זה היה בימי חנוכה. הרעב במחנה גבר מיום ליום. מזוננו היחיד היה מנת הלחם. המרק, שהיינו מקבלים בצהריים, היה מבושל מסרפד מיובש ואי אפשר היה להכניסו לפה. היינו איפוא רעבים, ועוד איך רעבים…
מלאך המוות במירוצו עם ס.ס. וס.אַ. קצר במגלו חיי צעירים וזקנים, ואנשים נפלו כזבובים. המתים היו מוטלים ערמות ערמות בצריף הרחצה, עד שהוצאו לקבורה המונית.
התרגלנו לכך והייתה זאת לנו תופעה רגילה. היינו מתייצבים דום ליד הגופה. רק כשמצאנו חבר קרוב מוטל לפנינו, שעוד אתמול עבדנו אתו יחד, או אח, בן, אב… היינו בוכים חרישית ומפטירים: “אולי שפר עליך גורלך, וטוב לך מאשר לנו…” אי אפשר היה להרבות מחשבות – הנה מיפקד, קריאה לעבודה, ובשעת ריצה למיפקד מלמלו השפתיים קדיש.
ואף־על־פי־כן ולמרות הכל התכוננה החברה לחג החנוכה. באורח פלא יצרו מנורת חנוכה, סיפקו שמן מ“עמדת הבנייה”, ש“אורגן,” (קיבלנו במשיכה) מטנק צבאי. הזזנו את הקרשים, ששימשו לנו למיטות, והתכוננו לבנות במה ארעית ולהציג את המחזה “בר־כוכבא”. פתאום קולות וצעקות: משה מנופף ידיו, עומד מופתע נפעם והרגש וצועק: “חברים, הלחם!”.. הלחם שלי נגנב!… הלחם!.."
כולנו נצבנו המומים. איש לא זז. כל אחד זרק מבט חטוף למנת לחמו, והיה מרוצה ומאושר, כשהיא לפניו. אבל השמחה הושבתה.
פתחו בחיפוש אחר מנת הלחם. חיפוש מדוקדק, חיפוש יסודי. אך לשוא היו כל המאמצים. שוב התחלנו בהכנותינו להדלקת נר חנוכה ולפתוח בהצגה.
למחרת בבוקר שמענו שוב קולות וצעקות, יצחק צעק:
– חברים, חברים! אני מתחנן לפניכם – החזירו לי את הלחם, מנת לחמי נגנבה ממני.
הוא פרץ בבכי כתינוק. הלב נקרע לגזרים…
– מי גונב לחם?… מיהו הגנב?… שאל כל אחד את עצמו, מי הוא מלאך המוות השלישי שבתוכנו?
ראש הצריף עמד ונאם באוזנינו. הוא פנה למצפון:
– כולנו מקבלים מנות לחם שוות. כולנו רעבים באותה מידה. אם נוטלים מאחד את מנת לחמו, נוטלים את חייו. ובתוכנו נמצא נוטל־חיים כזה – רוצח ממש. אני מזהיר: “אוי ואבוי לאיש אשר יתפס. הענש נענישנו, דינו כדין רוצח”.
באותו רגע קפץ ברל בזעקה: – חברים, חיים!… חיים!… במו עיניי ראיתיו אוכל שתי מנות לחם.
חיים הובל לצריף מוכה ופצוע. בצריף היה לנו בית־דין משלנו. אני הייתי הדיין. המאשים היה בורר לו קטיגור, והנאשם היה בוחר סניגור לעצמו, וכך הורכב בית הדין משלושה חברים.
אני שואל את חיים:
– חיים, האמת הדבר, שאכלת שתי מנות לחם?
– לא. – ענה חיים.
– ברל, אתה ראית את חיים אוכל שתי מנות לחם?
– כן, ראיתי – עונה ברל – עקבתי אחריו. מנה אחת אכל כאן. אחר כך יצא מן הצריף ואני אחריו. בחוץ, בבית הכיסא, מוסתר מעיני רואים, אכל את המנה השנייה.
– חיים, אני חוזר ושואל אותך, האמת הדבר?
– לא, לא אכלתי. – ענה חיים.
– ואתה ברל, אני שואל, יש לך עד נוסף, שראה את חיים אוכל שתי מנות לחם?
– לא, עונה ברל, איש לא היה. הוא נזהר, שאיש לא יראהו בכך. אני ראיתי זאת. אני נכון להישבע, כי ראיתיו אוכל שתי מנות לחם.
אנו, שלושת חברי בית הדין, התיישבנו בקרן זווית להתייעצות ופסקנו: לפנינו עדות של איש אחד בלבד, ועד זה אין לסמוך עליו, כי ייתכן שהוא עצמו היה הגנב, ורק כדי להצדיק את עצמו הטיל את האשמה על זולתו. לכן אנו מצהירים, כי רק משום שאין לנו שני עדים, לפחות, חיים חופשי, אבל אוי ואבוי לו, אם ייתפש בגנבתו. יחד עם זה אנו מזכירים גם את העד על האשמתו את חברו, בשעה שאין לו הוכחות מספיקות.
כשצעדנו למקום עבודתנו, לחש לי חיים:
– חבר סמי! נכון הדבר, אכלתי שתי מנות לחם.
– מה? – שאלתי נדהם.
– כן. – ענה חיים. גם היום וגם מחר אוכל שתי מנות לחם. שמע, סמי, מכרתי לאחד הצ’כים את טבעת הקידושין שלי תמורת ארבע מנות לחם.
– ומדוע לא סיפרת זאת לחברים של בית הדין?
– כי יראתי מפני הלשנה – ענה לי חיים.
שתקתי וגם הוא נדם, אבל במוחי ניקרה השאלה: מי אפוא הוא הגנב? העברתי במחשבתי את שמות כל בני הצריף, כולם בחורים הגונים, ואף־על־פי־כן אחד מהם גנב הוא. מי יודע, למה מסוגל אדם רעב… חשבתי והחלטתי להיות ער בלילה ולהשגיח. אני מוכרח למצוא את הגנב, ויהי מה!
שוכב אני על מזרון התבן עייף, סחוט לאחר העבודה הקשה. העיניים העייפות נעצמות. אבל אני מתאמץ בכל כוחי להיות ער. בכל זאת נרדמתי, וכך מתוך חלום שמעתי כעין פרידה, חבטה קלה. משהו נפל… אני ניתר ממקומי, מדליק נר. איני רואה איש אבל הכל מתעוררים ואני שואל: – למי חסר הלחם?
יעקב עונה בזעקה – לי, לי! מנת לחמי, מי גזל את הלחם?…
ראש הבית שואל: – מי התעורר הראשון? מי הדליק את הנר?
הכל מצביעים עליי, משתררת דממה. הכל נאלמים. ראש הבית מסתכל בי נכלם ובחשד. אני משסע את הדממה ומכריז: – מה אתם עומדים תוהים ובוהים? צריך לחפש את הלחם.
הגנב עוד לא הספיק לאכול או ו.
כולנו מתחילים בחיפושים. מחפשים בכל מקום – בפינות, בכל מזרון, ופתאום אנו רואים: בפינה על־יד מיטת קרשים אחת יש מאורה גדולה, וחולדה בגודל חתול עומדת ומכרסמת מנת לחם וסוחבת אותה למאורתה. אבל רגל המיטה מפריעה. החולדה הפסיקה לרגע לכרסם. בעיניים נוצצות הביטה בנו ושוב ניסתה לסחוב את הלחם למאורה. באותו רגע זרק חבר בכעס נעל־עץ והחולדה נמלטה.
כולנו שמחנו ונרגענו – אין בינינו גונב לחם!
אספנו את הלחם של כל החברים ועשינו מין מרק־לחם לכל הצריף. הדלקנו נרות חנוכה ובלחש פיזמנו – “מעוז צור”.