(קומדיה)
מערכה ראשונה 🔗
הנפשות:
לייזר – מי שהיה סוכן אמיד; עכשיו בעליו של בית־מלאכה לסנדלרות עם 2־3 מכונות. רק לפני זמן מועט בא מעיר־שׂדה; מעט מכסיף. תנועות כשל בר־אבהן ובר־אוריין.
טריינה – אשתו, צעירה במקצת ממנו, מתקדמת יותר בדעותיה, חולנית.
חנה – בתם. נערה כבת שש־עשׂרה–שבע־עשׂרה, מעט מפונקת, קלת־דעת.
יוסל – פועל, מעירו של לייזר.
גבריאל – אברך מחובשי בית־המדרש. רק לפני זמן מועט נמשך אל תנועת הפועלים. במערכה הראשונה עודו לבוש ארוכות.
פועלים – בבית–מלאכה של לייזר.
פועלת – עובדת בסריגת־גרבים.
חנוָנית – מחנות־המכולת.
המקום והזמן: בבית־המלאכה של לייזר, ואַרשה, 1905.
הבימה:
בית המלאכה. – פתחים: מימין – אל חדר־הדיוּר; משׂמאל – אל הפרוזדור. בדלת הפרוזדור מוּתקן פעמון. יום סתיו; שעת הצהרים.
(המסך עולה. בית־המלאכה – ריק. פעמון הפרוזדור משמיע קולו, יוסל נכנס).
לייזר (מופיע על הסף של חדר־הדיוּר. לאחר הצצה אל שעון־הקיר): אתה, יוסל? תיכף, רק אברך ברכת המזון… אתה התכונן בינתים (חוזר ונסוג).
יוסל (יושב אל שולחן־העבודה. מרכין את ראשו ומשעינו על־גבי ידיו).
חנה (מתוך החדר, מזמרת למחצה):
הָיֹה הָיָה פַּעַם מֶלֶךְ
(כבר על הסף)
וְלוֹ מַלְכָּה הָיָתָה –
(בחדר, אל יוסל) מה יש? (נגשת קרוב יותר) כל ספינותיך טבעו בים? (מסירה את ידו מאצל ראשו; מתוך השתתפות) קבּלת מכתב רע מן הבית? אמא זקוקה לכסף?
יוסל (ברוגז): לא…
חנה: סוד הוא? – – אין הוא יכול לומר לי?
יוסל: “הוא”?
חנה: כשיש סודות…
יוֹסל: להיכן זה נעלמת נערה כל יום לאחר הצהרים? כל יום ויום לכמה שעות…
חנה (בחיוך נוגה): אני מטיילת…
יוֹסל (באי־אמוּן): כל יום ויום?
חנה (פונה מעליו למחצה): כשהרופא מצווה…
יוֹסל (קם ממקומו): אַת, חלילה, לא בקו הבריאות?
חנה: אַי.
יוֹסל (נגש אליה): סוד הוא? – – (בנעימתה שלה הקודמת): אין היא יכולה לומַר לי?
חנה (משפילה את עפעפיה): אני לומדת לעבוד על מכונה לסריגת גרבים – – (בלחישה חשאית) אצלנו המצב מאד לא טוב… כל התכשיטים נתּנו במשכון…
יוֹסל: ודבר זה סוד הוא? הרי על־כך על הגג הדרורים מזמרות מזמורים…
חנה: אבא רוצה, שהדבר יהיה בסוד. זה עלול להזיק למעט האשראי שנשאר עוד… והוא מתבייש. הרי אתה יודע, מי ומה הוא מבית־אבא שלו…
יוֹסל (נאנח): סכום נאה של כסף הביא והפסיד (הפסקה).
חנה (בערמומיות): ויש בזה משום חסרון לגבי שדוּך גם־כן – – – אומר אבא…
יוֹסל (רוגש): ו“היא” מה אומרת?
חנה: “היא” – – וכי יודעת אני? – – (הולכת אל הפרוזדור, חוזרת) אך זכור, יוסל, שום אדם אינו צריך לדעת, מה המצב אצלנו… צבוט הלחי והמנע מבּכי…
לייזר (בא ועומד על הסף, משתומם).
חנה: שלום!
יוסל: אני אלַווה אותך (שניהם יוצאים מהר).
לייזר (מתעורר מקול הפעמון, קורא): טריינה, טריינה!
טריינה (מופיעה מצד חדר־הדיוּר, מנגבת את ידיה הרטובות בסינור): מה יש כאן?
לייזר: הוא הלך ללַוות אותה!
טריינה: את מי?
לייזר: את בתך שלך.
טריינה: מי?
לייזר: הקבצן הזה!
טריינה (נרגעת): יוֹסל שלך?
לייזר: שלי? – אצלי בבית לא היה זוכה את מגפי שלי לצחצח…
טריינה: מילא, מילא, הוא שווה הרבה, היחוּס שלך – כאן ואַרשה… כדאי היה, שתתרגל כבר. (בסקוּר־עין על בית־המלאכה הריק) מוטב שתתן דעתך על המפרנסים שלך! כמה כבר השעה?
לייזר (לאחר הצצה אל השעון): כשאסור לדבר דבּוּר כלשהו… מיד משליכים לך את הגט לרגלים – אצל השכן כבר שובתים – – –
(הפעמון)
טריינה: אל תדבר בקול רם כל־כך – –
הפועל הראשון (נכנס): שלום!
לייזר: למה כל־כך מאוחר מארוחת־הצהרים?
טריינה: הרי הוא עדיין לא היה היום, אינך יודע?
הפועל הראשון: הילד שלי נחלה!
טריינה (נפחדת, בהשתתפות): מה יש לו?
לייזר (באי־אמון): הילד – –
הפועל הראשון: יודע אני? הרופא של החברה אומר משהו? בא כמו רוח־סערה… מתחבט לכאן ולכאן… צועק “הלשון!” – תופס את הילד המפרפר בגרגרת – ממשש בדופק, הילד נקרע מבכי… ורוצה מיד לרשום… כלי־הכתיבה – אומר הוא – חזיריים… (משנה את הנעימה) חום יש לו – והריני יושב על־ידו.
לייזר: ואשתך?
טריינה: הרי הוא, לא־עליכם, אלמן… תמיד הוא משאיר אותו אצל שכנה…
הפועל הראשון: באתי לבקש כמה גרוֹשין.
טריינה (פונה אל לייזר): מצא את השעה הנכונה… לך וקח ממישהו גמילות־חסד! (אל הפועל): אבל, חס ושלום, סכנה אָין?
(הפעמון)
חנה (נכנסת בסערה): אבא, אמא, איזה צעיר זר עומד בחצר. הוא מסתודד עם הפועלים, מסית אותם למשהו.
(תנועה ואי־מנוחה)
לייזר: ואת יוסל היכן השארת?
חנה (זעופה): הם קראו אותו אליהם… (אל האֵם) אמא, הוא לבוש במין חאַלאַט"ל, והעוָיות מכוערות יש לו, הוא מגוחך כל־כך – אבל קול יש לו, ועינים! – –
(הפעמון)
(נכנסים גבריאל ומאחוריו יוֹסל ופועלים אחרים).
חנה (מושכת את האֵם בסינור): אַתּ רואה – זה הוא!
גבריאל (מתקדם ונכנס): שלום!
לייזר (בשוויון־נפש מעושׂה): שלום וברכה! מה רצונו של יהודי?…
גבריאל: אתה הוא בעל־הבית? שמך, נדמה לי, רב…
חנה (מסייעת עמו): ר' לייזר…
לייזר: אני. אני…
גבריאל: ובאתי אני להודיע לך, רב – – –
לייזר: “רב לייזר”… כי מה?
גבריאל: כי שובתים אצלך!…
טריינה (צונחת על הכסא): עוד זה הייתי חסרה!
לייזר: וּ – מפני – מה?
הפועל הראשון: מזלו הרע של ילדי!
גבריאל: הדבר תלוי בך! אם רוצה אתה עבודה – חייב אתה לתת שנים־עשׂר אחוזים הוספה ויום־עבודה של תשע שעות.
לייזר: אני עובד שש־עשׂרה, שמונה־עשׂרה, עשׂרים – לפי הצורך…
טריינה (יחד עם הקודם): הוספה!
הפועל הראשון: אבוּד הילד שלי!
גבריאל: כך מוכרח להיות!
לייזר (בקרירות, בלגלוג מעוּשׂה): על־פי פקודתו של מי?
גבריאל: של הצעֶ־קאַ!
(הפסקה)
חנה (אל האֵם): אַתּ שומעת איזה קול?
לייזר (מדוכדך, חוזר): שנים־עשׂר אחוזים הוספה… תשע שעות עבודה ליום…
גבריאל (בחוּמרה): ושעה לארוחת־הצהרים!
טריינה (אל הפועלים): אבל, הרי אתם יהודים… בני רחמנים… והרי יש לכם שׂכל – – (נגשת אל שולחן קטן, פותחת פנקסים) הנה, הביטו! ראו את החשבונות! ראו אִם נשאר לנו לחם כדי שׂוֹבע…
לייזר (אל עצמו): אני אינני לוקח לעצמי שעה לארוחת־הצהרים…
גבריאל (סוגר את הפנקסים): לא צריך. (בצווּי) כך מוכרח להיות!
לייזר (חוזר אחריו מוּכנית): כך מוכרח להיות.
הפועל הראשון: שלושים ותשע מעלות חום…
טריינה: אבל, הרי חייבים לעשׂות גם את חשבוננו אנו!
לייזר: הפורעניות באות כסדרן בזו אחר זו: פרעות… פשיטות־רגל… שביתות…
טריינה: אבל כמה צריך להשאר לנו? הרי הסכּוּן שלנו הוא, הסחורה שלנו היא.
גבריאל: מי זה מבקש מידכם, לסַכּן על חשבוננו אנו? והסחורה – שלכם היא? אַתּ היא זאת, שפשטת את עורו של השור בידיך שלָך…
טריינה (מסתירה במהירות את הידים מאחוריה)
גבריאל (מחייך): ואַתּ בירסת בבית־הבורסקי… ואַתּ חתּכת לחתיכות…
טריינה: אבל הכלים, המכונות, כל־כך הרבה דמים השקענו.
גבריאל (נוטל פטיש מעל השולחן): הנה זה, עשׂוי עץ וברזל; אַתּ היא שחצבת את את הרגבים ועשׂית ברזל וחישלת את הברזל? – הַא? ועץ ביער אַתּ היא שכּרתּ… וניסרת, וחתּכתּ… ועשׂית את הקת? שוב אַתּ מסתירה את הידים שלך, גברת? (קם ממקומו) אבל, די… שלושה ימים זמן לשקוּל־דעת נותנים לכם. (מתבונן על סביבותיו) איזה יום היום?
חנה (שלא גרעה מעליו עין, פולטת שלא במחשבה תחילה): יום שלישי.
גבריאל (סוקר אותה במבט חטוף): היום הזה אינו נכנס בחשבון. אם־כן: יום רביעי, יום חמישי, יום ששי… נוּ (פונה אל טריינה) ביום ראשון בבוקר באים אליכם לקבל תשובה.
הפועל הראשון (תופס לגבריאל בידו): אבל הילד שלי…
גבריאל (ברכּות יתירה): גם לי אשה וילד, חבר! (אל הפועלים) בואו!
טריינה (התאוששה): אך כיצד אין לו לאדם זיק אחד של רחמים!
גבריאל (נעמד, אומר בחומרה): אין רחמים בדין… זאת היא מלחמה, גברת! הפּרוֹליטאַריון נלחם בקאַפּיטאַל! בואו, חברים!
טריינה (נצבת להם בדרך): זכרו את האלהים…
הפועל השני: חַ, חַ, חָה! על האלהים היא מדברת…
טריינה: עכשיו מה נעשׂה?
לייזר: אַת יודעת לתפור? תפרי לנו תרמילים…
טריינה (אל לייזר): נשתגעת? (אל גבריאל) אבל הרי גם אנחנו אנשים חיים… הרי גם אנחנו צריכים לחיות?!
גבריאל: על חשבונם של אחרים אסור לחיות… מיוּתרים אתם! (אל הפועלים) מאַרש!
(הפועלים יוצאים; הראשון בהיסוּס, יוסל בראש מורכן).
לייזר (נופל על הכסא; הפסקה; בבכיה) שמעת, טריינה? אנשים מיוּתרים אנחנו!
המסך
מערכה שניה 🔗
הבימה כמו במערכה הראשונה. בסך־הכל מכונת־תפירה אחת. מעט סחורה. – יום חורף.
טריינה (עובדת בעצמה ליד מכונת־התפירה, העבודה קשה לה, נאנחת, שרה בהיסח־הדעת): היה היה פעם מלך… (תופסת עצמה) נשתגעתי… (מחממת את הידים זו בזו).
(הפעמון)
חנוָנית המכולת (בכניסתה, זועפת): בוקר טוב…
טריינה (באי־מנוחה): בוקר טוב, שנה טובה – שבי…
חנוָנית המכולת: בעמידה יכולה אני גם־כן לקבל את המגיע לי!
טריינה (מדוכדכת): אין לי… (משעינה את הראש על הידים)
חנוָנית המכולת: את העגילים אַתּ מסתירה?
טריינה (מורידה את ידיה): את האזנים חיממתי לי… קר…
חנוָנית המכולת: אין לך מה להתרעם עלי…
טריינה: חס ושלום, להפך…
חנוָנית המכולת: נוּ… היי שלום… אַתּ זקוקה למשהו? אשלח לך! ומה מצב הרגלים שלך?…
טריינה (מסתירה את פניה): נוּ, נוּ, השם יתברך יעזור.
(הפעמון)
טריינה (מנגבת במהירות את הדמעות מעיניה; חוזרת במרץ אל העבודה).
לייזר (נכנס, מתיישב עייף).
טריינה: את הפעמון צריך היה להוריד.
לייזר: הבחורים שלהם מסתובבים כאן… שומרים, שמא יבוא מישהו לעבוד… ועינים יש להם – – –
טריינה: עינים מוּרעבות – – גם להם לא יותר טוב…
לייזר (מרוגז): רחמי עוד עליהם! הסירו מעצמם עול שמים, עול המלכות – מחריבים את העולם – –
טריינה: גבריאל היה כאן – –
לייזר (נפחד): ומה רצה? – –
טריינה: אינני יודעת… דבּר… ביקש סליחה… הוא מרחם עלינו. אבל מוכרחים, אומר הוא, הכול מוכרחים לשנות, הכול צריכים להיות שׂבעים –
לייזר: הם, הם ישנוּ הכול, – עמי־ארצות, שקצים – –
טריינה: הוא שאל לחנה…
לייזר: הוא? – – –
טריינה: רחמנות עליה, אומר הוא…
(מהרהרים; הפסקה)
לייזר: הייתי באסיפה – –
טריינה (באי־מנוחה): בענין השביתה?
לייזר: הראש־וראשון – עוֹזר’ל – –
טריינה: מי שהיה השותף שלנו?
לייזר: הגנב!
טריינה: ריקים ודלים הציג אותנו…
לייזר: כשעמדתי עוד בפתח, מדד אותי בעיניו מראש ועד כף־רגל… קבצן פושט־יד נכנס אל ביתי, ועכשיו אין לבושי מוצא חן בעיניו…
טריינה (לאחר שהמתינה הרבה): ובכן?
לייזר: “אם יש לי מאה רובל להשליש” – והלכתי לי…
טריינה (לאחר הפסקה): מוטב כך – – –
(הפסקה. לייזר מתבונן בה בחשד)
טריינה: אתה יודע מה, – אמנם אפשר לא נכון לעשׂות כך… אבל כשיש הכרח…
לייזר: מה?
טריינה: למַשכּן את אגרת־הבּיטוח של חנה…
לייזר: כבר עשׂרה חדשים לא שילמתי… נתבטלה…
(הפסקה)
טריינה: חנוָנית המכולת היתה כאן…
לייזר: פגשתי אותה בפרוזדור… כן, שכחתי לגמרי… איזו חוצפה! שאשוב ואלך אתה אל החנות, ותתן לי שׂקיק קמח… (מורגז) אינה יכולה לשלוח הביתה?! – הזמנים הללו!
(הפסקה מכבידה)
טריינה: נהיה מוכרחים להשׂכיר את החדר השני… יוסל רוצה לשׂכור אותו –
לייזר: יצאת מדעתך?
(הפעמון)
טריינה: צלצולה של חנה – הלכה להביא את מכונת התפירה.
(מקשיבים. חנה נכנסת בלא כלום)
לייזר: היכן המכונה?
חנה: נפגשתי עם יוסל – – (בעקשנות) יוסל אינו רוצה שאני אעבוד… חבל על האצבעות שלי, אומר הוא… ידים עדינות כמו אצל בת־מלכה, אומר הוא…
לייזר: חנה!
חנה: שמא היית כבר שוכח, אבא, את היחסנות הריקנית שלך? – – (אל האֵם) הוא יעבוד, אומר הוא, בשביל עצמו, בשבילי, בשבילכם – הוא יבוא מיד!
לייזר (שואף ונושף מחרון אין־אונים).
טריינה: וכי יתנו לו לעבוד?
חנה: יש לו עצה, אומר הוא – –
לייזר: לא אצלי! לא אצלי!
חנה: אם כן אני עוזבת את הבית!
טריינה: לייזר!
לייזר: עולם יפה! בלי עול שמים, בלי עול מלכות, בלי עול של אבא־אמא – האַ! אפשר יתנהג העולם מעצמו, בלי מנהיג… יודע אני?
(מתנודד ויוצא אל החדר השני).
טריינה (אל חנה): בתי, לא בבת־אחת!
חנה: כבר פקעה הסבלנות – –
טריינה (עובדת).
חנה (מהלכת על־פני החדר, מפזמת)
הָיֹה הָיָה פַעַם מֶלֶךְ,
וְלוֹ מַלְכָּה הָיָתָה –
ולא היה לה למלכה מה לאכול, והוא קנה לה עוגיה. (מוציאה עוגת־בצק, רוצה לנגוס) אמא, אַתּ רוצה פרוסה?…
טריינה: לא, בתי… אכלי לבריאות… קיבתי אינה מעכלת דבר כזה (עובדת יותר מהר).
חנה (לאחר שאכלה וגמרה): זה זמן רב לא היית אצל הרופא, אמא? – – –
(הפעמון. לייזר מופיע על הסף, נסוג במהירות ומבלי שהרגישו בו, כשהוא רואה את יוֹסל)
יוסל (בכניסתו): בוקר טוב, טריינה – –
טריינה: בוקר טוב…
חנה (מרמזת אליו להוסיף לו אומץ).
יוסל: וכי זאת עבודה בשבילה, טריינה? בשביל הבריאות שלה?
טריינה: מה אפשר לעשות… את לייזר להושיב אל העבודה הזאת?
(הפסקה)
יוסל: חנה אומרת, שאתם רוצים להשׂכיר את החדרים –
טריינה: נהיה מוכרחים –
יוסל: השׂכירו אותם לי –
טריינה (מרמזת בשתיקה באצבע אל החדר שהבעל נמצא שם) – –
חנה: עשׂי, אמא, שיהיה סוף לדבר הזה… כבר די רעבנו… אִם יוֹסל אומר, שהוא יוכל לעבוד… שיש לו עצה…
טריינה (נאנחת): אדבּר עם אבא!
(יוצאת אל החדר השני)
יוֹסל: חנה’לי…
חנה: מה?
יוסל (מתיישב על־ידה): הלב אומר לי, יהיה טוב… מוכרח להיות טוב… אַתּ לא תעשׂי אצלי מדבר גדול ועד קטן… כמו חמור־גרם אעבוד… ונאכל יחד… ואחרי הסעודה נשב יחד, הרבה הרבה נשב יחד… וידך לא תזוז מתוך ידי… כך – (עושׂה כן) שוב ידים קרות?…
חנה (נושׂאת אליו את העינים): וכי אני יודעת?… (בדמעות) הרי אמרתי לך, אינני יכולה…
יוסל: חדלי, חדלי… יהיה טוב! ראה תראי… כבר אהוֹב תאהביני! אהוֹב תאהבי! אני אהיה כל־כך מסור לך… בבוקר… לפנות בוקר עוד… אקום ממשכבי… בחשאי־בחשאי, על קצות האצבעות, שלא להעיר את חנה’לי שלי… אצחצח לה את הנעלים ואנקה את הבגדים, אכין טה, אביא מיני־מאפה – עוגיות… אחר־כך, כשהכול יהיה מוכן, אגש על קצות האצבעות אל המטה, ו… (רוצה לנשוק לה, חנה מתחמקת).
טריינה (מופיעה על הסף, כאילו לא ראתה ולא כלום; זעופה): אתה יכול להכנס לגור כאן!
יוֹסל (מגמגם, בשׂמחה): וגם… וגם…
טריינה: במשך הזמן… לפי שעה אומר הוא, אם בלי אלהים ובלי מלכות, הרי גם בלא אבא – –
חנה: מילא, מה שהוא מדבר!
טריינה (מתיישבת אל המכונה).
יוסל: ובכן, אמרי לי מזל טוב, טריינה…
טריינה (לאחר הפסקה): יהא במזל…
יוסל: ואַתּ, חנה? מזל־טוב לנו, מה? – – – היאך היא מחייכת… איזה שלהבות בעינים! שמעי! מזל טוב! מזל טוב! מזל טוב לנו, בואי, כלה, לרקוד.
(מושך אותה אל אמצע החדר – רוצה לקחת אותה לרקוּד).
לייזר (נכנס): רקדו, רקדו! בעולם של הפקר מרקדים; כן בזמנו, ולא בזמנו – – –
יוסל (מרפה מחנה): ר' לייזר!
טריינה: לייזר!
חנה: אבא רוצה בוַדאי שיהיו “תנאים” – (צוחקת – הצחוק נשאר בלי הד).
יוסל (בכובד ראש): ובכן, לא צריך לאַבּד זמן… מחותנת, סורי מכאן! זה הוא מקומי!
טריינה (בקימתה): וכי יתנו לך לעבוד?
יוסל: מה פירוּש, הרי אני חתנכם שלכם! הרי אני עובד בשביל עצמי… (עובד רגע) רק אמור נא כן, ר' לייזר! אמור כן – אני רוצה לקבל את ברכתך שלך…
לייזר: יהא כן!
יוסל (עובד יותר מהר).
טריינה: ידים ברוכות!
יוסל: ר' לייזר, מדי שבת בשבתו אלך אתך אל בית־המדרש הקטן, ללמוד תורה!
חנה: או – אתי לטייל.
(הפעמון)
גבריאל (לבוש קצרות, בא־נופל לתוך הבית ואקדח בידו): מפיר־שביתה!
(המסך יורד מהר)
(נשמע קול יריה)
מערכה שלישית 🔗
חדר־המלאכה הקודם, אך עוד יותר ירוד. במקום מכונת־התפירה – מכונה לסריגת גרבים. תינוק בעריסה.
חנה (עובדת ליד המכונה).
יוסל (שוכב במטה ורגלו חבושה).
לייזר (גמר את התפילה, מקפל את הטלית והתפילין, שואל את חנה במבטו, אם יש משהו לטעום – אינו מקבל תשובה, לאחר יאוש): אלך אל אמא אל בית־החולים!
חנה: אדרבה…
לייזר (לאחר הפסקה): אין לך שום דבר לטעום?
חנה: לפי שעה לא… כשאגמור… כך בערך לפנות ערב… את התריסר השנים־עשר… אקבל אולי כסף… הבֵא אתה משהו… מן הרחוב…!
לייזר: מן הרחוב?
חנה: וכי יודעת אני? קח בהקפה… פשוֹט יד… גנוֹב… הרי הוא שוכב כל הזמן!…
לייזר (יוצא, מכוּוָץ).
חנה: כן־כן! נכון, יוסל?! “לא אתן לך לעבוד… לא בשביל ידיך הענוגות היא העבודה… ציוּ־ציוּ־ציוּ – כל אצבע ואצבע… אצבעות של בת־נסיכים, של בת־מלכים… ולא כפופה תשבי… אני אעבוד… בת־מלכה… את תהיי המלכה שלי… כמו חמור אעבוד… מכל טוֹב אביא לך הביתה”.
יוסל (זועף): התינוק בוכה…
חנה: עליך הוא בוכה… וכי יש לי מה לתת לו!
יוסל: הזיזי את העריסה אלי!
חנה (מתכופפת מעל העריסה וחולצת שד לתינוק): משוֹך, משוֹך, כשאין מה למשוך! (רצה אל הארון, מוצאת חתיכת לחם, מלעסת אותה, משׂימה אותה בתוך מטלית, דוחפת לתוך פיו של התינוק) מצוֹץ, מצוֹץ, בן־מלך! מחַיה נפשות! – (אל יוסל): הנה, אם רוצה אתה! (מזיזה אליו את העריסה. חוזרת אל העבודה).
יוֹסל (מניע את העריסה, שר בקול נוגה):
תַּחַת עֶרֶשׂ יֶענְקֶעלִי,
גָּד־גְּדִי עוֹמֵד פֶּלִיא; –
גָּד־גְּדִי לָבָן כַּצַּחַר,
לַיָּרִיד יָצָא עִם שַׁחַר,
צִמּוּקִים יָבִיא…
פועלות (סורגות־גרבים נכנסות פתאום ובמרץ).
הראשונה: גבריאל ציוָה לנו ללכת לכאן… הוא יבוא עם משהו חדש…
יוֹסל: מלאך־המות שלי – אלי הביתה!
הראשונה: הוא עשׂה את שליחותו! צעֶ־קאַ!
השניה: וגם חס עליך למדי; היה יכול – ישר אל הלב!
השלישית: בוַדאי, אלא מה!
יוסל (במרירות): הרי הייתי כבר חתן – שותף –
הרביעית: צריך היה להודיע קודם־לכן!
הראשונה: לקחת רשות…
(התינוק פורץ בבכיה; הפועלות ממהרות אל העריסה).
הראשונה: אוי, ילד כל־כך יפה!
השניה: ילד נחמד – רק חיור כל־כך…
השלישית: כמה הוא מוצץ בשׂפתותיו!…
הראשונה: ראו איך הלחיים מתנפחות ושוקעות… (אל חנה) אין אַתּ מיניקה אותו?
חנה (אגב עבודה): אין לי…
הראשונה: אין לך בקבוק?
חנה: אין חלב –
הפועלות (מחליפות מבטים, מאספות ביניהן כמה פרוטת; אל חנה): לא תכעסי?
חנה: אבא יצא אל השוק לפשוֹט יד… ואולי לגנוֹב…
הראשונה (יוצאת עם הפרוטות).
השניה: לשעבר היה עשיר כזה…
השלישית: ובעל־צדקה…
הרביעית: מילא, מילא, צדקה, משל לרטיה על רגל של עץ…
(הפסקה)
השניה: הוא הזמין אותנו לאחת־עשׂרה, ועכשיו השעה שלוש… ואנחנו חשבנו, שאנו איחרנו – (אל חנה) לא היה כאן גבריאל?
חנה (אגב עבודה): לא…
גבריאל (נכנס): שלום… שלום, יוֹסל! – אינך עונה? לא צריך! אני אינני שׂונא לך… שלום, חנה… (אל הפועלות) תסלחו לי שאיחרתי. (בלעג מר) הרב עכּב אותי.
פועלת: הרב?
גבריאל: עם שני דיינים.
פועלת: רב – דיינים?
גבריאל: וסופר!
כולן: סופר?
גבריאל: נתתי גט לאשתי.
חנה (קופצת ממקומה): מה?
פועלת: נתת גט?
חנה (הולכת ומתקרבת לאט).
גבריאל: לאמיתו של דבר נתנה היא לי גט. מאז שיניתי את לבושי אבד חיני בעיניה… והתחילו חיים של מריבה וקטטה!… עכשיו, או אני – אומרת היא – או צעֶ־קאַ… סופך, אומרת היא, שתאבד במקום מן המקומות בבית־הכלא, בעבודת־פרך. ולהשאר עגוּנה איננה רוצה!…
חנה: ואתה חפשי?
הפועלת הראשונה: והילדים?
גבריאל: הייתי צריך אני לקחת אחרי הגט. אני בא הביתה – איחרתי, הייתי צריך להכּנס לצעֶ־קאַ – החדר ריק… היא הקדימה וגנבה את הילדים… אמנם, עם כמה הכלים, כביכול… (הפסקה) מוטב כך! – יש לה הורים בוּרז’וּיים… עושׂי־נרתיקים… יפרנסו הם!
הפועלת הראשונה: ואין הדבר הזה מכאיב לך?… אינך מצטער?
חנה (נושׂאת את עיניה, מצפה באי־מנוחה לתשובתו).
גבריאל: וכי יודע אני? מי זה יש לו פנאי לכל זה? – מלחמה – (מבחין במבטה של חנה) נדמה לי – לא – ובכן, חבריא, עכשיו אל הענין…
הפועלות (מקיפות אותו).
גבריאל: אתן כולכן – שובתות!
(דבריו עושים רושם; מבלי משים כולן נסוגות במקצת).
כולן: מה פירוּש הדבר?
גבריאל: לא לעבוד עוד לפי החתיכה! לא לנכּות פחת! עבודת־נשים משתלמת כעבודת־גברים! –
כולן: בראַבוֹ! בראבו! הידד!
גבריאל: כך מצווה הצעֶ־קאַ!
כולן: כך יהיה!
גבריאל: ועכשיו, אחיות, אחיות־פרוליטאַריות, אל הרחוב! תהיה הפגנה! הפגנה עצומה… כל המפלגות על דגליהן אל הרחוב! יראו הבורגנים וירעדו! את המחנה הגדול יראו; את המחנה העולה עליהם! על עולמם שלהם, על עולמם הנבזה, החוטא, המלוכלך בדם!
יוסל: לכו… לכו… לכו… קוזאַקים יטיפו לכם שׂכל בקדקדיכם… במטר של עופרת…
גבריאל: מפיר־שביתה! (אל הפועלות) מי שמתיירא מפני המות – מי שחייו יקרים לו יותר מנצחונו של הפרוליטאריוֹן, מי שרוצה לחיות במחסור, בדכּוּי, מי שרוצה לחיות כמו תולעת באשפה, כמו כלב לנגוס את העצמות שהבורגנים משליכים לו – – –
הפועלות: אנחנו הולכות! אנחנו הולכות!
יוסל (נזכר): כן… ודגל…
חנה: חכּוּ! (תופסת את משענתו של בעלה) הוא בין כך וכך ינענע את התינוק! (תולשת מעליו את המטפחת האדומה שעל רגליו) בדרך נקשור…
(הכל, חוץ מיוֹסל יוצאים)
יוסל:
הָיֹה הָיָה פַּעַם מֶלֶךְ
וְלוֹ מַלְכָּה הָיָתָה –
הָיָה לָהֶם גַן־חֶמֶד
וּבַגַּן צָמַח שׁוֹשׁן – –
(פורץ בבכיה. המסך יורד)