א    🔗

תחילתה של הפרשה בימי מלחמת השחרור בירושלים הנצורה. תקופה פאתיטית ביותר, לית מאן דפליג. אך אני… את חטאי אני מזכיר היום: באותה תקופה שספינת ישראל טולטלה על פני גלים זדוניים, כשטובי בניה חירפו נפשם להדוף את הפולשים המתנכלים לאומה ולתקותה, באותם הימים של אימה וגבורה לא זכיתי להשכיר חרבי מדם משנאי. לא הכרעתים לטבח, רגלי לא דרכו על ראש פרעותמו – על כל פנים לא במישרים, שכן רוב הימים עשיתי בחדר קטן גדוש תיקים, וברדת השמש הוספתי לעבוד לאורה של פתילה המושחלת בנקב גרוש של ממשלת פלשתינה (א"י), כשבין אצבעותי נתון אותו כלי יחיד ומיוחד שאני שולט בו שליטה גמורה: הקולמוס.

לא כאן המקום לפרט את הגורמים שהכריעו את הכף ונתנוני בין עובדי הקולמוס אף באותה תקופה נסערת. אפשר שכך נתגלגלו הדברים מחמת גילי, שאמנם עדיין לא היה מכובד, אבל כבר אז מרוחק היה מגיל ההתבגרות, ואפשר מחמת הבדיקה הרפואית שהעלתה מה שהעלתה וייתכן שלא היה כאן ענין של סיבה ומסובב אלא סתם צירוף נסיבות שאין לאדם שליטה עליו. כשלעצמי סבור אני שכל שאר הכלים, החל בפטישים וכלה בתותחים, סולדים מן המגע באצבעות ידי – אצבעות דקות, צרות, כמעט פריכות, ומבעד לעורן השקוף מכחילים הורידים בראוותנות נטולת בושה. עכשיו עמדתי והפכתי את קולמוסי מקולמוס אזרחי לקולמוס צבאי וקיימתי בו כל מה שנצטויתי לקיים.

יש אומרים כי מלחמה מודרנית רובה מעשי קולמוס ומיעוטה מעשי כלי זין. כל האומרים כך ודאי לי שהנחתי דעתם בתרומתי למאמץ־המלחמה, אך דומה כי בימים ההם היו רבים שסברו אחרת. לפיכך נתקבלה יום אחד פקודה שלפיה נצטוינו כולנו – כלומר כל אותם הבחורים שישבו בחדר הקטן וחרקו בקולמוסיהם – לצאת למשלטים לשבוע ימים, “וכיתתו קולמוסיהם לרובים ועפרונותיהם לסטנים”, פסק אחד מבינינו שהיה בקי בנביאים אחרונים.

בעיניו של חייל צה"ל בימינו יהיו הדברים תמוהים, שהרי צבאנו כיום צבא מאורגן, מאומן וממוקצע, התקן תקן והמצבה מצבה. כל משימה יש לה מומחה שלה, כל תפקיד מוגדר בבהירות ובדיקנות כיאות לצבא מודרני, וכיון שהוכשר אדם לתפקידו שוב אינו זז ממנו; ואילו באותם הימים עדיין היו הגבולות מטושטשים, הפגזים שרקו בחוצות, והצבא ספק חבורת פרטיזנים שנחלצו למלחמת מצוה, שתאריהם לא תארים, תפקידיהם מוגדרים במעורפל וזה נכנס בתחומו של זה.

חלפו הימים ההם! ואם סיימתי את הפסוק בסימן קריאה, לא עשיתי כן אלא משום שמבקש אני שהקורא יחוש באנחת הגעגועים הצפונה בו. ככל בן תמותה אף אני גאה על הישגיה הכבירים של האנושות בחצי מאתנו, הישגים שבאו לה בזכות ההתמחות המקצועית. ואף־על־פי־כן מתפלץ לבי בקרבי לנוכח מפריח לווינים, שמימיו לא שמע איך שרה איוב עם האלוהים, או חוקר דגול החודר אל כל סבכי השגב המילולי של “האמלט”, ואלו נוסחת חוק הגראויטציה נשתכחה ממנו עוד בילדותו. רואה אני אותם בגודל מומחיותם, ונפשי תכלה אל אריסטו ואל פראנסיס ביקון ואל ליאונרדו־דה־וינצ’י שקיפלו בקפלי אדרותיהם את דעת דורם והדורות שקדמו להם, אם משום שהדעת היתה אחרת ואם משום שהדורות היו אחרים.

אך מי אני ומה אני כי אשנה ממנהגו של עולם. מימי לא התיימרתי לעשות כן, וכל זמן שהעולם אינו כופה עלי לשנות ממנהגי – רב לי.

 

ב    🔗

למחרת היום הוסענו למשלט. הפקודה לא דייקה בלשונה, שכן באמת הובאנו לעמדה בטבורה של ירושלים. טבורה של ירושלים נחתך על־ידי גבול, ומשני עבריו עמדו חילות חמושים ושטח הפקר עדיין לא נחתם ביניהם, כך נמצאנו כולנו משוכנים בדירה שנעשתה עמדה לאחר שדייריה נטשוה.

אפילו רחוב של ממש לא הפריד בינינו לבין עמדותיהם של הערבים, ואף־על־פי־כן לא נתארע דבר בכל אותו שבוע ששהיתי בעמדה. אדרבה, השעמום והבטלה הוגיעונו עד דכא, והחברים בילו רוב זמנם במשחקי קלפים, להלכה בהסתר ולמעשה בגלוי. רק מאפס מעשה היו קרבים מדי פעם בפעם אל רבדי השקים שחסמו את החלונות והציצו בעד לחרכים שהותקנו במיוחד לתצפית. כיון שמשחק הקלפים לעולם אינו מפיג את שעמומי אלא מגבירו, לא נצטרפתי לחבורה והייתי מהלך שפי בחדרים העזובים וסוקר את החפצים שנשארו בדירה.

ניכר היה כי רוב החפצים באו לה למשפחת הדיירים בירושה – בכלל זה המזווה המזוגג, פמוטות הכסף, וכלי מתכת המיועד, כפי שהוסבר לי, להבדלה. הספרים היו תורניים ברובם. דפדפתי בכמה מסכתאות של סדר נזיקין (ש"ס וילנא) אך למגינת לבי לא מצאתי בהן את ידי ורגלי. אותה שעה קיבלתי עלי כי בבוא היום, כפי הנראה לאחר שאפרוש לקצבה, אקדיש עתותי לתלמוד, כדי להעמיק שורש בתרבות ישראל.

לפי שעה משכתי ידי מן הש"ס והוספתי לחטט בין הספרים מתוך תקוה שישחק לי מזלי ואמצא ספר שאוכל לעיין בו ולהחיש קצב זחילתו העצלנית של הזמן.

ואכן תקותי לא נתבדתה. מאחד המדפים שליתי ספר בעל מידות, מודפס בכתב רש"י, חוץ מן השער התנוססו בו אותיות אשוריות, שרובן נצטרפו למלים המפארות את מחבר הספר בנוסח רבני ובלא מעצורים שבצניעות יתרה. כשביקשתי להחזיר את הספר למקומו חשו אצבעותי בחפץ שהיה מונח מאחורי טור הספרים. תקעתי את כף ידי ברווח שנתהווה והוצאתי ספר, שונה בתכלית מכל ספר שנזדמן לידי עד כה בספריה זו: ממדיו כשיעור של חוברת, דפיו דקים, כריכתו ניורת ולשונו גרמנית בכתב גוטי קוצני.

הגרמנית שלי אינה רהוטה כל עיקר, אף־על־פי־כן שמחתי על הספר כמוצא שלל רב. לקחתיו אל מיטתי ושקעתי בקריאה.

 

ג.    🔗

לכאורה אין טעם להביא בסיפור תוכנו של ספר אחר, שהרי אין טוב מלכוון את הקורא אל המקור עצמו. ואולם הפעם דומה איני פטור מכך. הרבה פעמים באו אלי בעטיו של הספר, ובידי אותם הקוראים, שיאריכו רוחם ויקראו סיפורי עד תומו, מניח אני את ההכרעה, אם יש קשר סמוי או גלוי בין המאורעות המופלאים שאירעו לי לבין תוכנו של ספר זה. לפיכך עלי להרצות בקצרה את הכתוב באותו ספר.

ובכן שם הספר “הנרקיס”. תחילה סבור הייתי שאין לפני אלא פרק מתורת הצומח; ואמנם פותח הספר בהגדרת הנרקיס ובתיאורו, ומתוך כך מסתבר כי הוא צמח בר בעל בצל, פרחיו גדולים ולבנים, והם ניכרים בעטרתם הצהובה הדומה לספל ומפיצים סביבם ריח חריף ונעים; אלא שמיד לאחר מכן מפליג הספר מתחום הבוטניקה לעולמות מסתוריים הרחוקים ממדעי הטבע כרחוק מזרח ממערב. כאן המקום לציין כי מרחק זה נוצר בעיקר בתקופתנו, ומן הספר עצמו אתה למד כי בימים עברו היה המרחק קטן, ויש שלא היה מרחק כל עיקר, שכן העולמות השונים עמדו סמוכים זה לזה וסיעפו שלוחות זה לתוך זה.

והנה ביקש הספר למצות כל משמעיה של המילה נרקיס והרחיב את הדיבור על כל המושגים המסתעפים ממנה החל בנרקסיזם שבתורת פרויד וכלה ב “נרקיס וגולמונד” להרמן הסה. אפילו אותו עבד רומי משוחרר, שקלאודיוס העלהו לגדולה ונירון קיסר הוציאו להורג, לא נפקד מקומו, שכן נרקיס היה שמו.

דבר שאין צריך לומר כי חלק ניכר של הספר הוקדש למיתוס היוני על האלה אכו שחשקה נפשה באל נרקיס, וכיון שלא השיב לה אהבה, נשבעה נקם והביאה עליו כליה. מעשי כשפיה גרמו לו לנרקיס היפהפה שישקיף במי הנהר ויראה בהם את בבואת עצמו. נתאהב נרקיס עד שיצאה נפשו באהבתו אל עצמו, ובמקום אשר עמד וצפה בהנאת כיסופים בצלמו עד שנמוג כליל, בעצם המקום ההוא צמח הפרח ששמו נקרא עליו.

להלן בא פירוט זני הנרקיס בלשון הגרמנית ובלשון רומי. לא כאן המקום לחזור על פירוט זה. אזכיר רק זן אחד ששמו קסם לי ביותר: Narcissus Poeticus, היינו הנרקיס הפיוטי. מסתבר כי זן זה הוא אחד הנפוצים ביותר בעולם.

מכאן ועד סופו של החלק הראשון חוזר המחבר ודן במיתולוגיה היונית. סבור הוא כי אגדות הפרחים המצויות במיתולוגיה זו, עלילות גיבורים עולי־ימים ויפי־תואר, שקיפחו חייהם ונהפכו לפרחים מרהיבי עין, מקורם בקורבנות אדם שהקריבו השבטים הניאוליטיים מתוך שהאמינו בקיום קשר הדוק ומסתורי בין האדם לבין האדמה, וכשם שדמו של האדם ניזון מפרי האדמה כך ניזונה האדמה מדמו של האדם. בשחר התהוותה של החברה האנושית היו השבטים מקריבים את מיטב בניהם לאמא־אדמה ומרוים עפרה בדמם. לימים נתעדנה התרבות, דמוני הטבע הפכו לאלי האולימפוס, שבטי הפראים לבני יון המהוללת. קורבנות אדם היו לתועבה להם. אף־על־פי־כן עדיין היו היונים סבורים כי הפרחים הנאים מגלמים בתוכם את ישותם של גיבורי קדם, שאם לא כן מהיכן בא להם יפיים. נפשם העדינה של בני הלאס סירבה־סלדה מלתארם כקורבנות בידי אדם והפכתם לקורבנות הגורל.

זה או מעין זה היה סיום חלקו הראשון של ספר הנרקיס.

החלק השני שונה ממנו תכלית שינוי. קודם־כל בכמותו. זה משתרע על פני חמישים עמוד, וזה אינו תופס אפילו עמוד אחד. זה ריח מדע ומחקר נודף ממנו, וזה יש בו יומרה אמנותית. אפשר שאינו אלא שיר, שהרי בימינו רבו השירים המתפרצים מפני חבריהם, ואין איש יודע על שום מה שיר נקרא עליהם. אם שיר הוא, ברי לי שיש לשייכו לליריקה מודרנית, שכן כולו כתוב בלשון המדבר, והנרקיס אינו נזכר בו כלל. אך מתוך הקשר הדברים בחלק הראשון רשאים אנו להסיק כי ה“אני המדבר” הוא הנרקיס עצמו.

בהמשך הסיפור יווכח הקורא לדעת כי בעל־כרחי ניתנה לי הזדמנות “נאה” (כולא אני את המלה “נאה” במרכאות, וגם טעמה של כליאה זו יתברר לקורא בהמשך הדברים) לעיין ימים ארוכים בספר הנרקיס, להפוך בו עד שאותה יצירה מפוקפקת הכלולה בחלקו השני נקלטה במוחי. לפיכך יכולני עכשיו להביאה כאן בשלמותה, אף שמסיבות שאינן תלויות בי אין הספר נמצא תחת ידי. ערב אני כי איני מוסיף ואיני גורע דבר. אפשר שהתרגום לקוי במקצת, אך מובטחני שאינו פגום יותר מרוב התרגומים בימינו.

למזלו של הקורא היצירה קצרה, וזו לשונה מלה במלה:

"חשתי את דקירת הזריקה. אזני קלטה ברור את דברי הרופא. הוא אמר: הניחו לו אין תקוה.

הקיפוני עיניים עטורות עיגולי ארגמן.

ניסיתי לחייך.

החיוך ניתק משפתי והפך למעטה ערפל. כל היקום צלל בשכחה עמוקה מני תהום. עברה תקופת זמן שאין לו שיעור. היש הפך לאין, והאין שאף להבקיע את האפלה ולהגיע אל האור.

האין הצמיח גבעול.

גבעול ענוג ורך השתער על אדמת טרשים נחושה. פרץ נבעה בעפרה.

פתחתי גביעי פישקתי עלעלי, רחצתי כותרתי בקרני השמש.

באה הנערה וקטפתני.

מעל קברי קטפתני.

מבין אצבעותיה נשאתי תפילתי אליה:

אל תשליכיני לעת עלומים. תניני אגרטל ואחיה, ולו יום אחד בלבד.

הנערה ענתה כהד¹ :

– גם מות לא תמות גם חיה לא תחיה.

היא לא שעתה לתפילתי ונתנתני בין דפי ספר ליבשני".

קראתי את היצירה ופני נתכרכמו. אפשר שהחלק הראשון לא היה בו כדי להניח דעתו של מדען לפי שהוא מערבב מין בשאינו מינו ומשלב אגדות ודברי הבאי בסקירה בוטנית, אך נעלה מכל ספק הוא כי האלגוריה הקלוקלת שבחלק השני היה בה כדי לעורר סלידה בכל אדם המתיימר להיות בעל טעם באמנות וספרות.

וכמו לספות חטאת על חטאת החליט פלוני בעל לב רגש להמחיש את התיפלות במעשה של ממש: בין העמוד האחרון של הספר, לעמוד שאותו שיר־לא־שיר מודפס עליו, לבין כריכת הניורת נמצא פרח מיובש.

החזרתי את הספר למקומו מאחורי הספרות התורנית וגמרתי בלבי לקחת חלק במשחקי הקלפים, אלא שכבר אחרתי את המועד. כתה אחרת באה להחליפנו בעמדה ואנו הוחזרנו אל בתינו ואל משרדינו.

כשעמדה המשאית הצבאית לזוז ממקומה צווחתי “רגע, רגע!”, וקפצתי ארצה. כל עוד נפשי בי חשתי אל הספריה, תחבתי ידי אל מאחורי שורת כרכים כבדי משקל, לקחתי את חוברת הנרקיס וטמנתיה בכיסי. חיילי הכתה המחליפה נעצו בי מבטי תמהון.

כשיצאתי החוצה נוכחתי לדעת כי המשאית הסתלקה. אנוס הייתי איפוא לעשות את כל הדרך אל ביתי ברגל.

אותה שעה סבור הייתי כי נענשתי על גניבת החוברת וריציתי את ענשי בו במקום. לימים נתברר לי כי גישתי אל בעיית השכר והעונש היתה אופטימית מדי.

 

ד.    🔗

חלפו עשר שנים.

גופי העלה שומן, נפשי נתעשרה בכמה נסיונות, ורוחי אולפה בהגיונות שלא ידעתים קודם, רובם שאולים מכתבי גדולים וטובים ממני ומיעוטם פרי פיתולי מוחי שלי. אף בחברה רכשתי לי מעמד מה. אויבי סבורים היו כי אין אני ראוי למעמד זה, ואילו ידידי טענו כי ראוי אני למעמד נעלה ממנו. בדרך כלל היתה דעתי כדעת אויבי פרט לרגעי דכאון ודכדוך נפש שבהם הייתי נוטה לדעתם של ידידי. בספרייתי נוספו כמה כרכים – באחדים מהם ידובר להלן – ומשפחתי גדלה אף היא. רק אצבעות ידי נשארו כשהיו, דקות וצרות וורידיהן נשתקפו מבעד לעור. מכאן שקולמוסי היה עדיין כלי עבודתי היחיד.

ואמנם היה קולמוסי בידי בשעה שנכנס אלי אדם שלא הכרתיו קודם לכן.

היה זה אברך צעיר מן החרדים, שלחייו נפולות, פניו צהובות, עיניו נטולות גון אך מבהיקות (אותו בוהק מופלא השופע מעצמים נטולי גון), וזקנקן מסולסל רך בשנים מעטר את פרצופו.

הוא נכנס במורך־לב וכבש עיניו בקרקע. לאחר שתיקה ממושכת למדי הפזיל בי מבט ושאלני לשמי.

סחתי לו את שמי והורתי לו על כורסה שממולי.

הוא ישב. לא כדרכם של הבריות השוקעים בכורסא לרווחתם ולהנאתם אלא כמי שכפו עליו את הישיבה בעל כרחו. בקצה הכורסה ישב וזקף גבו.

– המ… המ… אדוני… היה בימי המצור בדירתו של שורבך?

מימי לא שמעתי את שמו של שורבך. אף־על־פי־כן נשמעתי לקול התבונה ונמנעתי מלשאול מי הוא שורבך.

– שאלתך אינה מובנת לי – אמרתי.

– אני הוא בן נכדו של רבי ישראל שורבך – הכריז הבחור על עצמו, ושוב לא כבש את פניו בקרקע. הישיר בי מבטו, ומשהו מעין גון נסתמן בעיניו.

ברור היה כשמש כי רבי ישראל שורבך היה רב גדול בישראל ואנוכי לא ידעתי. שוב נצטערתי על שאיני מעורה כדבעי בתרבות עמי: אף כי זקנתי בעשר שנים, עוד רחוק הייתי מגיל הקיצבה. אמנם עשר שנים אלה לא נתבזבזו לריק. עכשיו מצוי היה בספרייתי ש"ס וילנה בהוצאת “תורה לעם”, שהופץ על־ידי אחד מעיתוני הערב.

עתה הגיע תורי להמהם ולכעכע. בתוך כך הלך ונתעזז לבו של הבחור.

– להוי ידוע לך אדוני – פתח בנחת אך בתקיפות – כי בסכנת נפשות הצילה משפחתנו את ספרייתו של רבי ישראל שורבך מידי הנאצים, ימח שמם, ואני היורש היחיד. כל ספריו ברשותי.

ניסיתי להעמיד פני נרעש. איני יודע אם עלה הדבר בידי. מכל מקום, הבחור לא שם לבו להבעת פני.

– כל ספריו – המשיך – פרט לשתי הבבות שבסדר נזיקין. – הוא הטיל בי מבט נוקב וחודר.

מבט זה העלה משום מה את חמתי. הזדקפתי.

– אדוני – אמרתי לו ברוגזה מאופקת – אני איני נוהג בדרכי עקיפין כלפי זולתי, ונפשי סולדת כשהאחרים נוהגים כך כלפי אני. אמור נא בגלוי ובקיצור, מה הביאך לכאן?

הוא נתרווח בכורסה, שולי מגבעתו המעוגלת נתקלו במסעד, והמגבעת נפלה מראשו. שלח ידו והרימה אך לא חבשה שנית: כיפה שחורה כיסתה את פדחתו.

דרך ישיבתו בכורסה, בשעה שאני הקשיש ממנו כמעט פי שניים עומד זקוף ממולו, וכן דרך דיבורו היה בהם עכשיו ממידת השחצנות. סקרתיו מכף־רגל ועד ראש, חמתי מחלחלת בי ונמהלת בתמיהה על מעבר חריף זה ממורך לב לשחצנות.

– מה הביאני לכאן? – סח נכדו של רבי ישראל שורבך במהורהר. עיניו קיבלו סוף סוף גוון מוגדר: הן היו חומות – למה באתי? בעוונותינו הרבים נתרגשה פורענות על עיר הקודש ודירתנו נהפכה לעמדה. כיון ששהו בה חיילי ישראל, רחמנים בני רחמנים, לא שלחו יד ברכושנו. משהחזירנו הקדוש־ברוך־הוא אל ביתנו מצאנו כי הכל עומד על מכונו, פרט לש“ס. הש”ס של רבי ישראל שורבך היה לקוי בחסר: ראשיתו של סדר נזיקין, דהיינו בבא קמא ובבא מציעא נעלמו ואינם. חקרנו ודרשנו עד שמצאנו עד־ראייה שהסיח לנו דברים כהויתם. במו עיניו ראה כי אחד החיילים קנהו במשיכה. ידעת ולא מצאת אל תאמין. עשר שנים תמימות לא נחה דעתי עד שבעזרת השם נודע לי כי אתה האיש. כן. אתה האיש – סיים בפאתוס של נתן הנביא.

רוגזי הופג כהרף עין.

– ח־ח־ח – – פרצתי בצחוק גדול – אני מבקש את סליחתך. אכן חטאתי,עויתי, פשעתי. אני מודה ומתודה: קניתי במשיכה. או שמא נקרא לילד בשמו ג־נ־ב־ת־י. גנבתי ספר, אם חוברת עלובה זו ראויה לכינוי נכבד כזה. פחז יצרי ונתפתיתי – תוך כדי דיבור אצתי אל הכוננית ונטלתי בידי את ספר הנרקיס. עשר שנים לא נגעתי בו, ואף־על־פי־כן מצאתיו על נקלה – הרי שלך לפניך אדוני. ואם רצונך בדמי שימוש הריני מוכן ומזומן לשלמם. עיניך הרואות כי טעות בידך, לא סדר נזיקין ולא שום סדר אחר. אדרבה, ספר לועזי שכולו אי־סדר לדעתי. טול נא את ספרך יחד עם הפרח המיובש הנמצא בתוכו – עלעלתי בחוברת כדי למצוא את הפרח והעליתי חרס בידי. הפרח לא נמצא. חזרתי ועלעלתי, הפרח נעלם – סליחה, כרגע איני מוצא אותו משום מה, ודאי נשר במרוצת השנים. אבל זכור לי היטב כי היה כאן פרח. פרח מיובש – מדברי נשתמע זלזול, אך בעומק לבי חשתי מועקה בשל היעלמו של הפרח. איני יודע אם מועקה זו היה בה מתחושת הבאות או סתם רגש אי־נעימות המלוה כל אבדה, אפילו אין לה ערך של ממש – על־כל־פנים מוכן אני להחזיר לך פרח חי תמורתו. במו ידי אקטפנו לך. ואם תרצה לייבשו הרשות נתונה. אשר לש“ס וילנה הרי יש לי ש”ס משלי.

זכורני כי אזני קלטו נימת גאוה בקולי.

בן נכדו של רבי ישראל שורבך חייך. התנהגותו נכנסה עתה לשלב שלישי: שלב של בוז. כזכור קדמו לו שלבי המורך והשחצנות. חיוכו היה חיוך של בוז.² שוב חשתי אל הכוננית ושוב הוצאתי ספר – כרך של ש"ס וילנא בהוצאת תורה לעם, שהופץ באמצעות עיתון־ערב ושהכיל את שתי הבבות הראשונות. פתחתי את הכרך ומיד לאחר עמוד השער מצאתי את הפרח המיובש. כן, ללא צל של ספק: אותו הפרח, כפי הנראה פרח הנרקיס, אף שלאמיתו של דבר לא טרחתי עד היום לקבוע את זהותו הבוטאנית של הפרח שיובש בספר הנרקיס. עוד אני תמה על תגליתי והופך את עמוד השער לכאן ולכאן, והנה קלטה עיני בזויתו הימנית העליונה של אותו עמוד כתובת באותיות גדולות ובכתב יד מיוחד חד במינו. אילו גרפולוג הייתי, ודאי הייתי מגלה בבעליו מידה יתרה של רחבות לב. האותיות היו מסולסלות ומקושרות זו בזו, אך ניתן לצרפן בנקל לשתי מלים ברורות למדי: ישראל שורבך.

הטלתי מבט³ תוהה בבן נכדו של זה. מובטחני כי מבט מעין זה הייתי מעניק לקוסם, מעונן, רב־מג, אילו עמד נכחי.

חיוכו של הלה שוב לא היה חיוך של בוז, אלא חיוך של נצחון. כתמי סומק פרחו בלחייו הצהובות.

אם איני טועה, סיזאן הוא שמרבה להשתמש בציוריו בצירוף זה של אדום וצהוב.

 

ה.    🔗

המאורע שתואר לעיל היה ראש וראשון לסדרת מאורעות תמוהים ומופלאים, שמכאן ואילך נתארעו זה אחר זה.

אמנם במרוצת הימים ניתן לבאר כמה מהם על דרך ההגיון ולתתם ענין לחוק הסיבתיות – בין שחוק זה שולט על ההתרחשויות בעולם ובין שהוא מושל בכיפה רק על מערכי לבנו – אך רובם נשארו תמוהים ומופלאים, ואין הסבר להם עד היום.

אפתח במאורע שבסופו של דבר נסתבר על דרך ההגיון, היינו בענין הפרח שנדד מספר הנרקיס אל סדר נזיקין.

לאחר חקירה קלה נתברר כי באחד מאותם ימות הסיוד והשיפוץ העונתיים הנושאים פירות לעתיד ובינתיים הופכים את ההווה לפורענות נתקלה אשתי בספר הנרקיס וגילתה בו את הפרח. כסבורה היתה שלא מן התבונה הוא להחזיק פרח מיובש בתוך ספר קטן שכריכתו דקה, והעבירתו לאחד מכרכי הש"ס שמימדיו גדולים וכריכתו עבה.

כיון שנדידתו של הפרח נפתרה בדרך קלה ניסיתי למצוא פתרון סביר גם לכתובת המסתורית, כלומר חתימתו רחבת־הלב של רבי ישראל שורבך.

מיציתי את כל כושר החקירה והדרישה שבי והעליתי סברה מתקבלת על הדעת, והיא: הש“ס שהוצא לאור בהוצאת “תורה לעם” והופץ באמצעות עיתון ערב אינו אלא צילום של ש”ס וילנה המקורי. ייתכן איפוא כי הכרך שימש מקור לצילום זה אמנם היה מספרייתו המהוללת של רבי ישראל שורבך ומתוך כך צולמה גם חתימתו.

ימים רבים חזרתי על פתחיהם של מו"לים ובתי דפוס אופסט עד שעלה בידי להתחקות על עקבות המקור ולבדקו. הבדיקה לא העלתה מאומה: שום חתימה לא היתה מצויה במקור.

רק לאחר מעשה עלה בדעתי כי היתה לפני דרך קלה יותר, שהרי יכולתי לבדוק כמה טפסים אחרים של אותו כרך הש"ס בתוצאת “תורה לעם” ולראות אם ישנה חתימה עליהם או לאו. מדוע לא בחרתי בדרך זו? לאלוהים הפתרונים. אפשר משום שכל באי עולם נחלקים לשני סוגים: ההולכים בדרכים הקלות והמשתרכים בתוהו לא דרך.

לאחר שהעליתי חרס חזרתי לביתי ושוב פתחתי את הכרך שבספרייתי. לא האמנתי למראה עיני: לא פרח ולא חתימה. שניהם נעלמו ועקבותיהם לא נודעו.

למען הדיוק עלי לציין כי הפרח הותיר מישותו בצורת אבקה קלה שהיתה פזורה על פני עמוד השער, ואלו החתימה היתה כלא היתה. הזוית הימנית העליונה של עמוד השער היתה חלקה נקייה וטהורה למעלה מכל חשד של כתובת או חתימה בעבר.

תחילה עלה בלבי חשש שמא הוחלף הכרך בטופס אחר, אך מיד חזרתי בי מהשערתי זו שהרי שיירי האבקה האפורה של הפרח לשעבר הם שהעידו כמאה עדים כי איני מחזיק בידי אלא אותו הטופס עצמו.

מה אומר ומה אדבר! שאלתי באפוד ובטרפים, דהיינו הכימאים ובבוטניקאים, שמא קרני השמש או העדרן של קרני השמש גרמו לתופעה מוזרה זו, או שמא תהליך כימי מסוים היה עשוי להביא לידי כך. הללו חייכו ונענעו בראשיהם. אשר לפרח – סחו לי – אין תמה בדבר. אדרבא, לפלא היה בעיניהם איך לא נתפורר עוד קודם לכן, ביחוד בשעה שאשתי העבירתו מספר לספר, ואלו לגבי הכתובת לא היה כל הסבר ולא יכול היות. אין כתובת או חתימה נעלמת מאליה בלי להשאיר סימן. ניכר היה שלא האמינו לי.

לא האמין לי גם השופט שבפניו נתברר משפטי, שכן בן נכדו של רבי ישראל שורבך לא טמן ידו בצלחת ותבעני לדין.

מעיד אני עלי שמים וארץ שגם בבית הדין לא הוצאתי דבר שקר מפי: אמרתי את האמת, את כל האמת ורק את האמת. אך השופט המלומד לא נתן בי אמון בדברי. אדרבה, את הנמקת פסק דינו פתח במימרה שנשתמעה באזני כהערה עוקצנית כלפי, לאמור: במופלא ממך אל תדרוש. ועל המימרה הוסיף את הפסוק: הנסתרות לאדוני, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם.

יש להניח כי השופט היה בר־אורין ומעורה בתרבות הדתית של ישראל סבא, אף ששפט על פי החוק החילוני של מדינת ישראל הצעירה.

אשר לנגלות – פסק – הרי העובדות ברורות ואינן משתמעות לשני פנים. הנתבע אינו מכחיש כי ברשותו היה כרך של ש“ס אשר בשערו התנוססה חתימתו של רבי ישראל שורבך. כיצד נתגלגל הכרך לידו? גם דבר זה אינו מוקשה נוכח שהייתו של הנתבע בדירת נכדו של הרב בימי המצור. אשר להיעלמה של החתימה, הרי אין זה מעניינו של בית המשפט אלא מענינה של המשטרה לחקור בדבר. אפשר שהכרך הוחלף ואפשר שהחתימה נמחקה בידי בשר־ודם. מכל מקום לבו של השופט היה סמוך ובטוח, שהנתבע מנסה לאחז את העינים בספר גרמני על נרקיס כדי להמעיט את חומרת הפשע. שלא הרי ספר קטן ודל־ערך כהרי כרך של ש”ס עתיק־יומין הנושא חתימתו של רב וגדול בישראל, שהוא כקנין היסטורי בימינו. וחיזוק לדבריו מצא השופט המלומד בעדותם של התובע ואביו. שניהם הכירו כל ספר וספר בספרייתו של הרב הגאון – ספריה שנתגלגלה להם הזכות לרשתה – ושניהם קבעו קביעה חד־משמעית כי ספר הנרקיס מעולם לא היה ולא יתכן שיהיה בין ספרי הרב, זכרונו לברכה. אין להימנע ממסקנה כי קביעה זו מתקבלת על הדעת לחלוטין.

הורשעתי בדין. כיון שסירבתי לשלם לתובע את הנזק שהוטל עלי פסקו לי שלושה חדשי מאסר. איני יודע מדוע, אך מכל ספרי בחרתי בספר הנרקיס לקחתו אל בית האסורים ושעות ארוכות עיינתי בו בכלא. לא אכחד: הנאה מרובה גרם לי שם הספר, ואפילו אותו שיר קלוקל שבסיומו, תיפלותו פחתה בעיני. גדולה מזו: קטפתי פרח, ייבשתיו ונתתיו בין דפי הספר במקום הפרח שנעלם. הפעם יגעתי עד שזיהיתי את פרח הנרקיס על פי התכונות המפורטות בספר. ולא עוד אלא דייקתי לקטוף דוקא את הזן המתקרא: Narcissus Poeticus..

כל הרוצה בכך הרשות בידו להסיק מכאן מסקנה באנאלית על החיים, על תהפוכותיהם וסבלותיהם המגבירים כביכול את רגשנותו של אדם ומפנים את כוח שיפוטו מן השכל הקר והיבש אל הלב החם והלחלוחי. צר לי כי הנוהג המקובל בבתי־סוהר מחייב להשאיר לצמיתות בספריית הכלא כל ספר המובא לשם בידי האסירים או שוחרי טובתם, ומתוך כך אף אני לא הורשיתי בצאתי לקחת עמדי את ספר הנרקיס. ויותר משאני מיצר על שספר זה אינו בידי, מיצר אני על שהוא מונח בבית הכלא כאבן שאין לה הופכין. ודאי לי שאין איש מעיין בו. אלולא בוטל במדינת ישראל עונש המות סבור אני כי לפחות הנידונים למות והמצפים לביצוע גזר דינם עשויים היו לשאוב עידוד ונחמה מאגדת האל שהתאהב בעצמו ונתגלם בפרח נאה לאחר מותו. עכשיו שבוטל עונש המות מה טעם שיהא ספר זה מצוי בין ספרי בית הכלא והפרח המיובש Narcussus Poeticus בין דפיו.

לפיכך איני בא בטרוניה אל השופט, שכלאני בבית האסורים על לא־עוול בכפי. שהרי אילו אני שופט ודאי לי שגם אני הייתי נוהג כמותו, ואם לא הייתי נוהג כמותו ודאי לי שלא הייתי שופט. אך קובל אני מרה על מנהל בתי הסוהר – אף שלא הרע עמדי כל ימי שבתי בכלא ופעמים אפילו היטיב עמי – על שגזר מה שגזר על ספריהם של האסירים ומובטחני שאילו אני במקומו הייתי נוהג אחרת.

ועתה לא נשאר לי אלא לחזור ולהטעים שלא רק בבית המשפט אמרתי את האמת, אלא גם בפני הקורא הסחתי דברים כהויתם – לא הוספתי עליהם ולא גרעתי מהם. ואם גם הקורא דעתו כדעת השופט ועומד הוא להסתייע בפסוקי התורה ובאמרות חז"ל, הרשות בידו לעשות כמעשה השופט ולדונני לכף חובה. אמנם אין סמכות בידו לכלאני בבית האסורים, אך ידיו רב לו לבודדני בכלא רוחני.

ושנינו בעדויות דף ח' של עקביא בן מהללאל שהעיד ארבעה דברים. אמרו לו: עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב־בית־דין בישראל. אמר להם: מוטב להיקרא לי שוטה כל ימי ולא ליעשות שעה אחת רשע בפני המקום.

ממובאה זו שהבאתי יכול הקורא, בין שאר דברים, ללמוד כי אמנם החילותי בהגשמת המשימה שהטלתי על עצמי באותה דירה שנהפכה לעמדה, עמדת מפתח בחיי. שכן מיום שהותרתי מבית האסורים סר חיני בעיני הבריות, ושוב אין קופצים על קולמוסי. לפיכך איני מועסק אלא דרך ארעי ועיתותי בידי לקיים את הנדר שנדרתי לצלול בים התלמוד עוד לפני המועד המקווה.

ולסיום אזכיר כי בתחילת סיפורי זה הנחתי בידי הקורא את ההכרעה בדבר אי־קיומו של קשר כלשהו בין תכנו של ספר הנרקיס לבין מה שאירע לי בעטיו של זה. ועדיין ההכרעה בידו. ברם, לפני שיכריע בדבר, בדין שיתן דעתו על העובדה כי בימי שהותי בבית הסוהר התענגתי על אגדת הנרקיס הכלה באהבתו אל עצמו עד שמתגלגלת רוחו בפרח שצץ על קברו, ואלו לאחר שקורא לי דרור חולק אני כבוד לעוז־רוחו של עקביא בן מהללאל, הוא עקביא בן מהללאל שעל דבריו הנוקבים חוזרים על כל קבר פתוח: דע מאין באת, לאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין־וחשבון.