פינה חבוּיה בודדת, בה מהבהב רצון צנוּע להציל את היש מהאין: ה“מוזיאון וארכיון העבודה”. חדר צר, ד' על ד'. צרורות על גבי צרורות. דוחק, מחנק ואבק – העתק מדויק של חדר ספריה לא־ליגלית בעיירה קטנה רוּסית בימים שלפני המהפכה. במרכז החדר – שולחן מרובע, מכוסה מפה צבעונית, ומסביבו כסאות מרופדים עם קפיצים, מבריקים בברק טרקליני.
–?! –
הנשאל תופש, כמובן, למה מכוּון סימן השאלה ומבאר מיד:
הרהיטים האלה באוּ לנוּ בירוּשה, מעזבונו של החבר יבלונקין…
החבר יבלונקין… בחייו: מי מהחכמים, החל בקטנים שבמטבחי הפועלים וכלה בגדולים אחרים שבראש הצמרת, מי מהם לא חשב לו כחובה קדושה להתלוצץ עליו, סתם ככה, דרך אגב, מטוב־לב ואדיבות־נפש.
– נו, חברים, עכשיו יכולים אנחנו כבר לכל הדעות לפתוח את ועידת ההסתדרות: הלא החבר יבלונקין כבר כאן.
– הא, הא, הא!
– נו, יבלונקין, אל תתמם, אך ורק בך תלוּי ועליך להחליט, מי ינצח את מי: – סטאַלין את טרוצקי או להיפך!
– חי־חי־חי!
וכשהחבר יבלונקין הסתלק פתאום ובדרך טראַגית, באוּ נקרוֹלוֹגים ב“דבר”, כותבים, מזכירים ראשונות ואחרונות. תיאור של חיי אנוש עלי אדמות, אנוש רגיל ופשוט, קצת משונה, אבל “נוטה לחולשות”: בעלומיו בחוץ־לארץ “חולשה” – להתאבק באבקם של גדולים וטובים ממנוּ, בבגרותו בארץ “חולשה” – לעבוד עבודה גוּפנית דוקא, לקמץ פרוטה לפרוטה ולבסוף להתישב במושב הותיקים. ולמקרא התיאורים הנאמנים האלה התכווץ הלב: ובכן, הלזה צחקוּ? העל זה התלוצצוּ? נכון, הנפגע בעצמו לא היה נעלב מהחכמות האלה והיה מקבל אותן בבת צחוק של נחת רוח. אבל מי יודע, קלות ראש זו, שהיו נוהגים בו, אולי מתחת להכרה היתה ממעיטה את ערכו האנושי בעיני עצמו, ובזה הנמיכוּ והצרוּ את אופק חייו הפרטיים. ואולי זה היה עיקר הסיבה, שנשאר כל ימיו ערירי, עד שגם נחלתו זו הדלה לא מצאה לפניה יורשים טבעיים ועברה לרשוּת “הקהל”? –
אלה המחשבות הנוגות התעוררו מאליהן, למראה חלק מעזבונו הדל של החבר יבלונקין בפינה בודדת בחדר “ארכיון ומוזיאון העבודה”. ולולא החשש, כי זה יתקבל כהלצה נוספת על קברו הרענן של המנוח, כדאי היה ללחוש על האוזן:
– חברים יקירים, אתם היודעים למשוך בעט סופרים, אולי כדאי לשנות מן המונהג והמקובל, אולי כדאי שתוכן הנקרולוגים יתפרסם בשעה שהבעל דבר עודנו בין החיים: ותחת ל“המתיק את רגבי העפר” אולי אפשר יהיה להמתיק קצת גם את רגעי החיים?