כ"ח אב 5589

שמואל דוד לידידו אשר אהבה נפשו החכם שלמה יהודה הכהן, שלום ואמת

זה לי ימים ושנים, למן היום אשר החלות להשמיע בחוץ קולך במחברות בה“ע, דבקה נפשי אחריך, אף רוחי בקרבי מתענגת ואומרת: איש כלבבי קם בישראל. ומן אז והלאה נכסף הייתי לשחר פניך במכתב, ולכרות אתך ברית אמת, ברית אחוה ורעות, ברית נפש אשר לא תמוט. אפס אחור נסוגותי וָאַחַר ימים ושנים, כי יראתי כי אמרתי, אם אני ידעתי את האיש ואת שיחו, וייקר בעיני, מאד, הלא הוא לא ידע אותי. על כן חכיתי עד אשר עזרני ה', והוצאתי גם אני בארבע ממחברות בה”ע (פ“ו – פ”ט) דברים אחדים, אשר אולי יהיו לי למליץ לפני המשכילים, ואתה ידידי בראשם. וכבר קדמתי זה חמשה ירחים או עשור לבא אליך במכתבי, לולא ראיתי ס' קנאת האמת לאיש בן עירך, וראיתיו מזכיר אותך לשבח, אז חרד לבי בקרבי, ואדאג פן גם את חלית כמהו, ואז… מה לי ולך, איש לא־יראת אלהים? ואולם ביום אתמול בראותי בבה“ע לשנה הבאה, הדברים אשר הטפת בחכמה וביראת ה' בדבריך אל הקורא, על האיש ההוא ועל כל בני גילו אשר יחשבו לכבד מחברים קדמונים בחפשם בספריהם רק וכו' וכו', וארא והנה לבבך ישר כאשר עם לבבי, עם אלהים ועם אנשים, אז חשתי ולא התמהמהתי לרוץ אליך בצואר, אשקך כאח לי, אחי אתה ואודך, אבי וארוממך, כי עזה כמות אהבה אשר איננה תלויה בדבר בטל, כי אם בהשתוות המחשבות, ובשמחת מציאת איש אשר אלה לו. המדע וההשכל הולכים צמדים והיראה והחקירה היו בו לאחדים, איש אשר כל ימי בקשתיו ולא מצאתיו. כי אמנם (אם אמת נכון הדבר כי שרי ליה לאניש לאודועי נפשיה וכו') אמת אגיד לך כי כל ימי חשקה נפשי בחקירת הקמוניות להוציא לאור אמת נעדרת בעניני החברים, החבורים, המנהיגים, והאמונות, וכבר כתבתי מאמר ארוך על חדוש המצאת הנקוד והטעמים, אחרי עברי על פני כל התלמוד, בתשובות נצחות על בן יוחי, וכי מצאתי במ”ר נזכר שם פָסֵק גם המדרש ההוא חקרתי, ומצאתי עֵדֵי חדושו בתוכו. גם מאמר כתבתי על חכמת הקבלה ועל ס' הזהר, לברר וללבן חדושם וסדר תולדתם, והרבה יותר מאשר עשיתיה יה לבי כמו תנור בוער ונכסף לעשות, או לראות אחרים עושים. אפס כי ראיתי החקירות האלה צריכות לרבוי ספרים יותר מאשר היה בידי, ואז סבותי את לבי לדרוש ולתור במעמקי הלשון ועומק פשט הכתובים, אשר הוא גם הוא מקצוע גדול בתורה, ויתד שהכל תלוי בה, וההתרשלות בה אֵם כל משגה בקרב עמנו.

ועתה כראותי אותך ידידי יקירי, כי פנית אל חקירות הקריטיק“א, חכמה אשר לא היתה עד היום בישראל, ורגלך בה רגל ישרה, ובחינתך בה בחינה זכה, וחפושך בה עמוק עמוק, ויגיעתך בה מבורכת ה‘, בגלוי תעלומות, ובליבון אפלות שחורות כעורב, תעלוזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים, ואשמח כי רב חילך וכי כביר מצאה ידך, ושנה בשנה, כפי אשר אני רואה תוקף נוראותיך מתגבר והולך, כן תתגבר תשוקתי, ותפלתי לאל חי, יתן לך כח לעשות חיל לעבוד עבודתך ס’ אנשי שם, ולבא עד תכונתה, ולהחל ולכלות עוד עבודות אחרות כבדות ונכבדות כמוה. וכבר שאלתי על אודותיך לעוברי דרכים, ושמח לבי ויגל, כשמעי כי עודך בימי הכח, וגם כי ברכך ה' והכין לך לחמך ולחם ביתך בנחת ולא בצער, במלאכה נקיה וקלה, ואין לך מבטלים הרבה כנגדך, אשר לא הניחו מדה טובה לישראל. ואחרי כל אלה, הנה זה שבועיים, בעברי דרך גוריציאה טרם בואי אל העיר הזאת אשר נקרא נקראתי לבא וללמד חכמת הלשון, ופירוש התנ”ך, וקורות עמנו, בקאללעגיוס ראביניקוס אשר יוקם אי“ה במהרה ובקרוב, הראני ידידי החכם יש”ר כתב ידך אליו, וראיתיך נושא שמי על שפתיך לתהלה, אז נכפלה שמחתי ועליצותי, בְבָטְחִי כי בוֹז לא תבוז לאהבתי אשר אנכי מקריב לפניך מחנה טהורה, ותעלה ותגיע לפניך לרצון, ולבך ימהר להוציא דבר: אהבתיך, והיה שכרי.

ועתה בבטחוני הזה אשר בטחתי, הנני מדבר אליך כאשר ידבר איש אל רעהו אשר רֵעָה לו מימים ושנים.

תפישותיך אשר תפשת על בעל מערכי לשון כלן בדעת בתבונה ובהשכל נכונות וצודקות, ורבות התועלת למוסר המחברים, ואף גם זאת לבי רך מאד, וחוששני לך מחטאת משום צער בעלי חיים, כי באמת לוּ יש נפשי תחת נפשו של מר"ל כי עתה צויתי את ביתי ונחנקתי.

ואולם כגבוה שמים מארץ כן גבהו דרכי תפישותיך ידידי, מדרך עקלקלות אשר הלך בה יששכר חמור גרם, הוא יששכר בַעַר, אשר יצא אחרי לבלעני חנם בדברי הבל אין בם מועיל, לסלף דְבָרֵי הצדיקים. וכמה לא חולה ולא מרגיש האיש אשר יפרש ועושה חסד לאלפים עושה כמה אלפים חסדים! ועל דבר גזרת תנור מן אתון נורא, הלא זה עול וחמס להחליט עלי כי גנובה היא אתי מן געזעניוס, אחרי כמה וכמה גזרות ורעיונות אחרות אשר חדשתי, אשר לפי הנראה משתיקתו של יב“ש לא מצא אותן אצל געזעניוס. והאמת אגיד לך כי ספרי געזעניוס לא ראיתי ולא שמעתי עד זה ארעה או חמשה ירחים, וראשונה קראתי ספרו Lehrgebaude, ומצאתי בו דברים טובים, גם קצת חדושים אשר כבר חדשתים וכתבתים מליבי, כמו עינין העתיד בהא נוספת בשלמים, ובהא חסרה בנחי הלמד (והתימה על יב"ש שלא אמר כי גם זה גנוב הוא אתי), גם מצאתי בו שבושים וחסרונות, וענינים הרבה שאין דעתי מסכמת עליהם, ובקצתם נ”ל שכבר כתבתי טוב ממנו, כמו בהוראת הבנינים. ואחרי קראי ספרו בדקדוק הכתבתי ללייפציג שישלחו לי ספרו בשרשים, והם שלחו המהדורה השניה אשר לא יצא ממנה רק חלק ראשון, ואת המהדורה הראשונה לא ראיתי עד היום זולתי לרגעים, בסתו העבר וביד אחרים. והנה באמת ובתמים גזרת תנור מן אתון ונורא לא ראיתיה בגעזעניוס גם לא שמעתיה משמו בלתי היום מפי יששכר, ולוּ היתה נפשו טהוּרה היה רואה ג“כ טהרת נפשי ולבי בכל כתבי, ולא היה מחפא עלי דברים הרחוקים מאד ממנהגי. ואני לוּ היה האיש הזה חשוב בעיני, הלא מאז יצא לקראתי בפעם הראשונה, היה לאל ידי להשיב לו גמולו שבעתים, ולהפיל כל דבריו וכל חדושיו וכל פירושיו וכל שיריו ארצה, כי באמת אין בפיו נכונה, לא צחות ולא תבונה, ואולם אם הוא בפחזותו מאבד לוחות (Blatter) בה”ע בהבל וריק, לא רציתי להגדיל ההשחתה בהשיבי על דבריו הבטלים, אבל התאמצתי להכביד הספר בעניני תושיה חדשים ונכבדים כיד אלהי הטובה עלי, ואולי תשאלני ידידי: ומה היה לך כי טמנת ידך בצלחת ולא כתבת דבר בבה“ע לשנה הבאה? – ולזאת אשיב כי במשך השנה הזאת עבודה גדולה עבדתי על תרגום אנקלוס, ובדקתי חלופי נסחאותיו בדפוסים קדמונים ובלתי מצויים, ובספרים כתבת יד קדמנים ויקרים מאד, גם מדברי גדולי המפרשים הראשונים לקטתי קצת נוסחאות, והאתי הכל בכור הבחינה, והיו בידי ת”ו נוסחאות חדשות, ורובן צודקות לפי דעתי, וגליתי ערות המעתיקים אשר ברוב המקומות הגיהו התרגום ארח לשון הפסוק והשחיתו כוונת המתרגם, ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה, ואחד מהם רש“י ז”ל, כי פעמים רבות לא ירד לסוף דעתו של אנקלוס, והגיה וקלקל. ועל ידי זה התעוררתי להעמיק החקירה על עומק כוונת אנקלוס בנטותו מלשון הפסוק, ודקדקתי בנטיותיו וחלקתי אותן שללשים ושנים נתיבות חכמה, בארתי אותם אחד לאחד, והכל לפי דרכי, דרך הפשט הברור והעמוק, הרחק מאד מדרך פלפול שוטה של אחרים. והנה שלחתי מכתב זה (אשר קראתי שמו אוהב גר) ליד המדפיס, אך הוא כבר קדם לסדר ולהדפיס ס' בה“ע, ואפס מקום למאמרי. א סבותי את לבי להתלמד בלשון סורי, ועיינתי בתרגום כתובים ומצאתי בו מלות הרבה סוריות, ובדקתי בספרים ומצאתי הרבה מהמלות ההנה משובשות מאד, להעדר ידיעת לשון סורי מהמעתיקים, ובדקתי גם ס' המתרגמן, ומצאתי בו שבושים לרוב, גם בס' הערוך מצאתי קצת, עם היותו על הרוב צודק מהמתרגמן. גם אנה ה' לידי תהלים octaplum דפוס Genua, של יוסטיניאן, משנת רע”ו, ומצאתיו מדוייק הרבה מדפוסי ויניציאה. אז כתבתי נוספות למאמרי, וכללתי בהן תחלה, מודעה על אודות לשון סורי ומשפטו ותועלתו, עם ביאור קצת מדרכיו המיוחדים לו, ואשר להם מקום בתרגומים ובתלמוד; שניה, ביאור קכ“ה מלות סוריות המצאות בתרגומים ובתלמוד, שנשתבשו או לא נתפרשו יפה בערוך ובמתרגמן, עם תקון שבושים הרבה בתרגום כתובים; ושלשית, קל”ב חלופי נסחאות בתרגום תהלים: וכל הדברים האלה בקיצור לשון כדרי. ושלחתי גם הנוספות האלה ליד המדפיס, למען ידפיס מאמרי לס' בפני עצמו, והוא מאן ימאן לעשות זאת על הוצאותיו, וכתבתי לו זה ימים כי קנה אקנה מאתו במחיר מאתים העתקות, והנני מצפה לראות מה ידבר בי. ובאמת צר לי על איחור הדפסת המאמר הזה, כי יקר הוא בעיני מאד, וגם בעיני המשכילים אשר הראיתי להם דבר ממנו נשא חן וחסד, כי חדש הוא, ועל אבני השכל הישר יסודתו, והעבודה אשר עבדתי בו עבודת פרך באמת, והאמצעים אשר היו לי בעבודתי אינם נמצאים בכל עיר ועיר, ואף לא בכל ממלכה וממלכה. ומה גם עתה בראותי כי גם אתה ידידי שמת פניך ללשון ארמית, בספרך אשר קראת בשם ערך מלים, יצר לי מאד אם לא יהיה לפניך מאמרי זה בטרם תוציא מלאכתך החוצה, כי האמנתי יהיה לך לעזר מעט בקצת המקומות, ואם בקצתם תתקן שגיאותי, גם בזה אשמח, כי מובטח אני העצמי של תמצא מלאכתי עשויה בהתעלמות ורפיון ידים כמלאכת רמ“ל. וכל כך יקרה מלאכתי זאת בעיני, כי בהולד לי בחדש שעבר בני בכורי (מדי דברי בו המו מעי לו, כי עזבתיו בטריאסטי עד שובי ולקחתיו אי"ה) קראתי שמו אהב גר, ובלע”ז Philoxenus (תרגם יוני של אוהב גר) לזכרון כי מיום חתונתי עד יום הולדו עבדתי יומם ולילה בעבודת המאמר הזה. והסבה אשר הביאתני להסב פני אל חקירת התרגומים היתה שאלת כ' י“י על התרגום דמוקדין קיטמא, ושאלתי וחקרתי מכל מיודעי, ומצאתי דפוס ליסבונא שנת רנ”א, ומצאתי בו דמושדין קיטמא. –

ולבלתי תהיה אגרתי זאת ריקה מדבר חכמה, ואחרי אשר ידעתי כי כבר עשתי פירוש על ישעיה, אחוך שמע לי דעת חדשה בפסוק ואפי על תבליתם, וקושי המלה האחרונה הזאת נראה לעין, והא לך אור חדש: כי עוד מעט מזער וכלה זעם וְאַפי עַל־תֵבֵל יִתם: – וואס זאגן זיא, מיין הערר? איזט ניכט דא דיא וואהרהייט זעלבסט? גם לא גנובה היא אתי מן געזעניוס. – מחברת מוסר השכל לר' האי מוציה היא בגלילות האלה בסוף המחזורים הגדולים דפוס ויניציאה, ואם תחפוץ בה אעתיקנה ואשלחנה אליך. – שמעתי (וצר לי) כי המדפיס חשב להשבית הספדת בכורי העתים, עד יזדמן לו למכור העתקות רבות אשר נשארו מהם בידו. – אֱהָבֵני ידידי יקירי, ושלומך ושלם כל ביתך ירבה, כחפצך וכחפץ הכו“ח פה פאדובה היום יום כ”ה לחדש החמישי שנת התקפ"ט.

אוהבך הנאמן

שמאל דוד לוצאטו

כ“ה תמוז התק”ץ

שמואל דוד לידידו היקר והנבון שמואל יהודה גאלדענבערג שלום

ברוך טעמך וברוך אתה אשר יצאת לקראתי לשלום במכתבך הנעים אשר היה לי לששון ולשמחת לבי. הלא אשמח כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי, בהקרות ה' אלהי לפני הון יקר מכל הון, ומכמן יקר מכל מכמן, לא יסולא בכתם אופיר, ולא יערכו ו כל מחמדי זמן, הלא הוא…. אוהב טהור לב ורֵעַ נאמן. – תחת אשר מציאת ידיד נפש תְבֻקַש כמטמונים ורחוק רחוק הִמָצְאָה גם בין אנשי עיר אחת הקרובים זה אל זה ויודעים ומכירים איש את אחיו, ולאיש אשר כמוני רחוקה היא ביותר, לאהבתי הבודדות ולשנאתי תשואות החברה וישיבת בתי כנסיות עם הארץ, עד כי כמעט אין לי רֵעִים מלבדי תלמידַי; הנה פתאום רֵעַ נראה לי בארץ רחוקה, מצאתיו ולא בקשתיו, לא קראתיו וענני, והוא נושא לבבו על כפיו מנחה לפני, ואהבתו הטהורה יקריב לי תשוה, לא במחיר ולא בשחד, כי אם לאהבת האמת ולכבוד התושיה, הלא אעלוז?

וזאת שנית שַמֵחַ שִמַחְתָנִי בִפְרָשךָ על נפשי אור חדוה בבשורתך אשר בִשַרתני כי באה אגרתי ליד ידידנו החכם שי“ר, וכי גם הוא כבר השיבני זה כביר תשובת אמרים נחומים משמחי לב, וכי נעצב הוא על בלתי בואו מענה מאתי. ואני זה לי אחד עשר ירחים מיום כתבי אליו, ולא הגיעתני מאתו תשובה, ואשבה משומם, אמרתי אך מאוס מאסני, ולא חפץ באהבתי ורחק ממנה. ועתה נִחַמתני וְשִמחתני ידידי, בשמעי כי החכם ההוא היקר בעיני מכל חכמי הדור אשר שמעתי שמעם וראיתי את כבודם במעשה ידיהם, גם עָנה ענני במכתב, גם כַבֵד יכבדני בְהֵעָצבו על שתיקתי. ועתה עליך המשא הזה, שמואל יהודה, להגיד לאיש כי אגרתו אלי לא ראיתי ולא שמעתי בלתי היום, רק בשבוע החולף הגד הגיד לי אחד מחכמי העיר הזאת אשר אני מתגורר בה, כי ידידנו יש”ר בקש מאתו בכתב שיגיד לי, כי החכם שי“ר מתרעם עלי על בלתי השיבי למכתבו תשובה, ואני שמעתי ולא אבין, כי אמרתי הלא לי ריב ומדון עליו, אשר קִדַמתי להקריב לפניו אהבָתי מנחה, ולא שעה אל מנתי ולא ענני… והוא מתרעם עלי! אמנם אמת הגיד לי ידידנו יש”ר כי טרוד אני מאד במלאכתי, יומם ולילה אין מנוח לי מעבודה קשה, ולא מחסרון ספרי למוד בעמנו, אבל מחסרון ספרים המתוקנים בתבונה והשכל לרוות נפש אוהבי האמת הצמאה לדברי חן ושכל טוב המתישבים על הדעת, ומתקבלים לאזן שמעת. כי אמנם לא נערים קטנים הנעורים מחכמה ומדע המה תלמידי המדרש אשר אמר האלהים לתתני בו למורה, אך צעיריהם בני עשרים, ומהם בני שלשים ובני שלשים ושש שנה, וכלם כבר למדו חכמת הפילוסופיא והטבעיות והלמודיות, ואחד מהם רופא מומחה. ואני זאת פקודתי, וזה משא עבודתי לפרש להם כתבי הקדש מבראשית, ולא להגיד להם דברי המפרשים (כי לא לכך המה צריכים, וכבר קראו ושנו בהם בילדותם) אבל לברר להם עומק פשט הדברים, פתרון שיהיה נכנס באזניהם ויתישב בלבותם. והנה מחדש נאוועמבר החולף עד היום למדתי אתם מבראשית דמות בני אהרן, ותהלות לאל עליון ברוך הוא ומבורך, אשר נתן לי כח לפרוש להם הדברים כשמלה, ולפתור להם כל סתום, ולעשות התורה חביבה עליהם, ולימודה מתוק להם מדבש, בשמעם מפי מדי יום ביומו חדשות נכוחות למבין וישרות לאוהבי דעת. וזאת שנית עלי ללמדם לשון עברית למן האותיות עד דרכי השיר. וגם בזה לי יגיעה ועבודה קשה, לבאר להם מוסדות הלשון ואדניה, ושרשי הכללים הרבים היוצאים מן הכלל, בטוב טעם ודעת, לחבר את האהל להיות אחד, לנטוע הדברים לא בזכרון בלבד, אלא בשכל גם כן, ולְבַעֵר הבלבול הנורא הנמצא בכל ספרי המדקדקים, אשר היה סבה עד היום להרחיק רוב אנשי עמנו מלמוד חכמת לשוננו; וכן למלא החסרון הנמצא ברוב ספרי הדקדוק, בכל עניני שמוש הלשון בכל הנוגע לעומק הוראת המלות, כי המדקדקים שמו רוב עסקם בתמונת המלות, ומיעוט מיעוטו בהוראתן, השלישית עלי להגיד להם קורות אבותינו מימי חתימת ספרי הקדש עד היום, וזה גם הוא משא כבד על שכמי מאד, לחקור חקירות ולברר ספקות רבים הנופלים בעינים האלה, וכבר הבאתי לי ממרחק ספר יָאסט, ואולי יועילני לעתיד, אפס כי הוא החל מלאכתו מימי החשמונאים, ואני הוצרכתי למלא אשר חִסֵר מגלות בבל עד הימים ההם וגם משם ולמטה פעמים רבות שלא יהיה לי לעזר ולהועיל, כי אם לקוץ מכאיב ולסלון ממאיר, בעבור הנאצות והגדופים אשר ספרו מלא על כל גדותיו, כי מכתלי דבריו נִכַר כי אין אלהים לנגד עיניו, ואני כאשר אהבתי האמת ואריב ריבה בלא משוא פנים לאיש או לאנשים, חדשים יהיו או ראשונים, כן אהבתי תורת אלהינו, אשר היא תורת אמת; צא וראה דברי עתק אשר בִטֵא בשפתיו האיש ההוא, יאסט, על שמואל הנביא בספרו חלק ראשון (עמוד 43) ותסמר שערת בשרך. והרביעית עלי ללמד יסודי אמונת ישראל, והחמשית, תקון המדות על פי תורתנו; ושתי אל הלא החילותי בהן עד הנה, כי כשל כח הסַבָל, ונשפי יחידתי לא תעצור כח להתפזר ולהתפרד לחלקים הרבה, להתבונן בכל חלקי המדע האלה הרחוקים זה מזה, בזמן אחד, ואניח השתים האחרונות ללמד אותן אחרי השלימי (אם כה יאמר ה') קורות אבותינו. – אמנם אם אמת כי טרוד בכל עתותי לעשות מלאכתי לרצון לפני אלהי ולפני תלמידי, חלילה לי מחדול להשיב מענה לאיש יקר בעיני כידינו שי“ר, לוּ הגיעני מכתבו. ועתה ימהר יחישה האיש אשר אהבה נפשי לשלוח לי שנית אגרתו היקרה בעיני, ואעלוז בה כמוצא שלל רב; ולבלתי תאבד עו שנית יתננה בתוך אגרת אשר יכתוב לידידינו יש”ר, והוא יְרִיצָה עָדַ אל העיר הזאת.

ואחרי אשר החילותי לדבר אליך על דבר המדרש אשר אני מלמד בו, אשלים תשובתי לשאלתך אשר שאלתני על אודותיו, ואומר כי עוד מלבדי מלמד אחר במדרש הזה, הלא הוא ידידי החבר החכם והנבון הלל הכהן דע לא טאררע, מעיר טורין אשר בארץ פיימונטע, ועליו ללמד חכמת התלמוד והדינים והפוסקים, וגם על צוארו תכבד העבדוה עד מאד, כי הוא מ למד הדינים ברמב“ם, לנועם הסדר בו הישר הולך מן הכלל אל הפרט, נקי מערבוב דברים הנמצא בכל שאר ספרי הפוסקים; וגם להיותו לבדו כולל כל משפט התורה הנוהגים ואשר אינם נוהגים היום; והנה ידידי הנזכר מוכרח ללקט מכל ספרי האחרונים כל הדינים המחודשים אחרי הרמב”ם, וכל הדברים אשר נטו בהם האחרונים מאחריו, וספקו שלא כדבריו. ומלבד זה הוא מלמדם לעתים מזֻמָנִים תלמוד ופוסקים, להרגילם בהבנת הספרים ההמה, ולדעת דרכיהם ומשפטיהם ולהדריכם בהוצאת הדנים ממקורם. ועליו נוסף על זה לחנכם במלאכת הדבור אל העם, והתוכחה. – שעות הלמוד שש ליום, שלש לאחד אחד מהמלמדים. המדרש הזה ראשיתו מצער, והתלמידים בו בשנה הראשונה הזאת ארבעה.

ישרה בעיני העצה אשר יעצת את המדפיס על דבר קבוצת מכתבים מאנשי הדור, גם אני לא אחדל מהיות ידי עמך בדבר הזה, ושלוח אשלח אליך על ידי ידידנו יש“ר קצת מאגרותי אשר כתבתי ואם יש את נפשך להוציא לאור גם אגרתי לידינו החכם שי”ר, וגם מכתבי זה אליך, עשה תעשה. כלתה נפשי לראות מאומה מ עשה אצבעות החכם נחמן הכהן, אשר כל עוברי דרכים הבאים ממדינתך מרבים להללו אלי. נכון לבי בטוח כי חוברת המכתבים אשר יעצת תהיה להועיל לבחורי חמד דורשי לשוננו; ולמען הרבות תועלתה נשאני לבי לשום לפניך שנים או שלשה דברים למזכרת. ראשונה, טוב להרבות מספר האנשים בעלי המכתבים, כי חלוף הכותבים והדעות ירבה התענוג והתועלת לקרואים. שנית, טוב להודיע מושב איש ואיש, מה פקודתו, וכמה ימי חייו. שלשית, ראוי לשום עין על לשון המכתבים ועל טעם מליהם, לבלתי יבאו בקהל רק אשר שפתם שפה ברורה, ומליהם בדעת והשכל, אשר כח בהם להיות לאות ולמופת לבחורי ישראל, מהם יראו וכן יעשו.

ספר הקטון אוהב גר יצא לאור נפרד מבכורי העתים, ואולי כבר הגיע למדינתך, ונפשי תערוג לדעה מה תשפטו בו אחה ידיד, ודידינו החכם שי"ר. לא אדע האוכל בשנה הבאה לשלוח דבר לבכורי העתים, כי מצר לי הזמן מאד. וגם כי מדי יום ביומו אני מחדש חדשות במצפוני התורה והלשון, הנה אין בידי לערוך מחשבותי על ספר, רק ברמזים קצרים אכתבן לזכר לי, או אערוך אותן בלשון איטליִאה בעבור תלמידי, ואם חפץ ה' בי, אחרי השלמת תקופת הלמודים אוסיף שנית ידי עליהן לאטי, ואבאר אותן על הלוחות בלשוננו דָבָר דָבָר על מקומו.

ועתה מאין בידי להאריך עוד להתעלם אתך באהבים כנפשי שָבְעִי, כי אפפוני טרדותי בל יתנוני השב רוחי, אחדש עֵדֵי אהבתי אליך ידיד,

ואברכך על אהבתך ועל דבריך, ואתה תברך בשמי ידינו החכם שי"ר, ושלומך ושלומו, ושלום בתיכם ירבה, כנפש אוהביכם אהבת עולם

פאדובה ברביעי בעשרים וחמשה לחדש שנת התק"ץ

החותם שמואל דוד לוצאט

ה' חשון התקצ"א

שמואל דוד לידידו אשר אהבה נפשו החכם שלמה יהודה הכהן שלום ואמת¹) אחרי השבועים ששים הנני הנני ידיד נעים רעי כאח לי להשיב מענה לתשובתך היקרה אשר כתבת לי ביום שני לאלול שנת התקפ"ט, אשר לא ידעתי מה היה לה, ולא ראיתיה עד הנה בהניפך שנית ידך²) להעתיקה לי, ותתנה ביד ידידנו החכם והנבון שמואל הר הזהב, והוא שלח אותה אלי מעיר וויען לעיר טריעסט, אשר התגוררתי שמה בימי המועדים האחרונים האלה. הן אמת כי זה ימים אשר הגיעה אגרתך לידי, ואולי רע בעיניך האחור אשר אחרתי להשיב לך עד שובי בשלום אל העיר הזאת; אך ידעתי כי סלוח תסלח לי לדבר הזה לוּ ידעת כל הטרדות אשר סבבוני כל ימי היותי בעיר ההיא עיר מולדתי, ורעות רוח אשר הניעה אותי באשר ינוד הקנה אל הימים ואל השמאל, על אודות אחותי האהובה אשר שדכתיה זה שנה והנחתי הבעירי בבית קרובינו, ובימי הקיץ אשר עבר שומעות בהלוני ובהסכמת אחותי הרחקתי חתנה מעליה, ועתה בהיותי בטריעסט התנפל לפני למען אשוב לקרבו, והיתה העצה רופפת מאד בידי וביד אחותי, עד כי לבסוף הסכמנו לקרבו, ולאחֵר אמנם הנשואים עוד ששה ירחים, ולאסוף אלי הנערה אל העיר הזאת עד אשר נראה מה משפט הנער ומעשהו. ועתה מה לי עוד להאריך לשון לפניך ידידי בדברים אשר אינם נוגעים לאהבתנו התמימה? אחישה נא ואשיבה מענה לאגרתך הנעימה.

הנני מודה לך במאד מאד על אשר אמרת לשלוח לי דבריך על אנקלוס הגר, אפס כי ספרי כבר מוחק ונתפזר, ואם שגיתי לא אוכל עוד לתקן את אשר עוַתִי, וחסרון הספר לא יוכל עוד להמנות. ועתה זה חסדך שר תעשה את רעך, תאסוף ספרי אליך, והגית בו והחקרת אותו היטב כיד תבונתך הרחבה והשכלתך הישרה, ותערוך לפני בכתב בַקָרָה בלא משוא פנים, ותודיעני ג"כ את הדברים אשר נגלו לך על אודות אנקלוס אשר לא תמצא מהם זכר בספרי, אז תעשה הישר ביני רעך ואוהבך אהבת נפש.

דבריך על מאמרם בנימן בלה“ק ישרים ונכונים, ושי להוציא מהם תולדה אשר אולי לא דמית ולא עלתה על לבך, והיא כי כמו שֶשֵם בן אוני איננו בעצמו השם אשר קראה רחל לבנה, אבל מתורגם הוא, כן אשפר שיהיה הענין בקצת שמות אחרים הנזכרים בתורה, כמו ויקרא אלהים ליבשה ארץ, אפשר שהיה מתחלה ארעא, ומשה ברה”ק צֻוָה לתרגמו יהודית, וזה לדעתי אמת בלא ספק, כי אין ספק אצלי כי הלשון לא נבראה בקומתה ובצביונה, אבל מעט מעט הלכה הלוך וגדל, והנה הלשון הראשונה, אשר היתה רחוקה מאד מהשלמות אין ספק שאיננה עוד במציאות, אבל נשארה פלטה ממנה בשתי בנותיה הבכירות, הלא הנה הארמית והיהודית, אשר הן לדעתי בלא ספק שתי אחיות בנות אם אחת, לא זו נגזרה מזו, ולא זו מזו, אך שתיהן בנות הלשון הראשונה אשר כבר אבדה. ואשר אמרתי כי אולי שם ארץ נגזר מן ארעא, ולא בהפך, מפני שמלת ארעא יש לה ענין, והוראתה שפל ותחתון, כמו מלכו ואחרי ארעא מנך, והארץ נקראה כן להיותה בערכנו אנחנו היושבים עלי השפלה מכל העולמות, וכמו שמצאנו אופן אחד בארץ שענינו למטה, ומזה לשון רֵע אין תחלת הוראתו לדעתי כי אם שפל ותחתון, וכן מצאנו לשוא צרף צורף ורעים לא נתקו, הם הסיגים הנשארים למטה, בהפך מלת ארץ אין לה ענין, כי לא תורֵה על השֵפל בעצם, רק דרך השאלה ולעתים רחוקות. והנה כמו שאין ספק כי כל דברי פרעה לאברהם, וליעקב, ליוסף ולמשה לא נאמרו מתחלה בלה“ק, אבל בלשון מצרית, ומשה תרגמם בתורתו יהודית, כן אין ספק אצלי כי דברי ה' לאדם ולאשתו ותשובות האדם ואשתו לא היו ככתבם וכלשונם בלה”ק, אבל היו ברמיזות ובקולות שפוטים הרחוקים מאד משלמות השלון, אבל הספיקו לצרוך השעה. והדברים האלה רחבים מאד (הארכתי בהם במבוא לתלמוד הלשון אשר אני הולך וכותב לתלמידַי), לא העליתי זכרם לפניך כי אם להודות לך על אשר אולי בבלי דעת נתת לי חזוק מדברי רבותינו לסברה שלי אשר היתה לזרא לרבים מתודי התורה. ואני בדרכי אלך, ומדעתי את לבבי יש עם אל ועם אנשים, לא יחרף לבבי מימי לשעבר שכלי תחת סבלות סכלות החנפים המתהללים באלילם, ומתפארים בבטולים, ובקרב לבם אין כל, כי אם אמונה רופפת התלויה על בלי מה, ורוח התשוקות באה ועוקרה, וכל רואה מעשיהם יכירום כי הם זרע לא אמון בם. עלץ לבי בראותי אותך מְאַשֵר קריאתי בישעיה כי עוד מעט מזער וכלה זעם ופי על תֵבל יִתֹם, אפס רע בעיני מה שדבאת לדברי חזוקים מן התרגום היוני המיוחס לשבעים זקנים, כי³ אמנם אין ספק בדבר כי ספור הזקנים ההמה בכללו שקר וכזב הוא, וחלילה חלילה לזקני ישראל שינו הם בעלי התרגום ההוא, אשר אין כמהו מלא שבושים מבהילים, ורק אחד אביא לפניך ידידי למופת, והוא כי בפסוק ואולם לוז שם העיר לראשונה, תרגומו כי שם העיר בראשונה היה אולם־לוז (Ullamluz ), וכן עשו אצל אולם ליש שם העיר, וכאלה לאלפים בתרגום הוא, אשר בעבורם הסיכמו החכמים האחרונים כולם כי בעלי התרגום ההוא לא היו רק אנשים חסרי מדע מיושבי אלכסנדריאה, אשר עשוהו לצורך היהודים אשר במצרים אשר לא ידעו ספר ולשון יהודים, והיהודים ההמה במשך הזמן בדו מלבם ספור הבאי של תלמי עם הכהן הגדול וזקני ירושלים, למען תת כבוד לתרגומם, ולמען לא יבאש ריחם בעיני יושבי א“י על היותם קוראים התורה בשפה נכריה (אֵלֵנִסְתִין ), ובשקריהם ובפחזותם פתו את ישראל וגם יכולו, עד כי חכמי א”י אשר לא חקר ולא דרשו את התרגום הוא האמינו לדבריהם, כי כן היה הדבר שעל ידי זקני ישראל נעשה, וכבר הארכתי על זה בקורות אבותינו אשר אני כותב והולך לתלמידי.

⁴)ואשר לבך ידיד נפשי נוקפך בדבר הזה ואמרת: אבל אנחנו בני ישראל מה נעשה בגלוי פרושים כאלה על פני חוץ, הורני אם תוכל, והמסר נצבת כחומת ברזל לנגדנו" אענה, ובאלהים אֵעָזֵר ואומַר כי אנחנו בני ישראל אלהי אמת אלהינו, אשר לא לפניו חנף יבא, והוא הבוחן לבות וכליות, יקלל ( כאשר אמר המליץ) יקלל מקלקל מחשבו ומכלכל דבריו, בל ישפות שלום לשפתים נעות בלב רחוק" ולכן מחשבה אשר לא טהורה היא נמחה אותה מעל לוח לבנו, ואם טהורה היא בעינינו באמת ובתמים, נבשר צדק בקהל רב, ולא נירא חרפת אדם, ובעניננו, אחרי אשר התברר אצלנו במופתים אין להם מדחה (הארכתי בזה בלמודַי לתלמידַַי) כי הנקודות והטעמים לא היו ולא נבראו עד אחרי חתימת התלמוד, ואחרי אשר ראינו גדולי המפרשים כלם, אין נקי, נוטים פעמים רבות בפירושי המקראות מעל דרך הנקוד והטעמים (הארכתי גם בזה בלמודי, במבוא לספר התורה), למה נסוג אחרו בראותנו מקרא סתום, בקשו כל המפשרים להלמו ולא הלמוהו, ולא נאמר כי הסופרים הקדמונים קרבו את הרחוקים בזרוע ודברו בתי מלות בטעות, ואחרי כן כאשר באו בעלי הנקוד ומצאו תבליתם מלה אחת, נקדוה כאשר מצאוה, כי באמונה הם עושים לבלתי שלוח יד בספרים? והמסרה הזאת אשר אמרת היותה כחומת ברזל לנגדנו, מה היא, ומבטן מי יצאה, ומתי נכתבה? הלא ידוע בלא ספק כי בעלי המסרה לא קמו ורק שנים הרבה ארי בעלי הנקוד, ובעל חובת הלבבות בהקדמתו כתב: “וכספרי בן גאנח ובעלי המסורת” הורה בזה שלא היו קדמונים מכ' יונה המדקדק, והראב“ע בתחלת ס' מאזנים הזכיר שתי תורות גדולות אשר קמו אחרי חכמי התלמוד, והתורה האחת שומרי חומות המקדש והם אנשי המסורת” הנה שהיו אחרי חכמי התלמוד, והרמב“ם בהלכות ס”ת פרק ' לא סמך על בעלי המסורת וסמך על ספר שהגיהו בן־אשר, הורה בזה כי בן אשר קודם לבעלי המסורת בזמן ובחשיבות, וזה אמת אין ספק בו (וגם בזה הארכתי במבוא ללמודי הלשון).

ואנחנו בני ישראל מה נעשה בגלוי פירושים כאלה על פני חוץ? נודיע לבני ישרון כי ספרי אבותינו נשמרו במשך דורי דורות שמירה נפלאה בתכלית האפשר, עד כי אין בכל ספרי חכמי הגוים הקדמונים ספר נקי כמוהם משבושים וחלופי נוסחאות, אפס אף גם זאת הנקיון הגמור מכל משחת ומום קל בעוצם הדורות אשר חלפו על ספרינו היה מן הנמנעות, וכמו שאנו רואים גם היום כי אין גם אחת מן המקראות אשר בדפוס שתהיה נקיה משגיאות קלות, כן קרה הדבר גם בימי קדם בספרים כתב יד, כמו מה שכתוב באיוב רמוּ מעט ואיננו, אין ספק שהקריאה הנכונה דמוּ בדלת, וכמו שתרגם המתרגם שם: אוריכו. והנה זה אמנם קרה לנביאים ולכתובים, למיעוט הקריאה בהם אצל ההמון, אבל ספר התורה לרוב ההגייה בו ביחיד וברבים, עד כי בכל דור ודור היו דברים שגורים בפי העם, ורבים מאד בין החכמים וגם בין ההמון ידעו רוב דבריו על פה, היה כמעט מן הנמנעות שתפול בו שגיאה וחלוף נוסחאות, הלא תראה כי בכל חלופי גרסאות אשר בין מערבאי ומדנחאי אין אחד בספר התורה, וחלופי נסחאות קעניקאט ודע ראססי לא יבהלונו, כי כלם שבוש ספרים מוטעים, ובכלם הנסח המשונה נמצא במיעוט הספרים., ונסח שלנו נמצא ברובם, ואל הנסח השמרוני לא נשים לבנו, אחרי אשר עמד החכם געזעניוס וביאר בספרו (DePentateuchi Samaritani Origine etc) כי כל חלופי נוסחאותיו אינם כי אם שבושים שנשתבשו הסופרים הכותים אשר הלכו אחר הרגל לשונם המשובש, או הגהות שחשבו הכותים לתקן בספר התורה על פי דרכם ומחשבותיהם (והארכתי בה במבוא לספר התורה).

ואנחנו בני ישראל מה נעשה בגלוי פירושים כאלה המחליפים הקריאה? – שתי שמירות נִשָמֵר בזה. האחת נשמור נפשנו מאד לבלתי הרוס לפרוץ חומת הקריאה הנושנת בלא הכרח עצום, ובלעדי שיתברר אצלנו באמת ובתמים כי לא יפורשו דברי הכתוב פירוש ישר ונכון כאשר המה, ואף לא אחרי בקשת סיוע בשאר לשונות הקדם, ארמית וערבית; והשנית נשמור נפשנו מאד מהחליף הנסח הנושן, אם גם החדש לא יעצור כח להאיר מחשכיה כתבו, ולהוציאו מאפלה לאור גדול, כי אמנם אם אחרי חלוף הקריאה ישאר בכתבו קושי לשון וזרות משום צד תקנתנו קלקלה תֵחָשֵב. והדברים ארוכים, ידידי, ודי בזה לעת עתה.

רגל אהבתנו, ידידי היקר, לא תמעד כלל ועקר, אם אמר לך כי ספרא בפתח הסמ“ך (ואם יִמָצֵא בתרגומים אלף פעמים) שבוש סופרים הוא בלא ספק. ונאמן לי לבך הישר, כי תודה לי בזה ותאמר יישר! ובענין הונא והויות גם בזה לא אוכל ידידי להסכים עמך עם כל מה שאמרת בו באגרתך הנעימה, ובבה”ע קצ“א עמוד פ”ט, כי מה לנון פא הפעל את נון למד הפעל? זאת תפול על הרוב, וזאת לא תפול מעולם, כי אם לפני נון הכנוי, כמו נִשְעַנו וְנָתַנו, וכמו שמימיהם של חכמים לא עלתה על לבם לאמר נשעה במקום נשען, ולא נתה חלף נתן, כן לא אוכל להאמין שיאמרו הוי במקום אֶתְהַוְן או אֶתְהַוְנֵן שיאמר הסטרי. ומלבד זאת הנה באמת אין ענין שני הלשונות אחד, כי הונא בסורי ענינו שכל ותבונה, אבל הוי בה רב פלוני נאמר בתלמוד על שואל ומקשה, לא על משיב ומתרץ, ומי יתן ואדע איך נפלו רבותינו במנהג הרע הזה לקרוא משכיל למרבה בקושיות, ולא מי שמתרץ אותן. ומיידוע אם לא נפל במליצה הזאת טעות סופר, ומי יודע אם במקום הוי בה לא תהיה הקריאה הנכונה תוי בה, לשון פליאה והשתוממות וכן במקום הוית, תויות, אשר בלבי הגדתי לא כחדתי, וכן תעשה עמדי גם אתה ידידי כל הימים אשר תחפוץ באהבתי, כי לא בקהל אוהבים חנפה תבא, אף לא גאה וגאון המשיבה אחור מאמור “שגיתי, יפה דנת, יפה חייבת, וזה פרי אהבת שוחרי תושיה להאיר איש אל אחיו במהלך החקירות”. ולבלתי תְדַמֶה דברי אלה אך דבר שפתים, הנני הנני להגיד לך שגיאה אשר שגיתי לשעבר, ועל ידך ידידי ראיתי משוגתי, ושמחתי כמוצא שלל רב. בבה“ע תקפ”ט עמוד קל“א נפתיתי אחר דברי התשבי וכתבתי כי ר' אלעזר הקליר היה חותם שמו בריבי ביוד אחר הריש, ואתה בבה”ע תק“ץ עמוד ק”ט הוכחת לי זה טעות, וכי אין היוד רק אחר הבית ולא גם פעם אחת אחר הריש, ונשארו דברי שם בטלם ומבוטלים; ומודה אני לך כי חסת על כבודי והתעלמת ממני מהזכיר שמי בין הטועים! ומדי עַיְנִי בהערותיך היקרות לתולדות הקליר, לא אוכל להכחיד תחת לשוני כי נוראות נפלאתי בראותי שם הערה ט' שאמרת: “ובמקום אחר בארתי שאותיות מלאות כאלה המורות רק על הנקדה וקריאתה היו נקראת בדברי רז”ל אם למקרא" – אפשר! והיכן מצאנו בדרז"ל אֵם למקרא להוראה זאת? נפלאת היא בעיני, אמרתי תתישב על לבי, והיא רחוקה ממני. וכאשר החזיר ר' יהודה בן רועץ את תלמידיו ואמר להם שבועיים קרינן ויש אם למקרא, הנחשוב שאמר להם יש כאן אותיות נחות המורות על הקריאה, וצריך לקרוא שְבוּעַיִם ולא שִבְעִים? והלא אם היתה התבה כתובה מלאה לא היו התלמידים אומרים אקרא אני שִבְעִם, האין הדבר ברור כי יש אם למקרא אין ענינו רק כי הקריאה המקובלת על פה היא עקר, כי יש לה על מה שתסמוך ואין לזוז ממנה? רצה נא ידידי והעמידני על עומק מחשבתך, תן עֵדיך ותצדק, כי לא אוכל להאמין כי מנהג חכמי העמים לקרוא לאותיות הנחות matres lectionis הפיל שכלך הישר במשגה.

תכונת המדרש אשר אני מלמד בו כבר כתבתיה לידידנו החכם שמואל הר הזהב, ולקוצר היריעה לא אעתיק לך לשוני אליו, רק זאת אומר לך כי אפס בו מקום למלמד אחר, כי שנים יהיו מלמדים בו, ולא יותר. ואשר שאלת אם נקל להמנות רב בארץ הזאת באחת הקהלות וגלית חפצך להחליף עבודת פקודתך בעבודת הקדש, הנה זה כחדש ימים מת הרב המורה בעיר הזאת, ואני תמול שוּבִי אל העיר הזאת, ולא אדע המבקשים הם גדולי העיר מורה אחר במקומו, אם אין, כי האיש גירודני אשר זה לו שנה שהוא מכונה בשם חכם, והוא מילדי העיר, וגם בחיי הרב היה משרת בקדש אולי יסתפקו בו להקל מעליהם, כי מצער הוא הקהל הזה. ואם יהיה הדבר שיבקשו להם ורעה לא אתעצל מִגַלות אזנך ידידי; אך אתה ידעת כי המורה צריך לדרוש ברבים, וכבודו ותהלתו כפי צחות לשונו בלשון העם אשר הוא יושב בקרבו, ואני לא אדע הַנִסִיתָ לְמַדַי בשפת איטליאה. ומי יתן והיה זה אפשר, ונרעֶה שנינו אנחנו במרעֶה אחד, ומחנה אחד יאספנו, הלא אז תשלם הצלחתי.

ואבואה עתה לאגרתך השניה ואומר כי תלונותיך על תלונותי אן להן מקום כלל, כי מעולם לא חרה אפי בך על בלתי השיבך לי מענה, רק לבבי בקרבי יכאב באמרי או אגרתי אבדה, או תשובתו אבדה, וחום ארץ הנגב אין נקי ממנו כמוני, ואין כמוני בטבעו קר רוח ושפל ברך, ואין כמוני רחוק מהתרגז בלתי חקירה ודרישה. הן אמת כי באגרתי לידידנו הר הזהב אמרתי בדרך הפלגת השיר “אמרתי אך מאוס מאסני, ולא חפץ באהבתי וירחק ממנה” אך אמת אגיד לך כי דברתי בשעה ההיא לשון הבאי, כי אמנם לא נקלתי כל לכך בעיני עד שאוכל להאמין כי איש חכם לב כמוך מאוס ימאסני, לא, ידידי, לא יחרף לבבי לחשוב תועה כזאת עלי ועליך, וכדרך שאי אשפר בשום פנים שלא אכבדך ואֵהבך בלבי, כן בלי אומר לי כי נמנע הדבר שתהיה אתה מואס בי.

לא כן הדבר על אודות החכם הכופר יָאסט, באמת חרה אפי בו, ודָמי ההולך בעורקי לאט כמי השלוח ירתח בקרבי כדוד נפוח מדי דברי באיש אשר כזה. הזה האיש הדורש טוב לעמו? איש הכותב בלשון ההמון באזני כל עם למאיש ועד אשה, ומדבר סרה על נביאי ה' ועל קדשיו, ואוחז בעמודי התוך אשר בית ה' נכון עליהם, להפילם ארצה לעיני השמש: הכזה יהיה חכם אבחרהו? ומה היא התקוה אשר אמרת כי לימים הבאים גם קליפות רמוניו תנעמנה לחֵיךָ? מתי תנעמנה נאצותיו, אם לא כאשר תאבד האמונה ותכרת מן הארץ? – יאבד יום תנעמנה בו! אך בזאת הִצַתָה בלבי אש בוערת ונלאתי כלכל ולא אוכל באמרך לבלתי העיר מחלקות ופלגות בין פועלי צדק וטובת אומתנו אם גם שונים במהלכי מחשבותם, המטרה אחת היא לכלם, אם רק אין שקר ורמיה בשפתם להוציא דבה על אנשים גדולים כמו שעשה רד“ף. אי שמים! המוציא דבה על אנשים גדולים כרד”ף שאמר כי רמבמ"ן לא היה לבו שלם בדת משה וישראל מצוה לקדש עליו מלחמה, והאומר אין תורה מן השמים, ואין נבואה בעולם, הוא פועל צדק ודורש טוב לעמו!!! ידידי, עד מתי אתה עושה קדש חול, וחול קדש? ואם אל כביר מן הסערה יפתח שפתיו, ויאמר אליך: בכבודי לא מחית בכבדו בשר ודם מחית: מה תענה ומה תצטדק? – הן אמת רבה עבדות האיש ההוא בחקירת קדמוניות בני עמנו, וגם אני לא אחדל מהשתמש בציוניו למצוא הדברים במקורם ולחקור אותם בדעתי כמאמר אווגוסטין, שאם השטן יאמר דבר טוב צריך לקבלו ממנו, אבל לשבחו ולכנותו חכם חלילה לי כי מכבדי התורה ואכבד ובוזיה יקלו.

אודה לך על ספרך אשר שלחת לי, גם אם עדיין לא קבלתיו ואולי הוא ביד ידידנו יש“ר אשר ישלחהו אלי על ידי בנו תלמידי בבואו הנה לשמוע בלמודי. שמעתי כי ס' ההיכל לר' מה ריאיטי נמצא גם בעיר הזאת ונקל לי להביאו אלי ולבקר אותו, אך כבר ראיתיו זה שנים בגוריציאה ביד יש”ר ולא מצאתיו שוה בנזק יגיעת העתקתו מראש ועד סוף, אבל אעתיק לך ממנו את אשר אמצא בו טוב וחדש.

אהבני, ידידי היקר, והאמן כי לא רבים תמצא לך אוהבים נאמני לב כמוני וכתוב לי ככל אשר עם לבבך בשפה ברורה ובלעדי לשון ערומים כי כן אהבתי כן יאמץ קשר אהבתנו ולא ינתק. – ידידי החכם ר' הלל דע לא טאררע מורה התלמוד במדרש הזה דורש בשלומך, כי יקרת בעיניו נכבדת כאשר בעיני ובעיני כל המשכילים גם בארץ הזאת. תדרש בשמי לשלום ידינו היקר הר הזהב ותזכירנו כי אני מצפה לתשובתו ולבקרתו על אוהב גר, ואתה לשום וביתך שלום וכל אשר לך שלום, כנפש רעך הבוחר בך מכל חכמי הדור אשר ראה חכמתם.

הכו"ח פה פאדובה בשמיני בחמשה לחדש שנת והחוט המשולשלא ינתק.

י“ד שבט התקצ”א

שמואל דוד לידידו החכם שלמה יהודה שלום ואמת.⁷

שנאתי מאסתי את יאסט, וכל עוד נשמתי בי ולב טהור לא יזח מקרבי, אשנאהו ואשנאהו, וזה אמנם לא על מחשבותיו אשר חשב, אבל על דבריו אשר כתב. אהבתי את בני עמי ואהבתי את האדם, והאמנתי כי אין אויב ואין רודף למין האדם בכללו, כאדם המתאמץ להרוס יסודות האמונה אשר בלעדיה איש את רעהו חיים בלעו. האחשוב אוהב עמי או אוהב האדם, אדם הכותב קורות ישראל מן החשמונאים ולמטה ומכניס בתוכן שנים עשר עמודים (Jost, Anhang, Seite 120 – 132) להוכיח היות ספר התורה מלוקט ומחובר ממגִלות מכותבים שונים הסותרים לפעמים זה את זה? לתועלת מי ולכוד מי כתב הדפים ההמה, אם לא לכבוד עצמו להראות העמים כי לא נופל הוא בהעדר אמונה מן De Wette וחבריו? ולתועלת מי כתב מה שכתב על שמואל הנביא (ח"א עמוד 43)? ומי הזקיקו לגלות מצפוני לבבו בענינים האלה אשר אינם מענין ספרו כלל אחרי היות ספוריו רק מן החשמונאים ולמטה? אין זה כי אם רוע לב, ואהבת התכבד בקלון האומה ואמונתה. ואם מאהבתו את האמת הוכרח לגלות כל מה שהוא האמת לפי דעתו, ולמה המיר האמת בשקר, וכתב (חלק א' עמוד 156) Die wichtigsten Schulen waren die des Schammai und Hillel deren Lehratze eben so verschieden waren’ als ihre beiderseitigen Gemuthsarten. כלו הלל ושמאי נחלקו באלפי ענינים מה שלא היה אלא בארבעה וחמשה, והקורא חושב שהלל ושמאי עצמם בעבור חלוף מזגיהם וטבעיהם עשו התורה שתי תורות מה שלא היה אלא מתלמידיהם שלא שמשו כל צרכם וכתב ( 157.S) Hiller erkannte in allen Gesetzen Der Offenbarung nur die Erweiterung des einen Hauptgrundsatzes Liebe deinen Nachsten wie dich selbst. : כאילו אמר לאותו נכרי מן דעלך סני לחברך לא תעבד והרי אתה יהודי, או מן דעלך סני לחברך לא תעבד, ואין אתה צריך להתגייר, והלל אא אמר כן אבל הוסיף ואידך פירושא הוא זיל גמור, כלומר וכל עוד שלא תלמד שאר המצות לא תגיע אל השלמות. וכתב (שם) Die Streitigikeiten der verschidenen Schulen tragen sehr viel zur Theilung der Gemuther bei. וידענו כי אחוה ורעות היו נוהגים זה עם זה, וידענו כי מעולם לא נחלקו בעקר המצות אלא בסעיפי סעיפיהן היותר קלים. וכתב (חלק ג' עמוד 97) כי שמעון בן שטח שלח לחוני המעגל כי טוב היה לסבול עצירת גשמים כבימי אליהו מלראות שם שמים מתחלל על ידו: וכי זה הטעם: שאלו שנים כשני אליהו לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך? – אין זה פירוש אלא עוות הדברים כדי לשות חוגי המעגל איש מתעה את הבריות. וכתב (שם) כי זה חוני מדברי שמען בן שטח אלה למד שלא לעשות עוד את עצמו כפועל נפלאות כאלו מה שעשה הצדיק ההוא לבלתי התפלל בעד הורקנוס נגד אריסתובולוס לא עשה מאהבת בני עמו להיות אלה ואלה בני ישראל אבלע שה מיראה שלא תגלה חרפתו בקהל ויראו הכל שאין בתפלתו ממש – הכזה יהיה אוהב בני עמו? הכזה יהיה אוהב האמת? לא כן, ידידי היקר, לא כן, אבי, לא אהבת המת ולא אהבת ישראל ולא אהבת האדם בלב האיש הזה, רק אהבת הכבוד המדומה היא המביאה אותו להתכבד בעיני העמים בקלונו ובקלון אבותינו. ומה תאמר על אָמְרוֹ (חלק ג' עמוד ל"ט) כי בימי בית שני חכמי ישראל שלמדו פילוסופיאה יונית (מה שלא היה ולא נברא) המציאו חכמת הקבלה (שלא נולדה באמת רק אחרי תם הגאונים) אשר נהיתה לעמוד ענן המוכן לנהוג את ישראל במחשכים לעולם ועד? ולמה אטמא אגרתי בהעתקת שקרים וגדופים כאלה? הלא הספר הזה בידך ואתה ידעת את האיש ואת שיחוו יותר ממני שלא קראתי לא כלו ולא רובו. אך מתוך המעט שקראתי מדברי הספר ההוא התברר אצלי כי איש טמא שפתים הוא, ולזאת שנאתיו, לא להיות וטמא מחשבות; ואם אמנם בתוך עם טמא שפתים הוא יושב לא אצדיקהו בעבור זאת, כי יראת ה' ואהבת האדם (להועיל להם באמת) הן הנה המושלות בקרב ישרי לב, יפול מצדם אלף ורבבה מימינם בבור השקר ובשחת הרֶשע, המה לא ימעדו. ואם אראה האיש הזה מתעסק להציל את עמו מיד רודפיו אמר אליו שקול טיבותך ושדי אחיזרי כי אין תקנתו שוה בנזק קלקלתו ולא עוד אלא כי כל חמת המציק לא תערוך לחמת האיש הזה וחבריו כי צוררי ישראל היו בכל דור ודור סבה להתחזקם בתורת ה' ולהתקימם ע"י זה לאומה בפני עצמה והמינים והאפיקורסים הכותבים שטנה על האמונה גורמים ניתוק קשר האומה ומאבדים ממנה נפשות בכל יום, ולולא ה' שהיה ויהיה לנו יהיו סבה להכריתנו מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד כי אחרי גלותנו מארצנו איה איפה מציאות לישראל מבלעדי התור הזאת אשר בה נהיה לעם? – ואשר תאמר כי אין הלשון הצחה אשר כתב בה ספרו מובנת לכל, כן הוא שאינה מובנת אל האנשים אשר אינם מוכנים לקבל מדבריו נזק, הלא המה הרבנים והזקנים וכלה קדושים אשר בארץ אשר כקש יחשבו לו גידופיו אם ישמעום, אבל כל האנשים הנקראים געבילדעטע איזראעליטען ובפרט הנערים והבחורים הרגילים בקריאת הספרים החיצונים אין ספק כי להם דבריו מובנים ולהם כתבם כי הם אשר ייחלו כמטר לכל דובר נבלה ופיהם פערו לכל מחרף ומגדף לאכול את חראיו ולשתות את שיניו. ולא בראץ אשכנז לבדה, כי גם באיטליאה ובשאר ארצות רבו המכירים בשלון ההיא המהללה לרוב הספרים הכתובים בה בכל דבר חכמת בינה. אבל הענין המונע דברי יאסט מהתפשט בעולם ענין אחר הוא, הלא הוא יוקר מחיר הספר, אשר אין יד כל האדם⁸) משגת לקחתו, ואם היה יאסט איש עשיר כפרידענטהאל, והיה נותן ספרו בלא כסף ובלא מחיר כי אז רבתה מכה בישראל. – אחת היא על כן אמרתי על משמרתי אעמודה ואתיצבה על שִנאתי (לא לבלע ולא להשחית, לא לָקב ולא לָאר רק לקרוא לו בשמו הנאה לו אויב ה' וצורר היהודים, ולגלות ערותו בקהל, ולשבור דבריו ושקריו כשבר נבל, בכל מקום אשר יקרה לי לדבר על ענין מן הענינים אשר שִנָה מראיהם באיבה), ואצפה לראות מה תענני ומה שגיתי תבין לי.

אפס כי במה נחשב הוא הכלב המת הזה, להכנס בין שורותינו, ולהוציא לשוא עמודי אגרותינו, או חלילה לעכור רגע קטון אהבתנו הטהורה? נשכח נא את העיש הצורר ואת שיחו כי באמת אין הצד שוה בנזק דברי אמת ותושיה הראוים למלא אגרותינו משלשה עבריהן.

ינחמך אלהים, ידידי יקירי, ממעשיך ומעצבון ידיך אשר לא מצאת את לבבי נאמן לפניך לגלות לי מה זה ועל מה זה. הן אמת כי מה אסכון לך מן המקום הרחוק הזה, ובדברים לא יוּסַר עֶצב, אמנם מה מתוק בין אוהבים מגלות איש לאחיו את נגע לבבו? לא ראיתני ולא ידעתני, ידידי הנכבד, וכל דרכי לא הסכנת, ואולם בראותך אותי מוקיר אהבתי לבלתי פַזְרָה לאשר אינם ראוים אליה תבחן ותדע כי אוהב טהור לב אנכי ובאהבה לחצאין לא נסה לבבי. ועתה אקומה נא ואסובבה לי"ד שערים אשר למכתבך הנעים ואשיב על ראשון ראשון, אך בקצרה, למיעוט הפנאי הנשאר לי ממלאכת שמים שבידי, עד כי לא אוכל לפנות לכתיבת אגרות זולתי מערב שבת לערב שבת, ולא להיות זמני מָגוּר ושָכוּר כי רק לרביעית היום שכיר אני, ואך כל היום וכל הלילה לא יספיקו להכין טרף לִנְעָרַי את אשר ילקטו מפי יום יום לברר וללבן לפניהם דברי אלהים חיים, ולנטוע בלבם אמונה נכונה על אדני האמת מיוחדת בל תמוט עולם ועד.

א‘) אין דעתי נוטה להסכים עמך ועם שאר מחברים שקדמוך אשר האמינו כי הוא אנקלוס והוא עקילס, והראיה גדולה המונעת אותי מִקַבֵל דעתך בזה היא ההפרש העצום אשר אני רואה (וכן ראו חשובי החכמים אשר היו לפני) בין זה לזה במשפטי העתקתים: אנקלוס שומר הענין ועוזב המלות, ועקילס שומר המלות אף בהפסד הענין (עיין Richard Simonעמוד 235). והנה לקוט Montfaucon אינם בידי אבל ראיתי ס’ תהלים ודניאל מתורגמים מיונית לסורית עם חלופי נסחאות של עקילס (עיין אוהב גר עמוד 90), ולקטתי לו משם קצת מנסחאותיו ונתבררה לי אמונת הדבר הזה: בעם עצום אהללך (מזמור ל"ה) עקילס תרגם מלת עצום גמניא בעל עֲצָמות, נצבה שגל לימינך (מ"ה) תרגם ברת משכבא מלשון ישגלנה ולא חשש להדור המליצה, ולא ראה כי עם היות הוראת הפעל השכיבה, הנה השם לא נמצא כי־אם על הַמַלכה. הר ציון ירכתי צפון (מ"ח) תרגם ירכתי עמתא לשון יָרֵך!!! שכנו צחיחה (ס"ח) בכאפא שעיעתא, לשון צחיח סלע, ונשחתה מליצה. שַדַי (שם) הַו דסָפֵק, מי שיש בו די, ונשחתה מליצה. וכליותי אתנון (ע"ג) נורא דמתתננא, אש המעלה עשן כאלו כתוב אש תנן, ואיה הדר המליצה? בצואר עתק (ע"ה) עתיקא, בצואר יָשָן נושן!! למנצח על הגתית (פ"א) מעצרתא לשון גת! וכן בס' דניאל: ושנתו נהיתה עליו, הות עלוהי, תרגם המלות ולא הענין. ועין ראיתי דרכו של אנגלוס הפך זה ממש, נראה לי כי שני אנשים אשר דרכיהם רחוקים אלה מאלה כרחוק מזרח ממערב, אינן איש אחד אבל הם שני אנשים (וזה מלבד שאר ראיות אשר הביאו כבר שאר חכמים על הדבר הזה). והנה אם דרכי העתקת שני אנשים האלה שונים ומתחלפים מאד, אי אפשר לי להסכים עמך ולומר כי תרגום ארמי של אנקלוס נעתק על ידי עצמו או ע“י אחרים ע”ד תרגום יוני שלו.

ב) היה נראה לי כי חמא וכו' – (Voir ici la continuation le כרם שלום 3 pag 195 jusqu’a – a pag. 198 כל ימי התנאים והאמוראים)

ג') נוראות נפלאתי על דבריך בנסחאות משובשות אשר היו לפני אנקלוס. דע כי אחת מעקרי התועלות אשר כיונתי במלאכת עבודתי במאמר אוהב גר היתה להרחיק מחשבת פיסול זאת אר חשבו קצת מכותבי הגוים מן Lodovicus Cappellus עד היום, והיא מחשבה פוגמת והורסת האמונה הישרה מאד, ובכל זאת מאהבתי את האמת הבאתי ענין ובמָראִים גדולים שהיה אנקלוס קורא ובְמַראִים, אחת היא ופרסמתיה, וכל זולתה אין בה ממש, ולא אוכל להאריך. – ידידי היקר, מנע רגלך מנתיבה זאת, כי אל רפאים מעגלותיה, ואני כל עוד נשמתי בי לא אחדל להלחם בה בכל מאמצי כחי.

ד') דברי החזקוני הביאוני לחשוב היותו דבר מוסכם בין רבותינו שחנוך לא מת, ואתה ידידי ברוחב בקיאותך הוכחת ההפך, ומחזיקנא לך טיבו בכל לבבי, ולפי זה היה לי לכתבו כפי קבלת קצת מרבותינו.

ה') נ“ל שאם נפרש ובערו והשיקו, לשון כלכול מזון, הלשון דחוק מאד, כי ההבערה לא תכלכל את האדם, גם והשיקו בנין הפעיל ונראה שיכלכלו את אחרים, ומה טוב ומה נכון שיהיה והשיקו לשון הסק כפירוש רש”י ורד"ק, אלא שהנביא כפל הדבר במלות שונות לומר לשון הנופל על הלשון: והשיקו בנשק, והמתרגם שלא מצא זה אפשרי בלשונו, עזב הכפל והניח מלתרגם מלת והשיקו שאינה לצורך, והוסיף מלה לבאר המכוון בהבערה שהוא שהוא הכנת המזון.

ו') אם קטל נאמר בתלמוד על כל כריתה לא אדע הימצא כזה בתרגומים. גם בלשון סורי לא נמצא. ואם כדבריך אמר אנקלוס לא תקטול נפש, להוציא הכורת עצים או קנים, ולא להוציא שליח ב"ד ההורג ברשות אשר בלא ספק ממועט הוא על ידי לשון רציחה שבעברי – ואבי ראה גם ראה איזו עדיפא, אם למעט כריתת העצים, או ההריגה ברשות ובמצוה.

ז') נקי אנכי מכל וכל מעון אץ בדבריו וממהר לשפוט אשר שמת עלי בענין הלשון הראשונה. אמרתי כי פירושף על מהדרש ואביו קרא לו בנימן בלה“ק יש להוציא ממנו תולדה שכן אפשר שיהיה הענין בקצת שמות אחרים הנזכרים בתורה, ותולדה הזאת, רצוני שכן אפשר שיהיה הענין בקצת שמות אחרים נ”ל שלא תוכל הכחיש אותו בהחלט, לפחות לפי דעת בעל המדרש ההוא. אח“כ אמרתי שזה רצוני היות היו הענין כן בקצת שמות אחרים הנזכרים בתורה (לא בכלם ולא ברבם), הוא לדעתי אמת בלא ספק, לא מפני סיוע המדרש ההוא, אלא בעבור ראיות אחרות רבות, אשר הארכתי בהן במבוא לתלמוד הלשון. והנה בכל זה מה פשעי ומה חטאתי? ואיך תאמר אלי: ראיתיך הולך מתחלה לאט, ובמעט רגע תרוץ ותמהר לשפוט? כי לא כן אנכי עמדי, אבל אחרי חקירת ימים ושנים התברר אצלי שאין עלינו להאמין שאדם הראשון כשנוצר היה מדברי לה”ק בכל פרטיה ודקדוקיה, כי מלבד שזה דבר בלתי מצטייר בשכל, הנה התורה מעידה ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו, א“כ שמות הבהמות לא ידעם משעת יצירה, אבל המציאם אחרי הבחינה (ואגם גררא אודיעך דעתי בפירוש המקרא הזר הזה, לראות מה יקרא לו, אחשוב שאין הכוונה לראות הקב“ה מה יקרא להן האדם, כאלו לא ידָעו האל מתחלה, אלא הכוונה ויבא אל האדם כדי שהוא (האדם) יראה ויתבונן מה יקרא להן, שיבחן טבעם ויקרא להן שמות, לראות שיראה הוא, כמו כלם אליך ישברון לתת אכלם, שתתן אתה, ורבים כמוהו, ודוק, אח”כ מצאתי שכן פירש הרע ס), על כן אין לו לזוז ממה שהשכל מחייבו ושהבחינה העמוקה בתהלוכות לה”ק מחייבת ג“כ, והוא כי הלשון חֻדַש מעט מעט.. והנה כראותנו בתורה האדם מדבר מתחת יצירתו אין אנחנו מחויבים לומר לשכלנו: האמֵן או תרד לבאר שחת, אבל נאמין כי כמו שדבורי פרעה מתורגמים בתורה ממצרית לעברית כן דבורי האדם והאל מתורגמים בשפה ברורה שלנו מן הקולות הטבעיים של אדם הראשון הרחוקים מאד מסדור לשון. והנה אין דעתי לתת קדימה ללשון ארמית על לה”ק, כי אמנם כשם שלא אאמין שלא היה אדם יכול לדבר משעת יצירתו בלה“ק כן לא היה אפשר שידבר ארמית, אבל אאמין כי עברית או ארמית בנות אם אחת הנה, היא הלשון הראשונה אשר כבר אבדה, ומזה נמשך כי קצת מן המלות הקדמוניות נשארו בעברית וקצתן בארמית. לדוגמא ארעא נשאר בארמית, ואיש ואשה נשארו בעברית. והנה שמות בני אדם הנזכרים בתורה כגון אדם קין הבל ודומיהם לא אחשוב היותם מתורגמים ומורקים מכלי אל כלי אבל כן היו מתחלתם, והראיה נח זה ינחמנו, שאם היה משה רוצה לשנות את השם לפי משפטו בלה”ק היה קוראו נחַם, אך שמר אותו בטהרו אעפ“י ששִנָה מלות זה ינחמנו אשר בלא ספק לא כן ממש יצאו מפי למך, כי נראה שבימיו עדיין לא נוספה אות המ”ם על אותיות השרש נח. והנה דעת בעל המדרש לפי פירושך הישר היא לסברתי דרך כלל, כלומר שלא היו רז“ל רחוקים מלהודות כי לפעמים כשהתורה אומרת פלוני אמר כך וכך או קרא בשם כך וכך, אפשר שבלשון אחרת אמר, ומשה תרגם, אעפ”י שבפרטות בענין שמות בני אדם או שמות המקומות אין דעתי שיהיו השמות שבתורה מתורגמים, ורק שם ארץ לבדו אחשוב היותו מתורגם.

ח‘) בענין תרגום שבעים זקנים וכו’ כרם חמד (Voir dns le susdit qag.198 jusqu’a pag. 199 ??? ואחרי כן בבואי הנה והראיתי הדברים לידידי וחברי ר' הלל הכהן, גער בי על שהשמטתים והיה רוצה שאשתדל להדפיסם על כל פנים, ואני אמרתי הואיל ואידחו אידחו, מאחר שאינם מעיקר הספר, אבל במקום אחר אי"ה אוסיף עליהם כהנה וכהנה.

ט‘) ועל דבר טעיות סופר בספרי הקדש רואה אנכי כי לא דרכיך דרכי ולא מחשבותיך מחשבותי, אני אומר וכן אני מאמין במצפוני לבבי כי ספר התורה לרוב השקידה על שמירתו בכל דור ודור, לא נפל בו טעות אפילו באות אחת, ואני מאמין וכן אני אומר בפי כי שאר ספרי המקרא לא נשמרו שמירה מעולה כ“כ, ונפלו בהם ט”ס מתי מספר; ואת בהפך מאמין בלבבך כי שבושים רבים נפלו בנביאים וגם בתורה, אך את אל תצפון אתך, לבלתי תת מכשול לפני עור, ובה צָדַקת בלא ספק. – ולענין הסופר אשר אמרת אין ספק שאגער בו ואביאהו בנזיפה, אך תחלה אשיב לו שתי תשובות, האחת כי לא כספרי נביאים וכתובים סה“ת, והשנית שאם ההשערה מותרת להועיל על ידה לפרוש הכתובים, הנה משלוח יד אסור בלא ספק; צא לומד מה שעשו סופרים הראשונים שהתקינו קריין ולא כתבין וכיוצא בהם, ובספרים אל שלחו את ידם – השערת כי יד על כס יה איננה לגעזעניוס, אבל מאה שלנה לפניו וכתבה החכם Clericus בפירושו, ואני בילדותי בטורם אדע שני החכמים האלה כלל, כבר עלתה על לבי, אך סוף סוף ראיתי כי אין הלשון מתוקן ולא מובן כלל ע”י הקריאה החדשה, וראוי לומר לשני החכמים האלה ולחבריהם: זייפתם תורתכם, ולא העליתם בידכם כלום: – לא כתבתי ולא עלתה על לבי להבין מדברי בעל חובת הלבבות שאנשי המסרת היו אחרי ר’ יונה, אבל שלא היו קדמונים ממנו הרבה, והנה היו בימי הגאונים.

י‘) בענין שרש הון הבאתי הפעל אֶתהַונַן כי כן מצאתיו בערוך קצר (Glossarium) של החכם Oberleitner, והנה עתה הראני תלמידי חביבי אברהם לאטאש (בן בנו של הרב שבעוענעציאה) כי מצא בדניאל סורי (עיין א"ג עמוד 90) ומשכילי עם יבינו לרבים (י“א ל”ג) שמתורגם ומתהוננה לדעמא וכו’ בשני נוני“ן, א”כ לא ימלט מהיות האחד מן השרש. והנה התלמיד הוותיק הזה (בחירי רצתה נפשי) מחזיק בדעתך בהוצאת לשון הוי בה מלשון הונא שבסורי, אבל הוא ואמר כי הנון בהונא היא מן השרש, אלא שהשמיטוה רז“, כמו שהפילו הם וגם דניאל ועזרא הרי”ש משרש אמר, ואמרו אימא, נימא, תימא, לימא, ואין בידי להכריע.

י“א) חמסי עליך, ידידי היקר, באמרך אלי שהפכתי דבריך. אני לא ראיתי מדבריך זולת אלה “שאותיות מלאות כאלה המורות רק על הנקדה וקריאתה היו נקראות בדרז”ל אם למקרא”, ועליהם תמהתי ואתמה עוד כל ימי חיי: אבל אתה באגרתך (סלח נא ידיד נפשי) הפכת דבריך ופירשת יש אם למקרא “יש יסוד מוסד ומקור נאמן לקריאה” וזהו האמת בלא ספק. אבל הטעם השני שהוספת “כי הקריאה יש בכחה והיא מביאה עמה אֵם” אך למותר הוא, ובפרט אחר שלא מצאנו לשון זה של אמות הקריאה אצל רז"ל.

י“ב) לא שלחתי אליך בתחלה שירת מוסר השכל כי לא הזכרת אותה אלי באגרתך ואמרתי אולי כבר באה לידך, ועתה קחנה מכתיבת ידי, העתקתיה לעצמי זה ימים ושנים. ודע ידיד היקר כי בעיר הזאת אשר אני מתגורר בה רבו מאד הספרים היקרים הקדמונים הן בדפוס הן כ”י, גם ת“ל אין הבעלים מונעים ממני דבר ושולחים לביתי כל מה שאני מבקש, אבל מה אעשה והחקירות האלה צריכות פנאי, ואני אינני מופנה, אם לא שאעשה מלאכת ה' שבידי רמיה. בליל ש”ק שעבר הלכתי לבית אחד מן הגבירים ר' יוסף אלמנצי שמו שהגיד לי היות בידו מחזור ויטרי (כי כן נרשם בגב הספר) ובדקתיו עמו (כי בחור משכיל וחכם הוא מאד), ושפטתי כי איננו מחזור של ר' שמחה, שהרי הוא מזכיר ר' ברוך בעל התורמה שהיה בדור שאחריו. הספר הזה אשר הוא עתה בביתי הוא כ“י על כלף שני כרכים גדולים וכולל דיני תפלה וקריאת שמע וכו' ( a la ligne 28. זמירות על השלחן pag.200.ligne 6. Jusqii’ a כרם חמד Voir dans de susdit ) ובתוכן” לדונש בן לברט, דרור יקרא, וכו' והוא משונה בסופו וזה הוא: אדום עַקר אשר עקר פרי אובד נטע כנה, וגם הקדר פני קדר, אשר אותי מאד עִוָה, ותצמיח צדקנו וישענו כמו גנה, ותבנה עיר משושנו, ומדמנה וסנסנה, אבן מאסו הבונים תשימנה לראש פנה ופדויי ה' ישובון וגו‘: והבית הנדפס: דעה חכמה לנפשך הוא סיום פיוט אחר של דונש אשר תחלתו: דְלֵה שובב מתוך פחת, ולא ימות לשת נתוץ עלוון ומנחת, שְפוֹ השפל ובני נחת (על שם בראשית ל“ו י”ז וכ"ג); ראה כי צר לבן נעצר וישע עוז תנה מבצר, שמע קול מן המצר, הבה לנו עזרת מצר. ומרום הר והלבנון, חדש היש הרוס פינון, כבודך חס (חוס?) והבן גנון (לא נתברר אם והבן או והכן) ישע הָבֵא, שלח ינון. נגבי שלם והאדנים, עַמוּד בועז ושהרונים דברי הקם ופעמונים, מנחם שלא לבנים. דעה חכמה לנפשך, וכו’ (הטורים האחרונים האלה מעידים על אמתת השערתך שלא היה דונש אדם גדול) ואח“כ מנחה לשבת וכו' (Vior dans le susdit כרם חמד pag 200 ligne 28/ jsqu’ a l שלא נהגו בו היתר pag.201). (יתברך המשלם שכר טוב ליראיו, ותתברך מפיו האהבה הטהורה אשר אהבתי את חכמתך, ידידי היקר, ומעברת שינה מעיני עתה אחר חצות לילה לעיין בס' הנושן הזה לעשת נחת רוח לפניך כי עתה שר לא קויתי מצאתי, והוא כי הספר הזה הוא באמת מחזור ויטרי כי הנה לפני סד' רע"ד מצאתי): יצחק בר' דורבלו: ומפירושי רבנו חננאל וכו' Pag.201 כרם חמד (Voir dans le susdit lign 10 jusqu’ a ר' שמחה מויטרי linge 14 l) (אז נזכרתי כי במקומות הרבהמ צאתי בין ענין לענין אות ת, והבנתי שהיא תוספת שהוסיף אותו רק יצחק, והנה אין עוד ראיה מזכרון חכמים מאוחרים לר' שמחה כי ר' יצחק הוסיפם), אח”כ דיני אבלו תוכו' לא בד“ו פסח (Vior ligne 15 jusqu’ a pag. 203 linge 3) ובראשי תבות שלמה, וברוך היודע מי הוא) ואח”כ לוח המולדות והתקופות והשאלה למחזור רס“ד (תחלת האלף הששי), ונשלם הכרך השני ואין ידוע אם הספר שלם או חסר ודי בזה לעת עתה. – הרב גירונדי (כי עתה מִנו אותו לרב) מסר בידי ס' אחד של דינים כ”י על קלף,⁹) בלי שם, וראיתי שהיה מחברו אשכנזי, והיה בזמן מהר“מ מרוטנבורק, וגם הוא מביא הרבה תשובות מן הקדמונים, וקצת דברים מס' שכל טוב על הורה (ראיתי מתוכם כי ס' שכל טוב לא תמיד שמו נאה לו, כי יש בו גם הבלים), והוא מזכרי רבנו כרשום כי הוא מביא בשם אותו ר' גרשום מעשים הרבה על אודות המילה וגם מעתיק משמו כללי אומנות המילה, ובסוך הס' שער הנקוד (כללים בדקדוק) בלי שם, ובסוף הכל שיר של רבנו תם על כללי הטעמים תחלתו אלהים לי מגן. – ואחד מתלמידי יש בידו רש”י וראב“ע על התורה כ”י קלף שנת חזק“ו, והוא מוגה הרבה יותר מן הנדפסים, ומצאתי בו בפסוק אני אמית ואחיה ר' בחיי (כהשערתך ידידי היקר) במרום ר' האי. תלמידי זה יש לו ג”כ לבנת הספיר למיסיר ליאון, ס' דקדוק, ולא מצאתי בו חדוש אלא שכיוון למ“ש בימים האלה החכם וואלף היידנהיים שאין בנין מרובע בגזרת הכפולים (ושניהם שגו ברואה). – הרב גירונדי יש לו ס' אמונה רמה להראב”ד עם פירוש ג“כ, והוא ספר היה טוב בעוד ארסטו מושל בכיפת הפילוסופיאה, וגם בימינו יספיקו לנו ליקוטים מתי מספר ממנו אולי אלקטם אי”ה. יש לו ס' העיון לר' חמאי גאון וס' התמונה, ועוד הרבה כ“י יקרים מאד. – ודי בזה לעת עתה ופעם אחרת וכו' ( Voir dans le susdit Pag.203, ligne 6. Jusqu’ a והנוסח איננו dans la meme כרם חמד page. Lnge 17.) אעפ”י שיש כאן נסח תפלות יה“כ כלן: (ומה נעים הנסח אשר הבאת מר' האי גאון, ומי יודע אם לא יבא היום שיפקחו הרבנים את עיניהם, ויתנו לבם לקובעו במקום הנהוג, אחרי אשר לא היה כח לא בריב"ש ולא בגאונים לבטלו מכל וכל) – בפיוט קרואי מלגה וכו' (Vior dans le susdit כרם חמד dans la meme page’ ligne 27. Jusqu’ a la fin de la page) ס' דינים כ”י שביד הרב גירונדי מסרתיו לתלמידי הוותיק הנ"ל והוא בודקו על הסקר, ועושה ממנו קלוטים, ואמר לי הִמָצא בו דינים זרים דלא כהלכתא.

י“ג) מפי השמועה קבלתי כי כל אשר בשם לוצאטו יכונה כלם מזרע שני אחים שבאו לאיטליאה ממדינת לוצאציאה בשנים קדמוניות, והנה גם רמח”ל, גם הגבור אשר הזכרת ממשפחתי הנה, ומגזע אחד יצאנו, אבל הקורבה רחוקה מאד, ואין בידי ס' היחס, ובעיר מולדתי ראיתיו, וידעתי ביד מי הוא. ודע כי רמח“ל להיותו איש פאדובה הניח אחריו ברכה בעיר הזאת חבורים מכתיבת ידו, והנה ביד הרב גירונדי, ובכללם ס' תקונים כעין תקוני הזהר גם התחלת זהר תניינא, ורע עלי המעשה מאד, כי אחרי שאי אפשר לומר עליו שהיה מן המשוגעים המוטעים, על כרחנו לומר שהיה מן המַטעים, כי הוא משים עצמו כמדבר עם הקדושים אשר בשמים המה, והנה תבונת החכם ההוא חידה היא אצלי, ואם תבאר לי דעתך בזה טוב תעשה עם עבדך. – ולעומת שאלתך, ידידי היקר, אשאלך והודיעני אם אתה ממשפחת בעל מנחה בלולה, כי גם הוא כהן ושמו רפא מפורט, וכן גם המגיה הס' ההוא הו אכהן פורטו, ושם פורְטְ או פורטו, הוא כפר קטון סמוך למנטובה, היו בו יהודים ולהם בית הכנסת, ובשנת שי”ז נשרף ביתה כנסת עם ס"ת שבו, ובאו היהודים ההמה לדור במנטובה, ויש עוד בגלילות האלה אנשים ממשפחת פורטו, אך לא רפא מפורט, ובארצך נראה היות אחרים מן השם הזה כי ס' שארית ישראל נדפס בבית שלמה רפאפורט.

י“ד) אגרת ידידנו הר הזהב הגיעתני, וכבר השיבותיו דבר כאשר עם לבבי, והעתקתי לו בתחלת אגרתי תחלת האגרת הזאת על דבר יאסט, כי כתב לי כי תמה בקראי דברי אליך על האיש ההוא, וראיתי שאינו מכיר אותי ואת דרכַי, וחלילה לי שאסבול שיהיה אדם מכבד אותי בהיותי בעיניו איש אחר ממה שאני באמת. – על ידו קבלתי בשמחה לב מתנת ידך תולדות ר' נתן בהגהת אצבעותיך, ואחריהם תולדות ר' חננאל וכל הנספח אליהן. את הדברים האלה כבר קראתי בבה”ע, ועתה חזרתי עליהם, ועוד אשוב עליהם פעמים אחרות, וכל עת אשר אני לוקח ספרך בידי אני נותן תודה לה' שהעמיד איש כמוך בדורי, כי דואג הייתי לשעבר מי יודע כמה דורות יחלפו טרם יבקע אור חקירת הקדמוניות בישראל ברוחב המדע ובעומק הבחינה יחדו? ועתה אם באמת ובתמים לבבי יעלוז על המצא גבר כמוך בעולם הלא תכפל חדותי כי האיש היקר והיחיד הזה הוא אחי ורעי, ידידי ואוהבי, וגם… אולי… מְיַקֵר אותי בלבו. – ועתה מה לי עוד כי אם להתפלל על שלומך ועל הצלחתך, עד תשלים מלאכותיך היקרות עד תֻמָן ותפיצם בישראל, ועיני רואות, אמן, כן יאמר ה‘. – והנה מי כמוני נכסף לראות לאור עולם מלאכתך הגדולה והרחבה מני ים ס’ אני שם? ואף גם זאת (לדבר הזה סלח נא ידיד נפשי) ירע בעיני אם תמהר להוציאה לאור בטרם תעשיר אותה כל מה שאפשר, ובטרם תוסיף ידך עליה שנית ושלישית להגות סיגים מכסף ולשומו מזוקק שבעתים. ומה גם בחקירות כאלה אשר במחשכי הקדמוניות ובערפלי ההשערות ובמצולות ספרים הרבה אין קץ אתה ידעת כי ביושר לבבך קרה לך לנטות ימין ושמאל מאשר כתבת מלפנים. לכן לא יחרה אפך בי (האמנתי) אם אזכיר לפניך הצווי הראשון אשר צוונו אנשי כנסת הגדולה. – לדוגמא בענין אנקלוס אקוה שֶתְשַנֶה ממטבע שטבת. וכן בענין הספירות (אעפ"י שאין זה דבר הנוגע לכוונת ספרך אנשי שם) רחוק הוא בעיני שישתמש בעל ס' יצירה במלה ערבית במקום שאין לשון עברית חסרה, וכמדומה לי כי מספירות המקובלים שבזמננו שפטת על הספירות של ס' יצירה כאלו הן מדות אלוהות, תחת אשר אולי לא עלתה כזאת על לבו מעולם. ולפי דעתי לא היתה דעתו אלא כמו שפירש דבריו בעל הכוזרי, והמלה עברית תלמודית, מלשון ספירת העומר. ולא אאריך בזה אם לא אחרי מצותך. – כן בענין שנת ה“א נ”ג צריך חקירה עמוקה בספרי אותו ר' משה (ואחד מהם בידי) להבין אם אפשר שמי שכתב זה כתב זה. ובענין אם אמר פיטרוה או אמר פטרוה, אגב חורפך לא דקת, כי שָם אין הענין בכותב אלא באומר, והיו“ד כותבי התלמוד הוסיפוה מפני שלא היה בימיהם הנקוד, ועל כרחנו אין הכוונה אלא כפירוש רש”י שאמר פטרוה מבנין הקל, או שאמר פַטְרוּהָ מבנין פיעל, והדבר נ“ל ברור מאד, ונאמן עלי יושר לבבך דלא תהדר אשינויי דהיקי. – שמחתי מאד על אשר הוכחת כי מאיטליאה יצאה תורה בכל הארץ, וכן שמחתי כראותי הראיה אשר מצאת ממשנת ראב”י על התורה שלא נכתבה מתחלתה אשורית. ועתה אני וכל תלמידי מבקשים ממך שתוצאי לאור משפטי בענין המשנה, אם כתבה רבי כדעת רמב“ם, או לא כתבה כדעת רש”י, כי עדיין לא מצאתי ראיה ברורה נגד סברתי וסברת רש“י, ובשמחה ראיתי כי גם אתה כתבת כי לא נכתב התלמוד עד ימי רבנן סבוראי או גם עד ימי הגאונים, גם נ”ל כי יש להביא סמך לדברי מתשובת רס“ג המובאת ביוחסין, אעפ”י שבתשובה אחרת שהבאת הוא מזכיר ת"ר סדרי משנה דאתגניזו (משמע שהיו בכתב) מיומי הלל ושמאי, ותשובה ההיא אמנם חשודה היא בעיני והיתה לי לזרא.

תסלח, ידידי היקר, אם מיעוט הפנאי אשלח אליך אגרתי מועתקת ע“י מתלמידי, וכן תסלח עם העדר הסדר הנכון באגרתי זאת, כי כתבתי הענינים כסדר שנזדמנו לפני. ועתה אגיד לך כי מימי לא ראיתי ספורי מעשיות של ר' נסים שהזכרת בתולדותיו, שאלתי את הרב גרונדי אם שינו בידו, והוא מסר לי קובץ אחד דפוס קונסטנטינא שנת עטרה כולל תחלה אלפא ביתא דבן סירא, אח”כ מעשה ריב“ל ואותו משיח ומדרש אסתר, אח”כ מעשה תורה (והוא כמו תופת אליהו רב שבס' ראשית חכמה), ואח“כ כתב פרישטי יואן לאפיפיור, ואח”כ מעשה אברהם אבינו, וס' אלדד הדני, ואח“כ מעשיות שבתלמוד (עשרים ואחד דפים in 8 vo) והם כם ספורי מעשיות של ר”ן, אלא שאין כאן הקדמה ולא שם אחר זולתי מעשיות שבתלמוד, ואבל מצאתי בו רוב הדברים שהבאת ממנו, ובכללם גם הלשון המשובש הזה: ואני נסים שאלתי בילדותי את אבא מארי הרב רבנו אשר ז"ל וכו'.

תלמידי הוותיק הנ“ל הראני בס' דינים שמסרתי לו לבדוק שמצא כתוב בו: ואני יצחק בר' דורבולו, ואשתומם על המראה, ולא אדע אם ר' יצחק זה שעשה תסופת למחזור ויטרי הוא עצמו מחבר ה' הזה, או עשה תוספות גם בס' הזה, אמנם ת' סי' התוספות לא יראה ולא ימצא בס' הזה. והראני ג”F שהוא מזכיר יהודים בארץ פולים. וכבר לקט ממנו ענינים הרבה, ולא ישקוט עד אם כלה, ושלחתי אליך.

אני וכל אוהבי ורעי וכל תלמידי מבקשים שלום תורתך והצלחתך, ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום. החישה מענה לי והודיעני במה אֲשָרְתֶך, ובמה אמצא חן בעיניך, ועל הכל האמן כי בלב ולב לא אדבר, וכי אהבתי אותך טהורה היא, ואם תמירנה באהבת הרשעים לבסוף תבחן ותדע מה בין עובד אלהים לאשר לא עבדו.

פאדובה בעשתי עשר חדש בארבעה עשר יום לחדש שנת התקצ"א.

ידידך שמואל דוד לוצאטו.

כ“ו אדר התקצ”א

שמואל דוד להחכם היקר שלמה יהודה הכהן בכה ושלום.¹⁰)

הגאון או המשורר אשר אמר גער בו אל תביאהו בסודך, כוונתו נִכֶרֶת בתוך דבריו שנגער בידידנו המתחבר לאויבנו ונזהירהו שירחק מעליו, ואם נראה אותו מחזיק באהבתו ולא ירפה, אז לא נביאהו עוד בסודנו, ועתה, החכם היקר, פאר דורך ועטרת אומתך, מה לך כי צעקת “צר לי צר לי כי אבד ממני רֵע אהוב כזה”? ואם אמנם כדבריך וב לשמוע גערת חכם, מי ימנעך ממאוס ברע מהיום והלאה, ובחור בטוב ולדבקה בו? אך אוי נא ל, כי בוחר אתה בצר הצורר, וכי תשקלהו במאזניך הוא ירד מטה מטה, ור“ש וד”ל המשתדל לתת כבוד לאלהי ישראל, הוא יעלה מעלה מעלה, כשחק מאזנים נחשב. צר לי עני, צר לי, החכם היקר, כי תְקַנְאֵנִ בלא־אל, תְכַעֲסֵנִי במכעיס. לא לך להתאונן, לא לך, כי לא אבד ממך דבר, כי כל אשר בכחי לעשות לעבודתך ולעבודת חכמתך, כל ימי צבאי אעשה, לא אחדל ולא אַרפה ידי, לא במחיר חליפין ולא בשחד כבוד, רק לאהבת התורה והחכמה, ולאהבתי אותך ואת חכמתך כי רבה. ומה אני שואל מאתך? אחרי אשר גזרת אמֶר לבלתי נטות מעל משכנות עַוָל ומאהבת לא ידע אל, אחת היא שאלתי: אם יקרה לך להזכיר שמי, לא תְסַפֵחַ אליו עוד לא תאר ידיד ולא תאר חכם, כי באמת ובאמונה אם יאסט איש חכם, אני בלא ספק איש סכל, המאמין בבִטולים הראוים ללעג, כגון בנפילת חומת יריחו תחתיה (יאסט חלק שני, בהקדמה עמוד ה'), ואם הוא ידידך (אהובך) אי אפשר שאהיה אני ידידך (אהובך, גם כי היה אהיה אוהבך בכל לבבי) ואם כעצת המשורר לא אבירך בסודי, כי כן בלא ספק השמירה הכרחית עם בעלי ברית שונאינו, ידוע תדע כי אהבתי אותך לא תחסר, וכַבְדִי אותך לא יגרע דבר, ומכל אשר יעשה אוהב לאוהב, וּמְכַבֵד לנכבד, ושוחר תושיה לשוחר תושיה לא אחדל מעשות עמך בכל מאמצי כחי, אך במסתרים תבכה נפשי על עון הדור שכך עלתה בו, אשר כל זד וכל עושה רשעה יְהֻלַל וסר מרע ישתולל. אוי לי תם לבבי כי עשיתני איש ריב ואיש מדון לכל הארץ. אפס אם נותרתי לה' לבדי ממאן להיות פוסח על שתי הסעיפים, בה' תתנחם נפשי, יוציא משפטי לאור וכבר כל יודעַי יודעים, וישראל הוא יֵדע, מי אוהב האמת ומי אוהב האדם, ממני ומהמתחכמים אשר דבר ה' בזו.

צדַקת בשפטך על סדר תנאים ואמוראים אשר במחזור ויטרי כי יקר הוא מאד מאד, כי הנה מה שהדפיס בעל ועד לחכמים הוא הזנב ממנו, וזה שבידי הוא הראש, כי זה וזה חסרים, ומתוך שניהם אולי יצא לנו גוף קרוב לשלמותו, והנני מעתיקו אליך אות באות…..ואחריהן רבנן סבוראי שבזכותן נמתחו שמים ונרקעה הארץ, עד רב גווא ורב הונא, שהיו סוף סבוראי, לא הוסיפו ולא הפליגו מדעתן כלום, אלא תיקנו פרקים שבכל תנויי כסדרן (נ“ל הכוונה שכתבו משנה ותלמוד על ספר, וזה טעם אותה גוזמא שבזכותן נמתחו שמים וכו‘, על שם שמתחו תורה שבעל פה על הגוילין, ומפני שידעו הגאונים בעלי הסדר הזה כי קודם זמן זה לא היה דבר בכתב, ויראו שמא יחשדו בני הגולה את הכותבים שזייפו והוסיפו וגרעו, אל לא בזדון, לפחות בטועת (כאשר אמת נכון לפקפק), הקדימו ואמרו שאל הוסיפו כלום והפליגו בהפלגת זכותם, כאלו מלאכי ה’ צבאות המה, ואעפ”י כן ידוע כי רבנן סבוראי הוסיפו קצת דברים מדעתם בתלמוד, ומי יתן והשמיטו ממנו ענינים הרבה)…… עד כאן אות באות ממחזור ויטרי, וידעתי כי יש כאן שבושים ובלבולים מלבד מה שהעירותי עליהם במאמר מוסגר, רק לא חפצתי להאריך כי לא להערותי אתה צריך, וידעתי בענינים אלה כטפה מן הים אצל ידיעתך, גם הזמן צר לי מאד, כי צריך אני להשלים לתלמידי פירוש שירת האזינו והברכה, ואח“כ אסע עם אחותי לעיר מולדתי לנשואיה. ודע כי בהיותי מעיין בסדר תנאים הנדפס בועד לחכמים נהייתי כמפקפק שמא הרב ההוא או המעתיק הכ”י שהיה לפניו תקן לפעמים והוסיף והחליף בלשון, ואתה תשפוט.

(דף א' לקוטים מס' כ“י של כמוהר”ר מש“ג אשר לקט תלמדי ידידי אב”יי).

עד כאן מכתיבת ידי תלמידי הוותיק אברהם לאטאש, והנה הוא עתה בא אלי והראני בפאר הדור סי' מ“ב פירוש אחר על המאמר שפירשת בערך ברכות” מפני שלא ברכו בתורה תחלה, עיין שם, כי לא אדע איזה יכשר, הזה או זה. בדקתי בכלבו בוס' כ“י ולא מצאתי השוואה בין כ”י זה לס' המנהל. והנה לנחיצת הזמן לא אוכל לתת מענה לכל דברי אגרתך היקרה, רק אֹמר כי מתאי בה דברים טובים דברים יקרים. הגהת החכם אביך: פתי במום ת, נכונה ואמתית בלא ספק. אשריך החכם היקר, אשר נתן ה' לך להתעלס יחדו עם אביך ועם בנך, ה' יברך החוט המשולש לארך ימים, ושנות חיים ברכה ושלום. הודיעני נא דבר אמת על אודות הר הזהב, כי יצאו עליו וקראי תגר כי הוא רעל שמים ורע לבריות. העתקת ס' כ“י קשה היא מאד במקום הזה, להעדר הנערים מלומדי המלאכה ומדקדקים לעשותה, וגם לא כל בעלי הספרים יסכימו שיהיו ספריהם מועתקי. כל רֵעַי וכל תלמידי דורשים שלומך, ובפרט תלמידי בחירי הנ”ל. יצליחך ה' ויפקח עיניך לאהוב את אוהביך באמֶת ובתמים, ולשנוא את שונאיך שונאי אלהיך ושונאי אבותיך ולמודיך, ואתה לשום ובית שלום וכל אשר לך שלום, כחפץ הכו“ח פה פאדובה כ”ו אדר תקצ"א

עבדך מכבדך ואוהבך שד"ל

(וסביבות האגרת 97 לקוטים ממחזור ויטרי מתחלתו עד סימן ק"ב).

היום ח' סיון תקצ"א כתבתי לו העתק שני השירים שבסוף הערוך בלי שנה ומקום, בוגליון הוספתי קצת הערות, כגון:

ירח בוזה מנבזה דרוך, נ“ל ברור היותו ירח אדר, כי מרדכי שהיה נבזה בעיני המן דרך על בוזהו, ומלת בשלישי איננו על הירח השלישי כדעת בעל השלשל, אלא בשלישי בשבת, אפס נ”ל כי צריך להגיה בששי במקום בשלישי, כי ט“ו באדר היה ביום ו' גם בשנת תתס”ה וגם בשנת תתס“א (לפני השערתך), כי שתיהן היה קביעותן הכ”ז, אם לא טעיתי בחשבונות למיעוט הפנאי.

נ“ל לקיים תתס”ה ולהגיה ל“ז במקום ל”ג כי הג' והז' קרובות במכתב יותר מההא והאלף¹¹

.

גם כאן נ“ל להגיה ית”ז במקום ית“ג, וקצת סיוע כי יתז היא מלה בלה”ק, ולא כן יתג.

אולי רמז שהשנה ההיא היתה פשוטה וכסדרה, והשאר נעלם ממני. אעפ“י שיש בשירים האלה צרת טעות סופרים, מכל מקום נ”ל ברור שטעה בעל השלשלת כשהבין מתוך הטורים האלה שנתקיים לו בן, והוא הגדול ושמו ראובן, כי הנה הוא אומר כי ארבעה חננו ה', ואח"כ מפרט שכלם מתו, ושנשאר שכול, גם אמר כי הראשון נקרא יחיאל לא ראובן, אם כן ראובן המאור כאן איננו שם אחד מבניו, ואול היכוונה שקרא שם בכורו יחיאל, וקרא עליו לסימן טוב יחי ראובן.

חתימת האגרת

ואתה לשום וביתך שלום וכל אשר לך שלום. פאדובה בשלישי בשמנה לחדש התקצ"א. ידיך מכבדך ועבדך אשר עלה נפשך למען דְבור במשנאי ה' השם פניו כחלמיש, ממקומו לא ימיש, בצדקתו יחזיק ולא יחדל.

שד"ל

י“ז תמוז התקצ”א

שמואל דוד לשמואל ליב גאלדענבערג שלום.

מכתבך מיום כ“ד סיון הגיעני ובתוכו שלשה מכתבים אחרים, שנים מהם על מנת להחזיר, והנם מושבים אליך בתוך האגרת הזאת. אגרת יאסט אליך לא מצאתי בה דבר אשר יצדיקהו בעיני וינקהו מפשעיו אשר פשע בה' ובעמו בדברי הימים אשר כתב. הֲכָזֶה סָכָל הייתי בעיניך להיות נפתה בחלקת אמריו לך, ולשכוח כל נאצותיו ושקריו אשר כתב לעיני כל ישראל וכל העמים? – הכזה אויל הייתי בעיניך, שאקבל עדות שקר אשר אתה מעיד בחכמי התלמוד, לאמר כי גם בהם היה מי שחשב ס”ת כמלוקט ממגלות מגלות מכותבים שונים, כאלו היה זה ענין אמרם תרה מגלה מגלה נתנה? הכזה נקלותיב יעינך אשר תחשוב כי עברה עלי רוח קנאה, ואקנא¹²) בצורר היהודים, ומקנאתי אמאן להיות אוהב למאהביו? מה עשה לי יאסט, שאשנאהו? אבל אמאסהו על אודות דבריו אשר כתב להרוס חומות אמונתנו עד היסוד בה, וצר לי אם הישרים בלבותם אשר לא ידעו את האיש ואת שיחו, אם יראו את החכם שי“ר מזכיר אותו לשבח, ימהרו לקרוא את ספרו בנפש חפצה וישתו מימיו וימותו, ואם לא יתפתו אחר שקריו וגדופיו הלא אז יקללו את החכם שי”ר, על יותו חבר לאיש משחית. זאת היתה כוונתי בהחזיקי בידו להרחיקו מעל אהל האיש הרשע, ואחרי ראיתי כי לריק יגיעי כי מאן ימאן לסור מעליו, הנה אני את נפשי הצלתי, ומאחר שהוא נראה כחפץ באהבתי, ואני ידעתי כי נתוק אהבתנו לא יועיל, אך יזיק לתורה ולכחמה ולישראל עמנו גמרתי בלבי לשוב ולהתקרב אליו, וכן אעשה בקרוב במכתב אשר אכתוב לו. – מה שאמרתי “תחזה כי לא עבו ריאסט חדל מכתבו אליך רק מרוב הטותך לדעותיך, וכי אין אמת באמתתם” לא מצאתי דבר אשר שלחתי אלי אולי הוא באגרת אחרת אפס אם היה הדבר כן, למה הוא מחזיר אחר קרְבָתי על ידיך ועל ידי יש“ר? הלא פיך ענה בך כי סרה דברת על החכם שי”ר ועלי.

מכתב שטנה אשר הגיני עליך, מיד יש"ר הגיני, כי אליו נשלח על מנת שישלחהו גם אלי, והוא העתיקו בכתב ידו ושלחו אלי. על כן לא יועילך שָלְחִי אותו אליך, כי לא תכיר על ידו מי האיש המשטין.

צר לי מאד על המחלה הרעה אשר פשטה בארצך, ה' יחוס על הטובים אשר ביניכם. אם תתפשט בארצי לא אירא רע, כי ה' עמדי ועל ידי מרקחת Le Rois את ביתי יציל ואת בתי כל השומעים לעצתי. ואני שמעתיולא אבין באגרת החכם שי“ר אליך, שאומר לך להשמר “בל יחזיקך המדפיס בידו על דידי איזה כתב ממך או כדומה לזה, פן יבא עמך אח”כ במשפט”. אשרי תמימי דרך שר לא ידאגו ואודות מכתבי ידיהם! – צחקתי בקרבי בקראי באגרת ההיא “תמחול לשלוח בידי איזה סך מעות לקנות בהם ספרים ליאסט. החכם שי”ר תהלות לאל עליון אם איננו מעשירי העם איננו ג"כ במצב אשר יצטרך לקדימת מעות לקחת ספרים לאוהביו, וזו עדות ברורה על בטחונו בך וביאסט. ואתה שלום וביתך שלום.

פאדובה צום הרביעי התקצ"א

אוהב ישרי לב שד"ל

כ“ה תמוז התקצ”א

שמאל דוד לידידו אשר אהבה נפשו החכם היקר שלמה יהודה הכהן שלום ואמת

בשמונה לחדש העבר שלחתי לך באגרת מתנה טובה; הלא המה שני שירי רבנו נתן, אשר ארת עליהם חבל על דאבדין, וצר לי כי לא אדע ההגיעתך אגרתי, אם לא. ביום כ“ד לחדש ההוא כתב לי האיש הר הזהב. ושלח לי העתק דבריך ליש”ר על אודותי. אתה מצר על אבדן רַעַ ירא יקר כמוני (גם כי באמת אין אבדתך אבדה, כי כבר מלתי אמורה כי לא אחדל מִשָרֶתְך בתם לבי מאהבתי אותך ואת חכמתך), ואתה מאשים אותי אשמה רבה, הלא היא הקנאה, ואתה עודה קנאת ה' הבוערת בלבי כאלו היא קנאה חמת גבר המפר ברית אחים אם יראה ידידו מדבר עם שונאו. לא ידידי, לא כן אנכי עמדי, כי מה עשה לי האיש מרדכי, שאשנאהו, ואשנא את אוהביו? אמנם מאסתיו על כי ראיתי בדבריו אשר דבר נגד השמש דברי סרה על ה' ועל נביאיו ועל גדולי חסידינו וחכמינו, ודאגתי דאגה רבה פן יראו הישרים בלבותם אשר לא ידעו את האיש ואת שיחו, כי אתה מזכיר אותו לשבח, וימהרו לקרוא ספרו בנפש חפצה, וישתו מימיו וימותו, ואם לא יתפתו אחרי שקריו וגדופיו, הלא אז אתה ידידי תֵקַל בעיניהם, כי אמרו אם היה לבו שלם עם אל לא היה מזכיר את האיש הזה לתהלה ולתפארת, לא בשם חכם ולא בשם ידיד, בגלל הדבר הזה החזקתי בכנף מעילך והרחיקן מעל האיש ההוא. והנה ראיתי כי לריק יגיעי, כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקת את האיש ההוא אליך, ובזה אין ספק כי טוב ויפה עשית, כי בהמרותך את האיש כמוני ידעת כי אין לך לדאוג לירוא מדָבָר, כי אני לא אחדל מהיות אוהבך ועושה רצונך, אך אם פתאום היית מתרחק מהאיש מרדכי ואלי יהפך לך לאויב, ולפחות יחדל מהועיל לך באשר תשיג ידו; ואם בספריך תכתוב עליו ועל שקריו מרורות כראוי וכנכון, תירא פן ישיב על דבריך בלעג ובוז. והנה ראיתי כי לא אועיל מאומה בהחזיקי בכנף מעילך עד הִקָרְעו, כי אז גם ברית אהבתנו תִקָרַע, וידעתי כי נִתוּק אהבתנו לא יועיל, אך יזיק לתורה ולתעודה אשר יחדו נדרוש, ואל האמת אשר שכם אחד נעבוד, ולבני עמנו אשר לתועלתם ניגע באין מרפה. על כן הנני הנני, ידידי שאהבה נפשי, להמתיק מרורות הערתי על מוסר השכל, ואומר כי גם כי במִלֵי דעלמא השמירה הכרחית עם בעלי ברית שונאינו, אין הענין כך ביני ובינך אחרי אשר דין ודברים אין לי עם מרדכי, ואינני שונאו כשנאת איש את רעהו אשר הרע לו, כי אם על אשר הרע לבני עמי בכלל, ומלבד זה נאמן אתה וצדיק ביעינ, שאפילו היה האיש ההוא בעל דברים לי או שהייתי אני אויבו ומבקש רעתו (חלילה), לא תהיה הולך רכיל בינינו, ולא תהיה שמירתי ממך הכרחית כלל. על כן הס כי לא להזכיר עוד ריב ומדון ביני ובינך, לא יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לב לעולם. והנני בלב שלם וברוח נכון מחדש עמך ברית הנאמנת אשר לא תופר, ואהבתי העזה אשר גם רגע קטון לא רפתה בקרבי, ולבי יכאב על אשר הכאבתי את לבך, ונאמן אתה לי לדיין, כי לא תוסיף לתת לי תִפְלָה ולהעמיס עלי חטא ופשע, שנאה קנאה ותחרות או שאר מדות הרחוקות מנפשי, וידעת עם לבבך ובפיך תגיד לא תכחד, כי לטובה היתה כוונתי, וכי גם עתה לטובה מגמתי בשובי לדרוש קרבתך, לא לתועלתי ולא לכבודי, כי אם למען הטוב והתושיה אשר יחדו נְשַחֵר. ולמה אדבר עוד דברי, ואתה ידעת נתיבתי בארח זו אהלך. לכה נא אקחך, ידידי היקר, ואביאך בסודי, כאשר בתחלה.

א‘) אם באתי להשיבך מלין על כל דברי אגרתך היקרה מיום תענית אסתר אצטרך לעכב אגרתי זאת אצלי עד ימים, למיעוט ולהעדר הפנאי על אודות ישעיה אשר אני מפרש והולך לתלמידי, ולפני פירושֵי ראזענמיללער וגעזעניוס גם שניהם, ואתה ידעת כי שניהם כופרים בנבואה, ועלי להשיב על כל דבריהם אשר דברו נגד האמת אשר אתנו למורשה, וגם מלבד זה מקראות הרבה בנבואות הנביא המעולה הזה סתומים וחתומים, נלאו המפרשים לבארם ביאור נכון ומתישב על הדעת, וגם שני החכמים הנזכרים העלו בהם חרס בידם, ואני לא אתן שנת לעיני עד אמצא דברים טובים, דברים נכונים, ואד אשר יתפרשו דברי הביא בלא דוחק, ועל פי עומק משפטי הלשון ובהתיחסות נאותה עם הקודם והמתאחר, וברוך ה’ הבוחן כליות ולב, המאזרני חיל ונותן בפי יום יום חדשות יקרות משמחות לב תלמידי המקשיבים לקולי ומתענגים בדברי. והנה היום צום רביעי בראותי את עצמי מופנה מצד אחד מהרתי לקום ולכתוב אליך לחדש את האחוה בינינו, ולא אחפוץ לאַחֵר אגרתי עד אשיב תשובה פרטית לכל דברי אגרתך הקודמת. אפס מאשר קשתה בעיני האשמה אשר העמסת עלי על דבר דבקותי בדעותי וסברותי, וּמָאֳסִי במחשבות זולתי, אמרתי אערוך לפניך בקצור שיחה אשר שחתי על הענין הזה בשבוע החולף עם תלמידי אשר כנפשי אברהם לאטאש. אמרתי לו: בספק גדול אני עומד בענין ידיעת עצמי, אתה ידעת את אשר הוכיח על נפי החכם שי“ר לאמר כי אני אדוק במחשבותי ותחוס עיני עליהן, וזה ימנעני מהודות על האמת? והנה בְחַפשִי בחדרי בטני ובמעמקי כליותי אני מוצא עצמי מדה על האמת יהיה האומרה מי שיהיה, ואפילו נער קטון, ואתה יודע כמה פעמים אני מקבל סברות תלמידי, ומודה ועוזב דעתי מפני דעתם ולא אבוש, אבל הוא תהלתי. הן אמת יודע אני כי אינני נוח לקבל דעת אחרים, אך אין זה בכוונה מאתי, אלא כי מתחלת נעורי השתדלתי לְלַמֵד את שכלי לראות הדברים כאשר המה באמת ולא כפי ההרגל וכפי המראה המון בני האדם, ונמשך מזה, כאשר ידע לבך, כי מסלה חדשה סקלתי לעצמי ברוב הענינים העיונים והמעשיים, ולא כאשר יראה האדם כן יראה לבבי. ומזה ימשך כי יש דברים הרבה שהם נראים נכונים וקיימים טובים וישרים בעיני הרוב, ובעינַי הם בהפך, וכן דברים הרבה אשר המה בעיני דברים ברורים אין ספק אצלי באמתתם, הם רחוקים מאד מסברת רוב בני אדם, ומזה החלוף העצום אשר בין דרכי ודרכי רוב בני אדם, ואתה יודע איזה יכשרו, הדרכַי ואם דרכיהם. אשר על כן לבי אומר לי כי כשאני ממאן לקבל דברי חברַי לא מתעקשות נגד האמת נהיה הדבר, ולא מגאוה לבלתי חקור ביישוב הדעת היסודות אשר עליהם נוסדה מחשבת זולתי, אלא מפני שאין בידי לראות הדברים אלא כפי דרכי וכפי הציור אשר הם מצטיירים לנפשי, ולא בדרך אחרת. ואתה אשר בינת לבבי, ואין בנפשי דבר נעלם ממך, בלעדי אחזה אתה הורני, כי אולי גם אני נגעי עצמי לא אראה, ויען ידידי ויאמר: לבך הטהור גלי לי, ואין ספק אצלי כי נמנע הוא לך להתעקש נגד האמת ולהעלים עיניך ממנה אחרי הַרָאותה לעיניך, ואולם המום הקל אשר בך זה הוא: לפעמים שאדם חולק עליך ומביא למחשבתו ראיות, עם טענות על קריותיך, ואתה מוצא טענותיו בלתי מספיקות לבטל כל ראיותיך, ואז לא תחוש על כל שאר הראיות העומדות לעזר מחשבתו, ותדחה אותה מפני שאין בכח בעליה לבטל כל ראיותיך. אעפ”י שגם אתה אין לאל ידך לבטל כל ראיותיו הלא כאת ראיתי בענין סברת החכם שי“ר על היות עקילס ואונקלוס אדם אחד, כי יש לו באמת ראיות חזקות להוכיח דעתו, ואתה לא תאבה לו ולא תשמע אליו מפני שלא שמעת ממנו בטול כל ראיותיך, גם כי גם אתה לא בטלת ראיותיו. ואען ואומר: אזהרתך, ידידי, אפשר היותה צודקת, ואולי בדבר הזה חטאתי, ואֶשָמֵר מזה לעתיד לבא, אך בענין אנקלוס ועקילס, החלוף העצום אשר בין דרך תרגומו של כל אחד מהם (חלוף אשר הסכימו בו החוקרים כלם) הוא בעיני עד ברור שאין למעלה ממנו וכל העדים העומדים נגדו בהכרח עדי שקר המה, כי אין יתכן שיהיה אומן אחד עושה מלאכה מה בשני דרכים הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב? ענה דודי ואמר לי: גם אני רחוק בעיני לומר שעקילס עצמו עשה תרגומו גם יונית גם ארמית, אך לא רחוקה יהא בעיני ההשערה האחרת אשר להחכם שי”ר, והיא כי אדם אחר תרגם את התורה מן התרגום היוני של עקילס ללשון ארמית, וקראו לתרגומו הארמי תרגום אנקלוס על שם שנעשה על פי תגרום עקילס, ועקילס ואנקלוס שם אחד המה. אמרתי לו: ואיך נאמין כי תרגום אנקלוס נעשה על פי תרגום עקילס, והנה שני התרגומים מתחלפים זה מזה כל כך? ועוד מה צורך לזה המתרגם הארמי שיתרגם מתוך היוני ולא מן העברי? ובפרט אם כדבריו שהתרגום הארמי נעשה בבבל, מקום שלא היו מדברי ולא מכירים יונית. והלא בלא ספק מי שהיה בקי בלשון ארמית הקרובה כל כך ללה“ק, לא יתכן לו שלא יבין לשון הקדש, והנה ראינו בכמה מקומות כי אנקלוס שומר בתרגומו המלות העבריות, וכל אדם יראה שאין תרגומו מורק מכלי אל כלי. – עד כאן משיחתי אשר נשלמה בדברי חן ועצת שלום אשר יעצני תלמידי חביבי לשוב ולהתקרב אליך. והנה בענין זה של אנקלוס ועקילס מודה אני לפניך כי מצאתי בדבריך דברים של טעם, אך זאת אבקש ממך שתחקור היטב על ההתחלפות אשר אמרתי בין דרכי שני התרגומים, ולא תחליט כי הנוצרים בעבור אמונתם גנו עקילס על תרגמו מקרא כצורתו, כי לא בגנות ושבח עסקינן, אלא בחקירת דרכי התרגומים אשר לפנינו, ודרך עקילס ידועה מאד, לא לבד מתוך ההעתקה הסורית אשר ראיתי, כי מהעתקתו היונית עצמה אעפ”י שרובה אבד, אבל הרבה ענינים ממנה נשמרו בספרי קדמוני הנוצרים (מלבד המועט המובא במדרשים), והנה געזעניוס שר פירש הנה העלמה הרה על אשת ישעיה (מה שאיננו לפי דעתי) ונלחם את כל תקף נגד האומרים כי פירוש עלמה בתולה ( והנה אין לבו כלב הנוצרים בדורות שלפנינו) גם הוא במבוא לפירוש ישעיה ייחס המדה הזאת לעקילס לתגם כל מלה כצורתה, והוכיח הדבר באורך. אבל אתה אומר כי גם אנקלוס זה דרכו, ושכל הנמצא לו דרך דרש נוסף הוא בלי ספק, זה אפשר, ואם איננו מוכרח, אמנם לא ממה שבא בתרגומו דרך דרש אני מביא ראיה, כי אם ממה ששנה מלשון הכתוב, בלא סופת שום דרשה, אך להסב פני הדברים לעשותם מבונים או מתקבלים לשומעיהם, כגון כל מה שהבאתי מנתיב ראשון עד נתיב ששה עשר. התחשוב כי כל השנויים ההמה אשר לפי דברי יצאו מפי אנקלוס בעצה עמוקה כלם במקרה היו, או הם תקונים שתקנו הסופים בתרגומו, או נמשכו מחלופי נסחאות שבס"ת שלפני המתרגם? אוי לך שדל, כי מחזה שוא חזית, ועמל שקר עמלת! ואוי לך אוהב גר, חלום או וקסם ואליל! – ודי בזה על החקירה הזאת, ואתה תשפוט, ושלום יהיה בינינו.

ב) ראיתי להעירך ידידי יקירי על דבר קטון אשר מצאתי בתלמוד ירושלמי. במסכת כתובות פרק ב' הל' ה' אמר ר' יוחנן אפילו עדיה בקוסטנטין חמתון, כן היא הגירסא בירושלמי עם פירוש שדה יהושע, אבל בדפוס בומבירג אפילו עידה בקוסוסנון, וגירסת המרדרי (כתובות פ"ב) אפילו אדיה בקוטטין. והנה אם (כפי מה שנראה לי) אין שום עיר לא בתלמוד ולא ספרי העמים, שנקראה בשם קוסוסנון, ואם קוסטטין שבמרדכי אינו אלא קוסטנטין שנשתבש מעט, יצא לנו מזה כי ר' יוחנן היה מֱדַבֵר אחרי אשר בנה מהלך קוסטנטין את עיר המלוכה קוסטנטינא(כי אמנם עיר המלוכה ההיא היא העיר הראשונה אשר קראה בשם הזה). ואחר שהדבר ידוע כי לא נבנתה עיר קוסטנטינא עד קרוב לשנת “סבב” היא שנת ד' אלפם ותשעים, יצא לנו כי ר' יוחנן היה חי בימים ההמה, תחת אשר כל כותבי הדורות (ויאסט עמהם) מקדימים זמנו כחמשים שנה. את הדבר הזה אנכי נותן לפניך לא להחליט דבר, כי אם למען תעמיק החקירה בענין, וברחב בינתך תשפוט שפוט.

ג') בראותי דבריך הנחמדים בספרך ערך מלים, בערך ברכות, עלה בדעתי כי דבר נחמד ונעים וערֵב ומועיל תעשה אם תכניס בספרך היקר הזה כל חלק וחלק מהתפלות ומהקרובות וכל שאר חלקי המחזורים מכל המנהגים כל אחד על מקומו בערך בפני עצמו, לדוגמא שתכתוב ערך ברוך שאמר, וערך ישתבח, וערך אשר הניא, וערך יקום פורקן, וערך אנסיכה מלכי, וערך כל נדרי, וערך כתר מלכות, וערך מי כמוך, וערך יגדל, וערך אדון עולם, וערך לכה דודי, וכן על הדרך הזה עד תֻמם, עם לווי כל מה שעלה במצודתך על כל אחד מהם, על אודות מחברו, וזמנו, ונסחאותיו, וכל ענין השייך לו. וכן דבר טוב ויקר תעשה אם תוסיף ערכים לקצת מנהגים הנוהגים בישראל, בכלם או במקצתם, כגון כַפָרות, שובבים, ערב ראש חדש, יאהרצייט, התרת קללות, שנוי השם, למוד ליל שבועות והו"ר, עם לווי הודעות על זמן תחלתם ואיך וכיהן נתקבלו בישראל. גם טוב וישר להוסיף ערכים על קצת אמונות נתחדשו באומה, כגון הגלגול, חבוט הקבל, ודומיהן. הן ידעתי כי כל זה יכביד מלאכתך כפלים אך…. ומגברא דלית ליה קא בעינא?

ד) הגידה נא לי ידידי הֲנָתַתָ מקום בספרך הנ"ל אל הקראים ולשאר כתות הצדוקים, הבייתוסים, הכותים, והפרושים? דע כי בלמודי דברי הימים שלי שברתי אחת אחת כל טענות דוד מרדכי וכל טענות טריגלאנד על דברי קדמות הקראים, וגם על שאר הכתות יש לי דברים ואם נכנסת בספרך בענין החקירות האלה, אשלח דברי אליך לעשות בהם כחפצך.

ה‘) הנני מעתיק לפניך וכו’ (Voir dans le כרם חמד III pag. 219 – 223. Jusqu’ a. מדרך הקראים )

ו') תלמידי חביבי הנזכר מלקט והולך מלשון סורי פירוש למלות חמורות שבתלמוד, והנה היום בא אלי והגיד לי כי שרש חזק החסר בערוך, והביאו בעל המעריך להוראת החגירה (ר' יוחנן בסיתוא דהוה חזק רישיה), הוא ממש לשון סורי, כי בה שרש חזק ענינו חגר, וחזקא ענינו חגורה.

ז‘) בא לכאן הרופא ר’ שמואל חי דַַאלַא וָאלטא איש מנטובה (הנזכר בבה“ע תקפ”ט עמוד 81) והביא אלי ליקוטים שליקט משני מחזורים כ“י, והגיד לי כי הוא מצא בין ספריו הפסיקתא דבשלה שהיית מֵצֵר על אבדתה, וכי שלח אותה אליך על ידי יש”ר, ומתאוה הוא לדעת אם הגיעתך, ואם טוב בעיני תכתוב אליו למנטובה: All’Ecc Sig Dottore Sig Samuel V. Dalla Volta – Mantova כי אמנם גם כי לא רב כח בתבונה, הנה תמיד הו אמחפש וגולל ספרים, והרבה ספרי כ“י תחת ידו, ועתה הביא אלי ס' יא”ר כאותו שבידי, אך שלו מועתק מלשי ויש בדליון הרבה הערות מאש פלאי שהיה אחר ש“ע, כי נזכר בהן ס' שפתי דעת, ופעם אחת נזכר בהן קונטריס מהר”ם פורטו, נ“ל שהוא בעל עובר לסוחר (ראיתי הספר הזה ולא מצאתי בו דבר על אודות משפחתך) ובסוף כל פרשה יש בו קצת נוספות בציון זה: כמהרר”ם, ואולי הוא הוא, אלא שהנוספות ההן אין בהן ממש, כגון בסוף פרשת תרומה: ידות, יברין, כמשפט, כהלכתיה, וב"א (ובמקומות אחרים), כדחזי, סליק.

הרופא הנ“ל הביא אלי שירה גדולה בעלת רמ”ח בתים, העתיקה ממחזור כ"י, וזו תחלתה:

לצור יעקב אתן¹³) מהלל ושירים ואודנו לעיני כל יצורים

ויחדו אני אעיד בכל יום והוד זכרו בכל איים ואורים

אחז הודו בקרב עם מיחדו למספר כל נתחים בי עצורים

ואל ראיתיה רואיה להעתיקה אליך, אעפ“י שכן היה חפץ הרופא הנ”ל אך באמת (אעפ"י שיש בה קצת בתים משובחים) איננה שוָה בנזק אבוד הזמן בהעתקלה, ומאד חרה לי על הבתים האלה שמצאתי בה:

ואמצא חן בעיינך וידעו ישורון כי בישראל גברים

אשר יש בם יכולת לעשות מה אשר לא יכלו להם בדורים

אשר עברו למיום צץ ישורון ולא צָמַח בְכֻלָהַם מהירים

להרבות שיר במהללך כעבדך כמו צהלל מלומד בין חברים

והנה די שתדע שכבר היה יאש שמו צהלל בן נתנאל שחבר שירה שקולה בעת רמ“ח בתים, וערב בה ענינים מענינים שונים, דברי תורה שבכתב ושבע”פ, וקבלה ופילוסופיאה ושמות המלאכים ומבטא האותיות וסודותן. אמנם מהיכן בא לו ולאביו (בני בלי שם) כגוי גאון, זה פלא.

במחזור ההוא נמצאו הרבה יוצרות ופיוטים הבלתי מצויים, וקצת קינות וסליחות, והא לך רשימת קצת אלה כאשר רשם אותם הרופא הנ"ל, והיה אם תחפוץ העתקת קצתם מידו תבקשם, ואולי קצתם כבר נמצאים בדפוס, או הם אצלי במחזור ויטרי, ואין לי עתה פנאי לבדוק אחרי אלה.

יוצר לברית מילה לרבנו אב“ן – אופן לברית מילה מיסוד רבנו ברוך ממגנצא – יוצר לברית מילה לרבנו קלונימוס – אופן לברית מילה לרבנו יב”ק בר' משה – פיוט שתיקן מורנו הרב ר' מ איר בר ברוך שיחיה, לברית מילה, תחלתו: מי מצרף באש מככס בבורית כמוך (ועוד פיוטים הרבה להרב הנ"ל) – לקדיש, מיסוד ויוצרות ואפנים ורשויות לכבוד החתן, מהם לרבנו שמעון הגדול, לר' יצחק סג“ל, לר' ברוך ממגנצא, לר' קלונימוס, לר' אמתי, לר’מאיר ש”ץ, לר' אב“ן, לר' יוסף בר נתן, לר' יקר בר שמואל הלוי, לר' נתן המכונה ויביש כיפיל, לר' קלונימוס הבחור בר' יהודה, לר' יב”ק בר משה – וקינות לת“ב, מהן לקבנו מנחם מוורמשא, לר’יהודה הלוי הקשטלין הוא (הוא בעל הכוזרי), לר' אפרים מבונא על השרופים (תחלתה: למי אוי למי אבוי ומדינים), לר' אברהם חוזה, לר' אליעזר בר' יב”ק על אשתו ושתי בנותיו שנהרגו בארפורטא, לר' קלונימוס הבחור, לר' מאיר ש"ץ – יוצר ליום ח' של פסח לרבנו שמעון הגדול (תחלתו ויושע שושני פרח) – רשות למפטיר לר' יצחק מרנפיר – פזמון לברית מילה לר' אבי העזרי – מוסר השכל לר' האי גאון, ונקרא בשם מוסר יראים – הלכות שחיטה – ספר חיי עולם (מוסר ויראת ה') – ס' רופפות (תחלתו: בזמן שמזדעזעין אבריו של אדם) – מסכת דרך ארץ – מדרש גלות שלמה – מדרש עקדת יצחק – ס' פתרון חלומות לר' האי גאון.

גם בא לידו מחזור אחר כ“י, אך אין ממנו כי אם החלק השני, ובו מעריב לליב ר”ה (וישנו ג“כ בידי בסדור כ”י), וסליחה למנחת יום הכפורים (תחלתה אלהינו ואלהי אבותינו אתה בחרתנו מכל העמים, נזכרו בה אנשים שנהרגו על קדוש השם במיתת האופן (laroue) ר' מאיר הלוי, ר' יחיאל הסגן, ר' נחמיה בר חייא, ר' חיים החסיד, ר' נתן הזקן, ור' שלמה הנעים) – ואחרת, תחלתה: את הקול קול יעקב נוהם – ואחרת תחלתה: אלהים אל דומי לְדָמִי – אחרי כתבי עד פה הגיעני כמציאה בהיסח הדעת מכתבך הנעים¹⁴) ברוך ה' אשר נתן כזאת בלבך להפר נדרך לבלתי כתוב אלי עד אקדמך בהמתקת מרורות הערתי, וגם אתה ייטב בעיניך כי כבר קדמתי לכתוב אליך ולעשות רצונך בטרם תבואני אגרתך היקרה. – לתחלת דבריך לא אשיב דבר, כי אחת דברתי, ריבות ובמדנים ביני ובינך לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם, ואם עדיין אין מחשבותי מתאחדות מכל וכל את מחשבותיך, הלא כל דרך איש ישר בעיניו, וגם ידעתי כי אין דַרכי דרכי אנשי דור הזה, ואינם ג"כ דרכי אנשי דורות החשך והערפל אשר היו לפנינו, וכל יודעַי וגם אתה ידידי יודעים מי אוהב הבריות באמת ובמעשה, ממני ומהאנשים המתפארים באהבת האדם, כי אי אפשר שלא בא מעשה לידך, ושלא בחנת ונסית משאם ומתנם של האנשים ההמה המתהללים בדרי נעם, ומשאי ומתני כבר ניתו במסה, ומי יתן והיית קרוב אלי וראית שבתי וקומי וכל דרכי הסכנת. אך אשמרה לפי מחסום, כי קִרְבָתְך אחפץ, – באמת ובתמים יקרת בעיני נכבדת (לרחב ולעמק חכמתך וליושר שכלך ודעותיך ודרכיך ועל אלה אהבתיך ונפשי דבקה בך) מכל חכמי הדור הנודעים לי, ודמע תדע ותרד עיני דמעה בראותי כי יאן שווי הדעות שָלֵם בָנוֹ בתכלית השלמות. אך היהיה השווי הזה בין דעות בני אדם? זאת נֶחָמתי.

אתה מבקש דעתי ומשפטי על דעותיך בקדמוניות ישראל, הכתבות באגרותיך היקרות, ולא תצייר במחשבתך הלחץ והדחק אשר תלחצני חובתי עם תלמידַי. שלש פעמים בשבוע אני חייב לפרש להם סימן או חצי יסמן מישעיה, ופעמים שאני מכתת רוחי שלש וארבע שעות בפסוק אחד, ורעיוני יבהלוני, ואביט אל המפרשים ואין עוזר, ואתור בלבבי ואין פתרון, לולי ה' עזרתי לי, לא נטשני ולא יטשני – והנה אין עבודתי כבדות שכיר אשר במַלאות את הקו נקי הוא, קול נוגש לא ישמע. ואני אחרי היותי בעיר הזאת כמעט שלא קראתי בשום ספר שלא יהיה מענין מה שאני עוסק בו עם תלמידי, חוץ משבתות וימים טובים. והנה חקירותיך היקרותי אינן מאומנותי, ובקיאות בהן הלא מצער היא, ואינני כדאי לשפוט אותן זולתי אחרי חקירות ובדיקות הנמנעות ממני לעת עתה. ואחרי אשר להפטר בלא כלום אי אפשר, הנני אליך, ידיד נפשי; בענין אנקלוס ועקילס כבר דברתי דהרַי. – דבריך בערך ברכות נחמדים מזהב, והם בעינַי עצם האמת. – ערך גנז רובו נכון וקיים, ורק אמרת כי גניזה בערבי קבורה, ולא מצאתי כן בגעזעניוס (Thesaurus 1829), אלא בלשון כושי, ו בערבי ענינו לשון קבוץ ונתינה במקום מוצנע. בענין כתיבת התרגומים לא סרו ספקותי. גם לבי מגמגם בגניזת ס' יוחסין שאמרת שהיה מפני אגדות שנמצא בו, ואולי בֵרַרְתָ הענין בערך מגלה. – ערך כלכל ישר ונאמן, אך ראוי שתכלכל דבריך במשפט, בהביאך פירוש רש“י, כי כתבת: “פירש”י לא ידעתי מה הוא ונראה בעיני וגו' ולאי שר בעיני ע”כ ובאמת רחוק פירושו מאד" והנה הקורא דבריך תולה בוקי סריקי ברש“י, כאלו רש”י כתב על פירוש אחד “נראה בעיני ולא ישר בעיני”, והוא לא אמר כן, אלא אמר נ“ל כך וכך, ומצאתי גירסא אחרת ולא ישרה בעיני. ידיד נפשי, מה ענין מלת ובאמת שאמרת, שנראה שהיא חוזרת לסוף דברי רש”י (ולא ישר בעיני), והם אינם על פירוש מלת שתכלכל, אלא על גירסת שתבלבל, ודבריך אינם חוזרים אלא לתחלת דבריו (ונראה בעינ), וצריך לתקן בעבור כבודו של זקן. – בענין שבעים זקנים עומד אני בדעתי ובדעת כל החוקרים האחרונים, שלא היה ולא נברא, אלא שקר וכזב שבו היהודים אשר באלכסנדריאה למען הגדֵל מעלת תרגומם המשובש אשר תרגמו להם חכמים אשר לא ידעו הבין לה“ק, והדברים ארוכים. – לא הגדת לי ההגיעך סדר תנאים ואמוראים אשר העתקתי ושלחתי אליך באגרת כ”ו אדר, ומה משפטך עליו. – ערך מתיבתא נראה נכון בעיני, ואולי אפשר לברר הענינים עוד יותר, וכל ענין דרך הלמוד לנערים ולגברים בימי חכמי המשנה והתלמוד נ“ל שצריך חקירות ובדיקות, כי חשכה גדולה נופלת עליו, ואם תגיד לי את אשר עלה במצודך בו תעשה הטוב בעיני, וגם אני אערוך לפניך רעיוני לבי העומדים אצלי בספק. – אין צורך שתזכיר שמי כל עת אשר תזכיר מחזור ויטרי, כי די בהערה קטנה בהקדמה. – רשימת ספרי דע ראססי (אשר מת זה כשני חדשים ישיש ומלא ימים) אשר את המבקש, לא ידעתי איזו היא, כי אמרת שהיא בשני כרכים in 4to , והנה אם כוונתך על רשימת ספריו כ”י היא בשלשה כרכים in 8vo, והספק הזה הוא אשר עכבני מקנות אותה לך, לא זולת זה. – הערותיך על שירי ר' נתן ישרות וטובות בעיני, גם גזרת נין מן נון היא בעיני דבר אמת, לא כן נכד מן כד, ושרש כד שהזכרת איני ידוע מה הוא, כי מלת כַד הנהוגה בארמית וסורית אי אלא קיצור ממלת כְדִי שהיא מורכבת ממלת די וכף משמשת, כי במקום שאומרים בלשון מקרא ודניאל כדי ידע די רשים כתבא, יאמרו האחרונים (בתלמוד ובתרגומם בוסורי) כד ידע, וכדי הוא כמו כאשר, וכד הוא כְשֶ… ונהוג בלשון חכמים. – כתבת בטועות “שמחתי כי יש לתלמידיו” והנה לך לומר “לתלמידיך” כי למה היה נסתר מנגד עיניך ומפניך אסתר? ולהעתיק ספרים מהנמצאים בפארמא הדבר קשה, כי אין בעיר ההיא יהודים ,אוחד מתלמידי יש לו שָם איש נוצרי יודעו ומכירו, והייתי מקוה שנוכל להעזר על ידו, אך הגיד לי לתמידי הנ“ל כי האיש ההוא אעפ”י שלמד קצת לשה“ק רחוק הוא מאד מהבקיאות הצריכה להעתיק ספרים כ”י, ומכל מקום בימי האסיף ילך הוא לשם, ואם יוכל ישתדל בהעתקת הספר אשר רשמת לי – הנני שולח לך עוד קצת ליקוטים ממחזור ויטרי, ואתה אם תוכל לשלוח אותם אלי בחזר, וכן הדף האחר אשר שלחתי לך בפעם האחרת, תעשה עמי חסד, כי אין לי מהם העתק. – אם יש בארצך ספר רפואה De Mr. le Roy ואם מרקחתו מצויה בארצך, מהר וטהר גופך וגוף אנשי ביתך, וקויתי לה' לא תירא משוד כי יבא, ואני לא רופא אנכי, וידעתי כי כל הרופאים מלעיגים על הרפואה הזאת, אך אני נסיתיה בעצמי ובאשתי ובני וברבים מקרובי ומיודעי, וראיתי בה נפלאות בכל מיני תחלואים, וחטאתי לאלהים אם אראה חברי מסוכן ולא איעצהו מה שהיית מֱיַעֵץ לנפשי ולנפש ביתי. – בנך היקר דוד בן כמה שנים הוא? נחלקתי עם תלמידי חביבי בהבנת סוגיא בכתובות דף ע“ה ע”ב, זה קורא: )א“ל אביי) אי הכי עד שלא תתארס נמי, אלא (על כרחך תודֶה) אמרינן חזקה וגו‘; וזה קורא: אלא (אמר רבא) אמרינן חזקה וגו’. ואתה בחכמתך תשפוט. כל תלמידי וביחוד תלמידי חביבי “אביי” (אברהם בר יצחק יהושע לאטאש) דורשים שלומך ובמקשים טובתך. – ה' ישפוט שלום לך וישמור את נפשך היקרה אות נפש ביתך אלרך ימים ושנות חיים, כרצון יראיו וכרצון כלב ית ישראל וכתשוקת ידידך (בכל לשון שאתה שומע) אשר נפשו קשורה בנפשך הכו”ח פה פאדובה ברביעי בכ"ה לחדש, ראפאפארט אחי יברך י"ה וישמרך לא תאנה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך לפ"ק.

שמואל דוד לוצאטו

(הלקוטים הם עד סוף סימן ק"ץ בכל זמן ועדן ונאמר אמן)

ליקוטים מספר מחזור ויטרי עד הסדר

סימן י' ואמר אהבה רבה

י“א והני דקא מוקמי מחמירין אנפשייהו למימרא דמקבלין עול שמים בעמיד,ה טועת הוא ובדות (אולי לשון בדותא היא, ושמא צ"ל בורות) וגו' ולא סגי להו דעברי אדב”ה אלא אפילו דב“ש נמי לא עבדי, דאי כב”ש בצפרא מעומד ברמשא מוטה, ואינון לא שנא צפרא ול“ש רמשא מעומד, ויש לך כסילות גדול מזה. מכדי מאן תקון לקרות שמע ערבית ושחרית, רבנן, ניזיל בתרויהו, כי היכי דעברי בחרתי מיבתא. ובכל אספמיא ובכל מדינות שבא אשכנז כולם זכורים לאלף דורות טובות, וכזכות שמחמירין בבדיקת טריפות ובטבילת נדה ובכל מה שראוי להחמיר עליו, אבל ק”ש מיושב אותם אנשים שאמרים כמנהג בני ישראל (נ“ל בני א”י) אני עושים, הלא כך גרסינן בא“י תאנא יצתה בת קול אומרה אלו ואלו דברי אלקים חיים, אבל הלכה כב”ה לעולם.

י“ו בקשו לקבוע עשרת הדברות בק”ש אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין שלא יאמרו תלמידי יש“ו אין שאר התורה אמת ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקב”ה ושמעו מפיו בסיני (מלת ישו נמחקה יפה יפה, אך אין מקום מחזיק שם אחר גדול מזה).

י“ז דתניא לא תורו אחרי לבבכם זו מינות, וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים, פי' מינות תלמידי יש”ו ההופכים דברי תורה למדרשי טעות ואליל (ממלת תלמידי ואילך נמחק ורישומו ניכר חוץ מתיבת ישו). י“ח א”ר אמי כל מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה זה דומה, לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך (לא הבינותי לשון הרתיק, ובדקתי בערוך ומצאתי ר' בנאה אמר צריך אדם לשקע עצמו במשנאות שאם ירתיק יפרחו לו. נ"ל מכאן ראיה שהיתה המשנה בימי האמוראים על פה).

כ“ב דררשינן כל ארחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו, מי נוצר בריתו אברהם על המילה, וראשית תורה ואמצעיתה וסופה חסד, וירא אליו ה' שביקר חולים ועמד עליו, ובקש אברהם לעמוד, עד שאמר לו הקב”ה שב ואל תצטער אמר לפניו וכן בדין שאהא יושב ואתה עומד, א“ל אל תתמה שהרי בניך עתיידם לישב בבית הספר ד' וה' שנים ואני עומד עליהם (אפשר! לא היו התינוקות ישובים בבית הספר רק ד' וה' שנים? נ”ל כי כל התינוקות היו יושבים בבית הספר משנת חמש עד עשר ולומדים קריאת המקרא על הספק, ואח"כ בן עשר למשנה, מי שהיה רוצה להתחכם, היה הולך אצל תנא או מִשְנֶה, שהיה מלמד המשניות, וביתו לא היה נקרא בית הספר, כי לא היו שם ספרים, אלא גירסא על פה.

כ"ז הני תשע עשרה הווין. ברכת המינין ביבנה תיקנוה,…. והכי תקנו לומר בתר צלותיה אבינו מלכנו אלקינו יחד שמך בעולמך, אלקי נצור לשוני, אלקי עד שלא נוצרתי.

ל“ט שאילו מקמי רב נטרונאי גאון מקום שאין רגיל לירד לפני התיבה אלא אחר ופעמים שטרוד במלאכתו, נערים שהגיעו לי”ח ולי“ז ולא נתמלא זקנם, מהו שיעשו ממנו ש”ץ ויוציאו רבים ידי חובתם ואל יבטלו מן תפלה. והשיב כך ראינו שזה שאמרו חכמים אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שתתמלא זקנו (וגו' כמובא בב“י א”ח סי' נ"ו עד קדושה וברוך וימלוך, ואין כתוב ויהא שמיה רבה) לא מבעיא בן י“ח וי”ז אלא אפילו בן י“ג שנה ויום א', כי לא אפשר נעשה, רק אמרינן זה הכלל גדול כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים (ובכ"י את הרבים) ידי חובתן, טעמא דלא הגיע לכלל מצות שאינו מוציא אחרים, אבל בן י”ג שנה ויום אחד כי לא אפשר שפיר דמי. ותו ששאלתם מהו לסמוך על ריב“ל בשעת הדחק ויצטרפו תשעה ועבד, אין הלכה כר”י ואין אנו עושים כמותו. ועוד השתא עבד משוחרר שמל ולא טבל אין אנו מזמנין עליו בזימון דרבנן דתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. ואמרינן פשיטא, ומשנינן אצטריך מתניתין לעבד שמל ולא טבל וקמ"ל כי הא דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לעולם איגו גר עד שימול ויטבול לצרפו עם תשעה בתפלה, דגמרינן מתוך תוך דכל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה עבד מבעיא. ועוד שמענו בפירוש מרבותינו שאלו שמועות של שלשה שאכלו כאחד כגון ט' ועבד, וארון שנים ושבת וקטן פותח, וקטן היודע למי מברכין, אין הלכה ואין עושין מעשה כמותו (ועיין בית יוסף א“ח סי' נ”ה).

מ' ותו שאילו מקמי רב נטרונאי גאון הנכנס לביה“כ ומצא צבור שמתפללין ועדיין לא קרא פסוקי דזמרה, מהו שיתפלל עם הצבור ואח”כ יאמר פסוקי דזמרה, והשיב כשתקנו חכמים תקנו לומר פסוקי דזמרה ואח“כ יתפלל, כדרש¹⁵) ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב”ה ואח"כ יתפלל, ואם ראה שמתפללין ואין מעכבין, כך שמענו מרב משה גאון ששמע מרבותיו שמברך מלך מהולל בתשבחות ואומר פרשה ראשונה של תהלים, כלומר פרשה שנאמרה ראשונה לפרשיות שנאמרו מתהלים שהיא תהלה לדוד, ומדלג ואומר הללויה הללו אל בקדשו עד שלם תפארתך וחותם בישתבח וממהר ומתפלל עם הצבור שאין תפלתו של דם נשמעת כמו עם הצבור, אבל פסוקי דזמרה בתר צלותא לא לימרינהו, שכשתקנום לא תקום אלא קודם תפלה אבל לאחר תפלה לא (עיין ב“י א”ח סי' נ"ב).

מ"ב (בנוסח ברכת הביננו) והתועים כדעתך ישפוטו – ובהלכות רב אלפסי מצאתי כך: והתועים כדתך ישפוטו.

מ“ו ושאילו מקמי ר' צמח ראש ישיבת גאון יעקב בישיבה היא פמבדיתא מהו שיאמר קדושה דסדרא אם קורא, והשיב כן, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בשמעתא דגיד הנשה כגון שלש כתות של מלאכי השרת אומריםש ירה בכל יום, שיש בה דברי קדושת הקב”ה, ואם אינו ת"ח יעסוק במקרא פסוק שיש בו קדושה כגון שרפים עומדים ממעל לו ומאי טעמא של חכמים שאו' ומודה (שמא ומורה) כך, כלו' תפלה זו וסדר זה נביאים הראשונים תקנוה, וזקנים הקדמונים תקנו לומרה בקהל ויחיד לא יסיג גבול הקהל לפי שכל דבר שבקדושה אינה בפחות מעשרה, הלכך יאמר מקרא או תלמוד שפרשנו. ונמצאת אתה אומר מלא, ויש חכמים שאומרים כיון שהן מקראות אומר, ומה בכך, הלכך נהגו יחיד האומר קדושה דסדרא שיהא קורא הפסוקים כדרך שתנוקות אומרים לפני רבן.

מ“ז וששאלתם וקרא זה אל זה ואמר, ותשאני רוח מה יש לנו לתרגם ומה טעם קבעום חכמים בסר קדושה, דבר זה כן היה מנהג ראשונים, מקום שיש תלמידי חכמים כשהיו מתפללין והיו נופלים על פניהם, ומקדשין לאחר שעונין יהא שמיה רבה מברך, היו מביאין נביא וקורין בו כמה פסוקים הן חסר הן יתר ותרגמין, ואחריהן קורין הקדושה ומתרמן ואומרים ותשאני רוח ומתרגמין, כדי לסיים בשבחו של הקב”ה, ואח“כ מקדישין ועוסקין בתור, ואם רצה במשנה עוסק, בתלמוד עוסק. וכ”כ למה כדי לקיים מה שאמרו חכמים לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד, כיון שרבתה עניות ודלות והיו צריכין למעשה ידיהם לא היו יכולין לעסוק בתורה תמיד ולשלש בכל יום וסמכו על התלמוד לבדו כמוש אמרו חכמים כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, זה תלמוד, שמקרא ושמנהה ומדרש בו, ועקרו לקרות בנביא בכל יום אחר תפלה ועדיין הן קבועים ועמדין, ומפני מה לא עקרום לאלו שקדושה משושלת היא ושלשוה ג' פעמים בתפלה (וע' ב“י א”ח סי' קל"ב9.

נ' לחמם טמא בגימטריא בלא ניגוב ידים, ואית דאמרי לחמם טמא מאשר אדיחם שם, כלומר בהדחה בעלמא בלא ניגוב (ע“ש סי' קנ”ח כי רי"ק מיחס בגימטריא לבעל הטורים ולא ידע שהיה מן הראשונים.)

נ"ב אמר להו לית דין צריך בשש, בשש מלח, היאכל תפל מבלי מלח, מתרגם מדלא בשש. כן ראיתי בערוך ולי נראה לשון איחור כמו מי בושש משה (לפי גירסא שלפנינו בערוך ובתרגום איוב, בשש אינננו שם המלח רק שם הדבר התפל וצ"ע).

נ“ד (בענין מאן דחנקתיה אומצא) הכי שדר רב פלטוה בר אבא ריש מתיבתא מקמי דלשתי לא צריך לברוכי שהכל משום דאניס אבל בתר דלשתי מברך בורא נפשות רבות. (בטור סי' ר"ד מביא כן בשם רב עמרם) וברכתא קמייתא לא צריך לברוכי, ולית בה משום אסור לו לאדם שיהנה מן העוה”ז בלא ברכה. מדי דהוה אסם, שכל השותה סם או כל דבר רפואה אין צריך ברכה לא לפניו ולא לאחריו. וכן אחר כל אכילתך אכול מלח ואחר כל שתייתך שתה מים ואין אתה ניזוק לעולם. ואין צריך ברכה לא לפניו ולא לאחריו, כיון דאמור רבנן אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקה ולא שתה מים ידאג מפני רוח הפה, ובלילה ידאג מפני אסכרא, דאי אכיל ולא שתי הוי סכנה, הלכך א"צ ברכה לא לפניו ולא לאחריו.

נ“ז ובה”ג פסק דדוקא דאכלו אינם כזית או כביצה, דכותיה, אבל אכלו ושבעו לא מפיק. ואי אפשר להעמידה, דהא ינאי וחביריו אכלו ושבעו, ואפקינהו שמעון בן שטח. ואע"ג דלגמיה הוא דעבד, טעמא הוא דלא אכל כזית דגן, הני נמי דמצי מפיק. כך ספק המורה בברכות בשלשה שאכלו (ריק בס' קצ“ו מביאה בשם הרא”ש ומכאן נראה כי הרא“ש מרש”י לקחה).

ס“א והיאך מברכין ברכת המזון, האחד ברוך משביע רעבים, ברוך משקה, בא”י אמ"ה הזן את העולם כלו בטובו, וכן לשנים (ע' ב“י סי' קפ”ז).

ס“ז וזה הוסד מפי רבנו תנוח נפשו צרורה בצרור החיים נט”י על שם כלי ששמו נטל והוא מחזיק רביעית לוג (ב"י סי' ד' הביאה בשם רבנו ירוחם) נט“י פירוש רב היי בתשובותיו על שם שצריך להגיבה ידיו לאחר רחיצתן, כמו וינטלם וינשאם כל ימי עולם (ע' סי' קס“ב וע' בה”ע תקפ“ט עמוד קל”א וקל"ב). ושאלנו לרבי, הנפנה ונוטל ידיו צריך לחזור וליטול פעם אחרת או לא, ואמר לנו אף אני כך שאלתי את פי רבנו יעקב בר' יקר ואמר צריך לחזור וליטול, וכדברי רי נטילה אחת עולה לכאן ולכאן (וגו' וגו') ושאלתי לר' אם מברך עתה ענט”י על כל פעם ופעם, ושיבנו אם אני עומד לעסוק בתורה לאלתר או לילך לביה“כ או להוציא בפי שום קדושה אז אני מברך ענ”י ואשר יצר. אבל בשעה שאני יושב ובטל איני חושש לברך ענ“י אלא אשר יצר, ואותה לפי שצריך לנקבים, ואם בא לאכול לאלתר אינו נוטל ידיו ב’פעמים כשאר אנשים א' על אכילה א' על פנייה אלא פעם אחת מברך עליה ענ”י ויושב ואוכל (ע' שא“ח סי' קס”ה).

ס“ט ופעם א' שאלתי לר' אם אני יוצא בהבדלת ביה”כ כיון שלא נתכוונת בברכת היין ואמר לי כיון שנתכוונת בברכת הבדלה דייך.

ע“ג ומתוך כך אמר ר' כל הברך לאחר יין שבתוך הסעודה עד שלא יטול ידיו במים אחרונים ה”Z משובח – וכבר ימים מקדם עמדנו על שלחן רבנו, וחיזרנו עליו לברך אחר אותו היין ונראה הלכה למעשה ולא רצה ליטול בתר לפנינו לקבוע הלכה לדורות, אבל מרגלא בפומיה כל העושה כן ינוחו ברכות על ראשו.

ע"ו כך היה מנהג טוב בירושלם בחנך בניהם¹⁶ ובנותיהם הקטנים ביום צום בן שנה עד עצם היום הזה בן שתים להשלים כו' במסכת סופרים (פ“ח ונ”ל שצריך להגיה בן י“א שנה ובן י”ב).

ע“ז (בפירוש פטום הקטרת) ומנה של קדש כפול היה והיו בו ושני מינין שלנו, והמנה שלנו היא מנה של צורי, והוא לטרא ששוקלין בה כסף למשקל ישר של קולוניה והיא כ”ה סלעים שהוא ק' זהובים שקורין קושטנטינין, שכל זהוב שוקל שנים פשוטים ומחצה למשקל הברזל, נמצא שהמנה שוקל כ"ס דינרין למשקל הברזל, וזו היא לטרא פלפלין שלנו.

פ' ולכך אמ'' סברא רבנן כלומר כולכם אתם מסכימים להיות בית הבליעה פנוי ולשמוע הברכה, והן עונין לחיים, אמנם מסכימים אחנו. וכן השיב ר' יוסף טוב עלם.

פ"א והחבר ר' יצחק בר יחיאל הראה דבר לחבר ר' מאיר בר' יוסף – וכן השיב לו מעידני ששמעתי מפי ר' יוסף בר' יהודה שהיה מעיד שראה במלכות לותיר את רבנו הרב הגדול ר' יצחק בר' יהודה בעת דליקה אחת שהיתה בעירו, שקוץ לעצמו מנין להתפלל, ולא מצא זולתי ט' אנשים בני מצוה, והביא נער קטן וחומש בידו מצטרף לי'.

פ"ב אמנם ראיתי כי לא רצה רבנו יעקב לעשות סניף לעשרה (וכו').

פ“ט (מתחיל סדר התפלה( ואני ברוב חסדך – ואני תפלתי – מה טבו – שמחתי באומרים לי – שש אנכח – אמרי האזינה (עד) אערך לך אצפה, (ואין כאן לא יגדל ולא אדון עולם) בא”י – ענ“י, אשר יצר, שלא עשאני אשה, עבד, נכרי, אלהי נשמה, שאר הברכות. יה”ר לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתתן לי חלקי בתורתך וכוף את יצרי להשתעבד לך ותרגילנו לדבר מצוה – יר“מ יאו”א שתשכין בינינו ובפוריינו אהבה ואחוה – יר“מ יאו”א שתצילני היום ובכל יום – יר“מ יאו”א שתתן לנו חיים ארוכים – יר“מ יאו”א שלא אחטא ומה שחטאתי לפניך מחוק ברחמיך הרבים אבל לא ע“י יסורין וחלאים רעים, יהיו לרצון אמרי פי וגו‘, לעסוק בדברי תורה, הערב נא, אשר בחר בנו, יברכך, יאר, ישא, אלו דברים שאין להם שיעור, אלו דברים שאדם עושה אותם אוכל פירותיהם – צו את בני יש’ – וביום השבת, ובראשי חדשיכם, וערבה לכ', איזהו מקומן – ר”י אומר בי“ג מדות (ובגליון פירושה כמו שהוא בת“כ, מק”ו באיזה צד ואביה ירק ירק בפניה וגו' וגו') – לעולם יהא אדם (כתוב בכתיבה דקה) רבון העולמים – אתה הוא אדון קדם שנברא העולם ואתה הוא אדון – ברכי נפשי את ה' וכל קרבַי, ברכי נפשי את ה' ואַל תשכחי, ה' בשמים הכין, ברכו ה' מלאכיו – ברכי נפשי את ה' ברכי נפשי את ה' ה' להי גדלת, יהי כבוד, אשירה לה', יערב עליו, יתמו חטאים, יו”מ יאו“א שיבנה בה”מ במהרה בימינו. ברוך שאמר והיה עולם ברוך הוא ברוך שמו, ברוך עושה מעשה בראשית ברוך אומר ועושה, ברוך גוזר ומקיים, ברוך מרחם על הארץ, ברוך מרחם על הבריות ברוך משלם שכר טוב ליריאיו ולקוויו וחוסי בו, ברוך הוא ברוך שמו, ברוך הוא על כסא מלכותו, ברוך פודה ומציל, ברוך אל חי לעד וקיים לנצח. בא“י אמ”ה האל אב הרחמן המלך הגדול והקדוש מהולל בפי עמו משובח ומפואר בלשון כל חסידיו ועבדיו, ובשירי דוד עבדך נהללך ה' אלהינו בשבחות ובזמרות נגדלך ונשבחך ונפארך ונרוממך ונזכיר שמך ונמליכך מלכנו אלהינו יחיד חי העולמים מלך משובח ומפואר לעדי עד בא“י מלך מהולל בתשבחות. הודו לה' קראו בשמו (כמנהג אשכנזים עד ופדנו למען חסדך) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים, מגדי דבריו, משעה עמי ואדברה, ישראל אם תשמע לי לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר, אנכי ה' אלהיך, אשרי העם שככה לו, ואני בחסדך בטחתי, מזמור לתורה – השמים מספרים לדוד בשנותו, תפלה למשה, יושב בסתר, הללויה הללו את שם, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, קננו צדיקים, מזמור שיר ליום השבת, יהי כבוד – עד ביום קראנו, אשרי תמימי דרך, אשרי נוצרי, אשרי אדם עוז לו בך, אשרי איש ירא את ה‘, אשרי העם יודעי תרועה, אשרי יושבי, אשרי העם, תהלה לדוד – עד כל הנשמה תהלל, ברוך ה’ לעולם (כמנהגנו) ויברך, ויושע, עז ישיר עד ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, וכל אחד מתעטף בטליתו – ומי שיש לו תפילין ורוצה להניחן מניח של יד תחלה ומברך – ואח”כ מניח של ראש בלא ברכה, ואם אין לו אלא אותןש ל ראש מניחן ובמרך עליהן על מצות תפלין" וחזן בה“כ עומד לפני התיבה ואומר ישתבח, יתגדל, ברכו – ובעוד שהחזק או' ברכו או' הצבור בלחש (הכל כמנהגנו) ב”י אמ“ה יוצר אור – (אחזור למעלה לבדוק הפירוש אשר בגליון) פירוש הודו לה' קראו בשמו הוא מעט מלה במלה לקוח מן הפירוש המיוחס לרש”י בדה“א י”ו, אך בלי הזכרת ר' אליעזר בו משולם. פי' מזמור לתורה הוא פי' רש“י בעינו ומדויק יותר מבדפוס, אלא שאין בו הדבור האחרון קיימת אמונתו וגו‘. פי’ השמים מספרים הוא ג”כ פי' רש“י אבל הוא מקצר מעט. לדדו בשנותו ג”כ פירוש רש“י בחלופים לים כחסר ויתר. תפלה למשה פירש”י, ואין בו הדבור הנוסף בדפוס שתחלתו, כי אלף שנים בעיניך וסופו כי אם מסברא. אף לא הדבור ויש א' למנות ימינו כ“ן, עד אנשי סכות. הללויה הללו את שם פירש”י בעינו, מזמור שיר פירש“י, בפרוח רשעים כמו עזב איני יודע שפריחתם וכו',, שהכל מצדיקים עליהם דיניך (ע' בדפוס שמשובש) גם אין כאן מלות: כל לשון דכא לשון עומק ושפלות. תהלה לדוד פירש”י בלי דבור מצאתי סמ“ך נו”ן חסרה וכו‘. לבני עורב פירשו רבותינו שהוא אכזרי על בניו בעבור שרואה אותם לבנים כשהם קטנים וסבור שאינם שלו, והקב“ה מזמן וכו''. כפור, גליד, וקיטור ענן (לא, ענין) שואה, ברואינה בלע”ז (זה לא הבנתי) – נתנבא דוד על הגאולה (לא על קץ) ויברך בפירוש המיוחס לרש“י בדה”א כ"ט, בקצת חלופי לשונות ובלי הזכרת ר’ אליעזר בר' מאיר – אתה הוא פירש“י בעינו בנחמיה ט' (מן ויושע והלאה אין עוד פירוש). (אשוב לחלופי נוסחאות בסדר התפלה) כאמור לעושה אורים גדולים כל”ח, בא“י יוצר מהאורות. אהבת עולם אהבתנו (בגליון, תניא אין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם, וכן הוא אומר ואהבת עולם אהבתיך, פי' מאימתי) והאר עינינו במצותיך ודבק לבנו ביראתך – ולא נבוש לעולם ועד, כי שם קדשך באמת נקרא עלינו, ועשה עמנו בעבור שמך הגדול והגבור והנורא, מהרה באהבה תרום ותגביה רננו ותושיענו למען שמך, בך בטחנו לא נבוש, ובשמך חסינו לא נכלם ולא נכשל לד ולעולמי עד, כי אתה לאלהינו אבינו, ורחמיך וחסדיך הרבים אל יעזבונו נצח סלה ועד, והבא עלינו ברכה ושלום ומארבע כנפות הארץ – נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים, משוך חסד ליודעיו וצדקתו לישרי לב עלינו ועל אבותינו – צורנו צור ישועתנו – אין לנו אלהים עוד זולתך: עזרת אבותינו אתה הוא מעולם – וזדים טבעת, יבשה עשית וידידים עברו ים – וברך שנתינו כשנים הטובות (בלא ו"ו?) – ותערב לפניך עתירתנו כעולה וכקרבן אנא רחום ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים ואת הברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו, ותחזנה –וי”א קודם אלהי נצור: אליהנו אבינו מלכנו יחד שמך בעולמך,קרב קץ ביאת משיחך, פדה עמך שמח עדתך, עשה למען חסדך, למען צדקתך, למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך ועננו: אלהי נצור – נַחֵם – החרבה ממעונותשיראל – מעי מעי על הרוגיהם –יעלה ויבא: חוס וחננו וחמול ורחם עלינו ומלטנו מכל צרה ויגון כי אל מלך חנון ורחום אתה – על הנסים: וכשם שעשית להם נסים וגבורות בימים ההם ובזמן הה כן עשה עמנו ה' אלהינו פלא ונסים לטובה בעת הזאת: ועל כולם – לאחר שסיים החזן והוא רחום נופלין על פניהם – לדוד אליך ה' נפשי אשא (ופירש"י בגליון) ה' מה רבו צרי (ופירש"י בגליון בלתי הדבור הראשון ובלתי הדבור שתו לשון שאיה וגו') רבון העולמים יהי רצון מלפניך שתבא לפניך תפלתי אל תתעלם מתחנתי, וחשבה כקרבן וכעולה וכתפלת אבותי הטובים אשר התפללו לפניך בעת צרתם ואשר שמעת בקולם, כן תשמע בקולי ותקבל ברחמים את תפלתי ותצילני מכל צרה וצוקה ומכל יגון ואנחה ומכל דבר פשע ורשע מעין רע ומיה“ר מדבר משונה מחיבוט הקבר ומדינה של גיהנם ומכל אויב ושונא ורשע, הפר עצתם וקלקל מחשבתם, ופדני והצילנו מכל מיני פורעניות וגזרות קשות ועלילות רעות וקנני לחלקך ותן יראתך בלבי לאהבה אותך ולדבקה בך, ופתח לבי להבין דעת וחכמה, וזכני ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ושימני מבני העה”ב, מן המשכימים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ותנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, ותן לי מן העושר והכבוד אשר לפניך חלק טוב ומנה יפה, והטריפני לחם חקי כל ימי, בכבוד ולא בבזוי, בנחת ולא במנוד (שמא צ"ל בצער) בהיתר ולא באיסור, בריוח ולא בצמצום, עיני בני תלויות עלי ואני עיני תלויות עליך אבי שבשמים. יר“מ יאו”א שתאריך ימי שונותי ותחייני ביראתך, וקבל ברחמים תפלתי עם תפלת עמך בית ישראל כתפלת א“א בהר המוריה, כתפלת יצחק בנו ע”ג המזבח, כ' יעקב בבית אל, כ' יוסף בבית האורים, כ' אבותינו על ים סוף, כ' משה ואהרן במדבר, כ' יהושע בגלגל, כ' עלי בשילה, כ' שמואל במצפה, כ' דוד ושלמה בנו בירושלם, כ' אליהו בהר הכרמל, כ' אלישע ביריחו, כ' חזקיה בחליו, כ' יונה במעי הדגה, כ' דניאל בגוב אריות, כ' חמו“ע בתוך כבשן האש, כ' עזרא בגולה, כ' מרדכי ואסתר בשושן הבירה, כ' כל הצידיקם והחסידים והתמימים והישרים אשר שמעת בקולם, כן תשמע תפלתי כי אתה שומע תפלת כל פה, ברוך שומע תפלה – ה' אלהי ישראל שוב מחרון אפך (בקצת חלופים) ואנחנו לא נדע – אל ארך אפים – (ועניני הוצאת ס“ת וקצת דיניה, ואח”כ יש ת תוספות בענין ימים שאין נופלים בהם על פניהם ושאין אומרים בהם למנצח ושיר מזמור, ובכלל דבריה: במחזור הרב ר' יעקב בר שמשון) – למנצח (ובגליון פירש”י: עתה ידעתי זו היא הרננה שארנן (לא: שנרון) ובא לציון – לחיי העוה"ב, ועם הצדיקים יורשי גן עדן תדע מנוחתנו – שיר מזמור לאסף: אלהים אל דמי לך (ובגליון פירש“י: אל דמי לך אל תתן שתיקה לענותנו מאויבינו המריעים לנו. עליך ברית יכרותו, עצה זו וכו' – אף אשור שהיה נזהר עד היום שמאר עצה סכלה ולא התחבר עם מרעים כד”א מן הארץ ההיא יצא אשור שיצא מעצת דור הפלגה, אף הוא חזר להיות רשע ונשתתף ונלוה עמם להחריב ביתך) עוצו עצה ותופר – האשימם אלהים – וישמחו כל חוסי בך – ישישו ושימחו בך – ויבטחו בך יודעי שמך – יהי ה' אלהינו עמנו – להטות – ויהיו דברי אלה – למען דעת – כי כל העמים ילכו – עלינו לשבח – (ואח"כ ענינו תפלת המנחה וערבית).

ק“א ת. ור”ת השיב על זה, ועל ק“ש ששאל עפ”י שאילתן עשה תלמוד ירושלמי עיקר ותלמוד שלנו תפלה (טפלה) שסובר שק“ש שעל מטתו עיקר, וזאת לא תהיה, שבמקום שתלמוד ירושלמי חולק על שלנו דחינן ליה ומדחי, שכן שנינו אעפ”י שקרא אדם ק“ש בביה”כ מצוה לראותה על מטתו, משום שנאמר ובשכבך, ומצינו למדין שאותו של ביה"כ עיקר, ותוצא יקר לאור, ותאור באור חיים: יעקב בר' מאיר (ע' ב“י א”ח סי' רל"ה).

ולפי ששנינו תפלת ערבית רשות לפיכך הוסיפו ראשי ישבות שבבל (צ"ל שבבבל) ברכה זו בא“י המלך בכבודו וכו‘. להודיע שתפלת ערבית רשות, ואן צריך לסמוך גאולה לתפלה, וקבעו שם ברכה זו ברך ה’ לעולם אמן ואמן והתיבות שיש בהן י”ח אזכרות כנגד י“ח ברכות שבתפלה, לפי שאנשי ירושלם הסירו י”ח ברכות על הסדר ביבנה כדאמרינן בברכות שמעון הפקולי הסדיר י“ח ברכות על הסדר ביבנה, ולכך אני בבל תקנו את אלה ושלחים לחכמי יבנה, לעולמים – (אחר תפלת י"ח אומרים) פטום הקטרת באיזה צד – אראב”ע הרי אני כבן שבעים שנה (ובזה נשלם סדר ימות החול) וסי' ק“ב מתחיל סדר שבתות כך הוי ת”ר לא יאכל אדם בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מתשע שעות ולמעלה – (אח“כ מביא תשובה לרב נטונאי בענין ברוך ה' לעולם או”א שאין אומרים בלילי שבתות) דשכיחי מזיקין, משום דצריכי למעל לביתייהו מקמי דליחשך מפני סכנת שעירים אי נמי מקמי אעקורי שרגא.

ק“ב והכי אמר רב שלום גאון בלילי שבתות וימים טובים במעריב אומר שומר עמו ישראל לעד. בישיבה ובבית רבנו אין מנהג כן אלא חותמין במקום ושמור צאתנו ופרוס עלינו סכת שלומך בא”י פורס סכת שלום עלנו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלם.

ק"ג אתה קדשת חמדת ימים אותו קוראת, שנ' ויכל אלהים ומתרגם בירושלמי וחמיד.

ק“ה ת': העתקתי מתשובת רש”י. תפלת מגן אבות מפורש בשבת דמשום סכנה תקנוה, דהא ניתנה רשות למזיקין, כדתניא בערבי פסחים לא יצא אדם יחידי בלילי ובלילי שבתות, מפני שאגרת בת מחלת יוצאה וי“ח רבוא מלאכי חבלה עמה וכל אחד יש לו מרשות לחבל, ואפילו בדרי בתראי דגזר עלה אביי שלא תעבור ביישוב לעולם איכא סכנת נפשות מן המתים שמוצאים מנוחה בו בלילה, ודרכן לבא לביה”כ תוך י"ב חדש, וחשו רבנן שמא בתר דנפקי צבורא, איכא מאן דלא צלי בהדי צבוא ויתפלל יחידי ויסתכן (וכו' וכו').

ק“ו ומקדשין על היין להוציא אחרים ידי חובתם שאין להם יין ואוכלין בביה”כ, והכי אמר רב נטרונאי גאון מקדישין ומבדילין בבתי כנסיות ובתי מדרשות אעפ“י שאין אורחים אוכלין שם, לא מיבעיא הבדלה דודאי מבדילין, וכיון שאבדיל שלוחא דצבוא יצאו כל הצבור ידי חובתם, והרוצה להבדיל בביתו הרשות בידו. ואם לא רצה או שאין לו יכין יצא בהבדלת ש”ץ, אלא אפילו קדושא דהלכה רווחת היא ביש' דאין קדוש אלא במקום סעודה, אעפי“כ יקדשו על היין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מפני שהטעמת יין של קדוש של שבת רפואה היא, מי שטעם נעשה כאילו טעמו כלן, וכיון ששמעו קידוש יצאו ידי חובתם ואין צריכים לטעום וזה שמקדש ומטעים משום רפואה מקדש ונותן להם כדי ליתן על דינים ממנו כדאמרינן פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ובמאי מהדרא ליה בקדושא דבי שמשי, הלכך שמנין דאיכא צבור דלית ליה חמרא ומקדש אריפתא, ותקנו חכמים לקדש על היין בביה”כ משום רפואה (הבירה הטור בא“ח סי' רמ”ט בקצור).

ק“י ולאחר שבירך על הכוס נוטל ידיו ומברך ענ”י. אבל נטל ידיו ודם שיקדש אל עשה ולא כלום, דאמר רב ברונא אמר רב נטל ידיו לא יקדש, מאי טעמא יין אינו צריך נט“י כשלא נגע בשום טינוף ולא נכנס לבית הכסא, משום כדאמרינן¹⁷) הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, ופת הוא דטעון נט”י, וכיון שנטל ידיו עקר דעתו מן היין ושם לבו אל הפת, הילכך לא יקדש (נ"ל אלא על הפת) (ע' טא“ח רע”א).

קי“א ושאילו מקמי רב נרוני גאון ביו”ט צריכין לבצוע על שתי ככרות או לא, והשיב הכין, הוו יודעין שצריכין אנו לבצוע על שתי ככרות בי“ט כדרך שצריכין לבצוע עליהם בשבת, מה טע, מפני שבשעת עצה לא נתחייבו לבצוע על שתי ככרות אלא משום שלא ירד מן בשבת והוזהרו ישראל לקוט להם משנה, אמר רבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת, ביו”ט נמי שלא ירד בו מן חייבים אנו לבצוע על שתי ככרות. ומנין שלא ירד מן בי“ט שכן שנו חכמים ששת ימים תלקטוהו, ר' יהושע אומר למדנו שלא ירד מן בשבת, בי”ט מנין ת"ל בשבת לא יהיה בו.

קי“ח מצאתי בס' יוסיפון, כתיב אז ראה ויספרה היכנה וגם חקרה ואחר כתיב ויאמר לאדם, לימדך שאם תהיה בו (צ"ל בן) תורה לא תהא רוחך גסה עליך לומר דבר לפני הצבור עד שתפשוט אותה בינך ובין עצמך ב' או ג' פעמים. ומעשה בר' עקיבה שקראו החזן ברבים לקרות בס”ת ולא רצה לעלות, אמרו לו תלמידיו רבנו לא כך לימדתנו כי הוא חייך ואורך ימיך (וכו' כדאיתא בתנחומא פרשת יתרו על פסוק וידבר אלהים,ולא אדע מה הוא זה שֵם יוסיפון)

קכ"ג ת‘. הגאון ר’ שמואל בר דוד לוי הודה שמותרים לויים לקרות בתורה אפילו שלא במקום כהן בכל ענינים בין בראשונה בין באחרונה כמו ישראל, וכן הורה רבנו שיחיה.

קכ“ד אגרת שלום מאתי גרשם בר' יהודה ותשובה לשואלי על עסק כהן שנשתמד ועשה תשובה, אם ראוי לישא כפיו ולקרות בתורה תחלה או לא, כך דעתי נוטה שאעפ”י שנשתמד ביוןש עשה תשובה ראוי לעלות לדוכן ולישא את כפיו (וכו').

קכ“ח וזולתי טעם זה יש טעם ברור בדבר למה נתקן קדיש בארמית כאשר פירש רבנו עזריאל מפני שיש בו גלוי הקץ – ת' ורב שלום ריש מתיבתא דמתא מחסיא שדר הכי, לומר בתפלה של שחרית של בתות וי”ט ובי“ה פעמים באהבה שמע אומרים וכו', אין מנהג בישיבה ובבבל כולה, אלא בתפלת מוסף בלבד, ובי”ה אף בנעילה, מפני שנגזרה גזרה על שונאיהם של ישראל שלא לקרות ק“שכל עיקר היה אומר אותה ש”ץ בהבלעה בעמידה בכל תפלת שחרית בין בחול בין בשבת, כיון שבטלה והיו פורסין את שמע כתקונה ומתפללין, בקשו לחלקה כל עיקר שהרי חזרה ק“ש למקומה, אלא אמרו חכמים שבאותו הדור נקבע אותה במוסף שאין בה ק”ש. ולמה קבעוה במוסף, כדי שיתפרסם הנס לדורות, לפיכך מוספים הו שאומרים פעמים, אבל בתפלת השחר אין אומרים שהרי קראו ק"ש כתקונה.

קל“ד על כן נראה דהכי גרסינן מי אין, והוא כמי ששואל מי כאלהינו ומי דומה לו. ומשיב אין כמהו ואין דומה לו, וכן דרך מקרא לשאול מי זה ולהשיב על הדבר, כגון מי תיכן, ומשיב ה' – ודוגמא לזה הסדיר רבנו שלמה זצ”ל פסוקי סליחות ה' אלהי הצבאות מי כמוך חסין יה, וסמך אחריו אין כמוך באלהים ה' ואין כמעשיך (בטוא“ח קל”ג הביא בשם סידור רב עמרם מי כאלהינו, ונראה מסכים עם גירסת הס' הזה. אעפ"י שזה מדעת עצמו אמרה ולא שזו היתה גירסתו).

קל“ח מפורש בס' רב עמרם לכך קבעו בה שמע יש' שגזרו שלא לקבל מלכות שמים וידעו הגוים זמן ק”ש עד ג' שעות ואורבים שם כל תפלת יוצר, אבל תפלת מוספים כל היום לאחר שנפטרו האורבים היו כוללין בתוך הקדושה של מוסף פסוק של ק“ש שאין חובה אלא בו – ואומרים אף פסוק אחרון להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם, כדי לייחד חטיבת השם בג' מקומות. ת' נמצא בס' יצירה למה נברא מעשה בראשית בששה ימים ולא נברא ביותר מכאן או בפחות מכאן אתה למד אלהותו של הקב”ה (וכו').

קמ“ב ואף בשבת שחל ראש חדש למחרתו יש שאין מניחין לומר צדוק הדין, וכל שכן אם חל י”ט למחרתו, וכן שלח הרב ר' שלמה מליאון, ונהגו אחריו.

קמ"ד נמצא בספרים הפנימים מעשה בר' עקיבא שהיה מהלך בית הקברות בדרך ופגע באדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם (וכו' וכו').

קמ’ה ומצאתי בתשובות הגאונים. הא דאמור רבנן כל השותה מים בין השמשות כאילו גוזל את מיו, בבין השמשות דכולא שתא קאמר משום דכתוב י“ב חדש לפטירתם ניתן רושת לנשמות לשתות מים, ואותו קרוב ששותה מים ב”ה אין מניחן שר נשמות לשתות לאותו קרוב שמת (וכו') – וחוזרים וכופלים אורך ימים כדי להשלים השם היוצא ממנו.

ק“ן וקודם שיטעום אומר: אשבעית עליך פותַה שר של שכחה (וכו') – ומה שאו' זמירות במ”ש מנהג כשר הוא, משל לבני מדינה המלוים את המלך בקולות וכנורות ונבלים, כך ישראל מלוים את השבת שהיא כלה מלכה בשמחה ובשירים. כך נזרקה מפי ר' יוסף טוב עלם בר' שמואל זצ"ל.

קנ“ה ר' מאיר בר' יצחק ש”ץ מגרמיזא דקדק שצריך לומר עלינו ועל כל עמו ישראל שאז כוללנו עם כל עמו ישראל, שאם יאמר עלינו ועל עמו ישראל משמע שאין אנו בכלל עמו יש‘. וכן נוהג לומר בצבור בוורמייזא ורש"י אמר יישר ת־כך קבלתי ממורי ר’ יום טוב (הענין הראשון העתקתי להודיע זמנו של ר' מאיר ש“ץ שהיה בימי רש”י, והענין הב' אולי יתברר זמנו של בעל הנוספות הנרשמות באות ת' אולי ידעת מי זה ר' יום יום טוב. ודע כי נ"ל ברור אין אות הת' רומזת לס' התרומה אלא תוספת, כי נזכר תמד בשמו ס' התרומה.

קנ"ז פי' של במה מדליקין… ולאחר סעודה נהגו לומר זמירות.

קנ"ח יקר יום שבת תגדיל בברית שלום וחיים וכו'¹⁸)

ותוקדש (") במחנה הלוים שמך והמחולל בגוים וקדשתו.

(השיר הזה יקר בעיני ובראותי בראש החרוזות שם יהודה אומר אני שהוא ר' יהודה הלוי אביר המשוררים).

(") אולי ויוקדש. בא אלי תלמידי חביבי אברהם ואמר להגיה יתקדש במקום ותוקדש ולפי זה ראשי חרוזות הבית אחרון הם “הלוי”, וההא מיהודה היא בחרוז היתה אשר אחר חרוז דגולה. ושפתים ישק.

קנ"ט כל מקדש שביעי (וזה הבית האחרון החסר בפרי הדפוס):

קדשם במצותיך וטהרם כעצם השמים לטוהר

רוחך תנחמו כבהמה תרד בגבע המן ההר

שבטיהם תשכנם בנחלת הסהר

כנחלים נטיו וכגנות עלי נהר

ק"ס (בשבתות ובי“ט אול להראב”ע)

על אהבתֶך אשתה גביע שלום לך שלום יום השביעי וכו‘¹⁹) קס"א פתרון נשמת – ורוח, כמו (נ"ל כח) משמוש הניתן באברים, כגון יד למשמש, רגל להלך, פה לדבר, חוטם להריח, להתנודד באיברים כל אחד לאומנותו, ונשמה אליינא (heleine) המונחת בחדרי הלב שנפחת באפינו, קרא בת’ ויפה באפיו. תדע כי שני דברים הם, הנשמה ניתנת בעובר משעת יצירה, וכח משמוש איברים אין בו עד שיגדל, וכשאדם ישן נודדים אבריו אעפ“י שהנשמה הלכה, והרי בהמה שחוטה פשוטה ומנותחת לא נותרה בה נשמה ועדין בשרה מתנועע בבית המטבחיים, זהו מחמת הרוח וְיַילֵית. מר‘. ולשון אשר שמת בפינו, איני זכור לשון שומה בלשון, ואני הכותב אומר מדכתיב מי שם פה לאדם או מי ישום אלם ואִלֵם אילתקיל מילוליה. וארי’ בפרק הרואה, ת”ר הלב מבין והכליות יועצות והלשון מדבר, וזה דבר ידוע לכל וא“צ ראיה, כי באמת מות וחיים ביד לשון המדבר גדולות, הרי מצינו שימה בלשון: אב”ן (נראה כי אב"ן זה הוא המעתיק הספר והמוסיף בו נוספות) – והרב ר' יעקב בר' שמשון פי' בפי ישרים תתרומם ובדברי צדיקים תתברך ובשלון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל, ועל לשון יצחק שיחדו וכתב בו יצחק ורבקה, וכן בעל תחינת שני וחמישי, עזריאל, עזרינו אלהי ישענו, כן, אבל אין ענין יצחק ורבקה לכאן, ולאיתכן לפרש כן – ואני שמעתי מפי הרב תיט“ב (נראה שהוא ר' יום טוב הנ"ל) דט”ו שבתות יש בו (וכו' ולבסוף חותם) כ“ש (כך שמעתי) אב”ן.

קס“ג נקדישך ונעריצך בסוד שכל שיח שרפי קדש (כמוש מצא הרב היידנהיים) – ובי”ט שנהגו לומר תרגום של הפטרה או' המפטיר ג' פסוקים ואחר יאמר המתרגם רשויות ואלו הן.

קס“ז איסב רשות מכלכון מן רבבניכון ומן זעיריכון, בריכין תהוון קדם אלהכון, וידרכון רגליכון על פריקת צוארי סנאיכון: ע' אלהא דאבהתכון יוסף עליכון כוותכון אלף שמנין ויברך יתכון כמה דמליל לכון. אמור דאיתמר בנבואה ע”י פלוני נבייא, או נגידא או מלכא, כמא דפריש יב"ע, וכדי הוה פריש ואמר: ומתרדם אותם ג' פסוקים הראשונים שקרא מפטיר, ומיכן ואילך המפטיר קורא א' והמתרגם מתרגם א'.

קס"ח נצחן קרביא ומרי מלכיא.

קס"ט. אחר. אתא ודוגמא בריבותא, וקדושתך וריבכתא (חתום שמואל חזק)

ק"ע אחר. אזלו פומי כל בני אנשא רישומי.

קע"א חאר. אזגר (או אזגד) מתורגמנא, בעי הרמנא.

קע"ב אחר. אי יממיא ומיא כי מילנין (כמו דיו melas) ביוני שחור וכן נילוס הוא נקרא גם Melus כמו בעבר שחור.

קא"ג אחר. ארך שותא, בלא רשותא.

קע"ד אחר. יציב פתגם, לאת ודגם (לרבנו תם).

קע"ה מר' שלמה בר' אבוז: שדי עובדוהי ומהשוויא סגיין.

קע"ו אחר. שפר ישפר מלכי, קדם מרי דיני.

קע"ז אחר. אלהא מקמא בעינר רשותא בתריה ממונן דהכא בי כנשתא (וחתום שלמה ברבי שמואל חזק)

קע"ח פירוש הקודם.

קע"ט אחר. אלימו כען דמינכון בזיז, ועלימו בדילכון פזיז (ותחום יצחק).

תרגום הפטרות של פסח – ויאמר יהושע

ק"ף ואמר יהושע לעמא אזדמנו וכו' וכו' יום שני בן שמונה שנה.

קפ“א בר תמני שנין יאשיה ואם שבת בחה”מ היתה עלי.

קפ"ב שרת עלי רוח נבואה. יום ז' של פסח ותהי עוד מלחמה בגת

קפ"ג והוה עוד קרבא בגת. ליום אחרון עוד היום.

קפ"ד עוד כען יומא רב וסגי. יום א' של שבועות ויהי בשלשים שנה

קפ"ה והוה בתלתין שנין. יום ב' וה' בהיכל קדשו

קפ"ו וה' אמר לאשראה שכינתיה במדור היכלא דקודשיה יסופון מן קדמוהי כל רשיעי ארעא (בספוס כל דחלת).

סליקו תרגום של הפטרות אלו רשויות יאמר לאחר ההפרטות

קפ"ז יחודון כל נשמי.

קפ"ח אחר. ייתון בני עממין, למשאל בשלמין, בהתין ומתכלמין (וחתום יעקב חזק).

קפ"ט אחר. אתעבדנא קלן (בני חורין) ואפריה עלן (וחתום אליעזר).

וקודם שיתחיל המפטיר ברכה אחרונה יאמר המתרגם: על דא יברך ושיתבח שמיה דמרא כולא ויתריעי בנבייא צדיקיא ויהב לנא אורייתא ע"י משה רבנא לשבוחי ולברוכי שמיה דקודשא בריך הוא, ואמרו אמן, ו מתחיל ה מפטיר ברכות אחרונות.

ק"ץ יקום פורן – ולכל תלמידי תלמידיהון וכל מאן דעסקין באורייתא, ולכל קהלא קדיא הדין ורברבייא עם זעירייא טפלייא עם נשייא מלכא דעלמא יפיש חייהון – ויתן יתהון לחינא ולחסדא קדם כורסי יקר מלכותיה וקדם שלונייא דארעא. ויקיים זכוותהון דכל ישראל בכל זמן ועדן ונאמר אמן.

ה' חשון התקצ"ב

שמואל דוד לידיד נפשו החכם היקר שלמה יהודה הכהן ברכה ושלום.

שמחת נפש השונמית בשמעה שאי בנך שָמְחָה הפשי ותחי ורחי בראותי מוביל האגרות נותן בידי אגרת מלעמברג. עודנו חי! אמרתי, יתברך אלהים! עודנו חי, ידידי היקר, עודנו חי! – תְבֹרְכִי, אגרת נֶחָמָתי, בת נְדָרַי, בת תפלותי בקר וערב, תְבֹרְכִי מפי ומפי כל הישרים בלבותם. בעצם היום ההוא חשתי ולא התמהמהתי וכתבי לויניציאה לתלמידי חביבי, לבשרו בשורת שמחה וששון, וגם הוא בשמחה וששון קבל בשורתי והודה לי במאד מאד. גם ידידי חברי כמהח"ר הלל הכהן דע לא טאררע אשר היה דורש מאתי יום יום לשלומך, שמח לבו ויגל כבודו, בֱבַשְרִי אותו הבשורה הזאת. וכן כל שאר ידידי ורעי מתערבים בשמחתי ובשמחת כל המשכילים בישראל ומברכים לאשר נתנך לנו ולא נתנך לעפר, אתה אשר מערמות העפר תוציא פנינים יקרים בקדמוניות ישורון, ומאופל ומחשך עניני חכמי ישראל תְגַלֶה. ברוך ה' כי שמע קול תחנוני! בו בטח לבי, יאריך ימיך בטוב ושנותיך בנעימים, וחפצו בידך יצליח, למעט למענו יעשה, כי מי בעמו גבר כמוך מבלה ימיו לכבוד התורה ולכבוד האמת יחדו, ומי כמוך בעל המדע ובעל ההשכל, לא הפסיד רוב הקריאה בספרים יושר סברתו, ויושר סברתו לא המעיט קריאתו בספרים? נפלאתָ,ידידי, אבי ואחי, נפלאת; ואני אשר ידעת כי לא נקלותי בעיני, נפשי יודעת מאד כי מדעי בטל לעמת מדעך, וסברתי אין יתרון לה על סברתך; ולוּ הרביתי המדע כמוך, מי יודע הֲנשאר בידי ההשכל אשר אני במרך עליו את אלהי בכל לבבי ובכל נפשי? כי לדעתי אין דבר מפסיד הסברה כרבוי הקריאה. ברוך ה' שחלק מחכמתו ליריאיו! ברוך שככה לו בעולמו!.

ואחרי הדברים והאמת האלה הנני להשיב לדברי מכתבך הנעים והיקר, לא יסולה בכתם אופיר בשהם יקר וספיר.²⁰ )

וראשונה אערכה לפניך משפט על אשר אמרת באזני “קרסוליך נמעדות בצור מכשול חשבת לסקל ממסלתי, באמצך את נפשך מכל מרך כי ידעת אשר לא אהיה מהולכי רכיל בינם ובין שנוא נפשך, ובזה הראת כי לו הייתי כמו אלה, אז הוכרחת להזהר בדבריך נגדו” כן ידיד, כן אמרתי, אם היה האיש מרדכי בעל דברים לי במלי דעלמא, כי בענינים ההמה השמירה הכרחית עם בעלי ברית שונאינו, ואף גם זאת נאמן אתה וצדיק בעיני, לבלתי אצטרך להשמר ממך אמנם בנדון שלפנינו אין דבר מל זה, כי (כאשר אמרתי) “דין ודברים אין לי עם מרדכי, ואינני שונאו כשנאת איש את רעהו אשר הרע לו” אשר על כן אין כאן שום חשש הליכת רכיל אם אתה ידידי או איש אחר ישלח למרדכי כל דברַי אליו אות באות – לו מטו רגלי ולא מעדו קרסולי, ולא צדקתך ותם דרכיך הוא המאמץ לבי מכל מרך, כי גם אל איש הר הזהב, איש חשוד בעיני מאד, לא נמנעתי מדי כָתבי אליו לכתוב אליו מרורות נגד האיש מרדכי, ואם כהיום הזה אחרי אשר הרחקתיו מעלי בנזיפה, יחפוץ להעתיק דברי לידידו, אין אני חושש לו מחטאת, כי מה הרע אם יאמר אליו: דע, ידידי החכם המופלא, כי יש באיטליאה אדם אחד, שד"ל שמו, אשר הוא חסר לב ואויל ובער כל כלך, שעדיין הוא מאמין בהבלי המַתעים הנקראים נביאים, והוא מואס בך ובחכמתך הרבה, ובפחזותו מדבר עליך סרה ואומר שאתה משתדל לעקור אמונת בני ישראל מן השרש, ומוסיף ואומר שאת הצורר ישראל ומבקש רעתם יותר מכל האויבים שעמדו על ישראל בדורות הקודמים – ומה יענה החכם המופלא? ברוך הַמִקְרֶה שלא עשני איטלקי! והאיש ההוא אשר בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה, נראה שלא ראה מאורות הפילוסופיאה מימיו, ואם יפקח עיניו הלא יראה כי רק להיטיב לבני עמי האמללים אשר אהבת נפש האהבתים, אני מבקש לטהר לבם מאמונות שוא וכזב, הנותנות אותם קַלָסָה בגוים.

ואשר אמרת, ידיד היקר, כי נתתי סבה קטנה ופחותה לְמָאֶנְך לשנוא את אשר שנאתי, והעמסתי על לבך פחדים אשר לא ידעת – הלא תסלח ידיד לעֲוני ולחטאתי, כי יאן אדם נתפס על צערו, כי בראותי אותך בוחר להתרחק מעלי מלהתרחק ממרדכי, איך יֶחֱרַף לבבי (המכיר את עצמו ואת תֻמו) לאמר: יפה עשה החכם שי“ר, כי ידע במרדכי שהוא רואי להיות נאהב והגון להתקרב אליו יותר ממני? לא, לא יכול לבי לאמר כזאת, אחר מה שראיתי מרדכי האיש ההוא. וַתהי זאת נחמתי באמרי: יפה עשית, כי בהמרותך את איש כמוני ידעת כי אין לך לדאג ולירוא מדבר, כי אני לא אחדל המיות אוהבך ועושה רצונך, אך וכו'. וסוף סוף, ממי למדתי לומר כי? הלא ממך ידידי, אשר ביום תענית אסתר אמרת אלי בסוף דבריך וז”ל: “ואם לאו הכרע הכרעתני והכרחתני לאמר נואש לחמדות איש חמדות כמוך ולְצִפיָתִי ולהעתקות וליקוטים מספרי כ”י אשר לכל בהם חיי רוחי" הדברים האלה היו לשכים בעיני, ועל כרחי אמרתי: הלא אהבת האיש הזה אותי תלויה היא בדבר, אם לא כֻלה, מקצתה, ולולא הלקוטים אשר הוא מצַפה מִיָדִי, מי יודע אם צר לו על אבדתי? ומן אז והלאה הראיתיך עיניך כי לא צָדַקת בשפטך, ועם היותי לא אֹמַר בזעם, אבל במר נפש ובכאב לב עליך, לא חדלתי מִשָרתך באשר היה בידי, ולבסוף הניחותי חמתי בך והנחמתי באמרי אליך: יפה עשית כי בהמרותך את איש כמוני וכו' וכו'. ותהי זאת נקמתי – הגדתי לך היום הזה את כל לבי. ומעתה ידידי היקר יהי לבך בטוח כי כל אשר תשיבני ותוכיחני על זה אשא ואקבל באהבה ויראה, ולא אוסיף עוד להצטדק לפניך, כי חי נפשי יקרת בעיני נכבדת מאד ומאד אהבתיך, ולבי לא פג ולא מפקפק בתכונת רוחך ותֻמת לבך, ולא לעבותים חדשים אתה צריך לאסרני בהם, כי הישנים חדשים הם, לא נס ליחם ולא ינוס ועד עולם לא ינתקו. –

ואבוא לענין אנקלוס. הנני עתה מסכים עמך (ראה זה רבה היא! לא האמנתי לפנים שתתישב בלבי, ועתה נתישבה) כי אנקלוס הגר בעל התרגום הארמי המפורסם (אשר יגעתי ועמלתי עליו שבעה חדשים לילה ויום, וחברתי עליו ספר אשר לא היה לבוז) לא היה ולא נברא, אך איש ששמו עקילס תרגם את התורה יונית בארץ ישראל, ונתפרסמה דרך תרגומו לתרגם לפי משמעות פשט המלות בלי תוספת מדרשים והגדות, ומצאה חן בעיני חכמי ישראל, ואח“כ גם בעיני חכמי בבל, ועמדו ועשו גם הם כמתכנתו. ויסדו תרגום ארמי נקי מאגדות שהיו המתרגמים רגילים להכניס בתרגומיהם, וקראו לתרגום החדש תרגום אנקלוס, על שם היותו לפי דרכו של תרגום יוני של עקילס, ועקילס ואנקלוס שם אחד הם אלא שאנשי אלא שאנשי א”י היו בקיאים במבטא העי“ן, ולא כן אנשי בבל, וכל מקום שנמצא אנקלוס בברייתא ובתוספתא אינו אלא לפי מבטא הבבליים, ועיקר השם אינו אלא עקילס. בכל זה מסכים אני עמך, החכם היקר. רק בזאת עומד אני בדעתי, והוא כי התרגום הארמי הזה לא נעשה מתחלתו בכתב, אלא על פה, ועי”כ נשתנה מזמן לזמן, וחזרו המתרגמים או החכמים להכניס בו פירושים ומדרשים, על פי עצה עמוקה אשר ביארתי בנתיבותי, ואשר עדיין לא אוכל להאמין שנפלו כלם או רובם במקרה והזדמן: ואם היה מתחלתו כתב, לא היה מקום שיקרא עוד תרגום אנקלוס, אחרי כל השנויים ששנו בו, או היו מזכירים לשבח את החכם אשר תקן כל התקונים ההמה, הלא אמרו אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה.

גם נוטה אני לומר כי התקונים ההמה נעשו בתרגום הארמי מתחלתו, ומעיקרא כשעמדו חכמי בבל לעשות להם תרגום כדרך תרגום עקילס, סרו מדרכו בכל אותם המקומות שהיה נראה להם בחכמתם שאין לתרגם אל ההמון המקרא כצורתו, ואעפי“כ לא נמנעו מליחס אותו לאנקלוס (הוא עקילס) כדי לחבבו על ההמון אשר שמעו תרגום עקילס לתהלה ולשם ולתפארת (והם לא היו יודעים לקרוא בתרגום היוני ולבחון אם הארמי דומה לו או מתחלף ממנו), וגם מפני שרובו הוא באמת תרגום המלות כמשמען כדרך עקילס – ואני בראותי באגרתך היקרה כי תרגם אנקלוס נקרא אצל הראשונים תרגום בבלי, עלה בזכרוני כי גם בעל ס' יא”ר הזכיר השם הזה ודִבר עליו, ולקחתי ' יא“ר וחזרתי עליו מתחלתו, עד שהגעתי לפרשת אמור, ומצאתי כי כמתנבא ולא ידע מה מתנבא אמר קצת ממה שאתה ידידי הוכחת וביררת. ראה זה לשונו: “תבלול, יש בתרגומים חלוף נוסחאות, ובערך בערך חלז בפר על אלו מומין היה בעינו דק תבלול חלזון נחש וכו' גמרא חלזון מום קבוע לשחוט עליו הוא וזהו נחש שמנומר עינו כנחש, ויש מפרשים חלזון הוא תבלול, ותרגום בבלי או חלזיז בעיניה, תרגום ירושלמי חלזונא, וצ”ע, כי לפי זה נראה שהתרגום שלנו נקרא תרגום בבלי, והלא אנקלוס הגר מפי ר' אליעזר ור' יהושע אמרו, וכלם מא”י היו, ואפשר שלמד לפניהם וירד לבבל, או אפשר שהוא עשה התרגום ירושלמי בעצמו, וחכמי בבל העתיקוהו אח“כ ללשונם”. Pס שני דברים יקשו לי עדיין בשיטה הזאת, האחד דבר אשר לפי דבריך הוא ברור אצלך בראיות נכונות, אקוה כי כאשר תערוך אותן לני יתישב הדבר בלבי בשלמות, והוא איך נמשך לאנשי בבל על בלי בטאם העי“ן כמשפטה לשבש שם עקילס ולומר תחתיו אנקלוס? כי אמנם אם אמרו אקילס או גקלס ההרשתי, אבל שתשתנה העי”ן באל“ף נו”ן, לא שמעתי עד כה, וגם Gesenius בספרו Lehrgebaude לא הזכיר מזה דבר. ואני כבר למדתי יפה²¹ מבטא העי“ן והגַיִ”ן הערבית מפי איש Maronita הנולד בבירוּת, וידעתי כי יאן מבוא לאות הנון במבטא שום אחת מהן. ואפילו תמצא לומר זהיו הבבליים ממטאים העי“ן קרוב לנו”ן (ואידיהן במקום עידיהן (שהוא לשון עִאדָא בסורי חג, כאשרהעירני תלמידי חביבי), וזירא במקום זעירא, ואלתר במקום אתר, והשתא במקום הא שעתא, עומדים מנגד להשערה הזאת) עדיין יקשה לי מה מקום לאל“ף של אנקלוס, מה שלא יתכן לפי שטתך אלא אם היה שם האיש אעקילס, לא עקילס, ובהיות שמו עקילס, היה ראוי לבבליים שיאמרו נקילס בנון נעה, לא אנקלוס בנו”ן נח נראה, ואם תאמר שהאל“ף במקום העין עומדת, נו”ן זה מִנָיִן? ועדיין אם היה השם היוני כתוב בגימ“ל לפני הקו”ף (АГКϪААE) היה הכל עולה יפה, כי הגימ“ל לפני הקו”ף נקראת ביוני כמו נו“ן, אך בדקתי בפעלות השלוחים (Acta Apost ) סימן י”ח פסוק ב' ולא מצאתי ג' בשם Aquila . ותלמידי חביבי אומר כי אולי היה עיקר השם באות גַיִן ערבית, וביוני היתה הקריאה (ГКϪААE) והקריאה Nkilas, והוסיפו היהודים אל"ף בראש המלה, כדרכם במלות אשר תחלתן בשתי אותיות מיטלויטע, וכל זה איננו שוה לי.

והדבר השני הקשה לי הוא קבלת חכמי התלמוד כי אנקלוס ועקילס אמרו תרגומם לפני או מפי ר“א ור”י, וזה לא יסכים עם זמנו של אקוילא שהיה בימי אדריאנוס, שהיה בסוף ימי ר' עקיבא, תלמיד א“ר ור”י, גם הדיוק אשר כתבתי באוהב גר (pag. 24) מפסוק כל טהור יאכל בשר נ"ל מכריע כי בזמן הבית נאמר תרגום אנקלוס.

שתי אלה אני נותן לפניך היום, ידידי היקר, לאהבת האמת, בתֹם לבבי ובלא שום נגיעה, חלילה לי מעשוק האמת לכבודי ולאהבת מעשה אצבעותי. ועתה ידידי את התשפוט כרֹחב בינתך, וגם על הענין הזה לא אוסיף דבר אליך עוד, הנה אנקלוס בידך הן למות הן לשְְרֹשִי.

עד כאן על הכלל כלו, ועתה אבא לקצת פרטים. לקוטי מונפוקון אינם בידי, רק ראיתים בטריאסטי בבית כמ“ר סאראוואל – בענין כאשר תעשינה הדבורים לא אסכים עמך ועם אייכהארן כלל וכלל, ונכונים בעיני דברי המבאר לנחה”ש שהוראת מלת נזן על נְפול האמורי עליהם פתאום ובערבוביא, כמו ויתכו כמים, ע“ש, ואם כדבריך אין שחר למליצת הכתוב, כי הדבורים בורחות מן העשן, ומתרחקות מהאיש המעלה עשן, לא ירדפו אחריו, גם אין שחר לתרגום רב יוסף המובא בתלמוד, כי הדבורים הולכות להנאתן למץ את הפרחים, ומה שמעלים להם עשן אינו אלא אחר שעשו הדבש, למען הרחיקן שלא תאכלנה אותו בימי הסתו. בפסוק ואת הזוזים הם אפשר שחשב המתרגם שנקראו זוזים מלשון עזוז, והושמטה העי”ן, ואין מדקדקין בשמות בני אדם, ואין שום הכרח לומר שכן היה כתוב בספרו. בפסוק וירא והנה איל דברי באוהב גר (pag. 8 et 39 ) נכונים בעיני, ולא משום נגיעה. אשת חיקך ואשת חוקך! זה באמת מעלה עשן באפי. ישתחקו עצמותיו של אייכהארן, איש לא חכם ולא דורש אמת, רק כל מגמתו להראות חריפותו בזלזול כבוד התורה והנביאים. לך נא וראה, משוכבת חיקך שמור פתחי פיך (מיכה ז' מ') תרגם יונתן מאיתת קיימך; צא נא עתה ואמור שהיה יונתן קורא משוכבת חוקך!!! וכמה לא חלי ולא מרגיש איש הנוטה מנתיבותי, ועוצם עיניו מראות עצה עמוקה של המתרגם בשנותו את לשונו מלשון המקרא, ורוצה לתלות הכל בחלופי נסחאות.

קריאת המתרגם עמק השָדים אפשר, אמנם אין כאן חלוף בכתיבה. החכם De ohkeloso ejusque Paraphrasi Chldaica Lipsiae 1820 בקונטריס Winer (אשר בא לידי זה חדש ימים) החליט שאין לגזור שנוי נסחא בספר שהיה לפני המתרגם אם לא כשמצאנו הנסחא ההיא בספרי תורה כ“י, או שאין דרך לפרש שנוי הלשון ההוא עפ”י דרכי אנקלוס בתרגומו. וגם הוא אמנם מנה וטעה, כי מנה בכלל המקומות שראוי להאמין שהיתה נסחא אחרת לפני אנקלוס וירא והנה איל, וכן ויתפרו עלה תאנה, בספר אנקלוס עלי ביו“ד, וזה שבוש, כי עָלֶה הוא שם כולל, ואינו מתרבה, והורתו תמיד על רבוי עלים, ועל כללות עלי האילן, ויפה עשה המתרגם שתרגם טרפי בל”ר, ורק מימי נחמיה ואילך שכחו היות שם כולל, ואמרו עלי זית, כמו פְרִי שגם הוא שם כולל ולא יתרבה במקרה, ובימי רז“ל החליפו הוראתו והשתמשו בו להורות על הפרט, ואמרו ברבוי פירות. בענין מלות יוניות בתרגום אנקלוס Winer מזכיר המלות האלה: בורלא berillos, גלף glyphe, הדיוט idiotes, חלטתא colotes, טרקיא thrakias, כרכדינא (שמות ל“ט י”א, ובקשתיו ולא מצאתיו אלא בתרגום מכנה ליונתן) Charchedonii, כרכום Characoma, כרום ימא chroma,כרוספדא craspedon, כשת ( שמות ל' ל"ד, וגם זה אינו אלא ביהונתן) kistos, לטום ledon, פרסא pharsos, פרפא porpe, קדרוס kedros , קנכרי kegchros (kenchros קר). והנה נ”ל שאם היו המלות האלה או קצת מהן נמצאות כן בעינן בלקוטי תרגום יוני של עקילס (כהשערתך ידיד) כבר היה Winer או חכם אחר מחכמי העמים אשר היו לפניו מתעורר על השווי הזה אשר נמצא בין שני התרגומים.

רב, עתה ארף ידי מאנקלוס, ואניף ידי על חקירה אחרת גדולה ונכבדת מכל אלה, כי בפעם הזאת אני אוזר מתני למלחמת חובה עליך, ולא אשלחך כי אם ברכתני ותאמר נעניתי, אם און חשבתי ולא אוסיף – כי עתה מלחמות ה' אני נלחם, ולא אירא מרבבות חכמים אשר סביב שתו עלי, כי לא עלי מזמותם כי על ה'.

ראו הכופרים (זה חמשים שנה ומעלה) כי יש בישעיה מאמרים המבארים העתידות הרחוקות מימי הנביא באר היטב, בלי יוכלו לגזור עליהם כי מקרה היה מה שנתקיימו הנבואות ההן, ואחרי אשר כבר הסכימו בדעתם כי לא ידבר אלהים את האדם, לא מצאו מענה אלא באמרם כי לא ישעיה כתב הנבואות ההנה, רק בימי גלות בבל וקרוב לסוף הגלות נכתבו, והתחכמו ובקשו ומצאו טענות לעשות אזנים לקלקלה זו, ונפלו ברשתם גם אנשים משלמי אמוני ישראל, כיהודה בן זאב, וגם אתה ידידי היקר כאחד מהם, יקשו לך וגם נלכדת. והנה אנכי מראש חדש אייר של שנה זו עד י“ז באלול לא עלה בידי לפרש לתלמידי ספר ישעיה כלו, כי אם עד סוף סימן ל”ה, על כן עדיין לא השלמתי חקירותי על הענין הזה, מה שלא יהיה כי אם בהשלמת החקירה על כל דברי הספר מראשו לסופו, וכבר קודם הַחִלִי לפרש ישעיה לתלמידי אמרתי להם כי אין בידי לתת לפניהם מבוא לספר הזה, כמו שעשיתי בטרם החל לפרש להם ס' התורה, וזה מפני המחלוקת שנחלקו החוקרים האחרונים על קצת מנבואות הספר הזה, אם הן לישעיה אם לא, ולבי מגמגם בדבר, ואל אדע איזה יכשר הזה או זה, עד אשר אשים עין עיוני על דברי הספר מראש ועד סוף. ועתה אחרי אשר החלותי ביאור הספר, היה ה' עמדי, והמציא לפני תשובות נכונות (לדעתי ולדעת תלמידי) לכל טענות המכחישים, בכל הנבואות אשר בקשו לשלול מישעיה בחלק הראשון מספרו. והנני נותן לפניך היום, ידידי היקר, את אשר כתבתי על משא בבל ועל קרבו גוים.

(כאן יש להעתיק מפורשי מן משא בבל (Cap. 13 ) עד לדור אחרון בנים יולדו, ואח"כ מן קרבו גוים (Cap. 34) עד הנחמות המיוחסות לישעיה. וצריך לכתוב געז' וראז' במילואם געזיניוס וראזענמיללער). ועל פסוק מכנף הארץ (כ“ד י”ו) כתבתי: מכנף הארץ (וכו' עד סוף הפסוק שאחריו: של מפלת בבל הוא מדבר). וכשהגעתי לפסוק ועשה ה' צבאות לכל העמים בהר הזה (כ"ה ו') אחד מתלמידי, מהר“ר הלל קנטוני איש מנטובה, סייעני נגד המכחישים, ואמר כי מאחר שהכתוב אומר בהר הזה וכוונתו על ארץ ישראל (כהוראת געזעניוס) הדבר ברור שלא היה הנביא עומד בבבל (כדעת געזעניוס) אלא בא”י.

ועתה ידידי היקר אתה אומר כי עוד אתך ראיות מיוחדות יתנו עדיהן ויגידו ברור כי מחצית ס' ישעיה לא נכתב אלא בזמן עולי הגולה תן עדיך ותצדק, כי אמנם דע נאמנה כי עם היות דעתי ודעת כל הקדמונים בענין הזה יקרה בעיני מאד נכבדה ואני אהבתיה, חי נפשי אין דבר יקר אצלי מן המת, ואין לי דבר שעומד בפני הראיות הצודקות, אמנם עם זה ברוך ה' אשר נתן לי לב אמיץ, לבלתי הִפָתוות על ראיות מדומות אשר יצר מחשבות אנשי הדור יולד יום יום, והרה עמל וילד שקר, ורבים חללים יפיל.

אראה בשמחה הענין החדש אשר אתך הנוגע לכמה מקומות בנ“ך על מפלת סנחריב, כי אמנם אם תיטיב לפרש דבר או דברים מישעיה בחלק הראשון ממנו, מאשר פירשתי אני, נכון אני לחזור בי לעיני תלמידי ולעיני השמש, אכן אתה תדע אם הדבר ברור ובלתי מסופק, אם לא. והנני זוכר עתה כי בהקדמתך היקרה שלארית יהודה כתבת דעתך כי על מפלת סנחריב נכתבו מזמורי ההלל, ודבר זה ל נתחוור אצלי, בעבור שני פסוקים, והם אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו, אשר נ”ל בבירור שלא יצדקו על חזקיה שיהיה בן מלכים, אלא על דוד. והנראה לי בסבת חבור ההלל הוא (כמו שכתבתי בהקדמת תרגומי לסדור תפלה כמנהג איטאליאני, וויען שמיד 1829) שנתקן השיר הזה ליום שהיה דוד חוגג לזכר היום אשר בו המליכוהו למלך, הוא יום יאהרסצייט לשבתו על כסאו.²²) זה נ: טעם זה היום עשה ה‘, וזה עם אנא ה’ הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא, היא תפלה לעתיד, שיוסיף ה' ימים על ימיו ויאריך ימים על ממלכתו, ויושיעהו מאויביו ויצליחהו במלחמותיו, מה שלא יתכן לומר על חזקיה אחר מפלת סנחריב, כי לא היה איש מלחמה, וה' כבר עשה לו תושעה גדולה דרך נס, ומה ישאל עוד, והנביא כבר בִשְרו בשלום והשקט, וגר זאב עם כבש וכו' וכו‘. ומילא יראה כי מן אהבתי כי ישמע ה’ והלאה הם לשון היחיד המודה לאל שהושיעו מְעָנְיוֹ ומצרותיו, כמו שהיה בדוד, ולא לשון האומה שעשה ה' לה נס מפורסם, כמו שהיה לישראל בימי סנחריב.

ומי יאמין שנוסד השיר הזה על מפלת סנחריב ועל רפואת חזקיה, ולא נזכר בו דבר מגדולת הנס, ולא דבר ממחלת חזקיה. ובדקתי על הדמויים שהבאת ממזמור קט“ו וקי”ו ומתב לחזקיהו, ולא מצאתי בהם אלא שנים שידמו קצת, והם לא מתים יהללו־יה, כי לא שאול תודך (וכיוצא בזה להימן האזרחי הלמתים תעשה פלא וכו' וכן בדוד היודך עפר) אתהלך לפני ה' בארצות החיים, אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים (וכן לדוד לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים), וקרוב לדעתי כי חזקיה למד מדוד. אמנם רוב דבריהם רחוקים המה שני השירים האלה מאד מאד גם בענין גם בלשון. ואתה אמרת כי חזקיה נצטרע, והנה כתוב לא הזכיר דבר מהסגרו והיותו משולח מביתו, כמו שהזכיר בעוזיה. ואת הפירשת על הצרעת אבן מאסו הבונים, ומה טעם היתה לראש פנה? כי בהרפאו שב למה שהיה מתחלה, ולא עלה לגדולה חדשה. גם מליצת מאסו היא לשון מי שמתרעם על גאות חברו המואס בו ובוזהו (כמו שהיה הענין בדוד),ולא יתכן במי שחליו מביאו להיות מרוחק לפי משפטי התורה. ודי בזה לעת עתה, כי אולי גם אתה ידידי היקר כבר חזרת ב מיום כתבך והלאה, כאשר גם אני כבר חזרתי בי בקצת ענינים שכתבתי בבה"ע ואם היתה המחברת ההיא יוצאת עוד הייתי כותב בה ביטול קצת מדברי. – ואתה ידידי הלא תגלה את אזני אם תדע דבר ממחשבות המדפיס על אודות הדפסת המחברת ההיא, זכורנה לברכה, אשר הודיעתני אותך הודיעתך אותי, וקָשְרָה בעבותות זהב טהור שני לבבות טהורים, קשר אשר אולי לא נראתה כמוהו בין אנשי ספר, ובין אנשי מדינות רחוקות אשר לא ראו איש את רעהו: הבוחן כליות ולב יברך קשרֵנו לאורך ימים, ואהבתנו תתן יבולה מתוק לנפש ומרפא לעצמות היבשות – כל בית ישראל המה – ועתה בעל כרחי צריך אני לחדש דין ודברים עמך, והיה זה שלום לעד עד עולם. הנה אמרת כי לא קראת את מרדכי בשם ידיד כי האהבה כנפים לה, ורבים מבני אדם יפרידו האהבה בהפרד הדעות, ושאני הראתיך זאת יותר – כן הדבר בדעות העקריות. אך לא בדעות הפרטיות והטפלות, אשר על כן בכל אגרותי אני מכוין לגלות לך דעותי בענינים העקריים, ואתה רואה כי לבבי פתוח לפניך כפתחו של אולם. ואם מצאת עקרי דעותי ישרות ונכנות, כאשר מצאתי אני עקרי דעותיך, תכבד אותי ואת האמת אם תקראני בשם ידיד, גם אני אעשה כן, והיה זה עָבות לא ינתק, אשר לא יתן איש ממנו לנטות ימין ושמאל מעל רעהו אשר רֵעָה לו לעיני כל קהל עדת בני ישראל.

בדבריך על איחור מגלת תענית הֵבֵאתָ שנזכרו בה הקראים, והנה Trigland בהפך מביא ראיה על קדמות הקראים ממה שהם נזכרים במגלת תענית, ואני בלמודי דברי הימים שלי בתשובותי לטענות הקראים על דבר קדמותם אמרתי כי המלות “זה הוא מקום הקראים עכשו” אינן (בלא שום ספק) כי אם תוספת שהוסיף בגליון אדם שלא ידע בין ימינו לשמאלו, ולא הבין מה זה בני הקרא נזכרים שם, וחשב כי הקרא הוא מקום הקראים, והוא לא ידע כי הקרא היא מלה יונית (Acra) ענינה מבצר ומצודה, ומזה בתרגום מצודת ציון חקרא דציון, ובשם הזה היו וקראים בימי בית שני למבצר שבנה אנטיוכוס במרום ירושלם בראש ההר קרוב לבית המקדש, ובני חקרא היו יונים וישראל שהמירו, שהיו במבצר ההוא, והיו מְצֵרִים לכל הקרב אל מקדש ה‘, ושמעון בן מתתיה החשמונאי גירש אותם משם והרס אותו עד היסוד; וכל זה מבואר בקדמוניות יוסף, ס’ י“ב, פ' ז', וי”ד, וסי' י“ג פרק י”א, ושאר מקומות.²³) השם חקרא אשר הביאו בעל הערוך ולא פירש גזרתו, ראוי לתת לו מקום בספרך היקר ערך מלים.

ואבא לפירושיך על פסוקי ישעיה, אחרי ההודאה לך עליהם.

צר ואור, רחוק בעיני מאד שיהיה צר כמו סהר, ואני בוחר לפרש (נגד הנגינה) כרד“ק ודון יצחק, וכן בעריפיה פירשתי כרד”ק, ואם כדבריך היל“ל בעיפיהם, אם ערפה שם פרטי למדור חמה ולבנה, ואם הוא שם כולל אל המדורות כלם, כלומר אל השמים בכלל, אז דעותינו מסכימות. – בחרט אנוש, הנחתי בלא פירוש, כי לא שקטה נפשי בשום דרך. מהר שלל חש ב איננו נמנע שיהיה שם אחד, כמו שהוא לפי הפשט פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום, וכפל הענין במלות שונות שגור מאד בישעיה, והכוונה לחזק המהירות, וזה אני אומר לא להרחיק השערתך אשר אמנם מצאה חן בעיני, אלא מפני מלת חש שלא מצאנוה בארמי – והיה למקדש, רחוק בעיני מאד שיהיה ענין מקדש כענין צרו מכשול, והנה מצאנו ואהי להם למקדש מעט, והכוונה משגב ומקלט, כי המקדשים היו מקומות מקלט, כידוע. גם לפי ענין הנבואה לא יתכן שיהיה כל הפסוק לרעה, כי מסיים ליושב ירושלם, ולא ינבא בפרשה הזאת לרעה אלא לטובה לאנשי ירושלם, כמו שכתוב התאזרו וחתו עוצו עצה ותופר. ואני פירשתי ה' יהיה למקדש ולמשגב אל הנאמנים לו, ויהיה לאבן נגף ולצור מכשול לישראל של שני הבתים, והוא כנוי לגנאי לעשרת השבטים, שסרו מאחרי ה' ומקדשו, ועשו להם שני בתים, האחד בבית אל והאחד בדן, ואותם ישראל הם שהיו לפח ולמוקש ליושב ירושלם. שני בתי ישראל, כמו הפוך ישראל של שני הבתים, כמו וכל מבחר נדריכם, שטעמו כל נדריכם אשר תדרו מן המבחר, ענני באמת ישעך, כמו ענני בישעך שהוא ישע אמת, ואחרים כזה רשמתי למודי חכמת הלשון. – הנה אנכי והילדים, דעתי רחוקה בזה מדעתך ומדעת געזעניוס, וזה לשון פירושי: הנה אנכי והילדים (וכו' עד סוף הפסוק בסימן ח'). – בלתי כרע, לפירושך יפול היל”ל, ואני מפרש (נגד הנגינה) ואנה תעזבו כבודכם בלתי כרע, וזה לשון פירושי (הפסוק כלו בימן י' פסוק ד'). – כי רוח עריצים כזרם קיר כחרב בציון וגו' ה לשון פירושי: כי היית מעוז לדל (וכו' עד סוף הפסוק שאחריו סימן כ"ה ד' וה') – הן אראלם, זה לשון פירושי (כל הפסוק בסימן ל"ג פסוק ז').

בפסוק כי ימת אדם תורך רחוק אני לקבל פירוש מלה הפך הוראתה בכל מקום, כשאין לנו עדות ברורה מן הכתוב, וגם לשון ברכת ה' אינו נאמר בענין הקללה אלא בזמן שאי אפשר לשומע לטעות בענין, גם פסוק ברך אלהים ומות איננו לדעתי לשון קללה, אבל היה משל הדיות דרך לעג על הצדיקים הבוטחים בה' וסובלים צרות רבות ורעות, והיו המון הנבלים אומרים להם: אתה מברך אלהים ואעפ"י כן אתה מת ברעב ושאר צרות, וכיוצא בזה פירש גם געזעניוס, ומה נשגב ענין כי חמת אדם תודך לפי ענין שורש הודה בכל המקרא (בה“ע תקפ”ז Pag. 154 – 157) לשון הכנעות: חמת אדם תכנע לפניך, ועדיין שרית חמות תחגור קשה לי, כי אין חגירה נאמרת בבחינת האסירה, אלא בבחינת החזוק.

למתעב גֵב היה נראה נכון בעיני, והייתי אומר לקרוא לבזֶה נפש, כטעם חרף נפשו למות, אבל לעבד מושלים מוכיח שלא היה שעבודו מרצונו, אלא בעל כרחו, ואם כן לא יתכן לומר עליו מליצת חרף נפשו – וגואלך קדוש ישראל, פירושך נכון מאד.

נפלאים מעשיך בענין קסיסטון, ברוך טעמך וברוך אתה. אמנם באמרך עלי “ורצה להראות ממנו” שקר אתה עונה בי, כי אני לא רציתי מאומה, רק הגדתי ספקותי לפניך כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע, ואמרתי: את הדבר הזה אנכי נותן לפניך לא להחליט דבר וכו‘. והנה ראוי שתכתוב: והיה נראה לו שאפשר להביא משם ראיה על זמן ר’ יוחנן ולמר שיהיה כחמשים שנה אחרי הזמן אשר יגבילו לו וכתבי הדורות. רחוק אני מהסכים שתהיה במלת פרושים גם הוראת לשון פירוש, ראשונה כי משקל קטולא אינו אלא מבנין הקל, ולשון פירוש (אעפ"י שמצאנו לפרוש להם על פי ה') אינו ונהג בלשון חז“ל אלא בפועל: ושנית כי גם הצדוקים היו צריכים לפרש המקראות ולבאר סתומותיהם, ולא היתה מחלקותם בשלא יאמינו שדברי תורה צריכים פירוש, אלא בשלא יקבלו פירושי תורה שבע”פ, וישימו במקומם פירושים אחרים לפי שקול דעתם; ושלישית כי מצאנו בתלמוד שבעה פרושים הם, וכן במקומות אחרים בתלמוד הוזכר שם פרושים וכלם לשון פרשות ולא אחד מענין פירוש. על כן נ“ל ברור כי פרושים אינו אלא שם של לעג וקלס שקראו הצדוקים (אשר היו בעלי הנאה ותענוג, עיין אבות דר“נ בספור צדוק וביתוס ועיין ג”כ יוסף בקדמוניותיו) לחכמי ישראל הנאמנים עם ה' ועם תורתו החמורה, על שם פרישותם מתענוגי העולם; ונ”ל כי מעולם לא מצאנו שחכמי ישראל קראו עצמם בשם זה, ובהפך אמרו דרך לעג אשה פרושה ומכות פרושים, ולא נזכר שם זה אלא בפי הצדוקים, כגון אומרים צדוקים קובלין אנו עליכם פרושים (ידים פרק ד'), ומה שאמר שם ריב"ז וכי אין אנו על הפרושים אלא זו בלבד, אינו אלא כדברי כָלֵב וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם, שכנוי בן עמרם אין אלא דרך לעג, ומה שאמרו עוד שם אומרים פרושים קובלין אנו עליכם צדוקים, אינו אלא אשגרת לישן, מפני שכבר הזכיר התנא קובלין אנו עליכם פרושים, סרכיה נקט ואתא.

בענין ב“ה וב”ש נ“ל שאמרתי ענין חדש ונכון, ולוּ אמרת עליו: כבר היה לעולמים כתוב בספר פלוני, או כבר כתבתיו אני מדעתי, אולי צָדַקת בדבָרך, וכן לוּ אמרת: אין האמת כדבריך, כי באמת הלל ושמאי עצמם בענינים הרבה נחלקו, ותלמידיו של זה לא היו תלמידיו של זה, אבל היו מתחלתם שתי כתות נבדלות אויבות זו לזו כדברי החכם יאסט, אולי זכית בְשָפְטך; אך עשית עצמך בפעם הזאת כמתעלם מן הראיון החדש אשר נתתי לפניך, כאלו לא ירדת לסוף דעתי (מה שלא אאמין מעולם), והנה אני לכבודי ולכבודך אתלה הדבר בסבות מן חוץ אשר אולי טרדוך בעת כתבך הסימן ההוא סימן י”א, ואם לא כן הנה נא, ידידי אשר כנפשי, חוששני לך מחטאת עשק דל וגזל משפט, ומקרא צווח אל תגזול ר“ש ד”ל כי דל הוא.

בחדש שעבר באתני אגרת מלאה חלקלקות מהאיש יב"ש, האריך בפלפול להעמיד דעת רש“י נגד מה שכתבתי באוהב גר הערה 369, והגיד לי תירוץ החכם ייטלס על ענין המורא הגדול שמתורגם חזוונא, להסיר חשש חלוף הקריאה בדברים דחוקים ורחוקים, ולא השיבותי לו תשובה כלל, כי נתעב מאד בעינַי האיש אשר שם עלי עלילות דברים לאמר: “לא מאצבעו מצץ זאת” ועתה אמריו יחליק לי ומעתיק לפני מספרו כ”י אבני מלואים עמוד אחד בשבחי, ובכלל דבריו נותן בפי משה רבנו הדברים האלה אודות פירושי על פסוק אחד עשר יום מחורב: “אספי לי כל חסידי כורתי בריתי בחורב (חסידיו של משה! בריתו של משה! חלילה לנו!* למען ישמעו דברי איש בא בסוד אלוה להבין דעת קדושים, המסיר מסוה הספק מעל מעטה דברי, ואשר הטיב לבאר את אשר כתבתי והואלתי לבאר” – ואני בקראי דברים האלה באגרת ההיא עלה על זכרוני כי בימי הסתו שעבר כשהגעתי לפרש לתלמידי תחלת ס' אלה הדברים, ובדקתי במפרשים כלם, לראות האמצא פירוש נכון ומקובל יותר מפירושי על אחד עשר יום, מצאתי להר“ע ספורנו שפירש הפסוק ההוא כשטתי ממש, אז עמדתי משומם, ואמרתי שמא מחר יקום יב”ש ויוצאי לעז עלי כי גם זאת לא מאצבעי מצצתיה, ואני ברתת וברעדת כל אברי ובקצף על עצמי על שלא בדקתי במפרשים כלם בטרם אוציא מחשבתי לאור עולם הייתי קורא והולך בפירוש רע“ס, עד שמצאתי כי לא דרכי דרכו בפירוש הענין כלו, ואז נתקררה דעתי. והנה בקראי האגרת הנזכרת ברכתי את ה' אשר הצילני מיד הדו”ב האורב לי, ואמרתי ויכחשו אויביך לך (לפי פירוש המפרשים, ודלא כפירושי) כי בדבר אשר יראתי מנשיכתו ועקיצתו, בו הללני. הגדתי כל זה לך ידיד, הואיל ובאה לידי, כי אמרתי אולי גם אתה ראית דמיון פירושי עם פירוש רע"ס בפסוק אחד עשר יום, וגם כי אין ספק אצלי שאם ראית לא הרהרת אחרי, ודנת אותי לכך זכות.

רשימת דע ראססי מספריו כ“י כבר פקדתי לתלמידי מהר”ר קנטוני לקחתה לי, ובטחתי שיביאה עמו בשובו אל העיר הזאת בעוד ירח ימים, ומיד אשלחנה אליך כאשר אמרת, ודבר הכסף אשר הזכרת אך למותר, כי אולי גם אתה ברוב הימים תשלח לי איזה ספר מן הנדפסים מחדש בארצך, אשר אין אנחנו יודיעם משם דבר מאומה.

בקשתי לדעת מספר ימי בנך המשכיל דוד יחי ויצליח, כי יקר לכל אוהב לדעת עניני ידידו, ואף כי אחרי ראותי באחת מאגרותיך כי כבר הוא מבין ומשכיל, ומיד אמרתי בלבי: הלא לי ידיד חדש מארץ יצמח לימים הבאים, ועתה ידידי אחרי אשר הגדת לי השכלתו והצלחתו בחכמת ישראל, הלא תגיד לי ממשפטך אשר חרצת עליו על דבר למוד הלשונות והחכמות החיצוניות, הַהֵחֵל הנער ללמוד לשון אשכנז כתיקונה, ולשון רומי וצרפתי, אם אין? הולך הוא לנָארמאַל שול, ולגימנזיום, אם לא? יקר בעיני מאד לדעת מה משפטיך ידידי על אלה. – שבעה באב שעבר ילדה לי אשתי בן שני קראתי שמו ישעיה כשם מלאכתי בימי עיבורו.

הים מלת כד נגזרת מן כְדי בכף משמשת נראה בעיני דבר ברור מאד, גם נ“ל רור מאד כי מעולם לא היתה למלת כד הוראת עתה, אלא הוראת כאשר, או כשֶ… שהו אממש כמו כדי, וכן כדון מלה מורכבת כמו כְדֵין כִדְנָה כִדְנָן, ובתלמוד כְדוּ, בהשמטת הנו”ן כדרך שאמרו דא במקום דנא _ולא שהושמטה נו“ן שרשית, אלא שמתחלתה לא היתה אלא נו”ן נוספת, כי מן זה אמרו דא, ואח“כ הוסיפו נו”ן ואמרו דנא ודֵין),וכדון נ“ל שלא נמצא בתרגום אנקלוס אלא בתרגום ירושלמי, ובתרגום ההוא כדו וכדון משמשים כאחת, (עיין בפסוק ויגש אליו יהודה בשתי הנסחאות של תרגום ירושלמי, באחת וכדון חזרון דיניך, ובאחרת וכדו), ובתלמוד (אינני זוכר כיהן) השה הגלילית אמרה טפלא הות לי וגנבוך מן וכדו הות וכו', ר”ל וכשיעור הזה היתה, וטעם וכדו כמו וכזה, כטעם וכדא או וכדין או וכדנה, ומליצת כד אמר להון, להוראת כעת (עתה) אמר להם, איננה בזכרוני, ויש עוד בתלמוד מלת בכדי, וענינה לשוא והבל, ולא אדע גזרתה, ומן מלת מכדי שגורה בתלמוד, ובלשון סורי כַדוּ ענינו דבר מספיק, ונ“ל שנגזר מן כדאי, שהוא מן דַי, וכן בסורי מֶן כַדוּ, מזמן כביר, גם הוא נ”ל מלשון כְדַי שענינו לפעמים כמו הרבה, כמו וכדי בזיון וקצף, ולעולם הכ"ף לשמוש ולא לשרש. ואפילו יהיה שרש כד מורה עתה, עדיין אין אני רואה יחס קרוב בין עתה ובין הקרובה מן הצד, ועוד אם היה נכד כולל כל הקרובים מן הצד, איך היה השם הזה יקר המציאות כל כך ושם אח מצוי כל כך על ההוראה הזאת? ולמה נכד תמיד בלשון יחיד? ולמה תמיד אצל נין? סוף דבר השם הזה היה אבדה ונשכחה ממנו גזרתו הוראתו. אמנם ללמדו הוראתו מלשון הפוסקים האשכנזים רחוק הדבר מדעתי מאוד, כי אמנם אם רבותינו חכמי המשנה והתלמוד לא ידעוה, האחרונים מניין להם? אמנם הנני מודה לך כי האשכנזים למדוה מן האיטלקיים, אכן איטלקיים שבוש הוא שנשתבשו בדבר הזה, מפני שבלשון איטלקי קוראים nipote לבן הבן ולבן האח בשוה, ואיך נלמוד מלשון האחרונים על לשון המקרא? והלא תראה האחרונים כלם וגם חכמי המשנה אומרים חמיו וחמותו, ודיע כי לבשון מקרא אין אומרים אלא חותנו וחותנתו וכלפי האיש, וחמיה וחמותה כלפי האשה (ע' רד"ק שרש חמה).

לא נחה דעתי במה שאמרת על ענין יוסיפון, כי אין חכמי התוספות חשודים בעיני לקרוא ספר א' בשם ספר אחר הנספח אליו במקרה. לידידנו ליש"ר כתבתי למען ישלח לי אגרתך על אודות ס' ההיכל (מקדש מעט), ובבואה אעשה רצונך. הגידה נא לי ידידי היקר, המצאת הספר ההוא שוה להעתיקו? המצאת בו ידיעה חדשה בענין חכמי ישראל?

עשה זאת אפוא ידידי, בבוא אגרתי זאת אליך, מהר ושלח לי דף אחד מלקוטי מחזור וירטי. ואל תאחר עד תערוך תשובה לכל דברי אגרתי, אלא כתוב לי מיד שורה אחת או שתים להודיעני שלומך ושלום ביתך וקבלתך אגרתי, ואח"כ תתנהל לאטך להשיב מענה לאגרתי זאת, ובזה תכפיל שמחתי בהכפילך מספר הפעמים אשר תַרְאֵנִי כתב ידך. שמחתי כי כתבת אל הרופא דא לא וולטא, כאשר הודיעני הוא.

המחלה הקשה עדיין עינינו מיחלות אל ה' אלהינו שלא תבא בארצנו ואתה ידידי התפלל עלי.

הגד נא לי אם אמת כי מת בעל קנאת אמת, כי כן כתב לי הר הזהב, ותגיד לי אם הציל ה' את החכמים בלומנפעלד, נחמן הכהן ובלאך. החכם האחרון הזה העודנו חי חיי צער, ובמסכנות יאכל לחם, ולא ימצא בין רבבות ישראל אשר בארצכם איש מאסף אותו הביתה? בפירושי על ישעיה חלקתי עליו ועל געזעניוס ותמכתי בימינך מנהיגי ישראל בארץ כוש. גם מה שפירש (חלק שני דף ע"ז) על מאמרם מקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבא, היא באמת דרשה של דופי, וכבר נתבארו דיני המורדת ומה צורך למליצה וחידות? ועוד העורכת שלחן ואח“כ הופכתו, אפשר שתעשה מחמת כאב שיהיה התשמיש קשה לה; ועוד אחרי שראינו בענין דלילה שאמרו בפירוש נשמטה מתחתיו ולא בחרו בלשון חידה, למה להם לבחור כאן לשון חידה? ועוד אם תכא דרך משל ולא כמשמעו, איך יהיה גבא כמשמעו ולא משל? ועוד אם כפירושו העקר חסר, שמא בגמר ביאה, כי מקשטא ליה תכא שהוא עריכת השלחן אין בכללו התחלת האכילה, ואם מהדרא ליה גבא קודם אותו רגע אינה אלא כשאר מורדת. וגדולה מכל אלה כי מהדרא ליה גבא איננה מליצה נאותה לענין נמשטה מתחתיו, כי הנראה מלשון זה שהיא חֲפֵצה בהפיכת השלחן כלומר בביאה שלא כדרכה, לא שהיא נשמטת ממנו. ומה שאמר: ואנחנו לא נדע וכי המקללת שלא במקום סעודה לא מתא חובת אשה רעה?” תימה עליו, וכי לא ידע כי דרך רז“ל לצייר הטובות והרעות באחת משתי קצותיהן לא באמצע שבהן, כגון בסוף מכות לא שעשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חברו, אין ספק כי מליצת הכתוב כוללת שלא רצח ולא גנב ולא עשק ולא הונה, והם לא הזכירו אלא הקצה האחרון מן השמירה בענין הזה, שהוא שלא גרם נזק לחברו אפילו בענין שמן הדין הוא מותר גמור, וכן שם: נבזה בעיניו נמאס זה חזקיה המלך שגירר עצמות אביו במטה של חבלים, זה הוא הקצה האחרון, שהאיש הנמאס בעיני ה' הוא נבזה בעיניו אפילו הוא אביו ואפילו הוא מלך ואפילו אחר מיתתו, והוא מבזה אותו אפילו בקהל רב, ועוד שם כאלה, ורבים כיוצא בזה בכל התלמוד, וזה כלל גדול להסיר התמהות מעל רבותינו; אף כאן בציור האשה הרעה ציירו לנו הקצה האחרון, והוא אשה העושה עצמה כאוהבת בעלה ועורכת לפניו שלחן כתקונו, ואח”כ פתאום מקללתו, או פתאום הופכת פניה ממנו והולכת לה. – הארכתי בזה למען שמוע דעתך ידידי גם בדבר הזה, אמנם באמת יקר החכם הזה, בעל בילי עולם בעיני, ואני אהבתיו, ואשמח לבי אם אשמע שלומו וטובתו.

ידידי חברי כמהר“ר הלל הכהן דע לא טארע דורש בשלומך ובקש ממני לדרוש מאתך דברים. האחד מה היא כעת אמונת גויי אשכנז אשר היו לפנים Protestants, ואיך יתכן שיהיו אצלם אנשים הנקראים Doctores Theologie בלי שיאמינו בתורה מן השמים ובמציאות הנבואה, ואם תאמר שאינם מקבלים ומקיימים אלא דת טבעית religio naturalis, א”כ אינם עוד נוצרים: הֲמודים הם בזה, שאינם עוד נוצרים, אם לא – השני אם נמצא לחכמי אשכנז (מישראל או מן העמים) ספר מורה דרך ישרה בענין חכמת הדבור והתוכחה ברבים בעניני היראה והמדות (quelque bon traite sur la predication), ומי הוא הדרשן היותר מפורסם לתהלה ולתפארת, שיוכל להיות לאות ולמופת (pour modele) – השלישי מהמשפט בתי כנסת החדשים אשר בהמבורג וברלין, ובמה יבדלו בעצם מבתי כנסיות שלנו, ואם אמת שקוראים אותם italienische Tempel , ולמה. תלמידי חביבי דורש ממך מה טיבו של זכריה ישעיה בן הרב הגדול מוהר“ר מרדכי צבי הכהן יאללעס – שמחתי כי כוונתי לדעתך בהבנת לשון התלמוד בכתובות. – צר לי מאד על המקום הנשאר חלק בדף, מבלי פנאי למלא אותו דברי אהבה ואחוה כאות נפשי, כי בהשתעשעי עמך ראש שמחתי. והנני שונה שאלתי ובקשתי שתמהר ותודיעני שלומך וטובתך בטרם תכין תשובתך לאגרתי זאת. ואל שדי יברך אותך ואת כל בני ביתך, ואביך ובנך דוד בראשם, תעלוץ בהם והם בהך, וישמור ויציל אותך ואת כל ביתך וכל קרוביך ואוהביך מכל נגע וכל מחלה, ויעלצו בך אוהבי שמך המהולל בפי עמך כחפץ נפשי וכחפץ כל אוהבי ורעי, וביחוד ידידי חברי מהח”ר הלל הכהן, ותלמידי חביבי אב"יי.

נאום החותם פה פאדובה בשמני בחמשה לחדש, דברי שלום ואמת.

אוהבך בכל לבבו, מכבדך בכל נפשו, ומשרתך בכל מאודו, שמואל דוד לוצאטו.

כ“ד חשון התקצ”ב

שמואל דוד לידידו החכם היקר שלמה יהודה הכהן שלום.

מכתבתך ידידי היקר ליש“ר בא אלי. ומסרתי אותו לדידי היקר הבחור כמ”ר יוסף אלמנצי (בעל מחזור ויטרי) כי שי בידו ס' מקדש מעט. והוא לפנים כבר הגיה אותו והשלים חסרונו מתוך ההעתק אשר ביד יש“ר וגם מתוך ההעתק אשר ביד מוהר”ר גירונדי הַשָלם מכול, כי הוא בעל אלף וארבע מאות בתים יותר. והנה העתק האחרון הזה יש בו הגהות כאדם הנמלך בעת כתבו ומוחק וחוזר וכותב בלשון אחר. ומזה נראה היותו כתב יד המחבר או כתיבת אחרים מפיו כהשערת ידידי יוסף אשר מכתבו אלי בא לפניך עם תשובותיו והגהותיו לכל השבושים אשר נפלו בהעתק אשר שלח לך יש“ר. והנה בשתי ההעתקות אשר ביד יש”ר וביד יוסף יש סביבות השירים פירוש, ובהעתק הרב גירונדי אין פירוש, אלא קצת הערות על חיי החכמים, ואלה אין ספק שהן מן המחבר עצמו, כי הוא מדבר בהן בלשון מדבר בעדו, כאשר תראה לדוגמא בהערה שמתנצל על שלא הזכיר משורר עמנו – אל ואת החכם רלב“ג (לפני מה שנרשם בזכרוני, כי אין הספר לפני היום), ואל נרשמו בשמו זה לשון הריאיטי, או בסופן עד כאן לשון יאיטי, וזולתן נ”ל היותן דברי המפרש. –

סן דניאל הוא מקום מולדת אבותי וכל זקני בית לוצאטו. – בימים שעברו ראיתי בבית מוהר“ר גירונדי ספר כ”י נקרא “בר נותן טעם” לר' יעקב קפנטון. והוא כולל חכמת המספר. וביד הסופר כמר אברהם שלום ראיתי ספרים שונים כ“י להראב”ע, ארשוםש מותם לפניך בפעם אחרת אם כה תאמר. – בתחלת החדש הזה כתבתי אליך אגרת משולשת. – ואתה ידידי היקר שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום כנפש הכו“ח פה פאדובה בשמיני בכ”ז לחדש התקצ"ב

ידידך מכבדך ועבדך שד"ל.