א    🔗

עם ראשית־הקריאה בספרו של מכס ברוד “בטרם מבול” (הוצאת “עם עובד”, תש"ז) עשויה להתעורר תמיהה כפולה. התמיהה האחת: בנוהג שבעולם סופר, העושה ספרו על דרך אבטוביוגרפיה, הרי אם גוברת בו מידת־השעבוד לחמרי־חייו כהווייתם, הוא רואה עצמו חייב לדבר על עצמו בלשון: אני, ואם גוברת בו מידת־החירות לחמרי־חייו כגלגולם, הוא רואה עצמו רשאי לדבר על עצמו בלשון: הוא. ואילו מחבר הספר הזה מידת־כלאיים היא בידו – דרכו בעירוב של גוף ראשון וגוף שלישי, והעירוב נעשה מניה וביה, עד שאין אנו מספיקים לעמוד על נקודת־המעבר. ואמנם, הנה שמענו על הגיבור, הנער אֶרוין, בלשון נסתר והנה אנו שומעים את הגיבור, הנער אֶרוין, בלשון מדבר בעדו. ולא עוד אלא פעמים מתחולל אותו מעבר באמצע־המסכת, ואפילו באמצע הסוגיה.

התמיהה האחרת: בנוהג שבעולם סופר העושה ספרו על דרך אבטוביוגרפיה, הרי ביחוד בפרקי־היסוד שבה, תקופת הראשית של חייו וטביעת־דפוסו בה ובתוכה, הוא תוחם את תיאורו, כדרך־הטבע, בתחומה הקרוב של קרקע־צמיחתו ורקעה, תחום המשפחה וביתה, כפי שהוא נטוע ועומד בעיר־הוֹרתו וגידולו. ואילו מחבר הספר הזה מידת־כלאיים היא בידו – הוא, אמנם, מתאר את משפחתו, אך הוא מתארה בצמצומה ושלא במסגרת־הקבע שלה, אלא במסגרת־הארעי שלה, ביתר דיוק: הוא מתארה באותה פיסת זמן קטנה, כשהיא עקורה מעיר־מגוריה ותקועה בנוה־נופש הרחוק ממנה.

התמיהה על מידת־כלאיים ראשונה אפשר ותתיישב בצרכו של הסופר לקיים כאחת, כלפי ענין־ספרו, גם מידה של קירבה עד כדי כורח־אמירה: אני, גם מידה של ריחוק עד כדי יכולת־אמירה: הוא. בדיבור אחר, הסופר צורך הוא בו לראות את עצמו ראייה כפולה – בחינת סובייקט ובחינת אובייקט כאחת. התמיהה על מידת־כלאיים אחרונה אפשר ותתיישב בצרכו של הסופר לבחון ייחוּדו שלו ושל ביתו לא על הרקע הקרוב, שבו האדם וסביבתו ממוזגים יותר ושרטוטי־הגבול מיטשטשים והולכים, אלא על הרקע הרחוק, שבו האדם וסביבתו מופרדים יותר ושרטוטי־הגבול מתבלטים והולכים. בדיבור אחר, הסופר צורך הוא בו לראות את סביבתו ראייה כפולה – בחינת סובייקט ואובייקט כאחת.

 

ב    🔗

ובאמת, אם נבדוק את שינוי־הרקע נראה, כי גם בו נתקיים כאותו עירוּב של קירבה וריחוק, המצוי באותם חילופי אני והוא. הצד הזה מתגלה מיד, כשהנער בן החמש־עשרה ומשפחתו עוברים ברכבת את הגבול, והמעבר הוא, בעצם, מגרמניה אחת, רכה יותר ונוחה יותר, לגרמניה אחרת, קשה יותר וחדה יותר. על הרקע הזה נראית המשפחה הקטנה בת־פראג האוסטרית בעיר־הרחצה הפּרוסית כמין מיעוט בין רוב שהם זרים־ולא־זרים כאחת. תחילה נראית הסביבה האחרת פחוּתה בעיני הנער, ובמעבר־הגבול, למראה השינוּיים הקטנים, נשמע:

ולימים, ככל שמתבלט יותר ויותר – לאור ההשוואות הרבות העולות מאליהן – השוני שבין שני מיני גרמניה, כן מתבקש יותר ויותר הביאוּר לשוֹני הזה, ומתגלים כמה פתחי־תשובה, שאינם בסופם אלא פסידונימים לתשובה האחת, שהיא עלוּמה ואך זעיר־שם זעיר־שם מבליחים רמזיה.

ואכן, מה מרובים הם פתחי־תשובה אלה. הרי אפשר להיאָחז בביאור המבחין בין אָפיה של גרמניה דרומית יותר ובין אָפיה של גרמניה צפונית יותר, כשם שאפשר להיאָחז בביאור המבחין בין תכוּנה של בירה קאתולית ותכוּנה של עיירה פרוטסטנטית. אולם בהבחנה הזאת נזכר לו לנער ייחוּדוֹ, העלום ממנו בתקופת חייו זו, שכּן עתה היא אחת הפעמים המעטות־מעטות בספר, שנזכרת יהדותו:

כאן דוגמה ברורה, עד כמה שינוּי הרקע היה עשוי להבליט לו לנער את ייחוּדוֹ, שאין הוא יודע לעמוד על טיבו. שכּן כל שוֹני ושוֹני, המתגלה לעיניו בעיר־הרחצה הרחוקה, אפשר לו שיתפרש כהבדל־מאֶנטאליות של אוסטריה ופרוסיה וכדומה בצמדי־ניגודים, שהם כניגודים בתוך מהוּת אחת, ואילו השוֹני הזה, שוֹני הכנסיות, עשוי לגלוֹת לו, כי הבחנתו היא, בעצם, בתורת יהודי, אלא שעתה הוא יודע ואילו בכל שאר החזיונות אינו יודע על כך. ואל נאמר, כי לפי שהדוגמה הזאת היא בתחום הבדלי דתות, הרי ממילא היה הנער אָנוּס לפרשה כך, שכּן הנער חבוּיה בו שיכבה קודמת של חוויית גרמניה האחרת. כמה וכמה שנים לפני שבא לעיירת הרחצה מיסדרוֹי, בא לעיירה אחרת בה, עיירת גאֶגינגאָן, וישב, ילד קטן ובודד, בבית רופא־אומן וגם פה – התבלט לו השוֹני הזה. הילד בן השש יושב פה, משוּקע בספר שניתן לו, אגדות האחים גרים. לאמור, פגישה עם גרמניה שלפני הקתוליות והפרוטסטנטיוּת כאחת; פגישה עם גרמניה בשרשה:

 

ג    🔗

אכן, בקראנו את הספר שלפנינו אנו חשים, כי מתחת לשיכבת־החוויה של הנער בנוה־הרחצה על שפת ים המזרח מפעפּעת שיכבת החוויה של הילד בעיירה הבאווארית, ראשית פגישה עם גרמניה, לא זו הנתונה – – –

אלא גרמניה, שאף היא מזולזלת בעיני הנער, היא כביכול, מוחלטת יותר. הנער נפתע לגלוֹת ולחזור ולגלוֹת בסביבה זו פנים של אכזריות ואינו חש, כי בעצם הוא רואה מהדוּרות נוספות של חוויית ילדותו באותה גאֶגינגאֶן. הנה, למשל, ידיד לו בנוה־הרחצה, מר אֶהלרט הזקן, לפני שנה־שנתיים היה מספר להם סיפורים ועתה רוחו זעוּפה. שכּן – – –

אפשר והנער לא ידע, כי הוא ראה פה לפניו דוגמה מובהקת למיזוג המשונה של רוח אגדות גרים ורוח הנצרות, אולם הבלטה של קו אכזריות, המשכילה להשתלב גם במעשה החמלה, מצוּיה כמעט בכל דמות ודמות שהנער מתארה לפנינו. והלא עניין הוא לענות בו – כל ימי שבתו בנוה־הרחצה אין מזדמן לו איש או אשה, שהוא יכול לשפוך עליו אלוּמת־אור של אהדה, כולם־כולם קשים, זרים, אכזרים. דומה, הוא, ואחיו וחבריו מפראג, יהודים גם הם, הם פה כאי של חנינה בים של קשיחות שגליו, גלי־נכר והתנכרות, זועפים והולכים.

 

ד    🔗

פנים של קשיחות היודעת להבליע עצמה בנעימה, ניבטים פה מכל – הנה, למשל, מר סטאנצוב, הזמר־לתיאבון, הנעזר בנער, שיהא מלוה אותו בפסנתר. כלום לא דבר סמל הוא, כי היהודי הקטן הוא לו לאציל פרוסי הגבוה מלוה, כלום לא דבר־סמל הוא, כי – – –

והרי, בעיקר, משפחת דיוואַנט, הזקן השחקן־לשעבר ואשתו הזמרת־לשעבר, ובנם הסינוֹלוֹג־לעתיד. אביו של אֶרוין, פקיד הבאנק בפראג, חובב את המשפחה הזאת ואילו אֶרוין:

אולם מה שרואה הבן אין רואה האב, כי הוא

לאמור, דור שהשלייתו מופלגת ואי אתה יודע, אם לתמוֹה על תמימוּתה או על טמטומה, ואשר למראה הפריצה של כוחות־סנוורים מתוך תהומם, הוא בוטח, כי אפשר להסיחה בחיוך של אדיבות ומאמין, כי אותות אלה, הנשלחים מדי פעם בפעם כסילונים ממעינות תהום רבה, אינם אלא מראית־עין ודבר שפתיים בלבד. ובאמת, מורגשת מתיחות בין ראייתם של שני הדורות, ראיית האב וראיית הבנים, אֶרוין ואחיו. כבר במעבר הגבול הם חשים – – –

 

ה    🔗

הגילוי הזה המגיע לממַדי זוועה בחלום־ביעוּתים של אֶרוין, נשנה, על פי דרכו, בבנם יחידם של בית דיוואַנט, בוֹדוֹ, אשר מפיו שומע אֶרוין את ההערה האנטישמית הראשונה.

אור־חרדות של ימי־הביניים, חטיבה של לילה, קולם של איוּמים הבוקעים מעולם־קדוּמים ששקע תהוֹמה, מפלצת־היער שהגיחה מתוך מערתה – כך נגלית לעיני הנער גרמניה שמעֵבר־לגבול. אביו חופה על מראה־עיניו חיפּוּי ורוד של השלייה, אך גם הבן אינו פטור מהשלייה. הוא רואה את המפלצת, המגיחה אך מעֵבר לגבול, ואילו מפּנים לה, אין היא נראית לו. תרבות גרמניה היא לו כדיוקן של אור וצל – צפונה חשכה, דרומה אורה. האב השלייתו שמה – גרמניה שהוא מתעקש לראות לבה טוב מפיה, הבן השלייתו שמה – אוסטריה. רק בקצות תודעתו מתהבהבים אורים קלושים של הכרה, שניסוּחה, כמובן, מאוחר:

לאמור, השלייה־למחצה. היא שהסתירה מעיני הילדים, גם כשהגדילו, את עוצם־כוחה של המפלצת, את עומק־מערתה ורוחב פי תהומה.

 

ו    🔗

הבנים תהום נגלתה לפניהם והם מסתתרים מאחורי פרגוד דק, שעקירתו מניה וביה, ונמצא שהשלייתם אינה פחוּתה משל אביהם. ואם השלייה גוררת אשמה ואשמה גוררת עונש – אפשר וגם אשמתם וענשם אינם פחותים משל אביהם. שכּן הם כבר ראו נכוֹחה, מה חבוּי מתחת לשיכבה העליונה – ההיוּליוּת של כוח־הסנוורים – ועם זאת הסתפקו בפרגוד דק כזה. והרי הפרגוד אוסטריה אינו יחיד, יש גם אחרים. הרי, למשל, האמונה בכוחה של פיקחות. משפחת הגויים דיוואַנט, וביחוד בנם, ניצבת פה כנציגה מובהקת של מידה חסרה מהם לחלוטין, ואילו משפחת היהודים שפייאֶר עומדת לפניך כנציגה מובהקת של מידה מצוּיה בהם לחלוטין, – הלא היא מידת־הומור. בה מכניעים נערי־היהודים את נער הגויים ומשדלים את נפשם להאמין, כי אמנם ניצחו אותו ממש. כאילו קאריקאטורה או סאטירה הם כלי מלחמה בזוועות־תהום. והרי, למשל, האמונה בכוחה של סליחה, המגיעה כדי כך, כי נער יהודים, אוטו, מטיל על עצמו פשעו של נער־הגויים, בּוֹדוֹ, ובלבד לפוֹטרוֹ מעינוּייו. ואם תשאל, מה עלתה לה למידת־ההומור ומה עלתה לה למידת־הסליחה, שהצד השוה ביניהם היא ההתחכמות, הרי התשובה לפניך:

עתה הוא מעמיד פני צדיק ותמים ומסתפק בהרמת אגרופו ואיומיו. אך סילוני־החימה, העולים בו כמימי־קדומים, מעידים, כי יבוא יום ויקיים את אימי־איומיו עד תומם. בבית המשרפות באושוינצ’ים, שבו נספה אוטו אשר הטיל את פשעו עליו, ובדומיו. ובינתיים מסתתרים הילדים מאחורי הפרגודים הדקים.

 

ז    🔗

תהום אין נלחמים בה מאחורי מחסה של פרגוד. תהום־השטן נלחמים בה בתהום־האלהים. אך הנער נגלתה לפניו אך תהום האחת ולא נגלתה לפניו תהום האחרת. היא נראית סתומה ומשוקעת ואינה נראית מתפרצת ובוקעת. נזכר ומתואר בית סבא בגיטו פראג, אולם – – –

משני עולמות משוקעים – עולמם של בית דיוואַנט ועולמם של סבא וסבתא בגיטו – נגלה אך תהומו של העולם האחד, ורק לימים חזר העלם ומצא את רצועת־הקרקע, שעליה התנשא כעפיפון חלק־הבית של סבא, ומשהתחיל חופר בו כדי להגיע לשיתיו, ראה תהומו רחוק, ובהתכּפל גילו של גיבור־הספר כתב שיר ששמו: שיעור עברי וכך תרגומו:

אולם בספר שלפנינו עודנו רחוקים מהתפרצותה של התהום האחרת, אשר רק הרגשתה הבהירה יכלה להציל את בית־ישראל מתהום־השטן. בספר שלפנינו עוד האזנים חֵרשוֹת ורק תחושת־ילדים מלחשת להם, כי המבול קרוב לבוא. עתה נאמרים בסיום הספר דברים אלה:

הה, תחושת־הילדים החריפה מזה ופיתוּיי־פירור־הענבר מזה. וגדול כוחו של הפיתוּי, שאם לא החריש את התחוּשה הרי עימעם אותה ימים הרבה. ודאי בכוחה של התחושה הזאת, תחושת נערים, – החל בימי ביל"ו עד עתה – היה לנו מעט־הפליטה, אך כמה אבד לנו בכוח־עמעומה. וגדול הנוחם והכאב גדול ממנו.

[ט“ז בתמוז תש”ז]