לוגו
חתן־שירה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗


“יש תהוֹם תענוּגים נפלאים בּחיק הטבע מרהיבי־עין וּמשׂמחי־רוּח, בּגן־עֵדן מלא הוֹד ויוֹפי יוֹשב האדם ועיניו השע ולא ידע איפה הוּא” – מי כּתב את השוּרוֹת הנרגשוֹת והמלבּבוֹת האלוּ בּעברית תמימה וּקצת מסוּרבּלת? עלם בּן כּ', הוּא מרדכי צבי מאנה, אוֹ המציי“ר מאנה, שנוֹלד לפני שמוֹנים שנה בּעיירה ראדישקוֹביץ, פּלך וילנה, וּמקץ כּ”ז שנה השלים את מַעגל ימיו עלי אדמוֹת. מכסת־חיים זעוּמה מאד בּחלקוֹ של זה, שנשׂא בּחוּבּוֹ אהבה כּה עזה לעוֹלם ושר “בּרכי נפשי” לכל חמוּדוֹתיו. “מה מאוּשר האיש, אשר הוּא בּן נאמן להתוֹלָדה, גם היא כּאם רחמניה תצהיל לוֹ פּניה; עת עננה הרת עצב תשכּוֹן על פּניו ותוּגה תקנן בּין בּתרי לבבוֹ, אז יש עוֹז וכוֹח בּידי אמוֹ הזאת לנחמהוּ מיגוֹנוֹ, בּכל לבּוֹ יאמין לקוֹלה הנפלא ויפתוֹר אוֹתוֹ כרצוֹנוֹ. על בּרכּיה תישנהוּ וּבחלוֹמוֹת נעימים תשעשעהוּ, וּכיוֹנק ישקוֹט על שדי אמוֹ כּן ישכּח כּל עמלוֹ וּבבתי נפשוֹ שלוַת שמים שׂוֹררת; ועת פּלגי שׂשׂוֹן יזרמוּ בּלבבוֹ, אז, אך אז ירגיש אָשרוֹ והצלחתוֹ; הגבעוֹת למוּלוֹ יִמחאוּ כּף, הזמיר ינעים לוֹ זמירוֹת, בּעבוּרוֹ שחקים נטהרוּ ואתוֹ ישׂישׂ השמש משׂוֹשׂ, וכל הטבע כּולה אתוֹ תתרוֹעע אף תשיר”. ואמנם, בּכל לבּוֹ האמין מרדכי צבי לקוֹלוֹ הנפלא של הטבע. שאת מצעד פּעמיו האזין תוֹך פּוֹעם רוּחוֹ. בּלב ערוֹם וּבחוּשים פּתוּחים התהלך בּעוֹלם־יה כּבהיכל הקוֹדש ואף בּמַכחוֹל הציירים אשר בּידוֹ התקדש לקראת ההיכל. אוּלם עוֹד הוּא מתרפּק בּחוֹם נעוּרים וּבתוֹם ישרים על התוֹלדה, “האֵם הרחמניה”, החלה זוֹ ללכת עמוֹ בּקרי וּכאם חוֹרגת הפליאה לוֹ את מכּוֹתיו. היא חלחלה לתוֹכוֹ מַחלָה מַמאֶרת, השחפת, שעקרה אוֹתוֹ מבּין זרוֹעוֹת העוֹלם אהוּבו. כּ“ז שנים חי מרדכי צבי. טוֹל שליש מהן לכאבים בּהתאַבּקוּת קשה עם מר המות; עמוֹד על תנאֵי הדלוּת, שהקיפוּהוּ מילדוּתוֹ בּבית אביו המלמד בּעיירה הנידחת; הבא בּחשבּוֹן את ההשׂגוֹת המצוּמצמוֹת בּעניני טעם ויוֹפי, שהיוּ רוֹוחוֹת בּימים ההם בּמחנה הקוֹראים והסוֹפרים בּעברית – ותבוֹא לידי הערכה נאמנה לגבּי רחבוּת היקפוֹ ועוֹז מעוּפוֹ של המציי”ר מאנה, שניתן להם בּיטוּי בּירוּשתוֹ הספרוּתית. אמנם, מאנה איננוּ נחשב בּין הכּוֹכבים המזהירים בּשמי שירתנוּ החדשה. כּמה משוֹררים לפניו בּעברית החדשה עלוּ עליו בּכשרוֹן פּיוּטי מבצע, בּעוֹז הבּיטוּי, וּבאדריכלוּת השיר על אחת כּמה. אבל תמה אני אם מי מבּין פּייטני דוֹרוֹ וקוֹדמיו הגיעוּ למעלתוֹ מבּחינת עוֹצם הרגש וגוֹדל ההתפּעלוּת מהיעוּד השירי וההתרוֹננוּת לקראת העוֹלם כּמחזה. “מה נפלאה תבל וּמה נעמה לגבר גלוּי־עינים! הוּא יראה על כּל צעד אלפי פּלאוֹת וּמחזוֹת יוֹפי” – הוּא כּוֹתב בּמכתב אל הוֹריו בּשנת תר“מ, היינוּ בהיוֹתוֹ בּן כּ”א. הוּא ראה כּל כּך הרבּה, הוּא ראה כּל כּך הרבּה פּלאים מסביבוֹ, הוּא היה כּל כּך להוּט לקלוֹט ולספּוֹג, עד ששנוֹת חייו המעטוֹת לא הספּיקוּ לוֹ לעיצוּבה של דמוּת. הזרם מעוֹלם־חוּץ היה כּה חזק, רוּחוֹ בּקרבּוֹ כּה נפעמה, ואילוּ בּית־חָמרוֹ תשוּש ונידוֹן לכליה מהירה. כּנגד זה מאמריו – קרי: מסוֹתיו – וּצרור מכתביו ראוּיים לתפּוֹס מקוֹם כּבוֹד בּין דפּי הפּרוֹזה המזהירים בּעברית של זמננוּ. לא זוֹ שלא נס ליחם עד היוֹם, אלא הוֹסיפוּ בּימינוּ כּוֹח ורעננוּת. היה מאנה מחבּר־מסוֹת ראשוֹן בּספרוּתנוּ החדשה; הוּא כּתב מתוֹך חדירה נפשית על נוֹשׂאים אמנוּתיים, שגם בּזמננוּ לא קמוּ להם דוֹרשים מרוּבּים בּשׂפת עֵבר. די לציין את שמוֹת הענינים, שריתקוּ אליהם את עוֹמק דיוּנוֹ: א) חכמת הציוּר בּכלל וּבין בּני עמנוּ בּפרט; ב) על דבר האהבה; ג) על דבר הזכרוֹנוֹת; ד) הכרח הלימוּדים לחרש־צייר וּלבעל כּשרוֹן בּכלל; ה) האדם מכוֹנה אוֹ לא? ו) על חכמת השיר והמליצה; ז) העינים וחכמת הפּרצוּף; ח) מבּט העין וחכמת הפּרצוּף; ט) הדמעוֹת. אשר למדוֹר “פּרוֹרים” – אגב, שם זה סיגל לעצמוֹ, בּהשפּעתוֹ של מאנה בּלי ספק, לאחר כּך, אחד העם – הרי בּוֹ נתיחד הפּרק “הגיוֹן על הבּדידוּת”, פּרי עטוֹ של בּן י"ט, מלאכת־מחשבת מפליאה, הן על שוּם עוֹז הגיוֹנוֹ ועוֹמק תפיסתוֹ והן מפּאת בּגרוּת ההשׂגה וטעם זקנים, המפעמים אוֹתוֹ. דוֹמה, הקדים עלם־פּלא רבּים בּבגרוּת הרוּח, אפשר לוֹמר, בּבגרוּת של תרבּוּת; כּאילוּ עשׂה קפיצת־הדרך בּזמן מעל לתסיסת־הנעוּרים של פייאֶרבּרג ולתקוּפת השצף והסער של בּרדיצ’בסקי. הם צעקוּ “חיים” ועוֹררוּ כּיסוּפים לעוֹלם ולטבע. ואילוּ הוּא מאנה כּבר לא התגעגע על הטבע אלא השליך עצמוֹ לתוֹך חיקוֹ. הם שרוּ שירת האנוֹש עלי אדמה; ואילוּ הוּא שר את שירת האדמה בּאנוֹש; וּבפרשוֹ את שם החיים לא נתכּוון להתיר כּאחרים ליהוּדי את חיי היצרים הקטנים והנאוֹת עוֹלם הזה אלא בּישׂר לדוֹר את מציאוּת היקוּם, את תנוּבת הבּריאה, את שירת החיים, את פּלאי־הפּלאים של העוֹלם כּמחזה.

לא מן התימה הוּא, שקריאתוֹ של מאנה לא מצאה בּשעתה את ההד הדרוּש, לא הוּכשר עוֹד הדוֹר ההוּא, לא הוּכשר עדיין גם דוֹרנוּ לכך. היהוּדי המנוּדה מן העוֹלם הזה, המנוּתק מן הטבע המוּחָש, היה צריך לשוּב תחילה אל הטבע בּתשוּבה של בּשׂר־ודם פּשוּט, אל זה הרגב, אל כּל נוֹף לחוּד, אל העשׂיה הפּשוּטה ואל המלאכה בּידים. לפני גילוּיוֹ של העוֹלם הזה מסוּגל היה היהוּדי לוֹמר “בּרכי נפשי” דרך אמירה של שיגרה, אבל לא לעמוֹד מתוֹך יראת הרוֹממוּת בּפני אלוֹהים אשר גדל מאד, הלוֹבש הוֹד והדר, העוֹטה אוֹר כּשׂלמה. זוֹ היתה מסתמא סיבּת כּשלוֹנוֹ של מאנה, שקריאתוֹ התנדפה ללא־הד. השירה העברית נצטרכה לעבוֹר תחילה דרך כּוּר־המַצרף של הגעגוּעים על הטבע, להפיק בּ“מתמיד” את צליליה האחרוֹנים של שירת בּית־המדרש. ואף היתה אוֹתה שעה מוּטרדה כּוּלה בּפירוּט על כּנוֹר ציוֹן. עוֹד בּשנת תרנ"ד, כּמה שנים לאחר מוֹתוֹ של מאנה, סיים בּיאליק את שירוֹ “בּשׂדה” בּפּסוּקים: “וּבכל זאת יקרתם לי שׂדוֹת, יקרתם לי שבעים ושבעה, מאז תזכּירוּני את אחי הרחוֹקים, העוֹבדים בּית אמי”. לא שׂדה סתם, לא אדמה סתם ולא שמים סתם. כּמה רחוֹקה עוֹד היתה השׂגת הדוֹר ההוּא מן הפּיוּט העוֹלמי, שמאנה חיפּשׂ את הנתיב אליו.


 

ב    🔗


על כּרחך אתה אוֹמר: יש מזל השוֹלט בּכּל. צריך פּייטן לדעת אימתי להיוָלד וּלהוֹפיע בּקהל. ואילוּ מי שלא השׂכּיל לכוון את השעה, שר בּשיריו – היפים לעצמם – על לבבוֹת טרוּדים אוֹ תפוּסים והוּא נוֹשׂא את דברוֹ, השקוּל בּעת אחרת, לתוֹך עוֹלם־אנשים שנתרוֹקן מאָזנַיִם. אוֹי למי שהנהוּ אָבל בּין החתנים; אבל כּפלים אבוֹי לחתן בּין אבלים. ואמנם כּזה היה מאנה. גרם לוֹ מזלוֹ להיוָלד ולפעוֹל בּשעה לא־שעה לשירת היחיד. אוֹתה שעה דרך כּוֹכבה של השירה הלאוּמית. ואם לשירת האנוֹש הרי קדם לוֹ מיכ“ל, שעלה, אמנם, עליו לא בּעוֹז דמיוֹן, אבל בּאמנוּת הדמוּת. מיכ”ל היה שלם וּמוּשלם; שלם בּכשרוֹנוֹ וּמוּשלם בּטראגיוּת גוֹרלוֹ, חוֹלה בּגוּף וּבנפש; מידת קדרוּתוֹ ויאוּשוֹ בּביטוּיוֹ התאימה לעוֹמק יגוֹנוֹ וּלמזלוֹ האישי. תוֹכוֹ כּברוֹ וּדמוּתוֹ כּתכנוֹ. וּמן הצירוּף הזה נוֹלדה דמוּת הפּייטן הנוּגה והאוּמלל, שצליליו, הספוּגים עוֹמק יאוּש, הקסימוּ הכּל.

האם לא שר מיכ“ל בּ”שלמה וקוֹהלת“: “כּל ילדי האביב רקב־הדר, מות פּוֹרה”? האם לא הוּא שחרץ על צבא הכּוֹכבים בּשמים, כּי “אוֹרם מוֹתם” וּ”מי זה יאיר בּם אם לא המות?" הלא סח מיכ“ל בּצקוּן לחש על אוֹזן רעוֹ כּאח: “כּל היקוּם מה הוּא? עננה נוֹסעת על כּנפי רוּחוֹת סוֹערוֹת, הרת יללוֹת, טעוּנת אנחוֹת, מלאה רשעוּת ודם. מסע העננים הזה – עין לא ראתה לוֹ תחילה ותכלה – נוֹסע הוּא מימוֹת עוֹלם ממקוֹם נעלם בּדרך נסתר אל מטרה כּמוּסה ונעלמה”. ואילוּ מאנה קוֹרא בּרוֹן סערת החוּשים: “עמוֹד, אביב, נצח עלי אדמה!” (בּשיר “האביב”). הוּא אוֹמר: “אין יצוּר מאוּשר בּעוֹלם מן האדם”. הוּא חוֹזר וּמשנן: “העוֹלם הוּא גן־עדן”. הוּא צוֹהל: “מה רב טוּב לב התוֹלדה, אשר האירה פּניה אלינוּ וַתשלח את הירח הנעים ללכת אתנוּ על דרכּנוּ וּלהשׂבּיע בּצחצחוֹת קויו נפשנוּ”. לא זוֹ בּלבד שהיקוּם אינוֹ נראה לוֹ, כּלמיכ”ל, “כּעננה נוֹסעת”, אלא אף העננים אינם אצלוֹ עננים, כּי אם “עבי ספּיר השתעשעוּ בּמרוֹמי תכלת הרקיע כּלהקת יוֹנים מעוֹפפים”. ואם העננים הם יוֹנים מה תימה אם אף השוֹשנה שוֹמעת מפּי מאנה לאמוֹר: “מרחפת אַת חיה כּצפּרים עפוֹת”. ואם מאנה, המַנעים זמירוֹת, כּשם שהוּא מעמיק הגיוֹנוֹת, בּמכתביו, יוֹדע כּי “התוֹלדה תעדה כּכּלה כּליה וכל צבאוֹת השמים והארץ יחוֹגוּ חג כּלוּלוֹתיה עת לב רגש ימריא בּמרוֹם ורגשוֹת החיים יפכּוּ מימיהם על כּל אַפסיִם”, הרי טבעי הוּא, שהוּא שר: “אנא יגוֹן נעים, אל תטשני”. הן הוּא לעוֹלם אינוֹ מתיאש; רוּחוֹ לא תדע קדרוּת; אין קדרוּת גם בּיקוּם, הוֹאיל ונפש שפוּכה בּכּל, שכּן בּלי נפש אין יוֹפי ואין חיים; וּמאחר שיש נפש הרי אין שוּב מות, אין קפּאוֹן, אין חדלוֹן ואין פּחד. זה מיכ“ל שר: “הוֹי, כּצל נטוּי עלי תבל נהלכתי”. זה מיכ”ל מקוֹנן: “אהה, היצוּר הנמאס בּתבל הוּא האדם; כּל ימי עברוֹ את גשר החיים המתנוֹדד הנהוּ זעוּם התוֹלדוֹת וכל היקוּם מתקוֹמם לוֹ וגם המות הנוֹרא והאחרוֹן אף הוּא אכזרי”. זה מיכ“ל סח: “אבי השחת, אמי הרימה, אחי המות, רעי הקבר”. ואילוּ מאנה, הנגוּע בּאוֹתה מחלה מַמאֶרת, אשר הצעידה את מיכ”ל לקבר, יחזה רק מחזוֹת נוֹעם בּתבל ארצה והוּא מצהיר: “מה מאוּשר האיש, אשר הוּא בּן נאמן לתוֹלדה”, שהיא “אֵם רחמניה” לוֹ. אלא מה? צרוֹת, מכּוֹת, רעמים, מחלה נוֹאשה וכל פּגעי האנוֹש? הרי אוֹמר לנוּ מאנה בּרוֹב תוּמוֹ: “עת רעם יתרוֹצץ מעבי עלטה וּברקים משׂחקים על ארץ יבריקוּ, עת מטרוֹת עוֹז כּל היקוּם יפחידוּ, וסער מתחוֹלל יפּיל אימתה, אני עוֹמד בּאש מתלקחת ונפשי תאבה לעלוֹת בּמרוֹמי שחק בּין אֶראלי רוֹם” וכוּ' עד “ויחד עם טל בּוֹקר אעלה השמימה בּרוּם עוֹלם הדמיוֹן, ואז אתענג בּנעימוֹת נצח”. מה רב המרחק בּין ההשׂגוֹת, איזה ניגוּד בּין התפיסוֹת. שני אראלי־שירה, שאחד היה היגוֹן הממאיר בּשניהם ואחד המַגָל שקצרם בּאיבּם! צר היה לב הדוֹר להכיל את שני הקטבים האלה. אוֹ – אוֹ. אם העוֹלם הוּא עננה הרי אין העננה יוֹנה; אם החיים הם עמק־הבּכא שוּב אינם גן־שוֹשנים; אם מוֹת עלם הוּא אכזרי מה טעם למצהלוֹת הגיל בּפי אוֹתוֹ בּחוּר משוּחף, בּן־עוֹני, הניזוֹן מקצבה של איזה גביר רחמן בּפּאֶטאֶרבּוּרג הקרה?! דמוּת מיכ“ל הענוֹג, המקוֹנן, המתקוֹמם והשר כּברבּוּר גוֹוע היתה כּה מוּשלמת לעצמה, כּה עשׂוּיה כּמַתכּוֹנת הטראגיזם הנצחי, שהאֵלים חוֹטפים את בּני־האֵלים המחוֹננים בּאביב ימיהם; היא שמילאָה את דמיוֹנם של דוֹר ודוֹרוֹתיִם קוֹראי־עברית; והיא שספגה לתוֹכה את המית הרחמים של כּל הלבבוֹת. אף קינת אד”ם הכּהן, אבי מיכ“ל, אוֹתוֹ ארי פּצוּע, הממה בּשאגתה הנוֹקבת. והנה בּשוּליה של אוֹתה טראגדיה, שפּצעה לא הגליד, מפרפּר אוֹ מפזז עד איזה בּן־דמוּת של מיכ”ל, הנוֹפל ממשוֹרר־מוֹפת זה בּכוֹח העיצוּב וּביפי הנעימה והחרוּז. ולא עוֹד אלא אוֹתוֹ פּרחח, הנוֹשׂא גם כּן בּקרבּוֹ חוֹלי אנוּש, מלא אף על פּי כן דיצה וחדוָה, רצי־חן והתפּעלוּת וּפיו אינוֹ פּוֹסק מלוֹמר הללוּיה. וּבכך הוּא עוֹשׂה פּלסתר כּביכוֹל את קינתוֹ ואנחתוֹ של מיכ“ל, שנתחבּבוּ כּל כּך על לבּוֹת בּני הדוֹר. מאנה היה מעֵין עֵד מזים לענוּת יאוּשוֹ של מיכ”ל. אם כּי המציי"ר מראדישקוֹביץ נשׂא את כּפּיו אל העלם מוילנה בּתחנוּנים וּבהערצה. “אַיֶכּה מיכה יוֹסף? אַיֶכּה עתה לן בּצל שדי? מי יתן לי רוּחך הכּבּיר ואלך כּמוֹך בּנתיבוֹת אל־מות! יהי מה יהי! אם רחבי חלד, מעוֹני שמים אוֹ מצרי שאוֹל, לי נכוֹנוּ, פּניך ילכוּ עמדי והניחוֹת לי. רק בּהיפּרדי ממך ארגיש כּי לבּי וּבשׂרי יהמוּ אחריך”.

ועם כּך אין לך ניגוּד כּה מרחיק לכת בּין שני טיפּוּסי־אדם וסוּגי־אוֹפי כּהבדל הקיים בּין מיכ“ל לבין מאנה. הראשוֹן נפש עזה ועריצה, אוֹפי סוֹער ותוֹקפני, תכוּנה נוֹטרת ונוֹקמת, שוֹקל עוֹלם בּכף אחת של המאזנים ואת יסוּריו בּכף שניה וּמוֹציא פּסקי־דין; ואילוּ השני מזג טוֹב, סלחָן וּמחלָן, ענוותן, כּוּלוֹ עין, עין יפה, להסתכּל בּחמוּדוֹת היקוּם וכל רגב מרגבי הבּריאה הוּא שוֹקל כּנגד אבן יקרה. “אם עלם נוֹשׂא כּל עקת צלמות עוֹד חי יקרא תחת השמים?” – שוֹאל מיכ”ל בּמרי רוּחוֹ. ואילוּ העלם מאנה, “הנוֹשׂא כּל עקת צלמות”, לא הוֹציא מפּיו אף דיבּוּר של קטרוּג אוֹ טרוּניה כּלפּי מר גוֹרלוֹ והתרפּק בּאהבת־רחמים על הבּריאה. עלוּל היה לפגוֹם בּשלימוּתוֹ של הרוֹשם שטבע מיכ“ל בּבני דוֹרוֹ, לקלקל את ההארמוֹניה של הטראגיקה המיכ”לית. השקפת־עוֹלם של פּאֶסימיוּת מוּשלמת אף היא מַצע הוֹגן לבצר עליו שוּלחן ערוּך של חיים מסוּדרים וּמתוּקנים. וּבלבד שהמַצע הזה יהיה גמוּר וּמבוּטח. ואם כּן לא די בּחוֹשך אלא יש לצרף גם “וימש חוֹשך”. ועל יגוֹן יש להוֹסיף אנחה, השוֹברת את הלבבוֹת. אבל קשה מזה לרבּים מצב של אי־בּהירוּת, של ספק טוֹב וספק רע, ספק יגוֹן וספק חדוָה. גם מיכל וגם מאנה? – יוֹתר מדי צר היה כּלי־קיבּוּלוֹ של הדוֹר – מוּגבּל בּאפקיו – להכיל את שניהם. על אחת כּמה לעכּל את שניהם. לימים, משנתרחבוּ ההשׂגוֹת אפשר היה שיגלוּ את מאנה מחדש, אבל הגילוּי לא נעשׂה. קם נחשוֹל של שירה חדשה ועזה והציף את הקוֹדמים; והערכה ראשוֹנה לגבּי מאנה לא זזה. סלוֹנימסקי, עוֹרך “הצפירה”, לא היה מסוּגל להבין את חין יקר ערכּה של השירה הצרוּפה בּמאמריו של מאנה ונעל בּפניה את שערי עתוֹנוֹ. אבל גם המבינים שבּבני אוֹתוֹ דוֹר ואף בּדוֹר שלאחריו לא העריכוּ כּראוּי את מאנה. אפשר לא העריכוּהוּ מפּאת המיוּחד שבּוֹ; ואפשר על שוּם שלא הקשיבוּ לדבריו כּל צרכּם. מסתמא קראוּ אוֹתם, אבל לא קריאה פּעילה, לא מתוֹך שיתוּף עצמם לנאמר בּהם. פּעמים אדם עוֹמד לפנינוּ בּמלוֹא קוֹמתוֹ ואיננוּ רוֹאים אוֹתוֹ; הננוּ מציצים, ואיננוּ מסתכּלים בּוֹ; אנוּ שוֹמעים את דיבּוּריו, אבל איננוּ מאזינים להם. אנוּ רוֹשמים אפילוּ כּל הגה שלוֹ, אבל לא על מנת להתרשם הימנוּ. ולא עוֹד אלא שהננוּ זוֹרקים מראש לתוֹכנוּ נַסיוֹב־חיסוּן כּנגד כּוֹח־ההשפּעה העלוּל להתמשך ממנוּ עלינוּ. יש נוֹלד בּשעה של חרשוּת. וכל עמל חייו המכוּוָן לכּלל יוֹצא לריק. כּנגד זה אין חכמה ואין עצה. הציבּוּר הוּא מחוּסר מַצפּוּן. גלגל ההיסטוֹריה רוֹמס ואין חוֹמל. אין מי שיביא קרבּן־חטאת על המעוּכים והרמוּסים. על אחת כּמה אין טוֹען למשוֹרר, שלא שׂיחקה לוֹ השעה בּשעתוֹ. פּרשת היצירה היא כּל עיקרה פּרשת קרבּנוֹת. וּמי שקרבּנוֹ לא נרצה בּעיני בּני דוֹרוֹ כּמעט אין לוֹ תקנה עוֹלמית. בּין כּך וכך נסע דוֹרוֹ, עבר זמנוֹ וּבטל קרבּנוֹ. ואין השפּעה לאחוֹר. וככה עלה למאנה, עלם פּלאי, מלא שירה וזמרה והמוֹן געגוּעים ונוֹשׂא אהבה ואלפי איחוּלים לכל עץ וענן ונפש חיה. הכּל נתנה לוֹ הבּריאה: עין רוֹאָה ולב חוֹמד ורוּח הוֹזה ונפש אוֹהבת וּשׂמחה על ה“חכמוֹת היפוֹת”. אבל היא מנעה ממנוּ אזנים קשוּבוֹת לקוֹל קריאתוֹ וּלרוֹן אהבתוֹ.


 

ג    🔗


בּשיר “כּעלוֹת השחר” משׂרטט מאנה בן הכּ' את התרשים לדיוּנוֹ הפּיוּטי וּלמפעלוֹ הספרוּתי המרחפים לפניו בּחזוֹנוֹ. “עוּרי נפשי מתנוּמתך, עט סוֹפר בּידך לקחת האיצי, שפכי רגשוֹתיך, ושירי, זמרי”. ציוּץ האפרוֹח של מי שעתיד להיוֹת השׂכוי בּשירה העברית. זה היה מין חוֹני המעגל שהקיץ מתרדמת הדוֹרוֹת וראה בּבת־אחת עוֹלם הדוּר־נאה, שנעלם כּביכוֹל מעיני דוֹרוֹת רבּים אחוּזי־שינה. והריהוּ נוֹתן בּשיר קוֹלוֹ להקיץ נרדמים, להעביר גוֹלים מעמק הרפאים אל חמדת נוֹפים. לאמיתוֹ של דבר, הטבע על חמוּדוֹתיו נגלים מפּקידה לפקידה מחדש. יש דוֹרוֹת העוֹברים כּאילוּ סתוּמי־עינים את ימי חלדם. וּפתאוֹם קם דוֹר וּמשווע: “בּרקאי! העוֹלם חי וקיים!” יש מגלה לפתע את מציאוּתוֹ של אוֹר זרוּע בּבּריאה, והוּא נעשׂה שיכּוֹר מאוֹר; והוּא חש בּעצמוֹ שליחוּת לבשׂר את אוֹר העוֹלם. כּזה היה מאנה: העוֹלם נגלָה לוֹ. וּמכּיוָן שהיה מחוֹנן בּלב אוֹהב התאהב בּבּריאה. אבל אוֹהב נאמן אין דעתוֹ מתקררת עליו עד שהוּא מוֹדיע לרבּים את טיבוֹ ויקר חנוֹ של העצם האהוּב עליו. וכמה קשה היה לאוֹתוֹ עלם בּן עיירה יהוּדית להטיף לבני סביבתוֹ אהבת־עוֹלם וּראית־עוֹלם. אין אהבה נקנית אלא מתוֹך דעת. ואיך תאהב עוֹלם שאין אתה יוֹדע אוֹתוֹ, הוֹאיל ואין אתה מכּיר בּאלף־בּית, שממנה מצטרפוֹת אוֹתיוֹת הטבע. לפיכך מאנה מוֹרה בּמסוֹתיו לבני דוֹרוֹ את דרך הראִיה בּטבע: הוּא מבקש למסוֹר להם את סימני־ההיכּר של הטבע, את אוֹתיוֹתיה של הבּריאה. ואין לפי השׂגתוֹ בּריאה בּלי נברא, אין טבע בּלי יוֹפי, ואין יוֹפי בּלי נפש, ואין נפש בּלי חכמת הנפש ושירת הנפש. כּללוֹ של דבר, אי אתה קוֹנה את העוֹלם בּלי החכמוֹת היפוֹת. העוֹלם הוּא היכל היוֹפי. אבל ההיכל הזה סגוּר ואינוֹ נפתח אלא בּמפתח של “החכמוֹת היפוֹת”. “מה מאוּשר האיש אשר הוּא בּן נאמן להתוֹלדה” – היינוּ: זה שקנה לוֹ בּקיאוּת בּאוֹתיוֹת הזעירוֹת של הטבע. “מה מאוּשר האיש, אשר אבּיר הטבע חנן אוֹתוֹ בּלב רגָש וּבכשרוֹן למלאכת מחשבת! רק עיני איש כּזה פּקוּחוֹת לראוֹת הפּלאוֹת הצפוּנוֹת מעיני אנשים אחרים והנגלוֹת לוֹ בּכל הוֹדן בּהיכל הטבע, אשר כּוּלוֹ אוֹמר כּבוֹד והדר; רק איש כּזה ידע להוֹקיר חין ערך שׂכיוֹת החמדה ויִפעת זיו השחקים, אשר הפיץ שדי בּיד נדיבה בּגן עדנוֹ, אשר בּרא מכוֹן לשבת יצוּרי כּפיו”.

איזוֹ השקפת־עוֹלם עליזה והארמוֹנית נזדכּכה בּלבּוֹ של אוֹתוֹ עלם רך וחוֹלה. הבּריאה היכל היוֹפי – והאמנוּת מַפתח הקסמים של ההיכל הזה. אלוֹהים טוֹב; העוֹלם טוֹב; האדם טוֹב; החיים גן־עדן; וגן־עדן זה מַתנת כּל אדם הוּא. אין האדם חסר אלא לחיוֹת את החיים האלה, היינוּ, ללמוֹד אוֹתם; ללכת לבית הספר של החיים. כּל ימי החיים ימי לימוּד הם; והוֹאיל והלימוּד הוּא חג, הרי שכּל הימים חגים הם. כּל זמן שאדם נער לבּוֹ פּתוּח לקליטה; אבל מכּיוָן שאנוּ קוֹלטים את החיים כּל ימינוּ, נמצא כּי האדם לעוֹלם נער הוּא. ימי חיינוּ הם ימי נעוּרינוּ. אֵי כּאן שוֹרש לעצבוּת? וּמי האיש אשר לבּוֹ פּנוּי להרהוּרי צער ויגוֹן?! ההרים קוֹראים אלינוּ; העמקים רוֹמזים לנוּ; השמים מספּרים לנוּ; הנחלים והמַעינוֹת אוֹמרים בּאזנינוּ שירה. העוֹלם כּוּלוֹ מלא שירה ורינה, חן וחסד, שׂמחה והתלהבוּת. הזמן הוּא עת דוֹדים; הבּריאה כּלילת־דוֹדים; החיים – חתוּנה. שוּם יהוּדי לא הנעים כּל כּך אהבה לעוֹלם כּמאנה. שוּם יהוּדי לא היטיב כּמאנה עם העוֹלם. האוֹפּטימיוּת שלוֹ היתה ללא גבוּל, ללא תנאי, ללא רבב ואף ללא כּוָנת מכוון. מעין בּיטוּי חי לנהוֹרא מעליא, לשׂמחת הלב, לבטחוֹן־אמת. וּכלוּם מה היה חסר? רק בּריוּת גוּפא. אבל גם המחלה לא העכירה את זוֹך רוּחוֹ. אפילוּ על מחלה אפשר להתגבּר בּאוֹמץ הרוּח. “אין חזק ואמיץ כּהרוּח, אשר בּידוֹ לנתק את מוֹסרוֹת הגויה; כּנאדוֹת חדשים יבקעוּ עת היין יעצוֹם רוּחוֹ: הטבע, השירה, הצפּרים, היגוֹן הנעים – הכּל מַרפּא לרוּחוֹ”.

וכן אוֹתוֹ צרוֹר מאמרים של מאנה, צרוֹר רפוּאוֹת הוּא. וּתפיסת עוֹלמוֹ יש בּה משוּם בּחינה רפוּאית. כּלוּם מה מחפּשׂ הוּא בּשוֹטטוֹ בּחיק הטבע? עלים לתרוּפה. הוּא עוֹלה הרים ויוֹרד בּקעוֹת כּרץ מבשׂר להביא אלינוּ דרישת שלוֹם מעוֹלם וּמלוֹאוֹ. מכּנף הארץ זמירוֹת שמע, האוֹצרוֹת בּחוּבּן ישוּעוֹת ונחמוֹת, והריהוּ אץ־רץ בּלי הרף לקראת רצי־החן. וּלפי שהעוֹלם גדוֹל וּרחב־ידים והשפע זוֹרם בּוֹ ללא מצרים – מה כּוֹח אנוֹש כּי יכיל בּקרבּוֹ ואף יעביר דרך קרבּוֹ את עוֹצם הזרימה הזאת?! ערוֹם לבּוֹ לקראת הבּריאה, כּל חוּשיו פּתוּחים לרוָחה כּנגדה, אבל כּוֹחוֹ, כּוֹח עלם שחוּף, נוֹטה למוּת, כּלוּם יעמוֹד לוֹ לבטא אף אחוּז אחד מני אלף? כּחתן נפעם וּמשתוֹמם ניצב הוּא תוֹככי הבּריאה. כּל ישוּתוֹ מלאה מדי המית השיר, שיוּכל לשיר אוֹתה בּפוֹעל. וחוּשיו פּתוּחים יוֹתר מדי, שיוּכל לפתוֹח את פּיו בּשיר היִחוּד שלוֹ. הוּא כּוּלוֹ צמאוֹן־עוֹלם ולהט־חיים, חוֹם נעוּרים ואהבת־נוֹף ודמי אין לרוּחוֹ; ואילוּ עיצוּב השיר ושכלוּלוֹ תוֹבעים מידה ידוּעה של שלוַת נפש ואף של קפאוֹן נפש. כּוּלוֹ חוֹם אינה מידה בּיצירה, שסוֹדה במיזוּג היסוֹדוֹת הניגוּדיים וערבּוּב הצבעים. גדוֹלה מזוֹ: אין השירה מתהווה אלא תוֹך מסגרת מסוּימה של חוּלין וּפרוֹזה, כּשם שאין החג אלא פּוֹעל־יוֹצא של מכסת ימוֹת־החוֹל, המרוּבּה בּכמוּתה הימנוּ. לא ניתן ליוֹפי היתר קיוּם בּבריאה זוֹ אלא כּדי ניצוֹץ מוּבלע לתוֹך גוּשי כּיעוּר. אוּלם נשמוֹת מעוּדנוֹת בּיוֹתר, שהן בּחינת צחצחוֹת, כּטלית שכּוּלה תכלת, רקוּמוֹת זיו געגוּעים וכיסוּפים עד לאין שיעוּר, סוֹלדוֹת מפּני השתקעוּת יתירה בּחוֹמר, שהיא מחוּיבת לגבּי כּל מלאכה, ואפילוּ לשם ליטוּש יהלוּמים. כּל מי שיבוֹא לדוּן את המציי"ר מאנה לפי המזוּמן והמַה שבּעין, שהכניס לנוּ בּמלאכת השיר, יצרף בּלי ספק את הסכּמתוֹ לאוֹתוֹ מקוֹם זעוּם, קבר דל ונשכּח, שנחצב לוֹ על ידי מחבּרי תוֹלדוֹת ספרוּתנוּ. אבל מי שאינוֹ שוֹפט למראה עינים בּלבד אלא מבין לנחש הלָך־רוּח והמיה נאלמה, כּל מי שיקרא בּשׂים־לב את עלי מסוֹתיו וּמכתביו הרעננים להפליא עד היוֹם, יוּכל לשער בּדעתוֹ אוֹצר בּלוּם של שירה, שהיה גנוּז בּמעמקי העלם הזה ושהיה בּלי ספק מגדל פּרי הילוּלים אילוּ האריך ימים עד תוֹם התלהבוּת נעוּריו והתרעשוּתם. נפש נלהבה יוֹתר תקוּפת בּגרוּתה מאחרת יוֹתר לבוֹא, אבל בּשׂכר זה אף היקף יצירתה והמשך פּריוֹנה גדוֹלים יוֹתר. אוּלם כּוֹח החיים העצוּם שבּמאנה היה נגוּע חוֹלי אנוּש. מאנה נחטף כּחתן מתחת חוּפּתוֹ. וּלפי שחייו היוּ כּוּלם שירה, לא התחילה עדיין שירת חייו כּל עיקר. אין הוּא עמוּד השירה העברית: אין הוּא משוֹרר מוּסמך. אבל בּן יקיר הוּא לאלוֹהי החיים והאמנוּת בּישׂראל.


 

ד    🔗


מכּלל הדברים האמוּרים עלוּל אוּלי להצטייר מוּשׂג משוּבּש על מהוּתוֹ של מאנה, כּאילוּ היה זה מין מזג מאוּשר להפליא, נפש חסוּדה ותמה, השטה כּעננה צחוֹרה־בּהירה בּרחבי היקוּם, לא ראתה אָון ולא הבּיטה עמל בּבּריאָה, לא נפגעה מן הרע והכּיעוּר השׂוֹררים מסביב, וממילא היתה ספוּגה קוֹרת־רוּח מעצמה ומהכּל. אוּלם כּל הסגוּלוֹת האלוּ, שכּמה מהן יפוֹת מצד עצמן, רחוֹקוֹת מתכונתוֹ בּתכלית הריחוּק. בּעלי המזג הטוֹב, אַנשי המשי, המתנשקים עם עוֹלם וּמלוֹאוֹ, המנשקים זאבים, המנשקים עגלים והם מלאים התפּעלוּת עגלים, מקוֹמם יכּירם בּקרב פּמלית החסידים והיראים. אוּלם מאנה היה כּל עיקרוֹ פּייטן, בּיסוֹדוֹ היפוּכוֹ של הנזיר, לעוֹלם אינוֹ וַתרן ונכנע, וּמטבעוֹ שעיניו שטוֹת בּכּל והוּא חוֹדר וּמעמיק ותוֹבע חשבּוֹן מאת הבּוֹרא וּמעיז גם כּן לחווֹת לוֹ דעה, ועל כּל פּנים אינוֹ עשׂוּי מאוֹתוֹ חוֹמר כּבד, שמדרכּוֹ לצלוֹל לתוֹך טיט היון של הנחת הקטנה. ועל הכּל הרי היה בּוֹער בּצמאוֹן בּלתי מרוּוה, וּבתיאבוֹן ללא סיפּוּק לחיים וּלאוֹר החיים, לשפע המראוֹת והחמוּדוֹת, לעתרת הצבעים והצלילים, לרוֹן היש וּלשירת הכּוֹכבים; הרי דוֹמה היה כּמבקש לחבּק בּידיו זרוֹעוֹת עוֹלם וּלגמא בּעיניו את הקוֹסמוֹס. לא, הוּא לא היה נצר מגזע הענוים ולא צאצא ממשפּחת העליזים. וכך הוּא גוּפוֹ מעיד על עצמוֹ בּשׂפה נמלצה וּמסוּרבּלת של עלם בּן י"ט: “כּהר יוֹרק אש פּלדוֹת, אשר בּמעיו ירתחוּ נהרי נחלי זפת בּוֹערה, גפרית ולבּה, מלוֹעוֹ יעלוּ תימרוֹת עשן ואש מתלקחת, ועל גבּוֹ מלמעלה הוּא מעוּלף פּרחים וניצנים משלל צבע רקמתים וּמנוּחה נעמה מרחפת על כּל הכּכּר מסביב, כּן גם אנכי” (“הגיוֹני לבּי”). בּעינים פּקוּחוֹת, נרחבוֹת ונפחדוֹת של חוֹזה הוּא רוֹאה נגעי ההויה. הלא מבּשׂרוֹ ממש יחזה צער הקיוּם; הלא בּבשׂרוֹ ממש זרוּעים חוֹחים וּמכאוֹבים. “לבּי מקפּץ וּמנתר בּחפּזוֹן נמרץ, עשתוֹנוֹתי בּלוּלים וּמסוּכסכים ונערמוּ חמרים חמרים, יתרוֹצצוּ וישתקשקוּ בּחוּבּי, עוֹרקי, רקוֹתי ידפּקוּ בּחזקה ולא יתנוּ דמי לי” (שם). וּכלוּם ידע טעם נחת זה שמספּר לנוּ על עצמוֹ בּדברים כּה פּשוּטים וּמזעזעים: “בּדד בּמעוֹני הרחק משאוֹן קרת, לבּי בּי דוַי גם רוּחי נעכּרת, מכּאב השיעוּל המפרק עצבים; הה, ראשי, ראשי, להבת תאכלנוּ! גֵוי מסביב רעד קר יאחזנוּ, דם עוֹרקי כּברקנים רצים גם שבים” (“בּדד בּמעוֹני”). שׂדה שירתוֹ מנוּמר בּפרג העצבוּת. ואלוּ הם כּמה שמוֹת משיריו. “הגיוֹני עצב”, “אל היגוֹן”, “עצב אנכי”, “נחמתי בּעניי”, “מרפּא לרוּחי”. ואין לך שיר משיריו ולא שוּרה משוּרוֹתיו, שיסוֹד התוּגה אינוֹ מכריע בּהם, אבל זה כּוֹחוֹ של מאנה וזה חנוֹ, שהוא תפס את עוֹמק הנוֹעם הצפוּן בּיגוֹן והפך את העצבוּת גוּפה לסם של חדוה ועידוּד. חלקוֹ עם רוֹפאי־הנפש, המשׂכּילים את הרבּים, הנוֹטלים, כּדברי ר' נתן, תלמידוֹ של ר' נחמן, ערימוֹת של יגוֹן ואנחה וזוֹרקים אוֹתן לתוֹך שׂשׂוֹן ושׂמחה. וּבכך ערכּוֹ האַקטוּאַלי של מאנה. אוֹתוֹ עלם חוֹלה ולוֹהט היה בּגיהינוֹם וגילה שם את מציאוּתוֹ של גן־עדן; הוּא ירד וטבל בּנהר היסוּרים ועלה צרוּף וּמחוּסן, הוּא שתה־מצה את קוּבּעת המכאוֹבים ולא נתמרר ולא קילל. מכּיון שאין אָנו מוֹצאים בּוֹ אף קוֹרטוֹב זיוּף אוֹ הגזמה ולא צל יוֹהרה אוֹ התגנדרוּת, לפיכך מהימן הוּא עלינוּ בּאָמרוֹ: “לא! לא! לא אתאוֹנן, תבל, עליך, נעמת לי, יקרת לי, יקרת כּחיים!” (“אהבה ואחוה”). אָנוּ למדים מצרוֹר אמריו, שהוּא כּוּלוֹ צרוֹר וידוּיים, מה שאנוּ למדים מהגיוֹנוֹתיהם המחכּימים של משׂכּילי־לב מזהירים – שהפכוּ את נסיוֹנם האישי לפרקי־לימוּד לרבּים ואת פּחדיהם הפּרטיים הקריבוּ אלינוּ כּמקוֹר לשעשוּעים וּכפתח־נחמה – כּי עצבוּת אינה שרוּיה אפילוּ בּסמיכוּת עם דכּאוֹן ואין אף תג־זיהוּי בּינה וּבין היאוּש. להיפך, היא מהווה הרגשת־חיים מוּגבּרת, נוֹשׂאת עמה תקווֹת. מחמה שגרה, המחליפה מוּנחים מיצרניים בּמוּשׂגים זהוּתיים, נתפּס גם מאנה על ידי פּרשני הספרוּת, בּמידה שהללוּ ראוּ בּוֹ נוֹשא ראוּי לעיוּן וללימוּד, כּפּסימיסטן מוּבהק, על שוּם נעימת התוּגה החוֹפפת על הגיגי לבּוֹ. דוֹק ותראה, כּי רק הגיגיו עצוּבים הם, ואילוּ מחשבוֹתיו והשקפוֹתיו ספוּגוֹת רוּח טוֹבה ועליזה. אין בּוֹ אף זכר למרה־שחוֹרה ולא צל קדרוּת. הוּא עצוּב על שוּם שהוּא תמיד אסיר תקווֹת; אסיר המרחף בּרחבי הדמיוֹנוֹת. מטבעוֹ בּן־חוֹרין, צפּוֹר דרוֹר, שהעוֹלם כּוּלוֹ נחלתוֹ וּמשׂוֹשׂוֹ, ורק כּלא אחד לוֹ – וזוֹ היא התקוה. שכּזה טבעי הוּא וטבעוֹ הוּא להיוֹת עצוּב; מאחר שמשׂא פּניו תמיד קדימה, תמיד ללכת, לחרוֹג ולעבוֹר. וזוֹ מהוּתה של העצבוּת, המַשרה את האדם בּמַעבריוּת בּלתי פּוֹסקת; היא מעוּבּרת תמיד איזוֹ תקוה גדוֹלה, המרדפה את הנפש ומפעימתה בּפוֹעם חזק. אבל מה לה וליאוּש שכּבר כּלוּ לוֹ כּל הקצין? הלה אינוֹ עצוּב, אלא יִתכן שיהא שׂמח תמיד ואפילוּ מתהוֹלל, שכּן כּלתה לוֹ גם תקותוֹ – ושוּב אין לוֹ מה לאַבּד. הפּסימיסטן אפשר שיהא צוֹהל ושיהא קל־עוֹלם. אבל האוֹפּטימיסטן, המייחל לעתידוֹת וצוֹפה לנצוּרוֹת, נפשוֹ עמוּסה תקווֹת בּה בּמידה שמוֹחוֹ עמוּס דמיוֹנוֹת – לפיכך מצעדוֹ כּבד והוּא נקלע בּין התקוה והפּחד, בּין האמוּנה והאַכזבה. ממילא אין השׂמחה שרוּיה בּמעוֹנוֹ ואין רוּחוֹ צוֹהלת עליו אלא בּרגעי הגיאוּת לנפש.

מאנה הוּא אוֹפּטימיסטן מתעוֹפף. יציץ בּפני העוֹלם וּמיד פוֹרחים לעיניו נשיקוֹת וּפרחים. יצא לשׂדה, ישלח מבּט בּעד החלוֹן. יראה כּוֹכב, ענן, דמוּת אילן, פּני יצוּר חי – וּמיד הוּא עוֹלה לגדוּלה, רוּחוֹ בּוֹ גאה יגאה וכל מוֹרשי לבּוֹ יתגעשוּ. מדי רגע בּרגע העוֹלם בּעיניו חידוּש מוּפלא. הוּא נצר מאוֹתוֹ גזע מעוּדן ורגיש של בּני־אדם, שאף אם הם שׂבעי־ימים הם עוֹדם עוּלי־ימים להתרשמוּת מפּלאי־הבּריאה. לעוֹלם אין לבּם גס בּמתנוֹת הבּוֹרא ואינם פּוֹסקים: “שׂבעתי!” אוֹ “קצתי!” וכך הוּא אוֹמר: “על כּל צעד נערמוּ אלפי נפלאוֹת”. ספר התוֹלדה פּתוּח לפנינוּ והוּא כּוּלוֹ יוֹפי, כּוּלוֹ חן וכוּלוֹ אוֹמר: נשקני! תאמרוּ: יפה רק מה שהוּא יפה, מה שעוֹטה מחלצוֹת התפארת. ולא כן. וּבפירוּש הוּא מכריז וּמוֹדיע: “אַך אוּלי תאמר בּלבבך, כּי רק בּשׂדה וּביער, בּהרים וּבקעוֹת יתנוֹסס יפי הטבע, אז תשגה בּשפטך”. וּלפי שהעוֹלם אצלוֹ חיים והחיים – אמנוּת, ואמנוּת – טבע, וטבע – אָדם, לפיכך כּל הגיוֹנוֹתיו והוֹכחוֹתיו סוֹבבים על נוֹשׂאים שבּאמנוּת, והוּא מביא ראיה לסתוֹר את ההשערה הנ“ל: “הן צייר אמן יש בּידוֹ לתאר גם אוֹהל רוֹעי הדחוּי לנפּוֹל בּין סירים סבוּכים אשר ירהיב עינינוּ ויראנוּ היוֹפי השׂוֹרר בּקרבּוֹ, בּמשבּרי ים זוֹעף יש יוֹפי נפלא עת האוֹר שפוּך עלימוֹ, בּקוֹצים וסלוֹנים, בּאהלי קדר, בּסערוֹת שלג וּכפיסי קרח”. שכּן, מוֹסיף הוּא ואוֹמר: “יפי הטבע רק בּאוֹר וצל יסוֹדוֹ, ואוֹר וצל על כּל קצוי ארץ ימצאוּ”. גם החזיוֹנוֹת הנפלאים לא יראוּ בּהוֹדם כּי אם תחת קוי השמש אוֹ הירח, והם: השמש והירח, הציירים היוֹתר נפלאים בּתבל, וּבטוּבם יוֹאילוּ להריק אוֹרם גם בּמעוֹן צר כּעל הררי אלף, על קוֹצים כּעל תמרים, על רמשׂ זוֹחל כּעל סוּס נהדר; ולכן בּידינוּ למצוֹא חדשים לרגעים עוֹנג ונוֹעם לוּ רק נפקח עינינוּ”.

מוּפלאָה הבנת־עוֹלם רחבה וּנדיבה, שוֹפעת אוֹר וטוֹב, על דפּי אֶמרסוֹן. וכאן מדבּר אלינוּ בּכוֹח־בּיטוּי חם ונדיב אֵמרסוֹני עלם בּישׂראל, רך וּמפוּנק, רך בּשנים וּבחכמה, אשר חצב גילוּיים עוֹלמיים שכּאלה מתוֹך נפשוֹ החוֹלה בּפינת־ישוּב נידחת, לא נגה עליה אוֹר תרבּוּת ואמנוּת. מבּחינה זוֹ התוֹפעה מאנה היא פּלא כּפוּל, הפתעה של אוֹשר בּתחוּם־המוֹשב הצר של ספרוּת ישׂראל, הפתעה שאיש לא נפתע ממנה וכמעט לא הרגישוּ בּה. אני אוֹמר: אדרבּא, אדרבּא, קחוּ ספר מאנה היוֹם, אבל היוֹם, וקראוּ בּוֹ – הרי זה מחיה נפשוֹת. כּל שוּרה משלוֹ אוֹמרת שירה – ועוֹד יש מפקפּקים אם ראוּי הוּא להיחשב בּקהל המשוֹררים. מה שייך ראוּי? הוּא־הוּא הראוּי. אם הפּייטן הוּא לנשמה מה שהרוֹפא הוּא לגוּף – הרי הבוּ כּתר שירה ונענדוֹ עטרה למאנה. אם תכלית המשוֹרר שירת ההימנוֹן לעוֹלם, הרי מאנה הוּא כּוּלוֹ הלל והוֹדיה. לא די למשוֹרר לשיר כּטוֹב עליו לבּוֹ אלא משוֹרר בּאמת שר גם כּרע עליו לבּוֹ. מתוֹך הרע, מתוֹך העוֹני, מתוֹך היגוֹן הכּוֹסס אוֹתוֹ בּמסתרים, מתוֹך מחלת השחפת, האוֹכלת את בּשׂרוֹ. הוּא שר מזמוֹר שיר. וכך עשׂה מאנה. חיבּק ונישק עוֹלם בּהיוֹת לבּוֹ שוֹתת דם. את העמוֹק בּרחשי הערצתי זעזעת בּי, מאנה נוֹגה וּמוּגה בּאוֹר יקרוֹת, כּי אתה היית בּגיהינוֹם וצהלת כּבגן־עדן. חכם עתיק ואציל־עוֹלם שכּמוֹתך! מי שסבל כּמוֹתך ולא נעשׂה שבר־כּלי וצלם אלוֹהים לא נמחק מצוּרתוֹ וּבינתוֹ הרחבה לא ניטלה הימנוּ והכּעס לא העכּיר את נשמתוֹ, ולא זוֹ שיצא מן העוֹלם יציאַת־חתף שכּזוֹ בּלא קללה, אלא שהיה מקדש על העוֹלם עד רגעוֹ האחרוֹן, ראוּי הוּא שדברוֹ יחָרת כּדיבּרה בּלבבוֹת וּבמוֹחוֹת. מוֹרה־להוֹעיל ורוֹפא־נפשוֹת הנך. אָכן, בּערך המלים של מאנה מצוּיוֹת בּיוֹתר המלים “מַרפא” ו“נחמה”. דוֹמה הוּא לאיש שירד לירכּתי צלמות וחפר שם וּמצא איזוֹ תרוּפה נאצלה, מין קמיע־הגנה, כּנגד פּגעים וּמכאוֹבוֹת.


 

ה    🔗


השוֹאלים ל“תכלית” בּכל ענין ישאלוּ מסתמא מתוֹך עיקשוּת מקצוֹעית: מה לנוּ קמיע? מה לנוּ תרוּפה? מוּטב שתאמר בּמפוֹרש: שירים הוּא ידע לכתוֹב? הרי פּייטן היה. לא כן? וּכלוּם מה עוֹשׂה פּייטן? וּמה תפקידוֹ לעשׂוֹת? לחצוֹב בּתי־שיר פּשוּטם כּמשמעם, בּתים טוֹבים וּמוּצקים, נאוֹתים לדירה, אם לדירת קבע לדוֹרוֹת ואם לדירת־ארעי לדוֹר. ועכשיו אמוֹר לנוּ, בּבקשה, מה יש בּשירי מאנה מן הממשי, מן הכּוֹח, הבּיטוּי, הנעימה הצלוּלה, החריזה המתוּקנת, מן העצמיוּת האמנוּתית, הנקלטת לתוֹך כּלל רקמתה של השירה הלאוּמית וטוֹבעת בּה את חוֹתם הקיים אוֹ הזמני לפּחוֹת? כּללוֹ של דבר: הסבוּר אַתה בּאמת, כּי שירת מאנה מהווה נכס ויש בּה משוּם תרוּמה חשוּבה לשירה העברית? אוֹדה: אם לדבּר בּשׂפת נכס וּבלשוֹן תרוּמה, מוּנחים שנתרווחוּ בּיוֹתר בּשיגרת השעה, אָנוּ מוּכרחים לסלק את מאנה הצדה מבוּיש כּשהיה. שירתוֹ היא ציוּץ, מלל היוֹנק. מבּחינה מקצוֹעית יש בּה מיעוּט כּוֹח וצמצוּם יכוֹלת. אבל כּל היוֹדע לנחש את פּטר הכּוֹח, את ראשיתה של זריחה וכל האוֹהב את הגמגוּם הקדוֹש, שׂפת הינוּקא, ימצא עד היוֹם אפילוּ בּשירי מאנה אוֹצר בּלוּם של חדוה, של אמת, של גילוּיים נאמנים. שירת מאנה אינה נכס, אבל היא ערך. וערך אינוֹ נמדד בּאמת־מידה של יכוֹלת ואינוֹ נשקל בּמשקלים של חריזה ושל יתר הסממנים המקצוֹעיים. מאנה תרם את עצמוֹ, הוּא גוּפוֹ, הוּא כּוּלוֹ, מזמוֹר שיר בּעיני המבינים. הוּא התרחף על פּנינוּ כּרוּח־שיר מתרוֹננת. בּכל הגיוֹנוֹתיו בּיקש לחדוֹר לתוֹך רוּח השיר. חיפּשׂ וּמצא כּי היא היא רוּח החיים. חיים ושירה חד הוּא בּעיניו. המציאוּת כּוּלה פּלא דמיוֹן. הוּא הבדיל בּין החיים האמתיים וּבין חיים, שהם בּגדר תנוּעה בּלבד. שאם לתנוּעה בּלבד הרי “גם הצמחים וגם הדוֹממים חיים וקיימים, וגם האָדם אחרי מוֹתוֹ עוֹד ימצא בּוֹ רגש חיים זה, כּן נראה אז את המתים פּה עלי אדמוֹת בּין החיים”. אלא מה הם החיים האמתיים? הוי אוֹמר: חיים של שירה. ושירה אמתית היא הטוֹבלת בּמעמקי רוּח החיים. “המשוֹרר הוּא כּלי חמדה האוֹצר בּקרבּוֹ חיים כּאלה”, “הוּא כּנוֹר הרגש והמחשבה. הוּא חי חיי תבל”. מי שמשקיף כּכה על מהוּת המשוֹרר, אפשר שלא יהא הסיפּק בּידוֹ ואף לא היכוֹלת לארוֹג שירים מתוּקנים לפי כּל כּללי הדקדוּק האמנוּתי המקצוֹעי. מי שחדוּר רוּח שירה זוֹ אפשר שיהא שוֹפע כּמאנה זרם לוֹהט של שירה, שאינוֹ משתקף יפה בּתוֹך בּתי־שיר. מכּיון שיש בּשירה דבר־מה המכלה אוֹתה כּביכוֹל. כּלוּם אין הניב אוֹכל את תכנוֹ? כּלוּם אין עוֹשר סגנוֹנוֹ של המשוֹרר מכחיש את עניוֹ וענוּתוֹ, שעליהם הוּא מספּר לנוּ על הרוֹב? וּכלוּם אין עצם הצוֹרך, המפעם את האמן לשתף אחרים בּחוָיוֹתיו, מטפּח על הכּרת הסיפּוּק העצמי והצהרת השפע הפּנימי, שהוּא מתפּאר בּה לעתים כּה קרוֹבוֹת? יש בּבּיטוּי גוּפוֹ כּוֹח ההוֹרס אוֹתוֹ אוֹ החוֹתר תחתיו. תמצית שאיפוֹתיו של הפּייטן לפרוֹק מעליו כּל עוֹל ואף עוֹל הפּיוּט, להיוֹת בּן־חוֹרין גם מכּבלי־השיר, להגיע לידי אוֹתה דרגה של זוֹך, המשקפת דברים בּלי בּגדי־החוֹמר שלהם. מיטב השירה היא שירת האדם. ואם להיאָלם דוֹם לחלוּטין אי אפשר, הרי להשׂיג לפּחוֹת את המידה המרוּבּה בּביטוּי של פּרימיטיב. לא פּשטוּת כּסימן של עניוּת אלא כּהתנַזרוּת מרצוֹן וּמפּאַת שׂביעה יתירה ממוֹתרוֹת של לשוֹן וּממוֹתרוֹת של עיטוּרי פּיוּט וסגנוֹן. להשׂיג אוֹתה מידה של תוֹם, המציינת את הילדוּת השניה, שהיא שׂיא הבּגרוּת הרוּחנית. כּגוֹן אוֹתה שירה המשתפּכת בּקצב הרחב, הפּתוּח והנוֹהר למרחוֹק לתוֹך הזרמים העוֹלמיים של הפּרוֹזה. ודאי ששירה כּזוֹ, הגוֹבלת בּפרוֹזה, נוֹשׂאת בּחוּבּה סכּנוֹת רבּוֹת ועלוּלה להיהפך למצבה על קבר עצמה. ואין תימה שמרוּבים העוֹררין עליה, וּבדין שתמתח עליה חשד של הגיוֹניוּת ושׂכלתניוּת וּתהא מוּפרכת מצד מעריצי אי־האמצעיוּת, התוֹלים את כּוֹבד משקלה של השירה בּיִצריוּת בּלבדה. מתוֹך שהללוּ סבוּרים שאין האדם אלא דם ושהעמוֹק בּיוֹתר שוֹפע מתוֹך הדם מסתבּר להם ממילא, כּי השׂכל אינוֹ יצר והלך־הרוּח אינוֹ תאוה וּמירוֹץ הדמיוֹן אינוֹ אש לוֹהטת. כּללוֹ של דבר, כּל מקוֹם שמבצבּצים בּוֹ סימני תרבּוּת ודעת שם לא ניכּרוּ, לפי השׂגתם, עקבוֹתיה של בּת־השיר. נקח אַמת־מידה זוֹ בּידינוּ ואלוּפים בּשירה, כּבדי־ערך ממאנה, כּתריהם ינוּפּצוּ. כּל דרגת תרבּוּת נמוּכה חייבת השׂגוֹת פּיוּטיוֹת כּאלוּ. מה גם בּתחוּמיה של לאוּמיוּת בּלתי־מפוּתחה, הנתוּנה בּתקוּפת סער ומצוּקה, בּחתרה לבצר לעצמה מקוֹם מכוּבּד בּחברה על ידי הבלטת צביוֹנה הלאוּמי בּצוּרוֹת בּשׂר ודם. שירת מאנה היא פּרימיטיב תרבּוּתי, צקוּן נפש מזוּקקת, מזוּקקת מתאווֹת דמים וּמחוּשלה בּאש אהבה צרוּפה, אהבת היקוּם. בּדוֹק אוֹתה ולא תמצא בּה שיר אחד על האשה, לא זכר לחשק־בּשׂרים. אף שירוֹ הלאוּמי “משׂאת נפשי”, שנעשׂה זמר־עם, היה בּעיקרוֹ צקוּן לחש של נפש הוֹמיה, המשתוֹקקת כּי “סביב תשלט שלוַת השקט, הס קוֹל משק כּנף” והגעגוּעים לתחית אדמת הקוֹדש נוֹבעים כּאילוּ מתוֹך הכּיסוּפים להחלמתוֹ

האישית. מאנה דרש את הרוּח כּמין חוֹמר; אבל הוּא גוּפוֹ לא יכוֹל היה להשליט עצמוֹ על הרוּחוֹת כּכוֹח שבּחוֹמר. הוּא זרם למרוֹמים בּנַחשוֹלי התלהבוּת; תוֹך ערפלים טבל; הפליג מעל לזמן, מעל לדוֹר, מעל למשאלוֹת הלאוֹם; דוֹמה היה על בּני תקוּפתוֹ קוֹראי עברית כּמדבּר לוֹעזית; נטפּל לענינים שהם בּחינת משל ודמיוֹן. בּפירוּש גרס שירה צרוּפה, אמנוּת כּמקוֹר סמכוּת לעצמה, כּערך העליוֹן של החיים, כּחיים עצמם. מהיכן צמח ירק כּזה בּאוֹתוֹ דוֹר, בּאוֹתה סביבה, בּתנאי־תרבּוּת ההם? הכּל אָמרוּ: תנוּעה, יתדוֹת, משקל, ואם כּנוֹר הרי כּנוֹר ציוֹן. והוּא חָלק על כּל עניני משקל בּשירה ותבע מהמשוֹרר להיוֹת “כּנוֹר תבל”. אף בּשירי מאנה, הנוֹפלים הרבּה בּערכּם מן הפּרוֹזה שלוֹ גם מבּחינת הליטוּש הסגנוֹני וחשיבוּת התוֹכן, יש איזה פּרימיטיב מעוּדן, מבצבּצת נעימה צלוּלה, תפילה זכּה, ישרוּת ניב.


 

ו    🔗


ואילוּ בּפּרוֹזה יש לייחד למאנה מעמד־כּבוֹד של פּייטן בּעל שיעוּר קוֹמה. חייבת הבּיקוֹרת להוֹציא מחדש את “תיק מאנה” וּלעיין בּדינוֹ ואף להכּוֹת עצמה על חטא ההזנחה, מאחר שס' שנה היה מקוּפּח בּהערכתנוּ. אָסוּר לגזוֹל את החיים. אוּלם גזל המתים הוּא עווֹן חמוּר יוֹתר. למתים אין פּה ואינם יכוֹלים למחוֹת, לא לצעוֹק, לא להתמרמר. הם מוּנחים להם כּפי שהניחוּם בּשעת קבוּרתם. וּמכּאן ואילך מידת מעלתם רשוּמה בּדפתרא פּלוֹנית, תעוּדה קבוּעה וחתוּמה. בּינתיים החיים שוֹטפים ועמהם שוֹטפוֹת דאגוֹת חדשוֹת. אבל עוול הזוֹעק מאיזה קבר סוֹפוֹ שיגרוֹם קלקוּל גם בּמערכוֹת החיים. אילוּלא אירע מה שאירע למאנה לא היה מגיע מה שהגיע לגנסין. כּל דף מספר מאנה צוֹעק חמס כּנגדנוּ: הבוּ מקוֹם מכוּבּד למאנה תחת שמש ספרוּתנוּ. על אַחת כּמה אוֹתוֹ פּרק “הגיוֹן על הבּדידוּת”, פּרק שירה מזהיר וּמסה מחקרית חוֹדרת. לא יֵאָמן כּי דפּים אלה יצאוּ מעטוֹ של בּן י"ט. בּהם נתקפּלה השקפת־עוֹלם של זקן שׂבע־חכמה ועשיר־נסיוֹן. רק מי שרוּח פּייטן גדוֹל, חכם־הנפש, מתנוֹססת בּוֹ, רק מי שמחוֹנן בּנבוּאַת־לב, בּאיזה חוּש מעוּדן מעצם בּרייתוֹ, הקוֹנה בּרוּח־הקוֹדש מטען־חכמה, הניתן לרכישה רק בּמרוּצת חיים ארוּכּים, מסוּגל היה להתרוֹמם לידי תפיסה רחבה כּזוֹ, שיש בּה משוּם הישׂגים של בּגרוּת בּמתנה.

בּראש הפּרק פּוֹתח המשוֹרר בּהבּעת תהילה ללב הרגש וּבקילוּסין לאיש “אשר בּקרבּו יפעם לב כּזה”. “איש כּזה – אוֹמר הוּא – אף כּי ירגיש פּגעי בּני אדם, עיניו פּקוּחוֹת לחזוֹת תהפּוּכוֹת, לראוֹת הַוה על הַוה על גבּי האנשים האוּמללים, לראוֹת עוֹני ויגוֹן מוֹשלים בּיד רמה בּלי מפריע, לראוֹת צרוֹת כּהרים, חמרים־חמרים, המכוּסים מעיני איש בּעל לב בּלתי מרגיש”, “אף כּי אזניו יקשיבוּ קוֹל עשוּקים בּלי משפּט וּרצוּצים על חינם, קוֹל קרבּנוֹת עוֹלים על מזבּחוֹת האלילים: מזבּח הזהב, מזבּח הכּבוֹד, מזבּח הקנאָה, מזבּח אהבת עצמוֹ ועוֹד ועוֹד מזבּחוֹת נביאי שקר וכוֹהני שוא המתנוֹססים על גפּי מרוֹמי קרת” הרי “גם אוֹר חדש יאיר אל עבר פּניו, סגוּלוֹת עדינוֹת ישׂבּיעוּהוּ נחת, וּרגשוֹת נעלים יצררוּ אוֹתוֹ בּכנפיהם וירחפוּ אוֹתוֹ בּעוֹלם הדמיוֹן, עוֹלם נשׂגב מבּינת אנוֹש, נעלה מרוּח יצוּר אדמה”, “עוֹלם שם תרחף הנפש בּרוֹב עזוּזה ואיילוּתה תמריא למרוֹם, כּאניה קלה על ים תכלת בּין גלים קלים, כּנשר ירקיע שחקים וּכחץ יטוּש אל טרפּוֹ, תיחלץ מבּוֹר שביה, תפתח רתוּקוֹת בּית־חָמרה, תעזוֹב תבל וּמלוֹאָה ותשתפּך לפני כּס יה, כּיוֹנק בּערשׂוֹ בּוֹכה בּדמעוֹת שליש, תחבּקהוּ השינה בּזרוֹעוֹתיה כּאם רחמניה, תשקהוּ, תשיר לוֹ שיר נעים וחלוֹמוֹת שאננים ישעשעוּהוּ”. ואוּלם איזוֹהי הדרך המוֹבילה אל עוֹלם מאוּשר זה? “הבּדידוּת” – עוֹנה הפּייטן. “לא בּהמוֹן קריה עליזה, אשר בּרעם ורעש, בּסוּפה וּסערה דרכּה, ימצא איש מרגוֹע”. הוֹאיל ושם הוּא “יבּיט על כּל סביביו והנה להקוֹת אנשים יסוֹבבוּהוּ מכּל עברים וּמנוּחה ידריכוּהוּ, עשתוֹנוֹתיו אז מתרוֹצצוֹת בּחוּבּוֹ בּלי סדרים, אז לא יגיע אל מטרתוֹ לחזוֹת הדר הדמיוֹן וזיו נגהוֹ”. ואוּלם הבּדידוּת תפיץ “אוֹר על מחשכּיו”, תתאר לפניו “תמוּנת תוגה ועצבת מעוּלפת בּרעיוֹנוֹת רכּים וענוּגים, מלאָה רגשוֹת הנפש”. לפיכך משחר המשוֹרר את האָדם בּעצתוֹ לעזוֹב את שאוֹן הכּרכּים, לשאוֹף רוּח חדשה בּין שׂדרוֹת אלוֹנים, לצאת למרחב השקט הנעים, המטהר והמזכּך שׂרעפּים, כּי “האוֹפל השאנן” נוֹשׂא בּכנפיו “הגיוֹן עמוֹק עם זכרוֹנוֹת נעצבים וּנעימים גם יחד”. בּניבים רצוּפי פּיוּטיוּת זכּה מתאר המשוֹרר את הלך־נפש הבּוֹדד, הצוֹעד בּרוֹב רגש על שׂפת הנחל וּמרחף “על תהוֹם שעיפּים אין חקר”, שם בּגיא החזיוֹן, רוּח ממרוֹם תערה עליו ותשׂבּיע בּצחצחוֹת נפשוֹ, “ההמוּלה הנעימה ממשק עליז המתנוֹעעת לרוּח שיפוּח נשמעת לאזניו כּסוֹד שׂיח שׂרפי קוֹדש” ו“קוֹל הזמיר, על ראש אמיר, יעוֹרר בּקרבּוֹ רגשוֹת עדן, רגשוֹת חן ויוֹפי”.

אין מאנה מקמץ בּצבעים לתאר את עדנת הנפש החוֹסה תחת כּנפי הבּדידוּת ורוֹאה בּה מנוּחה כּי נעמה. עם כּך אינוֹ מתעלם גם מן הצד השלילי שבּזוֹ. כּי “מה היא מנת חלק לב הרגש?” – שוֹאל הוּא. והוּא משיב: “רק משגה ותוֹחלת נכזבה”. אמנם, המתבּוֹדד “רוּח דמיוֹנוֹ החזק יבנה לוֹ מגדלים הפּוֹרחים בּאויר, ירגיע רוּחוֹ בּחלוֹמוֹת נעימים”. אוּלם “פּרחי הבּדידוּת” אינם נוֹתנים ריח אלא בּכוֹח הדמיוֹן, אבל הם נוֹבלים מיד “בּצאתם לפעוּלוֹת אָדם”. בּשביל שָאדם יהא “צוֹלח ושׂמח בּהתבּוֹדדוּת תמידית” הכרח לוֹ שיהיה “עשיר בּתענוּגים פּנימיים”, “בּלי קץ וּבלי תכלה, להיוֹת נעדר כּל צוֹרך אשר השׂגתוֹ חוֹזה לנוּ” וּבכלל “להמית רגשוֹת רבּים”. ואילוּ האָדם בּדרך כּלל הנהוּ מלידתוֹ עד מוֹתוֹ “יצוּר התלוּי בּדעת אחרים”, “לבבוֹ נכוֹן להרגיש יחד עם אחרים וּלהתענג בּתענוּגיהם”. אוּלם משהוּא נפרד מחברת בּני אדם, “בּשבתוֹ בּדד, צוֹלל בּרעיוֹנוֹת עמוּקים, אז יבּוֹל וייבש כּפרח נעים, אשר נעדרה ממנוּ שפעת כּוֹח יניקתוֹ”. והפּייטן מצהיר בּעוֹז הבּטחוֹן: “לא כן הדבר! בּעל לב רגש לא ימצא לוֹ מנחם בּישימוֹן”, מכּיון ש“חיי הנפש הם האהבה, התשוּקה והתקוה, הנמצאים רק בּין בּני האדם”. שכּן, שוֹאל הוּא, “איזה רעיוֹן ישאֵר בּנפשנוּ אם נשכּח את העוֹלם?”… לא, לא! האָדם לא נברא לשבת גלמוּד תמיד – חוֹזר הוּא על הצהרתוֹ בּתוֹספת עוֹז וּבטחוֹן – חוֹק הטבע הוּא שאין לשנוֹתוֹ. אָמנם, בּני אָדם רוֹדפים זה את זה וטוֹפלים איש על רעהוּ חרפוֹת וגידוּפים. אבל מי מנחם לנוּ מלבד האדם? העוֹלם נוֹשׂא בּחוּבּוֹ סם־מות לנוּ, אבל בּוֹ גם עלים לתרוּפה; האדם “יפלח לב רעהוּ לגזרים”, אבל אדם לחברוֹ הוּא גם מלאך הגוֹאל, רוֹפא חליוֹ ויוֹעצוֹ הנאמן, “המקימוֹ לחיים חדשים”.

לאחר שהפּייטן מעביר לפנינוּ מתוֹך שיקוּל נמרץ ותיאוּם הצבעים את צדדיה החיוּביים והשליליים של הבּדידוּת הוּא בּא לידי מסקנה, כּי “הבּדידוּת לזמן קצר היא נעימה וגם נחוּצה לפעמים, לטהר העשתוֹנוֹת ולשאוֹב כּוֹחוֹת הנפש”, כּי “הבּדידוּת תמתק רק ללב טהוֹר, לנקי כפּים וּמיטיב צעד”, מכּיון ש“הנפש העדינה והזכּה תתענג ותשׂמח, בּראוֹתה רוֹב עשרה הפּנימי שם בּחביוֹן מסתרי הטבע תעמיק הגיוֹן בּה בּעצמה, תפיח רוּח חיים בּעבר, תספּור ותמנה מַעלליה בּהוֹוה” וּכנגד האנשים “המכחישים בּרגשת הנפש, אנשים קרי־רוּח, אשר לא יתפּעלוּ משוּם דבר” הוּא מיעץ לפרוֹש לעתים “הרחק מקריה הוֹמיה” לתוֹך “דממה עמוּקה”. “אָז, אוֹמר הוּא, תרחשוּ כּוֹח־נפש נסתר, אשר לא נתעוֹרר בּשוּם זמן על ידי המוֹן אנשים”, כּי “ישנוֹ מקוֹר תענוּגים חדשים מלאים רוּח חיים, אך לא רבּים יבינוּ חין ערכּם”. ושמא יֶחשק אדם לוֹמר: מכּיון שהבּדידוּת היא אוֹצר כּה יקר, הרי כּדאי להפליג לתוֹך מכמניה ולשקוֹע בּה לישיבת־קבע. אף כּנגד הפלגה זוֹ מטיח מאנה דברי כּיבּוּשין. אין הבּדידוּת תכלית לעצמה, כּשם שאין אדם תכלית לעצמוֹ. ראש שאיפתנוּ: נפש האדם, ריעוּת נאמנה, אהבת הריע. אין הבּדידוּת אלא מעין כּוּר־מַצרף בּוֹ נפש המתבּוֹדד מזדכּכת לקבּלת החברוּת. אוֹ בּלשוֹנוֹ: “טוֹבה וּמוֹעילה הבּדידוּת הזמנית להריק שפעת עשתוֹנוֹתיו אשר נערמוּ על הרוּח הנכאָה, לגוֹל אבן מעמסה אשר תעיק בּלי הפוּגה”, “אך השמר נא אתה, אנוֹש כּערכּי, השמר נא לנטוֹר שׂנאתך לכל האדם, להחיש מפלט לך בּמקוֹמוֹת מקלט הטבע עד עוֹלם סלה. השמר נא כּי תנחם בּאחריתך, עת כּוֹחוֹת נפשך יכלוּ, יתמוּ, עת דמך הסוֹער ישקוֹט, ידוֹם; עת מוֹקד רוּחך ישקע, יכבּה; אז רוּחך יאַלצך לשוּב לאהוֹב, לאהוֹב אנשים בּדמוּתך כּצלמך, להוֹעיל בּמפעליך ליתר האדם. הסר איבה מלבּך, חפּשׁ לך אוֹהב נאמן, קנה לך ריע אשר ירגיש רגשוֹתיך, אשר ממקוֹר אחד יפכּוּ כּל עשתוֹנוֹתיכם; מצאהוּ, נצרהוּ, והוּא יפיץ צללי אוֹפל מעל פּניך ויזרה אבק מרפּא על פּצעיך האנוּשים”.

הוּא מסכּם את דבריו בּפתגמים קצרים וּשנוּנים:

“זכוֹר זאת, בּן־אדם, והשקט בּמכוֹנך. הרף מהתלוֹנן בּסתר אהלך, אל תשׂים תיפלה כּי כּל האדם כּוֹזב. בּקש קרבת בּני אדם כּערכּך; אַל תגבּיה עוּף, אַל תרקיע שחקים, שם ידאה נשר; גם אַל תשפּיל שבת בּין ערלי־לב; לשׂחוֹק תהיה למוֹ, ורגשוֹתיך הנעלים לא ימצאוּ מסילוֹת בּתוֹך לבּוֹתיהם. מצא לב אחד בּתבל ורב לך; מצא לב אחד אשר תחלק עמוֹ רגשוֹתיך והגיוֹנוֹתיך, אַך אַל תהא אָץ ונמהר”, עד הפּסוּק האחרון. “קוה, בּן־אדם, כּי טוֹבה תקוה מחיים” – פּסוּק הרוֹמז לנוּ על נביעה של השפּעה מאברהם מאפּוּ, משוֹרר “אהבת ציוֹן”, עד מרדכי צבי מאנה, משוֹרר אהבת העוֹלם.


 

ז    🔗


בּפרקים מעטים אלה לא ניתן מיצוּי־הסבּרה אף לאחת מסגוּלוֹת־החן, השוֹפעוֹת בּמאנה. מאנה הוּא יוֹתר מתוֹפעה ספרוּתית, הוּא שוֹנה מדמוּת פּיוּטית בּלבד. הוּא בּלי ספק חוָיה דתית עמוּקה. ואם נחפּשׂ אָח לוֹ – אָח בּהמית־הנפש וּבסערת־הנפש וּבחן קדוֹש – הרי נמצא אוֹתוֹ מקרוֹב דוקא, והוּא, ר' נתן תלמידוֹ של ר' נחמן מבּרסלב. מאנה אינוֹ שירה – אם נייחד לשירה את צביוֹנה המקצוֹעי – אלא רינה; הוּא תפילה. לבּי, לבּי למלאך זך וטהוֹר זה, למלאך הבּוֹקר. הוּא מעין אַיֶלת השחר, אילה שלוּחה לבשׂר לנוּ בּשׂוֹרה – והיא גוּפה לא הגיעה למקוֹם הבּשׂוֹרה. חלילה שזכרוֹ יימחה מאתנוּ כּענן־בּוֹקר. יש אצלוֹ הלצה שנוּנה כּלפּי המבקרים, “הקמים עם בּוֹקר לבקר”. הוּא קם – והם לא קמוּ עליו לבקרוֹ. והוּא היה גם מבקר עמקן וחריף. השקפוֹתיו על בּעיוֹת שוֹנוֹת בּשירה וּבאמנוּת מענינוֹת עד היוֹם. הוּא הקדיש עמוּדים מזהירים לבירוּר שאלת המגמה בּאמנוּת, להעמקת מהוּתה של הידידוּת. הוּא נלחם בּמשקל וּבחרוּז, הכּוֹבלים את רוּח השיר. וּבדבּרוֹ על משה אבּיר החוֹזים, ש“דבריו חוֹצבים להבוֹת אש קוֹדש, מליו בּוֹערים כּלפּידים שלהבתיה”, הוּא שוֹאל: “האם יש בּדבריו משקל? מי שקל בּפלס דבריו? האם יחרוֹז גם הוּא תוֹרי חרוּזים?” ו“דויד מלכּנוּ נעים זמירוֹת, אשר נפשוֹ השתפּכה בּתהילוֹתיו, כּחלילים המה רוּחוֹ בּקינוֹתיו, כּגבּוֹר אדיר הריע אף הצריח עת נפשוֹ להטה גחלים, כּילד מתרפּק וּמשתעשע על בּרכּי הוֹרתוֹ כּן בּירר מלים לתאר אהבתוֹ לאלוֹהיו, הוּא חשׂף את יכלתוֹ ועזוּזוֹ בּשירים. וּמי ידמה לוֹ? לא שקל, לא ספר ולא מנה”. כּיוֹצא בּזה, אוֹמר הוּא, ישעיהוּ, ירמיהוּ וכל נביאינוּ. הוּא נכנס לתוֹך פּרטי בּעיוֹת הציוּר. תפקידוֹ היה משחרר וּמטהר. בּיקש להדליק לפּיד היוֹפי והאמנות בּישׂראל. וצדק מסתמא חיים זליג סלוֹנימסקי ממנוּ, שהשיב למאנה את כּתבי־ידוֹ כּפסוּלים לדפוּס ונתן טעם לדבר: “מאמרך לא יראה אוֹר בּ”הצפירה“. בּאשר טוֹב הוּא עד מאד ולא לישׂראל הוּא, ולא רבּים יבינוּהוּ כּי נשׂגב הוּא”. מאנה, שמביא משפּט זה של חז“ס בּמכתבוֹ אל ריעוֹ, מעיר בּתוֹם לבּוֹ: “אך נפלאתי על המשפּט אשר חרץ חז”ס, כּי אחרי אשר טוֹב הוּא לכן לא לישׂראל הוּא. חלילה לישׂראל לרדוֹף אחרי האוֹשר כּי טוֹב הוּא מאד. וּמקוֹמוֹ בּשפל המדרגה אחוֹרי התנוּר והכּירים”. מאנה לא קטרג על חז“ס, לא דיבּר אליו ועליו קשוֹת. להיפך, אנוּ מוֹצאים בּקוֹבץ שיריו שיר מוּקדש ל”חג היוֹבל" “בּיוֹם מלאוֹת נ' שנה לחז”ס בּשׂדה הספרוּת והמדעים". מאנה לא קטרג ולא ריטן. הוּא היה “טוֹב עד מאד”.