I    🔗

מעולם לא ראיתי עפרוני, ואני קם לשווא עם שחר. העפרוני אינו ציפור של הארץ.

מאז הבוקר אני צועד על הרגבים ועל העשבים היבשים. להקות של אנקורים אפורים או חוחיות בגוונים זוהרים מרחפות מעל למשוכות הקוצים.

עורבני החורש סוקר בחליפת שרד את מסדר העצים.

שׂלו מחליק על פני האספסת ומסמן כבחוט את הקו הישר של מעופו.

בעקבות הרועה, הסורג טוב יותר מאישה, צועדות הכבשות זו בעקבות זו והן דומות זו לזו.

והכול אפוף באור כה חדש עד כי העורב, שאינו צופה דבר טוב, מעלה חיוך.

אך הקשיבו כפי שאני מקשיב.

התשמעו אי־שם, במרומים, מישהו כותש רסיסי בדולח בגביע זהב?

מי יכול לומר לי היכן מזמר העפרוני?

אם אני מביט למעלה, השמש צורבת בעיניי. עליי לוותר על הצפייה בו.

העפרוני חי בשמים, והוא הציפור היחידה של השמים המזמרת עד אלינו.

II    🔗

הוא נופל ארצה, שיכור כלוט, לאחר שנדחף שוב אל עין השמש.