לוגו
יופי של מעלה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

(צירופי שירה מן האגדה והקבלה)

 

א) – מתּן־העוֹלם    🔗


1. ערבוביה של סממנים, צבעים, יסודות וגופים: תוהו, בוהו, חושך, מים, רוח, תהומות…    🔗

ממעל לכל אלה תורה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה ושכינת־אל מרחפת כעוף המרפרף בכנפיו וכנפיו נוגעות ואינן נוגעות.

המים נוֹעזוּ לעלות למעלה. אמרו: לא נרד. הארץ ישבה תוהה ובוהה ושוממת, משתוקקת אל דודה, אביה, אלוהיה, להידבק בו…

מה עושה הקדוש־ברוך־הוא? הרגיע את המים העזים, שהעזו ביוצרם ואמרו: לא נרד למטה. נתן אצבע קטנה ביניהם וקרעם לשני חלקים ונפלו למטה על־כורחם.

מה עשה עוד? ניחם את הארץ העלובה, הבודדה, השוממה. נתעטף בשׂלמה והבהיק העולם מזיווה מראשו ועד סופו.

קוי־אור בקעו את הערפל, חדרו לדומם המת, ריוו את הארץ השוקקת וצמאה לאור־אלוה. הארץ עטפה דשא, הוציאה כל עשב למינהו, עץ פרי למינהו, במים שרצו כל נפש חיה והעוף רב בארץ.

נשמעה רננת הציפורים, שירת העשבים, שיחת האילנות.

“וכיון שיצאו דשאים למיניהם, מיד פתח שר־העולם ואמר: יהי כבוד ד' לעולם, ישמח ד' במעשיו”.

“כל האילנות משיחין אלו עם אלו. כל האילנות כאילו משיחין עם הבריות…”

ניתלו מאורות ברקיע השמיים, ניגלה זיוון של חמה ולבנה, יצאו חילות ולגיונות של כוכבים, נשמע קולן של בריות, המייתן ושאגתן של בהמה וחיה, נולד האדם, היצור המכיר את יוצרו.

ונשמע בראשונה שיר של יום, אשר ישירו שמיים וארץ, עבים, ברקים, רוח, מעינות, גן־עדן וגיהנום, מדבר ושדה, כל עוף, כל־כנף, כל נברא.

ואלוהי האור ראה את האור כי טוב, ראה את כל אשר עשה והנה טוב, שמע את שירת היצורים, את קילוסו של שר העולם, – ושׂמַח בהם והם שמחו בו.

הארץ העלובה קיבלה תנחומים. אביה שב אליה. אור אלוה מילא אותה. “זרח האור, הארץ האירה מכבודו, והכרובים חזרו פנים אל פנים…”

“אמר הקדוש ברוך הוא לעולמו: עולמי! עולמי! הלואי תהא מעלה חן לפני בכל עת, כשם שהעלית חן לפני בשעה זו…”

“אלה תולדות השמים והארץ בהבראם – בוראם משבחם ומי מגנם? בוראם מקלסם ומי נותן בהם דופי? אלא נאין הן, משובחין הן!”…

“אדם רואה מחצב נאה, אומר: ברוך המחצב, שנחצב ממנו; נאה הוא העולם – ברוך המקום שחצבו, שבראו בדבר!”


2. שירה אחרת של מתן־העולם:    🔗

“נטל הקדוש ברוך הוא שם מן התורה, והטיף ממנו שלש טפות אל הים ונתמלא כולו מים, ושכינת הקודש היתה מרחפת ומנשבת עליו”.

“נטל הקדוש ברוך הוא שם שני והוציא משם שלש טפות של אורה: אחת לאור העולם הזה, אחת לאור העולם הבא, אחת לאור תורה”.

“פתח את התורה והוציא ממנה שלש טפות של אש והוסק מהן כל העולם כולו”.

“כיון שראה הקדוש ברוך הוא מימינו אש, משמאלו אורה ומתחתיו מים, נטל וערבבן שנַים שנַים: נטל אש ומים ועשה מהם שמים, נטל מים ואורה וערבבן זה עם זה ועשה מהם סוכה של חושך וענני־כבוד”.

“נטל גוש של שלג מתחת כסא הכבוד וזרק על פני המים באמצעו של עולם ונעשה ארץ”.

“היו המים כל אותו היום מכסין את הארץ והיתה מתמוגגת, עד שלבש (הקב"ה) לבוש גאות, שנאמר: ד' מלך, גאות לבש”.

“הארץ היתה מישור כבקעה והמים מכסים על פני כל הארץ, וכשיצא הדבר מפי הקב”ה: יקוו המים, הרים וגבעות נתפרדו על פני כל הארץ ונעשו עמקים עמקים על תוכה של ארץ, ונתגלגלו המים ונקוו המים, שנאמר: ולמקוה המים קרא ימים. מיד נתגָאו המים ועלו לכסות את הארץ כבתחלה, עד שגער בהם הקב“ה וכבשם ונתנם תחת כפות רגליו ומדדם בשעלו שלא לפחות ושלא להוסיף, ועשה חול גדר לים, כאדם שעושה גדר לכרמו, וכשהן עולים ורואים את החול לפניהם – חוזרים לאחוריהם”.

אש ומים ואורה – מצירופם ומזיווגם של אלה נוצר ונירקם ונעשה כל היקום. הצירופים והזיווגים נעשו על־ידי החוכמה הקדומה: התורה שקדמה לעולם.

“ביום שלישי ברא כל עצים ואילנות בגן־עדן ובעולם הזה וברא כל אילני־סרק.”

“יום רביעי נטל אש וחתמו וטבעו וקרא שמו שמש; בו ביום נטל אור וחתמו וטבעו וקרא שמו ירח…”

“יום חמישי נטל הקב”ה אור ומים וברא מהם לויתן ואשתו לכל דגי הים."

יום ששי נטל מים ועפר ואור וברא בהמות בהררי־אלף ושור שהוא רועה אלף הרים בכל יום, ומשחקים בכל יום בגן־עדן לפני הבורא".

נתעלו, נתרוממו ונזדככו צירופי אש ומים ואורה עד שנברא האדם, שניתנה בו אורה של מעלה. ראוהו עליונים ותחתונים ושמחו בו.

חג גדול היה אז לכל היצורים. האדם היה להם מלך – ונזר. הכל שמחים, הכל רצים לעשות רצונו.

היה האדם מיסב בגן־עדן ומלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין והנחש מביא לו כל מיני סנפירין, כל מיני אבנים טובות ומרגליות.

נפלה תרדימה על האדם, הקיץ וראה: עצם מעצמו היה לנפש חיה. שמח באשת־חיקו, וכל באי־עולם שמחים במלך ובמלכה וחוגגים חג־חתונת־העולם, חתונת־האדם.

“וכל פמליא של מעלה ירדו עמהם לגן־עדן וקצתן היו אוחזים בידם נבלים ומצלתים וכנורות ומשחקים לפניו כבתולות, וחמה ולבנה וכוכבים ומזלות היו מרקדים לפניהם כנערות. וערך הקדוש ברוך הוא לפניהם שולחנות של מרגלית, וכל מרגלית היתה מאה אמה ארכה וששים אמה רחבה, וכל מיני מעדנים מונחים לפניהם”.

“י”ג חופות קשר לו הקב“ה לאדם בגן־עדן; כל אבן יקרה, אודם פטדה, יהלום, תרשיש, שהם וישפה, ספיר, נופך וברקת”.

האשה־המלכה – הובאה לפני האדם מקושטת בכ"ד תכשיטים, ואדם – פניו מאירים באור אלוה, אור עולם, ותפוח עקיבו מכהה גלגל־חמה…


3. שירה שלישית של מתן־העולם:    🔗

“בשלשים ושתים נתיבות פליאות־חכמה חקק יה ה' צבאות, אלהי ישראל, וברא את עולמו בשלשה ספרים: בספר וספר וסיפור”2.

ומה טיבן של שלשים ושתים נתיבות אלו? – כ"ב אותיות התורה בצירוף עשר ספירות

“עשר ספירות בלי־מידתן עשר שאין להן סוף: עומק ראשית ועומק אחרית, עומק טוב ועומק רע, עומק רום ועומק תחת, עומק מזרח ועומק מערב, עומק צפון ועומק דרום.”

“עשר ספירות בלי־מה צפיתן כמראה הבזק ותכליתן אין לה קץ, ודברו בהן ברצוֹא ושוב, ולמאמרו כסופה ירדפו, ולפני כסאו הם משתחוים…”

“עשר ספירות בלי־מה – נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת”.

" עשר ספירות בלי־מה – בּלוֹם פיך מלדבר ולבך מלהרהר, ואם רץ לבך – שוב למקום, שלכך נאמר: והחיות רצוא ושוב".

עשר ספירות בלי־מה אלה הן:

"אחת – רוח אלהים חיים: קול, רוח ודבור, וזהו רוח הקודש.

"שתים – רוח מרוח: חקק וחצב עשרים ושתים אותיות…

"שלש – מים מרוח: חקק וחצב תהו ובהו, רפש וטיט. חקקו כמין ערוגה, הציבן כמין חומה, סבבן כמין מעזיבה.

"ארבע – אש ממים. חקק וחצב כסא הכבוד, שרפים ואופנים וחיות־הקודש, ומלאכי־השרת, ומשלשתם יסד מעונו, שנאמר; עושה מלאכיו רוחות, משרתיו – אש לוהט.

"חמש – חתם רוּם; שש – חתם תחת; שבע – חתם מזרח; שמונה – חתם מערב; תשע – חתם דרום; עשר – חתם צפון.

"אלה עשר ספירות בלי־מה: אחת רוח אלהים חיים, ורוח מרוח, ומים מרוח, ואש ממים, ורוּם־מעלה ותחת, מזרח ומערב, צפון ודרום.

"עשרים ושתים אותיות חקקן, חצבן, שקלן והמירן, צרפן וצר בהן נפש כל היצור ונפש כל העתיד ליצוּר.

"עשרים ושתים אותיות־יסוד – חקוקות בקול, חצובות ברוח, קבועות בפה.

"עשרים ושתים אותיות־יסוד קבועות בגלגל, במאתים שלשים ואחד שערים, וחוזר הגלגל פנים ואחור, וזהו סימן לדבר: אין בטובה למעלה מעונג ואין ברעה למטה מנגע.

“כיצד שקלן והמירן? – אל”ף עם כולם וכולם עם אל“ף, בי”ת עם כולם וכולם עם בי"ת, וחוזר חלילה. נמצא, כל היצור וכל הדבור יוצא בשם אחד.

“יצר מתהו – ממש, עשה אינו – ישנו, וחצב עמודים גדולים מאויר־שאינו־נתפש”.


4. ומשירתם של בעלי־סוד:    🔗

“כשעלה ברצון המאציל העליון לברוא את העולמות, לא היה שום מקום פנוי כדי עמידת העולמות, לפי שאורו היה מתפשט לאין־סוף; לכן צמצם אורו מניה־וביה, כהדין קמצא דלבושיה מניה־וביה, והעלה את האורות מן הנקודה האמצעית וסלקם לצדדים, ובזה נעשה מקום פנוי לעמידת העולמות”.

נעשה מקום פנוי, נברא הרום, המרחב, ובתוך המקום, בתוך החלל הריק, זרח קו־וחוט מן השמש העליונה, מאור־אין־סוף; נבראו, נוצרו ונעשו כל העולמות.

ואותו קו־אור, הכלול באין־סוף כזיו־השמש בשמש, מחייה ומהווה, וכל העולמות, כל הדומם, המרגיש והחי המשכיל, יונקים על־ידו חיות מן האין־סוף, בטלים בו, נכללים בו, קשורים ודבוקים בו כחלק בכל.

"כל הדברים הנמצאים, האצוּלים והברואים והיצורים והנעשים, הן בעולמות העליונים הן בתחתונים, כולם יש להם שורש נעלם דק וכמוס למעלה־למעלה, באור אין סוף, כדרך הנחצב שיש בו כח החוצב –

“והרי זה דומה לאילן שכוח השורש בענפים, שאם תפריד ענף מן השורש מיד מתיבש, אלא לעולם כוח השורש בענפיו, ואז הוא מחליף כוח ועושה פירות”.

וקו־האור הראשון, המעין המשקה את כל האילן, היה בראשית זריחתו, בראשית צאתו מן האור, נקודה סתומה, נקודה בלא כל צבע. המאור היכה באור והנקודה התפשטה בחלל הבריאה והוקם היכל ליִקר האלוהים ותפארתו. נזרע זרע־קודש.

הזוהר העליון זרע זרעו כתולע־משי, שהוא מתכסה ומתעלם בפנים ויוצר לו היכל־תפארת, היכל משי, ריקמת צבעים.

ונעשתה שימחה אין־קץ בהיכל, והשתפך האור בכל עבר ופינה, ועבר האור את גדות היצירה, וזרח והתנוצץ בתוקף בלי־שעור, ולא יכלו העולמות לסובלו.

רבו האורות בכלים – ונשתברו.

כאשר ירד האור הגדול מאין־סוף בתוך הטהירו (בתוך החלל הפנוי) לא יכלו הספירות התחתונות לקבלו ונשברו כליהם. המשל בזה: בבוא איזו בשורה טובה לאדם פתאום, אזי יש אשר מתוך הרחבת־הלב יקרה לו עילוּף ולפעמים גם מיתה…"

“הכל נבנה מאותיות קדושות, ונתפזרו האותיות ויצא מהם הרוח החיוני, שהוא אור פנימי של הכלים, ונדבק באור הגדול שירד עליהם מאור־אין־סוף, שהוא שורש לכל האורות, ותמיד תשוקת האור להדבק בשרשו…”

“והרי זה דומה למיתת הצדיקים, שבהתגלות עליהם אור השכינה לפני מותם, אזי הנשמה, שהיא משורש אור השכינה, יוצאה מן הגוף ונדבקת בשרשה ועולה עם השכינה למעלה; ואם אין הנשמה זכה וצריכה היא להתלבן, השכינה מסתלקת מיד בצאתה והיא נשארת גלמודה ויורדת עם הגוף בקבר. כן הדבר באותות וכלים: יצאו אורות פנימיים נגד האור ונדבקו באור עליון והכלים, שהם דמיון הגוף, ירדו למטה…”

ואיפה מישכנם של אורות אלה, שיצאו מתוך הכלים ולא יכלו להידבק באור העליון? איפה מצאו להם מנוחה כל אלה האורות שהיו כנשמות בגופים?

תולדתם, תולדת האורות הנפולות והשבות למקורן, כך היא:

"האור הגדול, שירד מאין־סוף אל הכלים דרך קו ישר, ירד במרוצה גדולה והגיע עד למטה, לכלי של המלכות (הספירה התחתונה), וכשהכה למטה בדופן כלי־המלכות לא יכול לירד עוד למטה, כי היה לו גבול, לאמר: עד פה תבוא. ומחמת ההכאה, שהכה האור בקרקע־הטהירו, חזר לאחוריו בסוד אור חוזר, כי כפי מרוצתו למטה – כך חזירתו ועליתו למעלה.

“ואז, בחזירתו, עלו עמו גם כל האורות הפנימיות של הכלים, שנדבקו עמו ועלו למעלה, עד שהגיע לפתח המקיף, ולא יכלו לעבור דרך הפתח אל שרשו ולהדבק באור אין־סוף המקיף את הטהירו, לפי שנתגלם ונתעבה־מעט האור בירידתו בתוך הטהירו, ומה גם כי נדבקו בו גם אורות־הטהירו, שאין להן שייכות באור־אין־סוף עצמו, ולכן נשארו תלויות ועומדות במאמרו של בעל־הרצון בפתח העליון”. –

כל אלה האורות, שעלו ולא עלו, חפצו להיכלל בשורשם ולא נכללו בו, וכל הכלים שנשתברו, היו לגופים מתים, הצריכים תיקון, צירוף וזיכוך.

כל מה שנעשה אחרי זה, העולמות שנוצרו אחרי כן – הכל בא לשם תיקון ושיכלול האורות והכלים, לשם מזיגה והרכבה נכונה של אור וכלי, נשמה וגוף…

הקדוש־ברוך־הוא בונה עולמות ומחריבם, עד שנוצרים מתקופה לתקופה עולמות יותר משוכללים, יותר ממוזגים, עשויים יותר להתקיים בתור עולמות נפרדים, עולמות תחתונים, עולמות של־גשם. ובכל זאת דבוקים העולמות בשורשם ואור־אלוה מופיע עליהם.

והרי זו עבודה עצומה של אלפי־אלפים יובלות, לפי שצריך להעלות לא רק את האורות התועות ולא רק את הכלים המתים, השבורים, כי אם גם את אלה שנפלו למשכנות החושך, הרע והטומאה.

“כי כאשר נפלו האורות למטה נתערבו עם כחות החושך, ונתהוה מזה בלבול היסודות הטובים והרעים בתבל: נפש מאירה אסורה בגוף חשוך, יצר־הרע כרוך כנחש ביצר הטוב, עד שיתוקנו על ידי מעשים טובים בעולם השפל, ויצרפו האורות וישובו למעון האור הקדמוני, והרע יתּם ויכלה לנצח, וגם נפש האדם תתגלגל לאָחור מן החושך אל האור, עד שובה אל מקור־מחצבתה”.


5. שירת־תוגה של מתן־העולם:    🔗

יצאו קוי־האור הראשונים, נולד הכל מן תוהו, עברה הרינה הראשונה במחנה היצורים, וכבר החלו הפירוד, ההריסה, המחלוקת, ועימהם הרע, החושך, הטומאה, הכאב.

עוד העולם בחתולתו, עוד היצור פוקח את עיניו, וכבר נקרע לקרעים. הפירוד וההריסה ניגלו בכל פרט, בכל יצירה, בכל מדרגה: קינאה ושינאה בין המאורות הגדולים, קינאת המלאכים באדם, מרידת השטן באלוהים, מחלוקת בין העולמות, בין היסודות, בין הגופים, מלחמה שאינה פוסקת מיום שנברא העולם עד אשר ייתם ויגווע.

“הקדוש־ברוך־הוא היה בורא תחילה עולמות ומחריבם, אילנות – ועוקרם, לפי שהיו מבוהלים ומקנאים זה לזה. משל לעשרה אילנות הנטועים בשדה בשורה אחת באורך, ואין בין אילן לאילן כמלוא נימה, כל אילן ואילן רוצה שימלוך על כולם ולינוק כל לחלוח־האדמה; בין כך יבשו כולם…”

אחרי עולמות־של־תוהו בא עולם־התיקון, ואולם גם הוא מלא קינאה ושינאה, איבה ותחרות.

קינאה בין המאורות:

,השמש והלבנה האירו שניהם בשוה. אמרה לבנה לפני הקדוש־ברוך־הוא: רבונו של עולם! אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך…

חפצה הלבנה למשול ולשלוט ולשאת כתר־מלכות לבדה, סילק אביה אורו ממנה…

ואחרי הלבנה – צבא הכוכבים. הם – יתר הפליטה, שארית האור.

“בשעה שנזף הקדוש־ברוך־הוא בלבנה – נפלה ונפלו ניצוצים עמה על פני הרקיע ומזה נעשו הכוכבים, ולפי שנפלה מאורה נשארה חשוכה וגם הניצוצים, שהם הכוכבים, אינם מאירים כמו בעת שהיו חלק בלבנה, ולכן נקראו כוכבים, לפי שכּבו”…

הארץ נתרחקה מצבא־מעלה והיא מקנאה בעליונים, הנהנים מזיו־השכינה.

“והארץ היתה תהו ובהו – ישבה הארץ תוהה ובוהה, אמרה: העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת, העליונים ניזונים מזיו השכינה, והתחתונים, אם אינם יגעים, אינם אוכלים; העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת, העליונים חיים והתחתונים מתים…”

והנה נתעלתה הבריאה למדרגת אדם: נתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים.

נמלך הקדוש־ברוך־הוא בעליונים. אמר להם: נעשה אדם.

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש־ברוך־הוא: “מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו?”…

קינאת המלאכים באדם ותחרות בין מידות שלמעלה.

“בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם הראשון נעשו מלאכי השרת כתים כתים, חבורות חבורות. מהם אומרים: אֹל יבּרא, ומהם אומרים: יִברא; חסד אומר: יברא, שהוא גומל חסדים, ואמת אומרת: אל יברא שכולו שקרים; צדק אומר: יברא, שהוא עושה צדקות, שלום אומר: אל יברא, כולו קטטה”.

והנה נברא האדם. הוא יושב בגן־עדן והאלוהים מתהלך בגן לרוח היום.

קינא הנחש־השטן באדם, מרד באלוהים, והנה משטמה ומוות באדם…

“סמאל הרשע קשר עם כל צבאות־מעלה על רבו, משום שאמר הקב”ה: ‘ורדו בדגת הים ובעוף השמים’. אמר: היאך אוכל להחטיאו ולגרשו מלפניו? ירד עם כל חילותיו ובקש לו חבר כמותו. נמצא נחש שהיה לו דמות גמל, רכב עליו ובא לו אצל האשה. אמר לה: אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן (אמר: אבקש יותר ואוסיף כדי שתגרע היא). אמרה: לא מנענו אלא מעץ הדעת, אשר בתוך הגן, אמר לא תוכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון… מה עשה סמאל הרשע? הלך ונגע באילן; והיה האילן צוֹוחַ ואומר; אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני. הלך ואמר אל האשה: הרי נגעתי באילן ולא מתי, אף את תגעי באילן ולא תמותי. הלכה האשה ונגעה באילן וראתה מלאך המות בא נגדה. אמרה: אולי עכשיו אני מתה והקדוש ברוך הוא נותן לו אשה אחרת, אלא הריני גורמת לו שיאכל עמי: אם נמות, נמות שנינו, ואם נחיה – נחיה שנינו. ולקחה מפריה ונתנה גם לבעלה, נתפקחו עיני שניהם וקהו שיניהם…

…הביא שלשתם וגזר עליהם גזירת דין תשעה קללות ומות, והפיל סמאל ואת הכת שלו ממקום־קדושתם מן השמים…"

“ויגרש אלהים את האדם וישכן מקדם לגן־עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת”…

“בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחתּ”…

נתקלל האדם, נתקללה האשה, נתקללה הארץ. זיעת־אפיים, עיצבון ותשוקה, קוץ ודרדר, מוות ויסורי־מוות.

והאדם רואה מרחוק את גן־עדנו, שואף לשוב אליו, ליבו הומה ומתגעגע אל ימי האור, אל הגן ושעשועי־הגן – ושמה לא ישוב.

נטרד האדם מגן־עדן ונסתלקה ממנו שכינה.

“ביום שעברו הקב”ה לאדם הראשון מגן־עדן היתה שכינה שורה על כרוב תחת עץ החיים, ומלאכי השרת היה מתכנסים ובאים ויורדים כתות־כתות מן השמים, ואדם הראשון ישב על פתח גן־העדן בדמות־תואר של זיו־השכינה –

“נסתלקה שכינה, יצאה מן עדן לגן ומגן לרקיע…”

חטא האדם ונסתלק זיהרא עילאה, אור־נשמה, והוא תועה ומבקש את האור ומוצאו לרגעים מתוך רוב־יסורים ודיכדוכה של נפש.

נטרד האדם מגן־עדן, ראה חמה שוקעת, אמר: עולם חשך בעדי..



 

ב) מנוחת־מעשי־בראשית    🔗


1. נשתכללו שמיים בחַמה ולבנה ונשתכללה הארץ באילנות, בדשאים וגן עדן, ועדיין היה העולם חסר.    🔗

מה היה העולם חסר? – מנוחה. באה שבת – באה מנוחה.

“משל למלך, שעשה לו חופה וציירה וכיירה, ומה היתה חסרה? – כלה שתכנס לתוכה. כך, מה היה העולם חסר? שבת”.

“מה נברא בעולם לאחר ששבת? שאנן ונחת, שלוה והשקט”.

“ברך הקדוש ברוך הוא את (יום) השבת באור פניו של אדם, קידשו באור פניו של אדם”.

“אמר רבי חנינא: בואו ונצא לקראת כלה־מלכּתא, לקראת שבת כלה מלכתא”.

“רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר: בואי כלה, בואי כלה”.

“ברא הקדוש ברוך הוא שר על כל בריה ובליל־שבת־בראשית ישב על כסא־כבודו וקראם כולם, ובעמדם לפניו עמד מכסאו והושיב בו שר של שבת, ובראותם כך עמדו ואמרו שירה לשר־של־שבת. אמר הקדוש ברוך הוא: לו אתם אומרים שירה ולי אין אתם אומרים שירה? כיון ששמע שר של שבת, שטוב בעיני הקב”ה לומר שירה לפניו, מיד ירד מן הכסא וצווה ואמר: מזמור שיר ליום השבת, טוב להודות לד'! וענו כולם ואמרו: ולזמר לשמך, עליון…".

מתנה טובה יש לו להקדוש־ברוך־הוא בבית גנזיו ושבת שמה ונתנה לישראל.

מנוחת מעשי בראשית, מנוחת העולם, תכלית מעשי שמים וארץ, – והאדם שוקע בהסתכלות זוכה ורואה פני שכינה.

“אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג? אמר לה הקדוש ברוך הוא: כנסת ישראל היא בן־זוגך”.

זוג הם האדם והשבת.

“שבת היא בחינת עולם הנשמות, עולם שכולו שבת, ומשיגים את השם יתברך בלא שום מסך המבדיל ובלי שום מונע, כי אז נעשית אחדות גמורה וכל אחד מראה באצבעו: זה ד' קוינו לו”.

"רזא דשבת, איהי שבת, דאתחדת ברזא דאחד למשרי עלה רזא דאחד – אתאחדת כורסיא (כסא) יקירא קדישא ברזא דאחד ואִתתּקנת למשרי עלה מלכא קדישא עלאה – ואיהי אשתארת ביחודא דנהירו קדישא, ואתעטרת בכמה עטרין לגבי מלכא קדישא –

ואַנפהא נהירין בנהירו עלאה, ואתעטרת לתתא בעמא קדישא, וכלהו מתעטרין בנשמתין חדתין – "

"אחר מעשי בראשית הבהיק השם יתברך בהירות נפלאה ונוראה מבריאה הנעלמת, היינו ממה שנתהוו הברואים במחשבתו הויה רוחנית מאד, והוא ממש עצם אלהות, והבהיק זיו הדרו בכל מעשי בראשית, והעיקר – בהאדם, שהוא מבחר הברואים: הבהיק אליו בהירות מאור הנעלם שבמחשבת השם יתברך.

בשבת שבו הברואים לשרשם, כי על ידי שהבהיק בהירות הויתם הנעלמה, שהיא מעצמותו יתברך, נתמלאו כל הברואים חשק ורצון אליו יתברך, וכל מגמת פניהם אליו בתשוקה גדולה.

והשורש מאיר על הענפים והענפים חושקים ומתענגים בו ונכספים אליו ונעשין אחד –ומתגלה בהירות מקודש־הקודשים ומאירה על כל הברואים, לכל אחד ואחד לפי ערכו, לאחד בניצוץ קטן ולאחד בניצוץ גדול".


2. ובכל יום מימות החול שוֹרה השראת השבת, השראת הקדושה.    🔗

ואם נפשך טהורה, עזוב תעזוב את העיר על שאונה והמונה, סחרה ואתננה, צחנתה, חלאתה וטומאתה, והשכמת בבוקר, ויצאת אל פני השדה אשר ברכו אלוהים וראית את ההוד אשר אָצל יוצר ליצורים. ושמעת לחש השיבולים, שיח הענפים, שירת־דומיה של כל ציץ, כל פרח, כל עוף, כל כנף.

וראה! על הכל שפוך חסד אלוהים, הכל מלא טהרה וטוב, ובכל אתה שומע סוד־שיח מלאכי־שלום, אושר־נצח, הד־קול עולמות עליונים, רחוקים.

“חורף הוא בחינת עבּוּר, ואז כל העשבים והצמחים כולם מתים, כי בטל כוחם בחורף והם אז בבחינת מיתה. וכשבא הקיץ, שהוא בחינת לידה, אזי כולם מתעוררים וחיים ואז טוב ויפה מאד כשיוצאים לשוח בשדה, שיחה – זו תפלה ותחנונים ותשוקה וגעגועים להשי”ת. ואז כל שיח השדה, המתחילים לחיות ולצמוח, כולם נכספים ונכללים בתוך שיחתו ותפלתו".

“אם היה האדם זוכה לשמוע השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך בלי שום פניה ומחשבת חוץ כלל – כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם!”

“אם זוכה האדם להתבודד בשדות וביערים, ולפרש שיחתו, תפלתו, אזי הוא מרגיש בכל פסיעה ופסיעה שהוא פוסע שם – טעם גן־עדן. גם אחר כך, כשחוזר משם, כל העולם חדש בעיניו ונדמה לו כאלו הוא עולם אחר, חדש לגמרי”…


3. אם נפשך הומיה, שוקקת ומתגעגעת אל היופי והטוהר    🔗

שבעולם ושבחוץ לעולם, שבכאן ואשר לא כאן;אם נפשך ראי מלוטש של האין־סוף, הוא בך ואתה בו ולמעשי ידיו תכסוף;

– ברך את מי שברא כל אלה והוא בכל אלה.

הרואה רקיע בטהרתו, אומר: ברוך עושה בראשית.

הרואה חמה בתקופתה, לבנה בגבורתה, וכוכבים במסילותם ומזלות כסדרם, אומר: ברוך עושה בראשית.

הרואה את הים הגדול, אומר: ברוך שעשה את הים הגדול.

על הכל צריך אדם לברך: על הזיקים, על הזוועות, על הרעמים, על הרוחות ועל הברקים, על ההרים ועל הגבעות, על הימים, על הנהרות ועל המדברות.

ובשעה שאתה רואה לבנה במלואה, בכל תוקף זיווה ונועמה, ונפשך מלאה שמחה ותוגה גם יחד – עליך לקדש אותה.

ובשעה שאתה יוצא בימי האביב והתולדה מתייפה לפניך ככלה אהובה, – קדש אותה בברכה.

“האי מאן דנפיק בימי ניסן וחזי לאילני דמלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להתנאות בהן בני־אדם”.


 

ג) גן־עדן    🔗


1. "יש בגן־עדן שמונים רבוא מיני אילנות בכל זויותיו,    🔗

הקטן שבהן משובח מכל עצי בשמים: בכל זוית יש בו ס' רבוא של מלאכי השרת מזמרים בקול נעים. עץ החיים באמצע ונוֹפוֹ מכסה כל גן־עדן, ויש בו ת"ק אלף טעמים –

ענני כבוד למעלה הימנו ומארבע רוחות מכּין אותו וריחו הולך מסוף העולם ועד סופו –

תחתיו תלמידי חכמים שמבארין את התורה וכל אחד יש לו שתי חופות, אחת של כוכבים ואחת של חמה ולבנה; בין כל חופה וחופה פרגוד של ענני כבוד ולפנים ממנה עדן שבו ש“י עולמות…”

"ושני שערי־כדכוד יש בגן־עדן ועליהם ששים רבוא מלאכי השרת, וכל אחד מהם זיו פניו כזוהר הרקיע מבהיק, ובשעה שהצדיק בא אצלם מפשיטים מעליו הבגדים, שעמד בהם בקבר, ומלבישים אותו ה' בגדים של ענני־כבוד, ושני כתרים נותנים על ראשו, אחד של אבנים טובות ומרגליות ואחד של זהב־פרוַיִם, ונותנים שמונה הדסים בידו ומכניסים אותו למקום־נחלי־מים, מוקף שמונה מאות מיני ורדים והדסים, וכל אחד ואחד יש לו חופה בפני עצמו לפי כבודו –

ונמשכים ממנו (מן הגן) ארבעה נהרות: אחד של חלב, אחד של יין, אחד של אפרסמון ואחד של דבש –

וכל חופה וחופה יש בה שולחן של אבנים טובות ומרגליות, ואומרים לו: לך אכול בשמחה דבש (שעסק בתורה שנמשלה לדבש) ושתה יין המשומר בענביו מששת־ימי־בראשית".

ונותנים לו, לצדיק, לטעום ולראות כל המשמח לב איש, מחזורים אותו לימי־ילדות ומטעימים אותו טעם גן־עדן של ילדות.

ומתחדשים הצדיקים בשלש משמרות:

“משמרת ראשונה – נעשה קטן ונכנס למחיצת קטנים ושמח שמחת־קטנים; משמרה שניה – נעשה בחור ונכנס למחיצת בחורים ושמח שמחת בחורים; משמרה שלישית – נעשה זקן ונכנס למחיצת־זקנים…”


2. ומחזיונותיהם של בעלי־הסוד:    🔗

יש מיגדל אחד, ובו נכנס המלך המשיח. כשהוא בא למקומו המיועד לו, מזומנת לו עטרה חקוקה בכל מיני אבנים יקרות. שני נשרים לוקחים את העטרה ומוסרים אותה לאותה היונה ששלחה נח בימי המבול. היונה שמה את העטרה על ראש המלך המשיח. המלך המשיח יושב על מקומו וקורא בספר התורה. כשהוא גומר לקרוא, היונה מסירה את העטרה מראשו ומוסרתה לנשרים.

ספר התורה, שבו הוא קורא, כולו אור יקרות. מקומו של הספר תחת כנפי הכרובים. כשהוא נפתח, הכרובים פותחים פיהם, פורשים כנפיהם, אור עליון מתנוצץ בהיכל וקול הכרובים נשמע: “מה רב טובך אשר צפנת ליראיך”.

בראש המיגדל פורחות ציפורי־אש. בעלות השחר הן מנגנות בקול שכמוהו לא נשמע ומנגנות ניגונים שכמוהם לא היו. אותיות־אש, המצטרפות לאותיות מעשי־בראשית, פורחות על המיגדל באוויר העולם.

ורקיע פרוש על המיגדל הנהדר ההוא: כשאדם מסתכל בו מרחוק, הוא נראה תכלת; מתקרב יותר, הוא נראה אדום; מתקרב יותר, הוא נראה ירוק; מתקרב יותר – הוא נראה לבן מאין כמוהו.

והגלגל הסובב ברקיע ההוא מנגן ניגונים נפלאים, אך מקול משק המעינות, אשר אצל המיגדל, לא יישמעו לאוזן.

והמעינות מפכים מים חיים, אשר יידמו למרגליות היותר טובות שבעולם. מפכים הם מים חדשים בכל רגע ורגע, וכל פעם מתחלפים גווניהם. יש אשר יידמו לפירחי שושן ויש אשר לפרחים אחרים. הגוונים מתחלפים במהירות רבה כל־כך, עד שאין איש יכול לעמוד על אופיים.

ומעל להמעינות גפנים, וכל המסתכל בהן פניו מאירים כפני חמה.

ומדרום המיגדל ההוא יש שלוש מאות וחמישים עמודים חצובים מכל מיני מרגליות והם מאירים תמיד ונוטפים בשמים: ארבעה אגנות אצל כל עמוד ועמוד, שבהם יקבלו הבשמים. מן הבשמים יקטירו קטורת למלך־הכבוד.

נשרים מעופפים מסביב לעמודים. מעופם במהירות רבה מאד ואין העין שולטת להסתכל בהם כראוי. אותיות־אין־קץ פורחות באוויר, והאותיות מרוקמות אש לבנה וזהובה וירוקה. שני אלפים ומאה מנורות תלויות בכל עמוד ושני אלפים ומאה נרות תקועים בכל מנורה.

העמודים חלולים מבפנים, ומהם יוצאים לשונות־אש, אשר גוֹני חוֹחים ושושנים להם.

וגלגלים סובבים את העמודים ובגלגלים פליאות רבות וגדולות. כשהם סובבים, יוצאים מהם פעמוני זהב ואבנים יקרות, אז יישמע קול: “זאת נחלת עבדי ד' וצדקתם מאתי, נאם ד'”.

ושני אריות מאש ירוקה אצל כל גלגל וגלגל. כשעולים העמודים, מנהמים האריות ותפוחים פורחים באוויר ומכים אלה באלה. בחצי היום נופלים הנשרים על גבי האריות. העמודים דוממים. התפוחים נופלים על פיות הנשרים, אחר כך הם מנגנים ונעלמים.

ומסביב לעמודים אש אדומה ואור לבן וחוטי־זהב מעברים ומעינות מים חיים.


3. עוד שירה של גן־עדן:    🔗

“כשברא הקב”ה גן־עדן, נטל שלג מתחת כסא הכבוד וממנו נעשה קרקע הגן. רקיע שעל גבי הגן הוא כעין כל הגוונים, כמעשה לבנת הספיר, ושמו של הקב"ה חקוק באמצע הרקיע, וארבע טבעות בארבע קצות הרקיע, וארבעה אופנים בכל טבעת, ובאמצע הרקיע עמוד אחד, והעמוד הזה נעוץ מקרקע־הגן עד פני כסא הכבוד, והוא מכוסה בענן־הכבוד, והמלאך גבריאל, לבוש־הבדים, עומד עליו

והעמוד חוזר והרקיע מסתובב ואותיות שם המפורש בולטות ומתנוצצות ועולות ויורדות. קול קורא: התנודדו, מחנות צדיקים קדושים, אשריכם שזכיתם לכך! מי שמע כזאת, מי ראה כאלה?

והרקיע עומד והעמוד מנגן, עולה ויורד, עד שנמשך אור־זוהר, אור־נועם מלמעלה של אותו העמוד, והצדיקים עומדים לנגד האור ונהנים ממנו עד חצות הלילה. בחצות הלילה, כשבא הקב“ה לכנוס עם הצדיקים, שומעים קול סיבוב הרקיע והעמוד מנגן וקרקע־הגן מתנשא והצדיקים עולים מחופותיהם לקראת בוראם וכל הגן מתמלא מכבודו. באותה שעה מזדווגות הרוחות, זכרים ונקבות, כפי מה שנבראו מנוֹעם־תאותם לחזות בנועם־ד'”…


4. והנה חזון גן־עדן־תחתון וגן־עדן־עליון:    🔗

“פתח אחד יש לו לגן־עדן סמוך למערת המכפלה ומשם הנשמה נכנסת לגן־עדן שהוא בעולם הזה ושם מתעדנת ומושכת אור כהימשך האור מן העין”…

“הנפש, שהיתה מורגלת בזה העולם המורגש ושוכנת בזה הכלי, כשהוא יוצאה מתוכו, אינה יכולה להכנס מיד לתוך זוהר עליון ולסבול אספקלריות עליונות שלא היתה מורגלת בהן, ועל כן הוא, יתברך, ממשיך אותה בזה הגן שבארץ, שהוא מעין עולם הזה ודוגמת העולם־של־מעלה”.

“גן־עדן שבארץ בנוי היכלות מרוקמים ביופי ובכל מיני אבן יקרה מעין עולם הזה, ושם אילנות ובשמים וריחות טובים, ועץ־חיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע, ויש בו דברים פנימיים וציורים נוראים וגנזי־סתרים מעין העולם הגנוז של־מעלה.”

“והשמש אדומה היא בבוקר, מפני שהיא חולפת על פני הורדים שבגן־עדן…”


5. ומשירת גן־עדן של העם:    🔗

…העימדוני, – כך מספר מעולם־הנשמות מי שהיה רשע גמור ונעשה צדיק גמור, – במקום המשפט ובת־קול יצאה ואמרה: פלוני יצא זכאי בדינו.

וכלל הדיינים וכל המלאכים, ואפילו הכתלים והשולחנות והספרים והאותיות הקדושות שבספרים כולם, ענו ואמרו פה־אחד: זכאי הוא, זכאי הוא בעל־תשובה גמור הוא.

וכיוון שיצא קול זה מפיהם, מיד הזריח אור המכהה חמה ולבנה, ובאו מלאכים רבים בדמות זקנים, מלובשים בגדי לוֹבן כצמר. לבן יפה מאד, ופניהם מסבירות וצוחקות ומאירות כשמש בצהריים.

ועטרות על ראשי המלאכים, כולן מאבנים טובות, ועל כל עטרה אותיות, שהאירו כברק בגוונים שונים: אדום, לבן, ירוק, תכלת.

והאותיות נצטרפו למלים: כתר תורה, כתר כהונה, כתר שם טוב –

וששת מלאכי־אש בדמות זקנים נשאו על מוט, עשוי מעץ־ארז, כפורת ופרוכת מאש לבנה, ועליהן אותיות באש שחורה: “כי לד' המלוכה” –

ובאו מאות מנגנים והם־הם הלויים הקדושים, אשר היו בחייהם מקהלת־מנגנים של דוד המלך, וכל אחד ואחד כלי־זמר מיוחד בידו, ועימהם כמה מאות משוררים, והלויים החלו לנגן והמשוררים לשיר, והניגון והשיר היו יפים ונעימים כל־כך, עד שאדם חי לא היה יכול לסבול את התענוג הנפלא.

וכיוון שהחלו המנגנים לנגן, הורידוני ממקום המשפט והעמידוני בין המלאכים ועטרוני בחופה, וכל נשמות הצדיקים שכנו תחת החופות, ויופי החופות אין לשער ואין להגיד –

כלונסאות החופות היו של ארז, מעולפים בפז ומשובצים אבנים

ועל החופה, בארבע קצותיה, עטרות, ועל כל עטרה יושבים ארבע מלאכי־קודש בדמות החיות. היינו: על עטרה אחת – ארבעה אריות של אש, על השנייה ארבעה נמרים, על השלישית – ארבעה נשרים, על הרביעית – ארבעה צבאים.

ובין עטרה לעטרה פרוש דגל מאבנים טובות ועל הדגל חקוקים כל המעשים הטובים שעשה הצדיק בחייו –

ועל דיגלי היה כתוב באותיות של ברק: בעל־תשובה גמור.

כך הובילוני ברוב פאר והדר אל היכלם של בעלי תשובה.

ובשעה שנכנסתי להיכל יצאו לעומתי שני זקנים ועטרותיהם בראשיהם ואלפי מלאכים משרתים אותם, ואחזוני בידי ואמרו לי בקול רם: ברוך הבא, בעל־תשובה, אחינו אתה!

הזקנים היו – ראובן ויהודה.

וכל אלה, שליוו אותי ופארוני, שרו בקול נעים: אשריך שזכית לכך…



 

ד) עולמות    🔗

וממעל לעולם התחתון, לגיהנום ולגן־עדן שבו, יש עולמות אין־ממספר.

בשעה שהקדוש־ברוך־הוא יורד בחצות הלילה להשתעשע עם הצדיקים בגן־עדן, הוא רוכב על עב קל ושט באלפי־אלפים וריבוא־ריבואות עולמות, נהנה ושש עליהם; רואהה זיוום, שומע איוושה עדינה, שיח־הרוחות –

וגל לגל מביע אומר, עולם לעולם מספר ומשמיע נפלאותיו של הקדוש־ברוך־הוא –

ומקבלים זה מזה ומוסרים זה לזה בלחש: הנה יצא ד' ממקומו לפקוד על צבא מרום במרום.

ועובר הקדוש־ברוך־הוא דרך העולמות ההם, נושא עימו סודם ושיחם, לחשם ורחשם, ויורד לשמוע שיח הנשמות שחיו בעולם התחתון, שנתנסו בנסיונות, נצטרפו בכור־עוני, עברו באש ובמים, קידשו שם שמיים, וקנו להן מקומן בגן־עדן מתוך כליון־נפש, המייה ועריגה וגעגועים אין־קץ.

ובשעה שהוא בא לגן־עדן, כל הגן מתמלא בשמים, אילנות שבגן אומרים שירה לפניו, והוא נכנס לתוך אחד ההיכלות הגנוזים, ורואה את כל הדמעות, שומע את כל האנחות, סופרן ומניחן בבית־גנזיו והן פורצות החוצה…

ומזדעזע גן־העדן, קרקע הגן נשמט ממקומו, רקיע שעל גבי הגן מזדזע, חרד, נבהל, מתנשא.

מזדעזעים העולמות כולם ולובשים חרדה. כסבורים הם: מתהפכים אנו לתוהו ובוהו!

ואולם עולמות כמינהגם נוהגים, על עומדם יעמודו, ד' שולח דברו ורופאם, נראים דמדומי־שחר ובאה בשורת היום הבא…

והאלוהים מסתתר בחביון עוזו, עולה לשמי־שמי־מרום, רוכב במרכבה עליונה שלו, מטייל בהיכלות עליונים שלו, סביביו משרתיו אש לוהט, והם מכתירים לו כתר מלוכה, והוא מתרומם ומתנשא על כל המעשים.

בתוך איזו פינה עצובה, בתוך נקודה אחת נעלמה, בחדר שלפני ולפנים, במסתרים תבכה נפשו.

ואולם לעין, לעין כל נוצר, לעין כל הפאר המכתיר אותו, לעין יופים, זיוום, זוהרם של כל העולמות, לעין השמשות העליונות וכל צבא־מרום העוטר את מרכבתו – “עוז וחדוה במקומו”!


1. הנה עולה מלך הכבוד ויושב על כסא כבודו…    🔗

“כסא הכבוד הוא כסא רם ונשא ומראהו כעין החשמל מתוך האש”.

“שלש מאות ושבעים ושמונה מיני מאורות של זיו וזוהר קבועים בכסא, והפחות שבהם – כזיו גלגל חמה”.

“זיו־הדרו של כסא אין כיוצא בו בכל מיני מאורות שברום־ערבות, ואפילו חיות־הקודש שבמרכבה וכרובי־גבורה ואופני־שכינה אינם יכולים להסתכל בו…”

“סביב לזיו גדול זה הקיף הקדוש ברוך הוא ענן וערפל, כדי שלו יזונו מלאכי־השרת עיניהם מזיו השכינה, מזיו־כסאו, מזיו־כבודו ומזיו־מלכותו”.

“גלגלי־מרכבה, שכסא־הכבוד נתון עליהם – גלגל זה כנגד גלגל זה, זיו־הדרו של גלגל זה כנגד זיו־הדרו של גלגל זה”.

“שלש פעמים בכל יום כסא הכבוד משתטח לפני הקדוש ברוך הוא ואומר: יהדריאל, אלהי ישראל! התכבד ושב עלי, מלך מפואר, לפי שמשאך חביב עלי…”

“הכסא תלוי למעלה באויר, ועטרה נתונה בראשו של הקדוש ברוך הוא וכתר שם המפורש על מצחו, ועיניו משוטטות בכל הארץ. מימינו – חיים: משמאלו – מות. שבט של אש בידו ופרוכת פרושה לפניו, ושבעה מלאכים, שנבראו מתחלה, משרתים לפניו לפנים מן הכפורת, והוא־הוא הנקרא פרגוד. והדום רגליו כאש וברד, ותחת כבודו כאבן־ספיר, ואש מתלקחת סביבות לכסאו. צדק ומשפט מכון כסאו, שבעה ענני־כבוד סובבים אותו, ואופן־הגלגל וכרוב וחיה נותנים לפניו שבח…”

“בכל יום ויום, כשמגיע עלות השחר, מלך הדור יושב ומברך לחיות ואומר להן: אני אומר לכן, חיות נושאות כסא כבודי בלב שלם ובנפש חפצה: תתברך השעה שבראתי אתכן! יתרומם המזל שיצרתי אתכן בו! יאיר אותו יום שעליתן במחשבתי! שאתן כלי־חמדה, שהכנתי ושכללתי אתכן לכבודי ולשכינתי, והחרישו והשמיעו לו קול יצורי שבראתי ואשמע ואאזין לתפלת בני…”

ובשעה שתפילות־ישראל עולות למעלה, כולן נעשות כתרים למלך הכבוד.

“סנדלפון קושר כתרים לקונו מתפלות ישראל, וכשגומר לעשות את הקשר משביעו בשם המפורש ועולה ויושב בראשו של הקדוש ברוך הוא.”


2. "שבעה רקיעים הם: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון,    🔗

מכון, ערבות. וילון – אינו משמש כלום, אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית: רקיע – שבו חמה ולבנה, כוכבים ומזלות קבועים: שחקים – שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים: זבול – שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי, ומיכאל, השר הגדול, עומד ומקריב עליו קרבן: מעון – שבו כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל: מכון – שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד, ועלית טללים רעים, ועלית אגלים, וחרדה־של־סופה וסערה, ומערה של קיטור, ודלתותיהן אש: ערבות – שבו צדק ומשפט וצדקה, גנזי־חיים וגנזי־שלום וגנזי־ברכה ונשמתן של צדיקים ונשמות שעתידות להבראות, וטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו מתים…"

“קרקע ערבות כולה מלאה גחלים ואבני ספיר ואבני ברקת, ואבני מרגליות קבועות בה, שזיון הולך בכל רקיע ונוקבות בזיון שבעה רקיעים, ודומה גלגל חמה בפני זיון כאור הנר בפני גלגל חמה”.

אחרים אומרים:

“בהיכל שביעי קבוע כסא הכבוד, ומרכבות כרובים, ומחנות שרפים ואופנים וחיות, וגלגלי אש אוכלה, ומרכבות להבה וחשמלי זוהר וזיקוקי אש, ואוצרות ברקים, וגנזי טללים, וחדרי להטים וכדורי לפידים ודגלי צבאות, וצבאות־אראלים ואסיפות־אִשים ואסמי־שלגים ונהרי־להבים, ומעיני מקור־מים־חיים, וקוראי קולות ורעמים ומרעישי־שירה ומדברי־פלאים, ואוצרות רוחות וגנזי נשמות: ברכות, צדקות, תהלות וזמירות, חילות וצבאות־גדודים ומערכות־דגלים, מגידי תשבחות ומרנני רננות ושבחות והודאות, פלאות וגדולות.”

“לפני קולי־רעמים מוקפים ענני־להטות, ולפני ענני־להטות מוקפים זיקוקי־ברק, ולפני זיקוקי־ברק מוקפים ברקי־האור, ולפני ברקי־האור מוקפים גשמי־בשמים, ולפני גשמי־בשמים מוקפים טללי־חיים, ולפני טללי־חיים – מחנות־שכינה, ולפני מחנות שכינה – מרעישי־שירה, ולפני מרעישי שירה – מנעימי קדושה, ולפני מנעימי קדושה – גלגלי־סופה, ולפני גלגלי סופה – כנפי הרוח, ולפני כנפי הרוח – סביבי־סערה, ולפני סביבי־סערה – נהר דינור.”


3. “כל יום ויום נבראים מלאכי־השרת מנהר דינור ובטלים – חדשים לבקרים רבה אמונתך”.    🔗

“לעולם אין כת־של־מעלה מקלסת ושונה, אלא בכל יום בורא הקדוש ברוך הוא כת־מלאכים חדשה והם אומרים שירה והולכים להם…”

“ולהיכן הן הולכים? למקום שמשם באו. ומאין באו? מנהר דינור. ומה טיבו של נהר דינור? כירדן הזה שאינו פוסק לא ביום ולא בלילה…”

ומכל דיבור ודיבור, שיוצא מפי הקדוש־ברוך־הוא, נברא מלאך –

וכל המלאכים, הצומחים ועולים חדשים לבקרים, וכל המלאכים, שנבראים בדיבור בכל רגע, אומרים שירה.

ושירתם של מלאכי־יום־ורגע עולה ומתכּללת בתוך שירתם של משרתים, שרפים ואופנים ומלאכי־נצח.

“שלש כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בכל יום; אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש, ואחת אומרת: קדוש ד' צבאות”.

“בשעה שסנדלפון משביע את הכתר ועולה הכתר מעצמו ויושב בראש אדוניו, מיד כל חילי־מרום חלים וזעים וחיות הקודש מרוממות ושרפי הקודש נוהמים כאריה, ועונים השרפים ואומרים: ברוך כבוד ד' ממקומו”


4. ומשירתם של ראשוני־מקובלים 3:    🔗

"ברא הקדוש ברוך הוא ארבע עולמות כנגד שמו יתברך, שנאמרו בו ארבע אותיות, ואלה שמותן: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה.

אצילות – האציל הקב"ה מאורו כביכול ועשה לו כשׂלמה וכמלבוש, ושם שמו ושם כבודו, ואין כבודו אלא שכינתו.

בריאה – שם נשמות הצדיקים וגנזי ברכה וחיים, ושם כסא הכבוד של הקדוש ברוך הוא, ואכתריאל ד' צבאות יושב על הכסא: ושם היכלי עונג, היכל הרצון, היכל האהבה, היכל הזכות, היכל הנוגה, היכל עצם השמים, ותחתיהם לבנת הספיר – ואל שדי יושב בכולם.

יצירה – שם חיות הקודש שראה יחזקאל בן בוזי הכהן ושם משרתיו עושי רצונו של הקדוש ברוך הוא.

ושם עשר כתות מלאכיו כפי מעלותיהן, ואלו הן: שרפים, אופנים, כרובים, שנאנים, תרשישים, אשים, חשמלים, מלכים, בני אלהים, אראלים.

עשיה – שם אופנים ומקבלי התפלות והבקשות, והממונים על רצון האדם, ושם נפשות האדם ובעלי־אגרופין ושרי־החיל וחצים ואבני בליסטראות, המוני־מעלה, מנהיגי־הספינה, עורכי המערכות… "

ועולמות אלו נבראו על־ידי עשרה כלים, מידותיו של הקדוש־ברוך־הוא, ספירותיו, ואלו הן:

הראשון נקרא כתר, שמתחלק לתר"ך נתיבות והרבבות־אורה, ועליו נאמר: ועתיק יומין יתיב. שם שלשה עשר שערי החכמה והחמלה, שהזכיר משה רבינו בתורה. עליו אמרו: במופלא ממך אל תדרוש, אין לך עסק בנסתרות.

השני – רוח אלהים חייםחכמה. ומתחלק לל"ב נתיבות אורה, ושם תעלומות החכמה ומצפוני החכמה – ד' בחכמה יסד ארץ.

השלישי – כי אֵם לבינה תקרא: שם תענוגי עולם הבא ומנוחת הנשמות, ומתחלק לג' שערים, והחכמה והבינה והדעת אינן נפרדות לעולם.

הרביעי – חסד לאברהם – שם מדת אברהם אבינו עליו השלום, מים של הנחה וששון, ונקרא ימינו של הקב"ה: נשבע ד' בימינו.

החמישי – פחד יצחק (גבורה) – שם מדת יצחק אבינו, שנעקד תחת יד אברהם, ושם אש לוהט, כי ד' אש אוכלה, ונקרא שמאלו של הקב"ה – זרוע־עוזו.

הששי – תפארת – עובר על פשע, שם מדת יעקב אבינו, עליו השלום, ותורת משה רבנו משם נתנה, ונקרא לב השמים.

השביעי – נצח ישראל לא ישקר, שם מדת משה רבינו עליו השלום, ובזכותו היה יורד המן משחקים, הטוחנים מן לצדיקים.

השמיני – הוד והדר של הקב"ה, ושם מדת משה רבינו, עליו השלום, ובזכותו היו ששה עננים מקיפים לישראל במדבר.

התשיעי – צדיק יסוד עולם: שם מדת יוסף הצדיק, עליו השלום, ושם כל השפעות החסדים והרחמים והגבורה של הקדוש ברוך הוא, והוא זן ומפרנס לכנסת־ישראל.

העשירי – מלכות, שכולם נותנים שפע וברכה לה על־ידי מדת שלום, הנותנת שלום בין כנסת ישראל להקדוש ברוך הוא, ושם נכנסים קולות התפלות והבקשות, ושם שכר ועונש ומשפט, ושם מדת דוד המלך עליו השלום: בזאת אני בוטח; מאת ד' היתה זאת…"



 

ה) מתן־תורה    🔗

הדורים וטהורים הם העולמות העליונים, אשר לא תדרוך כף־רגל־אנוש בהם ומחשבה גסה אינה מפגלת אותם.

הדורים וטהורים הם העולמות גם בעת הפירוד, המלחמה, ניגוד היסודות.

מן המחלוקת והניגודים והפירודים עולים העולמות ומשתכללים. החלשים והכעורים – נופלים לתהום רבה, והחזקים עולים מעלה מעלה.

ואולם בא אדם לעולם – והכל משתנה. בא האדם והביא עימו את ההכרה, את הגעגועים, את הכאב, אמת ושקר, טוב ורע, יופי וכיעור, טומאה וטהרה, מצוות ועבירות.

האדם הלך הלאה – והחיים נעשו נוראים ומגונים. היכל האלוהים היה למערת־פריצים.

האדם הלך הלאה, צעד קדימה – וירא את האלוהים אות העולם ברע. ביקש ומצא חסרונות־נצח, כאב־נצח.

ראה האדם בעולם את צלם דמות תבניתו. כל הרע והכיעור והקטנות שבחייו ראה בעולם.

והתקטן והתכווץ העולם, התפורר לפירורים. הכל מלא כאב, צמא, תאווה, חושך.

ומזמן לזמן מבקש האדם תיקון וגאולה –

אבל גם געגועיו רפים הם: באים הם מתוך שבר־לב ואין־אונים.

מרגיש האדם שיש עולמות אחרים ושחייבים הם להיות, שיש חיים אחרים ושחייבים הם להיות, ואולם אין כוח באדם ואין צער־העולם שבו גדול כדי הסרת העבותות ושבירת הגדרים.

מסירים את העבותות ושמים אחרים במקומם; שוברים את הגדרים, ועושים גדרים אחרים במקומם. מפחדים מפני שמי אין־קץ, מפני כוכבי־רום עמוקים…

היופי האמיתי מתגלה באדם רק לעתים רחוקות מאד. הוא מתגלה בשעה שהוא יוצא מן העולם הקטן, אשר יצר לו.

דבר גדול זה יקרה רק אז, כשהוא, האדם, שוכח את חוכמותיו, המצאותיו, תאוותיו וציוריו השפלים, ומתמלא דעת־אלוהים, רגש־אלוהים ורצון־אלוהים.

דבר גדול זה בוא יבוא רק אז, כשהאדם נעשה – הכל, והכל – הוא. בשעה שהוא נכלל ביקום ויוצרו, בחינת מרכבה ורוכבה.

שעה כזאת היתה שעת מתן־תורה.


1. בתחילה היה העולם מלא־חרדה. הרגיש העולם, שאיזה דבר אשר לא היה    🔗

כמוהו מתרחש לבוא. חלה וזעה הארץ; חלו וזעו דרי מעלה ודרי מטה: אם ישראל מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – הם נהפכים לתוהו־ובוהו.

ובני ישראל – פחד ורחב לבבם. עוד מעט וידעו סוד הווייתם וקיומם, עוד מעט ונגול מסך־הבריאה וראו מראות־אלוהים.

והאלוהים “נגלה בענן כבודו על עם קדשו לדבר עמם, מן השמים השמיעם קולו ונגלה עליהם בערפלי־טוהר, גם העולם חל מפניו ובריות בראשית חרדו ממנו, בהגלותו על הר סיני ללמד לעמו תורה ומצוות, וישמיעם את הוד קולו ודברות־קדשו מלהבות־אש”.

“ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד” –

“והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ד' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד”.

והיו כל ההרים “רצים ומדיינים אלו עם אלו. זה אומר: עלי תורה ניתנה, וזה אומר: עלי תורה ניתנה. תבור בא מבית אלים, כרמל מאספמיא: זה אומר: אני נקראתי, זה אומר: אני נקראתי. אמר הקדוש ברוך הוא: למה תרצדון, הרים גבנונים? כולכם בעלי־מומין אצל סיני”.

והר סיני, ההר אשר בחר לו אלוהים, התנשא למעלה, כאילו עף על כנפיים, ונתעטף בערפל.

“בששה בסיון נגלה הקדוש ברוך הוא על ישראל בהר סיני וממקומו ניתלש הר סיני ונפתחו השמים ונכנס ראש ההר בשמים וערפל מכסה את ההר; הקדוש ברוך הוא יושב על כסאו ורגליו עומדות על הערפל – ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו”.

“יצא קול ראשון והשמים והארץ רעשו ממנו, ימים ונהרות ברחו, ההרים והגבעות נתמוטטו, והמתים שבשאול חיו ועמדו על רגליהם, והחיים נפלו על פניהם ומתו. יצא קול שני וחיו ועמדו על רגליהם…”

“כשיצא דבור שני מפי הקדוש ברוך הוא בזקים, בברקים, בשלהבת, פרח וטס באויר־השמים וחזר ופרח על מחנה ישראל, חזר ונחקק על לוח והתהפך מצד לצד, קרא ואמר: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.”


2. רעדה־רעשה הארץ. עברה הבהלה הראשונה – באה מנוחת־עולם.    🔗

ארץ יראה ושקטה – בתחילה יראה ולבסוף שקטה.

עוד לפני הישמע הדיבור הראשון, היה העולם, לפי דברי אחרים, מלא מנוחת־קודש.

חיכה העולם. פסק השאון, חדל הרעש. העולם כולו עוצר נשימתו ומחכה…

היסודות שותקים, החיים דוממים, השירה בשמיים ובארץ נפסקה, המוסיקה הניצחית נאלמה, הדעת מכוונת לנקודה אחת.

“כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה, צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם כלו שותק ומחריש ויצא הקול: אנכי ה' אלהיך.”


3. הדבר יצא מאת האלוהים והרוח נשאו אל קצווי־ארץ ואיים רחוקים.    🔗

הדבר – חי הנושא את עצמו. הוא עצמו פועל את פעולתו. איננו צריך לסיוע ועזר.

הולך הדבר וכובש את העולם, פעם בסופה וסערה, בחרב ובדם, ופעם בקול דממה דקה, בשובה ונחת.

ומגיע הדבר לכל בני העולם וכל אחד שומעו על־פי דרכו.

“קול ה' בכח – בכח כל הקולות.”

“מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מסיני”.

“ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתם, אלא אף החכמים, העומדים בכל דור ודור, כל אחד ואחד קבל את שלו מסיני.”

“מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות, אף כל דבור ודבור, שיצא מפי הקדוש ברוך הוא, נחלק לשבעים לשונות”.

הולך הדבר ומגיע לכל עם ועם כלשונו, לכל עם ועם כרוחו. יש שומעהו ולא יידע מה הוא: ויש מתחבא ובורח מפניו.

ואולם בני ישראל הקדימו נעשה לנשמע, והם משולים לתפוח הזה שפריו קודם לעליו.

“בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים רבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל וקשרו לו שני כתרים: אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.”

“בת־קול יצאה ואמרה: מי גלה לבני רז זה, שמלאכי־השרת משתמשין בו?”

“כי עוף־השמים יוליך את הקול – מכל מלאך נעשה קול ופרח באויר, ושכן בפי כל אחד ואחד מישראל ולמדו את התורה, והשמים והארץ ענו אחריו”.

“בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, מיד – ישמחו השמים ותגל הארץ. אחרי כן היה דבר אלהים אליהם מכל ארבע קצות העולם, למען דעת, שמלא כל הארץ כבודו והוא סובל את העליונים ואת התחתונים ואת כסא כבודו ואת המלאכים ואת הנשמות.”


4. והדבר נישא בחלל העולם ויימלא העולם קדושה וטהרה ויישפך רוח־חן על כל נוצר.    🔗

ויכסוף כל יציר ליוצרו, המעשה לעושהו.

ובני ישראל כלתה נפשם לאל חי, והנשמות עזבו את גופיהן ודבקו במקור החיים, בנשמת הנשמות.

“כל דבור ודבור, שיצא מפי הקדוש ברוך הוא, יצאה נשמתן של ישראל, שנאמר: נפשי יצאה בדברו. ומאחר שמדבור ראשון יצאה נשמתן, דבור שני האיך קבלו? הוריד טל, שעתיד להחיות בו מתים, והחיה אותם”.

והיו בני ישראל נרתעים מאימה והשתוממות, נכספים וחרידים כאחת.

יראו פן תאכלם האש הגדולה…

והאש הגדולה מושכת ומושכת, קוראה לגשת אליה, להידבק בה…

“כל דבור ודבור, שיצא מפי הקדוש ברוך הוא, חזרו ישראל לאחוריהן י”ב מיל, והיו מלאכי השרת מדדין אותן – כאשה המדדה את בנה בתחילת הילוכו…"

המלאכים מושכים את בני־האדם אל ההר, נושאים אותם כאשר ישא האומן את היונק, ותענוג־אלוה ממלא חללו של עולם.


5. "וכל העם רואים את הקולות – רואים את הנראה ושומעים    🔗

את הנשמע. ראו דבור של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות – קול ד' חוצב להבות אש".

“אדם מדבר עם חברו, הוא נראה וקולו אינו נראה, וישראל שמעו קולו של הקב”ה וראו את הקול יוצא מפי הגבורה בברקים ורעמים, שנאמר: וכל העם רואים את הקולות".

“ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלהים” – לא מרחוק ראה את האלוהים, כי אם מקרוב. משה לא נרתע לאחוריו, לא ירא את האש הגדולה, כי אם הלך לקראת אישו של הקדוש־ברוך־הוא.

עלה ונתעלה, זיכך גופו ונשמתו ויהי כאחד מדרי־מרום במרום.

משה עלה אל האלוהים, ראה באספקלריה המאירה ונתייחד אליו הדיבור פה אל פה, במראה ולא בחידות.

עלה ונתעלה, טייל ברקיע כאדם המטייל בכרמו, ראה כל גנזיו של הקדוש־ברוך־הוא, נכנס לפני ולפנים, סקר וצפה הכל.

ומלאכי־השרת מקנאים בכבודו של משה: מה לילוד־אשה בינינו?…

וילוד־אשה מתרומם על המלאכים ועל צבאי־צבאות ועומד במקום שרפים ואופנים וצופה לתוך עינו של עולם.

“בשעה שעלה משה למרום, בא ענן ורבץ כנגדו ולא היה יודע משה אם לרכוב עליו אם לאחוז בו. מיד פתח הענן פיו ונכנס משה בתוכו והיה מהלך ברקיע כאדם שהוא מהלך בארץ.”

פגע בו קמואל המלאך השוער, פגעו בו מלאכי חבלה, פגע בו הדרניאל המלאך, שמכל דיבורו יוצאים אלפי ברקים, פגש באישו של סנדלפון, נאבק ונלחם עם כולם, פרש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. השיב משה תשובה ניצחת לכל מלאכי־מעלה, לקח אש של מעלה והורידה למטה.

קנה לב מלאכי־השרת, שבה שבי, לקח מהם מתנות, כולם נעשו אוהבים לו ומסרו לו רזי־עולם.

“קרא הקדוש ברוך הוא ליפיפיה שר התורה ומסר לו את התורה ערוכה בכל ושמורה, וכל מלאכי השרת נעשו אוהביו, וכל אחד ואחד מסר לו דבר רפואה וסוד שמות, ואף מלאך המות מסר לו דבר”.

ירדה התורה למטה ונעשתה ירושתו וקניינו של אדם ומבקשים אותה מלאכי־השרת ושואלים: איה מקום כבודה? עונים להם: בליבו של אדם.

“בשעה שירד משה מלפני הקדוש ברוך הוא, בא שטן ואמר לו: תורה היכן היא? אמר לו: נתתיה לארץ. הלך אצל ארץ, אמר לה: תורה היכן היא? אמרה לו: אלהים הבין דרכה…הלך אצל ים, אמר לו: אין עמדי. הלך אצל תהום, אמרה לו: אין בי. חזר ואמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! חפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה. אמר לו: לך אצל בן עמרם…”

התורה נקראת על שם בן עמרם, והיא נקראת על שם כל אחד משעה שהוא קונה אותה, ממזגה בדמו, חוצבה מאש רוחו.



 

ו) נשמה    🔗


1. הופעת אלוהים תבוא לראשונה בענן וערפל, בקולות    🔗

וברקים, בלהבה ולפיד־אש. אחרי־כן יישמע קול דממה דקה והעולם מתמלא טל שמחיים בו מתים וגשמי־בשמים ומנוחת־אלוה.

ככה יופיע האלוהים בחיי האנושות ובחיי עם ועם, ככה יופיע האלוהים גם בחיי היחיד, אם הוא מאלה אשר כזרים הם מתהלכים פה, בעולם של שאון והבל־הבלים.

כזרים הם פה, אורחים עלי־אדמות, ותמיד הם מתגעגעים אל עולמות אחרים, אלה שכבר היו או אלה שעתידים להיות או אלה שהם מעל לעולם זה שהם חיים בו.

וענן יכסה את הנשמה ומלאה היא כאב אשר לא יוכל הירפא.

ומלאה מחץ היא צועקת אל האלוהים, אשר נתנה והורידה משמי־רום לעימקי־תהום.

קוראה היא אל אלוהיה בחוזקה, מתפללת ומתחננת, טוענת ומורדת –

וגעגועים עזים בקירבה תמיד, והיא שרה שירי־אהבה, שירי־כיסופין.

ותמיד היא רעבה וצמאה לאל חי, ושופכת היא את שיחה בנגינה, בשירה פנימית.

או־אז, יש אשר יבוא הרגע הנפלא, רגע ההתכללות והדביקות, אתדבּקות רוּחא ברוּחא.

ומנוחה לא מעלמא הדין ממלאה את הנשמה, והיא קרובה לגוויעה, וכאילו נישאת היא על כנפי המוות לֵאור באור־אין־סוף.

ורק ברוב כוח משיב האדם רוחו אל גווֹ – בסוד “רצוֹא ושוֹב”.

ושב האדם לעולמו, לחיי־הארץ, ונושא עימו מתנה ממרומים: נשיקת פי אלוהים.

ובחיי יום־יום שלו, בחיי החול, בהיותו הולך במידבר־שממה, הוא שואב נחמה ורוח־הקודש מאותם הרגעים הנפלאים, רגעי־ההתגלות, רגעי הדביקות.


2. “ברא הקדוש־ברוך־הוא את העולם לומר לפניו שירה. בראשית – אותיות שיר תאַב…”    🔗

“יש היכלי־דמעות, שאין להם רשות להיפתח אלא בדמעות, ויש היכלי־ניגונים, שאין להם רשות להיפתח אלא בניגון.”

“ובעי בר־נש לאתערא באוריתא וצלותא, למשרי עלוי רוח קדישא – והיה כנגן המנגן ותהי עלי רוח ד', בגין דנשמתא אתנזרת מלעילא, מצרור החיים, ורגילה בניגונין ובשיר של מלאכי השרת ושיר הגלגלים. עתה, בהיותה בגוף ושומעת ניגון, מוצאה נחת רוח ונהנית כפי מה שהיתה רגילה בהיותה דבוקה ביסודה בנועם־קול־הגלגלים, ומרבוי ההנאה והערבות ראוי לשרות עליה רוח אלהים כפי הנהגתה ביסודה הראשון”.

“כל עליה מנמוך לגבוה, לצאת ממהות למהות הנעלה ממנה, אינה אלא על־ידי הניגון. רמזו במשנה: כל בעלי שיר יוצאי בשיר ונמשכים בשיר. כל בעלי השיר – כמו המלאכים והנשמות, שאומרים שירה בכל יום (כמו שנאמר: וקדושים בכל יום יהללוך סלה) בעלוי אחר עלוי, בבחינת קירוב ודביקות־אהבה דאברהם, בעלי השיר הללו יוצאים בשיר, יוצאים מבחינת כלי־הגבלתם בבריאה ונכללים בבחינת האצילות ממש, שזהו לאשתאבא בגופא דמלכא ממש”.

“כל ניגון עיקרו ושרשו מגיע בעצם הנפש דוקא, שהוא בחינת יחידה שבה, בחינת נקודה פנימית שבעומק הלב ושלמעלה מן השכל.”

“המכוון בעומקה של השגה נפלאה, אשר לא יוכל לגלותה כדבור לזולתו, מביאת לידי גלוי בניגון”.

“העונג והצער שבשיר הם למעלה מעונג וצער בנפש, עד אשר מושלים בהם (באלו האחרונים) כרצונם להפוך צער שבנפש לתענוג ותענוג לצער. אין זאת אלא מטעם ששורש הניגון מגיע בעצם הנפש שנקרא יחידה, ששם העונג והצער מקור עצמי ולא בחינת התפשטות־האַרה בלבד. מצינו בנביאים, שכאשר ינגן המנגן דוקא – והיתה עליהם יד ד' שהוא בחינת גילוי אלהות לבחינת יחידה שבנפש, וכן מצינו בדויד שהיה מנגן לשאול וסרה מעליו הרוח הרעה”.

"על־ידי הניגון מתכללים כל כוחות הנפש, רצון, שכל ומדות, ויוצאים מבחינת הגבלתם להכּלל בבחינת הנקודה העצמית, בחינת התהוות עיקר הנשמה ממקור מחצבתה, ועלית עצמוּת הנשמה ממקור מחצבתה למהות גבוהה ממנה אינה אלא על־ידי הניגון המוליך ומעלה אותה ומוציאה מנרתיקה הראשון – "

"השיר של הנשמות בעלותן להשתאב מגופא דמלכא הוא בלא דבור כלל – "

“רעיא מהימנא (משה) היה מנגן בשעת תפילה כל מיני ניגונים, כי הוא כולל ששים רבוא נשמות ישראל, וכל נשמה יש לה ניגון מיוחד בעלייתה, לפי אופן מדרגתה במקור־מחצבתה הראשון ולפי אופני צרופי האותיות של מקוֹרה, שמהוה אותה מאַין ליש…”


3. הנשמות שונות זו מזו לא רק לפי מדרגותיהן, כי אם גם    🔗

לפי עצם טיבען, לפי שורשיהן, לפי העולמות שמשם נלקחו ולפי העולמות שלשם הן שואפות.

וכפי טבע הנשמה כך השירה שלה. היא שרה על המקור שמשם לוקחה, על המעין שמשם היא שואבת ועל השמש שאליה היא עתידה לשוב…

“לפי אופני מדרגות הנשמות, – אם מבחינת החסדים או הגבורות או מבחינת הממוצע (המאחד), כך אופני עליות שלהן בניגונים של חדוה או מרירות או ממוצע.”

לפי טיבעה ושורשה של נשמה כך גורלה בחיים, בעולם זה של חושך ושיפלות, של ניסיון וצירוף.

וממעל לחייה בשפל מרחף צילה, מרחפים שמיה ורוחניותה.

בשעה שהילד במעי־אמו “נר דולק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: בהלו נרו עלי ראשי, לאורו אלך חושך”.

“ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא.”

“ומלמדים אותו כל התורה כולה, וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה כולה.”

“ואינו יוצא משם עד שמשביעים אותו. ומה היא השבועה שמשביעים אותו? אומרים לו: הוה צדיק ואל תהא רשע, ואפילו כל העולם כלו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע.”

“והוה יודע שהקדוש ברוך הוא טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה.”

וצילו של אדם מרחף בארץ מתחת ובשמיים ממעל –

“בשעתא דזיווגא אשתכח לתתא, שדר הקב”ה חד דיוקנא בפרצופא דבני־נשא, ורשום חקוק בצלמא וקימא על האי זיווגא, ובהאי צלמא אתברי בר־נש והאי צלמא מזדמין לקבליה עד דנפק מעלמא…"

“כשהקדוש־ברוך־הוא מכה בחיות הקודש, בשעה שהן נושאות את המרכבה, יוצאים מהן ניצוצות, ומטטרון שר הפנים לוקח אותם הניצוצות ומתקן מהם נרות, ומנורה אחת תלויה לפני הקב”ה שבה עומדים הנרות – "

"והעודף של הנרות מטטרון מתקן מהם כוכבים ושומר אותם, וכשיוצא תינוק ממעי אמו הולך מטטרון ומתקן לו כוכב ונותן לו כוכב כדי להאיר נשמתו, ואותו כוכב קיים כל זמן שהאדם קיים בעולם הזה…


4. ולפי טיבעה של נשמה, לפי שורשה, צילה וכוכבה, כך הם תהלוכותיה ומינהגיה.    🔗

אורה מתפשט על הגוף, ואותו עולם, שמשם לוקחה, משפיע על תנועות הגוף, צלמו, זיוו, הדרו.

iמן הצורך שהעין תתרגל לראות ולהסתכל ולהבדיל בין היופי הפנימי, השורה על הפנים והדמות והתנועה, ובין היופי החיצוני, הנוצץ, המסודר, הסימטרי, שרק החוש נהנה ממנו.

היופי הפנימי של האדם דבוק ומחובר ביופי העליון ושניהם אחד.

“יעקב – איקונין שלו קבועה בכסא הכבוד”.

מלאכי אלוהים “עלו והסתכלו בדיוקנו של מעלה וירדו והסתכלו בדיוקנו של מטה…”

“שופריה דרב כהנא – מעין שופריה דר' אבהו, ושופריה דר' אבהו – מעין שופריה דיעקב אבינו, ושופריה דיעקב אבינו – מעין שופריה דאדם הראשון.”

כשבא רבי בנאה למערה של אדם הראשון, “יצאה בת קול ואמרה: נסתכלת בדמות דיוקני – בדיוקני עצמו לא תסתכל…”

“ואמר רבי בנאה: נסתכלתי בשני עקביו של אדם הראשון ודומים לשני גלגלי חמה”.

הרוצה לראות את יופיו של רבי יוחנן “יביא כוס כסף כשהוא יוצא מבית האומן ( שאז הוא צהוב ממראה להב האש) וימלא אותו גרעינים של רמון אדום ויעטר את שפתו עטרת־ורדים ויעמידהו בין שמש וצל – זהו מעין זהרו של רבי יוחנן”.

בעל התפארת מאציל מתפארתו על כל הקרובים לו והמושפעים ממנו.

“בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית כלו אורה.”

“בשעה שהצדיק הוא בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה: יצא מן העיר – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה”.

“עיניו”, – כך מספרים על אחד מבעלי־התפארת האחרונים – “היו מאירות כשמש וכירח ממש, בפרט בשבת קודש היו עיניו מאירות מאד מאד, ומי שלא ראה עוצם קדושתו ורשפי שלהבת דביקותו לא ראה טוב מעולם, וכל מי שעמד באותו מעמד היה מעיד, שלא יהיה נראה עוד כזאת עד שיבוא משיח”.

ככה יסופר על הרבה מבעלי־התפארת: על יפי הפנים והדמות, על האצילות, על הטוב והטהרה והקדושה שבתפארתם.

ככה יסופר על אותו ‘זקן’ משפולה:

“כל היהודים לא הגיעו לאחד מני אלף ממה שהיה מיַחד בעת רקודו בשבתות וימים טובים בהתלהבות ובהתפעלות עצומה. היה קל ברגליו כתינוק בן ארבע שנים, וכל אשר ראו את ריקודו הקדוש לא היה איש אשר לא היה חוזר בתשובה. כי היה פועל בלב כל הרואים בכיה וחדוה כאחד”.

ומתוך הסיפור על פגישת נכד ה’מגיד‘, בנו של ר’ אברהם מלאך, עם ‘הזקן’:

“ויהי בליל שבת קודש בעת הסעודה ישב הרב רבי שלום אצל השולחן כדרכו בדביקות נפלאה, והסבא ישב כדרכו ואין דובר דבר. כאשר כלו לאכול אמר הסבא להרר”ש: יכול אתה לרקוד? ויאמר: לא. ויאמר אליו הסבא: נכד המגיד, ראה נא איך ה’שפאַלער זיידע' מרקד. ותכף נשא לבו את רגליו וילך לרקוד בבית. וכאשר הלך שתי פעמים אחת הנה ואחת הנה, אמר בן המלאך: הראיתם איך הזקן מרקד?!

“וכן היה מדי פעם בפעם. כאשר נתחזק הזקן בהריקודים עמד רבי שלום על רגליו והסתכל בעינא פקיחא, ואז אמר לאנשיו: תאמינו לי, שכל־כך קידש וטיהר את האברים שלו, עד שרגליו הקדושות משלבות יחודים על כל פסיעה ןפסיעה. למחרת ישב הרב רבי שלום אצל השולחן והסתכל רק במעשי הסבא בלי שום עבודה אחרת”.

ומתוך סיפור מנהגיו של הצדיק מסַסוב:

“ויהי בשבת קודש בלילה ויקח הרב מנעלים חדשים ויקרים ונעל אותם והתחיל לרקוד. והרקודים היו דברים של מעלה. בכל תנועה ותנועה היו יחודים נוראים ונפלאים, עד שנתמלא הבית כולו אורה וכל הפמליא של מעלה רקדה עמו…”

ומתוך זכרונותיו של אחד החסידים:

“כשלומדים (הצדיקים) הגמרא הם מלבישים עצמם פחד ורעד ואימה ויראה גדולה מהשי”ת ותורה מאירה בפניהם. כשמזכירים שם התנא הם מציירים בשכלם כאלו התנא ההוא עומד לפניהם חי, הוא ושורש אורו ממרכבה עליונה…"

ומתורתו של אחד מבעלי־התפארת:

“כשאדם עושה תנועת חבירו איננה מקובלת לשום־אדם, מחמת שאינה שלו, ולא היתה נשמתו באבר ההוא שעשה את התנועה והיה בלא קדושה”.

ואולם כשהנשמה מניעה את האדם, הרי התנועות שלו נעימות ומלאות קדושה.

“התנועות של צדיקים מתוקות וטובות לרואיהן, כי מכח הנשמה היא התנועה”.



 

ז) אשה    🔗


1. אמר הקדוש־ברוך־הוא לאשה: את היי לאיש צל על יד ימין, סמל נשמה, שכינה בארץ.    🔗

וחזה בך האיש חזות הכל: עטרת־תפארת, חן, נועם, רוך, חמלה, שירה. חזיון, משא־לב ותקווה.

וראך האיש ודמות תבניתך מרחפת לפניו תמיד וזכר חיי שמיים על האדמה.

וראך האיש והיית בעיניו ציוּן וסימן למידת התפארת העליונה.

וראך האיש והיית בעיניו סמל אימו של עולם, נותנת חיים לכל ורוח לבניה־בחיריה.

וראך האיש והיית בעיניו סמל החירות, סמל השאיפה העולמית, סמל היצירה והתביעה שאינה פוסקת.

וקרא האיש בשמך לחוכמה, לזימרה, לשירה ולבנות־השיר.

וראית את האיש שקוע באסונות, בצרות, בדאגות יום־יום, ואצלתי עליך מיופיי ומרחמי ונתתי את חינך בעיניו ושכח את עמלו ואת צרותיו.

וראית את האיש שקוע בעוונות, בפשעים, במ"ט שערי טומאה, ואצלתי עליך מהודי והרימות את האיש והוצאת אותו משערי הטומאה לֵאור באור החיים.

עוד אמר הקדוש־ברוך־הוא: אם לא יאבה האיש ראות אותך, יופיך־נשמתך. כי אם גווך – ונהפכת לו לקללה.

וביקש את קרבתך ולא ימצאך, וכלה שארו ולבבו, ונהרס רוחו – ולא ימצאך.

ונמצאת לו לרגע ולא ישבע כמוות והיו ימיו מלאים יסורי־חמדה, קינאה ושינאה, מלחמה ותחרות.

והדחת את האיש בעורמתך, בשובבותך, בקלות־דעתך, בפחזותך, בצרות־לבבך וקטנות־נפשך, ולכדת אותו במצודתך.

והיה כל הימים עבד לך והיה משוגע מכל מראה עיניו ומישמע אזניו וביקש לו בכל עת פנים חדשות, הנאות חדשות, וקנה לו בכל יום ויום אדונים חדשים.

ואיבה אשית בינך ובין האיש כל ימי חייך: הוא ידיח אותך ואת תדיחי אותו, הוא ימית את רוחך, ואת תרעילי כל רגעי חייו…

והיו לו נשים רבות ולא יראה את האשה.

וליבו ובשרו יהמו תמיד ולא יידע את היופי.

וקנה לו חמדת־נשים ושעשועי־נשים ולא ידע את האהבה…


2. והתחומים יונקים אלו מאלו. קשה להכיר ולהבדיל כל פעם בין מידת תפארת ובין קסם הבשר, בין אהבה ובין חמדה.    🔗

קשה הדבר מפני שהמעבר ממצב זה לאחר נעשה כמעט באופן בלתי־מורגש, ורק בקצה הדרך מרגיש אדם, שנטה לצד זה או זה.

וקשה הדבר עוד יותר, מפני שלרוב האהבה והחמדה, התפארת והבשר, מושכים יחד את הלב: אור וחושך משמשים אצל האדם בערבוביה.

מחיצה דקה מאד מבדילה בין הגיהינום לגן־העדן.

אנו מוצאים באהבה את מלחמת הנפש היותר חריפה של בני־האדם היותר יפים, אמיצים וגדולים.

אמרו: כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו.

רשעים נדמה להם (היצר הרע) כחוט השערה, צדיקים נדמה להם כהר – הללו בוכים והללו בוכים…

והשרידים היחידים, שנוחלים את עטרת־הנצחון, לא במעט עמל ויגיעה הם קונים להם את הדבר הגדול הזה. כאן יש צורך בגבורת־נפש ובקדושת־נפש מעולם האצילות…

“הנן שבוייתא דאתאי לנהרדעא אסקינהו לבי רב עמרם חסידא. אשקולי דרגא מקמייהו. בהדי דקא חלפא חדא מיניהו: נפל נהורא באיפומא (נפל אור בבית דרך פי העליה, שהיו פניה מאירות). שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למידליה – דליה לחודיה. סליק ואזיל. כי מטא לפלגא דדרגא אפשח. רמא קלא: נורא בי עמרם! אתו רבנן, אמרו ליה: כספתינן. אמר להו: מוטב תכספו בי עמרם בעלמא הדין ולא תכספו מיני בעלמא דאתי. אשבעיה ליצריה דינפק מיניה. נפק מיניה כי עמודא דנורא. אמר ליה: חזי, דאת נורא ואנא בשרא ואנא עדיפנא מינך”..

ציור מלחמת־התאווה, הנצחון והמחיר הגדול שמשלמים בעד הנצחון, בא באופן בולט ושלם באותו מעשה בר' מתיא בן־חרש.

"מעשה בר' מתיא בן־חרש, שהיה יושב ודורש בתורה, ופניו דומות לחמה וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת. פעם אחת היה יושב ועוסק בתורה בבית המדרש, עבר שטן לפניו וראהו ונתקנא בו. אמר: אפשר לאדם כזה שלא יחטא?…

מה עשה השטן? עלה לרקיע ועמד לפני הקדוש ברוך הוא ואמר: תן לי רשות ואנסנו. אמר לו: לך, הלך ומצאו שהיה יושב ועוסק בתורה. נדמה לו כאשה יפה, שלא היתה כמוה מימות נעמה אחות תובל־קין, שטעו בה מלאכי השרת (שנאמר: ויראו אלהים את בנות האדם כי טובות הנה). באתה ועמדה לפניו. כיון שראה אותה, חזר לשמאל: ישבה לצד שמאל – הפך פניו לצד ימין. כיון שראה אותה מתהפכת מצד לצד, אמר: מתירא אני, שמא יגבר עלי יצר הרע ויחטיאני. מה עשה אותו צדיק? אמר לתלמידים היושבים לפניו: לכו והביאו אש ומסמרים, ונתנם בתוך האש עד שהיו אדומים כאש, ונתנם על עיניו. כיון שראה השטן כך, נזדעזע ונפל על פניו ורעד ועלה למרום".


3. והרי שתי דרכים לפני האדם: אחת של אש ואחת של שלג; הטה בזו – מת באש, הטה בזו – מת בשלג.    🔗

מה יעשה האדם: יניח לחשק למשול בו או יֵט אל הפרישות?

ילך בדרך החשק, הרי לפניו האהבה בכל יופיה וקדושתה, אבל לפניו גם חמדת הבשר, חליפות התאווה, נכלי האשה, מלחמת עולם, מוות מתוך חושך ויסורים.

ילך בדרך הפרישות, הרי לא יידע מה הם חיים, ייצא מן העולם ולא יידע מה זאת שימחה ועונג וצער של עונג, לא יידע את העולם ולא יכיר את האלוהים.

“מי שלא חשק לאשה – דומה לחמור ופחות ממנו. והטעם: כי מהמורגש צריך שיבחין העבודה האלהית…”

ילך באמצע? יֵט מן הקצוות? הרי לא יידע באמת לא את העולם, לא את האדם, לא את החיים, לא את העונג, לא יכיר את האלוהים ולא את השטן, לא יכיר אף “דרך של שלג”, לא ידע אף את המנוחה והרוממות שבפרישות….

כל ימי־חייו יהיה שבע וזהיר וירא, ומכווץ בתוך קליפה קטנה ונהנה מעולם קטן, עני וצר, שמח בהנאות שאינן שוות פרוטה…

דרך האמת הוא לא זה שבאמצע, כי אם זה שבקצוות, בשני הקצוות גם יחד…

יש להעלות את הדברים ממדרגתם הנמוכה, הגסה, למדרגה היותר גבוהה. יש לזקק ולצרף את החוש.

רואה אדם יופי שבאשה, יופי שבכל דבר, רואה מזיגה נפלאה של קוים, תמונות, צבעים, קולות, ידבק בכל אלה, ידבק ביופי ויעלהו לשרשו. למקור כל יופי, ליופי העליון.

מלך ציווה לאומנים לבנות לו פלטרין: חדר לפנים מחדר, היכל לפנים מהיכל, בית לפנים מבית, כל היכל ובית וחדר מצויירים ומכויירים, לא ראי זה כראי זה. הצד השווה, שכולם מופלאים ומופלגים ביופים וחינם.

ועשה לו המלךציור כל הפלטרין: חדריו והיכליו, פתחיו, חלונותיו, מוצאיו ומבואיו.

הציור נושא חן בעיני כל רואיו, ואולם אם יביט בו אדם, המבין ויודע כל נקודה ונקודה שבו, יחשוק מאד לראות את עצם ההיכל, כי במה נחשב יפי הציור לעומת יפי הפלטין וכל אשר בו

יראה האדם ביפי אשה ובכל יופי – נובלות היופי העליון, יראה מתוך הציור את הפלטין ונפשו תהמה: מתי אראה את הפלטין עצמו?

“רחל באה עם הצאן: על ידי שראה יעקב רחל זו נדבק ברחל העליונה, שכל היופי לרחל זו התחתונה בא מרחל העליונה (שכינה)”.

“כמו שיבטל החושק כל שאר מחשבותיו – – – ותבער בלבו אהבתה עד שיאכל וישתה ויישן וכל מחשבותיו בתשוקתו, כן צריך שתהיה לאדם אהבת הקדוש ברוך הוא” –

אהבת־אלוהים מתוך אהבת־בשר, עלייתו וזיכוכו של החוש עד כדי התפשטות הגשמיות, מבואר בסיפור זה:

"ביום מן הימים יצאה בת המלך מן הרחצה וירא איש מיושבי־קרנות ויאנח אנחה גדולה ויאמר: מי יתן אותה ברשותי לעשות בה כטוב בעיני. ותען בת המלך ותאמר לו: בבית הקברות יהיה זה ולא הנה.

בשמעו את הדברים האלה שמח מאד, כי חשב שאמרה לו ללכת לבית הקברות ולשם תלך גם היא ותמלא את חפצו.

וילך האיש לבית הקברות וישב לו שם ויקשור מחשבתו בבת המלך. תמיד, תמיד חשב בצורתה, ומרוב חשקו בה הפשיט את מחשבתו מכל מורגש ושׂם אותה כולה בצורת האשה ההיא וביפיה. יום ולילה תמיד ישב בבית הקברות ושם יאכל וישתה ושם ישן, כי אמר: אם לא תבוא היום, תבוא למחר. כן עשה ימים רבים. ומרוב פרישותו וקשירת מחשבתו בדבר אחד תמיד והתבודדותו וחשקו הגמור נתפשטה נפשו מהמורגשות ושבה להדבק במושכלות, עד שמכל מורגש נתפשטה ואפילו מהאשה, ודבקה בשם יתברך. עד שלימים מעטים פשטה כל מושכל וחשקה רק במושכל האלהי, ושב להיות עובד שלם, איש־אלהים קדוש".



 

ח) שיר לעתיד לבוא 4    🔗


1. רצוצים ושבורים, עייפים ויגעים מעמל היום ומאסון היום. הננו נושאים עין אל הנצח.    🔗

“עקיקי אנן ובחשוכא שרינן”. נלקח ממנו זיו העולם, נטרדנו מגן־עדן, באו מלאכי־חבלה ופרקו ממנו את העדיים אשר מהר־חורב. שוקעים אנו בטומאה, שרויים באבל ובדאגה, בצרות ובפגעים, בשינאת־עולם ובמלחמת־עולם, בחלאת־השוק ובשפך־דם. רק ברגעים של עליית־נשמה אנו שוכחים את עמלנו ועונינו, את השאון ואת הכיעור, ורואים מנוחת מעשי־בראשית, עולמות עליונים, שערי גן־עדן, אשה־שכינה…

ואולם לעתיד לבוא, בוא תבוא עת השלום: שלום בין ארץ לשמיים, בין גוף לנשמה, בין אשה־לילית לבין אשה־שכינה, בין איש לאיש – ושלום גם בלב איש…

“כשיזכה העולם לשלום המופלא – וגר זאב עם כבש – יתבטל כל משא ומתן. כי כל המשא ומתן שבעולם בא מהעדר השלום”.

"עבודת ישראל תהיה לעתיד לבוא בבחינת מוחין דגדלות – כי יראו עין בעין בעצמות אור־אין־סוף ברוך הוא ממש, בלי לבוש והסתר כלל.

ההתבוננות שלהם תהי בעצמות־אלוהות, שלמעלה מכל השתלשלות־העולמות –

כי לעתיד לבוא יתבררו כל הניצוצות הקדושים שנפלו בקליפה ויוציאו מהן (מן הקליפות) כל הטוב, עד שלא תשאר רק הפסולת הגסה ותזרק החוצה".


2. עוד הארץ תהו ובוהו, וכבר מרחפת רוחו של משיח.    🔗

“ורוח אלהים מרחפת – זה רוחו של משיח”.

“שמו של משיח קדם לעולם…”

“צפה הקדוש ברוך הוא באורו של משיח ובמעשיו קודם שנברא העולם וגנזו למשיח ולדורו תחת כסא־הכבוד שלו. אמר שטן לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אור שנגנז תחת כסא הכבוד שלך – למי? אמר לו: למי שעתיד להחזירך ולהכלימך בבושת פנים. אמר לו: רבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו: בוא וראה אותו. כיון שראה אותו, נזדעזע ונפל על פניו…”

רוחו של משיח דאה ושטה מעל לעולם, רואה צערו של עולם וסובלת יסורי כל העולם…

בגן עדן אית היכלו חדא, איקרי היכלא דבני מרעין. כדין משיח יִגָלה בההוא היכלא וקרא לכל מרעין, לכל כאבין, כל יסורין, וכולהו אתין עליה" –

“וכל צדיקי־יסודי־עולם מקבלים יסורים וסובלים עם משיח, כי הם מורכבים מניצוצי נשמת משיח עצמו…”

מוצא הוא, המשיח, תנחומין לרגעים רק בהיכלות גנוזים וטמירים שלו:

“הבית החמישי (מהיכלי גן־עדן) בנוי מאבני שהם וישפה ואבני מלוּאים וכסף וזהב ופז וכתם טוב, וסביביו נהרי אפרסמון, ולפני פתחו מושך גיחון, ומסך מכל עצי לבונה וכסף וזהב ובגדי רקמה, ויושבים שם משיח בן דוד ואליהו ומשיח בן אפרים, ושם אפריון מעצי הלבנון כענין שעשה משה במדבר וכל כליו ועמודיו של כסף, רפידתו זהב ומרכבו ארגמן, ובתוכו משיח בן דוד שהוא אוהב את ירושלים. אליהו ז”ל תופשו בראשו ומניחו בחיקו ומחזיקו ואומר לו: סבול יסורים ודין מרך, שמיסרך על חטאת ישראל עד זמן קץ".

ולפעמים משיח ויסוריו לא מעל לעולם הם, אלא בתוך תוכו של עולם, בעצם השאון, הרע והטומאה.

“היכי יתיב? אפתחא דקרתא (רומי) ומאי סימניה? – יתיב ביני עניי סובלי חלאי, וכלם שרי ואסירי בחד זמנא. איהי שרי חד ואסיר חד. אמר: דלמא מבעינא דלא מיעכב…”

ועוד נאמר עליו: אין סוף ליסורים שהוא מתיַסר בכל דור ודור לפי עוונות הדור…


3. "אותה האורה, שנברא בה העולם, אדם עומד ומביט בה    🔗

מסוף העולם עד סופו. כיון שראה הקב“ה מעשי דור אנוש ומעשה דור המבול ומעשה דור הפלגה, שהם מקולקלים, עמד וגנזוֹ מהם. ולמה גנזו? אלא גנזוֹ לצדיקים לעתיד לבוא…”

לעתיד לבוא צופים הכל ומביטים באור שנברא בו העולם והכל גלוי וידוע לפניהם.

וגדולה אז השמחה לפני הקדוש־ברוך־הוא ורבה לאין־ערוך מאשר בּעת מתן־העולם.

שעת יצירה היתה שעת־אירוסין של העולם, ולעתיד לבוא תהי – חתונת העולם…

“משל למלך, שקידש לו אשה וכתב לה מתנות מועטות, כיון שבא ללקחה כתב לה מתנות רבות; כך בעולם הזה אירוסין, ולא מסר להם אלא הלבנה, אבל לימות המשיח יהיו נשואין. באותה שעה הוא מוסר להם את הכל, שנאמר: והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.”

וכאשר תבוא חתונת־העולם, יוּשר שיר שלעתיד לבוא וייעשה המחול שלעתיד לבוא:

“עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא ביניהם, וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו.”

“הוא ינהגנו עלמות – כאילן עולמתא, כדכתיב: בתוך עלמות תופפות.”

“עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לכל צדיק שבע חופות בגן־עדן.”

יושבים הצדיקים תחת חופותיהם והקדוש־ברוך־הוא עושה להם שעשועים.

“עתיד גבריאל לעשות קניגיא עם לויתן ואלמלא הקב”ה עוזרו אינו יכול לו."

“עתיד הוא לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן”.

“עתיד הוא לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן”.

“עתיד הוא להטעימם מיין המשומר בענביו מששת ימי בראשית ובשרם של בהמות שאלפי הרים מגדלין להן עשבים ושותות הן מנהר היוצא מעדן”.

“עתיד הוא להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלשים על שלשים וחוקק בהן עשר על עשרים ומעמידן בשערי ירושלים”.

“שבע כתות של צדיקים עתידים לקבל פני שכינה ופניהם דומים לחמה־ולבנה, לרקיע, לכוכבים, לברקים ולשושנים ולמנורה הטהורה שהיתה בבית המקדש.”


4. “בשעה שהקב”ה גואל את ישראל, שלשה ימים קודם שבא    🔗

משיח בא אליהו ועומד על הרי ירושלים ובוכה ומספיד עליהם ואומר: הרי ארץ־ישראל! עד מתי אתם עומדים בארץ ציה ושממה – וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו. ואחר־כך אומר להם: בא שלום לעולם, בא שלום לעולם!

“באותה מגביה הקב”ה את משיח עד לשמים ופורש עליו מזיו כבודו – ועושה לו שבע חופות של אבנים טובות ומרגליות ואזמרגדין. וכל חופה וחופה נמשכין ממנה ארבעה נהרות של יין וחלב ודבש ואפרסמון טהור, ומחבקו הקב"ה בפני הצדיקים, ומכניסו לחופה ורואים אותו כל הצדיקים –

באותה שעה קורא הקב“ה לרוח צפונית ולרוח דרומית ואומר להן: כּבּדוּ ורבּצוּ לפני משיח־צדקי בכל מיני בשמים שבגן־עדן…”

“מביא הקדוש ברוך הוא את אליהו ובן דוד וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן בידיהם ונקבצין כל ישראל בפניהן, והשכינה לפניהם והתורה מימינם ומלאכי השרת משמאלם, ומוליכים אותם לעמק יהושפט ונקבצים כל העמים שם”.

“כל פמליא־של־מעלה עומדים על רגליהם, וחמה ומזלות מימינו של הקב”ה ולבנה וכוכבים משמאלו, והקב“ה יושב ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן על ידי משיח.”

ועוד: “הקב”ה משפיל לפני ישראל את ההרים ועושה אותם דרכים לפניהם, וכן כל מקום שהוא עמוק מגביהו לפניהם ועושה אותו מישור: וכיון שהן מתכנסים ובאים, הקב“ה אומר לשמים ולארץ: מה אתם עומדים? כשהיתה כנסת ישראל אבלה נתאבלתם עמה, עכשיו שבאה השמחה – שישו ושמחו עמה!”






  1. נכתב בתרס"ח.  ↩

  2. בספר – כתבי גולם האותיות וספר – מנין, כמו: “אחרי הספר אשר ספרם דוד”, וסיפור – דיבור (ר"א מגרמישא בפירושו לס' יצירה).  ↩

  3. למקובלים אחרונים, וכן גם אחרונים שבאחרונים, בעלי חב"ד, דרכים יותר גבוהים ונשגבים בענין העולמות, ואולם עולמותיהם, מתוך שמושכלים ומופשטים הם, הרי לרוב אינם ענין ליופי. העולמות נכללים אצלם באחדות הפשוטה ושם בטלים כל הציורים והגוונים.  ↩

  4. חזון הגאולה בכל הודו והדרו – הוא ענין לחיבור מיוחד. בזה אני נותן רק קוים כוללים אחדים, הבאים להשלים ציור יופי־של־מעלה.  ↩