מגנזי ירושלים: כולל תעודות הסטוריות, כתבות עתיקות; מכתבי אנשי שם וכו' לתולדות הישוב היהודי בא"י.

הובאו לדפוס בפעם הראשונה ע"י פנחס בן צבי גראייבסקי

ירושלים תר"ץ

דפוס “ציון” של האחים רוהלד, ירושלים

מקדש לכבוד ידיד ציון ובן ציון המצוין בציון וירושלים

אחד משרידי זקני הישוב מיקירי ירושלם ונכבדיה,

לומדיה וסוחריה, בעל נפש עדינה

הר“ר בן־ציון זילברשטיין הי”ו

בהרב ר' שלום מבייסק ז“ל, שעלה לעי”ק בשנת תקצ"ז.

פרק גדול וחשוב יש לו להר' בן ציון זילברשטיין הי"ו במשך ימי שבתו בירושלם, לתורה ולתעודה, למסחר ובנין הישוב. הקים סוחרים רבים, חנכם וינהלם בעצותיו הנכונות, והוא הוא אביהם של “האחים זילברשטיין” הסוחרים הגדולים בירושלם.

וחותנו של העסקן הצבורי הרב החכם ר' נחום נתינזון הי"ו אחד מהמיסדים והמנהלים של “בית חנוך עורים” בירושלם.

עוד בצעירותו הצטיין בכשרונותיו, ויהי מבחירי בני ציון ומטובי בני ישיבת “עץ חיים”, אחד מן התלמידים המובהקים של הרב הגאון רבי משה נחמיה כהנוב זצ“ל ומידידי ונאמני בית מרן הגאון רבי שמואל סלאנט זצ”ל, ובאין חפצו להשתמש בתגא ולהתעסק בעניני כלליים, נכנס לעולם המסחר והקנין, עפ“י עצת מו”ר הרב הגאון רבי מאיר אויערבאך זצ"ל ויברכהו ויאמר לו: בכל אשר תפנה תצליח, ויהי לאחד הסוחרים הגדולים בירושלם בניר, כלי־כתיבה וכלים.

בעת שנשרפה חנותו ברחוב היהודים עד כליל, הביאו לו ממוסדות הצבורים סכומי־כסף להקים בית מסחרו. אבל הוא משך ידו מכל אלה הנתינים ולא קבל כלום, הכל נשרף אז, אבל שמו הטוב שהיה נודף כשמן תורק למרחוק, לא נשרף. ומכל ערי אירופא שלחו לו תיכף עוד טרם הודיע להם דבר סחורה לרוב, נאמנותו ודייקנותו משכה אליו הסוחרים הגדולים באירופא. והבנקרים הגדולים בירושלם ובחוצה לה התחשבו גם בדבורו.

ירבו כמותו בישראל ובארץ־ישראל.

––––––––––

אשתו היתה הגברת דינה בת הרב ר' ישראל ליב ווידמן ז“ל צעירה לימים היתה כשבאה ירושלימה ונפטרה בת שבעים ושש שנים ביום ו' ניסן תרפ”ח.

עיין בספרנו בנות ציון וירושלם" חוברת ו.

הר“ר בן ציון זילברשטיין הי”ו

מזקני ירושלים ונכבדיה

 

החצרות העתיקות בירושלים    🔗

א. חצר אור החיים¹    🔗

אחת החצרות הכי עתיקות בירושלם שנתקדשה בקדושת התורה ושמשה למקום מקלט לראשי בעלי הישוב האחרון של עדת האשכנזים. היא חצר בעל “אור החיים” הנקראת עד היום על שמו: חצר אור החיים², בסוף רובע הארמנים, סמוך לחצר ר' ישעיה ברדקי וחצר השל"ה³.

הגאון הצדיק “עיר וקדוש” רבי חיים ‘ן עטר זצ“ל (יליד עיר סאלי, מרוקו). הופיע בעיה”ק ירושלם בשנת תק“ב. גדולי עמנו בליווארנו קבעו לו ישיבה בחצר הזאת (בשכירות מהישמעאלים) וקראו לו ישיבת “כנסת יחזקאל⁴”. ובה היה מובדל ומופרש מכל עניני עוה”ז. "עטוף בטלית ומעוטף בתפילין, ורואי פניו המאירים חשבוהו למלאך ה’ צבאות שהשכינה חופפת עליו כל היום".

ונהרו אליו התלמידים המובהקים להסתופף בצלו וליהנות מאור תורתו בנגלה ובנסתר.

בספרו האחרון “ראשון לציון” הביא מה שהעירו אותו תלמידיו המובהקים כפעם בפעם בשעוריו: “הקשה החיים⁵ השלם כמוה”ר חיים יהודא אמזלאה הי“ו מבני הישיבה”.

הגאון חיד“א ז”ל כותב בספרו מערכת הגדולים⁶. אני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה ועיני ראו גדולת תורתו וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעין המתגבר"

בירושלם יצא לו שם גדול בין התלמידים והחסידים, ואף מרחוק מרוסיה ופולין העריצו את שמו הרבה. פירושו על התורה זכה להתקבל בכל תפוצות ישראל וכבר העיד הגאון חיד“א ז”ל כי בפולין קורין בכל שבוע ספר אור החיים ומחבבין את דבריו כי הם על פי הפשט". ומורגל בפי החסידים בשם אור ישראל מרוזין כי “מזמן שיצא הספר אור החיים לאור האמירה בו סגולה להנשמה כאמירת הזוהר והתקונים” (תולדות רבנו חיים בן עטר להר' מרגליות ).

והחסידים באים עד היום ל“בית המדרש אור החיים” בעיר העתיקה בדחילו ורחימו ללמוד בו פירושו על התורה, ביחוד ביום פטירתו, ט“ו תמוז, לומדים המה בביה”מ הזה שעורים ביום ובלילה.

גדולי האדמורי"ם שבקרו את בית המדרש אור החיים חדרו לתוך קדושתו ולא חפצו לעלות לכותל המזרח שבו היה מקום עיר וקדש⁷ בעל אור החיים.

אגדות רבות תעטרנה זוהר חיי הרב ורוממות ישיבתו בקדש. עד שגם הישמעאלים בעלי החצר, חרדו מאימת הוד קדושתו. אחת מהן לגבי חוץ ה“תאינה שחדלה תת פגיה”. “בחצר שלמד בה עם תלמידיו היתה תאנה אחת גדולה שהנערים השובבים היו מטפסים עליה ללקוט פריה ועי”ז נתבטלו התלמידים מלמודם וגזר הרב שלא תוציא עוד פירות, ותבש התאנה ולא נתנה עוד פירותיה.

שניה לה. לגבי פנים “פריחת האותיות מתפיליו בהיסח הדעת”: אחרי פטירתו מכרה אשתו תפיליו בדמים יקרים מאד. וצותה את הקונה שאל יסיח דעתו מהם בעודם עליו. פעם אחת הסיח דעתו ובדקם אחרי כן ונמצא גויל חלק בלי כתב כלל (תולדות הנז')

מקום קבורתו בשיפולי הר הזיתים סמוך לקבר הרב בעל “פרי חדש”.⁸

ויהי אחרי המגפה הגדולה בארץ הגליל בשנת תקע“ב, שארכה יותר משנתים ופליטי אחינו נתפזרו לכל רוח אמרו ראשי עדת הפרושים: הרב הגדול רבי מנחם מנדיל” תלמיד מובהק של הגאון מווילנא, וחברו בדעה ובמעשה רבי אברהם שלמה זלמן צורף לכונן בירושלם ישוב עדת האשכנזים במתי מעט בעשרים נפש כוננוהו וישכרו את אותה החצר אשר היתה בה מקדם ישיבת רבי חיים בן עטר לבית תפלה ומדרש ויתפללו בו רק בימי החול, לא בשבתות וימים טובים פחדו לקרות בתורה פן יודע להפקידות כי קבעו להם בית כנסת בלי רשיון הממשלה, ועוד טרם השיגו אז רשיון על ביהכ"נ כחוק, ויקבעו בו שעורים ביום ובלילה במקרא תלמוד ופוסקים וגם בתורת הנסתר וקבלה מעשית.

הרב ר' מנחם מנדיל הנ“ז כתב באחד ממכתביו משנת תקע”ו: “כעת קבעתי דירתי בירושלם עיה”ק וקבעתי ישיבה, והזמין לי הקב“ה מקום הישיבה בישיבתו של הרב הגאון מוה”ר חיים בן עטר ז“ל ומתפללים אנחנו שם כל השבוע לבד שבת כי עפ”י דת הגוים אינם מניחים ס"ת “בלי רשיון המלך”. (ירושלם – לונץ שנה ד').

ועד היום הזה נשאר בית המדרש אור החיים לתורה ולתפלה, משפחת פ"ח, משפחה עתיקה בירושלם, החזיקה בו ומסרה נפשה עליו להחזיקו בקדושתו.

באחד הבתים של החצר הזאת נולד הר' יצחק פח (בשנת תקמ"ט ) גודל וחונך בו, והיה גר בו כל ימי חייו עד שמת בו בשנת, תרמ“ו. בבית הזה נרצחה⁹ באחד הימים לעיני השמש אשתו הראשונה, באופן אכזרי: פראי אדם מאותו הזמן, הגנבים והרוצחים ידעו כי בביתו של ר' יצחק פח נמצאים כלים יקרים ואבנים טובות לפתוחי חותם מאת פקידי הממשלה ואילי הארץ. ובעזבו פעם אחת את ביתו חדרו לתוכו. אשתו כנראה עכבה אותם ויתנפלו עליה וימיתוה, שחטוה, רצחו אותה באופן אכזרי. – כמו אביו הרב ר' שלמה פח, שבא ירושלימה במחצית השניה של המאה הששית כן גם הוא היה המחזיק מידי הישמעאלים את החצר של אור החיים, ביחוד את בית המדרש ישיבת אור החיים, ויהי אחד מהם תקיף ואלם, שלא רצה בשום אופן בקיום בית המדרש הזה, ויהי ריב תמיד בינו ובין ר' יצחק, וזה האחרון בתור יליד הארץ ידע להשקיט תמיד סערותיו ולהרגיעו במנחה ובמתנת יד, כנהוג בימים ההם. – ויהי באחד מלילי ערבי שבתות התפרץ בשאון רב אל בית הכנסת והפריע את הקהל מעבודת ה', ויקלל ויחרף ויתן צו לבלי לבוא מחר להתפלל, וידרוש מרבי יצחק את המפתח לסגור את הבית, והלה ענה לו במנוחה: יום השבת יום מנוחה וקדושה לנו ואין דנים בו. אחר השבת נתראה במחכמה שרעיה, אללה ינצור איל שולטן! למחר בבקר השכם באו כרעו ברך לפניו ויבקשו סליחה ומחילה וכפרה ויספרו לו לאמר כי אותו האפנדי שהתפרץ אמש נגד רצונם לביהכ”נ מת פתאם הלילה, ובחרדת לב בקשו ממנו להמשיך את התפלות הלאה. אך – העתירו בעדנו!

בית המדרש העתיק הזה מתקיים עד היום הזה בכל קדושתו.

 

מערת חגי זכריה ומלאכי    🔗

מערת חגי זכריה ומלאכי או “מערת חגי בלבד”, כמו שקורא אותה רבנו עובדיה ברטנורא, באחד ממכתביו. על כל פנים המערה הזאת מערה עתיקה, ובה תאים וכוכים הרבה, מקומה – בראש הר הזיתים, על פי המסורה והקבלה איש מפי איש מקדמת דנא, היתה מקום קבורת הנביאים, וכמו כל המקומות הקדושים עמדה גם המערה הזאת לזכות היהודים. אך בשנת תרמ“ג שמענו פתאם לדאבוננו, כי “מערת חגי זכריה ומלאכי” – כן היתה נקראת תמיד – נמכרה על ידי הפלחים מכפר טור להראכימנדריט הרוסי כאן ואם כי הקדש הוא ולא תוכל המכר. השמועה הזאת מחצה ופלחה את לבות אחינו, בני עדתנו. הרי”ד פרומקין ז“ל, בעל ה”חבצלת“, הרעיש עיר ומתים ומחה על המכירה הזאת בכל תוקף, והעיד בעתונו את ראשי מקהלות הספרדים והאשכנזים להתחשב ולעשות צעדים בענין זה. עוד לא עבר המועד. שטרי המקנה לא נתנו עוד. והשתדלות נמרצה במקום הראוי תציל את המערה, אשר זכרונות קדושים אצורים בקרבה ותשיבה לנו”. הרב הראשי ראשון לציון מיהר והודיע את הדבר בטלגרמה לקושטא, ודבריו אמנם עשו רושם. הממשלה המקומית קבלה את ה“מחאה” ועכבה אמנם את שטרי המכירה. גם מקושטא באה טלגרמה אל הפחה לבטל את המכירה, כי קודש המערה לישראל ולמחמדים ולא תוכל המכר. אבל גם הארכימנדריט מצדו לא שקט, ובעזרת הממשלה אשר בצלה חסה, עמל להשיג שטרי המקנה והחזיק את המערה לקנין כספו. הרי“ד פרומקין קרא את ועד “חברת אגודת אחים” בלונדון ואת מזכירה החכם מר אברהם הלוי לעזרה, שישתדלו במקום הדרוש כדי להציל את הענין בעוד מועד. אף פרסם את ה”מכתב" שקבל בנידון זה מאת בן־יהודה, שדבר את הארכימנדריט בדבר הזה, והעיר את הקהל ואת עסקני הצבור להתחשב בו.

המכתב הוא מלא ענין. והננו מעתיקים אותו בזה כמו שהוא. כדאי שנקראהו עתה ולשים לב לזה ולכיוצא בזה:

“לכבוד בעל החבצלת”.

שאול שאלתני, אדוני, מה השיב לי הארכימנדריט בדבר מערת חגי זכריה ומלאכי, והנני לתת לפניך את הדברים אשר דבר אלי, לא אוסיף עליהם ולא אגרע מהם דבר. וכה דבר אלי האיש ויאמר אל נא תפריעו את מנוחתכם בדבר הזה, כי קנה קנינו אנחנו המערה ולנו תקום, ונתון ינתן לנו גם קושאן אף כי באה מצות המלך לבלתי ימכר המקום, כי לא אני בלבד משתדל לבטל מצות המלך הזאת, כי גם ציר מלכות רוסיא בסטאמבול, וגם הנסיכים הגדולים אשר היו פה אשר כתבתי להם על דבר קנין המערה הזאת ישתדלו כולם ויעשו כל אשר יוכלו למען יקום בידינו הקנין במשפט. אפס אתם אל תיראו פן נשים צלב על המערה או נבנה לנו בית כנסת במקום הזה, כי לא בזאת חפצתי, כי אם נקה ננקה אותה וחפרנו בה אולי נמצא בה דבר מקדמוניותיכם והדבר הזה לא תעשו אתם, אם בידיכם תהיה המערה, ואחר תהי פתוחה לכל איש אשר יחפוץ לבוא בה. ועתה אל נא תדבר אלי כי לכם המקום הזה. וקדוש הוא לכם. ידעתי כי כל הארץ היתה לכם וכולה קדושה לכם, והנה זרים מתנחלים אותה יום יום לעיניכם ואתם מחרישים ולמה נאספתם עלי אם קנינו אנחנו המערה הזאת? המעט לכם מקומות קדושים בארץ אבותיכם אשר בידכם לקנות עתה, ואם קנה לא תקנוהו היום יקנו אחרים. הנה יש אצל חברון מקום אשר נקרא לו בית אברהם (אהל אברהם), ואין ספק כי המקום הזה מקום קדוש ליהודים, והנה העידותי בכם היום אשר אם לא תמהרו לקנותו אקנהו אני ונאספתם אז עלי שנית לריב אתי בגללו, העידותי בכם היום, ואתם ראו ודעו מה תעשו.

אלה הם הדברים אשר דבר אלי הארכימנדריט, וידעתי כי צדק מאד בדבריו האחרונים ומי יתן וישימו אחינו להם לב.

א. בן־יהודה

סוף דבר: המערה בזאת “מערת הנביאים” נשארה בידי הרוסים, מערת כלבא שבוע – בידי הצרפתים, וחצר האמשטרדמית – בידי הקתולים.

 

הפוסטה ביובל הקודם    🔗

ביום הזה, אם אדם רוצה לשלוח כסף מירושלים ליפו ועוד – הוא מוסר את הכסף לדואר, ובטוח הוא כי הכסף יגיע למטרתו. אך לא כן היה לפני יובל שנים, אז לא היתה הפוסטה מקבלת כל אחריות על כסף, אף ה“פוסטה האוסטרית” שהיא היתה הפוסטה הגדולה והעיקרית בירושלים, אף היא לא היתה מקבלת אז שום משלוח כסף מירושלים ליפו מפחד שודדי הדרכים. לרגלי התוהו ובוהו ששלט אז בארץ, קרו מקרי רצח וגזילה להעוברים ושבים, ולא פעם נשדדה הפוסטה וכל אשר לה, ומוליכה בא רצוץ, ושבור כל עוד נפשו בו.

ומי אשר רצה לשלוח כסף מכאן לחו"ל, היה מוסר את הכסף ליד אחד הסוחרים ששלח כסף מסחרו ביד אחד הרצים¹⁰ ליפו, ושם היו מוסרים את הכספים לפוסטה שקבלה עליה אחריות הדרך משם והלאה.

ובפוסטה המקומית, הרשמית שרר בימים ההם תהו ובהו גם בחלוקת המכתבים עצמם. הסבל היא מביא את הכיסים ואת השקים והיה מריקם על הארץ פה ושם. והבא לדרוש למכתב, היה הפקיד אומר לו: “שוף אינקאן אילאק מכתוב אלאאוסמאק, חאד!” (הבט וראה, אם יש עבורך מכתב, על שמך – קחהו!) והאדון הדורש למכתב היה מחויב להשפיל שבת על הארץ ולחפש ולחטט בתוך גל המכתבים.

בשנת תרנ"ז נוסד בדרך רשמי מטעם הפוסטה המקומית סניף מיוחד לקבלת ומסורת מכתבים וכספים “ברובע היהודים”, שהתנהג באופן נעלה, ואחד מאחינו, ה' אליהו הוניג, הופקד למנהל המחלקה הזאת, ובחותמה היה חקוק השם “ירושלים” באותיות עבריות. מחלקתו כבר התנהלה באופן הכי מסודר ואירופי.

בחצי יובל האחרון נשתנו סדרי הפוסטה לטובה. הרבה בתי דאר נפתחו: הדאר הרוסי, הגרמני, הצרפתי, האיטלקי, שהיו מסודרים כבר באופן מודרני. ואז בטלה הקפיטולציה נתבטלו בתי־הדואר, המיוחדים, ויש רק בית־דואר אחד של הממשלה.

 

הלפה והג’ובה    🔗

אחינו החדשים מקרוב באו, אין להם כל ידיעה וכל מושג שהוא על דבר התלבושת הזאת, שאחינו החלוצים הראשונים, היו מוכרחים ללבוש. מוכרחים היו בבואם אל הארץ להסיר מעליהם את הבגדים האירופאים וללבוש: קפטן, ג’ובה תרבוש ולפה, וכל יתר הבגדים מאותה התלבושת “תלבושת ארץ הקדם”.

וזה דבר התלבושת:

בתקופה הראשונה ליסוד הישוב האשכנזי בירושלים הוכרחו בני עדת האשכנזים, אנשי ליטא פולין וכו', שבאו לארץ הקודש להתחפש במלבושי הספרדים ומצנפותיהם למען ינצלו מקנאת הישמעאלים שהיו עוינים את ה“פרנג’ים” בשנאה כבושה מכבר. את היהודים האשכנזים כנו הערבים בשם “שכנזי”, בנגוד ליהודים הספרדים שקראו אותם “יהוד” לאמר: יהודי. ואוי ואבוי היה לאותם בעלי “אבו אל בורניטו” – בעלי הכובעים – אם פגעו בהם הישמעאלים, מיד קראו אחריו מלא: שכנזי! רדפוהו באבנים, בזוהו, קללוהו והכוהו! ובפני “תרבוש” היו מרכין ראשם; משימים ידם על המצח ועל הלב ואומרים בחבה: אהלאם וסאהלאם ואות אלף מארחבא! הפקחים שבהם היו מיד בבואם משליכים מעליהם את בגדיהם והיו לובשים: קפטן ארוך ורחב, מאריג צמר גפן או חצי משי, ועליו חגורה גדולה ורחבה, אזור בד, ועל הקפטן מעיל עליון מה שהיו קורין “ג’ובה” ארוך ורחב, עם שרוולים רחבים. ועל ראשם “לפה” מבד שחור, הכרוכה סביב לתרבוש האדום בכריכות רבות. ועל צוארם סודר ארוך לבן. גרבים לבנות וחצי נעלים.

עוד ישנם מזקני ירושלים, הזוכרים את בעלי התלבושת הזאת אם כי לא היו זקוקים לה כבר, ורק מפני הרגלם נשארה עליהם: הלא המה: ר' אריה נאמן, ר' מוני קרמר, ר' יצחק פח, ר' יצחק פרג, ר' שלמה ליבריכט, ר' דוד בלוק, ר' יעקב הסופר, ר' זלמן הקטן.

ותלבושת הנשים אף היא היתה מיוחדת במינה: שמלת אריג מגוון, והעשירות ־ ברקמת זהב, ראשן כוסו במטפחת של צמר או משי סביב לפדחתן עד אחורי אזניהן. ובצאתן החוצה נתעטפו בסדין לבן, ועד היום עוד ישנו המנהג אצל החסידים שהכלה בהכנסה לחופה מחויבת היא להתעטף בסדין לבן.

הרב החכם ר' יעקב גולדמן מספר לנו בספרו “בני אשר” דבר ה“סדין” הזה: “בבואה (חמותו הרבנית) עם בעלה מאונגרן, ותגיע עד שערי ירושלים והיא לבושה מלבושים אירופאים עמדה וקרעה בגדיה כדין. ותאמר: אינני נכנסת להעיר הקדושה בלבושי חול אלה, כי אם יביאו לי סדין לבן להתעטף בו כל גופי. כי כן התעטפו אז נשי בנות ישראל בירושלים בצאתן החוצה. ואך אז בהביאו לה הסדין והתעטפה בו, נכנסה העירה”.

 

הרוקחים בירושלם    🔗

הר' אברהם רוקח ז"ל

[הכיתוב על גבי התמונה: שנת אברהם רוקח איננו לפ"ק

תמונת זקן הרוקחים בעי“ק, רוקח הבית ששמש בכהונתו זו יותר מארבעים שנה באמונה ובהתמסרות מצוינה ויהי אהוב חביב ונחמד לכל יושבי ציון וירושלם ה”ה הרבני היקר ויר“א באמת איש האשכלות מוה”ר אברהם בה“ר אליעזר רוקח ז”ל שנפטר בשם טוב בהיותו בגולה בדמשק (בתור נתין¹¹ אמיריקני) ביום העשירי לחדש חשון שנת תרע"ט תנצבה]

עשירה היא ירושלם כעת ברוקחים – יהודים, מוסמכים מדופלמים, רוקחים רשמיים, שיוכלו להתחרות עם הרוקחים היותר גדולים באירופא, ואלה ה“רוקחים הזקנים” בלתי המוסמכים, אם כי יד ושם להם במעשה מרקחת וסמי רפואה בתור “בעלי נסיון” מקדמת דנא, אסור להם לעבוד בעצמם בלי “רוקח מוסמך” עומד עליהם בהשגחתו ואחריותו. כן בבתי חולים וכן בבתי המרקחת הפרטיים. במקום שאתה מוצא כהיום “בית מרקחת” שם אתה מוצא “רוקח מדופלם” ועוזרו, לפעמים, גם בלתי מוסמך.

לא כן היה בתקופה הראשונה. אז – לא ידעה ירושלים וכל ארץ ישראל כולה מרין של רוקחים מוסמכים, לא היתה שום קדימה לרוקח מוסמך על בלתי מוסמך, הממשלה לא השגיחה על זה, והקהל לא התחשב בזה, והרוקחים בלתי המוסמכים עמדו בכל זאת בגובה תפקידם, הצטיינו בעבודתם ובדייקנותם ולא הוציאו מתחת ידם דבר שאינו מתוקן. ידעו פרק חשוב בכל, כי שמשו תלמידי חכמים, הרופאים היותר גדולים ולקחו מהם לקח טוב, עמדו תמיד בעצה ותושיה ותחת המשמעת והשגחת הרופאים הגדולים הדרי"ם בעיר הזאת: פרנקל, נימן, רוטהציגל, לונדון, שוורץ מאזרייקי, סנדרצקי, פופילוס, איינסלר, הופמן. כל בית מרקחת וכל רוקח היה לו “רופא מיוחד” שעמד איתו בקשר הרפואית כלפי פנים וכלפי חוץ, הרופאים היו יושבים שעות קבועות בבתי המרקחת לענות להחולים השונים, והרוקחים שמעו לקח בעיון ושומת לב מיוחדה ביניהם ששמשו את הרופאים בביתם במעשה מרקחת, הרכבה והפרדה, נתוח ותחבושת.

מהרוקחים הראשונים מאותה התקופה אנו זוכרים: מר משה רובאוויץ בבית החולים של שרי בית רוטשהילד, ועל מקומו בא יחזקאל מנדילמן, ואחיו יודא מנדילמן.

מר אברהם קרפו, גמליאל שלנג, נתן מרדר, בבית החולים בקור חולים ואחריהם מר אברהם רוקח שעבד בו קרוב לארבעים שנה.

מר אלתר פיודילואיר רוקח פרטי ברחוב היהודים, ־ הוא השתמש זמן רב בכל הרפואות של השר המנוח משה מונטיפיורי ור' אהרן שמש הביאם אחרי כן לבקור חולים בשם השר.

עוד רוקחים פרטיים: מר יוסף רכטמן, מר מרקדו, מר אריה ליב גברילוביץ רוקח פרטי ברחוב היהודים מר יוסף בר' ברוך צבי, מר יעקב ליב סלנט, מר פארג’י י. רוזנטל בבית החולים החדש של שרי בית רוטשהילד. הוא נסע נויארקה ויהי לרוקח מוסמך, וימת שם.

מענין. הרוקח החרוץ הזה, מילידי הארץ, לא מאס בשום עבודה ויהי זמן־מה גם עגלון, ובשוט אשר בידו בא לעבוד בבית המרקחת של ד“ר וואלך בעיר העתיקה, עוד טרם נבנה ביה”ח שערי צדק.

בשנת תרמ“ט באה פקוה מקונסטנטינופול, חוק חדש כי הרוקחים בעלי בתי המרקחת וסמי מרפא עליהם ללכת לעיר הבירה לעמוד על המבחן לפני ועד חכמי הרפואה אם מוכשרים המה לעבודתם, ויסעו אז שמה: מר יחזקל מנדלמן מר מאיר אלכימייסטר מראשל”צ ומר ארי' ליב גברילוביץ, עמדו שמה למבחן ויקבלו תעודות רשמיות לעבודתם.

הערה: לא הזכרתי כאן כי אם אלה מהרחוקים הראשונים שכבר “מנוחתם כבוד”, ומאלה הזקנים שבדור, החיים אתנו כהיום – מי מהם בעבודתם הקודמת ומי במקצועות אחרים יצליחו ויאריכו ימים.

הרוקחים בירושלים

אב ובנו ילידי בני־ילידי ירושלם

ר' אריה ליב גברילוביץ ז"ל

בהרב הגאון הגדול

רבי אליעזר דן בהרלב"ג זצ"ל

חתנו של הרב הגאון ר' שאול בנימין הכהן זצ"ל

מיסד הת"ת וישיבת עץ חיים.

בנו יבדל לחיים

מבחירי בני ישיבת עץ חיים בירושלים.

מר גבריאל גברילוביץ הי"ו

ר' יוסף ב“ר ברוך צבי ז”ל

בתלבשתו השדרי"ת במדינת אפריקה

 

פסק־דין מראשי הרבנים בירושלים¹²    🔗

ע“ד הפרשיות ודברי ריבות אשר נתהוו בין הרב מו”ה שאול בנימין הכהן נ“י והר”ר ליב יעב“ץ והר”ר יצחק יעקב הסופר מחאסלאוויץ, והר' ליב הכהן מוואלקוויסק בעניני הת“ת וישיבת עץ חיים והחצר אשר העמידו להם פעה”ק והי' ביניהם הפרשיות הרבה והרבה אשר לא רצינו להכניס ראשינו ולבלות הזמן בענינים האלה אשר אין בהם שרש וענף. אולם אחרי כי באו הדברים ברב ענין עד אשר באו ליד הכאה באגרוף רשע והפצירו בנו עד בוש בהודאה וחרטה על העבר וקבלה על להבא. וקבלו על עצמם בקאג“ס וח”ח לשמוע ככל אשר יצא מאתנו ב“ד הח”מ וכמפורש יוצא בשטר הבירורין אשר נתנו וחתמו האנשים הנ“ל להקריב משפטן לפנינו ולאשר ולקיים ככל אשר יצא מאתנו, וגם כי נתגלה הדבר משליחות מוה' יצחק יעקב הסופר אשר סיבב בסבירי' וקיבץ הון רב על פיקו”נ ת“ח אלמנות ויתומים מיושבי ירושלם עה”ק כאשר למראה עינינו הובא ספר כתב השליחות ופנקס אשר בו נרשם הנדבות אשר רובם ככולם הי' מקופת רמבעה“נ ז”ל ועניי ירושלם עה“ק ותרומת הקדש אשר הורם והונף ע”י רי“ץ יעקב הנ”ל בא לידנו ר“ל יעב”ץ ור“ל הכהן הנ”ל והם השקיעו הכל בבניני החצר הנ“ל והוצאות¹³ הרבות המסתעפות לעניני הבל ורוח כידוע, וח”ו כאשר יתוודע הדבר להמתנדבים אף אפס קצהו יהי' חילול ה' גדול, וגם כמה נפשות נשתקעו בבנין הזה כל אלה יחד הטילו חוב קדוש עלינו להזדקק אולי ירחם ה' להציל עשוקים מיד עושקיהם, ולהסר חרפת העה“ק ירושלם, וכ”א על מקומו יבא שלום, והרבנים ממוני כוללות ק' פרושים הי“ו גם הם באו בכח העדה הק' והעמידו מורשים מצדם את הרב מוה' אהרן משה מסלאנים נ”י, והרב מ' מרדכי ליב מקארעליץ נ“י אנשי אמנה אוהבי אמת, וקיימו וקבלו כולם יחד בקגא”ס ובח“ח ובכל תוקף ועוז לאשר ולקיים ככל אשר יצא מאתנו הח”מ ע“פ דעת תורה ודעת נוטה, והציעו לפנינו כל טענותיהם זה מול זה ושנים מול אחד, וטענת הצבור נגד כולם. ושמענו את כל דבריהם וטענותיהם מכל צד וצד באורך ורוחב, וגם ראינו כל כתבי הזכיות של כל או”א והפנקסאות, והחשבונות, ואחרי שיקול דעתינו בדעת תוה"ק ודעת נוטה, יצאו מאתנו הפרטים האלה:

א) אחרי שנתברר שבא לידי הר“ל יעב”ץ ע“י רי”ץ יעקב הנ“ל אשר שלח באמצעות בנו הגביר הר' זוסמאן יעב”ץ נ“י בוורשא, ובא לידו מעות של ת”ח עניים ואלמנות ויתומים דעה“ק ירושלם ת”ו בצירוף מעות הר“מ בעה”ב ז“ל ועלה סך – 33899 שלשה ושלשים אלף שמונה מאות ותשעה ותשעים גרו”ש מעות שורק. ור“ל יעב”ץ ור“ל כהן לקחו מעות הנ”ל לצורך בנין החצר. לכן ע“פ דותה”ק חייבים ברמ“ג ורמ”ג לשלם לכוללות פרושים סך הנ“ל בלי גרעון שיהי' לחלק לכל הענים ואלמנות ויתומים מדוכאים, והחצר שלהם משועבד לזה כמו לשאר בע”ח שיש בידם שטרות עליהם. ואם יבאו כל הבע“ח לתבוע שיבא ליד גוביינא ויהי' צריכים לעשות סידור בע”ח כתורה יעשה ואף אם לא יספיק דמי מקנת החצר חייבים לשלם מכיסם עד תשלום סך הנ“ל ברמ”ג ורמ"ג. וכל נכסיהם משועבדים על חוב זה:

ב) יען הר“ל יעב”ץ נתן כתב הודאה שיש בידו מעות על ישיבת עץ חיים אשר מסר לר“ל כהן לצורך הבנין ערך ארבעים אלף גרוש, ועתה שנתברר אשר הסך הנ”ל באות (א) הוא מעות של עניים ינוכה הסך הנ"ל מן הארבעים אלף והמותר שייך לישיבת עץ החיים כפי כתב הודאתו;

ג) מוה' יצחק יעקב השליח, משלחיו פסקו לו שכר חלף טרחתו מלבד הוצאות, חמשים למאה, ויען אשר נתברר כנז“ל שהי' לצורך פקו”נ לעניי ירושלם ת“ו לכן נתבטל ההשואה והפסיקה הנ”ל ואנחנו לפי שקול דעתנו אמרנו שיקבל חלף עבודתו וטרחתו רק חלק שליש מההכנסה לכן יען שמשלחיו מכרו לו שליש החצר כפי שגמרו ביניהם ושישתעבד החצר לרי“צ יעקב הסופר ע”ס, 28000 שמנה ועשרים אלף גרוש שורק, חייב מוהרי“צ יעקב סופר הנ”ל להחזיר ליד ממוני הכולל פרושים בעד הת“ח ועניים כנ”ל סך שמנה אלפים ותשעה מאות ושבעה עשר גרוש ונשאר עבורו רק שמנה עשר אלפים גרו“ש יען כי וויתר עוד לטובת עניים מחלקו עד שיגיע להן עשרת אלפים גרוש במילואו, ובזה מסולק הוא מכל טוען וערעור עליו, ומעתה החצר הקטן משועבד לשלם חלקו ח”י אלף גרוש הנ“ל, ולכוללות פרושים הי”ו עשרת אלפים גרוש מלבד הסך, 33899 גרוש ס“ה דס”ה של הצבור עולה 43899 גרוש;

ד) הר“ר שאול בנימין הכהן ני' הי' בידו שטר משכנתא מאת המנוח ר' ברוך אדעסער ז”ל שהניח לקרן קיימת שהפירות יהיו שני שלישים לת“ת דשתב”ר, ושליש לבקו“ח וכפי הכתב אשר לנגד עינינו בחת”י הרש“ב עולה הסך הקרן קיימת הנ”ל 36267 גרוש, ששה ושלשים אלף מאתים שבעה וששים גרוש והוא לקח הסך הנ“ל לצורך בנין החצר. ויען שכבר זכו הת”ת דתשב“ר והבקו”ח בהסך הנ“ל וגם כפי צואת המנוח ז”ל לא הי רשות להרש“ב להשקיע הסך הנ”ל בבנין על קרקע אשר אינה עושה פירות לכן חייב הרש“ב עפ”י דתוה“ק להחזיר הסך הנ”ל בלי גרעון פרוטה אחת אף גם מכיסו ורבני כולל הפרושים יפקחו בדבר לתת הסך הנ“ל על משכנתא או לקנות בהם חצר אשר תעלה פירות כראוי ובצירוף בד”צ ואפוטרופוס של המנוח יפקחו בדבר ע“צ היו”ט;

ה) אחרי כי בעוה“ר עברו ענינים רבים בעניני הת”ת וע“ח, והרש”ב הכהן אם אמנם טרח ויגע להעמיד בנינים חדרים של ת“ת, אולם לא טוב עשה שחיבר לעצמו אנשים אשר גם מהם לא הי' דעת הצבור נוחה וגם כמה טענות ותביעות שהי' לצבור בענין זה כידוע. וגם יצאו מענינים האלה מחלוקות רבות פעה”ק, וכאשר הודו בעצמם שכבד הדבר לפניהם. ולמען האמת והשלום ושיהיו קיום ועמוד חזק לתשב“ר דפעה”ק נגמר בינינו עפ“י ד”ת ונוטה שאלה השלשה גבאי ת“ת וע”ח היינו הרש“ב הכהן, והר”ל יעב“ץ ומוהר”ל הכהן לא יהיו שוב מעתה גבאים ולא יתמנו מחדש ח“ו לא אחד מהם כלל וכלל, ומחוייבים בכח התורה ובכח ב”ד יפה להוציא מתח“י כל כתבי הזכיות וכל החותמות הן מת”ת הן מהע“ח אם עוד נשאר בידם, וגם אם יבוא עוד ממון על שמותיהם מכסף תרומות הק' או על שם א' מהם חייבים למסור תומ”י לידי הגבאים החדשים שיתמנו מהצבור, ועל הצבור חל החיוב הגדול מבלי התרשלות לעשות תומ"י אסיפה ולמנות גבאים מחדש אנשי מדע. אוהבי אמת ושלום בלי שום עכוב ואיחור כלל וכלל: –

ו) בדבר השט“ח הנמצאים בידי אנשים יחידים שמגיע להם מקופת ת”ת או ע“ח אם אמנם כפי התקנה הכתובה בפנקס דת”ת שנעשה שכל השט“ח אשר ימצאו על ת”ת בלתי חתומת הרב רבי אברהם מדארהיטשין נ“י אין בו ממש וכחספא בעלמא הוא וחתמו ע”ז גם הרש“ב הכהן והר”ל יעב“ץ ובצירוף שאר הגבאים ומשגיחים דהת”ת. וגם בעת אשר החל הרש“ב להעמיד עליה על בית של הת”ת מיחו בו הגבאים באמרם כי לא נמצא בקופה די כסף על בינינים" והשיב כי מה להם בזה כי אינו מבקש מהם הוצאה ע“ז. ובכל זה למען השלום והיושר יבררו הצבור רואי חשבונות שנים או שלשה אנשי אמונה שיבררו החשבונות הדק היטב והשט”ח אשר ימצאום ע“פ הפנקס אשר באמת נכנס לקופת הת”ת וע“ח יסלקו באופן זה שמעתה מכל ההכנסות שיבאו על ת”ת וע“ח יקחו חומש לצורך תשלומין החובות הנ”ל כשיתברר ולסלק להם לאחדים צבחר צבחר קרנם מבלי הכשר ריוח מעתה. וארבעה ידות יהי' לשכירות מלמדים לתשב“ר והמסתעף אלי' וכ”ז הוא רק באופן שיקיימו הרש“ב והר”ל יעב"ץ את החיוב שיבואר באות חית. –

ז) בית העליה שנבנה על בתי ת“ת אשר קראו בשם עץ חיים אין ביד שום אדם למחות באנשים הרוצים להתפלל תפלת אנשי וותיקין בחול ובשבת ויו”ט. וביום ובלילה הרשות ללמוד שם בישיבה, ואם ימצאו אנשים שיבחרו לשכור להם מקומות בקביעות להתפלל שמה תפלת וותיקין יהי' דמי השכירות לעזר תשלומי החובות. וגם אולי האלופי וגבאי ואמרכלי דחו"ל ירצו להוסיף ולשלוח על דמי שלום חובות מה טוב ומה נעים. –

ח) הגבאים הישנים ובפרט הרש“ב והר”ל יעב“ץ מחוייבים לתת כתב בחת”י ובת“כ ובח”ח ובאו“ש שלא יחרחרו ריב ומדון מעתה הן בקדש הן בחול ולא יקלקלו ח”ו ההכנסות דתשב“ר וכדומה, וכל כסף תרומות הק' אשר יבא לידם מעתה הן על התש”בר הן על ע“ח חייבים למסור תומ”י הקומבייאלין או הצרור כסף ליד הנאמן וחטיבא מול חטיבא שהצבור ישלמו לאחדים השטח מהת“ת וע”ח כנ“ל באות ו'. וק”ו ב“ב של ק”ו שחלילה חולין הוא להם לקחת עטרה לשלוח שלוחים להרם תרומת הק‘. או להפיץ מכתבי’ שישלחו המתנדבים על שמם. הן על ת“ת הן על ע”ח, וגם על החצר אסור הוא להם בכח ב"ד יפה לשלוח שלוחים לקבץ נדבות ולסמות עיני הבריות,

ט) ובדבר הסכסוכים וטו“ת אשר הי' בין הרש”ב ור“ל יעב”ץ ור“ל כהן נדון חלוקת החצר אשר העמידו וחלקו ביניהם, הרש”ב העמיס עליו ועל שמו החצר הגדול ובפרט סכום החובות אשר קבל על עצמו לשלם. והחצר הקטן העמיסו עליהם ר“ל יעב”ץ ור“ל כהן ורי”צ יעקב סופר חלף טרחתו וקבלו עליהם לשלם החובות ורש“ב הכהן הניח חשבון בפנינו ב”ד אשר קבץ נדבות בהיותו בחו“ל ואשר אסף בעד בגורלות ובעד מכירת הבתים אשר נמכר ליחידי' בחו”ל חישב כל ההכנסה וההוצאה וחשב לו לעצמו פ“ט כ”ה למאה, ובזה רצה לנכות לו לעצמו מזה עשרת אלפים גרוש שקבל לו לעצמו בידיעת ר“ל כהן בעת שקנו החצר. וגם חשב ע”ז הכשר 1200 גרוש שהיא משנה אחת, ור“ל כהן ור”ל יעב“ץ אמרו שפסקו לו בעד טרחתו טרם לקח לו דרכו מקדש אל החו”ל רק סך ה' מאות רו“ב ובאופן ובתנאי שיקבץ כל דמי החצר ותנאי זה לא נתקיים. ורש”ב השיב שלא עשה בחו“ל ע”ד משלחיו רק בעצת גדולי מדי' ליטא ולא הראה כתב השליחות בחול, לכן בקש מהב“ד שיעריכו לו שכרו ופעו”ט בעד טרחתו, וכפי דבריו הבטיחו לו גדולי ליטא ע“ז. גם בקש לראות החשבון מהוצאות של ר”ל כהן כי שינה הרבה והרבה מאשר ציוה עליו הן בבנין הן בש“ד וגם על מגן הי' הוצאה רבה. אם על הדפסת החבצלת ערך שלשה אלפים גרוש וכדומה בכתבי עמל. ור”ל יעב“ץ טוען ג”כ שמיחה בר“ל כהן שלא יעשה הוצאות כאלה ואנחנו מה? אחרי שקלנו הדברים בפלס יען שענין החצר נעשה מדעת עצמם וגם אשר יצא מקודש לחו”ל לא הי' מדעת והסכמת יושבי עה“ק ומראש לא בסתר דברו עיני העדה ואנשי אמנה בעה”ק שלא נאה ולא יאה כל ענין החצר ובפרט אסרו בכח ב“ד לעסוק במכירת גורלות. והעבר אין וה' הטוב יכפר בעד – ולכן סלקנו ידנו מזה, אם כנים הדברים אשר גדולי ליטא החזיקו בידיו וכל אשר עשה הי' עפ”י עצת הזקנים זקני וגדולי ליטא, יעריכו המה חלקו מפעולתו הטוב ושכרו, ויקבלו החשבון מהכנסה והוצאה ואם נכון בעינים להעריכו כ“ה למאה או פחות הן מגורלות הנמכרים הן ממכירת הבתים מי ימחה בידם ואנחנו את נפשנו הצלנו גם סלקנו את ידנו מלפקח בחשבונותיהם בהפרשיות שבניהם בשגם כי כבר עשו חלוקה ביניהם. והחצר הקטן נכתב ע”ש ר“ל יעב”ץ ור“ל כהן והרי”צ יעקב סופר אין לנו עסק בו רק מה שהוא משועבד לצבור כל כוללות הפרושים היושבים פעה“ק אשר חייבים ר”ל יעב“ץ ור”ל כהן שלשה וארבעים אלף ושמנה מאות ותשעה ותשעים גרוש שורק ולרי"צ יעקב הסופר שמנה עשר אלף גרוש שורק וגם אשר חייבים ליחידים. וזולת זה יהי' להם אשר להם.

(יוד) השטרות שהיו ביד ר“ל כהן על ת”ת המה בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר ומה שתפס, כאשר יקבל כח“ח שכדין תפס אין להוציא מידו וממילא השטרות דהיינו אשר ביד הרב ר' מאיר קאמניצער נ”י ורצ“ה אוטייאנר בחת”י ר“ל יעב”ץ חל החיוב על ר“ל כהן לשלם ולפדות השטרות. ולהחזירם ליד ר”ל יעב“ץ כפי הודאות ר”ל כהן אשר באו המעות לידו, אולם הבע“ח יכולים לתבוע גם לר”ל יעב“ץ וברמ”ג ורמ" ג. –

(יא) בדבר אשר תבע הרש“ב לר”ל כהן שהכה אותו באגרוף רשע ור“ל השיב שהוא הכה אותו ג”כ על פניו, ואם באמת רע המעשה ולא נשמע כזאת בכ“ז יען שהרש”ב התחבר עמו ואך ריב ומדון בזלזולי דברים עבר ביניהם אין בידנו לפסוק רק שר“ל כהן יחוש לעצמו ולתקנת הגאונים וכידוע עד שיפייס את הרש”ב כראוי אולם אחיו הקטן ממנו צבי הכהן אשר נודע בעליל מפי ע“כ שהגדיל לעשות להכות באגרוף רשע וגם ביזה את כבוד הרש”ב ברבים בביה“מ ת”ת על לא דבר רע הוא המעשה מאד לכן דינו נפסק שלא לצרפו לשום דבר שבקדושה ושלא לעלות לנש“כ עד שיפייס את הרש”ב נ“י ברבים ויבקש מאתו סליחה ומחילה וגם יתן קנס לבקו”ח לא פחות משני מאות גרוש צא“ג על בקו”ח ואז מותר לו וגם הרש“ב כ”י יקבל היום כד"ת וכפי תקנת הקדמונים. –

את כל אלה הדברים שקלנו בפלס בלי נטיית דעת ח“ו לצד בלעדו למען האמת הצדק והשלום, והראשונות לא יזכרו ולא יפקדו רק אמת ושלום יהי' המטרה. והחיוב הנ”ל על הנתבעים וכן על התובעים לאשר ולקיים ככל אשר קיימו וקבלו עליהם בח“ח ובקגא”ס ובכח התורה ובכ“ח ב”ד יפה וד' ישפות שלומו על היושבים בעה“ק והקולות יחדלון מהיום והלאה רק אמת ושלום אהבו ובעה”ח בשלהי חדש תמוז שנת תרכ“ה לפ”ק בעה“ק ירושלם ת”ו.

נאם הק' מאיר אויערבאך מלפנים אב“ד דק”ק קאליש.

ונאם שמואל סלאנט.

ונאם משה נחמי' כהנא מחסלאוויטש.

הועתק אות באות מגוף הפסק דין שהוא בחתימת ידי הרבנים הגאונים אב“ד הגדול הנז' והשורה המוטלת אחרי שורה העשירית בצד זה היא הועתקה מתוך גוף הפס”ד אשר טעה המעתיק וחיסרה,

ולראי' באנו עה“ח בתורת עדות, יום ג' כ”ט סיון תרכ“ז לפ”ק פעה“ק ירושלם ת”ו. ־ ־

נאם יוסף בה"ר אברהם בנימין ז"ל ריבלין

ונאום יוסף שמעון ב"ר אברהם ליב שמש נ"י

 

ירושלים הבנויה    🔗

פרזות תשב ירושלם (זכריה ב. ט)

מגרשי השכונות והמוסדות מחוץ לחומת העיר    🔗

זמן קנייתם על ידי מי, ומחירם.

תרט"ז–תרץ

א) מגרש כרם משה ויהודית, הוא מגרש “שכונת שאננים” ושכונת “ימין משה” לעדת הספרדים והאשכנזים נקנה בשנת תרט“ו. מכסף עזבון מר יהודה טורא מניוארלינס ע”י האפוטרופוסים השר משה מונטיפיורי ומר גרשון קורסיט בסך אלף לירא שטרלינג. שטח המגרש 66,225 אמות מרובעות.

ב) מגרש “מחנה ישראל” לעדת המערבים, אצל ברכת מאמילא, נקנה בשנת תרכ“ח על ידי הרב ר' דוד ן' שמעון ז”ל.

ג) המגרש הראשון משכונת “נחלת שבעה” נקנה בשנת תרכ“ט על ידי שבעה החברים הראשונים: ר' מיכל כהן, ר' חיים הלוי, ר' בייניש סלאנט, ר' ליב הורביץ, ר' יואל משה בהר”מ (סלמן) ר' יוסף ריבלין, ור' יהושע ילין, מחיר כל אמה 25 פרוטות. ובהיותם כולם נתיני־חוץ רשמו את המגרש ע“ש אשתו של ר' ליב הורביץ שהיתה נתינת הארץ, מרת אלטושה (אסתר), בת הרה”ג רבי אלי' יוסף זצ"ל.

ד) המגרש הראשון משכונת “מאה שערים” במערבה צפונה הנקרא “כרם כדכוד” נקנה בשנת תרל“ד ע”י המיסד הראשון הרה“ג הרב ר' שלמה זלמן בהר”נ, ומר בן ציון ליאון וחבריהם. הכיל 25,000 אמות מרובעות במחיר 29,608 גרוש.

ה) המגרש משכונת “בתי ניסן בק” על יד שער שכם, נקנה בשנת תרל“ד ע”י ר' ניסן ב"ר ישראל בק, ויקרא למקום ההוא “רחבות משה ויהודית” –

ו) המגרש משכונת “אבן ישראל” נקנה בשנת תרל“ה במחיר שלשה גרוש האמה בהשתתפות 53 חברים כמספר “אבן” ישראל ע”י הר' יוסף ריבלין הרי"מ סלמן ר' בייניש סלאנט ור' יהושע ילין.

ז) המגרש משכונת משכנות ישראל (סמוכה לשכונת “אבן ישראל”) נקנה בשנת תרל“ו במחיר הנ”ז ע"י הרימ סלמן ר' דוד גוטמן ור' יוסף ריבלין.

ח) המגרש הראשון משכונת “מזכרת משה” ו“אהל משה” נקנה בשנת תרמ“ב במחיר 3 גרוש האמה ע”י ר' יואל משה סלמן, ר' יוסף ריבלין, ר' בייניש סלאנט ור' נטע צבי המבורגר וכו' עם חברי הועד ממכון מזכרת משה ובראשו הרה"ג ר' יחיאל מיכל פינס.

ט) המגרש משכונת “בית דוד” נקנה על ידי ר' דוד רייס מיאניווע תרל"ז והקדיש אותו ואת עשרת הבתים שבנה עליו לטובת עניים.

י) המגרש משכונת “בית יעקב” (על שם שבעים הבתים שהיה בדעת מיסדיה לבנות) נקנה בשנת תר“מ ע”י ר' משה גרף מבריינסק ור' אליעזר ליפמן מקאמיניץ.

יא) המגרש הראשון משכונת “חברת בית ישראל” ־ חמשים אלף אמות מרובעות במחירים שונים: מן 30 פרוטות עד שלשה גרוש שורוק – נקנה בחדש אדר שנת תרמ“ו ע”י הרב ר' אריה ליב ד"צ הרשלר יחד עם חברי הרחבת הבנינים בירושלם: ר' שמואל צוקרמן ור' יחזקאל מאנדלמן.

יב) המגרש מ“שכונת וויטנברג” נקנה בשנת תרמ“ה ע”י ר' משה וויטנברג בעצמו לקנין צבור.

יג) המגרש משכונת “שערי פינה” (בין מאה שערים ובין בית ישראל ) נקנה בשנת תרמ“ח על ידי חברי הרחבת הבנינים ר' מאיר שמעון ליבריכט ור' בצלאל הכהן לאפין הי”ו.

יד) המגרש הראשון משכונת “מחנה יהודה” (ע“ש המנוח ס”י יהודה נבון) נקנה מאת פרוטיגר בשנת תרמ“ז, ע”י האדון יוסף נבון ביי ושותפיו במחיר פרנק האמה.

טו) המגרש משכונת “סכת שלום” (ע"ש ה'' שלום קנסטורס) נקנה בשנת הנ“ז ע”י הנ"ז ומר שלום קנסטורם.

טז) המגרש משכונת “עיר שלום” (בתי פרילמן) נקנה בשנה הנ“ז ע”י, הנ"ז.

יז) המגרש משכונת “בית יוסף” (ע"ש מר יוסף נבון) נקנה בשנת הנ“ז ע”י הנ"ז.

המשך בחוברת הבאה.¹⁴

––––––––––

יח) המגרש משכונת “שערי צדק” נקנה בשנת תרמ“ח ע”י חברת הרחבת הבנינים, ובראשם ר' יוסף ריבלין רוח החיה בבנין השכונות.

יט) המגרש הראשון משכונת “בתי עזרת נדחים”, על יד מי השלח בעד עניי התמנים, נקנה בשנת תרמ“ט ע”י הר“ר ישראל דב פרומקין מו”ל החבצלת ויבדל לחיים, מר יוסף נבון ביי, שגם הוא נדב שמה בית.

כ) המגרש משכונת “זכרון טוביה” נקנה בשנת תר“נ ע”י ר' יוסף ריבלין, ר' משה מלצר ור' מיכל ליב כץ.

כא) המגרש הראשון משכונת “כנסת ישראל” נקנה בשנת תרנ“א – 7000 אמות במחיר פרנק וחצי האמה – ע”י מנהלי הועד הכללי: הרב ר' שמואל מוני זילברמן, ר' אלימלך פרילמן ור' יוסף ריבלין.

כב) המגרש משכונת “נחלת יעקב” (בתי כולל ווארשא) נקנה בשנת תרנ“א ע”י ר' יהושע שהתחיל לבנות שכונת “אבן יהושע” אך לא עלה בידו לבצע את מחשבתו ויקם למקנה בשנת תרנ“ז להגביר ר' יעקב טאנינווארציל, שבא באותה שנה לירושלים, וינדב גם 55000 רו”כ לבנין הבתים בעד עניי כולל ווארשא לשבת בהם מספר שנים חליפות חנם.

כג) המגרש משכונת “בתי הורדנא” (דמשק אליעזר) – 3000 אמות במחיר שני פרנק וחצי האמה – נקנה בשנת תרנ“ב ע”י הממונה הר“ר שמעון אלעזר כהנא ז”ל.

כד) המגרש משכונת “אגודת שלמה (בתי שלמה מילנר) נקנה בשנת תרנ”ב ע"י ר' שלמה מילנר.

כה) המגרש משכונת “בתי פליטי רוסיה” (אהלי שמחה) ו“בתי כולל ווילנא” (בית אברהם) נקנה בשנת תרנ“ג ע”י הר"ר יעקב בלומנטל.

כו) המגרש משכונת “בתי כולל מינסק” (על יד כנסת ישראל ) נקנה בשנת תרנ“ז במחיר 6 גרוש האמה, ע”י הרב הגאון רבי אפרים בנימין הויכשטין רב דקאמינקא הר' אריה ליב הכהן והר' שלמה זלמן פרוש, ממוני כולל מינסק.

כז) המגרש של שכונת “בתי ברוידא” – 5000 אמות במחיר שני פרנק האמה – נקנה בשנת תרס“ב מכסף נדבת הר”ר יעקב ברוידא מווארשא, ע“י הר”ר שרגא פייביל יעקבזון ז“ל ויבדל לחיים הר”ר נפתלי צבי פרוש נ"י.

כח) מגרש שכונת “נחלת צדוק” (בדרך העולה לכפר מצלביה) נקנה בשנת תרס“ח ע”י מר אלברט ענתבי בשם חברת יקא בפאריז, שטח הקרקע 30,000 אמות מרבעות.

כט) המגרש משכונת “שערי חסד” 75,000 אמות, במחיר 1 פרנק האמה – נקנה בש' תרס“ט ע”י מנהלי “שכונת שערי חסד וגמילות חסדים הכללי”: הרב הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד הי“ו, הרב ר' אריה ליב דץ ז”ל, הר“ר יואל משה סלמן ז”ל ויבדלו לחיים הר“ר דוב אפשטיין הר”ר שמואל זאוויל שפיצר, והר"ר נפתלי צבי פרוש היו'.

ל) המגרש הראשון משכונת “זכרון משה” – 48,426 אמות, מששה עד ארבע עשר גרוש האמה – נקנה בשנת תרס“ה ע”י הועד למזכרת השר משה מונטיפיורי ביד בא כחו מר דוד ילין, בואמצעות ועד חברת זכרון משה אז, ( רבי יחיאל מיכל פינס, מר יוסף אלישר, מר נחום נתינזון, מר מלכיאל מני, מר ישעיה פרס היו‘, הר’ נחום לעווי, והר' יוסף זיוו ז"ל.

לא) המגרש הראשון משכונת “בתי ארנשטיין” – 9000 אמות במחיר 6 פרנק האמה – נקנה מכסף הנדיב ר' דב ארינשטיין שבנה גם הבתים לטובת עניי כולל וואהלין ע“י הממונים הר' דוד פיינשטיין ז”ל ויבדל לחיים הר' נחום יפה הי"ו.

המשך בחוברת הבאה.

העשרה הראשׁונים שבאו לגור בסִכון־נפש בשכונת “מאה שערים” בשנת תרל"ה    🔗

כמו “שבעת הגבורים”, אמיצי הלב, מהשכונה הראשונה “נחלת שבעה”, כן גם ה“עשרה הראשונים” משכונת “מאה שערים” ראוים המה להרשם בספר ההיסטוריה של הישוב החדש בכל כבוד ויקר:

ר' יעקב שרהזאן, ר' אהרן העשיל שו“ב, ר' ישראל שמעון שיין אזולאי ר' יחיאל מן, ר' גדליהו בֶקר, ר' אברהם בהרב ר' נחום, ר' חיים סלמן, ר' אהרן שמש ר' יחיאל הֶקר, ר' ירוחם מו”ח.

“בימים ההם, והשכונות טרם תהיינה מחוץ לחומות העיר העתיקה. אפילו בתי הקונסולים של הממשלות הזרות, שקבעו ישיבתם בירושלם משנת תקצ”ט היו רק לפנים מן החומה. שערי העיר היו ננעלים לילה לילה, וכן ביום הששי בצהרים בעת התאסף הישמעאלים אל מסגד עומר להתפלל. מחוץ־לחומה נחשב למקום סכנה, מקום לסטים. כל הישוב היהודי הצעיר הצטמצם בקרן הזיות הדרומית שבתוך החומות של ירושלם העתיקה וגם אחרי שהתרבה הישוב ע“י תולָדות ועולים חדשים, וצר המקום לבלתי הכיל עוד, לא ההינו היהודים להרחיב מושבם בלתי אם עד הרחוב הידוע עד היום הזה בשם “הרחוב החברוני”, הסמוך לרובע היהודים. בכל אפן נחשבה היציאה מן העיר למעשה רב. וכי יצא איש ויתנה וישיח בו כל העם. או “משלח” (“שד”ר") כי יסע לחו”ל או ליפו להביא את כספי “החלוקה” של רמבה“נ, ולווהו כל תושבי העיר היהודים בתפים ובמחולות עד לשער העיר, ואמיץ הלב ילוהו עוד כברת ארץ קטנה, אך לא יוסיף, מכאן ואילך יסע לו השד”ר בלוית השכירים השומרים לראשו" (י. י. ריבלין בראשון ממאמריו “יסוד השכונות הראשונות בירושלים” – חדשות מהארץ –).

בספר־היסוד לשכונת מאה שערים אנו מוצאים הדברים הבאים לקמן:

“כאשר הונח אבן הפינה על הבית המדרש הזה ביום ט' כסליו, ורבים וכן גדולי ירושלם אשר מתחילה בהוסד החברה מאה שערים היו מחרישים ומשתאים היצליח ה' את מעשה החברה, בהיות הדבר נגד השכל ונגד הטבע, עתה כאשר עיניהם ראו עשרים בתים בנוים על תילם, והחברים המתנדבים בחרו לנפשם לצאת להתישב בהן בראשונה הם יושבים באהבה ושמחה ורוב שלום בחדות הבונה ירושלם כי זכו לזאת בגלות המר הזה טרם ביאת משיח בן דוד, ואשר זאת היתה למשא על היושבים כי תכף בתחלת הלילה היו צריכים לסגור החלונות והדלתות מכל בית עד אור הבוקר מפחד הנחשים והעקרבים ומאימת הזאבין וחיות משונים¹⁵ כי המקום ההוא היה חרב ושמם ולא פנה אדם לשם מזמן חורבן בית המקדש עד העת והזמן הזה. ועתה בראותם כי בעזר ה' דרך החברה צלחה וגם יונח אבן פינה לבנין ביהמ”ד הנ“ל, אז אשרו וקיימו כולם יחד כי מאת ה' היתה זאת, ועדת ישראל בעה”ק ירושלם היתה צהלה ושמחה. וכל גאוני וגדולי ונכבדי העיר והמון רב יצאו היום הזה כולם השדה אל המקום ההוא, והרב הגאון הגדול עטרת ישראל מוהר“ר מאיר אויערבאך זצ”ל מחבר ס' “אמרי בינה” עמד בראש הנאספים האלה בלב מלא שמחה וגיל, כאילו זכה בעיניו לראות התחלת בנין ירושלם, ויבקש לכתוב על הספר את שמות החברים הראשונים אשר התנדבו להתישב בראשונה, וישם את הספר תוך בקבוק זכוכית, וישימהו תוך האבן לזכרון נצח. ואחרי כן בידו הקדושה ירה אבן הפינה, וכל העם הריעו תרועת שמחה והלל לה'!…"

אחד מעשרה הראשונים בשכונת מאה שערים

הר' ישראל שמעון שיין־אזולאי ז"ל

נלב“ע כג אייר תר”פ

 

זכרונות מזקני בעלי הישוב הישן־החדש    🔗

בזה נפרסם סריה של זכרונות מזקני בעלי הישוב הישן – החדש הספונים בזכרונות ועובדות חשובות, ויודעים מה לספר, – וטוב מראה עינים מהלך נפש.

א. מזכרונותי    🔗

רוצה אני בזה למסור עובדא אופינית בקשר עם קנית קרקע בעה"ק ירושלים היכולה לצין את הלך–הרוח אצל זקני ירושלים ובוניה בדור שחלף.

היה זה לפני ארבעים שנה בערך. הייתי אז קבלן של עבודות שונות בבנינים הידועים כיום בשם “מגרש הרוסים”. הרוסים בנו אז במרץ רב והקימו בנינים רבים כגון הבנין הגדול הנקרא ברוסית " פאלסטינסקה אבשעסטבו" שבו נמצא כיום “משרד הבריאות”, כמו כן הבנין הנמצא בדרך המובילה לשער שכם “ראסקאפקע” ברוסית. הבנין במגדל־טור וכו'. בכל הבנינים האלה הוצאתי לפועל עבודות מרובות בצורה של קבלנות. את העבודות אפשר היה לקבל ע"י הקונסולריה הרוסית.

והנה ביום אחד, בהמצאי בקונסרליה הרוסית, פגשתי בהרה“ג הרב ר' זלמן בה”ר נחום זצ“ל מיסדן של השכונות “מאה שערים”, “בית ישראל” ועוד, אגב שיחה שהתנהלה בינינו בקשר עם הנחוצות לקנית קרקעות בירושלים לשם בנין ישובים נוספים, לוקח הרב ר' זלמן ב”ר נחום זצ"ל את ידי פונה אלי באלה הדברים:

“שמע נא ר' שאול, הוראה אתה את כל הקרקע של מגרש הרוסים? כל זה היה בידי. בידי ממש. וכך היה הדבר: לפני 45 שנה בערך עלה רעיון במוחי לקנות את הקרקע הזאת. וכה עשיתי. גמרתי עם המחיר 25000 גרוש דהיינו 250 נפוליון זהב. נתתי 5000 גרוש שהם 50 נפוליון זהב דמי־קדימה והקניה נעשתה, בשמחה רבה מהרתי להודיע את הבשורה להרב הגאון מקאליש. למשמע דברי תפש הרב את ראשו בידיו וגער בי: ר' זלמן מה עשית? היכן קנית קרקע? מי ילך לבנות במקום רחוק זה? אללי, 250 נפוליוןזהב הלכו לטמיון! ־, תאר לך, ר' שאול, מה הרגשתי ברגעים ההם. מה היה עלי לעשות? חפשתי דרך להחל מהקניה. ו”לאשרי" מצאתי קונה נוצרי שירשירי ששלם לי את ה 5000 גרוש דמי־קדימה והקניה עברה לידו. הודתי לאל שנפטרתי מהקניה בלי הפסד. מהרתי להודיע זאת להרב הגאון מקאליש ששמח מאד שהקניה בטלה וש“ממון ישראל לא עבר לידי גויים”. ושירשירי זה נסע לרוסיה ומכר את הקרקע לממשלה בעשרות אלפים נפוליונים ועשה עושר רב. ועכשיו הגידה ר' שאול, מה רב הצער למראה הקרקע היקרה הזאת שהיתה בידינו ועברה לידי גויים. עושר כזה! רכוש שאין ערוך לו! חבל."

ר' זלמן זצ"ל דמר את דבריו ואנחה כבדה התפרצה מפיו.

ובכל זמן שאני עובר בדרכי את “מגרש הרוסים” נזכר אני בעובדא המעציבה שרכוש רב זה היה בידינו – ונשמט. ונזכר אנכי בכאבו של הרה"ג ר' זלמן כששח לי בדבר הזה.

250 נפוליון זהב! סכום פעוט זה עבור קרקע שאין ערוך לה! ואז, שמחו שהקניה נתבטלה ולא היה הפסד ממון. – והם, הצרפתים, הרוסים, היונים, האיטלקים, הפרסים וכו' לא פסקו מלקנות קרקעות בלא־מחיר. בנינים – ארמונות בנו לתפארת. ואנו? לדאבון־לב לא השתמשנו בהזדמנות הנפלאה שהיתה כשקנו אמה בגרוש ואף גם בפחות מזה. (אם זכרוני אינו מטעני, קנו אחינו הבוכרים את הקרקע שעליה בנויה עכשיו שכונתם בחצי גרוש או בגרוש האמה!) לא חשבו על העתיד. ואלה האנשים הכשרים כהר“ג ר' זלמן ב”ר נחום, שמסרו את נפשם עבור הרעיון של קנית קרקע ־ דלים היו המקורות שממנו יכלו לקבל את האמצעים הדרושים.

וזאת עלינו לזכור לתמיד. כמו שאנו עכשיו מצטערים על שלא השתמשנו בהזדמנות המצוינת שהיתה לנו בעבר ולא קנינו קרקע די־הצורך – כך נצטער אולי בעוד 50 שנה. פתגם ישנו האומר “לקרקע אין מחיר”. קרקע לא תסולא בכסף. והמטרה הכי עקרית ואולי העקרית בהא הידיעה במטרתנו לבנות את ארצנו היא: קרקע. קרקע – באיזה מחיר שהוא!

שאול לוי

 

חכם בית אל חביב־אללה או: התפלה על יד כותל המערבי    🔗

ארשיד פשה, המושל בירושלים בתקופה הראשונה היה גבור ונאור. הוא הוא שהשקיט את המרד הגדול בחברון מלפני כששים ושבע שנים, והפיל חתיתו על כל הסביבה. וכמו בחברון כן גם בירושלים נתן צו, שלא יראה ולא ימצא בשום בית ערבי קנה־רובה, חרב וחנית. אסור היה לפלחים לצאת ולבוא עם המקלות הגדולים אשר בידם. וכרוז יצא מלפניו, שכל אחד ואחד “כישמעאלי כפרנג’י, אל יצא בלילה שעה וחצי אחרי שקיעת החמה בלא פנס”. שנים רבות אחרי כן השתמשו התושבים בפנסים. אם איש אחד עבר ברחוב במקרה, בלא פנס היה נתפס לתפיסה, גם האפנדים לא היו מעיזים לצאת בלא פנס, והמשרתים הכושים היו מוליכים את הפנס על ידם. ובלילי שבת היו משמשים בהם אחינו היהודים בעלי המשמרים מסח.

אורשיד פשה זה היה כמעט הראשון, שדאג לטהרת העיר ונקיונה ויתן צו שכל אחד ואחד מבעלי הבתים והחצרות צריך לדאג לנקיון החיצוני, לטאטאם ולהרביצם במים. מטאטאים רשמיים לא היו עוד בעיר, כי גם עיריה רשמית לא היתה עדנה. המושל בעצמו בלוית אנשי צבא היה עובר ברחובות גם ביום וגם בלילה לשמור על השקט ועל הנקיון.

מקרה אחד הביא אותו להיות אוהב ישראל, מוקיר ומעריץ את כל קדשיו: בת אחת היתה למושל, פטומה שמה, יפה וחכמה, ובהיותה ארוסה לבנו של המופתי עבדיל קדיר, חלתה. מחלת הטיפוס גברה עליה בעצם תקפה, והרופאים אמרו נואש לחייה. לא הועילה כל תפילה, כל תחינה של השיכים, המואזינים, העולמים והדרוישים, וירב בבית המושל תאניה ואניה. בשכנתו גרה אשה יהודית, אישה גדולה, סיניורה מלכה די חזן – אחת המשפחות העתיקות בדמשק, המתיחסת לבית דוד המלך – ותגש אל המושל ותאמר: " אחלי, אדוני, לפני הרב המקובל בבית־אל, אז תרפא. המושל שמע והבין אותה, וישלח בין־באשי, (שר אלף) עם מכתב לרב המקובל באסם אללה אל רחמן אל רחים (בשם אלקים הרחמן והרחום) כי יעריך תפלה מיוחדת אל ה' על יד “כותל המערבי” לרפואת בתו היחידה פטומא הנולדה מחסנא בתו של עלי בן סלח, בן מחמוד, בן עבדאללה וכו':

מחצות הלילה עד עלות השחר נערכה התפלה של רבני בית־אל וגם מלכה פרשה ידיה אל השמים. בבוקר מצאו בה הרופאים שנוי לטובה, למחרתו הופיע המושל בלוית שריו אל בית הרב מבית־אל, הרכין ראשו לפניו ויאמר: הנה ידעתי, כי אין אלקים בכל הארץ כי אם בישראל, מצב בתי הוטב ועתה קבל נא תודתי בעד טרחתך ותפלתך, וקחה נא ברכה מאתי. והגיש לו מאה לירות טורקית. הרב לא קבל את הכסף, ויפצר לקחת וימאן. המושל נפרד ממנו בהבעת תודה וברכה על גדלו ועל עדינותו, על יראתו ועל חסידותו ועל נקיון כפיו.

ביום הששי בצהרים, בזמן תפלת הישמעלים במסגד עומר, על הר הבית, עלה השיך הגדול והכריז בשם המושל: לא אללה אלא אללה, וחכם בית־אל חביב אללה!

 

מכתב מיוחד מהפרופסור דר' נחום סלושץ    🔗

בהרב הגאון רבי דוד שלמה סלושץ זצ"ל.

חבה יתירה ישנה לי לרבי נחום סלושץ, הן מצד עבודתו הספרותית והן מצד עבודתו הארכילוגית בחפירותיו ובתגליותיו בארץ ישראל ובגליל, ולמרות מה שהחלטתי לבלי לפרסם עוד שום מכתבי תהלה לא “מכתבי הרבנים” ולא מכתבי “החכמים והסופרים” שאין לי משניהם אפילו קבא דמוריקא בעד המסדרים והמדפיסים. הנני מפרסם המכתב הזה ברצון גדול, מפני חבה־כפולה שיש לי לזכרון מר אביו הרב הגאון החובב, והציוני האמתי רבי דוד שלמה סלושץ זצ"ל, רב ועסקן צבורי באודיסה.

בהיותי בצותא חדא כעשרים שנה עם מורי ורבי הרה“ג ר' יחיאל מיכל פינס ז”ל הכרתיו ברוחניותו בגאונותו, ובחבתו הנאמנה לעמנו וארצנו, בהיותו מראשוני חובבי ציון ומחברי הועד הפלשתינאי־האדוסאי בא תמיד בחליפת מכתבים עם הרי"מ פינס ועיני ראו חזות הכל, ולכן נעים לי גם חזון נחום:

ירושלים, תשרי – תר"ץ

אדוני החכם וסופר בעל אסופות ציון המצוין שלום וברכה!

בתור חוקר וקורא הדורות אני מתחקה במשך השנים האחרונות אחרי עבודתו המצוינת בידיעת המקומות הקדושים לדורות האחרונים שאדוני ממשיך בשקידה ובחריצות שאין מועף להם. אשרי בני הדורות הבאים אחרנו אשר יזכו להנות מן המוכן ולמצא את זכרונות דורותינו ערוכים ומסודרים לפניהם בטוב טעם ודעת. ולמי עלינו להודות על רוב טובה זו שהשפעת עלינו אם לא לאדוני רב הפעלים מקבצאל אשר טרח והעתיק אצר וחתם את התעודות בששת חלקי ספר “אבני זכרון”? וגם לעת כזאת מצאתי בהם חפץ ותועלת מרובה, וביחוד הוא ראוי להכרת תודה על שלא נמנע להעתיק ולבור את הטכסטים הקדומים המועטים שנשארו לפליטה משני הזמן הטורפות בבניני ירושלים ועל קבריה ושעד עתה לא נודעו לקהל בצורה הנאותה והמתאימה.

יקבל נא יחד עם רגשי־תודתי על התשורה היפה שהואיל לשלוח לי גם את ברכתי לשנה החדשה – ואני תפלה שיוסיף להעניק לנו ממיטב שיָרי זכרונותינו המפוזרים והמשובשים ברובם המצפים ליד חרוצים שיוציאם מאפילה לאורה וממעות למתוקן כי זכות הרבים תלויה בו ובהם.

ד"ר נחום סלושץ

יצאו ויוצאים לאור:

זכרון לחובבים הראשונים. מכתבים מארץ ישראל.

אבני זכרון. ניר לבית הלוי.

מגנזי ירושלם. שלש כתובות הבאות כאחת.

בנות ציון וירושלם. חיי הקראים בירושלים.

תעודות הסטוריות. מגנזי העבר.

החרש והמסגר בירושלם. חללי בת עמי.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

הולך ונדפס

אלבום ירושלמי – ארצי ישראלי

קבץ־תמונות מבעלי הישוב הישן־החדש וילידי הארץ

רבנים, חכמים וסופרים, אומנים, עסקני־הצבור ומוסדות הצבורים בא"י.

החפץ בזה ובכל כיוצא בזה לפנות אל המו"ל: פנחס בן צבי גראייבסקי

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

 

הקברנים הראשׁונים בירושׁלים    🔗

ר' יצחק ב“ר יהודא קליין ז”ל

עלה לאה“ק בשנת תקצ”ח

ונפטר כ“ב שבט תרנ”ד

57 שנה עבד עבודתו בבית מועד לכל חי

ר' צבי ב“ר מרדכי שניצר ז”ל

יליד ירושלם

נלב“ע ט”ז סיון תרס"א

(עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ד–ו).

––––––––––

בשנת תרט"ז נתפרדו האשכנזים מעד הספרדים מעניני “בית עלמין” ויקנו למו נחלת שדה לעצמם, במעלה הר הזיתים לבית מועד לכל חי.

המגרש הראשון נקנה ע“י הרה”ג ר' ישעי' ברדקי ז"ל מכסף נדבת מ' דבורה פאלאק.

בפנקס “חברה־קדישה” לכוללות האשכנזים רשום בסוף שנ' תרט“ז: “עד הלום היינו האשכנזים תחת צל הספרדים. ומהיום והלאה נתפרדנו מהספרדים וקנינו שדה אחוזה לבדנה, ונתיסדה בינינו חברה קדישא מאשכנזים עם כל עוסקי גמ”ח של אמת, ועתה ירשם שמות הנעדרים נוחי נפש האחוזה החדשה מתחלת שנת תרט”ז והלאה. יבולע המות לנצח ומחה ד' דמעה מעכ"פ.

הראשון ל“בית הקברות”הזה הי' הרב הזקן מ' משה הרדאקר ב“ר אהרן. ועל “המצבה” שלו חקוק לזכרון: “והוא היה הראשון שנתעסקו בו האשכנזים” נלב”ע ד' לח' תשרי התרט"ז.

הובא לקברות בליל מוצאי ש"ק בכבוד גדול; כל בני האשכנזים וכל גדוליהם יצאו אז ללותו אל בית עולמו.