מוקדש לזכרו היקר של ידידי הנלבב והחבר למחנה הכפייה, יו"ר האיגוד העולמי של
ניצולי ברגן־בלזן – יוסף רוֺזנזפט ז"ל
שרה’לה הקטנה נצמדה יותר ויותר לעגלה ברפת – ברצותה להתחבא ולא להיראות. נשימתה נעצרה לרגע ועיניה, שפחדו להסתכל, נעצמו. קרן אור חדרה פתאום דרך שער הרפת, שנפתח לפתע. שרה’לה לא הרגישה בכך, שהבהמה נבהלה ודחקה אותה לקיר התבן. רק אוזניה קלטו, כי מישהו נכנס לרפת ובקול רם של מפקד קרא: – אם אמצא כאן אפילו יהודי אחד, תישרף כל בקתתך וירה תיירה.
– אוי, אוי! – ענה האיכר הזקן, שעמד ליד שער הרפת, לברנש המזוין, שניצב ובידו פנס חשמלי. – אצלי, אדוני האלוף, אין יהודים. מזמן גירשו אותם מן הכפר.
– האמת בפיך? ארורים – התרגז הברנש – אולי אתה עצמך יהודי הנך?…
– אני!… אני יהודי?! אוי, אוי! חלילה, אינני יהודי! – חזר והכריז האיכר פעמים אחדות. הוא כרע על ברכיו והצטלב.
– והיכן עליית הגג?
– אין לי עליית גג, אדוני!
– ומרתף יש לך?
– מרתף יש לי, אדוני, לבולבוסים.
– הראה, היכן הוא המרתף!
הם יצאו. השער נסגר. שוב עטתה האפלה את הרפת.
שרה’לה שכבה עוד ללא זיז וללא נוע. זה שלושה ימים היא חבויה ברפת וניזונה במזון הבהמות. בדרך כלל אין הרעב מציק לה. לבה הקטן דווה, והיא רוצה לבכות, אבל אסור… בכייה עלול להישמע.
הברנש פרץ שוב וחדר לרפת. הוא הוציא ממנה את הפרות וצעק בקולי קולות ובהתרגשות:
– הו, אומה ארורה. מצוא נמצא אתכם!
בכל כוחותיה התחפרה שרה’לה בערמת התבן ומרוב פחד כבחלום לא יכלה לזוז ממקומה. וכך שכבה, מחופרת חצייה, בתוך ערמת התבן וחיכתה.
אך ראה הברנש את שרה’לה, ניצב על עומדו כהלום רעם.
האיכר צנח על הקרקע, הצטלב ובקול מתייפח יילל: “אוי, אוי! לא ידעתי כלל וכלל, כי כאן מסתתרת יהודיה! אל תירה בי, אדון!!! אב לחמישה ילדים קטנים אני, אדון, רחם, חוס עליי, אדון!…”
הברנש התעורר מתדהמתו, דחף מעליו את האיכר, תפש בידה של שרה’לה, הוציא אותה מערמת התבן ודיבר אליה בנחת:
“אל תיראי, ילדה, לא יאונה לך כל רע…”
נדהמת נשאה שרה’לה את עיניה אל הברנש, הלבוש מדי ס.ס. גרמני ובידו אקדח… היא לא הבינה, מה מתרחש כאן. כמכושפת הלכה עם הגרמני, שאחז בחוזקה בכף ידה. הוא יצא יחד אתה מהרפת ופסע לכיוון היער הקרוב.
האיכר עמד תוהה ומשתומם, שוב הצטלב, ירק ונהם ברוגז:
– הייתכן? קשה להאמין, מה מסוגלים יהודים אלה לעולל. להתחבא אצלי ברפת ואני לא ידעתי. עיניו שוטטו על פני כל קצות הרפת. אם ימצא כאן יהודי, ימסרנו במו ידיו לגרמנים.
אבל הוא לא מצא שום נפש חיה.
הוא יצא מן הרפת, הכניס את הפרות ובקללות נמרצות בפיו נעל את השער. בעצבנות בדק את המנעול שעל שער הרפת, ורק אחר כך חזר לבקתתו.
הגרמני צעד בפסיעות גסות ומהירות, כמעט בריצה, ומשך אחריו את שרה’לה.
בחוץ היה יום סתיו קודר. עלים כמושים־צהובים – אחרוני שלכת – נשרו מהאילנות. מאי־שם נשמעו מזמן לזמן זעקות ייאוש, אחריהם קול יריות אחדות, ושוב נדם הכל מסביב, עד שרעם יריות רובה או מקלע החריד את הסביבה. פתאום1 האט הגרמני את צעדיו. שרה’לה לא הבחינה בשני גרמנים, שהופיעו פתאום, כאילו צצו מן האדמה.
– הייל היטלר! נתמתחו שני הגרמנים כנימי כינור וידיהם למעלה, ובלי לחכות לתשובה אמרו:
– לאן פניך מועדות, קאמראד (חבר)? נערה יהודיה? כן?
– הייל היטלר! ענה הגרמני, שהוליך את שרה’לה. – מצאתי את הילדה – ובעיניו רמז ליער. ואמר: מייד תחוסל.
– קאמראד (חבר), התערבו הגרמנים, למה לך לבזבז זמן להליכה לשם, חסל אותה כאן.
– אסור לי, יש לי פקודה.
– אכן, אם כך, הדבר מובן – אמרו הגרמנים – כאילו ירדו לסוף דעתו. – יש לך פקודה, עשה והצלח. ואת, פעוטה, דרשי בשלום מוזס2 שלכם, שם בשמיים… הייל היטלר!
– הייל היטלר! ענה הגרמני, שהוליך את שרה’לה וביתר כוח לחץ את כף ידה הקטנה, כאילו חשש, שתברח מפניו.
שני הגרמנים עקבו אחריהם במבטיהם. אבל הם נעלמו מעיניהם. רק קול יריה הדהד ממרחק־מה.
– הנה, הקטנה חוסלה – העיר אחד הגרמנים, והם המשיכו את דרכם לאיטם.
איש ה־ס.ס. המשיך להוביל את שרה’לה ולא זזה ידו מידה. ביער, בין עצים עבותים, נעצר, התבונן סביבו ופתח ואמר:
– שרה’לה, האם אינך מכירה אותי? – ובדברו הסיר את הקסדה הגרמנית מעל ראשו. שרה’לה הוכתה לרגע בהלם, אך מייד התאוששה והתבוננה בו. האם זה חלום? דמעות ביצבצו בעיניה והיא לחשה: הדוד יאנקל! הייתכן?
שתקי, שרה’לה! אוזניים מסביב! עלולים לשמוע את שיחתנו. ואז המשיך בלחש: – הידעת, שרה’לה, חיפשנו אתכם זמן רב, עקבנו אחריכן, וסוף סוף מצאתיך. ועתה בואי, התחבאי כאן במערה שלפנינו. הא לך לחם ונתח נקניק, ואני אלך לתור את הדרך ולוודא, אם אפשר לנו לעבור בה. מייד אחזור ואביאך למקום מבטחים ואז אספר לך הכל. – הוא ליטף את ראשה של שרה’לה והלך.
זמן־מה ישבה שרה’לה שקועה בהרהורים. קשה היה לה להבין, מה התרחש כאן. אף־על־פי שלא אכלה זה שלושה ימים, לא הציק לה הרעב. היא החלה להעלות לאט לאט בזכרונה את כל אשר עבר עליה ביומיים האחרונים.
את אבא שלחו עוד לפני שנה למחנה לעבודת פרך. בבית השתרר עצב מדכא בהיעדרו של אבא. אמא בכתה וסבתא טענה:
– רחל, חוסי ורחמי על הילדים. הביטי וראי, מה עוללת לעצמך. הפסיקי לבכות. ראה תראי, כי ברל יחזור, בעזרת השם. – ואז הייתה סבתא מוחה גם היא דמעותיה…
אמא הלכה לעבוד בבית מלאכה. על שרה’לה הוטל להשגיח על שני אחיה הקטנים, משה’לה ושלמה’לה, ולשרת את סבתא הזקנה. זו לא יכלה כבר להניע את רגליה ונאלצה לשבת או לשכב. ואז באה פקודת ההגליה. רצו לקחת את סבתא, אבל היא נפחה את נשמתה, בשעה שהגרמנים עמדו בפתח הבית. אמא קראה: “ברוך דיין אמת, מוטב כך, מאשר להגיע לידיהם”.
מאז, נזכרה שרה’לה, הייתה שרויה תמיד בפחד. בלילות פקדוה סיוטי חלומות. פעם ראתה בחלומה את סבתא עומדת לידה, מפרכת ידיה וקוראה: שרה’לה, חוסי ורחמי עליך! ברחי, הצילי את חייך הצעירים, נוסי! ברחי!…
אחר כך ראתה והנה הם באים, יורים וצוחקים, יורים ושורפים… הכל נשרף. כל הבית, אבא ואמא והאחים הקטנים… הכל… הכל… והיא זועקת בשארית כוחותיה… זיעה קרה כיסתה אותה, בשעה שאמה העירתה ושאלה, מדוע זעקה כה בשנתה.
פעם באו לקחתה להגליה עם שני אחיה הקטנים. אמא לא היתה אז בבית. שרה’לה ואחיה התחבאו במרתף בין סמרטוטים וגרוטאות. הגרמנים חיפשו, דקרו בחניתותיהם בערמות הסמרטוטים ופגעו באח הקטן, שטרם מלאו לו שלוש שנים. הילד פרץ בבכי ואז מצאו את כולם והוליכום בקרון סגור. הקרון נעצר לפני בית, ובו היו עוד הרבה ילדים שנלכדו. את שרה’לה הכניסו לבית, שבו היו רק נערות. את האחים הקטנים לא ראתה עוד. נכנס גרמני ורשם את כולן. הנערות מגיל ט"ו ומעלה נאלצו להתפשט ולהכנס לחדר שני – אל רופא. את אלה, שנכנסו לחדר הרופא, לא ראו עוד. וכך נשארו הבנות הצעירות יום ולילה ללא אוכל וללא מים. הן ישנו על הרצפה. בבוקר בא גרמני ופקד על ארבע בנות, שילכו אתו. שרה’לה היתה אחת מהן. הגרמני הביא אותן לקסרקטין לנקות את החדרים. על שרה’לה הטילו לנקות את החצר. בשעת עבודתה נזכרה בחלומותיה. זכרה את סבתא, הקוראת לה: “הצילי את נפשך, שרה’לה, ברחי, ברחי,”… היא החליטה לברוח. אבל כיצד?… על־יד השער עמד זקיף גרמני. על־יד האורוות עמדה עגלת איכרים; איכר הביא תבן וקש. הוא הכניס לקסרקטין את התבן החדש, ואת הישן הוציא ושם בעגלה.
שרה’לה התבוננה סביבה לראות, מי נמצא בחצר. פרט לאיכר, שהיה נתון לעבודתו, לא היה שם איש. החיילים, העוברים במקום, לא שמו כלל לב לילדה היהודיה, המנקה את החצר. ליבה הלם בחוזקה. היא טיפסה על העגלה והתחבאה בתוך התבן. משגמר האיכר את עבודתו, ניגש למיפקדה לקחת שם אישור, ובגרמנית משובשת מלמל בקושי: “הכל בסדר. הייל היטלר!” הוא קרב לעגלתו, תפס את המושכות, הצליף על הסוס ובצעקה גדולה “וויו” קפץ לעגלה ויצא מן החצר. ליד השער הראה לזקיף את הפתק, שקיבל במיפקדה. הגרמני רמז לו, כי הכל בסדר, והוא רשאי לנסוע.
גשם זלעפות ניתך פתאום. הגרמני רץ למצוא לו מחסה בסוכת השמירה, והאיכר מיהר לחזור לכפר.
בחצרו נעצר על־יד הרפת, נכנס לבקתתו בקללה: הו, גשם כזה!…
אז זחלה שרה’לה לאיטה מהעגלה, נכנסה לרפת והתחבאה בתוכה. זמן רב שכבה בין ערמות התבן והשחת, עד שבאו הגרמנים. היא שמעה קולות, קללות וצווחות, נביחת כלבים, עד שהכל נדם – הם הסתלקו. כעבור יומיים מצא אותה הדוד המחופש לגרמני מן הס.ס., והביאה ליער.
כל זה עלה בזכרונה של שרה’לה, ורק עכשיו חשה בכאב. היא התמוגגה בדמעותיה בלי להשמיע קול ולחשה לעצמה: – מי יודע, היכן עכשיו שני אחיה הקטנים. עליה לחפשם ולמוצאם. אבל כיצד?… איך?… מרוב עייפות נרדמה.
כמה זמן ישנה, לא ידעה. אבל כשהתעוררה, כבר היה על ידה הדוד יאנקל לבוש בבגד איכרים ורובה על כתפיו. הוא לחש לה: – חטפת תנומה? נו, עכשיו קומי, שרה’לה, עלינו ללכת בטרם יעלה השחר. שרה’לה רעדה מקור. היא התעטפה במטפחת איכרים, שהביא לה הדוד, ושניהם יצאו מן המערה.
בחוץ ירד גשם. רוח נשבה בין העצים ברעש גדול, והם לא שמעו אפילו את קולות פסיעותיהם. בשביל צר מהצד עמדה עגלת איכרים, בה ישבו עוד יהודים ולא יהודים, וכולם בבגדי איכרים או במדי צבא. כולם היו חמושים ברובים. הם קיבלו את שרה’לה בשמחה ופינו לה מקום בעגלה. שרה’לה מחתה את דמעותיה. היא נרגעה ושאלה את הדוד:
– לאן אנחנו נוסעים, הדוד יאנקל?
– לנקום נקמתך, שרה’לה, על אבא ואמא, על אחייך, על הכול.