הִנֵּה זֻמַּנְתְּ עַכְשָׁו, נְשָׁמָה שְׁחוֹרָה,
בְּיַד חֹלִי, חֲלוּץ מָוֶת, אַלּוּפוֹ.
גּוֹלָה אַתְּ. בָּגַדְתְּ בְּמַלְכֵּךְ בַּנֵּכָר
וּלְמַלְכֵּךְ אֵינֵךְ מְעִזָּה לַחֲזֹר,
אוֹ פּוֹשֵׁעַ, שֶׁעַד לְפִרְסוּם גְּזַר־דִּינוֹ
הִתְגַּעְגַּע אֶל נוֹף מִחוּץ לַסּוֹרְגִים,
אַךְ כְּשֶׁהֻזְמַן רִשְׁמִית וְהוּבַל לַגַּרְדֹּם
הֶעְדִּיף תָּא־כֶּלֶא עַל גֵּיא־הֲרוּגִים.
נָכוֹן, תְּשׁוּבָתֵךְ תַּעֲנִיק חֲנִינָה,
אַךְ מִי יַעֲנִיק לָךְ חֲנִינָה לְהַתְחִיל?
הוֹ, לִבְשִׁי שְׁחוֹרִים, קְדֻשַּׁת־קִינָה,
וְסֹמֶק אָדֹם כְּחֶטְאֵךְ הַמַּבְחִיל.
אוֹ בְּדַם קוֹנֵךְ הַנִּפְלָא הִתְלַבְּנִי:
דָּמוֹ, שָׁנִי, מַלְבִּין נִשְׁמוֹת שָׁנִי.
-
הנשמה משולה לאביר שחור המוזמן על־ידי נציגו של אביר עוד יותר שחור לזירת דו־קרב. האביר המזמין – המוות – הוא בלתי־מנוצח, ולהזמנת ה“חולי”, שהוא “חלוץ” המוות, אי־אפשר לסרב. צפוי אפוא מאבק בין אביר־הנשמה (האפֵלה מרוב חטא) לאביר המוות (האפל מרוב שכול)שתוצאותיה ברורות מראש.
במהלך מסע נדודיה בעולם הזה (שבמהותו אינו אלא גלות מעולם האמת) בגדה הנשמנ במלכה; עשתה מעשים שסייעו לאויב המלך, כלומר לשטן. עכשיו, לעת גסיסה, עליה לחזור למולדתה האמיתית, והיא חוששת מן העונש הנצחי הצפוי לה עם הרשעתה במשפט המלך.
בחרוז האחרון מסתכם משחק־הצבעים הסמלי המארגן את המשלים והפרדוֹכּסים השכלתניים לאורך השיר כולו. בגאולת הנשמה חייבים להצטרף שלושה סוגי שחור: השחור של כתם החטא, השחור של שכול המוות ושחור לבושו של אדם המקונן על חטאיו. לשלושת סוגי השחור יש להוסיף שלושה סוגי אדום: אדמוּמיוּת החטא והיצר הרע, אדמוּמיוּת “סומק” בָּשתוֹ של חוזר בתשובה על חטאיו, ואדמוּמיוּת דמו של הגואל, שזרימתו מבטיחה כפרה על־טבעית. שלושת השחורים בצירוף שלושת האדומים יוצרים בדרך נס – לבן.
רק כך, בתרכובת צבעים פלאית זו, תינצל הנשמה הנידונה ברגע האחרון ותזכה בחנינה. יתקיים בה הפסוק: “אם תהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו”. ↩