אַתָּה יְצַרְתַּנִי, וִיצִיר כַּפֶּיךָ יְרָקֵב?
תַּקְּנֵנִי עַכְשָׁו, כִּי עַכְשָׁו סוֹפִי קָרֵב.
רָץ אֲנִי לַמָּוֶת וְהַמָּוֶת רָץ אֵלַי
וּכְיוֹם־אֶתְמוֹל כָּל תַּפְנוּקַי.
עֲמוּמוֹת, לֹא אָעֵז לְהָסֵב עֵינַי:
יֵאוּשׁ מֵאָחוֹר וּמָוֶת מִלְּפָנַי
כֹּה יַחֲרִידוּנִי, וְגוּפִי מִנֶּמֶק־חֵטְא
שׁוֹקֵעַ לַתֹּפֶת, כָּבֵד, נוֹחֵת.
רַק אַתָּה מֵעָלַי. אִם תַּרְשֶׁה, אֲדוֹנִי,
אַפְנֶה מַבָּט אֶל פָּנֶיךָ, אֶתְאוֹשֵׁשׁ.
אַךְ אוֹיִבְךָ הַקַּדְמוֹנִי פִּתּוּיוֹ לֹא נוֹטֵשׁ
וּמוּל קְסָמָיו אֲנִי מִי אֲנִי.
הַצְמַח לִי כְּנָפַיִם, חֶסֶד לֹא־מַחֲטִיא,
מְשֹׁךְ כְּמַגְנֵט אֶת לִבִּי הַמַּתַּכְתִּי.
-
דוֹן סוגר את עצמו בדימויי אימה משלושה עברים:
א. מלפניו – הפגישה עם המוות, המצטטיירת כהתנגשות בין שתי רכבות מהירות הנוסעות זו כלפי זו על מסלה אחת. ב. יאוש מפלצתי הרודף אותו (על אותה מסלה) ודימוי זכּרון חסר־תוחלת של כל תפנוקי חייו שהתמוססו. ג. מתחתיו – התופת, שמשא חטאיו מנחית בה את גופו הכבד מנשוא. הכיוון היחיד שנשאר אפוא פתוח הוא כיוון הרקיע שמעליו. אך עיניו עמומות (המחלה, הגסיסה, האימה) והוא אינו מסוגל מכוח הטבע להפנות אף מבט לשמים. על סף מותו הוא עדיין שבוי בקסמי השטן הקדמוני שפיתהו במשך כל חייו. מכאן התפילה לגאולה ולכפרה של הרגע האחרו; נס כנפים ונס מגנט – דווקא משום שלבּוֹ כה מתכתי (כלומר, קשה, חוטא, אטום, כבד, בלתי־ניתן־לעיצוב), עשויה להתאפשר פעולתו המסתורית של חסד מרומים על־טבעי. רק בכוח מגנט שמֵימי, שאינו כפוף לחוקי הטבע האכזריים, יתקיים בו הפסוק“ מן המיצר קראתי־יה, ענני במרחביה”. ↩