אֵינִי יָכוֹל לִישֹׁן. עֵינַי וְעַפְעַפַּי
שְׁכֵנִים רָעִים. הוֹ לַיְלָה חִוֵּר וּמְפֻכָּח,
בְּאֵדֵי עַצְלוּת שִׁתַּקְתָּ כָּל חוּשׁ אֱנוֹשִׁי,
לָעוֹלָם הֶעֱנַקְתָּ רִשְׁיוֹן הֲזָיָה,
רִפִּיתָ שְׁרִירֵי פּוֹעֵל מַזִּיעַ;
עֶבֶד־סְפִינָה שֶׁמִּשַּׁחַר עַד עֶרֶב
מְשׁוֹטוֹ לָחַם בְּגַלִּים לוֹעֲגִים
וְנִפַּח זְרוֹעוֹתָיו, נוֹחֵר עַכְשָׁו;
חֶרְמְשָׁן כָּפוּף, סַפַּר שָׂדוֹת,
עָצַם כְּבָר עֵינַיִם: כָּל יְצוּר יָשֵׁן
וְרַק מַר־נֶפֶשׁ מִתְקוֹטֵט עִם גּוֹרָלוֹ,
מִתְוַכֵּחַ וּמְדַיֵּק כְּשָׁעוֹן מְשֻׁכְלָל,
לִסְתוֹתָיו נְמַסּוֹת מֵחֹסֶר תַּרְדֵּמָה:
לַאֲחֵרִים כַּר־פּוּךְ, כָּרוֹ שֶׁל אֶבֶן.
-
בימינו מטפלים בדכאון על־ידי כדוֹרים. בימיו של מרסטון לא נחשבו הדכאון, המרירות ונדודי־השנה בהכרח למחלה. בספרות ובתיאטרון של התקופה הם לעתים קרובות סימן־היכר לשאר־רוח, להתבוננות מפוכחת, לחכמה ולגדלוּת־נפש. ↩