הִמְתַּנְתִּי דַּי,

שָׁמַעְתִּי דַּי,

כֹּה שָׂבַעְתִּי מַרְאוֹת

שֶׁלֹּא נוֹתָר דָּבָר לְהַבִּיט בּוֹ.

שׁוֹטַטְתִּי בְּרְחוֹבוֹת,

הֵצַצְתִּי בַּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה,

מַרְאוֹת מַחְנִיפוֹת.

תְּמוּנָה אַחַת

עָקְבָה אַחַר פָּנַי:

הֵם דִּבְּרוּ זֶה לְזוֹ,

וּמֵחַלּוֹן אֶחָד לְזוּלָתוֹ

סִפְּרוּ לְעַצְמָם סִפּוּרִים,

מַשְׁקֶה מְשַׁכֵּר שֶׁל הָאָדָם:

“הֲלֹא אִי־אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב בְּלֹא מִלִּים”.

אוֹ־אָז

מִלִּים נֶאֱמָרוֹת,

מִלִּים בֵּינוֹ לְבֵינָה,

מִבְּלִי לָדַעַת מַה,

עִם הָרִיק וּלְתוֹכוֹ,

תְּמוּנוֹת מִתְמַזְּגוֹת תַּחַת שְׁמֵי הַצָּהֳרָיִם.

אִישׁ אֵינוֹ חוֹשֵׁד

בַּמַּשָּׁב הַמּוֹשֵׁךְ אוֹתָם,

הַמַּשָּׁב הַזֶּה הַמִּשְׁתַּהֶה לְמַלֵּא אֶת הָרֵאוֹת,

הַמַּשָּׁב הָאִטִּי הַזֶּה עַד כְּלוֹת הַנְּשִׁימָה,

עַד רִקוּן אוֹתָנוּ מֵעַצְמֵנוּ.

וְאָנוּ הוֹלְכִים

וְהוֹלְכִים

וְאַט־אַט,

מֵעֵבְרָהּ הָאַחֵר שֶׁל הַמִּדְרָכָה,

כְּמוֹ מִתוֹךְ כְּשָׁפֶיהָ

שֶׁל אַהֲבָה קְסוּמָה,

תֵּל אָבִיב חוֹגֶגֶת אֶת מֵאָה שְׁנוֹתֶיהָ.

וּבְעוֹדִי מְשׁוֹטֶטֶת, נִמְשַׁךְ הַמַּסָּע בַּזְּמַן…