את לבלובן הגדול של השירה והפרוזה שלנו בראשית המאה ציינה הבקורת העברית לעתים קרובות. בכל זאת עוד טעון חזיון מוּפלא זה השלמה. לעומת אבות ספרותנו, מניחי היסוד, שהרבו להשפיע גם כיוצרים גם כמחנכים לאומיים, השפיעה ספרות צעירה זו על עיצוב האדם. ואנשי העליה השניה קלטו בלי ספק את הרוּח האביבית הזאת בצאתם לקראת שמש ולקראת עמל. טרם הוטעם במידה מספקת מה שהביאה חבורה צעירה זו, שהטילה רעננות חדשה בחיינו גם כשהובלט כל חוסר־הישע של הדור, שעמד נבוך וטרם ידע לאן יפנה. המשוררים החדשים הרעישוּ אחרת, אף כשהיו מוצקים פחות מרבותיהם. נעוּרים ובגרות התמזגו בצמאון החיים הגדול שפיעם את יצירתם. הם היו ממשיכים הוגנים לאלה שקדמו להם.

ב. כצנלסון, שהציע לפני לתת ל“עם עובד” את הספרים “בני דור”, עמד על כך, שאפתח במסַפרים, הואיל והם, לדעתו, זקוקים להארה נוספת; וכיון שהיו מוכנות בידי כמה מַסוֹת על מסַפּרינו החדשים, הסכמתי שהספר הראשון יהיה מוקדש, בניגוד למקוּבל, לא למשוררים, כי אם ליוצרי הסיפור החדש. אבל אותה שעה עדיין הייתי עומד בתחום הראשונים, ביניהם רבותי המובהקים, שאותם חפצתי להציג לפני הדור בכל שיעור קומתם. וכיון שגם את בני הדור, שאותם אין הקוראים מכירים הכרה של ממש, חפצתי להראות במלוא דמותם, דחיתי את פרסום הספר עד שאביא לידי גמר את ההערכה עליהם – ביחוד של יצירותיהם החדשות. לא היתה מעניני כאן הערכה שאינה מקיפה את כל פעולת היוצר, וכדוגמת ברנר התרכזתי גם באלה, שכבר טיפלתי בהם קודם. אבל תוך כדי עריכת הספר והדפסתו התמוטטה בריאוּתי והייתי אנוס, לצערי, לפרסם חלק מן החומר כנתינתו בזמנו ולדחות כמה פרקי־מילוּאים לספר, אשר בו יפורסמו יתר מאמרי על מסַפּרינוּ.

חשון, תשי"ב.

י. פ.