סגריר. התגעש הים. מעלה־מעלה עד רום השמים הקודרים מתנשאים גלים עכורים, זועפים, מתרוצצים ומתפוצצים.
נופצו אל סלעי החוף המוצק שטפו ומרקו – את הסחי והסוחה, גרפו אתם הלאה־הלאה לשם, לתוך המצולה האין־סופית המעלה קצף.
שקטה היבשה. נח גם הים. אט־אט מקמט הוא את מרחבו, מחייך מטוב־לב, קורץ: הביטו לשם, לחוף!
זורחת השמש. חם. בחול הלבן־לבן משתעשעים ילדים קטנים – בכפיהם הרכות הם בוררים סירות־צדף חפות ומרשרשות, מגלגלים חלוקי־אבנים מלוטשים ונוצצים.
עמוּקה תכלת השמים. בהיר. עובדים בחוּרים שזוּפי פּנים ואמיצים. בדקר החד חוצבים אבני ים; במעדר הרחב אוספים ערימות גרגרי זהב, גרגרי־זיפזיף טריים.
הולכים לסלול, סוללים כביש חדש.