רקע
דב סדן
על תהום רבה

 

א    🔗

עם ראשית־הקריאה בספרו של מכס ברוד “בטרם מבול” (הוצאת “עם עובד”, תש"ז) עשויה להתעורר תמיהה כפולה. התמיהה האחת: בנוהג שבעולם סופר, העושה ספרו על דרך אבטוביוגרפיה, הרי אם גוברת בו מידת־השעבוד לחמרי־חייו כהווייתם, הוא רואה עצמו חייב לדבר על עצמו בלשון: אני, ואם גוברת בו מידת־החירות לחמרי־חייו כגלגולם, הוא רואה עצמו רשאי לדבר על עצמו בלשון: הוא. ואילו מחבר הספר הזה מידת־כלאיים היא בידו – דרכו בעירוב של גוף ראשון וגוף שלישי, והעירוב נעשה מניה וביה, עד שאין אנו מספיקים לעמוד על נקודת־המעבר. ואמנם, הנה שמענו על הגיבור, הנער אֶרוין, בלשון נסתר והנה אנו שומעים את הגיבור, הנער אֶרוין, בלשון מדבר בעדו. ולא עוד אלא פעמים מתחולל אותו מעבר באמצע־המסכת, ואפילו באמצע הסוגיה.

התמיהה האחרת: בנוהג שבעולם סופר העושה ספרו על דרך אבטוביוגרפיה, הרי ביחוד בפרקי־היסוד שבה, תקופת הראשית של חייו וטביעת־דפוסו בה ובתוכה, הוא תוחם את תיאורו, כדרך־הטבע, בתחומה הקרוב של קרקע־צמיחתו ורקעה, תחום המשפחה וביתה, כפי שהוא נטוע ועומד בעיר־הוֹרתו וגידולו. ואילו מחבר הספר הזה מידת־כלאיים היא בידו – הוא, אמנם, מתאר את משפחתו, אך הוא מתארה בצמצומה ושלא במסגרת־הקבע שלה, אלא במסגרת־הארעי שלה, ביתר דיוק: הוא מתארה באותה פיסת זמן קטנה, כשהיא עקורה מעיר־מגוריה ותקועה בנוה־נופש הרחוק ממנה.

התמיהה על מידת־כלאיים ראשונה אפשר ותתיישב בצרכו של הסופר לקיים כאחת, כלפי ענין־ספרו, גם מידה של קירבה עד כדי כורח־אמירה: אני, גם מידה של ריחוק עד כדי יכולת־אמירה: הוא. בדיבור אחר, הסופר צורך הוא בו לראות את עצמו ראייה כפולה – בחינת סובייקט ובחינת אובייקט כאחת. התמיהה על מידת־כלאיים אחרונה אפשר ותתיישב בצרכו של הסופר לבחון ייחוּדו שלו ושל ביתו לא על הרקע הקרוב, שבו האדם וסביבתו ממוזגים יותר ושרטוטי־הגבול מיטשטשים והולכים, אלא על הרקע הרחוק, שבו האדם וסביבתו מופרדים יותר ושרטוטי־הגבול מתבלטים והולכים. בדיבור אחר, הסופר צורך הוא בו לראות את סביבתו ראייה כפולה – בחינת סובייקט ואובייקט כאחת.


 

ב    🔗

ובאמת, אם נבדוק את שינוי־הרקע נראה, כי גם בו נתקיים כאותו עירוּב של קירבה וריחוק, המצוי באותם חילופי אני והוא. הצד הזה מתגלה מיד, כשהנער בן החמש־עשרה ומשפחתו עוברים ברכבת את הגבול, והמעבר הוא, בעצם, מגרמניה אחת, רכה יותר ונוחה יותר, לגרמניה אחרת, קשה יותר וחדה יותר. על הרקע הזה נראית המשפחה הקטנה בת־פראג האוסטרית בעיר־הרחצה הפּרוסית כמין מיעוט בין רוב שהם זרים־ולא־זרים כאחת. תחילה נראית הסביבה האחרת פחוּתה בעיני הנער, ובמעבר־הגבול, למראה השינוּיים הקטנים, נשמע:

עם זאת היה צד של גירוּי אֶכּסוֹטי בכל הדברים האלה ושמחנו עליהם, אף כי גם זלזלנו בהם ומתחנו עליהם קו של ביקורת יהירה, ואף מצאנום מגוחכים קצת…

ולימים, ככל שמתבלט יותר ויותר – לאור ההשוואות הרבות העולות מאליהן – השוני שבין שני מיני גרמניה, כן מתבקש יותר ויותר הביאוּר לשוֹני הזה, ומתגלים כמה פתחי־תשובה, שאינם בסופם אלא פסידונימים לתשובה האחת, שהיא עלוּמה ואך זעיר־שם זעיר־שם מבליחים רמזיה.

ואכן, מה מרובים הם פתחי־תשובה אלה. הרי אפשר להיאָחז בביאור המבחין בין אָפיה של גרמניה דרומית יותר ובין אָפיה של גרמניה צפונית יותר, כשם שאפשר להיאָחז בביאור המבחין בין תכוּנה של בירה קאתולית ותכוּנה של עיירה פרוטסטנטית. אולם בהבחנה הזאת נזכר לו לנער ייחוּדוֹ, העלום ממנו בתקופת חייו זו, שכּן עתה היא אחת הפעמים המעטות־מעטות בספר, שנזכרת יהדותו:

בפראג יכול היה גם בתורת יהודי לבוא אל הכנסיה, שכּן הכנסיות היו קשורות איך־שהוא בתולדות העולם, באמנות, וכן בדפוס־פרצופו של הרחוב. ואילו כנסיה פרוטסטאנטית, שקירותיה מפּנים מסויידים לבן כחדר־מגוּרים פשוט ואשר בה לא היו לא איקונין ולא עיטורי־הזהב של מזבחות־בּארוֹק נרחבים ומעלים בשמי־קטורת, ועל יד הדוּכן לא נראה דבר זולת לוח ועליו כמה ספרות – הוא הביט וחזר והביט כמי שאינו מאמין, כי באמת אין פה כל איקונין – כנסיה זו קרה, חדלת־ריח, רחוּצה־למשעי, היה משהו זר ואף עוֹין בעצם חזיונה. ואמנם, כשמצאה פעם אחת פתוחה, לא נכנס אליה.

כאן דוגמה ברורה, עד כמה שינוּי הרקע היה עשוי להבליט לו לנער את ייחוּדוֹ, שאין הוא יודע לעמוד על טיבו. שכּן כל שוֹני ושוֹני, המתגלה לעיניו בעיר־הרחצה הרחוקה, אפשר לו שיתפרש כהבדל־מאֶנטאליות של אוסטריה ופרוסיה וכדומה בצמדי־ניגודים, שהם כניגודים בתוך מהוּת אחת, ואילו השוֹני הזה, שוֹני הכנסיות, עשוי לגלוֹת לו, כי הבחנתו היא, בעצם, בתורת יהודי, אלא שעתה הוא יודע ואילו בכל שאר החזיונות אינו יודע על כך. ואל נאמר, כי לפי שהדוגמה הזאת היא בתחום הבדלי דתות, הרי ממילא היה הנער אָנוּס לפרשה כך, שכּן הנער חבוּיה בו שיכבה קודמת של חוויית גרמניה האחרת. כמה וכמה שנים לפני שבא לעיירת הרחצה מיסדרוֹי, בא לעיירה אחרת בה, עיירת גאֶגינגאָן, וישב, ילד קטן ובודד, בבית רופא־אומן וגם פה – התבלט לו השוֹני הזה. הילד בן השש יושב פה, משוּקע בספר שניתן לו, אגדות האחים גרים. לאמור, פגישה עם גרמניה שלפני הקתוליות והפרוטסטנטיוּת כאחת; פגישה עם גרמניה בשרשה:

– – ספר שלא נפרד מעליו בגאָגינגאָן, אף כי הסיפורים המוּזרים, לפעמים בלתי־אנוֹשיים הבעיתו את רוחו. לעומת סיפורים אלה מה יפו הסיפורים, שמורה־הדת התחיל לספר בבית הספר – על בריאת העולם, על אדם וחוה, על אברהם אבינו. אולם זה היה הנכר, זו היתה גאָגינגאָן הסתוּמה והאפלה, שלא היתה מקמצת באיסוּרים קשים ועינויי הגוף. גאָגינגאָן ואגדות גרים נעשו לו כתערובת אחת שאין להפרידה.


 

ג    🔗

אכן, בקראנו את הספר שלפנינו אנו חשים, כי מתחת לשיכבת־החוויה של הנער בנוה־הרחצה על שפת ים המזרח מפעפּעת שיכבת החוויה של הילד בעיירה הבאווארית, ראשית פגישה עם גרמניה, לא זו הנתונה – – –

בתוך תוכה של אוסטריה שהיא כמרופדה כולה צמר־גפן – – –

אלא גרמניה, שאף היא מזולזלת בעיני הנער, היא כביכול, מוחלטת יותר. הנער נפתע לגלוֹת ולחזור ולגלוֹת בסביבה זו פנים של אכזריות ואינו חש, כי בעצם הוא רואה מהדוּרות נוספות של חוויית ילדותו באותה גאֶגינגאֶן. הנה, למשל, ידיד לו בנוה־הרחצה, מר אֶהלרט הזקן, לפני שנה־שנתיים היה מספר להם סיפורים ועתה רוחו זעוּפה. שכּן – – –

אהלרט הזקן, כפי הנשמע, פשט בימי החורף את הרגל. כמעשה חסד ראו אבות העיר (אֶרוין תיאר לעצמו את הדייגים והשייטים הרציניים האלה בתלבושת־שבת הגלמנית, כפי שראם לפעמים בלכתם אל הכנסיה) לתת לו משרה, אולם איזו משרה! פה נזדווגו מעשה־צדקה והמצאת־עונש מחוכמת – כך לפחות נצטייר הדבר בדמיונו הנבעת של אֶרוין – כי אהלרט הזקן נהנה מסיוּעם של בני עירו לא בחדר קטן, שקט ומוצנע, הוא הוכרח לשאת חרפתו, חרפת נחוּת־דרגה, ברחובות לעין־כל וכאילו לבקש, בעבודת־פרהסיה מבישה זאת, מכל אזרח ואזרח העובר על פניו סליחה ומחילה על חיי הטובה שלו לשעבר.

אפשר והנער לא ידע, כי הוא ראה פה לפניו דוגמה מובהקת למיזוג המשונה של רוח אגדות גרים ורוח הנצרות, אולם הבלטה של קו אכזריות, המשכילה להשתלב גם במעשה החמלה, מצוּיה כמעט בכל דמות ודמות שהנער מתארה לפנינו. והלא עניין הוא לענות בו – כל ימי שבתו בנוה־הרחצה אין מזדמן לו איש או אשה, שהוא יכול לשפוך עליו אלוּמת־אור של אהדה, כולם־כולם קשים, זרים, אכזרים. דומה, הוא, ואחיו וחבריו מפראג, יהודים גם הם, הם פה כאי של חנינה בים של קשיחות שגליו, גלי־נכר והתנכרות, זועפים והולכים.


 

ד    🔗

פנים של קשיחות היודעת להבליע עצמה בנעימה, ניבטים פה מכל – הנה, למשל, מר סטאנצוב, הזמר־לתיאבון, הנעזר בנער, שיהא מלוה אותו בפסנתר. כלום לא דבר סמל הוא, כי היהודי הקטן הוא לו לאציל פרוסי הגבוה מלוה, כלום לא דבר־סמל הוא, כי – – –

בעניניות פרוסית חמוּרה צמצם היוּנקר את התענינותו באֶרוין על צד תועלתו שלו בלבד – וארוין, החלש ונכנע יותר, לא נשאל לרצונו שלו כלל.

והרי, בעיקר, משפחת דיוואַנט, הזקן השחקן־לשעבר ואשתו הזמרת־לשעבר, ובנם הסינוֹלוֹג־לעתיד. אביו של אֶרוין, פקיד הבאנק בפראג, חובב את המשפחה הזאת ואילו אֶרוין:

שלושת אנשי דיוואנט היו לו דבר־תמיהה יותר מאשר דבר־סכנה. אחר־כך ניתן בו ברושם הזה מחידוּדה של מרירוּת: שלושת אנשי־בליעל הם – אור־חרדות של ימי־הביניים שייר פה, דרך־שיכחה, עננה אחת, שדמויות־הצללים העטופות בה, מתגדלות ומתעקמות בעריפיה והם כחטיבה של לילה, אשר מתוכו מדרדרת והולכת בת־קולם של איוּמים הבוקעים מעולם קדומים ששקע תהומה. תמורה מפלצתית זו חלה ככל שאבא היה פותח בנושא־פוליטי. – –

אולם מה שרואה הבן אין רואה האב, כי הוא

אבא בתורת יהודי בן פראג, גרמני אדוּק בעקרונות ליבראליים נחרד תחילה – אך התאושש מיד, חייך באדיבוּת ורמז באצבע לבנו, כמבקש לומר (ואֶרוין הבין רמזו כהלכה): לץ, מה? מעניין? מובן, כי לבו טוב מפיו.

לאמור, דור שהשלייתו מופלגת ואי אתה יודע, אם לתמוֹה על תמימוּתה או על טמטומה, ואשר למראה הפריצה של כוחות־סנוורים מתוך תהומם, הוא בוטח, כי אפשר להסיחה בחיוך של אדיבות ומאמין, כי אותות אלה, הנשלחים מדי פעם בפעם כסילונים ממעינות תהום רבה, אינם אלא מראית־עין ודבר שפתיים בלבד. ובאמת, מורגשת מתיחות בין ראייתם של שני הדורות, ראיית האב וראיית הבנים, אֶרוין ואחיו. כבר במעבר הגבול הם חשים – – –

אויר אחר חדל־ידידוּת. רק אבא מיאן להודות בכך. ואילו הילדים הרגישו בשינוי כהרף עין. הם חשו כמין נגיפה עמומה, כמין בעתה, בדומה לאגדות גרים. בעתה זו כבר היתה בגאָגינגאָן, אם כי קלושה, בצבצה מילדיהם של האייכנברגים (משפחה גרמנית מיודעה בפאנקוב ליד ברלין), מעיניו הקרות של האדון סטאנצוב, אולם עתה התגלתה מלוא־עוזה במשפחה זו, ההיוּלית כדי סמל, משפחת דיוואַנט.


 

ה    🔗

הגילוי הזה המגיע לממַדי זוועה בחלום־ביעוּתים של אֶרוין, נשנה, על פי דרכו, בבנם יחידם של בית דיוואַנט, בוֹדוֹ, אשר מפיו שומע אֶרוין את ההערה האנטישמית הראשונה.

והיא עשתה בו רושם פתלתול ומיירא כאחת – דומה מפלצת־היער, שנקראו עליה אך תיאוּרים מוזרים שלא יאָמנו, והנה־בבת אחת היא קיימת ועומדת, משהגיחה מתוך מערתה לאור יומם, זוחלת ועל גבה גבעולי־קש, ענפים וכל מיני סיאוב.

אור־חרדות של ימי־הביניים, חטיבה של לילה, קולם של איוּמים הבוקעים מעולם־קדוּמים ששקע תהוֹמה, מפלצת־היער שהגיחה מתוך מערתה – כך נגלית לעיני הנער גרמניה שמעֵבר־לגבול. אביו חופה על מראה־עיניו חיפּוּי ורוד של השלייה, אך גם הבן אינו פטור מהשלייה. הוא רואה את המפלצת, המגיחה אך מעֵבר לגבול, ואילו מפּנים לה, אין היא נראית לו. תרבות גרמניה היא לו כדיוקן של אור וצל – צפונה חשכה, דרומה אורה. האב השלייתו שמה – גרמניה שהוא מתעקש לראות לבה טוב מפיה, הבן השלייתו שמה – אוסטריה. רק בקצות תודעתו מתהבהבים אורים קלושים של הכרה, שניסוּחה, כמובן, מאוחר:

אין צריך להעמיק חקר, כדי להעלות, כי בהדגשה זו של “אוסטריות” השיח עצמו יסוד אחר, העלום בנפש הילדים. בפראג הצ’אֶכית כמעט שלא נמצא מי שירגיש עצמו אוסטרי זולת היהודים דוברי־גרמנית – ולפי שהדרכת הילדים בענינים יהודיים היתה תחילה קטעי־קטעים (ורק לשנים ניתן לה כיווּן אחר) התגנבה הרגשת החיים היהודית שלהם, הבלתי־מוּדעת למחצה, אל תוך מוצג־החיפוּי: אוסטריה.

לאמור, השלייה־למחצה. היא שהסתירה מעיני הילדים, גם כשהגדילו, את עוצם־כוחה של המפלצת, את עומק־מערתה ורוחב פי תהומה.


 

ו    🔗

הבנים תהום נגלתה לפניהם והם מסתתרים מאחורי פרגוד דק, שעקירתו מניה וביה, ונמצא שהשלייתם אינה פחוּתה משל אביהם. ואם השלייה גוררת אשמה ואשמה גוררת עונש – אפשר וגם אשמתם וענשם אינם פחותים משל אביהם. שכּן הם כבר ראו נכוֹחה, מה חבוּי מתחת לשיכבה העליונה – ההיוּליוּת של כוח־הסנוורים – ועם זאת הסתפקו בפרגוד דק כזה. והרי הפרגוד אוסטריה אינו יחיד, יש גם אחרים. הרי, למשל, האמונה בכוחה של פיקחות. משפחת הגויים דיוואַנט, וביחוד בנם, ניצבת פה כנציגה מובהקת של מידה חסרה מהם לחלוטין, ואילו משפחת היהודים שפייאֶר עומדת לפניך כנציגה מובהקת של מידה מצוּיה בהם לחלוטין, – הלא היא מידת־הומור. בה מכניעים נערי־היהודים את נער הגויים ומשדלים את נפשם להאמין, כי אמנם ניצחו אותו ממש. כאילו קאריקאטורה או סאטירה הם כלי מלחמה בזוועות־תהום. והרי, למשל, האמונה בכוחה של סליחה, המגיעה כדי כך, כי נער יהודים, אוטו, מטיל על עצמו פשעו של נער־הגויים, בּוֹדוֹ, ובלבד לפוֹטרוֹ מעינוּייו. ואם תשאל, מה עלתה לה למידת־ההומור ומה עלתה לה למידת־הסליחה, שהצד השוה ביניהם היא ההתחכמות, הרי התשובה לפניך:

– – פתאום (בודו) ניצב. פניו נשתנו. בעיניו הכחולות להבה, הרגשת חפּוּת גאה, אך עלו גם סילוני חימה כמימי קדומים. הוא פתח בחירופים וצעקות: “אספסוף יהודי מזוהם, כולכם כאחד – הוא הרים את אגרופו הקמוץ ־ אך עוד יראוּכם!” אמר וקפץ מעל שוחת־השדרות ונעלם מאחורי האילנות.

– – רק אחת לא אוכל להבין, כיצד בודו, לאחר שנתגלה סרחונו, העמיד פנים של צדיק ותמים, והרי הוא ידע את האמת.

עתה הוא מעמיד פני צדיק ותמים ומסתפק בהרמת אגרופו ואיומיו. אך סילוני־החימה, העולים בו כמימי־קדומים, מעידים, כי יבוא יום ויקיים את אימי־איומיו עד תומם. בבית המשרפות באושוינצ’ים, שבו נספה אוטו אשר הטיל את פשעו עליו, ובדומיו. ובינתיים מסתתרים הילדים מאחורי הפרגודים הדקים.


 

ז    🔗

תהום אין נלחמים בה מאחורי מחסה של פרגוד. תהום־השטן נלחמים בה בתהום־האלהים. אך הנער נגלתה לפניו אך תהום האחת ולא נגלתה לפניו תהום האחרת. היא נראית סתומה ומשוקעת ואינה נראית מתפרצת ובוקעת. נזכר ומתואר בית סבא בגיטו פראג, אולם – – –

עצם הרחוב המסואב, מושב סבא וסבתא, ושנקרא דוקא רחוב הזהב, רישומו היה כּשל אירוניה מירשעת. דירתם היתה, אמנם, מסודרת כתיקונה, אולם הכל, וגם הרהיטים עשו רושם של כלי מט לנפול ושרשו של הרושם הזה לא היה בבחינה הארכיטקטונית, אלא באויר המחניק של הבניין הישן הזה. והרי כל אותה התפארת נהרסה מכבר, נכחדה מעל פני האדמה, לרבות מעגל הסימטאות מסביב לבית סבא, עד שאי אתה יכול למצוא את רצועת הקרקע שעליה עמד הבית או – ביתר דיוק – שעליה התנשא כעפיפון חלק הבית.

משני עולמות משוקעים – עולמם של בית דיוואַנט ועולמם של סבא וסבתא בגיטו – נגלה אך תהומו של העולם האחד, ורק לימים חזר העלם ומצא את רצועת־הקרקע, שעליה התנשא כעפיפון חלק־הבית של סבא, ומשהתחיל חופר בו כדי להגיע לשיתיו, ראה תהומו רחוק, ובהתכּפל גילו של גיבור־הספר כתב שיר ששמו: שיעור עברי וכך תרגומו:

שְׁלשִׁים שָׁנָה מִימֵי חֶלְדִּי כְּבָר תָּמּוּ

בַּהֲחִלִי לְמֹד אֶת שְׂפַת עַמִּי, דָּמִיתִי

כְּאָדָם אָזְנָיו שְׁלֹשִׁים שָׁנָה חָרָשׁוּ.

עַתָּה מֵעֹצֶר רַב־יָמִים הִרְעִישׁוּ

וּבֶחָלָל כִּבְרַק־אֵימִים חָלָפוו

וַיְזַעְזְעוּ אָזְנֵי צְלִילֵי־הַקֶסֶם

אֲשֶׁר יָכְלוּ עֲטֵּר עַרְשִׂי בְשִׁיר־תִּפְאֶרֶת,

הֱיוֹת תּוֹמִיךְ לְרֹאשׁ־מִצְעֲדֵי־נַעַר,

לְפֶטֶר־אַהֲבָה לִבְכוֹר־מִפְעֲלוֹת־גָּבֶר.

אַךְ אֶחֱרָה, שִׁירַת־עַרְשִׂי וְלֹא מָתָקָה;

סָרָה וְזוֹעֲפָה עַל כִּי בּוֹשֵׁשָׁה,

פָּרְצָה כִּבְרַק־אֵימִים וְרַעַם־פֶּתַע

בְּשֶׁצֶף אֶרֶךְ־הֲמוּלָה. אַךְ הִרְכַּנְתִּי

רֹאשִׁי בְּאַהֲבָה כְמַטֶה אֹזֶן

לְאֵם מוֹכַחַת וּמְלֵב־הַגַעַשׁ

בָּקַע מִדְבָּר וְנִדָּחִים נִקְבְָּצוּ,

שָׁרַק רוֹגֶל וְקֶרֶן נִשְׁכְּחָה הֵרִיעָה,

אֱלֹהֵי קֶדֶם מֵעַל הָר קָרָא וַיָּעַל.


אולם בספר שלפנינו עודנו רחוקים מהתפרצותה של התהום האחרת, אשר רק הרגשתה הבהירה יכלה להציל את בית־ישראל מתהום־השטן. בספר שלפנינו עוד האזנים חֵרשוֹת ורק תחושת־ילדים מלחשת להם, כי המבול קרוב לבוא. עתה נאמרים בסיום הספר דברים אלה:

אכן, אנו חיים בקלוּת וּללא חשד, אנו חיים שעה אחת בטרם השתער בכור־השטן. הידד, אנו מלקטים פירורי־ענבר בחול ושומעים למוּסיקה הכבירה.

הה, תחושת־הילדים החריפה מזה ופיתוּיי־פירור־הענבר מזה. וגדול כוחו של הפיתוּי, שאם לא החריש את התחוּשה הרי עימעם אותה ימים הרבה. ודאי בכוחה של התחושה הזאת, תחושת נערים, – החל בימי ביל"ו עד עתה – היה לנו מעט־הפליטה, אך כמה אבד לנו בכוח־עמעומה. וגדול הנוחם והכאב גדול ממנו.


[ט“ז בתמוז תש”ז]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47932 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!