לוגו
חיי הרצל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

חלק ראשון: כולל תולדותיו של תיאודור הרצל מילדותו עד הקונגרס הציוני הראשון


סִפְרִי זֶה מוּקְדָש

לְזִכְרוֹן בִּתִּי הַבְּכִירָה

מִרְיָם ד"ר בְּרַיינִין־אוֹרְטֶנְבֶּרְג

שיצאה נשמתה בטהרה ובקדושה, בעצם

עבודתה הלאומית, ביום א' דראש חדש מרחשון

תרע"ט, במונטריאל, קנדה.

אביך המתאבל עליך כל הימים.


 

הקדמה    🔗

כעבור ימי־האבל אחרי מותו של תיאודור הרצל (בעשרים לחודש תמוז, שנת תרס"ד), קבלתי עלי לכתוב את תולדותיו, שרבים היו צמאים לדעתן. ומני אַז ועד היום הזה, זה אַרבע־עשרה שנה, לא חדלתי מלאסוף כל מיני חומר, רשימות וציונים הנוגעים, מאיזה צד שיהיה, לחיי יוצר הציוניות המדינית, לאשר עשה ולאשר כתב. לתכלית זו אספתי בעמל רב גם הרבה מאות מכתבים, אשר כתב המנהיג המנוח בזמנים שונים לקרובים ולרחוקים, לידידיו וחבריו, בעבודתו הספרותית או בעבודתו הלאומית, ומהם גם אשר שלח לכותב הטורים האלה.

עברתי על־פּני כל הספרים, הפרוטוכולים, העתונים, השבועונים, הירחונים והמאספים, בלשונות שונות, שקויתי למצוא בהם חומר כל־שהוא, לוא גם רק גרגרים אחדים, שיש לו איזה ערך וחשיבות, מפּאת איזו בחינה שתהיה, בשביל הביוגרפיה הזאת.

השתמשתי בכל הנסיעות השונות והרבות, שעשיתי אחרי מותו של הרצל עד היום הזה, להראות עם מוריו, רעיו, קרוביו, חבריו בספרות או בעבודה הציונית, עם בני־גילו וידידיו בשנות הילדות או הנוער, ולרשום מפיהם את כל אשר המה יודעים וזוכרים על־אדות חיי גבורנו הלאומי, באחת מתקופותיהם ופרקיהם, ומפעליו השונים.

עשיתי לתכלית זו גם נסיעה מיוחדה (בחודש אלול, שנת תר"ע) לעיר בודפּשט, למען אסוף שם את כל החומר הביוגרפי, שהיה נחוץ לי לתאור שנות ילדותו ונערותו של הרצל. בררתי, צרפתי, השויתי, בקרתי ונתחתי את כל החומר הרב שנצבר בידי, במשךְ השנים, כדי להבדיל בין ספורי בדים לדברים כהויתם, בין גוזמאות, הפלגות וציורי דמיון לבין עובדות ומעשים, שיש לסמוךְ עליהם, גם אחרי חקירה ודרישה הראויות לדבר.

כן עברתי על כתבי המנוח הנדפסים, בין אלה שאוספו לספרים או לקובצים מיוחדים ובין אלה שנשארו עד היום פזורים בעתונים שונים, בחתימת שמו האמתי או בשמות בדויים, ואהיה מלקט ביניהם לפעמים גם שבלים בודדות, שאיש לא שם אליהן עוד את לבו, ואני מצאתי בהן חפץ בשביל ביוגרפיה זו.

והחומר הביוגרפי הזה, שהיה מפוזר ומפורר על־פני שבעה ימים, בכל הארצות והמדינות, – החומר הזה הלך, במשךְ השנים, ונערם בידי חבילות־חבילות. למרות זאת – ואולי דוקא מפּני זאת – דחיתי מזמן לזמן את חבורו של ספר תולדות זה.

סבות רבות ושונות, מהן חיצוניות ומהן גם פנימיות, היו לדחוי זה. ואולי כדאי הוא הדבר לציין פה אחדות מהן.

לא נועזתי עד השנה האחרונה לגשת אל סדורו ועריכתו של ספרי זה בשביל הדפוס. הרגשתי את כל הקושי שבעבודה זו, ואת כל המכשולים, הגלויים והנסתרים, הפּזורים על דרכה. מצד אחד הטיל עלי אימה החומר הרב שנצבר בידי. רבים מחלקיו היו סותרים ומבטלים זה את זה. תעודות והפוכן היו לפני. וכל החומר הגדוש הזה היה צריך עוד ללבון, לצרוף, לבקורת ולעיבוד. כי לא מצאתי לפני סופר, אשר עמל ויגע באמת לאסוף די חומר ביוגרפי, חומר מעובד כל־צרכו, בשביל תאור חייו ויצירותיו הלאומיות של תיאודור הרצל. החומר והתעודות הדרושים לתולדותיו נמצאים עוד היום בידי אנשים שונים, מבני־ברית ושאינם בני־ברית, בידי אנשים שהיו קרובים להרצל בפרק ידוע מחייו, או בידי אנשים שרק במקרה עובר וחולף נפגשו עם המנוח באחד המקומות במעמד ידוע. אולם לא נמצא אף אחד, אשר יאסוף ויאצור את החומר והתעודות האלה למקום אחד, למען יוכל הביוגרף להשתמש בהם כל־צרכו, או לכל־הפּּחות, במדה מספּּקת.

רובם הגדול של אלה אשר כתבו ואשר הם מוסיפים לכתוב, בכל השפות והלשונות, על־אדות הרצל, ביחוד ביום הזכרון למותו, הסתפּקו ומסתפּקים גם כיום רק במליצות נשגבות ובמימרות שגורות, הדרושות בשביל התעמולה הציונית ולצורךְ קבוץ שקלים ונדבות לה"קרן הקימת“.

ומפּני זה הוכרחתי לבוא בדברים ובחלופי מכתבים עם רבים מידידיו, עוזריו ומקורביו מל הרצל, אם ידעתי או שמעתי, כי בידם נמצאים מכתבים חשובים של המנהיג המנוח, או רשימות ידועות של עדי־ראיה ושמיעה, שעוד לא נתפּרסמו בדפוס, למען יתנו לי את היכולת להשתמש, בשביל ספרי זה, בחומר הביוגרפי הנמצא ברשותם.

ומצד השני נוכחתי בכל פעם שנגשתי לסדורו של החומר הביוגרפי ולעבודו כראוי, כי כל החומר שבידי, אחרי כל היגיעות שיגעתי – הכתוב מדבר ביגיעת הגוף והנפש גם יחד, – אינו מספּיק די־צרכו לתת תמונה שלמה ובלתי לקויה ופגומה אַף באחד מחלקיה, מחיי הרצל, מילדותו עד יום מותו: אינו מספיק לתאורו בתור אַדם ובתור סופר, בתור לוחם מלחמת עמו ובתור חושב מחשבות מדיניות, בתור מעורר ומסדר את הכחות העברים, את כחות התחיה, ובתור יוצר פּּוליטיקה לאומית חדשה.

אחרי כל נסיון לכתיבת ביוגרפיה זו נגלה לי, שחסרים עוד פּּרטים ידועים, ומהם גם חשובים מאד, הנוגעים לפרקים שונים בחיי הרצל. דברים רבים בחייו ובעבודתו היו חתומים וסתומים גם לפני ידידיו וחבריו, גם לפני אלה שהיו סמוכים אליו על־פּי עבודתם הספרותית או הציונית.

ועל־כן דחיתי משנה לשנה את פרסומו של ספרי זה בדפוס (למרות אשר כבר הכריזו עליו בעתונים עוד לפני שגים רבות, כי כבר נכון הוא לצאת לאור), כי בכל פּעם אשר נתעוררתי בעצמי לעשות כדבר הזה, או שבאו מולי"ם לזרז אותי בעבודתי זו, הייתי בכל־זאת מעכבה מפני גודל האחריות הלאומית שיש בזה. מסופּּק הייתי, אם יעלה בידי לתת להקהל העברי ביוגרפיה הראויה לשם זה והראויה לשמו של הרצל.

את ספרי זה כתבתי פּרקים־פּרקים, דפים־דפים בזמנים שונים ובלתי רצופים, אולם בכל פעם אשר באתי לחבר את הפּרקים לחטיבה אחת, לספר שלם, נרתעתי לאחורי, בהוכחי, כי חסרות לי חוליות שונות בפרקים ידועים (ביחוד בנוגע לעבודתו המדינית, למשאו־ומתנו עם מושלי המדינות ושריהן) וכי חסרים לי גם חוטים לחבר פּּרקים ידועים וקרועים, שאינם מתאַחים.

גם זאת: בשנים הראשונות לאחר מותו של הרצל היתה חסרה עוד הפירספיקטיבה הנכונה, אותו מרחק־הראיה, שהיה דרוש בשביל הערכה צודקת ומקפת של אותו איש־הפּלא. צורתו הרוחנית והמוסרית של הרצל הולכת ומתבררת לנגד עינינו בכל זהרה ויפעתה רק עתה, ורק עתה היא הולכת ומסתמנת בכל שרטוטיה הדקים.

וכיום רשאים אנו להגיד, שעד הזמן האחרון היה הרוח השורר בעולם המדינות בנוגע לארץ־ישראל וגורלה בעתיד הקרוב בלתי נוח לחבורה של ביוגרפיה זו, המחויבת לגלות דברים, שעוד לפני שנה לא היו צריכים לדבר עליהם ברבים. אילו הייתי מפרסם את ספר תולדותיו של הרצל לפני מלחמת עולם זו, לפני הדיקלרציה הבריטית, כי־אָז הייתי אנוס, מטעמים מובנים, לעבור בשתיקה גמורה על פרקים חשובים רבים – ואולי היותר חשובים בכל הביוגרפיה.

כל הסבות האלה ועוד רבות אחרות, שאין מן הנמוס הספרותי, ואולי גם שלא מן הצורךְ לפרוט אותו פה, גרמו לאחר ולעכב את סדורה של ביוגרפיה זו בשביל הדפוס.

וכך הייתי מטפּל בכתיבתן ובסדורן של תולדות הרצל במשךְ של ארבע־עשרה שנה, כתוב ומחוק, מחוק וכתוב, סדר ופזר, פּזר וסדר עוד הפעם הכל מחדש. הייתי כותב פרק שלם מחיי גבורנו הלאומי, מתקנו לאחר איזה זמן, מוסיף עליו או גורע ממנו. עד שבא חומר חדש לידי, לפעמים גם במקרה, שהיה מבטל את כל אשר כתבתי.

וכךְ צברתי במשךְ של שנים את החומר ואת התעודות מכל המינים, שהיו דרושים לכתיבת תולדותיו של הרצל. לפעמים קרובות הייתי אָנוס לעבור עוד הפּעם ועוד הפּעם על הכרכים העבים של עתונים ישנים, בשפות שונות, ועל קונטרסים וספרים מסוגים שונים, אם קויתי למצוא בהם איזה גרגרים או פרורים ביוגרפיים, שהיו דרושים לי רק בשביל שורה אחת בספרי זה, בשביל דיוקו של איזה מספר הנוגע לזמנו של אחד המאורעות, או לברורה של אחת העובדות – דברים שאולי יראו, מסקירה הראשונה, כקלים בעיני הקוראים רק לשם קריאת ספרותית. אבל בעיני אני היו חשובים עד מאד, יען כי בברורם של הפּרטים הקלים היה תלוי, במדה ידועה, גם בירורו של אחד הקוים בתכונתו של הרצל. ואלו שגיתי באחד הפּרטים האמורים, בודאי שהיתה סובלת מזה גם האמת ההיסטורית.

יש לפעמים בחלופה של מלה אַחת באחרת, או בטעות פּעוטה אַחת בנוגע לזמנו של מאורע ידוע בחיי נושא הביוגרפיה או בנוגע למקומו וכדומה לזייף את קלסתר פני גבורה של התקופה, בכל אופן את אחד השרטוטים שבהם.

= = = =

ובבואי לכתוב את ספרי “חיי הרצל” השויתי את התעודות והרשימות הביוגרפיות, שהיו בידי, זו לזו; שמתי לבי לדברי אוהביו ומעריציו וגם לדברי אויביו ושונאיו, שבחייו היו גם הם לא מעטים, לדברי חבריו בדעה וגם לדברי מתנגדיו ומערעריו. מדברי שני הצדדים, שלפעמים היו רחוקים זה מזה בהשקפתם על האָדם הרצל ועל המנהיג הרצל כרחוק מזרח ממערב, – התאמצתי להוציא בעזרתן של העובדות הקיימות את האמת, או את הקרוב לאמת, המתקבלת על הדעת ועל הלב. להדברים המסופּּקים והמחולקים, שקשה היה להכריע ביניהם את הכף או לגלות בהם את נקודת־האמת, בקשתי סמךְ ומשען בהדברים הברורים שבחייו ושבמעשיו, בכל אלה העובדות המסוימות, שאי־אפשר היה להטיל בהם ספק או ספק־ספיקא. וכך דחיתי את הספקות, או הנראות כספקות, מפני הוודאיות המוחלטות, ואת ה“שמא” מפני ה“ברי”.

וכל כךְ הייתי מקפיד ומדקדק ב“ברי” זה, משוב שהייתי עוד בחייו של הרצל אחד ממעריציו היותר נלהבים. וחושש הייתי בכל פעם שכתבתי פּרק מ“חיי הרצל”, שמא יש בי נטיה מיוחדה להפריז על מדת ערכו, שמא הנני מגזם את תבנית אישיותו וחן קסמה.

בהכירי את הרצל ובהתקרבי אליו, עוד לפני הקונגרס הציוני הראשון, הייתי צעיר לימים ונוח להתלהבות הדמיון. ובבואי עתה לתאר את חייו הייתי חושש, שמא הבטתי עליו בהיותו בחיים דרךְ זכוכית מגדלת, או דרךְ משקפים של צבע שושנים, שהכל נראה בהם באור יותר רךְ. וחשש זה הוא שהכריח אותי לבדוק את עצמי ואת רגשותי תחילה, לבלי תת חופש גמור לדמיוני ולהרהורי לבי אני, כי־אם להתחשב בכל פעם עם עובדות קיימות ועם תעודות מאושרות כל־צרכן.

עם כל רגשי הכבוד וההערצה אל הרצל, שהוא חי בלבי ובזכרוני, נזהרתי בספרי זה לבלי רכךְ ולבלי המתיק קוים קשים אחרים בצורתו המוסרית. אמרתי: אולי דורשת הטבע נם קוים כאלה בשביל שכלול צורתו של אחד מבחירי יצוריה.

האמת הביוגרפית, ההיסטורית, תובעת את שלה. ערומה היא האמת ואיננה סובלת עטיפות וכריכות, לוא גם של משי. האמת הביוגרפית אינה מעלימה ואינה מכסה דבר, לוא גם דבר בלתי־רצוי אל הביוגרף שיש לו נטיה ידועה וחבה יתירה אל האָדם, שהוא מצייר ומשער, – כי היא דורשת עובדות ואור – דברים כהויתם, ולא כמו שראה אותם או היה חפץ לראותם כותב התולדות.

מאור השמש לא יגרע מאומה, אם גם יגלו בה על־ידי אספקלריה בהירה כתמים אחדים. ומגדלותו של הרצל לא יגרע מאומה, אם גם יגלו בתכונתו המוצקה איזו נקודות של רפיון.

תיאודור הרצל היה כל־כך גדול, כל־כך נעלה בתור אדם ובתור עברי, בתור סמל התחיה הלאומית, עד שאין כל צורך להביוגרף שלו, לוא גם יהיה מעריצו היותר נלהב, לכסות אַף על נקודה אחת בצביונו ובקלסתר פניו האמתים.

אם אנו באים לספּר ולתאר את התקופה הציונית בחיי הרצל, אם אנו באים לצייר תקופה זו כמו שהיא, דברים כהויתם מבלי אבק גוזמא, כבר אָנו מספרים עליו נפלאות ונצורות, כבר אָנו מציירים תמונה שהיא גדולה ממדת איש. על־כן למרות דבקותי באישיותו של הרצל בעודו חי, ולמרות שכבר היה לגבור לאומי עטור בעטרת האגדה, בקשתי בספרי זה לבכר את האמת, עד כמה שהיא נתפסת בעט, על האגדות, ואת העובדות על המעשיות סתם.

= = = =

ואנכי שמתי לבי ודעתי לא רק אל זכרונותיהם של אחרים על־אדות הרצל, כי־אם גם, וביחוד, אל זכרונותיו על־אדות עצמו. אחרי הקונגרס הציוני הראשון בקש העורךְ של ה“דז’ואיש קרוניקל” בלונדון את הרצל, ששמשו זרח פּתאום על שמי חיי עמנו המעוננים, שיכתוב בעד אחד הגליונות של שבועונו היהודי־האנגלי אבטוביוגרפיה קצרה. הרצל שלא כתב מעולם ואשר לא דבר מעולם ברבים על־אדות חייו הוא, עשה הפּעם את בקשתו1. בהיותו אז טרוד ושקוע בעבודתו הציונית ומקדיש לה כל עתותיו וכחותיו – כאילו הרגיש כבר אז, בהיותו חזק כברזל, בהרגשה קודמת שמספר שנותיו חוצצו – ובהיות עיני רוחו נטויות רק אל העתיד, לא היה מחטט הרבה בזכרונות העבר שלו, שרבים מהם התאמץ נם למחוק. ברשימת־תולדותיו האמורה הטעים רק את הקוים היסודיים של התפתחותו היהודית ותלאותיה. הרצל היה פייטן ואמן מטבעו, שלא היה רגיל בנתוח רגשותיו וזכרונותיו. חייו היו בעיניו מסתורין מלא נפלאות וחידות.

האַבטוביוגרפיה של הרצל בכל קצורה הנמרץ ובכל פּשטותה המפליאה צריכה למוד. מעסקת היא אותנו בזה, שהיא מראה לנו איךְ הביט הרצל עצמו על חייו ועל תעודתם, איךְ נצטלמו ואיךְ נתרשמו במחו, בדמיונו ובזכרונו אותם המאורעות של חייו אשר חשבם לראויים וכדאים למסרם אל הקהל.ּ

אַבטוביוגרפיה זו אין בה יסוד תולדתי, אבל יש בה מיצירה של אמן, יצירה מעוגלה ומלוטשה כאבן חן, יצירה שהרצל כוון על ידה להראות לפני הקהל בצורה פשוטה ולא היה כלל בחפצו לספּר את תולדותיו, לוא גם את ראשי הפּרקים. אסטניס מוסרי היה יותר מדי לעשות כדבר הזה בראשית ימי עבודתו הציונית.

אַבטוביוגרפיה זו היא אחד הפיליטונים – אחד העלונים הנחמדים, – שיצאו מעטו של הרצל. יש בה אמת, ביחוד אמת פּסיכולוגית, וגם מעט אירוניה דקה. מרוב הכרתו את ערךְ עצמו ואת תעודת חייו הגדולה והרוממה, הוא מדבר על־אדות עצמו בענוה יתירה ובצניעות מיוחדה.

משורר היה, וגם פּקח היה.

= = = =

והפרובלימה הנפשית הנקראת בשם “הרצל”, החידה הנפלאה של אישיותו, של מהלך חייו וגורלם, של התפתחותו המוסרית והרוחנית עם כל סודי סודותיהם, – פּרובלימה זו היתה קשה ומסובכה בגשתי אליה לבקש לה פתרונים. כל מה שהוספתי להגות בה, כן נסתבכה בעיני יותר ויותר, עד אשר למדתי מן המפורש והגלוי באישיותו של הרצל על הסתום וחתום בה. יגעתי, עד היכן שכחותי המעטים היו מגיעים, לחקור ולגלות את הקו העיקרי בתכונתו, את היסוד הראשי ואת מקור החיים שבנפשו, את המגמה המרכזית בכל אשר עשה וכתב, שאף וקוה, יסד ובנה.

וזאת עלי להעיר: בכל אשר התקרבתי יותר אל הרצל החי, כל אשר התבוננתי עליו יותר במעמדים שונים, כן גליתי בו יותר ויותר מין חן וקסם, מין גדלות מיוחדה ואצילות נפש מיוחדה, מין גאוניות הרוח ורוממות השאיפה, שאי־אפשר כלל להביוגרף שלו לתאר כמו באומר ודברים. ואם נסיתי לעשות כזאת במקומות אחדים בספרי זה, לא היה זאת אלא כעין נסיון לתאר את דמות הברק המתפּתל כנחש עקלתון בכפת הרקיע על־ידי חכוךְ גפרורית בקיר בחדר אפל.

נפשו על הרצל היתה מלאה צוקי הרים ותהומות עמוקים, סודות ורזים לאין מספר. וכל מה שהרביתי והתעמקתי להסתכל יותר בתכונתו המיוחדה על הרצל, כן הכרתי בה יותר ויותר סימני הרכבה חדשה, שבה נתאחדו באופן נפלא כל הננודים הפנימיים, הנגודים היותר עזים, להרמוניה אחת שלמה.

ברטט פּנימי נגעתי אל פּתרונה על חידה נפשית זו: להתר ולהפרד את רקמת הרשת הסבוכה והנפלאה הזאת לנימיה וחוטיה הבודדים. כל נגיעה יתירה, כל משמוש בלתי חרוץ הם בחזקת סכנה לקרוע את אחד הקורים הדקים והיפים האלה. ואני לא האמנתי בכחותי וכשרונותי כי יספיקו לנצח את הקושי ואת הדקות שבפרובלימה חיה זו.

ועל־כן גם מסבה זו דחיתי, מדעתי ושלא מדעתי, את חבורה וסדורה על ביוגרפיה זו (שקבלתי עלי לכתוב אותה זה ארבע־עשרה שנה) ואת הנסיון לתאר את צורתו הרוחנית והמוסרית על הרצל בכל קויה ושרטוטיה.

דחיתי את עבודתי זו עד שאפנה. חכיתי לימים שתהא היכולת בידי להשתחרר לזמן ידוע מכל יתר עבודותי וחובותי הספרותיות בשביל היום ההולך ובשביל השעה הגורמת, בכדי שאוכל להקדיש כל עתותי ולצמצם כל כחותי רק בכתיבת חיי הרצל עד שאשלים את מלאכתי זו, שהיא בעיני מלאכת הקודש.

נדמה לי תמיד, שבשביל עבודה זו דרושה לי ספירה רוחנית מיוחדה, הקרובה ככל האפשר לאותה הספירה הנאצלה, שבה שרף הרצל את שמונת שנות חייו האחרונות, כדי שלא אוסיף מן החול שבסביבתי עתה על הקודש, שהיה בנפשו של גבורנו הלאומי ברגעיו היותר גדולים.

חכיתי לימים כאלה – והימים לא באו.

= = = =

אולם אחרי ההכרזה הבריטית על בנין בית לעם ישראל בארץ אבותיו, כשהציוניות המדינית, יצירתו של הרצל, נחלה את נצחונה הגדול הראשון וסופה הוכיח על צדקת תחילתה (שרבים גם מחובבי ציון הטילו בה ספק), ראיתי ונוכחתי, שבאו ימים שיש לכתוב את חיי יוצר הפּוליטיקה הלאומית שלנו, מבלי העלים ומבלי השמיט דבר בנוגע לעבודתו המדינית ולמחשבותיו הגדולות על עמנו וארצנו.

והשמש שזרחה על תקות עמנו ליסד לו בית ושלטון עצמי בארץ אבותינו היא היא, אשר נתנה לי כח להתגבר על כל המניעות והמעצורים, שהיו על דרךְ עבודתי בחבורו של ספרי זה.

ואגש אל המלאכה.

אמרתי לנפשי: אם אבוא לחכות בעבודתי זו עד לשאפנה מיתר עבודותי הספרותיות שקבלתי עלי ושנתחייבתי בהן, אז יש לחשוש שמא לא אפנה לעולם (יען כי מצבה החמרית של הספרות העברית באמריקה אינו מרשה לאחד מסופריה להקדיש את כל כחותיו וכל שעתו רק לעבודה אַחת גדולה). והכרה זו היא אשר הכריחה אותי לכתוב את ספרי זה, למרות שחסרה לי המנוחה הפנימית הדרושה לעבודה כזו, למרות הרוחות והסופות שעברו ברוחי במשךְ השנה החולפת.

בשעה גדולה כזו, אמרתי לנפשי, אין אני בן־חורים להפנות מעבודה זו ואין עוד לדחותה. אישיותו של הרצל עומדת עתה במרכזו של עולמנו הלאומי ודעותיו הן הן המחיות את עבודתנו הציונית המדינית. הן חלומותיו הגדולים, שחלם על עמו, קרובים להיות למציאות ממשית. ומפני זה יש עתה נחיצות מיוחדה לתאר את חייו ועבודתו של גבורנו הלאומי על שדה תחיתנו, למען יהיה למופת בכחו המוסרי ובמסירת נפשו על עתידות עמו, בשאיפתו הציונית הברורה ובשאיפותיו הנמרצות והנעלות, – למען יהיה למופת לכל אלה העומדים עתה בראש עבודת הגאולה ושזכו להיות מן המשלימים אותה.

= = = =

ובגשת החברה “אָסף” להוציא לאור את ספרי “חיי הרצל” בשלשה כרכים (נסיון ביוגרפי שלא היה עוד כמוהו בספרותנו העברית), הייתי עושה במלאכה זו בין גברא לגברא, בין עבודה ספרותית אחת לחברתה. לפעמים כתבתי את ספרי זה בשעה שאינה לא יום ולא לילה, או בשעה שנפשי היתה עיפה ושכורה. ויש אשר שקדתי על עבודתי זו לילות שלמים עד לאחר אור הבוקר, ולא זזתי מעל שלחן־הסופרים עד אשר כליתי את אחד הפּרקים.

ורוע מזלי הספרותי גרם שאכתוב את ספרי “חיי הרצל” דוקא באַמריקה, במקום שאני יושב רחוק מחבריו ועוזריו הקרובים של המנוח, שרק מתי מספּר נשארו מהם בחיים, שהיו יכולים להיות לי לעזרה בעבודתי זו על־ידי עצותיהם בכמה וכמה דברים, ועל־ידי החומר הביוגרפי האצור עוד בידם.

אולם כיון שהחילותי בעבודתי זו לסדרה לדפוס, שוב לא הפסקתיה. הסתפקתי בהחומר הנמצא בידי ולא חכיתי עוד לקבלת חומר חדש.

כתבתי את ספרי זה לפי מעוט יכלתי בשעה זו, שלרגלי המלחמה נפסקו חוטי־החבור ביני ובין ראשי הציונים שמעבר לים, – ובמקום זה.

היו לי חברים מקרב הסופרים, בעלי כשרונות ובעלי ידיעות, שכל ימיהם נשאו וטפחו בלבם רעיון חביב עליהם: עוד מעט ויכתבו ספר גדול, ספר ענקי, שיפליא את כל העולם בתכנו ובצורתו, ספר שיהיה ירושה לדורי־דורות. אולם מעולם לא התחילו בעבודתם זו, רק השתעשעו בה בדמיונם והתענגו על הרעיון של חיי נצח שתנחילם זו אחרי אשר יגמרוה. אבל מעולם לא גמרוה, יען כי מעולם לא התחילוה. המה התפּארו תמיד בלבם ובפיהם, כי בעוד יום אחד, בעוד יומים, מחר מחרתים יגשו אל העבודה הענקית, וכיון שיתחילו, שוב לא יפסיקוה. וכה עברו ימים ושנים והמה שוגים בחלומם הגדול והנעים: עוד מעט ויצליחו את העולם במפעל ספרותי כביר, שעתיד לקבוע להם מקום בהיכלם של בני אַל־מות.

וכה היו חברי אלה אומרים: הספר הענקי כבר מוכן ומזומן במוחנו מראשיתו ועד סופו. ולא חסר לנו אלא דבר קטן קל־הערךְ: לקחת עט ודיו ולכתוב את הספר על גליונות נייר. זאת נתחיל מחר. בינתים עזבו את עבודת היום של הסופר, באמרם למה להם לדוג דגי רקק, אם עוד מעט ויעלו את הלויתן בחכה! והמחר הזה מעולם לא בא, כי בא המות ומשכם ברשתו. וסוף דבר היה: לא המות ולא הם, הסופרים, העלו לויתן בחכתם.

על־כן אמרתי: היום הנני כאן ואעשה את חובתי הספרותית המוטלת עלי, ומחר – מחר מי יודע? מחר הנני, אולי – שם, שמשם לא ישובו.

= = = =

ותודה רבה אני חייב לבעלי “אָסף”, שהאיצו בי וזרזו אותי, כמעט יום יום, לכלות את עבודתי זו. והמה גם נתנו לי במדה ידועה את היכולת החמרית לעשותה. המה, בעלי “אָסף”, הביאו גם קרבנות כסף להדפיס ספר גדול כזה בצוק העתים האלה, בתנאי ההדפסה הקשים כיום באמריקה, מבלי פנות לעזרתה של שום אגודה.

זאת עשו אנשים יחידים, שאינם בעלי הון, המסורים בנפשם ולבם להתחיה העברית.

ורצוני בספר זה היה לתאר את הרצל בתור איש, בתור סופר ובתור אבי התחיה המדינית של עמנו. לא העלמתי עין, אם רק נתנה לי האפשרות, משום פּרט בחייו, אחרי שאין אנו יודעים כיום, איזה פּּרט יהיה חשוב בעיני סופר הדורות הבא, או בעיני חוקר הפסיכולוגיה המיוחדה של גדולי ישראל בכלל ושל יוצר הציוניות המדינית בפרט.2

החלק הראשון של ספרי זה הוא רק כעין פתיחה להכשיר את הקורא שיבין את נפשו של הרצל הציוני, ואת המהפכה העמוקה שעברה ברוחו. ודוקא החלק הזה, שבו תארתי את חיי הרצל עד הקונגרס הציוני הראשון, היה היותר קשה לכתוב.

בימי כתבי את ספרי זה וגם אחרי אשר כבר מסרתיו לבית־הדפוס נזדמן לידי חומר ביוגרפי חדש, שאי־אפשר היה עוד להכניסו לתוך הגליונות, שכבר היו מסודרים בבית־הדפוס. על־כן אשים בסוף החלק השלישי של ספרי זה נוספות והערות למלאות ולהשלים את החסר בפנים. את מקום ההערות ציינתי בחלק הראשון על־ידי ציוני מספרים.

זאת ראיתי להקדים. עתה פתוח הספר עצמו לפני הקוראים.

ניו־יורק, ערב ראש־השנה, תרע"ט.

ראובן בריינין.


 

פרק ראשון: משפחתו של תיאודור הרצל והוריו    🔗

עיר מולדתו של תיאודור הרצל: לוחות־הספירה של בודפּשט; מוצא משפחתו של הרצל ואבותיו; בני משפּחתו מקבלים שטר שװי־זכיות בעיר זימלין; ליב הרצל מצטיין בעבודתו לטובת החיילות של הקיסר במלחמת התורכים; שמעון הרצל, אבי זקנו של תיאודור; אם זקנתו – יהודית ספרדית; אחד מאבותיו של תיאודור היה יהודי ספרדי, אחד האנוסים ונזירי הדת; הוא מסכן את נפשו ושב אל דת אבותיו; בני משפחת הרצל לוחמים על זכיותיהם האנושיות. יעקב הרצל, אבי תיאודור, תכונתו, מעמדו בחברה ויחוסו אל הדת העברית. ז’ניטה, אמו של הרצל, תכונתה, מדותיה וכלליה בחיים; אשה עבריה, בת־הגזע; הפרופיסור ליאון קילניר על דבר ז’ניטה הרצל; אמו של תיאודור מתוארת בחזיונו “הגיטו החדש”; השפעתה של האם על הבן; כיצד היתה האם מחנכת את בנה; הרצל לומד בילדותו שפות שונות ורבות. הרושם שעשו הוריו של תיאודור הרצל על סופר חייו.


בנימין זאב (המכונה תיאודור) הרצל נולד להוריו, יעקב וז’ניטה הרצל, ביום הרביעי לשבוע, עשרה בחודש אייר תר“ך (ביום השני לחודש מאי, בשנת 1860) בעיר בודאפּשט,3 בירת אונגריה, ברחוב־טאבאק. הבית שבו נולד הרצל עמד על יד בית־הכנסת הגדול של הקהלה, שבנינו הרם והיפה נגמר בשנת תרי”ט באותו הרחוב.

מספר היהודים בבודאפּשט היה בשנת תרכ"ט (עד השנה ההיא אין לנו ספירה מדויקה) 41,938 נפש. המספּר הכללי של תושבי העיר היה, באותה שנה, 270,685 נפש. מזה אנו רואים, כי היהודים של אותה הבירה היו אחוזים 15.5 למאה. מלוחות הספירה אנו יודעים, כי רוב היהודים בבודאפּשט היו משתמשים יותר מבלשון אחת, הלשון ההונגרית. חלק גדול מהם שמעו את השפה האשכנזית, ומהם נם את הצרפתית.

רשמי הרחוב־טאַבאַק, הרחוב שהיתה ברובה יהודית ושבה התכנס חלק חשוב מהחיים הדתיים, – רשמי הילדות האלה, שכמעט נמחקו אחרי כן מלבו, שבו והתעוררו בזכרונו של הרצל אחרי שובו לעמו.

מוצא משפחתו של הרצל היא מדינת קרואציה (Kroatien), שחלק ממנה נספח לפני מאות שנה על אונגריה. יעקב הרצל, אבי תיאודור, היה הראשון מבני משפּחה זו, אשר העתיק את מקום מושבו לעיר בודאפּעשט, בעוד אשר אביו שמעון ליב (Loew) נשאר לגור בעיר זימלין (Semlin) על גבול סרביה.

משפחת הרצל היתה הראשונה מבין כל משפּחות היהודים, שרכשה לה שווי־זכיות עם כל בני העמים האחרים, שהתגוררו בעיר זימלין, היושבת על נהר סבה (Save) המשתפּך אל נהר הדונוי, המקום ששם אניות מסחר יהלכון. בסוף שנות הארבעים של המאה העברה למספּרם השתדלו אחדים מבני משפּחת הרצל לקנות להם בית על שמם בעיר זימלין, והימים היו ימי שלטון אלכסנדר באך, שר הפנים של אוסטריה, אשר חבר ורכז את כל חלקי אותה המדינה. אולם לשוא היתה השתדלותם, כי לא נתנו להם את הרשיון לרשום את הבית על שמם בספר־הקרקעות אשר לפקידות העיר. אז קבלו על זה לפני השלטון העליון של הגליל, אבל גם השלטון הגבוה השיב שאלתם ריקם. ויפנו להקיסר פרנץ יוסף, בהציעם לפניו את אגרת־הזכיות העתיקה, שניתנה לאחד מזקני אבותיהם במאה הי"ח. תעודה זו עשתה את שלה והצליחה: לאחר זמן קצר נתקבלה ההחלטה מטעם הקיסר, שבה נאמר: “כי הוד מלכותו נתן את הרשיון להיהודי ברוך הרצל (הדוד הזקן של תיאודור, אשר חתם את שמו על כתב־הבקשה בשם כל בני משפחתו) לגור גם להבא בזימלין… ועל דבר הרשיון הזה להודיע לו”.

שטר זה נחתם ביום החמישי לחודש אוגוסט שנת 1857.

וזאת היא הסבה, שהקיסר פרנץ יוסף הבדיל לטובה את בני משפחת הרצל מעל יתר היהודים בזימלין: ליב הרצל, אבי־זקנו של שמעון הרצל, הצטיין בעבודתו הנאמנה לטובת החיילות של הקיסר במלחמתם הארוכה והקשה עם התורכים. לאות הכרת גמולו נתנו לו את זכות הישיבה בכל ארצות הקיסר וגם את הזכות לקנות קרקעות ובתים על שמו. זכות זו ניתנה לו בכתב מאת הנסיך איגין (Eugen) בעיר בילגראַד. כפי הנראה היו פּעולותיו של ליב הרצל לטובת הקיסר והמדינה חשובות עד מאד, אם כעבור חצי מאה שנה השפיעו על הממשלה לשום לב לבקשת בני משפחתו הבאים אחריו.

שמעון הרצל, קרוביו וכל בני משפחתו נהנו מזכות הישיבה בזימלין ומהזכות לרכוש קרקעות ונחלות על שמם, מבלי כל מפריע. שמעון אבי־זקנו של תיאודור מת בשנת 1879, בהיותו בן פ"ה שנה, ורעיתו, אם זקנתו של תיאודור, מרת רבקה ממשפחת ביליץ, שהיתה יהודית־ספרדית, האריכה ימיה כתשע שנים אחרי מות בעלה.4

אבי־זקנו של תיאודור הרצל מצד אמו היה אחד האזרחים היהודים החשובים בעיר בודאפּעשט ושמו הירמאן דיאַמאַנט, שמוצא משפּחתו הוא, כפי הנראה מחקירות שונות בתולדות היוחסים והמשפחות במאה הי"ז, ממדינת מורביה.

אחד מאבותיו של תיאודור הרצל, מצד אביו, היה יהודי ספרדי ושמו ליבל.5 על אדות מקרי חייו המוזרים והנפלאים, ישנה מסורה במשפּחת הרצל:

שני אחים, בני משפחה יהודית־ספרדית ושמם ליבל, היו אנוסים מטעם האינקויזיציה להתנצר ולהכנס לחבר נזירים. בלב נשבר ונדכה קבלו עליהם את גזרת השמד, בתקותם ובשאיפתם למצוא אחרי כן שעת הכושר והזדמנות מיוחדה להמלט על נפשם מידי קנאי הדת, ולשוב לאמונת אבותיהם, אשר הכריחום, על־ידי ענויים קשים, לעזוב אותה. שעת הכושר לבריחתם נזדמנה להם רק אָז, כאשר ניתנה להם הפקודה מטעם חברת הנזירים באינסברוק לעשות נסיעה ידועה בשביל משלחת חשאית. אחרי אשר שמו נפשם בכפּם ואחרי אשר נמלטו מסכנות שונות, ממכשולים ומעצורים שונים, שהיו פזורים על דרכם, עלתה בידם להציל את חייהם במדינת תורכיה, ושם שבו אל דת אבותיהם. אחד האחים האנוסים האלה, אשר נלחמו כגבורים על אמונת עמם, בסבלם תלאות לאין מספר, היה אחד מאבות־אבותיו של תיאודור הרצל.

בארצות הבאַלקאַן, ביחוד בסרביה, מתגוררים עד היום רבים מבני משפחתו של הרצל, שיש להכיר את קרבתם על פי רשמי פניהם, קומתם הגבוהה ועיניהם היפות. כולם עושים רושם של בני גזע חסון כאלון, גזע עתיק, אשר לא נס כחו ולחו, כאלו לא נעקר מעולם משרשיו.

מכל המסופר בזה על אדות סדר היחוס של תיאודור הירצל הננו רואים, כי בני משפחתו היו קרובים במקום לתורכיה, אשר כבשה לה את ארץ עמנו העתיקה זה מאות בשנים. אָנו רואים, כי אחדים מבני משפּחתו היו מן הלוחמים על זכיותיהם האנושיות ולא היו מן אלה היהודים העלובים, המשלימים בנפשם עם גזל משפטם. עוד גם זאת: בעורקי אבות אבותיו, ממשפחת ליבל, נזלו דמי אנשים המפקירים את חייהם ומסתכנים בנפשם לחזר אחרי הרפתקאות ומקרים זרים ונפלאים. נטיה זו: להעמיד את החיים בסכנה בשביל שאיפת נפש רמה, – נטיה זו באה לתיאודור הרצל בירושה מאבות־אבותיו.

– – – –

יעקב הרצל, אבי תיאודור, עזב בימי בחרותו את ארצות חצי האי־באלקאן והעתיק את מושבו לעיר בודאפשט, ושם נשא לו אשה, את העלמת ז’ניטה (Jeannette) דיאמאנט.

יעקב הרצל היה סוחר הגון וישר, איש אמיד ולפרקים גם עשיר. הוא היה איש מתון ומיושב, שאינו מרבה שיחה, ובעל כשרון המעשה. עתים היה סוחר יערות, עתים סוחר בשטרות על הבורסא ועתים מתעסק בעסקים שונים הבאים לידו. מכיריו המקורבים העידו עליו, שסוחר זה היה גם בעל לב רגש. אולם צורתו ותנועותיו, כפי אשר התבוננתי אליו מקרוב, העידו על קרירות רוח וחשבון מעשי.

אביו של תיאודור הרצל היה איש בריא בגופו וברוחו, פניו פני סוחר ובנעוריו היה גם גבר יפה. תנועותיו היו שקולות ומדודות, וחותם של בינוניות טבוע על כל אישיותו. יחוסיו אל היהדות היו, בטרם שנעשה תיאודור בנו לציוני, קרים. חיי הדת והאמונה לא תפסו מקום מיוחד לא בלבו ולא בביתו. עד ששב תיאודור לעמו היה אביו אחד ההיהודים המתבוללים הנמצאים לרוב באוננריה, מתבולל שלא מדעת ושלא בכונה מיוחדה, כי אם מפני ההרגל, החנוך והשפעת הסביבה. בכל זאת היו מסורות ידועות מדורות עברו חיות בחוג משפחתו, ומנהגי דת ידועים היו נהוגים בביתו בימי חג ומועד, אף כי בכל ימות השנה היו מזלזלים בביתו בכשרות, בשמירת שבת, בתפלות וברכות. לא רגשי בוז אל הדת היו הגורמים לזה, כי־אם עם־הארציות וקרירות רוח בכל הנוגע למנהגי ישראל.

אמו של הרצל היתה יפה בתארה ובפניה. היא ידעה את הספרות האשכנזית והיתה בקיאה בספרי גיטה ושילר. מצוינה היתה באהבתה את האמת בכל דרכי החיים ובשנאתה את השקר, הזיוף והצביעות בכל צורותיהם. רצונה היה חזק כברזל, ועומדת היתה על דעתה בכל דבר אשר ידעה, או האמינה, כי אתה הצדק. את היהדות ואת מנהגי ישראל ידעה רק מעט מאד. אולם מסורות ידועות של היהדות הדתית והתולדתית, מסורות עתיקות ולפעמים בלתי ברורות כל צרכן, היו חיות בלבה ונשמרות בזכרונה. עליהן הגינה ואותן הקדישה.

ז’ניטה הרצל היתה רעיה נאמנת לבעלה. היא היתה, בתכונתה המוסרית, כאחת הנשים העבריות מדורות קדומים עם כל מעלותיהן ויתרונותיהן, כפי אשר הן מצוירות בספרים עתיקים. היא היתה אשה עבריה שלא מדעתה ושלא מדעת היהדות. על פי חנוכה בבית הוריה לא היתה יכולה כלל להיות קרובה אל היהדות ומנהגיה. זו היתה עבריה, בת־הגזע, על פי דמה וירושת־דורות, ירושה שהיתה אצורה וצפונה מתחת “סף־ההכרה”.

הפרופיסור ליאון קילניר מספר על אדות ז’ניטה הרצל כדברים האלה: "אמו של תיאודור הרצל, האשה בעלת לב־הארי, מתגוררת עוד באותם החדרים עצמם, אשר בהם ראתה את בעלה, חבר־נעוריה, מונח מת בארונו השחור, באותם החדרים עצמם, אשר בהם הביאו לה את הידיעה על דבר מות בנה. גורל חייה נסה אותה בהנסיונות היותר קשים, שכמעט אין איש יכול לעמוד בהם. והיא עמדה בכל הנסיונות האלה ויצאה מהם כמנצחת, כראוי לאמו של גבור. היא היתה חכמה ומלאה ענוה חרישית בהיות בעלה, הבעל היותר טוב, וילדיה, הילדים היותר מצוינים ומוצלחים, עודם בחיים; עתה, בהותר לה מכל שלשה אהובי נפשה אלה רק זכרונות, אין אנחת־תלונה מתפרצת מעל שפתיה. מי אשר התבונן לפני תיאודור הרצל, בעמדו על קבר אָביו, הוא ראה כי לב הבן שאחזו פלצות, היה נכון להתפרץ מחזהו, – אבל עינו נשארה יבשה, קומתו זקופה. הוא עמד הכן על רגליו גם אז, כאשר הורידו את אביו אל הקבר, את אביו שהיה לו, מלבד אמו, הנפש האהובה עליו מכל, את אביו שהיה לו מילדותו כידיד נאמן. עקשנותו זו הגאיונית באה לו בירושה מאמו.

בהיותי בבודאפשט שמעתי מפי כל הקרובים והמכירים של משפחת הרצל על אדות מדת ז’ניטה רק את אותם הדברים עצמם: האשה היותר יפה בעיר פעסט היתה היא; האשה היותר טובה לבעלה היתה היא – ז’ניטה הרצל. כשהיתה יוצאת מפתח ביתה, לבושה בשמלותיה הפשוטות, וילדיה, ילדים נפלאים ומרהיבי עין, מלוים אותה, היו עיני כל האנשים העוברים בחוץ מסתכלות בה, מבלי אשר שמה לבה לזה. כמובן לא נעלם ממנה קסם יפיה, כי האדונים הגדולים בפעסט לא שמו מחסום לפיהם בעת אשר היו בחברתה והשתוממו על קומתה ומראה פניה, והציירים האמנים התחרו זה בזה לפניה בבקשתם, כי תטה להם חסדה לתת רשותה לתאר את תמונתה על הבד. אולם היא היתה אשה עבריה, בהוראתה העתיקה והיותר טובה של מלה זו: די היה לה, אם מצאה חן בעיני בעלה. מרת ז’ניטה היתח בת למשפחה, שהצטיינה בחריפות רוחה וחדודיה השנונים, חדודים שנמסרו מפה אל פה בעיר בודאפעשט. תיאודור כתב פעם אחת לאמו: “ועוד הפעם נצחה הפקחיות שלך, הפקחיות של משפחת הדיאַמאַנטים.” כן, מרת ז’ניטה היתה פקחית, אבל מעולם לא פקחית יותר מבעלה. את יתרון רוחה הרגיש, לכל היותר, רק בצדקתה וחסדה אתו. דוגמה אחת מרבות. אחרי אשר אבד יעקב הירצל את כל הונו בעסק ביש, במסחר היערות, היה מוצא על שלחנו את המטעמים האהובים עליו לעתים יותר תכופות מאשר לפנים, “למען דעת, כי הוא בעלי החביב עלי, אם יש לו כסף או אין לו מאומה”. מרת ז’ניטה היתה ועודנה כיום מלאת חן בפקחיותה הנעימה, אבל מעולם לא היתה יותר מחוכמה מבאותה שעה, שהיה דרוש לה לקרוא בנפשו של בעלה ולגלות את נטיות רוחו. היא היתה שותקת, בעת שדומיה היתה דרושה לו, היא היתה מפטפטת, בשעה שדבריה היו נוחים לו. מעולם לא באה אליו בעצותיה אם לא דרש אחריהן; ואם עצתה היתה דרושה לו, מצאה עוד בטרם אשר דרש אחריה. ואין פלא אם יעקב הרצל היה הבעל היותר חביב. נשואים יותר מוצלחים לא היו מעולם. בשעות המנוחה שאחרי העבודה היו רואים אותם תמיד יחד – יחד הלכו אל בית־הקהוה או אל התיאטרון, יחד הלכו לשמוע נאום או הרצאה באחת האספות, או לשמוע שירה וזמרה באחד האולמים. יעקב הרצל היה מדבר אל אשתו בחבה יתרה, מבטי עיניו עליה היו של אוהב צעיר לימים. כן היה וכן נשאר עד נשימתו האחרונה.

מה שהיתה ז’ניטה לבעלה ולבנה, אין לתאר במלים מועטות. רק מעין ציור של אם כזו נתן לנו הרצל בחזיונו “הגיטו החדש”. תיאודור חונך בילדותו כמעט רק על ידי אמו, כי אביו היה, בשנים האלה. טרוד בעסקיו, והיה עושה נסיעות תכופות לרגלי מסחרו. ומה לא עשתה האשה הפשוטה הזאת, – אשר לאביה לא היה די כסף להוציא על למודיה והשכלתה, – למען פטם את בנה הילד בכל מיני ידיעות ולשונות. מלבד בית־הספר היו באים אל ביתה מורים לבנה זה אחר זה, זה יוצא וזה נכנס. הילד תיאודור שמע לקח מפי מורים פרטים בשפה העברית, הצרפתית, האיטלקית והאנגלית. הוא למד גם לפרוט על הפסנתר. אבל עוד יותר מן הדעת הוקירה את הערכים המוסריים. עוות האמת היתה בעיניה כחטא נורא, ההתרשלות בעניני מדות היתה לה כתועבה, בהוראתה של מלה זו בכתבי הקדש.

היא דרשה מבנה תיאודור קומה זקופה, ישרת לב ועינים מביטות ישר נכחן, – ואנו כלנו יודעים, כי אמנם בדבר זה הגשים הרצל את האידיאל שלה.

הרצל אהב את אמו אהבה עזה; הוא היה מעריץ אותה ונותן לה “כבוד אלהים”, – זהו בטוי שאיננו מוגזם לציור רגשותיו אל אמו ושל התיחסותו אליה. על אדותה היה חושב תמיד לראשונה; בשובו מדרכו היה מבקר את בית אמו לראשונה; לעצתה היה נותן אוזן קשבת; משפטה על אנשים ועל דברים היה פעמים רבות לנגד עיני רוחו במשפטו הוא על אותן הבריות ועל אותם הדברים. הערצה כזו חסד הוא, מתנת אלהים היא; אולם אמו של הרצל עשתה הכל מצדה, להיות ראויה לאהבה כזו. ועוד דוגמה אחת מרבות, שדיה היא לתאר את תכונתה הגבורית של אם זו.

באותה שעה, שיצא תיאודור הרצל בפעם הראשונה לדרכו, לעשות נסיעה רחוקה ולראות את העולם והאנשים, העמים והמדינות, באותה שעה שלב האם התכווץ מצער הפרידה מצאה די כח ברוחה להגיד לו כדברים האלה: “ילדי היקר, כתוב לנו בכל יום, כי ברוחנו הננו תמיד עמך ואנו חיים רק בשבילך; אבל כרטיס גלויה דיה. את רשמי המסע, את מחשבותיך ואת רגשי רוחך בדרכך, – את הדברים האלה תעבד ותשכלל כסופר, כי הדברים האלה שייכים לא לנו כי אם להעולם”. מכתבי האם לבנה היו תמיד מלאים דברי אהבה ואושר, דברי גאון ופחד מסותר מפני קנאת גורלו, דברי אשה פקחית, דברים המרגיעים את הרוח".

עד כאן עדותו ותעודתו של הד"ר קילניר.

אנכי הכרתי את אמו של הרצל בשנת תרנ"ט. היא היתה אז כבת ששים, ובכל זאת: מראה יפה. מטרוניתה חשובה, עבריה מיוחסת, כמעט אם נסיך. בנה, תיאודור, האציל עליה מהודו, מזיוו הרוחני ומגדלותו הפנימית. והאם האצילה קרני חן, קרני אהבה על ראש בנה. היא לא הרבתה לדבר, אך הדברים אשר יצאו מפיה היה להם תוקף פנימי וצורה של החלטה. כעין גאוה פנימית היתה מסותרה בכל הליכותיה עם הבריות. ניכר היה שהרגישה במעמקי נפשה כי בנה יחידה נוצר לגדולות, כי אם היא למלך בלי תגא. אין כל ספק כי הבן ירש רוב סגולותיו הנפשיות מאמו, סגולות שהשתלמו והשתכללו בו. בכל אופן, שותפתה הרוחנית והמוסרית של אמו גברה ונצחה בו על זו של אביו.

את יעקב הרצל ראיתי והכרתי לראשונה ימים אחדים אחרי שובו של בנו, תיאודור, מירושלים, אחרי הראיון שהיה לו עם המלך ווילהעלם. הרצל־הבן הציג לפני את אביו. שיחה ארוכה היתה לי אז עם מנהיג הציונים בהענינים היותר חשובים, שעמדו אָז על הפּרק, הרצל־האב ישב בחדר־העבודה של בנו, והיה עד שמיעה לכל השיחה. אף במלה אחת לא התערב בהוכוחים הארוכים. הכרתי על פני האב, כי נהנה הוא מזיוו והודו של בנו יחידו. כל דבר שיצא מפי הבן היה קדש קדשים להאב. באותו מעמד נוכחתי עד כמה היה הבן הזה מדקדק בכבוד אביו.


 

פרק שני: אביב ילדותו של תיאודור    🔗

אחותו של תיאודור, פּאולינה; ד"ר אדולף איריס, המורה והמחנך הראשון של תיאודור, על אודות תלמידו; הילד מצטיין במהירות התפיסה: ברכתו להוריו, בראש השנה, בשפה הצרפתית; אנשים זרים ברחוב מתפלאים על יפיו של הילד; תכונתו, מדותיו ונמוסיו של הילד הרצל; אהבתו אל האמת; הילד הרצל מציג חזיונות על בימה בביתו ומשחק בתיאטרון; שירי ילדות; הספרים שהילד הרצל קורא בהם; כשרונותיו של הילד; פקחיות מוצנעה; בן־נסיכים קטן; תמונות־האור של הילד והנער הרצל והרושם שהנה עושות; הצרפתי הגדול פרדיננד ליסיפּס; הילד הרצל עושה תכנית לחפירת תעלת־פאַנאַמאַ; מגלה את סודו לאָביו; חלום נפלא שחלם הילד תיאודור; משיח אגדי; האלקטרון בתור משיח; הסבה הפסיכולוגית לציוריו של הסופר הרצל מחיי הילדים; הילד הרצל מחכה למאורע גדול ונפלא בחייו; הילד לא אהב את השפה ההונגרית: המורה למוסיקה; חוש שמיעתו של הילד; הוא מנגן על הפסנתר; יחוסיו לשירי שופין, ליסט וריכרד וואגנר; קולו של הרצל; יחוסו להמוסיקה, לשירה וזמרה.


כשנה וחדשים אחדים לפני הולד תיאודור נולדה להוריו בת, שקראוה בשם פאולינה6. בת זו היתה הילד הראשון להוריה. הבת דמתה בפניה לפני האם, והבן – לפני אביו.

על דבר כשרונותיו ולמודיו של תיאודור הרצל באביב ילדותו, יש לנו תעודה נאמנה ממורהו ומחנכו הראשון, ד"ר אדולף איריש (Iricz),ואלה המה דבריו בקצור: “הנני מתגאה בזה, כי נפל עלי הגורל להיות המורה והמחנך הראשון של תיאודור הרצל. בחודש ספטמבר שנת 1865 (אלול תרכ"ה) הפקידו אותי, שהייתי אז סטודנט צעיר לימים, יעקב הרצל ורעיתו, אחרי שיחה ארוכה, על חנוכם ולמודם של בנם תיאודור (שנקרא בפי הוריו וקרוביו בשם־החבה “דאַרי”) שהיה אז בן חמש שנים, ושל אחותו, שהיתה גדולה ממנו בשנה אחת. בעונג גדול מלאתי את חובתי, חובת המורה והמחנך, אשר נטלתי עלי, כי שני הילדים האלה היו אהובים וחביבים מאד, בכשרונותיהם המצוינים נתנו לי את היכולת להצדיק את האמון אשר נתנו בי הוריהם. במשך זמן קצר מאד עשו הילדים האלה חיל בלמודם. בפחות משני שבועות למדו את מלאכת הקריאה והכתיבה, ואחרי חודש ימים עמדו הילדים בבחינה מזהירה לפני הוריהם. בקלות מיוחדה למד תיאודור את כל למודיו והצטיין בכח תפיסתו הנפלאה והמהירה. אחרי שבועות אחדים של למוד עלתה בידי הילד לברך את הוריו, בראש השנה, בנאום קצר, לא רק בשפת האשכנזית, כי־אם גם בשפה הצרפתית. חובתי היתה להקדיש ללמודי הילדים האלה רק שעה אחת ביום, לבל יכבידו עליהם יתר מדי. הרבה יתר זמן הוקדש להילדים בשביל טיוליהם. כשהיה הילד תיאודור עובר בחוץ, היו אנשים זרים, וביחוד נשים צעירות, מתפלאים על יפיו ומשתדלים להכנס אתו בשיחה. גם בשנות ילדותו ונערותו הבאות היה תיאודור חביב על הבריות, ביחוד על בני החברה המתוקנה והמנומסה, אשר בעיר מולדתו, וכבר אז נבאו לו עתידות גדולות”.

הילד תיאודור היה, לפי עדותם של קרוביו ומוריו, מתמיד ושוקד על למודיו, נאמן לכל חובותיו, גם היותר קטנות, דייקן, זריז ויחד עם זה גם מיושב, לא לפי ערך שנותיו, בכל אשר עשה ובכל תפקיד אשר נטל עליו. מעולם לא התרשל בהכנת שעוריו לבית הספר ומעולם לא נסה לגנוב את דעת מוריו ולאחז את עיניהם. הדברים אשר לא ידע או את אשר לא הבין – היה מודה בזה. מעולם לא רמה לא את עצמו ולא את האחרים.

הילד תיאודור היה שומע בקול הוריו ומוריו, ולא היה ממרה את רוחם. אהבתו להוריו ודבקותו בהם לא ידעו כל גבול. אף פסיעה אחת לא עשה בלי נטילת רשיון מהוריו, אשר מעולם לא נתנו עליו בקולם, כי כמלאך קטן היה בעיניהם. הילד תיאודור שנא את השקר תכלית שנאה. עם הילדים הדוברים שקרים, עם ילדים אשר לא נאמנה רוחם, או אשר ימלאו פיהם תהלתם, לא היה חפץ לבוא במגע ובמשא. גם אם נכשל באיזה דבר, לא כחד את האמת, שהיתה לו לטבע שניה. אחותו הבכירה, פאולינה, היתה ילדה יפה, בעלת כשרונות ומלאת חן. תיאודור אהב אותה אהבה עזה, והיא היתה ידידתו וחברתו היותר קרובה. יחד טוו את קורי הזהב של חלומותיהם, חלומות הילדות; יחד הציגו חזיונות על הבימה שעשו בביתם – זה היה התיאטרון שלהם – ויחד שרו והקריאו את שיריהם, שירי הילדות. יחד היו קוראים את האגדות היפות של ה. אנדרסן, של יעקב גרים ושל אחרים. עוד בהיות תיאודור ילד קטן היה אוהב לקרוא בספורי מיין־ריד על אדות ההודים ונפלאותיהם.

תיאודור, בהיותו ילד ואחרי כן תלמיד הגימנסיה, לא הצטיין בכשרונות מפליאים ביותר, לא בחריפות־שכל מיוחדה ולא ברוח הבקרת; על ה“ילדים הנפלאים” לא התחשב. בכל אופן לא התהדר מעולם בידיעותיו ובכשרונותיו לעיני הבריות. ילד נחבא אל הכלים היה. לעיני הבריות לא גלה ולא הבליט גם את אותם הכשרונות והידיעות, שהיו בו באמת במדה מרובה.

במה שהצטיין הילד ואחרי כן הנער הרצל באמת הוא זה: שלימות האופי, דמיון חי ורצון חזק כברזל. סגולותיו אלה הכירו בו עוד בהיותו בן שש־שבע שנים. כן הצטיין הרצל מילדותו ונערותו בנמוסיו היפים והנעימים,7 בהרגשתו הדקה, בנועם מזגו, בענותו וצניעותו. מלא גאון פנימי כבן־מלך קטן היה הילד הרצל. אולם גאותו היתה מסותרה במעמקי נפשו. הליכותיו עם הבריות היו מלאות ענות תום ופקחיות מוצנעה. מלידה נחל את סגולותיו אלה, והן היו מהותו הפנימית.

לפני מונחת תמונת־אור של הרצל בהיותו ילד בן שש. הנני רואה ילד חביב, מלא רוך ויחד עם זה גם מלא בריאות רעננה. שערותיו ארוכות וחלקות. כתפותיו רחבות. הוא עושה רושם של ילד חושב מחשבות ומכיר את ערך עצמו. עמידתו מנומסת. תלבשתו וגזרתה לפי נוסח ישן, יהודית־סלבית. שולי בתי ידיו וצוארונו לבנים ומרוקמים.

בהיות הרצל תלמיד הגמנסיה היה נער כחוש, בעל נוף גמיש ועיניו השחורות והגדולות בערו, נוצצו באש של בעל דמיון והוזה. מתוך עיניו היפות נשקף סוד עמוק, סוד מלא חידות. מתוך הליכותיו ותנועותיו של הנער הרצל, שהיו מלאות חן מיוחד, היה נשקף רמז לאיזה מסתורין, לחזיונות ודמיונות שהצפינם בלבו.

לפני מונחת עוד תמונת־אור של הנער הרצל, בהיותו כבן ארבע עשרה או חמש עשרה. אני רואה לפני נער עברי טפוסי, גוף כמעט חלש. צל יגון, שיש בו גם הזיה, מכסה את עיניו, עיני בן גזע עתיק. חוטמו מחוטב יפה. בשנותיו אלה, שנות התבגרותו, לא היה יפה ביותר, אבל מלא חן עברי. שערותיו כמעט ארוכות, גזוזות בתספרת יפה והתסרוקת פונה לצד אחד. אָזניו שקועות וקטנות. קצות שפתיו מביעות צער וגם גאון. הכרת פניו ותלבשתו הפשוטה מעידות, כי לא היה בנער זה כל חפץ להתהדר ולהצטיין בחצוניותו. הרושם הכללי: נער מקשיב, מחונך היטב ונוטה להסתכלות פנימית.

הרצל בעצמו לא היה מספר מאומה גם לידידיו ורעיו היותר מקורבים על אדות חייו, לא בילדותו ולא בבחרותו. כיון שהגיעה השיחה לפרשה זו היה שותק בעקשנות מיוחדה ועובר אל ענין אחר. מה שאנו יודעים מפי הרצל עצמו על אדות ילדותו הוא רק זה שכתב בשפה האנגלית אחרי הקונגרס הציוני הראשון, כי בהיותו ילד בן עשר היה מעסיק את מחשבתו הרבה בבנין תעלת פאַנאַמאַ. הוא רשם על הגליון תכנית מחשבתו לחבור הימים.

חכם המדינה הצרפתי פרדיננד ליסיפס (Lesseps), שהיה אינזיניר ואחד גדולי הקבלנים, היה בזמן ההוא גבור היום. בשנת 1869 גמר את בנין תעלת סואיץ (Suezkanal), בהיות תיאודור ילד בן תשע שנים. ואז עלתה במחשבתו של הצרפתי הגדול לחפור את תעלת פאנאמא, שצריכה היתה להביא שנויים עצומים לטובה בעולם המדינות והמסחר. מחשבתו הגדולה של הצרפתי הרעישה אז את העולם הישן וגם החדש. ליסיפס היה אז למופת לכל הצעירים השואפים לגדולות, והוא היה למופת גם להרצל הקטן, ש“הקדימו” בתכנית העבודה של חפירת התעלה.

הסופר היינריך יורק־שטיינער בווינה (שהיה קרוב להרצל בשנות עבודתו הציונית הראשונות) מספר כדברים האלה: "בהיות תיאודור הרצל ילד בן שש שנים הטה את אביו הצדה וגלה לו סוד כמוס: כי ירצע את מיצר היבשה של פאַנאַמאַ. והילד הוסיף בלחישה: “אבא, אל תגלה סודי זה לאיש, שמא יקדימני אחר”.

פעם אחת עלתה בידי להציל מפי הרצל (זה היה ימים אחדים לפני לכת הרצל לרומא להתיצב לפני האפיפיור בהיכלו) פרט חשוב מחייו הפנימיים בימי ילדותו, והנני מוסר בזה את ספור המאורע כלשונו, כמו שרשום בפנקסי, באותו יום ששמעתי את הדברים מפיו של הרצל:

"בהיותי ילד עשה עלי הספור של יציאת מצרים, כפי אשר שמעתיו מפי המורה בבית הספר היהודי וכפי אשר קראתי אחרי כן בעצמי בספר את הנסים והנפלאות של יציאה זו, רושם עמוק עד מאד. על כן היה הדבר לפלא בעיני, וגם צר היה לי על זה, – על שהמורה מספר את דבר השתחררותו של עם ישראל מבית־העבדים, מידי מעניהם ונוגשיהם, בדברים כל כך יבשים וקרים. הסתכלתי בפני המורה, בשעה שהוא מספר על דבר צאת ישראל ממצרים, משעבוד לגאולה, מאפלה לאור, – והנה הם, הפנים האלה, שוקטים ומלאים מנוחה. באופן כזה מספרים רק על אדות עניני יום יום, שאינם מעלים ואינם מורידים. אין זאת, אָמרתי בלבבי, כי כל ספור המעשה הזה אינו אלא בדותא בעלמא, דברים שלא היו ולא נבראו אלא לענות בהם נפש ילדים כמוני. והרושם העמוק שעשה עלי הספור של יציאת מצרים, בשמעי אותו בפעם הראשונה מפי המורה, נמחה במהרה מעל לוח לבבי. אולם בהיותי כבן שתים עשרה שנה נזדמן לידי ספר אשכנזי אחד – את שם הספר אינני זוכר כיום – ובו קראתי במקרה על אדות משיח מלך ישראל, אשר רבים מהיהודים גם בדורות אלה מחכים אליו בכל יום שיבוא, והוא יבוא כעני רוכב על החמור. הדברים, דברי אגדה, שקראתי היו מקוטעים, ובמקומות רבים לא הבינותי את פתרונם. נדמה לי כי חסר בהם דבר־מה. אולם גם שברי האגדה המשיחית עוררו את דמיוני. לבי נתמלא צער וגם געגועים בלתי ברורים. לא ידעתי בעת הראשונה על מה אני מצטער ועל מי אני מתגעגע. והנה באחד הלילות, בעלותי על משכבי, עלה פתאום על לבבי זכרון הספור של יציאת מצרים.

הספור ההיסטורי של יציאת מצרים והאגדה על אדות הגאולה העתידה לבוא על ידי מלך המשיח עלו בלולים בדמיוני. העבר והעתיד, – הכל היה בעיני לאגדה יפה ומלאת קסם, למין שירה רוממה ונהדרה. ובמוחי נולד אז הרעיון לכתוב פואימה על אדות מלך המשיח. לילות אחדים לא נתן לי רעיוני זה לעצום את עיני. בושתי לספר לאיש הרהורי לבי על דבר מלך המשיח. ידעתי כי ילעגו לי ויקראו: “הנה בעל החלומות!” באו ימי הבחינות בבית הספר, באו גם ספרים חדשים (שירי היינריך היינה נחשבו אָז בעיני כחדשים, שאך זה מקרוב באו) ויסיחו את דעתי מחבלי המשיח, אך במעמקי נפשי, כפי הנראה, נתרקמה האגדה הלאה, גם שלא מדעתי. והנה באחד הלילות חלמתי חלום נפלא: מלך המשיח בא, והוא זקן מלא הוד ותפארת, ויקחני על זרועותיו וידאה אתי על כנפי רוח. על אחד העננים המלאים זוהר פגשנו בתמונתו של משה רבנו (קלסתר פניו היה דומה לפני משה, החצובים שיש, אשר עשה מיכל אנגילו. מילדותי הייתי אוהב להתבונן בציורי הפסל הזה). ומשיח קרא למשה: אל הילד הזה התפללתי! ולי אמר: לך ובשר להיהודים, כי עוד מעט ובוא אבוא וגדולות ונפלאות אעשה לעמי ולכל העולם! – הקיצותי, והנה חלום. את החלום הזה שמרתי בלבי, אך לא ערבתי לספרו לאיש.

והנה אחרי ימים מועטים נפלה לידי אחת ממחברותיו של אַהרן ברנשטיין, המחבר של ספרי “ידיעות הטבע”, שבה הוא אומר: כח החשמל המקרב רחוקים, ולב בנים ישיב אל אבותם, על־ידי קפיצת הדרך ובטול המרחק, – כח החשמל הזה הוא הוא מלך המשיח ובנפלאותיו יביא את הגאולה לכל העמים ולכל העבדים הנכנעים! – דברי ברנשטיין העליבו את רוחי החולם: – האלקטרון בתור משיח! כמה חולין יש בזה. לא, אמרתי בלבבי, המשיח האגדי הוא יותר יפה, יותר רם ונשא מהמשיח החשמלי! עוד ימים מועטים ומהפכה באה ברוחי ההוזה. אמרתי בלבי: מי יודע אולי הכח החשמלי הוא הוא באמת הגואל, אשר אנו מחכים אליו, והוא ירים את עבדי הגוף והרוח משפלותם. אז החלטתי בלבבי להיות אינג’ינר".

בספר לי הירצל חלום־ילדותו זה, לא ידעתי אז אם מספר הוא לי באמת חלומות וזכרונות מימי אביב חייו, או רק אגדה ילדותית שנולדה במוחו בעת דברו אתי. אפשר הדבר שבשנות חייו האחרונות נדמה לו, שגם בהיותו ילד היה החלום המשיחי חלומו היותר יפה. ואולי חלם הילד הרצל באמת את חלום גאולת עמו, ובשנות־העמידה נסה לבקש פתרונים לחלומו זה.

עלי להעיר פה כי באותו יום (בכ"ה לחודש דיצמבר שנת 1903) שספר לי הרצל את חלום ילדותו, כבר הרגיש את עצמו חולה, אך כי התאמץ להסתיר זאת מעין רואים. הסתכלתי אז בפניו וראיתי, כי הזקנה קופצת עליו, והוא לוחם נגדה. למען התגבר על הזקנה, שהחלה להתקרב אליו בפסיעות גסות בטרם בוא עתה, למען התגבר על הנסיונות הקשים והמרים שהביאה אתה, ועל הפקחיות הפכחית היתירה הצרורה בכנפיה, התאמץ הרצל, מדעתו ושלא מדעתו, להחיות בלבו ובזכרונו את חלומותיו, חזיונותיו ודמיונותיו בפרק ילדותו התמימה. זוהי אולי הסבה הפסיכולוגית, שבחר בשנות חייו האחרונות לכתוב ציורים מחיי הילדים.

– – – –

אמו של הרצל וכן קרוביו לא ידעו לספר לי מאומה על אדות התכנית שצייר הרצל לבנין תעלת־פאנאמא. את חלומו הגדול הזה, לחבר את הימים, חלם לעצמו בחשאי ובסתר, מבלי דבר על זה לא עם הילדים, ידידיו הקטנים, ואפילו לא עם אמו. רק לאביו גלה, כמסופר בראש הפרק, את מחשבתו “הגדולה”.

עוד בהיות תיאודור ילד קטן, כבר היה צופה ומביט, מחכה וממתין לדבר מה, לאיזה מאורע בחייו, מאורע אשר יהיה גדול ונפלא מאד. לדבר־מה אשר יבוא, שצריך לבוא, ושיהיה יפה ומלא הוד קסם.

המציאות הממשית, המציאות הערומה והגסה, חיי החולין של יום יום היו לו תמיד למקור יסודי נפש ודכדוכי רוח. עוד בילדותו היה נעקץ ונפגע מכל פגישה והתנגשות עם המציאות החילונית.

בתור יליד בודפּשט ידע הילד תיאודור את השפה ההונגרית, בכל זאת היה מדבר בביתו רק בשפה האשכנזית, שבה דברו הוריו. מרוב אהבתו ליולדיו לא דבר עמהם מעולם אף מלה הונגרית אחת.

הרצל, אשר גם בשנות עמידתו ידע לדבר – לפי עדותם של קרוביו – בשפה הונגרית צחה, השתמש בה במעשה רק לעתים רחוקות מאד. כפי הנראה, לא הודיע מעולם חבה יתירה לא לההונגרים ולא לשפתם.

הילד תיאודור למד את אצבעותיו לפרוט על הפסנתר. מורו למוסיקה, הונגרי זקן, היה בא אליו פעמים אחדות בשבוע ללמדו מלאכת השיר. הרצל היה מלידה בעל תכונה מוסיקלית. חוש שמיעתו היה מפותח בו במדרגה גבוהה. בכלל היו כל חושיו פתוחים וערים לערכי הקצב והמדה בכל דבר. השירה והזמרה היו צפונות בכל עצביו, בדמו ובשרו ובכל מהותו הפנימית. את חושו השירי, המוסיקלי, אנו מכירים אחרי כן גם בסגנונו בשפה האשכנזית וגם בכל הליכותיו ותנועותיו. ריתמוס מיוחד, מלא שלוה נעימה, היה לו להרצל בכל אשר עשה ובכל אשר דבר, למרות חום מזגו ומהירות מחשבתו. אם היה הילד הרצל מנגן על הפסנתר שעה אחת, היה מתחנן לפני אמו, כי תרשה לו להפסיק. הוא היה מראה לה את אצבעותיו שנקפו, הכואבות בעבודתן על פסי־המנענעים. כפי הנראה, לא אהב הילד את המורה למוסיקה, הזקן הקפּדן, וזו היתה, אולי, הסבה להתרשלותו בתרגיליו על כלי־השיר.

עוד בהיות הרצל נער הודיע חבה יתרה והרגשה מיוחדת לשירי שופּין וליסט. את מנגינותיו של ריכארד וואגנר לא סבל. אולם בשנות חייו האחרונות נהפך למעריצו של וואגנר. יחוסים פנימיים ושונים היו לו לכל גאוני השירה.

להרצל הילד היה קול נעים, קול לירי ומלא מתיקות מיוחדה. מתנת נעימות הקול נשארה לו לכל ימי חייו, אף כי קולו, קול החזה, לא היה צלול כל צרכו, בהיותו במדה ידועה גם קול נחירי. הילד הרצל ידע לשיר בנעימה, אך כי לא שמע לקח מפי מורה בשיר. לא חשק מיוחד ולא שעות פנויות היו לו לזה. אולם מילדותו אהב לשמוע מוסיקה טובה. גם בשנות עמידתו ועבודתו הכבירה, היה מבקש להניח ולהרגיע את עצביו העיפים, בשעה שהיה מוחו טרוד יותר מדי, על ידי שמיעת מנגינות ושירים, שהיו אהובים עליו. בשעה של קורת רוח כזו היה משיא את עצמו לעולם שכולו דמיונות וחזיונות.

בהיות הרצל תלמיד האוניברסיטה בווינה, היה מבקר בעת הראשונה גם את בית המדרש לשירה וזמרה, אךְ לאחר זמן־מה זנח את הפסנתר, ורק לעתים רחוקות מאד היה, גם בשנותיו המאוחרות, יושב אל הפסנתר ומנגן עליו לעצמו משיריו החביבים עליו ביותר.


חיי הרצל 1 הרצל הנער  (2).jpg

הרצל הנער


 

פרק שלישי: נעוריו של תיאודור הרצל    🔗

למודיו בבית ספר יהודי למתחילים, הרושם שהשאירו בקרבו המורים העברים; רגשי האמונה העברית; בית התפלה העברי; בבית הספר הריאַלי: חגיגת ה“בר־מצוה”; למודי ההנדסה וחפצו להיות אינג’יניר; הרצל עוזב את בית הספר הריאַלי, הסברתן של המלים “עובדי־אלילים” מפי אחד המורים הסבה לזה: גאוה יהודית; ספינות האויר וחלומותיו של הרצל עליהן: “מדוע היה הוא הממציא ולא אני?”; למודיו בהגמנסיה; הלמודים היותר חביבים עליו; המשוררים היותר חביבים עליו: פתגם חייו; כשרונו הספרותי; הנער הרצל מיסד אגודה ספרותית לתלמידי הגימנסיה בשם “אנחנו”; הנער הרצל נבחר ליושב ראש של האגודה; “ספר התקנות” של האגודה אשר חבר הרצל; הציורים, האגדות והספורים שכתב הרצל בשפה האשכנזית בהיותו בן ארבע עשרה; ילדי הנוצרים מכנים אותו בשם “ילד יהודי שחור”: הרצל בעצמו על אודות התלמידים בהגימנסיה: האופקים הרחבים של ספרות־העולם נפתחים לפניו; אחותו היחידה מתה עליו; ימי האבל, מה שהרצל בעצמו מספר על אודות זה; הרצל גומר את חוק למודיו בהגימנסיה; רשמי הילדות והנערות היותר חזקים; המות בשירה ובפלוסופיה והמות במציאות: פחד המות, צל היגון; גאוניות הרוח; מסתרי הנפש; המפתח להמסתורין, פתקא מוזרה בין כתבי־היד של הרצל; חיי נצח ברגע.


לפי עדותו של הרצל, ברשימה קצרה מתולדותיו, למד עד השנה העשירית לימי חייו בבית ספר יהודי למתחילים. ואלה המה דבריו עצמו: “לראשונה שלחו אותי לבית ספר יהודי למתחילים ששם התיחסו אלי במשא פנים, בגלל אבי שהיה סוחר אמיד. זכרונות הילדות שנשארו בי מבית ספר זה אינם אלא המלקות, שנתנו לי שם”. מזה אָנו רואים, כי בזכרונו של הרצל לא נשאר מאומה מלמודי הדת הדלים והיבשים, שלמד בילדותו בבית הספר הנזכר. ברבות הימים שכח הרצל גם את צורת האלפא־ביתא העברית. כפי הנראה וכפי המורגש מזכרונותיו של הרצל השאירו המורים העברים בקרבו רושמים לא נעימים. ולא לבד שלא נטעו בלבו הרך רגשי אמונה ודת, לא לביד שלא הלהיבו את דמיונו החי בספורים ואגדות מדברי ימי עמנו, אלא גם השתדלו לצנן את חום רגשותיו העברים, שהתעוררו בו מאליהם.

רגשי האמונה העברית, סודותיה ותעלומותיה וערכה בתור יצירה לאומית, – הרגשות האלה קמו לתחיה בלב הרצל רק אחרי המהפכה שהתחוללה ברוחו, בהיותו בן שלשים וחמש שנה, רק אחרי שובו אל עמו ואחרי היותו לציוני. בילדותו היה בית התפלה העברי זר לרוחו, אולם בתקופתו הציונית היה הרצל מבקר לעתים ידועות, אם גם רחוקות, את בית הכנסת – ודוקא מהנוסח הישן – ומרגיש בבואו שמה רגשי דת קדומה ועתיקה, הקשורה ואחוזה בהנשמה הלאומית. בשוב הרצל אל היהודים, שב גם אל היהדות.

– – – –

במלאת להרצל עשר שנים נכנס אל בית הספר הריאלי, ששם למד שפות חיות וראשית מדעי הטבע.

על דבר חגיגת ה“בר־מצוה” של הרצל מספר דודו מאַקס הרצל בבודאַפּשט כדברים האלה: “ביום השבת של חגיגת ה”בר־מצוה" עלה בן דודי, תיאודור, לתורה בפעם הראשונה. הוא קרא את ההפטרה לפי נוסח הנגינה הישנה. באותו יום השבת הזמינו הורי הנער לביתם, להסעודה השלישית, רבים מקרוביהם ומכיריהם, וביניהם את הרב המנוח מייזל, לחוג אתם את חג ה“בר־מצוה”. בן דודי נשא אז נאום, מבלי אשר התקין והכין את עצמו לזה מתחלה. בנאומו זה הביע את תודתו להאורחים על בקורם ולהוריו בעד החנוך הטוב אשר נתנו לו. בסוף נאומו נדר בעינים מלאות דמעות, להשאר נאמן להיהדות כל ימי חייו ובכל תנאי הקיום. הרב מייזל ברך את ה“בר־מצוה” בברכת “יברכך” הנהוגה. ומני אז החל בן דודי זה לשקוד על דברי ימי העם העברי".

אחרי מותו של תיאודור הרצל ואחרי היותו לגבורו של העם העברי, החלו בני משפּחתו ליהד את ילדותו של המנוח. בנוגע לדבר זה, יש להתיחס בזהירות יתרה אל ספורי קרובי המנוח. קורטוב של ספקות אינו מזיק להמבקש את האמת בחיי הרצל.

לפי עדותו של הרצל עצמו, שקד בבית־הספר הריאלי על למודי החשבון וההנדסה. בחבה יתירה עסק בלוגריתמים ובחכמת המשולשים (טריגונומיטריא), אף כי לא הצטיין ביותר במקצוע זה. הרצל, בעל הדמיון ובעל התכונה הפיוטית, היה מאמין כל ימי חייו בלבו, כי יש לו כשרונות הנדסיים מצוינים וכי היה עלול להיות אחד האינג’ינירים הגדולים אשר בארץ, ורק במקרה נעשה לסופר ואחרי כן לאיש־מדיני. ידעתי מהנדסים גדולים ומצוינים, שעשו להם שם עולם במקצוע זה, והמה האמינו בלבם, כי עלולים הם להיות סופרים ומשוררים, אף כי חסרה להם גם לחלוחית של שירה, ורק במקרה נעשו למה שהיו באמת.

אחרי אשר למד תיאודור שנים אחדות בבית־הספר הריאלי עזב אסכולה זו ונכנס אל הגימנסיה אשר בעיר מולדתו. הרצל בעצמו מספר על אדות סבת השנוי הזה כדברים האלה: “יען כי בעת ההיא שרר רוח אנטישמי בבית־הספר הריאלי. אחד מהמורים שלנו באר לנו את הוראתה של המלה Heiden ע”י הסברה כזו: המלה “היידען” פירושה – עובדי אלילים, כמו, למשל, המוחמדנים והיהודים“. אחרי ההסברה הנפלאה הזאת, קצתה נפשי בבית הספר הריאלי והחלטתי לבוא אל הגימנסיה. אבי הטוב לא הכריח אותי מעולם ללכת בלמודי במסלה צרה אחת, ועל כן הייתי לתלמיד הגימנסיה”.

הסופר היינריך יורק שטיינר מעיר בנוגע לזה כדברים האלה: “לולא יצא הרצל על פי מקרה מבית הספר הריאַלי ונכנס אל הגימנסיה, כי אז, בלי ספק, היה בוחר לו בחיים תעודה טכנית, שהיתה לו לזה תמיד נטיה מיוחדת וחבה יתרה. ואז היה מפקיר את חייו בשכלול בנינן של ספינות־האויר ובנסיונות מסוכנים לעוף בהן, או היה מחבר באמת את הימים על־ידי תעלות. אחדים ממבקריו חשבו, כי הצלחתו הקלה של הרצל בתור סופר חזיונות בשביל הבימה הביאה אותו להקדיש את חייו להפּוליטיקה. השקפה כזאת שטחית היא. מעולם לא היה יכול לצמצם את כחות נפשו הכבירים רק בעבודתו הספרותית. בשום אופן לא היתה עבודה מוגבלה כזו מספיקה למעוף רוחו”.

ואמנם הרצל היה מהרהר הרבה גם בשנות ילדותו וגם בשנות עמידתו על אדות ההמצאה של ספינת האויר והשנוים והתקונים הנחוצים לעשות בה, כדי להכשירה לשמוש חפשי, להיות מונהגת ככל הדרוש לנסיעה ישרה ובלתי נפסקת. הרהוריו אלה, שהיו רק ילדי דמיון משורר, לא נתגשמו אָמנם באיזו המצאת טכנית חדשה, אבל המה מצאו בטוי יפה באחדים מציוריו הספרותיים. והנני מביא בזה דוגמה אחת:

– “ואני, אמרה אחת הנשים, הייתי מתאוה לראות את האיש אשר יגלה את ההמצאה (ספינת האויר המונהגה, ר. ב.) זה יהיה בודאי גבור, בן־אלים!”

– סבור אני להפך, אָמר הדוקטור בצחוק, זה יהיה בן אדם מגוחך, בעל הזיה מסכן ולא יוצלח. את התכנית שלו יגנבו ממנו. אחרים יעשו בו עושר והוא לא יקבל מאומה מלבד מצבה – לאחר מותו. אולם את חייו ימררו, בלי ספק, מרבה להכיל, ובצדק! ההמצאה תהיה פשוטה עד מאד וקרובה אל הדעת. מדוע עברנו עליה כולנו בלי שים לב? כמה גדול העלבון שלנו! חושב אני, שבשעה שאשמע, שאחד ממכירי המציא את ספינת־האויר המונהגה אכהו על הלחי, מדוע היה הוא הממציא ולא אני?"

– – – – – – – –

– “סוציאליסט אתה יותר מדי, ידידי החביב, השיב הפריזי, יוסף מילר לא צדק, והעיקר הוא, שלא הבין את תפקידה של המצאתו. הוא לא היה רשאי לשים לבו אל בני דורו ומכל שכן אל הבריות הפעוטות אשר בסביבתו. האיש היוצר את העתיד צריך שיהיה לו הכשרון להביט מהלאה לההוה, האנשים המעולים בוא יבואו”.

בציורו זה צייר הרצל את נפשו הוא. אָמנם לא עלתה בידו להמציא ספינת־אויר מוכשרה לתעודתה, אך תחת זה ברא את הציוניות המדינית, שגם היא היתה בעיניו המצאה “פשוטה עד מאד וקרובה אל הדעת”, ובנבאו על יציר דמיונו יוסף מילר, הממציא של ספינת־האויר המונהגה, נבא גם על נפשו, כי “לא יקבל מאומה מלבד מצבה – לאחר מותו”.

אולם גם מצבה לא הקימו עוד ליוצר תנועת התחיה בקרב ישראל.

– – – –

בהגימנסיה שם התלמיד הרצל את לבו ביחוד ללמודי דברי הימים ותאור הארץ (גיאוגרפיה). הוא שקד גם על למודי השפות העתיקות. ובהיותו עוד נער צעיר לימים נתגלה בו כשרון ספרותי מיוחד, כשרון שהיה יותר נוטה אל הסטירה מאשר אל השירה. המשוררים שהיו, בתקופה ההיא, חביבים עליו ביותר, היו היינריך היינה ונ. לינוי (Lenau). באותן השנים, שנות למודו בגימנסיה, כתב על לוח לבו וגם בראש אחד מפנקסיו את פתגמו של המשורר פ. האלדירלין (Hoelderlin): “וויר זינד ניכטס, – וואָס וויר וואללען, איזט אַללעס”. (כשאָנו לעצמנו הננו אין ואפס, – מה שאָנו רוצים, הוא הכל).

בהיות הרצל בן ארבע עשרה שנה יסד אגודה ספרותית בשם “אנחנו” (“Wir") בשביל תלמידי הגימנסיה. ספר התקנות שחבר הרצל בשפה האשכנזית בשביל אגודה זו נשמר עד היום בכל פרטיו וסעיפיו. ומפני שספר תקנות זה נותן לנו ציור נאמן מתכונתו המוסרית, מנטיתו הספרותית ומבכורי פרי רוחו של הנער הרצל, אשר כבר אנו מכירים בו את הקוים היסודיים והסמנים המובהקים של הסופר הגדול והאדם הגדול, הנני מתרגם בזה את התקנות מראשיתן ועד סופן.


ספר התקנות.

––––

יסודי התקנות.

של האגודה הספרותית “אנחנו” מחוברים על־ידי תיאודור הרצל, שנתקבלו על הישיבה הראשונה ביום כ"ב לחודש פברואר בשנת 1874.

א. המטרה. אנחנו מיסדים חברה, שמטרתה להעשיר את ידיעותינו, על־ידי חבורים של ספורים קטנים ואגדות, כי בזה נשתלם בשמוש השפה ובשכלול הסגנון. חבורים, שאינם מעשירים את הדעת ביותר, אינם מתקבלים.

ב. חבורים. תוכן החבורים רשאי להיות לקוח מדברי הימים, ממסורות ואגדות עתיקות או מהספרות היפה, והתנאי הראשון שצורתם צריכה להיות יפה ונעימה ושפתם נאה.

ג. בקרת החבורים. החבורים נמסרים תמיד לשני מבקרים לשפוט עליהם, ואם שניהם מסכימים לקבל את החבור, אָז פותחים את המעטפה של מכתב המחבר והרשיון ניתן לו לקרוא את פרי רוחו לפני החברים; ואם שני המבקרים יחד פוסלים את החבור, אָז שורפים אותו לעיני החברים ביחד עם המעטפה הסגורה של מכתב המחבר למען לא יודע שמו ולא יבויש, ולמען לא ימנע מלעשות נסיון ספרותי חדש.

ד. הגשת החבורים. את החבורים יגישו בלי חתימת שם המחבר, רק יעשו על השער ציון של אחד הפתגמים ואת הפתגם הזה ירשמו גם על המעטפה של המכתב, אשר בו צפון שם המחבר.

החבורים צריכים להיות כתובים בדיו ובכתב נקי, והם צריכים להיות נמסרים אל המזכיר באופן כזה שלא ידע מי הוא המחבר; החברים מתבקשים לבל ישתמשו בהשערות ורמזים, שיש בידם לשלול את חופש המשפט של המבקרים, שאין הם צריכים לדעת שום משא פנים.

ה. הקראה. החברים מתבקשים אם הם רוצים להקריא דבר מה, אָז עליהם להודיע זאת להיושב ראש ימים אחדים לפני הישיבה, למען יכין מראש את הפרוגרמה. ובזה המה מתבקשים להקריא רק שירים כאלה שהמה מורגשים להם היטב, ושהמה יודעים אותם על פה כראוי.

ו. חברים. לחבר יקובל רק זה, ששני חברים, לכל הפחות, מציעים את שמו.

ז. תנאים. החברים אינם משלמים מס הכניסה, אך בזה הם מתבקשים לתת נדבת ספרים להביבליותיקה שעלינו ליסד.

ח. הביבליותיקה. הספרים יהיו מסומנים במספרים מיוחדים לזה והמה נשאלים להחברים מישיבה לישיבה. היושב ראש הוא הממונה על שאילת הספרים.

ט. בחירות. על הישיבה הראשונה בוחרים בבחירה חשאית את היושב ראש ואת המזכיר; היושב ראש בוחר את המבקרים בשביל החבורים לפי שקול דעתו.

י. הישיבות. על דבר הזמן והמקום של הישיבות מחליטים על ידי מנוי דעות החברים בהישיבה הקודמת, ואם הדעות מחולקות במספר שוה ניתנת הרשות להיושב ראש להכריע לצד זה או להצד שכנגדו.

מתחת ספר התקנות חתום: תיאודור הרצל היושב ראש. וו. דיאַמאַנט המזכיר.

מספר־הזכרון אשר להאגודה “אנחנו” הננו רואים, כי הנער הרצל קרא לפני חבריו, במשך ימי קיומה של החברה, את אלה מפרי עטו: “אמוזים ומלאכו הטוב” (“Amozim und der Genius") “אגדה”; “הידידים”, בדיחותא; “כנור הקסם”, אגדה; “המלחמה בעד משפט הנקמה”, ציור ספרותי; “הגמול”, בדיחותא; “הפרופיסור המלומד בין המצרים”, בדיחותא; “השפם”, בדיחותא; “מפריז לעיר לאַמביסא” (Lambessa), ספור.

מרשימה זו אנו רואים את הפריה ורביה הספרותית העצומה של הנער הרצל, בהיותו בן ארבע עשרה, כמו שאנו מכירים מתוך “ספר התקנות”, שחבר לאגודה אשר יסד, את נטיות נפשו לסדר ומשטר, לצדק ומשפט ושאיפתו להשתלמות.

בהיות תיאודור נער בן שש עשרה כבר הצטיין בסגנונו האשכנזי, בחלקת השפה ונעימותה. בהיותו במחלקה השביעית של הגימנסיה, והוא אָז בן שבע עשרה, כבר הדפיס מפרי רוחו באחד העתונים האשכנזים מבלי חתימת שמו. בהרשימה הביוגרפית הקצרה, שפרסם הרצל בשפה האנגלית בשנת תרנ"ח, מספר הוא בעצמו על אדות זה כדברים האלה: “בהמחלקה השביעית הדפסתי את מאמרי הראשון בעתון, כמובן מבלי חתימת שמי, לולא זאת היו מורי עונשים אותי וגוזרים עלי להכלא בסוהר של בית הספר”.

– – – –

בילדותו היו, לפעמים, בני גילו הנוצרים קוראים אחריו מלא: “ילד יהודי שחור” (“שװארצער יודען יונגע”). הכנוי הזה היה מעליב ומכאיב את רוח הילד עד מאד. אולם הוא ידע לכבוש בלבבו את רגשי העלבון עד עת מצוא. ובהיות הנער הרצל בהמחלקות האחרונות של הגימנסיה האבנגלית, התרועע עם אחדים מהתלמידים הנוצרים אשר ידעו לכבד את יתרונותיו.

הרצל בעצמו מספר על אודות התלמידים בהנימנסיה כדברים האלה: “בהגימנסיה האבננלית היו רוב התלמידים יהודים, ומטעם זה לא היתה לנו שום סבה להתאונן על רגשי שנאה מצד התלמידים הנוצרים אלינו”.8 אולם גם אז, כפי הנראה, נזדמנו לו פגישות לא נעימות עם נערי הנוצרים מחוץ להנימנסיה. רגשי העלבון לא נמחו אמנם לגמרי מעל לב הנער, אבל גם לא העסיקו את מוחו ולא הרגיזו את רוחו. חוג הרעים הקרובים והסביבה הרוחנית והמוסרית, שהיה חי בה בשנים האחרונות ללמודו בהגימנסיה, הרחיקוהו מעט מעט מעל עמו, שהיה, לפי מושגיו אז, לא־עם. האופקים הרחבים של האנושות, שנפתחו לפני עיני הנער, על ידי קריאתו המתמידה בשפות שונות, וביחוד על ידי ספרות המופת של האשכנזים, החרישו והחלישו בקרבו את רגשות היהודי, שהתעוררו בו לפעמים לא קרובות, וגם זה רק בעת שהעליבו הנערים בחוץ את היהודי הקטן שבו.

בהיות הרצל בן שבע עשרה שנה מתה אחותו היחידה, שהיתה אהובה עליו, בהיותה בת שמונה עשרה. מיתתה דכאה את רוחו ורוח הוריו, ביחוד של האם, והדבר הזה הכריח את ההורים לעזוב את בודפשט, מקום אסון־המשפחה ולעקור את דירתם לווינה, בירת אוסטריה.

הרצל מספר על אודות ימי האבל כדברים האלה: “בזמן היותי תלמיד המחלקה העליונה בגימנסיה מתה עלי אחותי היחידה, עלמה בת שמונה עשרה. היגון דכא כל כך את רוחה של אמי הטובה, עד כי העתקנו את מושבנו בשנת 1878 לעיר ווינה. בשבעת ימי האבל בקר הרב כהן את ביתנו. הוא שאל אותי על דבר מחשבתי לימים הבאים, איזו היא דרך החיים אשר אני חפץ לבחור בעתיד. אמרתי לו, כי ברצוני להיות סופר. הרב הניע ראשו לאות אי־רצון, כאשר הניע אחרי כן ראשו בשמעו את שמע הרעיון הציוני. הרב גמר את דבריו: דרך הספרות איננה כלל תעודה בחיים”.9

בווינה גמר הרצל את חוק למודיו בגימנסיה, וילך לבודפשט לעמוד שם על הבחינות האחרונות. שם, בהגימנסיה האבגגלית, קבל את תעודת הבגרות שלו.

– – – –

ילדותו של הרצל ושנות נעוריו בבודפשט, עד שהעתיקו הוריו את מושבם לווינה, עברו עליו בלי מאורעות חיצוניים מיוחדים ובלי מהפכות עמוקות בנפש פנימה. זו היתה, בכלל, ילדות שקטה ובטוחה, מוארה בקרני אור וחום של אהבת הורים, אשר התגאו בו והוקירוהו מבבת עינם. הילד והנער הרצל גודל בבית הוריו, שאהבו זה את זו אהבה נאמנה, שמעולם לא הועם זיוה. כל קרבן לא היה יקר לההורים בשביל שני ילדיהם, וגם כאשר אבד ליעקב הרצל כל הונו בעסק ביש, במסחר היערות, לא ידעו ולא הרגישו הילדים את המצב הרע. ראש דאגתה של האם היה, לבל יחסר חלילה דבר לילדיה.

האב והאם היו מחסרים, בימים הרעים האלה, את נפשם מכל טובה, קמצו בכל צרכי גופם, רק למען לא יחסר דבר ל“דורי” שלהם. גם בימי ירידת מסחרו של יעקב הרצל ובימי דאגתו לכלכלת ביתו, החזיקו ההורים מורים מיוחדים ושונים לבנם יחידם שלמד בגימנסיה, ויפזרו כסף רב ביד רחבה על חנוכו וגדולו, כאלו היה בן רוזנים ואילי כסף. ההורים היו מסתירים מעיני ילדיהם את מצבם החומרי, גם אם היה רע.

התפתחותו הרוחנית והמוסרית של הילד הרצל היתה הדרגית, טבעית וישרה. כל כחותיה, כשרונותיה ויתרונותיה של ילדות זו באו לידי גלוי. אולם עם כל הגלוי הזה לא היתה ילדות זו חסרה גם שירה פנימית וחלומות־זהב. מלבד הגלויות שבילדות זו, היו בה גם נסתרות. איזה סוד, איזה רז־פלא היה נם בקרבה. נפש יפה, נשמה גדולה התפתחה בנוה שאנן: בגוף יפה ומחוטב נאה. סערות מן החוץ, טלטולים ונדודים לא הפריעו התפּתחות זו. תיאודור הרצל היה ילד בילדותו. לא רבים מגבורי ישראל ולוחמיו, בארצות הגולה, יכולים להתפּאר בזה. החברים הקטנים מבני גילו של הילד הרצל היו רובם ילדי יהודים, מאותו המין, שאנו קוראים היום בשם “מתבוללים”, ומעוטם ילדי אשכנזים וילדי הונגרים. בין כל החברים האלה לא נמצא אף שם אחד שנתפרסם אחרי כן בעולם.

הרשמים היותר חזקים של ילדות זו, שלא נמחו מזכרונו, כפי הנראה, גם ברבות הימים, היו שנים: הקריאה בחוץ: “ילד יהודי שחור!” והתקוה להיות המנצח על מלאכת החפירה של תעלת פאַנאַמאַ.

ימי הנוער, שנות הלמוד בגימנסיה עד אשר עזב את בירת אונגריה, – גם הם עברו בלי סערות מן החוץ ובלי זעזועים עזים בנפש פנימה. הרושם היותר כביר, שנחרת בלב הנער הרצל, היתה מיתתה של אחותו פאולינה. הוא ראה אז את המות בבית הוריו פנים אל פנים. מות זה, שהעסיק את מוחו, עוד בימי ילדותו, בתור חידה נפלאה, בתור כח נעלם ובלתי נראה או בתור הפסקה פתאומית של שירת החיים הנעימה; מות זה, שמשורריו האהובים עליו, הלבישוהו מחלצות הדמיון ושפכו עליו אור הקסם, והפלוסופים שמוהו לאל על ידי מושגים מופשטים, – מות זה גזל ממנו את אחותו היפה ונתגלה לו בצורתו היותר מכוערה והיותר איומה. במות זה, שראה אותו בימי הנוער, בימי הפריחה והגדול, אין בו לא פיוט ולא פלוסופיה, כי אם דבר־מה איום ונורא, איזה דבר מר ומפריד נפשות אהובות זו מעל זו, ומני אָז לוה צל המות את כל צעדיו של הרצל הגבר והגבור, גם את צעדיו היותר בטוחים בחיים. גם בימי אשרו, גם בימי שלותו והצלחתו בתור סופר ובתור חביב־החברה, גם בימי מלחמתו הכבירה על תחית עמו וגם בימי תקותו לגאולת אחיו המעונים, שהאמין כי קרובה היא לבוא, – בכל הימים האלה לא סר צל המות מעליו. הרצל הרגיש תמיד, כי האויב הנורא הזה, אורב את כל צעדיו ברבבות עיניו, ולא נמנע היה הדבר, כי למען עשות משחק לו יחטפנו, יקצרנו במגלו בעצם עבודתו, בעצם מלחמותיו ובעצם תקותיו הגדולות.

בין הכתבים של השנים האחרונות לחיי הרצל נמצאה פתקא ועליה כתובים רק הדברים הקצרים האלה: “פּתאום בתוך החיים יבוא המות”. את הדברים האלה הכתובים על פסת נייר רשם, אולי, הרצל מבלי משים, בהיותו שקוע באחת העבודות הציוניות או הספרותיות.

כעין דבר של ודאי היה לו להרצל הצעיר, כי לא יארך ימים. הייתי מסתכל בפני הרצל החי ברגעי אשרו, ברגעי נצחונותיו היותר גדולים, והנה גם אז לא סר מעל פניו היפים והמחוטבים צל של יגון. בעיניו השחורות והנוצצות, גם באותם הימים שהפיקו עוז עלומים, הכרתי תמיד ניצוץ של תוגת עולמים, של פלוסוף החיים, שכבר הסכים הסכמה גמורה לקריאתו של קהלת: “הבל הבלים, הכל הבל”.

ומפני שהרגיש הרצל בהרגשה קודמת, כי יעזוב את חיל צבאו, הלוחם אתו מלחמת עמו, במיטב שנותיו, כי יעזוב את חיי אדמות עוד בטרם עלות השחר לאחיו, יושבי חשך וצלמות, ולא יראה בעיניו את הצהרים של עמו, על כן התחכם לחיות חיי נצח בכל רגע, להכניס ולקפל חיי עולם בחיי שעה; על כן אזר את שארית כחותיו, מיום שובו לעמו, להפיק תועלת לרעיונו הגדול מכל דקי השעה, מכל שעות היום והלילה ומכל הימים בשנה. זריז ומהיר היה בעבודתו הלאומית. לא סבל כל דחוי ושום אחור, כאילו היתה כונתו, מדעת ושלא מדעת, להפיל טרף מידי המות, שהרגיש תמיד את קרבתו, אף באלה השנים, שגופו היה חזק כברזל. כל עבודה ציונית, שהיתה לה שייכות קרובה, או גם רחוקה, לגאולת עמו, לא החמיצה אף לרגע.

פרידריך ניטשה אומר במקום אחד: האדם שהספיק להריק את אוצרות רוחו לא יירא מפני המות בימי זקנה, כי אם ישחק, ילעג לו. משל למה הדבר דומה, לאיש אשר הריק כל כספו וזהבו מארון הברזל אשר בחדרו, ובלילה הוא רואה מעל משכבו, כי אחד השודדים התגנב לביתו והוא נוקב במרצע את ארון האוצר. אדם כזה ילעג בסתר לבבו להשודד, אשר כבר הקדימו להריק את כל אוצרותיו עד הפרוטה האחרונה. ורק לשוא יעמול הגנב לשבר בריחי ברזל, כי לא ימצא שם מאומה.

אדם לועג כזה היה תיאודור הרצל. הוא הרגיש כי שודד החיים, המות שמו, מתגנב אל גופו לשלול שלל רב, על כן הקדים לבזבז את כל כחותיו וכשרונותיו לעמו, על כן הקדים להריק את כל אוצרות רוחו לרעיונו הגדול. זה היה לעג מר להוד מלכותו של המות, אחת הסטירות היותר חריפות, שהרצל הסופר והאמן היה מומחה להן.

ואולי צל היגון, לפעמים גם צל כבד, ששכן על פני הרצל, בא לו לא מפני פחד המות, לא מפני הרגשתו את קרבת המות, כי אם זה היה אותו צל־התוגה המיוחד המלוה כל גאוניות, כל גאוניות הרוח החודרת ומתפרצת למרומי שחקים ולאור שמש עולמים דרך עבים ועננים. אולי היה זה אותו צל־היגון המלוה את פני האנשים, שהקדימו לבוא לעולם ושהרחיקו לראות כצופים לאחרית הימים.

אולי!? – בלשון של ודאות אין לדבר על מסתרי הנפש של אחרים. אין חקר לרוח האדם, של כל אדם, אפילו של אדם שכיח ומצוי. אין לנו מפתח נאמן אף למסתרי נפשנו אנו, לחדרי חדריה ולקדשי קדשיה. קשה לפעמים להכיר את קולנו הפּנימי, קול דממת דקה, אם קול אלהים מדבר אלינו, או קול בכור השטן הוא המסית והמדיח. ואם בכל אדם כך, על אחת כמה וכמה כי קשה, וגם לא הורשה לדבר בהחלט על אודות מסתרי הנפש של אדם גדול ומיוחד במינו כתיאודור הרצל, נפש אשר עם כל פשטותה ושלימותה, היתה בכל זאת מלאה קמטים בתוך קמטים, חדרים בתוך חדרים, שבילים צרים ועקומים, כהיכל טועים זה. לנפש מקופלת ומכופלה כנפשו של הרצל, שהיתה חתומה ונעולה גם לפני אנשים היותר קרובים לו, ואולי גם לו לעצמו, – למצפוני נפש כזו אי־אפשר לגשת במפתח אחד. מכונת־רוח זו איננה נפתחת בנקל. הרבה קפיצים לה ואם נפתחת בה דלת אחת כחודו של מחט מיד נסגרות וננעלות אחריה דלתות לאין מספר. על כן צריך לנסות את כל המפתחות, למען חדור אל מעמקיה וצפונותיה של נפש כנפשו של הרצל. –


 

פרק רביעי: השקפה כללית על פרקי הילדות והשחרות בספר החיים של הרצל    🔗

פרקי הילדות בתולדותיהם של האנשים הגדולים; האגדות, השמועות הקלוטות מן האויר, דברים ומעשים כהויתם: האדם וצלו: האדם ואגדתו: הגלויות והנסתרות בחיי הרצל; כל החיים אינם אלא מין אגדה; יד הדמיון רוקמת את מסכת החיים.


ספר החיים של הרצל, שנפסק כמעט פתאום בפרק היותר חשוב ובדף היותר מלא והיותר עשיר בתכנו, – בספר זה, שהוא צריך להיות פתוח מראשו ועד סופו לבני הדורות הבאים אחרינו; בספר זה שהוא נועד להיות רכוש לאומי, – פנקס החיים הזה איננו נפתח מאליו. עדיין פרשיות שונות סתומות וחתומות בו. עדיין מקומות קשי־ההבנה נמצאים בו, והם צריכים לבאור ולפירוש נכון. אמנם כתבו של ספר חיי הרצל הוא, לכאורה, נקי וברור; האותיות וצירופיהן אינן מטורפות ומסולסלות; גם פסקי הטעמים וסמני הקריאה עומדים במקומות הראוים להם, – בכל זאת לא ירוץ כל קורא בספר הזה, אם לא יכתבו בשולי הגליונות, בכתב רש"י, הערות דרושות לגופם של הענינים, הנמצאים בפנים הספר, ואם לא יביאו מראי־מקומות מספרי חיים של אחרים.

כשבאתי לכתוב את פרקי הילדות והשחרות בספר החיים של הרצל, לא מצאתי לפני כל חומר ביוגרפי מן המוכן, חומר שיש לסמוך עליו כל צרכו. העולם, הכללי והעברי, החל לשים לבו ודעתו אל הרצל ואל חייו רק אחרי כתבו את ספרו “מדינת היהודים”, רק אחרי דברו אל העם העברי מעל הבימה הלאומית של הקונגרס הציוני הראשון בבזיליה. על כן רק ברוב עמל ויגיעת גוף ונפש עלתה בידי לאסוף את אותו החומר הביוגרפי, שהשתמשתי בו בהפרקים הראשונים של ספרי זה. אספתי אל ילקוטי רק את אותם הספורים, הזכרונות והידיעות על אודות ילדותו ונערותו של הרצל, שיש לסמוךְ עליהם או שיש לבור מהם חלק הקרוב לודאי, רק את אותם הדברים השאובים, במדה ידועה, ממקורות נאמנים, ממקורות ראשונים. וגם את אותם הדברים עצמם, שנראו לי כאמתים, לא נתתי להם מקום בפרקים אלה, אלא רק אחרי ברורים רבים, אחרי חקירה ובדיקה הראויות להם ורק אחרי השואות מדויקות ומצורפות של המקורות השונים.

– – – –

אין אף איש גדול אחד בעולם, אשר עלה בידי סופר חייו להשתמש בחומר ביוגרפי, בשביל פרקי הילדות והנערות, בחומר שיש לסמוך עליו בכל פרטיו ודקדוקיו, בחומר שהוא שאוב באמת ממקורות נאמנים. לא היה איש גדול אחד בעולם, שהוריו ומוריו ידעו בילדותו או גם בנערותו מה שהוא עתיד להיות לעמו או לכל האנושות, ואשר מתוך הכרה זו רשמו על הגליון את כל מראה עיניהם ומשמע אָזנם בנוגע לחייו של ה“גבור” בילדותו; לא נמצאו הורים ומורים, אשר ספרו ומנו את כל צעדיו של הקטן, הנועד להיות גדול בישראל או בעמים, ואָשר שמו לב לחיי נפשו והתפתחות רוחו וכתבו בשעתם וזמנם את הדברים תיכף בספר. ספרי זכרונות ממין זה אין לנו.10

הדברים הכתובים בספר על אודות חיי גבורי האומה בשנות ילדותם, או גם בשנות נעוריהם, נמסרים לנו או מפי הגבור עצמו, שספר בשעתו להביוגרף שלו או לסתם אנשים כל הנוגע לשחרות חייו, או הדברים האלה נצברים גרגר לגרגר מפי האגדה והשמועה הקלוטה מן האויר; מאגדות ושמועות שנתחברו אחרי כן בהיות הגבור כבר לזקן או אחרי מותו, ולפעמים גם אחרי דורות רבים. בין כך ובין כך, באופן הראשון וגם באופנים האחרונים, אין הדברים חסרים זיופים גסים או דקים, שנעשו בשגגה או גם במזיד, אין הדברים הללו נקיים מטעיות שונות מכל המינים, ממקרים ומאורעות מסורסים, משובשים ומוחלפים בפי הגבור עצמו, או בפי זרים, בני דורו, או בני הדורות המאוחרים.

עוד זאת: יש הבדל גדול ותהום עמוק בין אותם הדברים, המקרים והמאורעות המתהוים בזמנם ובמקומם בסדר ידוע, חיצוני ופנימי, ובמשטר ידוע, ובין אותם הדברים המסופרים, גם על ידי אנשי אמת ודייקנים בדבריהם, לאחרי שנים רבות בכתב או בפה.

ובשותי דבר זה, שנכשלו בו רבים, לנגד עיני רוחי, אחרי בואי לכתוב בספר את חיי הילדות והשחרות של הרצל, הגבור הלאומי, נזהרתי ככל האפשר לבלי הלכד בפח האגדות הבדויות מן הלב. ואם מסרתי דברי אגדה, ששמעתי מפי אחרים, בנוגע לחיי הרצל, מסרתי אותם רק בתור אגדות. לא נמנעתי מלהביאן, יען כי הגבור הלאומי, – והאדם הגדול בכלל, – יוצר לא רק את חייו האמתים, לא רק את המעשים אשר עשה באמת, כי אם הוא הוא היוצר, אולי שלא מדעתו ורצונו, גם את החומר, או את מסכת הרקמה להאגדות אשר יבדו עליו אחרים מלבם, כיד הדמיון הטוב עליהם.

כל אדם גדול, כל אדם המשפיע מרוחו או מדמיונו על בני דורו, לו גם רק על בני עמו, ומה גם על הדורות הבאים אחריו, – אדם כזה יוצר מסביב לו אטמוספירה רוחנית ומוסרית ידועה, והוא יוצר ורוקם גם את אגדות חייו. האדם – הכתוב מדבר על האדם ההולך לצד השמש – וצלו, האדם ואגדתו. ויש שאנו למדים את המציאות, את הדברים והמעשים שהיו ושנעשו באמת גם מדברי אגדה. ורק מדברי אגדה כאלה, שיש להקיש מהם, קצת או הרבה, על הדברים כהויתם, הבאתי בספרי זה.

מנקודת השקפה או מנקודת הרגשה ידועה כל חיי בני האדם אינם אלא מין אגדה. ההבדל שבין חיי בני אדם שונים הוא רק בזה: יש שהחיים המה אגדה יפה, ויש שהמת – אגדה איומה ומכוערה. יש אגדה שהיא נוסדה על המציאות וההגיון הישר, ויש אגדה שאינה אלא מסוכסכה ומבולבלה בלי כל יסוד ממשי. יש אגדת אלהים ויש אגדת השטן. יש שחיי בני אדם המה אגדה כזו, שהיא צריכה להיות למופת לאחרים, איך לחיות ואיך לחלום, ויש אגדה שהיא מלאה אזהרות, לבלי היות ולבלי חבר את חוטי החיים על פּי תבניתה.

בתור סופר חיי הרצל באתי לספר לא רק את הגלויות וידועות, את המעשים והדברים בשעת התהוותם וכהויתם אחרי כן, כי אם גם לבקש את הנסתרות, את החוטים הנעלמים שבספר חייו, לבקש, ראשית לכל, את אותו החוט, חוט ההגיון הפנימי, המבריח את דפי הספר הזה מתחלתם עד הפסקתם באמצע.

אולם כשאנו מעמיקים לקרוא בספר חיי האדם, וגם באדם גדול הכתוב מדבר, אין אנו מוצאים כל חוט של הגיון, – הגיון לפי מושני האדם ולפי מושגי המדע שלו, – בשום חיים. חייו של כל אדם ואדם, ובפרט וביחוד של אדם גדול, אינם מלאכת החשבון; אין חוקי ההנדסה וחוקי ההגיון שולטים בהם. ואולי אין בהם גם סבות ותולדות המשולבות זו בזו, כי לא במחוגה נוצרים החיים, ואין לולאות רשתם, שבהן יאחז האדם, נחלקות במדה שוה ובזויות מהוקצעות כאותם התאים בכורת דבורים, כי אם יד נסתרה של איזה דמיון מוזר רוקמת את חיי האדם.

הנגלות והידועות, המעשים והעלילות, גם המחשבות, הרגשות וההרגשות המבוטאות ביצירות קיימות ונגמרות, אינם מבארים את רוחו של האדם הגדול ותכונתו המיוחדה די צרכם. לא בכל אלה הדברים לבד מתגלה ונשאבת אישיותו ומהותו הפנימית בכל שעור קומתן הרוחנית והמוסרית. גם כל מיני ההשפעות הבאות מן החוץ, כל סכום החיים של הדורות הקודמים ושל דור הגבור עצמו, אינם עוד סבה מספקת כל צרכה לתולדות יצירותיו של האדם הגדול.


 

פרק חמישי: ימי שחרותו של הרצל    🔗

תיאודור הרצל נכנס אל האוניברסיטה, למחלקת המשפטים; הדרך הקצרה אל מקדש הספרות; הסביבה החדשה; התנהגותו בתור סטודנט; מלבושיו ובגדיו; הסטודנט הרצל הוא זמן ידוע אשכנזי נלהב; מעולם לא הכחיד את יהדותו; הוא מתרחק מהסטודנטים היהודים, בני ארצות המזרח; ראשית תקופת האנטישמיות בווינה; הסכסוכים וההתנגשות בין התלמידים העברים והנוצרים; ראשית חתסיסה של התנועה הלאומית בקרב הסטודנטים היהודים; השפעתם של פרץ סמולנסקין ושל ד“ר ליאון פינסקר; התיחסותם של הסטודנטים הנוצרים, הליברלים האשכנזים, אל תיאודור הרצל; הרצל נעשה חבר לאגודת תלמידים נוצרים; הוא עוזב אגודה זו בתור מחאה לנגד הרוח האנטישמי; הרצל יודע לירות אל המטרה, אין הוא מפחד מפני מלחמת שנים; זכרונותיו של הסופר גרינפלד על אודות הסטודנט הרצל: “השתקן הגדול”; איזה כח מושך היה צפון בהרצל הצעיר; יחוסי הנפש של הרצל אל ביסמרק ונפוליון הראשון; השנויים שבאו ברוחו בנוגע לגבוריו אלה; האידיאל שלו – המחוקק הגדול, אבי הנביאים; הרצל מעמיק להגות בספרי שפינוזה; פרדיננד לאסאל; יחוסו של הרצל אל התנועה הסוציאלית ואל הסטודנטים המחזיקים בה; סוד נפלא מתבשל ברוחו: כוכב גורלו: האלילים החדשים של הסטודנטים; המורדים במלכות המחשבה; החדש היה עוד בוסר; הרצל מרבה להגות בהחזיונות “פויסט” ו”המלט"; הרצל מרבה לבקר את בתי החזיון ואת בתי השירה והזמרה.


בן שמונה עשרה שנה גמר הרצל את חוק למודיו בהגימנסיה וקבל תעודת בגרות, כאַמור בפרק השלישי, בבודפשט. אז נכנס אל האוניברסיטה אשר בווינה, במחלקת תורת המשפטים. הוא בחר לו מקצוע זה לא מהיות לו נטיה מיוחדה ללמודים כאלה, כי אם מאשר מאס במחלקת הלמודים לרפואה. עוד זאת. בהכנס הרצל למחלקת המשפטים היתה לו כונה מסותרה: מהלקה זו היא הדרך היותר קצרה והיותר ישרה המובילה אל הספרות. עוד בהיותו תלמיד הגימנסיה החליט בלבבו להיות סופר אשכנזי. מכל המקצעות שבספרות – משכו אז את לבו ביותר רק שנים מהם: חזיונות־שעשועים והסטירה. חוש מיוחד היה בו להרגיש את רפיונותיהם של האנשים, את קלות דעתם ואת שגיונות רוחם. עוד בהיותו בן ארבע עשרה כבר החל לכתוב חזיונות שונים, הלצות ובדיחות, שקרא אותם לפני חבריו באגודת התלמידים “אנחנו”, אולם המחבר הצעיר היה אחרי כן למבקר קשה לפרי רוחו וגזר עליהם שריפה. מדה זו, לבקר, לבחון את פעליו, את יצרי לבבו, את נטיות רוחו ואת מחשבותיו, – מדה זו נגלתה בו עוד בשחרית חייו.

בווינה הכינו להם הוריו דירה נאה בחלק העיר התשיעי, סמוך להאוניברסיטה. המצב החומרי של אביו הוטב בעת ההיא במדה מרובה. ואחרי מות אחותו היחידה הקדישו הוריו את כל מעינם לבנם יחידם. הוא היה למרכז חייהם. האָב לא חס על ממונו וכל עמלו היה רק למען מלא משאלות בנו. והרצל הסטודנט התנהג בארחות חייו כבן עשירים. אבל הוא לא היה מפזר כסף להוללות, למשתה וחגים, כאשר עשו רבים מהסטודנטים היהודים, בני העשירים בווינה. צנוע היה הרצל בעניני כסף, גם בהליכותיו עם הבריות ממבלי עולם, וכאחד הפלוסופים הזקנים התיחס אל הבלי העולם הזה. בכל זאת הוציא כסף רב על מלבושיו ובגדיו. הוא היה מדקדק בתלבשתו. גם בקנית ספרים שונים, בהושטת עזרה לחברים עניים ובכל הנוגע לחיי האוניברסיטה לא ידע מעולם קמוץ וחסכון. כסף־חדשי ניתן לו מאביו ביד רחבה, ולא ידע מעולם מחסור. קרובים ומכירים רבים היו להם להוריו בווינה, ומהם שהיו מבקרים תמידים בביתם. אמו נדיבת הרוח, היתה מקבלת בביתה את מכיריה וקרוביה, וגם אנשים זרים, בסבר פנים יפות. את אבלה על בתה ואת צערה הסתירה בלבבה מעין רואים. בכלל, לא היו מדברים בביתם על מות הבת היפה והענוגה. האבל לא נראה אמנם לעין זר, בכל זאת היה מוחש ומורגש בלב כל אחד מבני הבית עוד ימים רבים.

הרצל הסטודנט לא היה מעורב עם הבריות, שהיו נכנסים ויוצאים בבית הוריו. היחס שלו אל קרוביו וידידי בית הוריו, היה יחס של קרירות רוח ושויון נפש, אך של צעיר מחונךְ ובעל נמוס. הסביבה היהודית של הסוחרים ושל סרסורי הבורסא היתה זרה לרוחו. רגשי הבוז, או הלעג, שהרגיש להם הביע אחרי כן בחזיונו “הגיטו החדש”. ריינהירץ המתואר באותו החזיון הוא אחת הנפשות מאותה הסביבה. בימי למודו בהאוניברסיטה היו לו, להרצל, מכירים וחברים בין הסטודנטים הנוצרים. אמנם מעולם לא בקש את קרבתם ולא נדחק למקום שאין מכירים אותו. הד הקריאה הנושנה: “נער יהודי!” לא נאלם עוד בסתר נפשו, אף אם לפעמים התחבא מתחת “סף הכרתו”. בזמן הראשון היה הסטודנט הרצל קרוב ברוחו להסטודנטים הליברלים האשכנזים. אשכנזי נלהב היה, וגם הוא, כחבריו הנוצרים, שאף לנצחון האשכנזים על העמים הקטנים באוסטריה. רבים מהסטודנטים הנוצרים, וביחוד בעלי הכשרונות והרוח שבהם, בקשו את קרבתו של הרצל, כי הבדילוהו לטובה כמעט מעל כל יתר התלמידים היהודים.

הרצל הסטודנט לא הטעים בזמן הראשון את יהדותו בשום דבר, אך גם לא כפר בה ולא הכחידה מעולם תחת לשונו. אמנם יחוסים פנימיים, קשרים נפשיים, לא היו לו אז לא אל היהדות המופשטת ולא אל היהודים הממשיים, אשר ראה ואשר פגש בסביבתו. אולם גאה היה יותר מדי כי יתכחש לאחיו, כי יתפאר להיות מה שאינו באמת. הרצל הסטודנט היהודי היה למופת לחבריו הנוצרים בטוב טעמו, בנוי תלבשתו, בהוד קומתו, בהליכותיו, הליכות צעיר המכיר את ערך עצמו ויחד עם זה הוא מלא ענוה וטקט־חברתי מיוחד. אף כי לא הטעים לעין רואים ולא התהדר לפני זרים במדותיו אלה. חבריו הנוצרים הכירו בו בחוש מיוחד את אומץ לבו ועוז דעתו. הוא היה רחוק מהסטודנטים היהודים, בני גליציה, אף אם היו ביניהם בעלי כשרונות מצוינים ואנשי רוח, חריפי השכל ודקי־הסברה. הוא לא הרגיש להם אמנם רגשי בוז, כיתר הסטודנטים היהודים, בני העשירים שהתגרמנו, אך גם לא הרגיש להם רגשי קרבה מיוחדים ומה גם רגש אחים.

בימים ההם היו ימי תחלת פריחתה של האנטישמיות בווינה בכלל ובהאוניברסיטה בפרט. הסטודנטים הנוצרים, האשכנזים הגמורים, התאגדו לאגודות מיוחדות ולא נתנו להסטודנטים היהודים, היושבים אתם על ספסל אחד בבית המדרש למדעים, להכנס בתור חברים לאגודתם. מצנפות קטנות מיוחדות על ראשם ופסי צבעונים על חזם ושכמם עם דגלים מיוחדים, הבדילו את הסטודנטים הנוצרים מעל חבריהם היהודים. ובימים ההם החל לצמוח בקרב הסטודנטים היהודים הרעיון ליסד אגודה לאומית. ההרגשה הלאומית כבר נתבשלה אָז במדה ידועה, הודות להתנועה הלאומית שנגלתה אז בקרב הסטודנטים היהודים ברוסיה והודות להתעמולה הלאומית בלבוב, שעמדו לה אז מטיפים ולוחמים בעלי כשרונות ובעלי רוח מקרב הצעירים בגליציה. לחבורת התלמידים היהודים בווינה חדרו, בשנת 1882, קרני אור וחום לאומי מהמחברת הנפלאה “אויטואימנסיפציון” של הד“ר ליאון פינסקר. גם פעולתו והשפעתו הלאומית של פרץ סמולנסקין, עורך “השחר” בווינה, לא עברו בלי רושם ניכר על התלמידים היהודים באותה עיר, שהיו ביניהם גם יודעי עברית. בשנת תרמ”ב כבר נראו וכבר היו מורגשים סמני תסיסה לאומית ידועה בקרב התלמידים היהודים מבני גליציה, אשר למדו בבתי מדרשי המדעים אשר בווינה. אולם תסיסה זו לא התגבשה בצורה מסוימה, ולא היו לה עוד קוים בולטים ומסומנים היטב, יען כי לא הוכשר עוד הקרקע המוצק לזה. הרצל הסטודנט לא ידע ולא הרגיש מאומה מכל הנוגע לתנועה זו, כאלו היה חי בעולם אחר. גם ימי הפרעות אשר באו ליהודי דרום רוסיה בשנת תרמ"ב לא עשו עליו כל רושם, לא הגיעו גם לגבול הכרתו. הרצל הסטודנט היה מכובד על פני חבריו הנוצרים, שהכירוהו מקרוב, אולם יחס של ידידות ושל קרבה יתרה לא היה ביניהם. דבר־מה, סגולות־מה, היה בהרצל אשר משך אליו את לבות חבריו הנוצרים, אולם יחד עם זה היה דבר־מה בתכונתו ובכל מהותו הפנימית אשר דחה אותם מעליו. קרוב וגם רחוק היה הרצל להתלמידים הנוצרים, ממפלגת הליברלים האשכנזים, גבורי השתי וההוללות, שהיו שטופים בהתגוששות החרבות ובמלחמת השנים. רק עם אחדים מחבריו אלה התרועע הרצל באמת, והמה אלה התלמידים הנוצרים, שהיתה בהם נטיה יתרה להספרות האַשכנזית ושהתגלה בהם כשרון מיוחד לזה. אחד מאלה המעטים היה סופר החזיונות והמבקר הידוע הרמן באהר ששמר את ידידותו ואהבת נעוריו להרצל עד יום מותו, וגם אחרי מותו.

בתחלת שנות השמונים של המאה העברה למספרם החלו לצמוח סכסוכים שונים, רגשי התנכרות וגם רגשי בוז ואיבה בין התלמידים הנוצרים והעברים. התלמידים הנוצרים היו מביטים מגבוה על חבריהם היהודים, ביחוד על אלה שבאו מארצות המזרח, כעל בני גזע שפל. אם מבטו או חוטמו של תלמיד יהודי לא מצא חן בעיני תלמיד נוצרי, היה מזמינו, בלי שום טעם וסבה מספקת, למלחמת שנים. החברה האקדמית “קדימה” לא נוסדה עוד אז והתלמידים היהודים (שהצטיינו שנים מועטות אחרי זה במלחמת־שנים, ועלו באומץ לבבם ובחריצותם להניף את החרב על פני חבריהם הנוצרים, אם התגרו בהם) לא למדו אז עוד את ידיהם לקרב והיו משתמטים, בכל האופנים ובכל המקרים, ממלחמת שנים, ומטעם זה עצמו מררו הסטודנטים הנוצרים את חיי חבריהם היהודים.

הרצל היה “זמנים” אחדים חבר לאגודת תלמידים נוצרים מקרב מפלגת הליברלים, שנקראה בשם Albia. אולם אחרי אשר הכיר הרצל את הרוח האנטישמי, אשר החל לנשב באגודה זו, עזב אותה ברצונו הטוב, לאות של מחאה, למרות אשר חברי האגודה לא לבד אשר לא הראו לו מעולם סמני רגש של בוז או של עלבון, כי אם גם הבדילוהו לטובה מכל הסטודנטים היהודים וידעו להוקיר את יתרונות גופו וגם רוחו.

אחד הסופרים, גרינפלד, שישב עם הרצל על ספסל אחד בהאוניברסיטה, מספר על אודות זה האחרון כדברים האלה: "ידעתי את תיאודור הרצל בהיותו סטודנט. חבריו היו מכנים אותו בשם “השתקן הגדול” (דער גראָססע שווייגער). שקר הדבר מה שמספרים, כי הרצל הסטודנט היה ממקורביו וממעריציו של האנטישמי היידוע שאניריר (Schoenerer). עד כמה שידוע לי, היה הרצל הסטודנט רחוק מכל כתה ומכל מפלגה מדינית; הוא עמד תמיד מן הצד, לא התערב בריבות המפלגות; הוא היה רק מתבונן ומסתכל בכל הנעשה סביבו. רק לעתים רחוקות היה הרצל נושא אמרותיו, או לוקח חלק בוכוחי הסטודנטים. במקרים כאלה היו דבריו תמיד קצרים, אך שנונים, מלאי ענין ותוכן. כל חבריו, מבעלי השקפות ודעות שונות, אהבו אותו, והוא היה חביב על כולם. איזה כח מושך היה צפון בו.

בשנות חייו האחרונות, אם היה הרצל נפגש את חבריו מן האוניברסיטה, משנות בחרותו, היה מדבר אליהם בלשון נוכח“.11

אחדים מחבריו של הרצל בהאוניברסיטה מספרים עליו, כי בשנות נעוריו היה אוהב, ברגעי מנוחה, ללמד את אצבעותיו לירות אל המטרה, ובמשך זמן קצר היה לרובה מצוין, קולע אל השערה. חבריו הנוצרים ידעו כי הרצל לא יסרב ולא ישתמט ממלחמת־שנים אם יזמינוהו לזה. המה ידעו כי הרצל יודע להשתמש בחריצות נפלאה גם בהתגוששות החרבות ובירית האקדח. את חריצותו זו הוקירו וכבדו חבריו הנוצרים הרבה יתר מכל יתרונות רוחו.

על אודות יציאתו מהאגודה הסטודנטית “אַלביאַ” מספר הרצל בעצמו כדברים האלה: “בווינה למדתי את תורת המשפטים ולקחתי חלק בכל מעשי־כסל של הסטודנטים, גם אני שמתי על ראשי מצנפת צבעונים של אחת האגודות, עד אשר בא היום ואגודה זו החליטה, כי לא תוסיף לקבל את התלמידים היהודים במספר חבריה. לאלה מהם שכבר נתקבלו לחברים נתנו את הרשיון של חבה, להשאר גם להבא באגודה זו. אנכי אמרתי להצעירים המיוחסים: “היו שלום!”. יצאתי מן האגודה והחילותי לשקוד בהתמדה על למודי”.12

– – – –

יגיעה רבה יגעתי לגלות את עקבות חיי הרוח של תיאודור הרצל ואת התפתחותו הפנימית בשנות למודיו בהאוניברסיטה. מכל החומר, אשר עלה בידי לאסוף בנוגע לתקופה זו בחיי הרצל, נתברר לי, כי סערות נפש חזקות לא ידע גם אז. המהפכות החדשות שנתבשרו באותן השנים בספרות, בפלוסופיה, בחיי החברה ובמדעי־הצבור לא נגעו עד נפשו. שווי־המשקל ששלט ברוחו לא נהרס. ה“גבור” שלו, גבור התקופה, היה ביסמרק, שעמד אז בימי תקפו ושלטונו; איש־המופת שלו היה נפוליון הראשון. בחשק מיוחד היה הסטודנט הרצל קורא בספרים ובמכתבי־עתים את כל הנוגע לחיי אנשי־השם האלה. אולם ברבות הימים נחלשה ונתמעטה הערצתו הנלהבה את ביסמארק. זה האחרון היה אחרי כן למופת להרצל מצדו השלילי, כלומר: להיות ההפך מביסמרק. ביסמרק היה לו, בשנות עמידתו, כמין אזהרה לדורות: מי שנועד להיות מנהיג לעם ודבר לדור אל ילך בעקבותיו של “נסיך־הברזל”, אלילם של הגרמנים. כל מה שהתפתחה והשתלטה תכונתו האישית של הרצל, כן נתבלטו בו הנגודים הפנימיים בין האידיאל של ימי נעוריו: “ביסמרק” ובין האידיאל של גואל לעם, של גדול האומה ופרנס הדור, אותו האידיאל שיצר לו הרצל אחרי כן ברוחו הוא. משא־נפשו החדש התקרב יותר ויותר לצורתו הרוחנית והמוסרית של המחוקק משה, אבי הנביאים. אולם הערצתו את נפוליון הראשון נשתמרה בלבבו עד יום מותו, אף כי לא חדל מעשות שנויים, תקונים והגהות בצורתו של אידיאלו זה.

בשנות למודיו של הרצל בהאוניברסיטה, היה מעמיק להגות בספרי ברוך שפינוזה.13

בין הכתבים שנשארו אחרי מותו של הרצל נמצא קונטרס קטן משנות למודיו ובו רשומים בכתב ידו מראי מקומות אחדים בתרגומם האשכנזי מ“ספר המדות” (אטהיק) לשפינוזה… ניכר שהדברים האלה היו לנגד עיני הרצל בשנות בחרותו, והנני מעתיקם פה באותיות עבריות: “…דאַס פערלאַנגען אַבער זיי דעס מענשען וועזען זעלבסט, זאפערן עס בעשטיממט איזט, דאס צו טהון, וואַס צו זיינער ערהאַלטונג דיענט. אין דערזעלבען אַנמערקונג האַבע איך אַבער אויך בעמערקט, דאַסס איך צווישען דעם מענשליכען פערלאַנגען אונד דער בעניערדע קיינען אונטערשיעד אַנערקעננע. דענן מאַג דער מענש זיך זיינעס פערלאַנגעס בעוואוסט זיין אָדער ניכט, זאָ בלייבט דאָך דאַס פערלאַנגען איינס אונד דאַסזעלבע. דאַרום האָבע איך, אום מיך ניכט איינער שיינבאַרען טאוטאלאגיע שולדיג צו מאַכען, דיע בעגיערדע ניכט דורך פערלאַנגען ערקלערען וואללען, זאָנדערן זיע אין איינער ווייזע צו דעפיניערען געזוכט, דאַסס דאַמיט אַללע בעשטרעבונגען דער מענשליכער נאַטור, דיע וויר מיט דעם נאַמען פערלאַנגען, וויללע, בעגיערדע אָדער טריעב בעצייכענען, צו־זאַממענגעפאַססט זינד. דענן איך האַטטע זאַגען קעננען: “דיע בעגיערדע איזט דעם מענשען וועזען זעלבסט, זאָפערן עס אַלס צו אירגענד איינער טהעטיגקייט בעטשיממט בעגריפפען ווירד”. אַבער אויס דיעזער דעפיניציאָן ווירדע (נאַך לעהרזאַטץ 23, טייל 2) ניכט פאָלגען, דאַסס דער גייסט זיינער בעניערדע אָדער זיינעם פערלאַנגענס זיך בעװאוסט זיין קעננע. אום דאַהער דיע אורזאַכע דיעזעס בעװאוסטזײנס איינצושליססען' װאַר עס נעהטיג, הינצוצופינען: “דורך אירגענד איינע געגעבענע עררענונג דעסזעלבען”. דענן אונטער עררענונג דעס מענשליכען וועזענס פערשטעהען וויר יעדען צושטאַנד (פערפאַססונג, בעשאַפפענהייט) זיינעם וועזענס, מאַג דערזעלבע אַנגעבאָרען זיין, מאַג ער דורך דאַס בלאָססע אַטטריבוט דעס דענקענס אדער דורך דאם בלאָדדע אַטטריבוט דער אויסדעהנונג בעגריפפען ווערדען, אדער מאַג ער זיך אויף ביידע צוגלייך בעציעהען. – היער אַלזאָ פערשטעהע איך אונטער דעם נאַמען בעניערדע יעדעס שטרעבען, יעדען טריעב, יעדעס פערלאַנגען אונד יעדעס וואללען, דיע נאַך דען פערשיעדענען צושטענדען דעסזעלבען מענשען פערשיעדען, אונד ניכט זעלטען איינאַנדער זאָ זעהר ענטגעגענגעזעצט זינד דאַסס דער מענש נאַך פערשיעדענען ריכטונגען געצאנען ווירד, אונד ניכט װייסס װאהין ער זיך ווענדען זאָלל”.

וזה הוא התרגום העברי:

התשוקה היא מהותו של האדם בעצמו עד כמה שהיא נועדת לעשות את המועיל לקיומו. בבאור ההוא העירותי גם כן, כי אין אני מכיר שום הבדל בין התשוקה ובין התאוה של האדם, כי אם תשוקתו זו היא מדעתו או שלא מדעתו, התשוקה נשארת כמו שהיא. ומפני זה, לבל אחטא בדבר שפתים למותר, לא בארתי את התאוה על ידי מושג התשוקה, כי אם בקשתי לגדור אותה באופן הכולל בקרבו את כל שאיפותיו של הטבע האנושי, שאנו מציינים במלות תשוקה, רצון, תאוה או נטיה. הן יכולתי לאמר: “התאוה היא היא מהותו של האדם בעצמה עד כמה שהיא מושגת כנועדת לאיזו פעולה”. אך לפי הגדרה זו (חלק ב', למוד כ"ג) לא יצא ההיקש, כי יש בידי רוח האדם להכיר את תאותו או את שאיפתו. על כן למען תכלל סבת ההכרה הזאת היה נחוץ להוסיף את המלות “במה שהיא מושגת כנועדת על ידי איזו התרגשות”. כי במלות “התרגשות מהות האדם” אָנו מבינים כל אחד המצבים (מזג הרוח, תכונתו) של מהותו, בין שהיא באה מלידתו או שהיא באה על ידי משיג המחשבה או על ידי משיג ההתפשטות, או ביחס לשתיהן גם יחד. ובכן פירושה של המלה “תאוה” במקום זה הוא כל מיני שאיפות, כל מיני נטיות, תשוקות וכל מיני רצונות, אשר לפי המצבים השונים של אותו האדם הם שונים זה מזה ולפעמים הם גם מתנגדים זה לזה, באופן שהאדם נמשך אחרי עברים שונים ולא ידע אנה יפנה". (ספר המדות לברוך שפינוזה, חלק שלישי, שער הנדרים).

– – – –

ובימים ההם, בשנות למודיו של הרצל בהאוניברסיטה, היה שם פרדיננד לאַסאַל גדול וקדוש, נערץ ונשגב בקרב חלק ידוע של הסטודנטים, ביחוד בקרב התלמידים היהודים של האוניברסיטאות באוסטריה ובאשכנז. המסורה על אודות לאַסאַל (שנפל חלל במלחמת שנים, בשנת 1864 בשויציה) היתה עוד חיה ונלותה לה נם האגדה הדמיונית. אולם הרצל לא היה מושפע כלל מהאישיות הגדולה והמזהירה של הלוחם החברתי הזה. רק את שמו שמע. באותן השנים לא שם הרצל לבו להתנועה החברתית, הסוציאלית, שהיתה אז בימי גידולה ופריחתה באירופה, אותה התנועה שמשכה בזרמתה העזה רבים מטובי הכחות הרוחניים והמוסריים של צעירי ישראל בכל הארצות.

הרצל הסטודנט לא שם לבו אל התנועה הסוציאלית ולא ידע את תורתה שבכתב ושבעל פה. הסטודנטים והצעירים הסוציאליסטים, ביחוד אלה שבאו לווינה מארצות המזרח, היו מעוררים בו רק גועל נפש, יען כי לא היו מדקדקים בנמוסים טובים, לא היו משגיחים על נקיון בגדיהם ועל נקיון צפרניהם. צעקנים היו יותר מדי, והוא, הרצל, היה מראה חבה יתרה רק לאלה הצעירים, שהיו מושלים ברוחם, אינם מרימים את קולם ומתנהגים בטוב טעם. את מעלותיהם, יתרונותיהם וקרבנותיהם של הצעירים הסוציאלים לא ידע, וכפי הנראה גם לא רצה לדעת. הצד האסטטי גבר בו, באותן השנים, על כל רגשותיו ונטיות רוחו.

בהיות תיאודור הרצל תלמיד יושב על ספסל בית מדרש המדעים, הכין את עצמו להיות סופר אשכנזי, אולם לא החליט עוד בנפשו את דרך החיים, את המגמה החברתית, אשר יבחר בה. דבר מה, איזה סוד נפלא התבשל מעט מעט ברוחו, שלא מדעתו ושלא ברצונו. עיניו החולמות העירו אז על חלום נפשו. הוא לא בקש אז פתרונים לחלומו זה, ולא ידע מה הוא חולם על עצמו ומה הוא חולם על אחרים. כעין הרגשה עורת היתה חיה בלבו, שהוא נוצר לגדולות, מבלי דעת עוד מה תהיינה הגדולות האלה. והרגשה זו, כוכב גורלו (מה שקדמונינו קוראים: המלאך המלוה את האדם), הגינה עליו, הגנה בלתי פוסקת, לבל יבזבז כחות נפשו לריק, לבל יפזר את רוחו ואוצרותיו מבלי תכלית ברורה ומטרה ידועה.

– – – –

בשנים ההן הקימו להם הצעירים אלילים חדשים לבקרים. כל מנהיג של מפלגה, שלא היה חסר כשרון הדבור ושהיה נוסף לזה גם בעל מזג חם, נעטר בשם “לוטהיר השני”. משוררים בינונים, כהאמירלינג, נתעלו בעיני צעירים ידועים למדרגתם של מלכי השירה, למדרגת דנטים חדשים. בכל מבקר ספרותי חדש, אם מצאו בדבריו איזה ניב עז, איזו אמרה חריפה, איזו מחאה נמרצה לנגד הסופרים המפורסמים, ראו בו את אחד המורדים הגדולים במלכות הספרות. להאלילים החדשים היו גם כהנים וגם לויים, מזמרי תהלתם. וכל מה שהיה רוחו של האליל הספרותי עני ביותר, כן גדלה קנאת כהניו ביותר. גם במקצעות המדע השונים חכו אז למסקנות מפתיעות, לסנסציות מוחקות את גבולי ההכרה האנושית. העצבים של דור הצעירים היו גרויים, מתוחים יתר מדי. העולם נטה אזנו לשמוע שירה חדשה, לטשו עינים לראות חזיון חדש, גלוי חדש, פלא פיוטי או מדעי. הישן היה לזרא, והחדש – לא הסתמן עוד כל צרכו. החדש היה עוד בוסר, החיך לא מצא בו עוד את הטעם הראוי.

בימי הזועות הפנימיות ונדודי הרוח האלה בקרב הצעירים, נשארה רוחו של הסטודנט הרצל שלוה ולא התנודדה. הוא מצא עוד טעם בספרי המופת, בספרי גיטה ושילר, ויתענג על חזיונותיו של פרידריך היבל. החזיונות “פויסט”, של גיטה, ו“המלט”, של שכספיר, היו מבחר קריאתו. ביחוד נמשך בכל לבבו ונפשו אחרי החזיון “המלט”, שידע אותו כמעט על פה. הרצל נסה לקרוא את החזיון האמור בשפתו המקורית, בשפה האנגלית. אולם לא נקל היה לו להבין את שפת המחבר, את האנגלית הקדומה, וישב פעם בפעם אל התרגום האשכנזי של שליגיל.

הרצל הסטודנט לא היה מבקר אספות מדיניות או אספות חברתיות, אלא לעתים רחוקות מאד ובמקרים חשובים היוצאים מן הכלל. הוא היה מתרחק מעל אלה מחבריו, שהיו הולכים לשמוע סתם נאומים, הרצאות ודרשות ולשאוף אל קרבם את האדים הרעים ואת עשן הטבק בהאולמים הגדולים, ששם מתקבצים המון של הפועלים והסטודנטים. הוא לא היה בא גם אל האסיפות ואל החגיגות – שמספרן לא היה אז רב – של יהודי ווינה, אבל בחפץ לב ובתשוקה מיוחדה היה מבקר את התיאטראות, ביחוד את ה“בורג תיאטור” לראות חזיונות־שעשועים. הוא היה מרבה לבקר גם את בית ה“אופירה” וערבי שירה וזמרה שונים. אהבתו להתיאטור שמר הרצל בלבו כל ימי חייו הקצרים. כשהיה בא בשנות חייו האחרונות לפריז או ללונדון לימים אחדים, היה מבקר בערב, אם אך מצא שעה פנויה, אחרי יום של עבודה קשה וטרדות מרובות בעניני הציוניות, את אחד בתי החזיון.

– – – –

במשך שנות למודיו של הרצל בהאוניברסיטה בקר רק פעמים אחדות את בית הכנסת, ברחוב “זייטענשטעטער”, ששם “שרת בקדש” הד“ר אַהרן ייליניק, שנחשב אָז לראש המטיפים בישראל. דרשותיו לא עשו שום רושם מיוחד על הסטודנט הרצל. עוד אז הרגיש את הריקניות ואת הזיופים שבהאמרות המפוצצות של בעלי התעודה, למרות צורתן היפה ולמרות כשרון ההטפה המצוינה של ייליניק. נפשו הפיוטית של הרצל, שלא היו זרים לה גם רגשי אמונה, ביחוד הגעגועים על האין־סוף ועל חיי הנצח, – נפשו זו היתה סולדת לאחוריה מהרוח הקר, אשר נשב ב”ההיכל" העברי, מהצירימוניות היבשות והחסרות לחלוחית של רגשי תום, רגשי אמונה פנימית.

– – – –

על אודות הרושם, אשר עשה הרצל הסטודנט על מכיריו ועל בני־חוגו נמסרה לנו תעודה נאמנה מאחד הסופרים המובהקים בשפה האשכנזית, י. י. דויד, בזכרונותיו על אדות יוצר הציוניות. והנני נותן פה את תמציתם:

“לא נקל היה לשכוח את תיאודור הרצל אם פגשו אותו פעם אחת, לו גם במקרה. זר ונפלא היה מראהו. עוד בהיותו תלמיד האוניברסיטה עשה על רואיו, מסקירה הראשונה, רושם של איזה שייך (Scheik), ראש לבידואים. אנכי פגשתיו לראשונה בבית־הקהוה הנקרא בשם ”Cafe Aula” אשר על יד האוניברסיטה הישנה. הוא היה אשכנזי לאומי, ככל הצעירים בעלי הכשרונות מקרב התלמידים בזמן ההוא.

הימים היו ימי תנועה עזה. המה הביאו לנו מאורעות שהלהיבו את רוחות הצעירים. הוכוחים על אודותם היו נמרצים וחריפים. לא נקל היה לצעיר לתפוס מקום חשוב באותו החוג ולרכוש תשומת־לב לדבריו. תיאודור הרצל היה אחד המוצלחים, שעלה בידו דבר זה. עוד אז היה עושה רושם של אישיות מוצקה ושלמה, של אדם המעלה.

קומתו היתה גבוהה; בנין גויתו חזק וגמיש. פנים שחומים, זקן שחור, עב ומסולסל יפה, עתרת שערות שחורות. עינים נפלאות, שזופות ועמוקות, מלאות גאון ידוע, עינים שואלות ומתאמצות לחדור לתוך תוכם של הענינים והדברים. היופי והנוי בחיצוניותו היו אחד מצרכי נפשו. הוא היה גם מתהדר במדה ידועה, ואיש לא לעג לזה. ההתהדרות היתה שייכת לו.

כולם ידעו את הרצל וכולם התיחסו אליו בכבוד מיוחד, אף כי לא אחד מאתנו היה ממקורביו. הוא שקד על למודיו, ידיעותיו היו רחבות ורבות הענפים. הוא קרא הרבה מאד, וטעם ספרותי מיוחד היה לו. הוא גלה לראשונה את ערכם המיוחד של סופרים ידועים ושל ציורים ספרותיים ידועים.

הוא עבד הרבה על השתלמות נפשו, עבודה כבדה ובעלת תכלית ידועה. את נסיונותיו והתחלותיו הספרותיים הסתיר מעין איש, ולא נתפרסם מפרי עטו דבר עד אשר נתבשל ונגמר כל צרכו".

מהדברים המובאים אנו רואים, כי הרצל היה עושה רושם מיוחד גם בימי שחרותו על מכיריו הקרובים והרחוקים. כולם הרגישו בו אישיות מיוחדה, שאיפה נעלמה והכרת עצמו במדה גבוהה. מכל הזכרונות שנשמרו בלבותיהם של מכירי הרצל בשנות בחרותו אנו רואים, כי זה האחרון עשה רושם על כל רואיו, אם היה להם עין בחונה או הרגשה דקה, של איש־העתיד, של צעיר הנושא בקרבו גורלו של איש פלא, של איש אשר בקרבו צפון החזון לאחרית הימים.

עור תעודה אחת מונחת לפנינו על אדות תכונתו, השקפותיו ודעותיו של הסטודנט הרצל, המה הזכרונות של הד"ר ברנהרד ביק (Beck) מווינה, שהיה רופאו של בית הרצל ועמד ביחוסים קרובים אל תיאודור. והנני מוסר פה את רובי דבריו:

"מלבד יתר סגולותיו הנדיביות וכשרונות רוחו הנפלאים מצטיין תיאודור הרצל באהבתו אל הוריו, אשר היה מסור להם בלב ונפש. בלב נכון ובטוח הנני מחליט ואומר, שלא היה עוד בן אשר אהב את הוריו באהבה יותר עמוקה מאהבת הרצל להוריו הוא, כמו שלא היו הורים אשר אהבו את ילדם והעריצוהו יותר מאשר עשו זאת הוריו. פעמים רבות הייתי עד ראיה לההערצה המשותפת הזאת. אחרי מות אביו הקדיש את תשומת לבו לאמו נדיבת הרוח עוד במדה מכופלה. ומה הפלא, אם אמו היתה מאושרת בבנה אושר לבלי קץ!…

תיאודור הרצל בא עם הוריו לווינה בשנת 1878, אחרי אשר מתה עליהם בתם פּאולינה, שהיתה מצוינה ביופי בלתי מצוי ובכשרונות רוחה הנעלים, בשנת התשע עשרה לימי חייה. תיאודור נכנס באותה שנה אל האוניברסיטה. באותם ימי־האבל למשפחת הרצל התודעתי להם, בתור רופא הבית, לראשונה. דירתם היתה סמוכה לדירתי. תיאודור היה, מהימים הראשונים, לאהובי. ומי לא אָהב אותו? הזמנתי את “דורי”, ידידי הצעיר הזה (גם אנכי כניתי את תיאודור בשם החבה Dori כאשר עשו זאת הוריו), לבקר אותי בביתי בשעות הפנויות לי ולו מעבודתנו. בשנים הראשונות לידידותנו היו שיחותינו ווכוחינו נוגעים בכל מקצעות הספרות, האמנות והמדע. בכל פעם היה מפליא אותי בידיעותיו הרחבות והמקיפות בכל הנוגע להספרות האשכנזית. ביחוד גדלה פליאתי, משום שידעתי שהצעיר הזה גמר את חוק למדיו בגימנסיה שבבירת הונגריה. תיאודור היה אוהב לקשט את שיחותיו במראי־מקומות ובפתגמים לקוחים מספרי־המופת של הראשונים ומספרי הזמן החדש, ולא היה מקמץ בדבר זה.

עברו שנים אחדות והנושא של שיחתנו ברוב המקרים היתה הפוליטיקה. ומאותם הימים אשר נתגלגלה האנטישמיות מאשכנז דרך הונגריה והגיעה לגבולות אוסטריה ועשתה לה קן כדבר באופל, החל תיאודור לשים לב להשאלות הנוגעות לגזעו, ורוחו היה מתלהב בדברו על זה. מתחלה לא האמין שום בר־דעת, כי התנועה האנטישמית תכה שרשים בקרב בני העם האוסטרי טובי־הלבב ותרעיל גם את רוחם; אולם כאשר חדר רוח הקטב הזה ללבותיהן של כל מפלגות העם, וביחוד לשדרות העם הנמוכות, שהנן נוחות לנטיות רעות, ורוח המשחית הזה עבר מעט מעט להחוגים העליונים של החברה, אז התעוררה בתיאודור הרצל רוח גאותו, אז התגברו התרגשותו והתקוממותו לנגד השנאה, שהיתה מלאה גזל משפט ובוז שאננים, של הנוצרים אל היהודים. באחד הימים הגיד לי הרצל כדברים האלה: “קשה לאיש הגון לשאת ולסבול את הדבר, כי כל הדיוט גס וכל נבער, כל שפל ונבזה יביט עלינו מגבוה, יען – כי איננו יהודי!”14

“ומה יעשו היהודים?” שאלתי את תיאודור, “הלא חדלי כח אנו בפני הרוב העצום של שונאינו מאָז ומעולם. האנטישמיות היא רק מחלה עורת, אשר תחלף כמחלות רבות מדיניות ולאומיות אחרות, עד אשר ימחו עקבותיה כליל. עד העת ההיא אין לנו, כי אם לסבול ממחלה זו”.

“כי אם לסבול!” קרא הרצל, אותו הצעיר שהיה תמיד נעים וחביב, מתון וצנוע בדבריו, ופניו התאדמו ועיניו ירו זיקי זעם, “צריך לבקש, וגם תמצא תחבולה עקרית. צריך לעקר ולשרש עד היסוד את הרדיפות הנמבזות והיחס של בוז!”.

– “מה אָנו רוצים, מה עלינו לעשות? הלא אָנו הננו רק קבוץ של אין־אונים!”

– “מה? אין־אונים? אם אין נותנים לנו שווי זכיות של אזרחים גמורים, אם אין מביטים עלינו כעל אנשים כערכם, אז לא נשאר לנו כי אם להעלות על לבבנו את לאומיותנו אָנו, את הלאומיות העברית. אם אין מביטים עלי כעל אזרח טוב ונאמן של אוסטריה או של הונגריה, – עד עתה חשבתי את אוסטריה־הונגריה לארץ מולדתי שהייתי נכון להביא לה כל קרבן, – אם דוחים אותי מעל פניהם, – אז מה טוב, – אז רוצה הנני להיות יהודי לאומי בכל גופי ונפשי!”

בבת־שחוק קלה על שפתי שאלתי: “איך ואיפה תמצא שדה־פעולה להלאומיות היהודית, הגד נא ידידי אהובי?”

והוא הוסיף לדבר בהתלהבות רוחו: “לא נשאר לנו היהודים כי אם תחבולה אחת, למען היות לעם מכובד על אחרים, למען נתרומם גם בעיני שונאינו ולבלי היות עוד מטרה לחצי לעגם, – לשוב לארץ ישראל! שם היא ארצנו, היא היתה ארץ מולדתנו ועליה להיות לארץ מולדת לבנינו ולבנותינו ולזרע זרעם!”…

מצאתי אלפי טענות לנגד דבריו האחרונים. לא הועיל מאומה. שאלתיו: “מי יקח עליו את העבודה הקשה והגדולה הזאת להשיב את היהודים אל ארץ אבותם? איה איפה15 הוא איש הרוח הזה שיאמין בלבו, כי יש בידו להשפיע מרוחו על כל היהודים ולהוליכם בדרך, אשר בחר בה?”

ותשובתו על שאלתי זו היתה: “יפה – הנני!”

תשובתו הנמרצה של תיאודור הרצל היתה לאמת".

– – – =

הבאתי את זכרונותיו של הד“ר ביק, שהיה ידיד קרוב להרצל בשנות בחרותו, לתאר מהלך דעותיו והתפתחות רוחו של זה האחרון באותן השנים. בתור סופר חיי הרצל לא היה לי רשות לעבור על עדות כזו בשתיקה. אולם יחד עם זה הנני מרשה לעצמי להטיל ספק בהדברים האחרונים של אותם הזכרונות. עד כמה שנתברר לי מכל החומר הביוגרפי אשר בידי, לא הגה הסטודנט ואחרי כן הסופר הרצל בהרעיון הלאומי והציוני עד ימי משפטו של דרייפוס. כפי הנראה בלבל הד”ר ביק בזכרונותיו את הזמנים. השיחה האחרונה עם הרצל היתה, אם בכלל היתה ואיננה בדויה מן הלב, לאחר שכתב את ספרו “מדינת היהודים”.

נטיח זו לתאר את הרצל הצעיר בתור יהודי לאומי או גם ציוני, – נטיה זו נפגשת לרוב בקרב קרוביו של המת ובזכרונותיהם של ידידי נעוריו. אין זאת אלא טעות הראיה הרוחנית, הבאה מהפוך האספקלריה הזמנית מעתיד לעבר. ישנם בין בעלי הזכרונות גם כאלה, שהמה חושבים להם לחובה לאומית לכסות על מערומי הרגש היהודי של הרצל הצעיר בטלית שכולה תכלת.16

את הרושם שעשה הסטודנט הרצל על חבריו הנוצרים, והמעולים שבהם, הננו רואים מזכרונותיו של סופר החזיונות והמבקר הרמן באהר (Bahr). בתוך יתר דבריו הוא מספר: "כאלו היה הדבר אתמול, הנני רואה את עצמי עליז וחפשי, מטייל עם אחד מחברי, סטודנט צעיר, ברחובות העיר, ובהגיענו לרחוב Wollzeile פגשנו באחד הבחורים גבה קומה ובעל פנים שחומים, שעבר על פנינו בצעדים מהירים. ובראותו את מצנפות התכלת על ראשינו נעצר בלי משים בהליכתו, הוא הכיר את בן לויתי ומבלי שים לב למבוכתו פנה אליו במלים אחדות, שאינן אומרות כלום, מלים שהעידו על שויון נפשו אלינו. בדבריו המעטים, בדרך אגב, היה צפון איזה לעג דק. אחרי המלים המועטות התפטר מעלינו ברוב חסדו. היופי הרב, אם גם יופי זר, של אותו הגבר הצעיר והגאה עשה עלי רושם חזק, כן הפליאתני ההכנעה של בן לויתי, שהיה עז פנים ועלם־מדון, לפני הסטודנט שעבר על פנינו. מפי בן לויתי נודע לי כי שמו של הצעיר הזה הוא תיאודור הרצל והוא חבר לאגודת הסטודנטים שלנו. כן נודע לי אז שהרצל זה הוא חביב על רעיו כחבר עליז ורחים, ורוחו היה כמעין הנובע; בזמן האחרון התרחק מהאגודה ואיננו משתתף בחייה, יען כי הוא מכין את עצמו אל הבחינות. ובן לויתי, הסטודנט הצעיר, הוסיף על דבריו האחרונים, בקול שנשמע בו גם צער וגם יאוש מדעת, “גם עליו תעבר כוס!” להבין את פשר הדברים האחרונים עלי להגיד, כי באותם הימים חדרה האנטישמיות מעט מעט אל אגודות הסטודנטים באוסטריה…

ימים אחדים אחרי זה קבל באמת הרצל מכתב מאגודתו, שבו דרשו ממנו להשיב את סרט (באַנד) האגודה, יען כי אחרי כל אלה אין הוא אשכנזי גמור. עד הימים ההם לא הרגישו כלל את הדבר הזה וגם הוא בעצמו לא הרגיש בזה".

לפי דברי הרצל ברשימת חייו הנה הוציא הוא את עצמו מאגודת הסטודנטים האשכנזים, אחרי אשר קבלה את ההחלטה, כי לא יקבלו עוד חברים יהודים, אף כי נתנה הרשות לאלה מהם שנתקבלו כבר להשאר בתוך האגודה גם להבא. הסופר הרמן באהר משנה את הנוסחה ומספר כי האגודה הוציאה את הרצל, בתור יהודי, ממספר חבריה. בעיני אני אין ספק, ולא יוכל היות ספק, כי הרצל ספר דברים כהויתם וכאמתותם. מעולם לא הוציא מפיו או מעטו דברים אשר לא כן, בנוגע לחייו ונפשו הוא. הרצל בעצמו לא רצה מעולם לזייף את קלסתר פניו הרוחניים ולתת להם צורה יהודית גם באותן השנים, שהרגש העברי הלאומי היה זר לרוחו ועיניו עוד לא נפקחו לראות את אור האמת בנוגע לחיינו בארצות הגולה.

ידוע ידע, או הרגש הרגיש הרצל גם בשנות בחרותו, כי עתיד הוא להתרחק מעל הסביבה שהוא חי בה, כי זרה היא לרוחו. על כן היה לפעמים גם מביט מגבוה על חבריו הנוצרים החצופים כמו שהביט מגבוה גם על היהודים, מלומדי ההכנעה וההתרפסות לרגלי התקיפים. אולם עוד לא הכיר אז את תעודת חייו: לבשר את גאולת עמו. רק מעט מעט התפתחה והתבשלה בו, כמעט מתחת “סף־ההכרה”, הכרתו הלאומית; רק מעט מעט נתבררה לו בעצמו תעודת חייו, שבשבילה נוצר. דרוש היה לזה זועות וסערות הבאות מן החוץ, וגם מתוך חדרי הנפש הסמוים מעיני הדעת הברורה. על כן גם היו שרשים עמוקים ומוצקים להכרתו הלאומית, על כן גם היו ענפיה מרובים ופוריים.

לאות על דברי המיוסדים על עובדות ומעשים, על תעודות וכתבים שונים, כי הרצל היה רחוק מהרעיון הציוני עד לאחר הוציאו את ספרו “מדינת היהודים” לאור, הנני מביא עוד קטעים אחדים מזכרונותיו של הד"ר מכס גרינפלד מברין: “– – – שם, באולם הקריאה של הסטודנטים, התודעתי לראשונה להרצל. רגיל היה לטייל בהאולם המרווח אנה ואנה, בפסיעות מתונות, בראש שחוח ושקוע במחשבותיו. רק לעתים רחוקות היו רואים אותו יושב נטוי על איזה עתון, ולא השתתף בשחוק האשקוקה (שח־מט) של חבריו.17 רק במקרים יוצאים מן הכלל היה לוקח חלק בהוכוחים הנלהבים של הסטודנטים – – – הנני זוכר, כי פעם אחת, בשעת שיחה קצרה עם הרצל, דברתי גם על אודות הישוב החדש בארץ ישראל. בשמעו לדברי אלה עברה בת־שחוק נעימה על שפתיו. זו היתה דרכו לבטל רעיון אשר לא מצא חן בעיניו. הכרת פניו ענתה בו, כי הוא חשב את הרעיון הציוני, ששמע מפי לפרי דמיון חולה של איזה סטודנט הוזה. כאמור היה הרצל שתקן בטבעו ולא התערב בשיחותיהם ווכוחיהם של התלמידים, וגם אם עשה כזאת היו דבריו קצרים אבל מלאים תכן וענין. לכל דבור ודבור שיצא מפיו היה כובד ידוע”.

ועוד תעודה אחת, שבודאי יש לסמוך עליה, והיא דברי הרצל עצמו. בשנת 1894, רק זמן מועט לפני כתבו את ספרו “מדינת היהודים”, כתב מאמר בקרת על ספורו של דומא (Dumas) הבן Femme de Claude ובתוך המאמר הזה אנו מוצאים את השורות הבאות: “היהודי הטוב דניאל שואף למצוא את ארץ המולדת של גזעו ולהשיב לשם את אחיו הפזורים. אולם דוקא איש כדניאל זה יודע, כי אין להטיב להיהודים על ידי שיבתם לארץ מולדתם ההיסטורית. רק מעשה ילדות הוא לחקור את המצב הגיאוגרפי של ארץ זו… ואלו היו היהודים שבים לארץ אבותם, כי אז כעבור רק יום אחד היה נגלה להם הדבר, שכבר נתק הקשר ביניהם והופרה בריתם הלאומית. זה מאות בשנים הכו היהודים שרשים בארצות חדשות וכבר חדלו להיות לעם. שונים המה איש מאחיו, ואם יש סגולות ידועות בתכונתם המשותפות לכולם, אין לבאר זה אלא רק על־ידי הלחץ והדחק, שהמה סובלים כולם מידי אויביהם המשותפים לכולם”.

לא הבאתי את מראי מקומות הללו אלא כדי לחזק את ההשקפה העקרית על תכונתו המיוחדה ועל מהלך התפתחות רוחו של הרצל: ההכרה הלאומית והרעיון ליסד מדינה יהודית נכנסו ללבו בחשאי, בבלי יודעים, כי קשור היה באלפי נימים, גלויות, ונסתרות בחיי אירופה, בתרבותה, בנמוסיה ובהדעות וההשקפות השולטות בחוגיה העליונים. ורק בשנת 1895, בימי המשפט של דרייפוס התחוללה מהפכה עמוקה ועזה ברוחו. זה היה כעין גלוי פתאומי, ריבוליוציה פנימית. זו היתה לידה חדשה. הקליפה הישנה התפוררה לרסיסים. בודאי היו גם חבלי לידה קשים. הפילוסוף האמריקני וויליאם דז’ימס אומר במקום אחד: “יש אנשים הנולדים רק פעם אחת, ויש אנשים שהמה נולדים פעמים אחדות”. מספרם של אלה האחרונים מעט הוא בעולם. הרצל היה אחד המועטים האלה.

– – – –

בשנת 1884 גמר הרצל את חוק למודיו בהאוניברסיטה ויקבל את התואר “דוקטור לחכמת־המשפטים” (Dr. Juris), והוא אז בן עשרים וארבע שנים.

לפי עדותו של הרמן באַהר והרבה ממכיריו של הרצל בשנות בחרותו, נשאו אליו הנשים עינים הוזות. ביפיו, חנו וטוב טעמו לקח את לבן. הנשים מבנות מרום הארץ בקשו את קרבתו וחברתו, אולם הוא לא בקש את קרבתן הן. בכלל לא תפסו הנשים מקום חשוב בחיי בחרותו. צנוע היה מטבעו ולא נתן לזרות לא חילו ולא עתו. כחות גופו ונפשו נשתמרו בו לתעודה יותר רוממה. אמנם לא חסרו גם איזה ענינים של אהבת נשים בבחרותו, אך הדברים האלה עברו בחייו בלי רושם מיוחד. הרצל היה עובר עליהם בשתיקה, ולא דבר בהם עם איש. ומהיות גם השפה העברית צנועה, על כן יעבור גם הביוגרף בשתיקה על “סדר נשים” זה.

הרצל היה בכלל מתנגד לתנועת שחרור הנשים, לאותה התנועה השואפת לקרוע את צעיף הסוד מעל פני הנשים. הוא היה משורר יתר מדי, כי יוכל הבט ישר בפני המציאות הגסה. הוא היה בטבעו מזרחי יתר מדי, והתנועה של שחרור הנשים, בצורתה האיקונומית, היתה בעיניו מערבית יתר מדי. יש שווי גדול בין השקפותיו של הפילוסוף והמשורר ההודי ראבינדראנאט טאגור ובין השקפותיו של הרצל על הנשים ומקומן בחיים ובחברה. הרצל היה רגיל להביע את השקפותיו ודעותיו, מחשבותיו ורגשותיו על הענינים היותר חשובים בחיים בסגנון קל ויפה, בסגנון של שיחה פשוטה ונוחה, חציו לועג בלעג דק וחציו עמקן וחודר ומנקר במסתרי ההויה. ואם רוצים אנו למצוא את התיחסותו הפנימית של הרצל אל שאלות החיים, בין החולפים ובין הנצחיים, אל שאלות החברה והתרבות, אַָז עלינו לבקש אותה בעלוניו (Feuilletons) הקטנים והיפים. באחד העלונים האלה אנו שומעים את שיחתו על אודות הנשים, השואפות להחזיק בכל ענפי העבודה של הגברים, ועל אודות אהבת המינים: "אמנם קורטוב של שירה דרוש לנו בחיים. אַל יהפכו נא לנו את העלמות החביבות לבעלות מחיה ופרנסה כמונו הגברים. יוסיפו נא העלמות לטייל בשדה ובנאות דשא, תקטפנה נא חבצלות או שושנים ותקלענה בשערותיהן… נאות הדשא, החבצלת או השושנים. שערות ועלמות, נעלי־יד ישנות ונשיקות, כולן יחד, – זה הוא הסך־הכל, אלה הן התולדות של זה שאנו קוראים בשם “נעורים”.18

ועל דבר האהבה: “האהבה מיוסדה בעצמו של דבר, מורה לנו הנסיון, על חסרון ידיעת חסרונותיו של העצם הנערץ… נניח את הדבר כמו שהיה עד כה, בל ידעו נא הצעירים והצעירות זה את זו, למען יתאהבו זו בזה. הדבר הזה הוא אפשר רק אז, אם העלמות תוספנה לפרוח מסותרות מעין איש זר, כחידות מלאות חן וחמד, אם תוספנה להיות כסודות כמוסים, כתמונות מכוסות צעיף”.19

מתוף קמטי הלעג הדק הזה רומזת השקפתו המזרחית של הרצל על הנשים ועל אהבת המינים. הסופר יודע ומרגיש כי האהבה נוסדה על דמיון כוזב ועל חסרון ידיעת המינים זה את זה, אבל אין הוא מוותר על טעות חושים זו, בשביל מעט הפיוט שיש בזה.

אין אני יכול לסיים פרק זה, מבלי אשר אעיר את הקורא על הקו האופיי, המציין את הרצל בשנות השחרות וההתפּתחות והיא מדת השתיקה שהטביעה את חותמה עליו באותה התקופה. במדתו זו, הכירו והודו כל אלה אשר ידעו את הרצל באותן השנים. מדתו זו נשתמרה בו עד יום מותו.

צעירינו – ובעלי הכשרונות המצוינים שבהם אינם יוצאים מכלל זה – סובלים במדה מרובה ממחלת שלשול המלים. היא היתה לנו, בשנות הגלות, כמעט למחלה לאומית. מחלה זו דכאה בקרבנו את כשרון המעשה בכל הנוגע לחיי העם. אומרים, מדברים ומפטפטים הרבה, ועושים – רק מעט. עוד פחות מזה. גרעין אחד של רעיון בריא יציפו במבול של מלים. מתפארים ומתהללים לשוא, בטרם שעושים מעשה קיים. מתוכחים ומתפלפלים לבלי קץ על קוצו של כל יוד. מגזימים ומפריזים לבלי שעור על כל דבר ועל כל ענין. מבזבזים בוותרנות עצומה את הכחות הפנימיים על דבורים בעלמא, וכיון שיגיע הדבר לידי מעשה כבר מרגישים את עצמם כחדלי־אונים. התוכן הפנימי נשאב טפות טפות, עד כי נתרוקן לגמרי.

הטבע נתנה להרצל את אחת ממתנותיה היותר יקרות, את מדת השתיקה. יש שתיקה הבאה מחמת עניות הרוח ודלות המחשבה ויש שתיקה הבאה משפעת העושר, או האושר הפנימי. יש שתיקה הדיוטית ומשעממת, שתיקה של ריקניות מוחלטה. ויש שתיקה האוצרת בקרבה סוד אלוה, גרעיני העתיד והתבשלותם החרישית. שתיקה מעין כזו יפה היא, אומרת הרבה ורומזת עוד יותר הרבה.

פיו של הרצל הצעיר היה שותק, אך עיניו היו מדברות, בשתיקתו היה הרבה מן הענוה והצניעות, ולא פחות מזה גם מן הבטחון בעצמו, מן ההקשבה וגם מגועל הנפש לדברים שאין אחריהם מעשים. שתיקתו של הרצל היתה כעין צפיה מרוכזה לקול הדורות אשר יקרא אליו.


חיי הרצל 2 הרצל הסופר (2).jpg

הרצל הסופר


 

פרק ששי: הסופר    🔗

הרצל מתגורר זמן קצר בזאלצבורג; תכונת העיר ויושביה; הרצל פקיד בית־המשפּט; הוא כותב תעודות בשביל בתי־הערכאות וכותב חזיונות בשביל התיאטרון; חיי שאננים ושאיפה לעלות מעלה מעלה; הרצל היה לסופר שאומנתו בכך; תפקידו של הסופר בחיי החברה; הסופר בגלגולו הראשון; ווינה הספרותית; שנויי הערכים בהתרבות המערבית; כוכב הצלחתו הספרותית; חזיונותיו בעד הבימה ותכונתם: מה שהרצל בעצמו חושב על אדותם. נשמות הסופר ומלחמותיהן; אישיותו הספרותית. לודוויג שפיידיל; "בני אל מות של יום אחד“. הרצל הפיליטוניסט: הערכת העלונים שלו; השעה החולפת וחיי הנצח; רשמי־מסעותיו; אמנות הנסיעה; תשוקתו לנסיעות תכופות; אמן השפה והסגנון; כיצד היה כותב; רגעי הברקה: סודותיה של יצירתו הספרותית; אוצרות רוח נעלמים; געגועים בלתי ברורים; ירושת דורות; סתרי גנזיה; פרוטות הכשרון וזהבו: רגעי יאוש ספרותי ורגעי מרידה במלכות היצירה הרוחנית; חסרון רעיון מרכזי: תכונתו הפנימית של הרצל הסופר באותה התקופה: "אירופאי טוב“: חבריו הנוצרים; הדברים הדרושים למען היות סופר גדול: מדרגתם של הסופרים הגדולים: יסורי רוחו של הרצל הסופר.


לאחר שגמר תיאודור הרצל את חוק למודיו בהאוניברסיטה של ווינה (בשנת 1884) עקר את דירתו לעיר זאַלצבורג (זאת היתה הפעם הראשונה שיצא מבית הוריו לגור ברשות עצמו ובדירתו הוא), הסמוכה להרי האלף. העיר הזאת מצוינת בכל אירופה במחמדי הטבע אשר מסביב לה. מלאה היא עיר זו ברכות קטנות, ערוצי נחלים ועמקים צרים. מספר יושביה היה אז פחות מעשרים אלף, רובם אשכנזים ומעוטם בני הכנסיה הקתולית. מספר היהודים בזאלצבורג עלה בימים ההם רק לעשרות אחדות. זאלצבורג היא מצוינה גם בזה, שבה התגורר מוצארט שנים רבות, בתור מנצח על מקהלות מנגנים, ובה יצר את טובי יצירותיו.

הרצל בעצמו מספר על אודות ימי מגוריו המעטים בזאלצבורג כדברים האלה: “בשנת 1884 נתנו לי את התואר ד”ר לחכמת המשפטים ונמניתי לפקיד, בלי קבלת שכר, בבתי הערכאות, תחת השגחתו של אחד השופטים. שמשתי בכהונתי זאת בבתי הדינים של ווינה ושל זאלצבורג. בזו האחרונה היתה עבודתי יותר נעימה עלי; העיר וסביבתה יפות, כידוע, עד מאד. לשכת משמרתי היתה במגדל־מצודה ועל התקרה אשר מעל לראשי עמד כן הפעמון, שהשמיע שלש פעמים ביום את צלצול קולו הנעים באזני.

כמובן שכתבתי בימים ההם הרבה יותר חזיונות בעד התיאטור מאשר כתבתי תעודות בעד בתי הערכאות. בזאלצבורג עברו עלי השעות היותר מאושרות בחיי. בחפץ לב הייתי משתקע בעיר יפה זו; אולם בתור יהודי לא היו נותנים לי לעולם להגיע למשרת שופט. על כן נפטרתי אז גם מזאלצבורג וגם מתורת המשפטים".

מדברי הרצל אלה אנו רואים, כי בחפץ לב היה מבכר את שלות העיר לא הגדולה זאלצבורג ומחמדי הטבע אשר בסביבתה על חיי עיר הבירה עם כל שאונה והמונה, אך שאיפתו לעלות מעלה מעלה, כח דחיפתו הפנימית להרחיב את חוג עבודתו לא נתנו לו להשאר ימים רבים במקום מנוחה, אשר אוה למושב לו.

מזאלצבורג העתיק עוד הפעם את מושבו לווינה, לבית הוריו, ואז היה לסופר שאומנתו בכך. הוא הכין את עצמו כל צרכו לעבודת הספרות, ועבודה זו היתה היותר חשובה בעיניו עד יום מותו. בשנים המאוחרות לימי חייו היה מטעים לפעמים ואומר, כי הסופר שבו הרחיב חוג מבטו וחוג עניניו, עד כי הגיע להפוליטיקה הלאומית שלו, כי להסופרים ניתן בימינו תפקיד חדש בחיי החברה, והטובים שבהם הם המה השולטים בזמננו על דעת הקהל, וגורל המדינות בידם.

הרצל לא מצא עוד אָז את עצמו. הוא היה בגלגולו הראשון. את עטו הקדיש בשנים הראשונות לחבורם של חזיונות־שעשועים בעד בימת התיאטור. בינתים היה כותב גם ציורי לצון, עלונים קלים, בדיחות וסטירות בעד עתונים שונים. עבודתו הספרותית בשנים ההן היתה פוריה עד מאד במה שנוגע אל הכמות. בנוגע אל האיכות, אין אנו יכולים לאמר כזאת.

בווינה הספרותית נוצר הפיליטון היפה, הפטפוט הקל והשיחה הנעימה, המרפרפת על פני עניני היום, נוגעת ואינה נוגעת. הרצל האזרח הצעיר בהריפובליקה הספרותית של ווינה שלם לה, באותן השנים, מס גם הוא.

והימים ההם היו ללא מלך, ללא שר וללא כהן גדול בממלכתה של הספרות האשכנזית באוסטריה. להסופרים הצעירים המתחילים לא היו אנשי־מופת בקרב עדתם. המהפכות העמוקות שנתבשרו אז בחיי המדינות והחברה, בסדרי הכלכלה והמדע; שנויי הערכים שהתחוללו בהתרבות המערבית והשנויים שבאו בהשקפת עולמם של הפלוסופים וחוקרי הטבע לא באו עוד אז לידי גלוי ולידי בטוי בהסביבה הספרותית של ווינה. והרצל הצעיר היה סופר ווינאי לכל חקותיו ומשפטיו. והאטמוספירה התרבותית הרכה של ווינא, שהרצל היה טבוע בה, השפיעה על הסופרים המתחילים, גם אם היו בעלי כשרונות ובעלי רוח, לא לטובה.

במשך של שנים אחדות כתב הרצל בעד התיאטור את החזיונות האלה:20

Neues von der Venus; Seine Hoheit; Buch der Narrheit; Muttersöhnchen; Der Flüchtling; Causa Hirschkorn; Schwanenhals; Wilddiebe; Was wird man sagen?; Die Dame in Schwarz.

כוכב הצלחתו הספרותית עלה על שמיו הבהירים. את רובי חזיונותיו הציגו על בימת המלך המהוללה בווינה (בורגטהעאַטער) וגם על בימות אחרות באוסטריה ובאשכנז. במשך של שש שנים (עד שנת השלשים לימי חייו) כתב הרצל שבעה עשר חזיונות שעשועים בעד הבימה. רובם נדפסו בשלש, ארבע מהדורות. נושאם ותוכנם לקוחים מחיי האצילים, הרוזנים, הפקידים והאזרחים של עם הארץ, ואין בהם טפוסים, תמונות או גם צללים מתוך חברת היהודים. הקורא ימצא באותם החזיונות שיחות מלאות חריפות השכל, בדיחות שנונות, לעג מר וגם סטירה נעימה, חדודים יפים וגם המצאות מבריקות, קשורי מאורעות ושליבת מקרים ביד חרוצים, אבל לא ימצא בהם אמנות, ראויה לשם זה, או רעיונות ומחשבות, שיש לשים אליהם לב. הסופר מרפרף על פני החיים ואינו יורד לעומקם. הסופר לא ידע עוד אז את החיים ומרירותיהם, כי לא יצא עוד אז מחוגו הצר. בכלל אין קשר פנימי ואין יחס ישר בין יוצר החזיונות ובין החזיונות עצמם. החזיונות האמורים אינם שאובים לא מתוך מצולת החיים ולא מתוך מעמקי נפש הסופר.

בכל סופר ומשורר – ודוקא בהמצוינים שבהם הכתוב מדבר – יש מדור לנשמות ורוחות רבות. יש מהן גדולות ועליונות, ויש מהן קטנות ונמוכות. יש שאחת הנשמות האלה מתעוררת לחיים, והאחרות – נרדמות, מתעלפות או גם מתות לזמן־מה או גם לזמן ארוך. ויש שאחת המתות הללו קמה לתחיה ומתפרצת בכל כחותיה לידי הופעה, לידי ארשת. יש שנשמות הסופר והמשורר, הבכירות והצעירות, העשירות והעניות, חיות בשלום בכפיפת־הויה אחת, ויש שצר להן המקום לשבת יחדיו באישיות יחידה, והן מתחרות זו בזו, עד כי אחת מהן גוברת ומנצחת את חברותיה. ויש, שדוקא השטחית, החלושה והקבצנית מכריעה את החזקות, הנדיבות והעשירות שבהן. כמובן, לא לנצח. הנשמה הספרותית של הרצל עד שנת השלשים לימי חייו לא היתה מן העשירות, הכבירות והעמוקות, שעוד התחבאו לפני ולפנים בסתרי הויתו. באחד ממכתביו של הרצל אלי מיום כ"ד יוני שנת 1897 הוא אומר: “אין בחפצי לדבר מאומה על אודות חזיונותי ויצירותי במקצוע הספרות היפה של השנים הקודמות. מי יתן וישכחו כמת מלב, ושמם לא יזכר ולא יפקד”. ובמכתבו אלי מיום הראשון לחודש יולי באותה השנה, הוא אומר בין יתר דבריו: עבודותי הספרותיות הראשונות אינן לוקחות עוד את לבי ואינן מעסיקות את רוחי. גם זאת עשיתי, כי צויתי למחוק את שמם וזכרם מהאגרון של קירשניר. את חזיונותי מציגים על בימת הבורגתיאטור בווינה ובמקומות אחרים. אבל כל ההבלים האלה רחוקים עתה ממני. רק בספר אחד, בספרי שכתבתי לפני המהפכה שנעשתה ברוחי, אינני מתביש גם עתה, הוא הספר: Palais Bourbon21.

אמנם היוצר הרצל היה גדול מיצוריו הראשונים ויגבה עליהם בכשרונו. ואם נבוא לשפוט עליו על פי חזיונותיו הנזכרים נעשה לו עול ספרותי. הרצל בעצמו הביט על חזיוני־שעשועיו כעל “חטאות־נעורים”, וכן נביט גם אנחנו עליהם.

– – – –

בחזיונותיו הראשונים לא הצטיין אמנם, כאמור, בנשמה יתירה ולא ברוח יצירה מקורית (אף כי בהם אָנו מוצאים לפעמים אמרות ופתגמים, הברקות וניצוצות המיוחדים רק לעטו של הרצל), כאשר לא הצטיין בהם גם בדמיונו הכביר; בחזיונות שעשועיו אלה היה מושפע מהספרות הצרפתית במקצוע זה. הוא החל להצטיין במקצוע ספרותי אחר, בחלק הפיליטון. וגם במקצוע זה היה מושפע הרבה מהספרות היפה של הצרפתים. הוא היה, יש לומר, סופר צרפתי שהשתמש בשפה האשכנזית, אשר משל בכל אוצרותיה הגנוזים ובכל סגולותיה היותר יפות. השפה האשכנזית של הרצל היתה, מראשית הגלותו על בימת הספרות, מצוינה במינה, מצוינה בפשטותה, קלותה ובנעימותה, מצוינה בצלילותה הזכה כבדולח, בשלל צבעיה הענוגים ובכל קסמי חנה. בסגנונו האשכנזי, גם ביצירותיו הראשונות, שהוא מיוחד רק לו, כבר אנו מכירים את האדם הרצל, בטרם שהכיר עוד את עצמו. הסמן 0המובהק של שפת הרצל היא פשטותה, פשטות שיש בה ריטמוס מיוחד והרמוניה נפלאה, פשטות המגיעה לידי גאוניות.

וכשרונו של הרצל לא התיחד רק במקצוע אחד, כי מלבד חזיונות שעשועים בעד הבימה כתב גם ציורים, עלונים, ספורים קטנים, רשמי־מסע ומאמרי בקורת.

הדברים, ומספרם רב הוא מאד, שכתב בשש השנים הראשונות לעבודתו הספרותית, בחתימת שמו ובלא חתימת שמו, פזורים המה בעתונים שונים. לא מחברם ולא איש אחר אסף את ילדי השעה והרגע האלה, או גם את המובחרים שבהם, בקובצים מיוחדים. וכשמדברים על הרצל הסופר אין הם באים בחשבון. אין ספק שגם בפרי עטו הראשונים פזורים, בין הבלי היום, גם חלקי נפש קטנים, מנפשו של הרצל, גם ניצוצות רוח, מרוחו של היוצר הבא. אך הסופר, גם מעריציו ונם מבקריו כבר וותרו עליהם.

כשרונו ורוחו של הספר החלו להתיחד, להתגלות בזיום ובעזוזם בחלק העלונים, מה שהלועזים קוראים בשם “פיליטון”. בתור כותב עלונים יצא הרצל מבית מדרשו של הפיליטוניסט היותר גדול בשפה האשכנזית, הוא לודוויג שפיידיל (Speidel), שהיה הפיליטוניסט הקבוע בהעתון “נייע פרייע פרעססע”. את העלונים של זה האחרון קראו בשם “בני אל־מות של יום אחד”. בכל אחד מעלוניו היו אצורים פתגמים שנונים בנוגע לעניני היום, סקירות חדות וקצרות על פרי הספרות או האמנות, סטירות חריפות על עניני מדינות ותמצית הפילוסופיה של השעה החולפת. כל אחד העלונים האלה היה נחשב בווינה למאורע ספרותי. אין כל ספק כי שפיידיל זה היה למופת להרצל, בכל אופן היה זה האחרון מושפע ממנו. אולם הרצל לא היה אחד המחקים, אחד התלמידים של שפיידיל, אבי הפיליטון הספרותי. הרצל אמנם למד ממנו, אך כבש לו דרך מיוחדה בחלק הפיליטון. בכל אחד מעלוניו של זה האחרון – מבלי לדבר פה על מעלותיהם או חסרונותיהם – היה מורגש צמצום מיוחד בסגנון השפה, בכל אחד מהם יש ניצוץ של שירה, אם לא היה כולו שירה, יש מחשבה פלוסופית, כמעט תמיד עצובה, פרי נסיון פנימי. הסופר בחר לו את העלון לדבר בו על עניני השעה החולפת, למצות את עומק הוראתה ולמצוא בה את חוט הגיונה המיוחד, המקשר אותה אל חיי הנצח. ביחוד היו מצטיינים אותם הפיליטונים שלו, שבהם אצר את רשמי מסעותיו אם בארצו או בארצות זרות. עין חדה היה לו להסופר להכיר מסקירה הראשונה תכונתם המיוחדה של המקומות ושל האנשים, אשר עבר על פניהם. דקות הרנשתו הועילה לו לחדור כהרף עין גם מבעד השטח החיצוני של החיים הזרים, אשר נפגש אתם פנים אל פנים. חשק מיוחד היה חי בלב הרצל הסופר לעשות מזמן לזמן, אחרי גמר עבודות קשות, נסיעות קצרות או ארוכות, לראות ערים, ארצות, מדינות ואנשים חדשים, שלא ידע אותם מתמול שלשום. והוא ידע את אמנות הנסיעה, הוא ידע להפיק ממנה כל תענוגיה המיוחדים, ועוד יותר את למודיה ונסיונותיה החדשים. כל נסיעה ונסיעה היתה מעשרת את רוחו, מרחיבה את אופק מחשבתו ומעמיקה את יחוסיו הפנימיים אל העולם הגדול אשר מחוצה לו. הוא גם ידע למסור בעטו את רשמי המסע, למסור אותם באופן קל ונעים.

למרות שהרצל היה מרבה לכתוב בכל יום, למרות שהפריה ורביה הרוחנית שלו היתה עצומה ודמיונו היה חי ולמרות – או אולי דוקא משום זה – שהיה אמן־השפה והסגנון ומושל בכל אוצרות הלשון האשכנזית, – למרות כל אלה לא היה סופר מהיר, במשמעתן הפשוטה של המלים האלה. רק מעט מעט, רק לאט לאט היו מתגבשים רעיונותיו במוחו לאבני שוהם, בצורת פסוקים קצרים. הוא היה עובד הרבה ביגיעת בשר ורוח, על כל פיליטון שיצא מעטו. הוא היה לוטש כל ניב וכל מלה. ואחרי כל אלה לא היו מוצאים הדברים היוצאים מתחת עטו חן בעיניו. מעולם לא השביעוהו נחת ורצון. אם היה שומע מפי האנשים הקרובים אליו, כי מהללים המה את פרי עטו, היה לעג דק עובר על שפתיו, מניע את ראשו ואומר: כל אלה הבלים המה.

אמנם באותן השנים, השנים הראשונות לעבודתו הספרותית, לא ידע גם הרצל בעצמו את כל העושר הרב הצפון בקרבו, בסתרי נפשו. אך לפעמים היה בוקע משם, בדרך הברקה, קו אור אחד, זורח הרף־עין ונעלם. הברקה פתאומית כזו, הברקה שהיתה מתפרצת מאיזו תהומות עמוקים ונעלמים בנבכי נפשו, – הברקה כזו היתה נותנת להסופר להרגיש, כי נרדמים בו, במצפוני הויתו הפנימית, עולמות ואוצרות שעוד לא נתגלו לו בעצמו. ברגעי הארה כאלה היה מרגיש שזה הסופר והאיש הרצל, הכותב חזיונות בעד הבימה – ולפעמים קרובות גם מציגים אותם ולא בלי הצלחה – הכותב יום יום פיליטונים, ציורים, רשימות או בקרת, – כי זה האיש וזה הסופר הרצל, שחבריו חושבים אותו למוצלח בחיים ונם מתקנאים בו, אינו אלא כותב הבלים קטנים, אינו אלא הרצל מזויף, אינו אלא, לכל היותר, הטופס הראשון, טופס מטושטש ובלתי מוצלח, של אותו האדם, של אותו הסופר הרצל האמתי, המקורי, שהוא צריך עוד להגלות, להופיע בכל שעור קומתו הרוחנית, בכל בהירות פרצופו המוסרי ובכל סערות שאיפותיו העליונות.

רנעי־הברקה כאלה היו רומזים ומנבאים לו דבר מה, אך עוד לא ידע מה נבאו ומה רמזו. רגעים כאלה, – שבכלל לא רב היה מספרם באותן השנים, ושלא היו תכופים ביותר, – היו משאירים בהכרתו הפנימית זהרורים חלשים לזמן מה וגעגועים בלתי ברורים לימים רבים. בגעגועיו אלה היה מעין המתנה, מעין תקוה להתעשרות פתאומית, לקבלת ירושה גדולה, ירושת דורות עולמים, ירושה שהיא צפונה בו בעצמו. כעין הרגשה היתה בו שירושה זו רבת האוצרות מונחת בו מקוסמת ומכושפת. הוא לא ידע עוד את הלחש, אשר בו ישביעה, למען תפתח לו את סתרי גנזיה. ברגעים כאלה היה מחכה בקוצר רוח, ברעד ורטט פנימי להיום הגדול אשר בו יפתחו אוצרותיו של עשרו הפנימי מאליהם. ברגעים כאלה היה חולם, מחכה וממתין לעטרת מלך – אף כי לא ידע, ולא היה יכול לדעת, איזו מלוכה ואיה מקומה של אותה המלוכה שהיא ממתנת לו – או לנזר גואל, אף כי לא ידע את מי או מה, מתי ואיפה יגאל.

אולם עד אשר תפול לו הירושה הגדולה לחבל, עד אשר יפתחו לו אוצרות העושר הרב הנועדים לו מתחילת ברייתו, עד העת ההיא היה צריך, היה אָנוס להוציא בשוק הספרות יום יום פרוטות קטנות, פרוטות כסף. הזהב היה עדיין נרדם במחשכי המחפרת שבמצפוני הויתו.

היו לו להרצל, באותן השנים, רגעים, שבהם הרגיש את כל אפסותה של עבודתו הספרותית; רגעים שבהם היתה נפשו מתמלאת מרירות ומחאה לנגד כל המקובל והמסור בספרות האשכנזית, לנגד כל סופרי המופת, לנגד כל מלכי השירה, לנגד הפזיזות, השטחיות והעגבניות אשר בהספרות הצרפתית, לנגד כל מה שכותבים חבריו לעט ויותר מכל לנגד מה שהוא כותב בעצמו יום יום. ברגעים כאלה היה מרגיש את התהום העמוק הרובץ בין הדברים הכתובים והנדפסים ובין החיים העמוקים והרחבים לאין קץ, הממלאים את כל חללו של העולם הגדול.

אולם העבודה בהעתונים והעבודה בתור סופר חזיונות בעד הבימה השכיחו, צריכים היו להשכיח, בלב הרצל את רגעי המרד הפנימי ואת התקוממותו לנגד המצוי והמקובל בספרות ובחיים. הריאקציה, הפּעולה החוזרת, של הרגעים ההם, היתה, כי הסופר היה שב לבקש וגם למצוא עומק ויופי, כל דבר נשגב ונעלה בספרי המופת ובמבחר יצירותיהם של חבריו הגדולים ממנו בשנים, ואולי גם בכשרון.

אחרי הרגעים של ההתפרצות מתוך גבולי הספרות, שגבלו ראשונים ושהחזיקו בהם רוב סופרי דורו, היה הרצל מרגיש את עצמו נכלם מפני חוצפתו הרוחנית הפתאומית ואז היה שב נכנע ומבויש אל עבודתו ואל חייו השכיחים, חיי סופר־אשכנזי, בר מזל, וחיי חביב החברה והנשים מהספירות העליונות.

עוד לא באה סופה וסערה אשר הרעישו את לב הסופר, עוד לא התלקחה בלבו איזו שאיפה חזקה ועוד לא החרידו את מוחו השאלות הגדולות או הספקות העצומים של אותה התקופה, – דברים שהיו יכולים להוציאו ממסגרת חייו הצרה, מאפני ההויה המקובלים.

הרצל, ככל אותם הסופרים היהודים ממינו ומחוגו, שכתבו לועזית ושתפסו מקום פחות או יותר חשוב באחת הספרויות האירופיות, היה חי, באותן השנים, היה כותב, היה מציג חזיונות על הבימה, היה עושה נסיעות וממלא את חובתו לאותה החברה, שהיה מתהלך בתוכה, – אך כל זה היה עושה מבלי אידיאל צבורי או לאומי, מבלי רעיון מרכזי, השופך את שלטונו על כל האדם, ומבלי התלהבות והתפעלות פנימית. ומבלי אותם הדברים, מבלי שאיפות עצומות, מבלי סערות הנפש ודחיפות פנימיות חזקות אי־אפשר להיות לסופר גדול.

כי מה היה הרצל באותן השנים? עברי לא היה! נתק הקשר בינו ובין הגזע אשר ממנו יצא. הוא היה אחד התלושים מעל שרשי עמו, העם העתיק. אמנם אם היו פוגעים בכבוד אחיו, בכבוד יהדותו, בכבוד מוצאו, היתה גאותו הפנימית סובלת מזה הרבה. בכל זאת לא ידע לשם מה ולשום מי הוא סובל את אותם ענויי הנפש, שגרמה לו האנטישמיות בצורתה החדשה. יהודי היה על פי מוצאו ועל פי שיוריהם של איזה מנהגים עברים, אשר ראה בבית הוריו, אך בעצמו של דבר לא ידע במה כחה של יהדות זו הסובלת אלפי שנים ואין היא נכחדת מן העולם. את תורת עמו לא ידע ותקותו היתה זרה לרוחו. הוא ידע היטב, כי לעולם לא יגיע למשרת אחד השופטים באוסטריה, אף אם יצטיין בתורת המשפטים ואף אם יגבה ביושר לבבו ובצדקת רוחו על כל חבריו הנוצרים. הוא ידע את הצד הרע שביהדות ואת הנזקים שהיא גורמת לו בחיי החברה והמדינה, אך לא ידע את הצד החיובי שביהדות זו, כאשר לא ידע גם את שאיפותיה לעתיד. גם גרמני לא היה אף כי היה סופר אשכנזי ואמון על הספרות האשכנזית; כי איננו גרמני, כי איננו אזרח גמור באוסטריה, אזרח שוה בכל זכיותיו המדיניות ובכל אפשריותיו החברתיות, – זאת הזכירוהו המעשים שבכל יום, זאת הזכירוהו, אם גם רק בדרך אגב, החברים הנוצרים, גם אלה חבריו הטובים והמעולים שבהם אשר ידעו להוקיר את כשרונותיו ויתרונות רוחו. הוא היה, באותן השנים, שנות התפתחות כשרונו הספרותי, “אירופּאי טוב”, בלשון ניטשה. הוא היה מתענין בספרות העולם, קורא ספרים ועתונים בשפות שונות. הוא היה מתענין באמנות, גם העתיקה וגם

החדשה, הוא היה מטייל בבתי אוסף הציורים והפסלים; הוא היה מתענין גם בשירה וזמרה ובחזיונות הבימה; הוא היה מתענין בהזרמים החברתיים השטחיים אשר באירופה; הוא היה מזמן לזמן מתעמק להגות בספרים פלוסופיים, אך כל הדברים האלה לא נגעו עד תוך תוכה של נשמתו. באופני קיום כאלה, מבלי שרשים עמוקים בתוך איזו אדמה מוצקה, אי אפשר להיות לאמן גדול. יש אמנם לעשות חיל בשכלול השפה, שכותבים בה, יש אמנם להגיע למדרגה גבוהה בשמוש הסגנון ובעבוד הטכניקה הספרותית; יש אמנם לכתוב דברים יפים וגם מזהירים על החיים והמות בכלל, על הטיולים בגן הפרטיר אשר בווינה, על המשחקים והמשחקות, על המשוררים והמשוררות ועוד דברים כאלה וכיוצא בהם. אך בשום אופן אין להגיע למדרגת סופר חזיונות גדול, המשפיע על בני דורו, או לו גם רק על בני ארצו.

ובאותם הרגעים שהיה הרצל מרגיש את קוצר יכלתו להיות סופר כזה היה מתעב את חייו ואת חוג רעיו הסופרים והאמנים, שגם הם, סוף סוף אינם מתרוממים מעל הבינוניות השכיחה, ואם גם אחדים מהם מתרוממים עליה זרת אחת – מה בכך! הן, בכל אופן, גדולים לא היו וגם לא יהיו. האם גם הוא בעצמו לא יהיה גדול לעולם, האם גזירת הבינוניות תלויה גם על ראשו? האם אין כל אפשרות פנימית להגיע למעלתו של שכספיר, של גיטה, של וויקטור הוגא, או, לכל הפחות, למדרגתו של איזה דיומא־הבן? האם רק פעם אחת במאות או באלפי שנה יולדו סופרי חזיונות כאלה? האם כל כך דלה היא האנושות בכשרונות גדולים באמת? ואם אין כל יכולת להגיע, גם אחרי יגיעה רבה, למדרגתם של הגדולים, היותר גדולים, – אז אין הבדל גדול בין ההדיוטים שלא למדו לא לכתוב ולא לקרוא ובין אלה אשר למדו את אצבעותיהם לכתוב חזיונות בעד הבימה ובעד אותו הקהל, בעד אותם ההמונים, שאינם יודעים להבחין בין טוב לרע, בין יפה למכוער, בין הקיים לנצח ובין העובר והחולף עם הרגע.

– – – –

הנסיונות הראשונים של הרצל במקצוע הפיליטון למרות חדושם – ואולי דוקא משום חדושם – לא הסבו אליהם תשומת־לב מיוחדה לא מצד הסופרים ולא מצד הקוראים. לא הכירו בו כשרון חדש, הקובע לו מקום בפני עצמו.

הד"ר ליוויזון (יהודי מומר), מי שהיה העורך הראשי של העתון “בערלינער טאַגעבלאַט”, היה כמעט הראשון שהכיר בהרצל, בהיותו עוד רק סופר מתחיל, את כשרונו המיוחד ואת סגנונו המיוחד, וינבא לו עתידות טובות בהמקצוע הספרותי אשר בחר לו.

ואחרי אַשר נתפרסם שמו של יוצר הציונות המדינית בעולם, היה הד"ר ליוויזון מתפאר, כי הוא היה הראשון אשר גלה את הרצל הסופר והכיר בו שנוצר לגדולות, בעוד אשר בעיני העורכים והמבקרים האחרים היה אחר מרבים, ולא הרגישו את יתרונות רוחו ואישיותו הספרותית, שכבר הסתמנה, לו גם על ידי קוים חלשים, בפרי עטו הראשונים.

בפרק הזמן ההוא, שהרצל נחשב בין הסופרים הטירונים, היה עוזר קבוע בהשבועון ללצון ולבדיחות פורחות “הפרעוש” (“דיע פלאַָה”), שיצא אז לאור בווינה. כשתי שנים ומחצה השתתף הרצל בעבודתו בעתון השבועי האמור מבלי הזכיר את שמו על רוב הדברים אשר יצאו מעטו.

וכמה מן האירוניה של מלאך הספרות יש בזה! הרצל, אותו האדם הגדול, אותו הסופר היוצר, שעשה אחרי כן את הספרות לכלי־שרת לרעיון הסטורי, – השתמש שנים אחדות בעטו בשביל הלצות ובדיחות בנות שעה ורגע, שאינן באות אלא לזעזע מעט את עצבי השבעים. נטיתו זו ללעג דק ולהומור קל, נטיתו זו לראות את רפיונותיהם של האנשים “החזקים” וקטנות־מוחם של “הגדולים”, – נטייתו זו לא נסתלקה מעליו עד יום מותו. וגם בספר־זכרונותיו, שהוא מדבר בו על המאורעות היותר חשובים שבעבודתו הלאומית והציונית, – גם בספרו זה, שהועידו לדפוס רק אחרי מותו, רק בעד הדורות הבאים, מבצבץ הלעג הדק במקומות רבים. –


 

פרק שביעי: הסופר המתחיל    🔗

“ספר־הכסילות”; שמש וצללים. ספינה ספרותית בלי מחט־צפוני. אלילים ממדרגה שניה. הרצל אינו מוצא נחת רוח בפרי עטו. נשואיו של הרצל. נסיעתו לארץ ספרד. הרצל בתור סופרו של העתון נ. פ. פ. בפאריז. ספרי מסע היו חביבים עליו.


אחד מספריו הראשונים של תיאודור הרצל היה ספרו “בוך דער נאַררהייט” (“ספר הכסילות”),22 והוא קובץ לא גדול של רשימות ותמונות בנות־הרגע, שנכתבו בשתי השנים הראשונות לעבודתו הספרותית. הסופר שמיטץ, בן ווינה, מעיד: עוד אז כאשר כתב הרצל הצעיר את “ספר הכסילות”, היה טבוע מסביב לפיו אותו השרטוט המיוחד לו, שלא היה מתאים כלל למצבו בחיים. זה היה אותו השרטוט המפיק חמלה, חבה וצער הנפש גם יחד, אותו השרטוט שפירושו, כביכול: “אנוס אנכי להשתתף בכל מעשי כסל, כאלו לזה נוצרתי! ומה קשה עלי דבר זה…” ושרטוט זה, שהיה טבוע מסביב לפיו, הביע גם טוב־לב לבלי קץ ורחמים לכל האמללים… ספר “הכסילות” הוא אותו השרטוט המיוחד שנתבטא במלים וחזיונות".

ב"ספר־הכסילות“ יסופר על אדות הבלי החיים בװיניציה וניאפיל; בו ידובר על אדות החיים הפעוטים בערי גרמניה הקטנות. על דבר נשים יפות ונשים זקנות ומוזרות בלבנה, על אדות הפילוסוף שופינהויער ועל אדות המשרת של התיאטרון. השיחות והרשימות האלה הן הן הפילוסופיה של יום יום ושל בני האדם התופסים מקום בחברה. הציורים הם של בן אדם הסוקר הכל בסקירה עוברת, בת הרגע, ומוסר את רשמיו לבני אדם עוברים כצל. אבל גם הציורים האלה, שהם פרי הרגע, מפיקים חמלה לכל הנברא בצלם.

הרצל רואה, בכל אשר הוא פונה, מעשי כסל. אחרים קוראים להבלי הרגע, לתענוגותיה ודמיונותיה הנעימים של השעה בשם “חיים”. אולם הרצל קורא לאותם התענוגים, לאותם הדמיונות הנעימים, שהם באים עם הרגע וחולפים עם הרגע בשם הבלי כסילים.

זיעגפריד שמיטץ בהשקפתו על “ספר־הכסילות” אומר בין יתר הדברים: אין הרצל שופך את לענו המר ואין הוא מחרף את מעשי הכסילים, כל אותם המעשים הקטנים וההנאות הקטנות בנות־הרגע, שהוא רואה ופוגש על כל פסיעה ופסיעה, ושקוראים להם בשם “חיים”. אין הוא עושה כזאת, יען כי נפשו היתה גדולה ומרוממה על נפשו של היינריך היינה… על כן מלאים הם הספורים הקטנים ב“ספר־הכסילות” זיו השמש ונוגה שמי ארצות הדרום, אותן הארצות שרוב חזיונות הספר עוברים שם. אז, כשהיה הרצל צעיר לימים, היה רק לעתים רחוקות עובר על עפעפי עיניו צל יגון כבד, של איש צלול במחשבות עצובות, אותו הצל שהיה אחרי כן מרחף, לפעמים כל כך קרובות, על עיניו השחורות ועושה אותן עוד ליותר שחורות, אותו צל היגון שהיה אחרי כן מלוה גם את פרי רוחו, את ספריו המאוחרים, ונותן להם דבר־מה של רוך, רוך הקטיפה השחורה. על הכסילות, החיים, מרחפת בת צחוקו של הרצל, המלאה צער, חמלה וטוב לב, אותה בת־הצחוק שהיתה כל כך מצויה על שפתיו".

בהרשימה “שמש וצללים” מתאר הרצל את רחוב היהודים ברומא. הסופר אומר: “כמה גדלה שם השנאה השפלה, ואיך רדפו שם את היהודים העניים, אשר חטאם הגדול היה רק זה שנאמנים היו לאמונת אבותיהם; אנחנו עשינו צעד קדימה: מאשימים כיום את היהודי רק בשביל חוטמו הכפוף ובשביל כספו, גם כשאין פרוטה בכיסו”. זה נאמר רק בדרך אגב, אולם השורות המעטות האלה מעידות כי האנטישמיות כבר החלה להרגיז את רוחו של הסופר הצעיר (הרצל היה בזמן כתבו ציור זה בן עשרים ושש שנה), אף כי לא ערערה עוד את יסודות עולמו הפנימי. האנטישמיות, השנאת הכבושה להיהודים, שכבר החלה אז לשלח לשון אפעה בכל כשרון יהודי, היתה עוד בעיני הסופר רק מין שטות ובערות, אחת ממחלות הרוח, שכל הנגוע בה ראוי לרחמים וללעג קל מצד אנשים בריאים ופקחים.

כשאנו קוראים את קובץ הציורים הראשונים של הרצל, שנכנסו ב“ספר הכסילות”, אנו רואים את ספינתו הספרותית מתנועעת על פני ים הבלי החיים מבלי מחט־צפוני ומבלי כוכב מורה דרך. הספינה מלאה יצורים דלים, “אלילים ממדרגה שניה” ומשחקים נודדים, שהסופר מלוה אותם על דרכם, וכל אלה הבריות העניות וגזולות האושר מרמות את עצמן ומרמות אחרים בהבלים שונים, בהתפארות שוא ובתקוות כוזבות. הסופר ינוד להן וירחם על בריותיו אלה, מבלי שפוך עליהן את זעמו על השקרים אשר בפיהן ועל הריקניות שבמוחן. ואין הסופר מתקומם לא נגד סדרי החברה ומשטריה הקיימים ולא נגד הגבולות הצרים של הוית האנשים השטופים במעשי כסל.

לא ספר של אמן צעיר לימים הוא, של צעיר המבקש לו מסלה חדשה בחיים ובספרות, כי אם ספר של זקן מוחל וסולח לעונותיהם הקטנים של בני האדם ולאולתם הקטנה או הגדולה, של זקן שאינו תובע עוד את עלבונם של החיים הדלים, ושמתרומם הוא עליהם רק בבת־צחוקו הקלה המלאה צער וגם חמלה.

– – – –

וכה היה הסופר הצעיר, שלא מצא עוד את עצמו, מרחף על פני פרחי הספרות והחיים כדבורה זו המוצצת טפות דבש מכל צמחי השדה הענוגים. בכל טפה מתוקה כזו היה הסופר זורק טפה של “מרה־שחורה” פילוסופית כביכול, ודיה לו. במועט כזה הסתפק. בעצמו של דבר אמנם לא מצא די ולא הסתפק במה שכתב, כי לא מצא נחת רוח בפרי עטו. קול פנימי היה לוחש לו כי נוצר לגדולות מאלה, אך לא ידע עוד את כחות נפשו וכשרונותיה, כי לא מצא עוד את דרכו לא בחיים ולא בספרות. ועל כן צריך היה, למרות שאיפתו הנסתרה לגדולות, להשאר בגבולות יכלתו, בתחומי הויתו, שהיתה עוד מצומצמה.

כשש שנים נסה הרצל את כחו הספרותי במקצעות שונים, אך גדולות לא השיג אף באחד מהם. את חזיונותיו אָמנם הציגו על בימות שונות וגם מצאו חן בעיני הקהל, אך הנצחון לא היה אָרוך. זמן רב לא החזיקו מעמד על הבימה. היסוד הדרמתי היה חסר לחזיונותיו. נפשותיהם היו כלי מבטא להמחבר, להערותיו והשקפותיו, לניביו הנאים ולחדודיו החריפים. נפשות מדברות בעד עצמן, אנשים חיים בעלי פּסיכולוגיה ידועה ובעלי אופי ידוע כמעט שלא היו בחזיונותיו, שכתב בעד התיאטרון. גם ביתר מקצעות הספרות לא התרומם הסופר מעל שטח הבינוניות הבריאה. ניצוצות בודדים היו פזורים בעלוניו ובפטפוטיו הספרותיים. הניצוצות האלה, שנתזו ממחבואי רוחו, לא היו ללהב. רובם נפזרו בשיחותיו הקצרות, בפתגמיו המעוגלים ובאמרותיו המחוכמות, שהשתמש בהם בשבתו בחוג רעים מבני עליה, ורק יתרם צפן בעד הספרות שבכתב.

– – – –

בשנת תרמ"ט נשא תיאודור הרצל את העלמה הצעירה יוליה נאשאויר (Naschaer), בת משפחה יהודית עשירה בווינה, לאשה. קרוביו מספרים כי אלה היו נשואי אהבה. במה מצאה עלמה זו חן בעיניו של הסופר? – קשה היום לדעת. אולי דוקא הנגודים העזים שהיו בתכונותיהם משכו את לבו.

קרוביו של הרצל, וגם אחדים מעמיתיו, ספרו לי כי שנים אחדות לפני בואו בברית־הנשואים דבקה נפשו בבתו של הד“ר ליוויזון, העורך הראשי של ה”ברלינר טגבלט". היא היתה עלמה מצוינת ביפיה, בחנה ובכשרונותיח הנעלים. שם טוב היה לה בכל ספירות החברה של ברלין. בהתודע אליה הרצל כבר עשתה לה שם בתור משוררת על הבימה. ואהבתו אליה גדלה מיום ליום וגם נפשה דבקה אחריו, ויהי בעיניה לבחיר מין האדם. הוריה היו מאושרים לראות את אהבתם העזה. דבר של ודאי היה להם, כי הרצל ישא את בתם היחידה, פנינת־הנשים, לאשה. אך הרצל כבש את אהבתו בלבו ולא נשא עלמה זו, שאהבתה אליו לא ידעה גבול, לאשה, יען כי אביה היה מומר והיא כבר נולדה נוצרית.

אין אני יודע כמה מן האמת יש בספור זה (בכל אופן לא היה לי, בתור ביוגרף, רשות לעבור עליו בשתיקה), אך אין לי כל ספק כי איזו אהבה בלתי מוצלחה לא חסרה בחיי הרצל, בתקופת שנות העשרים. אין ספק שאיזו מלחמה עזה עברה, באותה תקופת חייו, בנפשו, שהשאירה אחריה פצעים עמוקים, שלא כל כך מהרה נרפאו. ההשגחה העליונה החולקת, ביד רחבה, מנות יפות, מתנות הנוף והנפש, לבחיריה אינה מונעת מהם גם יסורי רוח לבלי קץ. ויסורים אלה, העמוקים מתהומות ימים, כאילו מתחלת ברייתם נועדו בשביל אצילי המין האנושי. ואם בחירי יה המה באמת, אָז יסוריהם המדכאים מתחלה את נפשם מעשירים ומעמיקים אותה לבסוף.

– – – –

בשנת 1891 עשה תיאודור הרצל נסיעה לארץ ספרד. חשק־הנסיעה, הנסיעה לערים ולארצות זרות, זו היתה אחת מסגלות נפשו של הרצל. געגועים היו בלבו על המרחק. בטלטול הדרך, בחלופי המראות והחזיונות היה מוצא את מנוחת נפשו, היה משביח את סערותיה, אם התחוללו בה. צורך פנימי היה לו לעתים קרובות להתרחק מעל הסביבה, שהוא שוכן בתוכה, ולהתבודד עם נפשו הוא. וזה היה אפשר לו, רק בבואו למקומות שאין מכירים אותו. ספרי־מסע היו אהובים עליו כל ימי חייו.

בציורי־המסע ששלח משפניה להעתון "נייע פרייע פרעססע'* נתגלה כשרון סקירתו החדה והדקה. ציוריו אלה עשו רושם על הקוראים. ובהיותו בדרך הציעה לפניו המערכת של העתון האמור להיות סופרה בפריז. להיות סופרה של הנ. פ. פ. באחת הבירות הגדולות, ומה גם בפריז, זוהי שליחות חשובה מאד. למלאכות כזו מבקשת המערכת האמורה סופרים, שיש להם כשרון דיפלומטי, ידיעות רחבות בכל ענפי החיים הצבוריים והמדיניים, סופרים שהמה מוכשרים לבוא במגע עם שרי המדינות.. הרצל כאילו היה נועד על־פי אישיותו האצילית, על־פי ידיעותיו, כשרונותיו ועל־פי נמוסיו היפים לשליחותו זאת: להיות בא־כחו של העתון האשכנזי, היותר חשוב באירופה, בפריז, בירת צרפת, – או “בירת־העולם”, כמו שקוראים לה – מרובת החיים.

והרצל קבל עליו בחפץ לב התמנות זו. לזה, לחיות בפריז ולהכיר מקרוב את התרבות הצרפתית, שאף כבר. ולא פחות מזה שאף להתרחק מהסביבה הווינאית, שנמאסה עליו, ותאותו נתמלאה.23


 

פרק שמיני: היצירה הרוחנית    🔗

האדם והסופר. שירה ואמנות. נטיות רוחו של הרצל הסופר אציל־העט. הלעג הקל, רשמי־מסע. דוגמאות. היפּוליט טין. הרצל הסופר בוחר בפסוקים קצרים. רפרוף קל על־פני חזיונות החיים. ה“מכתב של הפּּרסי”. המזרחי והמערבי. הרצל היה בז את כל ציוני הכבוד. הרצל היה שונא לכל רעש. החיים הסוערים של פאריז. “סוף המאה”. הקוים היסודיים של התקופה. המלחמה בין הישן והחדש. הפכים, שאיפות וגעגועים. המדע והאמונה. אלילים חדשים. נגודי הרוח. הברק החיצוני, נמוסי־הספרות. הרצל שוחה נגד הזרם. האנרכיסטים בצרפת. איך נתרשמו במוחו של הרצל החיים הסואנים של פאריז. רגש הפּּחד היה זר להרצל. ידידיו ומכיריו בפּאריז. יחוסיו לסופרי העתונים האנגליים והאמריקאים. מארק טוין. בית־חרושת הפּוליטיקה של צרפת. בקרתו על בעלי השלטון. הדימוקרטיה בצרפת. הריפּובליקה הצרפתית. “אולם השלום”. הסימנים הראשונים של המהפּכה בחיי הרוח של הרצל. השנויים בערכי חייו. הכרה חדשה. החלק הסותר והחלק הבונה הצד השלילי והצד החיובי ביצירות רוחו. הימים שקדמו ל"מדינת־היהודים“. הרצל עבר דרך כל המדרגות בספרות. הרצל בא לידי הכרה שאין להיהודים לבטוח בארצות הגולה על הפרלמנטים וחקיהם. לאפארג חתנו של קרל מרכס. תכונתו. מעשה פאנאמא. מכס נארדו. על־דבר השנאה ליהודים בצרפת. הברון ריינאך. הרעיון היסודי בציוריו ועלוניו של הרצל. סופר־היום, משורר ואמן: “מפטפּט”; בעל שיחה נאה. מחשבה פילוסופית. הקסם בעטו. אנטול פראנס. סופר גדול בצורה פיליטונית.


בבואי לתאר את חיי הרצל, הנני רואה חובה לעצמי להבין ולתאר את הסופר שבו, בכל תקופותיו הקצרות ובכל מדרגות התפתחותו, בפרט באותן השנים שהספרות היתה החלק היותר חשוב בחייו, באותן השנים, שנדמה כי היצירה הספרותית, שהיתה בה גם שירה ונם אמנות, תפסה את מקום המרכז בהיקף הויתו. אין להבדיל בין האדם ובין הסופר שבו. אחוזים וקשורים המה זה בזה, ואין להפריד בין הדבקים בטבע. יונקים המה משורש אחד, עצם הויה אחת, ורק ההתגליות שונות. פעם מדבר, מפטפט, או גם משתטה, הסופר, והאדם שבו שותק ונחבא אל כליו הפנימים. יש שהראשון טס טיסה קלה על השטח החיצוני, על הראי החלק של ים החיים. והאחרון – יורד נבכי תהומות. יש שהסופר פיו מלא לצון ושחוק נעים מרחף על שפתיו, והאדם שבו נפשו בוכה במסתרים והוא מדוכא מצער העולם ואפסות הבריאה. זה יורד וזה עולה, או: להפך הדבר. סוברים, שיש אדם קטן והוא סופר גדול, או יש סופר קטן והוא אדם גדול. סברה זו מוטעת היא. לא הכירו ולא העריכו כל צרכו את האדם, או את הסופר שבו. יוכל היות שלא הבינו ולא השיגו כמו, את הקשר הפנימי שבין דו הפרצופים האלה המתגלים במראות שונים בעצם אחד. גם זאת: יש שטועים בבחירת קנה־המדה. מודדים את הגודל בזרת זעומה. ויש שהאדם הגדול והסופר הגדול נפגשים בשאיפתם הגדולה ואין המה נפרדים זה מעל זה. מחזה כזה נעלה הוא באמת.

בפרק חייו של הרצל משנת 1891 עד שנת 1895, עד ימי המשבר בעולמו הפנימי, כבר אָנו מכירים בו סמנים מובהקים של סופר גדול, כבר אָנו רואים אותו קונה שלימות מיוחדה במינה ובצביונה באותו המקצוע הספרותי, אשר בכר באותן השנים על האחרים, במקצוע העלונים.24

לכתוב את חיי הרצל ולבלי התעכב מעט יותר על הסופר שבו עד ימי היותו לציוני, לחולם את חלום עמו הגדול, – בזה יש זיוף קלסתר פניו הרוחניים, החיים האלה לא יהיו אָז מלאים.

הננו קוראים את רשמי המסע בספרד (שכתב הרצל בשנת 1891), אותם העלונים המעטים, שכבר הקנו לו שם במקצוע זה, – ואָנו מכירים בסופרם את אציל־העט, את סקירתו החדה והדקה, את פשטותו ובהירותו ואת הלעג הקל המרחף על שורותיו. כבר אָנו מכירים בו את הסופר המתנשא על הענינים שהוא מתאר וכבר אָנו מרגישים בו את נטיות רוחו לראות הכל בעיניו הוא.

והנני מביא בזה דוגמאות אחדות. הסופר יושב בעמק על יד הכפר לוץ ורואה: תהלוכה קטנה מתקרבת: שני גברים הנושאים על שכמם ארון בלתי מהוקצע, ומאחוריהם שתי נשים עטופות שחורים ככל האכרות של הגליל הזה. אולם הנשים האלו תקעו גם את ראשיהן וכתפותיהן בברדסים שחורים, מין שקים של אבלות, המכסים את הגויות עד כפּות הרגלים. מת, איפוא! לויה, מחזה־יגון מצוי, וחמש נפשות עושות בה. שאלתי את אחד העובדים בשדה, אשר שלח את זרועות ידיו להרים ערמת־חציר עצומה. כן, אכר זקן מת. תערב עליו שנת המות, אם גם הוא נשא בעול כבד כזה העובד, שחגר שארית כחותיו להביא את יבול שדהו הגורנה.

את עובדי הסבל האלה ראה גם טין (Taine), ראו אותם לפניו גם סופרי הדורות הראשונים, ששפתם התמימה והנוגעת עד הלב מדברת לפעמים מתוך עטו. האדם הנעבד לשדה וצמוד אל רגבי אדמתו אינו עלול להשתנות גם בחליפות הזמנים ובמרוצת הדורות, אחד ונפלה הוא גם בצאתו וגם בבואו. מאה שנים כי תעבורנה תעשינה רק שרטת קלה בעצם מהותו. הרבה אני מתיגע להכיר את פני אחד המקומות, שקראתי סמוך לבואי אליו את תאורו בכל פּרטי פּרטיו. האם כדאי הוא, קורא חביב, בכלל לקרוא בספרי מסע? אולי אין הדבר שוה לעיין בהם, ביחוד כשהם נמצאים בידינו, באותם המקומות עצמם המתוארים בהם – לו גם יכתבם ספרא רבה כטין. ספרים כאלה הנקראים בדרכנו להמקומות המתוארים בהם מביאים אותנו אם לידי יאוש או לידי הכנעה, הכל לפי מה שאנו מגלים בהם אחרי כן בעינינו אנו, הרבה פּחות או הרבה יותר מכפי הכתוב מפורש בספר. אלפי הצבעים של הרף־עין אחד, כשאנו כבר נמצאים באותם המקומות, קוסמים לפנינו מראות וחזיונות, תמונות וציורים, שאינם כתובים כלל בספר. האם יעשה המקום רושם אחד שוה אף על שני אנשים? – מעולם לא היה בדבר הזה. כל אחד רואה בצורותיה של הטבע רק מהרהורי לבו. הטבע מוציאה לכל אחד מאוצר מראותיה וחזיונותיה רק את אלה מהם שהכניס לתוכו בעצמו. האדם רואה בטבע לא רק את הניתן לגבול יכלתו, כי אם גם את אשר הוא צריך לראות. גם את הציור הכללי של ראשי הסלעים המוצקים, שקפאו לעד, רואה כל אדם בעין אחרת, בתבנית אחרת. שני הסלעים שם הם גלים שנתאבנו, צוקים לוהטים. לא, האם אין זאת גדוד זאבים נוראים. פולניוס? או – כן, צדקת: מהומת מלחמה, הסוסים מתגעשים ונצבים קוממיות, הגבורים נופלים. ההרים אינם אלא עננים. העננים אינם אלא סלעים. ונם אנו הסופרים, המתארים את הטבע, איננו אלא רואים בעבים ומבקשים פתרון להם.

על כן אין אני מכיר עוד את המקום, שאך זה עתה קראתי את תאורו. בעמדי פה הנני מוצא את קלקלתו של טין וטעמו הפגום בציוריו שהוא נותן לנו, בספר־המסע שלו, מהגליל הזה. מכל תאוריו נשקפים ישוב דעתו הקרה וחשבונו הברור. נכר, שיש לו, להסופר, כונה מיוחדה ומסוימה לתת זכר עולם להפיריניאים25, למען לא ישכח שמם, גם אם יעבור רוח שגעון על האדמה ותפתח את פיה ותבלעם לנצח. וכן עובר הוא הסופר, במקלו ותרמילו המלא מדעים, בין רוכסי ההרים ועיניו הפקחיות נשואות אל כל המקורים והמוצאות, והוא מבקש אחרי ציורים ובטויים פּושרים, נאותים והגונים ללבוש בהם את רשמי מסעו. דומה שהוא מבקש בזה גם את השושנה האדומה של לגיון־הכבוד בעד חור־הכפתור במעילו. אין אני יודע אם היה לו צעצוע זה עוד בטרם שעברו עליו שלשים ושלש שנה. ראוי לזה היה בודאי. כי על כל פנים נותן ספרו שם ותהלה לצרפת, ובארץ זו נותנים ציוני כבוד גם בעד חבורם של ספרים, כמו שנותנים בארצות אחרות ציוני כבוד בעד הכנעה ובעד עשית עסקים טובים. גם זאת: האקדמיה רמזה לטין בן־שלשים, כאלו הוכן שם למענו כסא. ותוחלת נעימה זו היתה הגורמת להחשיבות ולההתהדרות בסגנונו, להשפלת קולו ולטעמו טעם זקנים פקחים, טעם שיש בו מתיקות וגם חמיצות. למה הוא דומה? לחתן־בחור שאינו טועם טעם חטא ושומר את צניעותו עד “הנשואים”26.

הרי אתם מוצאים, בהדברים המובאים, דונמה קטנה מאופן כתיבתו של הרצל: רפרוף קל ונעים על פני עניני החיים ועל פני חזיונות הטבע וכל הדברים שהוא רואה ושומע דרך רפרופו. הוא רואה בעיניו הוא ושומע באזניו הוא. אין הוא בא למקום חדש, לסביבה חדשה ותלמודו בידו; אין הוא דוחס את החיים הרחבים לתוך מסגרת צרה המוכנת אתו מתמול שלשום. הוא תופס את הדברים והחזיונות, שהוא מתאר בעלוניו, בתפיסה מיוחדה לו, הוא לומד מתוך הדברים עצמם! אין הוא כופה עליהם לקבל תורתו הערוכה מכבר בילקוט־הסופרים שלו. ותוך כדי רפרופו הקל על פני שטח הענינים, לכאורה, יש שסקירתו החדה חודרת לתהום הדברים, והם מגלים לו בלחש וברטט את סודותיהם הכמוסים. בימים האלה, בטרם שמצא את דרכו בחיים ובטרם שהתחוללה המהפכה ברוחו, היו בעיניו גם הודאיות שלו ספקות. אין הוא גוזר אמרות בהחלט גמור. תמיד הוא מניח מקום לשאלה, לתמיהה, לערעור, להשקפה אחרת. הוא רואה, הוא משיג ומרגיש את הדברים כך וכך. יש רואים את אותם הדברים עצמם בעינים אחרות ומנקודת השקפה אחרת. למי הצדק? אין הסופר בא להכריע. כל אחר רואה רק מה שהוא יכול, מה שהוא מסוגל לראות. ואולי, כולם רואים בעבים. נכר שהרצל למד, באותן השנים, בבית מדרשו של אנטול פראנס.

אין הסופר שבהרצל משתמש בצבעים נוצצים ומבריקים, הוא מקמץ במלים. בוחר הוא בפתגמים ובפסוקים קצרים.

השקפותיו של הרצל על המערביים אנו מוצאים “במכתבו הפרסי” (עלון בצורת מכתב שכתב אחד מפקידי השח הפרסי, שלוה אותו במסעו לאירופה בשנת 1890). בין יתר הדברים כותב הפרסי: "אף כי בשעה זו אין מלך בצרפת, אבל יש אנשים שהמה יגעים ועמלים הרבה להביא מלך ולהושיבו על הכסא. לפי מדות ההגיון, השורר אצלנו בפרס, צריך אני להניח, כי מצב הדברים הוא גרוע מאשר היה בימי מונטסקיה, לולא זאת לא היו שואפים, להשיב את סדרי הממשלה שכבר נצחום.

ובבואי אל התערוכה בפריז באתי במבוכה. צריך הייתי להגיד אל נפשי, יש פה איזה דבר, מסתמא הדבר היותר עיקרי, שאין אני מבין. איזו תועלת יש בכל אלה המכונות, אם אין ביכלתן להגדיל את אשרו של העם? בלתי מובנים היו לי גם הנאומים הרשמיים, אשר, לצערי, הייתי מוכרח להקשיבם פעם בפעם. קשה יהיה לך לשער עד כמה לא נעים היה לי דבר זה. אין אני חושד אפילו את האירופיים כי מסוגלים המה לחוסר נמוס כזה, להציג את אורחיהם מטרה לחצי לעגם. ובאמת לא נצנץ אף שחוק כמוס במבט עיניהם בנאמם על חג השלום ועל אחות העמים, בה בשעה שאנו יודעים לנכון כי שתי מלחמות ערוכות. לשוא יגעתי להבין את פשר המלים. אמנם ישנם פה דברים חדשים, למשל: נשים שכבר הנה נשואות לבעלים עומדות למכירה.

למושלנו רב החסד, ישמרהו אלאה מכל מחלה, הציעו כל מיני דברים לקנותם. זה הבנתי. אבל לא כך ברור היה לי הדבר, מדוע הריעו לקראתו בכל מקום בואו. אמנם שליט רב הכח הוא, זאת אנו יודעים למדי. ואין אני מתפלא כלל, אם בני עמנו נושאים אליו עיניהם כאל יצור נעלה. אבל מדוע ישישו ויריעו לקראתו שוכני ארצות רחוקות כאלה, הלא אין הוא מובילם לטבח, אין הוא שולחם למערכות המלחמה ואף זאת לא יעשה להם: אין הוא נוגשם ולוחצם להביא לו מסים? שוב הפעם חידה מערבית. כשפגשו אותנו באחת הבירות של אירופה בתרועות ובקול המון חוגג, כאלו היינו מנצחים או מביאים ישועה חדשה, שאלתי בבושת פנים את אחד מבני לויתי, שישב על ידי במרכבת החצר, שמחה בלי מצרים זו למה היא באה, האם כל כך מתענגים המה לקדם את פני מושלנו, ישמרהו אלהים ממוקשי מות? ובן לויתי רמז לי בידי על ההמון הגדול, באמרו: “כולם מחכים המה לקבל למזכרת ציוני כבוד של אותות ה”שמש" או ה“ארי”.

בפעם הזאת אמנם נחה דעתי מתשובה זו. הבינותי את קלות דעתם של הבריות הללו. יודעים מן הנסיון, שאין חולקים ציוני כבוד אלא לבחירי מין האנושי27.

– – – – – – – – – –

אין אני מבין את מצב עניני המדינה וסכסוכי המפלגות באוסטריה. צירי העם אינם רוצים בבית מחוקקים. מוטב להם כי יסגר. והממשלה מתחננת להם בידים נשואות למעלה: אנא פתחו שעריו והכבד תכבידו, לו גם מעט, את חיי…. אין המפלגות רוצות לוותר אשה לרעותה אף כחוט השערה, מוטב להם לוותר על ראשם. על מה הנה מדיינות זו את זו? הן בעצמן כבר שכחו את סבת המחלוקת, כל כך ישנה היא, אולם יש עוד אנשים, שהמה בקיאים בתעודותיה של ראשית המדון, והמה מתפרנסים מכל הסכסוכים והתגרות האלה, כאותם הפרקליטים, שהמה מוצאים את מקור מחיתם בשגעונם של האנשים הרודפים צדק והמבקשים יושר הדינים. אם כן יעשו בחירות חדשות. גליתי דעתי זו למנהיגי: “הלא עתה יבחרו בצירים אל בית המחוקקים, אשר יבקשו את תועלת העם, אשר יגינו על העבודה הצבורית ועל עסקי היחידים?”

“לא”, השיב לי מנהיגי ועל שפתיו רחפה בת צחוק; “בצירים כאלה לא יתנו אמון. העם יבחר דוקא בצירים, שאין הם רוצים כלל לעשות דבר ואשר יבטיחו שלא יתנו גם לאחרים לעשות מה לתועלתו”.

בשמעי תשובה זו אמרתי ללבי, שלא עלי להבין את הנעשה באוסטריה.

– – – – – – – –

זה שנים אחדות יצאה פה, בווינה, הקריאה: השתחררו מהאמנות העתיקה! וקריאה זו מצאה חן דוקא בעיני האנשים ההם, אשר מעולם לא ידעו את האמנות העתיקה. מה היא תכונתה המיוחדה של האמנות החדשה, זאת אָמנם לא יכולתי לגלות. אולם בשעה שאנכי רואה את קבוצות האנשים העומדים מסביב לאיזו תמונה מכוערה שאינה אומרת כלום, מסביב לאיזו מפלצת של צבעים, שאין לה תואר ודמות, והמה מלאים התפעלות משונה, אָז הנני אומר בסתר לבבי: מן הסתם – סצסיון28. כי על האמן לצייר רק את חלומו הוא ולא את חלומם של האמנים, אשר היו לפניו, – הדבר הזה הוא כל כך מובן מאליו, עד שאין כל צורך לקריאות־מלחמה ולשמות של מפלגות. אפשר שאני טועה בדבר, הלא רק פרסי אנכי.

גם העולם הספרותי פה הוא מלא שאון. לא קשה אמנם הוא, בארץ זו, למשורר לקנות לו שם תהלה. יש ביד עזי פנים אחדים לעשות שם תהלה לכל חרזן, לכל כתבן שיבחרו בו. על פי רוב בוחרים המה באיש נכנע, שאין לו שום כשרון ועושים אותו ביד חזקה לגדול המשוררים בעיני ההמון. וההמון מאמין בזה, צריך הוא להאמין בזה, כי מחרישים את אזניו ומבלבלים את מוחו. ואז באים אחרים ומורידים את ההדיוט שקפץ בראש, – כי דחפוהו ביד חזקה למעלה – לשאול תחתיה. וההמון צוהל לקראת נפילת כזו"29.

מן הדברים המובאים האלה אנו רואים, כי הסופר הרצל בהיותו בן שלשים כבר קצתה נפשו בחיי המערב המזויפים. בריבות המפלגות ובהמהומה והמבוכה, אשר הקימו הצעירים נעדרי הכשרון ועזי הפנים בעולם האמנות והספרות. להסופר היה דבר מובן מאליו, מובן כל צרכו, כי מי אשר אלהים בלבו יכתוב, יצייר ככל העולה על רוחו הוא ולא ישעבד את עצמו לאחרים. ואשר אתו חלום – יספר, ייתאר על הבד את חלומו הוא ולא את אשר חלמו אחרים. ושאון זה למה הוא בא? איזו תועלת יש בו להאמנות או להספרות?

הרצל היה מטבעו שונא לכל רעש, לקולות ריקים, למהומה ומבוכה, ואם חדרו לאזנו, בכל צורה שתהיה, היתה נפשו סובלת מזה. וגם בעשותו אחרי כן מהפכה עצומה בעולמנו היהודי, בהרסו מבצרי ההתבוללות, היו ידי המורד והמהפך הזה לבושות נעלי־משי ולא הרבה שאון מסביב לו. ואם התפרצו אחרי כן סערות וזועות גם בעולמנו אנו, לא ידיו חוללו אותן.

ב“מכתבו הפרסי” התעטפה נפשו בטלית מזרחית, והיא הולמת אותה.

– – – –

יותר מארבע שנים התגורר תיאודור הרצל בפריז, שהיתה מרכזם של החיים הרוחניים באירופה. הסופר עמד בלב החיים האלה, שהשפיעו עליו מכל עבר בכל זרמיהם השונים והמתנגדים זה לזה. החיים בפריז, בחוגים מדיניים, ספרותיים ואמנותיים, הצמיחו את כנפי מחשבתו ודמיונו של הסופר. הימים היו ימי סוף המאה התשע עשרה, והרצל היה אָז, בבואו לבירת צרפת, בן שלשים לכח, במיטב בריאותו הגופנית והרוחנית. בפריז השתלמה נפשו. ודוקא בתוך החיים הסוערים של אותה הבירה, החיים שהיו מושפעים, ממוזגים ומורכבים ממאות של מוחות גדולים, ממאות של מוחות יוצרים ומחדשים את פני החברה האנושית; דוקא בתוך החיים האלה, שהיו מוארים בכל צבעי הקשת של המדע והאמנות! דוקא בתוך פריז, שבכל יום ויום יולד בה, או יעשה בה, גאון חדש, שעל שמי חייה הרוחנים תולים מאורות גדולים לאין מספר וגם קטנים – ולפעמים גם קשה להבדיל בין הגדולים והקטנים האלה – וכוכבים חדשים מתגלים בהם לרגעים, כוכבים עולים ונופלים, מבהיקים ומשתקעים, מנצנצים וכבים, – דוקא, בתוך החיים האלה ודוקא בתוך אותה העיר שאינה אלא מעין עששית־קסמים וסיר נפוח מלא כשפים, – דוקא שם מצא הרצל את עצמו, את נפשו הוא בעצם עוזה, בעצם, תומתה וטהרתה.

נתבונן נא מעט אל אותו פרק הזמן, שקוראים לו בשם “סוף־המאה” (fin de siecle) ואל צורתו המוסרית והרוחנית, אל אותו פרק הזמן, שבו בא המשבר ברוחו של הסופר, האדם והיהודי.

המלחמה, מלחמת עולם, בין הישן והחדש, בין הגוסס והמתהוה, בין הנובל והצומח עלתה אז למרום קצה. בעשר השנים האחרונות להמאה שעברה נסתמנו בכל קויהם הזרמים המתנגדים בין החברתיות ובין האישיות (בין הסוציאליות ובין האינדיוידיאליות). החיים הרוחניים של עמי אירופה התנועעו בין שני הצירים האלה. מצד זה ביסמרק, נסיך־הברזל, ותורתו העריצה: דם ואש ואגרוף חזק. לעומתו עמדו, התקוממו, הסוציאלדימוקרטים ותורתם בידם: בטול הקנין הפרטי, הריסת המשמר הכלכלי הישן ועל מקומו בנין חברתי חדש, חדש ממסד ועד הטפחות. פה ניטשה, ושם טולסטוי. פה תורת האדם־העליון, בטול הרחמים ושנוי כל ערכי המוסר, ושם – תורת האהבה והחסד לכל הבריות. מצד זה נגלתה התורה של הערצת הגבורה, של האכזריות בהוה לשם השבחת האנושות בעתיד ושל מלחמת הקיום, נצחון החזק על החלש. ומצד זה תורת ההכנעה, שפלות הרוח, אפיסת הרצון, בטול התאות וקבלת עולה של מלכות שמים. מצד זה כרעו ברך לפני קרל מארקס ופרדינאנד לאסאל, ומצד זה הרימו על נס את אלישע ריקליו, מקס שטירנר ופּטר קרפּוטקין.

הצעירים התקוממו לנגד כל המסור והמקובל מדורות קדמונים; התקוממו גם נגד אבירי הרוח וגדולי המחשבה של העבר. מה שהיה עבר – וצריך לשכוח, את אשר היה טוב ויפה אתמול, חדל להיות טוב ויפה היום. כל יום ויום יש לו תביעותיו וצרכיו החדשים. ואין לומדים מן העבר. הננו הולכים קדימה ולא לאחור. התרוממה התנועה של שחרור הנשים, של שחרור האדם שבאשה. היא תבעה בקול יותר רם את זכיותיה בחברה, במדינה וגם בחייה הפּרטיים. לפני הפּדגוגיה החברתית ולפני המוסר החברתי נפתחו אופקים חדשים, נתגלו זרמים חדשים ושונים זה מזה.

מצד אחד התפתחו הרגשות והנטיות הלאומיות, של העמים הכבירים, גם ההכרה הלאומית של העמים הקטנים והחלשים, ומצד השני נלחמו מעברים שונים נגד הרגש הלאומי, שראו בו מקור כל אסון וכל רעה.

לנגד הספירה הגסה, לנגד החמרניות הפכחית התרוממו בעלי המסתורין. סופרים גדולים ומובהקים בצרפת ובאשכנז החלו להתגעגע על האמונות העתיקות. החלו לבקש ונם להרגיש סודות בכל. הכופרים הקרים של אתמול היו היום למאמינים נלהבים. נגלו מעריצים ואדוקים גם בתורת ה“אפס המוחלט”. באו אחרים והורידו את אלהים מכסאו, והושיבו על מקומו את האדם. האדם, כמו שהוא, או כמו שהוא צריך להיות, – היה לאלהים, להכל יכול. אין מעצור לרוחו ואין קץ לאפשריותיו. החלו ללחום ננד מחלת הזקנה, נגד המות עצמו. מה שמתו האנשים וכל הברואים עד כה, אין זאת ראיה מכרחת כי כך צריך, כך מוכרח להיות.

אלה חשבו והאמינו כי המדע האנושי פשט את הרגל, הוליך את האדם שולל, נתבדה בכל אשר הבטיח. אמונות משונות והבלים שונים התעתדו לרשת את מקומו בחיי בני האדם. החלו לדרוש אל המתים, אל הרוחות, בעד החיים. החלו להאמין בספורי מופתים, באותות ונפלאות, בחזיונות שלמעלה מין הטבע. ואלה העצימו את אמונתם ודבקותם בהמדע החיובי. יבוא המדע, פרי החקירה וההגיון המדויק ויבלע את המות לנצח, יחבר את יושבי הכוכבים הרחוקים ויפלס להם נתיב; יבוא המדע ויעשיר את חושי האדם ויוסיף עליהם חוש ששי; יבוא המדע ויסיר כל מחלה וכל תקלה, כל צרה ופגע מקרב בני האדם ויחדל גם אביון מקרב הארץ ולא ידע האדם כל מחסור בחייו. המדע יערוך לו שלחן מלא דשן, והטבע תהיה שפחה חרופה לו. יבוא המדע וימלא כל משאלותיו, מאוייו ותשוקותיו של האדם. ותמלא הארץ אושר אין קץ.

מצד אחד נתרבה מספרם של חולמי החלומות, של ההוזים וכל ה“חוזים”, מכל המינים והפרצופים. ומצד השני נתרבו אנשי מעשה ובעלי כשרון הפעולה הכבירה. האחרונים שאפו לשלטון, למשרה ולכבוש ארצות, להרחבת גבולי התעשיה והמסחר. חמדת הממון התגברה ותאות הנצוח עלתה למעלה ראש. הכח הכביר, האנגריה העצומה ורצון הברזל של האדם, היו לאלילים חדשים. התרפסו לרגליהם, וכל מאן דאלים גבר.

מעבר מזה החלו, ב“סוף המאה”, לשיר שירי תהלה להנזירות, להפרישות, לסגופי הגוף, לרזון הבשר, לצמצום ההויה והגבלתה. ומעבר מזה התפרצו תאות הגוף, שרירות הבשר, זנוניו ונאפופיו במדה העוברת כל גבול. וגם לנוול זה נמצאו משוררים וסופרים, שנתנו לו גודל, שהקטירו לו קטורת דקה ורוממוהו מכל שבח. כל הגדול מחברו – יצרו גדול. מי שיש לו רב – מפזר הרבה.30 “המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש” – בתורה זו יש צרות עין, כילות וקמצנות. חטוף את הרגע! כל המרבה לחיות חיי הגוף, כל המרבה להוציא את כחותיו למען הספק תאותיו – הרי זה משובח. “שביל־הזהב” – אין זו אלא תורת עניי הגוף ודלי הרוח, אין זו אלא תורת חכמי בית־המדרש, תורת הבינונים והמהוגנים.

בין הנגודים העצומים האלה התלבטה הספרות המערבית, ועל ידה אחותה האמנות. שתיהן באו במבוכה ואבדו דרך. הסופרים, המשוררים והאמנים החלו לבקש מסלות חדשות, שפה חדשה, סגנון חדש, מתאים לרוח הזמן, צבעים, צורות וקוים חדשים. מרובים היו צרכי הרוח החדש – והיכולת קצרה. במהומת־מחשבה זו תעו רבים, נכשלו ונפלו גם בעלי כשרונות וגם ענקים, בהתאמצם לעשות קפיצה גסה יותר מדי, קפיצה משונה שיש בה סכנת מות לרוח היוצר.

וכל נגודי הרוח האלה, כל זרמי המחשבה, כל עליותיה וירידותיה, כל מחלות הזמן ההוא וגם כל רפואותיו, כל ניצוצות היצירה וכל פרחי העתיד נקבצו ובאו, התנגשו והתרוצצו בבירת צרפת.

והרצל העמד בלב ים החיים הסוערים האלה, ונצב הכן ומוצק כסלע. שטף גלים עברוהו, התפוצצו, והיו לרסיסי קצף, ואותו לא הזיזו ממקומו אף זיז כל שהוא. כמסתכל מן הצד עמד בתוך החיים האלה, והוא לא צלל בנבכיהם. אפשר שזה היה חסרונו. אפשר שרקמת הויתו הפנימית היתה גסה יותר מדי; אפשר שלרוחו חסרו נימי־הרגשה דקות ועל כן לא כל הגלים מצאו הד בבתי נפשו. על כן לא נזדעזע גם בעמדו בתוך המהומה והמבוכה. ועוד יותר אפשר שזה היה יתרונו, זו היתה מעלתו. אישיותו הייתה מוצקה כל צרכה וקצר כחם של כל הגלים לפוררה, לפרוץ בה פרץ. ואולי תכונתו המזרחית היא שעמדה לו מפני רוחות המערב החזקים שנשבו בזמן ההוא בפריז ועשוה כמרקחה. כחו היה רב גם לשחות נגד הזרם. אלה הסופרים היהודים שבאו באותו הזמן לפריז מארצות אחרות ושחו עם הזרמים ששלטו בה, טבעו בהם. גם בעלי הכשרונות שבהם, וגם אלה שהאמינו זמן־מה ברוח גאוניותם – כל אלה לא היו בפריז לגדולים. סוף סוף נצחה אותם הבירה והמה דוכאו לרגליה. לכל היותר סגלו בפריז את הברק החיצוני, נמוסי הספרות או האמנות ומנהגיהן. גדולות לא עשו.

מזלו של הרצל הגין עליו לבל ימשך אל מהומת החיים, שמסביב לו. חושים מיוחדים היו לו – מתנות הטבע לכל אדם גדול ולכל גאון הרוח – ששמרו עליו ושהכשירוהו לקבל רק את אותם הרשמים ואת אותם היסודות מן החיים, מן החברה, הספרות והאמנות, שהיו דרושים לחזוק אישיותו ולהתפתחותו הרוחנית המיוחדה. והמה, חושיו הפנימיים, היו גם הדוחים והמרחיקים מעליו, מעל הכרתו ודעתו את אותם אדי החיים הרעים, שהיו יכולים להזיק לאישיותו.

נראה־נא איך נתרשמו במחו חיי פריז בסוף המאה שעברה. רק קוים אחדים. בשנת 1892 השליך אחד האנרכיסטים, ראוואשאל שמו, כדור מתפוצץ באחד הרחובות של פריז, שהמית שמונה עשר איש מן העוברים ושבים. מאורע זה הפיל בזמנו אימה ופחד על כל יושבי הבירה.

הרצל כתב אָז מעין שיחה על שערוריה זו. בסוף השיחה אָנו קוראים את הדברים הבאים: “הננו נרעשים ונפחדים. עצבינו גרויים ומרוגזים יותר מדי, נבוכים הננו מהבלי החיים החברתיים הנוצצים באור שוא… די לנבל מוג־לב, כי יעשה בפתיותו נבלות אחדות – ואנחנו נותנים לו, בדמיוננו, דמות של אחד הרוצחים הגבורים, של אחד החוטאים הגדולים, גדולים מפשעם… זהו חזיון ישן. בני האדם מפחדים תמיד. ואני לא הייתי חפץ, כי תהיה אחרת. צריכים אָנו לפחד מאיתני הטבע המתפרצים, מחיות טורפות. מאויבים, מאוהבים, מפני נפשנו אָנו. רק באופן זה יכולים אָנו ללכת קדימה”.

להרצל בעצמו היה זר רגש הפחד, כי לא היה חת מפני כל. אך זהיר היה בכל מעשיו, זהיר מפני אויבים וגם מפני אוהבים.

בפריז התודע הרצל מקרוב למנהיגי מפלגות מדיניות, לסופרים גדולים ולאמנים מצוינים. כן היו לו גם יחוסים ידועים אל באי־כח העתונות האנגלית והאמריקאית31. בבירת־עולם זו נתבשלה ונתבכרה דעתו המדינית וגם נתגלה מזגו הצבורי. במשך של ארבע שנים רצופות היה תיאודור הרצל מבקר, בתור בא־כח עתונו הווינאי, כמעט את כל הישיבות בבית־מורשי העם הצרפתי, ויתבונן בעינים פקוחות אל כל הנעשה והנרקם, אל כל הטוב ואל כל הרע שבבית־מחוקקים זה. ואוזן בוחנת היתה לו להבדיל בין הדברים היוצאים מן הלב ומתוך הכרה פנימית ובין הדברים, שאינם באים אלא לשבר את אָזני השומעים ולבלבל את המחות והדעות. הוא היה בא בשיחה, לרגל עבודתו העתונאית, גם את שרי המדינה הצרפתית ומנהיגיה32, על פי פרנסי הדור ומנהיגיו למד לדעת גם את הדור עצמו.

באותו פרק הזמן – משנת 1891 עד סוף השנה 1895 – כתב הרצל בה“נייע פרייע פרעסע” שורה שלמה של ציורים, רשימות ותמונות מ“היכל הבורבון” (הוא בית־המחוקקים הצרפתי). חלק ידוע מהעלונים האלה יצאו לאור, בשנת 1895, בספר מיוחד, בשם הכולל ה“היכל בורבון”. המחבר הקדיש את ספרו זה להוריו, בחשבו כי זה הוא מיטב פרי עטו.

מתוך הספר האָמור הננו רואים כי הרצל, – שעד תקופת פריז היה בורח מהפוליטיקה ומרגיש לה גועל נפש, – למד הרבה ב“אולם השלום” או ב“לשכת־הסופרים הזרים”, אשר בבית־הנאמנים הצרפתי בנוגע להחיים הפרלמנטריים.

נתן־נא להרצל בעצמו לספר את אשר למד בבית־חרושת הפוליטיקה של צרפת33: "אם יושבים ארבע שנים על הספסל של העתונאים בבית־הנאמנים הצרפתי, אָז לומדים דברים אחדים מועילים והרבה דברים מיותרים – כמו בכל בתי־הספר האחרים. לא הידיעות הבודדות יש להן ערך, כי אם התרגיל, השמוש. לומדים לראות ולשמוע. לראשונה יגעתי יגיעה רבה להקשיב "ממרום שבתי“ אל כל מלה היוצאת מפי הנואמים שם מתחת ולהתבונן אל כל אחת מתנועותיהם. טועה הייתי, ככל איש שאינו מומחה לעניני הפרלמנטריות, כאילו כל דבוריהם צריכים להיות ממולאים רעיונות. הסכלות של הנאומים הצבוריים מוליכה שולל את האדם, שאך יצא מבדידותו בחוג ספריו; כי הוא מאמין שרק לו נראים הדברים כמלאי סכלות. ובה במדה שאותם הנאומים נראים לו תמוהים ומוזרים, בה במדה הוא מתאמץ, ברגש של כבוד, לחדור לכונתם. האם אפשר הדבר, כי שטות כזו או השקפות נושנות כאלה, שהיה להן מקום בספרים לפני שלשים, ארבעים שנה, ישאו אותן עתה בחוצפה כזו, והקהל שומע להן בשימת־לב כזו? כן, מעט מעט מגלים את הריקניות שבאותם הנאומים.

לפעמים מבדח את דעתי לחשוב כמה כשרונות, שאין להם כל תכלית, קנינו בלשכת־הסופרים. למשל: אָנו מכירים את האיש הנופל לתוך נאום חברו בקול קריאתו, רק על־פי קולו של המפסיק…

אָנו מכירים את הצלצולים השונים של מאות קולות, ואָנו יודעים בקירוב מראש את אשר ינאום כל אחד מהמורשים. לא עברו ימים רבים ואני גליתי את טפוסן של הישיבות הגדולות. “ישיבה גדולה“ כיצד? מביאים מראי־מקומות מהנאומים בישיבה הקודמת, ולכל היותר מספרים את קורותיהן של עשרים השנה האחרונות. וזו מה שקוראים פוליטיקה אינה אלא מין זריזות ומהירות מיוחדה בשמוש הבטוים המביאים לידי סכסוכים, וזוהי אחת הסבות לירידת הפרלמנט: שפה אחת ודברים אחדים להמשתתפים בהוכוחים, הנקראים “גדולים”. אנחנו כבר ראינו, כי לפנים מן הקלעים של הפומביות, כביכול, מסתתרים דברים ידועים. אולם מי שאינו נאמן ב”היכל הבורבון" אינו יודע זאת, או רק הרגש ירגיש זאת. וחזיון מעציב הוא לראות, כי אין לו מורשים חשובים מקרב אנשי־הרוח, לעם הזה, אשר גם בתקופת־ירידה זו יש לו מספר רב של חוקרים וסופרים המתרוממים מעל הבינוניות.

ואלה המתאוננים על בני השדרות הנמוכות הנדחסים אל בית־המחוקקים, הם הם האשמים במשבר הפרלמנט. הנימוסים ההדיוטיים של הפרלמנט הם תולדות אותה החריצות ואותם העקיפים, שבעזרתם מחזיקים היחידים והמפלגות את שלטונם בידם. את התחבולות הקטנות האלה של הפוליטיקה הנוסחאית יותר קשה להמציאן, מאשר לחקותן. למלאכת החקוי בלתי דרושה כלל חריפות השכל, ודוקא גסי הרוח וגסי הדבור יודעים לכוון את השעה. המשכילים המרוחקים ביד חזקה מאחרים להכיר, כי הרבו להזיק לנפשם דוקא על־ידי אותם הדברים, שהאמינו כי יביאו להם תועלת. כלי הנשק שהמציאו בעצמם נפלו לידים קשות וגסות. תכונתו של הפרלמנט, כפי שהוא מיוסד עתה, הוא כאילו לא נברא, בעצם וראשונה, אלא בשביל הצעקנים ובעד שחקנים בעלי חוצפה.

המשבר שבא להפרלמנט איננו רק תולדת פשעי המפלגות והכנופיות. הסבה היותר עמוקה מונחה, לפי דעתי, באופן הבחירות המלאכותיות. בזמן הבחירות, שהתבוננתי להן, נוכחתי כי השליחות המוטלה על באי־כח העם היא רעה חולה בשרשיה. בעזרתן של הבטחות, שהמועמד (קאַנדידאַט) בעצמו יודע ברור שאין בידו למלאותן, הוא מסבל את שליחותו הבלתי מדויקה אל בית־המחוקקים. ולמרות זאת לא השפעתם של פקידי הממשלה על הבחירות ולא חניקתן של דעות המועטים הנבונים הוא הרע המוחלט; הדרישות והתביעות של הענינים הקטנים והמוגבלים הן הן המכריעות את הכף של הבחירות הכלליות. השליחות הלקויה משפיעה לרעה לא רק על המחוקקים, כי־אם גם על פקידי הממשלה, השלטון הפועל".

אחרי שהרצל הסופר מבאר בניבים ברורים ויפים את היסודות הרעועים של בית־המחוקקים בצרפת, והוא יורד לעומקו של דבר כבקי בתורת־המדינה, בעניני השלטון והממשלה, וכסופר, אשר עינו חדרה למסתרי היצירה של המפלגות והכנופיות ובחירותיהן, וגם להרשת הדקה של הסכסוכים הנארגים לפנים מן הקלעים, – אחרי משפטו החרוץ על טיבה ומהותה של הפוליטיקה הפנימית בצרפת, קורא העתונאי הרצל: “אין אני יודע בעיני מי יראה הדבר כמגוחך, שבשבתי בלשכת־הסופרים היה מוחי עסוק במחשבות מדיניות כאלה. אבל אם אין מעסיקים את המחשבה בענינים כאלה, למה זה הולכים אל היכל הבורבון”.

אחרי שהרצל מותח בקרת קשה וחריפה על בעלי השלטון ההולכים ובאים ועל עבדיהם הקימים לעד, הוא אומר: “עושי הפוליטיקה חושבים כי הדימוקרטיה בצרפת כבר הגיעה להגבולות הקיצונים של אפשריותה. לא מינה ולא מקצתה. דוקא במנוי הדעות של כל בני העם, אם יפנו אליו בשאלה ידועה (ריפירינדום) הננו רואים את אפסותה של הדימוקרטיה. פונים אל העם באיזו שאלה, אבל אין שאלות פשוטות בהפוליטיקה, שיש להשיב עליהן הן או לאו. אין העם דיין מומחה כל צרכו, למען דעת כי השאלות המוצעות לפניו אינן כל כך ברורות. לא דבר נקל הוא להסביר אל ההמון הגדול את שאלת שער הכספים וערכי המטבעות, את שאלת ברית־מסחר עם איזו מדינת־חוץ או שאלה אחרת הקשורה בלוח המספרים. כן לא יבין ההמון את השאלות בדבר הענינים הדקים, שאינם נתפסים ביד ואינם עולים על כף המאזנים, של יחוסי העמים, כאשר לא ישיג את המחשבות הרחוקות בדבר חנוך העם. ואם לאסונו של עם נדול ניתנה לו זכות ה”ריפינדום", אז סכנת המלחמה נשקפת לו תמיד, אחרי כי אין להשיב על שאלה כזו בהן פשוט או בלאו פשוט, מבלי שים לב ומוח אל המדרגות הרבות שבין החיוב הגמור והשלילה הגמורה.

כל אשר ירבה מספר הנאָמנים של הממשלה, כן יגדל מספרם של נעדרי־הכשרון ביניהם. זאת אנו רואים יום יום בהיכל בורבון. את הדבר הזה יש לראות ביחוד בימים השוקטים. רק מעטים יודעים את פרצופה של הישיבה המשועממה של בית־הנבחרים. באים אל הבית, רק בשעה שמחכים לסערה, רק בשעה שסכנה צפויה להממשלה השלטת או אחד מעמודיה עתיד לנפול, או שנתבשרו סודות מבישים העתידים להגלות. אָמנם הגזוזטראות מלאות תמיד סקרנים. אלה הם פרחי ערי־השדה או עוברי־אורח הבאים מחוץ למדינה. האנשים האלה שומעים ואין מבינים דבר, הם רואים ואין הם מכירים ויודעים את הנעשה באולם־הישיבות. אולם העתונאים, שעינם פקוחה על כל תנועה ואזנם נטויה לכל דבור חדש, הם עוזבים בימי מנוחה כאלה את אולם־הישיבות ורצים אל “אולם השלום” (Salle de la Paix) ללקט שם שיורי סחי של חדשות קטנות, שרובן בדויות. ובכל זאת מלאה היא כל ישיבה דברים נפלאים, תמיד מתהוה ונעשה דבר־מה בחצי־גרן־העגולה והרחבה, תחת כפת־הזכוכית הנשענת על עמודי־שיש יקרים. ולו הייתה זאת רק התנועה העולה ויורדת של מנוי הדעות או חליפות האור השופע ממרומי התקרה. אם היום שמעבר לכפת־הזכוכית שולח קוים כהים, אז יראו פני המחוקקים מטושטשים כפני נאומיהם".

– – – – – – – – – –

"וכן הייתי מתבונן אליהם זה זמן רב: אל אלה העמלים להעמיד פניהם ולהראות כאנשים תמימים שאין איש בהיכל הבורבון שם אליהם לב. בכל זאת מרגישים רובם, שעיני העולם נשואות אליהם. מגוחך הוא הדבר. אולם הפתיות והעמדת הפנים המעוררים צחוק יש להן מטרה וצריכות לגופם של אותם הנאמנים. הפרלמנטריות דורשת מסכות על הפנים, מסכות גסות וקפואות בכל שרטוטיהן. אסור להראות את פני האדם באמתותם הכבדה מנשוא. איש־המדינה (פּאָליטיקער) צריך ללבוש צורה קבועה, להסתיר את פניו האמתים, ואת הצורה העשויה עליו לשאת עד תום המשחק, מבלי שים לב לכל תמורות הזמן. אלו היתה רק תמורה אחת, והיא הזקנה עם אחריתה המרה, כבר היינו יודעים כי רק מתחפּשים המה אלה האנשים, שאינם פושטים ומחליפים לעולם את צורתם המאובנת. אבל יש אחרית מרה זולת המות, והיא, למשל, מוסר כליות. יש אשר האדם שעלה לגדולה בזכות מליצותיו ודבוריו המפוצצים תקוץ, סוף סוף, נפשו בהם; יבוא יום והוא רואה בנפש חרדה כי היה או עוד הנהו עוזר לחוק חוקים לקוים ופגומים או גם חקקי און. למרות זאת אין הוא יכול להפטר מנפשו השאולה אתו, הקשורה ואחוזה בכל מעשי התעתועים האלה, מבלי אשר יאבד עצמו לדעת.

רובם של האנשים המדיניים בעלי הצורה מתפתחים כמובן, באופן אחר. כשהם עולים לראשונה על הבימה אז באמת המה מתלהבים, באמת המה מתמלאים רחמים על העם ובאמת המה קוצפים קצף גדול על העול של המצב השורר. וצעקת הנואמים נוגעת עד הלב ותנועת פניהם עושה רושם. ופתאום רואים ומכירים המה את הרושם שהמה עושים – ואז קובעים המה בזכרונם את אותה הצעקה ואת אותה תנועת הפנים כמה שהיה עושה תלמי.34 ובכן הצורה הדרושה לתכליתה, התבנית האחרונה, הלא היא כבר נמצאת. הפנים יהפכו למסכה.

ומי או מה מסתתר מאחורי המסוה? פרקליטים שאין להם עבודה, המרחיבים את פטפוטיהם בין הספסלים שבבית־הישיבות, רועי רוח, הולכי בטל ומרדפי אמרים בבתי־הקהוה, הבאים מערי־השדה. מודיעי חדשות בעתונים, השוקדים על ספסלי בתי מועצת הממשלה, ומבלי מחשבה אחת במוחם הם הולכים ומעתיקים את מקומם מספסל לספסל עד כי ימצאו להם מקום מושב באחד בתי המיניסטריום; ובהגיעם למטרתם, להיות אחד משרי הממשלה, יאמינו כי הגיעו להמטרה האחרונה של האנושות, והמה אינם אלא פקידים בלי היות נוח לרצות, כראוי לאנשים שהגיעו למשרה מחמת זקנה. כן אנו פוגשים בין בעלי הפוליטיקה אנשים טובים, המבליטים גלוי לכל ובבטחון רב את בינוניותם. בעלי בתי חרושת של מטריות (רעגענשירם) מלאי־תביעות ומבקשי גדולות, השוחקים במשחק חכמת־המדינה. לעומתם אנו רואים בעלי מלאכת־הפה באי כחן של דלת־העם, אשר בנאמם ברבים אין הם משגיחים בנמוסי השפה ובנמוסי הצבור, כאלו פושטים הם בשעת מעשה את נעליהם מעל רגליהם. שם אתה רואה את זרע האצילים של דורות עברו, אנשים שכבר כלה כוחם, המתבוננים כעיפים וכשמחים לאיד אל זו הזונה החצופה והארורהgueuse) ) הריפובליקה, המתבוססת בדמיה. ביניהם אתה פוגש בעלי עסקים, אשר תעו בנתיבות הפוליטיקה, בבקשם לבלוע כל מה שיש לבלוע, ולבסוף אלה שהאריכו ימים אחרי מיתת הרוח, אלה שהיה להם בחייהם לפנים רבע שעה של הוד והדר, וכיום הם נבוכים בעולם־התהו כרוחות מתים נשכחים מן הלב. בפנים נזעמים, מלאי תלונה ובהוגיעם את שארית כחותיו של מוחם העיף יטו אזניהם לוכוחי מורשי העם, אם אין להם בשעות שאחרי הצהרים עבודה יותר נעימה….

היכל הבורבון! לפעמים קרובות הנני מעלה בזכרוני את דברי דוד קופרפילד:35 “מדי לילה בלילה הנני כותב על הגליון דברי נבואה, שלעולם אין הם באים ואין הם מתקיימים; הנני כותב את תורת האמונה שבלב, ואין איש מתנהג לעולם על פיה; הנני כותב באורים והסברות, שהמה רק מתעים ומוליכים שולל את כל הקורא בהם… הנני מרחיק לראות את הנעשה לפנים מן הקלעים, למען דעת את ערכם של החיים המדיניים. בבחינה זו הנני גוי גמור, ואיש לא יחזירני למוטב…”

“בעד סופר העתונים הצרפתי יש לו להיכל הבורבון ערך אחר. בית־מדרש זה יובילהו באמת לדרכי החיים. הוא בעצמו יהיה למורשה־העם וגם למיניסטר, אחרי אשר למד דיו את כל הערמומיות והעקיפים של הפוליטיקה הכבושה לרבים. מ”אולם־השלום"36 נכנסים רבים מסופרי־היום אל אולם־הנאמנים, אם יודעים המה להשתמש כראוי, ובפקחיות הדרושה לזה, במצב הענינים העומדים על הפרק. וכל החכמה הדרושה לזה הוא רק לכוון אל הרגע, שבו פתוחה הדלת. התנגדות פושרת היא סגולה בדוקה לזה. מי שהוא נעדר חוש־ההרגשה הדרוש לכוון אל הרוחות המנשבות בעולם־המדינה ולדעת לאן הן נוטות, אבד יאבד בצאתו לצוד ציד המשרה, ושוב אין לו תקנה. אלה הם בחורים זקנים ואמללים, אשר נתנו לאחרים להשתמש בהם כל צרכם, אשר עשו שם תהלה לכפויי־טובה ועזרו לרמאים וחנפים להניע לאשרם. מי שהוא אורב רק לחיי השעה, רק לנזיד עדשים, הוא מחמץ את זמנו. פתאום גז העתיד, שהיה כל־כך קרוב. היכל הבורבון אוכל ומשכל לפעמים כשרונות כבירים. פּלוני ואלמוני כותב את ידיעותיו והשקפותיו מבית־הנבחרים באופן מצוין ונפלא; מה ישאר מזה? רבים מבזבזים את חריפות רוחם וחדודיהם השנונים במלחמת שפתים בקרב כנופיות הפטפטנים, המה מספיקים רעיונות והגיונות לאחרים, והמה בעצמם נשארים דלים ויורדים מנכסיהם שפזרום לרוח.

חלומות מותחלים, שיש להם ראשית ואין להם סוף, חלומות מבלי פתרונים, חצאי המצאות, מעמדי־נפש שלא הפיקו מהם תועלת ושלא שמשו בהם לתכלית מעשית – אלה הם היסודות, שמהם מורכבים חיי סופר־היום. האם לא היו יכולים להוציא את החיים האלה ולהשתמש בהם באופן יותר טוב?“

מן הדברים המובאים אָנו רואים איפוא, שכבר נתבשר ברוחו של הסופר אותו המשבר, שממנו מתחילים השנויים בכל ערכי חייו.

השנה 1895 היתה היותר פוריה בעבודתו הספרותית והרוחנית של הרצל, עבודה המפליאה אותנו כיום בכמותה ואיכותה.

בפרק “בית־ספר לעתונאים” כבר נסתמנו, במדה ידועה, הקוים הראשיים של דרכו החדשה. בפרק זה מוצאים אנו את ה“אני מאמין” המדיני שלו. אנו מכירים את התסיסה שהחלה ברוחו של הסופר. אנו רואים את הבוז אשר בנפשו לפוליטיקה זולה, לפוליטיקה נוסחאית. בפרק זה הנני מוצא את ודויו הפּנימי של הסופר, בכל אופן ראשית ודויו. "האם לא היו יכולים להוציא את החיים האלה להשתמש בהם באופן יותר טוב? " כבר יתוש זה מתחיל לנקר במוחו. הסופר נותן לעצמו דין וחשבון. ויתוש זה לא הרפה עוד ממוחו. כן, לא הרפה.

האם נבואה נזרקה אז מפיו, בשאלו שאלה זו, או, מה שקרוב לודאי, כבר החל להתקרב אל תקופתו החדשה, וההכרה החדשה החלה כבר אָז לעבוד עבודתה במעמקי רוחו.

הפרק הנזכר, חתימתו של הספר “היכל בורבון”, נכתב באמצע לחודש יולי בשנת 1895, כלומר, כמעט באותו הזמן עצמו, שבו הרה את הרעיון לכתוב את ספרו “מדינת היהודים”. וכבר עשה לו ציונים ורשימות למפעלו זה. אי־אפשר להבין כמו את התגלות רוחו של הסופר ואת המהפכה העקרית שנעשתה בהשקפת עולמו, בעת כתבו את “מדינת־היהודים” מבלי אשר נשים לבנו אל הכתוב בהרבה פרקים, ביחוד בפרק האחרון הנזכר, של ספרו “היכל בורבון”, שהיה חביב עליו מכל ספריו הראשונים. אמנם המהפכה הגדולה ברוחו של הסופר נתגלתה כמעט בבת־אחת. זו היתה מין התפּוצצות פּנימית ופתאומית, של איזה כח דינאמי אדיר וכביר, בכל חלקי נפשו הדקים מן הדקים, אבל אותותיה וסמניה המובהקים של מהפכה זו כבר נתבשרו זעיר פּה וזעיר שם כמעט בכל אשר כתב באותה שנה. בטרם שנכנס החלק החיובי בבנין עולמו החדש, קדם לו החלק הסותר, הצד השלילי. מקודם הכיר את הצד השלילי, את היסודות הרעועים והרקובים של הפרלמנטריות באירופה, ולבסוף הכיר בסקירה חדה את היסודות החדשים והמוצקים, שעליהם יבנה עתידו של ישראל בארצו.

מהקטעים של “בית־המדרש לעתונאים”, שהבאתי, אָנו למדים את השקפתו החדשה של הרצל: מלאכת הסופרים, גם כשהיא עולה למדרגה גבוהה, אין לה חשיבות גדולה, אם אין היא מובילה לדרכי חיים יותר נעלים. מלאכת הסופרים אינה צריכה להיות תכלית בפני עצמה.

הרצל החל עבודתו הספרותית מן הקל ובא אל הכבד, היותר כבד. הרצל הגיד לי פעם אחת: “עברתי על כל המדרגות של סולם הספרות, עשיתי בזמנים שונים את כל המלאכות השייכות לאומנות זו, ולא עברתי אף על אחת מהן עד שעמדתי על טיבה”. והרצל בא לידי מסקנה, שמלאכת סופרים שאין עמה דרך ארץ ושאין היא מובילה ישר לעבודה לאומית פוריה איננה אלא מלאכה בזויה. אולי אדם־העתיד, איש הרוח של יום המחרת ישתמש בכלי בטוי חדשים, אם יבוא למסור רעיונותיו אל העולם הנדול. יוכל היות כי בימים הבאים לא ישתמשו עוד בעט, בדיו ובמכונות של כתיבה. על ידי אבוקות חשמל ועל ידי כבוש מרחבי רום וכדומה, יתן אז רעיונו של האדם את אותותיו ויתגלה אל הקהל הגדול באופן יותר בולט ומוחשי. במעשים גדולים וקיימים ומלאים חיים יבוטא רעיונו של האדם. לרעיונות שאינם מתורגמים כל צרכם לשפת המעשים, כלומר שאינם חוזרים ומשפיעים על החיים להצמיחם ולהפרותם, – לרעיונות כאלה לא יתנו אז כל ערך מיוחד, וגדולים לא ישתעשעו בהם. העבודה הספרותית אינה אלא אחת מתחבולות השמוש להשגת תכלית אנושית נעלה. על כן אין לוותר עליה בזמננו, אך אין גם לרומם את ערכה יותר מדאי. היה אחד בין הקדמונים שאמר: “לכתוב שורה אחת יפה ומה גם שיר מצוין הוא יותר קשה מלכידת מבצר חזק”. אבל יש גם לומר: “הממציא ספינת־אויר מתוקנה או את שליחותם של שביבי־המרחק איננו פחות ממחבר החזיון של “המלט” או גם ממחברה של ה”איליאדה".

עוד הזקן ארנסט רינאן כתב בזמנו את הדברים הבאים: “יבואו ימים והאמן הגדול ירגיש את מעוט ערכו ואפיסות כחו; ולהפך, איש המדע ישפוך את ממשלתו על בני האדם יותר ויותר”.

במשך של ארבע שנים התבונן הרצל בעין פקוחה ובאזן חדה אל חיי בית־מורשי העם בצרפת. הוא ראה את כל מסתרי הסגנון (מיכניסמוס) של בחירת המחוקקים, היועצים ומליצי־העם. הוא ראה בעיניו יום יום מי ומה המה מורשי העם, אשר בידם ניתן גורלו וגורל המדינה. הוא ראה כי לא גדולי הרוח, לא זכי הנפש, לא אדירי החכמה ולא אבירי המוסר יבוחרו לשליחי צבור, למחוקקים, למנהיגים ושרים, כי אם, על פי רוב, שואפי בצע, מרבי־להג, אנשים־שאינם לא בעלי־חכמה ולא בעלי מוסר. כי רק אנשים כאלה יש להם היכולת וגם החפץ להגיע לשערי “היכל בורבון”. והם חונפים להשאיפות והתביעות הקטנות של ההמון. הוא ראה כי המפלגות המדיניות המדברות בשם הצדק, המשפּט והיושר משתמשות בכל מיני תחבולה, מבלי להבחין בין נקיה ובלתי נקיה, בין הגונה ובלתי הגונה, להכריע את המפלגות המתנגדות להן. ומתוך ההתבוננות הזאת בא הרצל מעט מעט לידי הכרה ברורה, כי לנו היהודים אין לבטוח בארצות הגולה על פרלמנטים וחוקיהם. מעט מעט אבדה לו אמונתו החזקה באירופּה הנאורה, בנוגע לפתרון שאלת היהודים.

באחד הפרקים של ספרו “היכל בורבון” – בפרק הנקרא “היד” – מתאר הרצל את מורשה הסוציאלים לאפארג, חתנו של קארל מארקס – בתו של מארקס אשת לאפארג לא המירה את דתה היהודי – ביגון עצור בלב מספר המחבר, כי שליחם של הסוציאליים הזה מתנפל במדברותיו אל בוחריו על היהודים, בתור יהודים, בהאשימו אותם כי הם חייבים בשפיכת דמי הפועלים השובתים בבתי־העבודה. באמנות רבה מתאר הרצל את התהפוכות והנגודים אשר בדברי לאפארג והוא קורע את המסוה מעל פניו.37 בשים לב התבונן הרצל אל בית חרשת המבטאים היפים, וידע גם את ערכם ומהותם של כל אדירי הדבור המתאמרים למגיני ישראל. הוא ראה את התיחסותם של חלק ידוע ממנהיגי העם הצרפתי להיהודי דרייפוס, אשר גזלו את משפטו לעיני השמש רק בעון מוצאו. בשעה שנתפש הברון ריינאך במעשה פאנאמא38 ומבול של חרפות נתכו מכל עבר על ראשו, בא הרצל ותארו בספרו הנזכר לכל מעלותיו ויתרונותיו וירם על נס את חכמתו הרבה ואת ידיעותיו השונות; את נפילתו המוסרית, את עונו ופשעו הוא מבאר על ידי מצבו המיוחד של הברון ריינאך בהחברה הצרפתית. ריינאך הוא יהודי אשכנזי על־פי מולדתו. אולם עוד בהיותו נער ולומד בבית־הספר בפריז, היה מתאמץ לגמגם ולבטא בקושי את המלים האשכנזיות בשעת הבחינה, למען יכשילהו המורה בידיעת השפה האשכנזית, אשר באמת מהר לדבר בה צחות, ורק הסתיר זאת בכונה מיוחדה מאָזני הצרפתים הגמורים, לבל יודע להם, חלילה, מוצאו ומולדתו, אף כי “סוד” זה היה גלוי לרבים. הברון ריינאך היה ירא כל ימיו, כי מוצאו היהודי יהיה לו למזכיר עון ולמכשול בדרך החיים, ולרגלי מצבו הבלתי־טבעי בחברת הצרפתים מבני מרום האָרץ הלך מדחי אל דחי, למרות כשרונותיו ויתרונותיו המזהירים.

וגם זאת תהיה לנו לעדות נאמנה, כי בטרם שכתב הרצל את ספרו “מדינת־היהודים” כבר החל להכיר ולהרגיש, בזמן האחרון לשבתו בפריז, את הטרגיקומדיה של היהודי המתנכר לעמו.39

– – – –

בדברי על ספרו של הרצל “היכל הבורבון”, אין אני יכול לסלקו הצדה מבלי העיר כי רעיון יסודי אחד הנני מוצא בו, והוא כי רק יד ההכרח הקצוני מעוררת את העם, וכן את האדם הפרטי, לגדולות ונפלאות. לא התשוקה לברוא בריאות חדשות, לא כח ההשתלמות הנטוע בנפש האדם, לא מניעים נעלים ומופשטים, כי אם, פשוט, מצוקה ומחסור, רעב ועוני, הם הם הדוחפים את הכלל, וכן את הפרט, להנשא למדרגה יותר גבוהה בהתפתחותו. הרעיון הזה מוטעם ומודגש היטב ברוב ספוריו הפלוסופיים וברבים מציוריו הקטנים. וגם תורת הציוניות של הרצל נוסדה על הנחה זו: רק מצבנו הרע בגויים תהיה הסבה המניעה להעמידנו על אדמתנו ברשות עצמנו. אָמנם קשה ואי־אפשר להסכים להנחה זו, כי הפרוץ והנופל מרובה בה על העומד וקיים, אך אין להעלים עין ממנה, בבואנו להבין את התפתחותו הרוחנית, המוסרית והלאומית של יוצר הציוניות המדינית.40

– – – –

והרצל הרחיק והעמיק לראות; כי היה לא רק סופר־היום וצלם (פוטוגרף) הרגע, כי אם גם משורר וחוזה בעל הרגשה דקה, משורר שיש לו חוש העתיד הרחוק, ואינני זז מפרק זה עד שאביא דברי ראאול אוערנהיימער אחד הסופרים חדי ההרגשה, על אדות הרצל הסופר: "הוא היה משורר, משורר אמתי, אף כי היה כותב יום יום בהעתונים, ועבד בהם בהיותו לבוש בגדי־השרד של סופר היום. סופר־היום מסוגל להיות הכל, בין יתר הדברים גם משורר; כן יש ביד המשורר להיות “הכל־יכול”, בין יתר הדברים גם סופר־היום…

אין לך דבר מגונה ומכוער כאותם השמות “מפטפט” או “בעל שיחה נאה”, שאחרים מכנים בהם את הרצל. אין זו אלא אגדת בני־השוק. לא מפטפט ומסלסל במלים היה הרצל, יען כי הוא היה באמת גם פלוסוף וגם משורר. שיחתו היתה לא רק נאה, כי אם גם נוגעת עד הדברים העומדים ברומו של עולם ויחד עם זה היא נוקבת ויורדת עד התהום. מעולם לא התעכבה שיחתו הספרותית בחללה של הבינוניות, ותמיד היתה מבצבצת מתוכה מחשבה פלוסופית. לכל ניב וניב היוצא מעטו היה כובד החכמה. מעולם לא כתב אף מלה אחת בקלות ראש; מעולם לא פלט עטו הגה ריק; מעולם לא הרבה להג, ככל אשר יעשו הפטפטנים. בכל זאת כנוהו בשם זה. כמובן קראוהו כן רק אותם הסופרים, שהם יכולים רק להרויח מעסק זה. כי אם היה הרצל אחד הפטפטנים, הלא היה חברם ובן גילם. בחשבי על זאת עולים על זכרוני, דברי ארטהור שופינהויער על הקנאה: אחת התחבולות היותר חביבות על הקנאה, היא נדבת רוחה להשאיל שם תואר של כבוד אך במדה פחותה מכפי הראוי. הרצל לא היה פטפטן; אף כי קסם היה בעטו ושיחתו ערבה, אף כי ידע להביע מחשבות יפות ועמוקות בסגנון מלא חן. כשרון זה, שהוא יקר גם בין הסופרים המצוינים, והוא רק מתנת היחידים, קנה גם אנטול פראנס. התקראו גם לו פטפטן? על כל פנים פראנס הוא צרפתי ואינו “סופר־עלונים” (פיליטוניסט). גם זה הוא שם שבדו מלב רק למען הכחיד את האמת. ומכנים את הרצל בשם “פיליטוניסטון מזהיר”, רק למען לא יקראוהו בשם סופר גדול. פיליטוניסטון? אמנם, כן. אבל פירוש אחר ותרגום אחר יש למלה זו, ששונים הם מתרגומם ופירושם של אותם האדונים. הרצל היה פיליטוניסטון, כמו שזה היה שפיידיל וכזה היה גם קירנברגר, כלומר: סופר גדול בצורה פיליטונית. ומלבד כל אלה היה גם משורר".


 

פרק תשיעי: “מדינת היהודים”    🔗

מחיי הסופר בפריז

הפרק היותר חשוב בחיי הרצל. מהפכת פנימית. תקופה חדשה. איך זה נעשה הרצל לציוני? מכתביו אל הביוגרף שלו בשנת 1897. הרעיון הציוני בבלי יודעים. הד“ר אמיל שיף. הסופרים הצרפתים היו קוראים להרצל בשם שר, בשם אחד המושלים של ארצות הקדם. הרצל בורח מהחיים ההומים. מדותיו. אופן שיחתו ודבוריו. פתגמיו. חוט של עצבות מתוח עליו. הנושא האָהוב של שיחותיו – “המות”. יחוסיו לרעיו וחבריו לעט. השפעתו של משפט דרייפוס על הרצל. מכתבו המלא סודות ורמזים. שבועים ימים נתעלם מעיני כל ידידיו. איך כתב את ספרו “מדינת היהודים”. הד”ר שיף נבהל למראה פני הרצל בשעת שקרא לפניו את “מדינת־היחודים”. חולה־עצבים או גאון הרוח? משוגע או יוצר? פסיעה מסוכנה. חששות וספקות. “ובכל זאת היא מתנועעת”. מה שהרצל בעצמו מספר על אדות השנויים ברוחו ועל דבר הזמן שבו כתב את “מדינת־היהודים”.


הפרק היותר חשוב בתולדות הרצל, בנוגע לחיי רוחו, המה ימי־המעברה שלו מתקופתו הספרותית (שהיתה מצוינה בשויון נפש גמור אל גורלו של העם העברי ועתידותו בתור עם) לתקופתו הציונית, מהעולם הגדול אל העולם היהודי, מעזובת ראש האמיר אל השרשים, מהשאיפה להתבוללות אל השאיפה הלאומית, מהעיון אל המעשה.

במשך של חדשים אחדים נשתנו כל ערכי חייו ורוחו. מהפכה פנימית, עקרית, יסודית נעשתה ברוחו, במשך ימי הקיץ של שנת 1895. כל יסודות עולמו הפנימי נפלו. נהרסו, נעלמו ועולם חדש החל לצמוח בקרבו. זו היתה תמורה רוחנית, כמעט פתאומית, שקשה למצוא דוגמתה בעולם גלגול הנשמות.

בשני החדשים האחרונים לשבת תיאודור הרצל בפריז (בהירחים האחרונים לשנת תרנ"ה) כתב את ספרו “מדינת־היהודים”, שממנו מתחילה תקופה חדשה, חדשה בצורתה וחדשה בתכנה, בחייו.

בקיץ שנת תרנ"ז, לפני הקונגרס הציוני הראשון, שאלתי את הרצל באחד ממכתבי אליו: איך זה נעשה פתאום לציוני? איזו סבות, חיצוניות או פנימיות, חוללו המהפכה ברוחו, בדעותיו, בהשקפת־עולמו ובהתיחסותו אל אחיו בני עמו. ובמכתבו אלי מיום הראשון לחודש יולי שנת 1897 כתב אלי הרצל כדברים האלה: "… הייתי למנהיג הציונים המדיניים, אף כי לא בקשתי לנפשי לא משמרת כבוד זו ולא אחרת. אני דברתי את אשר עם לבבי, הוצאתי רק מלה אחת מעמקי נפשי, ממחבא רוחי, המלה הזאת היתה ספרי “מדינת היהודים”. ואך יצאה מלה זו מפי, ויטפלו בי אוהבי ואויבי גם יחד ולא הרפו עוד ממני עד כי היתה המלה לפועל למעשה. כעת הולך אני בדרכי זו הלאה, הלאה עד מקום שידי מגעת. מתנגדי ממררים את חיי ומניחים מכשולים על דרכי אל מטרתי. ואם אחרי כל אלה תשאלני, אם מתחרט אנכי על אמרי את המלה, אשר הפרידה אותי מעל חוג רעי מלפנים, על אמרי את אותה המלה, אשר שללה את מנוחת נפשי ושלות רוחי, ואשר הרחיקתני מעל עבודותי הספרותיות, אשר לא בלי הצלחה היו, – והיה אם תשאלני, אם הייתי מוציא מפי מלה זו גם כיום, אחרי אשר סבלתי כל כך על ידה, אלו עוד לא נשמעה מפי איש אחר? אז הייתי עונה על שאלתך זו: הן, אגיד ואגיד. ובהשמיעי לך את תשובתי: “הן!” – לא אעמיד את פני כגבור, גם לא אלבוש צורה של אחד הקדושים הסובלים ענויים על אמונתם. את הדעה היושבת עמוק עמוק בלבנו, השולטת על כל כחות נפשנו והמפעפעת בכל עורקי רוחנו, – דעה כזו הלא מוכרחים אנחנו להגידה לכל, הלא אנוסים אנחנו לגלותה ברבים למען ירוח לנו. כי אם לא נעשה כזאת הלא נבול יבול רוחנו, הלא נכרע, נרבץ תחת משא נפשנו! אתה שואלני: איך הייתי לציוני? אל אלהים יודע. כפי הנראה התבשל בי הרעיון הציוני בבלי־יודעים. את ספרי “מדינת־יהודים” כתבתי עוד בשבתי בפריז. ובימים ההם היה רוחי סוער בי. ואכתוב בכל יום את רגשותי ומחשבותי ואת כל הנעשה בנפשי לזכרון בספר. אם תבוא העת המוכשרת לזה אדפוס מספר זכרונותי זה איזה דברים….“

– – – –

והנני מוסר בזה בדיוק את הדברים אשר ספר לי הד“ר אמיל שיף41, בשנת תרס”ה, על אדות ימי־המערכה ברוחו של הרצל, ימי השלכת הפנימית: "כל ימי שבת הרצל בפריז, כארבע שנים, היינו ידידים קרובים זה לזה. הוא היה מבאי ביתי ואנכי מבאי ביתו. על אדות היהודים והיהדות כמעט שלא דברנו מעולם, אף שהיינו מדברים ומתוכחים על כל שאלות־הזמן. אנכי הייתי אחד היהודים המתבוללים וגם הרצל נחשב, כפי ששערתי אָז, לסוג זה. רק פעם אחת הכרתי, כי יש הבדל ביני ובינו במה שנוגע ליחוסינו אל היהודים. זוכר אני שפעם אחת, – זאת היתה סמוך לביאתו של הרצל לפריז, בעוד אשר עמד רחוק לגמרי מעניני היהודים, – הגדתי לו שלא אלך עוד בימי הקיץ לעיר־הרפואה אישל, למרות יפיה ואוירה הצח והמבריא, כמו שהייתי עושה במשך של שנים אחדות, יען כי בימי העונה (סיזון) מלאה היא יהודים מכל המינים, וחברתם וסביבתם לא נעימה לי כלל. אז נעץ בי הרצל עיניו היפות, וישאלני בתמיה: “איך, הלא אתה בעצמך הנך יהודי ואיך זה תקוץ נפשך בסביבה יהודית!” ולא יספנו דבר בזה. מלבד המאורע הקטן הזה – שכיום הנני נותן לו חשיבות מיוחדה, אבל אז לא שמתי אליו לב, – לא נתבלטה יהדותו של הרצל, אף צל צלה, בשום דבר ובשום תנועה. במסבת מכירינו ומיודעינו, סופרים צרפתים ואשכנזים, לא נגעה השיחה מעולם בהיהודים או ביהדות. ולא אדע כיום אם בכונה או שלא בכונה השתמטו מנושא זה. הסופרים הצרפתים, שהיו בחוג מכירינו (ואחד ממכירי הרצל היה המספר הידוע אלפונס דודה) היו קוראים להרצל, בתנועה של ליצנות־רצינית, בשם שר, בשם נסיך אשורי, או בשם אחד המושלים של ארץ הקדם. כל השמות והכנויים האלה לא היו רק פרי אירוניה קלה, הנהונה בין חברים לעט, שהיה בה רמז להזקן האשורי של הרצל ולתנועותיו המפונקות כשל אחד נסיכי הקדם, כי בהשמות האלה היה הרבה יתר רמז למדת השררה שהיתה צפונה וטמונה במעמקי נפשו, ואשר בכל זאת היתה מורגשת לרעיו וחבריו.

הרצל היה עובד חרוץ ועושה את חובתו להנ. פ. פ. באמונה רבה ובזריזות יתרה. הוא היה איש־הטרקלין (סאלאן־מאן), אך מעולם לא היה “איש־החיים”, הרודף תפנוקים ותענוגות. הוא היה צנוע ואיש־המדות, ובורח היה מהחייס ההומים וסוערים. בשבתו בחברת מכירינו היה ממעיט לדבר, וכל הדבורים והניבים שיצאו מפיו היו משולים לפתגמים מצומצמים ומלוטשים בסגנונו הנאוה. ולפעמים קרובות היו מלאים עוקצים חדים וחריפים. לפעמים היו דבריו עושים רושם על שומעיו, כאלו הוא רודף בכונה יתירה אחרי חודו של הרעיון, והוא משתמט להביע את מחשבתו באופן ישר ופשוט. איזו רוח של עצבות פיוטית ופלוסופית היתה נסוכה על דרכיו במסבת עמיתים. הנושא האהוב של שיחותיו היה “המות”. יחוסיו לרעיו היו תמיד ישרים וכנים, אך כולנו הרגשנו שבנפשו של איש זה נרדם איזה סוד, צפונה איזו חידה כמוסה ובלתי ברורה, אולי, גם לו בעצמו. בסתר לבבי האמנתי תמיד, כי יבוא יום והרצל יתגלה לפנינו בצורה חדשה ומפליאה, שקשה לדעת וגם לשער מראש, אך גם אחד מאתנו, חבריו ומכיריו, לא חלם, כי יבואו ימים וידידנו זה יעמוד בראש תנועה פוליטית ומה גם בראש תנועה יהודית שביהודית. המשפט של דרייפוס אמנם עשה בעתו רושם עמוק על נפשו של הרצל, אך כפי שאנכי משער, לא היהודי כי אם האדם שבו היה נעלב ונרעש בתחלה מפני המשפח שבמשפט זה. גם הצרפתים המשכילים, אם היו בני חופש ומשוחררים מקנאת הדת, הרגישו אז את עצמם נעלבים ונרעשים עד היסוד מפני כל הזיופים והשקרים הנלוים והנסתרים של המשפט הנזכר, שידי כל החשוכים ובני בליעל היו עסוקות באריגת רשתותיו, להפיל בהן את צרפת החפשית.

ויש שאנכי חושב, כי עשק משפטו של דריייפוס, שהרצל היה מתענין בו הרבה בתור אדם ובתור סופר, היתה הסבה הראשונה, שהביאה את המהפכה בלב זה האחרון. ומהפכה זו, כפי הנראה, נעשתה ברוחו של הרצל אמנם בבלי־יודעים. היא עברה, כמו שאומרים בז’רגון הפלוסופים, “מתחת לסף הכרתו”. אולם את הדחיפה הראשונה קבלה מהפכה זו, כפי שיש לשער, בימי מעשה־דרייפוס.

אני, כמו יתר רעיו של הרצל בפריז, לא הכרתי בו אז כל שנוי פנימי, עד שפתאום, בלי כל סמנים מקדימים, נתנלה לפנינו בצורתו החדשה והמפליאה. ואנכי היייתי הראשון שנתגלה לפני בצורה זו. וכך היה הדבר: בסוף שנת 1895 נעלם הרצל מעיני ומעיני יתר חבריו־לעט במשך של שבועים ימים. ואחרי שהייתי רניל להפגש אתו יום יום, האמנתי כי נסע מפריז לזמן־מה. והנה באחד הימים בא אלי מכתב מהרצל מפריז. במכתבו ההוא בקשני לבוא אליו, לבית־משכנו, בלי כל שהיות, כי יש לו למסור לי מפה אל פה ענין חשוב מאד, שהוא רוצה גם להמלך בי באותו דבר. המכתב היה כתוב בסגנון של רמזים וסודות. האמנתי כי רוצה הוא להמלך בי בעסקי משפחה, שהיה אז מסובך בהם. מהרתי ללכת להרצל, שהתגורר אז יחידי בדירתו (בני ביתו שבו אז לווינה), ולבי נבא לי שאיזה אסון קרה לתיאודור, שעמד אז בחצי ימי האדם מואר משמש ההצלחה. הרצל בעצמו פתח לי את הדלת, ומסקירתי הראשונה עליו נבהלתי למראה פניו. במשך הימים המעטים שלא ראיתיו נפלו פניו כפני חולה, ששכב זמן רב על ערש דוי. מבט עיניו היה מוזר ומלא סודיות. שערותיו וגם בגדיו היו כמעט באי סדרים. הזהו הרצל המגוהץ, שהיה מדקדק ומקפיד בכל הנוגע לתלבשתו, ושהיה נוהג לעשות זקנו ושערותיו כאחד מ“כהני המודה”, שמקבלים עליהם באהבה רבה את עולה הכבד ואת כל דקדוקיה ופרטיה? עוד לא הספקתי לשאול דבר מה את פיו, והנה הוא לוחש לי בקול מלא סודות: “שמע נא, ידידי! כשבועים ימים נחבאתי מעין כל מכירי, במשך הזמן הזה נדדה שנה מעיני וכל אוכל תעבה נפשי. מהפכה נעשתה ברוחי ופרי המהפכה הוא ספר שכתבתי יומם ולילה במשך שבועים ימים האלה, עד כי נחליתי מרוב עבודה ומרוב מחשבה והתרגשות. מה טיבו של ספרי, שאך זה השלמתיו, לא אדע גם אני; יודע אני רק אחת כי בספרי זה צפון גורל חיי. עוד אין איש בעולם היודע דבר מה מהנעשה בקרבי, או אשר ראה את כתב ידי. ובבקשה ממך, ידידי, שתקדיש לי שעות אחדות: אנכי אקרא לפניך את כתב ידי החדש מראשו ועד סופו. אנא אל תפסיקני בשאלות עד אשר אגמור את קריאתי, ואז הגד תגד לי את כל אשר בלבבך על אדות מחשבותי החדשות בספרי, בלי משוא פנים, בלי הסתר דבר. ואני אשמע במנוחה את כל דבריך לוא גם יהיו מרים.” הקדמה זו כבר הביאה אימה בלבי. נחשתי דבר־מה לא טוב. הרצל הביאני לחדר עבודתו ויסגר גם את הדלת אחריו, ותיכף נגש לקריאת כתב ידו. כמעט בלי הפסקה, קרא לפני בקול רועד (קולו היה תמיד מלא מנוחה אולם הפעם נשמעה בו התרגשות עצביו) את ספרו “מדינת היהודים”, מראשו ועד סופו. ואנכי עשיתי כבקשתו: לא הפסקתיו בשום שאלה אף פעם אחת. בשעת הקריאה הסתכלתי בפני הרצל העייפים מאד, והקשבתי לקולו הרועד ואל המחשבות החדשות והמוזרות אשר הביע בספרו, ואחליט בלבי: חולה הוא, יצא מדעתו. אחרי גמר קריאתו היה הרצל במצב נפש מדוכא. הוא שותק, וגם אני שותק, ושתיקתי היתה סימן רע בעיניו. פתאום התעורר ויקרא: “אתה שמעת את כל הגות רוחי על דבר שאלת היהודים, הנך רואה איפוא את כל השנויים העקריים שבאו ביחוסי לעמי. עתה הגד נא לי: מה דעתך ומשפטך על ספרי שקראתי לפניך, ואיזה רושם עשו עליך דברי?” קמתי ממושבי ואחזיק בזרועותיו של הרצל, ואמרתי לו: שמע נא, ידידי, הנך חולה־עצבים, וספרך זה הוא פרי מחלתך. עליך, ידידי, להתרפא." “הבאמת הנך חושב ככה?” – שאלני הרצל בדאגה. בתור רופא מששתי את דופקו של הרצל. והדופק היה לא נורמלי, כבמצב של קדחת. לבי נתמלא רחמים על ידידי, ובקול רך של מיצר בצרת רעהו אמרתי לו: אין כל ספק בעיני שהנך חולה ועליך להתרפא הפעם. רואה אנכי שבריאותך המוצקה נהרסה, ועליך להניח אח עטך מידך לזמן מה ולפנות לרופא עצבים."

“את עטי”, ענה הרצל, “אניח אמנם הפעם, אך לא אל רופא אלך, כי אם אל אדמונד רוטשילד, להציע לפניו את תמצית ספרי החדש ולהוכיח לו, שאין כל תחבולה להציל את עמנו מכליון גמור אלא ליסד מדינת יהודים, ששם יהיו עומדים ברשות עצמם וגורלם יהיה בידם. אוכיח לו שכל המיליונים שהוא מפזר לצדקה על בני עמו לריק המה, אם לא תוסד מדינת יהודים. אוכיח לו שעון וחרפה הוא, חטא מות וכלימת נצח לעשירי ישראל כבית רוטשילד לעמוד מרחוק לשבר עמם האובד בגולה. אוכיח לרוטשילד את כל התכנית המעובדה שלי בדבר יסוד מדינת יהודים. עליו לדעת זאת.”

דברי הרצל האחרונים החרידוני, ואקרא: חלילה לך, ידידי, לעשות פסיעה מסוכנה כזו, הזהר מפני שגעון כזה. לך לרופא! הנני מבטיחך, שאם תבוא לרוטשילד ותדבר באזניו ככל אשר אמרת לי, אז אין כל ספק שיביט עליך כעל משוגע או כעל רמאי, שבא בנכליו להוציא כסף מידו. אם כך או כך יצלצל בפעמון ויקרא למשרתיו, כי יוציאוך מחדרו וימסרוך לבית־השוטרים או לבית־המשוגעים.

דברי לא עשו שום רושם על הרצל ולא שנו את הלך רוחו ומגמותיו אף במקצת, רק הביאו דאגה ורוגז בלבו. כאשר הגיד לי הרצל, אחרי ימים מועטים, כי כבר שלח את הכתב־יד של ספרו “מדינת היהודים” להרב ד“ר משה גידמן בווינה, למען ישמיע את משפטו עליו ולמען יהיה בעזרו לפעול על עשירי ישראל, כי יקחו חלק בכספם ביסוד מדינת היהודים, – כאשר הגיד לי זאת הרצל, שלחתי בסתר תלגרמה אל בית הדואר בווינה בבקשה שלא ימציאו את הכתב יד של הרצל לידי גידמן, כי אם ישלחוהו בחזרת לידי בעליו בפריז. עשיתי זאת בלי ידיעתו של הרצל, יען שהייתי כמעט בטוח, שאחרי אשר יקרא גידמן את הכתב יד של “מדינת היהודים” יוכח גם הוא כמוני, שהמחבר יצא מדעתו וימהר לגלות זאת להוריו שישבו אז בווינה. ואני ידעתי איך תפעול שמועה כזו על לב הוריו, שבנם יחידם היה יקר להם מנשמתם וחייהם. האמנתי כי הרצל, שהיה חזק מטבעו כברזל־עשת, ישוב מהרה לבריאות גופו וגם נפשו תרפא, ואז יוכח בעצמו שספרו הנזכר הוא פרי עצביו, שנחלו מרוב עבודה, וישרוף את כתב־ידו”.

והד"ר שיף סיים את דבריו: “לא אני נצחתי את הרצל, כי אם הוא נצח אותי. בכח השפעתו עלי הייתי לציוני, ואוכח שלא מדינת היהודים, כי אם הרעיון של התבוללות ישראל בעמים הוא פרי שגעון־הרוח. כאשר הדפיס הרצל את ספרו “מדינת היהודים” הגיש לי את האכסמפלר הראשון. שיף הוציא מארון־הספרים את “מדינת היהודים” והראה לי את ההקדשה הכתובה על השער בידי הרצל. הקדשה זו אוצרת רק את המלים: “ובכל זאת היא (הארץ) מתנועעת” – פתגמו הידוע של גליליי”.

– – – –

וזאת אשר יספר הרצל בעצמו על אדות מצב נפשו, בעת כתבו את ספרו “מדינת היהודים”: "במשך שני החדשים האחרונים לשבתי בפריז, כתבתי את ספרי “מדינת היהודים”.

אין אני זוכר, שכתבתי דבר־מה בחיי במצב של התרוממות רוח כזו, כאשר כתבתי את ספרי זה. היינה אומר, כי בשעה שהיה כותב שירים ידועים, היה שומע את משק כנפי נשר על ראשו. מעין משק כנפים כזה האמנתי לשמוע גם אני, בכתבי את ספרי זה. עבדתי עליו יום יום, עד אשר כלו כל כחותי; בערב הייתי מוצא מרגוע לנפשי רק בזה, שהייתי הולך לשמוע אל השירה והזמרה של וואגניר, ביחוד אל האופירה “טאנהייזיר”, ששמעתיה בכל פעם אשר העלוה על הבימה. אולם באותם הערבים, שלא הציגו שום אופירה, הייתי מפקפק בבריאות דעתי.

לראשונה היה במחשבתי, לתת למחברתי הקטנה הזאת, העוסקת בפתרון שאלת היהודים, מהלכים, באופן פרטי, רק בקרב ידידי. רק אחרי כן ראיתי את הצורך להדפיסה ולהפיצה ברבים; מתחילה לא הייתה בדעתי, לצאת בעצמי ולעשות תעמולה בנפשי לטובתם של היהודים. רוב הקוראים ישתוממו לשמוע מפי את התנגדותי הראשונה הזאת. השקפתי על כל הענין הזה היתה, כי נחוץ לעשות ולפעול בדבר זה, אך לא להתוכח עליו. התעמולה ברבים תהיה נחוצה רק אז, אם לא ישימו לב לעצתי הנתונה באופן פרטי, או אם לא יוציאוה אל הפועל. כאשר גמרתי לכתוב את ספרי, נתתי את הכתב־יד לאחד מידידי היותר טובים מכבר הימים,42 למען יקרא בו. ובשעה אשר קרא בו, התחיל פתאום לבכות. התרגשותו היתה מובנה לי, הלא גם ידידי זה היה יהודי; הלא גם אני בכיתי לפעמים בעת כתבי את דברי בספר. אבל לתמהוני הגדול נתן ידידי טעם אחר לדמעותיו. הוא חשב, כי יצאתי מדעתי, ובהיותו ידיד לי הוא נד לשברי ולאסוני. ידידי זה עזב את חדרי, מבלי הגד דבר. אחרי ליל נדודים שב אלי, ויפל את תחינתו לפני, כי אמשך את ידי מכל הענין הזה, כי אם לא אעשה כזאת והייתי למשוגע בעיני כל. ידידי היה כל כך נרעש, עד כי הבטחתי לו הכל, רק למען הרגיעו. אז יעץ לי לפנות לעצתו של מכס נורדוי, למען אשמע מפיו אם מחשבתי החדשה היא פרי מוח בריא, מחשבה של איש שיש בידו לתת דין וחשבון לנפשו. “לא אשאל פי איש”, היתה תשובתי: “אם מחשבותי עושות רושם כזה על ידיד נאמן ומשכיל, אז הנני למשוך את ידי מתכניתי זו”.

אז בא משבר ברוחי, שגרם לי צער הרבה: יש להמשיל את המצב הנפשי הזה לגוף בוער באש שהשליכוהו למים קרים. כמובן, אם הגוף הזה הוא במקרה ברזל, אז ייהפך לפלד (שטאהל). על ידידי, הנזכר למעלה, היה לחשוב את חשבון הוצאותי על התלגרמות. כאשר הגיש לי את הסך־הכל של חשבוני, שהית מחובר משורה ארוכה של מספרים, מצאתי מסקירה ראשונה כי נפלה טעות בשורה האחרונה. העירותי עליו על זה, והוא עשה את חשבוני עוד הפעם; ורק אחרי בקרו את חשבוני שלש או ארבע פעמים נוכח כי הצדק היה אתי. המאורע הקטן הזה השיב לי את בטחוני בעצמי. הלא איפוא היה ביכלתי לדייק בחשבוני יותר מידידי זה; אם כן דעתי לא נטרפה עוד עלי לגמרה".

המהפכה שנעשתה ברוחו של הרצל נתבשרה בראשית ימי הקיץ של שנת תרנ"ה. עוד בטרם שכתב את “מדינת־היהודים” החל לבקש במחשבתו פתרונים לשאלת־היהודים, ומסקירה הראשונה ראה כי הדרכים אשר בחרו במערב אירופה אלה הנקראים בשם “גדולי ישראל” להושיע “לבני־דתם”, – כי הדרכים האלה מלבד שלא יצלחו, עוד ישפילו וידכאו את רוח העם העברי. הוא נוכח כי אין בכל אלה רעיון מדיני.


 

פרק עשירי: תיאודור הרצל והברון הירש    🔗

מכתבי הרצל לחברון הירש. תשובת הברון הירש. השיחה שבין הרצל ובין הברון הירש. שני עולמות נפגשים. איש־מדיני ובעל־צדקה. איש־המעשה ובעל־דמיונות. הרצל – נפוליון. “ספר היום של הרצל”. פוליטיקה לאומית. הלואה לאומית. במה ואיך להושיע את ישראל?


בימי התסיסה ההם פנה הרצל (בראשית לחודש מאי שנת 1895) להברון הירש בפריז במכתב הבא:

אדוני הנכבד מאוד!

מתי אוכל להתכבד לראות פניך? חפץ הייתי לדבר אתך על אדות שאלת־היהודים. אין אני מבקש ממך שיחה בעד העתונים ואין אני חפץ לבוא אליך, באופן גלוי או כמתחפש, גם בדבר הנוגע לעניני כסף. נראה, שמרבים לבוא אליך בכל כך תביעות, עד שיש צורך להקדים להסיר מלבך כל השערה חשודה. בחפצי רק לבוא אתך בשיחה מדינית בדבר היהודים (יודענפאליטישעס געשפרעך), שפעולתה של שיחה זו יכולה להיות נכרת בימים הבאים, שלא אתה ולא אני נהיה עוד בחיים.

על כן הייתי חפץ כי תגביל לי יום לקבלת פני, שתוכל להקדיש שעה או שעתים פנויות, מבלי אשר יפריע איש אותנו, אל הענין הזה. לרגלי עבודתי הרגילה יהיה לי היום הראשון בשבוע היותר רצוי לי, ולאו דוקא יום הראשון הבא. מתי שתחפוץ.

מה שיש לי להגיד לך יקח את לבך. ולמרות שאני נותן לך רמזים כל כך מעטים, לא הייתי חפץ, שתראה מכתבי זה להאנשים הקרובים לך – להמזכירים ולאחרים. הנני מפקיד מכתבי זה בידך כדבר סוד.

ברגשי כבוד רב

דר. הרצל.


ביום העשרים לחודש מאי, שנת 1895, הודיע הברון הירש מלונדון (ששהה באותם הימים בבירת בריטניה) להרצל בפריז כי קבל את מכתבו וישאלהו, אם יוכל לכתוב במכתב כל אשר יש לו להגיד. התשובה היתה קצרה וקרה.

וזה הוא תרגומה של תשובת הבּרון הירש להרצל:


לונדון, בעשרים לחודש מאי, 1895.

אדוני הד"ר תיאודור הרצל

זה עתה קבלתי מכתבך פה, במקום שאשהה שני חדשים. צר לי איפוא, שעם כל כונתי היותר טובה בעולם אין אני יכול להועיד לך את הפגישה עמדי, כאשר דרשת ממני. אולי תוכל להגיד לי על ידי מכתב מה שחפצת לבאר לי פנים אל פנים. על מעטפת מכתבך אשר תשלח לי תאבה־נא לרשום “לעצם ידו”. הנני מבקש סליחתך על אשר אני כותב לך תשובתי על ידי מזכירי ובשפה הצרפתית, אבל בסבת פצע שקבלתי על ידי הימנית בלכתי לצוד ציד, אין ביכלתי לכתוב לך בעצם ידי. קבל נא, אדוני, את הבעת רגשי כבודי אליך.

מ. די. הירש.


ביום העשרים וארבעה לחודש מאי שלח הרצל מפריז מכתב שני להברון הירש בלונדון:


אדוני הנכבד מאוד!

צר לי מאוד על שלא יכולנו להועד פּה:

לכתוב מה שהיה בחפצי להגיד לך, לא נקל הוא הדבר. מלבד הגלגולים האפשריים של מכתב הנשלח על־ידי בי־הדואר, הנה יכולה עוד מחשבתי, המכוונת למטרה חשובה להתקלקל על ידי סקרנות של בטלה מצד אחרים ולהפסיד מצניעותה על ידי אנשים זרים שיגלו במקרה את סודה. עוד זאת, מכתבי יכול לבוא לידך ברגע של פזור נפש בענינים אחרים, ולא תוכל לרכז עליו את תשומת לבך הראויה לזה.

אולם אם תשובתך תהיה בזה שתתן למזכירך להודיע לי, כנהוג, בחבה “שתשים את לבך” להצעתי אז אין לי עוד דבר עמך. ואולי מבחינת טובת הכלל יהיה להצטער על זאת. עוד אכתוב לך. אולם עסוק הנני יותר מדי – כמו שאומר החדוד הישן – למען אוכל להביע מחשבתי בקצור. ובאמת לא הייתי חפץ לשעמם אותך בדברים ארוכים ונמרצים. אם אמצא לי שעה פנויה, אז הנני להציע לפניך תכנית חדשה בשביל פוליטיקה יהודית.

את כל אשר עשית עד עתה לטובת היהודים, עשית אמנם ברוח נדיבה אבל החטאת את הדרך הנכונה, הוצאת אמנם כסף רב אבל מעשיך המה בלי תכלית. עד עתה היית רק בעל צדקה, ואנכי הייתי רוצה להראות לך את הדרך, למען תהיה יותר מזה.

אולם אל תאמין כי הנני אחד מבעלי העצות או השוטים מסוג חדש, אַף כי סגנון מכתבי אליך מתרחק מעט מהנוסחה המקובלה. הנני מודה מראש שאפשר הדבר, כי שוגה אָנכי. בחפץ לב הנני לשמוע דברים המתנגדים למחשבתי.

אין אני מחכה כלל, כי תקבל תיכף את דעתי, כי דרוש יהיה לך לחשוב רבות ממחשבותיך מחדש, למען תחזור מהן.

רק אחת הייתי מבקש ממך, אַף כי הנני אולי איש זר בעיניך, וזוהי תשומת לבך המלאה. אילו הייתי מדבר אתך פנים אל פנים, אז אולי הייתי רוכשה, אבל קשה להשיגה על ידי חליפת מכתבים. מכתבי מונח על שלחנך בין יתר המכתבים, ואני משער שהנך מקבל בכל יום מכתבים לרוב ממבקשי נדבות, וממלחכי פינכי, מחונפים ומבעלי בתי חרושת הצדקה. על כן יהיה מכתבי נתון במעטפה כפולה, ועל השניה יהיה כתוב: מאת הד"ר הרצל. את מכתבי זה אנא לפתוח רק אז, אם תהיה שעתך פנויה ודעתך צלולה עליך. דבר זה בקשתי גם בעד שיחתנו שלא באה.


תשובת הברון הירש

לונדון, 26 מאי.

אדוני הרצל, פאריז

את מכתבך קבלתי שלשום; אם לא עשית עוד תכנית ארוכה, אז אין גם צורך בזה. בעוד ימים אחדים אבוא פריזה ואשתה שם ארבעים ושמונה שעה, ותמצאני ביום הראשון, בשני לחודש יוני, נכון לפקודתך בשעה העשירית וחצי קודם הצהרים בביתי, מספר 2 רחוב אלישע.

קבל נא אדוני את הבעת רגשי הכבוד אליך.

מ. די. הירש.


שיחתו של תיאודור הרצל עם הברון הירש.

(ביום הראשון, בשני לחודש יוני שנת 1895)

הרצל: אתה תמצא בזה, שאני חפץ להגיד לך, דברים אחדים שהם פשוטים יותר מדי, ודברים אחדים שהמה מלאים דמיונות יותר מדי. אבל בדברים פשוטים ובדברי דמיון מנהיגים את האנשים. נפלא הוא הדבר הידוע, מה מעטה היא הבינה הדרושה למשול בעולם.

בשנים הקודמות לא עלתה מעולם על דעתי להתעסק בשאלת היהודים.

הנה גם אדוני לא חשב מתחילה להיות פטרונם של היהודים. אדוני היה שולחני ועשה עסקים גדולים; לבסוף נותן אדוני את עתותיו וגם את כספו לטובת היהודים. – כן גם אני הייתי מעודי מחבר ספרים, סופר היום, ולא שמתי לבי להיהודים. אולם נסיונותי, התבוננותי בעולם, מצוקת האנטישמיות ההולכת ומתפשטת הכריחוני לזה.

טוב. תעודתי הרי נתנה לך.

היה עלי אמנם להתחיל מדברי ימי היהודים, אבל אניח דבר זה. דברי ימיהם ידועים. אבל על דבר אחד עלי להעיר, על ידי פזורנו בגוים, במשך של אלפים שנה היתה הפוליטיקה שלנו בלי הנהגה מאוחדת. וזה היה אסוננו היותר גדול. הדבר הזה הועיל לחותנו הרבה יותר מכל הרדיפות. כי לא היה איש, אשר חנך אותנו – ולא גם המלכים בשביל אהבת בצעם, – לאנשים זקופי־קומה. להיפך, הכריחו אותנו להתעסק בכל הפּרנסות המגונות, החזיקו אותנו סגורים ברחובות מיוחדים, ששם אכלנו איש בשר רעהו, ואחרי אשר הוציאו אותנו מחומות הגיטו לחפשי, הנה דרשו ממנו פתאום, כי נתנהג בכל כאנשים חפשים.

והנה אלו היתה לנו הנהנה מדינית מאוחדת, שאין כל צורך להביא ראיות על נחיצותה ושאין היא צריכה להיות באת־כח של איזו אגודת מסותרה – אלו היתה לנו הנהגה כזו, היינו יכולים לגשת אל פתרון שאלת היהודים, לפתור אותה ממעל ומתחת ומכל הצדדים.

ואז היו האמצעים מכוונים לתכליתם, אל התכלית שהיינו שואפים אליה, אלו היה לנו מרכז, אלו היה לנו ראש.

המטרות היו יכולות להיות שתים: אם להשאר או לעזוב את הארצות שאנו מתגוררים שם.

בשביל שתי המטרות האלה דרוש להחזיק באמצעים של חנוך העם שהמה שוים לשתיהן. כי גם אָז אם נעזוב את הארצות, ימשך הדבר עד אשר נבוא אל הארץ המושבעה. למשה היה דרוש לזה ארבעים שנה. לנו תהיינה דרושות לזה אולי עשרים או שלושים. בכל אופן באים בינתים דורות חדשים, שעלינו לחנכם.

בשביל החנוך הזה הנני חפץ להציע לפניך תיכף מתחילת הדבר דרכים שונים לגמרי מהדרכים אשר בחרת אתה.

ראשית לכל הנני חושב את מעשה הצדקה ליסוד שוא מעיקרו. אדוני מחנך פושטי יד. מצוין הוא הדבר שאין לך אומה שרבו בה מעשי הצדקה ומספר הקבצנים מבקשי עזרה במדה כזו שהמה נמצאים בקרב היהודים. הקשר אשר בין שני החזיונות האלה הוא ברור וגלוי. הצדקה מנוולת את תכונת העם.

הירש: אמנם צדקת בדבריך.

הרצל: לפני שנים שמעתי כי לנסיונותיך עם היהודים בארגנטיניה לא היו כל תוצאות, או בכל אופן תוצאות רעות.

הירש: היחפוץ אדוני, כי אשיב תיכף על הדברים מה שיש לי להשיב עליהם?

הרצל: לא, יותר נעים יהיה לי, אם תרשה לי להציע לפניך את כל גופה של תכניתי. יודע אנכי, כי פרטים אחדים בדברי לא יהיו אמנם מכוונים אל עצם המעשים, יען כי עוד לא אספתי את המספרים הדרושים לזה. הרשה נא לי רק לתאר את היסודות.

אין ליהודים הארגנטיים43 שלך סדרים בעבודתם ומתנהגים המה באופן הבלתי רצוי.

בכל אופן לא היו צריכים להתחיל את הדבר, כמו שעשית אתה. משכת את אכרי היהודים אל הארץ ההיא. והמה צריכים להאמין, כי גם להבא יש להם הזכות לקבל את תמיכתך. ומובן כי חשק־העבודה איננו מתקדם על ידי זה. אין היהודי – סחורת חוץ זו – שוה את הכסף, שאתה מוציא עליו להביאו. וכמה מן היהודים האלה יש בכלל בידך להעתיקם לארגנטינה44? חמשה עשר – עשרים אלף!… מספרם באחת הרחובות של השכונה ליאופולד־שטאדט בווינה הוא הרבה יותר.

לא, אין להשתמש בכלל בדרכים ישרים לתנועת המוני־האנשים, רק על ידי דרכים בלתי ישרים יש לפעול.

למשוך את היהודים אל עבודת־האדמה, היה עליך לספר אגדת על דבר אוצרות זהב. על דרך הדמיון יכולים לנסח אגדה זו: מי האיש החורש, הזורע והקוצר, הוא מוצא באלומתו זהב. הדבר הזה הוא גם במעט אמת. על דרך ההגיון היה יכול אדוני להגיד: מי שהוא מכלכל את עבודתו באופן היותר רצוי, הוא יקבל פרס, שיכול להיות גדול מאד.

אבל אין אני מאמין, שיש להביא את היהודים בארצות מושבותיהם עתה אל עבודת השדה. האכרים יהרגו אותם במקלותיהם שהמה דשים בהם. מדינת הסן (Hessen), ששם עוסקים היהודים בעבודת אדמה קטנה, היא קן האנטישמיות האשכנזית.

על ידי עשרים אלף היהודים הארגנטיניים שלך עוד לא הוכחת מאומה, לו גם יצליחו בעבודתם.

אולם אם היהודים האלה לא יצליחו בעבודתם, אז הבאת ראיה נוראה ננד היהודים.

דיה הבקורת. מה לעשות?

אם יהיה על היהודים להשאר בארצות מושבותיהם או יהיה עליהם לבקש להם ארץ חדשה, בין כך ובין כך צריכים לתקן את הגזע, ראשית לכל במקום מושבו. צריך לעשותם חזקים ומוכשרים למלחמת החיים, שמחים בעבודתם וישרים בדרכיהם. אחרי כן לצאת מארצם – אם יהיה צורך בדבר.

לצרכי התקונים האלה היה אדוני יכול להוציא את כספו באופן יותר טוב, מאשר עשית עד עתה. במקום לקנות את היהודים לאחדים, יקבע נא אדוני באותן הארצות, ששם הרימה האנטישמיות את ראשה, פרסים גדולים: בעד מעשים גדולים המצטיינים ביפים המוסרי, בעד אומץ לב, בעד מסירת נפש, בעד מדות טובות, בעד עבודות מצוינות בשדה האמנות והמדע, בעד הרופאים המצטיינים בעבודת ההצלה בשעת מגפה, בעד גבור חיל על שדה המלחמה, בעד הממציאים תחבולות־רפואה חדשות, בעד התחבולות להגדיל את אשרם של בני האדם, בקצור – בעד כל דבר גדול.

על ידי הפרסים יש להשיג תועלת כפולה: לראשונה תקנת הרבים, שנית – הפרסום. יען קביעת פרסים כאלה הוא דבר מזהיר ובלתי מצוי, על כן ירבו לדבר על זה בכל מקום. באופן כזה יודע ברבים כי ישנם גם יהודים טובים, ורבים המה.

אולם הדבר הראשון הוא יותר חשוב: תקנת הרבים. לא אלה היחידים הזוכים בכל שנה לקבל אחד הפרסים הוא העיקר. יותר חשובים בעיני המה אלה האחרים, השואפים בכל כחותיהם להצטין באחת העבודות, למען יזכו לקבל את הפרס.

על ידי זה יתעלה המצב המוסרי…

הירש: לא, לא, לא! אין אני חפץ כלל לרומם את המצב. כל האסון בא מזה שהיהודים שואפים להתרומם יותר מדי. יש לנו אינטליגנציה יותר מדי. כונתי היא, למנוע את היהודים מהשתדלותם היתרה לעלות מעלה מעלה. אל ימהרו נא ללכת קדימה קדימה. מהירות זו מולידה את השנאה בכל צורותיה. – מה שנוגע למחשבותי על אדות ישוב היהודים בארננטיניה, הנני רואה שאין לך ידיעות נאמנות בדבר זה. אמנם אמת הוא הדבר, כי הבאתי לראשונה לארגנטיניה בחורים מרושלים שלא הורגלו לעבודה מסודרת, שמוטב היה לי להשליכם המימה. אולם כעת כבר יש לי שם אנשים מהוגנים. ואם המושבה תצלח, אז יש ברצוני לשכור אניה אנגלית יפה ולהזמין מאה סופרי עתונים – אותך הנני מזמין כבר היום – וללכת אתם לארגנטיניה. כמובן תלוי הדבר בטיב הקציר. אחרי שנים אחדות טובות הייתי יכול להראות להעולם, כי היהודים מוכשרים להיות עובדי אדמה. הדבר הזה יוכל להיות לסבה גורמת, כי יתנו להם גם ברוסיה לעבור בשדה.

הרצל: לא הפסקתי את דבריך, אף כי עוד לא גמרתי את דברי אני. מענין היה לי לשמוע, מה שיש בדעתך לעשות. אולם רואה אנכי, כי לא יצא מזה שום תועלת אם אציע לפניך את מחשבותי הלאה.

הירש: הנני רואה, כי איש אנטליגנטי אתה. אבל יש לך המצאות דמיוניות.

הרצל (בקומו ממושבו): כן, הלא הגדתי לך מראש, כי דברי יהיו בעיניך פשוטים יותר מדי או דמיוניים יותר מדי? אין אדוני יודע, עד היכן מגיע כחו של הדמיון, כי רק ממרום המצפה יש להתבונן אל עניני האדם הנעלים.

הירש: לא נשאר אלא אחת – לעזוב את הארצות. יש די ארצות לקנותן.

הרצל: כן, מי הגיד לאדוני, כי הנני נגד היציאה מן הארצות? פה, ברשימותי אלה, כתוב הדבר. אנכי אלך אל קיסר אשכנז, והוא יבין לרעי, כי על פי חנוכו מוכשר הוא לשפוט על ענינים גדולים….

אל הקיסר האשכנזי, אומר: תן לנו לצאת את הארץ! זרים אנחנו, אין נותנים לנו להתבולל בעם, וגם אין אנו יכולים לעשות כדבר הזה. תן לנו לצאת את הארץ! אנכי אציע לפניך את האמצעים והדרכים, שבהם רוצה אני להשתמש למען לא יבוא עכוב במהלך סדרי הכלכלה, למען לא תשם הארץ מאחרינו.

הירש: והכסף מאין ימצא לך? רוטשילד יחתום על חמש מאות פרנק.

הרצל: הכסף? אנכי אשיג עשרה מיליארדים מארק על ידי הלואה לאומית יהודית.

הירש: דמיונות! היהודים העשירים אינם נותנים כלום. העשירים המה רעים, אין הם נותנים לבם אל צרותיהם של העניים.

הרצל: ברון הירש, אתה מדבר כאחד הסוציאליים!

הירש: וגם הנני אחד מהם. הנני נכון לתת תיכף כל אשר לי, אם גם האחרים יהיו נכונים לעשות כזאת…. שיחתנו עתה לא היתה האחרונה. תיכף בשובי הנה עוד הפעם מלונדון, אז אתן לך אות חיים.

הרצל: מתי שאדוני רוצה.

* * *

למחרתה של השיחה המובאה כתב הרצל מכתב ארוך להברון הירש, שהנני מוסרו בזה בתרגומו העברי מראשו ועד סופו:


בשלישי לחודש יוני שנת 1895.

אדוני הנכבד מאד!

להימנע מהשכל המתנוצץ מאחורי הדלת והמזוזה עשיתי לי רשימות בטרם שהלכתי אליך. בשובי הביתה ראיתי כי בדברי אליך הגעתי רק עד הדף הששי מהרשימות הכתובות שהיו מוכנות בידי, שמספר דפיהן עלה לשלשים ושנים. על ידי אי סבלנותך נודעו לך רק ראשי פרקים ממחשבתי, אולם לא ראית איפה ואיך היא מתחילה פורחת.

אמנם הייתי חפץ להשתמש בך כבכח ידוע שישנו כבר מן המוכן, רק למען הקצור. בכל אופן יכולת להיות בשביל תכניתי רק אותו הכח, שהייתי מתחיל בו את הגשמת רעיוני. ישנם כחות אחרים. לבסוף וראשית לכל הלא יש המון יהודי, אשר אדע למצא את דרכי אליו.

העם הזה הוא כחי. אתה תוכח בזה, אם אשאר חי ובריא – זו היא הגבלה, שגם אתה צריך להכניסה בחשבון מפעליך. אתה הנך היהודי הגדול בכסף, אנכי הנני יהודי שיש לו רוח. ומזה תוצאות להשנוים בבחירות האמצעים והדרכים שבינינו. שים נא אל לבך, כי עוד לא יכולת לשמוע על אודות נסיונותי, יען כי הראשון היה אצלך ועליך.

כמובן שהתיחסותך אלי היה יחס של אירוניה קלה. לזה הייתי נכון מראש. הגדתי לך זאת בהקדמתי לדברי. כך אמנם מקבלים מחשבות חדשות. ולך לא היתה גם הסבלנות לשמוע על אדותן עד הסוף. בכל זאת אכלה את דברי. אני מקוה, כי עוד תראה בחייך את מחשבותי פורחות ועושות פרי. עוד יהיה עליך לשוב ולהעלות על זכרונך את השיחה שהיתה בינינו אתמול קודם הצהרים, כי למרות כל האירוניה שלך הנך, כך אני מאמין, איש המוכשר להשיג מחשבות גדולות בלי דעות קדומות. עוד זאת כי נסית לעשות הרבה לטובת היהודים – על פי דרכך אתה. אבל התבין לדברי, אם אומר לך כי כל התפתחותה של האנושות מכזיבה את שטתך? איך, אדוני חפץ להחזיק קבוץ גדול של אנשים על גובה ידוע, מבלי לתת להם לעלות, ולא עוד אלא גם להורידם. אבל הלא אנו יודעים את כל אותן המדרגות שעבר עליהן המין האנושי, מהמצב הפראי עד התרבות. הכל הולך ומתקדם ושואף דוקא תמיד למעלה, תמיד למעלה, תמיד למעלה! ישנן אמנם ירידות, כן ירידות. אין זו מליצה בעלמא. אילו קמו אבותינו הקדמונים לתחיה בודאי שהיו משתוממים, אבל מי יחפוץ להסב באופן מלאכותי את גלגל הזמן אחורנית, מלבד שדבר כזה הוא גם מן הנמנעות. אלו היה דבר זה אפשר, האם לא היו מושלי הארצות וכהני הכנסיה הנוצרית כבר מחזירים את הגלגל אחורנית? והלא כמה הם האמצעים שיש להמושלים האלה לשלוט על הגופים והנשמות של האנשים! ומה המה אמצעיך אתה לנגדם? לא, לכל היותר יעלה בידך לעכב את ההתפתחות רק לשעה קלה אחת, ואחרי כן תבוא רוח סערה ותטאטא הכל.

היודע אתה, כי הפוליטיקה אשר אחזת בה נוראה היא בעריצותה – יותר נוראה משל הממשלות היותר עריצות. – לאשרנו לא יספיקו כחותיך להוציאה אל הפועל. כונתך אמנם רצויה, ואין אני מסופק בזה כלל, על כן יש בחפצי להראות את הדרך לרצונך הטוב. אל תהא הצעתי קלה בעיניך, רק משום זה שעודני איש צעיר לימים. בשלשים וחמש שנה, שנותי עתה, מגיעים בצרפת למשרת מיניסטר, נפוליון היה בשנותיו אלה לקיסר.45

בלעג של חבה הפסקת את דברי. אין לי עוד די בטחון בעצמי, אולם דבר זה עוד יגדל בי, יען כי נחוץ הוא, אם רוצים להתגבר על המכשולים, אם רוצים להניע את קרי־הרוח, להקים את המדוכאים ולבוא במשא ומתן עם מושלי הארץ.

דברתי על אדות אחד המושלים, ואדוני הפסיק את דברי. הרשיתי כי יפסיקוני. בכל זאת טויתי את מחשבתי הלאה: עבדתי את כל תכניתי. הנני יודע את כל הדרוש לזה: כסף, כסף, כסף. אמצעים הדרושים להסעת האנשים, כלכלתם של המונים גדולים (ופירושה של כלכלה זו היא לא רק אכילה ושתיה כבדורו הפשוט של משה), משמעת וסדרים בכל המחלקות, קביעת תנאי היציאה עם ראשי המדינות, תנאי המעבר דרך הארצות עם אלה מהם, כתבי האחריות עם כולם ובנין מושבות נהדרות: ולפני כל זה התעמולה הגדולה, פרסום הרעיון על ידי עתונים, ספרים, קונטרסים, מטיפים נודדים, תמונות. שירים, וכל הדברים האלה יוצאים מהנהגתו של מרכז אחד, שמטרה ברורה לנגד עיניו ושהוא מרחיק לראות. אבל סוף כל סוף היה עלי להגיד לאדוני גם זאת: באיזה דגלים אני בוחר ואיך אגוללם לעין העולם. ואם היה אדוני שואל אותי בלעג: דנלים אלה למה הם באים? הלא אין זאת אלא כלונסאות ועליהם כרוכים סמרטוטים של אטון. לא, אדוני. הדגל הוא הרבה יותר מזה. בעזרתו של דגל מוליכים את האנשים לכל מקום שרוצים, גם לארץ הצבי.

בשביל הדגל המה חיים ובשבילו המה גם מתים, והוא גם הדבר היחיד והמיוחד שבשבילו נכונים המה ההמונים למות, אם מחנכים אותם לזה.

האמן נא לי, אדוני, את הפוליטיקה של אומה שלמה – ביחוד אם פזורה היא בכל ארבע כנפות הארץ – אין עושים אלא רק על ידי דברים שברוח, העומדים ברומו של עולם. התדע איך קמה ונחיתה הממלכה האשכנזית? היא צמחה ועלתה מן החלומות, משירים, מדמיונות, מפתילי משי שחורים אדומים. וכל זה צמח בזמן קצר. ביסמרק רק קטף את הפירות מעל העץ, אשר נטעו בעלי הדמיונות.

איך, אדוני אינו משיג את ערכם של הדברים הרוחניים? ומה היא האמונה? רק דברים שיסודם בדמיון מושכים את לבבות האנשים. ומי שאינו בקי בטיב הענינים האלה, לא יהיה למנהיגם של האנשים ולא ישאר ממנו זכר לדורות, אם גם יהיה איש טוב מאוד, איש ישר ופכח ולו גם בעל צדקה במדה מרובה.

בכל זאת גם לבעלי הדמיונות של העם נחוץ יסוד מוצק. ומי הגיד לאדוני, כי אין לי יסודות מעשיים גמורים בשביל הפרטים של מחשבתי? פרטים, שגם המה, כמובן גדולים ועצומים.

היציאה אל הארץ המובטחה יש בו בפועל קבלנות של מסע מחנות, שאין דוגמתו בדורותינו אָנו. האם רק מסע מחנות? מערכה שלמה של כל מיני קבלנות המשולבים ואחוזים זה בזה כגלגלים בתוך גלגלים. וגם בראשית התפתחותה של קבלנות זו כבר ימצאו צעירינו־השואפים עבודה: כל אותם סוללי הדרכים, האדריכלים, בוני־המכונות, מלומדי החימיה, יודעי תורת המשפטים, אשר יצאו בשלשים שנה האחרונות מהגיטו, בתקותם כי ימצאו לחמם ומעט כבוד אדם מחוץ להמסחר היהודי, ועתה עניים ונואשים המה. וכולם המה אהובים עלי ואת מספרם הייתי רוצה להגדיל, כמו שאתה רוצה להמעיטם. באלה הצעירים הנני רואה את כח העתיד של היהודים, כח הנמצא עדיין במצב המנוחה. בקצור, אָנשים כערכי. ומהמשכילים העניים האלה אבחר לי ראשי הפלוגות של התרים אחרי ארץ, של המוצאים אותה ושל הכובשים אותה.

והיה אם רק יצאו הצעירים האלה לתור אחרי ארץ בעד גולי היהודים, כבר תהיה לנו הרוחה בתוך הארצות האנטישמיות.

האם אין אדוני רואה, כי בחדא מחתא אשיג את אוצר הכספים ואת העבודה של היהודים הדרושים לתכלית זו? ונוסף לזה גם את התלהבותך בשביל דבר זה, אם רק תבין על מה אנו דנים.

כמובן אין זה אלא ראשי פרקים. אבל מנין ידוע לך, שלא עבדתי כבר גם את הפרטים של כל הענין הזה? התתן לי לכלות את דברי?

אמנם השעה של שיחתנו התארכה, יוכל היות כי על אדוני היה ללכת למקום שממתינים עליו. יוכל היות כי עבודה נחוצה עמדה לו אז על הפרק, מה אני יודע? אולם התנועה של שאלה חשובה כזאת, איננה יכולה להיות תלויה במקרים כאלה. תנוח דעתך, באמת אין היא תלויה בזה.

אם תהיה לך החפץ להמשיך את שיחתנו, אז הנני נכון – מבלי אשר אחכה לזה – בכל עת לתת לך את ההמשך.

ואם הדברים אשר דברתי באזניך העירו את מחשבתך, והיא תוסיף לעבוד עבודתה בקרבך הלאה, ואדוני חפץ לדבר עמדי אז כתוב לי, Venez me Voir (בוא לראות את פני). זה יהיה די, ואני אבוא ללונדון על יום אחד. ואם לא יעלה בידי להוכיח לך, באותו יום, את צדקת מחשבתי, כאשר לא עלתה זאת בידי אתמול, אז אשוב לביתי ברוח בהירה ושוקטה, כאשר עשיתי זאת גם אתמול.

התחפוץ להתערב אתי? הנני ליסד הלואה לאומית של היהודים. היש ברצונך להתחייב לתת גם אתה להלואה זו סך חמשים מיליון מרק, אם יעלה בידי להשיג את מאה המליונים הראשונים? אם תעשה כדבר הזה אז הנני להפקידך לראש. ומה המה עשרה מיליארדים בשביל היהודים? הלא עשירים המה מהצרפתים של שנת 1871, וכמה יהודים היה אז ביניהם. בשעת הדחק יכולים אנו להתחיל את העבודה גם במיליארד אחד. הסך הזה שיהיה שקוע בעבודתנו יהיה מונח בתור קרן הנועדת לבנין מסילות הברזל, לבנין האניות להעביר את הגולים ולבנין צי המלחמה אשר יהיה לנו. בכסף הזה נבנה בתים, ארמונות, משכנות להפועלים, בתי ספר, בתי חזיון, בתי משכית, בנינים להממשלה, בתי סוהר, בתי חולים, בתים להמשונעים – בקיצור, לבנות ערים ולעשות את הארץ החדשה כל־כך פוריה, עד שתהא ראויה לשם ארץ הצבי. הלואה זו תהיה להתבנית הראשית של הון־העבודה. זהו הגרעין של כסף המדינה. לא למותר יהיה להעיר פה, כי הנני נכון לעשות זאת בתור איש מדיני (פאָליטיקער). אינני איש־עסקים ואין אני רוצה להיות כזה לעולם.

היהודים נותנים את כספם במדה מרובה, אם יש צורך בדבר, להלואה בעד הסינים, בעד מסילות הברזל של הכושים באפריקה, בעד כל מיני קבלנות משונים ומסוכנים, – האם לא נמצא די כסף גם בעד צרכי היהודים הנחוצים, שאינם סובלים כל דחוי?

עד אמצע לחודש יולי אשאר בפאריז. אז הנני נוסע מזה לזמן ארוך לרגלי הענין המדובר. אני מבקש את אדוני, לבלי לגלות לאיש דבר על אדות מחשבתי, אשר הצעתי לפניו. דרכי אשר בחרתי בהם אולי עוד לא יסכנו בעיניך בשעה זו; על כן הנני מעירך, כי נחוץ לי שישאר הדבר בסוד גמור.

נשאר לי להבטיחך בתום לבי, כי השיחה שהיתה בינינו, גם בצורתה הבלתי גמורה, היתה מענינת ושלא חכיתי לתוצאות אחרות.

הנני דורש בשלומך ברגשי כבוד רב. הנני שלך

ד"ר הרצל46


 

פרק אחד־עשר    🔗

התכנית המדינית – מכונה בעלת גלגלים. הרעיונות היסודיים של הרצל. למה הרצל דומה בעמדו לפני הברון הירש? שיא דמיונו ומעוף רוחו של יוצר הציוניות המדינית; שני עולמות רחוקים זה מזה. האדם המצוי וגדולי הרוח. נסיך הזהב והחולם חלום עמו. מתנת האל־מות. הברון הירש דוחה אותה מעל פניו. מלאך ההיסטוריה. הרצל נוכח כי תשועת ישראל לא תבוא מרוזניו העשירים. מחשבותיו המדיניות של הרצל הולכות ומתבשלות. הקדמתו לספרו “מדינת־היהודים”. ההבדל בין הזיה מדינית ובין תכנית מדינית הבנויה על יסודות המציאות הממשית. הכרתו הפּנימית של הרצל. “אחרית דבר”. הטענות נגד תכניתו המדינית של הרצל ותשובתו על כל אחת מהן. רפואה למכה ישנה. היכלה של מחשבה רמה. הפילוסופיה הלאומית היותר גדולה.


הבאתי את שיחתו של הרצל עם הברון הירש כתומה. כן תרגמתי בזה את מכתביו של יוצור הציונות המדינית אל יוצר ישוב היהודים בארגנטיניה. בשיחה זו ובמכתבים אלה הננו רואים את תחילתה של המהפכה, שנעשתה ברוחו של הרצל. כבר בא אָז בלבו הרעיון להציל את האומה העברית מחרפת עולם ומכליון גמור, להביא את הישועה לאותם המחכים לה בארצות הגולה, באותן הארצות שכבר פּשתה בהן מחלת השנאה לישראל.

שיחה זו ומכתבים אלה, המובאים בזה מראשיתם ועד סופם, הן התעודות היחידות והמלאות שנשארו לנו מאותו הזמן, שבו החל הרצל להכיר את עצמו ולהרגיש, כי נוצר לגדולות.

מתוך משאו ומתנו, הבלתי מוצלחים, של הרצל עם הברון הירש, הננו מכירים ברור את כל אשר עברה בנפשו של הסופר, שנהפך כמעט בין לילה לאיש מדיני47. רחוק היה עוד אָז מהרעיון הציוני, ולא עלה עוד על דעתו, לפי עדותו של הרצל עצמו לא קרא ולא שמע עוד מאומה, באותם הימים, על־אדות התנועה הלאומית בקרב חלק ידוע מבני עמו, ולא ידע מאומה על־אדות התנועה הארצי־ישראלית ומפעלם של חובבי ציון. מעצמו בא אל מחשבתו המדינית48. המניע הראשון, המניע הרוחני למחשבתו זו היתה התפּרצותה של האנטישמיות השובבה, בכל צורותיה המגואלות והנוראות, בקרב ארצות רבות. גאותו הפנימית וחמלתו על היהודים49 לא נתנו מנוחה לנפשו. הוא הכיר כי מעשה הצדקה של הברון הירש לא לבד שלא תביא ישועת להנרדפים על צוארם, אלא עוד עלולה היא להביא אָסון להיהודים.

ויותר משהיה אז הרצל איש מדיני היה משורר וחוזה. ויותר משהיה איש־המעשה היה חולם חלומות. הוא לא מצא עוד די בטחון בעצמו ועל כן לא ידע לבחור לו את הדרך הנכונה. בשיחתו עם הברון ובמכתביו אליו הוא עושה רושם של איש זר הבא מן החוץ להושיע ליהודים אומללים. הישועה הזאת היא מין המצאה, מין מכונה בעלת גלגלים רבים המשולבים ואחוזים זה בזה. בשבתו בחדרו על יד שלחן הסופרים עבד הרצל תכנית שלמה על הגליון, במה ואיך להושיע את ישראל מיד רודפיו האנטישמיים. לתכנית זו לא היה כל בסיס היסטורי. הרצל לא ידע אָז את אחיו ועוד לא יצא אליהם. הוא לא ידע את טיבו של החומר, שממנו הוא רוצה לבנות את הבנין המדיני. הוא ידע, הוא ראה רק את השנאה לישראל. הוא ראה כי אין דרך אחרת להיהודים אלא להמלט על נפשם. הוא לא ידע שום מסורה לאומית, לא את תורת עמו ולא את שאיפתו התרבותית. הרעיונות היסודיים שלו היו אלה: מצד אחד: מפלצת השנאה לישראל, ומצד השני: מצוקה, עוני, לחץ וגם השכלה. משני היסודות האלה הלא יש לעשות מדינה. לא לברוא מדינה. כי־אם לעשותה. כח הדוחה מבחוץ, הרי לך כח שלילי, כח הדוחה מבפנים, הדוחה להצלה, למנוסה, ליצירת חדשה, – הרי לך כח חיובי! שני הכחות האלה, שני זרמי חשמל, הלא דיים הם להקים את המדינה אשר ראה בחזון דמיונו.

למה הרצל דומה בעמדו לפני הברון הירש? הוא דומה לקבלן של מסילת ברזל שבא להציע תכנית של מסלה חדשה בארץ לא נודעת עוד, בארץ שעוד לא גלוה. אין ארץ: מה איכפת? – תמצא! צריך רק לבקש מעט הלא רחבה היא הארץ, גדולה היא התבל, ויש בה עדיין מקומות שלא נתישבו. דרושים אנשים בשביל הישוב? האם מעטים הם? הלא מצבם בארצות רבות, ששם החלק היותר גדול של כל היהודים בעולם – הלא מצבם שם ברע: מחסור בבית ושנאה בחוץ. צריך רק לקרוא, רק לשרוק להם ותיכף יעזבו בחפץ לב את מקומותיהם. ילכו אל אשר יובילום. הלא אין להם מה לאבד! כסף דרוש לזה? כמה? עשרה מיליאַרדים יספיקו? כן! אם כן, מלתא זוטרתא היא. עושים הלואה לאומית – והדבר נגמר. הלא נותנים המה היהודים העשירים לכל יתר ההלואות הלאומיות, הלא גם להסינים מלוים הם את כספּם, והאם לא יתנו כסף גם בעד היהודים. דרושים לזה פּקידים מנהיגים ומפקדים על המלאכה הגדולה? האם מעטים המה המשכילים, המלומדים ובעלי הכשרונות בישראל, שאין להם לא פּת לחם ולא קומץ של כבוד.

הימים ההם, סוף המאה התשע עשרה, היו ימי הרת תכניות של מדינות חדשות. עוד בטרם שבא הרצל עם “מדינת היהודים“ שלו, כבר בא בווינה, שנים אחדות לפני זה, הד”ר תיאודור הירצקא וגם הוא חבר ספר (“פריילאנד”), שבו הציע ליסד מדינה חדשה בעד מבקשי צדק ומשפט חברתי וכלכלי.

למרות כל אלה מפליא אותנו תיאודור הרצל בשיא דמיונו ובמעוף רוחו. כמובן שהצעתו הראשונה של הרצל יצאה מגבולי ההכרה המצויה ופרצה את גדרי המושגים של היהודים באותם הימים – והימים הלא לא כל־כך רחוקים המה מאתנו! – הוא מחק את הגבולים, שנקבעו עד אָז, בין האפשר ובין הנמנע. כמובן שהברון הירש לא ראה מעולם אנשים כהרצל – ומי ראה עד אָז אנשים כמוהו? – ולא הביט עליו אלא כעל הוזה, או, אולי. עוד גרוע מזה. עם כל גדלותו של הברון הירש בעסקיו, עם כל שאיפתו לעשות נדולות ל“היהודים העניים” היה נעדר החוש להשיג את גדלות רוחו של איש־הפּלא, אשר התיצב לפניו בפעם הראשונה. הרצל ידע אָמנם לפני מי הוא עומד, אך הירש לא ידע מי הוא העומד לפניו. איש מעשה, בתבנית גדולה, ואיש הרוח, בתבנית עוד יותר גדולה, נפגשו ביום השני לחודש יוני שנת 1895. הפגישה הזאת היתה יכולה, וגם צריכה היתה להביא בזמנה תועלת מרובה ויחידה במינה להעם הנרדף. בכל אופן היתה יכולה למנוע אסונות וסכנות, מכשולים ומעצורים רבים על דרכי ההצלה הלאומית. אולם שני העולמות האלה, שהיו רחוקים כל־כך זה מעל זה בטבע הרכבתם הפּנימית, עברו זה על־פני זה מבלי כל נגיעה ממשית.

ימי המשא ומתן וחליפות הדברים שהיו בין הרצל ובין הברון הירש, היו ימי תסיסת הרוח של הסופר. עוד לא התגבש בו מאומה. הימים ההם היו ימי ההריון למחשבתו המדינית של הרצל. זה היה משק־הכנפים הראשון של דמיונו הכביר. ימי נסיון היו לו. הנסיון הראשון היה על הברון הירש, כמבטאו של הרצל עצמו. כחותיו הפנימיים של הרצל, שנצברו במשך של שנים רבות ושלא בזבזם על דברים קטנים, התפרצו החוצה. התפוצצות־רוח מעין זו היה בכחה להעתיק הרים ממקומם, אך היא נגעה בהר־אדם, שלא הזדעזע מעולם מברקי הרוח. ורצתה ההשגחת העליונה כי יפגש בחירה, חולם החלומות הגדול, בצור חלמיש זה, בצורת אדם, שלא נכנע ולא נתרכך מעולם מנגיעה רוחנית, מנגיעה בנשמת משורר. כך, במקרה פגש הברזל הלוהט בקלוח של מים קרים ונעשה לברזל עשת. בחירי יה, גדולי הרוח, הענקים שנוצרו לעשות גדולות נועדו מתחילת ברייתם להיות בלתי מוצלחים בצעדיהם הראשונים על דרך החיים. המרחק בין מעוף רוחם הגבוה, גבוה מעל גבוה, ובין המציאות הממשית והגסה הוא כל־כך רב, עד גם שבהפגשם אין הם נוחים זה לזה, אין הם מתאימים ומסכימים זה לזה. שטח־החכוך הוא כל־כך גדול עד כי הרוח יכשל בהדורים ובאבני נגף לאין מספר. האדם המצוי פּוגש במכשולים ונופל, שב הוא לאָחור או הוא נשאר בחצי הדרך. האָדם הגדול רק מגבר חילים ומוסיף אומץ בפגשו על דרכו צורי מכשול. אם יש מטרה ברורה לנגד עיני רוחו אָז יעבור על־פני תהומות, ידלג על ההרים או יעתיקם ממקומם, ויבוא אל נקודת מטרתו, בכל אופן יסול מסלה כבושה לאחרים. והרבה דרכים לאדם גדול להגיע אל מטרתו, תכלית חייו. המטרה היא אחת, אולם רבים ושונים המה הדרכים המובילים אל המטרה האחרונה. אָדם גדול כזה היה הרצל.

הרצל היה נעלב "מקבלת־הפנים“ שעשה לו הברון הירש בארמונו. לפני נסיך הזהב הזה, שרעיון גדול בא בלבו מבלי אשר ידע והרגיש את כל גדלו, לפזר את אוצרותיו הרבים על עניי היהודים (גם זה היה, אולי, מין ספּורט חדש, שלא הוטעם עוד, מין מעשה להכעיס,50 מין שגעון של ברון), – לפני אדיר הכסף הזה עמד איש אשר משכמו ומעלה היה גבוה מכל האנשים אשר ראה בחייו, – איש אשר הדורות קראו לו, איש אשר תקופות רבות ויובלי שנות הגלות חכו לו, והאיש הזה הביא לו בשורה מרעיון־עולם בידו האחת, ובידו השניה הגיש לו מתנת האל־מות, שם עולם לא יכרת, – והברון הירש לא הכיר את מלאך ההיסטוריה הישראלית, שנגלה לו בדמות אדם מגוהץ ומצוחצח, שלא ראה כמוהו מעולם בהטרקלינים של פריז, וראה בו רק אחד מרבים, אחד מסופרי היום, המבקשים להם הפתעות חדשות לבקרים. הכה אלהים את הברון היהודי בעורון. הופעתו הנהדרה של הרצל הכריחה את הברון להתיחס בחבה מיוחדה אל הדובר בו וגם לבלוע את עקיצותיו השנונות. להבּרון הירש היתח שיחתו של הרצל מין סנסציה שדי להקדיש לה שעה אחת למען עבור לסנסציה אחרת. לא היה לו די סבלנות לשמוע את סוף השיחה, ומה גם להכיר את ערכה. אי אפשר להגיד כי הברון הירש היה איש בלי דמיונות כלל, אך דמיונותיו היו ממין אחר. הרצל בדברו אתו הגיד לו את כל האמת בפניו, אמת לא נעימה. הברון הירש לא הסכין מעודו לשמוע דברי אמת כאלה. והדברים גם לא פעלו על לבו. סופו מוכיח על תחילתו.

אחרי השיחה עם הברון הירש ואחרי המכתבים ששלח אליו הרצל ושלא הביאו לשום תוצאות, נוכח זה האחרון כי תשועת ישראל לא תבוא מרוזניו המסובלים בכסף, אך לא בשכל מדיני ולא באהבה מיותרה לאחיהם העניים. הבין הרצל, כי למען הושיע להעם צריך לפנות ישר אל העם בעצמו, אל כל העם. אז החליט הרצל בנפשו לכתוב בספר את מחשבותיו על אדות יסוד מדינה יהודית.

בסוף ימי הקיץ של שנת 1895 החלו מחשבותיו אלה להתבשל בקרבו. הגיונותיו המדיניות החלו להתברר במוחו ולהתגבש בצורה ידועה. הערפל שבמוחו הלוהט והמתמר ועולה הלך הלוך ושקוע והסתמן בקוים, פחות או יותר, מוגבלים51.

במשך שני החדשים האחרונים לשבתו של הרצל בפריז כתב את ספרו “מדינת־היהודים”.

בהקדמתו לספרו זה הוא אומר: "הרעיון, שאני מביע במחברתי זו, הוא ישן נושן. רעיון זה הוא: להשיב את המדינה היהודית כבראשונה.

העולם מתקומם בקול צעקה לנגד היהודים, והדבר הזה מעיר את המחשבה הנרדמה.

אין אני ממציא דבר, הדבר הזה צריך להיות ברור לעיני הקורא בכל הנוגע להצעתי הערוכה בזה. אין אני ממציא לא את תנאי הקיום של היהודים, את אותם התנאים שהיו לחלק מההיסטוריה, ולא את האמצעים להרחיקם. החלקים החמריים של אותו הבנין, שאנכי נותן פה את רשומו, לא בדויים מן הלב המה, כי אם נמצאים באמת וביד יקחו; וכל איש יוכל להוכח בזה. ואם רוצים איפוא לסמן את הנסיון של פתרון שאלת היהודים במלה אחת. אז לא בשם “דמיון”, כי אם “צרוף של מחשבות” יכונה.

ראשית לכל הנני רואה צורך להגן על מחשבתי נגד אלה המכנים אותה בשם “הזיה”. בעצמו של דבר יש בדברי אלה רק התראה להשופטים השטחיים לבל ידברו דברי כסל. לא הייתי חושב לי זאת לחרפה, אלו גם כתבתי ספר של הזיה, המלאה אהבת־האדם. בודאי שהייתי מצליח, הצלחה ספרותית, הרבה יותר אלו הייתי מציע את תבנית מחשבתי, באופן בלתי אחראי בדרך הרצאה של ספור, המושך את לב הקוראים המבקשים בקריאתם שעשועי נפש. אבל אין זו הזיה חביבה כאחת מאותן ההזיות בספורי הבדים שכתבו לפני ואחרי תומס מור.

ואני מאמין כי מצבם של היהודים בארצות שונות הוא כל כך רע, עד שאני חושב למותר להרבות בהקדמתי בהבלי־שעשועים.

למען יהיה ברור ההבדל שבין בנין מחשבתי זו ובין איזו הזיה בדויה מן הלב, הנני בוחר לתכליתי זו אחד מהספרים המלאים ענין, שיצאו לאור בשנים האחרונות: הספר “פרײלאנד” של הד"ר תיאודור הירצקא. זוהי הזיה מזהירה ועשירה, בדויה מלב איש מודרני, מלומד ובקי בחכמת כלכלת־העמים, הזיה שהיא רחוקה מן החיים כמו ההר שעל קו־המשוה, שעליו הוא שואף ליסד מדינת חלומותיו. “המדינה החפשית” של הירצקא היא מכונה מורכבה מגלגלים רבים בעלי שנים המשולבים זה בזה; אבל אין דבר מוכיח לי, כי יש להניע מכונה זו ממקומה. וגם אם אראה כי אגודות הולכות ומתיסדות לשם “המדינה החפשית”, גם אָז יראה הדבר בעיני כשחוק.

לעומת זאת מחזיקה הצעתי הערוכה פה את השמוש של כח מניע שישנו במציאות. אני רק מרמז פה על הגלגלים ועל שִניהם של אותה המכונה העשויה להבנות, בהכירי את מעוט ערכי ומעוט כחותי ובהיותי מלא בטחון, כי ימצאו מכוננים יותר טובים ממני, שיוציאו את הדבר לפעולה.

העיקר הוא הכח המניע. ומה שמו של הכח הזה? מצוקת־היהודים.

מי זה יהין לכחש כי הכח הזה אמנם נמצא?

ידעו את כחו של הקיטור, אשר יולד על ידי רתיחת המים בקומקום, שהוא מרים את המכסה. את החזיון של הקומקום הרותח אָנו רואים בנסיונות הציוניים ובהאגודה "להגנה מפני האנטישמיים“.

והנה אני אומר, כי כח זה, אם ישתמשו בו בדרך רצויה יספיק להניע מכונה גדולה, להסיע קדימה אנשים ונכסים. המכונה יכולה לקבל צורה, שרוצים לתת לה.

יש לי הכרה פנימית, כי אתי הצדק – אין אני יודע אם תגלה צדקת מחשבתי בעודני בחיים. קשה להאמין שהאנשים הראשונים הפותחים תנועה זו, יראו את נצחון עבודתם וכי ישבעו כבוד באחרית ימיהם. אבל גם ההתחלה של העבודה כבר מרוממת את הרוח ונותנת את האושר של החופש הפנימי בהויתם.

לבל תהיה מחשבתי חשודה בהזיה, הנני מקמץ בציורי הפּרטים של התמונה. הנני משער מראש כי יבוא הלעג חסר־המחשבה וינסה את כחו להחליש את כל תבניתי על ידי ציורי־מפלצת. יהודי פקח אחד, אשר הצעתי לפניו את תבנית מחשבתי העיר: “פרטי העתיד המצוירים בתור מציאות ממשית הוא סימן להזיה”. לא נכון הדבר. כל אחד משרי־הכספים בהכינו את תקציב המדינה הוא מתחשב עם מספרים מדויקים ולא רק עם כאלה, שיש לשער את גדלם על פי הנסיונות של ההכנסות בשנים החולפות או על פי ההכנסות הבאות במדינות אחרות, כי אם גם עם המספרים שאין למצוא דוגמתם בעבר, למשל אם קובעים מס חדש. רק האיש שלא ראה מעולם תקציב, לא ידע דבר כזה. והאם יחשבו בשביל זה את התבנית לחוקי הכנסת־המדינה להזיה, גם אז אם יודעים מראש, כי התקציב הערוך לא יתאים אחרי כן בפועל עם כל הפרטים?

אולם תביעותי מהקוראים הן יותר חמורות. הנני דורש מהנבונים, שלהם אני פונה בדברי אלה, כי ילמדו לחשוב אחרת וגם יחליפו אחדים ממושגיהם הישנים. ודוקא מאת היהודים היותר טובים, אשר יגעו הרבה יגיעות לפתור את שאלת היהודים, דוקא מהם הנני דורש כי יביטו על נסיונותיהם עד עתה כעל שגיאות וכעל דברים נעדרי הפעולה.

בתארי את הרעיון משא נפשי צפויה לי סכנה, שיש לי להתגבר עליה. אם אבוא לדבר על הדברים הצפונים בחיק העתיד כעל דברים שהמה רק בגדר האפשרות אָז יראה הדבר, כאלו אין אני בעצמי מאמין בהתגשמותם. ואם, בנגוד לזה, אדבר בלשון של ודאי על אדות התגשמותם של אותם הדברים, בלי כל תנאי מותנה, אז יראה, אולי, כל הדבר כרעיון־רוח.

על כן הנני אומר דברים ברורים ונמרצים: הנני מאמין כי יש להוציא את הדבר אל הפועל, אם גם לא אעיז פני להגיד, כי מצאתי את הצורה המוחלטה האחרונה של הרעיון, שאין עוד לשנותה. המדינה היהודית הוא דבר שיש בו צורך לכל העולם, על כן גם יוסד.

אם יגש רק איש אחד ליסד מדינה זו, אז רק שגעון יהיה דבר כזה – אולם אם יהודים רבים יחזיקו ברעיון זה בבת אחת, אז הוא דבר המתקבל על הדעת ולא יקשה הדבר להוציאו אל הפועל. גורלו של הרעיון תלוי במספרם של המחזיקים בו. אולי יבואו צעירינו השואפים למעלה, שכל השערים כבר נעולים לפניהם ואשר במדינה יהודית יזרח להם השמש המבשר כבוד אדם, חופש ואושר, – אולי צעירינו אלה יקחו עליהם להרחיב את הרעיון.

אני בעצמי חושב שעשיתי את חובתי בזה שפרסמתי בדפוס מחברת זו. את מלתי אקח רק אז, אם מתנגדים, שיש לשים אליהם לב, יתנפלו על מחברת זו ויכריחוני לצאת מגדרי ולהגן על דעותי, או אם יהיה צורך להשיב על טענות שלא יכולתי לראותן מראש, או לתקן דברים שטעיתי בהם.

האם דבר זה, שאנכי מביע פה, עוד לא בא יומו? האם הקדמתי את זמני? האם צרותיהם של היהודים אינן עוד דין? נראה.

אם כן איפוא בהיהודים בעצמם תלוי הדבר, אם מחברת מדינית זו היא כיום רק ספור מדיני. ואם בני הדור ההולך המה עדין מטומטמי המוח אז יבוא דור אחר, דור יותר נעלה ויותר פקח. היהודים, שהמה רוצים בזאת, להם גם תהיה מדינה וראויים יהיו לדבר זה."

את אשר חשב הרצל בעצמו על אדות התכנית אשר התוה בספרו "מדינת היהודים“ ואת הרגשתו הפנימית בימים ההם. שבחר לו הדרך החדשה בחייו, הננו מוצאים "באחרית דבריו“ לספרו הנזכר:

"אַף כי הרביתי לחשוב בטרם שבאתי להציע את תכניתי זו ולמרות שעשיתי בה פעם בפעם שנויים ותקונים, בכל זאת יודע אנכי. כי נשארו בספרי זה דברים רבים בלתי מבוארים, כי ישנם בו עוד חסרונות רבים, דברים שנכתבו בחפּזון ושהמה יכולים להביא הפסד וגם דברים שהמה נשנים ונחזרים ללא צורך.

הקורא הישר, שיש לו גם די בינה לחדור אל תוך כונתם של הדברים, לא ירתע לאחור מפני החסרונות הנמצאים בספרי זה. להפך: בלבו יולד חפץ לבוא ולהשתתף בחריפות שכלו ובכל כחותיו במפעל, שאיננו קנינו של איש פרטי, ולתקנו.

האם לא בארתי דברים שהמה מובנים מעצמם ומפקפוקים חשובים העלמתי עיני?

נסיתי לבטל אחדות מהטענות נגד תכניתי: יודע אני, ישנן עוד אחרות רבות, יש מהן חשובות וגם שפלות.

להטענות החשובות ננד ספרי שייכות אותן, כי העוני של היהודים הוא לא היחידי בעולם. – אולם חושב אני, כי בכל זאת עלינו להתחיל להסיר מן העולם מעט עוני; לו גם לפי שעה רק את העוני שלנו.

הלאה יש לטעון, שאין לעשות הבדלים חדשים בין בני האדם; אין להקים גבולות חדשים, יותר טוב למחות את הישנים. – אני חושב, שאלה החושבים ככה המה הוזים חביבים; אבל עשבים כבר יעלו בלחייהם, בשעה שהאהבה לארץ המולדת עוד תוסיף לפרוח, האחוה הכללית איננה גם חלום יפה. האויב נחוץ הוא בעד התפתחותם הגבוהה של בני האדם.

אבל איך? הלא אם לא יהיו אויבים להיהודים בארצם הם. הלא אם יחיו חיי שלוה הלא יהיו הולכים ונכשלים, הולכים וכלים? – אני חושב כי להיהודים יהיו תמיד די אויבים, כמו לכל עם ועם. אבל אם היהודים ישבו בארצם, אז אין המה יכולים עוד להיות נפזרים לכל רוחות העולם. וכל זמן שכל התרבות של העולם לא תלך לאבדון לא ישובו לגלות את היהודים מארצם. ורק איש תמים יוכל לפחוד מפני זה. התרבות של היום יש לה די אמצעים להגן עליה מפני הכליון המוחלט.

הטענות השפלות אין מספר להן. כמו שמספר האנשים השפלים מרובים המה על האנשים הנעלים. אחדות מהטענות המוגבלות נסיתי להכריע. מי הרוצה להחסות תחת הדגל הלבן עם שבעת הכוכבים, עליו לצאת המערכה ולעזור לפקוח גם עיני אחרים. יוכל היות כי לראשונה יהיה נחוץ ללחום לנגד אחדים מהיהודים הרעים, צרי הלבב ומוגבלי הדעה.

האם לא יאמרו, כי אנכי נותן חרב בידי שונאינו? מדוע? יען כי אנכי הנני מודה על האמת? יען שאין אני אומר כי אנחנו כלנו הננו אנשים מצוינים וטובים?

האם לא יאמרו, כי אנכי מראה דרך, אשר עליה יכולים להזיק לנו? לנגד זה הנני מוחה בכל תוקף. את זה שאנכי מציע, יש להוציא אל הפועל רק בהסכמתם החפשית של רוב היהודים. יש להוציא את תכניתי אל הפועל לנגד רצון היחידים, אפילו לנגד הקבוצות של אותם היהודים שהמה כיום היותר תקיפים – אבל בשום אופן לא נגד רצונם של כל היהודים. אי אפשר עוד לבטל את שווי הזכויות של היהודים, באותן הארצות אשר כבר נתנו אותן להם; כי אם גם רק יתחילו לעשות נסיון כזה, אז כבר יכריחו על ידי זה את כל היהודים, העניים והעשירים, להספח אל המפלגות הקצוניות המתנגדות לקיומן של הממשלות. אם הממשלות מתחילות לגזול את משפטם של היהודים, כבר גורר דבר כזה אחריו משבר כלכלי. היוצא מזה שאי אפשר לחבל נגדנו תחבולות מזיקות, מבלי אשר ירעו וישחיתו לעצמם. יחד עם זה השנאה אלינו הולכת וגדלה. העשירים אינם סובלים מזה הרבה, אבל העניים שלנו! ישאלו את פי העניים, שהמה הולכים ומתרוששים ונעשים ביד חזקה לפרוליטריים, מעת אשר התחדשה האַנטישמיות.

האם יחשבו אחרים מהעשירים, כי העוני עוד לא הגיע לאותה המדרגה שהוא מכריח את האנשים לצאת מארצם, כי גם בשעה שמגרשים את היהודים מארצם ביד חזקה, גם אז לא יעזבו את מקומם בחפץ לבב? כן, יען כי אין המה יודעים, אנה! יען כי מדחי אל דחי ילכו. אבל אנחנו הלא הננו מראים להם את הדרך אל ארץ בחירתנו. ורגשי התפעלות המלאים הוד ילחמו בכח לנגד רגשי ההרגל הנוראים. הרדיפות אינן כל כך נוראות כמו שהיו בשנות הבינים? כן, אבל הרגשתנו גדלה והתחדדה, עד שאין אנו מרגישים כלל את התמעטות הצער. הרדיפות הארוכות עשו את עצבינו גרויים יותר מדי.

ואם גם יאמרו: כי אין כל תקוה להמפעל, גם אם נשיג את הארץ ואת השלטון היחידי בה – יען כי רק העניים ילכו שמה? אמנם כן, רק אותם העניים דרושים לנו! רק מרי נפש מסוגלים לכיבוש.

ואם ימצא איש אשר יאמר: כן, לו היה אפשר הדבר, הלא אז כבר עשוהו?

מקודם לא היה אפשר הדבר. עתה הוא אפשר. עוד לפני מאה, לפני חמשים שנה היה דבר כזה רק הזיה. היום אינה אלא מציאות. העשירים, שמביטים בעין מלאה עונג על כל הרכוש הטכני של עתנו, יודעים היטב, כי בעזרת הכסף יש לעשות הכל. וכך יהיה הדבר: דוקא העניים והאנשים הפשוטים, שאינם משערים כלל, מה רב שלטונו של האדם כיום על כחותיה של הטבע, המה יאמינו באמונה היותר חזקה בהבשורה החדשה, כי לא נכרתה עוד מלבבם התקוה על הארץ המובטחה.

הרי לפניכם, יהודים! אין בזה לא אגדה ולא מעשה תעתועים! לכל אחד ניתנה היכולת להוכח בזה, כי כל אחד יביא אתו חלק מהארץ הנכספת. זה במוחו, זה בזרועותיו, וכל אחד ברכישת קניניו.

והנה הדבר יוכל להראות, כי ארוכה לדורות היא. גם באופן היותר טוב הלא תעבורנה שנים רבות עד אשר יתחילו את יסוד המדינה. ובינתים הלא מחרפים, מגדפים, מכים, שודדים והורגים את היהודים. לא, אם רק נתחיל להוציא את התכנית לפעולה אז כבר תשוב האנטישמיות בכל מקום לדממה. זוהי כריתת ברית השלום. אם תוסד “חברת יהודים” (Jewish Company) אז תתפשט השמועה, על ידי חוטי החשמל, ביום אחד בכל קצות הארץ.

ותיכף מתחילה השנאה לישראל להתמעט. מהמפלגות הבינוניות אשר בהארצות יזרמו המשכילים הבינונים, שהיו שם מרובים יותר מדי, ויכנסו לתוך המסדרות הראשונות שלנו, והמה יהיו המכוננים הראשונים שלנו, המנצחים על המלאכה, המורים, הפקידים, הפרקליטים, הרופאים. וכן יהיה הדבר הולך ומסתדר, מהר חיש אך לא בחפזון ובמנוסה.

בבתי הכנסיות שלנו יתפללו בעד הצלחת המפעל. אבל גם בבתי התפלה שלהם! זוהי הרפואה למכה ישנה, שכולם סבלו ממנה.

אולם ראשית לכל צריך כי יזרח אור במוחותיהם של האנשים. הרעיון הזה צריך לעוף כעל כנפי ברק, עד אהלי הדלים היותר רחוקים, ששם יגורו האנשים שלנו. המה יתעוררו מתרדמתם. כי בחיי כל אחד ואחד מאתנו יבוא תוכן חדש. כל אחד ואחד יחשוב נא רק על אדות עצמו, והתנועה תהיה במילא רבה וגדולה.

ומה גדול יהיה כבודם של אלה הלוחמים אשר ימסרו את נפשם על המפעל הזה.

על כן הנני מאמין כי דור של יהודים נפלאים יצמח מאדמה. המכבים יקומו עוד הפּעם לתחיה.

ועוד הפעם הנני חוזר על פתנמי שבראש ספרי: אלה היהודים הרוצים, להם גם תהיה מדינתם.

עלינו סוף סוף לחיות כאנשים חפשים על אדמתנו אנו ועלינו למות במנוחה בארץ מולדתנו אנו.

העולם ישתחרר על ידי שחרורנו אנו, העולם יתעשר על ידי עשרנו ויגדל על ידי גדולתנו אנו.

ומה שנעשה שם בארצנו להתקדמותנו אנו ישפיע בכח עצום לעשרם ותועלתם של כל בני האדם."52

מעולם לא נאמרו דברים כל כך פשוטים, כל כך ברורים וכל כך יוצאים טן הלב על אדות הצעתו של רעיון גדול כ“הדברים האחרונים” של הרצל לספרו “מדינת היהודים”. אלו לא ידענו את הרצל ממקורות אחרים, והיה נשאר לנו מכל אשר כתב וכל אשר נאם רק “דבריו האחרונים” האלה, גם אז היינו מכירים את כל תכונתו. את תום רוחו, את גודל נפשו, עוז שאיפתו האידיאלית ואת כל מסירותו לרעיון התחיה של עמו.

לא רק מקוריותו, לא רק חדושו ולא רק עמקותו של הרעיון המדיני אשר בספרו של הרצל לקחו שבי את לבבנו, כי אם גם הצורה החדשה אשר נתן לו משכה עליה עין. הרצל הסיר כל מסכה מעל פּני הרעיון המדיני שאחרים נסכו עליו. מבלי אשר ערבו את לבם לגלותו בכל מערומיו. הרצל היה הראשון אשר הגיד באזני אחיו ובאזני כל העולם הנדול הכל מפורש, ברור, כל אשר היה עם לבבו להגיד בנוגע להתיסדות מדינה יהודית; הוא קרא את הילד בשמו האמתי. אָמנם אם נבחן את הספר “מדינת היהודים” בכור הפלוסופיה החברתית ובכור המדעים הכלכליים והמדיניים, אז ימצאו בו אמנם דברים רבים, שאינם עומדים בפני הבקורת. אם נבקר את הפרטים שבהצעת הרצל המדינית נמצא בהם בכמה מקומות שטחיות ההשקפה או נטיה ידועה לצד הדעות המדיניות, הכלכליות והחברתיות שכבר נתישנו. או נמצא בהם תגבורת הדמיון על הסקירה החדה של הדעה הצלולה. אולם תכניתו המדינית בכללה ערוכה ומסודרה בכל, והיכל דמיונו רם ונשא. אמנם אבנים רבות תחלצנה מקירותיו בידי הנסיון, רבים מצעצועיו ופטורי ציציו יתפּוררו לרסיסים, אולם השתות לא יהרסו; יסודותיו מוצקים.

לא היינו יכולים לדרוש משר צבא העומד במערכות הקרב וכותב את פקודותיו ורושם את תכניותיו עא גליון המונח על עור התוף הקורא למלחמה, בעוד אשר מסביב תשמע שריקת הכדורים,– מאיש צבא כזה הלא לא היינו יכולים לדרוש אותה המתינות ואותה צלילות הדעת של הפלוסוף המדיני, היושב סתור בחדר־עבודתו, רחוק משאון העולם. והרצל, בעת שגמר את ספרו הנזכר, היה כבר איש צבא שיצא המערכה ללחום את מלחמת עמו במסירת נפש, ולא אחד החושבים והחוקרים לשם מחשבה וחקירה בלבד. אולם אם הגדולה בין כל הפלוסופיות שבעולם היא אותה האומרת: "טוב חיים ממות ועבודה חרוצה מבטלה רשלנית“, אז היה הרצל גם פלוסוף גרול.


 

פרק שנים־עשר    🔗

הרצל עושה הגהות ותקונים, שנויים והוספות בספרו “מדינת־היהודים”. הוא שולח העתקות מכתב־ידו לגדולי ישראל. רובם של אלה האחרונים נבהלים מפני המחשבה המדינית של הרצל. הרצל הולך ללונדון ליסד שם “חברת־יהודים”. המלחמה בנפשו בדבר בחירת הארץ ליסוד המדינה היהודית. הרצל בלונדון. התיחסותם של גדולי היהודים בלונדון להרצל ולרעיונו המדיני. הקולוניל י. וו. גולדסמיטה בעד ארץ־ישראל. “החשמונאים”. ציוריו של הרצל מחיי האַנגלים. קרבת רוחו להעם האַנגלי. הדזנטלמן. הרצל משפיע מרוחו על העתונאים האַנגליים. הרצל מחליט לחיות כל ימיו רק על עטו ולעמוד תמיד ברשות עצמו. באדיני ראש המיניסטריום באויסטריה מציע לפניו להיות עורך העתון הרשמי של הממשלה. הרצל דוחה הצעה זו למען יהיה חפשי בעבודתו הציונית. הרושם שהספר “מדינת־היהודים” עושה על חוגים שונים. סנסציה ספרותית מדינית. המעריצים והמתנגדים של הרעיון ליסד מדינה יהודית. הרצל בא לידי הוכחה גמורה, כי מדינת היהודים יכולה וצריכה להוסד רק בארץ־ישראל. ד“ר משה שנירר. העוזרים הראשונים של הרצל בעבודתו הציונית. הד”ר איזידור שאַליט. הרושם הראשון שהרצל עושה על תלמידי האוניברסיטה, חברי “קדימה”. הרצל מחכה לתשובת העם על הצעתו לגאולה. ההתנפלות על הספר “מדינת־היהודים”. צערו הפנימי של מחברו. מכתבו לגוסטב נ. כהן. זורע המחכה לקציר. קשור הוא בנפשו אל האומה העברית ואל תקותה הגדולה. משפּטו של דרייפוס מרעיד את נפשו. מה זאת אומה? הכרה חדשה. תכונתו של גאון הרוח. הברקה פתאומית. בולמוס הכתיבה.


הכתב־יד של הספר “מדינת היהודים” היה כבר ערוך ומסודר בכל. המחבר כבר עשה בו הגהות ותקונים, שנוים שונים, מחיקות והוספות, בכל זאת לא מהר למסור את ספרו האמור אל הדפוס. תחת זה עשה מספרו העתקות אחדות במכונת־הכתיבה, וישלחן לאנשים אחרים, שחשבם לגדולי ישראל, למען ישמע את חות דעתם על מחשבתו המדינית עוד בטרם שיגלה אותה בקרב הקהל הנדול. בעיקרה ובעצם מהותה של מחשבתו הגדולה לא היה מסופק כלל אך רגע אחד. להפך: היא כבר נקבעה עמוק בלבו, עד שכל מלכי מזרח ומערב וכל חכמי המדינות, לא היו יכולים להזיזה משם, אולם הוא קוה לשמוע מפי אלה, אשר האמין כי דואגים הם להצלת ישראל באמת, דברים של טעם ודעת בנוגע להפרטים, השייכים להתגשמותה של מחשבתו המדינית בפועל.

ואלה שקבלו את ההעתקה מכתב ידו נבהלו מפני המחשבה הגלויה והברורה: ליסד מדינה יהודית. כמעט כולם ראו במחשבת כזו סכנה גדולה לקיומם של היהודים, בארצות הגולה, וגם לקיומה של היהדות עצמה. התשובות היו: דברי חבה להמחבר, שהיה מכובד בתור סופר, בתור אחד העורכים של העתון היותר מפורסם באירופה ובתור אדם הגון שקסם על פיו ועל כל דבר היוצא מעטו. אך לעצם מחשבתו ולכל הדברים הכתובים ב“מדינת־היהודים” התנגדו כולם. חסו על המחבר, שהכל חשבוהו לאָדם־המעלה שעתידות גדולות בספרות ובספירות הממשלה, היו נשקפות לו, – על שמבלה הוא כחו וזמנו בחלומות ובדברים בטלים כ“מדינה־יהודית”. היו גם תשובות, שהזהירו בהן את הרצל לבל יהין לפרסם חלילה, את ספרו האמור בדפוס, כי בזה יעטה חרפה עליו בעצמו וגם על ראש גדולי היהודים לארצותיהם. ולא זו בלבד, כי אם גם ימיט שואה על כל היהודים, אשר לא יוכלו להמיש צוארם ממנה, כי מה יאמרו הגוים ומושלי הארצות, אשר בידם ניתן גורלנו ובחסדם אנו חיים, אם יודע להם כי אנו, אשר כבר חדלנו מהיות עם, חולמים ליסד מדינה מיוחדה? והאזרחיות, ושווי־הזכיות מה תהא עליהן?


חיי הרצל 3 הרצל היהודי (2).jpg

הרצל היהודי


אז החליט הרצל ללכת ללונדון למען התודע שם לגדולי היהודים ולמען הטות את לבבם למחשבתו המדינית להציל את ישראל מכליון. ואלה אשר יהיו ראוים לזה יעמידם בראש “חברת־יהודים”, היא החברה אשר הציע בספרו הנזכר, למסור לידה את התגשמותו של המפעל הגדול. דרך אגב היתה בדעתו להראות בלונדון גם עם אנשי מדינה וסופרים נודעים מקרב האנגלים הנוצרים, למען יציע לפניהם את אשר בלבבו להצלתם של אחיו ממצוקותיהם, הצלה שתהיה גם לתפארת לכל האנושות התרבותית, ולמען דעת את השקפתם והתיחסותם למחשבתו זו.

אמונה חזקה נקבעה בלבו, מיום אשר צמח בו הרעיון ליסד מדינה יהודית, כי באנגליה יבינוהו, צריכים להבין אותו.53

ובאותם הימים, שבין כתיבת ספרו להדפסתו, היו עוד הדמיון וההגיון, חשבון המעשים הקיימים וחלומות העתיד משתמשים במוחו בערבוביה, תסיסתו הפנימית עדיין לא התבלטה. שאיפה כבירה לעבודה ולמעשים גדולים נולדה בלבו. הסופר “יושב האהלים”, הסופר המצוחצח והמגוהץ, השתקן הגדול והאציל הרוחני החל להיות לאיש מדיני, לנואם ולאיש־מעשה.54

אולם בעת הראשונה היה עוד מגשש בחושך ובלתי בטוח בצעדיו. הנקודה הקבועה והמוצקה במחשבתו המדינית, שהיתה עוד קצת מעורפלה, היתה רק – המדינה היהודית. מסביב לנקודה זו סבבו יתר מחשבותיו ודמיונותיו, שהתחלפו והשתנו, פשטו ולבשו צורות שונות. אולם איפה ואיך ליסד את המדינה, – הדברים האלה לא היו אז עדיין מבוררים לו בעצמו.55

באותם הימים האמין עוד הרצל, כי העבודה הראשונה והתנאי הראשון להתגשמות רעיונו הגדול הוא ליסד את “חברת־היהודים”. חברת־מניות זו צריכה להיות נוסדה על פי חוקי אנגליה ותחת חסותה של ממשלתה. מקום מושבה של החברה הזאת צריכה להיות בלונדון.

מלחמה פנימית ועזה מאד עברה בנפשו של הרצל בדבר בחירת הארץ היותר מוכשרה להתגשמות רעיונו המדיני.56 גם את פתרון שאלה זו דחה עד אשר יתראה פנים עם גדולי היהודים בלונדון ועד אשר יודע לו דבר להיכן דעת הממשלה האנגלית נוטה.

בסוף חודש נובמבר שנת 1895 (שלשה ירחים בטרם שיצא ספרו “מדינת־היהודים” לאור) נסע הרצל ללונדון. ידידו מכס נורדוי, שהיה מסור לו ולרעיונו המדיני, מיום אשר נגלה אליו, בכל לבו ונפשו, הקדים לשלוח מכתב להסופר האנגלי־תיהודי ישראל זנגוויל, שבו תאר את ערכו של הרצל, ויבקשהו לעמוד לימינו. ביום השני לבוא הרצל ללונדון נועד להפגש בקלוב העתונאים, (Foreign Press Club) שם נפגש לראשונה את הקולוניל אלברט י. וו. גולדסמיטה, את לוסין וואָלף, את ישראל זאנגוויל ואת הצייר י. סולומון. לארבעת האנשים האלה גלה הרצל את מערכי לבו בדבר הצלתם של עניי ישראל ואת התוים הכוללים של מחשבתו המדינית. הקולוניל גולדסמיטה העיר על דברי הרצל, כי רק ארץ ישראל היא משאת נפשו של העם העברי ורק שם נצפנו לו עתידות. הסופר המדיני לוסין וואלף העיר על הסכנה שיש במחשבתו של הרצל למצבם של היהודים בארצות פזוריהם, כן העיר על הנמנעות ועל הדמיונות הרחוקים שיש בהוצאת מפעל כזה. ישראל זנגוויל התענג על מעוף דמיונו של מחבר “מדינת היהודים”, על נמוסיו היפים ועל פתגמיו השנונים והקצרים, אולם לעיקר מחשבתו המדינית לא שם את לבו כראוי. זאת היתח לו רק שיחה מלבבת ורבת הענין, לא יותר. הצייר סולומון יותר מאשר שמע לדברי הרצל הסתכל בפניו היפים ובעיניו הנפלאות, ונכון היה להסכים לכל דבר היוצא מפיו גם בלי שאלות ובלי ווכוחים. התוצאות המעשיות של שיחה זו, אשר הרצל קוה ממנה הרבה, היו עניות מאד. הרצל עשה רושם נעים וגם חזק על בני־שיחתו בתור אדם, אך מחשבתו המדינית לא הרויחה מזה בפועל מאומה. זה היה גורלו בזמן הראשון לעבודתו הלאומית: אותו בעצמו הוקירו “ואת תורתו עזבו”.

הרצל שהה אָז בלונדון רק ימים אחדים, ובטרם צאתו משם נפגש עוד הפעם באותו הקלוב עם ארבעת גדולי היהודים הנזכרים ועם אחדים מהמצוינים שבחברי אגודת “החשמונאים”, שבאו להפגש עם “עורך העתון נ. פ. פּ.” על פי הזמנתו של גולדסמיטה. זה האחרון הכיר בהרגשה פנימית את גודל ערכו של הרצל ונפשו של איש־החיל נקשרה בנפשו של הסופר. גולדסמיטה וחברי ה“חשמונאים” התאמצו להטות את לבבו של הרצל אחרי עבודת הישוב בארץ־ישראל. עוד נשגב היה מכחם להתרומם אחרי מעוף מחשבתו אמיצת־הכנפים של הרצל. מהשיחות שהיו לו, להרצל, עם האנשים הנזכרים ועוד עם אחרים בלונדון, נוכח, כי לא יעלה בידו לפעול על עשירי היהודים וגדוליהם באנגליה, כי ישימו לב לדבריו, אם לא יבוא אליהם באותות ומופתים, שעלתה בידו לקבל את הסכמתם של ראשי ממשלות על מחשבתו ליסד מדינה יהודית ואם לא יוכיח להם, להיהודים התקיפים, כי ההמונים הגדולים של עניי היהודים, משכיליהם, רבניהם וראשיהם נכונים ללכת אחריו ולתת אמון ברוחו. והרצל שמר את הדבר בלבו. נוח היה ללמוד מכל מקרה ומאורע, מכל שיחה ומכל פגישת עם אנשים חדשים. שויון־רוחם של אלה היהודים, אנשי־השם, אשר קוה כי המה יהיו הראשונים אשר יעמדו לימינו ויעזרו לו להוציא את מחשבתו על המדינה היהודית לפועל, – שויון רוח זה, שפצע אמנם את לבו, הגדיל רק את חשקו ואת כשרונו לעבודה ולמסירות נפש.

* * *

ובאותם הימים האחדים, שהיה הרצל בלונדון שלח משם עלון להנ. פ. פ., שבו תאר את חיי האנגליים, ביחוד את חיי הפועלים בלונדון. מסקירה הראשונה, במשך של ימים מועטים הכיר הרצל את הקוים המצוינים בחיי האנגלים, המבדילים אותם מחיי יתר עמי אירופּה. וחבה יתירה הודיע תמיד להעם האנגלי, כי ראה את יתרונו בכל הנוגע לעניני מדינה ולמפעלים גדולים. אמנם תכונתו הפיוטית וחנוכו על ברכי הספרות האשכנזית התנגדו, במעמקי נפשו, להחיים הממשיים, החשבוניים והקרים של האנגלים. אך המהפכה שבאה באותה השנה (1895) בלבו, ושהוציאה אותו מהסביבה הרכה והחמה, הפטפוטית וחלושת־הרצון של חבריו בווינה ואחר כן בפריז; אותה המהפכה הפנימית אשר דחפה אותו, כמעט על כרחו, לעולם המעשה ולעולם המספרים, לעולם העובדות הקיימות ולעולם המדיני, – מהפכה זו קרבה אותו ברוח להעם האנגלי הממשי. אולם חבה יתרה זו להעם האנגלי באה יותר ממוחו של הסופר, מאשר מלבבו של החוזה וחולם החלומות.

ואולם עלי להעיר, כי עוד בהיות הרצל בתוך סביבתו האשכנזית היה חלק ידוע בתכונתו ובהליכותיו עם הבריות משל ה“דז’נטלמן” האנגלי, שהיה לו למופת בחיי החברה. הרצל כתב עלון על תכונתו של הדזנטלמן, שבו צייר באופן נעלה את סמניו המובהקים ואת קלסתר פניו הרוחניים והמוסריים של איש־חברה כזה באנגליה. אולם הרצל עשה את הדז’נטלמן ליותר רוחני, ליותר אצילי, ליותר מרוכך ומיופה מאשר הוא במציאות. בציוריו מחיי האנגלים מעריץ הסופר את כח עבודתם ואת כשרון המעשה שלהם. ובאותם שלשת־ארבעת הימים, אשר ישב הרצל בפעם הראשונה בלונדון, הוכיח לכל כי כשרון מיוחד לו להתאקלם ברוחו במשך של ימים אחדים בכל חברה חדשה ובכל מדינה חדשה, להבין היטב את תנאי המקום, שניתן בו פתאום, ולהרגיש עמוק את כל התנאים הכמוסים והשנוים הדקים המתחוללים בהאויר המדיני המקיפו. באותם הימים התודע הרצל בפעם הראשונה גם להסופר האנגלי, שעבר ארצות רבות וחקר לתכונת יושביהן, הול קין, וגם לפניו הציע את מחשבתו המדינית ברשומיה הכלליים. בשיחה קצרה אחת רכש את לבבו ואת דעתו של הסופר הנוצרי הזה. הרצל הפנה גם את דעתם של אחדים מהעתונאים האַנגליים, מהמצוינים שבהם, למצבם של היהודים באותן הארצות, ששם גזלו את זכויותיהם האנושיות. בדעתו של הרצל היה אז להפגש גם עם העתונאי הגדול וויליאם סטאד, אך זה האחרון לא היה אָז בלונדון. ובאותם הדברים ששלח הרצל לעתונו בווינה אין אף רמז קל לתכלית נסיעתו לבירת בריטניה ולא דבר בעלוניו על אותם האנשים, שבא עמהם במשא ומתן בדבר מחשבתו המדינית, אף כי היה יכול לספר עליהם דברים שהיו לוקחים את לב קוראיו. בכונה מיוחדה הבדיל בין שתי הרשויות, בין עבודתו לטובת עמו ובין עבודתו באותו העתון שנמנה בו לעורך.

ומשעה הראשונה שהחליט הרצל למסור את נפשו, כל עתותיו, כחותיו וכשרונותיו ליסוד מדינת היהודים, החליט גם כן להשאר גם להבא סופר המתפרנס מעטו ועומד ברשות עצמו, שיהיה לאל ידו גם לתת מכספו בשביל התנועה המדינית שעלתה בדעתו לחולל ולבלי ליהנות שום הנאה חמרית, שום הנאה אישית מאותה התנועה עצמה. אחת החליט בנפשו לתת הכל לאחיו העניים, לא רק את כל כספו ואת כל כחותיו, כי אם גם את חייו. העבודה הענקית שלקח על שכמו היתה לו עבודת נדבה, עבודת קרבן.

אמנם קשה מאד היה לו לחבר את שתי העבודות האלה: את העבודה הספרותית, בשביל העתון האשכנזי שהיה בו עורך, והעבודה הלאומית, שהיו מתנגדות זו לזו בעצם טבען ומהותן. שתי עבודותיו אלה, שהיו כל כך רחוקות ושונות זו מזו, דרשו ממנו תגבורת הכחות במדה העוברת גבול היכולת של רוב בני האדם, גם את אלה מהם שהמה מצוינים בכשרון של עבודת כבירה. אולם הוא ידע ידיעה ברורה ועמוקה, כי כל זמן שיהיה עומד ברשות עצמו ולא יהיה פקיד התנועה המדינית, פקיד המצפה לשכרו, לו גם רק להחיות את נפשו ואת נפש בני ביתו בצמצום, יהיה חפשי בדעתו ובמעשיו ואיש לא יוכל לחשוד אותו בשום הנאה חמרית, בשום חשבונות פרטיים. אז יוכל לדבר עם עשירי ישראל ועם רבי המדינות בקומה זקופה ולדרוש את הצלתם של אחיו היהודים מענים ושפלותם, בלשון נמרצה. הוא ידע כי העם היהודי, ההמונים הגדולים, לא יתנו את האמון הדרוש ולא יקבלו עליהם את המשמעת הראויה, אם בראש התנועה המדינית יעמוד איש שהוא בא על שכרו. ויותר מכל התנגדה בכלל לתכונת רוחו להיות נהנה מעבודה בדבר, שהוא יקר לו מחייו. את החלטתו זו שמר עד יום מותו, ולא שמע לעצת ידידיו המקורבים, ביניהם היה אחרי כן גם זנגוויל, אשר דברו על לבו, כי ימשוך את ידו מעבודתו הקשה בהעתון הנזכר, ושיבוא על שכרו מקופת ההסתדרות הציונית, שנוסדה אחרי כן על ידו. הרצל היה מרגיש את עצמו עלוב ונפצע ברוחו, אם רמזו לו להצעה כזו, ולא אבה גם שמוע לעצות כאלה.

* * *

בסוף דצמבר שנת 1895 הציע באדיני, מי שהיה אז ראש המיניסטריום באוסטריה, לפני הרצל לקבל עליו את משרת העורך של העתון “פרייע פרעסע“. העתון האמור, שהיה “חצי־רשמי” ונהנה מקופת הממשלה, ירד בימים האלה מגדולתו לפנים ונתמעטו קוראיו וחותמיו. ה”נייע פרייע פרעסע"' בעזרת גדולי סופריה ומבחר כשרונותיה העתונאים, נתחבבה על קהל הקוראים המשכילים והקדירה את זיוו של העתון אשר להממשלה. באדיני האמין כי יש ביד הרצל, אם ימנה לעורך, להרים את ערכו הספרותי והמדיני של העתון האמור, לפחת בו רוח חיים ולחבבו על הקהל הגדול. הרצל לא דחה הצעה זו, כי אם התנה את ראש הממשלה את שני התנאים הבאים: א) אין הוא, העורך, מחויב להמשך בכל דבר ובכל שאלה מדינית אחרי נטיותיה המיוחדות של הממשלה. הרשות נתנה לו בענינים ידועים, אשר יעמדו על הפרק, אם השעה תהיה צריכה לכך, להתנהג ביד־חפשית. ב) הרשות ניתנה להעורך לבוא במשא ובמתן, בעניני מדינה הנוגעים להעתון, ישר עם ראש הממשלה עצמו, ולא עם שליחיו ופקידיו.

באדיני, אחרי אשר עיין בדבר, הסכים לקבל את שני התנאים הקשים האלה, שלא היתה הממשלה רגילה לתתם לשום עורך, ורק מחפצה לרכוש לה את תיאודור הרצל בתור עורך נאותה לקבלם.

אחרי אשר היו בידי הרצל התנאים שהציע לפניו ראש הממשלה בכתב, בקש כי יתנו לו ימים אחדים להתישב בדבר, עד אשר יחליט את תשובתו. אז בא הרצל עם כתב זה אל בעלי הנ. פ. פ. ויפן אליהם בדבריו אלה: “ראו נא, הן ראש הממשלה מציע לפני לקבל עלי משרת העורך בהעתון “פרייע פרעססע” והרי לפניכם תנאיו. בכל זאת הנני נכון לוותר על התנאים הנוחים ועל השכר שמציעים לפני, שהוא עולה יותר מכפלים משכרי עתה ולהשאר גם להבא בעתונכם. ואני מבקש מכם רק דבר אחד, אם אתם רוצים בי באמת. רק תנאי אחד אני מתנה עמכם. הנני נוטל לי את הרשות לעבוד עבודתי לאחי בתור ציוני, למרות שאשאר גם להבא עורך הפיליטון בעתונכם, הנני נוטל לי את הרשות לעבוד, מחוץ למחיצתה על הנ. פ. פ., את עבודתי הלאומית, ואין העתון שאנכי עובד בו, אחראי בעד עבודתי הציונית”. בעלי העתון האמור שהיו יהודים מתבוללים גמורים, שלחמו את מלחמת האשכנזים הלאומיים הליברלים, וגם העם ציון לבד כבר היה להם לצחוק או למזכרת עון מולדתם, התישבו בדבר. הרצל גלה אָז את אזנם כי יש בדעתו להוציא בעוד שני חדשים את ספרו “מדינת־היהודים”. הוא ידע שאם יקבל עליו משרת העורך בהעתון של הממשלה, אז לא יוכל לפרסם בדפוס את ספרו האמור ולא יוכל לעבוד בגלוי את עבודתו הציונית. אחרי ימים אחדים החליטו בעלי הנ. פ. פ. לקבל את תנאו הקשה על הרצל. ותנאי הותנה ביניהם, שהעתון האמור לא ידבר דבר על התנועה הציונית למטוב ועד רע. ולהרצל ניתנה הרשות לעבור את עבודתו הלאומית והציונית מחוץ להמערכת. שני הצדדים שמרו את תנאיהם.

בחודש פיברואר שנת 1896 יצא הספר “מדינת היהודים” לאור.57

והספר הזה עשה רושם חזק בקרב חוגי חברה ידועים. זו היתה מעין סנסציה ספרותית־מדינית, ביחוד בקרב הצעירים הלאומיים ובקרב הצעירים השואפים להתבוללות גמורה או למדינה סוציאלית לעתיד לבוא. וכשם שהתרבו מיום ליום מצד אחד האויבים והשוטנים להצעתו המדינית של הרצל בספרו הנזכר (ביחוד התנפלו והתמרמרו עליו הרבנים באשכנז, שראו “במדינת היהודים” סכנה נוראה ליהדות עצמה ולמצבם של היהודים בארצות מושבם) כן דבקו בו מצד השני הצעירים הלאומיים, ביחוד חברי האגודה הסטודנטית “קדימה”.

כחדשים אחדים אחרי צאת הספר הנזכר לאור ואחרי שבא הרצל לידי הוכחה והחלטה, כי מדינת היהודים יכולה וצריכה להוסד רק בארץ ישראל, החלו להתקבץ תחת דגלו כל חובבי ציון באוסטריה בכלל ובווינה בפרט. אלה מהם שהיו מפוקפקים, או מרושלים ונרדמים בעבודתם התעוררו לחיים חדשים תחת הדגל הזה. ולוחמים חדשים להרעיון הציוני המדיני החלו לבוא מקרב בחירי העם, חכמיו וסופריו, ומספרם הלך הלוך ורב. הרצל משך אותם בקסם אישיותו לבוא ולעזור לו בהעבודה הגדולה, שהיתה נכונה לפניהם.

ובצאת הרצל – או יותר נכון אם אומר, בהדחפו בכח עצום ממנו – אל שדה המערכה ללחום על רעיון לבבו ומשאת נפשו, נגלתה בו אידיאליות קיצונית, שמשכה אחריה את הלבבות, אותה האידיאליות הכובשת עולמים ומניעה כחות עצומים למפעל ולמעשה, אותה האידיאליות, אשר גם התערובת האוטופית שבה לא תעיב את יפיה ולא תחליש את כחה, כי אם להפך עוד מוסיפה לה קסם מיוחד.

ומיום שהוציא הרצל את ספרו “מדינת היהודים” לאור הוציא גם את הרעיון הציוני מחוגו הצר, מקרן זוית חשכה, ומני אז התרכז בכל כחותיו וכשרונותיו ברעיון התחיה הלאומית המדינית, ומעתה היו כל מעשיו. פעולותיו, דבוריו ורעיונותיו מכוונים רק אל נקודה אחת, נקודת התחיה הלאומית. כל חוטי מעשיו ומחשבותיו הלכו והשתרגו בחרצובה אחת, ובכח ההתרכזות הרוחנית והמעשית הזאת עלתה בידו להרים את המפלגה הציונית, במשך עת קצרה. למדרגה ידועה ולפתוח לפניה מסורות חדשים ונם אופקים חדשים.

בראשית הקיץ שנת תרנ“ו מצא הרצל בין חובבי ציון הראשונים, בין המשכילים והטובים שבהם אשר היו בווינה, עוזרים. אחד הראשונים שבהם היה הד”ר משה שנירר, ראש החברה “אדמת ישרון”. כן נלוו על הרצל ועמדו לימינו – מיום אשר הרים על נס את הציוניות המדינית – האחים אוסקר ואלכסנדר מרמורק, אחד בווינה, הארדיכל, ואחד בפריז, הרופא. בעת הראשונה מצא הרצל עזר גם בהד“ר ש. ר. לאנדוי שהיה נאמן ומסור להמנהיג זמן ידוע. אחד מן הצעירים הנלהבים, שעמד הכן לפקודותיו של הרצל, מעת אשר היה לציוני, היה הד”ר איזידור שאליט, שעשה רושם טוב בקומתו, בתארו ובנמוסיו החרוצים (את אנשים כאלה היה הרצל מבכר על פני אחרים).

וזה אשר ספר לי הד"ר איזידור שאליט58 על דבר פגישתו הראשונה עם הרצל באותם הימים:

בראשית שנת 1896 מסר להד"ר שאליט אחד ממכיריו את עלי ההגהה של הספר “מדינת־היהודים” לקרוא בהם, למען ישים לבו לההצעה המדינית החדשה בנוגע לגאולת ישראל. שם המחבר לא היה נודע אז, בלתי אם לחובבי הפיליטון של הנ. פ. פ., על כן לא חפץ שאליט גם לעיין בהגליונות של הספר הנזכר, שמסרו לו. רבים היו אָז הסופרים העומדים רחוק מן היהודים והיהדות, שנסו את כחם לפתור את שאלת היהודים, או את שאלת קיומה של האומה העברית, בקונטרסים, שכתבו על רגל אחת. זה היה מין “ספורט” ספרותי חדש. אולם אחרי אשר העירו את שאליט על טיבו וערכו המיוחד של הספר “מדינת־היהודים”, שלא יצא עדיין ממכבש הדפוס, קרא לאספה את חברי האגודה האקדמית “קדימה”, ויקרא לפניהם את גליונות ההגהה. כתום קריאת הספר, קראו רבים מן הצעירים ושאליט בראשם: "ספר זה הוא חדש לגמרי. כל מה שהיה תוסס בקרבנו, כל שאיפותינו ותקותינו שהיו עד עתה בלתי ברורות ומסומנות כל צרכן גם לנפשנו אנו, התלבשו בספר זה בצורה ברורה. הרצל זה קרא את העולם החדש המתהוה בקרב התלמידים הלאומיים בשמו האמתי “מדינת־היהודים”!

אָז הלך שאליט לבקר את הרצל בביתו ולדבר אתו על דבר ספרו הנזכר. עד היום ההוא לא ידעו התלמידים העברים הלאומיים את הרצל, וגם הוא לא ידע ולא שמע על אדותם ועל אדות אגודותיהם. מתוך השיחה הראשונה נודע לשאליט, שהרצל לא קרא ולא ידע מאומה מכל הנוגע להתנועה הלאומית בישראל ולעבודת חובבי־ציון בארץ־ישראל.

היהדות ושאיפותיה החיות היתה לו מין terra incognita (ארץ בלתי־ידועה). כאשר הרבה שאליט להלל בפני הרצל את ספרו “מדינת־היהודים”, העמיד זה האחרון את פניו כמחבר של ספור, שמהללים באזניו את גבורי דמיונו. מאומה לא היה אָז בסופר זה משל עסקן לאומי ומשל איש, שנועד להיות מנהיג ויוצר תנועה מדינית חדשה. “ואם בכל זאת עשה עלי רושם כביר” – הגיד לי שאליט – “הוא יען שהייתי רגיל עד הימים ההם לראות יום יום חובבי ציון ועסקנים לאומיים, שהם עניים, מדוכאים ושבורים, עשוקי־המזל, והרצל, זה המציע ליסד מדינה יהודית, הופיע לפני כ”אדם חדש“. ראיתי לפני איש יפה, בריא, רענן, שתנועותיו יפות ואציליות וכל הליכותיו נמוסיות ומלאות חן – שדבר יקר הוא לראות כמותן ב”חוגי־היהודים“, – ונוסף לזה הוא יושב בדירה מרווחה ומקושטה בטוב טעם. עד שבא הרצל האמינו התלמידים העברים בווינה, וגם אני בתוכם, כי תחית האומה העברית היא חלומם של יושבי־המרתף, או חלומם של צעירים מתלמדים, שלא נכנסו עוד לעולם המעשה, ושלא קנו עוד מקום בחברה. על כן אין פלא, אם גם צורתו של הרצל וגם כלי ביתו היפים הוסיפו בעיני גם הם פאר וכח־המושך למערכי לבבו”.

וכאשר הגיד שאליט להרצל, כי יש בין התלמידים העברים חיל רב, שהוא נכון לנסות את כחו לעזור לו, להוציא את רעיון מדינת היהודים לפועל, – הביט עליו זה האחרון כעל ילד שקרא ספור מחיי ההודים, ואחרי שנתפעל מחזיונות־הדמיון, הנהו מוכן ומזומן ללכת רגלי חמוש בחרב־עץ למקסיקה.

שאליט ספר, בדברים מפורטים, להרצל על כל הנעשה, עד העת ההיא, בארץ ישראל, על ידי חובבי ציון, ועל דבר התנועה הלאומית בקרב התלמידים בארצות שונות. אָז הגיד לו המחבר של “מדינת־היהודים”, שאחרי שכתב את ספרו זה, אין לו כל חפץ לעבוד גם להוצאת הרעיון אל הפועל. לזה לא התכוון. הוא רק מפרסם בקהל את הצעתו בדבר גאולת ישראל. אבל אין הוא מרגיש בקרבו את אותם הכשרונות והיתרונות הדרושים לעסקן לאומי, לאיש המעשה. “ואולי”. – הוסיף שאליט, – “לא חפץ כלל להכנס אתי, שהייתי אָז כבן עשרים וחמש, בדברים בענין גדול כזה ולהציע לפני תכניתו ומערכי לבו בדבר הוצאת הרעיון המדיני לפעולה”.

על אדות הרושם הראשון, שעשתה עליו אישיותו של הרצל בשעת הראיון האמור מסר לי שאליט כדברים האלה: “אז בראותי אותו בפעם הראשונה, כלומר, עוד בטרם שפרסם ספרו “מדינת היהודים” בדפוס, עשה עלי רושם של איש חביב ונעים, מפונק ורך, שכל דבוריו, נמוסיו והליכותיו אינם אלא מן המוסכמים ומקובלים, השכיחים ומצויים בספירות החברה העליונות. לא הרגשתי בהם שום מקוריות, כמו שלא מצאתי בהם גם זרות. לא הכרתי אז באישיותו של הרצל שום סמן של כח המעשה, של גברות ההחלטה. הוא היה לאדם חזק וגדול, ורחוק מכל שכיחיות והסכמיות, רק בתוך התנועה הציונית עצמה, רק ברבות עבודתו ובהתעצם חובתו לעמו.”

כעבור ימים אחדים אחרי הראיון הראשון עם הרצל, הביא אליו שאליט סגל חבורה מבני “קדימה”, את החזקים והיפים שבהם, את אלה שהצטיינו במלחמת־השנים עם התלמידים האנטישמיים, ויציגם לפני הרצל בביתו. הבחורים עשו רושם טוב על זה האחרון. הרצל האמין עד אז כי רוב התלמידים הלאומיים המה בריות כפופות, רצוצות ומדוכאות. כמעט לא האמין למראה עיניו, בהתיצב לפניו בחורי ישראל שנצחו במלחמת השנים את העזים שבין התלמידים האריים. וכעבור ימים אחדים אחרי זה בא הרצל בעצמו למעון החברה “קדימה”. הוא לקח בידו חרב ויתחרה עם התלמידים במלחמת השנים בחריצות ומהירות. הוא התנהג עם התלמידים כאחד מהם, כ“בורש” לכל חוקותיו ומשפטיו. הוא בקש את חברי “קדימה” לספר לו על דבר מלחמותיהם עם התלמידים האנטישמיים ונצחונותיהם של הראשונים. הרצל עשה רושם חזק ומלא קסם מיוחד על כל חברי “קדימה”. הוא לקח את לבבם והלהיב את דמיונם על ידי הליכותיו עמהם ועל ידי תארו ויפיו. המה הרגישו בו כח נסתר ונעלם, שיש בידו לצודד נפשות ולמשכן אחריו אל אשר יהיה עם רוחו.

אחרי אשר יצא ספרו “מדינת היהודים” לאור חדד הרצל את שמיעתו הרוחנית להקשיב אל ההד אשר יגיע לו מתוך הקהל הגדול, מתוך אחיו הפזורים בכל אותן הארצות, ששם גדלה השנאה להם וכבודם היה לבז. נקודת־ההחלטה הפּנימית התקרבה. עליו היה עתה לבחור, אם להשאר הלאה רק סופר או לצאת המערכה ללחום על רעיונו המדיני וגם להוציאו לפועל. הוא חכה לתשובה מאת העם העברי בעצמו על שאלתו הפנימית: אם היה ספרו רק חלום של בעל דמיון, או רעיון מדיני שסופו להביא גאולה לבני עמו.

תקותו הראשונה על הברון הירש ועל עשירי היהודים ותקיפיהם באנגליה (שמראש האמין, כי המה יהיו הראשונים, אשר יקבלו את הצעתו המדינית בעקריה, לו גם אחרי תקונים ושנויים ידועים בנוגע להפרטים), – תקותו זו נכזבה. הוא החל להכיר טעותו הראשונה. אמנם “המכבים” בלונדון, עשוהו, אחרי נאומו בעשרים וארבעה לחודש נובמבר שנת 1895, שנשא לפני אחדים מהם, ל“חבר־נכבד”, אולם כל עזר, כל התקדמות לא באו מצדם לרעיונו המדיני, למרות אשר אלה שעמדו אז בראש חובבי ציון באנגליה כבר שמעו על דבר הצעתו וגם שמו לב אל מחברה.

הרצל ידע אָמנם בעת אשר כתב את ספרו הנזכר, כי רבים, מימין ומשמאל, יתנפלו על הצעתו, יבקרו אותה קשה, יחרפוה, ילעגו לה, או יראו בה סכנה לקיומו של ישראל בארצות פזורו. הוא בעצמו נסה לנבאות מראש – ב“אחרית־דבר” ל“מדינת־היהודים” – את כל מיני הטענות, אשר בהן יפגשו את ספרו, וגם התאמץ להשיב עליהן בקצרה ובנעימה. הוא ידע, או הרגיש, גם את הרפיונות ואת המקומות הלקוים שבהצעתו המדינית, ועל כן גם קרא לכל מי שמוח בקדקדו ולב בקרבו לבוא ולעזור לו בעיבודה ובהשלמתה, לבוא ולהעיר על התקונים והשנוים הדרושים בה. הוא הגין בכל כחות נפשו רק על העיקר היסודי שבהצעתו: אין תקומה לעם ישראל בין שכניו שוטניו ורק במחיר נפשו וכבודו יקנה לו הצלה פורתא בארצות זרים, ואין לו כל תקוה לעתיד אם לא ימצא לו ארץ, אשר בה ייסד מדינה לעצמו, והיתה אז הרוחה גם למכיו ורודפיו. אולם במה שנוגע לפרטי ההצעה המעשיים, איך להוציאה לפועל, נכון היה לוותר עליהם, אם אך יבואו אנשי מעשה או אנשי מדע ויציעו דרכים יותר טובים ויותר מכוונים אל התכלית האחרונה.

אולם הרצל לא חכה לקבלת פנים כזו שעשו לספרו מצד אותם היהודים המשכילים, שהאמין כי משתתפים הם בצרת עמם ועינים להם לראות את המצב הנורא. ההתנפלות על ספרו באה דוקא מצד אשר לא קוה לה. את צערו הפנימי באותם הימים, ימי לדת הציוניות המדינית, לא ספר לאיש, וגם ברגעי יאושו הפנימי – שאמנם קצרים וחולפים היו – לא גלה לאיש, ואף להיותר קרובים לו, את כל הנעשה בלבו פנימה. בסתר לבו היתה חיה האמונה, כי נצח ינצח על כל המכשולים והמעצורים ומדינת היהודים תוסד. צריכה ויכולה היא להוסד. הדבר היה לו כל כך פשוט ומובן. עוד מעט וגם אחרים, שבהם תלויה התיסדות זו, יבינו זאת. וכמעט שהיה מתבייש גם מפני צל יאוש קל שחלף בבתי נפשו.

גם ידידיו ורעיו מאתמול, גם אלה שהיו קרובים ביותר לרוחו לא שמו לב כראוי אל מחשבתו ולא הבינו למערכי לבו ולשאיפותיו הכבירות. רק ידיד אחד עמד על ידו, בהחלטתו לעבוד אתו שכם כשכם וללחום אתו את מלחמת העם האומלל למען העמידו ברשות עצמו, הוא הד"ר מכס נורדוי.

נורדוי אמנם לא נמשך אחרי הצד המעשי שבתכנית־הרצל, אבל בדבר אחד הסכים לו בכל לבו, אחרי קראו את ספרו “מדינת היהודים”, והוא, כי אין תקוה לישראל בגולה, ועל כן עליו לשאוף בכל כחותיו למדינה העומדת ברשות עצמה.

הרצל היה מלא תקוה שסוף סוף יעשה ספרו הנזכר את הרושם הדרוש על רוב היהודים, למרות המתנגדים והשוטנים שעמדו לו מקרב הסופרים ומקרב היהודים התקיפים והעשירים. ביום השמיני לחודש אפריל שנת 1896 הוא כותב, למי שהיה אחרי כן ידידו, לגוסטב נ. כהן: "כבר יש לי שכרי, עניי בני עמנו הכירו בי את ידידם: מרוסיה, גליציה, רומניה, בולגריה ומאוננריה הנני מקבל אותות הסכמה מלאה תרועה; בני הנעורים האקדמיים עומדים לימיני, באנגליה מקבלים את ההצעה ברצינות… אני יודע את היהודים שלי. אני יודע, את הדברים הצפונים בנו, את אותן הסגולות הדרושות להיות צפונות בנו, אם עמדנו בכל הנסיונות, אשר אף אחת מהאומות לא היו עומדות בהם…“ מן המכתב הזה אנו רואים, כי כעבור כשני חדשים אחרי צאת ספרו לאור, אחרי שבועות של שקול דעת, של המתנה סבלנית כזורע המחכה לקציר, אחרי אשר הכריע את הכף לצד ארץ ישראל, התגברה בו אמונתו בהגשמת רעיונו. ובדמיונו החי ראה גם אותות קלים של התרגשות בקרב העם כהתחלה של תנועה כבירה. בלבבו האמין שבלונדון קבלו את הצעתו המדינית ברצינות; אף כי באמת לא היה הדבר כך, ואולי רק העמיד פניו כי יאמין ברצינותם של החשמונאים הראשונים בלונדון, למען ימשוך על ידי זה לרעיונו הגדול את לבבותיהם של היהודים המצוינים ביתר הארצות. ואולי היתה בזה גם אמונה תמימה וגם העמדת פנים של איש מדיני, שאיננו מגלה ברבים את כל הידוע לו בסתרי נפשו, בידעו כי אין העם נמשך אלא אחרי איש מוצלח ובוטח.

הכרתו הפנימית החדשה כי רק ארץ ישראל צריכה ויכולה להיות מקום המדינה היהודית, – הכרתו זו שהגיע אליה כאל תוצאה ישרה של מחשבתו המדינית הראשונה, הכרתו החדשה הזאת נתנה לו יתר בטחון בעצמו. מעתה ידע כי קשור הוא במשא נפשו אל האומה העברית ואל תקותה הגדולה.

משפטו של דריפוס הרעיד את כל נפשו פנימה. הוא ראה “חפצו של הרוב המכריע בצרפת, להאשים את אחד היהודים ובפניו – את כל היהודים… ומני אָז היתה הקריאה “מות להיהודים!” לקריאת־מלחמה. איפה? בצרפת, בצרפת הריפּובליקנית, המודרנית, בצרפת התרבותית; מאה שנה אחרי הכרזת שווי זכויות בני האדם! – הכרזת הזכויות של הריבוליוציה הגדולה מתבטלת. אם עם, שבכל יתר הדברים הוא בודאי בעל ציביליזציה גבוהה, אם עם כזה יכול להגיע למדרגה כזו, מה נשאר לקוות מעמים אחרים, שעוד היום לא הגיעו לאותה המדרגה הגבוהה, שעליה עמדו הצרפתים לפני מאה שנה”.59

בשעה שראה הרצל את ההמון הצרפתי בשעת התעוררות נטיותיו הרעות ושנאתו להיהודים, התעוררה מלחמה כבדה בנפשו: רגש כבודו היה נעלב ונפצע עד למות. את חטאת הבגידה שטפלו על ראש דריפוס, שהיה לו עד אז איש זר לגמרי, שלא הרגיש לו גם שום רגשי אהדה (סמפטיה), – את האשמות שהשליכו על ראש היהודי הצרפתי, באותן האשמות עצמן הרגיש הרצל גם את כבודו מושפל. ומתוך ההכרה הצלולה, כי את נפשו הוא ימצא רק אָז אם יבנה את אישיותו על יסודות חדשים, על הנחות חדשות, – מתוך הכרה זו נולד בלבו הרגש העמוק והחזק כי בן הוא לגזעו ואח לאחיו. הרגש הלאומי שהיה נרדם בו אולי מכבר הימים, התעורר בו הפעם בכח נמרץ כעין גלוי פתאומי. גלוי נמרץ כזה, שהיה בו די כח להלהיב את רוחו עד להרגיש בקרבו רגשי מלאכות, רגשי משלחת של תעודה נבוהה, יען כי אָז לא ידע עוד הרצל, שישנם עוד יהודים בעולם בעלי רגשות כמוהו. הוא חשב את מחשבותיו החדשות לו למקוריות, שנולדו וצמחו רק בלבבו הוא. לא עלה גם הרעיון על דעתו, כי רגש זה מתפתח באופן הגיוני מההרגשות הבאות בירושה ושהנה מוסיפות לחיות בנפשות הדומות זו לזו. הרצל שואל: “מה זאת אומה? קבוצה היסטורית של אנשים, המדובקים אלה באלה על ידי אויב משותף… אולם האויב עושה אותנו גם בלי רצוננו לאומה”. מזה אָנו רואים, כי הרצל לא הכיר עוד אָז ולא הודה בנטיות לאומיות ידועות, שאינן תלויות כלל בשום סבות חצוניות. מפני זה נראה לו הרעיון של המדינה היהודית כעין הברקה הבאה מעולם אחר.

ורק אחרי אשר כבר פרסם ברבים את ספרו “מדינת היהודים” נולדה בלבו ההכרה הלאומית החדשה, אשר עליה דברנו. כמובן כי לשנוי ונסיון פנימי כזה. – להכרה חדשה כזו מסוגל רק אותו האדם שכבר נצח בקרבו את כל הדעות־הקדומות, רק אדם שיש לו השקפה רחבה, בלתי מוגבלת על־ידי הסביבה החברתית, הדתית והמדינית. רק האיש שהורגל להשקיף על פני הדברים ממרום המצפה, – רק איש כזה, בהרגישו בערכי הדברים הגדולים ויחוסם המשותף, מסוגל להיות ציר נאמן לכח עליון, שאנו רק מרגישים אותו, אם גם אין אָנו יודעים ומבינים מה הוא. אותו הכח העליון אשר למטרותיו מחויבים לעבוד אלה האנשים הגדולים בקרבנו שהמה שומעים בקרבם, בהמרחקים הגדולים של הכרתם, צלילי קולות, אם גם בלתי ברורים כל צרכם, הבאים מספירות אחרות יותר גבוהות, קולות אשר לא יבוטאו כדברים, אולם המה קוראים למרחקים ולגבהים.

רוב בני האדם אינם מרגישים בזה מאומה; מרוצים המה מעצמם, והמה לועגים לאותם חולמי החלומות. לא כן הגאון. ההברקה הפתאומית והקצרה של הכרה גבוהה מדליקה רוח סערה בנפשו. ונפשו לא תדע עוד מנוחה, הוא המצב של הפריה ורביה הפנימית. מחשבות גדולות ומעשים כבירים נולדים על ידי אותו הרוח, אשר את משק כנפיו, כנפי הנשר, הקשיב הרצל מעל לראשו (כמו שהוא מעיד על עצמו) באותם הימים, אשר בהם כתב את ספרו “מדינת היהודים”. הרוח הזה מוליד בלב נושאו את ההרגשה של אי־מנוחה, של התפרצות ושאיפה כמעט חולנית לעבודה כבירה ובלתי פוסקת, שהרצל מספר עליה בעצמו בדברים כאלה: "בולמוס הכתיבה אחזתני וכתבתי בעמדי, בלכתי, בשכבי, ברחוב, בשעת אכילתי, בלילה, בשעה שהתעוררתי על ידי איזה כח של דחיפה פנימית משנתי“.

באותם ימי הסערה הפנימית של הרצל נטל עליו אחד מידידיו חלק גדול מעבודתו המחויבת לעתונו, שלא הספיקה לו השעה לעשותה כראוי. השאיפה הכבירה לעבודתו החדשה הביא אתה גם יסורי נפש, צער ומכאוב. הרעיון הנולד מביא אתו אָמנם אושר לבלי קץ. אבל בהולדו חוא מביא גם חבלי לידה קשים.


 

פרק שלשה־עשר    🔗

הרצל הולך לקונסטנטינופּול. קבלת פּני הרצל בסופיה, בירת בולגריה. תשובתו של הרצל להקהל היהודי שהריע לקראתו על התחנה. העתונות האַנגליות על אדות בקורו של הרצל בקונסטנטינופול. הרצל אורחם של ה“חשמונאים” בלונדון. הרב ס. זינגר. נאומו של הרצל על המשתה שעשו לו. ישראל זנגװיל, נאומו. תשובתו של הרצל להנואמים לכבודו. הרצל מהלל את אַנגליה. ערכה של אספת חמכבים בלונדון לכבוד הרצל. הנסיונות הראשונים. חוסר הבנה וחוסר הרגשה מצד מוקירי הרצל בלונדון. סופרי מה“ע על דבר הרצל. נאומו שר הרב זינגר לכבוד הרצל. ציור כללי. אספה היסטורית. אין אחד מה”מכבים“ בלונדון מתרומם להגובה הדרוש בשעה ההיסטורית. האישיות של “שבתי צבי”. הרצל שם לבו לחזיון היסטורי זה. הוא מתאמץ לבל יביטו עליו כעל איזה משיח שקר. הרצל מתאמץ להבליט את הננוד העז וההבדל הרב שבינו איש המדיני ובין שבתי צבי ההוזה הדתי.


בחודש יוני שנת 1896 הלך הרצל לקונסטנטינופול. כיון שבא לידי הוכחה, כי המדינה היהודית צריכה להוסד בארץ ישראל אָז מיד נגש אל עבודה ענקית זו. ראשית לכל היה דרוש לו לבוא במשא ומתן עם הממשלה התורכית ועם השולטן בעצמו, למען יציע לפניהם את התועלת הרבה שיגיע להם אם יתנו ליהודים להתנחל בארץ ישראל ולעמוד שם ברשות עצמם תחת חסותם העליונה. וזו היתה הפּעם הראשונה בדברי ימינו כגולה, שערב איש עברי ללכת להשולטן ולממשלתו למען דבר עמהם דברים ברורים בדבר אבטונומיה יהודית בארץ ישראל.

כעבור הרצל לקונסטנטינופול דרך סופיא, בירת בולגריה, פגשוהו על התחנה כחמש מאות יהודים יושבי המקום. הד“ר ראובן בירר מספר במכתבו להירחון האשכנזי “ציון” (בחודש יולי שנת 1896) על דבר קבלת פני הרצל בסופיא כדברים האלה: “רק מעטים ידעו כי הרצל יעבור דרך סופיא לקונסטנטינופול, בכל זאת באו כחמש שש מאות יהודים. רובם הגדול ספרדים, אל התחנה לקדם את פני הרצל בברכה. שמו הלך לפניו כקסם. ועלינו לשים אל לבנו, כי היהודים הספרדים בכלל מצטיינים במורך לבם. יראים המה להרים קולם בתור יהודים, פן ישמעו הגוים. ואם יתאסף קהל של מאות איש על התחנה לקבל פני יהודי עובר במסע, הלא יש בזה סכנה גדולה, שצריכים להמנע ממנה! מבלי שים לב לזה באו כשש מאות יהודים ספרדים לפנוש את הרצל על התחנה, מדי עברו בה. רק הרבנים והעשירים לא באו. העניים באו כולם. החברה ציון שלחה שני צירים מקרבה לגבול הארץ, כי יחכו לקראת הרצל בצריברוד. כשהתקרב המסע אל התחנה בסופיא התרגש קהל הציונים והלבבות דפקו בכח, וכשראו את הרצל עוד מרחוק התפרצה הקריאה: ברוך הבא!… הרצל יצא אל קהל הנאספים על התחנה. הד”ר ראובן בירר ברך אותו בשם הנאספים, בשם כל החושבים ומרגישים את עצמם כעברים ובשם כל הציונים. ובשם כל הנאספים הודיע לו, כי נכונים המה ללכת אחריו לקול קריאתו כאיש אחד. ובברכו אותו בברכת ההצלחה על דרכו לתשועת ישראל, ובקראו: יחי הד”ר הרצל, יחי העם העברי! ענה הקהל לקראתו בקול גדול: “לשנה הבאה בירושלים!”. אחרי כן נגש אחד התלמידים מבית הספר הגבוה ויברך אותו בשם כל חבריו בשפה הצרפתית."

הד"ר הרצל השיב למברכיו בשפה האשכנזית: הוא נרגש מהתשואות שבאו מאליהן ושלא חכה אליהן כלל, עד שגם קשה לו למצוא את המלים הדרושות לתודתו. אולם גם בלי מלים יתרות חשים ומרגישים המה זה את זה, הוא מבין את רוח הקהל היהודי ושאיפותיו כמו שהם מבינים אותו, והם יחד יודעים להוקיר את ערכה של העבודה הגדולה להצלת העם העומדת עתה לפניהם. את כל כחותיו יתן בכל מקום, שיש לפעול לטובת הדבר. הוא חושב ומאמין שבלונדון ימצאו אותם האנשים, שיש למסור לידם בבטחון גמור את דבר תשועת ישראל, להביאו לתכליתו.

כל הנאספים על התחנה דחקו זה את זה לנשוק את ידי הרצל כידי איש קדוש. פליטי רוסיה אחדים ספרו להרצל את גורלם המר, ואת כל התלאות והיסורים שסבלו באותה ארץ. בשמעו דבריהם נראו דמעות בעיניו.

הנאספים התלחשו זה לזה: “הרצל נוסע להראות עם השולטן בקונסטנטינופול.”

ואחרי כל אלה מסיים הד"ר בירר את מכתבו בפסוק של חרטה, באמרו: “זה היה חטא לתלות את כל הציוניות בשתי עיניו היפות של הרצל”.

זה מראה לנו כי גם מעריצי הרצל, לא האמינו באפשריות הגשמתה של הציוניות.

בה“דזשואיש קראניקל” מיום השלישי לחודש יולי שנת 1896 נדפס מאמר בשם “המדינה היהודית” ובו כתוב לאמור:

“יש לנו הרשות לפרסם ברבים, כי הד”ר הרצל הודיע לנו על ידי הטלגרף על דבר תוצאות בקורו בקונסטנטינופול (שאנוס היה לדחות את נסיעתו משם, על פי רצונו המיוחד של השולטן), והוא יודיע לנו ביום השני הבא דברים שיש להם חשיבות גדולה. את נאומו ישא על אספת המכבים, אשר תהיה אחרי המשתה אשר יעשו לכבוד האורח. אפשר שלאספה זו יבואו גם מכס נורדוי והאדון הולמאן האנט".

במכתב העת Observer מיום האחד עשר לחודש יולי שנת 1896 כתוב לאמור: “… הד”ר הרצל היה בזמן האחרון בקונסטנטינופול ושם היתה לו שיחה ארוכה עם הויזיר הגדול וגם עם נובי ביי, המיניסטר של הענינים החיצוניים."

ביום הששי לחודש יולי נשא הרצל את נאומו באספת המכבים בלונדון על אדות הצעתו המדינית. הוא היה הנאום הראשון, אשר נשא ברבים על אדות רעיון לבבו.

במכתב העת "דזשואיש קרוניקל“ מיום העשירי לחודש יולי של אותה השנה אנו מוצאים את הדברים הבאים: “ביום השני בערב היה הד”ר תיאודור הרצל, המחבר של מדינת היהודים, אורחם של המכבים על המשתה אשר עשו לכבודו בבית המזון של האולם סט. דז’מס, ברחוב פיקדילי. בין יתר הבאים אל המשתה היה האדון הולמן האנט. היושב ראש היה הרב ס. זינגר. הרב זינגר הגיד בנאומו בין יתר דבריו: הרצל בא לארצנו למרות המכשולים הרבים והמעצורים השונים שמצא על דרכו זה. הוא הביא קרבנות רבים לנסיעתו זו. אבל כל זה הוא רק חלק קטן מן המס אשר כבר שלם ואשר נכון עוד לשלם גם להבא להרעיון אשר היה למשא נפשו.

“קראו נא לו בשם “אידיאליסט”, אם אתם, אדוני, רוצים בזה. אולם לא נאה להמכבים להסב את פניהם מעל איש רק יען משום שאידיאליסט הוא”.– רבים נשאו כוסותיהם בהתפעלות עצומה לכבוד האורח. הד"ר הרצל ענה דברים קצרים בשפה האשכנזית וגם בשפה הצרפתית. הוא נתן את תודתו הנאמנה בעד קבלת הפנים היפה שהכינו לו.

אחרי המשתה הלכו חברי המכבים אל האספה ושם נשא הרצל את נאומו, שבאו אחריו וכוחים נלהבים עד חצות הלילה. נאומו עשה רושם וירבו למחוא לו כף.

חברי האספה דרשו את הונט לנאום, והוא אמר בתוך יתר דבריו: “…הד”ר הרצל כבר הצליח הצלחה גדולה במפעלו, אי אפשר יהיה עוד לאנשי המדינה לדון על דבר השנויים בהנהגת הממשלה התורכית בנוגע לארץ ישראל, מבלי אשר יהיו שוקלים וטורים בדבר דרישת היהודים על הארץ הזאת. רעיונו של הד“ר הרצל לא יוכל עוד להחשב היום כחלום”.

ישראל זנגביל נאם בתוך יתר דבריו, כי הוא דבר את הרצל עוד בביתו, בווינה, על אדות הענין של יסוד מדינת היהודים. הוא, זנגביל, נוכח ואין לו כל ספק, כי הד"ר הרצל מסור לרעיונו בכל לבבו ונפשו, מבלי כל נטיה ופניה עצמית.

מכס נארדוי נמשך אחרי הרעיון של יסוד מדינה יהודית, יען נארדוי מאמין כי הדבר הזה יעזור להיהודים המעונים ברוסיה. אולם הוא, זנגביל, מאמין כי הגזימו על ערך אותן הרדיפות הנעשות כנגד היהודים ברוסיה ו“לא כהצקעתה הבאה”. ואין כל ספק כי הרדיפות עוד מעט תחדלנה ובמהרה יוטב שם מצבם.

הד"ר הרצל בהיותו מבקש את הכח המניע להתגשמותה של מדינת היהודים לא בדחיפות נפשיות, הבאות מבפנים, כי אם בההכרח החיצוני, הגיע על כן לאותו המצב הפרדוכסלי, שעליו יהיה להתאונן ולהרגיש צער בלבו, אם הרדיפות על היהודים תחדלנה (שחוק).

בכל התכנית של הרצל מוצאת חן בעיניו ה“ציניזם”, דבר שיש לחכות אליו מאיש שהיה כותב קומדיות. התכנית־המדינית טבועה בחותם של איש־העולם, שהוא גם יחד עם זה איש־הרוח… הברון הירש שמת, לא היה יכול לתת את הסכמתו על מחשבתו המדינית של הרצל, כאשר יאמין זה האחרון.

יתר הנואמים והמתוכחים היו ב“עד” ו“כנגד”. הסופר והעסקן הצבורי לוסין וואָלף הציע לקבל החלטה, כי המכבים יבחרו מקרבם ועד מיוחד לחקירת התכנית המדינית של הרצל, כי יבחנוה מכל הצדדים, החלטתו נתקבלה.

הד"ר הרצל השיב למתנגדיו השונים. בין יתר דבריו אמר: כי יש מניעות ועכובים שונים לרבים מן היהודים, שאינם מניחים אותם להתבולל בקרב שכניהם, לרגלי הרדיפות הנוראות.

השבועון הנזכר מעיר: הרצל לא דבר דבר נגד ההתבוללות ונגד השאיפה להתבוללות כשהן לעצמן.

כן הגיד הרצל בתוך יתר דבריו: רק באנגליה נתן החופש ונתנה היכולת להתווכח על אדות השאלה של יסוד מדינת־היהודים. ברוסיה הוא המצב כל כך נורא, עד שאין היהודים שם מרהיבים גם להתאונן על גורלם, ואין הם גם צריכין לעשות כזאת.

כמובן שישנם מעצורים שונים ליסוד המדינה היהודית. אבל מניעות הלא ישנן בכל דבר. להאומה העברית היו מדרגות שונות של התפתחות. אולם תכניתו המדינית שהוא, הרצל, מציע כיום להעם היהודי, – תכניתו זו היא שייכת לאותו החלק שהוא הפחות מפותח.

בסוף האספה הודו להרצל על נאומו ועל תשובותיו. והקהל הראה לו אותות של התפעלות רבה.

– – – –

כשהננו קוראים כיום בה“דזשואיש קרוניקל” את הידיעות המפורטות על אדות אספת המכבים והוכוחים שנשמעו שם הננו רואים. כי גם אלה מחברי המכבים שהיו בעד מחשבתו המדינית של הרצל היו נזהרים בלשונם, ולא ערבו את לבם להודות בפה מלא, שמחשבה זו לקחה את לבם או את דעתם. ואלה שהיו בלבם כנגד מחשבתו של הרצל גם הם היו כנרעשים ונפחדים ולא הרהיבו עוז בנפשם לבטל מחשבה זו בכל תוקף.

אולם את זאת אנו מכירים, מכל הידיעות שבאו בהעתונים האנגליים אחרי האספה הנזכרה, כי אישיותו של הרצל עשתה רושם חזק על כל רואיו ושומעיו. יהודי ממין חדש, בן הרכבה־נפשית חדשה, הופיע אז בעולם בצורתו של הרצל.

ומלבד זנגביל לא ערב איש מקהל הנאספים לדבר בפני הרצל כל אשר עם לבבו בלשון חפשית. המה ידעו כי זה הד"ר הרצל העתונאי מווינה נושא ונותן עם רבי המדינות ומושלי הארצות על דבר מחשבתו המדינית, כי זה האיש הרצל אינו פטפטן בעלמא, ולא חפצו לחסום בעדם את כל הדרכים המובילים אליו ולדחותו מעל פניהם (כי הלא בסתר לבם חפצו כל אותם הנאספים בגאולת ישראל ובמדינה יהודית!). פן, אולי, שמא… מי יודע?

הרצל הרגיע את רוחו של כל אחד מהמתוכחים אתו בתשובותיו הקצרות, המחוכמות והדפלומטיות. אמן ופקח היה בדבר כזה. הוא ידע כי כל אלה האנשים, שהוא רואה שם על האספה, גם אלה המתנגדים לו, סוף סוף ימצאו ויעמדו על אותו הצד, שיהיה המוצלח והמנצח. אם המפעל המדיני יצלח, אם הגוים יכירו בו, אם מושלי הארצות, אם דעת־הקהל האירופּית יתנו את הסכמתם עליו, אז יבואו גם היהודים ויתט לו את ידם ויעמדו על צדו.

כך היה הלך־רוחו באותם הימים.

בכלל אנו רואים, כי אותה האספה הראשונה בכל העולם ובכל דברי ימי הגלות שאיש יהודי, איש מדיני, השמיע לקהל משכילים, ילדי אנגליה, שהיו ביניהם גם סופרים ונם עסקנים מדיניים, – השמיע לראשונה דברים ברורים ונמרצים על אדות יסוד מדינה יהודית, – כי אותה האספה – יש לנו הרשות להגיד כיום – לא עמדה בשום אופן על מרום נבהה.

הרצל ידע אָמנם בלבבו לפני מי הוא עומד, אבל הנאספים לא ידעו מי עמד לפניהם, אם גם הנואם הזה לקח אח לבם בחן הקסם המיוחד של אישיותו. הרגישו אז את החן שבו, אבל לא את העוז, את הקסם שבו, אבל לא את רום דעותיו וערך מחשבתו המדינית.

והנני נותן פה את תמציתם של דברי אחד המודיעים ל“הצפירה” (בתקון לשונו וסגנונו) על דבר בואו של הרצל ללונדון בפעם השניה:

הד"ר הרצל, מחבר “מדינת היהודים”, שוהה כעת בלונדון. וחברת “בני ציון”, חובבי ארצנו הקדושה, קראה אספה לכבודו. וביום הראשון לשבוע ינאום ויבאר את תמצית שטתו: איך להחיות את עם ישראל מבשר ועד רוח, ואיך להושיבו על הקרקע. גם יספר להנאספים כל אשר עמל בימים האלה, למען הוציא את מחשבתו לפעולה.

הד“ר הרצל בקר את לונדון לפני שבעת ירחים למען הודיע לראשי ישראל פה את רעיונו על דבר תחית ישראל. כל היודע עד כמה קשה הדבר לאסוף בלונדון מתי מספר של יהודים מצוינים אפילו לסעודה כסעודת שלמה בשעתו, בלי הכנות גדולות ושונות, לכל הפחות במשך של שבוע אחד, הוא ישתומם לשמוע, כי הרצל הצליח במשך של שלשת ימים להקהיל קהלות רבות ולהתערות פה אצל דז’ון בול כאזרח רענן. במשך הימים המועטים האלה עשה גם דרכו לקארדיפה לבוא שם בדברים עם שר הצבא גולדסמיטה, נשיא “בני ציון”. והד”ר הרצל עשה פה רושם לא אך בהגיונותיו, כי אם גם בקסם שפתיו וברוחו הכביר. כשלשה ירחים אחרי בקרו את עירנו הוציא את “מדינת־היהודים”, ובפחדו פן יקראוהו בעל־חלומות ודמיונות עמל להרבות בהצעתו מופתיו בדיני ממונות וחוקים, בפרטי חשבונות ובהלכות כלכלה. משיחו של הרצל היא חברת בעלי־מניות, “העושים עסק טוב מאד” בגאולת ישראל. ומקור רעיונו של הרצל היא האנטישמיות שהתגברה בשנים האחרונות בווינה. הרצל אומר: “הקוסמופּוליטיות של המאה השמונה עשרה חדלה כבר מהיות כשרה וישרה בעיני העמים המשכילים, ונוח עתה לעולם בשנוי לאומים וברבוי השבטים”. הראיון אשר היה להרצל זה מקרוב עם השולטן התוגרי או עם הויזיר הגדול הביא לו לדעת רבים רשיונות, קונצסיות, נפלאים ולדעת אחרים קטני־אמנה החלקת כתף בחבה כמנהג הדפּלומטים, ואחרי שנתקבל הרצל בכבוד בקונסטנטינופול שלחה ממשלת תוגרמה פקודות לארץ ישראל להרבות שם את הגדרים, ההגבלות וחומר הדין כנגד הקולוניסטים היהודים".60

ולמען תת ציור יותר שלם מהרושם הכללי, שעשה הרצל בימים ההם על המכבים ועל האינטליגנציה היהודית בלונדון, הנני להביא מקצת דבריו של נשיא אותה האספה, שערכה לכבודו חברת החשמונאים (מכבים), הרב ס. זינגר:

“נעימה לי החובה המוטלת עלי לקדם בשם כל הנאספים בברכת־שלום את פני האורח היושב אתנו היום במסבנו, את הד”ר תיאודור הרצל.

מקונסטנטינופול בא אלינו הפעם האורח הזה, וחן המקום, שמשם הוא בא, עליו, וגם על פי חום הרגש הבוער בבתי נפשו, ואש דת לו, קרוב הוא ליושבי קונסטנטינופול הרבה יתר מאשר לנו, היושבים בירכתי צפון, בלונדון הבירה. והאורח הזה בלכתו בדרך מקושטא עד הנה שם את כל מעיניו רק בהענין הגדול אשר לפניו, ורק דברים מעטים מאוד ידבר בענינים אחרים זולת בנוגע למשא נפשו. אורחנו לא חס על עתו, עמלו, טרחתו וכספו, לנסוע בדרך רחוקה ולבוא אלינו. אך הטורח הזה והכסף אשר הוא מפזר מכספו, הוא אך מעט מהרבה, ממה שהקריב לטובת רעיונו ואשר הוא נכון עוד להקריב. קראו לו, אלופי, בעל חלומות, אם טוב הדבר בעיניכם, אבל שימו נא על לב, כי לא לחשמונאים לתת בוז לאיש, אשר ישגה בחזיונות נשגבים. החשמונאים מחויבים לשים כבוד לכל אנשי הרוח, הנושאים את נפשם למטרה גבוהה, אם גם דרכיהם שונים. מחשבתו של הרצל לוקחת את לבנו בשיא גאונה…

הלא יודעים אתם את אשר אמר ארנסט רינאן, כי לחוזים לפנים יקראו היום סופרי העתים. רבים התאוננו על רינאן, שהשפיל בפתגמו זה את כבוד החוזים. אולם רעיון כזה היה רחוק מלבו. אודה כי בקראי את ספרו של הרצל נדמה לי, כי רוח החוזים דובר בו. היודעים את כתבי הקודש יבינו את רוחם של הדברים הנאמרים על אדות החוזים, כי “יגידו את האותיות לאחור“. אמנם אין עתיד לפני החוזה, כי העתיד נצב לנגד עיניו כמו חי. כמו הוה… גם בעיניו, עיני חוזה, של הרצל נגולו המאורעות העתידים לבוא כספר פתוח, והוא בונה את מגדלו לא בדמיון כי אם במעשה. והנה אם כה ואם כה יפול דבר, תשואות חן לך, אחי וראש, ד”ר הרצל, בעד אמונתך אשר אתה מאמין ברעיון לבך. עוד זאת אעיר: היהודי האדוק נושא גם הוא את נפשו אל רעיונו של הרצל. היהודי האדוק באמונתו והרצל כמעט במקרה נזדמנו והסכימו למטרה אחת.

הרצא מודה בפה מלא, כי רוח הדת לא תפעמהו, והיא רחוקה גם מפיו ונם מכליותיו. צר לי אָמנם על זה – אבל כך הוא הדבר… כי כל איש אשר מקרב בני עמנו, אם רק לא לצרינו הוא, הנהו לנו, על כן הנני מברך באהבה וברצון את אורחנו הד"ר הרצל.

לא אאמין כי תצלח בידינו להביא היום פשר נכון לכל השאלות אשר ישים לפנינו. הענין הוא גדול וקשה, נשנב ועמוק, רחב וסתום מכל עבר. ענין כזה לא יפתר באספה אחת או במספר אספות, בכל זאת אבקשכם להטות אוזן לדברי הרצל, וכאשר יכלה דבריו יגיד־נא איש איש אשר עם לבו, או תעשו אגודה אחת לבחון ולבקר היטב את הדברים".

אם נבחון כיום את דברי הרב זינגר, שישב אָז ראש באספה ההיסטורית, אשר הציג את הרצל לפני קהל שומעיו, אָז נראה ונוכח, כי גם הוא בחר בלשון דפלומטית ואחז את החבל בשני ראשיו.

אָנו מרגישים בקראנו כיום את נאומו של הרב זינגר. שגם הוא היה באותו מעמד בלתי בטוח, ולא ידע לאיזה צד להסביר את פניו. ניכר מדבריו, שאמנם בסתר לבבו התנגד למחשבתו המדינית של הרצל. גם ידע כי מחשבה זו לא תמצא. ואיננה גם יכולה למצוא חן בעיני גדולי היהודים שבאנגליה, ועל כן גם לא האמין באפשרות התגשמותה בצורת איזה מפעל קיים וממשי. עוד זאת: זינגר, כרוב הנמצאים שם באותו מעמד, לא הבין כמו, גם לא השתדל להבין ולהקיף את מחשבתו של הרצל מכל צדדיה. זה האחרון היה בעיניו אחד מחולמי החלומות ואנשי הרוח לבוש בצורה אירופית, שיש לו דברים עם שרי מדינות ומושלי ארצות. אבל כל זה הוא מחזה עובר, אָמנם מחזה יפה מאוד, אך מהרה כליל יחלוף, יען כי אין לו שרשים במציאות. בעל המחזה בא הפעם מארץ המזרח הקרוב, שנשא ונתן עם השולטן התוגרמי או עם שריו ויועציו הראשונים; בעל המחזה בעצמו שהוא מערבי גמור על פי השכלתו ונמוסיו היפים, יש בו גם מסגולות המזרח; טפוס מצוין, הרכבה אנושית מוזרה וגם נפלאה, – אישיות מזהירה, מלאה חן וקסם. לבעל מחזה כזה יש אָמנם לעשות משתה של כבוד, בהיותו אורח, וגם לתת לו לדבר באזני חברי ה“חשמונאים” ולבלות את האורח הנעים והחשוב הזה ערב אחד במסבה אחת. להתוכח מעט על ההצעה המדינית החדשה, – דבר כזה אינו מזיק ואינו מפסיד לשום איש ולשום ענין. וזינגר רואה חובה לעצמו באותו מעמד להזהיר את הנאספים לבל יבוזו, חלילה, להרצל ולחלומותיו, כי לא נאה ולא יאה למכבים לעשות כזאת.

צר לו מאד לזינגר על שרוח הדת לא תפעם בלב הרצל. ועוד הפעם אזהרה חביבה: אל יבוזו להרצל שאיננו יהודי דתי, כי בכל זאת איננו לצרינו, ואחרי שהרצל איננו חלילה שונא ישראל ואחד מצרינו, על כן הוא מברך את פניו.

ובאותו מעמד הלא היה ישראל זנגביל, נאון הסטירה ואמן האירוניה, ולא הרגיש את כל הלעג שהיה צפון בדברי החביבות של ראש האספה, לעג שלא מדעתו ושלא בכונתו (ודוקא משום זה יש בלעג זה חריפות מיוחדה).

ובאותה האספה ההיסטורית לא נמצא כמעט אף איש אחד מהנאספים, אשר התרומם להגובה הדרוש ואשר התיחס בכובד ראש כראוי אל המחשבה המדינית החדשה של הרצל.

גם זנגביל, זה החוזה והחולם הגדול בעצמו, שהיה אָז במיטב כחותיו הרוחניים ובמיטב דמיונותיו הנשאים, – אף הוא לא הכיר ולא הרגיש אז, כי המחשבה המדינית, – או נאמר החלום המדיני, – של הרצל סופה להתקיים ולצאת למפעל. אף אחד מכל הנאספים, לא הכיר את כל גודל ערכו של הרצל איש המדיני.

והרצל ראה צורך מיוחד להטעים לפני מכיריו ומוקיריו, שאיננו איש דתי והאמונה העורת רחוקה מכליותיו (בעצמו של דבר לא כך היה), יען כי לא רצה שיביטו עליו כעל שבתי צבי חדש ועל מחשבתו המדינית כעל איזו הזיה חדשה של אמונת עתיקה. ולמרות שהרצל היה אמנם הוזה גדול בעצמו, היה משתדל לקרב את מחשבתו המדינית אל השכל של שומעיו, השתדל לדבר באזני אחרים בלשון המספרים, בשפה מעשית, אף כי לא תמיד עלתה בידו לכסות על חלום לבו הגדול.

ופה עלי להעיר, כי באותם הימים, שהחל הרצל לשים לבו לציון בתור מדינה יהודית, החל גם לשים לב אל האישיות ההסטורית של שבתי צבי, משיח השקר. עד אותה השנה לא ידע הרצל כמעט מאומה על אדות התקופה של שבתי צבי, ועל אדות איש הפלאי הזה בעצמו. אבל אחרי אשר הגיעה לאזניו ההברה, שנפלה בחוגי חברה ידועים, ומשם גם נתפשטה בעתונים אחדים, כי גם הוא, הרצל, אינו אלא אחד ממשיחי השקר, שקמו לישראל בדורות החושך והרדיפות הנוראות, מין שבתי צבי חדש, אז החל הרצל ללמוד ולחקור כל צרכו את אותו החזיון בדברי ימינו, הנקרא בשם "שבתי צבי“. ומני אַָז התאמץ להבליט לעיני הבריות את ההבדל הרב והנגוד הפנימי שבין איש המדינה שבו ובין שבתי צבי ההוזה הדתי. ומטעם זה היה מטעים לפעמים בנאומיו הראשונים וגם במכתביו הראשונים, שאין הוא בא אל אחיו בשם האמונה ובשם אחד מחלומותיה העתיקים והיפים, כי אם בשם רעיון מדיני שיש ביד כל אָדם ויהודי לבחון אותו, להכירו ולהשיגו, בשם רעיון מדיני שיש צו הצלה להעם היהודי ושיש בו תועלת, רום ויופי גם בעד כל האנושות.


 

פרק ארבעה־עשר    🔗

נאומו של הרצל באספת החשמונאים בלונדון. ענין היהודים עושה צעדים קדימה. מושלי ארצות באים את הרצל במשא ומתן מדיני. תכסיסי המתנגדים להצעתו המדינית. המבטלים והמערערים. מוחות עשירי המחשבה עוזרים להרצל לשכלל את הצעתו. מאושר הוא להכיר שגיאתו היותר גדולה. הוא מבקש פּּרסום לרעיונו ולא לנפשו. מי המה החולמים? אין היהודים בטוחים במצבם גם בהארצות ששם סובלים אותם. מצדם של לא־היהודים אין הרצל מוצא מערערים על הרעיון ליסד מדינה יהודית. הכונה ההיסתורית של שחרור היהודים. סבלנו כל־כך בתקותנו כי נשוב ונחיה במדינה יהודית. בטוח הוא הרצל כי תכניתו המדינית תצא לפעולה. בעלי הישוב ודאגתם. זכרון הברון הירש. הזדמנות נפלאה. צריך להרחיק את החשדים. יש להיהודים ענינים אחרים מלבד רכישת הכספים. הרצל בא בדברים עם קיסר אשכנז על דבר יסוד מדינת־יהודים בארץ־ישראל. לא נקל היה למצוא מסילות לחצר ווילהלם. הארכידוכס מבאדן עוזר להרצל בראשית צעדיו המדיניים. מכתבו של הרצל לקיסר אַשכנז. הדיפּלומטים מבעלי הנוסח הישן. גאוניותו המדינית של הרצל. שתי מטרות ראשיות היו לו להרצל בראשית עבודתו המדינית. פּוליטיקה יהודית בנוסח חדש. ביולוב מתנגד להשאיפה הציונית. הרצל היה מדקדק בכל הנמוסים והתכסיסים של הדיפּּּלומטיה. הרצל מבקש לעשות רושם בבקורו בקונסטנטינופּול על חצר השולטן. זהיר הוא בכל צעדיו. הרצל מתעשר בנסיונותיו. הוא נוכח שעליו לבוא במגע ישר עם המוני היהודים. המחשבה הראשונה על דבר קונגרס ציוני. מטרות הקונגרס. המעצורים שמצאה הציוניות המדינית ברוסיה. עשירי היהודים ברוסיה. הברון דוד גינזבורג. הרצל עמד בראש העבודה הציונית. הוא מחליף מכתבים ודברים עם מספר נדול של בני ברית ושאינם בני ברית בדבר העבודה הציונית. התזכיר למשפחת רוטשילד. שיחתו של הרצל עם הברון אדמונד רוטשילד. הרעיון של הציוניות המדינית הולך ומתפשט בתפוצות ישראל. האגדות על אדות הרצל.


למען יהיו לנו מושגים יותר ברורים על דבר אופן התפתחותה של המחשבה המדינית במוחו של הרצל, ולמען תהיה השקפתנו על התפּתחותו של הרעיון הציוני בכלל יותר נאמנה הנני להביא פה מקומות שונים מנאומו של הרצל באספת החשמונאים בלונדון (ביום הששי לחודש יולי בשנת 1896):

אדוני!

מעת אשר נתכבדתי לנאום לפניכם בפעם האחרונה, עשה ענין־היהודים צעדים קדימה. היום לא אוכל להגיד לכם הכל, יען כי הדברים היותר חשובים, אשר אירעו דורשים עוד שלא יכריזו עליהם יותר מדי. אולם גליתי לפני שלשה אנשים, החשובים בעיניכם, את הדברים, שאין מגלים באמונה אלא למועטים, שלשת האנשים האלה המה שר־הצבא גולדסמיטה, סיר שמואל מונטגיו והרב זינגר. על מה שאני יכול איפוא רק לרמוז לפניכם, או לעבור עליו בשתיקה, נמסר עתה לרשות האחריות המוסרית של שלשה האנשים האלה.

הנני נוטל לי את הרשות להאמין כי דבר לא פחות חשוב בהתקדמותו, הוא זה, כי מושלי ארצות באו אתי במשא ומתן, שיש בו שימת־לב נאמנה להתכנית של יסוד מדינת־היהודים. הדבר הזה יפתיע אנשים ידועים אשר לפני חדשים אחדים הואילו בחסדם להשקיף עלי ועל רעיוני המשוגע בשחוק מר מאד. שחוק, התמרמרות, גדופים וחשדים מלוים כל רעיון אנושי בדרך ענוייו. גם בנידון דדן, לא חסרו כל אותם הדברים. אולם עיקר הדבר הוא זה שאנו צועדים קדימה מבלי שים לב לכל זה.

כאשר כתבתי את ספרי הקטן “מדינת היהודים” האמנתי, כי הנני חרוץ מאד בנסותי לבטל מתחילה את כל הטענות לנגד רעיוני. אולם הדבר הזה לא הועיל. כל אותן הטענות, שנסיתי להכריען בספרי באופן הגיוני, הציעו אותן בכל זאת, מבלי שים לב לתשובותי המקדימות. שימו לב: אין לוחם נגד היסודות של רעיוני, כי אם פשוט לא ישגיחו אליהם. רוב האנשים אינם קוראים בספר מה שיש בו באמת, כי אם את אשר יכניסו בו מהרהורי לבם. ועוד ישנם גם כאלה, שהמה יודעים רק את השער שעל ספרי! ודוקא משפּטם הם היה היותר מר. מדינת־היהודים! כמה שגעון יש בדבר כזה! או הנאמר: שטות? או אולי אין זה אלא, דבר שיש בו יותר להאמין, לצונו של סופר מהתלות, שיש ברצונו להביא פעם אחת את העולם לידי שחוק היוצא מן הלב – על חשבונו של עמו האומלל?

לא היה מספר להערות של בטול. אחדות מהן השארתי בידי לזכרון, והיה ביום אשר מדינת־היהודים תוקם על תלה, אָז תהיינה מצבת־תפארת לבעליהן. מה שהביא את הפילוסופיה שלי לידי בדיחות הדעת הוא זה, כי המבקרים שלי סתרו זה את זה בחריפות עוד יותר גדולה, מאשר סתרו את דעותי אני. אני וספרי עמדנו, כביכול, באמצע. האחד מהם חרץ משפטי כמשפט כסיל בוטח בעצמו, השני נתנני לפחדן מלא חרדה. פעם הביטו על תכניתי כעל חלום עובר, ופעם הביטו עליה כעל עסק של איש חרוץ. העמים, שאנחנו יושבים פזורים בקרבם, ישמחו אָמנם אם נעזוב את מקומותינו ונצא מהם, אולם אָנחנו לא נזוז ולא נצא. לא, גוזר השני אומר, וגם כן בלשון ודאית, לא יתנו לנו לצאת לדרכנו, אף כי היינו עושים דבר זה בחפץ לב. כמובן טפלו גם בנפשי אני, והמה החליטו, כי ברצוני להיות מלך או שר במדינת־היהודים, בעוד אשר אחרים באו לכלל דעה אחרת: הנני שואף למשרה יהודית בחוץ לאָרץ, למשל, משרת ציר בווינה. אבל אל תאמינו, כי קובע אני מסמרות בכל מלה הכתובה בספרי. זהו רעיון מדיני, ובמה שנוגע להפוליטיקה הנה התועלת היא העיקר – כמובן שהמטרה צריכה להיות תמיד לנגד עינינו.

פעמים רבות נתתי כי יורוני את שגיאותי. בתכניתי באו שנויים חשובים, ככל אשר היה דרוש למען הוציא את הדבר לפעולה. ברצוני היה רק להעיר איך יש, אולי, להציל את עמנו מעניו הנורא. אבל שגיאותי היו לתועלת להענין שלנו. מוחות רבים עשירי־המחשבה עוזרים לי בעבודתם, בהיותם מעירים אותי על חסרונותי. על ידי דברים שבכתב או שבעל פה השתכלל הרעיון של מדינת־היהודים בעזרתם של אנשינו היותר מצוינים, וכבר עשה לו רעיון זה כנפים מעל לארצות וימים.

וזו היתה שגיאתי היותר גדולה, אשר בהכירי אותה הנני מאושר. במתינות החלותי לדבר ובזהירות אמרתי: אין אני יודע, אם תכניתי המדינית אינה אלא רומן־מדיני.

ומכל המקומות, ששם סובלים היהודים הגיעו לי קולות של הסכמה שהתרוממו בעוז. להתלהבות כזו לא חכיתי גם בעצמי, אף כי, כידוע, הנני בוטח בעצמי. על ידי מספּר רב של החלטות שבאו אלי מאגודות ומאספות דרשוני להחל במפעל ככתוב בספרי. וכן החלטתי ללכת בדרך מפעלי הלאה – אף כי, כידוע, הנני פּחדן מלא חרדה.

שקדתי לאסוף את כל הכתבים, שיש בהם גלוי דעת הקהל העברי, את כל המכתבים השלוחים אלי, את כל ההחלטות ואת כל הכתוב בעתונים בנוגע לזה. מתחילה היה בדעתי להציעם לפני הקהל בשעת ההזדמנות הראשונה, אם אנאום ברבים.

אולם אם הייתי עושה כדבר הזה, היה נראה כאילו מבקש אנכי פרסום בשביל נפשי, בעוד שדבר זה דרוש רק להמפעל. הנני נכון למסור את קבוצת התעודות והכתבים האלה ל“חברת־היהודים”, אשר עליה להוסד עתה. קבוצה זו תעיד באופן מוכיח וברור, כי המדינה היהודית אינה עוד חלום בודד של אחד היחידים, כי אם שאיפתם של רבים. אני יודע כבר היום, ומחר ידע זאת כל העולם, כי היהודים רוצים במדינתם הם, במקום שעתידים הם לחיות ולהתפתח ולראות בטובה כאנשים חפשים. רבים מביטים בתמהון ושואלים: אם הם החולמים, או אני חולם? שנים רבות, רבות מאד, היינו קוראים “לשנה הבאה בירושלים” והורגלנו לשמוע ולבטא קריאה זו רק כעין פתגם, כעין אנחה בעלמא. והנה, האם היה תהיה קריאה זו בבת אחת לדבר ממשי ואפשרי. אולם דבר זה הוא כל כך אפשר כהיקיצה, אם עוד לא מתו, כי אם ישנים. הדבר הזה הוא אפשר כהתרפאותו של חולה, אם עוד לא כלו כחותיו. דבר זה הוא אפשר כיציאת האסיר לחפשי, אם לא נגזר עליו לשבת כל ימיו בכלא.

היהודים רוצים להגאל מפחד הרדיפות החוזרות ונשנות בכל פעם. כי גם באותן הארצות, ששם אין אחינו סובלים לעת כזאת, גם שם אין הם מרגישים את עצמם בטוחים במעמדם. יש לי על זה הוכחות רבות. כל מחאה, אשר ירימו לנגד תכניתי, מחאה הבאה מאלה הנמצאים כיום במצב טוב, – כל מחאה כזו היא ראיה לדברי. המה חושבים, ולא בצדק, כי מעמיד אנכי בסכנה את אותה הסבלנות שהמה נהנים ממנה, בשעה שאנכי מדבר על מדינת יהודים. ואם ישמעו מפי איזה נפש את הקריאה הראשונה המעוררת שנאה ואיבה להיהודים, מיד המה נבהלים בכל עצמותיהם, והמה מביטים סביבם בחרדה ושואלים: האם כבר החל הנגף?

הנה אומרים, כי הרעיון של מדינת היהודים מטיל חשד על אהבת ארץ מולדתם של היהודים בארצותיהם עתה. המאמינים בזה, עוד לא הטו את אזנם, כפי הנראה, לשמוע מה מדברים על אדותינו. מביטים עלינו כעל זרים, באופן היותר טוב כעל זרים, שנוהגים עמם במדת הסבלנות, כל זמן אשר לא נתנה על אדותם פקודה חדשה.

מפריזים על מדת ערכנו בעיני אחרים אם יאמינו, כי לא בחפץ לב יתנו לנו באיזו ארץ שתהיה להפרד מעליה. כן, לו היו עשירינו עוזבים את ארצותיהם עם עשירותם, כי אָז היו אולי פוצים פה לנגד זה. אולם העשירים אינם חושבים כלל ללכת עם היוצאים. והלא תכניתי נוסדה רק על זה, כי עניינו ילכו למולדתנו החדשה, שהיא ארץ־אבותינו, בהיותם נעזרים על ידי האמידים, שלא רק שאינם מפסידים על ידי זה, כי אם גם מרויחים. מנהליהם של אלה העניים היוצאים יהיו המשכילים הבינונים, שמספרם מרובה יותר מדי, שהמה הולכים ומתדלדלים בארצות מושבותיהם מאפס עבודה.

לא, הנני נוטה יותר להאמין, כי באותן הארצות, ששם אין סובלים את היהודים – ואפילו בהארצות האחרות – יכירו לנו טובה על שאנו פותרים סוף סוף את שאלת היהודים, שהיתה למשא עליהן, אם נוציא מקרבן את היהודים המיותרים, ובזה אנו מצילים אותן מסכנת מרידה, שמתחילה בפרעות בקרב היהודים ואין יודעים איפה תחדל.

יכול אני לאמר, רבות היה עלי לשמוע בדבר תכניתי, אולם מצדם של לא־היהודים לא מצאתי עד היום הזה מערערים על הרעיון ליסד מדינה יהודית. איש מהם לא הראה לי, כי דבר זה לא לנחת רוח הוא לו. להפך, הדבר מתקבל על לבם. רק מאמינים, שהיהודים בעצמם לא ירצו זאת. אין כל פלא, אם במשך מאות השנים שהיו עשירות ברדיפות, תם מקרבנו החפץ והאומץ ליסד מדינה. אבל זו היתה הכונה ההיסטורית של שחרור היהודים בהעת החדשה, כי על ידי זה יתעורר אומץ לבנו לשוב וליסד מדינה בשבילנו אנו. כי אין שחרור היהודים יכול להוביל, ואין הוא צריך להוביל, אל ההתבוללות, על זה תעיד ההתפתחות של עשרים שנה האחרונות. מספר ידוע של יהודים סובלת בודאי כל ארץ, ואלה יכולים גם להתבולל, כי נבלעים המה. אולם אם מספר בלתי משוער זה עובר את גבוליו, אָז קוראה האַנטישמיות: עמוד, אל תוסיף! מאמין אני כי מדינת היהודים תביא תועלת ביחוד לאותן הארצות, ששם אין עוד כיום אנטישמיות גלויה. צאו וראו: השמועה, כי מצבם של היהודים באיזו ארץ שהיא לא רע, מושכת אליה את האומללים. נודדים המה אליה. אוי להם, אם המה נשארים עניים ועל ידי הסתפקותם במועט הדרוש לקיומם מורידים המה את שכר העבודה – אז מזיקים המה לאזרחי הארץ! אבל אוי להם גם אָז אם הגרים האלה מתעשרים – אָז מצצו את לשד הארץ והעם היושב בקרבה.

על כן דרושה בשביל העניים שלנו מולדת, ארץ, שתהא לקניננו על פי משפטי העמים. אומות יותר קטנות משלנו ערבו את לבם לדרוש חלק ידוע משטח הארץ בתור קנין מדיני שלהם. ויען אשר הרהיבו עוז בנפשם, יען אשר היה להם אומץ לב מדיני, על כן גם קבלו את אשר דרשו. ועמנו, שכגודל אסונו גדלה גם תהלתו, אשר דברי ימיו הלא כתובים הם בכתבי הקודש, האם הוא לא יערב לבו לגלות את חפצו זה לפני העולם? כן, האם לא יבינו זאת אותם היהודים המתנגדים ליסוד מדינה, כי אנו מתרוממים בעיני העמים גם רק על ידי דרישה זו בלבד? הרי יש גם לנו המשפט, בכל אופן לא פחות מאשר להעמים האחרים, לדרוש ארץ בתור נוף לקיומנו הלאומי. רכשנו את המשפט על ידי ענויים קשים, שאין דוגמתם בדברי ימי המין האנושי. נהרי נחלי דם לוו את צעדינו במשך של מאות בשנה. הענויים האלה היו לשוא ובלי טעם, לולא סבלנו אותם בתקותנו כי נשוב ונחיה במדינה יהודית. נשליך נא את היהדות כבלויי סחבות, אם אין אנו חושבים על מדינה יהודית!

אבל הלא דבר זה מן הנמנע הוא, הלא רק חלום הוא?

מי אומר ככה?

באותה שעה, שאנכי מדבר אליכם מתעסקים מושלי ארצות כבירים באופן רציני בתכנית זו. באיזו צורה תתגשם תכנית זו? את זאת אין אני יודע. אבל זאת אני יודע, כי התכנית תצא לפעולה, ואין אני מסופק בזה כלל במעמקי נפשי. אותם האנשים, אשר עוד אתמול צחקו על הזיתנו, כלימה תכסה פניהם מחר.

לא יעלה על דעתי כלל, כי כל המתנגדים לרעיוננו המה שוטים או אנשים רעים. נמצאים בקרבם אָמנם גם אנשים מצוינים, שאני מביע רגשי הודיה והכרה למפעליהם לטובת אחינו העניים. אבל צר לי, כי המה אנשים טובים, טובים יותר מדי. דברי האחרונים ישמעו כפרודוכס. אין כל יכולת לעזור לעם בדרך הצדקה, כי אם רק ולבד באופן מדיני. בעלי־הצדקה האלה מתנגדים להרעיון של יסוד מדינת יהודים. יען כי המה דואגים למעשה הישוב המועיל פן יהרס, אם יודע להחוגים המנהיגים, כי היהודים מכוונים ליסד מדינה. יש בידי להרגיע את רוחם של עסקני הישוב, כי אנכי בא עתה מקונסטנטינופול. השולטן נוטה חסד להיהודים…

היום כבר נתברר הדבר, כי אנכי לא הבאתי כל נזק למעשי הישוב בצורתו שטפלו בו עד עתה. בכל אופן הנני חושב אותו למפעל בלתי מספיק עם כל התועלת והטוב היכולים להיות צפונים בו. כי שאלת היהודים עדיין לא נפתרה, אם נתן למאות אחדות או גם לאלפים אחדים של משפחות להתישב בארץ ישראל. יותר מזה, אני מאמין כי הסכנה להמתישבים שמה הולכת וגדולה כל אשר ירבה מספרם, מבלי אשר תהיה להם חסות מדינית משלהם. אָז צפויים המה לחסדם של המושלים המתחלפים. אם אחד המושלים נוטה להם חסד, הנה הבא אחריו מקשה להם את לבו – עד כמה נתנסו היהודים בדבר זה.

קשה הוא לנאום באספה עברית בשנת האבל אחרי מות הברון הירש, מבלי להזכיר את שם האיש הזה. די הוא אם יכולים אָנו לאמר על איש: הוא השתתף בצרות אחיו העניים. על כן לא ישכח לעולם שם הברון הירש מזכרון בני עמו. אָמנם הוא האמין כי יש לעזור להיהודים בדרך צדקה. אבל דעתו היתה רחבה באותה מדה שהיתה דרושה כי ישים לבו גם אל הציוניות המדינית, אלו ראה כי שאיפה זו מצאה לה באמת אזנים מקשיבות אצל הממשלות. ביום אביב אחד של שנה זו נרעשתי ונפעמתי, כמו אתם כולכם, על־ידי הידיעה שבאה על־דבר מותו של הברון הירש. וזו היתה הזדמנות נפלאה. בו ביום61 קבלתי גם את ההזמנה להציע את ענין היהודים לפני מושלה של אחת הארצות. באותו יום האביב מתה הציוניות של מעשה הצדקה והציוניות המדינית נולדה. את תוכן הדברים שהיו ביני ובין אותו המושל יש לי כיום הרשות להודיע רק לחוג קטן של אנשים נאמנים, כי אותו מושל, שעל אודותיו הנני מדבר, אשר הבטיח לנו את תמיכתו ואת דרישת טובתנו, חושש הוא שמא יבואו נתיניו היהודים ויטעו בכונתו ויראו בה מעין אנטישמיות, אם יבוא לעזור לנו ביסוד המדינה היהודית.

ראשית לכל צריך להרחיק את הטעיות ואת החשדים. צריכים אָנו להראות לכל העולם באופן ברור מה אנו רוצים. ואם גם אָנו נושאים ונותנים בענין זה בכל הזהירות של ענין מדיני, בכל זאת אין לנו מה להסתיר ולהעלים מעין הקהל.

הרעיון הנאור והמאשר הזה צריך להנשא מחוגי המשכילים שלנו אל כל בני עמנו, הפּזורים בכל הארצות, ואל כל העמים. על כן הנני משתמש בהזדמנות זו לנאום לפניכם בקלוב המכבים. הלא מטרת אגודתכם היא להראות לפני העולם, כי יש להיהודים עוד ענינים אחרים מלבד ענין הכסף. הלא צריכים אָנו להרוס כל כך אגדות ישנות ומלאות שנאה אלינו, בטרם אשר יאמינו, כי אין אָנו גרועים מיתר בני האדם. ובה במדה שהמושבות של הברון אדמונד רוטשילד מבטלות את אותה האגדה על דבר שנאתם של היהודים לעבודת הגוף. הננו מברכים בהודיה גם את אותו המפעל. הבאים אל התערוכה אשר בברלין רואים כיום בהשתוממות, ואולי גם בבושת פנים, את פרי העבודה החרוצה של היהודים בהמושבות…

אם כן איפוא הלא עוד קיימת היא ארץ אבותינו. לא במעמקי הים עלינו לבקש אותה. יש אנשים ששם המה חיים ועוברים בשמחה. האדמה העתיקה מחדשת כחה ונעשית צעירה תחת הידים החרוצות. ושוב הפּעם היא מוציאה פּרחים ושוב הפעם היא נושאה פירות. אולי יבוא יום, יום יפה, ועליה יפרח אשרם וכבודם של היהודים.

– – – –

מנאומו זה הננו רואים, כי עוד בטרם אשר נסע הרצל לקונסטנטינופול כבר בא בדברים עם קיסר אשכנז על דבר יסוד מדינת היהודים בארץ ישראל. אחרי אשר התברר הדבר להרצל, כי מדינת היהודים יכולה להיות רק בארץ־ישראל, ואחרי אשר נתברר לו הדבר, כי עשירי היהודים והשדרות הרחבות של העם העברי יביטו עליו כעל בעל דמיון אם לא יקבל מתחלה את הסכמתם של מושלי הארצות על רעיונו המדיני, על כן ראה לעשות את הצעד הראשון אל מושל גרמניה בתקותו כי המושל הצעיר הרומנתי הזה, הרודף אחרי גדולות והמבקש לו אלמות יבין לרעיונו זה. לא נקל היה אָמנם הדבר למצוא מסילות לחצר ווילהלם, שהיו בקרבתו שונאי־ישראל מובהקים, אולם הארכידוכס (ערצהערצאג) מבאדן, דודו של וילהלם, עזר להרצל בדבר זה. בראשית צעדיו המדיניים כבר מצא לו הרצל מסילות בלב הארכידוכס הנזכר. בראיונו הראשון כבר עשה עליו הרצל רושם חזק. הוא ראה בו את היהודי הראשון המתיצב לפניו בתור אדם המעלה ובתור יהודי נאמן לעמו ומסור לתקוותיו הגדולות. הארכידוכס הבין לענינו, והרצל קנה את לבבו ורוחו מרגע הראשון, ומני אָז היה לו מושל באדן לעזר בחפץ לבו, ככל אשר היה דרוש להרצל לטובת מפעלו המדיני.

אחרי אשר העיר הארכידוכס מבאדן את הקיסר וילהלם על רום ערכו, גודל רוחו ורעיונו המדיני של הרצל בא זה האחרון בדברים עם ברנרד ביולוב, שהיה אז מזכיר הממשלה וראש המיניסטריום. וביולוב אף שהתנגד בלבבו לרעיונו המדיני של הרצל, בכל זאת עשה עליו זה האחרון רושם טוב ויעזור לו לבוא לפני וילהלם ולהציע לפניו מחשבתו המדינית.

הרצל הציע לפני וילהלם את ראשי הפרקים של תכניתו המדינית בזהירות יתירה, אך בדברים ברורים ובשים שכל. במכתבו לוילהלם אמר לו הרצל בקרוב כדברים האלה: אין כל ספק כי עתידה ארץ ישראל להיות עוד הפעם ארצם של היהודים ומדינתם אם גם יתנגדו לזה מושלי ארצות ידועים. ארץ ישראל תשוב בכל אופן שיהיה להיהודים. השאלה יכולה להיות רק אם דור אחד לפני זה או דור אחד לאחר זה. ואם הוא, וילהלם, רוצה לקשור את שמו ברעיון עולם, במפעל מדיני אשר יקנה לו אלמות בדברי ימי העמים, אָז יש בידו למהר ולהחיש את הוצאת הרעיון לפועל. דברי הרצל הלהיבו את דמיונו של מושל גרמניה, ואחר שיחה של שעה שלמה, שיחה שנגעה בעניני מדינה העומדים ברומו של עולם, הבטיח לו הקיסר לתת עזרתו לשיבת היהודים ציונה. הבטחה זו היתה בעת הראשונה חשובה מאד בעיני הרצל. הוא האמין כי על ידה ובעזרתה יעשה גדולות ונפלאות.

הרצל היה אָז רק מתחיל בעניני מדינה, ונוסף לזה יצא מבית מדרשם של הדפלומטים מהטפוס העבר, מבעלי “הנוסח הישן”. הפוליטיקה של אותם הפרלמנטרים לא התחשבה כל כך עם דעת הקהל חגדול, עם נטיות רוחו ועם הגורמים החברתיים והכלכליים של העמים כמו שבאה בחשבון עם רצונם ונטיות רוחם של מושלי ארצות. הרצל טעה אז גם בתכונתו של וילהלם. הוא הכיר אותו רק מצרו הרומנתי.

אולם מה שיש להתפלא כיום על גאוניותו המדינית של הרצל הוא זה, כי עוד לפני עשרים ושתים שנה חזה מראש את המלחמה אשר תתפרץ בעולם ואת התולדות הנכונות לצאת מזאת; הוא ראה מראש את חלוקת תורכיה ואת התפוררותה; הוא ראה מראש כי עתידה שאלת היהודים להיות לשאלת עולם, כי עתידה ארץ ישראל להיות סלע המחלוקת בין העמים; הוא כבר צפה מראש, כי הגיעה השעה האחרונה בהסתוריה להעיר את דעתן של ממשלות העולם על העובדה, כי עם ישראל עודנו חי והעם הזה שואף הוא לשוב לנחלתו אשר גזלו ממנו. הוא ראה מראש כי אם לא יהיו היהודים תובעים את זכותם על ארץ ישראל, ואם לא תהיינה הממשלות נתבעות בדבר זה, אז אם יבוא היום הגדול, יום הדין לכל העמים, ומפת העולם תשנה את צורתה, אָז תעבור השעה הנכונה וכל תקוה לא תהיה עוד לעם היהודי להגאל ולצאת לחפשי. וזאת תהיה בכיה לדורות, כי הניצוץ האחרון של תקות העם יכבה לעד. הרצל ידע להטעים לפני מושלי הארצות בדברים ברורים, פשוטים ונמרצים, כי פּתרון שאלת היהודים הוא פתרון שאלות העמים. אם לא יתנו למשכילי היהודים ולהפועלים היהודים להשתמש במרצם ובכשרונותיהם ביסוד מדינה משלהם, אז עתידים המה להספח אל המפלגות היותר קצוניות ולהחריב את סדרי הארצות והמדינות הקבועים בטרם בוא עתן.

ובכן, שתי מטרות ראשיות היו לו להרצל בעבודתו המדינית: א) לפעול ולהשפיע על מושלי הארצות ושרי המדינות, כי ישימו לב כראוי אל הצעתו ליסד מדינה יהודית בארץ ישראל לטובת עמו וגאולתו, לטובת העמים והמדינות ולהרמת התרבות של כל האנושות. הוא שאף מראש לקבל את הסכמתן של כל הממשלות לטובת הצעתו המדינית. ארץ ישראל יכולה להיות בטוחה בידי היהודים רק תחת חסותם ומשפטם הגלוי של כל העמים והממשלות. במושל גרמניה רק החל. זה היה רק הצעד הראשון, רק הנסיון הראשון. והנסיון הזה כאשר חשב אז הרצל, בטעות, הצליח בידו. ודבר זה נתן כנפים לרוחו, אמץ את לבבו והגביר את תשוקתו לעבודתו. הוא האמין אז כי כבר קרוב הוא למטרתו. אולם גורלו הצפין לו בחיקו נסיונות בלתי מוצלחים ויאושים מרים, מניעות ועכובים לאין מספר. אך אז כאשר דרך כובב הצלחתו אחרי הראיון הראשון עם וילהלם, היה מעט עור ככל אנשי המדינה המוצלחים בשעה המשחקת להם. ב) להעיר ולעורר את כל שדרות העם היהודי, ממעל ומתחת, על הרעיון המדיני של שיבת ישראל לציון ועל האפשרות של התגשמותו של הרעיון הזה עוד בימינו אנו. על ידי הסברת פני הממשלות אל רעיונו המדיני קוה להצליח בעבודתו להתעוררותו של העם היהודי, ועל ידי התעוררותו הנמרצה של העם היהודי קוה להשפיע על דעת הממשלות ולהטות לבבן אלינו.

זו היתה פוליטיקה יהודית בנוסח חדש, במדה של גדלות ובסגנון נעלה, שלא היה כמוהו מיום גלות ישראל מעל אדמת אבותיו. הרצל היה היוצר הראשון והמקורי של הפוליטיקה הלאומית, אשר להאומה היהודית. קשה היה לו אז להבין מדוע לא ישיגו כל היהודים את פּשטותה ונחיצותה של הפּוליטיקה הלאומית. הוא האמין, כי היום או מחר עתידים כל היהודים שאינם רוצים, או שאינם יכולים להשתקע במ"ט שערי טומאה של שפלות ועבדות, ללכת אחריו ולהדבק בו.

בבוא אז הרצל לברלין להראות עם ביולוב ועם וילהלם הסתיר גם מהציונים ונם מידידיו הקרובים את דבר בואו ואת מטרתו. ואומן דיפלומטי היה לכסות ולהעלים דבר. חושש היה שמא יודע הדבר ליהודי אשכנז או להאנטישמיים ויניחו מעצורים על דרכו. הנה גם הקיסר חושש היה כי היהודים האזרחים של ארצו יראו בנטית רצונו לעזור ליסוד מדינה יהודית בארץ ישראל אות של שנאה ליהודי ארצו.

כמה אירוניה יש בזה!

עוד בטרם אשר הלך הרצל לקונסטנטינופול בקש למצוא מסילה בלב פקידי תורכיה, שיש להם השפעה בחצר השולטן. בראשית הקיץ של שנת 1896 כבר בא בדברים עם ציר ממשלת תורכיה בווינה. בלכתו לקונסטנטינופול לקח אתו בתור בן־לויה את אחד הדפלומטים, שהיה בקי בכל נמוסי החצר של השולטן ובכל שבילי הדיפלומטיה הגלוים והנסתרים. בחפצו של הרצל היה לעשות רושם על ממשלת תורכיה ולהופיע בכל הדר גדלו, למען יראה כבא־כח של תקיפים ואדירים, ולמען יראה כאיש שיש לו השפעה רבה ושיש לקות ממנו הרבה.

והרצל היה זהיר ומדקדק עד מאד, מראשית צעדיו על שדה הדפלומטיה, בכל הנמוסים והתכסיסים החמורים והקלים. הוא היה זהיר בזה הרבה יתר מכל הדפּלומטים של הממשלות האדירות, הוא ידע, כי עם הדיפּלומט היהודי מדקדקים ומקפידים בהספירות הגבוהות, במדה יותר גדולה מאשר עם הדפלומטים משלהם.

ולא לבד שהיה להרצל מחשבות מדיניות פוריות, לא לבד שהוא ידע והבין לאשורה את כל המכונה הדפלומטית של אירופה, כי אם גם למד בשקידה את הצד החיצוני, את הטכניקה, אם אפשר לומר כן, של הדפלומטיה המזרחית. ובהיות תכונתו מלידה מזרחית, הרגיש ברגש טבעי כמה וכמה דברים בהדפלומטיה המזרחית, דברים שאינם כתובים בספר ושאין לומדים מפי השמועה.

בהיות הרצל בפעם הראשונה בקונסטנטינופול – וכן היה הדבר בכל בקוריו באותה עיר – ידע כי שוטרי־חרש מטעם הממשלה התורכית אורבים על כל צעדיו, על כן העמיד גם הוא מצדו אנשים אשר ישגיחו, בתור רואים ואינם נראים, על שוטרי החרש עצמם.

* * *

ובשוב הרצל מלונדון לביתו בווינה היה כבר עשיר בנסיונות הראשונים, הלקוחים מהמציאות עצמה, שהיו דרושים לו בשביל עבודתו הפוריה הבאה.

אז ראה ונוכח הרצל, כי למען הוציא את מחשבתו המדינית לפועל דרוש לו ראשית לכל לבוא במגע ישר עם ההמונים הגדולים. הרעיון המדיני של הציוניות לא חדר בתחילה גם אל מחנה חובבי ציון. האחרונים התנגדו לרעיון זה, כלומר לפרסומו, ולהצעדים הדפּלומטיים בשביל הציוניות מחמת יראה ופחד. כמעט כולם היו חוששים, שמא יזיק הפרסום ויעמיד בסכנה את כל הישוב החדש בארץ ישראל.

גם היו כאלה שראו בהרצל מעין שבתי צבי, וחשבו להם לחטא לסייע בידי משיח־שקר. המתבוללים והנוטים לטמיעה בגוים פחדו, כי התנועה לטובת הרעיון של מדינת היהודים, שעמד הרצל בראשה יזיק לתורת המשלחת (מיסיון) ולמצבם המדיני של היהודים בעלי הזכויות. השתפנים (הסוציאליים) יראו, כי החלום של מדינת יהודים יעכב את הגאולה הסוציאלית. מכל צד ועבר ראה הרצל מתנגדים ואויבים לרעיונו הגדול, אלה מחמת קוצר דעת והעדר הכרה ברורה, ואלה מחמת חסרון רגש לאומי והסתכלות מדינית. על כן ידע להוקיר את אלה המעטים והיחידים אשר נלוו עליו ואשר נכונים היו לעזור לו, כל איש לפי יכלתו, בעבודתו.

בסוף הקיץ של שנת חרנ"ו נקבע בלב הרצל הרעיון לקרוא לקונגרס ציוני מכל הארצות והמדינות. ושתי מטרות היו לנגד עיניו שיש להשיגן רק על ידי קונגרס: א) לרכוש את ההמונים הגדולים של האומה העברית ולקבוע בלבם את רעיון הגאולה הקרובה ואת החפץ להגאל ולחיות חיי חופש במדינתם הם. ב) לברוא בימה בשביל האומה העברית למען יוכלו להודיע מעליה לכל העמים והממשלות את מצוקתם בגולה, למען יודיעו מעליה כי עם ישראל עודנו חי ושואף לגאולה ולעמידה ברשות עצמו ולמען יודיעו לכל העולם את תועלתו של הרעיון הציוני בעד כל העמים ואת האפשרות להוציא את הרעיון הזה מן הכח אל הפועל.

ופה עלי להעיר כי ברוסיה, ששם היה רוב מנין ורוב בנין של היהודים, אסרה הצינזורה של הממשלה לכתוב על אדות הציוניות המדינית. וכאשר הודיעה “הצפירה” את דברי הרצל בלונדון, היה אנוס העורך להקדים את דבריו אלה משלו: “דברי הרצל נוגעים רק לארצות המערב ואין הענין נוגע כלל ליהודים אשר ברוסיה”.62 כי “לקהל ישראל אשר ברוסיה אין הדברים נוגעים בתור דברים שבמעשה אך הבט נביט עליהם בעד ערפל וראינו אותם כראות חזיון ודמיון”.63

ואחרי אשר לא היתה אז כל אפשרות להרחיב את הרעיון הציוני המדיני על ידי העתונות ברוסיה,64 והרצל ידע היטב, כי גורלו של הרעיון הזה יחרץ דוקא שם, על כן בקש למצוא מסלות בלב גדולי חובבי ציון וראשי היהודים העשירים והמלומדים אשר באותה המדינה, למען יתנו יד לעבודתו. הוא החל לבוא במכתבים עם אחדים מהם ולהשפיע עליהם גם על ידי ידידיו, שהיו להם יחוסים ליהודי רוסיה. בחפצו של הרצל היה לרכוש את לב הברון דוד גינזבורג בפטרבורג, בהאמינו כי זה האחרון אחרי אשר הוא יהודי נלהב, יודע תורת עמו ושפתו, עסקן ושתדלן צבורי, ורואה יום יום את צרות אחיו הנרדפים והמדוכאים בארצו, – כי רוזן יהודי כזה בודאי שיתן את דעתו ולבו להרעיון הציוני־המדיני. הרצל השתדל להשפיע עליו מעברים שונים. הוא האמין, כי העובדה לבדה, שהברון דוד גינזבורג יהיה לציוני והדבר יודע ברבים, כי עובדה כזו יש בכחה להשפּיע על רוב היהודים ברוסיה, המשכילים וההמונים, כי יהיו גם המה לציוניים. כמובן שלא הצליח הרצל בהשתדלותו זאת. הברון גינזבורג כמו יתר גדולי עשירי היהודים ברוסיה לא שמו אז לבם למכתבי הרצל ולהשתדלותו הנמרצה. המה נשאו עיניהם אל גדולי היהודים, כלומר: אל העשירים המופלגים, שבקרב יהודי ארצות המערב. מהם ראו וכן עשו. ואחרי אשר העשירים הגדולים בארצות המערב לעגו ל“חלומותיו” של הרצל, על כן גם הם, עשירי היהודים ברוסיה, לא שמו לב ב“פקחיותם” לאישיותו של מחבר “מדינת היהודים” ו“לחלומותיו”.

* * *

אחרי אשר שב הרצל מלונדון התיצבה לפניו סגל חבורה מציוני ווינה, אשר הציעו לו לעמוד בראש העבודה הציונית ולנהלה לפי רוחו החדש. ואחרי אשר רבים מחובבי ציון לא נתנם לבם ללכת אחרי הרצל, מפני שלא הזכיר מפורש בספרו “מדינת היהודים”, שהמדינה היהודית צריכה להוסד רק בארץ ישראל ולא במדינה אחרת, הבטיח להם זה האחרון כי אחרי חשבו הרבה בדבר בא לכלל הכרה ברורה, כי המדינה היהודית צריכה להוסד רק ודוקא בארץ ישראל ולא בשום מדינה אחרת. וראשי חובבי ציון באוסטריה האמינו בו.

הרצל שמע באוזן קשבת לדברי סגל החבורה הציונית, אך לא היה בחפצו לעמוד בראש העבודה הציונית לפי תכניתה הפעוטה בימים ההם. ואם נאות אחרי כן לעמוד בראש העבודה עשה זאת מחפצו להשתמש בכל הכחות הציוניים למטרתו המדינית הוא, ככל אשר היה דרוש לו באותם הימים. הרצל ערך את ערכו של כל ציוני ושל כל יהודי רק מנקודת־ההשקפה עד כמה ובאיזו מדה יכולים הם להיות לתועלת לרעיונו המדיני. הוא ראה את כל אחד ואחד מהם רק בתור גלגל או יתד קטנה בהמכונה הגדולה של העבודה הציונית המדינית.

והרצל החל לבוא בחלוף מכתבים ודברים עם מספר גדול של אנשים מבני ברית ושאינם בני ברית. למען ירכוש את לבם להעבודה הציונית. הוא בקש את החומר האנושי הדרוש לו. כן בקש למצוא עוזרים ותומכים חדשים בקונסטנטינופול, עוזרים ותומכים מבעלי ההשפעה, למען יעזרו לו לברוא בקרב הספירות המדיניות אשר בבירת תורכיה אטמוספירה ציונית ולמען יכשירו שם את הרוחות, כי יבינו וישיגו את גודל התועלת אשר תצמח מהציוניות לחזוק תורכיה ועמדתה המדינית. הרצל בקש לו באופנים ובדרכים שונים, הראוים לגודל המטרה, לבוא במשא ומתן עם הממשלות הכבירות באירופה בדבר רעיונו הציוני. באותו הקיץ שלח תזכיר (מימורנדום) למשפחת רוטשילד, אחרי אשר כבר בא באותה שנה בדברים עם אדמונד רוטשילד, שכבר פזר עשרות מליונים על הישוב החדש בארץ ישראל. שיחה ארוכה היתה לו להרצל עם אדמונד רוטשילד. הרצל הציע לפניו כי יעמוד בראש התנועה הציונית המדינית ויהיה מנהיגה. והוא, הרצל, יעזור לו. אולם רוטשילד לא נאות בשום אופן להצעה זו. האחרון טען, כי העבודה הציונית צריכה להיות מצומצמה ומוגבלה רק בעבודת הישוב, עבודה חשאית ומוצנעה, כי כל מה שיש לעשות הוא רק להרבות את מספר המושבות של היהודים בארץ ישראל, ולא להרים תעמולה מדינית בשאון. גם אדמונד רוטשילד היה מלא פחדים וחששות מפני הפרסום של הרעיון ומפני המשא ומתן המדיני. גם אדמונד רוטשילד, זה האיש בעצמו שהיה הוזה וחולם חלומות גדולים לעמו, הביט אז על הרצל, ככל עשירי ישראל, כעל חולם ומופקר מדיני. הרצל דבר עם רוטשילד דברים נמרצים, והזהיר אותו שאם הוא, רוטשילד, לא יעמוד בראש התנועה, או לא יתן לו את ידו, כי אז רוח והצלה יעמוד לרעיונו ממקום אחר, מקרב האומה העברית בעצמה. הרצל הזהיר אותו כי ייסד בעצמו אוצר לאומי, כי ירכוש את דעת הקהל הגדול באירופה ובאמריקה וימצא תומכים ועוזרים בקרב מושלי המדינות הכבירות. אך רוטשילד הביט על דבריו אלה כעל דברי התנשאות והתפארות, שאין להם כל ערך. חסרה לו לרוטשילד האמונה בכחותיה החיים, בכחות היצירה והבנין של האומה העברית. הרצל השתדל להוכיח להברון רוטשילד, כי כל עבודת הישוב בארץ ישראל בנויה על אדמת חול אם לא יהיה לה יסוד מדיני חזק. הוא מתח בדבריו בקרת קשה על כל אופן עבודתו של רוטשילד בארץ ישראל, שנעשתה על ידי פקידים, שקלקלו הרבה יען שלא היתה לנגד עיניהם כל תכנית מדינית, אף כי כונתו של הברון היתה תמיד רצויה. אולם רוטשילד לא שם לבו גם לדבריו אלה. נשאר בעקשנותו ובתקיפותו הראשונה. הוא, הברון, לא היה רגיל כלל לשמוע דברי בקרת חריפה כזו, לשמוע דברים נמרצים ודברי אמת כאלה פנים אל פנים, פה אל פה, מפי איש שעוד אתמול לא ידע מי הוא ומה שמו.

בהתזכיר, אשר שלח הרצל לרוטשילד מסר בדברים ברורים את כל אשר עשה לטובת רעיונו המדיני ואת ההבטחות שקבל בקונסטנטינופול. חדשים אחדים אחרי אשר יצא הספר “מדינת היהודים” לאור החל הרעיון המדיני להתפשט בקרב העם על ידי דרכים וצינורות שונים, אם בצורה מופלגה ומגוזמה או בתור שמועה בלתי ברורה על דבר איזה אדם גדול, אחד הסופרים הגדולים שעמד לגאול את עמו ושיש לו מהלכים בחצר השולטן כאחד הקרובים למלכות. התעוררה תקוה חדשה בלב העם, אף כי לא ידעו ולא שמעו עוד דברים ברורים על אדות האיש הרצל ועל אדות מעשיו ופעולותיו. אולם יחד עם התקוה החדשה בלב פנות העם, התעוררה גם התנגדות נמרצה להרעיון של יסוד מדינת יהודים, התנגדות עצומה לדרישתו של הרצל להפסיק את הכניסה החשאית של היהודים לארץ ישראל עד אשר יקבלו על זה ערובה מדינית.


 

פרק חמשה־עשר    🔗

נאומו של הרצל ב“האגודה הישראלית האויסטרית”. מה הנה שאיפותיה של הציוניות. השקפה כללית על דברי ימי גלותנו. התקופה החשובה בתולדות עמנו. ספרד של שנות הבינים. העליות והירידות במצבם של היהודים. הרדיפות על היהודים. התיחסותם של מושלי הארצות אליהם. קולומבוס וגוטנברג. הנגוד ביניהם. תקופת התחיה. אַנה הוביל אותנו הדרך שאָנו נדדנו בו בגוים בתור מפיצי השכלה? כיצד מתנהגים העמים אתנו. תקופה נפלאה בתולדות הפּוליטיקה. תהלוכת־חג נפלאה בבריסל בשנת 1885. מה שלמד הרצל מזו. מסע מלכים. התפתחות עסק השטרות. סקרנות פּוליטית. יש די מקום על כדור הארץ בעד כל בני האדם. היהודים בתור יסוד זריז וחרוץ במובן הכלכלי. אין עוד כל הכרח לסבול מידי שונאי ישראל. הפּוליטיקה של ישוב הקולוניות. הפּּוליטיקה של אַסיה. נסיונות הישוב השונים. תכונתה של האַנטישמיות כיום. שתי סבותיה. אין להכריע אף אַנטישמי אחד על ידי הוכחות פילוסופיות. לוחות־הספירה. כשרון הסתגלותם של היהודים לכל תנאי הישוב. דוגמאות מספרי־מסע. מה יהיה איפוא גורלם של היהודים? המצב של תורכיה. עניני הכספים של אותה המדינה. הלואה יהודית. אַבטונומיה יהודית בארץ־ישראל. המחשבה הראשונה על דבר יסוד קרן קימת לישראל. הרצל איש־הרוח. נשוב נא אל היהדות. חסרה לנו אחדות פּּנימית. כל אשר לאדם לא זר לנו. כל העולם ישמח אם היהודים יתעוררו מתור החרפות לתחיה. עלינו לרכוש את צורתנו אַנו. התיחסותם של עשירי היהודים בווינה להרצל. אמונת־האחדות והעסקים על הבורסא. הרצל בא אל האספה השנתית של חברת “כל ישראל חברים”. הרושם שעשה על רוזני היהודים בווינה. התאבקות גלויה בין ענק צעיר, הבונה הגדול, ובין מחריבי האחדות הלאומית. הצעירים הלאומיים.


ביום השביעי לחודש נובמבר שנת 1896 נשא הרצל נאום בה“אגודה הישראלית האוסטרית”, ויען שיש באותו הנאום דברים רבים הנותנים לנו מפתח להבנת מצב הרוחות של יהודי ווינה בכלל, וחומר הגון לתולדות התפתחות הרעיון הציוני בפרט, הנני מביא מאותו הנאום קטעים שונים בקיצור לשונם.

הרצל התחיל את נאומו בדברים כאלה:

אחדים מכם אולי שמעו כי רוצה אנכי ליסד מדינה יהודית, והמה באו הנה למען ראות פני אותו האיש הזר והמגוחך, פני האיש שערב את לבו לחשוב מחשבה כזו ולקבל עליו דבר כזה, שלכל הפּחות כבר לא היה בעולם. אחדים מכם אולי שמעו על אדות רעיון פלאי ומוזר שקוראים לו בשם ציוניות, שגם היא בודאי אינה אלא איזו מעשיה זרה ומשונה. דברים ברורים ומדויקים אינם יודעים עוד, כמובן, על אדות זה. יש מפרשים את תביעותיה של הציוניות כך: יקומו נא כל היהודים ויקחו מקלם ותרמילם בידם, את הארצות אשר בקרבם הם יושבים יעזבו ויצאו לאיזה מקום, לאיזו ארץ שהיא, למען יאחזו שם.

באופן כזה לכל הפחות הודיע לי אחד מנכבדי העדה הזאת בשנה העברה את השגתו של כל הענין הזה. הוא הגיד לי ששמע, שאני חפץ להוליך את היהודים לאיזה מקום שלא דרכה עוד עליו כף רגל איש. הנה גבירותי ואדוני כונה רעה כזו אין להם, חלילה. להציונים. ברצוני יש לבאר לכם אל מה שואפת ציוניות דמיונית זו, שהוליכו עליה רכיל ולא הבינוה כלל. הנני מעיר את אזנכם שלא אגיד לכם כלל, שאנכי הנני ציוני. לא, כולכם הנכם ציונים. הנה ארעיש אתכם גם בזה שלא אספר לכם שום דבר חדש, רק דברים שאתם בעצמכם יודעים אותם. ברצוני יש להראות לכם רק זה, שאתם בעצמכם הורגלתם מכבר לראות אותו. בכל אופן הנני נכון להוציא מסקנות, שאינן כל כך מקובלות וידועות לכם, ולתכלית זו הנני נוטל מכם הרשות לתת לפניכם השקפה קצרה על אדות התפתחותה של היהדות, שאנכי משיגה ורואה אותה בתור אומה.

אתם יודעים, כי דברי ימינו, כלומר דברי ימי גלותנו ופזורנו בגוים, מתחילים בשנת השבעים אחרי לדת הנוצרי. מסע המחנות של טיטוס שסופר דברי ימי רומא, מימזון, רואה אותו בתור סבה להרחבת הנצרות ושנגמר בזה, כי הוליכו אותנו כעבדים בתור שבויי מלחמה, – זוהי ראשיתה והתחלתה של תולדת היהודים הקרובה לנו, יען כי עוד היום הננו עומדים וסובלים מתולדותיהם של אותם המאורעות.

ועבדותם של אותם שבויי המלחמה הכריעה תחתה לא רק את בני הדור ההוא, לא רק את אלה שהיו אשמים בסבות המלחמה, כי אם גם ששים דורות אחרי זה. זה ששים דורות נמשכת פעולתה והשפעתה של אותה העבדות, ועוד היום נכרות עקבותיה. הנני פוסח על מדרגות התפתחות רבות…

ורוצה הייתי רק להגיע לאותה התקופה החשובה של תולדות היהודים, שבה יצרו להם ארץ מולדת חדשה, השלישית, כמו שאומר ההיסטוריון גרץ, בספרד של שנות הבינים.

בספרד הנוצרית כמו בהערבית היו להיהודים, כמו בכל מקום, חליפות ימים טובים ונם רעים…

הננו נודדים ובאים למקום, שאין עוד פּחד מפּני היהודים, או הרבה יותר למקום שאין עוד שנאה להיהודים. אנחנו מתישבים שמה, הננו מסתגלים לתנאי המקום החדש, הננו מתבוללים בין אזרחי הארץ, אנו מנסים להכות שם שורש בארץ, ואחרי שהננו עם פכח ואין אנו להוטים אחרי השכרות, אחרי שהננו יודעי חסכון ואין אנו מפזרים כספנו, אחרי שהננו שוקדים על עבודתנו ואין אנו יראים מפני העבודה כמו שמספרת עלינו האגדה, על כן הננו מתחילים לפרוח ולעשות חיל גם בתוך התנאים היותר קשים. הננו מתקדמים ועושים חיל במסחר ובמשא ומתן, הננו שואפים להשיג חיל בשדה־הכבוד, הננו מטפלים ועוסקים באמניות ומדעים, ואנחנו מושכים עלינו עין רעה. פתאום ישים הרוב את לבו לזה כי שונים אנחנו מכל עם, כי אנו הננו רק המועטים, אז תצמח האַנטישמיות, שכבר פּשטה ולבשה צורות שונות והחליפה פעם בפעם את שמותיה, אך בעצם הדבר אחת היא, מה שהיתה תמיד ומה שהנה עתה.

אם תנאי החיים הצבוריים מרשים, אז שודדים אותנו, שמים מסים עלינו וגם הורגים אותנו, ומושלי הארץ מבקשים את היהודים לנסוע הלאה, למען ישובו החיים המדיניים והחברתיים למנוחתם.

את החזיון הזה אנו רואים באופן מופתי בארץ ספרד, ששם עמדו היהודים על מרום המדרגה ומלאו תפקידים גבוהים. כי תמיד זמן מה לפני הרדיפות היתה נקודה גבוהה על פריחה ושל מצב טוב. כן היו בחצרות מלכים ומושלים שונים יהודים ידועים תופסים מקום חשוב, שהעירו, כמובן, התנגדות ושנאה אליהם, ואם יכלו להעליל עליהם איזו עלילה – העלילו. אם למשל המושל דון פידרו התאכזר לעמו, אז האשימו לא אותו כי אם את מקורבו דון שמואל אלבולאפיא.

וארץ ספרד זו היתה צריכה בתקופה מצוינה כזו, אחרי אשר גרשו את הערבים, – היתה צריכה להיות נקיה גם מיהודים, וזה עשו בשני דרכים. לראשונה רדפו את היהודים הנאמנים וגרשום, בעוד אשר מספר יהודים, נאמר: בעלי פוליטיקה דתית, קבלו עליהם האמונה האחרת והוסיפו לחיות באותה ארץ בתור אנוסים (מרנים). לאחרונה לא נקו ולא חמלו גם את האנוסים האלה וגם אותם השליכו מן הארץ.

בהסטוריה זו שהיא טפוסית מענין אותי ביחוד אותו פרק הזמן, שבו אירע דבר זה. זה קרה בעצם אותה השנה, שבה יצא קולומבוס עם בני לויתו לגלות את הארץ החדשה, מאורע שתוצאותיו היו נפלאות בשביל התפתחותה של כל האנועות. באותה שנה עצמה שבה התחילה תקופה חדשה בעביל האנושות היו היהודים אנוסים לצאת פתאום בגולה בלי ארץ מולדת ונקיים מכל נכסיהם, לצאת בגולה שהפילה עליהם מרחוק פחדים.

במאה חמש עשרה זו, שבה התחילה התחיה (…)65 שכה אנו אוהבים אותה ומתפלאים עליה, – באותה מאת השנה היה חי עוד איש אחד אשר השפיע על התפתחותה של האנושות במדה עצומה ובלתי משוערה: וגוטנברג היה שמו!

והנה הייתי מרשה לי לעשות ברצוני החפשי נגוד (אנטי־טהעזע) בין שני השמות הללו, ואת המשגה אשר עשו היהודים מעת אשר התחילה התקופה החדשה, לבאר על ידי שני השמות הנזכרים.

בשביל היהודים יש רק הצלה אחת, להשתחרר מתחת סבל מצוקותיהם, להמלט מהגדופים והחרפות וכל תולדותיהם; אם, כמו שאלה מחליטים, על ידי הדבור, כלומר על ידי זקוק הרוחות, על ידי התרוממות למדרגות יותר גבוהות בהשכלה ובמדות טובות, או, כמו שאחרים מחליטים, על ידי המפעל, המעשה. הדבור הוא הדרך, שהמצאתו של גוטנברג מובילה אותנו אליה. המעשה הוא הדרך של קולומבוס, שבו יאחזו אלה שרוצים להחלץ מתנאי קיום, שאין לבטלם ואין למחותם על ידי מליצות ופלפולים, כי אם על ידי מפעל.

אנה הוביל אותנו אותו הדרך שאנו נדדנו בו בגוים, בתור מפיצי השכלת העם, עוד בטרם אשר באה תקופת ההשכלה, עוד בטרם אשר באו הפלוסופים הצרפתים והביאו בספריהם אותה המהפּכה (רבוליוציה), שברחוב נתנו לה אחרי כן רק באורים וציורים, – אנה הוביל אותנו דרך זה? – הלא אתם יודעים זאת.

את אשר עשינו בהכרח בשביל ההשכלה, יען כי מוכרחים היינו לדאוג בשביל השכלת המין האנושי לטובת הנאתנו אנו, – ואחרים חושבים כי זו היא גם תעודתה ההסטורית של היהדות, – דבר זה ידוע לכולכם. וגם זאת הלא ידוע לכם, לאיזו תוצאות ומסקנות פלוסופיות הגיעו יגיעותיו ועמלו של בן־מנחם, כמו שלא נעלם מכם כי אחרי תקופת־ההשכלה ירדנו לאט לאט, מטה מטה. בירידה זו היינו “לרועי חזרים”, כמו שאומר משל העם. העמים משתמשים בהיהודים רק כל עוד שלא השיגו את המטרה, כל עוד שהמה, העמים, נמצאים בדרך. אולם אם כבר הגיעו אל המטרה, אז מתפטרים מהיהודי, שכבר עשה חובתו המוטלת עליו. סוף סוף גם הסוציאל דימוקרטים יתעוררו מחלומם. איש מהם לא ימלט מיקיצה זו.

הנני נוטל מכם הרשות לדבר דבר אחרי סקירה מהירה זו על אחת התקופות הנפלאות של תולדות הפוליטיקה – לדבר דבר על אדות ההסטוריה של המשא ומתן. הננו שוכחים לעתים קרובות, כי אנחנו חיים בתנאים שונים לגמרי, ואם גם מושלכים אנו פעם בפעם על ידי הגבלות ואכזריות, שהנה כפי הנראה שייכות ל“הקרן הקימת” של התכונה האנושית, – אם אנו מושלכים לאחת התקופות הקדומות הנה יש בכל זאת גם חזיון מלוה לזה, התפּתחות אחרת ואמתית, שהיא מקדמת את הרפואה להמכה.

בשנת 1885 ראיתי בבריסל תהלוכת חג נפלאה. זה היה דבר בלתי מצוי כלל, שהוא יחד עם זה גם מעורר את המחשבה: זו היתה תהלוכת־חג לרגלי יובל החמשים של מסלות־הברזל. הנני זוכר כי בתהלוכה זו הובילו את מכשירי הנסיעה היותר עתיקים, מן העגלה הראשונה שגלגליה היו בלי יתדות, עגלות שבהן היו קובעים את דירתם העמים הנודדים של אירופה, אחרי כן העגלות המתוקנות ומשוכללות יותר, עד העגלות היותר יפות ומתוקנות ומכשירי־הנסיעה של הזמן החדש. קרל הגדול היה עובר עוד דרך ארצותיו בעגלה שהיתה רתומה לארבעה שורים. מסילות־הברזל הראשונות, הקרון הראשון עוד מעוררים בנו על ידי חסרון ההרוחה וההכשרה שבהם רגש לא נעים, ואם אתם רואים כיום מסע של תענוגים ותפנוקים, או “מסע־מלכים”, אז הנכם מכירים תיכף את המרחק הרב שבין המסע של קרל הגדול אז ושל “הצר” כיום.

בימי רדיפות היהודים על הרהיין החלו לכתוב באיטליה־העליונה שטרות חוב (וועקסלען), שהקלו את עסקי הממונות. בימי התחלת המאה השמונה עשרה כאשר נוסדו החברות של מדינות הים כבר התפתח עסק השטרות למדרגה גבוהה מאוד.

כל אלה היסודות הם כיום חלקים חשובים של חיינו ושל תרבותנו. וזה עוד לא הכל. בשנות השלשים של מאתנו התחילה עת חדשה. כל הדברים האחרים, מלחמות, כריתת בריתות של שלום, החתונות בחצרות המלכים, ויתר הדברים שמעמיסים על זכרוננו למשא בספרי דברי הימים, – כל הדברים האלה הם כאין לעומת הדברים החדשים שבאו.

אם תשימו אל לבכם. שאנו הננו כיום כבר מתמלאים רוגז וקוצר רוח, אם אין אנו יכולים לדעת תיכף, באותו יום, את תוצאות הבחירות של מק’קינלי או בריאן, אז תכירו את השנויים העצומים שבאו בכל העולם.

כן, סקרנות זו אינה פרי בטלנות של חובקי ידים. אם מתאוים אנו לדעת מה משפט המעשים הנעשים שם באמריקה. מדבר זה תלוי הרבה מאוד. יכולים לבוא בעולם המשברים היותר נוראים, ואתם יודעים כי כל אירופה הביטה לשם, לאמריקה, בחרדה לדעת מה הנה התוצאות של הבחירות.

והנה משנוי פני תבל זה, מהקלת המשא ומתן על ידי תקון הדרכים ומכשירי הנסיעה החדשים, עלינו לבוא לידי מסקנה זו, כי המצוקות של ימים עברו, שהיו תולדות היחוסים הצרים כבר עבר זמנן ואין להן עוד מקום בחיינו אָנו. אם הבינותם זאת אז תהיו מוכשרים להבין את מה שיש עתה בדעתי להרצות לפניכם.

אנחנו יכולים כיום להגיד באמת כי יש די מקום על כדור הארץ בעד כל בני האדם. אתם כולכם יודעים את ציורי הערים משנות המאות השתים עשרה, השלש עשרה והארבע עשרה, כמה קטנות וצרות הנה הערים האלה, וכמעט שאנו יכולים להבין את הדבר, מדוע אותם האזרחים צרי העין וצרי הלב והנרפים בעבודתם שונאים ומציקים לאותם מבני הישוב, שהמה היו היסוד הזריז והחרוץ במובן הכלכלי. אבל לכל זה אין כיום כל טעם, אין הדבר מחויב להיות ככה. האנטישמיות הוא דבר שעבר עליו כלח. האנטישמיות הוא דבר ישן נושן, לא מפני אותו הטעם שהיו אומרים: “מאה שנה אחרי לסינג!” וכדומה. כן, כעבור מאה שנה אחרי לסינג ישנם עוד הרבה אנשים שהמה נבערים מדעת ואינם מוכשרים כלל לשום רגש נדיבי – ובריות כאלה תמיד ימצאו. בכל זאת אין עוד כל הכרח לסבול מידי שונאי ישראל. על כל פנים עובר זמן ידוע עד שמגיעים למסקנה זו, ולא רק אנחנו שסוף סוף כולנו היינו, ועוד הננו גם היום, אנשים מדוכאים, אנשים שלא הורשה להם כלל לחלום חלומות גדולים, כי אם גם חכמי־מדינה, פוליטיקאים שאומנתם בכך אחרו הרבה, להוציא את המסקנות הדרושות מחבור־הדרכים הנפלא. ומה הנה המסקנות היוצאות מהתפתחות חבור־הדרכים? הפּוליטיקה של ישוב הקולוניות. ואָנו רואים, כי אותן המדינות הדואגות לעתידותיהן הן גם העוסקות בפוליטיקה של ישובי הקולוניות. אנו רואים איך חוקרים ותרים את חלק הארץ השחור, איך מרבים בו את הישוב, איך נלחמים בו על אדות כברת־אדמה, יען כי אותם האנשים שבידם ניתן גורלן של הבריות יודעים מה היא אדמה והמה כבר מקדימים לדאוג בעד הדורות הבאים.

במאת־השנים הבאה יפנו אל חלק אחר מכדור הארץ. הפוליטיקה של מאת־השנים הבאה תהיה הפוליטיקה של אסיה…

והנה אם הסבת פני הדברים כלפי אסיה כבר מורגשת היא בהפוליטיקה של ישוב הקולוניות, אז לא ללא־דעת תחשב, אם גם אנו בהיותנו נאלצים על ידי מעשים של יום יום, על ידי מעשים ההולכים ורעים, – אם גם אנו נחשוב על אדות פוליטיקה של ישוב קולוניות.

דבר זה לא חדש הוא ורחוק הנני לזקוף דבר מה מזה על חשבוני אני. אנכי נדחפתי לצד זה רק על ידי תוצאות מוצלחות ונפלאות, תוצאות שכבר השיגו אותן. פוליטיקה זו מתקיימת אצלנו זה כבר. יסודה בשנות הארבעים של מאה זו. התחיל בה הסיר משה מונטופיורי, אשר נשא ונתן עם המשנה־למלך של מצרים למען השיג ארץ (טריטוריום) בשביל היהודים. אתם הלא שמעתם באיזה אופן הוסיפו לטפח דבר זה, וכי הברון הירש ואדמונד רוטשילד לקחו עליהם עוד הפעם את עבודת הישוב להמשיכה הלאה.

נסיונות הישוב השונים, אשר עשו החברות הבודדות בכל הארצות, מוכיחים כי תנועת ישוב זה שהתעוררה מאליה בכל המקומות בתור רעיון הכרחי, רעיון הצופה מראש, הבונה מראש והדואג מראש בשביל אופן של התפתחות אשר אנחנו מקוים, שלא תהא כל כך רעה כמו שפּחדנים ידועים מציירים להם בדמיונם.

בכל אופן נכון ונבון הוא הרעיון, ובודאי שאין הוא ראוי לאותן החרפות שמשליכים עליו, רעיון שיש להצדיקו אם תשימו לב למצב הדברים בהוה, אם תראו את תכונתה של האנטישמיות כיום.

אנטישמיות זו שונה היא מכל הצורות שבהן התלבשה השנאה לישראל, אותן הצורות שלמדנו לדעתן בההיסטוריה, והיא גם צריכה להיות שונה, יען כי היא נגררת מאחוריו של שחרור (אמנציפציון) גמור. תנועת הישוב אינה בשום אופן, כמו שמחליטים; אנשים ידועים, שהמה “אפּפיורנים יותר מהאפּפיור בעצמו”, תנועה המתנגדת לאהבת ארץ מולדת, כי הלא היא שואפת לברוא הקלה ורוחה רק שם, במקום שמרגישים לחץ ודחק.

להאנטישמיות של היום יש לה שתי סבות. הסבה הראשונה היא, כי כל הרדיפות והמצוקות לא הועילו לבלוע אותנו. מכירים ומרגישים בנו. הננו קבוצה הסטורית של אנשים, שהכל מכירים שייכותם זה לזה ושיש להם אויב משותף. זו היא לפי דעתי הגדרה מספקת למושג הלאום. אין אני דורש מהלאום שפה אחת או סמנים גמורים משותפים לכל בני הגזע. הגדרה מיושבת זו מספקת לקביעת מושג הלאום. ואנחנו הננו לאום כזה, אם אנו מודים או כופרים בזה, אם אָנו יודעים זאת או לא, אם אָנו רוצים בזה או לא. הסבה השניה של האנטישמיות היא זו, כי מספר המשכילים בקרבנו הוא רב יותר מדי, ורעה זו הולכת וגדולה בקרבנו משנה לשנה, מיום ליום. מוכרחים איפוא אם לסתום את המעינות הגדולים שלנו, שמהם נובעים וזורמים כחותינו, לסתום אותם כולם ובאופן גמור, כאשר באמת כבר נסו, או להוליך את הזרמים הצדה. והנה המשכילים מתרבים בפנים ארצנו, והם גם באים אלינו מבחוץ. איך אתם רוצים לגמור את הענין עם המשכילים שבפנים הארץ? לבטל את האנטישמיות ולהכחידה מן הארץ הלא צריכים אנו לבטל ולהכחיד גם את אותן הסבות המולידות אותה, ואל תאמינו נא כי יכולים אתם להכריע אף אנטישמי אחד על ידי הוכחות פלוסופיות או על ידי קול קריאה אל האנושות. אין אתם יכולים לבטל את היסודות ההסטוריים של האנטישמיות ולא גם את יסודותיה בזמננו. הברון הירש חשב להוריד את המדרגה הרוחנית שעליה עומדים היהודים. כונתו היחה רצויה, אבל משפטיו לא היו נכונים, כי ההתפתחות מראה לנו שהיא הולכת מעלה מעלה. פשוט אי אפשר הדבר להוריד את המדרגה הרוחנית, יען כי היא הולכת ומתרוממת. כל יהודי בורגני, כל סוחר יהודי וכל בעל עסק יש לו נטיה נדיבית לתת את בניו ללמוד איזה דבר, יען כי הוא יודע כי הדעת מובילה אל החרות, כמו שאנו יודעים כי הדעת תוליך גם אותנו אל החרות.

קחו נא לכם את לוחות הספירה, אז תוכלו לראות כי בבתי האוניברסיטאות ובכל ענפי העבודה והמדע שבהם הננו אוחזים אין יחוסים נכונים בחלוקת העבודה בקרב המשכילים שלנו. אין אתם יכולים לתקן מעות זו, והדבר הזה, כאמור, הולך הלוך ורע. ואחרי שאנו ממהרים להסתגל אל ההתקדמות – אף כי אין אנו ממציאים את כל ההמצאות החדשות, בכל זאת אנחנו ממהרים להשתמש בכולן, ולנו יש המשפּט לזה, וכן הולך הדבר ומתקדם הלאה. ומי יודע לאיזו מדרגה תעלה עוד השנאה וההתמרמרות ננדנו. ומה בדבר העכוב של זרם המשכילים הבאים אלינו מבחוץ? לתכלית זו נסו מצד ממשלות בודדות, וגם מצד היהודים בעצמם להשתמש בתחבולות־הגנה שונות. מצד אחד לא עשו דבר לעצור את היהודים היוצאים מרוסיה, ובמקרים ידועים עוד רמזו להם לעשות כדבר הזה, ומצד השני, שם, במקום שאין סובלים אותם כל כך, יסדו חברות של צדקה, שתעודתן היא למהר, ככל האפשר, במשלוח היהודים הנודדים אל ארץ אחרת, כמו שהיו אומרים: “הרחיקום נא מעינינו לבל ישברו את לבנו”. והנה היהודים הנודדים האלה מתפזרים בגלות חדשה, לכל ארבע כנפות הארץ. והנני להביא לכם שתי דוגמאות, המראות על כשרון הסתגלותם של היהודים לכל תנאי הישוב. דוגמא אחת מביא לנו הנוסע האפריקני יונקיר, אשר בא באחד הימים בדרומית־מערבית של אפריקה אל בית הסוכנות ההמבורגית של סוחר בחיות טורפות. לפני הבית השתעשע ילד קטן, בנו של הסוכן, עם גורי אריות ונמרים, שמו של הסוכן היה כהן.

מדין וחשבון על דבר האיים של הים הדרומי הנני מביא את הדברים האלה: סמוך להקו התיכוני בין אוסטרליה ואמריקה הדרומית יש קבוצה קטנה של איים בשם קבוצת־קוק. אחד מן האיים האלה נקרא בשם רארונטונגא. הפּקיד העליון הממונה שם על חבור הדרכים (קוקס־טרייד קאָמפּאַני) הוא בן אויסטריה ושמו כהן.

היהודים נמצאים איפוא בכל מקום, ובשום מקום אין נותנים להם להיות כמו בביתם. ואין כל מקום ומקום גם מסוגל לקבלם.

וכבר צריכה היא החברה של ישוב היהודים (יק"א) היורשת של הברון הירש להתעסק ולטפל בהתוצאות של ישוב היהודים בדרום אמריקה. שלא עלה יפה. אין הישוב הזה מצליח. והנה גם שם מתגלים באופן ברור סמנים של אנטישמיות.

מה יהיה איפוא גורלם של היהודים? להשמיד ולהרוג את כולם אי אפשר, ואותות הרדיפות והמצוקות הולכים ומתרבים. בכל יום הננו קוראים בהעתונים שלנו ידיעות על אודות הרדיפות והגזירות על היהודים.

במצב כזה נולד בנו הרעיון לברוא מקום מקלט בשביל כל אותם היהודים, שמביטים עליהם כעל מיותרים ושמורגשים המה במקומות מושבותיהם כמזיקים. מקום־מפלט כזה נראה לידידי הישוב אותה הארץ ההסטורית, ששם התגורר העם של התנ"ך, הארץ שהיא תמיד אהובה וחביבה על ההמונים הגדולים, שעוד לא הגיעו בהשכלתם למדרגה גבוהה. מוצאים את הדבר הזה למגוחך, והנה באותה הארץ המושכת אותם בכח כל כך עצום יש יכולת על ידי מקרה נפלא לטעת שם עוד הפעם את היהודים. אתם כולכם יודעים את מצב הדברים בבוספורוס. הדבר הזה ידוע הוא בשם “המצב של תורכיה”. המצב של תורכיה הוא כמעט בכל רע.

אנכי הייתי שם בחודש יוני שנה זו, למען תת לעצמי דין וחשבון על אדות היחוסים שם וגם יכולתי לעמוד שם על טיבם של דברים ידועים. המצב שם הוא רע מאד, ויש להשתמש בו לטובת פתרון שאלת היהודים. בודאי שמעתם וקראתם זה לא כבר על אדות הנסיונות שנעשו לרפא את בדקי המצב הממוני של תורכיה.

מצב הכספים הוא באמת שרשם של כל הענינים היגעים שם. תורכיה היא ארץ שגדלה על ידי המלחמה, שהחזיקה מעמד על ידי המלחמה ובמצב השלום המזוין של עכשיו היא הולכת וקרובה לאבדון. כשבא הזמן שהכרנוהו בתור הגבול המבדיל של ההסטוריה, כשבאה התקופה של ההמצאות החדשות לא עצרה אותה המדינה כח להסתגל אל תנאי הקיום החדשים ולהשתתף בהחיים החדשים. וכן ירדה אותה המדינה מעט מעט מטה מטה.

הקולטורה של עבודת האדמה בתורכיה מעוררת רחמים. כשהנך עובר את הגבול הבולגרי הנך בא פתאום למדבר, לארץ לא נושבת. בולגריה היא עדיין מקולטורה ותורכיה פסקה מהיות כזו. מדינה זו קשה עליה לשאת עולו של השלום השורר עתה בעולם כי הוא דורש כסף רב בעוד אשר הארץ הולכת ומתרוששת יותר ויותר. תוצאותיו של המצב הזה נראות בשלטון הארץ, שאיננו ממלא את תפקידו. שלטון קלוקל כזה מביא לידי השחתה, השחתה מביאה לידי מרידה ולידי שחיטות, וזו האחרונה לידי אזהרות דפּלומטיות. לקחת את עניני הכספים של תורכיה ביד ולהביא בהם סדרים ותקונים, דבר זה אפשר רק בעזרת בעלי אוצרות הכספים הגדולים מקרב היהודים.

אני חושב כי המעשה הדפלומטי־הממוני הזה יזיק להישוב ועל ידי זה גם לפתרון שאלת היהודים, ואני מקוה כי הבנקירים היהודים הגדולים לא יתנו את כספם לתכלית זו.

כמובן הנה משאלה כזו שהובעה פה באופן כזה בלתי חזקה כל כך, אבל אני מבקש אתכם להאמין כי יש כבר ביכלתנו להביא את משאלתנו זו לערים שונות ולארצות שונות, ואולי לא בלי פעולה תהיה על בעלי הכספים היהודים הגדולים, אם נעירם על דבר זה.

הסכנה כי העזרה הכספית יכולה לבוא כבר בשעה זו לא גדולה היא, יען כי השולטן מתננד בכל כחו כי אנשים זרים יתערבו בעניני המסים שלו. אם כן יש איפוא תקוה כי המצב הנוכחי של תורכיה ימשך עוד זמן ידוע.

אחרי אשר הציע הרצל לפני שומעיו, כי אין תורכיה יכולה להושע ברוע מצבה אלא על ידי הסכמה בדבר ארץ ישראל עם היהודים, ורק עם היהודים, שהמה באים אל השולטן בשם הפוליטיקה היהודית ולא בשם איזו ממשלה שתהיה, הוסיף להטעים, כי את מעשי הישוב העברי על אדמת אבותינו, ישוב במדה גדולה, שהוא ראוי לתכליתו, יכולים אָנו לצייר רק כזה, הוא עומד תחת חסותו וברשות עצמו (אַבטונומיה). לולא זאת יהיה גורלם של הקולוניסטים כגורלם המר של הארמינים.

אחרי כן דבר הרצל בפני קהל שומעיו דברים ברורים על איזה תנאים יכולים וצריכים אָנו לבוא לידי הסכמה עם ממשלת תורכיה ולתת לה הלואה, ובאיזה אופן יש להשיג הלואה גדולה כזו.

באותם הימים האמין הרצל, כי יש לבוא עם השולטן לידי הסכמה בדבר ארץ ישראל ולקבל מידו אבטונומיה על ידי זה שיעזרו לתורכיה להחלץ מן המיצר, אם יתנו לה הלואה יהודית. ובשביל זה עשה תעמולה לרעיונו בין העשירים והתקיפים, חברי ה“אגודה הישראלית באויסטריה”, שהורגלו לשמוע על אספותיהם נאומים רק לשם נאומים. ויש לציין בתוך נאומו הנזכר את דבריו אלה: “ואם בזמן הקרוב אי אפשר יהיה לבוא עם תורכיה לידי הסכמה, אז יוכלו היהודים בינתים לאסוף בכל הארצות קרן־קימת לאומית (נאַציאָנאַלפָאנד) לתכלית זו. הכספים יהיו שמורים, כמובן, בידי אלה שיאספוהו. וכי יש לאסוף כסף בשביל קרן־קימת כזו – זאת יבין כל יהודי”.

מדבריו אלה אָנו שומעים, כי הרעיון על דבר קרן־קימת־לאומית כבר נולד במחו של הרצל עוד לפני הקונגרס הראשון.

הרצל נמנע מלדבר דברים מפורשים לפני אותו הקהל של עשירי היהודים בווינה על דבר מדינה יהודית. רוב דבריו היו רק על ישוב גדול בארץ ישראל העומד ברשות עצמו ויש או שלטון בית. ברצונו היה אָז לפעול רק על החוש המעשי של השומעים, על כן הטעים בנאומו את הדבר, כי ישוב גדול של יהודים עניים בארץ ישראל יחליש את האנטישמיות גם בארצות המערב, על ידי שימעט שם מספר היהודים.

אולם הרצל איש־הרוח לא התאַפּק, ויסיים את נאומו בדברים כאלה: "זאת שהצעתי לפניכם, יוכל היות, הוא דבר אידיאלי, אידיאַלי יותר מדי, אַף כי העירותי אתכם על הרבה דברם ממשיים הנוגעים אל החיים. אבל לוא גם יהא, כי הדבר הזה הוא אידיאַלי, גם אָז אולי יש לברכו ברצון. את האידיאַל הזה סחטו מקרבנו על ידי לחץ, אבל הוא פה והוא אשר הוביל אותנו עוד הפּעם שמה לאותה ארץ, ששם נתנו כי יציפו אותנו ויעקרונו מן השורש. אני מדבר על אותה הסביבה של רוחנו ושל טבענו, אשר בה נתקיימו כל כך דורות לפנינו, ואם קיומם לא נכחד גם בהיותם בתנאים קשים כאלה, אז אות הוא, כי מדות טובות כל כך מרובות היו נטועות בהם. ובאמת, תולדותיהן של הרדיפות על היהודים הוא פרק, שהוא מלא תהלתנו בספר דברי ימי האנושות. האַכזריות והרדיפות של שנות הבינים היו מעין זה שעוד לא נשמעה כמוהן, והאנשים אשר עמדו בכל הנסיונות והענויים הנוראים האלה וגם יצאו מנצחים, בלב האנשים האלה היה בודאי איזה דבר חזק, אחדות פנימית, שאבדה לנו כיום. דור שחונך וגודל לא בתוך סביבה יהודית, לדור כזה חסרה אחדות זו, על כן אין עוד ביכלתו להתחשב עם העבר שלנו, כמו שאין בכחו לחדור במבטו אל עתידותינו. על כן נשוב נא אל היהדות ולא נתן עוד, כי ישליכו אותנו ממצודה זו. יכולים להדיח רעיון־עם זה בבת־צחוק, אבל הוא הנהו פה. נרימו נא ונדגול בו. ואחרי שהודינו בזה, אחרי שהגדנו, כי יהודים אנחנו, הלא אז עלינו גם לבוא לעזרתם של אחרים, לחלצם מן המיצר.

כל אשר לאָדם לא זר לנו. גם אנחנו רוצים להשתתף בעבודתנו לטובת הכלל הגדול, אבל רק בתור יהודים, לא בתור בני אָדם סתם. וזאת אשר נעשה בתור יהודים, זאת תהיה לנו גם לכבוד. אם גם לנו יהיה אידיאַל כמו לכל העמים, אז ילמדו לכבד אותנו. אכן יש מאמינים, שזהו רעיון־רוח ישן נושן, שהתעה גם אותנו. אבל הלא הרעיון שדבק בנו חדש הוא לגמרי, חדש כמו צרותינו וגורלנו כיום הזה. אָמנם תמיד היה עלינו לסבול דבר־מה ובכל זאת לא חדל קיומנו, אבל עתה הננו עומדים בתקופת־זמן אחרת, בתקופה נאורה, וכח הסבל כבר רפה.

אַל ישתמשו נא בדברי חדודים הנקנים בזול, כי רוח האַנטישמיים מדברת מתוך גרוננו. זה שקר! כבר ישנם נוצרים ישרי לב, שבשום אופן אינם יכולים להתחשב על שונאי היהודים, שגם הם חולמים על רעיון זה. כאשר שמחו בני האדם על תחיתה ושחרורה של ארץ יון, כן יתפּלא וישמח כל העולם אם גם היהודים, הנרמסים ברגלים, יתעוררו מתוך החרפות לתחיה. ועל כן הנני מאמין, כי לעת כזאת, אם גם ישנן איזו דעות המפרידות בינינו, אם האחד מעתיק את האידיאַל שלו מעט יותר קדימה או מעט יותר מזרחה מרעהו, כי עלינו בכל זאת להתקרב זה אל זה ולהיות כאיש אחד חברים, יען כי גם לוחמים נגד כולנו מבלי הבדל.

אין אני יודע, אם נזכה עוד בחיי הדור הזה לראות את גאולתנו מחרפות ועוני. אָמנם אין הדבר הזה יוצא מגבול האפשרות, אם רק נניח, כי נבונים ונמרצים אנחנו. אבל זאת אני יודע, כי גם לכתנו בדרך הזה תעשה אותנו לאנשים אחרים. בדרך זו הננו רוכשים עוד הפּעם את האחדות הפּנימית שאָבדה לנו, ועל ידי זה נהיה מעט גם לבעלי צורה, ואמנם הצורה שלנו. לא צורה של אנוסים, לא צורה שאולה, מזויפה, כי אם את צורתנו אָנו. ואָז רק אָז ננסה להתחרות עם כל האנשים הישרים במשפּט וצדק, באהבת־הבריות ובנדיבות־רוח נעלה, או אָז ננסה את כשרון המעשה שלנו על כל שדות־הכבוד, באמנות ומדע להרימם ולהביאם לידי מדרגה יותר גבוהה, למען ישוב ויפוץ זוהר מעשינו על היותר עניים שבקרב עמנו.

כך אני מבין את היהדות".

היהודים העשירים, חברי ה“אגודה הישראלית באויסטריה”, שהיו באותו מעמד (ביום השביעי לחודש נובמבר, שנת 1896), שמעו לנאומיו של הרצל, והדברים הנמרצים והיפים של הרואה עתידות לעמו לא פעלו עליהם ולא פקחו את עיניהם שהוכו בסנורים. רק השתוממו מעט והתרגזו מעט, כי אדם נאור וסופר כהרצל, אחד העורכים של הנ. פ. פ. שוגה בחלומות כאלו. כל כמה שהיו דברי הרצל פשוטים, נוחים ורכים, היו בכל זאת כזרים ומתמיהים בעיניהם, דברים שלא הורגלו לשמוע מפי מטיפיהם ועסקניהם הצבוריים.

צריך לדעת את ווינה היהודית והעשירה של אָז. במה היה כחה ותפארתה? אין זאת אלא בכחש ובגד, מדעת ועוד יותר שלא מדעת, לעם ישראל, במליצות ריקות על דבר איזו תעודה, להרחיב את אמונת האחדות, תעודה שבעצמה לא האמינה בה, במעט צדקה וחסד בשביל עניי היהודים למען הפּטר מהם ולשלחם מעבר לגבול המדינה. כל חכמתם המדינית של עשירי היהודים באויסטריה היתה ליסד חברת הגנה בפני האַנטישמיות, שהעמידו בראשה למראית עין, נוצרים אחדים ששחדום. והמלחמה נגד שונאי ישראל היתה בזה, שהחברה הנזכרה השתדלה להראות ולהוכיח, כי האַנטישמיים המה מנוולים, גנבים ופחותי מין האָדם. ועל ידי מלחמה מחוכמה וישרה כזו האמינו, שיכחידו מן הארץ את האַנטישמיות, שרק שפלים ונבזים אחדים בדוה מלבם, ואז תהיה להם, להבּרונים והאבירים היהודים, הרוחה לעשות את עסקיהם הגדולים באין מפריע.

ועתה שוו נא בנפשכם את תמהונם של רוזני היהודים בווינה, אם בא אליהם העורך של הנ. פ. פ. (העתון שהמה נשבעים לדגלו), אָדם היותר מגוהץ, היותר מודרני והיותר חביב על ספירות החברה העליונה, והנה הוא מדבר אליהם, כי צורת אנוסים להם, צורה מזויפה, והוא מגיש להם אידיאַל לאומי. למה להם צרה זו? מן הנסיון הגלותי ידעו, כי יש לחיות ולהתקיים וגם יש להתעשר ולקבל מהממשלה תארי־כבוד גם בלי אידיאַלים לאומיים. ולמה להם לדאוג לעתידותיהם של אלה עניי ישראל ברוסיה, בפולין, בגליציה וברומיניה. הלא מטיפיהם וגדוליהם כבר הוכיחו להם, שחדלנו מהיות עם ושם ציון כבר נמחק מלבם, והם רק בני דת משה, שתעודתם היא להרחיב, תוך כדי עסקיהם על הבורסא ותוך כדי חיי ההוללות, את אמונת האחדות בקרב הגויים. רודפים ולוחצים, ולפעמים גם רוצחים והורגים, את עניי ישראל שברוסיה, הנה יעזרו להם, על ידי ממוניהם ומשרתיהם, לנדוד לארץ החופש, לאַמריקה, ולהיות שם לפועלים בבתי העבודה. כל זה היה פשוט ומובן בעיניהם. ומה חפץ מהם הרצל זה, הגם הוא נוסף על חולמי החלומות, ואין לו דאגה אחרת, כי אם להשיג אַבטונומיה יהודית בעד השנוררים? וסוף סוף הלא אם יקבלו הצעתו של הרצל, הלא יהיה עליהם להשתתף בההלואה הלאומית. ולמה להם שגעון כזה, האין הלואות מדיניות יותר חשובות, שמתן שכרן עם רבית דרבית בצדן?

ותוצאות נאומו של הרצל לפני תקיפי היהודים בווינה היו, כי נפסל בעיניהם. בפיהם אָמנם דברו אליו חלקות ותהלות, כי הלא הוא היה אחד העורכים של העתון היותר משפּיע, אבל במעשה ובפועל החלו להתרחק מעליו וגם להניח מכשולים על דרכו, כמובן, רק לטובתו הוא, לבל ישגה בדמיונות וחלומות, ולטובתם של עניי היהודים, לבל יוליכם שולל. כי רק נרפים הם, על כן ילכו אחרי הבלים ויהבלו.

עוד הפעם נוכח הרצל, שאין תקוה לרעיונו המדיני ולגאולת אחיו מעשירי היהודים ומסופריהם ומשכיליהם, השואפים להתבולל בעמי הארץ. ועוד יותר נתקע בלבו הרעיון שעליו לפנות ישר אל העם העברי, אל ההמונים הגדולים ואל בני העליה, בחירי העם, שעוד לא כבתה בלבם תקות הגאולה. וכל מעצור חדש שמצא על דרכו זו רק הגביר את כחות שאיפתו לחולל תנועה חזקה, תנועת התחיה, בקרב יהודי כל הארצות ולפחת בלבם את זיק התקוה לגאולתם.

– – – –

באותם הימים הייתי בווינה על האספה השנתית של החברה “כל ישראל חברים”. אל האספה באו עשירי היהודים, רוזניהם, בחירי העדה. אחרי אשר החלה האספה בא גם הרצל. הוא ישב על אחד הספסלים בקצה האולם. ראשי החברה הרגישו בו ופניהם חורו. נשמע בין הנאספים קול מתלחשים; “הרצל בא!” כסאות החלו להעתק ממקומם. לא שמעו עוד לקריאת הפּרוטוכול ולא גם לדברי הנואמים. חכו למחאה, לסערה. הן לא לחנם בא הרצל בלוית צעירים אחדים מבני “קדימה”.

הרצל, שהיה לבוש בגדי חול ולא “בגדי־ערב” ככל הנאספים. ישב דומם, הוריד ראשו והטה אוזן קשבת לדברי המרצים על פעולותיה ומעשי צדקתה של החברה עם היהודים הנודדים. פּתאום קם הרצל על רגליו בכל הדר קומתו. בקש מהיושב־ראש את רשות הדבור. נתנו לו. וזמזום של רטט עבר בשורות הראשונות והאחרונות של הנאספים. והרצל מתח בקורת חריפה על מעשי הצדקה והחסד של החברה “כל ישראל חברים”, שאינם אלא ירושה מדורות הגלות ושאינם אלא מכוונים להשפּיל ולנוול את כבוד אחינו. אחרי הבקורת, שלא היתה נקיה גם מלעג דק ומטפּה של מרה, באה גם הצעתו ברשומיה הכוללים על דבר פּוליטיקה לאומית ועל דבר גאולת העם. רוחו סער בקרבו, אך הוא משל בו ודבריו, גם אלה שהיו מלאים עוקצים חדים, נשמעו בנחת ונזלו כטל. איש לא כתב את דבריו אז על הגליון. הקהל האזין להם בהקשבה רבה. הדברים היו חדשים. והאיש המדבר, השואל ומשיב והתובע את עלבון עמו, עשה רושם עז בכל הגה היוצא מפּיו ובהוד אישיותו, שהיתה מלאה חן מיוחד ועוז מיוחד, צניעות ובטחון בעצמו. חברי הנשיאות של החברה והיהודים התקיפים ומשכיליהם, הנהנים מ“קדרת הקהל”, נבהלו לשמוע הערותיו ובקרתו של הרצל. רעדה אחזתם. זו היתה בבחינת “ונעו אלילי מצרים מפּניו”. מרוב מבוכה לא ידעו אבירי היהודים ונשיאי הגולה מה לענות להמבקר, שדבריו עוררו בלבם תמהון וגם זועה. בבת־צחוק נעימה, וכמו בדרך אגב, שפך הפיליטוניסתן הזה קיתון על פּניהם. הצדקה שהמה עושים בטוב לבם ליהודים העניים, אותה הצדקה שהמה מתפארים בה נגד העמים, היתה לצחוק וללעג. לא היה איש באותו מעמד, שידע להשיב להרצל דברי טעם ודעת. תחת זה הרבו לפזר לו תהלות ותשבחות, בכבשם את כעסם בלבם, ואת טענותיו הצודקות דחו בקש; חולם חלומות הוא, אינו מתחשב עם המציאות, עם טיב המעשים והבריות וכדומה.

זו היתה התאבקות גלויה בין הענק הצעיר, היהודי החדש, ובין משטר־הצדקה של גדולי היהודים בווינה, בין הדרישה הלאומית ובין השאיפה לטמיעה, בין הבונה הגדול, שבשורה חדשה היתה בפיו, ובין מחריבי האחדות הלאומית, ששגורים היו בפיהם כל אותם הפּזמונים של נשוכי האַנטישמיות.

הצעירים הלאומיים, שהיו על אותה האספה, שמחו על נצחונו של הרצל. הרגישו, כי באותו ערב נבעה פרץ בחומה נשגבה, בחומת המתבוללים.



  1. אין כל ספק, שהרצל פּרסם אָז בפעם הראשונה, שהיא היתה גם האחרונה, רשימות וזכרונות אחדים מחייו רק בשביל סופה של האבטוביוגרפיה הקצרה: “דבר אחד ברור לי ונעלה מעל כל ספק: התנועה (הציונית) תוסיף להתקיים. אין אני יודע מתי אמות, אבל זאת אני יודע, כי הציוניות לא תמות לעולם. כבר יש לו להעם העברי, מימי באזיל, בית מורשים המדברים בשמו: הרי אנו לומדים מזה ש”המדינה־היהודית“ תקום בארצו הוא”.

    זה היה ה“אני־מאמין” שלו, שהיה ברצונו אז להכריז עליו לפני כל העולם.  ↩

  2. הפרופיסור לודוויג שטיין מעיר במאמרו המצוין Fuer Methodenlehre der Biographik כדברים האלה: “… דאַמיט זאָל קיינעסווענס אויסגעשפּראַכען ווערדען, דאס איז דער ביאָגראפהיע דעס פהילאָזאָפען אינטים פערזענליכעס אדער קליינליכע, אַללטעגליכע לעבענספאָרגענגע, איבערהויפּט קיינע שטעללע אייננעהמען דירפען. עס איזט פיעלמעהר אויך רער אומנע־ קעהרטע פאַלל דענקבאַר, דאס איין זאָ אונשיינבאַרער פאָרגאַנג, ווי ביי־שפיעלסווייזע דיע אויפצעהלונג דער ליעבליננסגעטריינקע אונד לייבשפּייזען, אין דער ביאגראַפהיע דעס פהילאָזאפען פאָן פיקאַנטעסטעם רייץ אונד ווירצינסטען דופט זיין קאַן… ווען מיר צום ב. ש. ערפאהרען, ראס שפּינאָזאַ, ערבליך בעלאַסטעטער Phthisiker (חולה במחלת השחפת) װאַר, – דאַן ערקלערט זיך זאָ מאַנכעס אין דער האַנדלונגסװײזע זאָװאָהל אַלס אויך אין דער שריפטשטעללערישען איינענאַרט דיעזעס דענקערס…”  ↩

  3. בירת אונגריה נחלקת לשלשה חלקים, או ערים המחוברות יחד. חלק העיר הנקרא בשם בודאפעשט נודע בספרות העברית בשם “אובין ישן”, שהוא חלק הבירה היותר עתיק.  ↩

  4. ראיתי את תמונותיהם של שמעון הרצל ורעיתו רבקה, זקנו וזקנתו של תיאודור, הנשמרות עוד כיום בידי בני משפחתם. קלסתר פניו של הזקן הוא של אחד מאותם הרבנים מדורות עברו, שהיו מצוינים באצילות רוחם ובחוסן גזעם. רשמי פני הזקנה הם של אחת הנשים הצדקניות בימים הטובים ההם.  ↩

  5. ידעתי, לפני רבע מאה שנה, את אחד משארי בשרו של תיאודור הרצל בווינה, וגם שם־משפחתו היה ליבל (Loebel). הוא היה חובב ציון נלהב ובמשך של שנים אַחדות גם היושב ראש של החברה לישוב ארץ ישראל “אדמת ישרון”, ויחד עבדתי עמו כארבע שנים. הוא היה גבה קומה, יפה־תואר ובעל צורה, איש טוב ונדיב רוח. הכרת פניו ענתה בו, כי מוצאו ממשפּחת יהודי ספרד. מפיו של ליבל זה נודע להרצל לראשונה, עוד בטרם יכתב ספרו “מדינת היהודים”, דבר מה על אודות עבודת הישוב בא"י.  ↩

  6. פאולינה אחותו היחידה של תיאודור הרצל (שלזכרונה הקדיש את ספרו "אַלטניילאַנד) נולדה ביום העשירי לחודש מרץ שנת 1859 ומתה ביום השביעי לחודש פיברואר שנת 1878.  ↩

  7. כשהיה הרצל בן ארבע עשרה בא לעזרת אחד מחבריו העניים, מתלמידי הגימנסיה, על ידי משען כסף, שקבץ בשבילו בין מכיריו. הנער הרצל פנה אל אביו, כי יתן לו גם הוא את נדבתו. באותה שעה ישב בבית הוריו אחד מקרוביהם, שירד מנכסיו, ויחפוץ גם הוא לתת את נדבתו בשביל התלמיד העני. תיאודור דחה את נדבתו של הקרוב בהחלטה גמורה ויחד עם זה בנמוס מיוחד, באמרו: “הנך אורח בבית אבי, והוא ישלם בעד כלנו”.

    את הדברים האלה מסר אותו הקרוב, המסופר עליו, לאחד מרעי הרצל לאחר מותו (בהירחון האשכנזי “מזרח ומערב” חוברת אוגוסט שנת 1904).  ↩

  8. הרצל ברשימת חייו, בכתביו הציוניים.  ↩

  9. שם.  ↩

  10. בציורו של הרצל “חדר־הילדים הריק”, הננו קוראים כדברים האלה: “דבר טוב היו עושות האמות, שיש להן פנאי ושיש להן מעט השכלה, אלו היו רושמות יום יום לזכרון בספר כל הנוגע לילדיהן למן היום שנצנץ זיק שכלם הראשון. דבר כזה היה עוזר לנו למצוא פתרונים עמוקים בנוגע למין האדם… בראשית אנו רואים רק דמדומים, שמתוכם מתקלפת מעט מעט פעולתה של הנשמה להשגותיה ולמעברותיה, שהיא עוברת מענין לענין, וכל השגה הוא מעשה רב וכל מעבר הוא פלא אין קץ”. אולם לא רק האמות הפשוטות של ילדים פשוטים אינן עושות כדבר הזה, כי אם גם האמות הגדולות של הילדים הגאונים לא כתבו מעולם רשימות ממין הזה, ויש מהן שגם לא הכירו את יתרון רוח ילדיהן.  ↩

  11. אסטר. וואכ., גליון 29 משנת 1904.  ↩

  12. Jewish Chronicle גליון קמ"ז בשנת 1898.  ↩

  13. הרצל בעצמו מעיד על זה באחד ממכתביו לנחום סוקולוב.  ↩

  14. לפי עדותו של דוד וולפסון, כתב הרצל בפנקס הזכרון שלו, בשנת 1878, אחרי אשר קרא בעתונים דרשתו של כהן־הדת שטיקר (Stoecker) דרשה מלאה ארס פתנים כנגד היהודים, כדברים האלה: “בעצמו של דבר שוטים המה היהודים, אם המה שומעים יום יום במנוחה חרפות וגדופים כאלה, מבלי לתור אחר ארץ, שתהיה ארצם”.  ↩

  15. “איפה” – כך במקור, וצריך להיות “איפא” – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  16. והנני מביא פה את דברי הרצל עצמו בנוגע לזה: “הנני זוכר עוד, איזה רושם עשה עלי, בשנת 1882, כשהייתי בן עשרים ושתים שנה, ספרו של דיהרינג (Duhring) על אודות שאלת היהודים, ספר שהוא מלא שנאה כמו שהוא מלא חריפות השכל. כמדומה לי, שעד אז לא ידעתי כלל, כי יהודי הנני. בקראי בספרו של דיהרינג הייתי מרגיש באותה שעה, כאילו יכה איש על קדקדי” (Theodor Herzl’s Zion Schriften חלק ב', דף 121).

    מדבריו אלה אנו רואים, כי עד אשר קרא את ספרו של הפלוסוף האשכנזי דיהרינג, לא הרבה מחשבות על אודות יהדותו, או גם שכח כי יהודי הוא. דרוש היה להכות על קדקדו, למען יעוררו את היהודי הנרדם שבו. גאותו הפנימית היתה סובלת הרבה, אם קרא או שמע כי נותנים אֵת שם היהודים לשמצה. אך העלבון והצער אשר הרגיש בנפשו מדי שמעו או מדי קראו את גדופיהם של שונאי ישראל, לא היו מספיקים לעורר בקרבו רגשות לאומיים והכרה ברורה בנוגע לשאלת העם העברי. הסביבה שהיה הרצל חי בה באותן השנים, למודיו ושאיפתו לתפוס מקום בראש הספרות האשכנזית, היו משכיחים אותו את ה“הכאות על קדקדו”, שהיה מקבל מזמן לזמן מידי שונאי היהודים, הסופרים והנואמים האנטישמיים.  ↩

  17. הד“ר נ. קצנלסון מספר במה”ע “דיע וועלט” בהגליון מיום העשרים לחודש מאי שנת 1910, כי הרצל היה משחק בנפש חפצה בשח־מט. בשנות היותו סטודנט היה מצטיין בשחוק זה. אחרי כן חדל מזה, הזניח את לוח השח־מט. אולם בנסיעתו לרוסיה שחק הרצל את קצנלסון, במחיצתם המיוחדה ברכבת של מסלת הברזל, מערכת אחת בשח־מט, מערכת “האל־מות”, הנקראת על שם המשחק אנדרסן.  ↩

  18. העלון “צור פרויענפראגע” Theodor Herzl Feuilletons ח"ב, דף 21.  ↩

  19. שם, שם.  ↩

  20. אחדים מהחזיונות האלה כתב הרצל בשותפות עם הסופר הוגה וויטמאן.  ↩

  21. במכתבו, מיום ה' לחודש אוקטובר שנת 1902, להד“ר א. פרידמאן, שבקש ממנו להמציא לו את רשימת ספריו, כותב הרצל הדברים הבאים: ”כתבתי חזיונות רבים בעד התיאטור. חזיוני הראשון שהציגו על הבימה בברלין, היה חזיון השעשועים שלי “זיינע האָהייט” (“הממון”). רבים מחזיונות השעשועים אשר כתבתי הציגו על בימת הבורגתיאטור ועל בימות אשכנזיות רבות אחרות, והמה: “דער פליכטלינג”; “פרינצען אויס געניעלאנד”; “ווילדדיעבע” (שחברתי ביחד עם הוגא וויטמאן); I love you““; ”אונזער קעטהכען“; ”גרעטעל“ (דראמא); ”דאס נייע גהעטא“ (שוישפיעל); ”סאלאן אין לידיען" (חזיוני החדש).

    מספרי, שהכנסתי בהם ספורים ומסות ספרותיות (Essays), הנני מזכיר רק את ספרי “פאלע בורבאן”, שהוא כולל ומחזיק בקרבו את הטוב שבפרי עטי, וספורי הפילוסופיים. הקובצים הראשונים של פרי עטי מחזיקים בקרבם יתר מדי דברים, שתם פחותי ערך. את מפעלי הראשי בספרות עד עתה הנני חושב את ספרי “אַלטנײלאַנד”…"  ↩

  22. הסופר זיעגפריעד שמיטץ מעיר בנוגע לספר זה כדברים האלה: “דאַס בוך דער נאַררהייט”, המהדורה הרביעית נדפסה בשנת 1888 בהוצאת “פריינד”, בלייפּציג. – קשה לקבוע את הזמן, שבו יצאה המהדורה הראשונה. (הוצאת־הספרים האמורה שנתה את שם הספר) אולם תחת אחת הרשימות שבספר הקטן הזה נרשם היום והשנה שבה נכתבה, ומזה יש להוכיח, כי המהדורה הראשונה יצאה בשנת 1886. ספר זה הוא עתה יקר־המציאות, ואין להשיגו בבתי־מסחר ספרים (“דיע וועלט” גליון כ"א, משנת 1910).  ↩

  23. הרצל בעצמו מספר בהאבטוביוגרפיה שלו בנוגע לזה כדברים האלה: “בעשותי את מסעי בספרד, בשנת 1891, הציעה לפני המערכת של העתון הווינאי ”נייע פרייע פרעססע“ להיות סופרה בפריז. קבלתי משרה זו, אף כי מאסתי עד הימים ההם בפוליטיקה ונפשי געלה בה. בפריז ניתנה לי היכולת להכיר פוליטיקה זו – מה שהעולם קורא בשם זה – מה היא. את השקפתי עליה הבעתי בספרי הקטן Das Palais Bourbon. בשנת 1895 שבעתי את העיר פריז ואשוב לעיר ווינה”.

    (“טהעאָדאָר הערצלס ציוניסטישע שריפטאן”, ח"א, צד 17–18)  ↩

  24. יש לציין פה עובדה זו, שסופרי תולדות הספרות האשכנזית במאה התשע עשרה, שיש ביניהם מומרים, יהודים מתבוללים וגם נוצרים שונאי ישראל (הנני קורא, לדוגמה, את השמות ריכארד מ. מאיר ואדולף בארטילס (Bartels)), או שעברו בשתיקת גמורה על השם תיאודור הרצל (אף כי הזכירו שמות של סופרים, שאינם מגיעים לקרסוליו של הרצל), או שקפחו שכרו בתור סופר ויורידוהו מגדולתו הראויה לו, לא יכלו לסלוח להרצל את הלאומי והציוני שבו. אישיותו היהודית היתה להם כעין מזכרת עונם.  ↩

  25. הסופר והמלומד הצרפתי היפוליט טין בםפרו "המסע אל הפיריניון“. [הפירינאים הם רוכסי ההרים, המבדילים בין ארץ צרפת וספרד.] ר.ב.  ↩

  26. Herzl Feuilletons חלק ב' צד 122–124. העלון הזה נדפס בשנת 1891. ר.ב.  ↩

  27. הרצל היה בז כל ימיו את כל מיני ציוני־הכבוד והגמול של הממשלות ואת האנשים השואפים לקבלם ולהתימר בהם לעיני בריות. את אותו הכבוד שנתן לו השולטן התורכי פעמים אחדות מסר, מדי שובו לווינה, לידי אמו בתנועה של שאט נפש, באמרו: “הא לך צעצועי־ילדים אלה. לי אינם דרושים, כי כבר גדלתי”. ומעולם לא הראה את ה“צעצועים” האלה לאיש.  ↩

  28. בשם סצסיון (מחלוקת, פּירוד, כפירה) כנו בסוף המאה התשע עשרה למספרם את האמנות החדשה, שכפרה בעקרי האמנות העתיקה.  ↩

  29. “פערזישער בריעף” ב“קובץ הפיליטונים” של הרצל שיצאו לאור בשפה האשכנזית בשני חלקים, חדשים אחדים לפני מות המחבר. הדברים המובאים נדפסו בשנת 1890.  ↩

  30. הדה של שירה זו הננו שומעים גם בשירה העברית:

    מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִינָר אֶחָד

    יִהְיֶה מוֹצִיא פְרוּטָה פְרוּטָה;

    יִמְּהַל יֵינוֹ, יַעֲרִיץ אִשְׁתּוֹ,–

    מַשְׂאַת־נַפְשׁוֹ הַחֲבוּטָה

    אַךְ לִי רָב לֹא אֶקְרָא שְׁמִיטָה:

    רְכוּשִׁי כָבֵד לְהִתְפָּאֵר

    וְאִם אֲפַזֵּר אֶלֶף זָהָב, –

    רִבּוֹא פְנִינִים לִי יִשָּׁאֵר.

    (ז. שניאור, משירו “חובות”).  ↩

  31. אָנו למדים זאת ממכתבי הרצל מפריז אל העתון “נייע פרייע פרעססע”, שבדרך אגב הוא מזכיר את שיחותיו עם סופרי העתונים של לונדון ושל ניו־יורק ואת יחוסיו אליהם. קשה לו לכבוש את בת־צחוקו בשעה שהוא מדבר על אדותם.  ↩

  32. בעלונו “מארץ טוין בפריז” מעיר הרצל, דרך אגב, כי הסופר השנון האמריקאי עסוק וטרוד בעשית שם תהלה לעצמו, בעוד אשר העתונאים, הכותבים שיחות עם סופרים ועם ראשי מפלגות, עמלים לעשות שם תהלה לאנשים אחרים, זרים. הרצל היה מפרסם בדפוס כמה משיחותיו עם אנשים “גדולים”, שלא היו מגיעים בכל גדלם אף לקרסוליו של הסופר. ושיחותיו אלה, אם נקראן עתה נוכח, כי בעצמו של דבר הביט הרצל מגבוה על אותם הגדולים היוצרים את דעת הקהל באירופה והמה חולשים על גוים. לפעמים קרובות היה קורע ביד רכה לבושה נעלי משי את המסוה מעל פניהם, ולא אחת היה עושה אותם מטרה לחצי לעגו הדק.  ↩

  33. הנני מרשה לעצמי להביא בזה קטעים פחות או יותר גדולים מפרקו “בית־הספר של העתונאים” בסוף ספרו “היכל הבורבון”, יען כי הדברים האלה מראים לנו את הלך התפתחותו המדינית של הרצל באותה תקופת חייו, שהיתה כל־כך סמוכה להמשבר שבא ברוחו ובהשקפת־עולמו. דברי הרצל אלה המה כל־כך חשובים בעינינו מטעמים אחדים: א) הסופר מדבר בפרק הזה על אדות עצמו, דבר שלא היה רגיל בו מעולם. באחד ממכתביו אלי, משנת תרנ“ז, הוא כותב בין יתר הדברים: ”גלויבען זיע מיר, איך רעדע אונגערן פאָן מיר“ (האמן־נא לי, שלא ברצוני הטוב הנני מדבר על אדות עצמי). על כן יקרה לי כל מלה שפלט עטו של הרצל על עצמו, אם בדרך ישרה, או שיש ללמוד אותה כעין סתום מן המפורש. הודאת הסופר, באיזה פרט מחייו, כמאה עדים חשובה לי. עוד זאת: דבר חשוב הוא לחוקרי הנפש, לדעת איך ומה חושב אדם גדול, סופר גדול על אדות עצמו. חזיון יקר הוא לראות את הדיין והנדון, הנושא והנשוא בנפש אחת. ב) הסופר עושה, בהפרק הנזכר, כעין חשבון הנפש. ובכל מקום שאתה מוצא ”חשבון־נפשו" של אדם גדול, שהוא יחד עם זה גם סופר גדול – עשה אזניך כאפרכסת! ג) הדברים המתורגמים בזה, בפנים הספר, מגלים לנו, באופן היותר טוב, את סגנונו, דרכו וסגלותיו המיוחדות של הרצל הסופר, באותו הזמן שכבר נתגלה בו כשרונו הספרותי בכל תוקף וזוהר.  ↩

  34. תלמי (Talma) הוא שחקן טרגי צרפתי מפורסם, שמת בשנת 1826. נפליון הראשון לקח ממנו לקח, איך להחזיק את עצמו ואיך להעמיד פניו, איך להניע ידיו ורגליו למען יופיע לפני הקהל בכל הוד מלכותו. ר. ב.  ↩

  35. שם הגבור בהספור הנקרא על שמו “דוד קופּרפילד הצעיר” של המספר האנגלי הנודע לתהלה טשרלס דיקנס, שמת בשנת 1870. ר.ב.  ↩

  36. “אולם־השלום” הוא האולם בהיכל הבורבון ששם מתאספים העתונאים.  ↩

  37. הרצל היה חושד את לאפארג בשנאה לישראל, ומבחינה זו הוא מוצא כי אין פיו ולבו שוים. מודה הוא הרצל בחריפות שכלו של לאפארג, שתפס מקום כל־כך חשוב בהתנועה החברתית באירופה בכלל ובצרפת בפרט, אך קשה לו להמחבר של “היכל הבורבון” מהתאפק לבל ישפוך את לעגו הדק על ראש הצרפתי וחתן היהודי הזה. מסקירתו החדה של הרצל לא נעלמת הזרות המגותכה שהיתה טבועה בתבונתו של לאפארג, וסופו של זה האחרון – מיתתו המשונה על ידי אבוד עצמו לדעת באופן תיאטרוני – מוכיח על תחלתו.  ↩

  38. בתור סופרה של הנ. פ. פ. היה על הרצל להודיע פעם בפעם את כל מעשה־פאנאמא, שנתגלו על ידי מאורע מגונה זה כל פצעי המדינה הצרפתית וכל נוולותם של אצילי הארץ ורוזניה, וכסופר וסוקר נאמן ירד לעומקם של הסכסוכים והעקיפים של מעשה נורא זה וידע להבדיל בין התועים והמתעים, בין השוטים ביותר ובין הפקחים ביותר, בין הנכשלים והמכשילים.

    בספר הרצל, בהרשימות הקצרות של מאורעות חייו, על דבר חלומו בילדותו להיות המנצח על מלאכת החפירה של תעלת פאנאמא, הוא מסיים בדברים אלה: “למרות זאת לא סלקתי עוד ידי לגמרי מתכניתה של פּאנאמא. שנים רבות אחרי זה היתה החובה עלי, בתור סופרה של ה”נייע פרייע פרעססע“ בפריז לכתוב על אדות המעשים המגונים של שערוריה זו בתולדותיה של צרפת”.  ↩

  39. מלבד יתר הסבות הגלויות והנסתרות עוד כיום, שגרמו לפקוח את עיני הרצל ולראות את השנאה בכל תקפה, הכבושה בלב העמים לישראל, היה גם מעשה־פאנאמא אחת הסבות לזה. מכס נארדוי במאמרו “עלילות דם” מעיד כי “בצרפת חושב כל איש, גם המשכילים שבאומה, כי עובדה קיימת היא, – עובדה שהיא אחת מן המפורסמות והגלויות שאין מביאים עליהן ראיות ואין מבקשים להן אות ומופת, – שהחברה הפאנאמית נהרסה עד היסוד על ידי היהודים, ש”הצרפתי הגדול“, אותו המיוחס ליסיפס, היה קרבן ליהודים, שרק הודות לנכלי היהודים, תאות בצעם ובהילותם על ממונם, אבדו הצרפתים הקבצנים את כספם, שהחשיכו ליום רע, לערך אלף וארבע מאות מיליון פראנק, ורק היהודים, שאחזם בולמוס העשירות, בלעו לתיאבון הון זרים, – ורק המה האשמים בכל התולדות הנוראות, שרשומן ניכר עד היום הזה, של שפיכת דמים (תרתי משמע) זו. בצרפת סובבת, חוזרת ונשנית עלילה זו זה שלש עשרה שנה, ויען אשר איש לא הכזיבה בארץ מולדתה, ארץ־הבדים, לכן אין גם איש בכל העולם, אשר יטיל בה ספק ועל כן גם היתה לאחד מעיקרי האמונה”. (מאקס נארדוי'ס “ציוניסטישע שריפטען” צד 340).

    והרצל עוד בטרם שנעשה לציוני, היה אחד מהראשונים, שהכיר ברור את כל נוולותה של עלילה זו.  ↩

  40. בסוף ימיו חזר הרצל מדעתו זו ומהנחתו זו. הוא החל להבין, ואולי עוד יותר להרגיש, – כי אמנם רוח הוא בעם, וכן גם באנוש, אשר ירוממהו על, מבלי התחשב כלל עם המחסור והעוני, כי יש אשר העניות מתשת כחו של העם והעשירות נותנת לו עצמה לשאוף וגם להשיג מדרגות יותר גבוהות בסולם התפתחותו והשתלמותו. וחבל שלא הספיקה לו, להרצל, השעה, לעיין בספר או במאמר את נקודת־ההפוך במחשבתו האנושית והלאומית.  ↩

  41. הד“ר אמיל שיף הוא רופא וסופר מובהק (אָז עמד בראש “לשכת־התלגרמות” של וואלף), ובימי שבת הרצל בפריז, היה שיף ידידו הנאמן, והקרוב אליו בכל עת. והרצל העיד בעצמו שקרא לראשונה את הכתב־יד של ”מדינת־היהודים“ לפני הד"ר אמיל שיף.  ↩

  42. הוא הד"ר אמיל שיף הנזכר בפרק זה.  ↩

  43. “הארגנטיים” – כך במקור. הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

  44. “לארגנטניה” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

  45. ב“ספר היום” (טאגעבוך) של הרצל, שנשאר אחריו בכתב־יד (על פי צואתו לא ניתן להדפס אלא רק כעבור שלשים שנה לאחרי יום מותו), כתוב (בחלק א. צד 126) בנוגע להמקום הזח במכתבו להירש לאמור: “במכתבי להירש אמרתי: בשלשים וחמש שנה, שנותי עתה, מגיעים בצרפת למשרת מיניסטר. נפליון היה בשנותיו אלה לקיסר. – עתה הנני מוצא, כי בחפזי לא הבעתי דעתי זו בצורה הראויה. הצורה שנתתי לה יש בה שגעון־הגדלות. כונתי היתה להגיד: היוצא מזח שגם לי יש המשפט לחשוב את מחשבתי על אדות יסוד מדינה, ושנותי עתח יכולות להיות שנות הבגרות של איש־מדיני”.  ↩

  46. ביום העשרים ואחד לחודש אפריל שנת 1886 מת הברון הירש. באותו יום כתב הרצל ב“ספר־יומו” את הדברים הבאים: "זה חדשים אחדים כאשר גמרתי את קונטרסי (“מדינת היהודים”). אנכי נתתי את מחברתי זו לקריאה לכל איש, רק לו לא נתתי. ובאותו הרגע, שהחלטתי בלבי לעשות כזאת, הנה הוא מת. עזרתו היתה יכולה למהר את הצלחתה של הגשמת מפעלנו.

    בכל אופן מיתתו היא אבדה להמפעל היהודי. בקרב היהודים העשירים היה הוא היחיד, אשר חפץ לעשות גדולות בעד העניים. אולי לא ידעתי איך להתנהג עמו באופן הרצוי.

    נדמה לי, כי מפעלנו התרושש היום. לא חדלתי מקוות, כי עוד יצלח בידי למשוך את הירש אל מפעלנו".  ↩

  47. רמזים למהפּכה זו כבר אנו מוצאים בעלונו “בית־המדרש של העתונאים” הנזכר.  ↩

  48. הרצל הגיד פעם אחת לדוד וולפסון: אלמלי קראתי את המחברת של “אויטאָעמאַנציפּאַציאָן” של הד“ר ליאון פּינסקר לא הייתי כותב את מחברתי ”מדינת היהודים".  ↩

  49. בשיחתו עם הברון הירש ובמכתביו אליו קורא הרצל תמיד בשם “יהודים”, ואין הוא קוראם אַף פּעם אַחת בשם “אחים” או “בני עמנו”. עובדה זו ראויה לציינה פּה.  ↩

  50. הברון הירש היה, כידוע, מתכוון בישוב ארגנטינה להכעיס את הברון אדמונד רוטשילד, שבחר בציון. הירש לא חפץ להיות השני לו.  ↩

  51. אולי הכוונה ל“מקבילים” – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  52. הדברים המובאים מספר “מדינת־היהודים” מתורגמים על ידי, ולא השתמשתי בהתרגום העברי, שנעשה על ידי מיכל ברקוביץ (שיצא לאור בשנת תרנ"ו בווארשוי), כי לא מצאתי את התרגום המדויק כל צרכו. במקומות שונים התרחק המתרגם מן המקור; או שלא כיון אל דעת המחבר.

    ואני עמלתי, עד כמה שידי ויד השפה העברית מגעת, לתרגם בכל מקום את דברי הרצל, אם בספריו או בנאומיו, עצמו, המובאים בספרי זה, לפי סגנונו ולפי רוחו הוא, בלי כל שנויים, בלי נטיות הצדה ובלי סרוסי המקראות של המקור.  ↩

  53. בימים האלה קרא באנגלית את הספורים “דניאל דירונדה” של גיאורג אליאט ו“טאנקרד” של ביקונספילד, ותוך כדי קריאתו עשה בספורים ההם ציונים בעטו, שהיו מתאימים להלך רוחו ולנטיות לבבו בפרק הזמן ההוא.  ↩

  54. עד אשר גמר הרצל את ספרו “מדינת־היהודים” לא נאם מעולם מעל הבימה לפני קהל שומעים. וגם רעיו המקורבים לא חשדו בו את אותו כשרון הדבור, שהתגלה בו אחרי כן באופן חזק ומצוין במינו.  ↩

  55. בנוגע להארץ אשר בה צריכה המדינה להוסד אומר הרצל בספרו “מדינת־היהודים” כדברים האלה: “האם לתת את היתרון לפלשתינה או לארגנטיניה? ”חברת־היהודים“ תקח את אשר יתנו לה ואת אשר תבוא עליו הסכמתה של דעת הקהל אשר להעם היהודי. ”חברת־היהודים" תציע את שתיהן.

    ארגנטיניה היא אחת הארצות היותר עשירות בטבע אדמתה, שטח אדמת המישור שלה הוא רב ועצום. מספר יושביה מועטים והאקלים שלה ממוצע וממוזג. הריפּובליקה הארגנטינית יש לה חפץ רב לתת לנו חלק גדול מארצה…

    פּלשתינה היא ארץ מולדתנו ההיסטורית הבלתי נשכחת, רק השם הזה לבדו היה יכול להיות לקול־קריאה לוכד נפשות לקבוץ גליות עמנו. אם הוד מלכותו השולטן היה נותן לנו את פלשתינה, אָז היינו מקבלים עלינו לסדר את כל עניני הכספים של תורכיה, היינו יכולים לחיות שם החלוצים של התרבות נגד הפראות, הברברות. בתור מדינה ניטראַלית היינו יכולים להשאר בקשר עם כל אירופּה, שחובתה תהיה לקחת עליה אחריות קיומנו שם"…

    אולם כעבור זמן מועט אחרי צאת הספר “מדינת היהודים” לאור נוכח המחבר, כי רק ארץ ישראל מוכשרה ויכולה להיות אותה המדינה, החדשה־הישנה שאליה שאף.

    המתרגם העברי בהקדמתו ל“מדינת היהודים” אומר: “וכן בדבר מקום הישוב נוכח המחבר, כי ארץ ישראל היא הארץ שעיני כל בני העם אליה נשואות… ועל כן חזר מדעתו בפרק ”פלשתינה או ארגנתינא“. ובנאומו בלונדון לא זכר עוד את ארגנתינא וידבר רק על ארץ־ישראל”. –  ↩

  56. ימים אחדים בטרם שנסע הרצל ללונדון נדפסו ב“המליץ” הדברים האלה: “הרצל, ראש העורכים של ה”נייע פרייע פרעססע“, בדברו לפני ימים אחדים עם אחד הלאומיים והציונים שבווינה, אָמר: עד הימים האחרונים לא יכולתי להבין מה מגמת המפלגה העברית הנקראת בשם ”לאומית־ציונית“ ואל מה ישאו נפשם. כמשוגעים היו בעיני, אבל עתה הנני מבין ומשיג מה חפצם ותעודתם. אמנם קשה לי להחליף דעותי ולצאת מחוגי ומעולמי, אשר אני נתון בו בידי חנוכי, מצבי ואומנתי; אבל הנני יודע כי להם נתכנו עלילות ולהם העתיד” – (“המליץ” גליון 231 מיום 6 נובמבר שנת 1895).  ↩

  57. המהדורה הראשונה של הספר “מדינת־היהודים” יצאה לאור בחודש פברואר שנת 1896 (באדר שנת תרנ"ו). ובמשך של חדשים אחדים נדפסו שלש מהדורות בשפה האשכנזית. בירחי הקיץ של שנת תרנ“ו תורגם הספר הנזכר לכמה שפות מערביות ובי”ד לחודש אלול של אותה השנה נגמר גם התרגום העברי על ידי מיכל ברקוביץ ויצא לאור על ידי החברה “תושיה” בראשית שנת תרנ“ז. ועד כמה לא ידעו אז העברים ברוסיה לערוך את ערכו של הספר ”מדינת־היהודים“ ואת ערך מחברו, יהיו לנו לעד דברי המו”ל בהקדמתו להתרגום העברי: “…בנוגע לעצם דברי הספר, לא נכחד ממנו, כי יש מתנגדים רבים לו, ביחוד מקרב אחינו בני ישראל, אשר חזון ההתבוללות לא חדל עוד מהיות משאת נפשם; אבל כמדומנו, כי גם המתנגדים היותר גדולים לרעיון הזה לא יוכלו ללעוג לספר הזה, הנכתב בכובד ראש ובדברים היוצאים מלב חם ומיצר בצרת עמו ומפי איש שהיה לפנים אחד מהם, מפי איש אירופּי מכף רגלו ועד קדקדו”.  ↩

  58. הד“ר איזידור שאליט, שהיה מזכירה של לשכת הקונגרס מיום הוסדו עד אחרי מותו של הרצל, הוא אחד מן הציונים הראשונים בווינה. אָנכי ידעתיו עוד בהיותו סטודנט, שהיה אחד הלאומיים הנלהבים שהועיל בנאומיו ובעבודתו הנמרצה להרחיב את רעיון תחית ישראל על אדמת אבותיו בקרב תלמידי בתי מדרשי המדעים שבווינא וביתר ערי אוסטריה. הד”ר שאליט עבד במחיצתו, בקרבתו ותחת השפעתו של הרצל עד יום מותו. את הדברים שאנכי מספר פה בשם שאליט רשמתי מפיו בפנקסי ימים אחדים לאחר מותו של הרצל.  ↩

  59. מאמר הרצל “ציוניות” בכתביו הציוניים בש"א. הדברים מתורגלים על ידי. ר.ב.  ↩

  60. תחת המכתב מלונדון ב“הצפירה” (גליון 147 מיום ד' מנחם אב תרנ"ו) חתום י. פטריקובסקי.

    הבאתי את המכתב הזה וכן את מכתבו של הד“ר בירר ב”ציון“, כמו שהבאתי את הידיעות מהשבועונים האנגליים ע”ד האספה הפומבית הראשונה שנערכה לכבוד הרצל בלונדון, יען כי המה נותנים לנו ציור מהרושם הראשון שעשה הרצל על הקהל היהודי. עם כל התהלות שמפזרים לו הסופרים, אין הם יכולים להתאפק מלעג בדברם על אדות מעוף מחשבתו.  ↩

  61. הוא יום 21 אַפריל שנת 1896.  ↩

  62. “הצפירה” שנת 1896 גליון 191.  ↩

  63. “הצפירה” שנת 1896 גליון 150.  ↩

  64. העתונות הרוסית־יהודית גם התנגדה אָז בכל תוקף להצעתו של הרצל ויבטלו את ערכו וערך מחשבתו המדינית.  ↩

  65. כך במקור: סוגריים ריקים – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩