לוגו
אֶל מוּל הַר עַצְמוֹן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U
ציור עמ 82.png

הָיִיתִי יוֹצֵא בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם עִם כְּלֵי

מְלַאכְתִּי. גּוּפִי הָיָה מַפִּיל צֵל אָרֹך וּמְשֻׁנֶּה עָל פְּנֵי

הַכְּבִישׁ הַיּוֹרֵד מִצְּפַת. בְּמָקוֹם שֶׁנִּדְמֶה כִּי הַכְּבִישׁ

נִפְסָק וְנִבְלָע אֶל תּוֹךְ הַר עַצְמוֹן, בְּמוֹצָאָהּ שֶׁל

הַסִּמְטָה, הָיִיתִי מִתְיַשֵּׁב עַל כִּסְּאִי הַמִּתְקַפֵּל, מַצִּיב

אֶת הַכַּן וּפוֹרֵשׂ אֶת הַנְּיָר.

הַבָּתִּים הַקְטַנִּים, הַיְּשָׁנִים, שֶׁמִּצַּד

שְׂמֹאל נִרְאוּ כְּגוֹזָלִים מְבֹהָלִים, שֶׁהִצְטוֹפְפוּ וְעָלוּ

מִתּוֹךְ מְבוּכָה זֶה עַל גַּבֵּי זֶה. וְהָעַצְמוֹן הַגָּדוֹל,

הַשָּׁחוֹר, הַקֵּרֵחַ, נִפְרַשׂ בְּהַרְחָבָה כְּמָסָךְ לִפְנֵי סוֹף

הָעוֹלָם.

כָּךְ הָיִיתִי יוֹשֵׁב – אֶל מוּל כָּל הָאַגָּדוֹת עַל

צְפַת, עִיר הַמְקֻבָּלִים הַגְּדוֹלִים, הַמְּצַפִּים לַמָּשִׁיחַ

וּמְנַסִּים לִדְחֹק אֶת הַקֵּץ – בְּלִי שֶׁאַצְלִיחַ לְהַעֲלוֹת

בְּמֹחִי אָגָּדָה, וְלוּ גַּם אַחַת, שֶׁאֵדַע אֶת תְּחִלָּתָהּ וְאֶת

סוֹפָהּ.


 

חַיִּים שֶׁהִסְתַּנְּנוּ דֶּרֶךְ הַגַּב    🔗

כָּל הַשָּׁעוֹת שֶׁלִּפְנֵי הַצָּהֳרָיִם אֶפְשָׁר לְצַיֵּר בְּאֵין מַפְרִיעַ.

הַיְלָדִים שֶׁהָלְכוּ לְבֵית־הַסֵּפֶר הִתְעַכְּבוּ לְרֶגַע קַל לְיָדִי וְהָלְכוּ לָהֶם. נִשְׁאַרְתִּי

לְבַדִּי.

מְעַט מְעַט הִתְרַגַּלְתִּי לְחַיֵּי הָרְחוֹב.

הָיִיתִי מַקְשִׁיב לָהֶם בְּלִי שֶׁאֶתֵּן אֶת דַּעְתִּי עֲלֵיהֶם.

מִקֵּץ זְמַן־מָה כְּבָר יָכֹלְתִּי לְצָרֵף קִטְעֵי שִׂיחָה שׁוֹנִים

אֶל דְּמֻיּוֹת וּמְאֹרָעוֹת מְסֻיָּמִים. כָּךְ הֲבִינוֹתִי כִּי

הַתַּרְנְגוֹלוֹת הַמְּנַקְּרוֹת בַּכְּבִישׁ שַׁיָּכוֹת לָאִשָּׁה

הַגָּרָה בַּבַּיִת הַצָּהֹב. סָבְתָא מִן הַבַּיִת שֶׁמִּיָמִין קָנְתָה

דָּגִים; שָׁם מַתְּקִּינִים גַּם אֶת הַגַּגּוֹת הַשְּׁטוּחִים לִימוֹת

הַגְּשָׁמִים, וּפֹה – מִן הַבַּיִת אֲשֶׁר אֲנִי יוֹשֵׁב בְּצִלּוֹ, הִשְׁלִיכוּ הַחוּצָה שְׁיָרֵי בַּד

כָּחֹל.

אַךְ הִנֵּה חוֹזְרִים הַיְּלָדִים מִבֵּית־הַסֵּפֶר

וּמִיָּד הֵם מַקִּיפִים אוֹתִי מִכָּל עֵבֶר, וְעָלַי לְהָצִיץ בְּעַד

הַקִּיר הַחַי אֶל תוֹךְ הַנּוֹף שֶׁלְּפָנַי.

יְלָדִים מִכָּל הַמִּינִים, רֻבָּם יַלְדֵי עֲנִיִּים,

יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל. בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁעָבְרוּ עָל פָּנַי, הֶחֱזִיק כָּל

אֶחָד מֵהֶם בְּאֶגְרוֹף קָמוּץ גְּרוּשׁ לְקֻפְסַת הַקֶּרֶן

הַקַּיֶּמֶת. תֵּבַת הַצְּבָעִים שֶׁבְּיָדִי מַקְסִימָה אוֹתָם

בִּצְבָעֶיהָ הַשּׁוֹנִים. דְּחוּקִים עָמְדוּ וְשָׁאֲפוּ בְּאַפֵּיהֶם,

כְּמוֹ בְּמַשְׁאֵבוֹת קְטַנּוֹת, אֶת הָאֲוִיר הַבָּשׂוּם. הָיוּ

שֶׁהִזְדָּרְזוּ וְהֵבִיאוּ עִמָּם אֶת אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם שֶׁלָּהֶם.

הִנֵּה הֵם עוֹמְדִים לְיָדִי וְאוֹכְלִים אוֹתָהּ – פְּרוּסַת לֶחֶם

טְבוּלָה בְּשֶׁמֶן וּבָצָל יָרֹק.

הַיְלָדִים מְנַחֲשִׁים מָה אֲנִי מְצַיֵּר. בַּעֲלֵי

תְּפִיסָה הֵם. בְּכָל שִׂרְטוּט וְכֶתֶם הֵם רוֹאִים תְּחִלָּתוֹ שַׁל

דָּבָר. מְבֻגָּרִים – אַתָּה מַרְאֶה לָהֶם צִיּוּר גָּמוּר, וַעֲדַיִן

הֵם מִתְקַשִּׁים: “מַה זֶּה? אֵיךְ זֶה?” הֵם שׁוֹאֲלִים. אוֹ

שֶׁמְּדַבְּרִים הֵם בְּשֵׁם זוּלָתָם: "הַיְלָדִים לֹא יָבִינוּ צִיּוּר

כָּזֶה." וְכָאן אֲנִי מַקֻּף תְּרֵיסָר יְלָדִים, שֶׁכָּל קַו אוֹ

ציור עמ 84.png

כֶּתֶם הֵם רוֹאִים בּוֹ דָּבָר מְסֻיָּם – אֶת “אַבָּא שֶׁל מֹשֶׁה”,

אוֹ אֶת “הַפָּרָה שֶׁל הַמְשֻׁגַּעַת”.


 

הַמַּפְתֵּחַ לִתְשׁוּבוֹת נְכוֹנוֹת    🔗

“אַתָּה מֹשֶׁה’לִי?” פּוֹנֶה אֲנִי אֶל יֶלֶד אֶחָד.

“כֵּן!”

“מֵאֵיפֹה אַתָּה יוֹדֵעַ אוֹתוֹ?” תָּמֵהַּ יֶלֶד אַחֵר.

“מִן הַטְּלַאי הַכָּחֹל וְהֶחָדָשׁ שֶׁבְּמִכְנָסָיו,”

אֲנִי מְגַלֶּה, "הוּא מִבַּד זֶה, שֶׁאֶת שְׁיָרָיו הִשְׁלִיכוּ

הַחוּצָה. בָּעֶרֶב יֹאכַל מֹשֶׁה’לִי דָּגִים שֶׁבִּשְׁלָה

סָבְתָּא."

מֹשֶׁה’לִי לֹא הֶעֱרִיךְ אֶת חוּשִׁי הַבַּלָּשִׁי,

אַךְ יָדַע לְהַחְשִׁיב אֶת יְדִידוּתִי. שָׁאַף בְּאַפּוֹ

וְאָמַר:

"אִמָּא שָׁבָה מִבֵּית־הַחוֹלִים, אֲבָל אֲחוֹתִי

הַחֲדָשָׁה, זוֹ הַקְּטַנְטֹנֶת, לֹא תָּשׁוּב, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר לֹא

נִרְאֶה אוֹתָהּ אַף פַּעַם."

לְאַחַר שֶׁאָמַר כָּל מַה שֶּׁהֵעִיק עַל לִבּוֹ,

חִיֵּךְ אֵלַי, הִכְנִיס אֶת שְׁאֵרִית הַפְּרוּסָה אֶל פִּיו, נִגֵּב

אֶת יָדָיו מִן הַשֶּׁמֶן וּפָנָה אֶל חֲבֶרְתּוֹ הָעוֹמֶדֶת

לְצִדּוֹ:

“רוּתִי, עַכְשָׁו אֶת רוֹצָה שֶׁנִּסַּע לִטְבֶרְיָה, אוֹ לָאֲמֶרִיקָה?”

רוּתִי בָּחֲרָה לִנְסֹעַ פָּשׁוּט לָרְחוֹב הַשֵּׁנִי;

הֶחֱזִיקָה בַּחֲגוֹרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה’לֶה, וְהֵם הִתְרַחֲקוּ

מִמֶּנִי.


“צַיֵּר גַּם אֶת זֶה!”

“צְבַע עַכְשָׁו בְּצֶבַע אָדֹם!”

“זֶה מְצַיֵּר בִּשְׁבִיל סִינִימָה…”

“כְּמוֹ בְּ’דָבָר לִילָדִים'…”

“הִנֵּה אֲנִי. צַיֵּר גַּם אוֹתִי!” מִתְפָּרֵץ יֶלֶד אֶחָד וְעוֹמֵד מָתוּחַ כְּמוֹ לְפָנַי הַצַּלָּם.

אֵין אֲנִי עוֹנֶה לְכָל הַשְּׁאֵלוֹת הָאֵלֶּה.

הַיְּלָדִים עוֹנִים לְעַצְמָם. כָּל שְׁאֵלָה מְקַבֶּלֶת אֶת

תְּשׁוּבָתָהּ, לֹא מִיָּד, אֶלָּא בְּהֶמְשֵׁךְ הַשִּׂיחָה. נִרְאֶה

שֶׁהַיְלָדִים מְנַחֲשִׁים עַל־פִּי תָּוֵי פָּנַי מַה הִיא הַתְּשׁוּבָה

הַנְּכוֹנָה. הֵם נִתְלִים בָּהּ וּמוֹצְאִים בְּעַצְמָם אֶת

הַמַּפְתֵּחַ לִתְשׁוּבוֹת נְכוֹנוֹת נוֹסָפוֹת.

וּבֶאֱמֶת, הָעִנְיָנִים הִסְתַּדְּרוּ יָפֶה: בַּעַל

הָעֵצָה “צַיֵּר גַּם אֶת זֶה” קִבֵּל תְּשׁוּבָה קוֹלַעַת מִפִּי

יַלְדָּהּ אַחַת:

“לֹא יָפֶה כְּשֶׁיֵשׁ הַרְבֵּה, רְחוֹב עָצוּב לֹא צָרִיךְ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים.”

בַּעֲלַת הַבַּקָּשָׁה לְצֶבַע אָדֹם קִבְּלָה מַעֲנֶה:

“לֹא שָׂמִיִם סְתָם צֶבַע. צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה סִבָּה, וְאַתְּ לֹא צְרִיכָה לְלַמֵּד אוֹתוֹ.”

ציור עמ 86.png

הַשְּׁאֵלָה לְאֵיזוֹ תַּכְלִית אֲנִי מְצַיֵּר נִתְיַשְּׁבָה מִיָּד: “דָּבָר לִילָדִים!”

לַיֶּלֶד שֶׁהִזְדַּקֵּף לְפָנַי שֶׁאֲצַיֵּר אוֹתוֹ נִתְּנוּ שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת:

“אַל תַּפְרִיעַ וְלֵךְ הַצִּדָּה!”

“בַּתְּמוּנָה הַכֹּל כְּמוֹ בֶּאֱמֶת, כְּמוֹ תָּמִיד, וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁפִּתְאֹם נֶעֱמַדְתָּ…”


 

בְּבִטָּחוֹן שֶׁל שִׁיר    🔗

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב שׁוּרוֹת אֵלֶּה, הֲרֵינִי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי:

"רֶגַע, רֶגַע אֶחָד! וְכִי רוֹצֶה אַתָּה לְהַגִּיד

שֶׁהַיְלָדִים יוֹדְעִים לְיַשֵּׁב בְּעַצְמָם כָּל דָּבָר וְהֵם כְּבָר

פְּרוֹפֶסוֹרִים?"

אֲנִי שׁוֹאֵל – וַאֲנִי מֵשִׁיב:

"לֹא, חֲלִילָה! אֲנִי רַק יוֹדֵעַ שֶׁהַיְלָדִים

יְכוֹלִים לְהָבִין כָּל דָּבָר, כָּל זְמַן שֶׁלִּבָּם פָּתוּחַ

וְעֵינֵיהֶם פְּקוּחוֹת. אֶפְשָׁר לְדַבֵּר אִתָּם עַל כָּל דָּבָר,

וְכָל דָּבָר עָלוּל, בְּרֶגַע מַתְאִים, לְעוֹרֵר אֶת

תְּשׂוּמַת־לִבָּם."


הַסִּמְטָאוֹת בִּצְפַת צָרוֹת הֵן, וַאֲנִי,

שֶׁהִתְיַשַּׁבְתִּי בִּקְצֵה אַחַת מֵהֶן, חָסַמְתִּי אוֹתָהּ. זָקֵן

עִוֵּר בֶּן מֵאָה מוּבָל בִּידֵי זְקֵנָה אַחַת לְבֵית־הַכְּנֶסֶת. הֵם

עוֹבְרִים בְּסִמְטָה זוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּיּוֹם. הָיִיתִי מְמַהֵר

לְפַנוֹת לָהֶם דֶּרֶךְ. תְּשׁוּשׁוֹת, תְּשׁוּשׁוֹת מְאֹד הָיוּ

אַרְבַּע הָרַגְלַיִם. לֹא הַשְּׁרִירִים הֵנִיעוּ אוֹתָן, כִּי אֵם

בֵּית־הַכְּנֶסֶת אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַסִּמְטָה.

פָּרָה שָׁבָה מִן הַמִּרְעֶה וּפָסְעָה בְּבִטָּחוֹן

שֶׁל שִׁיר שֶׁשֻּׁנַּן יָפֶה עַל־פֶּה. פִּתְאוֹם נֶעְצְרָה לִפְנֵי

מַרְאֶה לֹא רָגִיל, שֶׁחָסַם אֶת דַּרְכָּהּ – הַכַּן שֶׁלִּי, בַּעַל

שְׁלֹשׁ הָרַגְלַיִם. עָמְדָה וְחִכְּתָה בִּתְמִיהָה דַּקּוֹת אֲחָדוֹת,

עַד שֶׁגָּמַרְתִּי לְצַיֵּר אֶת הַשָּׁמַיִם. כַּאֲשֶׁר נוֹכְחָה

לָדַעַת כִּי עֲדַיִן אֵינֶנִּי מְפַנֶּה לָהּ דֶּרֶך, זָקְפָה רֹאשָׁהּ

וְגָעֲתָה גְּעִיָּה גְּדוֹלָה לְתוֹךְ אָזְנַי; גְּעִיָה גְּדוֹלָה,

שֶׁהֶעֶלְתָה לְפָנַי דְּמוּת שֶׁל סָבְתָּא הַפּוֹרֶסֶת לֶחֶם לְאוֹר

מְנוֹרַת נֵפְטְ קְטַנָּה.

כַּאֲשֶׁר פִּנִּיתִי אֶת הַדֶּרֶךְ לַפָּרָה רָאִיתִי

כִּי הָעֶרֶב יָרַד. צְלָלִים אֲרֻכִּים מְאֹד נָפְלוּ עַל הַכְּבִישׁ,

בְּכִוּוּן הָפוּךְ מִכְּפִי שֶׁהָיוּ בַּבֹּקֶר.