לוגו
"מַר נֶפֶשׁ"
תרגום: אריה זקס
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

אֵינִי יָכוֹל לִישֹׁן. עֵינַי וְעַפְעַפַּי

שְׁכֵנִים רָעִים. הוֹ לַיְלָה חִוֵּר וּמְפֻכָּח,

בְּאֵדֵי עַצְלוּת שִׁתַּקְתָּ כָּל חוּשׁ אֱנוֹשִׁי,

לָעוֹלָם הֶעֱנַקְתָּ רִשְׁיוֹן הֲזָיָה,

רִפִּיתָ שְׁרִירֵי פּוֹעֵל מַזִּיעַ;

עֶבֶד־סְפִינָה שֶׁמִּשַּׁחַר עַד עֶרֶב

מְשׁוֹטוֹ לָחַם בְּגַלִּים לוֹעֲגִים

וְנִפַּח זְרוֹעוֹתָיו, נוֹחֵר עַכְשָׁו;

חֶרְמְשָׁן כָּפוּף, סַפַּר שָׂדוֹת,

עָצַם כְּבָר עֵינַיִם: כָּל יְצוּר יָשֵׁן

וְרַק מַר־נֶפֶשׁ מִתְקוֹטֵט עִם גּוֹרָלוֹ,

מִתְוַכֵּחַ וּמְדַיֵּק כְּשָׁעוֹן מְשֻׁכְלָל,

לִסְתוֹתָיו נְמַסּוֹת מֵחֹסֶר תַּרְדֵּמָה:

לַאֲחֵרִים כַּר־פּוּךְ, כָּרוֹ שֶׁל אֶבֶן.





  1. בימינו מטפלים בדכאון על־ידי כדוֹרים. בימיו של מרסטון לא נחשבו הדכאון, המרירות ונדודי־השנה בהכרח למחלה. בספרות ובתיאטרון של התקופה הם לעתים קרובות סימן־היכר לשאר־רוח, להתבוננות מפוכחת, לחכמה ולגדלוּת־נפש.  ↩