טוב, אז ככה. יום אחד יצאתי עם האוטו הירוק שלי, אוטו פולקסווגן ישן, לסדורים בחיפה. נכנסתי לאוטו שלי, הירוק, שלבתי להלוך רוורס, ויצאתי לדרך.

איך שסיימתי לנסוע ברחוב הקליטה, פניתי ימינה, ומולי כבר ראיתי את השדות ואת הרי הכרמל האפורים־סגלגלים, שקו האופק נמצא מאחוריהם. התכוננתי לנסיעה, שבה רוח הבריזה מתנפנפת דרך החלונות, ורואים בה את הים, בדרך, ואז אני גם שומעת מוסיקה, והפעם התכוננתי לשמוע את אדית פיאף “נו לה רדורייה, נו לה רדור רדורייה….”. וכשאני במצב הזה יש לי תחושה של בת יחידה בעולמנו, שגלתה את הנאות החיים. אותתי לפניה שמאלה לכוון חיפה, והנה ראיתי שמאותתים לי לטרמפ, ואלה היו שניים, שאי־אפשר לסרב להם. הייתי חייבת. הם עמדו יחד. מהרתי לכבות את המוסיקה, שלא אחשד בסנטימנטליות, וחוץ מזה לא צריך לדעת עלי הכל.

עצרתי. שניהם נכנסו לאוטו. לא יכולתי לתת לאף אחד מהם לשבת במושב שלידי, כי הוא היה מלא, ולא יכולתי להעביר. שניהם אנשים שעדיף לא לסרב להם, אבל לא בגלל זה עצרתי להם, הכרתי רק אחד מהם. שניהם אנשים צעירים. אחד מהם עזר לי פעם, ואחר־כך נתתי לו ציור שלי, והוא אמר לאשתו; “נשים אותו בחדר של הילד”. קרה שאיימו עלי, ואני בקשתי את עזרתו, והוא אמר לי:“אל תדאגי, אם תהיה עוד פעם בעיה, אז תגידי לי”, ולא היתה יותר בעיה.

שניהם רזים, לשניהם עיניהם בהירות; ירוקות־כחולות ואולי גם קצת אפורות, אבל מתנצנצות. עורם בהיר ושזוף. לאחד שיער חום ארוך, ואסוף בקוקו ארוך מה שמכונה זנב סוס ארוך. הם נראו אנשים נקייניים במיוחד, ועכשיו לא ידעתי מה לעשות, כי המושב האחורי שלי באופן קבוע מלא בחול, כי שם יושב הכלב שלי, הגדול, הדובי, הלבן עם השיער הארוך. הוא יושב שם אחרי שאנחנו מטיילים על חוף הים. ורצפת המושב האחורי הייתה מלאה בעיתונים ישנים, שתכננתי להעביר למיכלים המתאימים או להחזיר אותם הביתה, כדי להכין נייר, וכך גם עם בקבוקי הפלסטיק ועוד מיני דברים, שהתכוונתי למיין, למשל אבנים, בגדים, דיסקיות מתכת מעוכות ומשוטחות. זה  היה בעונת הסתיו, לפני שירדו גשמים, כך שגם מבחוץ האוטו היה מאובק.

פתחתי להם את הדלת, התנצלתי על המהומה, והם אמרו לי:“אין דבר”.

הם התיישבו בזהירות, והרגליים שלהם היו מונחות גבוה, כמו על מדרגה, הברכיים די קרובות לבטן, וככה נסענו לנו עם הרוח הסתוית המתנפנפת. אחד מהם, זה שאני לא מכירה, לבש חולצת טריקו לבנה וצמודה, שהבליטה את החזה הרחב שלו, ומעל היתה לו שרשרת זהב, והתסרוקת שלו היתה א־לה קלרק גייבל או אלביס פרסלי, אבל השיער היה בצבע בהיר יותר. ובמראה הקטנה שלי, שהיא מראת פולקסווגן מקורית, ראיתי, שהוא יושב בלי לזוז, ומסתכל רק קדימה עד שהגענו לחיפה, ושם הם מהרו לרדת, במבואות הדרומיים.

26 בינואר 2006, 5 בינואר 2008