחן אחר), רתחנים נלהבים ומיושבים בדעתם, אך כולם פזמון אחד ויחיד בפיהם: הפיגורים שנצטברו יוצרים מצב חמור וענייני התצעודת במדינה עלולים ללכת מדחי אל דחי אלא אם כן יוגדל התקציב.

משחזרתי לחדרי סיכמתי את דרישותיהם של המנהלים: תוספת של מאה ועשרים עובדים. לאחר ששקלתי בדעתי שעה קלה הגעתי לידי החלטה נחושה: שבעים. שבעים עובדים נוספים אדרוש מן האוצר. כדי שלא יועם ברק נחושתה של ההחלטה, הזדרזתי ונסעתי אל אגף התקציבים שבאוצר.

את פני קידם בחור ענקמוני וחסון רחב־לסתות ושחום־פנים.

‘היכן פיינשטיין?’ – שאלתי.

‘פיינשטיין נסע לאורנדה־אורונדי. אני במקומו’.

‘שמי תורן’ – הצגתי את עצמי – ‘מאגף התצעודת’.

‘אני יודע’, – חשף הבחור שיניים ארוכות, ישרות ולבנות כשיניו של כושי – ‘אני מחכה לך. שמי סגריר’ – פניו שהיו נוקשות עד כדי קורטוב של מתכתיות, נזדרחו לפתע בחיוך ילדותי שפשט על שפתיו.

‘סגריר?’

‘אתה לא תאמין: באמת ובתמים סגריר’.

‘השם אינו מבשר טובות’ – העירותי.

‘בהחלט’ – פסק הגברתן הצעיר.

‘אתה כלכלן?’

‘כן’.

‘מתי סיימת?’

‘לפני חצי שנה’.

‘בי־אי?’

‘לא. אם־אי’.

סקרתי את הבחור בעין בוחנת, ומיד נתחוור לי למעלה מכל ספק שלא אקבל יותר משלושים עובדים נוספים.

פתחנו בשיחה עניינית. פרשתי לפניו את מסכת הקשיים של אגף התצעודת, את הפיגורים בעבודת האגף, וכל אותה שעה היה נדמה לי כי משקיף אני בראי ורואה את עצמי במהופך – ימיני שמאלי ושמאלי ימיני. עיני ראו את בבואתי ואוזני שמעו את פי מדבר בכנות ובכובד־ראש:

‘אני רוצה להבהיר את הדברים, לעצמי ולאחרים, אחת ולתמיד ולהציג את השאלה במלוא חריפותה. ממה נפשך: אם יש לעבודתנו חשיבות כלשהי דין הוא שייצרו לנו תנאים מינימאליים, כדי לאפשר את ביצועה. אם אין בה חשיבות מה טעם לחוקק חוקים שאין דואגים לביצועם? אחת משתיים: או שיבטלו את חוקי הצעידה או שיאפשרו לנו…’

וכדי להוכיח לי את אמיתותו של הפתגם על סדנא דארעא נכנס סגריר לתוך דברי ושאלני:

‘מה, לדעתך, חשוב יותר: תוספת עובד לך או תוספת של מיטה בבית־חולים?’

אז בא תורי להוכיח לו או לעצמי או לכל יושבי אותה ארעא הסובבת על סדנא, כי אין זה משנה מי היושב ליד שולחן, חשוב הוא מאיזה עבר של השולחן יושב היושב. כיוון שהפעם ישבתי מן העבר השני של השולחן (לא כפשוטה של הישיבה אלא כמשמעו של השולחן), עלתה בי חמתי עד להשחית, הרימותי קולי וזעקתי:

‘זוהי שאלה בלתי־הוגנת! זה לא ענייני ולא ענ…(כמשט שצווחתי כי אין זה עניינו אלא שעצרתי בי בעוד מועד; אמנם, אין זה ענייני אבל זה בהחלט עניינו, שהרי ייתכן כי ממונה הוא גם על תקציבו של משרד הבריאות) – כן, זה לא ענייני! יש מי שדואג לכך. תפקידנו, זאת אומרת תפקידי… כלומר תפקידו של האגף הוא לבצע את חוקי הצעידה ולא את חוקי הבריאות. ואם רוצה אתה להתעמק במקצת ולרדת לעבי הקורה, הרי עבודתנו זו, כלומר הפיקוח על הצעידה הנכונה של האוכלוסיה, של העם, של האנושות, כן, עבודתנו זו היא־היא (חחח – התענגתי בלבי, ישראל אמר רק ‘היא’ ואני אומר היא־היא; ההדגשה היא בהחלט במקומה, ובזכותה איני תקליט או רשמקול) היא־היא שבעוד דור, לכל היותר בעוד שני דורות, תחסוך מאות ואולי מיליונים מיטות בבתי־חולים. תבטל כליל את הצורך בהן. כל עובד נוסף אצלי היום פירושו חסכון בעשרים עובדי רפואה בעוד עשרים שנה. בשבדיה נערך סקר…’

בשעה שמנהל מחלקת הדיווח הזכיר בפני את הסקר שנערך בשבדיה צלצל על שולחנו הטלפון. קיוויתי כי הטלפון יצלצל גם על שולחנו של סגריר. הטלפון לא צלצל. לא היה לי שמץ של מושג על הסקר השוודי. סגריר דפדף בחוברת עבה גדושה טורי מספרים.

לאחר שתיקה שארכה כשתי דקות אמרתי:

'אתה רוצה שאביא לך את הסקר שנערך בשבדיה?"

סגריר נענע בראשו לאות שלילה. רשם משהו בעיפרון בשולי אחד העמודים שבחוברת, זקף ראשו ונתהרהר רגע. פניו היו מאובנות, פיו פתוח וקצה עפרונו מקיש קלילות על שיניו הקדמיות.

'שלושים וחמישה עובדים – פסק סופית – ‘זה המאכסימום’. חמישה מעל למספר שציפיתי. השקעתי מאמץ לא־מועט בדיכוי חיוך הניצחון שהעפיל אל שפתי ולהעלות על פני ארשת של אכזבה והתמרמרות.

[ו]    🔗

השעה היא לאחר צהרי היום. בדרך מן האוצר אני חוטף כוס אספרסו ליד דלפק באחד מבתי־הקפה. בהגיעי אל חדרי במשרד אני שוקע בכורסתי, מתנשם שעה קלה ובעודי מקנח את הזיעה ממצחי מרים את השפופרת:

‘מלכה, היה משהו בשבילי?’

‘כן’.

‘מי?’

‘צפורה’.

‘איזו צפורה?’

‘של המנהל הכללי’.

‘מה היא רוצה?’

‘היא אמרה שהשר שאל את המנהל למה עוד לא הגיע הדו"ח החודשי’.

‘מה זאת אומרת לא הגיע? הן אתמול חתמתי עליו. תבקשי את שלומית שתיגש אלי’.

‘רק רגע’.

שלומית פניה חיוורים ועיניה דהויות. מאז ומתמיד כך, והיום שבעתיים חיוורים הפנים ושבעתיים דהויות העיניים, משום שרק לפני שלושה ימים החלימה משפעת קשה.

‘שלומית, לא שלחת את הדו"ח?’

‘איזה דו"ח?’

‘החודשי, שחתמתי אתמול’.

‘שלחתי’.

‘מתי?’

‘אתמול’.

"את בטוחה?'

"בעצמי שלחתי'.

‘ביד?’

'כן''.

‘תודה’.

שלומית פנתה ללכת.

שוב מרים אני שפופרת:

‘תני לי את צפורה’.

הילוכה של שלומית כושל וגופה שפוף. בעוד השפופרת צמודה אל אוזני רואה אני צורך לשאול:

‘איך המרגש, שלומית?’

‘תודה’.

לשוא ניסתה לחייך, הנצבות לא סרה מפניה. עצבות זו אינה עצבות של שפעת.

‘בואי, שלומית, שבי’.

שלומית חוזרת ויושבת בכיסא שממולי.

הטלפון.

‘צפורה?’ – אני רומז לשלומית שתוסיף לשבת ־ ‘רצית אותי? הדו"ח נשלח שלשום. תבדקי’.

כן, כן, סליחה. בינתיים קיבלתי'.

‘יפה’.

שלומית נותנת בי מבט של צפיה.

‘מה העניינים, שלומית?’

‘חלשה. גריפּה’.

‘לא. לא גריפּה’.

היא פורצת בבכי. אני שותק וממתין עד שהיא נרגעת קימעה.

‘מי?’ – שואל אני.

‘יענקלה’.

רק לאחר זמן־מה נזכר אני כי יענקלה הוא בעלה. בתחילה תרתי בזכרוני אחר אחד העובדים במחיצתה, ובשום פנים לא עלה בידי לדלות מתוכו עובד בשם יענקלה.

‘בעלך?’ – שואל אני בהיסוס־מה.

‘כן’.

‘רוצה גט?’

‘כן’.

‘מצא אחרת?’

‘כן’.

אני מפזיל מבט על הלוח: תקציב 10, מגש, ברקוביץ', דליה, נפט, יעול, בנו של דויד. מחשבתי מרפרפת על הרישום מן הסוף אל ההתחלה. דויד הוא ידיד־נעורי, למדנו יחד באוניברסיטה, עוד על הר הצופים. באותם הימים היה נוטר. נפצע. הכדור אינו נותן לו מנוח עד היום הזה, בייחוד בחורף. עובד במלטשת יהלומים בנתניה. עתה הגיע ירושלימה בנו כדי ללמוד באוניברסיטה. אני חייב לסדר אותו בעבודה. בחור טוב. היה קצין בחיל קרבי. דומה לאביו כפי שהיה בנעוריו. במכס, נדמה לי, דרושים עובדים חלקיים. צריך לטלפן לפרקס. ‘יעול’ – עד החמישה־עשר בחודש חייב אני להגיש הצעות יעול. צריך לקרוא לשניידמן. שינהיג עוד טפסים במקום מכתבים. הוא אומר שאין מקום לטפסים נוספים שטויות, שיסחוט מתוכו. אין כמוהו מומחה לטפסים. זו תהא הצעת היעול. עד החמישה־עשר בחודש. יש זמן.

‘נפט’ – נפט? מה פתאום נפט? אני מאמץ את זכרוני, ובשום פנים ואופן אין אני יכול להיזכר באיזה עניין שהוא הקשור בנפט. טוב, נראה… מה הלאה…

ברקוביץ־דליה. ברקוביץ' אחד הפרקליטים במחלקת השיפוט. פחיוור, קרח ובעל זקן. עיניו טרוטות. הסתכסך עם מזכירתו. רווקה באה בימים – מכשפה מתוחה, עצבנית, כחושה, עובדת כמו מכונת־קיטור, בלי הפסקה. הבטחתי להזמינם היום לבירור.

‘אני יכולה ללכת?’ – נשמע קולה של שלומית.

‘הכול יסתדר, שלומית. הכול. תזכרי את דברי. הרי את יודעת, גם אני גרוש. והנה… חי… ודווקא לא רע. Cheer־up, שלומית!’ – אני מנסה לחייך. בין שאר הסיבות גם כדי לכסות על הצביטה שאני חש בה בלבי.

נקישה בדלת.

‘יבוא!’

נכנס שלמה בר־און. אני קם.

‘שלום, מר בר־און’.

בר־און הוא המו"ל שהוציא את ספרי השני על־פי המלצתו של הפרופיסור ברדני.

שלומית יוצאת.

לתוך השפופרת:

‘מלכה, תמסרי לברקוביץ ולדליה שהבירור נדחה’.

אל בר־און:

‘שב, בבקשה, מר בר־און’.

בר־און הוא בן בלי גיל. מוותיקי היישוב. נראה כבן חמישים אף שעוד לפני ארבעים שנה הוציא ספרים. הוא ממהר תדיר וללא הפוגה.

‘בקשה לי אליך, תורן’ – הוא שולה מתיקו ירחון רוסי, מדפדף בו ומגישו אלי. בראש העמוד הפתוח מתנוססת כותרת: הקומוניזם והקוסמוס.

‘אני רוצה שתתרגם לי מאמר זה’.

‘למה?’

‘אסביר לך: אנחנו… מוציאים’.

‘מי הם ה“אנחנו”?’

‘ההוצאה, בית בר־און. אנחנו מוציאים קובץ מוקדש…’

‘לקוסמוס?’

‘אל תפסיק אותי, בבקשה. קובץ בשם “עכום”’.

‘מובן’.

‘תתרגם?’

‘לא’.

‘מדוע?’

אני כותב רומאן על משה'.

‘עוד רומאן על משה?’

‘עדיין לא כתבתי רומאן על משה’.

‘אתה לא, אבל אחרים כתבו’.

‘לא כפי שאני אכתוב’.

המו"ל נאנח.

‘כן’ – נד הוא בראשו – ‘לא כפי שאתה תכתוב’.

רחמי נכמרים עליו.

‘כמה הפסדת על ספרי?’

‘נעשה חשבון’.

בר־און רושם מספרים בשולי המאמר על הקומוניזם והקוסמוס שנועד לקובץ עכו“ם. אך נראה כי מספרים אלה אין להם כל קשר לחשבון ההפסדים על ספרי, שכן לאחר עיון בהם פותח הוא בהסבר מפורט ומשכנע על מטרותיו של הקובץ 'עכו”ם'. שני מתרגמים כבר עובדים על קובץ זה: האחד מצרפתית (אכסיסטנציאליזם ) והשני מאנגלית (פוזיטיביזם). תקופה קצרה לאחר צאת ‘עכו"ם’ יצא עוד קובץ בשם ‘נצח ישראל’.

‘הייתי מעדיף לקחת חלק ב“נצח ישראל”’ – אומר אני.

‘הקובץ השני יהיה כולו כתוב בידי אדם אחד ויחיד’.

‘והוא?’

‘פרופיסור חרב, גדול הוגי־הדעות היהודים בימינו’.

מר בר־און גאה מאד על שזוכה הוא להוציא קובץ מפרי־עטו של פרופיסור חרב. לאחר ויכוח לא סוער ביותר על ערכו של פרופיסור חרב ניאות אני לתרגם את המאמר המוצע. ‘בעוד חודשיים’ – מודיע אני – לא לפני כן'.

‘אתה רוצה מפרעה?’

‘לא, תודה’.

עייפות נוראה נופלת עלי לפתע. מיד לאחר שמר בר־און מסתלק, תוחב אני את הירחון הרוסי אל תוך מגירתי. לעומת זאת נוטל אני עמי חלק ניכר מתיקי המתים והולך הביתה.

בבית אין איש. אלעזר אביך נסע לבית־הבראה. בדרך אכלתי חומוס ופיתה. משהו מכביד על נשימתי. מעיק על חזי. אני משתרע על מיטתי…'

[ז]    🔗

כאן נפסק מכתבו של אהרון תורן אל ברוריה גפן. אולם, מתוך עיון בחומר מיוחד, שמסיבות שונות עדיין לא הגיעה השעה להרחיב את הדיבור על טיבו, רשאים אנו להסיק מסקנה ודאית שבאותו מעמד, או ביתר דיוק: באותו משכב, כלומר בשעה שבאותו יום המתואר ביומנו שכב לפוש, חלם חלום. ואף־על־פי שלא העלה את חלומו על הכתב, הרי החומר שהזכרנוהו לעיל מאפשר לנו לשחזר חלום זה כמעט על כל פרטיו ופרטי־פרטיו.

בחלומו ישב בכורסה גבוהה – כורסתם של עובדי בנקים שמאפשרת להם לדבר עם הלקוחות מעבר לדלפק בלי לעמוד על רגליהם – מול מכונה הדומה למרכזיה ענקית של טלפונים בעלת מיליונים תאים. על אוזניו נתונות היו אוזניות, וחוטים לאין ספור נתמשכו מהם אל כל תא ותא ממיליוני התאים של המכונה הדומה למרכזיית טלפונים. מעל למכונה התנוססו שני לוחות, שתווי־נגינה חרותים באבניהן ועליהם סוככות, כעל ארונות־קודש בכמה בתי־כנסיות, דמויות של שני כרובים. שרפים, שרפי קודש. שש כנפיים, שש כנפיים לאחד… ואף כי בשתיים מהן יכסה פניו אין מעשה הכיסוי שלם, שכן דווקא שתי כנפיים אלה עשויות חומר שקוף ומבעדו נראים פרצופיהם של השרפים: אחד רזה, ממושקף שפניו ליאות וחיוורות והרוחניות שוכנת עליהן, והאחר בעל מצח נמוך, עיניים שחורות וערמומיות, שיער דליל אבל ארוך ומסורק אחורה ושפם עבות אפרפר מכסה את שפתו העליונה ומחפה קימעה על אורכו ועל גסותו של החוטם. ראשיהם של הכרובים סמוכים זה לזה, פיו של בעל השפם צמוד אל אוזנו של החיוור ולואט לתוכו בהורותו בשתי כנפיו, המיועדות כנראה למעוף, על שני הלוחות:

‘תווים אלה תווי־נגינה הם שהמכונה חייבת לבצעה. כל אדם ואדם במדינתנו יש לו תא במכונה זו, וכל פעולה של אותו אדם מקרינה גלים אלקטרומאגנטיים שהתא הופכם לצלילים. כל הצלילים כולם מרכיבים את ההארמוניה שבמנגינה. ואם אדם זה’ – עתה הורה בכנפו על אהרון תורן – ‘קולט צליל צורם לוחץ הוא על כפתור מסוים ברגלו השמאלית (כל עצב ממליוני העצבים שבגופו מכוון אל בהונות רגליו ומחובר באמצעותו אל כפתור מיקרוסקופי המקביל לילוד־אשה שבארץ זו) והאדם חוזר למוטב’.

‘עד אנה?’ – שאל הכרוב בעל הפנים הליאות.

‘עד אשר תתמלא כרסנו צלילים ותתפקע’.

‘ואז?’

‘אז תהיה זאת התפוצצות אדירה פי כמה מפיצוץ האטום ההיולי. רוח אנוש תתפוצץ, תכחיד את כל האטומים על גרעיניהם וחגורותיהם, את מערכות השמש והערפליות ותחת אלקטרונים וערפיליות יימלא החלל צלילים וסימפוניות’.

המשופם פרץ בצחוק. היה זה צחוק גס אך קולו קול באריטון דראמאטי או באס… קול אמנותי… מעובד… כצחוקו של שאליאפין ב’שיר הפרעוש'. חחחח…

האומנם שיר הפרעוש נוסח שאליאפין הוא שחרות על הלוחות בצורת תווי־נגינה?

[ח]    🔗

למחרת היום התעורר אהרון עם הנץ החמה. ישן היה עד הבוקר בלי שפשט בגדיו. עתה קם, התגלח, התקלח, שתה קפה והלך ברגל אל משרדו. ההליכה ארכה כשעה ואף־על־פי־כן הפעם שלא כדרכו הקדים לבוא. מיד הוציא את התיקים המתים שלקחם אתמול לביתו ועתה החזירם למשרד. נטל אחד מהם ועיין בו. השם: אברהם גרבינסקי. תיק מוזר! בשלוש־עשרה השנים האחרונות הגיע סכום הצעדים למספר אפס. פירושו של דבר שמר אברהם גרבינסקי לא צעד צעד אחד שלוש־עשרה שנה. אם לא התיק הרי לפחות האדם מעורר סקרנות.

אהרון התחיל מדפדף בו: יליד 1916. המקצוע: מהנדס דרכים. ודאי נוסע כל ימיו בג’יפ ואינו יורד ממנו. ובכל זאת כוזבים הדו"חות. אף צעד אחד? כלום ייתכן הדבר? תעודה רפואית: ברומית. המלים אינן ידועות לאהרון. עוד תעודה: Cerebrie Haemorage – שיתוק. שלוש־עשרה שנה. צחוק הגורל: מהנדס־דרכים רתוק למיטתו.

טפסים, טפסים, טפסים.

עלה מפולניה בשנת 1949. נפל למשכב 1950. נשוי. מסכנה האשה. אולי פטירה זו תגאל אותה. מתי נפטר? אהרון דפדף במהירות. היכן תעודת־המוות? איננה. ביד מנוסה פשפש בין הניירות ובעין אמונה חיפש את הטופס המוכר. אין. תעודת־המוות איננה. אהרון תורן חייג בטלפון פנימי:

‘בכר?’

‘כן. בוקר טוב, מר תורן’.

‘בוקר טוב. תראה, בכר, מדוע אין תעודת־מוות בתיק…’ – תורן הציץ בעטיפה – ‘תיק שש שמונה אחד…קו… בית…קו… שש תשע שבע ארבע’.

‘מה השם?’

'גרבינסקי… זכור לך?"

‘אני בא תיכף ומיד, מר תורן’.

בכר הופיע כעבור שתי דקות. פרצופו כחוש, כתפיו צרות ובעיניו דאגה מתמדת. זה לו כשלושים וארבע שנים שבכר עובד בשירות הממשלה. בעוד שנה ייצא לגימלת זיקנה.

‘מה יש, בכר?’

‘זה טעות’.

‘מה טעות?’

‘את התיק שלחו לך בטעות’.

‘אם כן, התיק אינו תיק מת?’

‘לא. לא מת. עזרא ראה שלושה־עשר דו"חות מאופסים וחשב ש…’

‘אתה רוצה לומר שאברהם גרבינסקי חי?’

‘כן’.

קשה להסביר את סיבותיו של הרוגז שתקף את תורן ושינק את גרונו, שהרי העניין עניין פעוט היה, ולא אחת היה משתרבב ‘תיק חי’ בתיקיו המתים. הפעם פרץ משום־מה בצעקת זעם:

‘קח את התיקים והסתלק! ובפעם הבאה אל תשלח לי תיקי אנשים חיים! זה לא תפקידי. יש די אנשים במשרד בשביל תיקים חיים’.

בכר נטל את התיק ופרצופו הצהוב הוריק. הוא נסוג לאטו אל הדלת, וכשיצא סגרה אחריו ברכות ובעדינות.

כעסו של תורן לא שכך. הוא רגז על שאברהם גרבינסקי (גרבינסקי… גרבינסקי… – מלמל לעצמו – השם מוכר לי… גרבינסקי) על שאברהם גרבינסקי עודנו חי, אף שזה שלוש־עשרה שנה רתוק הוא אל מיטתו. ועוד יותר רגז על עצמו שרוגז הוא על אברהם גרבינסקי, שלא היה בשבילו אלא אחד ממיליוני התיקים, והנה הוא חי ומתענה, ועל ששפך את זעמו על אדם עלוב בשל טעות פעוטה.

הוא הדליק סיגריה והעמיק לשאוף לקרבו את עשנה. עם השאיפה קמה וניצבה בפניו מכונת המוסיקה הדומה למרכזיית־טלפונים ענקית, שראה הלילה בחלומו. עתה עמדה לפניו המכונה כקיר שצמח מארץ. עיניו סקרו את כל אביזריה, פרטיה ופרטי־פרטיה: הברגים, החוטים, התאים, חיטוב גופיהם של הכרובים ותווי־הנגינה שעל גבי הלוחות. אילו היתה מצלמה בידיו היה מצלם מה שנתגלה עתה לעיניו. לא, לא היה מצלם גם אילו היתה מצלמה בידיו. עדיין לא נוצרה המצלמה, שבה ניתן לצלם חזיונות־רוח. אף לא מנגינות המזמזמות באוזן. ומנגינה זו המזמזמת באוזן והחרותה על הלוח, אינה ‘הפרעוש’ נוסח שאליאפין. לא ולא. זוהי הארמוניה השלמה ביותר… מעין שלימות שמוצארט הגיע אליה ביצירותיו הנשגבות ביותר… רק בהן…

אהרון כיבה את הסיגריה שהיתה בפיו ומיד הדליק אחרת. פסע כמה פסיעות בחדר וחזר אל כורסתו.

‘עלי להנציח מיתקן זה ויהי מה. לפחות לרשום אותו, לציירו, לתארו! עכשיו! בזה הרגע’.

לפתע חש בקרבו את היכולת לשרטט את המיתקן בדיוק מדעי, על כל חוטיו, ברגיו, תאיו, כרוביו לוחותיו ותוויו, להעלותם על הכתב אם בצורת תרשים ואם בצורת ציור, אם בתווי־נגינה אם בנוסחאות מאתימאטיות, אם כדו"ח על חלום שנחלם ואם כשיר על חוויה שנחוותה. על שולחנו לא היו כלי־כתיבה מחוץ לעט־נובע כדורי. טילפן למנהל המשק וביקש שיובאו אליו שני גיליונות־נייר גדולים במשבצות קטנות, סרגל, עיפרון אדום ועיפרון רגיל. אין תימה אפוא שעוזרו, שנכנס אל החדר לאחר שעה קלה, נדהם בראותו את אהרון תורן משרטט קווים ארוכים וקצרים, דקים ועבים, בוזק נקודות ועיגולים לתוך משבצות ורושם מספרים, תווים ומלים בעירבוביה. אם דיאגראמות הן אלה הרי יש מי שייטיב ממנו לעשותן, ואם סתם רישום של נתונים, שתורן היה רגיל לערוך לעצמו, מה עניין תווים לכאן? קודם שהיה סיפק בידו להעיר משהו נתן בו תורן מבט זועם של אדם שמטרידים אותו, כשהוא שקוע ראשו ורובו בעבודתו.

‘מה יש?’

בדרך כלל היה תורן מסביר פנים לחבריו בעבודה. על אחת כמה וכמה לעוזריו, ובייחוד לעוזר זה שהיה עוזרו הראשי. הפעם קצרה רוחו כלפיו עד כדי גסות.

העוזר הושיט לו נייר.

‘מה זה?’ – שאל תורן בלי שהביט בנייר.

‘שאלון’.

‘איזה שאלון?’

‘שאלון אישי’.

‘של מי?’

‘של עובד חדש שנשלח מלשכת העבודה’.

שוב נח מבטו של העוזר על השרטוט. זעמו של תורן, ששכך תוך כדי עבודה על שחזור מכונת החלום או חלום המכונה, צף ועלה מחדש. שוב הציף את חזהו ושינק את גרונו. עוד רגע יפרוץ החוצה וינחת על ראשו של העוזר. אימץ תורן את כל כוחותיו כדי למשול ברוחו. הוא שאל בנחת:

‘מה שמו?’

‘זכריה מלאכי’.

פרש תורן את השאלון על גבי השרטוט וניסה לעיין בו. יליד הארץ. בן שלושים. שירת בצבא הבריטי בימי מלחמת־העולם ושוחרר בדרגה מסוימת של נכות.

‘לקבל!’ פסק תורן

‘אני… חושב שאינו מתאים’ – ניסה העוזר להתנגד – ‘אולי רוצה אתה לראות אותו?’

‘לא’.

‘אם תראה מובטחני שתשנה את דעתך’.

‘לא. עלינו לקלוט מספר מאכסימאלי של עובדים שנפגעו במלחמות’.

‘הוא מסוגל בקושי לכתוב שורה אחת’.

שוב הציץ תורן בשאלון. אמת: כתב היד לא היה מן הרהוטים והנאים ביותר. זעמו הלך וגבר ואל הזעם נוספה בת־לוויתו הקבועה: העקשנות. במאמץ אחרון לכבוש את כעסו העלה חיוך על פניו ואמר:

‘כסבור אתה שגאונים יבואו אליך לתייק ניירות בתיקים’.

העוזר הוא שפקעה סבלנותו. נטל את השאלון ושאל חדות: ‘ובכן, לקבל?’

‘כן’ – פסק תורן שנית מתוך הרגשת רווחה על שהנה־הנה עומד הוא לחזור אל שרטוטיו.

‘You are the boss!’

העוזר יצא.

תורן צעק בעקבותיו:

‘דרך אגב, רוב הגאונים אף הם ניחנו בכתב־יד גרוע ביותר. ראית את כתב־ידו של איינשטיין?’

ספק אם שמע העוזר את דבריו.

[ט]    🔗

כעבור חצי שנה לערך ישב אהרון תורן מעברו השני של שולחן־כתיבה משרדי מול אשה כבת ארבעים, שעיניה עמוקות וצלולות ופניה דומות למאדונות איטלקיות בתקופת הריניסאנס. ואף כי פניה דומות היו לדיוקנאות מעשה־ידי אמנים ממאות רחוקות, היה חיוכה טבעי ושובה־לב. היתה זו הגברת אירמה דונקל, מנהלת המכון להבראת הנפש.

להטו הדומם של שרב ירושלמי בצהרי יום קיץ גבר על המאוורר הרועש. הגברת אירמה המתינה עד שתורן סיים לקנח את הזיעה מפניו. לפני שהחזיר את הממחטה אל כיסו, שלה מתוכו אקדח קטן – שהיה מתקרא פעם בשם אקדח נשים – והניחו על השולחן.

רגע נתבזק נצנוץ של תדהמה בעיניה של הגברת דונקל, אך מיד כבה. חיוכה הכובש התפשט בכל החדר.

‘להגנה עצמית?’

‘כן.’

היא נדה בראשה כמי שאומר: נהירים לנו דברים אלה.

‘ובכן, מר תורן’ – פתחה בלבביות – ‘בדקתי את העניין. זכריה מלאכי היה בטיפולנו כבר לפני חמש שנים’.

עכשיו חייך גם תורן, אף שלא נתברך בחיוך שובה־לב.

‘לדאבוני’ – אמר במיטב האלגאנציה שהיה מסוגל לשוות לדבריו ־ ‘אין ביכולתי לתת לכם את המחמאה כי טיפולכם הוכתר בהצלחה יתרה’.

‘הוא לא סיים את הטיפול’.

‘ולו סיים?’

‘אין אנו עוסקים בהשערות. ספר, מר תורן’.

‘בקיצור או בהרחבה|?’

‘מתוך נסיוננו נוכחנו לדעת כי הנחיות מסוג זה אינן יעילות. תשיח לנו את הדברים כפי שיקלחו מפיך. משום כך הטרדתיך לבוא לכאן ולא ביקשתי ממך מכתב’.

‘תודה’.

תחב תורן ידו בכיס חולצתו והוציא פתק. חיוכה של הגברת דונקל נזדהרר במשנה לבביות.

‘אדם מסודר אתה, מר תורן’.

‘לא. פשוט איני סומך על זכרוני’.

עיין בפתק ופתח:

‘ובכן, ראשיתה של הפרשה לפני חצי שנה. זכריה מלאכי נתקבל במשרדנו כתייק. אמנם, מן הרגע הראשון לא עשה רושם חיובי ביותר, אף־על־פי־כן החלטתי לקבלו בעיקר על שום נכותו שנגרמה לו במלחמת־העולם. כמנהלו האדמיניסטראטיבי של אגף התצעודת מוטלת עלי לכאורה משימה אחת ויחידה: דאגה למהלכה התקין ולביצועה של עבודת האגף. ואולם אני איני מוכן להצטמצם בתפקיד זה. סבור אני כי אחת מחובותיו של מנהל משרד גדול ממשרדי ממשלה היא לנצל את האפשרויות הניתנות לו לשקם בני אדם. שתי המשימות אינן עולות, כמובן, בקנה אחד ומתנגשות זו בזו’.

היה יום שרב כבד. דוק עייפות נפרש על עיניה. אהרון השתתק. הדוק הוסר. גברת דונקל התנערה.

‘דרך אגב’ – אמרה – האם ידוע לך כי נכותו של זכריה מלאכי נגרמה לו במו ידיו מתוך ניסיון להשתחרר מן הצבא? הוא חיטט באוזנו במסמר חלוד. הדבר גרם להרעלת דם, שהביאה לחבלה חמורה בשמיעתו'.

‘כן, אבל דבר זה נודע לי זמן רב לאחר שנתקל לעבודה. במאמץ כלשהו היה לאל־ידו למלא את תפקידו הפשוט בדרך משביעה רצון בהחלט; סוף־סוף אין זה מסובך ביותר לנקב ניירות ולהשחילם על ברזלים שבתך תיקים. בתקופה הראשונה של עבודתו היתה התנהגותו למופת: שקט, ממושמע, נכנע, שש למלא הוראות. עד אשר יום אחד חלו שיניים במחלקה. אשה נתמנתה מנהלת הארכיב. מאז שולח הרסן מפניו’.

שוב נדה הגברת דונקל בראשה ניד של הבנה. הפעם לא נעם משום מה לתורן ניד־ראש זה.

‘אינני פסיכולוג, גברת דונקל’ – העיר – ‘אני מספר רק עובדות. ובכן, שולח רסן מפניו. כמעט לא עבר שבוע בלי התפרצויות והשתוללויות. ואני הייתי היחיד שיכולתי לרסנו’.

‘לא ניסית לפטרו?’

‘לא’.

‘מודע?’

‘כבר אמרתי לך: אינני פסיכולוג. קביעה זו כוחה יפה גם לגבי יחסי אל עצמי. עובדה היא שלא ניסיתי לפטרו. אדרבה, ניסיתי להרגיעו ובכל מקרה ומקרה הניסיון עלה יפה. שעות תמימות בזבזתי עליו…’

‘בזבזת?’

עכשיו מתברר שבזבזתי. מכל מקום, הקדשתי לו שעות ותמיד היה יוצא ממני שקט ורגוע'.

‘האם לא הרגשת סימני מגאלומניה?’

‘מה?’

‘שגעון גדלות’.

כשם שניד־הראש האחרון לא נעם לתורן כך חש אי־נוחות גם לשמע שאלה זו.

‘שגעון גדלות?’ – נתהרהר קמעה ואולי השים עצמו מתהרהר – ‘לא’.

‘האם אף פעם אחת לא צווח: במה אני גרוע מבן־גוריון?’

תורן נזכר: אכן לא אחת צווח כך. משנזכר באלה נזכר גם בשרטוט שהיה מונח על שולחנו שלו, בשעה שעוזרו הגיש לו את שאלונו האישי של זכריה מלאכי.

‘לא. לא צעק’ – נפלט מפיו.

הפעם לא נדה גברת דונקל בראשה.

‘נמשיך, מר תורן’ – הפטירה בליאות־מה. הדוק לא נפרש על עיניה, אך פניה קדרו במקצת.

‘לפני כחודש ימים יצאתי לחופשה. יום אחד הוזעקתי אל המשרד. מלאכי הזמין את המנהלת לקולנוע ומשסירבה סטר על פניה. פיטרתיו. מאז מאיים הוא עלי בכל יום, מאיים להרגני. מאיים דווקא עלי ומכריז כי עומד הוא להרוג דווקא אותי’.

‘זה מובן’.

‘מה מובן?’

‘מובן שהוא מאיים דווקא עליך. עד כה היית לו המשענת היחידה: האהוב, הקרוב, האב. עתה אתה הוא האויב מספר אחד. מאלוהים הפכת לשטן’.

‘תסביך אדיפוס?’

חיוכה הכובש של הגברת דונקל נעשה אמהי־אפיטרופסי.

‘לא בדיוק. מהי הצורה שבה הוא מאיים עליך?’

‘בטלפון.’

‘ובכן…’

‘זה הכול’.

‘בחרת אפוא לקצר את דבריך’.

‘אין לי מה להוסיף’.

‘קצת פרטים על השיחות ביניכם’.

‘כמעט תמיד הייתי אני המדבר והוא הסתכל בי בהערצה גלויה’.

הגברת דונקל לא חייכה. היא צחקה בקול רם.

‘אמרתי לך שאינני פסיכולוג’ – התנצל תורן במבוכת־מה.

‘פנית למשטרה?’ – שאלה הגברת דונקל לאחר שכבשה את צחוקה.

‘כן. המשטרה ציידה אותי באקדח זה’ – הוא החזיר לכיסו את האקדח שהיה כל שעת השיחה מונח על השולחן – ‘כל עוד לא ביצע ולא ניסה לבצע את איומו אין עילה למאסר. המשטרה היא שהפנתה אותי אליכם. נאמר לי כי בידיכם הסמכות להכניסו למוסד’.

הגברת דונקל קמה.

‘אנחנו נעזרו לך, מר תורן’ – עיניה נצטללו כמי בריכה ביום שמש – ‘כלומר לא לך, כי אם לזכריה מלאכי’.

‘תודה’.

היא ליותה אותו עד הדלת.

כשיצא תורן מן הבנין היתה רוחו טובה עליו. דומה היה כי גם השרב שכך קימעה. תחב אהרון יד בכיסו כיד ליטול אל ממחטתו. נתברר כי הממחטה¹⁰ היתה בעומקו של הכיס והאקדח מעליה. הוציא את האקדח ונתנו בכיס אחר. לאחר־מכן שלה את הממחטה וקינח את מצחו.

באה דמותו של זכריה מלאכי ועמדה לנגד. פניו ארוכות־חיוורות, עיניו כעיני כלב – נאמנות ומשטמה, הכנעה ושנאה, מסירות ותאוות־טרף משמשות בהן בעירבוביה. שיניו מלבנים מוארכים, ודומות הן לאבני משחק הדומינו בשל כתמי השחור שעליהן. כן, דמותו של זכריה מלאכי עמדה לנגדו ספק בהקיץ ספק בחלום. אלמלא אירע מה שאירע היה לבו סמוך ובטוח כי בחלום ניצבה עליו הדמות.

פתע חש בעורפו. מהלומה קהה־כבדה הונחתה על ראשו והחמה היוקדת לקתה.

[י]    🔗

בבית־החולים, בעוד גולגלתו חבושה, ביקש תורן שיביאו לו מדרש רבא. סירבו לו מתוך נימוק שהקריאה אסורה עליו. גם כשהתירו לו את הקריאה ציוו עליו לקרוא שבועונים מצוירים וספרי בלשים, ומנעו ממנו כל ספר שקריאתו כרוכה במאמץ.

היה אפוא מחבר מדרשים בהגיגי־רוחו. קצתם העלה על הכתב והרי אחד מהם:

‘ונמר עם גדי ירבץ (ישעיהו י"א, ו') אמר רבי אהרון: עד שיזדווגו ותצא מהם בריה משונה זו שהיא נמר וגדי כאחד. ושמא אדם מישראל הוא בריה זו שנאמר אביך האמורי ואמך חתית (יחזקאל ט"ז, ג') אמר רבי תורן: חס ושלום. אלא במה עסקינן? בגדי שהקדוש־ברוך־הוא בחן בו את משה רבנו בצאן’.

 

פרק רביעי: מינהל    🔗

[א]    🔗

כשיצא תורן מבית־החולים כתב לממונים עליו כי המציאות הוכיחה, שאינו מסוגל לשמש מנהל משרד וביקש שיפטרוהו מתפקידיו המינהליים.

המנהל הכללי קראהו לראיון. הוא אמר:

‘החלטנו לשלוח אותך לאוניברסיטה’.

‘שהיתי באוניברסיטה לפני עשרים שנה’.

‘עכשיו תשהה עוד פעם: תלמד מינהל’.

שאל תורן:

‘זוהי הוראה או הצעה?’

‘הגדר כפי שתרצה’.

‘האם זו חובה או רשות?’

‘חובה’ – פסק המנהל.

תורן הלך ללמוד את תורת המינהל. שמע הרצאות, עמד בבחינות וכתב עבודות על ארבעה נושאים: תקשורת, חוק, מנהיגות ועוצמה. כל תלמיד כתב עבודה אחת על כל נושא, ואילו אהרון תורן כתב שתי עבודות על כל נושא. האחת נועדה לפרופיסור הנוגע בדבר והשנייה למגירה. אלה שנועדו לפרופיסורים נמסרו לתעודתן והוערכו כראוי, לשבט או לחסד. אלה שהוצנעו במגירה מוגשות להלן לקורא, מהן ככתבן מהן בלוויית הערות־שוליים.

[ב]    🔗

תקשורת

מערכון מאת אהרון תורן

תמונה ראשונה

עמרמי: (ממושקף, לבוש מקטורן מהוה, זקנקן משולש משתלשל מסנטרו. לפני קתדרה. הוא מרצה).

הצליל הוא קול. וקול פירושו תנודות מיכאניות המתפשטות במימצע גשמי – בגאזים, נוזלים וחומרים מוצקים – ונקלטות באוזן. מהירות התפשטותן של תנודות הקול – לשון אחר: גלי הקול – שונה במימצעים שונים. באוויר, בתנאים רגילים, המהירות היא שלוש מאות ושלושים מטר לשנייה. אוזן האדם מסוגלת לקלוט תנודות שתכיפותן היא מעשרים עד עשרים אלף לשנייה. תנודות שתכיפותן פחותה מעשרים (אינפראקול) או עולה על עשרים אלף לשנייה) (אולטראקול) אין האוזן האנושית קולטתן. תורת הקול מתקראת אקוסטיקה.

תמונה שנייה

(גן אילנות ענפים. על אחד הענפים יושב זמיר ומזמר. הצלילים מטפטפים מפיו כקצף. בועה אחת ניתקת מן הקצף ומתרחקת. ככל שהיא מתרחקת הריהי גדלה והולכת עד שהיא לובשת צורה של אליפסה. כל הרוצה יכול להבחין בה גם שרטוטים של דמות אדם, אולם הבחנה זו אינה חובה אלא רשות).

הצליל: (משתעל בדומה לעמרמי בתמונה האחרונה שבדראמה זו).

הזמיר: א?

הצליל: סליחה…

הזמיר: אני מבקש שתשתוק בזמן שאני שר.

הצליל: אבל…

הזמיר: אתה צליל. ונגזר עליך למות בו ברגע שאני חדל לשיר.

הצליל: לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה.

הזמיר: (מתכעס. מקנח בקליפת ענף את קצף הצלילים, פולט ממקורו רקיקה רגזנית לעבר הצליל, פורש כנפיו וטס).

תמונה שלישית

(מונולוג)

הצליל: להיות או לא לחיות זאת היא השאלה.

תמונה רביעית

(תזמורת פילהרמונית. הצליל דמותו בועה סגלגלת עם רשות להיראות כמשהו הדומה לאדם. דמות זו לא תשתנה בכל מהלך הדראמה. הצליל מרחף על פני כל כלי המיתר, ולעתים חודר אפילו אל תוך לועותיהם של כלי הנשיפה. כל אימת שהצליל נוגע במיתר מופיעה דמותו של אחד המאזינים. רצוי מכלול של טיפוסים שונים מכל הגילים, המינים והגזעים. אם יקשה לארגן נציגות כזאת אפשר להסתפק בקיבוץ גלויות, ובמקרה הגרוע ביותר – ביאשה חפץ. ליד יאשה חפץ [או אחד המאזינים כמוצע לעיל] מתייצב רופא בחלוק לבן. בידו מזרק. הוא נועץ את המחט באוזנו של יאשה חפץ או אחד המאזינים כמוצע לעיל – והלה פולט צעקת־אימים.

כל המנגנים עוזבים את מקומותיהם ואת כליהם ורודפים אחרי הצליל. הצליל בורח. מופיע שוטר, כלב ומשרוקית. הצליל מצטנף, מתכווץ ונכנס אל תוך המשרוקית. המנגנים חוזרים למקומותיהם, נוטלים את כליהם וממשיכים בנגינה. צליל יוצא מתוך המשרוקית, מתנשם ומקנח את זיעתו).

הכלב: (זוקף אזניו, מותח צווארו ועומד במצב של דריכות) אותי לא תרמה!

הצליל: איני מבין, אדוני הכלב. הבהר נא את דבריך.

הכלב: בחפץ־לב. (מורה ברגלו הקדמית על המנגנים ועל קהל המאזינים) הם סבורים שהלכת לעולמך משום שאוזנם אינה קולטת קול שתכיפותו עולה על עשרים אלף תנודות לשנייה. לא כן אוזני. אוזני קלוט תקלוט. ויודע אני שאתה חי וקיים אלא ששוב אינך קול אלא אולטראקול.

(המשרוקית שורקת. הכלב מזנק. הצליל בורח).

תמונה חמישית

(הגבול בין האטמוספירה לשאר הספירות. אנרגיות משוטטות בדמות משמרות גבול. הצליל עומד לגנוב את הגבול).

קרן אור: מי שם? עמוד!

הצליל: סליחה, מותר לעבור?

קרן אור: לא.

הצליל: מדוע?

קרן אור: משום שאתה זקוק למימצא¹¹ חומרי: לגאז, לנוזל, לחומר מוצק. צעד אחד מחוץ לתחום האטמוספירה ואתה אבוד.

גל אלקטרומגנטי: מה אתה מדבר שם? דפוק אותו!

קאלוריות חום: (בדמות חיילת־חן. הקול ערגוני) הניחו לו.

קרן אור: (מחייך) שלום, חבוב.

(גל אלקטרומגנטי דורך על רגלו של קרן־אור. דוק: קרן־אור היא זכר. קרן אור נרתע. גל אלקטרומגנטי מחבק את הקאלוריה. נשמע רשרוש בלתי מוגדר. הצליל מתחמק ועובר את הגבול).

תמונה שישית

(הצליל מתעופף באחד המחנות של צבא השמים. לעומת גודלם של המאורות הריהו נראה פעוט ודומה ליתוש. לפי כל הסימנים הוא עוקץ, שכן לאחר שהוא נח על פניו של כוכב השביט, מנפנף הלה בזנבו ומנסה לגרשו. הצליל מתיישב על מאור אחר. הואיל ולמאור זה אין זנב, נבצר ממנו לגרש את הצליל. הוא מתפתל ומתעוות וניכר בו שהוא סובל קשה. לבסוף פוקעת סבלנותו והוא מסתחרר בקצב מהיר ביותר. הצליל עוזב אותו לנפשו ופורח אל כוכב אחר – אף הוא, כמובן, בלי זנב. מעשה המאור הקודם חוזר ונשנה. בסופו של דבר מסתחרר כל צבא השמים באותו קצב).

הצליל: (מתייצב במרכז השמים) חחחחחח!

תמונה שביעית

עמרמי: (בלבוש של פועל בעל הכרה מעמדית בולטת לעין. קורא מתוך עיתון רוסי).

אסטרולוגיה. תורת שקר שנולדה בימי קדם. התורה מנסה לנבא מאורעות ארציים על־פי מצבם של גרמי השמים (בעיקר של כוכבי־הלכת). האסטרולוגיה מנוצלת עד ימינו אנו בכמה מדינות רכושניות לטובת ענייניה של הבורגנות. בארצות־הברית, למשל, יוצאים לאור עיתונים אסטרולוגיים ולוחות־שנה אסטרולוגיים, שתכליתם לרמות את ההמונים.

תמונה שמינית

(ההמונים המרומים מתגעשים)

העיתון האסטרולוגי: (מנסה להרגיעם) רבותי! יש סתירה לוגית – קונטראדיקציה פנימית – בהאשמות שאתם טופלים עלי. אם מסיבות בלתי־צפויות מראש נשתנה מהלכם של גרמי השמים – דבר שכולנו עדים לו – ומתוך כך נתבדו ההורוסקופים שלכם אות הוא, שכל עוד נמשך המהלך התקין היתה האסטרולוגיה תורת אמת. שינוי בסדרי בראשית משמש את כל המדעים, רבותי, לא רק את האסטרולוגיה… הרי שלא אתם המרומים אלא¹² אני.

(ההמונים אינם משתכנעים. הם מסתערים על העיתון וקורעים אותו לגזרים).

תמונה תשיעית

עמרמי: לבוש פראק שחור, מכנסי פסים, אפודה לבנה ועניבת פרפר אדומה, פולט שניים־שלושה שיעולים ומדקלם ברצ’יטאטיב אטי ובפאתוס):

ואני, רבותי, מקטנות עוד ידעתי

כי בג’ונגל המוסיקה חי גם הפיל…

רק חיפשתי נוסחה, שאינה מאתימאטית,

לקיום הנקרא באקוסטיקה צליל.

(מחיאות־כפיים סוערות)

[ג]    🔗

החוק

מסה מאת אהרון תורן

מאחר שבימינו פותחו מכשירי־הקלטה ומכשירי־השמעה, הקולטים צלילים ומשמיעים אותם בדרך מיכאנית, עמד פלוני והקליט את שירת הזמיר. דבר זה נודע לבעליו של הגן, שבו שכן הזמיר, והלה הגיש תביעה המשפטית מתוך טענה שהגן על כל אשר בו שייך לו, וזכות־היוצרים בשירת הזמיר שמורה לזמיר עצמו. כיוון שהזמיר נמצא בגנו הריהו קניינו של התובע, מכאן שגם שירתו של הזמיר היא קניינו ולפיכך הוא, כלומר התובע, הנו בעליה של זכות־היוצרים בשירה זו. לעומתו טען סנגורו של הנתבע כי שירת הזמיר לא השתנתה מיום שהזמיר פצח רינה, כלומר אלפים או מיליונים שנים. מכאן שאותו זמיר שבגן אינו מחברה של הנעימה שהוקלטה אלא מבצעה בלבד, וכל המצוי אצל חוק ומשפט יודע כי אין לאמנים מבצעים זכות־יוצרים ביצירות המוסיקאליות המבוצעות על־ידם. אשר למלחין, כלומר למחבר – הרי אף אם נניח שאי־פעם היה קיים במציאות מחבר כזה – ודאי לנו שעברו למעלה מחמישים שנה מיום מותו, ואין זכות־יוצרים מתקיימת ביצירה אלא עד חמישים שנה מיום מותו של יוצרה.

השופט קיבל את נימוקי הסנגוריה, הכריז על השירה כעל נחלת הכלל וזיכה את הנאשם.

[ד]    🔗

עוצמה

מעין מסה מאת אהרון תורן

איליה איליץ' אובלומוב היה בעל אחוזה באחת מפינותיה הנידחות של רוסיה רבתי. לידתו בכפר רוסי בתחילת המאה הי“ט ומותו באחד מפרברי ס”ט־פטרבורג, בירתה של רוסיה, באמצעה של אותה מאה. מיום הולדתו ועד יום מותו נהנה מיגיע כפיהם של האיכרים הצמיתים במשטר של עבדות־למחצה, שהיה נהוג ברוסיה בימים ההם. תוצאותיה של טובת־הנאה זו היו: תפנוקים, בטלה, עצלות, זלילה, שעמום וחולמנות. את מרבית ימיו בילה על ספתו: שוחח עם שכנים ועם אורחים, תיכן תכניות, בנה בניינים פורחים באוויר, רב עם משרתו וחלם חלומות. לימים התאהב בעלמה ששמה אולגה, נציגה טיפוסית של סוג ‘הנשים הרוסיות’ בספרות הרוסית, שתחילתם בטאטיינה לארינה של פושקין וסופן מי ישורנו. כל מי שמכיר את הגיבורות הללו אינו זקוק להסבר; מי שאינו מכיר אותן יפנה אל הספרות הרוסית וימצאן בספריהם של טורגנייב¹³, נקראסוב, ויש אומרים אף של טולסטוי ודוסטוייבסקי, ואפילו בספרותה של רוסיה הסובייטית. הואיל ואנו עוסקים כאן באובלומוב ולא בנשים רוסיות, אין אנו רואים צורך לפרט את תכונותיהן המקסימות בחומר וברוח, בגוף ובנפש. אולגה החליטה למשות את אובלומוב מיוון העצלות והבטלה ורפיון החושים, אך כל מאמציה עלו בתוהו. לאחר התעוררות בת־חלוף חזר אובלומוב ושקע בטין של הזנחה רוחנית וגופנית, ושוב בילה את ימיו שרוע על ספתו והוזה הזיות תפלות, אלא שהספה עצמה יחד עם דירתו של אובלומוב הועתקה מרחוב מרכזי של פטרבורג הבירה לאחד מפרבריה. אולגה נישאה לשטולץ – ידיד־נעוריו של אובלומוב, איש־מעשה, סוחר, תעשיין שופע מרץ, רוסי־למחצה וגרמני־למחצה. אובלומוב מצא את מותו מזלילה יתרה, ומשרתו הנאמן – אף הוא מעין אובלומוב במהדורה איכרית־משרתית – התחיל מחזר על הפתחים ומקבץ נדבות. לפני מותו התנוון אובלומוב האציל וירד פלאים עד שהתנה אהבים עם בעלת דירתו, אשה מפשוטי העם שהאכילתו, שימשתו, וטיפלה בו עד יומו האחרון. בסופו של דבר נשא אותה לאשה. אלה תולדות אובלומוב. מרביתם שכיבה על ספה מיעוטן טיול בשדרה שבגן. חיים שחלפו ללא פעלים ובאפס מעשה. אף־על־פי־כן משתרע תיאורם על פני חמש מאות עמודים ומעלה, שכן אובלומוב זה לא היה ולא נברא אלא משל היה, גיבורו של רומאן, פרי־עטו של מספר רוסי בן המאה הי"ט איבאן גונצ’ארוב. ברם, אף־על־פי שלא היה ולא נברא היה לאחד האישים המפורסמים ביותר ברוסיה החל בשנות הששים ואילך. על שום מה? נחטט קימעה בדברי הביקורת שנכתבו על ספר זה שמא נמצא בהם תשובה לשאלתנו.

המבקר הרוסי דוברוליובוב, בן המאה הקודמת: כותב לאמור: ‘סיפור מעשה המתאר כיצד שוכב וישן אחד נרפה בשם אובלומוב, ואפילו הידידות והאהבה אין בכוחן להקימו, ודאי שאינו סיפור בעל חשיבות מרובה. אולם בסיפור זה נשתקפו חייה של רוסיה, בו נגלה לעינינו טיפוס חי וקיים של רוסי בן־זמננו, והוא מעוצב בקפידה ובנאמנות למציאות שאינה יודעת רחם. בו נאמרה המלה החדשה של התפתחותנו החברתית, והיא נאמרה בבהירות, בתוקף וללא תקוות ילדותיות, אך מתוך הכרה מלאה של האמת. מילה זו – אובלומוביות. היא משמשת מפתח לפתרון של תופעות רבות בחייה של רוסיה, והיא שמשווה לרומאן של גונצ’ארוב חשיבות חברתית רבה לאין־ערוך מזו שבכל סיפורי ההוקעה שלנו. בדמותו של אובלומוב ובכל אותה אובלומוביות רואים אנו יותר מסתם יצירה פרי כשרון גדול; בה מוצאים אנו יצירת־חייה של רוסיה, אות הזמן’.

אפשר שצדק אותו מבקר מן המאה שעברה בהגדירו את האובלומוביות כיצירת חייה של רוסיה, אך ודאי שלא צדק כשקבע כי אין זו אלא אות הזמן. אובלומוב הוא מחוץ לזמן, ועל כך אנו למדים מפיו של לנין, מחוללה של המהפכה הקומוניסטית ברוסיה. ואלה הדברים שנאמרו כשבעים שנה אחרי פרסום מאמרו של דוברוליובוב: ‘שלוש מהפכות עברו על רוסיה, ואף־על־פי־כן נשארו בה האובלומובים, וזאת משום שאובלומוב היה לא רק בעל אחוזה, אלא גם איכר. ולא רק איכר, אלא גם אינטליגנט, ולא רק אינטליגנט אלא גם פועל וקומוניסט’.

מכאן שהגבלות של תקופה ומעמד אינן חלות על אובלומוב. אך יש גורסים שהגבלות לאומיות אף הן אינן חלות עליו. יש מרחיקים לכת וקובעים כי אובלומוב אינו הסמל של רוסיה, אלא טיפוס עולמי, אוניברסאלי.

רעיון זה הביע בזמנו האנארכיסט קרופוטקין. ואלה דבריו: ‘אובלומוב נוצר על־ידי הציביליזאציה בת־זמננו בכל סביבה המרוצה מעצמה ואינה יודעת מחסור. אובלומוב טיפוס שמרני; שמרני לא במובנה הפוליטי של מלה זו, אלא במובן השמרנות שבשובע. אדם, שהשיג מידה מסוימת של ביטחון, נמנע מלפתוח במפעל חדש… מעדיף הוא לקפוא על שמריו ולחיות את קיומו הווגטאטיבי. אסור לראות באובלומוביות מחלה גזעית. היא מצויה על פני שתי היבשות ובכל קווי הרוחב’. מן הראוי שנתעכב על הביטוי ‘קיום וגטאטיבי’. פירושו, כידוע, קיום רשלני, עצלני, מנוון. אולם תרגומה של המלה וגטאטיבי הוא ‘צמחי’. הרי שמשמעותה השלילית של המלה באה לה מתוך הניגוד החיצוני שבין קיומו הרוגע של הצמח המרותק אל הקרקע לבין קיומו הרחשני של החי הנע ממקום למקום. אכן, בימיו של קרופוטקין היה ההבדל בין הצומח והחי מוגדר ומותחם. מאז נשתנו הזמנים, ושוב אין אנו סבורים כך. טושטשו התחומים וכמעט נמחקו הגבולות, ובני־סמכא גורסים שאין בין הצומח והחי אלא הבדלי תפקוד פיסיולוגי בלבד. ואילו לגבי עצם המתח שבהתרחשות ובעירנות חיותית אין הצומח נופל מן החי. אדרבה, ייתכן כי פעילותו של הצומח עולה על פעלתנותו של החי, אף אם אינה גלויה לכל עין. שהרי דווקא הצמח הוא שיודע להפוך חומר דומם לחומר אורגאני; ואילו החי מקבלו מן המוכן.

הגדרת הקיום הווגטאטיבי מיושנת אפוא אם באים אנו לפרש מלים כפשוטן. ומאחר שעוד קודם־לכן ביטלנו לגבי אובלומוב הגבלות של תקופה ומעמד וצמצומים של לאום וארץ, שומה עלינו לחפש את סמלי הניגוד שבין אובלומוב לבין ידידו ואהוב נפשה של אולגה, שטולץ רב הפעלים בשטחים נרחבים יותר. בטבע האורגאני לעומת הדומם, בפרח הפותח גביעו מדי עונה לעומת הר מונומנטאלי המתנשא בשלווה סטואית לעולם ועד, בפרפר המלקט מיץ משום שנפשו חושקת במיץ לעומת אבן המידרדרת מן ההר משום שכוח חיצוני אכף עליה את התנועה.

אבל דא עקא, אף תקווה זו סופה מפח־נפש. מדענים ידועי־שם עטו על החומר הדומם וגילו בו רחשנות גועשת, תנועה מתמדת בלתי־פוסקת, עצמאות נועזת בכל פרודה, חיים מסחררים בכל אטום וכוחות אדירים בכל גרעין.

שלוות הדומם – שלווה מדומה. בקול דממה דקה שוכן אלוהים, בישימון־קדומים חרישי מתנגנת סימפוניה אילמת, אדירת־עוצמה אך מאופקת. ואם בא אובלומוב לסמל חומר דומם עלול הוא לזעזע מוסדות תבל, אף־על־פי שהלך בדרך כל בשר לפני מאה שנה. גדולה מזו: אף־על־פי שלא היה ולא נברא אלא משל היה.

[ה]    🔗

מנהיגות

סיפור ילדים מאת אהרון תורן

פרק ראשון

כרגיל שכב יוסי במיטתו שכיבה־למחצה וישיבה־למחצה. גבו נשען על כרים אחדים, ורגליו מכוסות שמיכות רבות. השמיכה העליונה היתה עשויה משי בצבע תכלת, ויוסי אהב מאוד להסתכל שעות ארוכות באותו ברק נעים שנתלווה אל המשי, בשעה שמן החלון הגיחו קרני שמש והשתעשעו על גבי השמיכה. על־יד מיטתו של יוסי עמד שולחן, ועליו צעצועים שונים. די היה לו להושיט את ידו כדי לקחת אחד מהם ולשחק בו. אך יוסי לא הרבה לשחק. ימים תמימים לא נגע בצעצועים. לעומת זאת התבונן בשמיכה שהיתה מכסה את רגליו, ואחרי שדמעות היו נקוות בעיניו מרוב התבוננות בנקודה אחת היה מעביר מבטו אל החלון, כי מלבד השולחן, שלא היה אהוב עליו, לא היה בחדר דבר, אשר משך את לבו זולת החלון. לא בגלל וילון־התחרים שעליו נמשך יוסי אל החלון, כי אם בגלל קטע קטן של רקיע תכלת שנשקף מתוכו והיה דומה בכול לשמיכה הפרושה על רגליו. וכאשר בקעו קרני השמש מן החלון בדרכם אל המיטה היה פס צבעוני בהיר חותך את אוויר החדר. כאילו השמש עצמה סללה כביש מגוון והתכלת ירדה בכביש זה מן השמים אל השמיכה. לא אחת חשב יוסי שיבוא יום וגם הוא עצמו יטייל באותו כביש, אבל בכיוון הפוך. הוא יקום מן המיטה, יעלה מעלה־מעלה עד שיגיע מתכלתה של השמיכה אל תכלתם של השמים.

אולם בינתיים היה זה מן הנמנע. לא רק לעלות לא יכול יוסי, אלא גם לרדת נבצר ממנו. ואפילו לשבת כראוי לא עלה בידו או להוריד רגליו מן המיטה ולדרוך בהן על הרצפה. רתוק היה אל מיטתו ולא קם ממנה זה שנים. בעודו תינוק רך פגעה מחלה קשה ברגליו, ומאז לא ראה את העולם הגדול פרט לקטע השמים שנשקף מחלונו, ולא ראה אנשים פרט לאמו הטובה ששיחקה עמו וטיפלה בו. בכל ערב עם רדת החשכה היתה אמו מגישה לו את ארוחתו, מתקינה את כלי מיטתו, מגיפה את התריס ומורידה את הווילון. אחרי שהחדר היה שוקע בחשכה היתה שוב ניגשת אליו, מקרבת ראשו אל לבה, מעתירה נשיקות על פניו ועל צווארו עד שהיה מרחם עליה – ידוע ידע כי עייפה היא מעמל היום – ואומר לה הראשון:

‘ליל מנוחה, אמא’.

‘ליל מנוחה, חלומות פז’.

אך יוסי לא חלם חלומות. כשהיה נשאר לבדו היה עוצם את עיניו לבל יגיע אליו אפילו האור הקלוש שבחדר אמו ומקשיב רב־קשב לדממה העמוקה. היה מקשיב ומאזין עד שממרחקים נשמע קול, תחילה עמום מאוד ואחר כך חזק יותר ויותר, עד שלבסוף היו אוזניו מתמלאות מנגינה שואגת, רוננת, עליזה, משמחת את הלב. המנגינה נמשכה עד אור הבוקר.

ככל שהקשיב יוסי למנגינה כן גבר בלבו הביטחון, כי באחד הימים יקום מחוליו ויצעד על פני תבל. על כן עם אור הבוקר היה מקדם את פני אמו בעיניים מאירות ובברכה עליזה ורעננה. ואחרי שאמו היתה פותחת את התריס, היה יוסי מטפס ועולה בדמיונו בכביש האוורירי שצבעו כעין הקשת המקשרת בין תכלת לתכלת.

פרק שני

ואכן קם ונהיה הדבר. הנער נרפא מחוליו ועמד על רגליו. תקופה חדשה נפתחה בחייו ועולמות חדשים חבקוהו בזרועותיהם. מדי בוקר היה קופץ ממיטתו שמח וטוב־לב, מתרחץ, מתלבש, אץ אל המטבח ומכין ארוחת־בוקר לאמו. אחר כך היה מעיר אותה בנשיקה ומגיש לה את הארוחה – גמול על כל השנים הרבות שטרחה ועמלה למענו. עוד לא עברה שעה קלה והיה כבר ברחוב, הילקוט על שכמו, מעילו תלוי על זרועו, והוא עצמו צועד אל בית־הספר שמח וטוב לב. השמש אינה בונה כבישים באוויר, כי אין לה צורך בהם. קרניה הנעימות מרצדות על פני כביש אמיתי אפור ומוצק. כל דריכת־רגל משמיעה קול, ונדמה לו כי הקול קול מנגינה ערבה לאזן, כל מכונית העוברת על פניו רומזת לו בעיניה־פנסיה אפילו כשהם כבויים, כל איש הממהר לעבודתו מלטף אותו במבטו ומאחל לו הצלחה בלימודיו, כל אשה שהוא פוגש בדרך אינה אלא אמו האוהבת שלבשה צורה אחרת, כל ילד הוא אחיו, שותף לאושרו אשר שש כמוהו להתחיל את יום־הלימודים־והעבודה ואשר היה מצטער כמוהו לסיימו בערב, לולא הביטחון כי מחר עם זרוח השמש יבוא עוד יום נפלא כזה.

יפים היו חייו של יוסי. בבית־הספר אהבוהו המורים והתלמידים גם יחד. המורים – על אשר הצטיין בלימודיו, והתלמידים – על אשר עזר לכל אחד ואחד מהם בצר לו והיה חבר נאמן ועליז, שותף לכל משחק ואף אינו נמנע ממעשי קונדס.

וכשם שיוסי נהנה מן השמש, מן הרחוב ומבני אדם כך אהב את הספרים ואת הלימודים. עולמות מופלאים נתגלו לעיניו, ארצות וממלכות המשובצות בכדור הארץ, חיות וצמחים אשר לא ידעם, עמים שנלחמו באויבים חזקים ובשליטים עריצים, יען כי רצו שחייהם יהיו טובים יותר ויפים יותר. שמים מלאים מאורות אדירים וכדורי ענק מסתוריים שלמרות גדלם העצום לא רק שאינם עושים לו כל רעה אלא להיפך: מאירים על הארץ באור צהבהב־ירקרק¹⁴ וקורצים לו בחיבה. אדמה גדולה, רחבה ועמוקה הדואגת לו כאם רחמניה, מצמיחה כל טוב למענו וטומנת בחיקה זהב וכסף ואבנים טובות – הכול כדי להאכילו, להשקותו, להלבישו ולקשטו. אנשים גדולים, אשר עשו מעשים נפלאים וכתבו ספרים מושכים את הלב ומרחיבים את הדעת, והקימו דברים מרהיבים את העין והמציאו מכונות מופלאות כדי לשעשע אותו להנעים לו את חייו. איך קרה אפוא הדבר שיום אחד נפלה העצבות על יוסי?

זאת לא ידע גם יוסי עצמו. אחת ידע: הוא מתגעגע. לו שאלהו מישהו על מה הוא מתגעגע לא היה יוסי יכול לענות לו. יום תמים עבר עליו בלימודים ובמשחקים, אך רוחו היתה עכורה ועיסוקיו לא נעמו לו. מיום שקם מחוליו היה נרדם מיד עם שכבו במיטתו. הלילה הזה נדדה שנתו. עיניו היו פקוחות וראשו תפוס מחשבות. וככל שהרבה לחשוב גברו געגועיו.

הלילה עטף את הכול. בבית ובחוץ שרר שקט. ברחוב כבו הפנסים. תחילה נשמעו עוד צעדיהם של הולכי רגל יחידים, אך עד מהרה גם המאחרים ביותר חזרו לבתיהם. אמו ישנה זה כבר, וכה עמוקה היתה הדממה שאוזניו קלטו בבירור את קול נשימתה בחדר הסמוך. יוסי ציפה כי משהו יפר את הדומיה. בכל רגע שם אוזנו כאפרכסת וקיווה כי הנה־הנה יישמע הצליל, שלו הוא מצפה, אך כל תקוותיו היו תקוות שוא: הצליל לא בא.

פתאום נזכר יוסי כי מיום שרפא לו לא שמע את המנגינה השואנת, העליזה־הרוננת, שהיה רגיל לשמוע בכל לילה בעודו רתוק למיטתו. אז הובן לו הכול. התברר לו למה ציפה ומה נכסף לשמוע, והוא הקשיב רב קשב. הקשיב שעה, הקשיב שעתיים, הקשיב שלוש שעות, והקול לא בא. כך עבר הלילה. וכאשר קרני השמש הראשונות אך התחילו לפזר את האפלה קם יוסי ממיטתו וחרש־חרש התחמק מן הבית, ובלבו החלטה נחושה לבקש ולמצוא את המנגינה ויהי מה.

הרחובות היו עוד שוממים. אף לו היו שוקקים לא היה יוסי מרגיש בכך. בעיניים עצומות הלך והאזין לכל צליל ולכל רחש. נעימתו לא היתה בין אלה. ניסה לשרוק אותה באוזני עצמו, להשמיעה בלבו, ואולם גם דבר זה לא עלה בידו. המנגינה נשתכחה ממנו כליל.

שעות רבות הלך יוסי עד שבא הרעב והציק לו. רק אז פקח את עיניו, הביט על סביבותיו וראה כי נמצא הוא מחוץ לעיר במקום שלא היה בו מימיו. כביש ארוך התפתל לנגד עיניו. מצדו האחד השתרעו חולות שוממים ומצדו השני היה הכול ירוק ומרנין עין. בתוך החולות עמד בית בודד. יוסי גמר אומר לבוא אל הבית פנימה, לבקש שיתנו לו לאכול ולשתות ויורו לו את הדרך חזרה אל אמו.

הוא דפק על הדלת, אך איש לא ענה לו. דפק בשנייה ובשלישית, חיכה כמה רגעים ופתח בעצמו את הדלת ונכנס. לעומת הזוהר שבחוץ נראה הבית אפל; ועד שהסתגלו עיניו אל החושך לא ראה דבר. פתאום נשמע קול קורא:

‘היכנס, ילדי!’

יוסי פסע כמה פסיעות ונתקל בדלת אחרת.

‘היכנס, היכנס!’ – גבר הקול מאחורי הדלת.

פתח יוסי גם את הדלת השנייה ונמצא עומד בחדר קטן שמחציתו תפוסה על־ידי פסנתר ענקי. סמוך לפסנתר עמדה מיטה בלי מזרון ובלי שמיכה, ועל הפסנתר, כן, ממש על הפסנתר, ישב זקן צמוק וקטן־קומה, קרח וממושקף. לבוש היה חולצה ירוקה־דקה, רגליו היו משוכלות, בידיו החזיק מחט ועל ברכיו מעיל בלוי.

כאשר ראה הזקן את יוסי נעץ את המחט בדש בגדו, הסיר את משקפיו והתבונן בו זמן רב.

שאל יוסי:

"אתה חייט, אדוני?'

הזקן השיב:

‘לא, אני רופא. רופא ילדים’.

יוסי השפיל את עיניו.

‘האם תוכל להאכילני?’ אני רעב.

הזקן חייך, הרכיב משקפיו על חוטמו, הוציא את המחט מדש בגדו ושב לתפור את המעיל.

ילד אחר היה אולי נבהל או נדהם למראה התנהגות מוזרה זו. אך יוסי לבו היה סמוך ובטוח כי אין אדם בעולם, אשר לא ידרוש את טובתו; על כן קרב אל הזקן ואמר:

‘אם לא תוכל להאכילני, אולי תואיל בטובך להראות לי את הדרך לביתי’.

שוב הסיר הזקן את משקפיו, שוב נעץ את המחט בדש בגדו ושוב התבונן ביוסי שעה ארוכה.

‘ובכן, מה אתה מבקש, ילדי?’

‘לאכול’.

‘ולשתות?’ – הזקן העווה פניו.

‘כן, גם לשתות. אני צמא’.

‘אם כן באת הנה משום שרוצה אתה לאכול ולשתות’.

‘נכון, אדוני’.

‘ומלב’ זה אינך רוצה דבר?'

יוסי הציץ בפסנתר. הזקן הסיר משקפיו.

‘ובכן יצאת מארצך, ממולדתך ומבית אביך ובאת הנה כדי לאכול ולשתות?’

‘לא… באתי… מפני שהגעתי… וכשהגעתי רציתי לאכול ולשתות, וראיתי בית’.

‘ובכן, מאכל ומשקה רוצה אתה’.

הזקן ירד מן הפסנתר והרים את מכסהו. הקלדים הלבנים הבריקו בעיניו של יוסי כשיניים בפיו של יצור ענקי הפורץ בצחוק.

‘ואת זאת אינך מבקש?’

הוא הרים את ידיו והצניחן בכוח על התקלודת. הפסנתר השמיע צליל, רגעים אחדים נשארו ידיו של הזקן נחות על הקלידים והצליל מילא את כל החדר. הזקן פגע באצבעותיו פעם נוספת או פעמיים בכמה קלידים והוריד את המכסה. פניו של יוסי חוורו. היו אלה הצלילים הראשונים של מנגינתו הנכספת. הוא חיבק את הזקן.

‘אנא’ – התחנן – ‘המשך־נא, המשך! עשה עמדי חסד! נגן עד הסוף’.

הזקן צחק.

‘אינך רעב?’

‘לא, לא, איני רעב. נגן עוד’.

‘אינך צמא?’

‘לא. איני רוצה מאומה. רק לשמוע את המנגינה עד הסוף’.

המ… זה לא כל כך פשוט. כדי לשמוע מנגינה יש להשמיעה תחילה. וכדי להשמיע מנגינה צריך לאכול ולשתות. אין לי אוכל ואין לי שתייה. אני אלמדך לנגן ואתה תביא לי מאכל ומשקה'.

‘איך?’

‘תראה’.

‘ואת המנגינה שלי… שלך… את המנגינה הזאת אדע לנגן?’

‘כן. אתה מסכים?’

‘מסכים’ – ענה יוסי בלי כל היסוס.

פרק שלישי

יוסי נשאר בביתו של הזקן. בימים הראשונים לא היו חייו קשים ביותר. הזקן לא הרבה לדבר עמו מטוב ועד רע. הוא האכיל אותו בצמצום ובעצמו כמעט שלא אכל מאומה, על־כל־פנים לא בנכחותו של יוסי. לא אחת התפלא יוסי על כך, אך לשאול לא העיז.

את ימיו בילה יוסי בנגינה. הזקן לימדהו נגן. קשים היו הלימודים ומייגעים. מאות פעמים הוכרח לחזור על אותם התרגילים ועל כל שגיאה שעשה נענש במכה על אצבעותיו. התרגילים לא היו דומים כלל וכלל למנגינתו הנכספת וכל הצלילים שסחט מתוך הפסנתר לא נעמו לו. בכל זאת למד יוסי בשקידה וציפה באורך־רוח ליום בו יזכה לשמוע – ואולי גם להשמיע – את הנעימה האהובה עליו.

בינתיים התאמן בנגינות אחרות לפי מצוות הזקן וחודשים רבים עברו עד שידען על בורין.

בוקר אחד יצא הזקן מן הבית, אך לפני צאת ציווה על יוסי לחזור ולשנן את כל המנגינות באמרו כי צפויה לו הפתעה. לשמע המלה ‘הפתעה’ עלז לבו של יוסי בקרבו. כל היום לא זז מן הפסנתר ושינן באהבה את המנגינות השנואות עליו. בכליון־עינים ציפה לשובו של הזקן ובנפשו קיוה כי סוף סוף יגיע היום הגדול, יום מנגינת הקסמים.

לעת ערב חזר הזקן שמח וטוב לב, ובידו תיבה שחורה. ריח יין נדף מפיו. צבט את לחיו של יוסי ואמר:

‘ובכן, ילדי, מחר יהיה היום, ננגן, נאכל ונשתה… נשתה עד כלות הנשמההה מחר.’

‘וגם את המנגינה אשמע מחר?’

‘הרבה מנגינות תשמע. תשמע ותשמיע. מתנה הבאתי לך’.

פתח הזקן את התיבה והוציא מתוכה אקורדיון גדול; כולו שחור ורק משמאלו מלבינים קלידים.

'חחח... ננגן ונשתה… קום, קום, ילדי, ונסה כוחך'.

הזקן קשר את רצועות האקורדיון אל כתפיו של יוסי. היה האקורדיון מונח על בטנו והכביד על כתפיו ועל חזהו.

‘ועתה’ – אמר הזקן – ‘אני אשיר ואתה תנגן’.

‘אבל מעולם לא ניגנתי באקורדיון’.

‘נגן! אין הבדל בין אקורדיון לבין פסנתר. נגן כמו שאתה מנגן בפסנתר’.

הזקן נתן בשיר קולו – קול צרוד וצורם את האוזן. יוסי נגע בקלידים.

למן הרגע ההוא הפכו חייו של יוסי לחלום בלהות. מן הבוקר עד הערב לחצו הרצועות על כתפיו והאקורדיון הכביד על בטנו. קולו הצרוד של הזקן צרם בלי הפוגה את אוזנו וצלילי האקורדיון סחררו את ראשו. אצבעותיו קפאו ורגליו שתתו דם, כי מעלות השחר ועד רדת החשכה נדד יחד עם הזקן ברחובות העיר ובחצרותיה, מרחוב לרחוב ומחצר לחצר. הזקן שר והוא ניגן. איש לא רצה לשמוע את השירים ואת הנגינה. ילדים רשעים רגמום באבנים. נשים עייפות ומרוגזות, שהמנגינה הפריעה את מנוחתן, הריקו על ראשיהם פחי אשפה מן החלונות. אנשים לבושי סחבות היו מתקהלים סביבם, מקשיבים זמן־מה ופתאום קורצים עין איש לרעהו, מקיפים אותם וגוזלים מהם את הפרוטות המעטות שבדרך נס נפלו בחלקם במשך היום. עד כה לא תיאר יוסי בדמיונו כי אמנם מצויים בעולם אנשים כה רעים וילדים כה רשעים.

הוא הלך, הוא נשא את האקורדיון, הוא ניגן, והדמעות נשרו מעיניו והתגלגלו על לחייו. תחילה חלם על המנגינה שלו וקיווה כי למרות הכול יזכה לשמעה ביום מן הימים, אך כעבור זמן־מה חדל לחשוב גם עליה, כפי שחדל לחשוב על כל דבר אחר, חדל לחשוב בכלל. כמו מכונה עשה כל מה שהזקן ציווהו לעשות, ובערב היה חוזר הביתה לאה ורצוץ ואפילו סירב לאכול את הארוחה הדלה שהגיש לו הזקן. בעודו לבוש בבגדיו היה נופל כאבן על מטתו, כדי לקום למחרת היום עם שחר לפי קריאתו של הזקן, להעמיס על כתפיו את האקורדיון ולהתחיל ביום חדש רצוף עינויים וסבל.

פעם אחת עמדו שניהם – הזקן ויוסי – באחת החצרות. הזקן צווח בשארית קולו הצרוד ויוסי פרט על האקורדיון באצבעותיו המאובנות. היה יום חם ומחניק. יוסי היה צמא. לא נמצא איש בחצר, ואפילו ראש אחד לא נראה בחלונות הבתים. הם עמדו מול השמש וקרניה סינוורו את עיניו של יוסי. אולם כה רגיל היה יוסי לסבל שלא עלה על דעתו לרמוז על צמאונו, או להפנות את ראשו מן השמש. עצם עיניו וראה שעיגולים צבעוניים מתרוצצים לפניו. שוב פקח את עיניו והנה רווח לו. השמש לא סינוורה. דמות אדם הסתירה מפניו.

ראה יוסי שני אנשים ניצבים עליו. אחד מצוחצח ומגונדר והשני במדי שוטר. הזקן הגביר את קולו ויוסי התחיל לנגן במרץ. שני אנשים כאלה יכלו לתת מתת ראוי לשמו, בייחוד המגונדר. אולם דווקא מגונדר זה פשט ידו ותפס את יוסי בזרועו. יוסי חדל לנגן אך הזקן הוסיף לשיר. המגונדר פנה אל השוטר והורה על האקורדיון.

– אין כל ספק – אמר – זה הוא.

השוטר ניגש אל הזקן וכבל את ידיו. הזקן לא פסק מלשיר גם כשידיו היו כבולות. המגונדר לקח את האקורדיון מידיו של יוסי והתייצב מאחורי הזקן. השוטר עמד מלפניו. איש מהם לא שם לבו ליוסי. פתאם בעט המגונדר בזקן ופרץ בצעקה:

‘בלום את פיך וזוז!’

הזקן השתתק וצעד קדימה. ידיו הכבולות נחו על בטנו. השוטר פסע מלפניו והמגונדר מאחוריו. איש מבין השלושה לא הפנה את ראשו להיפרד מיוסי בברכת פרידה. אף לא הזקן עצמו.

אך ליוסי לא היה איכפת. נדמה היה לו שכל המתרחש סביבו קורה בעולם אחר, עולם רחוק ממנו, שאין לו מגע עמו. לא הרגיש דבר זולתי רגש הרווחה בכתפיו ובידיו לאחר שנלקח ממנו האקורדיון הכבד. כך מרגיש ודאי סוס שהריתמה, האוכף והרסן הוסרו ממנו. וכסוס שהריתמה, האוכף והרסן הוסרו ממנו נשא יוסי את רגליו והלך. הלך, הלך, הלך בלי מטרה, בלי מחשבה, בלי תחושה ובלי תכלית. הלך עד שמעדו רגליו ונפל.

פרק רביעי

כפי הנראה ישן יוסי שעה ארוכה; אולי היה ממשיך בשינה, לולא הצינה שחדרה לגופו וריח האדמה הלחה שעלה באפו. אף לאחר שהתעורר לא פקח את עיניו מיד. שכב על האדמה בעיניים עצומות והאזין לרשרושים שהגיעו לאזניו. כשנפשקו סוף־סוף עפעפיו, ראה יוסי שמים כחולים זרועים כוכבים, וירח מלא – עגול וצהבהב – המחייך לו ישר בפניו. כה קרוב ומוכר היה לו הירח עד כי פשט את ידיו לאחוז בו, כי עדיין עטפוהו קורי השינה. ידו נתקלה בחפץ מוצק. פקח יוסי את עיניו לרווחה וראה כי הדבר המוצק אינו אלא ענף שכולו מכוסה עלים. לאט־לאט הבחין בענפים רבים וגם הרגיש כי ראשו נשען על גזע עץ. צללים רבים הקיפוהו מכל עבר. היו ביניהם שדמו לחיות־ענקיות הרובצות בבטחה, אורבות ומשחרות לטרף; היו שדמו לראשים קטנטנים של המון ילדים המצטופפים וצופים במחזה פלאים והיו גם צללים־נקודות, אשר דמו לפרחים שקפאו והעלימו את צבעיהם בחשכת הלילה. רגע הסתיר הענן את הירח, והכול שקע בדיו שחורה. אולם עד־מהרה חלף הענן, ושוב נתגלתה הלבנה המחייכת בטוב־לב ובמאור־פנים. הפעם היה אורה אור חזק ביותר. הצללים כמעט נעלמו, עצים גבוהים, חסונים ועבותים הקיפו את יוסי, ענפיהם ועליהם השתלבו זה בזה והסתבכו סביבו בצורות דמיוניות.

עתה נודע לו הדבר: הוא היה ביער. בעיצומו של הלילה נמצא יוסי ביער לבדו. איש לא היה מלבדו – רק שמים, כוכבים, ירח ועצים. בין שאר חלומותיו היה יוסי רואה לפעמים את עצמו תועה ביער, ולא אחת נפל עליו פחדה הגדול של יצירה אגדית זו. אבל עכשיו כשהדבר קרה במציאות לא היה שמץ של מורא בלבו. רוחו היתה טובה עליו. אמנם, לזכר הזקן שהובל אסור באזיקים נתעוררו בו הרחמים, ואף־על־פי־כן היה מאושר. ידוע ידע כי הסבל והעינויים חלפו לבלי שוב, וכאשר יעלה עמוד השחר לא עוד ישוטט ברחובות העיר. שלווה גדולה ירדה עליו. פני השמים חוורו, אור הכוכבים דהה, הירח הסתיר את מחצית פניו מאחורי האופק, ויוסי עדיין שכב. הענף הנטוי מעליו רשרש בעליו. רגע נדמה לו כי ענף זה הוא שהעלים מעינו את מחצית הירח. התרומם יוסי וקטף את הענף. והנה קרה דבר מוזר: בבת־אחת השיר הענף את כל עליו, אך בכל מקום שבו היה נעוץ עוקצו של העלה נתהווה חור. היה הענף חלקלק ורצוף חורים במרווחים קצובים. רפרף יוסי באצבעותיו על פני הענף המוזר, ולמרבה תמהונו גילה שהוא חלול. שוב לא היה זה ענף אלא חליל. קירב יוסי את החליל אל פיו וחילל. כאשר חילל לא האמין למשמע אוזניו: המנגינה, מנגינת־הקסמים שבזכותה קם מחוליו, שלמענה עזב את ביתו, את אמו ואת חבריו, שבעבורה התענה תחת ידו של הזקן, סבל חרפת רעב, מצוקה ונדודים – אותה מנגינה פרצה מאליה מתוך החליל, פרפרה בצמרות העצים והשתפכה על פני כל היער.

יוסי לא גרע את שפתיו מן החליל. הוא חילל ללא הפסק. תכלת בהירה נפרשה בשמים. הכוכבים נעלמו. המזרח האדים. יוסי קם על רגליו והלך. זאבים, סוסי־בר, שפנים הלכו אחריו לאטם והקשיבו למנגינתו. סנאיות קפאו על הענפים וציפרים פתחו מקוריהן והאזינו מראש כל אמיר. הנה יצא יוסי את היער. החיות עמדו מלכת. הסנאיות ניתרו מבד לבד. הציפרים צייצו ציוצי אהבה וקראוהו לשוב. אך יוסי לא שב. הוא חילל והלך ופניו אל העיר. על פני הכביש המוליך העירה רקדו מכוניות בקצב המנגינה. בתי העיר צעדו לקראתו בסך כחיילים לקול צלילי תזמורת צבאית. הרחובות היו עדיין שוממים. עני בודד, לבוש קרעים, עמד בפתחו של בית גדול. יוסי עבר על פניו וחילל. לבושו של העני היה למחלצות ובידיו צלצלו מטבעות. העני פרץ בזעקת תימהון ואושר. ראשים הציצו מן החלונות, אנשים ונשים הופיעו בגזוזטרות, ילדים יצאו הרחובה. אחד מהם, רזה וחיור, צלע לאיטו נשען על קביים. כל מאמציו לא לפגר משאר הילדים עלו בתוהו: לשוא נשם בכבדות, לשוא יצאו עיניו מחוריהן. כל הילדים כבר הקיפו את יוסי, רק הוא נעצר במרחק רב והזיעה ניגרה מפניו. יוסי הבקיע לו דרך בין הילדים וקרב אל הנכה. הוא חילל. הקביים נפלו ארצה והילד קפץ על רגליו ורץ. יוסי פנה אל הרחוב השני. אשה צעדה על המדרכה. ראשה היה מושפל. גבר עקב אחריה. הוא פסע על בהונות רגליו, זרועו מושטת לפניו ובידו מבהיק אקדח שחור. כאשר שמעו השניים את קול המנגינה ההולך אחריהם עמדו מלכת והפכו ראשיהם. יוסי ניצב ביניהם וחילל. האקדח נפל מידיו של הגבר, האשה נפלה על צווארו. שניהם בכו וצחקו גם יחד. קהל רב התאסף סביבם. לפתע הגיחו הרחובה חיילים חמושים, והקהל פרץ בצעקת אימה. יוסי חילל. הרובים התעופפו באוויר, והחיילים נתנו בשיר קולם. גם צעקת הקהל היתה לשירה אדירה. אלפי פיות פצחו רינה: כולם זימרו את מנגינתו של יוסי. זקנים נופפו בכובעיהם. נשים הרימו תינוקות על זרועותיהם. כל העולם שר, אך קול חלילו של יוסי גבר על כולם.

לפתע נפתח חלון באחד הבתים ולעיני כל נגלתה דמות: אשה יפהפיה. השירה נדמה. אפילו יוסי ניתק חלילו משפתיו ונעץ מבטו בחלון.

בפעם הראשונה מאז יצא מן היער השמיע יוסי לא צליל של חליל כי אם מלה אחת ויחידה: אמא.

[ו]    🔗

ובתום תקופת הלימודים, שנסתיימו בהצלחה, נקרא תורן אל ראש החוג כדי לשוחח על נושא לעבודת־הגמר שלו. הפרופיסור עיין ברישומיו ואמר:

‘עבודתך על מנהיגות, מר תורן, היתה מצוינת’.

תורן נזכר ביוסי המחלל. לשוא ניסה להיזכר גם בתוכנה של העבודה שהוגשה לפרופיסור.

הפרופיסור היה חנון ורחום. הוא המשיך:

‘עבודתך על כושר המנהיגות של מנהל סניף הדואר בשכונת רחמים’ – תורן נשם לרווחה – היתה אחת העבודות הטובות ביותר שהוגשו לי. הייתי רוצה שגם את עבודת־הגמר שלך תקדיש לאותו נושא, כלומר ל“מנהיגות” אבל, כמובן, על רקע רחב יותר'.

לפתע שמע תורן בבירור צליל העולה מתוכו. היה זה צליל הבא ממגע מתכת אחת במשניה: כך מנקש זיז גלגל המוצא את תאומו בגלגל האחר. בפעם הראשונה מאז נשלח לקורס כתוצאה מתקיפתו של זכריה מלאכי חש כי בא הרגע, שבו יכול להתחיל בכתיבת עבודה הראויה לשני היעדים: לפרופיסור ולמגירה גם יחד. הוא אמר:

‘יש לי נושא שאני מטפחו זה מכבר. משה כמנהיג, לאור תורת המינהל המודרנית’.

הפרופיסור העיף גביניו.

‘איזה משה?’

‘משה רבנו’.

הוא פרץ בצחוק. לאחר שעה קלה נתהרהר ופניו הרצינו. ‘באמת נכון אתה ליטול על עצמך משימה זו?’

‘בהחלט, באמת ובתמים’.

הפרופיסור קם ולחץ את ידו של תורן.

‘אני מאשר את הנושא ומאחל לך הצלחה’.

 

פרק חמישי: איזמרלדה    🔗

[א]    🔗

עוזרו הראשי של אהרון תורן פרץ לחדרו כרוח סערה.

‘אתה הולך?’ – שאל בקוצר נשימה.

‘לאן?’

‘להלוויה’.

‘של מי?’

‘של בעלה של איזמרלדה’.

כל אימת שביטאו בפניו את שמה של איזמרלדה היה תורן פורץ בצחוק ובצדק: מוזר ומגוחך היה הדבר שבת יהודים ממזרח־אירופה קרויה בשמה, או כמעט בשמה של צועניה רומאנטית, פרי־רוחו של ויקטור הוגו. במידה שפניה של איזמרלדה גרבינסקי היו זכורים לאהרון תורן היה נדמה לו, כי אמנם קיים קורטוב של דמיון בינה לבין צועניה. היא היתה שחרחורת, פניה שחומות ועיניה קנומות־כהות, סופגניות, דומות לעיני תינוקת, שהעליצות והעצבות משמשות בהן לעתים בעירבוביה.

איזמרלדה גרבינסקי עבדה במחלקת התיכנון. בקיאה היתה בלשונות לועזיות ותפקידה היה לערוך השוואות בין שיטות־התחיקה השונות בענייני התצעודת בארצות אירופה. דרגתה היתה גבוהה, הממונים עליה היו מרוצים מעבודתה, והיא לא התלוננה על הממונים עליה. הרי שמבחינה מינהלית לא עוררה בעיות ומתוך כך לא הדריכה את מנוחתו של תורן. הוא היה אפוא פוגש אותה פעם או פעמיים בחודש וזוכר את מראה אך במעורפל. לא כן שמה הפרטי: איזמרלדה. שם זה נשתל בזכרונו והכה בו שורשים. ואפילו באותן פגישות אקראי שבפרוזדורי המשרד או ברחוב, יותר משנצטיירו פניה לנגד עיני־הבשר שלו נזדקר שמה לעיני רוחו. לפיכך מזדרז היה לברכה לשלום בקול גדול:

‘שלום, איזמרלדה!’

כן, איזמרלדה ולא גברת גרבינסקי. ותוך כיד הגיית השם היה מאריך בהברותיו, מעלה חיוך על שפתיו ונהנה הנאה מרובה על שבעיצומו של יום מוציא הוא מפיו שם זה ללא כל זיקה ושלא בהקשר של הגיבן מנוטרדאם.

הפעם כבש את חיוכו.

‘מת בעלה של איזמרלדה?’

‘כן’.

‘מתי?’

‘אתמול’.

‘מה היה לו?’

‘מה זאת אומרת מה היה לו. אינך יודע?’

‘לא’.

‘הוא היה משותק’.

רצה אהרון לומר ‘וכי את זה חייב אני לדעת?’, אך לא אמר. שהרי מנהל ראוי לשמו חייב להכיר את חייהם של עובדי משרדו. אהרון לא ידע על בעלה של איזמרלדה דבר וחצי דבר.

‘ממתי?’

‘מה ממתי?’

‘ממתי הוא משותק?’

‘שלוש־עשרה שנה’ – השיב עוזרו של תורן בנעימה של תרעומת גלויה.

איזמרלדה גרבינסקי עבדה במשרד שנים רבות, עוד לפני שתורן נתמנה מנהלו. היא לא עוררה בעיות מיוחדות. משום כך, כפי הנראה, לא הגיע תורן לידי עיון בתיקה האישי. ואף־על־פי־כן זע משהו בזכרונו. אכן, תיקה האישי לא הגיע אליו, אבל… משהו מעורפל… תיק אחר… תיק תצעודת… איזמרלדה… איזמרלדה גרבינסקי… גרבינסקי.

‘מה היה שמו?’ – שאל את עוזרו.

עוזרו נתן בו מבט של תדהמה מהולה בבוז. במבט מעין זה זיכה את תורן לא אחת ולא שתיים, אלא שהפעם נדמה היה שאפילו קורטוב של משטמה נתנצנץ בו.

‘שמו היה גרבינסקי’.

‘אני יודע ששמו היה גרבינסקי’ – השיב תורן ברוגזה – ‘אינך צריך לומר לי זאת’.

‘שאלת: מה שמו?’

‘שמו הפרטי’.

‘נדמה לי’ – העוזר התהרהר – נדמה לי… אברהם'.

‘אברהם גרבינסקי’ – מלמל תורן במהורהר – משהו מוכר… משותק… שלוש־עשרה שנה… אברהם גרבינסקי' – שוב ניקר דבר־מה במוחו ולא העלה מאומה מתוך הערפל.

‘מתי ההלוויה?’

‘בארבע וחצי’.

‘אני אבוא’.

[ב]    🔗

ארבע וחצי היתה שעה שלא מן הנוחות. באותם הימים היה תורן שקוע ראשו ורובו בעבודת־המחקר על משה לאור תורת־המינהל המודרנית, ולאחר הנסיון עם זכריה מלאכי, שנתקבל לעבודה אך ורק משום שדעת של תורן לא היתה פנויה לעניינו, שכן כל כולו נתון היה בשרטוט קוויה של מכונת הצלילים היעודית־פיקוחית, ובשל כך התרגשו ובאו עליו כל האירועים הכרוכים באותי גדי שבו בחנו הקדוש־ברוך־הוא – לאחר ניסיון זה גמר אהרון אומר בלבו שמכאן ואילך לא יערבב מין בשאינו מינו; שעות העבודה יהיו קודש למשרד ושעות הפנאי קודש למשה המנהל.

העבודה נסתיימה בשעה שלוש. החליט תורן לשהות עד לשעה ארבע וחצי באחת המסעדות שבקרבת מקום, וכדי שלא לבטל מזמנו יעיין בחומר הביבליוגראפי שהיה דרוש לו למחקרו. באותם הימים קורא היה בספרו של התיאולוג השווייצי אייכרוט על דת ישראל. ספר זה נתחלק לשלושה חלקים: האל והעולם, האל והעם, האל והאדם. תורן נמצא בעיצומו של העיון ב’אל ובאדם'. מתוך חשש שמא יפגע בהחלטתו בדבר התחום שבין שעות העבודה לשעות הלימוד, לא היה מביא למשרד שום חומר השייך למחקרו.

קרא תורן את השליח, מסר לו את מפתחות הדירה שעדיין התגורר בה יחד עם אלעזר הסתת, תיאר בפניו במדויק את המקום שבו מונח ספרו של אייכרוט (‘במגירה הימנית של השולחן, בפינתה השמאלית’) וביקשו שיביאנו אליו עד לשעה שלוש.

בינתיים הובאה אליו ערימה של תיקי מתים. נטל אחד מהם והחל מעיין בו. מס… 681/ב/6974. השם: אברהם גרבינסקי. שוב אברהם גרבינסקי, ריבון העולמים! הרי זה אותו אברהם גרבינסקי, שלא צעד אפילו צעד אחד שלוש־עשרה שנים רצופות ומתוך כך נשתרבב תיקו אל תוך תיקי המתים עוד לפני שנתקבל לעבודה זכריה מלאכי. שוב טעות?

לא, הפעם היתה מצויה בתיק תעודת־מוות חתומה בידי רופא כדת וכדין. סוף סוף נפטר אברהם גרבינסקי.

אברהם גרבינסקי… עמד תורן להטביע את חתימתו על גבי העטיפה של התיק במקום שנועד לכך ולפתע קפץ ממקומו. אברהם גרבינסקי… הרי זה ברור… אברהם גרבינסקי, שבטופס־הצעדה שלו רשום מספר אפס ללא שינוי זה שלוש־עשרה שנה… אברם גרבינסקי, שתעודת־המוטות שלו נושאת את התאריך של היום, אברהם גרבינסקי, זה… אכן, אין כל ספק הוא־הוא בעלה של איזמרלדה גרבינסקי ממחלקת התיכנון, העובדת באגף התצעודת זה כשלוש־עשרה שנה. זו איזמרלדה שמעולם לא עוררה בעיות ולא לחמה על דרגתה, לא הסתכסכה עם הממונים עליה ועם חבריה לעבודה, ומשום כך כמעט שלא היתה קיימת לגבי אהרון תורן, מנהלו האדמינסטראטיבי של האגף, ואך במעורפל זכורות היו לו פניה השחומות ועיניה הסופגניות, עיני תינוקת שעליצות ועצבות משמשות בהן בעירבוביה.

שומה עליו ללכת להלוויה ויהי מה, ויפה עשה ששלח להביא את ‘האל והאדם’.

אכן, ‘האל והאדם’ הובא אליו לאחר שעה קלה. עד לשעה שלוש שמור היה במגירתו, ולאחר שעה שלוש ירד יחד עמו לאחת המסעדות, סעד פת צהריים וקינח סעודתו בקפה תורכי. תוך כדי לגימות קפה ועישון סיגריה עיין ב’אלוהים ואדם', וערך רשימות וסיכומים לצורך מחקרו על משה כמנהיג על־פי תורת המינהל המודרנית. בשעה ארבע וחצי הלך להלוויה. כשלושים אנשים ונשים הצטופפו מאחורי המכונית של ‘חברא קדישא’. אחת מהן היתה איזמרלדה. ראשה הרכון היה עטוף במטפחת. אהרון תורן לא ראה את פניה. נשבה רוח־חורף ירושלמית ועירבלה טיפות־גשם מגושמות ומבולבלות. מישהו הציע לו להסיעו במכוניתו עד לבית־הקברות. לאחר זמן ניסה תורן להיזכר מי היה האיש ולא יכול, שכן מוחו טרוד היה בענייני אלוהים ואדם ולא נתפנה לתת דעתו על המתרחש סביבו. מכל מקום, נענה לאותו איש וישב במכוניתו – מחסה מגשם ורוח.

בבית־הקברות שככה הרוח אך הגשם גבר. עבדקן בגיל העמידה זימר תפילות בוקל ליאה. אהרון עצם את עיניו. ‘אלוהים ואדם’ – כלום יש לשאלה זו מקום בעבודת־מחקר על משה המנהיג מנקודת־מבטה של תורת המינהל המודרנית?

הרגיש תורן שגוש הנאספים זז ממקומו. פקח את עיניו וגם הוא זז עמם. אז נתחוור לו כי רק כמחצית המלווים הגיעה אל בית הקברות. לא היו במחיצתו אלא כתריסר איש.

לאחר שפסע כמה פסיעות ראה כי העבדקן שזימר את התפילות קרב אל איזמרלדה והורה לה לשבת על אבן. איזמרלדה זקפה ראשה ונתנה בו מבט של תמיהה. העבדקן נענע עצבנית בידיו. איזמרלדה ישבה על אבן.

היתה זו אבן גדולה, רחבה וחלקה. דווקא באותו רגע צנחה על אהרון עייפות נוראה. ברכיו פקו ורגליו כשלו. במאמץ רב ובצעדים כבדים פסע אל האבן, שעליה ישבה איזמרלדה, וישב על ידה.

ריגוש חלף בקהל הנאספים. העבדקן שאל:

‘אתה אבל?’

לא הבין תורן את שאלתו ונתן בו מבט שאלה.

‘אתה קרוב משפחה?’

תורן לא היה סיפק בידו לענות על השאלה. איזמרלדה הניחה ראשה על כתפו, חיבקתו בזרועותיה ופרצה בבכי. גברה עייפותו והביאתו כמעט לידי עלפון חושים. קפא בישיבתו ולא הניד אבר. ידיו נתונות היו בכיסיו של מעיל הגשם. בפס הצר של חלקת הצוואר, שבין הצעיף לבין הסנטר, חש במגע לחייה של איזמרלדה. הלחי היתה רטובה מדמעות ומגשם. אז נדמה לו לאהרון תורן שגם הזמן קפא.

ואכן, קפא הזמן עד שבא עוזרו של תורן והמיסו. בעדינות הסיר זרועותיה של איזמרלדה מכתפיו, הרימה מן האבן, שילב זרועו בזרועה והוליכה ממנו והלאה.

הלכה איזמרלדה כמי שכפאה שד.

[ג]    🔗

תורן עמד בתור ליד האבטובוס. היה יום שרב והשמש קפחה על ראשו, בעצם לא על ראשו כי אם על המער העגלגל שנתהווה בשער ראשו. נגע תורן באותו עיגול ופסק ללא רחמנות: קרחת.

בנעוריו נתכנה לא אחת בשם שמשון. כיוון שמימיו לא הצטיין בכוח גופני בא לו כינוי זה לא בשל גבורתו ועוצם־ידו, אלא בשל תלתליו הסבוכים. תהליך ההתקרחות תהליך אטי הוא, אך גילויו בא כחתף, בבת־אחת.

בעמדו בשמש, שבחרה בעיגול קרחתו לעשותו מוקד לקרניה, היה מהרהר בימי נעוריו ובבלוריתו מן הימים ההם, בלוריתו של שמשון שנידלדלה לא בשל דלילה כי אם בשל גילו. מה שלא תעשה דלילה יעשה הזמן. מדוע השם דלילה אינו נפוץ בין בנות הארץ? הן כה רבו שמות התנ"ך מענת ועת תמנה ומתמר ועד חמוטל, ודלילה אין.

עברה איזמרלדה ונתנה לו שלום. החזיר לה שלום והוסיף להרהר. הנה, למשל, מצויה בארץ איזמרלדה ודלילה אין. נעץ מבטו בגבה של איזמרלדה. גבה היה שפוף וראשה מורכן. ידה האחת החזיקה בתיק והאחרת השתלשלה ככלי אין חפץ בו. כל לבושה שחורים: השמלה, הגרביים ואפילו המטפחת שבראשה. בשל השחור דומה היתה לנזירה.

איזמרלדה.

יצא מן התור, פסע לעברה והשיגה.

‘לאן, איזמרלדה?’

‘למסעדה’.

‘האוכל לסעוד יחד אתך?’

העליצות שבעיניה ניצחה רגע את העצבות שבהן. היא נדה בראשה לאות הסכמה.

ישבו ליד שולחן נמוך במסעדה לשירות עצמי. תורן הביא בקבוק בירה ומזגה בשתי כוסות. הוא שאל:

‘מדוע נישקת אותי?’

איזמרלדה קימטה את מצחה.

‘מתי?’

‘ביום הלוויית בעלך’.

‘לא נישקתי אותך, מר תורן’ – אמרה בכובד־ראש עם שהעצבות חוזרת וכובשת את עיניה.

'נישקת – פסק תורן החלטית.

אותה שעה היה לבו של אהרון סמוך ובטוח כי זוכר הוא בבירור שאיזמרלדה העניקה לו נשיקה. רק לאחר זמן רב, כשאיזמרלדה כבר הלכה לעולמה, שיחזר את מה שאירע באמת בבית־הקברות ביום ההלוויה, כלומר שאיזמרדלה אך השעינה ראשה על כתפו ותו לא. דבר זה אישרו לו כל אלה שהיו באותו מעמד ובייחוד עוזרו. על־כל־פנים, כשקבע מה שקבע בפניה של איזמרלדה לא היה לו שמץ של חשש שמא מוציא הוא דבר שקר מפיו.

‘ואם זכור לי הדבר’ – המשיך – ‘הרי יש להניח כי לאור הנסיבות של השעה העצובה ההיא מן הראוי לסמוך על זכרוני יותר מאשר על זכרונך’.

התברר כי פניה של איזמרלדה היו מנומשות. אהרון עקב אחרי הסומק שפשט בין נמש לנמש. היא השפילה עיניה ולא ענתה דבר. שעה ארוכה שתקה. כל אותה שעה דיבר תורן. השיח לה על זו שהיתה אשתו כך וכך שנים, וכך וכך שנים שוב אינה אשתו, שכן שניהם הלכו לרבנות והופיעו בפני ועדה ואמרו מה שאמרו, ולאחר מכן חזרו הביתה ושבועיים ימים לא הוציאו הגה מפיהם זה עם זה. ומשחלפו השבועיים שב אהרון תורן והלך אל הרבנות ובילה שם כך וכך שעות בקריאת סיפור־בלשים של אגאטה כריסטי עם שבראשו נתונה מין סירת קרטון שזוכה בה ברבנות כל מי שבא לשם בלי כיסוי־ראש. וכל אותה השעה שתורן היה שקוע באגאטה כריסטי ישב על־ידו יהודי, שזקנו יורד על־פי מידותיו, וכתב על גבי קלף דברים שתורן לא ידע את פשרם. לאחר מכן באה אשתו, מתוחה ונרגשת. שוב עמדו השניים בפני אותה ועדה ורב ספרדי שם בפיו של תורן מלים, שהיו מגוחכות בעיניו, וציווה על אשתו להצמיד את כפות ידיה זו אל זו. אז נתן תורן בידיה את ספר־הכריתות.

ועוד סיפר לה אהרון תורן לאיזמרלדה גרבינסקי, שאף־על־פי שלא חוייב במזונות מוסר הוא לזו שהיתה אשתו כמעט את כל משכורתו והוא עצמו מתפרנס מעבודות נוספות, כגון תרגומים וכתיבה וכד' עד שתתבגר בתו, אשר גרה עם אמה ותעמוד ברשות עצמה.

הם גמרו לאכול.

‘רוצה קפה?’

‘לא, תודה’.

‘אני אשתה אספּרסו’.

‘אני אחכה’.

תורן שתה אספּרסו. ואז נתחלפו התפקידים תורן שתק ואיזמרלדה דיברה.

היא דיברה על משפחה יהודית בפולניה שהיגרה לגרמניה בשנות העשרים ונכלאה במחנות־ריכוז בעלות היטלר לשלטון, לאחר שעלה בידי ההורים למלט את בתם־יחידתם אל קרובים בצרפת. ובבוא הגרמנים לצרפת נמסרה הבת למנזר קאתולי וגדלה שם עד שבא אחד מניצולי השואה, סיפר לה על מות הוריה והוציאה מן המנזר. הוא נשא אותה לאשה והסיעה ארצה ישראל. לא הוציאו יחד את שנתם והאיש נפל למשכב ולא קם מחוליו.

ולאחר מכן נמצא אהרון יושב בחדר אחד שבדירה בת חדרים מספר, שכל אחד מהם מושכר ליחיד או למשפחה. ובחדר מקרר קטן וכירת גז ודלי מים ושתי מיטות (האחת נמוכה וצרה והאחרת גבוהה ורחבה) וכורסת נכים ושולחן מרובע – חצי מטר על חצי מטר – ושלושה שרפרפים קלועים וארון בגדים, שכמה ספרי־כיס סדורים עליו טורים טורים, ומעל לכל מחנק וצפיפות וריח של תרופות –וגם פסנתר. בחוץ היה לילה ואיזמרלדה ניגנה נוקטורן של שופן ובעיצומו של הנוקטורן נתחוור לפתע לתורן שהוא מבטל את זמנו ומזניח את מחקרו על משה.

קם ממקומו ופסע אל הדלת על בהונות רגליו. פתאם נצמדו אל פיו שתי שפתיים דקות, קשות, חמות, ושיניים ננעצו בשפתיו עד נשיכה.

ואיזמרלדה, לאחר שחזרה אליה נשימתה, אמרה:

‘הפעם נישקתיך, מר תורן’.

[ד]    🔗

אל: המנהל הכללי

מאת: המנהל האדמיניסטראטיבי, אגף התצעודת.

הנידון: נישואים.

ביום 26 בינואר שנה זו נשאתי לאשה את הגברת איזמרלדה גרבינסקי, העובדת במדור התיכנון של אגף זה.

בקשר לכך הריני מפנה את תשומת־לבך לסעיף 13.325 של תקנון שירות המדינה האומר:

נוצרת קרבה משפחתית בין שני עובדים שכתוצאה ממנה אסור המשך העסקת שניהם ביחידתם או במשרדם, יש להעביר את אחד העובדים למשרה אחרת באופן שלא תהיה עוד אסורה העסקת שניהם בגלל קרבת המשפחה ביניהם. אם אין העברה זו אפשרית, יפנה האחראי במכתב אל נציבות השירות, יתאר בו את הנסיבות ויפרט את ההצעות בנידון לשם קבלת הוראות ממנה להמשך הטיפול במקרה. נציבות השירות רשאית אף להתיר את המשך העסקתם של העובדים הנדונים במשרותיהם הנוכחיות.

[ה]    🔗

הנציבות התירה לאגף התצעודת את המשך העסקתם של אהרון ואיזמרלדה במשרותיהם הנוכחיות, משום שהתברר, כפי הנראה, כי העברתם אינה אפשרית. לעומת זאת התברר כי אפשרית העברה אחרת: תורן עקר מדירת של אלעזר הסתת אל חדרה של איזמרלדה.

רהיטים וכלים משלו לא היו לו. מלבושיו לא מילאו אפילו מזוודה אחת. מזוודה זו וכמה ארגזי ספרים הובאו אל חדרה של איזמרלדה. המזוודה הוחבאה מתחת למיטה הגבוהה, שמעתה ישן עליה תורן. הספרים סודרו על הפסנתר בשלושה טורים. פרט לכך לא השתנה בחדר מאומה, והכול נשאר כשהיה: הפסנתר והמקרר, כירת הגז ודלי המים, ואפילו כורסת הנכים ומשום־מה גם ריח התרופות, אף שתורן השתמש בתרופות שאינן נותנות ריח, ואיזמרלדה לא השתמשה בתרופות כלל וכלל.

וכשם שבחדרה של איזמרלדה לא חלו שינויים כבירים, כך לא נשתנה הרבה אף בחייו של אהרון, פרט לכמה דברים קלי־ערך, כגון זה שעם אלעזר הסתת היה אהרון מרבה לשוחח ואילו עם איזמרלדה ממעט היה בדיבור. שניהם טרודים היו ולא היתה שעתם פנויה לדיבורים.

עד לשעה שלוש שהו במשרד. בשובם היתה איזמרלדה מבשלת ארוחת־צהרים ואהרון מסדר את החדר. אחרי הארוחה היה אהרון שוכב לפוש ואיזמרלדה מדיחה את הכלים. לאחר מכן היתה איזמרלדה שוכבת לפוש ואהרון מתרגם את המאמר על תורות עכו"ם. אחר כך היה מבשל קפה ומזמין את איזמרלדה לקחת חלק בשתייתו.

תוך כדי שתיית הקפה היה אהרון מעיין בעיתון או בספר ואיזמרלדה מחרישה. מדי פעם היה אהרון מנתק עצמו מן הספר ושולח חיוך לעברה. לאחר הקפה היתה איזמרלדה מדיחה את הכלים ואהרון פוסע על בהונות רגליו בפרוזדור בדרכו אל המטבח המשותף (בדירה התגוררו עוד שלושה דיירים, נוסף על משפחת תורן ובעלת הדירה) כדי למלא את הדלי מים.

הברזים היו מקולקלים ומילוי הדלי גזל זמן רב. כל אותו זמן היתה השהות בידו של תורן להרהר במחקרו על משה. מרגע זה ועד לשעה מאוחרת בלילה שוב לא הדיר עצמו מעבודתו זו; היה שוקד עליה ואינו מרפה ממנה כדי לסיימה במועד שקבע הפרופיסור.

כל אותן השעות היתה איזמרלדה מקדישה לעיסוקיה שלה: לקניות ולפת ערבית (על־פי רוב בצורת כריכים וכוס תה, שהוגשו לו תוך כדי עבודתו שלא לבטלו ממלאכתו החשובה) קוראת בספרים צרפתיים, תופרת, מגהצת, מחשבת חישובים בפנקסה הקטן ופורטת נוקטיורנים של שופן על הפסנתר.

היתה אפוא עבודת של תורן מוכנה במועד הנקוב, אלא שבערב היום, שבו עתיד היה אהרון לקראה באוזניו של הפרופיסור, סח לה אהרון לאיזמרלדה, שהעבודה טעונה ליטוש אחרון ולשם כך שומה עליו לנסוע לספריה הלאומית. אותה שעה היתה איזמרלדה רכונה מעל לקערת המים ומדיחה את הכלים מסעודת הצהריים.

‘מתי תחזור?’ – שאלה בלי שהסבה ראשה.

‘אינני יודע. על־כל־פנים לא לפני שייסגר אולם הקריאה’.

קינחה איזמרלדה את ידיה במגבת וקרבה אל אהרון. פתאם הפנתה אליו את גבה, נטלה את כף ידו בידה והצמידה את אצבעותיו אל פניה. היתה מניעה את ידה ומגששת באצבעותיו של תורן על חוטמה ועל מצחה, על שפתיה ועל שערותיה, על לחייה ועל עיניה, משל עיוור היה תורן ולא יכול היה להכירה אלא בחוש המישוש.

נישקה תורן באחורי צווארה – ריח ‘אמה’ להדחת כלים נדף ממנה – לחץ ידה והלך.

בספריה נתקל בברוריה גפן.

‘שלום, ברוריה’.

‘שלום’.

‘מה שלום אבא?’

‘מתגעגע עליך’.

‘ומה שלום נחום?’

נחום היה בעלה של ברוריה.

‘הוא בחוץ־לארץ. ואשתך?’

‘בבית’.

‘אתה נראה הרבה יותר צעיר מכפי שנראית לפני עשר שנים’. ניסה להיזכר כיצד נראתה ברוריה לפני עשר שנים ולא יכול. זכר רק את קימור ירכה החשוף, את עיניה ואת קולה, ואף אלה מלפני כחמש־עשרה עשרים שנה.

ישב אהרון ליד שולחן באולם הקריאה וברוריה ישבה מולו ליד אותו השולחן.

סמוך לשעת הסגירה החל האולם מתרוקן. העובדים אספו את הספרים.

נתברר שברוריה רכשה לה מכונית. משנכנסו לתוכה שאלה: ‘אכלת?’

השיב לה:

‘לא’.

‘תאכל אצלי. יש לי בקבוק ויסקי מסקוטלנד’.

בשעת הארוחה אמרה לו:

‘כתבתי שיר בשבילך’.

‘את כותבת שירים? מעולם לא ידעתי’.

‘הערב תדע’.

נטלה את תיקה והוציאה מתוכו כמה פיסות נייר מקומטות.

‘הטה אוזן!’

אהרון הטה אוזן.

חמשת חומשי תורה

בראשית

כשעוד טרם יולד האדם לעמל

לא היו לא דברים ולא אומר

ואם כך, המשגל בין האל לחלל –

הגורם להולדת החומר.

שמות

הגורם להולדת החומר

הוא עניין למחקר פילוסופי

מה שאין כן תינוק בעל אופי,

אשר צף לו בנחת ושופי

בתיבה עשויה מגומא.

ויקרא

בתיבה עשויה מגומא

לפנות בוקר חודר הטל.

על החוף יש סוף ודומן,

ועשן מיתמר אל על,

כקרבן התינוק נפסל.

במדבר

כקרבן התינוק נפסל,

כמקריב לא ידע אנאטומיה.

בים סוף נצחון נחל,

חיל פרעה בים נפל,

במדבר הוא עמד כתומר.

דברים או משנה תורה

כשעוד טרם יולד האדם לעמל,

הגורם להולדת החומר,

בתיבה עשויה מגומא

כקרבן התינוק נפסל.

במדבר הוא עמד כתומר.

שאל תורן:

‘כליל תיפלות זה כתבת הערב בשבתך מולי בספריה?’

‘כן’.

תורן הרים את כוסית הוויסקי.

‘לחיי משפחת גפן הפורה והמפרה’.

‘לחיי הפריון!’

וכעבור שעה אחת ראה אהרון בפעם השנייה את חמוקי ירכה של ברוריה.

חרש חרש, כגנב בלילה, פתח אהרון את דלת הדירה מרובת הדיירים. חלץ נעלי ובגרביו הגיע אל חדרו. לחץ על הידית – הדלת לא נפתחה. בדרך כלל לא היו בני־הזוג תורן נוהגים לנעול את דלת חדרם. נראה שהפעם החליטה איזמרלדה לנעלה, משום ששכבה לישון לבדה. מישש אהרון בכיסו ומצא את המפתח. נכנס לחדר והעלה אור. איזמרלדה ישנה שינה עמוקה, שנת צדיקים. נקל היה לנחש מה גרם לשינה עמוקה זו: על השולחן עמדה כוס מלאה מים עד מחציתה ולידה נחה שפופרת ריקה מגלולות שינה: פרודורמול. שפופרת הגלולות היתה של אהרון. בדרך כלל היה אהרון נוהג להסתייע בגלולות ואיזמרלדה לא נזקקה להן. הלילה הזה נשתנה מכל הלילות: איזמרלדה בלעה גלולות שינה והוא צנח על מיטתו לבוש בגדי יומו ונרדם.

רק בבוקר נתן את דעתו עוד על שינוי אחד שנתהווה בלילה הזה: בדרך כלל אהרון היה נוהג לישון על מיטת בעלה המנוח – זו המיטה הרחבה והגבוהה – ואיזמרלדה ישנה במיטתה הצרה והנמוכה, ואילו הלילה ישנה היא במיטת בעלה המונח, שהיה מרותק אליה שלוש־עשרה שנה, והוא ישן במיטתה שלה.

כשהתעורר היתה איזמרלדה עדיין שקועה בשנתה. הוא חלט קפה, מזג כוס אחת גם לה והתקין כריך. הניח את הקפה ואת הכריך על השרפרף וקירב את השרפרף אל מיטתו.

מחנות המכולת הסמוכה לביתם טלפן למשרד:

‘מלכה?’

‘שלום, מר תורן’.

‘אני הולך לאוניברסיטה למסור את עבודת־הגמר שלי לפרופיסור. לא אבוא לפני שתים־עשרה. גם איזמרלדה לא תבוא היום, אמרי לאסתר שתנכה לה יום חופשה’.

‘בסדר. בהצלחה, מר תורן’.

‘תודה’.

שעתיים רצופות קרא תורן באוזני הפרופיסור קטעים מעבודתו על משה כמנהיג. הפרופיסור התפעל ממנו והעניק לו ציון מעולה. מלבד זאת הבטיח לתורן שעבודתו תימסר לתרגום ותודפס בארצות־הברית.

‘הפכת את משה למנהל מושלם’ – העיר הפרופיסור בכובד־ראש.

‘כשהייתי צעיר היה לבי סמוך ובטוח שמשה יהפוך אותי למנהיג’ – השיב תורן בחיוך.

עד שתורן קרא קטעים מעבודתו נתקשרו עננים בשמים וירד גשם שוטף. הפרופיסור הציע לו טרמפ במכוניתו.

‘למשרד?’ – שאל.

ידוע ידע הפרופיסור כי אהרון תורן הוא המנהל האדמיניסטראטיבי של אגף התצעודת.

אהרון הציץ על שעונו. השעה היתה אחת־עשרה ועשר דקות. ‘האם תהיה זו חוצפה אם אבקשך להתעכב רגע בדרך על־יד ביתי?’

‘רגע הוא זמן לא מוגדר. חמש דקות – אני מוכן’.

‘ארבע דקות’.

מגובי הזכוכיות לא יכלו להבהיר את שמשות המכונית במאבקם עם המבול שניתך ארצה. הפרופיסור קילל באנגלית ושף בידו האחת את השמשות בעוד השנייה מחזיקה בהגה. ‘ארבע דקות’ – צעק בעקבותיו של תורן כשהלה יצא מן המכונית ורץ במדרגות אל חדרו.

איזמרלדה ישנה עוד, מצונפת, מכורבלת בשמיכה. תנוחתה לא נשתנתה מאמש אף כהוא־זה. גם הקפה והכריך היו מונחים כשהיו.

קרב אהרון אל המיטה ונגע בכתפה. גוש עגלגל התגלגל מן המיטה ונח לרגליו ככדור־רגל.

מן החלון בקעו צלילי צופר עצבניים שפילחו את משק מי הגשם.

ארבע הדקות עברו. אהרון לא מש ממקומו.

הפרופיסור למינהל לא אמר נואש. היה צופרו דומה לנגינתו של סולן, ומי הגשם לתזמורת רבת־עוצמה אך מאופקת.

 

משה כמנהיג    🔗

[נספח]    🔗

אנו מביאים כאן במלואה את עבודת־הגמר של אהרון תורן בקורס למינהל על הנושא ‘משה כמנהיג’. מובן מאליו, שהפרופיסור למינהל לא קיים את הבטחתו, לא שלח את העבודה לתרגום ולא הוציאה לאור בארצות־הברית. אפשר שניסה ולא נסתייע הדבר. גדולה מזו: בארכיון המוסד להשכלה גבוהה, שבו נתקיים הקורס, לא מצאנו עותק של העבודה. על־כורחנו צץ ועלה בנו שנית אותו חשד, שרמזנו עליו בראשית מחקרנו־סיפורנו, אך נמנענו להטיחו במפורש, הואיל ואין בידנו נתונים להוכיחו; החשד הוא שיד נעלמה ‘יד־זידונית ובוטחת, יד מתבדחת’ (כדבריה של המשוררת רחל) דאגה לגניזת פרסומיו ויצירותיו הגמורות של תורן. מכל מקום, גם עבודת־גמר זו נמצאה באחד התיקים שנתגלו בעליית־הגג שבדירתו, סמוך לדוד המים. בנס לא נרטב התיק כשם שנרטבו חמשת העותקים מספרו הראשון, שנמצאו באותו מקום. על גבי התיק היה מודבק קטע של פזמון בשם ‘ההר והעכבר’ הגזור מעיתון; על כל פנים, הנייר שעליו נדפס השיר נראה כנייר־עיתון, אף כי ייתכן שנצטהב ונתחספס מחמת תנאי האחסון שבעליית הגג. הנה הפזמון:

יש אגדה הודית על איש אחד שלא היו לו בן ובת. לכד האיש עכבר עלוב ואפרפר (האיש קוסם היה) ויהפוך אות לבת יפהפיה. גדלה הבת לנוי ולתפארת, וזיו יופיה הבהיק על פני הקרח, עד שהגיע גם הזמן, שהיא תבחר לפי רוחה חתן.

הציע לה אביה את השמש המאירה, אך היא אמרה: גיבור העז משמש רוצה אני לבחור. אמר האב: אם כן ענן יהיה לך לחתן, כי בעברו על פני השמש המאירה הריהו מסתירה. אבל הבת אבתה חתן המנצח גם ענן.

אמר לה אביה¹⁵: הרוח הוא פיזר ענן אם בעוצמה יפוח, אבל הבת לא הסתפקה בכך. חפצה היא בגיבור אשר גם רוח ינצח. אז סח האב: ההר יהיה לך לחתן כי גם בפני הרוח הוא עומד איתן.

אולם הנערה ענתה לאמור:

חשקה נפשי חתן שגם על הר יגבור. אמר האב: רק העכבר שיניו יוכלו לטחון עפר ולכרסם אפילו הר. שמחה הנערה שמחה גדולה, הפכה שוב לעכבר עלוב ואפרפר ותהי אשה גאה לבעלה.

על כן פתגם מפי ההודי לא יסוף: עכבר אתה ואל עכבר תשוב.

כל מאמצינו לקבוע אם הפזמון הוא פרי־עטו של תורן עצמו או של מישהו אחר לא הוכתרו בהצלחה. לקורא היו כבר הזדמנויות רבות להיווכח שתורן אהב לשלוח ידו בשירה – ונודה בגילוי, כי אם עד כה נזהרנו מלהביע הערכות, לו בעצתנו היה שואל היינו מנסים להניאו מעשות כן. אף את הקשר בין הפזמון לבין עבודת־הגמר על הנושא ‘משה כמנהיג’ מציעים אנו הפעם שימצא הקורא עצמו. אנו, כאמור, מגישים לו את העבודה במלואה, כפי שגילינוה בעליית הגג, ולא שינינו בה אף תיבה אחת, פרט לדבר אחד: השמטנו את כל מראי־המקומות שכתב היד משופע בהם. השמטה זו מחייבת אותנו להעיר, שאנו כשלעצמנו בדקנו את מרביתם (ב’תולדות האמונה הישראלית' מאת יחזקאל קויפמן ובכתבי מרטין בובר, ‘בפרוליגומינה’ של ולהאוזן ‘ובמשה’ של גרסמן, בספרים רבים על תורת המינהל ובכמה ספרי מחקר היסטורי ותיאולוגי על משה), ומצאנו שכל המצוטט קיים ושריר במקורות, והמובאות אוטנטיות ומדויקות. לא ראינו צורך להכביד על הקורא ולסרבל את כתב־היד במראי המקומות, שהרי לא כדי להאיר את דמותו של משה כמנהיג מביאים אנו נספח זה בסיום מחקרנו, אלא כדי לשפוך עוד אלומת־אור אחת על אהרון תורן, כמחברו־בכוח של רומאן על משה, שלא נכתב בפועל.

1. מנהיגות מהי?

היה מי שאמר כי עיקר תפקידו של המדע הוא למצוא את הדומה בשונה ואת השונה בדומה. משאנו באים לדון באישיותו של משה, אישיות עתירת־גונים, שהשפעתה משתרעת על פני דורות רבים ונמשכת אלפי שנים, משאנו טורחים לעצב את דמותה על־פי המקורות שבידינו, שמרביתם נכתבו במשך מאות שנים, עובדו לא אחת ולבשו את צורתם המוגמרת לפני כ־2500 שנה, זמן רב לאחר תקופתו של משה ההיסטורי, משאנו מנסים על־פי מקורות אלה לתהות על קנקנו של משה כמנהיג ולעמוד על טיב מנהיגותו תוך שימוש במושגים השאובים מתורת המינהל המודרנית, מצווים אנו לעמוד על המשמר ולבחור היטב את אמות־המידה, שבהן ניגש לאמוד¹⁶ את אחד מגדולי האנושות בכל הדורות, שכל אמת־מידה אין בה כדי להביע את שיעור גדולתם ולהקיפם במלואם. חייבים אנו להיות זהירים שלא להיתפס למה שנראה במבט ראשון כדומה, אך לאחר התעמקות־מה נעלם הדמיון ומזדקר השוני, ומאידך גיסא שומה עלינו לחתור אל הדמיון גם במה שעשוי להיראות כשונה למראית עין.

בהכתירנו עבודה זו בשם ‘משה כמנהיג’ מתכוונים אנו למושג המנהיגות, כפי שטופח ופותח בתורת המינהל המודרנית. עלינו לפתוח אפוא בראש־וראשונה בדיון קצר על מושג זה מנקודת־מבטו של המדע המינהלי.

ואכן, המנהיגות היא אחד ממושגי־היסוד של תורת המינהל. פרופ' גרוס מגדיר את מהות המינהל כלהלן: ‘מינהל הוא תהליך, שבאמצעותו מנהיגים מביאים חברי ארגון בעלי אינטרסים שונים לעבוד בצוותא בנסותם להתגבר על מכשולים מסוימים על מנת להשיג תכליות מסוימות’.

הרי שהמונח ‘מנהיג’ מצוי כבר בעצם הגדרתו של המינהל. אין מינהל בלי מנהיגים. אף־על־פי־כן אין להסיק מכאן שגם היפוכו של המשפט הוא נכון, כלומר שאין מנהיגות בלי מינהל. אדרבה ‘המנהיגות משתרעת מעבר למינהל’. ‘כשיש מי שמאחד אנשים לשם השגת מטרה משותפת קיימת מנהיגות’.

הבחנה זו בין מנהיגות בתוך מינהל ובין מנהיגות שמעבר למינהל או מחוצה לו נודעת לה חשיבות מרובה למחקרנו זה, ועוד נרחיב עליה את הדיבור בהמשך הדברים.

הגדרתם של סימון, סמיתבורג ותומפסון אינה שונה מזו של פרופ' גרוס. ‘ניתן להגדיר מנהיג כאישיות שיש ביכולתה לאחד אנשים להשגת מטרה’. איני מביא הגדרה זו אלא על שום המלה ‘יכולת’ המצויה בה והמרמזת על סגולות של מנהיג לעומת הגדרתו של פרופ' גרוס, המצביעה יותר על הישגיו של מנהיג. להלן נראה כי ‘מנהיגות בכוח’, כלומר תכונות מסוימות שבהן ניחנה אישיות מסוימת הן תנאי ראשון להתקבלותה כמנהיג, ולגבי משה יש משמעות מיוחדת לתכונות אלה.

ואמנם, המחברים המוזכרים לעיל ממשיכים ואומרים: 'אם יתקבל אדם כמנהיג או לאו, דבר זה תלוי בראש־וראשונה בכך שאלה הנוהרים אחריו יכירו בו כמה סגולות של מעלה Qualities of Excellence, כלומר כשרון של השפעה מיוחדת על הבריות בכיוון של התעלות מעל לאינטרס האישי היומ־יומי של הפרט, כגון מתן ‘הרגשה של השתתפות במאורעות גדולים וחשובים’, הכושר ‘להפעיל בני אדם רגילים לעשיית מעשים בלתי רגילים’, או ‘להעלות את ראייתו של אדם לחזון נעלה יותר’, כדבריו של פ. דרוקר.

אותו דרוקר סבור, שכבר כסנופון היווני אמר את כל אשר ניתן לומר על מנהיגות. איני יודע אם אמנם כן הדבר, אבל מכל מקום ההשואה בין משה לכסנופון, שאף הוא נתנסה בימי קדם בהנהגת עשרת אלפים איש לקראת מטרה מסוימת, תוך התגברות מתמדת על מכשולים ובלי סמכות פורמאלית, היא השוואה פוריה מאוד ומועילה לבירור ‘הדומה והשונה’ שבכמה סוגי מנהיגות ודמויות מנהיגים, ובהמשך הדברים לא נתעלם ממנה.

קורט לוין מוסיף קו משלו אל מושג המנהיגות: פרספקטיבה של זמן. קביעת מטרה לטווח ארוך היא לדעתו אחד ממבחני המנהיגות. אף כאן לפנינו אמת־מידה שנרבה להשתמש בה לגבי פעילותו המנהיגותית של משה.

לאחר כל האמור עלינו לחזור ולברר מה בין מנהיגות למינהל. אימתי נעשה מנהיג למנהל ומנהיגות נעשית למינהל? על כך משיב פרופ' גרוס: ‘קיים מינהל בכל מקום שתופעה זו (כלומר, מנהיגות) מופיעה בתוך ארגון. מצד אחר, כאשר מנהיגות מופיעה ללא מסגרת ארגונית עניין לנו בהתקבצות רופפת בלבד של אנשים, שהם מחוסרי ציפיות משותפות, פרט להתייחסות רוחנית למנהיג משותף’.

המסגרת הארגונית היא־היא העושה איפוא מנהיגות למינהל. להלן עוד נדון במהותו של ארגון במידה שמושג זה שייך לנושא שלנו. לפי שעה נעיר, כי המנהיגות היא הרוח החיה של כל מסגרת ארגונית ובלעדיה נדון כל ארגון לכליה.

נעשו כמה נסיונות למיין מנהיגות לפי סוגים שונים. חסידי הדינאמיקה הקבוצתית נוהגים להבדיל בין מנהיגים דימוקראטיים, מנהיגים אוטוקראטיים ומנהיגים laisser faire, ואילו פ. סלזניק מבחין בין מנהיגות מינהלית לבין מנהיגות מוסדית. ‘המנהיגות’ – אומר הוא – ‘משתרעת מעבר ליעילות: (א) משהיא קובעת את יעודו היסודי של הארגון; (ב) משהיא יוצרת גוף חברתי המסוגל להגשים יעוד זה’.

דומה כי פטורים אנו מלהרחיב את הדיבור על סוגי המנהיגים, פרט לסוג אחד, והוא המנהיג החאריזמאטי, מושם שמונח זה מוסב על משה בכמה וכמה ספרי מחקר היסטורי, תיאולוגי וסוציאולוגי. מרטין בובר משתמש בו במפורש בספרו על משה, ואילו התיאולוג השווייצי אייכרוט פותח בספרו את הפרק המוכתר בשם ‘המנהיג החאריזמאטי’ בדיון על אישיותו של משה דווקא. ‘בראשיתה של הדת הישראלית מצויה החאריזמה’ – אומר אייכרוט – ‘הכשרון המיוחד של האישיות’… ברם, אם נתהה על קנקנה של חאריזמה זו (בלי שנתעמק במשמעותה הסימאנטית של המלה השאובה מן התיאולוגיה הנוצרית) ניווכח על נקלה כי אותו 'כשרון מיוחד אינו אלא כשרון המנהיגות כפי שהגדרנוהו לעיל. ייתכן כי השימוש במונח זה פורה מאוד בסוציולוגיה, בהיסטוריה ובתיאולוגיה, אך לגבי תורת המינהל אין משמעות למושג מנהיגות חאריזמאטית. אותן ‘סגולות של מעלה’ שהזכרנו לעיל הם־הם החאריזמה, ואשר למקורן של הסגולות הללו – אם הן תופעה פסיכולוגית וכשרונות־מלידה או תופעה מיטאפיסית והשראה אלוהית מתמדת, הרי הבחנה זו תלויה ברקע הפסיכו־חברתי שבו פועל המנהיג. עשרת אלפי החיילים היוונים ראו את כסנופון מנקודת־מבט יוונית ראציונאלית כמנהיג מוכשר ותו־לא. כך ראה גם כסנופון את עצמו. אין אנו יודעים כיצד ראה משה את עצמו. אך האגדה העברית, החדורה רגש דתי עמוק, ראתה אותו כפועל בשליחות אלוהית. ואולם תורת המינהל אינה עוסקת במיטאפיסיקה – בין שדבר זה הוא לזכותה ובין שהוא לגנותה. לפיכך נדמה לי כי במקום להשתמש בהגדרות כגון מנהיג חאריזמאטי, מנהיג ביורוקראטי או מנהיג מסורתי, מוטב לה שתאמר מנהל בעל סמכות פורמאלית כלשהי או מנהיג נטול סמכות פורמאלית, שמעמדו נקבע אך ורק בזכות כשרון המנהיגות שבו.

ואכן, אף מאכס ובר עצמו, שאותו רואים כאבי המונח ‘מנהיג חאריזמאטי’, לאמיתו של דבר אינו מדבר על מנהיגות חאריזמאטית אלא על אדנות חאריזמאטית בניגוד לאדנות ביורוקראטית או חוקית ואדנות מסורתית. ההבדל הוא נוקב. בעלי האדנות הביורוקראטית והמסורתית פעמים יש בהם מסגולותיו של מנהיג ופעמים אין. לא אחת ראינו מלכים, שליטים ומנהלים שכל אדנותם אינה אלא פורמאלית גרידא, והשררה היא למעשה בידי מנהיג בלתי־פורמאלי שלהלכה אין לו סמכות כלל. ואילו בעל אדנות חאריזמאטית חזקה שיהא גם מנהיג באותו מובן שתורת המינהל גורסת מושג זה. מבחינה זו ייתכן כי אפשר להגדיר אדנות חאריזמאטית כאדנות מנהיגותית. לאחר כל האמור דומה כי יהא משום עקיבות, אם למרות הפיתוי להדביק למשה את התואר מנהיג חאריזמאטי ובכך לפתור כמה וכמה בעיות נימנע מלהשתמש במונח זה, אך לעומת זאת נדבר לפעמים על אדנות חאריזמאטית, כפי שפירשנוה לעיל.

2. מה בין מנהיג למי שאינו מנהיג

לאחר דיון כללי זה על מנהיגות שומה עלינו לשאול את עצמנו כמה שאלות: (א) מה הן התכונות המאפיינות כל מנהיג באשר הוא מנהיג?; (ב) מה הם התפקידים שממלא מנהיג עם, שהוא מאחד אנשים לשם מטרה מסוימת?; (ג) מה הם קני־המידות שבהם נוכל למדוד את ‘מידת המנהיגות’ שבמנהיג?

גם על שאלות אלה מצויות בספרו של פרופ' גרוס תשובות תמציתיות, המסכמות הרבה מן הנאמר על נושא זה בספרי מינהל קודמים. התכונות המאפיינות הן: (ר) הרצון להנהיג; (ב) כשרון למעלה מן הרגיל (לפחות הכשרון לייצג אנשים אחרים ולשלוט בהליכים ארגוניים מסובכים); (ג) האנרגיה הפיסית המאפשרת את עמלו המאמץ של המנהיג.

אשר לתפקידים הרי גרוס מונה כמה מהם: (א) המנהיג יוזם פעולה (אף כי ייתכן מאוד שההצעות לפעולה מקורן במקום אחר); (ב) המנהיג מייצג נורמות קבוצתיות; (ג) המנהיג מגדיר בעיות ומטרות; (ד) המנהג מתווך בין אינטרסים מנוגדים, הן בתוך הארגון והן בין הארגון לבין קבוצות אחרות; (ה) המנהיג משמש דוגמה.

מן הממדים מזכיר פרופ' גרוס ארבעה: (א) יחס המנהיג אל עצמו – מידת הבטחון שלו בעצמו ונכונותו לעשות שגיאות ולהודות בהן; (ב) יחס המנהיג אל הנוהרים אחריו – מידת התעניינותו בהם כאנשים או כאמצעים כדי לעשות דברים, או באיזו מידה התעניינותו מופנית בכלל לאופקים אחרים; (ג) מידת התמסרותו לעבודתו ומידת ההבנה בה הוא ניגש אליה, וכן ההקפדה בה הוא מחלק את התקנים המשמשים לו בעבודת על עצמו ועל אחרים; (ד) יחס המנהיג לקהל – באיזו מידה הוא ‘אהוב הקהל’, עבד בצוות או פועל מאחורי הקלעים.

3. מנהיגותו של משה

לית מאן דפליג: משה איחד אנשים להשגת מטרות, הרי שלא רק מבחינת ההרגשה והדעה המקובלת אלא גם מבחינת ההגדרה היבשה של תורת המינהל אין לחלוק על כך שמנהיג היה. ואולם משאנו באים להחיל עליו את התכונות המאפיינות, את התפקידים ואת קני־המידות נכנסים אנו למבוי סתום.

ניטול את התכונה הראשונה – הרצון להנהיג. האומנם מוצאים אנו במשה בכל פעולתו את הרצון להנהיג? למן ההתגלות בהר חורב (‘בי אדני שלח נא ביד תשלח’ ־ שמ' ד, יג) ועד לצוואתו האחרונה של משה (‘איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם’ – דב' א, יב) שומעים אנו כמעט תדיר את נעימת אי־הרצון, את הריטון על הסבל הכרוך במעמסה כבדה זו של הנהגת העם ואת התלונה על יהוה שהטיל עליו עול זה (‘למה זה שלחתני’ – שמ' ה, כב).

אין אנו נתונים במצב נוח יותר, גם כשאנו מנסים לייחס למשה את התפקידים שמנינו בפרק הקודם. האומנם יוזם משה פעולה? לכאורה היוזמה באה כמעט תמיד מחוץ למשה, מפיו של יהוה. אפיל את הפעולה המינהלית הראשונה של האצלת סמכויות, פעולה שבלעדיה אין לתאר שום ארגון תקין בעל ממדים ניכרים, עושה משה רק לאחר שיתרו חותנו יעץ לו עצה נבונה זו בתוספת הערת־אגב מאלפת ביותר: נבול תיבול גם אתה וגם העם הזה אשר עמך (שמ' יח, יח).

מפשוטו של הסיפור המקראי מסתבר כמעט בוודאות, כי משה אינו מייצג את נורמות הקבוצה המונהגת על ידו. אדרבה, הוא קובע נורמות משלו לגבי הקבוצה תוך היאבקות קשה, תוך מרי מתמיד והתמרדויות תכופות, ויש שהוא משתמש בדרך של כפיה אכזרית.

משה אינו משמש דוגמה. אדרבה, משה שהוקיע את ראשי העם על אשר זנו אחרי בנות מואב ואשר עודד את פנחס בן אלעזר לרצוח את זמרי על אשר ‘הקריב אל אחיו את הַמִּדְיָנִית¹⁷ לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל’ במ' כה, ו). אות משה לקח לו אשה כושית (במ' יב, א).

כשאחד מחייליו של כסנופון העיר לו בשעת־מעבר קשה בשלג: ‘קל לך לרכב על סוס!’ ירד כסנופון מסוסו ופסע ברגל. אין אנו יודעים על מעשי דוגמה מסוג זה מצד משה. משה אינו משתתף במלחמות, אף לא כמפקד. במלחמת עמלק לקח חלק כסמל, כדמות מלהיבה־נשגבת, אך לא כמפקד המשמש דוגמה לחייליו נוסח כסנופון. הוא ‘ניצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידו’ (שמ יז, ט); ‘והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק’ (שם, שם, יא).

הקשיים הולכים ורבים משאנו ניגשים אל קני־המידה. מידת בטחונו של משה בעצמו אינה אחידה: היא מיטלטלת מביטחון מוחלט, כגון בשעת הרדיפה של חיל פרעה אחרי יוצאי מצרים (‘אל תיראו, התיצבו וראו את ישועת יהוה’ – שמ' יד, יג) עד לחרדה ופחד לחייו בפרשת מסה ומריבה (‘ויצעק משה אל יהוה לאמור: מה אעשה לעם הזה, עוד מעט וסקלוני’ – שמ' יז, ד).

משה לעולם אינו שוגה, פרט למשגה אחד במי מריבה, שעה שהיכה את הסלע פעמיים כדי להוציא ממנו מים, אף־על־פי שלא נצטווה אלא לדבר אל הסלע (במ' כ). אולם גם במשגה זה אינו מודה לאחר זמן (דב' א, לח; שם, ג, כו).

מתוך המסופר בתורה אין אנו יכולים ללמוד דבר על יחסו של משה אל הנוהרים אחריו כיחידים. בכל הסיפור המקראי אין אף רמז אחד על התעניינותו בבעיות אישיות של אחד משישים ריבוא יוצא מצרים. פרשת בנות צלפחד מובאת כתקדים חוקי, ולא כדוגמה של יחס אישי מצד משה אל חמש הבנות (במ' כז). אמנם, בשעת המחלוקת עם קורח ועדתו אומר משה ליהוה: ‘לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם’ (במ' טז, טו), אך אין זו אלא עדותו של בעל־דין, שאינה מודגמת בשום סיפור מעשה בתורה. דומה כי עדותו של כסנופון על עצמו במשפט שנערך נגדו משכנעת הרבה יותר: ‘היכיתי אנשים קפואים־למחצה, שאלמלא כן היו שקועים בשלג ומתים, אנשים לאים ויגעים, שפיגרו מאחרי המחנה במקומות שהאויב יכול ללכדם. לעתים קרובות היתה המכה מעוררת אותם לקום ולהזדרז. אלה שפגעתי בהם מאשימים אותי עכשיו. אך אלה שסייעתי להם בקרב, במסע, בכפור, במחלה – איש מהם אינו פוצה פה’.

עובדה זו, שכמה מן התקנים המודרניים חלים על כסנופון ואינם חלים על משה, יש לה כמה הסברים: (א) גישתנו החילונית אל בעיות החברה קרובה הרבה יותר אל המושגים הראציונאליים של יוון העתיקה מאשר אל הווייתם הדתית העמוקה של מחברי ספר התורה; (ב) את ידיעותינו על כסנופון שואבים אנו ממקור ראשון, מזכרונותיו של כסנופון עצמי (‘אנאבאזיס’), המספר דברים כהווייתם, ואילו הסיפורים על משה הן אגדות מאוחרות שנקלטו במשך דורות רבים (על בעיית המקורות ראה פרק 5); (ג) כסנופון הוא מנהיג לשעה שאיחד אנשים למטרה מסוימת ומוגדרת. לפיכך מודגמת בו המנהיגות ב’טהרתה' כביכול, כשם שהשפעת החיכוך מודגמת בצורה בולטת יותר על־ידי כדור הנעצר בדרכו מאשר על־ידי רכבת נוסעת, אף שחוק החיכוך פועל לגביה ביתר שאת. ככל שתופעה פשוטה יותר כן ייקל להדגים בה סכימה מדעית. מנהיגותו של משה מורכבת ומסובכת, מטרותיו רבות ולא תמיד עולות בקנה אחד זו עם זו, שטח פעולתו המנהיגותית רחב יותר ומקיף יותר. רוב החוקרים רואים את המנהיגות רק כקו אחד בדמותו של משה ורק כצד אחד של מפעלו (ראה פרק 6).

אף־על־פי־כן, גם בתחום פעולתו כמנהיג בלבד, כפי שהיא מתוארת בסיפורי התורה – יהיו אשר יהיו מקורותיהם של הסיפורים הללו ותהא מה שתהא הרוח המפעמת בהם – ניתן ליישב את הניגודים בין תורת המינהל המודרנית לבין אישיותו של משה, אם נוסיף להעמיק חקר בשניהם.

1. התיזה

בדונם על המטרה שהציבו לעצמם בספרם קובעים סימון, סמיתבורג ותומפסון כי תורת המינהל עוסקת הן ברצוי והן במצוי. ואולם הדיונים על המנהיגות סובבים על־פי־רוב בספרי המינהל מסביב לרצוי בלבד. בדרך כלל למדים אנו מהם כיצד חייב המנהיג לנהוג, ולא כיצד נוהגים מנהיגים למעשה. משאנו תוהים על קנקנו של מנהיג מסוים, בוחנים את אישיותו וסוקרים את פעולותיו, הרינו נוכחים לדעת שגם מנהיג הוא בשר ודם, אף לו חולשות משלו, סטיות משלו, ודרך חייו מלאה חתחתים ומהמורות, כשלונות ואכזבות, במקביל להישגים, מפעלים ונצחונות. פרשת חייו של אדם, המגשים מטרות גדולות, אינה קו ישר רצוף, אלא קו נפתל של משיכה ודחיה, של הליכה לקראת מטרה ונסיגות ממנה, בקיצור: של התפתחות דינאמית, שגיבושה עד עצם יום מותו שרוי במצב של התהוות מתמדת.

תפיסה דינאמית זו של התפתחות ושינוי בדמותו של מנהיג אחד, של זעזועים תנודות וחליפות בדרכי המנהיגות וצורותיה באותו מנהיג עצמו – הכול לפי המצבים שבהם הוא שרוי, לפי טיב המשימות, שהוא חייב לבצען, לפי השלבים השונים בביצוע אותה משימה עצמה, לפי אופיים וציפיותיהם של המונהגים, שאף הם קופאים על שמריהם ותכופות נתונים לשינויים קיצוניים וספונטאניים – תפיסה דינאמית זו היא־היא הנחת היסוד של סקירתנו זו על משה כמנהיג.

אני מקווה כי אוכל להוכיח את צדקתה של הנחה זו, תוך כדי קביעת כמה תמרורים בדרך מנהיגותו הדינאמית של משה. אבל לפני שאצביע על תמרורים אלה רואה אני צורך לחזור ולדון על הגדרתו של סלזניק שהובאה לעיל. לגבי הערכת אישיותו של משה יש ברכה רבה בשימוש במונחיו, בתנאי שנבחין בבהירות את ההבדלים שבין מונח למונח, אף אם יהיה בהבחנה זו משום שרירות שבהסכם הגדרתי בלבד.

המלה ‘מטרה’ אינה מקפלת בתוכה שום יחס מצד האדם המבצע מטרה זו, ואילו המלה ‘יעוד’ יש בה, לדעתי, או ביתר דיוק: אנו משווים לה בעבודה זו משמעות של מתח נפשי מצד בעל היעוד. יעוד פירושו לא רק מטרה או משימה, אלא החובה לבצע שליחות מסוימת, חובה שנכפתה על האדם מבחוץ או מבפנים, ומתוך כך רצון עז להגשמתה ואי־רצון לשאת בעול משמשים לגביה בערבוביה בנפשו של האדם ויוצרים בה מאבק בלתי־פוסק.

ברנארד מגדיר ארגון כ’מערכת של פעולות או כוחות של שני אנשים או יותר המתואמים מתוך תודעה‘. פרופיסור גרוס רואה בארגון ‘קבוצת השתייכות, המורכבת מאנשים המפעילים זה את זה, ואשר יש להם ציפיות בקשר להתנהגות הזולת’. אולי אפשר לראות ב’גוף חברתי’ ארגון המגשים בהתמדה רעיון מסוים. לפי הגדרה זו כל גוף חברתי הוא ארגון, אך לא כל ארגון הוא גוף חברתי. כל כפר הוא ארגון, אך הקיבוץ המגשים את רעיון החיים השיתופיים הוא גוף חברתי. אני חוזר ואומר כי הגדרות אלו הן שרירותיות, אך יש בהן כדי לסייע לנו ולהיות מכשיר רב־עזר במחקרנו.

לאור ההגדרות הללו ננסה להלן להוכיח:

(א) משה הוא מנהיג יעודי, הרואה את פעילותו כשליחות, שהוא מצווה למלאה. יעודו של משה מורכב: (1) ממטרה ריאלית לטווח קצר – Ad hoc – יציאת מצרים; (2) ממטרה ריאלית לטווח ארוך – כיבוש ארץ כנען; (3) מהגשמה מתמדת של רעיון מסוים – עם סגולה.

כאן ההבדל הנוקב בין משה לכסנופון מנהיגותו של כסנופון לא חלה אלא על מטרה מסוימת לטווח קצר. מובן מאליו שהמושגים הללו אף הם יחסיים. כל מטרה לטווח קצר מקפלת בתוכה כמה וכמה מטרות לטווח קצר יותר. אולי אפשר לקבוע כקואורדינאטה את אורך ימיו של המנהיג. משראו חייליו של כסנופון את הים נסתיימה משימתו של מנהיגם, והוא יכול היה ליהפך לג’נטלמן אתונאי הכותב זכרונות. ואילו משה עד סוף ימיו לא עלה בידו להגשים את המטרה לטווח ארוך, שנקבעה בראשית פעולתו.

(ב) מתוך מתח ההתנגשות של כוחות מנוגדים בנפשו של משה עצמו מצד אחד (החשש שמא ביצוע המטרה לטווח ארוך יפגע בהגשמה המתמדת של רעיונו הגדול), ובינו לבין ציבור המונהגים מצד שני (המרי, המכשולים האובייקטיביים):

(1) המטרה לטווח ארוך הולכת ונדחית – אם כי עד יומו האחרון נשארת היא תכלית ריאלית ואינה הופכת לחזון אסכאטולוגי; אדרבה, נעשות כל ההכנות הדרושות להגשמתה; (2) ההגשמה המתמדת של הרעיון האפילה על כל השאר. (3) לשם כך מוקם ארגון העתיד ליהפך לגוף חברתי תוך פשרה מסוימת בין תקניו של המנהיג לבין הנורמות, הציפיות, הערכים וההרגלים של המונהגים. נוצרים כלי ארגון, סמליו, נוהליו, חוקיו ואביזריו.

(ג) במשך תקופת פעילותו של משה חלים שינויים ניכרים באישיותו כמנהיג:

(1) בראשית דרכו הריהו נטול כל סמכות, ומעמדו כמנהיג תלוי כולו בהישגיו; (2) לאחר מכן הופך הוא למנהיג בעל אדנות חאריזמאטית; (3) בסוף ימיו ניכרים בו סימנים של מנהיג אבהי־אפוטרופסי, הנוטה לייחס לעצמו, ורק לעצמו, את כל הישגי העבר ולהתייחס אל ציבור מונהגיו כאל בניו, לייסרם בדברי כיבושין אך באהבת־אב לבבית מתוך שימוש מוגבר בהבטחות ואיומים.

עד יומו האחרון של משה מבצבצת בדבריו ובהתנהגותו החרדה הגדולה לעתיד, חרדה שלא הרפתה ממנו כל ימיו ושעיצבה במידה רבה את דמותו הוא ואת טיב מנהיגותו. חושש הוא שמא הארגון שיצר אינו גוף חברתי, שמא ביצוע המטרה לטווח ארוך יפגע בהתממשות רצופה של קיום יהוה, שמא כיבוש הארץ והפגישה עם התרבות הכנענית יפגמו בעם הסגולה שיצר.

ההיסטוריה הוכיחה כי חרדתו, אם כי לא היתה חרדת־שוא כמוכח מתולדות ישראל בבית הראשון, היתה בסופו של דבר בלתי־מוצדקת, ‘שכן המוסריות המשמשת רקע לשיתוף פעולה ממושך היא בעלת ממדים רבים. היא באה מן העולם כולו והיא עשויה להתפשט על פני העולם כולו. היא מושרשת כולה בעבר והיא נועצת מבטה בעתיד שאין לו תכלה. ככל שהיא מתפשטת בדין שתהא מורכבת יותר, התנגשויותיה וסכסוכיה יהיו רבים ועמוקים יותר, ביקושה לכשרונות יהא גדול יותר, כשלונותיה בהשגת מטרות אידיאליות ודאי שיהיו טרגיים יותר; אך איכותה של המנהיגות, ההשפעה המתקיימת בידה, אורך ימיהם של הארגונים שהם פרי פעולתה, כוח התיאום שהיא מעוררת – כל אלה מביעים את רמת חזונותיה, את נשימת יסודותיה המוסריים’.

מובאה זו אינה שאובה מספרי היסטוריה או תיאולוגיה הדנים במפעלו של משה. אין זו אלא אחת הפסקאות הרבות, הדנות על מנהיגות בספרי המדע המינהלי של ימינו, שעוד נרבה להביאן ולהסתייע בהן להבא.

5. המיתודה

אלפי שנים מלהיבה דמותו של משה את דמיונה של האנושות. ככל דמות היסטורית אדירה מצטייר משה באופנים שונים בתקופות שונות ובעמים שונים. ספרים לאין ספור עסקו באישיותו של משה במשך הדורות: המקרא, ספרים חיצוניים התלמוד, המדרשים, יוסף פלאוויוס, הקוראן ומספר רב של יצירות ספרות ומדע בתקופה המודרנית. ספר התורה הוא איפא רק אחד הספרים המעצבים את אישיותו של משה, אמנם ראשון מאלה שהגיעו לידינו, שכל השאר מתבססים עליו. כשאנו אומרים ‘דמותו’ או ‘אישיותו’ של משה, עלינו בראש־וראשונה לקבוע לאיזו דמות או אישיות אנו מתכוונים. כלום למשה ההיסטורי? ואם למשה ההיסטורי כלום קיים או היה קיים משה היסטורי שכזה?

במאמרו ‘משה’ מבחין אחד־העם בין היסטוריה לארכיאולוגיה. לדעתו, משה ההיסטורי הוא לא אותו משה שהיה או לא היה קיים בזמן מן הזמנים, כי אם הדמות שגובשה ברוחו שת העם. הבחנה זו הולמת יפה את השקפת־עולמו של אחד־העם, הרואה ב’רוחו של העם' ישות קונקרטית מגובשת, אך אין בה משום תרומה לחקר אישיותו של משה. רוחו של העם משתרעת על פני אלפי שנים, ומשה שבתורה שונה תכלית שינוי ממשה שבמדרשים או בספרים חיצונים, ועל אחת כמה וכמה בספרות ההשכלה. גדולה מזו, אפילו על־פי חמשת חומשי תורה בלבד יש שיקשה לעצב דמות חיה אחידה.

חקר המקרא המודרני, שיסודותיו הונחו בעיקר במאה שעברה, מנסה לשחזר את דמותו של משה על־פי ניתוח המקורות שבספר התורה עצמו. מימי החוקר הגרמני ולהאוזן ואילך שלטת במדע המקראי ‘תורת התעודות’, שלפיה יש להבחין בתורה ארבעה מקורות ראשיים (ספר יהוה, ספר אלוהים, ספר יהוה־אלוהים וספר דברים) שצורפו ושולבו יחד בתקופה מאוחרת, ואף נוספו עליהם תוספות שונות. בדרך של ניתוח ספרותי וסגנוני, ביקורת מדעית וקילוף שכבות, חושפים החוקרים את המקור העתיק ביותר, שמתוכו ניתן כביכול להגיע אל הדמות ההיסטורית עצמה. בשיטה זו הגיע המדע המקראי להישגים מעניינים בנסיונותיו לשחזר את אישיותו ההיסטורית של משה. ואולם שיטת מחקר זו טמנה בחובה גם סכנות לאישיותו של משה. מרוב קילופי שכבות וקליפות יש שנפגע גם הגרעין, וכמה מלומדים הגיעו לידי מסקנה שמשה לא היה ולא נברא אלא משל היה. אחד מהם מפליג וגורס שכל מה שידוע לנו על משה בוודאות הוא, ‘שלא ידע איש א קבורתו עד היום הזה’ (דב' לד ו). אין תימה איפוא כי בשנים האחרונות אף הושמעה דעה שיש לעיין מחדש בדרכי המחקר על משה ולהשקיף על אלוהים כעל אישיות פועלת בהיסטוריה, יהיו מה שיהיו טיבה ומהותה של אותה אישיות.

עם כל הזרות שבדעה זו מחוץ לתחום הדת והתיאולוגיה אין לבטלה במחי־יד. אין ספק כי בסיפורי התורה מופיע אלוהים ככוח פועל ומפעיל. אף אנחנו איננו רשאים להתעלם מכך במחקרנו זה, ובעזרת קונסטרוקציה מסוימת ננסה להביע פעילות זו במושגים מינהליים. ‘מן האין באה הרוח המעצבת תכליותיהם של בני האדם’ – אומר ברנארד. היחסים בין משה לאלוהים אופייניים להשתייכות כפולה של מנהיג בסולם ההירארכי. בפני אלוהים מייצג משה את העם ובפני העם את אלוהים. מצד אחד משה ‘תמיד נבוך ואינו יודע מה לעשות. תמיד מצפה הוא למאמר האל’, ומצד שני הוא מתווכח עם אלוהים למען העם (שמ' לב, יא־יג). ויש המוצאים רמזים אפילו למאבק של ממש בין משה לבין יהוה לטובת יוצאי מצרים. אולי יהא בכך משום סיוע לתפיסה מינהלית אם ננצל אל משלו של פרופ' גרוס, שלצורך תיאור דרגים של מנהיגות משתמש בדגם של שתי פיראמידות, המורכבות זו על גבי זו עם שהעליונה שבהן הפוכה ופסגתה צמודה אל פסגתה של התחתונה. במקום שמסתיימת אחריותו של המנהיג הראשי מתחילה אחריותו של המושל, אלא שהלה שוב אחראי בפני הציבור הרחב ולאו־דווקא בפני הממונים עליו. ציבור רחב זה, הוא בסופו של דבר אותו ציבור המונהגים, שהמנהיג הראשי נוהג בהם. אם נציב בבסיסה של הפיראמידה התחתונה את עם ישראל, ובראשה את משה, נוכל להציב בפסגתה של הפיראמידה ההפוכה את אלוהים, שעצם קיומו כביכול תלוי בקיומו של הבסיס הרחב, כלומר בהתממשות מתמדת, במאניפסטאציה רצופה על־ידי עם ישראל.

מאידך גיסא יש טוענים, כי סיפורי התורה מטשטשים בכוונה תחילה את דמותו של משה ומפחיתים מערכו, הן על מנת להגדיל ולהאדיר את פועלי אלוהים והן מתוך חשש להאלהת המנהיג הגדול. מבחינה זו ראוי לציון מאמרו של פיילכנפלד, אם כי אין לקבל את דעתו כי המושג ‘עבד ה’ הוא מושג של השפלה המוריד את משה לדרגת עבד. במזרח העתיק שימש המונח עבד ביטוי ליחסי הירארכיה חריפים. כל שר היה עבד המלך, כל מלך כפוף קרא לעצמו עבד של מלך הממונה עליו (כפי, שלמשל, ניתן להיווכח ממכתבי תל־אל־עמרנה ועוד מקורות רבים), וכן היו נפוצים שמות רבים המורכבים ממלה עבד בצירוף שמו של אחד האלים (כגון עבד־אשירו) ודווקא בקרב המלכים, השליטים והכוהנים.

פרופיסור יחזקאל קויפמן מנסה לעצב את דמותו של משה ההיסטורי בדרך של סינתיזה מן המקורות השונים שבספר התורה, ואילו מרטין בובר חותר להגיע לא אל המאורע ההיסטורי כפי שאירע בימי משה אלא אל החוויה ההיסטורית הראשונית. ‘אם לא ניתן לנו לתפוס את מהלך המאורעות עצמו, על־כל־פנים ניתן לנו במידה ניכרת לעמוד על האופן שבו תופס אותו העם שהיה באותו מעמד’. ואם כי בובר זונח את חלוקת המקורות המקובלת, הולך אף הוא בדרך של קילוף שכבות, כדי לחשוף את השכבה העמוקה ביותר שמתוכה ניתן ללמוד על אישיותו של משה.

במחקרנו זה ויתרנו על כל ניסיון לשחזר את משה ההיסטורי. אנו ננסה לעמוד על טיבו של משה כמנהיג אך ורק מתוך הסיפורים שבחמשת חומשי תורה. אל הסיפורים האלה נתייחס כאל טכסט ספרותי אחיד ללא אבני־בוחן היסטוריות של מוקדם ומאוחר. היה מי שערך מחקר פסיכואנאליטי על האמלט, בלי שהציג לעצמו את השאלה אם אמנם היה האמלט קיים במציאות או לאו. בדרך דומה נתייחס אל אישיותו של משה, כפי שהיא מופיעה בסיפורי התורה. מתוך כך נהא נאלצים להתעלם מכמה סתירות וניגודים שבטכסט ונראהו כעלילה רצופה. לא נלך בדרך של תיקונים, שחזורים, קילופי שכבות ופירושי פסוקים, פרט לפרשות תרומה, תצוה ותשא שבספר שמות, שנזיזן למען רציפות העלילה. את השינויים שחלו בדמותו של משה עצמו ננסה להסביר על־ידי התפתחות דינאמית של אישיותו מתוך נסיון חיים, בגרות, זיקנה, ובעיקר בשל אופי המשימות והמצבים שבפניהם הועמד במהלך פעלו. מובן מאליו כי טיב הנושא והתחום המדעי שאליו משתייך מחקר זה כופה עלינו ראציונאליזאציה יתרה של המאורעות, אם על דרך של גילויים פסיכולוגיים וחברתיים ואם על דרך של תופעות טבע. התכונות ה’וולקאניות' של אלוהים, שהחוקרים (ביחוד גרסמן) הרבו לדון בהן, ניתן לראות את מקורן בעובדה שהר סיני היה הר־געש וההתגלות היתה מלווה בהתפרצות לבה או – אם נפליג בדרך הראציונאליזאציה – שעצם ההתפרצות נתפסה כהתגלות, אבל אפשר שבתכונות אלו משתקף קורטוב מאופיו האימפולסיבי של משה. עם זאת נזכור בכל אתר ואתר את הרקע ההיסטורי, במובנה הרחב של מלה זו, כלומר את האווירה הכללית של המזרח העתיק ואת הסביבה התרבותית, המדינית והחברתית – סביבה מצרית־בבלית־כנענית־ערבית – שבה נוצרו סיפורי התורה על כל שכבותיהם.

התורה שימשה ומשמשת עד היום מקור לדיונים על כמה נושאים בעניני מינהל מחוץ למנהיגות, כגון: ארגון, פיקוח, טווח הפיקוח, בקרה, דיווח, האצלת סמכויות, עריכת מיפקדים וכד'. בייחוד מקובל להביא את עצתו המפורסמת של יתרו כאחת הדוגמאות הראשונות להאצלת סמכויות בהיסטוריה. אנו לא נטפל בצדדים מינהליים אלה של סיפורי התורה, וכמה סיבות לדבר:

(א) מראש צמצמנו את דיוננו רק באחד מפרקיה של תורת המינהל – המנהיגות. לדעתי, אין כל חידוש, למשל, בעצתו של יתרו בעולם העתיק, שהיו קיימות בו קיסרויות אדירות, כגון זו של חמורפי כמה מאות שנים לפני משה וזו של רעמסס השני בימיו של משה (אם נניח כדעתם של כמה חוקרים שיציאת מצרים היתה בתקופתו של רעמסס השני). מצויה בידינו התכתבותו המינהלית הענפה של חמורפי ומכתבי תל־אל־עמרנה, שלאור ההנחה האמורה קדמו למשה כמאה שנה, ומתוכם מסתבר כי האצלת סמכויות היתה ידועה היטב במזרח באותה תקופה. מה שטעון הסבר הוא על שום מה משה, שגדל בחצרו של פרעה והיטיב לדעת שאפילו פרעה־על, שהיה שליט ללא מצרים במצרים, שלט בדרך של האצלת סמכויות, שבלעדיה לא ייתכן כל מינהל בממדים ניכרים – על שום מה נזקק לעצתו של כוהן מדין (שבט נוודים קטן) בדבר שהיה מובן מאליו גם בימיו.

(ב) סגורים אנו כי הסקת מסקנות מינהליות מסיפורי התורה יש בה סכנה רבה מבחינה מדעית. הצד המינהלי והארגוני שבסיפורים אלה מתואר על־פי מתכונת אידיאלית, השאובה ממושגים שמעבר לתחום המינהל. למשל, המספרים המופיעים בתורה הם על־פי־רוב צירופים של מספרי־יסוד בעלי משמעות מיסטית או מיתית־למחצה, כמקובל בעולם העתיק: שבע, עשר, שתים־עשרה. מכאן שנים־עשר השבטים שבעים זקנים ואפילו המספר ששים ריבוא. אין איפוא להסיק מהם שום מסקנות על טווח הפיקוח. כל הרוצה להיווכח עד היכן אין ממש (לא רק מבחינה היסטורית אלא גם מנקות־מבט מינהלית־ארגונית) למיפקדים שנערכו בימי הנדודים במדבר יעיין בערך ‘אוכלוסיה’ שבאנציקלופדיה המקראית. באותו ערך מובאת דעתו של פרופ' קאסוטו, ה’סבור שמספר יוצאי מצרים, שש מאות אלף רגלי, עומד על שיטת הששים הנהוג במזרח הקדמון, ואין ששים ריבוא לפי שיטה זו אלא מספר עגול המורה בדרך כלל על כמות גדולה מאד. התוספת של 3,550 יסודה לפי דעתו במנהג, שכמה מרישומיו אנו מוצאים הן במסופוטאמיה והן בישראל, והוא: להוסיף על המספרים הגדולים המיוסדים על שיטת הששים תוספת של שבע או של מספר אחר קשור בשבע, לאמור שהכמות היתה גדולה אפילו מן המספר הגבוה העגול. לפי שיטה זו נתוספו כאן 3,500 והם מחצית של שבעת אלפים, ונתוספה עוד מחצית של מאה – מספר עגול לפי השיטה העשרונית. כיוצא בזה הוא מבאר את המספר של המיפקד השני: 601,730=600,000 בתוספת של מספרים עגולים אחרים 120+120+120+120+1200 ומחצית המאה כמו במפקד הראשון'.

(ג) אפשר אמנם להיטפל לפסוקים בודדים ולדרוש אותם כמין חומר בדרך של פירושים דחוקים. אפשר, למשל, לראות בגזרתו של פרעה לחדול מלספק תבן לעובדים בלי לגרוע מהמיכסה היומית הקבועה (שמ' ה, ז־ח) את העדפת תקן האפקטיביות הכמותית על כל שאר התקנים.

בדרך זו הולכים בעלי המדרש. אביא כאן שני מדרשים. האחד מדגים נאה את שיטת השכנוע במינהל לשם קביעת מיכסות תפוקה, ושני את המושג הקרוי בימינו דיווח.

(א) ‘ויעבידו מצרים את ישראל בפרך’ (שמ' א, יג). רבי אלעזר אומר: בפה רך בשעה שאמר פרעה ‘הבה נתחכמה’ קיבץ את כל ישראל ואמר להם: בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה. נטל פרעה סל ומגרפה וכל מי שהיה רואה פרעה נוטל סל ומגרפה ועושה בלבנים, היה עושה אף הוא כך. מיד הלכו ישראל בזריזות ועשו עמו כל היום לפי כוחם. כיון שהחשיך העמיד עליהם נוגשים. אמר להם: חשבו את הלבנים, עמדו ומנו אותם. אמר להם: כזה אתם מעמידים לי בכל יום (סוטה יא, תנה"ק בהעלותך).

(ב) ‘אלה פקודי המשכן’ (שמ' לח, כא) – אמר משה: יודע אני שישראל רוגנים הם, הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן… ולמה עשה חשבון? הקדוש־ברוך־הוא מאמינו שנאמר: ‘בכל ביתי נאמן הוא’ (במ' יב, ז), אלא מפני ששמע ליצני הדור משיחים אחריו, שנאמר: ‘והיה כצאת משה.. והביטו אחרי משה’ (שמ לג ח). ומה היו אומרים? היו מסתכלים מאחוריו ואומר אחד לחברו: ראה צוארו! ראה שוקיו! אוכל משלנו, שותה משלנו, וחברו משיבו: ריקא! אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על ככרי כסף ועל ככרי זהב, שאין לו לא חקר ולא משקל ולא מנין – מה אתה רוצה שלא יהא עשיר? כששמע כן אמר: חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן אני נותן לכם חשבון. כיון שנגמרה אמר להם: אלה פקודי המשכן' (תנח' פקודי).

אכן, אין משקל ואין חקר לפעולותיו של משה בשטח המינהל שניתן להסיקם בשיטות הדרוש.

אין צריך לומר, שלמרות האופקים הרחבים הנפתחים בשיטה זו ולמרות העובדה שלפעמים אפילו המדע המקראי נודף ממנו ריח של מדרש, אין אנו רשאים לילך בדרך זו. וכשם שלא נתעכב על פרטי הצד המינהלי שבתורה, אף קבצי החוקים הכלולים בה הם מחוץ לתחום מחקרנו.

עם זאת לא נזלזל בעובדות־היסוד המסופרות בתורה: משה אירגן את ישראל במדבר, ולשם כך השתמש בכמה אמצעי מינהל מקובלים, משה ערך מיפקדים (יהיו מה שיהיו הנתונים שנתקבלו), תיכנן את המסעות על פרטיהם, והוא שנתן מערכת חוקים לגוף החברתי שיצר.

6. המנהיג בכוח

אחד־העם מגדיר את משה כנביא ומנסה לקפל במונח זה את כל שטחי פעולתו של משה. לא כאן המקום לנתח את תופעת הנבואה בישראל, אבל גם בלי ניתוח זה רשאים אנו לומר כי המושג אינו ממצה את היקף אישיותו של משה. משה הוא גם נביא, אך בשום פנים ואופן אינו רק נביא. הנביאים – כלשונו של בובר – ‘הם דוברי שמים, חסרי תוקף, חסרי משרה, ואילו הוא אמנם נשלח מלמעלה כמוהם, אבל לא לשם דיבור בלבד, אלא גם לשם מעשה – הוא המצווה מנהיג לישראל’. ‘משה הוא הכול’ – אומר גרסמן – ‘משחרר העם, מנהיג ומארגן, שופט וכוהן’. דומה כי התיאור הקולע ביותר לדמותו של משה ניתן על־ידי אייכרוט: ‘מארגן ללא עוצמה מדינית של ממש, מנהיג־עם ללא כוח־כפיה מלחמתי, מתקין פולחן ללא אופי של כוהן, מייסד וממצע של תפיסת־אלוהים חדשה ללא סמכות הבאה מכוח התנבאות, עושה נפלאות העומד הרחק מעבר לתחום המאגיה’. אנו רואים אפוא, שכמעט הכול מונים את המנהיגות כאחד מקווי אישיותו ופעולתו של משה, ואחרי ככלות הכול אולי ניתן להשקיף על כל שאר שטחי פעולתו כעל גילויי המנהיגות, כעל המדים השונים שמנהיגותו של משה נתלבשה בהם לפי צרכי השעה. כבר הבאנו לעיל את דעתם של סימון, סמיתבורג ותומפסון, לפיה תנאי מוקדם הוא למנהיג שהנוהרים אחריו יראו בו סגולות של מעלה (Qualities of Excellence). אותם המחברים מוסיפים ואומרים, כי ‘העיקר הוא לא שהמנהיג יהא ניחן בסגולות נעלות אלא שחסידיו יאמינו כי נתברך בהן’. לשון אחרת: הסביבה החברתית שבה פועל המנהיג קיימות בה נורמות מסוימות, שהיא מציגה אותן כדרישות מוקדמות כלפי אותה אישיות העשויה להתקבל עליה כמנהיג. ייתכן כי המנהיג שומה עליו שתהא לו ביוגראפיה מסוימת, שיהא שייך למעמד מסוים ושיהא בעל מיומנות והשכלה המתקבלות על דעתם של חסידיו.

מתוך המסופר בפרקים א' וב' שבספר שמות, שהם מעין פתיחה לסיפור עלילותיו של משה כמנהיג, יכולים אנו ללמוד על כמה מן ‘התנאים המוקדמים’ הללו שנתקיימו במשה.

א. ביוגראפיה

לורד רגלן מונה בספרו עשרים ושתים נקודות ביוגראפיות, שרוב־רובן משותפות לכל גיבורי המיתוס של העולם הקדמון, כגון אדיפוס, תיסיאוס, רומולוס, היראקלס, פרסאוס, יאזון ועוד, ומתוכן צובר משה עשרים. לא נעמוד כאן על כל המומנטים הביוגראפיים המנויים אצל לורד רגלן. נעיר רק כי כמה מהם חלים לא רק על גיבורי המיתוס, אלא גם על דמויות היסטוריות כגון סרגון מלך אכד וכורש מלך פרס. לעניין מחקרנו רשאים אנו לראות במומנטים אלה את הדרישות הראשוניות שהציגה החברה העתיקה למנהיגיה. בייחוד אופייני הוא סיפור הלידה החוזר ונשנה בוואריאציות שונות, אך נעימתו הראשית אינה משתנה. סיפור זה ניתן לסכם כלהלן:

למלך נודע בחלום, או מפיו של מגיד עתידות, כי בארצו עומד להיולד ילד, שלאחר שיגדל יסכן את כס מלכותו. לעתים קרובות בתו היא שעתידה ללדת ילד זה. הוא מצווה למצוא את הילד ולהרגו, או ביתר בטחון להרוג את כל הילדים שאחד מהם עשוי ברבות הימים להיות אותו גיבור. אולם בדרך זו או זו ניצל הילד. הוא גדל בסתר, לעתים קרובות אף בחצר מלכותו של המלך, ובסופו של דבר מתגלה ומקיים את המשימה שהגורל הטיל עליו עוד לפני לידתו.

כל המסופר בתורה על לידתו של משה אינו אלא אחת הוואריאציות של סיפור הלידה דלעיל, ואין צורך להרחיב את הדיבור על כך. אם בין הסגולות הנעלות שנדרשו ממנהיגם של בני ישראל המשועבדים במצרים נמנו פרשות לידה וילדות, שראו אותם ככשירויות־יסוד למנהיגות בימי קדם, הרי לידתו וילדותו של משה סיפקו דרישות אלה במלואן.

ב. מעמד

משה אף־על־פי שמבני ישראל הוא הריהו גדל בבית־המלכות המצרי. במינוח הפסיכולוגיה החברתית משתייך הוא לשתי קבוצות בעת ובעונה אחת: הן לקבוצה השלטת והן לקבוצה הנשלטת. זוהי תופעה אופיינית למנהיגים המשמשת עזר כנגדם, או ביתר דיוק: כלשונו של רש"י: זכה עזר, לא זכה כנגדו. יש שהשתייכות כפולה מעין זו מעוררת אי־אמון במונהגים ומהווה מכשול בדרך הבנת הגומלין בין הציבור למנהיגו, ויש שהיא מוסיפה עוצמה למנהיג, מעוררת יראת כבוד ומגבירה תא האמון בכוחותיו. כפי הנראה זכה משה ו’מצריותו' היתה לו לעזר רב.

עד מה סייעה לו למשה מצריותו ניתן ללמוד כבר מראשית דרכו. כשמשה בורח מפני פרעה ומגיע למדין הוא יושב על יד הבאר (שמ' ב, טו). ‘ולכוהן מדין שבע בנות, ותבאנה, ותדלינה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן. ויבאו הרועים ויגרשום, ויקח משה ויושיען, וישק את צאנן’ (שם, טז, יז). ‘ותאמרנה: איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן’ (שם יט). אם נשווה את המסופר כאן למעשה דומה המסופר על יעקב (‘ויגש יעקב, ויגל את האבן מעל פי הבאר’ – בר' כט, י) נוכל לתאר לנו, כי משה לא השתמש בכוח גופני על מנת להושיע את בנות יתרו, אלא עשה את הרושם הדרוש על הרועים בעצם הופעתו כ’איש מצרי', בייחוד לאור העובדה כי בשום מקום בתורה אין אנו מוצאים רמז על עוצמתו הפיסית.

גם מבחינת מוצאו העברי השתייך משה אל האצולה: ‘הוריו היו ממשפחת לויים חשובה’, אהרון אחיו כוהן ואחותו מרים נביאה. קויפמן רואה משפחה זו כמשפחת ‘רואים־כהנים’ מיוחסת בנוסח ערבי־מדברי, שכשרון הנבואה עובר בה בירושה.

ג. השכלה פורמאלית

ייתכן כי ריח של אנאכרוניזם נודף מן השימוש במושג כה מודרני לגבי תקופתו של משה. אולם אם לא למלים אלה הרי לתוכן הגלום בהן היתה בלי כל ספק משמעות מסוימת גם בדורו של משה. משה גדל בבית פרעה ולמד בו את כל ‘המדעים’ שהיו מקובלים בימים ההם. הוא ידע להשתמש באמצעים המאגיים של חרטומי מצרים, ידע למצוא מעיינות מים במדבר, ואפילו הכיר את סגולתו של עץ מסוים להמתיק מים מרים (שמ' טו, כה).

ברם, כל הנקודות שמנינו אינן אלא תכונות רקע, עיקר סגולותיו של המנהיג הן תכונותיו האישיות, וכבר בראשית דרכו בחיים מתגלות כמה מהן במלוא היקפן.

‘ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם. וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול. ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע: למה תכה רעך? ויאמר: מי שמך לאיש שר ושופט עלינו… וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה, ויברח משה’… (שמ', ב יב־טו).

אותו חוש לצדק, שהניע את משה לאחר מכן להושיע את בנות יתרו, מעלה את חמתו על המצרי עד לרצח ומאלצהו להתערב בקטטה שבין שני אחיו. הוא מבחין מיד ברשע ומוכיחו. אולם בד בבד עם האופי האימפולסיבי המשתקף בסיפור פועל במשה אותו חוש מציאותי המתבטא בזהירות. הוא פונה כה וכה לראות כי אין איש על אף התרגשותו. הוא טומן את המצרי בחול. ומשמתגלה לפרעה דבר הרצח אינו בא במחווה הירואית למסור את נפשו, אלא בורח. מתעורר בו אותו אינסטינקט של שמירה עצמית הפועל בכל אדם, שתחושת יעוד מפעמת בנפשו. האם לא מתוך אותה תחושה זנח נפוליאון את חייליו במצרים וחזר לצרפת?

ברם, המומנט האופיני ביותר למצבו של משה בשלב זה של חייו הוא הפניה הצורמת של אחד העברים: מי שמך?

משה אינו עדיין אלא מנהיג־בכוח בלבד. אין לו כל סמכות. קיים ארגון פורמאלי או בלתי־פורמאלי, קיים סולם פיקוד הירארכי, אך משה עומד מחוצה להם. כמעט עד סוף ימיו יידרש להשיב תשובה מעשית על שאלה נוקבת זו – מי שמך? – ולפתור את הבעיה שכל מנהיג נתקל בה: בעיית הסמכות.

7. ההשראה

בספרם של סימון, סמיתבורג ותומפסון מתוארת דרך לידתו של מוסד, או ארגון. לעתים באה לידה

זו מכוח השראתו של יחיד הרואה צורך בקיומו של מוסד מסוים לשם שירות, שהוא לדעתו צו השעה; אותו יחיד הופך למעין משוגע־לדבר אחד, עד שעולה ביד לעניין קבוצות בעלות השפעה וחוגים רחבים ברעיונו ובתכניותיו, ובסופו של דבר חלומו מתגשם, והמוסד או הארגון שנראה לו בחזונו נעשה גוף חי וקיים.

יש שהשראה מעין זו באה בעקבות זעזוע. לאחר שנהרגו כל קציניהם של רבבת החיילים היוונים, המוקפים פרסים בטבורה של אסיה הקטנה, והצבא היווני הקטן נשאר כצאן בלי רועה בארץ עוינת, חלם כסנופון את החלום, שלפיו בחרו זיאוס להנהיג את היוונים הללו. הרצל חזה את חזון מדינת היהודים לאחר הזעזוע של משפט דרייפוס. משה יצא אל אחיו, ראם בסבלותם, באוזלת־ידם, בשעבודם ובשפלותם המוסרית, ולאחר תקופה של התבודדות ומחשבה באה ההשראה – ההתגלות בהר האלוהים (שמ' ג־ד).

כבר בתמונת ההתגלות מצויים בצורה עוברית כל אותם היסודות שקבעו את דרך מנהיגותו של משה להבא.

(א) ישות אדירה הנראית לו ככוח כפיה רב־עוצמה הבא מן החוץ מטילה עליו חובה לגאול את בני ישראל משעבוד מצרים ולהביאם אל ארץ אבותיהם, ארץ זבת חלב ודבש. ואולם בד בבד עם גילוי החובה, עם הרגשת השליחות היעודית, בא החשש מפני כשלון והניסיון להשתמט. התגובה הספונטאנית הראשונה היא: ‘מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?’ (שמ' ג, יא). בהמשכו של הדו־שיח חוזר משה ומביא תירוצים ואמתלאות להוכיח את אי־כושרו ואת אי־יכולתו. ומשכלו כל הנימוקים באמתחתו עדיין אינו אומר נואש, והוא מביא את אלוהיו לידי חרון אף בקריאתו האחרונה: ‘שלח נא ביד תשלח’ (שמ' ד, יג).

מאבק זה שבין חובה לרצון, בין צו השליחות לבין הניסיון להשתמט ממנה הוא־הוא היוצר את המתח הנפשי הגבוה בראשית דרכו של משה כמנהיג. המתח נמצא בפרופורציה הפוכה להישגים, והוא הולך ומתרופף ככל שמצטברים ההישגים עד אשר ביום המשבר הגדול, יום שבירת הלוחות, דומה כי משה מקבל כבר את שליחותו כעובדה קיימת, ורק הד קלוש מן המאבק חוזר ומשתמע מדבריו באחרית ימיו (דב' א, יב).

(ב) המטרה המעשית מנוסחת בדו־שיח ההתגלות בבהירות ובמפורש: ‘להצילו (את העם) מיד מצרים ולהעלותו אל ארץ טובה ורחבה… אל מקום הכנעני’… (שמ', ג, ח). אלא שמיד עם הגדרת המשימה מורגשת התעניינותו של משה במהות האל הנגלה אליו, או, כיד הראציונאליזאציה הטובה עלינו, בטיבה של הישות המעוררת אותו לפעולה. דומה כי חרד הוא שמא תיעלם ישות זו, והוא זקוק לאישור על הווייתה הנצחית למן היום הזה והלאה – אהיה אשר אהיה'.

(ג) מתוך כך כבר בהמשך הדו־שיח מאפילה ‘אישיותו’ של יהוה, התגלותו, הפגנת קיומו המתמיד על המטרה העיקרית – כיבוש ארץ כנען – ואת מקומה של תכלית זו תופסת משימת־ביניים, לפחות כאמתלה בפני פרעה: נלכה נא דרך שלושת ימים ונזבחה ליהוה אלהינו. משימת־היסוד נעשית למטרה לטווח ארוך, ואילו לפי שעה נקבעת מטרה לטווח קצר – יציאת מצרים. אלא שמטרה זו לא גאולת העם ורווחתו המומנט המכריע בה, כי אם עבודת יהוה ומיפגן תוקפו וגבורתו.

נלהב ומהסס, מלא תקוות וחששות, כשמטרה מדינית מגובשת לנגד עיניו ובנפשו געש של רעיון חובק זרועות עולם, שם משה פעמיו מצרימה כדי להוציא מן הכוח אל הפועל את סגולות המנהיגות שבקרבו אשר הופרו בהשראת יעוד עילאית.

8. המבחן

‘מטבע הדברים חייב המנהיג להיות איש מעשה ולראות את הצורך בפעולה אף אם אין לחזות מראש את תוצאותיה, אבל מצד אחר שומה עליו להיות גם איש חזון וללכת – במובן הרחב – לקראת תכליות, שכמה מהן ניתן להגשימן רק בדור הבא של מנהיגים. מנהיגים רבים, בהגיעם אל פסגת עוצמתם, לא נותר להם זמן רב להמשיך, אף־על־פי־כן ממשיכים הם בתוקף להוליך בדרכים, שהם עצמם אינם עתידים להגיע אל קצם’.

תיאור זה של ברנארד הולם מאין כמוהו את אישיותו ואת מפעלו של משה. אך הצעדים הראשונים באותה דרך, שרק הדור הבא יגיע אל קצה, אינם קלים כלל ועיקר. משה חוזר אל העם שאחד מבניו הטיח בפניו את השאלה הנכבדה של הסמכות: מי שמך? עדיין אין בידו כל סמכות, אלא חובה פנימית של יעוד כפול – גאולה משעבוד ושיבה לארץ אבות. אפילו הרגשת היעוד עדיין אינה בבחינת אמונה מוחלטת ואיתנה. אדרבה, היא מלווה, כאמור, מאבק נפשי, חששות והיסוסים למכביר. במצב זה המבחן היחיד הוא מבחן ההצלחה וההישג.

עוד בדו־שיח שליד הסנה דרש משה מופת (‘והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי’ – שמ, ד, א) כיוון שפתחנו בדרך הראציונאליזציה חייבים אנו להמשיך בה. בדרישת המופת המשולש (המטה־הנחש, היד המצורעת, מי היאור ההופכים לדם – שם, שם, ב – ט) רשאים אנו לראות מעין מבחן שערך משה ליכולתו, לכושרו ולהשכלתו – השכלת חרטום מצרי. בהיותו בדרך חוזר ומתחולל המאבק הפנימי ביתר עוז. אותו יהוה עצמו שנגלה אליו מבקש להמיתו (שם, שם כד). נפשו של משה נטרפת מן החרדה הגדולה לנוכח השליחות שהוטלה עליו. ‘מחיי האישים המכוננים’ – אומר בובר – ‘ידוע לנו מעין אותו מאורע של הלילה, אותה התמוטטות פתאום של הוודאות שנרכשה זה עתה’. אף־על־פי־כן, בסופו של דבר מנצחת האמונה ביעודו ומשה ממשיך בדרכו.

זאת ועוד: אין אנו יודעים אם אמנם היה משה מגמגם. לא מצינו את הכינויים ‘כבד־פה וכבד־לשון’ ו’ערל־שפתיים' אלא בפיו של משה עצמו (שמ' ד, י; שם, ו, יב) ולעולם בהקשר של נסיונו להשתמט משליחותו. אף־על־פי־כן מגופו של הסיפור המקראי – ובעיקר מן העובדה שמשה נזקק לסיועו של אהרון אחיו כדבר ודובר – רשאים אנו להסיק כי משה לא ניחן בכשרון ריטורי של נואם המלהיב המונים בכוח הדיבור בלבד (‘הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה, ואני ערל שפתיים’ – שמ' ו, יב). הרי ששוב המבחן היחיד הוא ההישג הממשי וההצלחה בהגשמת המשימות. כשמשה מופיע בפעם הראשונה בפני הזקנים מדבר רק אהרון אחיו. הוא שמבשר להם את בשורת הגאולה. ואמנם העם מאמין, אך בעיקר לאותות ולמופתים שנעשו לעיניו. הם קדים ומשתחווים (שמ' ד, לא), אלא שהן אמונה זו והן הקידה וההשתחוויה אינן אלא על תנאי. לפי שעה לא נתבע העם לשום פעולה. הוא עומד ומצפה לפעלו של משה.

ואכן, משה נכנס למערכה במלוא תנופת נפשו הנסערת, הרת היעוד. הוא משקיע בה את כל יכולתו, את כל כשרונותיו, סגולותיו וכשירויותיו הן כאיש המעשה והן כאיש החזון. הוא אינו מהסס מלהשתמש בכל האמצעים המאגיים הידועים לו בתוקף חינוכו והשכלתו. הוא מכה במטהו את היאור והופכו לדם, הוא הופך את המטה לנחש ואת הנחש לתנין, הוא מביא את מגפת השחין באמצעות פיח כבשן, הוא מפיק מים מסלעים וממתיק מים מרים. הוא מנצל תהליכי־טבע רגילים ויוצאי־דופן ומשכיל להציגם כאמצעי לחץ של יהוה על פרעה ומעשי נסים שלא נעשו אלא למען ביצוע שליחות הגאולה (עשר מכות, בקיעת ים סוף, מן, שליו, קולות וברקים). ‘נס הוא מה שמתרחש עד כמה שהוא מזדמן לאדם המוכן לקבלו כנס’ – אומר בובר. אישיותו ודרך פעילותו של משה היא שגרמה לבני ישראל שיהיו מוכנים לקבל את מה שהתרחש כנס. ואין כאן הכוונה שמשה ‘ביים’ את התופעות כך שייראו כנסים, כיון שסבור היה כאפלטון בשעתו שהעם זקוק לדת ולאלים ויש ליצור אותם למענו. אדרבה, משה עצמו תפס את הדברים כך ולא אחרת. הוא לא היה פילוסוף כי אם נביא ומנהיג. בכוח כשרון המנהיגות שבו מימש את שליחותו הנבואית, וידע להחדיר בעם את תפיסתו הוא לגבי המאורעות והתופעות שאירעו והתרחשו באות תקופה.

במדע המקראי מצויה רשימה ארוכה של פירושים ראציונאליים־נאטוראליסטיים לכל הנסים, החל בעשר המכות וכלה בקריעת ים סוף ומתן תורה מתוך קולות וברקים. גרסמן מרחיק לכת עד כדי כך שהוא רואה את קריעת ים סוף וטביעת צבאו של פרעה בעטיין של תופעות־לואי לאחר התפרצות הר געש כמאורע היסטורי מרכזי בכל פרשת היציאה (כמעט המאורע היחיד מכל המתואר בסיפורי התורה שהוא מקבל כהיסטורי ממש). התרחשות זו היא ששימשה, לדעתו, הזעזוע הדתי הגדול בחייו של משה, שראה בה את אימוצו של עם ישראל על־ידי האל השוכן בהר־געש סיני.

לגבי מחקרנו אין כל חשיבות לשאלה אם אמנם נתרחשו הנסים או לאו (ראה פרק 5). ברור כי בטכסט הספרותי שלפנינו מתוארים מאורעות מסוימים ותופעות טבע, ועיקר מטרתנו להוכיח כיצד ידע המנהיג לפרשן לעצמו ולהציגן בפני העם. אף כאן הסתייע משה בהשתייכותו הכפולה, הדו־קבוצתית. רק מי שגדל בבית פרעה יכול היה להופיע בפני פרעה בקומה כה זקופה, לעמוד בתוקף וללא רתיעה על תביעותיו (‘בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך’ – שמ' י, ט), עד שלאחר שרשרת ארוכה של ויתורים־לכאורה נכנע פרעה לכל אורך החזית.

בד בבד עם תקיפותו וקיצוניותו מגלה משה כושר התמצאות מעשית וחוש דיפלומאטי דק. בכל המשא־והמתן עם פרעה אין הוא מזכיר את עזיבת מצרים לעולמים מתוך הנחה, שפרעה לא יהיה מוכן לוותר על מספר כה רב של עבדים הדרושים לו להוצאתן לפועל של תכניות־הבניה הגדולות, אלא מדבר רק על ‘דרך שלושת ימים’ ש’נלך במדבר וזבחנו ליהוה אלהינו כאשר יאמר אלינו' – שמ' ח, כג). מיד לאחר היציאה עומדת לו זהירותו להימנע מהתנגשות עם הפלשתים החזקים והמבוצרים היטב בעריהם, אף שארץ הפלשתים היתה הדרך הקצרה ביותר אל מחוז חפצו (שמ' יג, יז). וכדי שבני ישראל לא יצאו ריקם אין הוא בוחל אפילו בעקרון המאקיבאליסטי (‘המטרה מקדשת את האמצעים’) ומצווה על העם מעשה ערמה ומרמה (‘דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב. ויתן ה’ את חן העם בעיני מצרים…' – שמ' יא, ב–ג).

אפילו את כשלונותיו יודע הוא להפוך למפגן של נצחונות. שהרי אליבא דאמת כל פרשת המכות מהמעמד הראשון בפני פרעה ועד לקריעת ים סוף (ולא עד בכלל), אינה אלא פרשה ארוכה של כשלונות. משה שאף להוציא את ישראל ממצרים בדרך חוקית, ברשותו המלאה של פרעה, כדי להימנע מהתנגשות עם צבאו. מטרה זו לא הושגה למעשה. כל מה שעולה בידו הוא לסחוט ויתורים, שפרעה חוזר בו מהם מיד והבטחות שאין הוא עומד בהן. אפילו לאחר היציאה ביד רמה רדף פרעה עם חילו אחרי היוצאים. לאמיתו של דבר, קריעת ים סוף היא הנצחון הממשי הראשון. אין זה מענייננו לפרש את טיבו של אותו מאורע: אם היתה זו התפרצות הר־געש שפגעה בחיל המצרים, כדעתו של גרסמן, או קרב שהתחולל בין צבאו של מרנפתח (בנו של רעמסס), החוזר ממסע כיבושים לבין בני ישראל שיצאו ממצרים, כדעתו של קויפמן. יהא מה שיהא אופיו של המאורע, אך רדיפה או התנגשות עם צבא המצרים היתה התוצאה היחידה של יציאת מצרים גם לולא היתה היציאה חוקית, לולא ניתכו עשר המכות ולולא נסחט הוויתור מפרעה, הרי שכל המאמץ של המשא־והמתן בליוויים האכזרי של עשר המכות היה למעשה מאמץ שוא.

אפשר שכבר בשלב זה ניתן לנו אחד השיעורים המאלפים בתורת המנהיגות. הדרך להשגת מטרה אינה קו ישר של הישגים. יש שלכל הישג קודמת שורה ארוכה של כשלונות, ואולי אף הכשלונות הם חלק בלתי נפרד מתהליך ההגשמה. ואם המנהיג ידיו רב לו בכוח האמונה ביעודו, לא זו בלבד שאין בכשלונות אלה משום הרתעה, אלא היפוכו של דבר. יש שהם משמשים גורם מחסן ומדרבן לרביזיה, לראייה מחודשת של דברים ולעקשנות־יתר בהליכה לקראת המטרה.

ואף־על־פי־כן נקראת הפרשה כולה כשרשרת רצופה של נצחונות. אף זו תכונת מנהיג, שאין מרבים לדבר עליה: אך מובטחני שכל העורך מחקר בתולדותיו של מנהיג בעל שיעור־קומה ייתקל באותו כשרון מיוחד במינו ההופך כשלונות לנצחונות.

בשלב שבו אנו עומדים חייב משה לנהוג כך. הוא אינו יכול להודות בכשלונות, והעם אינו מוכן להרשות לו כשלונות. כבר אמרנו כי המבחן היחיד לכושר מנהיגותו בשלב זה הוא ההצלחה. כל אי־הצלחה, כל תקלה גוררת כפירה בו כמנהיג, פניית עורף, התכחשות ומרי. מיד עם הכשלון הראשון, כשמשה הופיע בפני פרעה, והתוצאה היחידה של הופעה זו היתה הכבדת העול על העם והכאת שוטרי בני ישראל (שמ' ה), באו השוטרים בתלונה על משה ואהרון, לאמור: ‘הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו’ (שם, שם, כא), ומאז ועד מלחמת עמלק פורץ המרי לפני כל סכנה (רדיפת המצרים – שמ' יד, יא–יד), עם כל מצוקה (רעב – שם, טז, ג, צמא – שם, יז, ג), לאחר כל תקלה (מים מרים – שם, טו, כד). במסה ומריבה מגיעים הדברים לידי סכנת סקילתם של משה ואהרון (שם, יז, ד).

תגובתו היחידה של משה בכל המקרים הללו היא: לפתור את הבעיה בדרך של הצלחה מידית. הישג בו במקום. הוא מבקיע את הים, הוא ממתיק את המים המרים. משביע את רעבונו של העם במן ושובר את צמאונו במי מעיין, שכן כל כשלון שלא ניתן להציגו כניצחון, כל בעיה התובעת החלטה מידית ואינה מוצאת את פתרונה, עלולה בשלב זה לסכן לא רק אותו אלא את כל מפעלו עוד בצעדיו הראשונים.

לפיכך אין הוא מנסה עדיין לשכנע, לחנך, לתבוע קרבנות למען תכלית נשגבת, או לדרוש מן העם סבלנות ואורך־רוח. במשך כל התקופה הזאת, כלומר מבואו למצרים ועד למלחמת עמלק, שומעים אנו רק פעם אחת הד קלוש של ניסיון לשכנע בדרך המזכירה מה שקרוי¹⁸ חוק הסיטואציה בתורת המינהל המודרני. ‘ונחנו מה כי תלינו עלינו’ (שמ' טז, ז), אומרים משה ואהרון אל העם בתגובה על תלונת הרעב. לשון אחרת: המצב האובייקטיבי דורש קרבן זה, ולא אנחנו המנהיגים מתוך שרירות־לב. אולם ניסיון זה אינו עולה יפה, וגם כאן חייב משה להוכיח את יכולתו לא בכשרו לשכנע את העם שיצמצם את דרישותיו לאור המצב, כי אם בכוחו להשביעו.

עדיין מהדהדת באזניו של משה שאלת ‘מי שמך’, ועדיין מרגיש הוא כי שומה עליו לתת תשובה קונסטרוקטיבית עליה, תשובה שיש עמה מעשה שתוצאותיו המוחשיות גלויות לעין. עוד ניווכח לדעת כי במרוצת הימים שינה משה תכלית שינוי את אופי תשובתו.

9. המשבר

תורת המינהל, כל אימת שהיא דנה במנהיגות, אין די לה בכך שהמנהיג השיג מטרה מסוימת בעזרת הגוף המונהג. על־פי תורה זו יש לתת את הדעת גם על הרגשתו של ציבור הנוהרים אחרי המנהיג בתהליך הגשמת המטרה, ביתר דיוק; הרגשתם של היחידים שבאותו ציבור. שהרי המטרה היא מטרת הכלל, והשאלה היא באיזו מידה מקבל הפרט את המטרה הכללית כמטרתו הוא. לפיכך נתבע המנהיג לנטוע בלב היחידים את הרגשת ההזדהות עם הכלל, אם הטראנסצנדנציה של חיי הפרט, כדבריו של אורדוויי טד, את היכולת למצוא תוכן ‘לחייו של הפרט מחוץ לפרט עצמו’, או ‘הארכת טווח תכליותיו האישיות של הפרט’, עם שהן הופכות חלק בלתי־נפרד מתכליותיו של הציבור כולו.

לשם כך יש צורך – כדבריו של סלזניק – בהקמת מבנה חברתי, מבנה שיהא מותאם במיוחד למשימות ולשליחות שהוטלו על הגוף המגשים. ‘כמכשיר לאינטגראציה חברתית יהווה מבנה זה במידה מסוימת מטרה בפני עצמה’ תוך כדי ‘תהליך של ספיגת ערכים’ – (Process of becoming infuses with value).

לגבי משה מתבטא אותו תהליך של ספיגת ערכים, שבעטיו הופך מיבנהו של ציבור יוצאי מצרים למטרה בפני עצמה, בהתממשות מתמדת של קיום האלוהות שנגלתה לו. כבר הראינו לעיל כי עוד בשעת ההתגלות הראשונה עניינו של משה במטרה הסופית (ארץ זבת חלב ודבש) נדחה ברוחו מפני התעניינותו בטיבו של האל הנגלה אליו. הוא צופה מראש את המכשולים והקשיים ורואה אותם כמפגן רב־רושם על ידו החזקה של אלוהים (שמ' ג, כ ואילך). ראייה זו היא שעמדה לו לאחר־מכן להציג את כשלונותיו כנצחונות. היציאה ממצרים, שבסופו של דבר הוכתרה בהצלחה, וכן כל שאר ההישגים במדבר עצמו כפי שפורטו בפרק הקודם, שימשו מבחן למנהיגותו של משה בעיני העם, אבל מצד אחר הם ששימשו מבחן לכל־יכולתו של אלוהם בעיני משה. עם שמשה עמד במבחן בפני העם, עמד אלוהים במבחן בפני משה, ותחושת המגע הבלתי־אמצעי עם אלוהים גוברת במשה עד כדי כיסופים עזים לראותו בעיני בשר (‘הראני נא את כבודך’ – שמ' לג, יח). אבל משה אינו מסוג הנביאים ‘החוזים מחזה שדי’ ומסתפקים בצלילה אישית לתוך החוויה המיסטית. משה הוא בראש־וראשונה מנהיג, ומתוך כך שואף הוא מיד להפוך את תחושתו לנחלת הכלל. גדולה מזו: הוא שואף להקים גוף חברתי שיחיה בתחושה זו ברציפות מתמדת, שימחישה באורח חייו יום־יום ורגע־רגע בהווה ובעתיד – עם סגולה, ממלכת כוהנים, גוי קדוש, או כלשונו של דוסטוייבסקי: ‘עם נושא אלוהים’.

הסנה הבוער באש הסעיר את נפשו של משה, ומכאן ואילך נמצא הוא במצב של התרוממות־רוח נרעשת, של השראה הולכת וגוברת, של פעילות נלהבת ונרגשת. לפיכך עיקר פנייתו אל העם הוא בדרך של מפגנים אדירים, בדרך של יצירת חווית חדות ורבות־רושם, הקשורות במאורעות אקטואליים. מסוג זה הם עד כה הקרבנות שהוקרבו בשעת ביקורו שליתרו, (שם, יח, יב), השירים באותה תקופה (שירת משה שמ' טו, שאין בה משום ליתורגיה, כי אם כולה הימנון תהילה ותודה על נס גדול שהתרחש), ומסוג זה היא הברית שנכרתה בין אלוהים לעמו בדרך של תחיקה מיוחדת במינה: עשרת הדיברות.

מובן מאליו כי לא נוכל כאן להרחיב את הדיבור על קאטכיזיס ראשונה זה הכולל בתוכו דת, מוסר וחוק. דומה כי כל חוקרי המקרא מסכימים פה אחד, שדווקא המצוות המוסריות שבעשרת הדיברות לא היה בהן משום חידוש בתקופתו של משה. אותן המצוות מנויות בין השאר ב’ספר המתים' המצרי הקדמון ובמקומות רבים אחרים בעולם העתיק. צווים מוסריים מסוג זה מוטפים ומקוימים במידה זו או זו בכל חברה אנושית, אפילו הפרימיטיבית ביותר. ‘החידוש בחוקת הר סיני – אומר קויפמן – לא היה בתוכנה. משפטיה היו ברובם עתיקים ומקובלים. החידוש היה בעצם המתן’. בלשון המינוח המינהלי היה כאן חידוש בדרכי התקשורת: פגישת פנים אל פנים של כל הציבור כולו עם המחוקק ללא מבצע¹⁹ ותיווך של מלכים, שליטים, כוהנים או נביאים. גם חוקי חמורפי ניתנו על־ידי האל שמש, אבל רק לחמורפי, והוא שהביאם אל העם, ואילו כאן זו הפעם הראשונה בתולדות האנושות לא מלך ו’לא חוזה, לא כוהן אלא האדם שמע מצוה מפי האל‘. אף הניסוח הוא מיוחד במינו, לא בדרך הקאזואיסטיקה המקובלת בעולם המשפט העתיק ולא בדרך הווידוי המוסרי כ’בספר המתים’ המצרי, אלא בדרך של ציווי מוחלט, קולע, חד, קצר. ‘זו הפעם הראשונה שמע כל הערב־רב פנייה כזאת בלשון “אתה”, שכולם יחד נכללו בה. ואף־על־פי־כן דומה היה כי המבט הופנה אל כל אחד ואחד מהם לחוד: איש ואשה, זקן ונער. דבר זה זעזע אותם עד למעמקי נפשם, כאילו אצבע נגעה בחזהו של כל אחד ואחד’.

היתה זו צורה שהלמה יפה את התרוממות הרוח החגיגית שמשה היה שרוי בה באותה תקופה. דין הוא שנציין כי הצווים הללו לא כללו שום סאנקציה; לא נקבע שום עונש בשל עבירות עליהם. ואולם השאלה העומדת לפנינו היא: אם דרכים אלה על כל שוגבם ועוצמתם היה די בהם כשעצמם כדי להקים ארגון של קבע המממש בהתמדה ערכים מסוימים; למרות הפגנותיו האדירות של משה עדיין לא היו יוצאי מצרים בשלב זה שום גוף חברתי ואף לא ארגון כלשהו. אדרבה, הארגון הפורמאלי או הבלתי־פורמאלי, שהיה קיים לפני יציאת מצרים שוב לא התאים ליעוד החדש. אין אנו יודעים מה טיבו של ארגון זה, אך עצם הזכרתם של הזקנים, השוטרים ואולי גם הבכורות, מעידה על ארגון מסוים, למעשה נחרב ארגון זה וארגון חדש עדיין לא בא במקומו.

לציבור היו מנהגים, הרגלים, דרכי מחשבה, אמונות וכללי התנהגות של קבע. משה מתעלם מהם כליל, וכיד ההשראה הטובה עליו אינו קובע להם אפילו תחליפים. הוא מסתפק בציוויים כלליים, במנהגים חד־פעמיים. במצב רוחו המרומם נעוץ גם ההסבר לאותה תופעה מתמיהה שהזכרנוה לעיל: משה היה סבור כי הוא עצמו יוכל ליישב את כל הסכסוכים שבין יוצאי מצרים, ונזקק לעצתו של יתרו כדי להאציל מסמכויותיו ולחלק את העם לפחות לגבי הסמכויות השיפוטיות בשיטה עשרונית מיכנית.

כדי להקים ארגון שיממש יום־יום רעיון מסוים, לא די בחוויה אדירה או בכמה וכמה חוויות אדירות. לא די גם בהישגים והצלחות. התקן של כסנופון היה שיאור ומשימתו הצלת עשרת אלפי חיילים יווניים. התקנים של משה היו שונים בהחלט. משה לא הסתפק בשיאור. היתה לו גם מטרה לטווח ארוך, ולא עוד אלא שטיפח רעיון של ‘ספיגת ערכים חדשים’, שאינו עניין של הישג שאפשר להצביע עליו.

‘לעתים רחוקות, אם בכלל, יש בכוחו של מנהיג לשנות את ערכי היסוד, את גישות היסוד ואת אמונות היסוד של חסידיו’ –אומרים סימון, סמיתבורג ותומפסון. אף אם נניח שמשה הוא אחד המנהיגים המעטים המזדמנים לעתים רחוקות, שיש בכוחם ליצור ערכים חדשים, שומה עליו לבטאם במושגים האומרים ללבותיהם של הנוהרים אחריו. כדי שערכים אלה ימומשו בהווה ובעתיד חייב הוא להקים ארגון על כל מכשיריו, כליו ואביזריו, וכדי שארגון זה יתקיים יש להנהיגו בדרך של חקיקה, תיכנון, הפעלה, קביעת נוהלים, תיאום וכד'. לשון אחרת: שומה על המנהיג לעסוק במינהל, שהרי כבר שנינו כי מינהל הוא צירוף של מנהיגות וארגון. האם נהג משה כך?

לפני שנשיב על שאלה זו ניאלץ ‘לערוך’ קימעה את הטכסט שלפנינו בלי שניכנס לתחום ניתוח המקורות. כיוון שהחלק הסיפורי שבספר שמות ניתק על־ידי קבצי החוקים שבפרשות משפטים, תרומה ותצוה, רשאים אנו לדעתי לשחזר את רציפותו על־ידי העתקת קבצי החוקים אל החלק המשפטי שבספר, היינו לפני פרשת ‘ויקהל’ ולראות את הפרקים כד, לב, לג ולד כהמשך ישיר לפרק כ. אם כן ניווכח, כי עד למעשה העגל התעלם משה מן ‘ההתנאה החברתית המוקדמת’, שבפניה עומד כל מנהיג ומנהל, כדבריו של רותליסברגר.

אחד ממנהגי־היסוד של הפולחן בימי קדם הוא הקרבן בתור מוסד של קבע. כשם שהאדם זקוק למזון במועדים קבועים, כך זקוק לו האלוהים. בשלב שבו אנו עומדים אין משה מכיר בקרבן כבפולחן קבע. הקרבנות מוקרבים בהזדמנויות חגיגיות מיוחדות, כגון אחרי מלחמת עמלק (שמ' יז, טו)בעת ביקורו של יתרו (שמ' יח, יב) או לאחר מתן תורה (שם, כד, ה)²⁰. הקרבן היחיד שנקבע כקרבן קבע – חד־שנתי מכל מקום – הוא קרבן הפסח, אבל גם הוא אינו משמש ביטוי למגע פולחני עם האלוהות, כי אם זכר וסמל למאורע היסטורי כביר; כמוהו כאכילת מצות (שמ' יב). החג הקדום פירושו הזדהות עם מערכת השינויים והתמורות העונתיות שבטבע. לפיכך היו החגים עוד בתקופה הניאוליתית מותאמים לעונות השנה וקשורים קשר הדוק בפעילות החקלאית. משה אינו קובע בתקופה זו אלא חג אחד ויחיד – חג הפסח – שאף לו יש משמעות אחת ויחידה: זכר ליציאת מצרים. השבת אינה חג במובנו העתיק, אלא יום מנוחה בלבד.

עמי הקדם היו רגילים לנוכחות מתמדת ומוחשית של האלוהים בקרבם, אם בצורת פסל ואם בצורת סמל אחר כגון עץ או אבן. משה אוסר פסל ותמונה, אוסר כל המחשה של ממש (אף שגם אלוהיו של משה הוא בעל דמות אנתרופומורפית מובהקת, והאיסור בא מתוך השגבה ולא מתוך תפיסת הפשטה מיטאפיסית כמוכח יפה על־ידי קויפמן), ויהוה מתגלה לעם מדי פעם בפעם אך ורק בתוך חזיונות אדירים ואיתני טבע רבי־עוצמה. גם סמלי שלטונו של יהוה אינם כנהוג בימי הקדם יצירות מלאכת מחשבת בעלות סגולות מאגיות כגון קמעות, פסילים, תמונות, כי אם חזיונות טבע: עמוד אש ועמוד ענן. אפילו המטה, שבו עושה משה את נפלאותיו, אינו סמל של קבע כשרביטו של שליט, אלא מעין מכשיר לביצוע מעשים מסוימים, וגם אלה רק על־פי מצוות אלוהים בכל מקרה ומקרה. אמנם, בעת מלחמת עמלק משתמש משה במטה זה כבסמל (שמ' יז, ח־יג), אך גם כאן יש בשימוש זה יותר דמיון לניצוח על תזמורת מאשר למעשיו של שליט קדמון המכה באויביו במטה קסמים. ‘איש זה מרים את מטהו לסיעה המונעת, ועיני כל דבוקים בו, כעיני המנגנים במטה המנצח’. עד מה רחוקה תמונה זו ממושגיהם של בני החברות העתיקות, מושגים שאנו יכולים ללמוד עליהם מתוך התבליטים המרובים על מלכי מצרים, בבל, אשור וממלכת החתים. מלכים אלה עושים שמות באויביהם במטותיהם, בחרבותיהם או בחצי קשתותיהם, לא בדרך של ניצוח אלא בדרך של פגיעה גופנית. אין ספק כי היה פער, ואולי תהום, בין ההתנאה החברתית המוקדמת של המונהגים לבין מנהיגם. מנהיגותו של משה היא לפי שעה מנהיגות של חוליות־השראה חגיגיות ללא חיבורים ביניהן, העשויים לשמש שרשרת מינהלית רצופה. זוהי מנהיגות ללא מסגרת ארגונית (אם היתה מסגרת ארגונית קודמת הרי זו נתערערה או מכל מקום נתרופפה ואיבדה את תוכנה, ולפיכך ‘עניין לנו בהתקבצות רופפת בלבד של אנשים שהם מחוסרי ציפיות המשותפות, פרט להתייחסות רוחנית למנהיג משותף’. כל עוד נכח מנהיג משותף זה לעיני הציבור, דוגמת המנצח העומד בפני תזמרתו, פעלו מפגניו האדירים על העם כחוויה עמוקה, וקריאת הסכמה ספונטאנית פרצה מפיו (‘ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דיבר יהוה נעשה’ – שמ' כד, ג), ואולם מיד לאחר שהמנהיג נעדר רק ארבעים יום וארבעים לילה פרצה השואה.

קריאות נרגשות הפורצות מן הלב מתוך חוויה חד־פעמית אפשר שיש בהן כדי להביע התלהבותו של ציבור להגשמת תכלית מסוימת ad hoc, אך אין בהן עדות לקיומו של גוף חברתי המממש דרך קבע רעיון מסוים, סופג ערכים ומציב לו מטרות לעתיד לבוא, שעצם ההליכה לקראתן היא בבחינת תכלית בפני עצמה. והרי זו היתה – מדעת או שלא מדעת – משימתו העיקרית של משה, כיאות למנהיג בעל חזון.

‘זקנים שותלים אילנות – אומר ברנארד – עיצוב ההווה למען העתיד מתוך גודש של מחשבה ותכלית, שיש לאל ידנו לגייס היום, הרי זה ביטוי מובהק לאותו אידיאליזם המשמש רקע לכל התלכדות חברתית, שניתן להשיגה, ובלא אידיאליזם זה אין אנו מוצאים תוכן ראוי לשמו בחיינו, במוסדותינו או בתרבותנו’.

משה ודאי שלא ראה טעם בחייו אילו חשד שמפעלו ייחרב לאחר מותו, שהרי משה הוא המנהיג הראשון הידוע לנו בהיסטוריה, שראה כנורמאטיבי לא את העבר אלא את העתיד. לנגד עיניהם של מלכי מצרים עמדו כדגמים דמויותיהם המיתולוגיות של האלים השליטים בימי קדם, לנגד עיניהם של מלכי אשור – הקיסרויות של סרגון מלך אכד וחמורפי מלך בבל (אחד ממלכי אשור האדירים נקרא אפילו בשמו של סרגון), אלכסנדר מוקדון המלך־האל־הכובש חיקה את פרעוני מצרים, יוליוס קיסר – את אלכסנדר מוקדון, מוחמד – את משה, מלכי אירופה – את קיסרי רומא, נפוליאון – את יוליוס קיסר. משה לא צפה אל העבר כי אם אל העתיד. ‘ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת’ – אומר הוא באחרית ימיו – ‘כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני יהוה אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום’ (דב' כט, יג–יד). אוריינטאציה זו על העתיד טמנה בחובה את גרעינו של מושג המשיחיות, שמילא תפקיד רב־ערך לא רק בדברי ימי ישראל אלא בתולדותיה של הרוח האנושית כולה. משום כך זעזעהו חטא העגל שנתגלה לעיניו לאחר ‘חופשה’ של ארבעים יום בלבד, משום כך היה המאורע למשבר בחייו וברוחו ושימש נקודת מפנה בכל דרך מנהיגותו.

מפאת חשיבותו של מעשה העגל וכל הכרוך בו למחקרנו זה, הריני מביא כאן את כל הפרשה במקורה, כמסופר בספר שמות פרק לב:

'וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר, וייקהל העם אל אהרון ויאמרו אליו: קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו. ויאמר אליהם אהרון: פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם, בניכם ובנותיכם והביאו אלי. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרון. ויקח מידם ויצר אותו בחרט, ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. וירא אהרון ויבן מזבח לפניו, ויקרא אהרון ויאמר: חג ליהוה מחר. וישכימו ממחרת ויעלו עולות, ויגישו שלמים, וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק.

וידבר יהוה אל משה: לך רד, כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים. סרו מהר מן הדרך אשר²¹ ציוויתים, עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו, ויזבחו לו, ויאמרו: אלה אלוהיך ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים. ויאמר יהוה אל משה: ראיתי את העם הזה, והנה עם קשה עורף הוא. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול. ויחל משה את פני יהיה אלוהיו ויאמר: למה יהוה יחרה אפך בעמך, אשר הוצאת מארץ מצרים בכוח גדול וביד חזקה, למה יאמרו מצרים לאמר: ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה, שוב מחרון אפך והינחם על הרעה לעמך. זכור לאברהם, ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם: ארבה זרעכם ככוכבי השמים, וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם. וינחם יהוה על הרעה אשר דבר לעשות לעמו.

ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו, לוחות כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים, והלוחות מעשה אלוהים המה, והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות. וישמע יהושע את קול העם ברעו ויאמר אל משה: קול מלחמה במחנה. ויאמר: אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, קול ענות אנכי שומע. ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות, ויחר אף משה, וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. ויקח את העגל אשר עשו וישרף באש, ויטחן עד אשר דק, ויזר על פני המים, וישק את בני ישראל. ויאמר משה אל אהרון: מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה. ויאמר אהרון: אל יחר אף אדוני, אתה ידעת את העם כי ברע הוא. ויאמרו לי: עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו. ואמר להם: למי זהב התפרקו ויתנו לי, ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. וירא משה את העם כי פרוע הוא, כי מפרעו אהרון לשמצה בקמיהם. ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר: מי ליהוה אלי, ויאספו אליו כל בני לוי, ויאמר להם: כה אמר יהוה אלהי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער אל שער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו. ויעשו בני לוי כדבר משה, ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש. ויאמר משה: מלאו ידכם היום ליהוה, כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה. ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם: אתם חטאתם חטאה גדולה, ועתה אעלה אל יהוה, אולי אכפרה בעד חטאתכם. וישב משה אל יהוה ויאמר: אנא, חטא העם הזה חטאה גדולה, ויעשו להם אלוהי זהב, ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. ויאמר יהוה אל משה: מי אשר חטא לי אמחנו מספרי. ועתה לך נחה את העם אל אשר דיברתי לך. הנה מלאכי ילך לפניך, וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. ויגוף יהוה את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרון'.

10. מנהיג בעל סמכות

לפני שנצביע על כמה נקודות בפרשת העגל הראויות לתשומת־לב מיוחדת, בדין שנבהיר לעצמנו במה נעוצה היתה – מבחינת השיטה שנקטנו בה במחקר זה – חטאתו הגדולה של העם, אשר כה החרידה את משה.

משה סבור היה שכבר עלה בידו להקים ארגון המגשים את רעיון קיומו של יהוה – אלוהות כה נשגבת, שאין להביעה בשום ציור מוחשי. והנה בא העם ומזהה זיהוי מלא אלוהות זו עם עגל מסכה או פר – סמלים מקובלים ביותר לאלי המזרח העתיק. אין אפוא כל הבדל בין עדה זו לכל עדה אחרת, בין תפיסותיה ומושגיה לבין תפיסותיהם ומושגיהם של כל הגויים שמסביב, הרי שכל מפעלו של משה נתבקע כשלפוחית סבון. ואכן, פרשת העגל מבטאה מאין כמוה לפחות שתים מציפיותיו של ציבור המונהגים.

(א) העם דורש אל־מנהיג השוכן בקרבו תדיר והמסומל בסמלים מוסכמים, או ביתר דיוק: מגולם בצורות מוחשיות המובנות לו, ולא בהתגלויות ספונטאניות הקשורות באיתני הטבע;

(ב) העם שואף למגע מתמיד ואינטימי עם אל זה בדרך של התנדבות ציבורית (התפרקות מנזמי הזהב) ופולחן מקובל (קרבנות ומחולות). לא פולחן חד־פעמי לזכר מאורע מסוים כי אם עבודת אלוהים שיגרתית, שיש בה משום טקס ופורקן. התנהגותו של משה לאחר משבר העגל מעידה, לדעתנו, כי מכאן ואילך השתדל להתחשב בנורמות של הנוהרים אחריו, באמונותיו ודעותיו של העם, ודבר זה ננסה להוכיח להלן. כאן לא ניתן דעתנו אלא על תגובתו הראשונה על החטאה הגדולה. ואמנם כבר בתגובתו זו, בעצם תהליך המשבר, ניכרים בהתנהגותו רישומים חדשים, שלא ראינום קודם לכן.

(א) בשיחתו עם אלוהים אין הוא מנסה כבפעמים קודמות להשתמט משליחותו. אדרבה, הפעם מייצג הוא את העם בפני אלוהים, ואם אינו מלמד זכות עליו, מבקש הוא מכל מקום סליחה וכפרה בעדו. לא זו בלבד שאינו מעוניין לפטור עצמו מעול ההנהגה, אלא שאין הוא נכון להוסיף לחיות בלעדיה;

(ב) בפעם הראשונה בא העונש כתגובה על מרי;

(ג) בפעם הראשונה מתבלטת קבוצת מנהיגים חדשים – בני לוי – הנאמנים למשה, והמנסים לתפוס את מקומם בהנהגת העם בד בבד עם השליטים הקודמים (זקנים, נשיאים, שוטרים) או במקומם (בכורות).

מכאן ואילך מתחיל משה לעסוק במינהל. הערב־רב –’התקבצות רופפת של אנשים מחוסרי ציפיות משותפות פרט להתיחסות רוחנית למנהיג משותף', מתגבש לגוף חברתי, כלומר קודם כל לארגון על־פי הגדרתנו. מנהיגותו של משה נעשית מנהיגות ארגונית, שאינה יונקת מהצלחות בלבד אלא גם ממעמד נשגב. המנהיג נטול הסמכות נעשה למנהיג בעל סמכות חאריזמאטית, כפי שהגדרנוה לעיל.

‘ניתן לומר בבטחה כי במידה רבה מאוד חייב המנהיג להנהיג באותו כיוון שחסידיו רוצים לילך בו’ – אומרים חכמי המינהל. פירושם של דברים אלה הוא, שאין המנהיג מגשים את מטרותיו אלה באמצעים המובנים למונהגים והאומרים ללבותיהם מבחינת ההתנאה החברתית המוקדמת של היחידים. מתוך כך משתמש משה בהפעלת סמכותו בכל הדרכים הקלאסיות של תורת המינהל: טקסים, סמלי שלטון, תארים, הבטחות של שכר ועונש, הגבלות ואיסורים, חינוך ותעמולה, הענשת עבריינים בודדים וכד'.

הטקסים נעשים לחלק בלתי־נפרד מן ההווי. הקדשת הכוהנים לתפקידם נעשית בטקס חגיגי (ויקרא ח'). משה קובע פרטים ופרטי־פרטים לעבודת הפולחן, להקמת המשכן וכל כליו. זוהי תופעה אופיינית למנהיגים. כל הקורא את יומניו של הרצל לא יוכל שלא להתרשם מצירוף מדהים זה של חזון והשראה עם תשומת־לב לפרטים ופרטי־פרטים. לפני הקונגרס הציוני הראשון סוקר הרצל את האולם הריק ובודק אם הכול במקומו, ואפילו הכלים שעל שולחן הנשיאות. הוא משדל את מאכס נורדוי שיחזור לביתו וישוב לאולם לבוש פראק.

הנדידה במדבר נעשית לשרשרת טקסים מתוכננת כהלכה, מלווה שירה ותקיעת חצוצרות (‘על פי יהוה יחנו ועל פי יהוה יסעו’ – במ' ט, כג). שיר־הארון שוב אינו שיר־תהילה נלהב כשירת משה אלא שיר טקס, כמעט נוסחת־לחש מאגית: ‘קומה יהוה ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך’ (במ' י, לה), נערכים מפקדים צבאיים ואזרחיים ומתארגן צבא סדיר. נקבעים נהלים מפורטים וסדרי פולחן ומינהל.

פרק י' שבספר ‘במדבר’ מתאר לפנינו תמונת מסע של מחנה מאורגן על כל פרטיו ודקדוקיו בקפדנות צבאית. שוב אין בו מקום להשראה ספונטאנית הנאצלת על הציבור בדרך של ניצוח מעין־מוסיקאלי.

סמלי הפולחן והסמכות הם מעתה קבועים, ברורים ומוגדרים: הארון, הלוחות, הכרובים, האפוד, האורים והתומים. אמנם, אלוהים עצמו אינו מגולם בצלם ודמות, אך העם חי בהרגשה כי האלוהות שוכנת תדיר בקרבו על גבי הארון בין הכרובים – דימוי מקובל ורגיל למדי בימים ההם ובסביבה ההיא. אלוהים עצמו שוב אינו מתגלה אך ורק בהופעות רבות־רושם וחגיגיות, אלא על־ידי דרישה באמצעותם של כוהנים מומחים המצוידים במכשירים נאותים (האפוד, האורים והתומים) אפילו נקבע סמל של קבע כנגד נשיכת נחש, מעין סגולה מאגית: משה עשה נחש נחושת ושמהו על נס (במ' כא, ד–ט). יש סבורים כי נחש־נחושת זה ירש את מקום מטהו של משה. אין ספק כי נחש־נחושת המושם על נס נראה באותם הימים כסגולה מאגית יעילה יותר ממטה רועים.

הבטחה ואיום, שכר ועונש לעתיד לבוא הם־הם בתקופה זו המנוף הראשי בתעמולתו החינוכית של משה. דו־צדדיותו של האלוהים מתגלה במלוא קוטביותה. עושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי' (שמ' כ, ו), מצד אחד ו’פוקד עוון אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים לשונאי' (שם, שם, ה) מצד אחר. מכאן ואילך כל אימת שהמדובר בעתיד מופיעות זו בצד זו הברכה והקללה בעוצמה תיאורית רבה ושפעת גוונים אדירה (ויקרא כו; דב' יא, כו–כח; כז, ט אילך; כח).

החקיקה שוב אינה מסתפקת בציוויים מוסרים נטולי סאנקציה, אלא קובעת חוקים מפורטים על דרך הקאזואיסטיקה, חוקים המקיפים את כל שטחי החיים, והעבירה עליהם מלווה עונשים. יש רואים בשמ' לד' (יד–כו) עשרת דיברות חדשות (גיתה היה הראשון שראה ציוויים אלה כעשרת דיברות).דיברות אלו נושאים אופי פולחני וקובעים חגים המותאמים לעונות הטבע ולעבודה חקלאית והמשקפים את הלך־רוחם של עמים עתיקים. המומנט ההיסטורי משולב בהם כאחד היסודות ולא כיסוד יחיד.

נוצרים כלי ארגון, מוגדרים תפקידים ומתמנים נושאי תפקידים. מתוך המקורות שלפנינו אין לקבוע בבירור את צורת הארגון החדש שהוקם על־ידי משה, אך מסתבר כי תפקידים וסמכויות הוטלו על מנהיגים חדשים (כוהנים, לויים, יהושע בן־נון, כלב, אולי גם חור) מקרב החוגים הנאמנים למשה, אם מתוך שילובם במערכת־הפיקוד הקיימת (זקנים, נשיאים, שוטרים ואולי גם בכורות) ואם מתוך חיכוכים ומאבק בין אלה לאלה.

לי נדמה כי המסופר בבמדבר יא משקף את שני הצדדים של מטבע זה, כלומר את שילובה של המנהיגות החדשה בישנה ואת ההתנגשויות והחיכוכים שבין המנהיגים. אמנם משה מוכן לחלק את נטל המינהל עם הזקנים, ויהוה אף מאציל מרוחו עליהם, אך אין הם מסוגלים למלא את תפקידם בהתמדה; הרוח אינה שורה עליהם בקביעות – ‘ויתנבאו ולא יספו’ (במ' יא, כה). רק שניים מהם הוסיפו להתנבא. ויהושע בן־נון, חניכו של משה מדור המנהיגים הצעירים, העתיד לרשת את מקומו של משה כמנהיג, אינו רואה תופעה זו בעין יפה. על פרשת קורח ועדתו עוד נרחיב את הדיבור להלן.

מכל מקום נראה, כי בסופו של דבר חולקו הסמכויות והוגדרו התפקידים בבהירות ובצורה שאינה משתמעת לשני פנים (במ' יז, יח), וכל ערבוב תחומים גרר עונש כבד (התמרדות קורח ועדתו, דתן ואבירם – במ' טז – ויש רואים כחריגה מסמכויות גם את פרשת נדב ואביהוא – ויקרא י).

דומה כי בדרך כלל שיתף הציבור פעולה עם משה בפעילותו המינהלית והארגונית. העם נחלץ להקמת המשכן וכליו בהתלהבות לא פחותה מזו שבה תרם ליציקת עגל הזהב. ‘מגבית ההתנדבות’ מצליחה יותר מן המשוער והנדרש (שמ' לו, ו–ז). סימני הליכוד מתגלים לא רק במסעות המאורגנים כהלכה ובחלוקה ברורה של תפקידים בין מנהיגים ומנהלים למעמדותיהם, אלא גם בהרגשת ההשתייכות של קבוצות שונות אל הציבור כולו, בחוש האחריות המשותפת כלפי הגוף החברתי מצד חלקיו. דוגמה נאה לכך עשויה לשמש התנהגותם של השבטים שהתיישבו בעבר הירדן המזרחי – הראובני, הגדי וחצי שבט המנשה – שראו חובה לעצמם להשתתף יחד עם שאר השבטים בכיבוש ארץ כנען, אף־על־פי שארץ זו לא נועדה להם.

כפי הנראה היו מקרי העברות על החוקים נדירים למדי. פרט למקושש שעשה מלאכה בשבת (במ' טו, לב–לה) וזמרי שעשה מעשה תועבה עם המדיינית (במ' כה), אין אנו מוצאים דוגמאות של מעשי עבירה שעושיהם נענשו כדין. העונש הוא על־פי־רוב עונש קיבוצי, והוא מוטל כמעט תמיד על עבירה אחת ויחידה: מרי – כפירה בסמכותו או ביכולתו של משה או ספקות בכוחו של אלוהים.

וכאן מגיעים אנו לאותו שינוי כביר שהתחולל באישיותו של משה מאז מעשה העגל. אם מצד אחד מנסה הוא עתה, כפי שראינו, לבטא את הערכים החדשים במושגים המובנים לעם ולממשם באמצעים מקובלים, הרי מצד אחר הופך הוא עצמו לבעל סמכות שאין לערער עליה, לא רק מנהיג בכוח כשרונו להגשים מטרות אלא מנהיג בעל סמכות חאריזמאטית, שחובה להישמע לו, וכל אי־ציות גורר עונש כבד. נוצר מרחק של קדושה ויראת־כבוד בינו לבין ציבור המונהגים.

מרחק זה, המעיד על התנשאות שלא הורגשה קודם לכן, נוצר מיד לאחר הזעזוע למראה עגל הזהב (שמ' לג, ז–יא) 'משה לוקח את “האוהל”, כלומר אוהל המנהיג שלו, שעמד עד כאן בקרב המחנה, ונוטה אותו “לו” מחוץ למחנה… מכאן ואילך אין משה יכול עוד, כמו שנהג מן הסתם, להיכנס בקרב המחנה אל תוך האוהל… עליו לצאת מן המחנה עד לאוהל, השמור על־ידי האיש הנאמן ביותר, יהושע. והעם, שנסער ונהפך על־ידי מה שקרה, מביט אחריו פעם בפעם ביראת כבוד, איש פתח אהלו… אין עוד לעם מגע עם ה'' (בובר), אלא במיצועו של משה או באמצעות כלי־מגע מיוחדים שבידי מומחים (אורים ותומים, איפוד). ועד כדי כך מתעלה משה על העם, שהוא נאלץ לשים את המסווה על פניו בדברו אל העם מעוצמת הקרינה השופעת מפניו לאחר המגע עם אלוהים (שמ' לד, ל–לה).

מכאן ואילך התגובה על מרי ותלונות שוב אינה ההישג וההצלחה בלבד. נוסף עליה קו חדש: העונש. בספר במדבר חוזרות כמעט כל פרשות המרי שבספר שמות, ואין תימה בכך. תוך כדי נדודים במדבר נתקל העם לא אחת במחסור במים ובמזון, במגפות ובפגעים שונים. ואולם אם לפני מעשה העגל הסתפק משה בפתרון הבעיות, הרי עכשיו נלווים אל הפתרונות עונשים קטלניים ותוכחות קשות (קברות התאוה – במ' יא, לג–לד, תבערה – שם, שם ד ועוד). יש שהעונש הוא התגובה היחידה, כגון בפרשת הנחשים והשרפים במ' כא, ו), בייחוד בולט העונש כל אימת שמישהו מעז לכפור בסמכותו של משה או לבקר את מעשיו. בתקופה זו אין משה מוכן לסבול שום ביקורת. מרים אחותו נפגעת בצרעת על שהרהיבה עוז למתוח ביקורת על מעשה מסוים בחייו הפרטיים (במ' יב), אף שבעד מעשה דומה נרצח זמרי בהשראתו של משה עצמו. כל הפעולות הללו נעשות בתקיפות ובאורח דראמאטי ‘למען יראו וייראו’, והן מגיעות לשיאן בפרשת קורח, דתן ואבירם (במ' טז).

פרשה זו חורגת בנעימתה ובהיקפה מתחומם של שאר גילויי המרי ותלונות המלינים. כאן לפנינו התמרדות גלויה. התהום שנפערה בין המנהיג הרם והנישא, העוטה מסווה על פניו כל אימת שהוא פונה אל העם, לבין חסידיו, לא נסתמה כולה בפעולתו המינהלית־ארגונית של משה, אף־על־פי שפעולה זו לבשה עתה צורות מובנות הקרובות לרוחם של המונהגים והמתקבלות על דעתם (אולי אף ההתנשאות החאריזמאטית היא אחת מגילוייהן של צורות אלה). היה גם צד שני למטבע. היו קבוצות ויחידים שכפרו בסמכות זו, ולמרות הכול המשיכו להציג למשה את שאלת ‘מי שמך?’ בכל חריפותה. עם אלה נמנו אפילו נשיאי העדה בני לוי, כלומר אנשי המנהיגות החדשה, פרי טיפוחיו של משה, שכמה מהם חשו עצמם מקופחים עם שהושבצו ברמות שונות של הסולם ההירארכי בחלוקת התפקידים והסמכויות. הללו ראו בהתנהגותו של משה התנשאות שאין לה הצדקה. קורח ועדתו מביעים דעה זו במפורש: ‘מדוע תתנשאו על קהל ה’?' – אומרים הם למשה ואהרון. ואילו דתן ואבירם מרחיקים לכת. לדעתם, לא הוצא העם ממצרים אלא כדי לספק את תאוות השררה של משה, שהרי המטרה העיקרית – ההתנחלות בארץ האבות – לא הושגה ואף לא הוחל בהגשמתה. ‘המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר. אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחת שדה וכרם. העיני האנשים ההם תנקר?’ (שם, שם, יג–יד).

משה נדהם ממרידה גלויה זו. זו הפעם הראשונה נשמעת בדבריו נימה אנושית משמנסה הוא להוכיח לעצמו ולאלוהיו כי לפרקים גילה יחס מסוים גם אל היחידים שבציבור זה (‘לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם’ שם, שם, טו).

מי שעקב אחר פעולות מינהל חזקה עליו שלא אחת נתקל באותה תהום הרובצת לפעמים בין המנהל לבין המנוהלים, עם שהמנהל משוכנע כי עשה כל אשר לאל ידו למען פיקודיו, ולפתע מתגלה לו שהללו רואים את הדברים מזווית שונה, ולא זו בלבד שאינם רוחשים לו תודה אלא חשים עצמם מקופחים על־ידו. אף־על־פי־כן אין משה סוטה מן הדרך שבחר בשלב זה. הוא מגיב על ההתמרדות בהענשה קשה ואכזרית: קורח ועדתו נקברים חיים באדמה (שם, שם לב). תשובתו על הערעור על חלוקת הסמכויות והתפקידים היא סאנקציה נוספת ומקודשת לחלוקה שנקבעה קודם לכן (פריחת מטה אהרון – שם, יז, טז–כח).

דומה כי על־פי המושגים של ימינו מוצאים אנו במנהיגותו של משה בתקופה זו את כל סממני הדיקטאטורה, או – כלשונו של טד – עודף עוצמה אישית עד כדי חולניות: ‘הדיקטאטור אינו סובל ביקורת או התנגדות. מצויה רק דעה אחת נכונה – הוא בעל דעה זו – וחובה על הכול לקבלה. בעלי דעה נוגדת מתחסלים. הוא מפריז בהוכחת עליונותו לעתים מתפאר ומתנשא’.

אפילו הסיפור המקראי ראה צורך לרכך תמונה זו בהערה שאינה מן העניין: ‘והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה’ (במ' יב, ג). ויפה מעיר על כך קויפמן: משה אינו מתואר באגדה המקראית בכלל “כענו”. הוא מושל בעם שלטון מוחלט, משעבד הכול לרצונו ופוקד בזעם כל מרי, אולם האגדה רואה את שלטונו וזעמו לא כביטוי לשאיפת השתררות אישית אלא כביטוי לדרישת הכניעה הגמורה לרצון האל ודברו'.

הסיפור השני, שתכליתו לרכך את דמותו הדיקטאטורית של משה, הוא פרשת התנבאות הזקנים שהוזכרה לעיל (במד יא). משה מבקש מאלוהים עזרה בניהול העם. ‘לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני’ – (שם, שם יד). אלוהים מאציל מרוחו על שבעים זקנים, אך הרוח אינה נחה עליהם אלא לשעה קלה בלבד. רק שניים, אלדד ומידד, שנשארו במחנה התנבאו כנראה שעה ארוכה יותר. יהושוע רואה בכך סכנה לשלטונו של משה. ‘אדוני משה, כלאם!’ קורא הוא בהתרגשות (שם, שם, כח). ואולם משה משיב על כך: 'המקנא אתה לי? מי יתן כל עם יהוה נביאים כי יתן יהוה את רוחו עליהם" (שם, שם, כט). שוב נשמעת בפיו של משה נימה אנושית, אלא שאף כאן יוצאת דופן היא בתקופה זו ומתוך כך ניתן להבחין בה צליל של התחסדות, ואפשר שכל ההפגנה כולה שבמעמד הזקנים לא באה אלא להוכיח, כפי שכבר רמזנו לעיל, כי הזקנים, כלומר המנהיגים מן הימים שקדמו ליציאת מצרים, שוב אינם מסוגלים להנהיג את העם ויש צורך במנהיגות חדשה. אשר לאלדד ומידד, הרי עכשיו יכול היה משה להרשות לעצמו רוחב לב כלפי שני אנשים בודדים נטולי סמכות כלשהי.

אף־על־פי־כן יש להתייחס בזהירות רבה אל גזירה שווה זו שבין משה בתקופתו החאריזמאטית לבין דיקטטור של ימינו. אין לשכוח כי מושגי הדמוקרטיה לא היו ידועים כלל בסביבה החברתית ובתקופה ההיסטורית שבה פעל משה. כל שלטון היה שלטון אלוהי, כל שליט היה אל (מצרים), או לפחות מצאצאי האלים (מסופוטמיה), ומכל מקום גילם את רצונו של האל ושלט שלטון מוחלט ללא כל הגבלה. על רקע זה נראית אפילו שררתו הקשה של משה כהתקדמות־מה בדרך הדמוקרטיה. בכל הפגעים הבאים על העם כענשים על מרי, תלונות והתמרדות, החל בחטא העגל וכלה במכת השרפים, ממלא משה בנאמנות את שני צדי תפקידו הכפול: הוא מבצע את העונש, אך עם זאת משמש תמיד סנגור בפני אלוהים לעם כולו (במ' יא, ב ועוד), ואפילו ליחידים (שם, יב, יג).

ברם, הקו הבולט ביותר המבדיל בין משה לבין שאר המנהיגים בעלי הסמכות החאריזמאטית בימי קדם הוא שמשה אינו הופך את מנהיגותו ואת סמכותו למוסד. מאכס ובר רואה בנטייה זו של בעלי סמכות חאריזמאטית להפוך את משרתם למוסד של קבע אחת מתכונות־היסוד של הסמכות החאריזמאטית (יוליוס קיסר והקיסרות הרומית, מוחמד וחליפי ערב); יש שהדברים מגיעים לידי אפותיאוזה והאלהה (ישו, בודהא). משה נמנע מכל אלה. יהיו מה שיהיו המניעים הפסיכולוגיים והחישובים המינהליים שמאחורי תשובתו בענין אלדד ומידד, אך מתוכה למדים אנו בבירור שאפילו את הנבואה אין הוא רואה כמוסד. הוא מייסד מוסדות (כוהנים, לויים, ראשי מטות), אך את עצמו רואה הוא מחוץ להם. הוא מייסד פולחן, מקריב רק פעם אחת ומכאן ואילך אהרון ובניו.

גדולה מזו: משה אינו מסוג המנהיגים שהם מעבר לכל אפשרות של משגה וחטא או מחוץ לתחום העונש. אדרבה, בפעם היחידה שלא דייק בביצוע פקודת אלוהים הוא נענש קשה. במי מריבה הכה את הסלע פעמיים אף־על־פי שלא נצטווה אלא לדבר אליו, ובשל כך נמנע ממנו להגיע את הארץ הנכספת. ארץ זבת חלב ודבש.

11. המטרה לטווח ארוך

‘בשום מקום בספרויות מצריים או בבל אין אנו נתקלים בבדידות כזו של דמויות מן התנ"ך, דמויות מציאותיות עד כדי תמיהה בכיעורם ויפיים, בגאוותם וחרטתם, בהישגם ובכשלונם, עם שכל אלה משמשים בהן בעירבוביה’ – אמר אחד מגדולי החוקרים של המזרח העתיק. עם הדמויות הללו, שאל גדולתם נלוה גוון של טראגיות, נמנה גם משה.

עם כל שגבו של המפעל הארגוני, המינהלי, הרוחני והדתי של משה הרי למעשה לא הגשים את התכלית הראשית שלמענה נקרא מתוך הסנה הבוער באש: ההתנחלות בארץ אבות. דתן ואבירם מטיחים בפניו האשמה זו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. ואמנם יש דברים בגו. כבר ראינו שעוד בהתגלות בהר חורב האפיל רעיון מימושו, גילומו ומפגנו החברתי המתמיד של קיום יהוה על כיבוש ארץ כנען. באמצעים ובדרכים שנידונו בפרקים הקודמים עולה בידי משה לבודד את העם במדבר וליצור גוף חברתי שעצם קיומו ואורח חייו יש בהם משום מניפסטציה מתמדת של נוכחות יהוה – עם סגולה, ממלכת כוהנים גוי קדוש.

כיבוש הארץ צפן בחובו סכנות רבות. הבידוד במדבר מנע ממגע עם תרבויות אליליות עשירות וקוסמות. המפגש עם התרבות הכנענית עלול היה לערער את האושיות הרוחניות שעליהן נשען הגוף החברתי החדש ולשים לאל אותו צד של מפעלו, שמשה הוקירו יותר מכל ההישגים המעשיים. תחושת הסכנות הללו ממלאה את נפשו חששות שאינם מניחים לו עד יום מותו. כל ספר דברים, זו הצוואה המפוארת של משה, ספוג חששות אלה, והחרדה לעתיד מרטיטה כל פסוק מפסוקיו. ואולם, גם מבחינת התוצאה המדינית־מעשית היה סיכון רב בניסיון לכבוש את ארץ כנען בתקופה זו. העם לא היה מנוסה במלחמה. מלחמת עמלק לא היתה אלא התנגשות עם גדוד־נוודים קטן, ובמפגש עם חיל המצרים סייעו איתני הטבע; ואילו כאן עמד העם בפני מאבק קשה עם עמים חזקים היושבים על אדמתם בערים בצורות. הסיכוי לתבוסה היה גדול מן הסיכוי לניצחון. עוד בראשית היציאה נמנע משה מהתנגשות עם הפלשתים והוליך את העם בדרך רחוקה ועקיפה. אלא שגם דרך זו הגיעה לקצה. העם עמד בשערי ארץ האבות מצדה המזרחי.

למזלו של משה נרתע גם העם עצמו מן הסכנות הצפויות לו לשמע הדין־והחשבון שנתקבל מפי המרגלים שנשלחו לתור את הארץ. אמנם ארץ זבת חלב ודבש היא, ‘אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאד…. עמלק יושב בארץ הנגב, והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר, והכנעני יושב על הים ועל הירדן’ (במ' יג, כח–כט). משה מנצל רתיעה זו ומשהה את העם במדבר ארבעים שנה. כך נדחית המטרה הריאלית לטווח של דור שלם, ובינתיים יכול משה לחרוש חריש חינוכי עמוק, לבחון היטב את תפקידי הגוף החברתי שהקים, להספיגו לרוויה ערכים חדשים, לחסנו בפני השפעות הרסניות מבחוץ ולארגן צבא מאומן כהלכה ומצויד בתכונות גוף ונפש, שיעשוהו ראוי להתמודד עם שבעת העמים החזקים.

לכאורה השהיה ארוכה זו במדבר אף היא מוגשת בסיפור המקראי כעונש שהוטל על העם בשל הפקפוק בכוחו של אלוהים להוריש את העמים הללו. ואולם אם נבחן היטב את פרשת המרגלים ניווכח, כי הדו"ח של המרגלים ותגובתו הנרגשת של העם שימשו לו למשה אמתלה ותירוץ להארכת השהייה במדבר, שאם לא כן יכול היה כבכל שאר מקרי הכפירה והפקפוק שוב להוכיח את תוקפו וגבורתו של אלוהים דוקא בניצחון על עמי כנען, על ‘ילדי הענק’, ‘אנשי המידות’, ו’הנפילים', כשם שהבקיע את ים סוף, הרעיף את המן, הביא את השליו והפיק מים מסלע. אפילו לאחר מרידת קורח לא הסתפק משה בעונש אלא חזר ואישר בהפגנה רבת־רושם את סמכויותיהם של הכוהנים על אף תביעותיהם של כמה מן הלוויים. ואילו כאן נכנע משה למעשה לדרישתו של העם. יתרה מזו: אותם שלא נגררו אחרי תעמולת המרגלים או שחזרו בהם מהחלטתם הראשונה וניסו למרות הכול להתמודד עם תושבי הארץ, מנסה משה להניא ממעשה נועז זה ומשדלם בדברים: ‘אל תעלו כי אין יהוה בקרבכם ולא תינגפו לפני אויביכם, כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב’ (במ', יד, מב–מג).וכשהללו עומדים במרדם ויוצאים למלחמה הרי הוא מפקירם בידי אויביהם. ‘ויעפילו לעלות על ראש ההר, וארון ברית יהוה ומשה לא משו מקרב המחנה. וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד חרמה’ (שם, שם, מד–מה).

מכאן ואילך יכול משה להקדיש את כל כוחו לחינוך העם כמעט באין מפריע.

ארבעים שנה שוקד משה ללא הפוגה על טיפוח תחושת החובה והטבעת גושפנקה מיוחדת במינה על הגוף החברתי שיצר בדרך של ארגון, מינהל וחינוך. בתקופה זו, תקופת ההכשרה של הדור החדש, מנסה הוא להתקדם לעבר ארץ כנען בדרכי שלום. (הפנייה אל מלך אדום – במד כ, יד–כא, ואל סיחון מלך האמורי – שם, כא, כא–כב), ורק מאין ברירה או בתגובה על פרובוקאציות מובהקות עורך הוא כמה קרבות ומנחיל לאויביו (מלחמת חרמה – במ' כא, א–ג, סיחון האמורי – שם, שם, כג, עוג מלך הבשן – שם, שם, לג–לה). ואף־על־פי־כן, על סף הכניסה אל הארץ היעודה מצפה לו זעזוע חדש. כבר הפגישה הראשונה עם התרבות הכנענית מבקיעה פירצה עמוקה בקיר הבידוד הרוחני, שמשה בנה נדבך אחרי נדבך – פירצה שהיא כמעט חזרה בזעיר־אנפין על חטא עגל הזהב. ‘ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן, ויאכל העם וישתחו לאלהיהן. וייצמד ישראל לבעל פעור’ (במ' כה, א–ג). ושוב נזקק משה לעונשים, להוקעה, להרג, למגפה. לא בכדי היה לבו מלא חרדה לעתיד מפעלו עד יומו האחרון.

12. המנהיג נוכח מפעלו

כבר הערנו לעיל כי צוואתו של משה (ספר דברים) חדורה כולה רגש־חרדה זה. מכאן האזהרות המרובות שלא ללכת בדרכי הגויים, מכאן הניסיון לחזור על הברית החגיגית שבין העם לאלוהיו, מכאן השימוש המוגבר בהבטחה ואיום, בשכר ועונש, בברכה ובקללה, בלשון של תוכחה ובלשון הגובלת עם תחנונים. לא קולו של איש החאריזמה, מנהיג רם נישא, נשגב ונעלה נשמע מתוך צוואה זו, אלא קולו של אב החרד לגורל בנו היחיד, שבחינוכו השקיע את כל אשר לו, והוא מטיף לו מוסר ומנסה לשכנעו בלב כבד ומלא חששות. ככל אב שואף הוא שבנו יהיה לתפארת בעיני כל רואיו. ‘ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני יהוה אלוהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה. ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כיהוה אלוהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת, אשר אנכי נותן לפניכם היום. רק הישמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך’ (דברים ד', ה–ט). זוהי דוגמה אחת מני רבות המעידה אל הרוח השורה בספר דברים.

משה יודע כי לא זכה להגשים במו ידיו את המטרה הריאלית לטווח ארוך שאותה נקרא לבצע. הרגשה זו כשלעצמה יש בה מן הטראגיקה, אלא שטראגיקה זו גוברת על הספק המכרסם בלבו, הספק אם אמנם השלים את המפעל, שבגללו דחה את הגשמתה של מטרה זו: אם אמנם יצר גוף חברתי אשר בעצם קיומו ממחיש ומממש את חזונו הגדול. ואולי כפיצוי פסיכולוגי על ספק זה, שבעטיו אין הוא יכול בערוב ימיו לתת לעצמו תשובה ברורה אם היה מפעל חייו ניצחון או כישלון (ראה עניין בעל־פעור לעיל), הריהו מפריז בערכם של השגיו ומנסה לשחזר את ההיסטוריה מתוך הבלטה עצמית מוגזמת עד כדי סילוף עובדות ביודעין, כדרך שעושים מנהיגים רבים בספרי זכרונותיהם לאחר שבילו את מרבית ימיהם בתפקידי הנהגה.

בשמות יח מסופר על עצתו של יתרו, שכבר נתקלנו בה כמה פעמים בדיוננו. משראה יתרו את מאמציו של משה לשפוט את העם ולהנהיגו בלי האצלת סמכויות, יעץ לו למנות שופטים ושרי אלפים, שרי מאות ושרי עשרות. כעבור ארבעים שנה לובשת פרשה זו, כשהיא מסופרת בפיו של משה עצמו צורה זו: ‘ואומר אליכם בעת ההיא לאמר: לא אוכל לבדי שאת אתכם… איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם. ותענו אותי ותאמרו: טוב הדבר אשר דיברת לעשות. ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואתן אותם ראשים עליכם, שרי אלפים ושרי מאות, ושרי חמישים ושרי עשרות ושוטרים לשבטיכם’ (דב' א, ט–טו). אין זכר ליתרו ולעצתו.

כיוצא בזה מספר משה כי העם הוא שבחר בו והמריצו לעלות להר סיני ולקבל את התורה מפי אלוהים, כיוון שראהו אחד ויחיד שיוכל לעמוד בפני האש הגדולה (דב' ה, כד–כז). בספר שמות אין רמז ל’מאנדאט' כזה מידי העם. אפילו את חטאו במי מריבה אין משה מזכיר בנאום הצוואה. אדרבה, לדבריו התאנף בו אלוהים בגלל חטאי העם, ומשום כך מנע ממנו מלבוא אל הארץ היעודה.

אכן, לא ספר דברים הוא האפילוג הגדול של יצירתו, יצירת מינהל כבירה של מנהיג ומחוקק, אלא מפעל הסיום של יהושוע בן־נון. לא זו בלבד שהלה מנחיל לעם את הארץ הודות לארבעים שנות מינהל, חינוך, חקיקה וארגון של משה, אלא שרק בימיו מבשיל את פריו אותו אילן חברתי־רוחני ששתל משה ביגע רב ובעמל ללא ליאות. אחרי כיבושה של ארץ כנען פונה יהושוע אל העם לאמור: ‘ואם רע בעיניכם לעבוד את יהוה בחרו לכם את מי תעבדון אם את האלוהים אשר עבדו אבותיכם אשר בעבר הנהר ואם את אלוהי האמורי’ (יהושע כד, טו). בפעם הראשונה מאז צאתו ממצרים מועמד העם בפני ברירה, בפני בחירה חופשית. אך האם שוב אינו מהסס. ‘חלילה לנו’ – עונה העם – מעזוב את יהוה… נעבוד את יהוה כי הוא אלוהינו'.

מימיו לא הרשה משה לעצמו גינוני מותרות דימוקראטיים מסוג זה. מימיו לא העיז עד כדי כך לבטוח בפרי עמלו ולסכן את מפעל חייו בהצעת בחירה חופשית. עד יומו האחרון ראה צורך להזהיר ולאיים. ‘אם יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם יהוה אלוהינו ללכת לעבוד את אלוהי הגויים… (דב' כט, יז) לא יאבה יהוה לסלוח לו… ומחה יהוה את שמו מתחת השמים’ (שם, שם, יט).

צדק ברנארד: הזקנים שותלים אילנות שלא הם יאכלו את פריים. על אחת כמה וכמה מנהיגים; יש אשר אילנותיהם גדלים בעוד דור אחד או שנים, אך את פירותיהם אוכלת האנושות מאות ואלפים בשנים.

13. סיכום

נדמה לי כי עלה בידי להוכיח את ההנחות שהנחתי בפרק הרביעי של עבודתי זו, ולמותר לחזור עליהן כאן. ברם, בסיכומו של מחקרי רואה אני צורך להציג שאלה מעשית בתחום המינהל, והיא: מה יכול מנהל בימינו ללמוד ממפעלו ומאישיותו של משה?

סבור אני כי ספר התורה הוא מקור מיושן מכדי ללמוד מתוכו שיטות מינהל במאה העשרים. אף־על־פי־כן, שתי אמיתות לפחות ניתן ללמוד ממנו, וכוחן של אלו יפה עד היום הזה גם בתחום המינהל:

(א) ממדיו של ארגון אינם קובעים את גודל מפעלו של אותו ארגון. לעולם אין לדעת מה יוסיף לו ומה יגרע ממנו המימד הרביעי, מימד הזמן. קומץ הישראלים, שיצאו ממצרים ונדדו במדבר, היה גוף חברתי זעום מבחינה כמותית אפילו בעולם העתיק לעומת הקיסרויות האדירות של מצרים, מסופוטמיה וארץ החתים. לא טווח הפיקוח ולא שיעורו של סולם ההירארכיה קבעו את עוצמת השפעתו של ‘עם הסגולה’ בהיקף ובזמן, כי אם טווח חזונו של משה ושיעור גובהו הרוחני של ‘הסולם הניצב ארצה וראשו בשמים’;

(ב) מוטב לו לכל מנהיג ומנהל שינסה ללמוד לא רק מהישגיו של משה, אלא גם מלבטיו וספקותיו, מסתירותיו, מחרדתו, ממאבקו הנפשי ואפילו מחולשותיו, מעצם אישיותו הדינאמית שלעולם אינה חדלה מלהתפתח, להשתנות, לחפש דרכי מנהיגות חדשים, ואינה מוצאת את תיקונה עד יומה האחרון.

כי מנהיג אמיתי בעל מעוף אינו טיפוס של מנהל מרוצה מעצמו הטופח בהנאה על כרסו ומורה על הישגיו, כי אם דמות שיש בה משיעור קומתם של גיבורי הטראגדיה, ואולי הטראגיות נובעת מממדיו של החזון, שלעולם אין המנהיג זוכה לראות בסיום הגשמתו – אם אמנם יש סיום להגשמתו של חזון גדול.