(תמונה מחיי המחנה מייד לאחר השחרור)
זה היה בברגן־בלזן, זמן קצר לאחר השחרור. מחלת הטיפוס השתוללה. אנשים, שכוחותיהם הותשו משנים רבות של רעב וסבל, נפלו כזבובים. רבים נורו למוות על־ידי אנשי המשמר של ס.ס. האונגרים, וזה לאחר שהשלטון על המחנה עבר לידי האַנגלים.
קברות ההמונים ועליהם הכתובות “פה נקברו כמה וכמה אלפי חללים” נתרבו מיום ליום.
אז החליטה ההנהלה הצבאית, האנגלית, הזמנית להקים על כל שטח המחנה “ברגן־בלזן” בית־חולים. את ה“בריאים” הושיבו במשאיות צבאיות והעבירום למחנה חדש בציללה, מרחק עשרים ק"מ מברגן־בלזן.
זה היה עוד לפני סיום המלחמה. הרעב במחנה החדש היה נורא. לכן חיפשו דרכים כיצד להתגנב ולצאת מן המחנה, כדי ל“ארגן” מאי־שם מזון: פת לחם או שני בולבוסין, או כמה קלחים של לפת. פעמים רבות פנו והלכו לצריפי הצבא הבריטיים והאמריקניים. הכניסה לאזרחים שם הייתה אסורה בהחלט. לוחות עם כתובות הזהירו: “כאן יורים בעבריינים”. ובכל זאת היו מתגנבים וחודרים לשם ומבקשים מהחיילים, שיתגלגלו רחמיהם ויתנו פת לחם, קופסת שימורים ואפילו טבלת שוקולד. לא פעם קרה, שאסירים הקריבו את חייהם בפעולה זו. אם היו למישהו סיגריות והוא סבל ממחסור במזון, היה מביא את הסיגריות לכפר ומקבל תמורתן מהאיכרים: לחם, בולבוסין, שעועית, סלק… כך נאבקו בני האדם בחירוף נפש כדי לשבור את הרעב המציק.
אצלינו בבית נהגו במנהגי הקיבוץ. מי ש“ארגן” לו חומרי מזון, מסר אותם למטבח המשותף. את הבולבוסין, השעועית והסלק שמו בדלי גדול ובישלו מרק לכל בני הבית. אנו קראנו למרק בשם זלזול – “יוּשקה”. אבל לא תמיד הצלחנו ל“ארגן” וסבלנו חרפת רעב… ביום קשה כזה, עת הציק הרעב עד כאב לב (פרט לשני בולבוסין לא היה לנו כלום), ביום כזה הביא אחד החברים ארנב לבן מהכפר. ארנב לבן חי!… מה גדלה שמחת החברים!
– עתה יבשלו מרק יוּשקה ממש, עם כל מיני מטעמים וגם נתחי בשר בתוכו.
חברנו ה“טבח” התחיל לטפל בעניין. החברים החלו ממטירים עליו עצות, כיצד יש לבשל את מרק־היוּשקה. חבר אחד מיוצאי אונגריה יעץ בלשונו הדומה לגרמנית:
– אבל, אדוני, אני מבקשך, צלי ארנבת עליך להכין. זה מאכל־מטעמים, אני אומר לך, זה מאכל תאווה.
שני צועק: – מה לך צלי ארנבת, לכל הרוחות?! יושקה עם בשר תבשל וחסל!
החבר מאונגריה מסמיק מהתעצבנות ועונה בקול רם יותר:
– אבל, בבקשה ממך, אדוני, מה ידוע לך על צלי ארנבת?… ובשעת מעשה הוא מתלקלק. וכאן התערב חבר שלישי:
– מה? לעשרים איש אתה רוצה להכין מארנב קטן זה צלי אר־נ־בת?! יוּשקה ורק יושקה צריך לבשל.
טענות לכאן ומענות לכאן. סוף סוף נמנו וגמרו: יוּשקה לכל החברים, כי מים, ברוך השם, יש לנו. כל הקהל התכונן לסעודה.
ה“טבח” קיבל על עצמו את הפיקוד. התחיל לקלוף את הבולבוסין. אחדים יצאו ל“ארגן” עצים להסקה. בינתיים שיחקו אחדים מן החברה בארנב הלבן. הוא התרגל מהר לאנשים. היה מקפץ, מנתר ומתקרב לכל אחד ואוכל מידו של אחד עלה, מידו של השני קצת עשב. איני יודע מי וכיצד פתאום החלו לקרוא לארנב: “יוֹנלה” ודיברו אליו בלשונות שונות – יידיש, פולנית, אונגרית, יידיש מגורמנת: “נאַ נאַ נאַ יוֹנלה – קח עלה, התקרב אליי!” “חוֹדז טוּטאַי”, או – “יוֹנהשי, בוא, יונתי, אכול משהו”… ויונהלה היה מקפץ מאיש לרעהו, כראוי לארנב צעיר.
הבולבוסין כבר נקלפו. הדלי לבישול המרק גם הוא היה מוכן ומזומן והחברה כבר הדליקו את התנור… פשוט – נפלא! יונהלה מנתר בינתיים מסביב בשמחה רבה והחברה נהנים ממנו מאד. עד… שה“טבח” נתן פקודה לחיים, ששיחק במקרה באותה שעה עם יוֹנהלה.
– חיים, קח את יונהלה וברך עליו על השחיטה, ככתוב. הכן אותו. והביאהו אליי. את שאר העבודה אעשה בעצמי. חיים לוטש את עיניו ל“טבח”, נדהם: – מה פתאום אני?… אתה הטבח ועליך לחסלו…
“הטבח” עונה לו מניה וביה:
– אין אני יכול לעשות הכל בעצמי. לאכול אתם כולכם רוצים, אבל לעזור במשהו – מסרבים. הוא פונה לחבר אחר:
– משה, במחילה מכבודך, קח את יוֹנהלה ו“סדר” אותו, פשוט את עורו והביאהו אליי.
משה ישב באותה שעה בקרן זווית ותיקן את מכנסיו הקרועים. הוא שתק, כאילו אין הדברים מכוונים אחיו. הטבח מתמלא חימה וצועק: –משה, האם לא שמעת? עוד לא עשית היום שום דבר. לאכול אתה רוצה?… אז קומה, קח את יונהלה, אני אומר, הכן אותו פשוט את עורו.
משה מפסיק להטליא את מכנסיו הקרועים, מיישר את המשקפיים ותולה מבט של תמיהה ב“טבח”.
– מה־ה?… עלי לסדר את יוֹנהלה?… כלום אני שוחט?, או… קצב? אני חייב להמית את יוֹנהלה? איני מסוגל לראות דם שפוך… כשאני רואה דם, אני מתעלף מייד. מה אתה רוצה, שאתעלף? והוא חזר להטליא את מכנסיו.
ה“טבח” מתבונן סביבו נואש וצועק:
אם אף אחד מכם אינו רוצה לטפל ביוֹנהלה, מוטב שתבשלו אתם את היוּשקה. ומשהבחין מן הצד בחבר ברלה, פנה אליו והתחנן:
– ברלה, מחמדי, אני מבקשך. קח את יונהלה והכן אותו לבישול. ברל מתחייך ועונה לאט לאט, מתון מתון, מלה במלה:
– אין אתה צריך לבקשני. הכן אתה את יוֹנהלה ואני אבשל את היוּשקה… – ומשנתמשך הוויכוח, מי חייב לטפל ביונהלה, הוחלט סוף סוף, שיש להטיל גורל. הכינו עשרים פתקים קטנים. על אחד מהם רשמו “יונהלה”. מי שיוציא בגורל פתק זה, הוא יטפל ביוֹנהלה.
המתח, בשעה שכל אחד שלח את ידו להוציא את הפתק, היה רב מאד. ומשהוציא חבר פתק חלק, קפץ ורקד משמחה. בינתיים הלך מספר הפתקים והתמעט, והמתח הלך וגדל. והנה שלף יצחק פתק. יצחק היה האיש, ששיחק יותר מכל החברה ביוֹנהלה, הוא גם זיכהו, כנראה בשם יונלה, אוליי משום שהארנב היה חביב ונוח כיוֹנה תמה ועורו היה לבן. יצחק פתח לאט לאט את הפתק המגולל ואז ראו הכל את המלה, ומפי הכל פרצה הקריאה: “יונהלה”!!!" – יצחק החוויר וקרא: “איני רוצה יוּשקה!!!” נחפז ויצא מן הצריף. קמה מהומה גדולה וקריאה:
“אבל העצים יישרפו! צריך לשחוט מייד את הארנב!”
– לארנב אתם משתוקקים, ארנבים ממלאים את ראשיכם! האם הארנב כשר?! “צלי ארנב טעים לחך!” לזלול הכל רוצים, אבל לא לעשות משהו… התרעם ה“טבח”. פתאום הסתובב בחפשו את הארנב וזעק:
היכן יוֹנהלה?!
באמת, היכן יוֹנהלה? – ענו לו חבריו כולם בשאלה.
בשעת הרעש והוויכוחים נבהל, כנראה, יוֹנהלה. הדלת היתה פתוחה והוא נשא את רגליו ויברח. חפשוהו היום, חפשוהו מחר, יוֹנהלה נעם ואיננו. מהבולבוסין הקלופים בישלו אמנם מרק־יוּשקה, וכל אחד אכל את המרק ולבו שמח בקרבו, כי יונה נמלט… רק החבר מאונגריה נאנח:
– אח, רבותיי, מה אתם יודעים על צלי־ארנב?