לוגו
הקדמה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

ד"א    🔗

אֵין לְךָ דָּבָר

שֶׁאֵין תַּחְתָּיו דָּבָר

אַחֵר.

מִתַּחַת לַגֶּשֶׁר

זוֹרֵם הַנָּהָר

וּמִתַּחַת לַסַּהַר

הַתַּן מְיֻסָּר

וּמִתַּחַת לַכֶּסֶת

גּוּפֵךְ הַשָּׁר

אֵין לְךָ דָּבָר

אֵין לְךָ דָּבָר

אַחֵר.

 

נאום העורך    🔗

לפני שנים, בעקבות מינויו של מכר שלנו לעורך בהוצאת הספרים “מפה”, השתעשענו חברי רובי נמדר ואני במחשבה מה תפקידו של עורך מפות. “חבר’ה”, דִמיינו אותו צועק לשרטטים: “הגזמתם קצת עם המדבר בערב הסעודית, תזרקו קצת ירוק בפינות”, או “האוורסט לא נראה טוב ככה, תקצרו אותו בכמה קילומטרים”. באופן דומה, יש מקום לשאול מה תפקידו של עורך אוסף “כל שירֵי”, שהרי אם מדובר ב“כל שירי”, “הכול כלול” ואין לו שיקול דעת אילו שירים לכלול באוסף ואילו לא לכלול בו. איזה שיקול דעת, אם כן, בכל זאת יש לו? הוא צריך להחליט על העיקרון המארגן של האוסף: האם השירים יסודרו כרונולוגית, על־פי סדר הופעתם של ספרי המשורר, או האם יסודרו לפי נושאים או סגנונות, למשל פרק של שירי אהבה, פרק של שירי ירושלים, של סונטות וכיוצא בזה. אולם משהחליט העורך, כמו שהחלטתי אני בספר זה, שסדר השירים יהיה כרונולוגי, דומה שאכן לא נותר לו כל שיקול דעת ולא נותר אלא להזין את השירים אל מלתעותיה של מכונת הדפוס על־פי סדר צאתם לאור ולשלוח את העורך להתבטל בבתי קפה עם עורכים בני מינו.

אבל רגע! גם אם התוכן עצמו נמצא מחוץ לשליטתו של העורך, הרי שנותרה הצורה! מישהו צריך להחליט על סוג הגוֹפן ועל גודלו, על גודל הדף, על עיצוב הכריכה ואם תהיה רכה או קשה. אכן, הייתה לי השפעה מסוימת על צורתו של הספר, אבל האמת היא שלאנשים אחרים שהיו מעורבים בהפקתו (ושמותיהם יוזכרו בהמשך) הייתה השפעה רבה יותר על עניינים אלה ואפשר היה להוציאם לפועל על הצד הטוב ביותר גם ללא מעורבותו של העורך.

אם כן, אנחנו שבים אל נקודת ההתחלה: מה תפקידו של העורך בהוצאתו לאור של אוסף “כל שירי” מהסוג המונח לפניכם? בעודי מייגע את מוחי בשאלה הקשה הזאת, נזכרתי בסיפורו של בורחס “פייר מנאר, מחבר דון קיחוטה”. זהו סיפור על יוצר אלמוני בשם פייר מנאר שלקח על עצמו לכתוב את דון קיחוטה של סרוונטס. במילותיו של בורחס: “הוא לא ביקש לחבר עוד קיחוטה — מה שנקל לעשות — אלא את ה’קיחוטה' בהא הידיעה. למותר להוסיף שלא שקל מעולם תעתוק מוכני של המקור; לא היה בכוונתו להעתיק אותו. שאיפתו מעוררת ההתפעלות הייתה ליצור דפים שיהיו חופפים — מלה במלה ושורה בשורה — לאלה של מיגל דה סרוונטס”.1 ובהמשך, אחרי שהוא מתאר איך פייר מנאר ניסה תחילה “להיות מיגל דה סרוונטס”, כדי שיוכל להיכנס לעורו ולכתוב את דון קיחוטה בדיוק כמו שסרוונטס כתב אותו, בורחס מסביר: “להיות באופן כלשהו סרוונטס ולהגיע ל’קיחוטה' נראה לו קשה פחות — וממילא מעניין פחות — מאשר להוסיף ולהיות פייר מנאר ולהגיע אל ה’קיחוטה' דרך חוויותיו של פייר מנאר”.2 אולי, אם כך, כמו פייר מנאר, גם העורך של אוסף “כל שירי” כותב באיזשהו אופן מחדש את שיריו של המשורר. כותב אותם בדיוק כמו שהמשורר כתב אותם, מילה במילה, אבל הוא מגיע אליהם לא כי הוא מצליח להיות באופן כלשהו המשורר, כי זה קשה פחות וממילא מעניין פחות, אלא דרך חוויותיו שלו. אתאר כאן אפוא את חוויותיי הקשורות לשירתו של ט. כרמי.

חוויה ראשונה: פגישה עם כרמי. אתחיל בחוויית הפגישה היחידה שהייתה לי עם כרמי, מתישהו בתחילת שנות התשעים. זה היה בפאב ירושלמי בשם “סוס עץ”. ישבתי שם עם חברים ואת סקרנותנו עורר זוג שישב בשולחן סמוך. היה ברור שהגבר מבוגר מהאישה בשנים לא מעטות וניסינו לנחש את טיב היחסים ביניהם: היא הבת שלו? אחותו הקטנה? המאהבת? לבסוף, אחד מאיתנו, שהיה הכי אמיץ או הכי שיכור, ניגש אליהם כדי לברר את העניין בעודנו עוקבים אחריו בדאגה. להפתעתנו, בני הזוג לא הגיבו בכעס, להיפך, הם הזמינו את חברנו ואותנו להצטרף אליהם לשולחן. התברר שהוא ט. כרמי והיא לילך (אז צ’רני והיום צ’רני פלד). אני זוכר שדיברנו על ספרות ועל שירה, אני זוכר גם שכרמי אמר שהוא יזמין אותנו לסיבוב בירה, אבל בסופו של דבר, כך נדמה לי, אנחנו הזמנו אותם. על כל פנים, גם אם אנחנו הזמנו אותם, הרגשנו שהם הזמינו אותנו. ככה ידעתי שכרמי הוא משורר אמיתי, שהרי כפי שאומר המוטו שבחר לספרו אמת וחובה: “ולו היה שיר ריק מן הכזב — לא היה שיר” (משה אבן עזרא).

רק כעבור שנים, ולאחר היכרות עמוקה עם שירתו של כרמי, למדתי על המקום המרכזי שאחיזת העיניים, השקר והכזב תופסים בה. אלא שהעיסוק של כרמי בשקר אינו נועד לאחז את עינינו, אלא דווקא להוביל אותנו אל האמת. הוא מצהיר על כך בתרגום שלו לשירו של ג’ק גילברט,3 “השירה היא מין שקר”, שאותו בחר לכלול בספר אמת וחובה:

הַשִּׁירָה הִיא מִין שֶׁקֶר,

בְּהֶכְרֵחַ, לְטוֹבַת הַמְּשׁוֹרֵר

אוֹ הַיֹּפִי. אַךְ גַּם מִשּׁוּם שֶׁרַק

כָּךְ נִתֶּנֶת הָאֱמֶת לְהֵאָמֵר. (כרך ב‘, עמ’ 465)4

חוויה שנייה: קריאת שירי האהבה של כרמי. מעטים המשוררים העבריים שכתבו שירי אהבה רבים כל כך לנשים. דומה שכרמי מעולם לא חדל לתהות על סוד קסמה של האהובה. בחלק משירי האהבה שלו הוא מצליח לחדור אל ליבה של חוויית הסקס, בלי לתאר את האקט מפורשות, וזהו בעיניי אתגר גדול — לא לתאר באופן גרפי את התחככות האיברים אלא לעסוק במטפיזיקה של הסקס, בתודעתם של הגופים הנצמדים זה לזה, בהתרחשות הרוחנית שמלווה את ההתרחשות הגופנית. כך למשל, בשיר “מכאן ואילך” כרמי מנסה לפענח את הפיצוץ הסקסואלי בעזרת כמה הבזקי זיכרון, כמו מדען החוקר פיצוץ גרעיני בעזרת החומרים והקרינה שנותרו אחריו:

הָאֲדָמָה כְּבָר הִשְׁתַּלְּטָה עָלַי.

בְּהֵחָלְצִי מִתְּחוּם הַדּוּמִיָּה שֶׁלָּךְ,

אֵשׁ מְקַבֶּלֶת אֶת פָּנַי בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן.

אֲנִי אוֹצֵר בְּיָדִי כַּמָּה דֻּגְמָאוֹת:

מַשָּׁב שֶׁל שֵׂעָר עַל מִצְחֵךְ,

הִלַּת כָּתֵף אֶל מוּל הָאָח,

הֶבֶל פִּיךְ עַל סַף שְׂפָתַי,

לֹא הַרְבֵּה.

אֲבָל עַכְשָׁו נָכוֹנוּ לִי

שָׁנִים שֶׁל מֶחְקָר וּפִעְנוּחַ.

לֹא בְּכָל יוֹם צוֹמְחוֹת לָאָדָם

כְּנָפַיִם שֶׁל אֵשׁ וּמַיִם. (כרך ב‘, עמ’ 60)


חוויה שלישית: האופן בו כרמי מהדהד את המקורות היהודיים. אני כותב “מהדהד” ולא “מצטט” כי כרמי אינו מצטט כפשוטו. הוא מכניס את הציטוטים מהמקורות אל תוך תיבת התהודה של שירתו והופך אותם לחלק ממנה. ראו את השורות הבאות מ“כאן הקברניט”:


שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם, בְּלוּלֵי אֵשׁ וָמַיִם.

מִיָּמִין — הַתִּקְוָה הַטּוֹבָה.

מִשְּׂמֹאל — יָם הַשַּׁלְוָה. (כרך ב‘, עמ’ 178)


“שערי שמים, בלולי אש ומים” מהדהדים בתוך חוויית הטיסה המתוארת בשיר כאילו נוצרו בסדנת השירה של כרמי יחד עם “התקוה הטובה” ו“ים השלוה”. רק כאשר צפיתי בקלטת וידאו המתעדת הרצאה שנשא בבית הספר הרפורמי לרבנים בסינסינטי, למדתי שהשורה הזאת לקוחה מפיוט של שמעון בר־יצחק (פייטן אשכנזי מהמאה העשירית). או השיר “על הנסים”, המתאר את המשורר עובר בין בני ביתו הישנים בלילה, שכרמי שתל בו את המילים “חיות אש ממללות” הלקוחות מהתלמוד (מסכת “חגיגה”). המילים האלה מהדהדות בשיר בטבעיות לצד “ואני עובר מחדר לחדר” כאילו הן מילותיו המקוריות של המשורר:

הַאִם אֵינָם מְבִינִים?

חַיּוֹת־אֵשׁ מְמַלְּלוֹת,

מַלְאָךְ־הַמָּוֶת בָּעִיר,

הַמִּזְבֵּחַ בּוֹכֶה —


וַאֲנִי עוֹבֵר מֵחֶדֶר לְחֶדֶר,

לַיְלָה אַחַר לַיְלָה,

וּמוֹנֶה אֶת הַנִּסִים. (כרך ב‘, עמ’ 216)


כרמי מהדהד בטבעיות את המקורות היהודיים כיוון ששפות התלמוד והפיוט הן חלק אינטגרלי מעולמו התרבותי. שירתו מתייחדת במיזוג מושלם של שפת המקורות בשפת המשורר, בלי לעשות מזה עניין. באותה הרצאה בסינסינטי הוא גם מסביר מדוע שילב את השורה “שערי שמים בלולי אש ומים” בשיר הקודם, ואומר בפשטות: “לא יכולתי לעמוד בפני זה”. כלומר הוא בחר במילים האלה לא משום שהן “מהתלמוד” או “מהפיוט”, אלא פשוט בגלל שהעוצמה הפיוטית שלהן כבשה אותו.

חוויה רביעית: להלחין את שירי כרמי. כרמי הסתייג מהלחנה של שיריו כי חשב שהלחן מקבע פרשנות אחת של השיר. אחרי מותו, התירה לילך פלד צ’רני להלחין את שיריו. האומנם לחן מקבע פרשנות אחת של השיר? איני בטוח. כאשר אני מלחין שיר איני חושב על הפרשנות שלו, אני מנסה להרגיש את האווירה שהוא יוצר, את הלך הרוח שהוא מהדהד, ואני משתדל שהלחן והעיבוד המוזיקלי יהדהדו את אותו תדר רגשי. כשאני שר את שיריו של כרמי שהלחנתי, אני מרגיש קרוב אליו במיוחד, כאילו החיבור של המילים שלו ללחן מדלג מעל הפשט, הרמז והדרש ולוקח אותי ישירות אל הסוד. כאשר אני שר את המילים שלו נדמה לי שאני מצליח לחדור אל אותו חלל שבו נמצא הדובר בשיר, להימצא במרכז הכבידה של השיר שהמילים חגות סביבו. להלחין את כרמי אין משמעו לפרש אותו, זו אולי דרך פייר־מנארית לכתוב אותו מחדש דרך החוויה שלי.

הרעיון להוציא לאור את אוסף כל שיריו של כרמי עלה בעקבות שריפה שפרצה בחצרו של חברי חגי נחתומי, ובה נשרפו בין השאר גם ארגזי הספרים שהונחו בחצר לרגל שיפוץ הבית. בין הספרים שעלו באש היה גם הקובץ ט. כרמי — שירים, מבחר 1951–1994 (שייקרא להלן “המבחר”). ידעתי שחגי אוהב מאוד את שירתו של כרמי ורציתי לקנות לו את הספר במתנה. אולם החיפושים בחנויות ספרים משומשים וברשת העלו חרס, הספר נעלם לגמרי מן השוק. בינתיים, במהלך חיפושיי, נתקלתי בעוד ועוד אוהבי כרמי, רבים מהם משוררים, והבנתי שלא רק חגי אלא גם חובבי שירה נוספים מחכים להוצאה מחודשת של “המבחר”. המחשבה המקורית הייתה אפוא להוציא לאור מהדורה מחודשת של “המבחר”. לילך פלד צ’רני סיפרה לי שלצורך עריכת “המבחר” כרמי הכין רשימה של השירים שהיו ראויים לדעתו להיכלל בספר וגם היא הכינה רשימה. כשהשוו את הרשימות גילו שיש ביניהן התאמה של תשעים אחוז. אחרי שקראתי את כל שיריו של כרמי, על מנת לערוך את הספר זה, אני יכול להעיד שהם אכן עשו עבודה מצוינת ובחרו את השירים הטובים ביותר.

אז מדוע, אם כן, להוציא לאור את כל השירים ולא מבחר בלבד, ועוד כזה שהמשורר עצמו בחר? תשובה אחת היא שמשורר חשוב כמו כרמי ראוי שמכלול שירתו יכונס ויונגש לציבור הקוראים, כשם שכונסו שיריהם של משוררים רבים וטובים, בני דורו וצעירים ממנו. תשובה אחרת היא שחשוב להנגיש את כל שיריו של כרמי לחוקרי שירה כדי שיוכלו לעשות את מלאכתם נאמנה. אך שתי התשובות אינן מספקות לטעמי. אני מאמין ששירה מבקשת להגיע אל אוזני הקוראים ולבבותיהם ולא אל אזמל המנתחים של החוקרים. ואם כך, מדוע לא להגיש לקוראים מבחר שירים שמכוּונים באופן המדויק ביותר אל האוזניים והלב? אם יש תשובה טובה לשאלה הזו, נראה לי שכרמי עצמו ניסח אותה בשירו “שירי עינים ולבב” (מתוך הספר שלג בירושלים):

הַחֲתוּלָה הִמְלִיטָה אֶת גּוּרֶיהָ

הַרְחֵק מֵעֵין־אָדָם וְשֶׁן־חָתוּל,

אַךְ אֶת שִׁירַי אֲנִי נוֹשֵׂא עֲדַיִן

לְאוֹר־יוֹמָם־וָעַיִן בֵּין שִׁנַּי. (כרך א‘, עמ’ 190)


כתיבת השירים ותהליך התפתחותו והשתנותו של המשורר אינם נעשים במסתרים “רחוק מעין־אדם ושן־חתול”, אלא “לאור יומם ועין”. על הקורא להיות עד לכך שבדרך אל הפסגה, יצירתו של המשורר עוברת גם בנקודות שפל. בהקשר זה אני נזכר בדברים שכתב נתן זך על שירתו של אלן גינזברג במבוא לספר תרגומיו לשירי גינזברג, קדיש ושירים אחרים: “נפלאה בשיאיה. כמעט לא תיאמן במעידותיה ובנפילותיה”.5 “מבחר שירֵי” מנסה להתקרב אל קוטב הנשגב, ואילו “כל שירי” נע בין קוטב הנשגב לקוטב החיים עצמם. ובחיים עצמם השירים הם לעיתים מלאכת מחשבת חפה מכל פגם ולעיתים גורי חתולים בני יומם, רטובים ועיוורים המתקשים לעמוד על רגליהם ונישאים עדיין בין שיני המשורר. ב“מבחר שירי” מִטשטשת דמות הבשר ודם של המשורר ואת מקומה תופסת דמות הרפאים של “האמן”. ב“כל שירי” אפשר לחוש במאמץ ובזיעה של המשורר, לשמוע אותו מדבר אל עצמו ולראות אותו מכרסם את קצה העיפרון — דמותו החיה מבצבצת מבין השורות. הסופר חיים באר, ברשימתו “המהלומה שניחתה על ראש המשורר”, מתאר את כניסתו של כרמי למערכת המנומנמת של הוצאת הספרים “עם עובד” בתל אביב (אליה היה מגיע אחת לשבוע מתוקף תפקידו כעורך ספרי הילדים והנוער בהוצאה): “החבר טשרני, כפי שכינוהו זקני המקום, היה נכנס כרוח סופה, ידיו עמוסות כתבי־יד, תיקי איורים ולוחות לייאאוט, צחוק הסאטיר הרועם שלו התגלגל במסדרון והלחישות הכבושות שהסתננו תדיר מלשכות העורכים נעשו לשיחות־רעים שוקקות חיים”.6 ט. כרמי במלוא הדרו נמצא ב“מבחר”, אבל כדי לעורר את “החבר טשרני” להיכנס שוב כרוח סופה ולהפוך לחישות כבושות לחיים שוקקים, יש לכנס יחד את כל שיריו.

אף שאני מאמין, כפי שכתבתי לעיל, ששירה נכתבת לקוראים ולא לחוקרים, אני חושב שמרתק לעקוב אחרי התפתחות שירתו של כרמי לאורך השנים. הוא לא הפסיק לשכלל את כליו: מוטיבים שהופיעו בספריו הראשונים מופיעים גם בספריו המאוחרים, אך שם הם מדויקים יותר, מעודנים יותר ואפקטיביים יותר. שירי אהבה, לדוגמה, יש למכביר כבר בספרו הראשון של כרמי, מום וחלום, אבל עם השנים הם התאווררו והצטללו, השילו מעליהם עומס של דימויים ושפה גבוהה והעמיקו אל המיסטיקה של האהבה והסקס. לצד אלה מרתק לראות גם התפתחות של מוטיבים חדשים, כמו מוטיב אחיזת העיניים — ההליכה על הקו הדק שבין השקר לאמת והדגשת הסתירות הפנימיות שמכיל הסובייקט (מוטיב שהולך וצובר משקל ונפח בספרים המאוחרים), או לחילופין מוטיב המוות שתופס מקום מרכזי בספריו האחרונים.7 נראה שבמחזור השירים האחרון שכתב כרמי סמוך למותו — “שירים (והדמיות) בעל כרחי, 1994” — הוא הגיע לזיקוק המושלם של המוטיבים והאמצעים האמנותיים שעל שכלולם עבד במשך עשרות שנים. עם זאת, מעניין לראות שלצד מגמת ההשתכללות וההתפתחות, כבר בספרים הראשונים יש שירים חזקים שעוצמתם ושלמותם אינה נובעת מניסיון כתיבה רב או מניסיון חיים עשיר אלא הם פרי הבזק השראה חד־פעמי, ולעומתם בספרים המאוחרים יש גם שירים חלשים שניסיון הכתיבה והחיים לא הספיקו כדי לרומם אותם לדרגה של שירים טובים דיים כדי להיכלל ב“מבחר”.

ובכל זאת, על אף אופיו הפייר־מנארי של מפעל העריכה הזה, היו כמה החלטות עריכה “אמיתיות” שהיה עליי לקבל:

א. בחירה בין נוסחים שונים לשירים ושיוכם לספר מסוים

כתיבת שירים אצל כרמי לא הייתה בבחינת “שגר ושכח”. הוא חזר אל שירים שכתב ושינה את נוסחם או שיבץ מחדש בספרים מאוחרים שירים שפורסמו בספרים מוקדמים יותר (בעיקר בספרים הראשונים) — לפעמים עשה זאת בשינוי נוסח או כותרת ולפעמים באותו הנוסח בדיוק או תחת אותה הכותרת, ולא אחת אף הוסיף הקדשה שלא הייתה בשיר המקורי. לדוגמה, השיר “משגה” מהספר הים האחרון מופיע ב“מבחר” תחת הכותרת “לא אני הוא”, והשיר שכותרתו “ספור” בספר האוניקורן מסתכל במראה מופיע ב“מבחר” תחת הכותרת “כלב זר”. ועוד, כשהשיר “נופים” מהספר האוניקורן מסתכל במראה ראה אור בשנית ב“מבחר”, נוספה לו הקדשה לאריאל הירשפלד.

המשחק החופשי של כרמי בכרונולוגיה של שיריו, ברוח חיבתו למוטיב אחיזת העיניים, מתבטא למשל בכך ששירים אחדים שהופיעו לראשונה כ“שירים חדשים” באסופה דבר אחר (1970) פורסמו שוב במהדורה מאוחרת של הספר נחש הנחושת, שיצא לאור במקור לפני דבר אחר. וכן, כאשר ליקט את שיריו ב“מבחר”, כרמי לא היה נאמן תמיד לשיוך השירים לספרים המקוריים. למשל, השיר “כל חיי” משויך ב“מבחר” לספר שלג בירושלים (1957) על אף שלמעשה נכלל באסופה דבר אחר.

הכלל שנקטתי בעריכת אוסף כל השירים היה לבחור בנוסח המאוחר ביותר של השיר — כל השירים שמופיעים ב“מבחר” נכללים בספר זה בנוסחם שם (כמעט בכל המקרים אין שינויים לעומת המקור, לעיתים כאמור נוספה הקדשה חדשה או נעשו שינויים גרפיים קלים). באשר לשירים שפורסמו ביותר מספר אחד, אם היו הבדלים בנוסח, בחרתי את המאוחר שבהם. במקרים ששיר מופיע בנוסח זהה בשני ספרים שונים, שייכתי אותו לספר המוקדם או המאוחר יותר, בהתאם למה שנראה לי נכון מבחינת רצף השירים בכל אחד מהספרים. בכל המקרים ששיר נדפס יותר מפעם אחת, הערה בתחתית העמוד מציינת את הספר הנוסף שהשיר הופיע בו במקור. רשימת המקורות לשירים שבכל אחד מכרכי האוסף מופיעה בסוף כל כרך. בהתאם לכלל שצוין לעיל, במקרים בהם יצאה יותר ממהדורה אחת של הספר השתמשתי במהדורה המאוחרת יותר. יש לציין שבעזבונו של כרמי לא נמצאו שירים שלא פורסמו בספריו ולפיכך אוסף זה כולל רק שירים שפורסמו בספרים.

ב. הכללת תרגומי שירה

בשניים מספריו של כרמי (האסופה דבר אחר ואמת וחובה) כלולים שירים שתרגם. התלבטתי אם לכלול אותם באוסף זה, שהרי זה אוסף “כל שיריו” ולא “כל תרגומיו”. ההחלטה לכלול אותם לבסוף מתבססת על ההבנה שכרמי, ככל הנראה, ראה בשירה שתרגם חלק אורגני משירתו שלו ועצם החלטתו לכלול תרגומי שירה בספרי שירת המקור שלו מעידה על כך. בהקשר זה יש לציין שמשוררים ישראלים רבים עסקו בתרגום שירה, אך רק מעטים מהם בחרו לכלול את השירים המתורגמים בספרי שירת המקור שלהם (בין אלה אפשר למנות את אריה זקס, דליה רביקוביץ', יוסף שרון ואלי אליהו). נראה שהתפיסה לפיה השירה המתורגמת היא חלק אורגני משירתו התפתחה אצל כרמי עם השנים, ולראיה, באסופה דבר אחר השירים המתורגמים מופרדים מהשירים שכתב ונמצאים בסוף הספר בשער שכותרתו “בשם אומרם”, ואילו בספר אמת וחובה (ספרו האחרון) התרגומים לשיריו של ג’ק גילברט מופיעים באמצע הספר, בין השירים שכתב כרמי.

ההתפתחות הזאת ניכרת גם בתוכן השירים שכרמי בחר לתרגם: בדבר אחר השירים המתורגמים הם של מספר משוררים ועוסקים במגוון של נושאים, ולעומת זאת באמת וחובה נכללים עשרה שירים מתורגמים של גילברט בנושאים מוגדרים שהעסיקו את כרמי באותה עת, כמו אלמנט אחיזת העיניים או השקר שבשירה, אהבה ומוות. נראה שהוא חש הזדהות עם גילברט (הם היו בני אותו גיל בערך ושניהם הרבו לכתוב שירי אהבה) וראה בו סוג של “תאום לירי” (מעניין אגב לציין בהקשר זה, שעטיפת ה“מבחר” של כרמי מזכירה בעיצובה ובצבע שלה את עטיפת מבחר השירים של גילברט). דווקא הידיעה שגילברט הוא משורר אמיתי, ולא הֶטְרוֹנִים, כלומר דמות בדויה של משורר (כמו במקרה המפורסם של פרננדו פסואה), הופכת את הכללת תרגומי שיריו באמת וחובה למהלך שמערער את ביטחוננו בגבולות הסובייקט ומטשטש את ההבחנה בין כתיבת שירה לתרגום שירה. האם זהו גילברט שמדבר אלינו בתיווכו של המתרגם כרמי או שמא כרמי הוא זה המדבר אלינו באמצעות תרגום השירים של גילברט?

בשיר מס' 1 במחזור “אנטומיה של מלחמה” (מהספר התנצלות המחבר), שנכתב על מלחמת יום הכיפורים, כרמי שותל שורה מתוך התרגום שלו ל“י”א דרכים להסתכל על שחרור" מאת ואלאס סטיבנס (שפורסם בדבר אחר). אלה השורות מהשיר המתורגם:

בֵּין עֶשְׂרִים הָרֵי־הַשֶּׁלֶג

לֹא נָע דָּבָר זוּלַת

עֵין הַשַּׁחְרוּר. (כרך ב‘, עמ’ 14)


ואלה השורות מ“אנטומיה של מלחמה”:

לְהִכָּנֵס אֶל עֵין הַשַּׁחֲרוּר

בֵּין עֶשְׂרִים הָרֵי הַשֶּׁלֶג. (כרך ב‘, עמ’ 37)

כמו הבנאים של הקתדרלות הגותיות ששילבו בקירות הכנסייה לבֵנים מהריסות מבנים רומיים, כך כרמי משלב בשירתו שורה מהשיר המתורגם של סטיבנס. השורות המתורגמות הופכות להיות חלק מאבני הבניין של השירה המקורית.

על בסיס האמור לעיל, החלטתי לא לכלול בָּאוסף שירים שכרמי תרגם ולא פורסמו בספרי שירת המקור שלו.8 כמו כן החלטתי לא לכלול באוסף תרגום של קטעים מתוך המחזות “אנטיגונה” של סופוקלס ו“חלום ליל קיץ” של שייקספיר, שכרמי כלל בשער התרגומים באסופה דבר אחר.

ג. טיפוגרפיה

לילך פלד צ’רני מספרת שכרמי היה בקי ברזי הטיפוגרפיה — תורת העיצוב והסידור של הטקסט. סידור הטקסט על הדף היה חשוב לו, כפי שהוא עצמו מעיד בשורות האלה מתוך השיר “יום הזכרון, תשכ”ט" (מהספר נחש הנחושת):

דִּבַּרְנוּ עַל מִדּוֹת הַדַּף וְגֹדֶל הָעַמּוּד.

גַּם אֲנִי אוֹהֵב דִּיּוּק (כרך א‘, עמ’ 374)


גם בהיבט זה כרמי ערך שינויים בגרסאות מאוחרות של השירים. לדוגמה, בשירים מהספר האוניקורן מסתכל במראה שנכללים ב“מבחר”, ציטוטים שמופיעים כמוטו בחלק מהשירים מודפסים באותיות ישרות לעומת אותיות נטויות (italics) במקור, ואילו שמות המחברים של הציטוטים, שבמקור הופיעו באותיות ישרות, מופיעים ב“מבחר” באותיות נטויות. מכאן שכרמי נתן את דעתו על העיצוב של הטקסט והיה לו חשוב להקפיד על הפרטים ולשנות את הטעון שינוי לדעתו. ברוח זו הקפדתי גם אני שעיצוב וסידור הטקסט יהיו נאמנים למקור, בעיקר בשורות המוזחות שמאלה — אלמנט עיצובי שכרמי הרבה להשתמש בו בספריו הראשונים. בכל השירים שבהם השורות מוזחות שמאלה נשמר המיקום המדויק שלהן כמו בשיר המקורי.

ד. שילוב אמנות פלסטית בספרי השירה

באחדים מספרי השירה של כרמי (בעיקר המוקדמים) משובצים חיתוכי עץ, רישומים, תחריטים וליתוגרפיות. בספרים אין פרחים שחורים, שלג בירושלים, והים האחרון שולבו חיתוכי עץ של האומנית שושנה הימן, אשתו הראשונה של כרמי, ובספר נחש הנחושת שולבו רישומים של אביגדור אריכא. בנוסף לאלה, יחד עם אשתו השנייה, האמנית תמרה ריקמן, הוציא כרמי שני ספרים: תביעה9 — ובו מחזור שירים שנדפס בספר האוניקורן מסתכל במראה, ובפנים10 — הכולל שירים שראו אור בספר חצי תאוותי. בשניהם מופיעים שירים שלו לצד תחריטים ורישומים שלה. אין ספק שכרמי האמין בשיתוף פעולה עם אמנים פלסטיים (וכנראה גם בשיתוף פעולה בין בני זוג אמנים), ושהוא ראה בחיתוכי העץ, ברישומים, בליתוגרפיות ובתחריטים בספרי השירה שלו מרכיב משמעותי המשלים ומעצים את השירה ולא “עיטור” שולי בלבד למילים. ביטוי לגישה הזו אפשר לראות בהחלטה שלו ושל שושנה הימן לחתום על הספר שמוליקיפוד (שהוא כתב והיא איירה) בשם “כוש”, ראשי התיבות של שמותיהם — כרמי ושושנה. הטקסט והאיורים נתפסים כמקשה אחת בלתי נפרדת שנוצרה בידי ישות דו־ראשית או דו־מדיומית. אף שהייתה אפשרות עקרונית לשבץ גם בספר זה את יצירות האמנות הפלסטית שנכללו בספריו של כרמי, שני שיקולים הובילו לבסוף להחלטה לא לכלול אותן: האחד, הרצון לשמור על אחידות הספר; והשני, החשש שהיצירות ששולבו בספרי השירה הספציפיים יאבדו מכוחן באוסף “כל שירי”.

הזכרתי את שמוליקיפוד, מן הסתם היצירה המוכרת ביותר של כרמי, ובראשי עלתה רשימה יפה של המשורר אריה זקס, בספרו קלות הדעת, על ספר הילדים הביצה שהתחפשה מאת המשורר דן פגיס (חברו הקרוב של כרמי). זקס טוען ברשימה שבספר הילדים טמון לדעתו העיקרון הפואטי שעומד בבסיס שירתו של פגיס — איבוד זהות ורכישת זהות חדשה.11 במשך שנים אני מנסה בעזרת מהלך דומה למצוא בשמוליקיפוד את העיקרון הפואטי שבתשתית שירתו של כרמי, אך ללא הצלחה. האם גדי החולה מסמל את מצבו הלימינלי של המשורר המוסט קמעא מחוץ לשטף החיים כך שיש באפשרותו להביט עליהם מבחוץ? האם הידידות הבלתי צפויה בין ילד לקיפוד מסמלת את הבלתי צפוי, את מה שמעבר למקובל, את היפה (וגם המאיים) הרוחש מתחת לחיי היום־יום, שהשירה מבקשת להפנות את מבטנו אליו? האם התותים הנתקעים על הקוצים של שמוליק מסמלים את הדבש והעוקץ הכרוכים לבלי הפרד במין ובאהבה, ובעצם בחיים בכלל? אבל איפה אפשר למצוא בשמוליקיפוד את אחיזת העיניים וההליכה על חוד התער שבין האמת והשקר המאפיינות את שירתו של כרמי? איפה אפשר למצוא בו את התהייה הבלתי נגמרת על המסתורין המופלא של האישה? את המוות המסתנן אל כל נשימת חיים? כאמור, ניסיתי ולא עלה בידי… אולי סוד הפואטיקה של כרמי לא נמצא בשמוליקיפוד ולא בשום מקום אחר ואי אפשר להגדיר אותו כלל, כמו שהוא עצמו אמר פעם בראיון ברדיו: “אי אפשר להגיד דברים של טעם על כתיבת שירים”.

אז עם מה אנחנו נשארים בסופו של דבר? עם התודה, כמובן. “תודה בעד התות!” צועק שמוליק קיפוד ההולך ומתרחק לגדי, וכרמי אומר ב“שיר תודה”:

הַתּוֹדָה אֵינָהּ מַרְפָּה מִמֶּנִּי.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי מִתְחַיֵּב בְּנַפְשִׁי.

אֲנִי מֵבִין בְּכָךְ. (כרך ב‘, עמ’ 180)


תודה ללילך פלד צ’רני, שותפתי הנאמנה למסע הארוך להוצאה לאור של אוסף השירים הזה. תודה לגלעד מאירי, לנועה שקרג’י, לאביב פטר ולצוות “מקום לשירה” על עבודתם המקצועית ועל הנכונות, כתמיד, לקפוץ למים עם עוד פרויקט שלא ברור בדיוק איך מממנים אותו. תודה לחיים גולדגרבר על תמיכתו הנדיבה. תודה לערן זמורה על אישור השימוש בשירים שפורסמו בספרי הוצאת הספרים כנרת זמורה־ביתן דביר (וגם על הסיור שהוא ערך ללילך ולי במחסן הספרים הענק של ההוצאה, שהעלה על דעתי את הסיור שערך וירגיליוס לדנטה בתופת). תודה להוצאת הקיבוץ המאוחד על אישור השימוש בשירים שפורסמו בספרי ההוצאה. תודה לאלי אורן ולצוות בית הדפוס שלו על העבודה הקפדנית בהקלדה, בניקוד, בעימוד ובהדפסה. תודה לבני משפחתי, לרעייתי ג’סי ולילדיי יונתי, אליה, אדם וכלילה, על שסבלו באורך רוח את השתלטותי על הסלון למשך כמה חודשים עם ספרי כרמי ומאות דפי הגהה פרושים על הספה. תודה לחברֵי הֶרכב “ט” — חגי נחתומי, יובל ליבליך, נועה שמר ודולב סולומון — שאיתם הקלטתי את “ט”, אלבום הלחנים לשירי ט. כרמי (2019), שהעבודה עליו נתנה חיזוק והשראה לעבודה על אוסף השירים הזה.


יובל יבנה

לשמעון, בידידות


  1. בתוך חורחה לואיס בורחס, 1998. בדיונות. תרגם: יורם ברונובסקי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 44.  ↩

  2. שם, עמ' 45.  ↩

  3. ג'ק גילברט הוא משורר אמריקאי (1925–2012) שהגדיר את עצמו כ“משורר רומנטי רציני”.  ↩

  4. מספרי העמודים המצוינים בכל הציטוטים הם משני כרכי ספר זה (ט. כרמי, כל השירים).  ↩

  5. בתוך אלן גינזברג, 1988. קדיש ושירים אחרים, תרגם, ערך והאיר: נתן זך, תל אביב: עם עובד, עמ' 9.  ↩

  6. חיים באר, “המהלומה שניחתה על ראש המשורר”. הארץ, “ספרים”, גיליון 660, “ראשית דבר”, סוכות, 17.10.2005, עמ' 57–56 (נכלל בספר: חיים באר, 2011. מזכרונותיה של תולעת ספרים. ערך: גדעון טיקוצקי, תל אביב: עם עובד, עמ' 424–420).  ↩

  7. אודי גור עוסק בכך בפירוט רב בעבודת המאסטר שלו על שירת כרמי. ראו: אודי גור, 2010. לשחק במילים, לעשות חיים: מוות ומשחק בשירתו המאוחרת של ט. כרמי (עבודת גמר לקבלת תואר “מוסמך”) האוניברסיטה העברית: ירושלים.  ↩

  8. כרמי הוציא לאור ספר ובו תרגומיו למבחר משירתו של המשורר הטורקי נאזים חיכמת (השירים לא תורגמו מן המקור הטורקי). ראו: נאזים חיכמת, 1955. מבחר שירים. תרגם ט. כרמי. מרחביה: ספרית פועלים.  ↩

  9. ט. כרמי, 1967. תביעה. ספרי תרשיש.  ↩

  10. ט. כרמי, 1981. בפנים. מרכז ברסטון לגרפיקה ליד מוזיאון ישראל.  ↩

  11. אריה זקס, 1988. קלות הדעת: רשימות אישיות על תיאטרון. תל אביב: זמורה ביתן, עמ' 25; דן פגיס, 1972. הביצה שהתחפשה. תל אביב: עם עובד.  ↩