רקע
משה שווייגר
אחרי סערה

סגריר. התגעש הים. מעלה־מעלה עד רום השמים הקודרים מתנשאים גלים עכורים, זועפים, מתרוצצים ומתפוצצים.

נופצו אל סלעי החוף המוצק שטפו ומרקו – את הסחי והסוחה, גרפו אתם הלאה־הלאה לשם, לתוך המצולה האין־סופית המעלה קצף.


שקטה היבשה. נח גם הים. אט־אט מקמט הוא את מרחבו, מחייך מטוב־לב, קורץ: הביטו לשם, לחוף!

זורחת השמש. חם. בחול הלבן־לבן משתעשעים ילדים קטנים – בכפיהם הרכות הם בוררים סירות־צדף חפות ומרשרשות, מגלגלים חלוקי־אבנים מלוטשים ונוצצים.

עמוּקה תכלת השמים. בהיר. עובדים בחוּרים שזוּפי פּנים ואמיצים. בדקר החד חוצבים אבני ים; במעדר הרחב אוספים ערימות גרגרי זהב, גרגרי־זיפזיף טריים.


הולכים לסלול, סוללים כביש חדש.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות