א 🔗
ילד קטן ורך הייתי אז. את צעדי אמא שמרתי ונסחבתי אחריה כצל. ערב סתיו בצפון. אפלה בחוּץ. יורד גשם. טיפּות עכורות וסמיכות נוקשות על פני הזגוגיות, פּורטות שיר ערשׂ עצוּב ליתמוּת החרשה והאילמת של הכפר הנידח. – אַ אַ נוּם, בני נוּם: אבא הלך לסחוֹר סחורה, יקנה חרוּבים… – ככה מישנת האם את אחי הקטן, בעל הלבלב החלש, השוקע לעתים קרובות וּמתעלף…
– אמא, מה הם החרוּבים?
– אלו הם פּירות, בני, פּירות הגדלים…
– איך הם גדלים?
– על עצים, בני, על עצים גבוהים ועבותים, על ההרים הרמים בארץ־ישראל.
– נו, וארץ־ישראל זו רחוקה היא?
– מעבר לימים, בני, מעבר למדבריות רחוק־רחוק!..
על עץ גבוה, על הר נישׂ ורם, מעבר לימים, מעבר למדבריות רחוק־רחוק…
הוּא – החרוּב ראשית דמיוני הצעיר והמעוּרפל, ראשית מאויים טמירים וכמוּסים, הקריאה הראשונה למרחקים נסתרים ולא ידוּעים…
ב 🔗
חורף. שבט. בעומק יער ארנים עב, מעוטף ומכוּסה שלג לבן־לבן. בביתנוּ הקטן, העומד גלמוּד בתוך כפר נכרי על יד נהר קפוּא בחדר האוכל. בראש השוּלחן יושב לו סבא, בעל הזקן הרחב, ומכבד את נכדיו בפירות חמשה־עשר: תמר, תאנה, אילו צימוּקים, זוּג שקדים ו…חרוב, חרוב ממש! נוצץ בשחורו, בליטות חן לו משני הצלעים וחוד קצר בסופו כמו למחט.
חרוּב! חיבּה יתירה נודעת לו ממני. אמת, אין בו מהטעם של שאר פּרות חמשה־עשר, אבל הוא זכוּר עלי לטובה עוד מאותם הלילות.
ועוד מעלה אחת – בתוך תוכו של החרוּב ישנם חרצנים עגולים וענוגים שעינם מושך עין. לוקח אני את החרצנים האלה ושׂם אותם לתוך צלוחית מים. יום יומים וכרסם הולכת ומתנפּחת במין גאוה מיוחדת. נוקב אני באצבע גוּמה בתוך האדמה הדשנה והשחורה של העציץ, מכניס לשם עמוק־עמוק חרצן ומכסהוּ באדמה.
טסיס… השתוממוּ וראוּ – ציץ קטן, ענוג ורך. עם שני עלים. יונות־תמות, משני עבריו. דק וישר עולה לו ומשגשג ירוק ורענן, מנענע בראשו, רומז בקידה, מודה.
הוא מודה לי, לחניך ה“חדר”, בן הכפר, שראה איך גויים חורשים, זורעים ונוטעים.
החרוּב הארצישראלי, הראשון שעורר בי את האדם היוצר, המוציא לחם מן האדמה.
ג 🔗
עבדתי ועמלתי. גינות שתלתי ושדות זרעתי. אבנים חצבתי וביצות יִבּשתי. בגליל קדחתי ובעמק. נקלע נקלעתי בשומרון וענה התעניתי ביהודה. שש שנים רצוּפות. ולבסוף: באתי לתל־אביב.
“פּועל שחור”: חפשי והפקר לחולות צהוּבים ולגלים סוערים של הים, ים התיכון.
והיא?
אפילו מכתבים המעטתי לשלוח.
“במצב כזה, לא, אין צורך!”
ובכל זאת נשלחה ה“דרישה”.
מחוץ ליפו, שם על יד חצר בית הקאראנטין, שנינוּ עומדים, היא מבפנים ואני בחוּץ.
פּוגשים את פּני האורחים בכיבוּד – מטעמים ומגדנות.
אני מוריד את עיני ומשפּילן כחוטא וּפושע.
אבל פּתאום חלף רעיון: שם קצת הלאה מכאן בתוך הסימטא ראיתיו עומד עם ארגז הרוכלים שלו בעל שלוש הרגלים.
– סלחי, רחל, לרגע!
מיהרתי לסימטא. בפרוּטה היחידה המחוּקה שנשתמרה בכיסי קניתי – כמעט אוקיה שלמה!
תפשתי ובריצה שבתי:
– הנה קחי, רחל, קחי וטעמי: הלא הם החרוּבים שלנוּ, פּירות ארץ־ישראל שלנו.
חרובים שלנוּ, פּירות ארץ־ישראל שלנו.