העץ הטה ראשו וילחש אל המעין העובר על ידו, לאמר: קִנֵאתי בך, בְּרוּך־אלהים, כי תַזִיל שפעת מימיך יום יום לברכה בקרב הארץ. ואני אך לתקופות אבַכּר פריי וכרבוֹת עצבוני והֵרוֹני כן ימעטו ימי מְלֵאָתִי, וכי אתפרק את עֶדְיִי, את הַמְלֵאָה, ושַׁבתי והייתי כדבר אין חֵפץ בו גם לי גם לאחרים.
והמעין הָמה לו לאִטוֹ ויאמר: קנאתי בך, עץ־פרי, כי פריך מאכל־תאוה לרבים ובעוד לא בָשֵׁל כלו ובעוד איננו בכפם יבלעוהו, כי תאוה נהיה אחרי תוחלת ממֻשכה תערב לנפש. ואני בתתי מימי יום יום ובטרם ידרשו אֶמָצא להם – אֵקַל בעיני העם ואהיה להם למשל לכל דבר זולל ונִקלה, לאמר: כמֹהו כמים…
וישמע הזמיר את שיחתם ויאמר: קנאתי בכם, כי אתם נָתֹן תתנו דברי־חֵפץ לרבים, אלה יאכלו פרי העץ לרעָבם ואלה ישתו מי המעין לצמָאם; ואנכי מה? רק הגֹה אהגה בגרוני לא לשׂבע ולא לרוָיה – ואין שומע ואין מקשיב, כי אכן כבר הסכינו עם שירתי.
ויענו ויאמרו יחדו העץ והמעין: שלך רב משלנו – וכֹה תהגה וכה תוסיף! כל שפעת פריֵנו ומימֵינו אין דֵי שַלֵם גמול שירה אחת; לחם שמים היא, לא יערכנה מאכל ומשתה!