פרקים לתולדות חכמי ארץ ישראל ואיטליה ולתולדות ספרותם    🔗

א. למאמרו של מהר"ם מרוטנבורג בענין קידוש השם    🔗

ידוע המאמר הנשגב המובא בתשב“ץ לר' שמשון בן צדוק: “מהר"ם ז”ל אומר: כשאדם גומר בדעתו לקדש השם… אינו כואב לו כלום. והביא ראיה מן המסורת: הכוני ב' במסורת… ותדע שכן הוא, שאין לך אדם בעולם, שאם היה נוגע באצבע קטנה באש היה צועק… ורבים מוסרים עצמם לשריפה… ואינם צועקים לא אוי ולא אבוי. וגם אומרים העולם כיון שמזכיר שם המיוחד תחילה מובטח הוא שיעמוד בנסיון…”

חוץ מן הפסקה האחרונה נשנה המאמר בשו“ת מהר”ם¹ וכשהדברים נשתלשלו לחכמים יותר מאוחרים ונמסרו בכתביהם, חל שינוי בשם אומרם, והוא טעון הסבר.

א) לר' יוזלמן מרושהיים נהפכה, כפי שכבר ציין פרופ' שלום, “הראיה מן המסורת” ל“אמרו חכמינו… ואסמכוהו מן הכתוב הכוני בל ידעתי הלמוני בל חליתי” (!) ומה ש“אומרים העולם” הוא מביא בשם הרי“ף.² – ב) ר' אברהם הלוי כותב במגלת אמרפל (ג. שלום, ק"ס ז' 153, ועיין שם ע' 441/2): “מסורת בידי החכמים שהאיש הגומר בלבו להתמסר” וכו‘. – ג) מקור שעדיין לא עמדו עליו הוא בס’ קהלת יעקב לר' משה גאלנטי, מחכמי צפת המובהקים במחציתה השניה של המאה הט”ז: “כי שומר מצוה לא ידע רע (קהלת ח, ה) – הכוונה לדעתי מה שנמצא בגליון מפי חכמי פרווינשיאה כדאיתא בע”ז בבעלי התוספות – הנשרפין והנהרגין על קדושת שמו אינן מרגישים בצער ההוא אלא מתים בנשיקה".³

נראה לי שבמקום הרי“ף צ”ל הר“ף, הוא רבינו פרץ מקורבייל. מהר”ף שהה במחיצתו של מהר“ם, ואף חשב את עצמו למעין תלמיד שלו, היה גם במחיצתו של ר' שמשון בן צדוק והוסיף הגהות לתשב”ץ, שבהן ציין בין השאר את “מנהג העולם (!) בניגוד למנהגו של המהר”ם“. מבית מדרשו יצאה כנראה עוד מהדורה אחרת של תוספות לעבודה זרה.⁴ מענין שדוקא המאמר “אומרים העולם” וכו' שבתשב”ץ מובא אצל ר' יוזלמן מרושהיים בשם הרי“ף. בכמה מהגהותיו לתשב”ץ נוקט רבינו פרץ לשון “נהגו העולם”. שמא יש בדמיון המינוח סיוע להשערה, שאת המאמר הנידון יש ליחס לר“ף, וסיוע נוסף בהעדרו מן מקבילה שבשו”ת מהר“ם. ומאחר שעניננו לא נמצא בתוספות לע”ז שבידינו וגם לא בתוספות ר' אלחנן למסכת זו,⁵ הרי קרוב הדבר בעיני, שהמאמר המובא אצל ר' משה גאלנטי לקוח מתוספות רבינו פרץ שלא נשתמרו לנו, בדומה להבאות אחרות בספרי הפוסקים מ“תוספות ר”ף“, שאינן מתאימות לתוספות שלנו. לרבינו פרץ נתכוון אף ר' יוזלמן מרושהיים. ומסתבר שרבינו פרץ שמע מאמר זה מחוגו של מהר”ם מרוטנבורג.

וכיצד טעו ר' יוזלמן, ואולי גם ר' אברהם הלוי, והביאו הדברים כמדרש חז“ל או כ”מסורת חכמים“? הטעתה אותם כנראה הלשון “והביא ראיה מן המסורת, הכוני ב' במסורת”, שעצם משמעה שהתבה הכוני נמצאת פעמיים במקרא. מסורת המקרא נשתנתה והיתה למסורת חז”ל!

ב. על ר' יצחק גרשון ועל שנת הדפוס של ספרו “שלום אסתר”    🔗

אימתי בא המגיה המפורסם ר' יצחק בר' מרדכי גרשון טריווס מצפת לויניציאה ופתח בה בהגהת ספרים? לפי שטיינשניידר הגיה יצחק גרשון את ספרו הראשון בשנת שמ“ז, לפי זנה הגיה כבר את “שערי דמעה” לר' משה אלבילדה (ויניציאה שמ"ו), ולפי יערי כבר קדם והגיה את “פירוש מגלת רות” לר' עובדיה המון מברטנורא, אשר בו חתם את שמו כמו בספר “שלום אסתר” “יצחק בן מרדכי גרשון”, ואת “מנות הלוי” לר' שלמה אלקבץ (שניהם שם שמ"ה).⁶ לפי זנה בא מצפת לויניציאה בשנת שמ”ב בערך.

לי נראה, שיש להקדים את זמן בואו של ר' יצחק גרשון לויניציאה לשנת של“ו לכל המאוחר, שהרי אין ספק בעיני ש”הצעיר יצחק בן גרשון טריווס" שהגיה את “ראשית חכמה” (שם של"ט) ואת “בית אלוהים” למבי“ט (שם ניסן של"ו), אינו אלא ר' יצחק גרשון שהגיה את הספרים שהזכרנו תחילה. אין להניח שנתעלמה מהם מן הביבליוגרפים הנ”ל מציאותם של הספרים הללו אלא שכנראה סברו שבשני יוסף בן שמעון קא עסקינן⁷ וסברה זו אין לה ידים. יערי הניח שרי“ג שלנו הגיה את ס' “מנות הלוי”, אך לא הניח כך ביחס לספרים האחרים. וכי מאי שנא ספר זה, שבו נקרא המגיה ממש באותו לשון “הצעיר יצחק בן גרשון טריווס”, משני הספרים שנזכרו לאחרונה. ודי להשוות את הלשונות של המגיה ב”ראשית חכמה" וב“מנות הלוי” כדי להגיע לכלל מסקנה, שהם נכתבו בידי אדם אחד.⁸

הספר “שלום אסתר, פירוש… על מגלת אסתר מחדושי צרפת וקשתילייא”, שליקט וקיבץ⁹ “יצחק בן מרדכי גרשון”, הוא ר' יצחק גרשון שלנו, נדפס בקושטא ולא נזכרה בו שנת הדפוס. לפי זנה נדפס בין שנת ש“מ לשמ”ג, בהיות יצחק גרשון בקושטא בדרכו מצפת לויניציאה. אם נקבל הנחה אחרונה זו המסתברת ונראית, על כרחנו עלינו להסיק שהספר “שלום אסתר” נדפס לא יאוחר משנת של"ו.

אמנם קביעת שנה זו כתאריך אחרון אינה מוכחת מצד אחר: “ב”שלום אסתר" נזכר ר“ש אלקבץ בברכת החיים ומן המוסכמות הוא שנפטר סמוך לשנת שמ”ד. ברם זו מן המוסכמות שאין להן ראיה. אדרבא, יש בידי ראיות, שאעמוד עליהן אי“ה במקום אחר, שלפיהן נפטר כבר בשנות של”ו–של“ז.¹⁰ מכאן תוספת חיזוק להנחתנו שהספר “שלום אסתר” נדפס לא יאוחר משנת של”ו.

ג. לחרם על הספר מאור עינים    🔗

ידועה עדותם של ר' אלישע גאליקו ושל ר' משה אלשיך על ר' יוסף קארו, שהוא ציווה כמה ימים לפני פטירתו להכין כתב־חרם על הספר מאור עינים, אלא ש“ביני ביני… ונתבקש בישיבה של מעלה ולא יכול לחתום בידו”. הדברים כלשונם “אות באות” הובאו ע“י חיד”א מתוך “פתקא אחת”, שמצא “בגנזי רב גדול זלה”ה“.¹¹ והנה אותו לשון ממש שהעתיק חיד”א נמצא בקובץ כ“י בהעתקו של ר' אברהם שלמה יוסף גראציאנו (אי“ש ג”ר).¹² גראציאנו מקדים לדבריהם של ר' אלישע גאליקו ושל ר' אלשיך פתיחה זו: “ראה זה מצאתי ראיתי על ספר מאור עינים שחיבר הר”ר עזריה מן האדומים ז”ל אשר יצא על הספר ההוא קול תלונת דברים שאסור לקרות בו, ושני חכמים גדולי' ורבנים מצפת תוב“ב, ה”ה כמו“הר”ר אלישע גאליקו וכמוה“רר משה אלשיך נ”ע כתבו כתב עדות במדינת איטליאה, שהגאון הגדול והחסיד כמו“הר”ר יוסף קארו זצ“ל בעל בית יוסף והש”ע ושאר ספרי' אחרי' צוה למו“הרר”א גאליקו הנ“ל שיכתוב אגרת אחת בשמו על דבר הספר הנ”ל, כדי שישרפוהו באש בכל מקום אשר יראה ואשר ימצא“. לאחר מכן מעתיק שם גראציאנו את “כתב־העדות” הנזכר ומוסיף: “אמר הכותב: את סדר גזירת הציווי הנז' ראיתיהו¹³ כתוב יד ומודבק על כיסוי הספר מאור עינים עצמו מצד פנים, ומועתק שם מיד שזה כותב מאן דהו¹⁴ ואולי הועתק מגוף האוריגיינאלי”. אי”ש ג“ר שישב במודינא שימש שם כראש ישיבה ונפטר שם בשנת תמ”ה. היה חכם מפורסם בזמנו. חיבר פסקים ותשובות וכן חידושים והגהות לד' חלקי ש“ע. אף מן הקבלה ומן הפיוט לא משך ידו. נזכר אצל חכמי זמנו, ופעם אחת נזכר גם אצל חיד”א. ומסתבר בעיני שהוא “הרב הגדול” שבגנזיו מצא חיד"א אותה “פתקא” בזמן שהותו במודינא.¹⁵

כנראה דעתו של גראציאנו, כדעתם של חכמים אחרים באיטליה, לא היתה מסכמת עם החרם. באותו כ“י הוא מוסיף מיד אחרי דבריו הנ”ל את דברי ר' שמואל שער אריה (פורטא ליאוני)¹⁶ בזכותו של הספר מאור עינים: “אפס כי תחת הציווי הנז' ראיתי עוד כי חד גברא רבא, ה”כ המוה“ר שמואל שער אריה זצ”ל הוסיף לכתוב עוד את הדברים האלה: פנים טהור רואה אני בחיבור זה, כי אינו חולק על דברי חז“ל אלא מבקש דרך לתרץ כמה דברים מסופקים, שמא יטעו ח”ו הקוראים בספרים החיצונים, בראותם בהם קצת סיפורי מקרים משתנים מהכתוב בספרים שלנו, ובדברים של סיפור מעשים וכיוצא בהם אין עסק בעיקרי הדת ואין מנגד לה ח“ו. נהיה זה לשם שמים, לכן אין להאשימו ולא לחכמי זמנו כשם שאין להאשים ספר המורה נבוכים להרמב”ם ולא א“ע (= אבן עזרא). אכן מי שאינו חכם במדות ושאין שכלו שלם לא יקרא בו פן יטעה בהבנת דבריו, כי דִבֵר טוב למבין, נאם הצעיר שמואל שער אריה – ע”כ דבריו. – כל הדברי' האלה יצאו מאת החכם השלם והאלוף כמוהר“ר שמואל שער אריה זצ”ל ומכתב ידו ממש, נכתבו תחת סדר גזירת ציווי הנז' לעיל".

מן הראוי להוסיף כאן, שגראציאנו העתיק אף כתב אחר בענין זה, הוא כתב־ההרשאה שנתן ר' מרדכי דאטו בשנת שנ"ה “לכמ”ה ישעיה מסיצה יצ“ו להחזיק אצלו ולקרוא בספר הזה – כשם שהורשיתי אני מגאוני פיררה”. הכתב הועתק מעצם כתיבת־ידו של ר' מרדכי דאטו ומובא בשער ספר הדרשות של דאטו (באיטלקית) הנמצא בכתיבת ידו בבריטיש מוזיאום.¹⁷

ד. ר' יצחק מר חיים ור' יצחק ן' חיים    🔗

המקובל ר' יצחק מר חיים ספרדי, מחבר של ה“אגרת על תורת הצחצחות”, שפרסמה גב' נדב, ושל אגרת שניה בקבלה הספקולטיבית, שהדפיס גרינופ, היה בשנת רנ“א באיטליה בדרכו לא”י. והנה באגרת חכמי צפת משנת רס“ד, שהדפיס בניהו, נזכר חכם בשם ר' יצחק ן' חיים כאיש “זקן ונשוא פנים” ובתור “חבר לישיבתו של הנגיד בירושלים”. שמו נמצא גם בין חותמי תקנת המסים משנת רס”ט. בניהו ואחריו שלום נטו לדעה, שיש לזהות את שני החכמים הללו, ובעקבותיהם הלכה גם הגב' נדב. אך הם נתנו את דעתם על קושי הכרוך בזיהוי זה: כיצד ייתכן שר' יצחק ן' חיים [= יצחק מר חיים] שהיה בשנת רס“ד כבר חכם “זקן ונשוא פנים” היה עודנו בחיים כעבור עשרים שנה ויותר, ושהוא אותו ר' יצחק ן' חיים, שבשבילו העתיק תלמידו שלמה אזובי “הצעיר שבתלמידים שבישיבת צפת” את ספר הקנה בשנת רפ”ד, ואותו ר' יצחק ן' חיים, שאליו כתב ר' יעקב בירב (מעניין שבכ“י ניו־יורק D 157 740 (תצלומו במכון בן־צבי), שכולל דרשות מר' ישראל די קוריאל, אחד מן ארבעת החכמים שנסמכו כנראה על־ידי ר' יעקב בירב. מובא: רשב”י כתב בספרו לבנת הספיר).

לאחר שנת רפ“ז את תשובתו סי' ל”ז.¹⁸

למעשה ר' יצחק מר חיים ור' יצחק ן' חיים שני חכמים שונים היו, כפי שהראה כבר א. ריבלין, והראיה מתקנת המסים הנ“ל.¹⁹ שם חתומים “יעקב בכה”ר יצחק מר חיים ספרדי… יצחק ן' חיים”. ומכאן הסיק ריבלין שר' יצחק חיים נפטר כבר לפני שנת רס"ט ולפיכך לא הוא חתום על התקנה אלא בנו.

אף אין לדעתי כל ראיה לכך, שר' יצחק ן' חיים היה דר בצפת, כדעת בניהו. תשובתו הנ“ל של ר”י בירב נכתבה לדמשק, כפי שראה כבר ריבלין, שכן מוזכר בה ר' יצחק חבר שיודעים אנו עליו שהיה חכם של ה“ציציליאנים” בדמשק.²⁰

לדעתו של ריבלין נוסיף את הראיות הללו: ר' יצחק ן' חיים ור' יצחק חבר שימשו בדמשק כדיינים בבי“ד אחד. כך יוצא ברור משו”ת הרלב“ח סי' צג, ואחד הטוענים לפני אותו בי”ד היה ר“י בירב. מאותה תשובה אף מוכח, שר' יצחק ן' חיים היה עדיין בחיים אפילו בשנת רצ”ז. דברי המעתיק שלמה אזובי אינם מוכיחים אלא זאת, שהוא, אזובי, היה דר בצפת ושהיה תלמידו של ר' יצחק ן' חיים. אין הם מוכיחים על מקום מגורי רבו. מתשובת רלב“ח הנ”ל יוצא מפורש שאזובי ישב בצפת ושמש שם כסופר מעתיק שטרות.²¹ והיכן היה אזובי תלמידו של ר“י ן' חיים? נראה לי שהיה זה בדמשק. מתשובת ר”י בירב בעצם כתיבת ידו שמצאתי²² מוכח, ששלמה אזובי ישב בשעתו בדמשק.

אף קרוב בעיני שר' יצחק ן' חיים מוצאו לא מספרד אלא מאחת מארצות המערב. ושמא הוא בן לאותה משפחה שיצא ממנה אח"כ החכם המפורסם ר' אהרן ן' חיים, בעל קרבן אהרן.

 

עוד “למאמרו של מהר”ם מרוטנבורג בענין קידוש השם"    🔗

(קרית ספר ל"ג 376–377)

בק“ס שם העירותי בין שאר דברים על הפיסקא בתשב”ץ “וגם אומרים העולם” וכו‘, המובאת אצל ר’ יוזלמן מרושהיים בשם הרי“ף, ושערתי שצ”ל הר“ף, הוא רבינו פרץ, וכתבתי: “מענין שדוקא המאמר ‘אומרים העולם’ וכו' שבתשב”ץ מובא אצל ר' יוזלמן מרושהיים בשם הרי”ף. בכמה מהגהותיו לתשב“ץ נוקט רבינו פרץ לשון ‘נהגו העולם’ “. והנה העמידני עכשיו הרב שמואל קרויזר על מקור אחד שיש בו לקיים ולאמת את השערתי ללא ספק כלשהו. המקור הוא בליקוטים מספר הכפרות לר' אלעזר בעל הרקח, שנכללו בספר ארחות חיים לר' אהרן הכהן מלוניל, ח”א, הלכות ר”ה. שם מובא כל המאמר של מהר“ם בעניין קידוש השם (אגב, שם הלשון הוא: “ותדע שכן הוא, שאם היה אדם נוגע אפילו באבר קטן היה צועק”) ומסתיים כך: “והר"פ ז”ל כתב, ואומר העולם, שאם כוֵין שם המיוחד בתחלה מובטח שיעמוד בנסיון ולא יכאב לו” (הוצ' פירנצי תק“י–תקי”א, קא, ד–קב, א = הוצ' ירושלים תשט"ז, רכו, א).

ר' יצחק גרשון וספרו “שלום אסתר”    🔗

השלמות למאמר “פרקים לתולדות חכמי א”י ואיטליה ולספרותם" מאת דוד תמר (ק“ס ל”ג, 377–378)

בעל כרחי אני עונה “אמן” אחר מסקנתו של מר תמר, שהופעתו של ר' יצחק גרשון בויניציאה חלה לפני שנת של“ו, ושלפי זה יש לתקן את השערתי בנוגע לשנת הדפוס של ספרו “שלום אסתר” ולהעביר גבולות הזמן מש”מ–שמ“ג לשל”ג–של"ה.

אולם לא למותר יהיה לסקור עין על התחנות השונות שהתעכבתי בהן בדרכי להשיב אחורנית שנת הדפוס של הספר, שהביבליוגרפים שמתחילת המאה הנוכחית (פריימן, רוזאניס) איחרוה לשנת שמ“ט–ש”נ. לתחנה הראשונה, ש“מ–שמ”ג, הגעתי לפני שלשים שנים בערך. בק“ס שנה ז‘, עמ’ 281 וכו' ציינתי את השבילים שהוליכו אותי לתחנה זו. לפני חמש עשרה שנה בערך הגעתי לתחנה שניה, והיא שנת של”ז–של“ט. אני מציין כעת את התעודה שהניעה אותי לעשות את הצעד השני לאחור, כי אינה משוללת ענין. באותו הזמן הייתי ממשמש בכתבי היד שבספרית הסמינריון לרבנים שבניו־יורק, וביניהם מצאתי קובץ שו”ת של רבני איטליה הידוע בשם “מתנות באדם”. בהיותי הופך בו נתקלתי בחתימתו של ר' יצחק גרשון, וזמנה: “י' לחדש חשון משנת ויקרא את שמו משה”. התאריך הוא סתם, ואין אנו יודעים אם הוא לפ“ג (ש"מ) או לפ”ק (שמ"ה). אולם מתוך התשובה הסמוכה אנו למדים שבשנת ש“מ אנו עומדים. כי בתוכה אנו קוראים: “והב' הכי נכבד מופת הדור חכם מחוּכם ולבו לשמים כמהר”ר יצחק גרשון אשר למד תורה בטהרה בארץ הקדושה…” מוסב איפוא על הסכמת ר' יצחק גרשון שמלפני זה, והתשובה הסמוכה חותמת: “נכתב פה סיניגלייא, י”ב לחדש חשון שנת וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך לפ“ק… מהללאל ידידיה בן לא”א כמ“ר ברוך ז”ל“. נתברר לי איפוא שבתחילת שנת ש”מ כבר היה ר' יצחק גרשון באיטליה (לא הוברר לי אם היה אז בויניציאה, שכן חתימתו באה בין תשובת הרב מאנקונה ותשובת הרב מסיניגלייא). ואז החלטתי להעביר את זמן שהותו בקושטא, היינו שנת הדפוס של ספרו “שלום אסתר”, לשנת של“ז־של”ט.

כאשר קראתי דברי מר תמר, הייתי בתחילה מן המסרבים לקבל את דעתו המיוסדת על זהותו של “הצעיר יצחק יצ”ו בן לגאון כמהר“ר גרשון טריווס זצ”ל (או: נ"ע)" עם “יצחק בן לא”א החסיד ונבון כמהר“ר מרדכי גרשון זלה”ה“. כי נדמה לי שאין כאן “שני יוסף בן שמעון”, כי אם “יצחק בן גרשון, ממשפחת טריווס” מצד אחד, ומצד השני “יצחק בן מרדכי, ממשפחת גרשון”. כי עד כמה שידיעתי מגעת, כל מקום שאתה מוצא “בן מרדכי” אין אתה מוצא שם המשפחה “טריווס”, ו”גרשון" תופס מקומו. מר תמר אמנם מונה בין הפנים השונים שר' יצחק גרשון רגיל היה לחתום את שמו בהם גם “יצחק בר' מרדכי גרשון טריווס” (ע' 377, הערה 2). אבל מכיון שלא ציין שום מקור לקיים את דבריו, חוששני ששיגרת העט היא.²³

עודני עומד ושוקל בדעתי טענותיו של מר תמר, והנה נזדמנה לידי הוצאת די־גארה השניה של ה“ראשית חכמה”, משנת שנ“ג, וזהו מה שמצאתי כתוב בשער הספר: “נדפס שנית והוגה מחדש עם רב העיון כאשר יראה כל מי שיעריך בינו ובין הנדפס בשכבר על ידי החכם השלם כמהר"ר יצחק גרשון יצ"ו”. המגיה של ההוצאה השניה הוא ר' ישראל זפרוני, והוא המעיד על המגיה של ההוצאה הראשונה, “יצחק בן לגאון כמהר”ר גרשון טריווס”, שאינו אלא ר' יצחק גרשון. מובן מאליו שדבר זה הכריע את הכף לדעתו של מר תמר.

מטבעי לברוח מן ה“ודאי”, ועל כן דעתו של מר תמר היא בעיני קרובה לאמת ביותר, אבל לא מחוורת מכל צל של ספק. כי כל זמן שלא נמצא פתרון לחידת השימוש בשתי חתימות, שבאחת הושם הדגש על “טריווס” ובשנית על “גרשון”, איני יכול להשתחרר מאבק־ספק שאולי בשגגה ערבב ר' ישראל זפרוני את שני השמות. המפתח לשימוש בשתי החתימות, אם באמת שתיהן של ר' יצחק גרשון הן, יש לבקש בגלגולי חייו שטרם נחשפו. ובכיוון זה אני רושם כאן השערות קלות שעלו על לבי תוך כדי כתיבה. בדברי הרב מסיניגלייא הנזכרים למעלה אני מוצא רמז שר' יצחק גרשון אינו מן הרבנים שגדלו בארץ ישראל ונשתקעו אחר כך באיטליה, כי אם בן איטליה הוא שעלה לא“י, “ללמוד תורה בטהרה בארץ הקדושה”, עשה שם זמן מה ושב לארצו. אם נכון הדבר, כי אז אפשר שה”גאון כמהר“ר גרשון טריווס” אינו אלא חתנו של המהרי“ק הידוע. וזה גם יסביר לנו את העובדה של הליכתו לא”י ללמוד שם תורה, כי ידוּע הוא שבנו ובן בנו של המהרי“ק (ר' פרץ קולון ור' יוסף קולון השני) התישבו בא”י והרביצו שם תורה.²⁴

כל אלה הם דברי ניחוש הבאים לעורר את שימת לבם של בעלי המלאכה העוסקים בפרשה זו. י. זנה

 

האר“י והרח”ו כמשיח בן־יוסף    🔗

עוד לפני שעלה האר"י ממצרים היתה כבר האווירה בצפת ספוגה וטעונה מתח משיחי. החבורות מבית־מדרשו של ר' שלמה אלקבץ ושל ר' משה קורדובירו עסקו במעשי תשובה ובסיגופים כדי לקרב את הקץ. לא היה בכך משום שידוד מערכות בתפיסה המסורתית. היתה זו דרך מקובלת בדרך כלל בתקופות של תסיסה וציפייה משיחית, אלא שעכשיו בצפת נתווספו לה יתר־אינטנסיביות ויתר עומק ונתפשטה בחוגים הרבה. העדה בצפת ברובה נתפסה לה לאותה אווירה של ציפייה לקץ. כן היה כבר מקובל, כנראה, בימים ההם בצפת, לימוד תורת הנסתר כאמצעי לקרב את ביאת המשיח.

א    🔗

כשעלה האר“י לצפת, בשנת ש”ל לערך, נפתח פרק חדש בתולדות הרעיון המשיחי בכלל ובתולדות הקבלה בפרט. ייתכן שהאר“י האמין עוד בשבתו במצרים, ששנת של”ה היא שנת הגאולה, כמו שהאמינו בכך אחר־כך ר' חיים ויטאל ואחרים מבני חוגו. ואם נכונה השערתנו הרי מסתבר שהאמין גם כן שחבלי משיח מתחילים בשנת שכ“ח על־פי מאמר חז”ל שבוע שבן דוד בא בו וכו',²⁵ ואמונה זאת היא שמשכה ושזירזה אותו לעלות לצפת סמוך לאחר מכן. הרי חבלי משיח אין עניינם אלא הקשיים הכרוכים בזמן בירור הניצוצות האחרונים, שאז יתגברו החיצונים והקליפות.²⁶ ואין לך מסוגל לגאולת הניצוצות מעמקי הקליפות כצדיקים וחסידים. “ואם היינו צדיקים גמורים ושבים בתשובה גמורה, היה בנו כח להוציא כל הנשמות הטובים מהקליפות ברגע אחד ותיכף ומיד היה בא משיח”.²⁷ והרי לא היתה אותה שעה עדה של צדיקים וחסידים ושבי בתשובה כמו בצפת.

תורת הגלות והגאולה שבקבלת האר“י כבר עסקו בה חכמים.²⁸ לפי משנתו הגלות היא גלות קוסמית של כלל ההווייה ושל כל היקום, כולל הצומח והדומם, ואף של השכינה כביכול – שכינתא בגלותא. ואין גלותם של ישראל בעולם השפל אלא מעין סמל ודוגמה לגלותה של השכינה בעולם העליון. וכנגדה גם הגאולה היא גאולה קוסמית של כל העולמות ואף של השכינה כביכול. והאפשרות נתונה להחיש את הגאולה ולקרב את הקץ על־ידי תיקון הפגמים שבעולמות. והתיקון כיצד? על־ידי ליקוט ניצוצות האור האלוהי שנפל לתוך עמקי הקליפות ועל־ידי בירור הנשמות הקדושות שמאז חטאו של אדם הראשון נלכדו ברשת הקליפות. והאמצעים והדרכים לתיקון כיצד? על־ידי תפילות בכוונות ובייחודים, תשובה וצומות וסיגופים, לימוד הזוהר, השתטחות על קברות צדיקים, מעשי צדקה וחסד וכדומה. רק לאחר השלמת כל התיקונים ובירור כל הניצוצות של כל הנשמות יוכל לבוא משיח בן דוד, וזהו פירוש מאמרם ז”ל, אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף.²⁹

כבר הראה ג' שלום, כיצד מנוגדת תפיסה זו לתפיסה המסורתית, שלפיה רק לאחר ביאת המשיח יבוא תיקון לעולם ולא שהתיקון הוא תנאי מוקדם לכך. על־כל־פנים ברור, שעל־פי תורת האר“י, לאחר שיבוא העולם לכלל תיקון עתיד לבוא משיח בן דוד. מה תפקידו של משיח בן יוסף בדראמה זו אינו ברור כל צורכו. “דוקא בשיטה הרוויה משיחיות במידה כזו יש לתמוה על חולשתה הבולטת של תמונת המשיח של קבלה זו… דמותו של הגואל עצמו אינה ענין חיוני לבעלי קבלה זו”.³⁰ ברם, נראה לומר, שכמו שבחזיונות האפוקאליפטיקה קשורים מלחמות גוג ומגוג וחבלי משיח בדמותו של משיח בן יוסף, שמקדים למשיח בן דוד, כך ראו עכשיו במשיח בן יוסף את הלוחם בקליפות ובכוחות הרע בעולם, שלאחר ביעורם יבוא משיח בן דוד. ולתוך מסגרת זו יכולה היתה להיקבע ולהשתבץ עד להפליא דמותו של האר”י. ומותו ללא־עת של האר“י אין ספק שגם הגביר (אם לא הוליד) הרגשה זו. מעין רמז לכך יש למצוא בדברי המקובל ר' נתן שפירא (בהקדמה ל”מאמר יין המשומר" לר' נתן שפירא הירושלמי מובאת תשובתו של ר' שם טוב עטייא בענין סתם יינם (העירני על־כך חברי מ. בניהו). משם מוכח, שבשנת שנ"א היה ר' שם טוב באדריאנופול.

, שמסתמך בדבריו על תיקוני זוהר: “ר”ל שמלך המשיח התפלל לפניך שלא ימות על ידי ארמילוס הרשע ושמעת לתפלתו ונתת לו אורך ימים, ר“ל נתת לו אריכו' הגלות שלא יבא במהרה, כדי שיוכל לבוא בגלגול כמ”ש בתיקונים שבכל דור ודור יבא משיח בן יוסף בגלגול אם יש צדיקים בדור ההוא שיוכלו להגן עליו שלא ימות, ומאחר שלא נמצא מי שיגין עליו מוכרח הוא בעצמו למות, וע“י עונש המיתות שסבל בכל דור ודור הוא מכפר עליו שלא ימות ע”י אותו הרשע ארמילוס כמ“ש אלא שבכל פעם הוא מת ע”י הקב“ה בעצמו ע”י נשיקה".³¹

עדות לכך, שהאר“י נחשב למשיח בן יוסף מצאנו בדברי ר' חיים ויטאל: “במלת וכסא דוד עבדך הזהיר לנו מורי זלה”ה מאד ביו' א' שהלכ[נ]ו על ציון שמעיה ואבטליון, והכפיל לנו לאמר שנזהר בכל תפלה לכוין במלת דוד עבדך שיחיה משיח בן יוסף ולא ימות והוא נק' כסא דוד עבדך, כמ”ש בר“מ [ברעיא מהימנא] שעתיד משיח בן יוסף למות, ולא הבנו את דבריו, והשם יודע נסתרות, וסופו מוכיח על תחלתו שמת מורי החסיד זלה”ה בעו“ה”.³² ומצטרפת לכאן עדותו של ר' חיים הכהן מארם־צובא, מתלמידיו המובהקים של הרח“ו, מפי רבו: “וג”כ הוא איש מכאובו' וידוע חולי, פירוש דבר זה קבלתי ממורי הרב האלהי זלה”ה, כי מי שהוא הגואל את ישראל יש נמצא (צ"ל למצא?) בו שני סימנים, שיהיה איש מכאובות וידוע חולי, ופירוש הדבר הוא איש מכאובות, כי תמיד לעול' ימצא בו ייסורין וג“כ יהיה בו חולי אחד ידוע תמיד קבוע, והיינו וידוע חולי. זהו משמו ז”ל. וכן נמצא ברבו האר“י זלה”ה וג“כ נמצא בו זלה”ה".³³

מותו ללא עת של האר“י אין ספק שנתן תוקף חדש להרגשה זו, כמות שכבר הזכרנו לעיל. כנראה שהאמינו ש”ע“י עונש המיתה שסובל בכל דור ודור מכפר עליו שלא ימות ע”י אותו רשע ארמילוס“, כדבריו של ר' נתן שפירא. או שהאמינו שאף האר”י מת במלחמה עם הקליפות ועם כוחות עליונים, שהרי לפי המסורת נגזרה עליו מיתה משום שגילה לרח"ו סוד התוספתא של תרין ערזילאין דאיילתא.³⁴

אמונה זו במשיחותו של האר“י היתה קשורה כנראה בציפייה לגאולה בשנת של”ה. כבר דובר במקום אחר על־כך, שבניינה של טבריה בידי דון יוסף נשיא עורר תקוות משיחיות.³⁵ אף המקובלים בשאלוניקי ובאיטליה חישבו את שנת של“ה כשנת הקץ.³⁶ ובקרב מקובלי צפת שלטה אמונה זו, אמנם כנראה לא מטעמים של חישובי קץ, אלא כיוון שהאמינו שדורם הוא דור בתראה וזמנם הוא זמן עולם התיקון. ומצאו חיזוק לאמונתם באישיותו של האר”י. ברם אין זה מן הנמנע, שאצלם גם כן תפסו חישובי הקץ, אם בהשפעת דברי המקובלים בשאלוניקי ובאיטליה, שספריהם נתחברו באותו זמן, בשנות שט“ו–שכ”א ובשנת שכ“ח, ואם שהגיעו לכך מעצמם. כך מעיד המשורר והנוסע התימני ר' זכריה אלצ’אהרי שביקר בצפת בשנת שכ”ב או בשנת שכ“ז לערך: “אנחנו מחכים מאמר דניאל… אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות וחמשה, ואשרי ואחרי ואולי שהיא שנת השל”ה ליצירה, ויש לה סמך בתורה עד כי יבא של”ה ויש אם למקרא".³⁷ חישובי הקץ נסמכו בעיקר על הפסוק הנז' בסוף דניאל (יחד עם שני פסוקים סמוכים) ועל הפסוק עד כי יבא שילה (בראשית מט, י) ועל מעשה יהודה ותמר (שם, פרק לח).³⁸

לפיכך אין זה מן התימה שבצפת שלטה האמונה, שאלמלי היה האר“י מאריך עוד שלוש שנים, עד של”ה, היתה הגאולה באה על־ידו. כך מעיד ר' שלומיל מדרעזניץ: “ועונ[ו]תינו גרמו שלא האריך בא”י ושלא גלה מחכמתו אלא שתי שנים בלבד… שאם היה בנו זכות שיהיה קיים ה' שנים בא“י היה מחזיר את העולם כלו בתשובה שלימה והיה מביא הגאולה בימיו”.³⁹ אמנם הדברים נכתבו כשלושים שנה לאחר מכן, בשנת שס“ז, אבל אפשר שר' שלומיל שמע זאת מאחד מתלמידי האר”י ובני חבורתו או מאחד מתלמידי תלמידיו, או מן המסורת החיה, שהיתה רווחת בצפת למן פטירתו של האר“י. וביותר בולטת אמונה זו בדבריו של בעל עמק המלך, שנותן מקום רב לאספקט המשיחי של משנת האר”י: “וב' שנים למד בא”י עם תלמידיו אחר שבא ממצרים לא“י, דהיינו שנת של”א ושל“ב, ואלמלא היה קיים בחיים עד שנת של”ה והם השתי שנים שאמ' בצערו, אלמלי הייתי קיים ב' שנים בא“י הייתי מביא הגאולה, וזאת היתה העת רצון שאמר דניאל אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה, ר”ל ימים הם שנים ודוגמתו ברבה במקרא, ומספר האלף שנים הם שנות אלף החמשי של הוד, שנ' כל היום דוה הוא אותיות הוד… מ“מ האלף החמשי היתה ביותר דוה. ועד אלף של”ה נגזר הגלות מפי הקב“ה עד תרצה הארץ את שבתותי'… ונאמר שבי אלמנה בית אביך עד יגדל של”ה בני, ומכאן ואילך אם יתעוררו בתשובה דווקא יגאלם הקב“ה, נמצא אלף של”ה היתה העת רצון של אותו הדור, ומאותו היום בכל דור ודור יברא הקב“ה צדיק א' הראוי שתשרה עליו שכינה כמרע”ה אם דורו זוכה לכך ויגאל את ישראל“.⁴⁰ וכן קורא בעל עמק המלך בכמה מקומות להאר”י בשם משיח ה‘: "ועליו אני דורש את המקרא הזה רוח אפינו משיח ה’ נלכד בשחיתותם, אשר אמרנו בצילו נחיה בגוים, דהיינו בשחיתותם של התלמידים, ועליו נאמר ועליו נפלה עטרת ראשינו, ר“ת נער, שמת בקצרות שנים בעו”ה“.⁴¹ מעין זה הוא כותב במקום אחר “אבל העוונות גרמו שלוקח מהם ארון התורה קודם זמנו… כי נפלה עטרת ראשינו, אוי מה היה לנו עד יערה רוח ממרו' עלינו להחזיר נשמת משיח בן יוסף לזה העולם והוא יחזיר העטרה ליושנה… ועל האר”י זלה”ה אני קורא את המקרא הזה, רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים, ועון הדור גרם לקלקל לתלמידיו שלא יעשה שליחתו".⁴²

ייתכן שהאר“י גופו תלה תקוות בו בעצמו לשנת של”ה. הרי כך מעידה המסורת, שבשעת פטירתו אמר האר“י לתלמידו ר' יצחק כהן, ש”אם היה הזכות גורם היה באותו השנה קץ אמיתי, שמימי רשב“י ז”ל לא היה קץ כמוהו ואז אמר ותוסף ללדת בן ותקרא שמו שלה, והיה בכזיב בלדתה אותו".⁴³

נראה לי שר' אלישע גאליקו ור' שמואל די אוזידה, רומזים על משיחיותו של האר“י בדבריהם שנביא להלן. ר' אלישע גאליקו, שנפטר סמוך לשנת שמ”ג, היה תלמידו של ר' יוסף קארו וחברו של ר' משה אלשיך, אבל לא מצינו ראיה, שהיה תלמידו של האר“י. ואילו ר' שמואל די אוזידה, תלמידו של ר' אלישע גאליקו,⁴⁴ היה כידוע מתלמידיו המובהקים של האר”י, מן הכת הראשונה, וחתום בין הראשונים על שטר ההתקשרות של תלמידי האר“י משנת של”ה. בפירושו “לחם דמעה” לאיכה על הפסוק “רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם, אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים” (איכה ד, כ), כותב ר' שמואל די אוזידה: “והרב מורי זלה”ה כתב רוח אפינו משיח ה‘, יאמר כי רעה גדולה קרב להם על עוצ’ חטאת' ורוב עונותיהם כי גרמו מיתה למי שלא היה ראוי למות כלל, כ“ש שיהיה נלכד בשחת הגוים הערלים, וסבת זה היה מפני שישראל היו בטוחים בצלו באמרם שזכותו יגן בעדם ולא היו חוששים לחזור בתשובה בהשענם על רוב זכותו ומפני הרעה נאסף הצדיק. וז”ש רוח אפינו משיח ה‘, כלומ’ אותו צדיק אשר הוא כולו רוחני מצד גדולת מעלת חסידותו, והיה בערכנו כערך הנשמה לגוף, ומלבד זה היה לו מעלה אחרת שהיה משיח ה' ובחירו ועכ“ז נלכד בשחיתותם, וזה מה לפי שאנחנו היינו בטוחים בזכותו שאמרנו בצלו נחיה בגוים ולא חזרנו בתשובה כאשר היה מן הראוי, עכ”ל“.⁴⁵ וכפי שהוכחנו במקום אחר, כל מקום שהוא מזכיר “מורי” בספריו אינו אלא ר' אלישע גאליקו. מיד לאחר הדברים האלה מוסיף וכותב ר”ש די אוזידה: “ואני אומ' כי לפי דרך זה נוכל להמשיך אותו מתחלת הפסוק על כונה זו, וז”א [וזה אמרו] רוח אפינו משיח ה‘, כלומר בשביל שחשבנו כי חיותינו ורוח אפינו היה הצדיק אשר הוא משיח ה’ וסמכנו עליו כי הוא יהיה רוח אפינו ג“כ וחיותינו ולא חזרנו בתשובה. על כן נלכד הצדיק בשחיתותם של הרודפים ונסתלק מן העולם כדי להביא עלינו הרעה, כי מפני הרעה נאסף הצדיק ועל כן סלקו השי”ת מן העולם כדי שלא יגן עלינו, לפי שאנחנו אמרנו בצלו נחיה בגוי‘… ושמנו בטחוננו בו, וז"א אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים על כן נלכד בשחיתותם, כי אינו חפץ הוא ית’ שישראל יסמכו ויבטחו על זכות הצדיק והמה ימרו את דברו אבל חפץ כי המה ישובו אליו בתשובה שלימה והוא ירחם והוא ינחם".⁴⁶

בדבריו של ר“א גאליקו, ובעיקר בדבריו של ר”ש די אוזידה, ראינו כבר מעין זהות בין צדיק הדור ומשיח ה‘. וביותר בולט הדבר לעין בפירושו של ר"ש די איזידה לפסוק זה במקום אחר: "ועם דרך זה אפשר גם כן לומר, כי כינוי רוח אפינו הוא על כל צדיק וצדיק שבדור אשר הצדיק נקרא בודאי משיח ה’ הצדיק הוא חיות כל שארית ישראל והוא הנשמה שלהם ולכן קראו רוח אפינו“.⁴⁷ והרי ההשקפה האמורה יכולה להתקבל ולהסתבר על נקלה על פי משנתו של האר”י, שמבקשת לקרב את הקץ על־ידי כוונות וייחודים ותיקונים, שאין מסוגל להם מן הצדיק.

ב    🔗

מכאן רק כפסע לאמונתו של ר' חיים ויטאל בעצמו, שהוא משיח בן יוסף. ושמא גם תלמידיו וחבריו האמינו בכך, שהרי הוא נעשה ליורש של האר“י והיה “צדיק שבדור”, ו”בכל דור ודור יבא משיח בן יוסף בגלגול“. על כל פנים האמין בכך תלמידו ר' חיים כהן שהרי כתב: “כי מי שהוא הגואל את ישראל יש נמצא בו שני סימנים שיהיה איש מכאובות וידוע חולי… וכן נמצא ברבו האר”י זלה”ה וג“כ נמצא בו זלה”ה“.⁴⁸ ור' חיים ויטאל בעצמו מעיד שבשנת של”ד מסר לו בצפת ר' מסעוד כהן מדרעא שבמארוקו בשם “חכם גדול יודע עתידות, כי הוא משיח בן יוסף… ומה שאמרו רבותינו ז”ל על משיח בן יוסף שיהרג, אני אשתדל בכל כחי להצילו מאותה הגזירה, כי עליו נאמר, חיים שאל ממך, נתת לו".⁴⁹

אין ספק שהרח“ו חשב עצמו למשיח בן יוסף וכנראה שגם האמין ששנת של”ה היא שנת הקץ. מסייעים להנחה זאת דבריו של האר“י לפני פטירתו לתלמידו ר' יצחק כהן. לפיכך מסתבר, שדווקא בשנות של”ג–של“ה ראה ייעוד ושליחות מיוחדת לעצמו כמבשר וכמחיש הקץ. משום כך יכלו למצוא מסילות בלבבו דבריו הנז' של ר' מסעוד מדרעא שבמארוקו, שנאמרו בשנת של”ד, והיה יכול לקבלם כדברי נבואה. והרי כך מעידים כמה מחלומותיו של הרח“ו, שחלם בשנת של”ה.

בליל ב של ראש השנה של“ה חלם, שנתגלה לו רבו האר”י ומסר לו שבנו של דוד המלך שנולד לו מבת שבע ומת שלא בזמנו “נתגלגל אחר כך בנחמיה ההתרשתא”, רמז לשמו של המשיח. ולכשנולד לו בן כחדשיים לאחר מכן, בכסליו של“ה, קרא לו בשם נחמיה.⁵⁰ ביום א של ראש השנה של”ה חלם שבא אליו “איש אחד ונתן לי אבן טובה אחת, מאירה כשמש ממש, ויאמר לי, הנה תחלה נתנו לך נר אחד דולק, וחסר השמן וכבה הנר, אך אנו נותנין לך אבן טובה זו, שאינה צריכה שמן ולא תכבה, ואיקץ… והבנתי כי הנר שכבה בני יוסף, הנ”ל בסוף סימן ו,⁵¹ שדיבר נבואות ונפטר בן שנה וחצי באלול שעבר וזו האבן נחמיה. ובעונותי גם הוא נפטר בן י“ג שנה, וגם זה דיבר נבואות וראה מראות נפלאות בהקיץ… ונלע”ד כי בו נתגלגל מורי".⁵²

כך מעידים גם כמה מן החלומות שנחלמו לאחר שנת של“ה. בשנת שס”ח חלם ר' יצחק ן' נון החזן, שבחלומו נראה לו אדם אחד “כבן מ' שנה, אדמוני גבה־קומה ויפה תואר”, ואמר לו: “אילו ידעתם מעלת החכם הזה הייתם משכימים ומעריבים לפתחו לנשק ידיו ורגליו. אמר לו, וכי אין אנחנו יודעים שהוא חכם גדול? ויאמר לו כל העולם יודעים שהוא חכם גדול, אבל אינם יודעים מי הוא. אומר לו, ומי הוא? ויפצר בו מאד עד שהשיבו. ויאמר לו “הנה הוא המשיח… ונתן לו האיש ההוא שתי הדסים להריח בהם כדי שלא ישכח זה החלום”.⁵³ בשנה שלאחריה, בשנת שס”ט, חלם בנו של הרח“ו, ר' שמואל ויטאל, שנמסר לאביו כתב “מן הזקן החכם היושב בירושלים תמיד והוא אוהבך בתכלית” (מיהו?) ובכתב היה כתוב “אתה הר' חיים… גם ידעת כי אין הגאולה באה אלא על ידך ולכן טוב לך שמעצמך תמהר לקרב הגאולה ותקבל שכר גדול, ואם תתאחר, סוף הדבר הוא שיכריחוך מן השמים שתעשהו, ואז תוכרח לעשותו. ואמנם אי אפשר שתבא הגאולה כי אם על ידך, או מרצונך מעצמך או ע”י הכרח. אלו דברי הכתב”.⁵⁴ באותה שנה חלם ר' חיים ויטאל בעצמו, שהוא נקלע לבית כנסת בחול המועד סוכות יחד עם “מורי הר' משה אלשיך ז”ל. ויאמר לי מה קול הקריה הומה, ומאמתים הדבר כי על ידך תבוא גאולת ישראל".⁵⁵

האם יש לתלות בחזיונות המשיחיים הללו של הרח“ו את סיבת כתיבת שטר ההתקשרות של תלמידי האר”י בסוף שנת של“ה (כב מנ"א)?⁵⁶ זו שאלה שעדיין צריכה לפנים. שמא תלו התלמידים את עיכוב הגאולה בכך שלא היתה שרוייה אהבה ביניהם ושלא נתחברו לחבורה כאחד בראשותו של הרח”ו? הרי לפי מסורת אחת זה היה הגורם הישיר לפטירתו של האר“י, שבערב שבת אחת נתקוטטו החברים “והרב ע”ה תמיד היה מזהיר אותם על האחוה והאהבה שיהיה ביניהם תמיד שלום אהבה ואחוה, ובאותו היום עברו על דבריו בעונות… אמר ליה [לרח”ו] ר“י עליו השלום, מפני שראיתי בקבלת השבת סמאל ואמר זה הפסוק, גם אתם גם מלככם תספו. מכאן נראה שכבר נחתם גזר דין בעו”ה, ולא נחתם אלא בעבור קטטה שנעשה היום בין החבירים, שכל זמן שהיה שלום ביניהם לא היה לו בית כניסה לקטרג“.⁵⁷ אם הדין עמנו בהנחה האמורה הרי מסתבר, שלא הרח”ו הוא שקיבץ סביבו את החברים, אלא שהם נתקבצו סביבו וביקשו לקבל על עצמם את מרותו,⁵⁸ וכך מעיד כמדומה גם לשון שטר ההתקשרות “אנחנו ח”מ קבלנו עלינו להיות בחברה אחת" וכו'. ואף הרח“ו עצמו ראה בדרך זה של לימוד בחבורה אחת ב”חכמת האמת" בלא ש“נגלה לזולתנו שום סוד מכל מה שנשמע מפיו בדרך האמת… ואפילו מה ששמענו מפי מורינו הרב ז”ל לא נוכל לגלותו בלי רשותו",⁵⁹ משום חידוש חוג החברים של רבו ומשום דרך לקירוב הקץ.

יתכן שהרח“ו ושאר החברים כבר האמינו באותה שעה, שאף־על־פי שלא זכו לביאת המשיח בשנת של”ה, הרי בה בשנה נפתח העידן המשיחי, שממנה ואילך כל שנה כשרה לבואו, כדברי בעל עמק המלך שהובאו לעיל: “נמצא אלף של”ה היתה העת רצון של אותו הדור, ומאותו היום בכל דור ודור יברא הקב“ה צדיק א'… ויגאל את ישראל”, שכבר נשלמו ניצוצי עולם התוהו והתחילו להתנוצץ ניצוצי עולם התיקון. ומעין זה כתב המקובל ר' משה בר' מנחם מפראג בספרו ויקהל משה: “וסימן עד כי יגדל שלה… והרב האר”י זלה“ה בא לנו בשנת של”ה לאלף הששי ואמר לנו שהניח אחריו ברכ' משנת שלה ואילך התחילו להתנוצץ נשמו' ונצוצות קדושות מעולם התיקון… וזה יהי' מתנוצץ עד כי יגדל שילה ביו“ד זה שילה עד כי יבא שילה… זהו בוודאי שאמר המלאך לדניאל אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות ושלשי' וחמשה, אלף הוא האלף החמישי… אבל משלה באלף הששי התחילו להתנוצץ נשמות ונצוצות מעולם התיקון… הטעם למה משל”ה ואילך אבאר אי“ה לקמן… לכן אמר המלאך לדניאל מזמן של”ה לאלף הששי ואילך חכה לרגלי דמשיח…ואמר בלשון עד כי יבא שילה, כי הוא מלשום אם, כלומר אם יבא שילה, כלומר אין הדב' תלוי אלא בכם אם אתם מבררים הניצוצות קדושות ויתנוצצו הנצוצות של עולם התיקון אז יגדל שלה ויעשו שילה, גימטר' משה, אין הדבר תלוי אלא בכם בלימוד הקבלה… האחדות יהי' בשלימות גמור, אחד עם שיל' הוא גמטר' משי“ח”.⁶⁰

ר' חיים ויטאל כותב בחזיונותיו על חלום שראה ר' דוד מוגראבי שלפיו יבוא הגואל בשנת שפ“א. זהו כנראה אחד המועדים האחרונים שציפו להם באותו חוג. ברם שנה לפני כן נפטר הרח”ו.⁶¹

 

שתי אגרות על צפת מאת ר' יהודה אריה ממודינא    🔗

בסופה של המאה הט“ז ובתחילתה של המאה הי”ז נתרגשו ובאו על צפת פורענויות הרבה, מידי שמים ומידי אדם. פגעי טבע כמכת בצורת ומכת ארבה ומגפות מכאן וגזירות מושלים ומעשי ביזה ושוד של שודדים ומתנפלים מכאן גרמו לירידתה של צפת ולנטישתה. ר' ישראל נג’ארה באגרותיו מן הזמן ההוא מתאר את קשי־מצבה של העיר, שלא הונח לה מחמת המציק, שנגש בה ב“פרוע פרעות מסים וארנוניות”,⁶² ומחמת “מוסרים ומלשינים, חצם שנונים, להפיל עניים ואביונים במכמורת אויבים ומונים”.⁶³ סילוקם של כמה מן האריות שבחבורת חכמי צפת ומקובליה ויציאתם מן העיר של חכמים גדולים אחרים אף הם גרמו לכך, שפנה זיוה של העיר. בני צפת בחלקם לא נתפרנסו זה מזה אלא היו סמוכים על שולחנם של אחיהם שבתפוצות. הישיבות היו נתונות במצוקה חמרית גדולה ושד“רים היו מהלכים מהכא להתם לבקש עזר וסיוע בשבילן ובשביל קהלת צפת בכללה. עם השד”רים נמנו גדולי חכמי צפת כר' משה אלשיך, ר' יום טוב צהלון ור' יוסף מטראני, שיצאו לדרכם בשנות ש“ן–ש”ס.⁶⁴ שני החכמים הראשונים ובנו של השלישי הניחו אחריהם דברים שבכתב, שמהם בוקע ועולה קולה של העיר, שהיתה נתונה לדלות ולעוני, לבז ולמשיסה ושהיתה לחוצה ביד המושלים הנכרים.⁶⁵

בין הקהלות שנחלצו לעזרתה של צפת יש לציין בעיקר את קהלת קושטא. אלא שאיתרע המזל ואנייה אחת מקושטא “נושאת משא צמר רב להושיע לקהלות צפת… ועשרת אלפים כסף מהנידב והנידר… לחלקם לעניים מרודים ולהפיצם לחברות והקדשות צללו כעופרת במים אדירים”,⁶⁶ ר"ל טבעה האניה, או שנתפסה בידי שודדי ים.⁶⁷ ולא כלתה צרה אחת ובאה אחרת, שהים “בלע מאניה שניה ואנשיה בקרבה” שהיתה “שלוחה מאת שועי קונשטנטינה ודמשק וזולתם המתנדבים בעם… להחיש מעשיהם מהר למלאות חסרונם בסך אחר של צמר, עצום ורב… ומרה היתה באחרונה לכמה נפשות טובעו בים… ומבין עשרים, ששם עלו ליבשה, אחד מהם לא נותר מלהט חרב הערביים האכזריים”.⁶⁸

לסיועה של צפת קיבלו על עצמם ראשי קהלת ויניציאה החלטה להטיל מס שנתי קבוע של רבע דוקאט על כל חייב במס מ“בן עשרים שנה ומעלה”. מס זה שהוא כעין מחצית השקל היה צריך לפרוע “בשבוע שתחול בה פרשת שקלים”. ראשי הקהל צרפו מיד מעשה להחלטתם, שנתקבלה בכ“ח אדר שני שס”א, וקבעו שהפרעון יתחיל כבר מ“שבוע זאת וכן תמיד מדי שנה בשנה” ולא עוד אלא ש“יהא כח ורשות ביד מעלתם לכוף ולנגוש למסרב ח”ו לפרוע פרעון זה בכל מיני כפיות ובעש“ג”. הממון הגבוי היה צריך להינתן לכל קהל וקהל שבצפת “לאשכנזים, ספרדים, פורטוגי”סי ואיטליא“ני וזולתם… למספר נפשות ולפי הטף”.⁶⁹ כן ביקשו ראשי קהילת ויניציאה מקהלות אחרות ללכת בדרכם.⁷⁰

מקור לדברים שעמדנו עליהם למעלה משמשות שתיים מאגרותיו של ר' יהודה אריה ממודינא⁷¹ והקדמתו של ר' ברוך בר' שמחה קלימאני מויניציאה לפירוש האלשיך לתורה. שתי אגרות אחרות של ריא“ם⁷² שמתפרסמות להלן נכללו גם בהן הידיעות הללו שהזכרנו ואף מוסיפות הן ידיעות חדשות, שמסייעות לברורה של הפרשה האמורה. שתי האגרות לא באו בקובץ האגרות בכה”י שבבריטיש מוזיאום (Or. 5396) כסדר כתיבתן,⁷³ אלא זו שמאוחרת בו קדמה בזמנה לזו שמוקדמת בו. כך יש להסיק מן העובדה, שבאגרת הראשונה מסופר גם על האסון שארע לשתי האניות וגם על התקנה הנז' של ראשי קהלת ויניציאה, ואילו האגרת השניה אינה יודעת עדיין לא על אסון כפול זה⁷⁴ ולא על תקנה זו. וסיוע למסקנה זו נוכל למצוא בתאריך שבסופה של האגרת השנייה (שהיא כאמור שנייה לפי סדרה בקובץ וראשונה לפי זמן כתיבתה). התאריך שם הוא “פר” אל נא תאמרו השס“א”. תאריך זה קשה להולמו, שאין לך פרשה בתורה שנמצא בה פסוק זה. על כרחנו עלינו לומר שחל כאן שיבוש אם מתוך טעות סופר אם מתוך שגגת זכרון, וצ“ל פר' אל נא תעבור,⁷⁵ היא פרשת וירא, כלומר שאגרת זו נכתבה באמצע חודש חשון שס”א.⁷⁶ ואילו האגרת הראשונה (שהיא כאמור ראשונה לפי סדרה בקובץ ושנייה לפי זמן כתיבתה) נכתבה בשנת שס“א למן פורים ואילך. לכשתצרף את התאריך שבאגרת השנייה לתאריך שבסוף הקדמתו הנז' של ר' ברוך קלימאני תמצא, שמועד טביעתה של האניה השנייה חל בין סוף חשון שס”א לבין סוף אדר ראשון שס"א (סוף שנת 1600 או תחילת שנת 1601).

נעמוד עכשיו בקצרה על כמה ידיעות חדשות ופרטים חשובים שכלולים בשתי האגרות הללו. תחילה יש להעיר על ידיעה מפתיעה, שממנה יש ללמוד, שהיתה מעין התנגדות בקהלות איטליה לבואם של השלוחים מארץ־ישראל. “…ועל השתדלותנו כי לא יוסיפו עוד מהיום והלאה לבא שלוחים צירים מא”י לדפוק דלתותינו ודלתותיכם על כיוצא בזה נעשה באופן כי שהפקידי' האלה אשר פה אתנו יקבצו את כל הכסף המובא וראוי להם מדי שנה בשנה ומעת לעת וישלחוהו בטב מבלי תת יוצא ובא עוד באיטאליה להעברים על שום א' לא בכלל ולא בפרט“, ור' יהודה אריה ממודינא כאילו מבקש באגרתו, ש”אך הפעם תהיה הארץ רחבת ידים לפניהם לתת להם כי עת היות צרכם מרובה מאד ועצום מספר, הצלה פורתא מיהא תהוי“. כן יש לעמוד על לשונו של מודינא באחת מאגרותיו, שמעידה יותר משאר כל המקורות שבידינו על סכנת כליון חרוץ, שהיתה צפוייה ליישוב היהודי בצפת “…פן ח”ו בעל כרחם יקומו ויעלו מן הארץ ויעזיבי' (!) מרוב צרה וצוקה, וחזקה מועטת אשר נשארה לנו בארצנו… תאבד… והכל יהיה בלי איחור ועיכוב בטרם יתפזרו מחמת דוחקם מן הארץ ח”ו ואין מקבץ". אמנם רשאים אנו להניח, שמודינא נקט כאן לשון גוזמא ולשון מליצה.

מן האגרת האחרת אנו למדים שבתלמוד התורה שבצפת היו “נזונים יותר מש”נ נפשות מזון הגוף והנפש“. יש לנו כמה ידיעות על תלמוד תורה זה מתוך האגרות שנשלחו מצפת בשנות שס”ד–שס“ה למשפחת קנשינו שבאלג’יר⁷⁷ “…ות”ת כנגד כולם אשר בתוכו ט”ו שלחנות מחכמים מלמדים מהדרגת מקרא עד גדר העיון של גמרא, ומשם הולכים לישיבות, כי ממנו יתד ממנו פנה⁷⁸…דביר קרית ספר זה בית היינו מקום מקדשנו בגלותנו, תלמוד תורה יע“א שבארצנו זו צפת… ממנו תצא תורה ואורה לישראל”.⁷⁹ מתוך צרופן של הידיעות שבאגרות הללו אתה בא למסקנה, שבכל שולחן (=מחלקה) למדו כ"ה תלמיד בקרוב.⁸⁰

באגרת זו של מודינא קוראים אנו על שליח צפת בשם הנזיר ר' עמרם, שלא ידוע לנו ממקום אחר בתור שליח, ושיש לזהותו כנראה עם “הנזיר החסיד הר' עמרם”⁸¹ שנזכר בשו“ת רמ”ע מפאנו.⁸² כאן מסופר עליו על ר' עמרם שהוא ידוע “זה עשרים שנה תמיד משלוחי מצוה בפדיון שבויים ודומה לזה”. שליח צפת “איש אמונ' ונשוא פנים, ציר נאמן לבני צפת” שנזכר באגרת האחרת, נראה לי קרוב לודאי שאין הוא הנזיר ר' עמרם אלא שליח אחר.

בה באגרת נזכר ר' יוסף פארדו “אשר עיניו פקוחות תמיד לכל דבר שבקדושה ובפרט עניי הארץ צבי”, הוא ר' יוסף פארדו מויניציאה שעסק הרבה בפדיון שבויים ובעזרה ליושבי הארץ.⁸³ שומעים אנו שתוך שלושה ימים הצליח לגבות לטובת עניי א“י “סך תתנ”ג דוקא” (דוקאט).

האגרות שמתפרסמות להלן לקוחות כאמור מכ"י Or. 5396 שבבריטיש מוזיאום, עמ' 118ב–119ב (= 104 –106) ועמ' 120א–121א ( =107–109). לשונן משובשת לעתים שיבושים גסים, וכמדומה שלא נכתבו בכתיבת ידו של ר' יהודה אריה ממודינא.

קבוץ לעניי א"י (120א–121א =107–109)    🔗

פנות צבאות קדושים רוממי שדי כגלים על תלמי שדי אשר בארבע רוחות השמים עומדים על יבלי מים לאחוז בכנפות החמלה והחנינה, יהיה לכם מאת שוכן מעונה שלומות עליונים שניים תחתיים לאורך ימים שנות חיים שלו‘. העיר רבתי עם אשר היתה כאלמנה וסביבותיה אבלות גליל העליון ופרט צפת תובב, מקום אשר שם מימי קדם ועד הנה צפרים יקננו, עוף השמים קדושים חסידים בברושים, כבר היא בצרה וצוקה זה כמה ימים ושנים, כמו כן מרוב ההוצאה והצורך המרובה אשר לא הספיק בצקן להשביע נפש שוקקה, כאשר שבר מקרוב בא ופשה הנגע ותחילת שני הרעב לבא ושנות הבצורת והיוקר בכל מיני מזונות וצורך אוכל נפש והנם מזה (!) רעב ולחומי רשף נאנחים ונאנקים ויפרדו איש מעל אחיו, התחילו בעלי תריסין לצאת וללכת לנפשם ובפרט הת“ת אשר משם היו נזונים יותר מש”נ נפשות מזון הגוף והנפש בא לידי פזור ופרוד אשר על זה תדמע כל עין ובכל ברכים תלכנה מים כאשר עיניכם תאחזינה (!) מאגרותיהם אשר ביד החכם המוביל הזה המספרות צבא רב מצרותיהם ומה על יום רעה אשר עוד אח“כ משמים נלחמו ונוסף יגון וצור (?)⁸⁴ כי נלכדה אנייה אשר היתה הולכת להחייות את נפשם ועליה בר ולחם ולחם ומזון וצרורות כסף וזהב וגיזי צמר לרוב, סך גדול ועצום אשר הסיר משען ומשענה וסוחרים⁸⁵ ומבעלי מלאכה ויכרת מעזרתם ראש וזנב, כפה ואגמון; אי לזאת כי גדולה צעקתם אך מעט קמונו (!) וניתעודד. והנה החסיד והעניו אשר עינינו⁸⁶ פקוחות תמיד לכל דבר שבקדושה ובפרט עניי הארץ צבי היא⁸⁷ החכם השלם כמה"רר יוסף פארדו נר”ו יגע ומצא היה אלקיו עמו ואף בזמן שלושה ימים סך תננ"ג דוקא [דוקאט] אשר שלחם תכף לבטח בלי הוצאה להיות למחסה מיום צרה, מלבד כי מן התרומה הנהוגה אצלנו המוטלת בערך על הסחורה, קוינו לה’ כי בטרם עבור ימי הסתו הלז נשלחה עוד אליהם יותר מאלף דוקא אחרים. ויען עצמו מאד מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה והמעות האלה הצלה פורתא מיהא הוו, אך אין הקומץ משביע בהיות לפנינו כלי מחזיק ברכה החכם הנזיר הנעלה כמה“רר עמרם יצו, הלזה בא שליח שלוח משם כאשר תראינה מעלותיכם מתוך כתבי חכמי יועצי צפת תוב”ב והתת יצו, אשר ידענו זה עשרים שנה תמיד משלוחי מצוה בפדיון שבויים ודומה לזה, ומעולם היה איש אמונותיו (?)⁸⁸ רב ברוכות (!) ועל כן יצא לקראתנו מא“י יצ”ו ושכר לא היה, ואין לו הכסף אם זהב רק שכר מצוה, אמרנו לגמור על ידו מצוה זו ולגלות צער העניי' המרובאים (!) האלה גם אל פני נדיבותיכם, כי אחינו (?) גם יתד הם כל ישראל הן לטוב והן למוטב. ולזאת תיקר נא נפש עניי עירנו החרבה והשוממה בעיניכם והתחזקתם ולקחתם בפעם הזאת מאתכם נדבה יותר מן המסודר ואכלא (!) את הקם וגם את זאת וחיו ולא ימותו ולא יפוצו מעל האדמה אשר ה' עליהם לשם ושארית ולזכר. ומציון לא תצה (!) תורה ודבר ה' מירושלים, כי הישיבות תעמודנה על תלן ות“ת כנגד כולן. ולריח ניחוח לה [לה‘] יעלה זכרון כל המחזיק במעוזו זה מבשר שלום לו, שלום יעשה לעניים אלו בשעת דוחקן. דרשו מעל ספר ה’ וקראו האגרת אשר ביד החכם המוביל ויגולו רחמיכם עליהם ודאי, ואף כי אח”כ נתחדש צער בע' (?)⁸⁹ האניה דחבל על דאבדין בה; ואשר תדרו לה [לה‘] על זה למצוה יהיה ולא לעכובא, כי נחוץ הדבר וממהר לזרכם (?)⁹⁰ לכך. וכל הקודם שלח תשלחוהו פה ויניציאה לטוב ולישר בעיניכם אשר ימהר יחיש להדריכם בטוחים, כי עיניהם נשואות לראות מאין יבא עזרכם ונפשם מרה להם; ואחרי כי לא נעלם מאתנו לב בני ישראל כי חפץ חסד הוא ויקום לקול הקורא וברמיזא סגי, לא נעתיר עליכם דברינו, רק נפרוש כפינו לה’ לרחם על פליטתנו ולאסוף ולקבץ נדחנו (!) ויראו עיניכם ועינינו מהרה אמן.

ויניצי“אה פר”ש אל נא תאמרו (?תאברו!?) השס"א.

קבוץ לעניי א"י (118ב–119ב = 104–106)    🔗

שרי שומרי משפט עושי משפט עבדוהי די אלקא דשמיא וארקא, לבם כפתחו של אולם מעולם ועד העולם לשגב אביון מעוני וצרה ולבטל את רוע הגזרה לו ראשי⁹¹ עם קדש יתר הפלטה הנישארת אחינו (?)⁹² ביד ה' עטרת תיפארת שארית הנימצאה בכל גלילות איטאליה, יהי כן ה' עמכם להושיעכם ולהצילכם מכל מכשול ונגע, ער ופגע ויתן לכם אחרית ותקוה, שלום ושלוה.

כמו אשה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבלה קול דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה אדמת קדש היא א“י ובראשה צפת תוב”ב ותבק' הארץ לקולם מרוב יגיעות ואנחות וצרות כמיבכרות (!) לא תמלא אזן משמוע אותן בלי תת עין דמעה ולב בדונג⁹³ נמס וברכים כושלות המיספרים (!) ואומרים אשר מימרום (!) שלח⁹⁴ אוכלה הוא אל קנא עליהם וזו אחיר(!) וזו וזו כנגד על זו⁹⁵ לא יכילם כח אבנים ובשר נחוש כאשר תחזינה עיניכם מאגרותיהם אשר ביד המוביל הלז אשר היעדו (! צ"ל העידו) לפנינו אנשים כשרים ונאמנים על החתימות אשר תחתיהן כי מחכמי הארץ וראשיה הן, ולהן יוכל להאמין כל עין הקורא ולתת להן אמונה (!) אומן. העוצר⁹⁶ צרה ויגון ומשא מלך ושרי' פסי' וארנוניות ועול ברזל על צואריו תמידין כמנחתן ומוספין שלא כהלכתן עם השוד והשבר והרעב ומחסור כל דבר, ועל הכל מכה טריה לא זורה ולא חובשה, כי הצמר וההלבשה של הת“ת והמתנות לאביונים הון רב ועצום אשר היו שלחים (!) להם נדיבי עם וקציני ארץ קוסטאנטינא,⁹⁷ אשר ראו את ענים גדול, על אניה דרך ים, נשבה והיה לשלל ותהי צעק' גדולה ובכיה רבה, הורידו לארץ ראשם כי סר צלם מעליהם, היתה למין⁹⁸ (?) כאשר תחזינה וכ‘. ומה נאמר עתה כי מן השמים נלחמו הככבים, יען חזרו ושלחו מאתם שנית סך הגון ורב, והשתדלו בכל עוז לשלחו בטח משודדי’ בחברת דוגיאות גדולות, וה' הטיל רוח סערה בים והאניה נשברה ובאה בעמקי מים ושבולת שטפתה עם כל אשר בתוכה, וקצת יהודי' כעשרים נפש אשר נשארו ממנה נשחטו ונשפח (!) דמן כצאן לטבח. שומו על⁹⁹ השמים על זאת ותאוכל הארץ ומלאוה (!) ומי ישמע ולא ידמע, כי קרא ה' מועד על העניים ההם להחרית (!) להם כל שורש וענף ומחיה ועשר. רעדה אחזתנו משמועת רעה כזאת ולא היה בנו עוד רוח, והן אמת כל בני קהלינו כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל, פן ח”ו בעל כרחם יקומו ויעלו מן הארץ ויעזיבי' (!) מרוב צרה וצוקה, וחזקה מועטת אשר נשארה לנו בארצנו קהלות כנסיות ומדיות¹⁰⁰ וישיבות, הקדשות וחברות וציוני קברות הצדיקים והמקומות הקדשים תאבד והיינו לשמה ולחרפה ולתלות (!) עיני' ולדאבון נפש. קמנו ונתעודד ודברנו על לב קהלות הקדש אנשי עירנו יצו' והם התחילו במצוה תחילה והעמידנו (!) עלינו מצוה לתת מחצית השקל השנה, ונתחייבו לתת כופר נפש לה' כל איש ואיש מבן עשרים שנה ומעלה שבת קודם פורים שהוא א' רביע דוקהטו לעזר האביונים הנתונים בצרה ובשיביה ההיא, וכן נתנו כבר בשנה זו לו (?) לבד נדרים ונדבות רבות אשר נשאר יחידי סגולה מהקהלות מה(!) אשר נגע אלקי' בלבבם; ועתה בעלי ברית אברם האמת מלאים רחמים וברוגז רחם תזכורו, הטו נא אזן החנינה ושמעו פקחו עין החמלה וראו מצב אחינו האומללים האלה, כי גדל כים שברם ואין הקומץ משביע. וכבוא אליהם¹⁰¹ השליח הזה איש אמוני' ונשוא פנים ציר נאמן לבני צפת הנ“ל¹⁰² אשר בראותו את מכות הארץ לבא ולהתחנן על עמו או במקומות אשר לא יוכל לבא בעצמו וישלח את בנו¹⁰³ היקר כמ”ר פלוני, עשו אתו ברכה ומהרו עשו כמונו והעמידו לכם לתת מחצית השקל הלז ותתנוה בעד השנה הזאות (!) עתה תכף, היינו כי תשלחוהו ליד המופקד פה שנעשו שלוחים לקבלה על הכל הצריכים לאי [לא“י] לכל קהל או יחיד אשר מלבד זה ידבנו לבו להתנדב מעט או הרבה למצוה רבה זו ישא ברכה מאת ה' והרי זה משובח והכל יהיה בלי איחור ועכוב בטרם יתפזרו מחמת דחקם מן הארץ ח"ו ואין מקבץ כי לא נעשה צדקה רבה מזו למיום גלות יש' מעל אדמתו, ויבטחו בה' כל מעלותיכם ועל השתדלותנו כי לא יוסיפו עוד מהיום והלאה לבא שלוחים צירים מא”י לדפוק דלתותינו ודלתותיכם על כיוצא בזה נעשה באופן כי שהפקידי' האלה אשר פה אתנו יקבצו את כל הכסף המובא וראוי להם מדי שנה בשנה ומעת לעת וישלחוהו בטב מבלי תת יוצא ובא עוד באיטאליה להעברים (!) על שום א' לא בכלל ולא בפרט, אך הפעם תהיה הארץ רחבת ידים לפניהם לתת להם כי עם היות צרכם מרובה מאד ועצום מספר, הצלה פורתא מיהא תהוי, אולי יעמד אלקי' להם ולא תאבד, יהיה נא להם מושך חסד ויהי חונן ליתומים ואל תהי אחריתם להכרת¹⁰⁴ ח“ו וכבוד אחר¹⁰⁵ יזכר שמכם לטובה ותעלה מצוה זו לפני מלך במרום המרום¹⁰⁶ וישלח אלקי' חסדו ואמתו להביאנו כלנו אל הארץ ההיא בשמחה ובשירים ובהשקט ובבטחה בזבח ובמנחה בימיכם וימינו במהרה אמן”.

 

אימתי נתחבר ספר טהרות הקודש?    🔗

במאמרו “הספר טהרות הקודש – מי חיברו ואימתי”¹⁰⁷ בא ישראל היילפרין לכלל שתי מסקנות חשובות: א) שמו של מחבר הספר הנז' נעלם מעמנו וטעות גדולה טעו החכמים שייחסו ואתו לר' בנימין וולף, שלא היה אלא זה שטרח להביאו לדפוס; ב) הספר נכתב בקצתו “כנראה, אולי כתיבה ראשונה” עוד לפני גזירות ת“ח “ואילו כתיבת רובו של הספר או גמר כתיבתו חלה אחריהן ונמשכה בשנות הששים והשבעים של המאה הי”ז”.¹⁰⁸ אין ספק שהדין עם היילפרין במסקנתו הראשונה, אבל מסקנתו השנייה עדיין צריכה לפנים ויש מקום לחלוק עליה. לפענ“ד יש ראייות מוכיחות, שזמן חיבורו של ספרנו אין להקדימו לשנת תס”א ואין לאחרו לאחר שנת תע"ג, קרוב לדעתם של ג' שלום ושל ב' דינור.

תחילה יש להעיר, שהיילפרין היה יכול לקיים ולחזק בראייות נוספות את דעתו בדבר זמן חיבורו של ספרנו. בס' טהרות הקודש, חלק א, דף כב, ד, אנו קוראים: “ועיין במגיד משרים פרשת וישב דף כד מסוד בשכמל”ו בקול רם בי“כ” – וכן הוא במגיד משרים, דפוס לובלין ת“ו, דף כד, ג–ד.¹⁰⁹ שם בדף ז, ב, וכן בדף יו, א, נזכר ספר עמק המלך, שנדפס באמשטרדם בשנת ת”ח. בחלק ב, דף לד, ג מביא המחבר דבר בשם “ספר יונת אלם, מאמר אחד מעשרה מאמרות… מפי… האלקים (צ"ל: האלקי) מוהר”ר מנחם עזרי‘… וז“ל בפרק נו בדף יא עמוד ג בסוף פרקו” – והוא במאמר יונת אלם, אמשטרדם ת“ח. בחלק א, דף לד, א, נמצא כתוב: “וסימן על זה נמצא בהקדמת הפירוש שעל ספר עשרה מאמרות וז”ל”, ובעל טהרות הקודש מתכווין לפירוש יואל משה לר’ משה בר' שלמה הלוי, אמשטרדם ת“ט, שבהקדמתו נמצא הלשון המובא בספרנו. פעמים הרבה נזכר בס' טהרות הקודש הספר זאת חקת התורה לר' אברהם חזקוני, קיצור מספר הכוונות של האר”י, שנדפס בויניציאה בשנת תי"ט.

ועד שאביא ראייותיי שלי מבקש אני להביא כמה ציטאטין מתוך ספרנו, שאולי יש בהם לסייע בבירור השאלה שלפנינו ושמא מהם וממני תסתיים שמעתתא.

א. חלק א, דף ו, א: “עוד מצאתי בספר תיקוני' שחיבר מהר”ר יששכר בער בהגאון הגדול מהור“ר ן' נכדו של הגאון הגדול מהור”ר ן' שפירא בעל אמרי שפר זלה“ה”.¹¹⁰

ב. שם דף ו, ב: “ותפילות הנאמרים קודם עטיפת הטלית והנחת תפילין לא כתבתי, כי כבר המה כתובים על ספר שערי ציון¹¹¹ כסדרן וכהלכתן וגם נדפסים בכרך קטן מיוחד תפילות הללו בנוסחאות אחרות בנגלה שיבינו גם ההמון”.

ג. שם דף יב, ב: “…אבל על זה יש להתרעם עליהם (על המדפיסים) שבכמה מקומות מהסידור ולפעמים גם בכל הסידור כולה (!) מונעים גם לנקד… ופליאה בעיני ראיתי שעל הרוב עמי הארץ ונערים קטנים אלו הסידורים קונים כי המה נחמד למראה מפני יופי הכריכה ויופי הדפוס”.¹¹²

ד. שם דף כא, ב: “ואם הוא בדרך או גם במתא ומתפלל ביחיד יאמר הפסוקים אלו והברייתא הידוע כאשר נדפס בכרך קטן ונקרא בפי כל קדיש וברכו”.

ה. שם כה, ג: “ואח”כ אומרים בקצת מקומות שיר הייחוד ושיר הכבוד שהוא אנעים זמירות".

ו. שם כז, ג: “והוא הקביעו' שנוהגי' ברוב מקומות ונקראי' (!) אותו בשם שיעו”ר או ברוב מקומות מעמידין איזה חכם וקוראבין אותו בשם מגיד והוא מגיד מוסרים ותוכחות והליכות עולם שלחן ערוך מא“ח ודומיהם”.

ז. שם כט, ד: “וראיתי בנוסחאות המוסיפים בכוונת ברכה זו לתיקון קרי הן בדפוס הן בכתבי' חדשים מקרוב באו”.

ח. שם לא, ד–לב, א: “בענין הנחת תפילין לתפילת המנחה, ידעת בני שטוב וישר בעיני ה' לילך בהם אף כל היום… וראיתי מעט מזעיר אנשי מעשה שנוהגין לילך בהם כל היום וכ”ש בשעת התפלה והמה המפורסמים בחסידות, אבל אנשי' אשר להם חשק להיות הצנע לכת ואינן מפרסמין חסידות' וערומים ביראה המה מונעין מזה מפני המלעיגי' הליצנים ימ“ש וזכרם, וכמו כן מונעים מלהניח תפילין דר”ת בשחרית כראוי ואין מן הראוי לבטל שום מצוה מפניהם… עם כל זה מפני כבוד אלקים ראוי להסתיר דבר ולהסיר ממך עקשות פה מפני המלעיגים ולהתנהג בהם בשבתך בביתך" ועיין שם בפנים.

ט. שם לג, ב: “ומה טוב ויפה המנהג שיש בקצת קהלות חברות קדושות מיוחדת (צריך לומר כנראה: מיוחדות) לזה להתפלל מעריב בזמנה”.¹¹³

י. שם לח, א: “וכן מחויבים לומר שבחות ורננים לכבוד שבת כאשר נדפסים לנו זמירות מענייני השבת, ויש בשאר מקומות זמירות השייכים גם לימים טובים ולחנוכה ולפורים”.

יא. שם נא, א: “כי קבלתי מחכם אחד שלמד אותי לכוין בזה בכל ר”ח והוא טוב לזכירה; והגיד לי שגם הוא קיבל כן וגם מצא כתוב, אבל אנכי לא ראיתי אותו בכתב כי אם מפיו שמעתי ולהועיל על זכרוני על הספ' כתבתי".

יב. שם נב, ג (סוף חלק א): “ואני מצאתי בכתב יד חכם אחד סי' לכל גאולה וגאולה הוא אֵַם שהיא נקבה ולרמז גאולת מצרים היה על ידי אהרן ומשה והוא ר”ת א“ם; פרס ומדי אסתר מרדכי הוא ר”ת גם כן א“ם; יון אשה מכבי היינו יהודית, ולעתיד גם כן הוא הסימן א”ם אליהו משיח אבל שניהם זכרים… וע“ד הסוד הטעם כי תיבת אם אין לה קדמון כנודע וזה הוא שמרמז שאין הגאולה קדומה כי אם על ידי עשיית מעשים טובים ולילך בדרכו [צריך לומר: בדרכי] אבותינו והרמז הוא בא מאם ר”ת מעשה אבותינו מקרב את אליהו משיח – ע“כ מצאתי”. והשווה שם כד, א.

יג. שם, חלק ב, ד, א: “וע”ש תעיי' בס' הרב מוהר“ר בער סג”ל¹¹⁴ את אשר כבר הודעתיך את כבוד האיש הזה ואת שיחו הנאה ומעורבת על הברכות. תעיי' בזה שכתב בפ' משפטים בענין שאר כסות ועונה מה שהביא בשם תומר דבורה".

יד. שם יב, ג: “אז ציוו להמדפיסים לדפוס (!) הווידוי הנ”ל (שבספר ברית אברהם לר' אברהם הלוי הורוויץ) בחיבור קטן וקראוהו בשם תחינות וגם וידוים".

טו. שם לח, ד: “ולכך יש ימים שאין משביעין ואין מחרימין בהם ונדפסים הם בלוחות השנה”.¹¹⁵

עכשיו אמנה אחד־אחד מן המוקדם אל המאוחר את ראייותיי שלי לזמן חיבורו של הספר שלפנינו, מהן מכריעות ומהן שמכלל ספק יצאו ולכלל וודאי עדיין לא באו.

א. חלק ב, דף יט, ג: “וכך מצאתי קצת במאמר עולם קטן שהוא מאמר אחד מעשרה מאמרות היוצאים מפי קדוש החכם השלם החסיד מוהר”ר מנחם עזריה זלה“ה ונוסיף [צ”ל: ונוסף] לו פי' לדבריו ונקרא שמו בישראל נר למאור ע“ש המאיר באופל וע”ש המחבר הרב מוהר“ר מאיר כמהור”ר חיים הנזכר שם בספר הלז. וז“ל שם בקצרה בדף ה במערכה שנייה” – והלשון המובא אמנם נמצא בפי' נר למאור לר' מאיר ב“ר חיים, דפוס ווילמרשדארף תל”ה, במערכה שנייה, דף ה.

ב. שם, דף כו, א–ב: “ומצאתי בס' הנכבד והנורא ספר הבריאה שתיקן לקרי לכוון בשם מ”ב ב“פ גי' פ”ד מנין אחה“ע… וכתב שם דרך כלל שצריך האדם ביותר לכוין בניקוד וא”י דשם חב“ו כי זה רומז ליסוד הוא המקום אשר חטאנו, ובזה יתכפר לו ואסף נדחיו שהם כתי גרים וע”ש באורך גם מענין נשמות העשוקות הנעשים גרים, ויקר ערך ענין זה עמוד עליו ומחזה שדי תחזה“. וכן שם חלק א, דף כה, א: “ורמז גדול מצאתי על זה בס' בריאה וז”ל ויש לאילתא השגחה פרטית לפי שהוא [צ”ל: שהיא] רומזת לרחל וללאה ולכנ“י למלכו”ת ולבינ“ה… וכן ממש הוא סוד איילתא שכמו שהיא בצער לידה כן כנ”י; כמו הרה תקריב ללדת תחיל ותזעק בחבלי' מצער שמצטערת עד שבא נח“ש ונשכה ומולד כנוד', כן כנ”י מצטערו' בחבלי הגלות עד שבא נח“ש שהיא גי' משי”ח ומעורר בקול השופר שהוא בינ“ה לפתוח ממסגר אסיר דהיינו בנים ודי, עכ”ל“.¹¹⁶ ואין ספק שהמחבר נתכווין לספר הבריאה של נתן העזתי, שנתחבר בשנת ת”ל,¹¹⁷ כנראה בקאסטוריה, ומסתבר שלא הגיע לפולין או לאמשטרדם לפני סוף שנות השבעים של המאה השבע־עשרה.

ג. שם, חלק ב, יח, ג–ד: ראיתי להעתיק דברי בעל תשובות נפש הנ“ל תיקון אמן… ושם תראה ותקבל סודות דאמ”ן… ועוד כתב שם טעם שע“פ גזירת הרב שלא נתן לו רשות להדפיס כוונת אמן יהא שמיה רבא ויצא טעם לשבח בכן ראה לציין איזהו מקומן… ולבסוף ספרו שהוא מעט הכמות ורב האיכות כתב עוד וכפל באזהרות עניית אמן” – וקרוב בעיניי שהכוונה לספר תשובת הנפש תיקון אמן תשובת תענית, שנמצא באוצר הספרים של הבודליאנה באוכספורד ונדפס בלובלין בשנת תל"ז כנראה.¹¹⁸

ד. שם, דף א, ג: “וגם חידושי דינים השייכים לבין אדם לחבירו אשר גלה לנו בעל טורי זהב וביות' בעל שפתי כהן זלה”ה“.¹¹⁹ אמנם אפשר שבעל טהרות הקודש נתכווין לפירושם של הט”ז והש“ך על טור יורה דעה, שנדפסו לראשונה בלובלין ת”י ובקראקא ת“ו, אבל מסתבר יותר, שהכוונה לפירושם לטור חושן משפט, כמות שמעיד הלשון “חידושי דינים השייכים לבין אדם לחבירו” – והט”ז והש“ך על טור חושן משפט נדפסו לראשונה בהמבורג תנ”ב ובאמשטרדם תכ"ג.

ה. שלוש פעמים נזכרת בספרנו אחת מאיגרותיו של ר' שלומיל מדרעזניץ, היא האיגרת שנתגלתה ושנתפרסמה על־ידי שמחה אסף ז“ל.¹²⁰ פעם היא מכונית בשם “קונטריס הישן” (שם ב, דף מ, ד) ופעם אחרת בשם “קונטרוס אחד ישן נושן” (שם א, דף לד, ג).¹²¹ רחוק הוא להניח, שאיגרותיו של ר' שלומיל, שהועתקו לכל המוקדם בשנות השמונים של המאה הט”ז, כבר יהיו כמה עשרות שנים לאחר מכן קרוייות בהעתקתן בשם קונטרס ישן נושן. בלשון מעין זה (קובץ ישן נושן) מכונות האיגרות בפי בעל לחם הפנים, שספרו נדפס בהענא תע"ו וכנראה נתחבר סמוך לאותו זמן.¹²²

ו. שם, חלק ב, דף כו, ב (לאחר הציטאט הנז' מספר הבריאה): “ומצאתי כתוב עוד שלבעל תשובה בזה שהוא על שז”ל וקר“י טוב לומר קינה זו בכל לילה מלילי התענית שהיא מסודרת ע”פ א“ב והתחלה אשא נהי בכי ויללה וכו' כאשר נדפסה מקרוב”. ואין ספק שמחברנו נתכווין לתפילתו של ר' יהודה חסיד (או של אחד מבני החברה שלו) אשא בכי נהי ויללה וכו' שנדפסה בספר מנחת ערב, דיהרנפורט (?) ת"ס!

¹²³

לכאורה יש עוד ראייה מכרעת לאיחורו של הספר שלפנינו, אלא שעיון נוסף מביא לרפיונה וכנראה גם לסתירתה.

בחלק א, דף ז, ב אנו קוראים: “וכלם העידו שאין לירד לסוף דעתו (של רשב"י) זולת האר”י זלה“ה… כאשר האריכו לדבר בשבחו ומעלתו בספר נובלת [צ”ל: נובלות] חכמה בקונטרס המיוחד לדבר בפאר ותהילות גדולות האר“י זלה”ה וכן נמצא גם בס' מעשה ניסים קצת, והמה גם הם בס' עמק המלך" ולכאורה ברור, שהכוונה לספר הכונות ומעשה נסים, קושטא ת“ף! וכן בחלק ב, דף לב, ב “תמצא מעשה נפלא במעשה ניסי' דהאר”י זלה”ה מה שגלה לו חד רוח שלא הי' בידו לבא אל הבית כאשר שכל הפתחים היה מזוזות כשרים ומצא נקב קטן בכותל ודרך שם בא, ע“ש” – ונמצא כל זה בספר הכונות ומעשה נסים, דף יא, א¹²⁴! והרי לא ידענו על כל ספר אחר בנושא זה, לא בדפוס ולא (כמדומה) בכתב־יד, שייקרא בשם מעשה נסים¹²⁵! אלא שטענה זו שוברה בצידה. לפני שנים אחדות גילה פרופ' ג' שלום ספר בשם ס' מאירת עינים. באו לידו “בירושלים קונטרסים שונים מספר זה שאינו ידוע כלל לרושמי ספרים” עד שעלתה בידו “לצרף מהם טופס שלם – חוץ מהשער שלא זכיתי לראותו עד היום; ואינני יודע אם נמצא טופס שלם מספר זה בספריה אחרת”. לפי דעתו של שלום נדפס הספר בקושטא בין השנים ת“כ–תכ”ה. ספר זה חלוק לשלושה חלקים עיקריים. חלק ב, דפים א–יז א (פאגינאציה חדשה) נקרא בשם שער מעשה נסים של האר“י זלה”ה “הכל מלה במלה מס' עמק המלך, מן ההקדמה השלישית הנקראת שם בשם זה”.¹²⁶ וייתכן מאוד, שבעל טהרות הקודש נתכווין לספר זה – ואמנם הסיפור עם הרוח מובא שם בדף יז, א.¹²⁷ אף על פי כן הייתי נוטה לדעה, שבעל טהרות הקודש נתכווין לספר הכונות ומעשה נסים לולא הסכמתו של ר' יעקב פאפרש, שבאה וטופחת על פני דעה זו – הרי הסכמתו שלו (שבו נזכר כבר המחבר בברכת המתים, כמות שכבר העמיד על־כך היילפרין) ניתנה קודם שנת ת“ף ואילו ספר הכונות ומעשה נסים נדפס בשנת ת”ף! ¹²⁸ אימתי ניתנה הסכמתו של ר“י פאפרש? היא נכתבה “היו' יו' א' ה' ניסן לסדר ולפרט "ב"ז"א"ת "יבא **”א"הר"ן** אל הקודש” (פר' אחרי מות). היילפרין שלא צירף את האותיות ב, א, ה לנוטריקון סבור היה, שההסכמה נכתבה בשנת תע“א, אבל זה מן הנמנעות, שהרי בשנת תע”א חל ה' ניסן ביום ד' פר' צו! אין לך שנה בין השנים ת“ע–ת”ף שה' ניסן יחול בה בפר' אחרי מות.¹²⁹ כנראה נפלה כאן טעות הדפוס וצ“ל: ה אייר במקום ה ניסן וההסכמה יכלה ליכתב אם בשנת תע”ו אם בשנת תע“ט, שבהן חל ה אייר ביום שני. מסתבר, שהיא נכתבה במוצאי יום א אור ליום ב ולפיכך נרשם עליה התאריך של יום ב. ברם, מכיוון שר' יעקב פאפרש חותם בסוף הסכמתו “חונה פה ק”ק קובלענץ ואגפי'” על כרחנו עלינו להחליט, שההסכמה נכתבה בשנת תע“ו ולא בשנת תע”ט. שהרי בשנת תע“ח בא ר”י פאפרש מקובלנץ לפראנקפורט לשמש בה רב, במקום ר' אברהם ברודא בעל אשל אברהם, שנפטר בראש חודש אייר תע“ז.¹³⁰ מתוך האמור למעלה אנו חייבים להסיק, שספרנו נתחבר קודם שנת תע”ו,¹³¹ אבל בידינו לצמצם יותר. ר' אריה ליב חתנו של החכם צבי, שעזב עם חמיו את אמשטרדם בשנת תע“ד,¹³² מעיד בהסכמתו “שעוד היותי בק”ק אמשטרדם… היה רשום בזכרוני גודל מעלת הספר הלזה”. מכאן, שהספר נכתב קודם שנת תע"ד.

כללם ועיקרם של כל דברינו: ס' טהרות הקודש נתחבר לא קודם שנת תס“א¹³³ ולא לאחר שנת תע”ג.

לבסוף נעיר עוד הערה קצרה בדבר מחברו של ספרנו. בדין מציין היילפרין, שהמחבר היה אדם עני וכפי הנראה ללא “התמנות תורנית”, אבל דומה עליי, שאין הכרח לומר, ש“בזמן שכתב את ספרו היה עדיין המחבר איש די צעיר, שחי עודו בלא בנים”.¹³⁴ נראה לי שמחברנו היה אז כבר באמצע שנותיו, כבן ארבעים לערך, הולך ערירי בלא בנים והוא התפלל עדיין לבנים “וגם את בני אם אזכה להם ולגדלם לזכות, ולהביא הספר לבית הדפוס יעמוד לי זה הזכות”.¹³⁵ לאור כל האמור למעלה לא מן הנמנע, שמחברנו נפטר סמוך לזמן חיבור ספרו.¹³⁶

 

קונטרס חדש לר' שלמה שלומיל מדרעזניץ    🔗

ידועות האגרות של ר' שלמה שלומיל המכונה מיינשטרל מדרעזניץ שבמוראביה, שעלה לא“י, והגיע לצפת בחוה”מ סוכות של שנת שס“ג (סוף 1602). שלוש מאגרותיו, שנכתבו בשנות שס”ז–שס“ט, היו ידועות מכבר, משנדפסו לראשונה בשנת שפ”ט,¹³⁷ ואילו אגרת רביעית נתגלתה ונתפרסמה ע“י ש. אסף ז”ל.¹³⁸ פרט לאגרות הללו כתב ר' שלמה שלומיל עוד כמה אגרות שלא הגיעו לידינו.¹³⁹ והנה עלתה בידי לגלות קונטרס אחד משלו, ששוקע בתוך ספר לחם הפנים על ש“ע יו”ד לר' משה יקותיאל קויפמאן, חתנו של בעל מגן אברהם על או"ח.

וכך היא הצעת הדברים.

באגרת הרביעית הנז' אנו קוראים: “גם נוהגים בכאן כשנפטר ב”מ בן אדם גדול רשום בחכמה ובחסידות עושים לו סדר הרחיצה והטהרה המקובלת ביד יושבי א“י מפי הלל הזקן ע”ה, והיא קדושה גדולה וטהרה משובחה על המת, והוא כתוב אצלנו באורך“.¹⁴⁰ והנה בשנת תרצ”א פרסם הרב י. מ. טולידאנו בספרו “ים הגדול” (עמ' קי–קטז) “פרק מעשה המת מיוחד להלל הזקן”.¹⁴¹ הרב טולידאנו סבור “שנתחבר באמת בימי סוף התנאים, ורוב ענינו ותוכנו חובר על פי איזו משנה קדומה שחבר הלל הזקן ולכן נתיחס אליו”. אלא הוא תמיה ושואל “איך נשאר הפרק התנאי הזה מכוסה במשאון ולא נזכר בדברי קדמונינו”. והוא עומד ומשיב “שבאמת נמצא בס' מעבר יבק לר”א ברכיה ממודינא ובס' לחם הפנים על יו“ד (הענא תע“ה – צ”ל תעו – ד. ת.) בסופו סדר הרחיצה גדולה להלל הזקן. ובסידורים מאוחרים העתיקו בטעות סדר רחיצת המת לאיש חסיד מהר”ר הלל ז“ל”.

נביא עתה את הלשונות בענין זה בשני הספרים הללו. בס' מעבר יבק אנו קוראים: “עוד פסוקים ליאמר בעת רחיצת אדם גדול – – – עתה כלה שארי ולבבי להקריב ג”כ לפניך פסוקי' אשר אגב אורחייהו מצאתי בקונטריס קטן בסדר רחיצת המת מפי חכמי המשנה – – – וששו בני מעי ששו כי מצאתי און לי בקונטריס זה משטיפת המת בט' קבין וכתוב בו שזו היא טבילת המת¹⁴² כאשר העיר יי' רוחי מתחלה להזהיר על זה במאמר ג‘, וזכיתי לכוין אל האמת כי שפת אמת תכון לעד, ואלו הם הפסוקים אשר באו שמה מכוונים כפי רחיצת אברי הנפטר החסיד,¹⁴³ ומבואר הדבר שלא אמרו חכמים דברים כאלו על אדם קל אלא על מי שהחמיר וקדש את עצמו בחייו וחכם גדול הוא המבין ומקיים כל דברי חכמים לאשורן".¹⁴⁴ מיד לאחר זה באה שורה של פסוקים המובאים כולם באותו סדר בקונטרס אחרון שבס’ לחם הפנים. סי' שנב שבספר זה, רובו ככולו, כולל את סדר הרחיצה הגדולה. הוא פותח (בסעיף ד' של הס' הנז'). “ומדיחן אותו היטב [סדר רחיצה גדולה שתיקן הלל הזקן זלהה]”. ממשיך ומביא בארוכה את כל סדר הרחיצה (קונטרס המחזיק עמודה וחצי העמודה בתבנית של 4^O ומסיים בלשון זה: “(כל דיני רחיצה העתקתי ככתבו וכלשונו מקובץ ישן נושן אות באות)”.¹⁴⁵

אין ספק שבעל מעבר יבק¹⁴⁶ ובעל לחם הפנים נתכוונו לקונטרס אחד ואין ספק שנתכוונו לקונטרסו של ר' שלמה שלומיל.

אגרותיו נתפשטו ונתפרסמו ברבים סמוך לזמן כתיבתן ונעשו מהן העתקות הרבה,¹⁴⁷ ואף יש שר' שלמה שלומיל עצמו ביקש את מקבל האגרת לעשות הימנה העתקות ולשלחן לשאר מיודעיו.¹⁴⁸ אגרותיו וקונטרסיו נתפשטו באיטליה ובו בזמן שבא לראשונה זכרן של האגרות (בשנת שפ"ט), בא לראשונה זכרו של הקונטרס שלפנינו (בשנת שפ"ו).¹⁴⁹

מאה שנה ומעלה לאחר זמן כתיבתם, היו כבר קונטרסיו של ר' שלומיל קרויים בשם קונטרס ישן נושן או קובץ ישן נושן,¹⁵⁰ כמות שקרויים הם בפי בעל לחם הפנים. אף ר' בנימין וולף בר' מתתיהו בעל ספר טהרת (או טהרות) הקודש, שנדפס סמוך בזמן ללחם הפנים (אמשטרדם, תצג), שהיה בידו העתק האגרת שנתפרסמה ע“י אסף, נוקט לשון דומה: “…וכאשר מצאתי כתוב בקונטרס אחד ישן נושן הועתק מהנהגות הקדושות הנהוגין ביני חכמי הארץ ישראל ארץ הקדושה תוב”ב”.¹⁵¹

אשר ליחס שבין הקונטרס של ר' שלומיל לקונטרס שנתפרסם ע“י הרב טולידאנו, נראה לומר שקונטרסו של ר' שלומיל נתייסד על הקונטרס ההוא. רובם ככולם של העניינות ושל הפסוקים המובאים בקונטרס ההוא,¹⁵² מובאים אף בקונטרס שלפנינו. אלא שעדיין הדברים רופפים בידי, שהרי אפשר לומר שר' שלומיל כתב את דבריו על סמך מסורת שבע”פ “המקובלת ביד יושבי א”י מפי הלל הזקן ע“ה”.

ועדיין שאלה זו תלוייה ועומדת.

 

עוללות צפת    🔗

א. על שנת פטירתו של ר' יעקב בירב    🔗

תאריך פטירתו של מהר“י בירב ידוע לנו מתוך עדותו של המבי”ט תלמידו, שמעיד על רבו ש“נתבקש בישיבה של מעלה ליל שבת ר”ח אייר שנת אש“ה”.¹⁵³ אלא שנחלקו החכמים קוראי הדורות אם כיוון המבי“ט לשנת ה' ש”א¹⁵⁴ אם כיוון לשנת ש“ו.¹⁵⁵ צונץ הכריע לצד הדעה האחרונה, מכיון שמצא שרק בשנת ש”ו (ולא בשנת ש"א) חל ר“ח אייר בשבת.¹⁵⁶ גריץ חלק עליו וסבר שהכוונה היא לשנת ש”א ולפיכך דעתו היא שיש לתקן בדברי המבי“ט ולקרוא אייר במקום אדר.?שבשנת ש”א חל יום א' דר“ח אדר א' בשבת.¹⁵⁷ דבריו של גריץ אינם נראים משני טעמים: א) באותה תשובה של המבי”ט סמוך לסופה כתוב פעם שנייה: “כאן נתבקש מורינו הרב הגדול ז”ל ר“ח אייר שנת אש”ה בישיבה שלמעלה“, ואין נראה לומר ששתי פעמים נשתבשה התשובה ונדפס אדר במקום אייר. ב) שנת ש”א מעוברת היתה ואין מספיק לתקן אדר במקום אייר אלא יש לתקן אדר א' במקום אייר, מה שאינו נראה.

לאחרונה בא י. כ“ץ וביקש לקיים ולחזק את דברי גריץ מתוך שו”ת אבקת רוכל סי' קכ“ד “ששם דן בית דין בצפת בשאלת עזבון בקשר עם מותו של ר”י בירב בשנת הצו”ר, דהיינו ש“א”.¹⁵⁸ אלא שכ“ץ פורתא לא דק וראייתו היא ראיה לסתור. התשובה מוכחת להיפך, שבשנת הצו”ר היה מהר“י בירב עדיין בחיים. התשובה דנה בשטר מתנה שנכתב בט”ו לאלול של שנת הצו“ר בצפת, שבו הנותן אמר בתורת צוואה, שאם ימות בתוך זמן מסויים “יתנו מעות המשכנתא להחכם מורינו הרב הגדול ונעלה הנגיד כמהר”ר יעקב בי רב נר”ו – והחצי האחר ישאר ביד מורינו הרב הנז' לעשות ממנו כרצונו כנ“ל – ולראיה ביד מורינו הרב הנז' כתבנו וחתמנו שמותינו פה ביום ובחדש ובשנה הנז' והכל שריר ובריר וקיים”. ורק לאח“ז מובא “בפנינו ב”ד ח”מ תבע הנבון כה“ר אהרן בי רב בן הרב הגדול מורינו הנ”ל זלה“ה” וכו'.¹⁵⁹

לכאורה מכאן ראיה גמורה, שמהר“י בירב לא נפטר בשנת ש”א. אלא שעדיין הרבה יש לפון בדבר, מכיון שנראה יותר שבתשו' הנז' הכוונה היא לשנת ה' רצ“ו ולא לשנת ש”א.¹⁶⁰

עכ"פ לאחר שבטלה הראיה לדעתו של גריץ מדברי ר' יוסף קארו באבקת רוכל, חזרו דברי צונץ למקומם וכוחם יפה מכוח דבריו הדחוקים של גריץ.

ב. על שנת פטירתו של ר' חיים ויטאל    🔗

ר' חיים ויטאל נולד בר“ח חשון של שנת ש”ג¹⁶¹ ונפטר כידוע בר“ח אייר של שנת ש”פ,¹⁶² בשנת ע“ז¹⁶³ לחייו. לפיכך בדין תמה ג. שלום¹⁶⁴ על כך, שבכתב המינוי ששלחו חכמי צפת בשנת שפ"א לר' יששכר בער איילנבורג לשמש כראש ישיבה בעירם, מודיעים הכותבים “וגם פה יזכה לחכמת הקבלה מהמקובל הגדול… מוהר”ר יצחק לוריא ע”ה, ובפרט שקרוב לנו המקובל הגדול מוהר“ר **חיים יצ”ו** הדר בדמשק“.¹⁶⁵ שהרי “מן הנמנעות שחכמי צפת לא שמעו על פטירת הרח”ו”.¹⁶⁶

על כרחנו עלינו לומר, שחל שיבוש בתאריך כתב זה. בכתב המינוי הנזכר, שהוא כתב ראשון, התאריך הוא “היום יום שני למספר ב”ך יברך ישראל לאדר שנת השפ"א ליצירה“. ואילו בנוסח כתב שנית”, שמובא מיד לאחר כתב ראשון, נאמר “היום יום שני שלשה ימים לחדש שבט שנת הושע יי' את עמך לפ”ק". והרי לא ייתכן, שכתב שני קדם למעלה מחודש ומחצה לכתב ראשון! ¹⁶⁷

על סדרם של שני הכתבים מעיד שם ר' יששכר בער איילנבורג עצמו: “וזהו נוסח הכתבים מצפת תוב”ב בעינם וממשם וזה ראשון“. ולאחר שמובא כל לשונו של הכתב הראשון ולפני לשונו של הכתב השני כותב ר' יששכר בער: “וזהו נוסח כתב שנית¹⁶⁸ מצפת תוב”ב”. ואף תוכן הכתבים מוכיח שקדם כתב ראשון לשני. בכתב הראשון מבקשים חכמי צפת מר' יששכר בער שיתרצה “להיות לראש ולריש מתיבתא – ובבאו אליו זה כתבנו ימהר חיש מהרה ובא יבא ברנה אל ארץ הקדושה – וכאשר יסכים ויגמור בדעתו לבא הנה”¹⁶⁹ וכו‘. ואילו בכתב שני אנו קוראים "איך גלילות אצבעותיו הנקיות מעולפת בספירי’ האירו אל עבר פנינו איך נתרצה מעלת כת“ר לבקשתנו להיות לנו לריש מתיבתא, ושמחנו כעל כל הון ואמרנו ברוך אשר לא השבית לנו גואל”.¹⁷⁰

אלא שאעפי“כ הדברים מוקשים: כיצד נחליט ונאמר שהתאריך הנז' משובש, והרי דוקא בשנת שפ"א (ולא בשנת ש"פ) חל כ”ב באדר ביום ב'!

ועדיין צריך עיון.

עוללות צפת¹⁷¹    🔗

ג. ר' יוסף די שיגוביא בנבנשתי ועדותו על המגיד של ר' יוסף קארו    🔗

מועטות הידיעות שבידינו על תולדות חייו של ר' יוסף בר' משה די שיגוביא בנבנשתי.¹⁷² לא ידענו אימתי נולד והיכן נולד. ר' משה אביו בא בסוף ימיו מצפת “לשאלוניקי להדפיס כמה שטות על מסכתות ושאלות ותשובות… ותוך עשרה ימים נתבקש בישיבה של מעלה”.¹⁷³ ר' יוסף נולד אם בצפת אם במקום אחר¹⁷⁴ בסוף מחציתה הראשונה של המאה הט“ז או בתחילת מחציתה השנייה של אותה מאה,¹⁷⁵ ונפטר בברוסה, שבה דר בסוף ימיו.¹⁷⁶ רוב ימיו דר כנראה בצפת. חיבר ספרים הרבה שאבדו: “ובכל מקום היה כותב, זה כתבתי בספרי הארוך ופעמים בספרי הלבן או האדום ולא נודעו, גם שם היה מזכיר שני ספרים שכבר קבץ בצל הכסף וספר יכול יוסף, גם המה לא נמצאו”.¹⁷⁷ ליקוטים מתוך דבריו נקבצו ונעתקו על־ידי ר' שלמה אלגאזי, בן בתו של המחבר, ונדפסו בספר “דובב שפתי ישנים”, אזמיר תל”א. הליקוטים כוללים בעיקר “פשטים ומאמרים” קצרים, על דרך הדרוש והקבלה, לתורה, לחמש מגילות ולכמה מספרי נביאים וכתובים. ר' יוסף די שיגוביא כתב את דבריו לא בזמן אחד, אלא בהפסקות ארוכות שבינתיים (לפיכך יש שאותם חכמים נזכרים לעתים בצירוף נר“ו ולעתים בצירוף ז”ל) ואף לא הקפיד “לכתוב על הסדר רק כפי ההזדמן זעיר שם זעיר שם קובץ על יד”.¹⁷⁸ יש בליקוטיו כמה ידיעות חדשות וחשובות על חכמים ועל ספרים ועל שאר דברים שנעמוד עליהן אי"ה במאמר מיוחד. כאן מבקש אני לדון בקצרה בשניים־שלושה עניינים.

ר' יוסף די שיגוביא היה תלמידו של האר“י ושל ר' אלישע גאליקו ושל ר' שמואל די אוזידא. רבו המובהק היה גאליקו, שהוא קורא לו תדיר: “מורי הגדול הרא”ג ז”ל" או “מורי הרא”ג ז“ל”.¹⁷⁹ ואילו את די אוזידא הוא קורא לעתים “הרש”א ז“ל” סתם, בלא התואר “מורי”. בליקוטיו מובאים כמה פעמים דברים “ששמעתי ממורי הרב החסיד מהר”י לורייא אשכנזי ז“ל” או דרשות שדרש “מורי הרב הקדוש כמהר”י לורייא אשכנזי ז“ל”. אם איני טועה, לא נזכר די שיגוביא כתלמיד האר“י לא בשום ספר מספרי התקופה ולא בשום אחת מרשימות תלמידי האר”י. ואף גם זו: פעם אחת מביא המחבר את האר“י בצרוף נר”ו, ודומה עליי, שזו הפעם האחת והיחידה בכל הספרות (על־כל־פנים בספרים שיצאו בדפוס), שהאר“י נזכר בברכת החיים.¹⁸⁰ וקשה לומר שנפלה כאן טעות הדפוס,¹⁸¹ מכיוון שמן הלשון משמע שדבר הכותב בהווה: “ומודעת זאת כי מורי הרב החסיד מהר”י לורייא אשכנזי נר"י כ”כ הוא מזיע בישיבה בפלפול עצום, ויותר חמום יש בעיון מקיום מ“ע”.¹⁸² ואף במקום אחר שהוא סותר במקצת מאמר זה מובא האר“י סתם בלא ברכת המתים: “… או יר' פיה פתחה, שהאדם יפתח פיו בחכמה ובדרך חסד בלי עיון יתגלה לו ההלכה על ציצת לשונו כמורי הר”י אשכנזי גדול מרבן שמו שהיה משיג ההלכה על ידי מלאכי מרום”.¹⁸³ מן הראוי להביא כאן דרשה אחת, שהמחבר מעיד ששמע אותה מפי האר“י, ושנזכרת רובה ככולה אצל ר' חיים ויטאל ובחלקה אצל אחרים: “וזה ענין הכתוב ויהי נא פי שנים ברוחך אלי שמעתי ממורי הרב החסיד מהר”י לורייא אשכנזי ז”ל הקושי' מבוארת, והשיב כי מלת נא ראשי תיבות נדב אביהו שנכנסו בגוף אליהו שהוא פנחס בעת שפרחה נשמתו וניתוסף בו הארה גדולה וזכות אותם הנשמות שנכנסו בגופו, וזהו ויהי נא פי שנים – אותם השני נפשות של צדיקים שניתוספו לך ונתנו לך הארה יבואו אלי כמו שקרה לך. ובזה יובן הטב מה שכתוב באליהו ז“ל אחר אותו מעשה שנענה באש כתוב כשברח מפני אחאב וילך לו אל נפשו מה דלא כתב קודם, לפי שאחרי שהודיע אליהו ז”ל אחדותו יתברך עד שאמרו ע“י האש שני פעמים ה' הוא האלהים נתקנו השתי נשמות של נדב ואביהו שחטאתם היה באש זרה ובאש נתקנו, אז כיון שנתקנו פרחו אותם הנשמות ונשאר אליהו ז”ל יחידי בנפשו ולכן נתיירא ויקם וילך אל נפשו, ראה שנשאר יחידי עם נפשו ולא נשאר בו כח וגבורה שהיה לו מקודם שדבר קשות, וכשהתפלל לה' לא טוב אנכי מאבותי איפשר שחזרו אליו הנשמות".¹⁸⁴

ידיעה חשובה אחרת נוגעת בפרשת המגיד שנתגלה לר' יוסף קארו. כידוע מצויות בידינו כמה עדויות על־כך. יש העדות המפורסמת שמיוחסת לר' שלמה אלקבץ ויש עדויותיהם של ר' חיים ויטאל ושל ר' שלומיל מדרעזניץ.¹⁸⁵ מחברנו מוסר על־כך דרך־אגב כדבר ידוע: “…או יראה מכל מלמדי מם היתרון – יותר מכל מלמדי השכלתי מעצמי יען כי התורה עצמה מדברת עמי ומגלי (כך!) לי רזיה כמו ענין המגיד שהיה אומר למרן הבית יוסף ז"ל אני המשנה המדברת עמך”.¹⁸⁶ אפשר שזו היא העדות הראשונה על המגיד של מרן.¹⁸⁷

לבסוף יש לעמוד על קושי אחד שנוגע למספר שנות חייו של די שיגוביא, קושי שלדעתי אי־אפשר ליישבו אלא בדרך התיקון וההגהה. ר' שלמה אלגאזי מוסר לנו בסוף דבר, שזקנו “נתבקש בישיבה של מעלה בן מ”ב ז“ל”.¹⁸⁸ והוא מן הנמנעות. די שיגוביא נולד לא־יאוחר משנות שי“ג–שט”ו¹⁸⁹ – ולדעתי אף מוקדם מכן. ואם נכונה הידיעה שנפטר בהיותו בן ארבעים ושתיים שנה, הרי נפטר בשנות שנ“ה–שנ”ז, והוא מוקשה מכמה צדדים. יש בידינו ליישב בקושי את התמיהה שמחברנו מזכיר ספרים שעדיין לא נדפסו בשנים ההן בכך, שהוא ראה אותם בכתב־יד¹⁹⁰ – ברם כיצד ניישב את התמיהה שהוא מזכיר בברכת המתים את ר' משה אלשיך (שנפטר כנראה לפני שנת ש"ס), את רבו ר' שמואל די אוזידא (שנפטר לאחר שנת שס"ה),¹⁹¹ את ר' משה ניגרין (שנפטר לאחר שנת שע"ב)¹⁹² ואת ר' חיים ויטאל (שנפטר בשנת ש"פ)? קשה להניח שר' שלמה אלגאזי, שהוסיף בספר מחידושיו שלו ומחידושיו של אחיו ר' משה, שינה בדברי זקנו וכתב ז“ל במקום נר”ו, שהרי חכמים הרבה מובאים בספר בצירוף נר“ו (ואף החכמים גופם שנזכרים בצירוף ז"ל, כאמור לעיל). לפיכך נראה לי, שנפלה כאן טעות הדפוס ויש לתקן ולגרוס ע"ב במקום מ”ב.¹⁹³ האותיות מ' וע' דומות מאד בספרנו, שנדפס בכתב רש"י, ועל נקלה יכלו להתחלף בשגגת מדפיס. אם הגהה זו נכונה היא – מתבטלים מאליהם כל הקשיים שמנינו.

ד. ר' שם טוב עטייא – תלמידו של האר"י?    🔗

בספר “ברכת הארץ” לר' ברוך דוד הכהן נדפס שטר ההתקשרות של תלמידי האר“י,¹⁹⁴ שחתומים עליו כמה חכמים שאינם חתומים על שטר ההתקשרות שנתפרסם על־ידי ז. רבינוביץ “מן הגניזה הסטולינאית”.¹⁹⁵ שמו של אחד החכמים החתומים שם הוא שם טוב. ג. שלום, שדן בארוכה בפרשה זו,¹⁹⁶ העיר על־כך: “על החתום שם טוב איני יודע כלום”.¹⁹⁷ ואף הוסיף בדין: “נראה גם ששם משפחתו נשמט בהעתקה”. נראה לי כמעט ללא ספק כלשהו,¹⁹⁸ שהכוונה לר' שם טוב עטייא, מחכמי צפת בדור ההוא, שנזכר בשו”ת הרשד“ם,¹⁹⁹ בשו”ת אבקת רוכל,²⁰⁰ בשו“ת ר' משה גאלנטי,²⁰¹ בשו”ת מהרימ“ט²⁰² וכן בספר “כתר תורה”.²⁰³ בתשובה שבשו”ת מהרימ“ט הוא חתום ראשון בין עשרים “כל חכמי העיר וגדוליה” שנתקבצו “בבית הועד” בשנת שס”א.²⁰⁴ בין החתומים לאחריו אחדים מתלמידיו המובהקים של האר“י ואחדים מגדולי החכמים של צפת, כגון “ר' משה ן' מכיר, שמואל די אוזידא, יום טוב צהלון… יוסף ן' טבול, חייא רופא, גדליא הלוי, אברהם שלום, סוליימאן ן' אוחנה, מסעוד אזולאי, יוסף בכמהר”ר משה מטראני זלה”ה“²⁰⁵ ואחרים. ר' שם טוב עטייא נמנה בין חכמי צפת אף אצל ר' דוד קונפורטי²⁰⁶ ואצל ר' יוסף סמברי. אצל סמברי הוא מובא בסדר זה: “יוסף אלטון ז”ל, אברהם בר' אשר הנקרא אבא ש”ל שעשה פירוש למדרש רבה על ספר בראשית,²⁰⁷ שם טוב עטייא ז“ל, גדליה הלוי ז”ל“.²⁰⁸ כלומר, שר' שם טוב עטייא נמנה פה כאחד עם ר' יוסף לאטון ועם ר' גדליה הלוי, שאף הם חתומים על שטר ההתקשרות ההוא! אלא שעדיין אפשר לשאול: הרי בשום מקום לא נזכר שמו של עטייא כתלמיד האר”י! ברם אין בה בשאלה זו לקפח אף בכלשהו בתוקף ההנחה האמורה. שהרי לא מצינו שום חכם שנקרא שם טוב בין תלמידי האר“י²⁰⁹ – וסוף־סוף חתום על שטר ההתקשרות חכם בשם זה! ואף גם זו: יש עוד תלמידים של האר”י שלא בא זכרם בשום ספר.²¹⁰ וכן שלושה חכמים מן החתומים על שטר זה אינם ידועים דווקה כתלמידיו של האר“י²¹¹ – על־כל־פנים לא היו מתלמידיו המובהקים. והוא שאמור אף על עטייא, שכוחו בהלכה היה יפה כנראה מכוחו בקבלה. – לפיכך נראה לי, שרשאים אנו להסיק, שחתומים על שטר זה לא רק גדולי תלמידיו של האר”י מן “הכת הראשונה”, אלא גם חכמים ועשירים־חסידים בני עלייה ובעלי נפש שנפשם חשקה בקבלה.²¹² ודוגמות לדבר זה (שחכמים וצדיקים ובינונים מצטרפים לחבורה כאחד) אפשר למצוא בעדות של קדושים וחסידים של כל הדתות בכל התקופות.

משער אני השערה הקרובה לוודאי, שר' שם טוב היה כנראה בנו של ר' שלמה בן “ר' שם טוב עתיה,²¹³ מתושבי ירושלים בזמן מושבה”, מחבר הפירוש הידוע לתהלים (ויניציאה ש"ט). ר' שלמה עתיה דר זמן מסוים בשאלוניקי ובאדריאנופול ומסר לנו ידיעות חשובות על החכמים שלהן “שהייתי אני מכיר”.²¹⁴ והנה מוכח מתוך שו“ת הרשד”ם, שאף ר' שם טוב שהה בשאלוניקי (“כבר כתבתי פעם אחרת ושלחתי ביד הח' השלם כמהר”ר שם טוב עטיאש נר“ו” – חלק אבן העזר, סימן רכז) ובאדריאנופול (“ראיתי תשובות מהחכמים השלמים חכמי אנדרינופלה יע”א וכל' מסכימים להתיר והביאו ראיות, בפרט החכם השלם כמהר“ר שם טוב עטיאה” – שם, סימן רלה).²¹⁵ ר' שם טוב עלה לארץ עם אביו²¹⁶ או לאחר מכן²¹⁷ ונשתקע בצפת. איננו יודעים אימתי נפטר. על־כל־פנים, בשנת שס"א עדיין היה בחיים.²¹⁸

ה. על הספר “קהלת יעקב” לר' משה גאלנטי    🔗

הספר “קהלת יעקב” לר' משה גאלנטי הוא הספר השני מתוך ששת הספרים שנדפסו בצפת בשנות של“ז–שמ”ז. הוא נדפס שם בשנת של“ה. יש מן החכמים שמזכירים מהדורת קושטא ש”ל,²¹⁹ אבל מהדורה כזו לא היתה ולא נבראה,²²⁰ שהרי המחבר מזכיר כמה פעמים בברכת המתים את ר' משה קורדובירו, שנפטר כידוע בכ“ג בתמוז ש”ל.

לא נדון כאן בפירוש גופו (על ספר קהלת), שרובו על דרך הדרוש ומיעוטו על דרך הקבלה, אלא אך ורק בכמה פרטים שיש בהם עניין וחידוש מן הצד ההיסטורי. ר' משה גאלנטי, שהיה מן המוסמכים של צפת, היה בעיקרו חכם תלמודי ופוסק,²²¹ אף־על־פי שלא משך ידו מן הקבלה ואף חיבר מפתח לפסוקי הזוהר (ראה להלן, בסעיף הבא). רבו המובהק בהלכה היה ר' יוסף קארו שסמכו להוראה בהיותו בן כ“ב.²²² מי היה רבו בקבלה לא ידענו. והנה, מתוך ספרנו מוכח ללא ספק, שהיה זה ר' משה קורדובירו, שנזכר כאן כמה פעמים,²²³ לרוב בשם “מורי החכם השלם” או “מורי החכם הכולל”. ר' משה קורדובירו היה, כידוע, רבו המובהק של אחיו הצעיר של ר' משה, הוא ר' אברהם גאלנטי. ר' משה מזכיר פעמים הרבה פירושיו של אחיו²²⁴ לפסוקים שונים של קהלת (“והחכם הר' אברהם אחי נר”ו פירש"), אבל אין להסיק מכאן, שחיבר ר' אברהם פירוש לקהלת. ר' משה קורדובירו ור' אברהם גאלנטי הם חכמי צפת היחידים שנזכרים בספר.²²⁵ מובא הרבה ספר הזוהר²²⁶ וכן “מדרש שיר השירים מהזוהר”, שהיה אז עדיין בכתב־יד. ציטאט ארוך שמחברנו מביא פעם אחת מזוהר שיר־השירים נמצא כמעט באותו לשון בזוהר שיר־השירים שבידינו.²²⁷ פעם אחת נזכר מאמרו של בעל ספר “לבנת הספיר” (בעניין “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו”).²²⁸ לא מצאתי מאמר זה בפירושו של בעל “לבנת הספיר” על בראשית ועל ויקרא.²²⁹ הפירוש נתחבר כנראה על כל חלקי התורה, וקרוב לוודאי שהמאמר היה באחד החלקים שאבדו.²³⁰ כן מוסר לנו המחבר על ספר משלו שלא ידענו עליו: “הדרוש הזה באורך בפירוש מאמרי התלמוד אשר לי”.²³¹ והוא־הוא כנראה “ספר הזוכרון (צריך להיות: הזיכרון) אשר לי בביאור המאמרים”. בכמה מקומות הוא דורש על לבוש הנשמה, הוא חלוקא דרבנן.²³² מן הראוי להביא את דבריו היפים על ר' מאיר, שמסופר עליו שפרס את טליתו על אלישע בן אבויה רבו: “והנה עניין שפירש טליתו עליו ואמר לו ליני הלילה נראה לע”ד שחשב רבי מאיר בלבו אם איני מבקש רחמים עליו עד יטילו אותו לגיהנם יתפסוהו הקליפות והמזיקים ויקלעו את נפשו בכף הקלע ואין לו עוד תקומה. לכן בקש רחמים עליו והלבישו טליתו עליו, כלומר חלוקא דרבנן הלבוש הרוחני של רבי מאיר תלמידו שנעשה מהתורה והמצות הלבישו עד יעבור זעם ויכנס במדור הגיהנם ואז אפשר אחר ירידתו שם אפש' לתקנו ולהעלותו משם”.²³³

לא כאן המקום לדון בדבריו המעניינים על גלות וגאולה, על קידוש השם ועל “מאורעות רבות ורעות אשר יארעו לאבותינו בפורטוגאל ובספרד ובפרנאנסיאה ובפורווצאה”²³⁴ (כנראה צריך להיות: ובפירונצאה). איני בא עכשיו למצות מיצוי שלם את כל החומר שבספר שיש בו עניין מן הצד ההיסטורי.²³⁵ מבקש אני להעיר על עוד שני עניינים שיש בהם ללמד על זמנו ועל מקומו של המחבר. בדף פא, א, אנו קוראים: “…שזהו הטעם שכיון רבינו הקדוש לחבר כ”ד פרקים במסכת שבת לקשט שבת מלכותא (צריך להיות: מלכתא?) בכ“ד קשוטין, וכן בדורנו ראיתי כמה חסידים בכל שבת ושבת שונים אלו הכ”ד פרקים לקשט הכלה העליונה וכן ראוי לעשות להבין ולהורות“. וכך מוסר לנו ר' אברהם אחיו, שאחד מן ה”מנהגים טובים וקדושים הנוהגים בא“י” הוא, ש“בליל שבת קורין ח' פרקים ממ' שבת ובבקר ח' ובמנחה ח', דלהכי כיון רבינו הקדוש לסדר כ”ד פרקים במ' שבת כנגד כ“ד קשוטי כלה”.²³⁶ במקום אחר מספר המחבר: “וכבר שמענו ועינינו ראו חכמים מחוכמים אשר הערו עליהם רוח ממרום, יודעים ומכירים בפרצוף מי הוא זה ואי זה הוא ולמי בא ואנה ילך”.²³⁷ ונתכווין כנראה לאר“י (אף־על־פי שנקט לשון רבים), שכידוע מסופר עליו שהיה בקי בחכמת הפרצוף.²³⁸ ושמא כתב כך מתוך ניסיונו שלו. שמא יש מן האמת ההיסטורית במה שמסופר על מחברנו, שבא לפני האר”י “שתתן תקון לנשמתי… אמר לו (ר' משה גאלנטי להאר"י) וכי איני יודע להשביעך בשם המפורש שתגיד לי כל מה שאתה רואה במצחי… אז ראה הרב בפניו ואמר לו ספק גזל יש ביד מר. וכשמוע הגאון כך הלך לביתו ויפשוט בגדיו ולבש שק ואפר… וצוה לשמש שיקבץ לו כל העושה מלאכתו מלאכת הבגדים אנשים ונשים ויבואו לפניו… וא”ל שמעו נא דברי ועשו אתי חשבון מה אני חייב לכם, והשיבו כלם פה א' ואמרו אדונינו אין שום א' ממנו יודע חשבון… שהרי מיום שאנו עוסקין במלאכתו אין אנו מחשבי' המעות שנותן לנו מר לראות כמה הם. אז אמר הגאון, אכן נודע הדבר… לכן מכאן ואילך אם תקבלו עליכם שתדקדקו עמי בחשבון אפי' בפחות משוה פרוטה מה טוב ואם לאו אבטל מלאכתי שאיני רוצה ליכנס לגהינם בידים. לכן עתה על העבר הרי מעות לפניכם טלו מה שתרצו… ולא א' מהם לקח שום פרוטה זולת אשה א' שלקח' שני מצריות, והפציר בה לקחת יותר ולא רצתה, והלכו כלם. והרמ“ג לבש בגדיו והלך לו לבית הרב, והרב קדמו באמצע הדרך ויאמר לו ומה כל החרדה הזאת שעשה מר, א”ל וכי קלה בעיניך לדידי ספק גזל, א“ל כבר עבר, א”ל תראה אם יש עוד יותר, א“ל לא נשאר דבר. א”ל והיכן היה הספק גזל, השיב לו, באותה אשה שלקחה שני מצריות והטעות היה שזאת האשה הי' טווה דק ויש לה יתרון שכר משאר הטווין ומר נתן לה כשאר הטווין עב".²³⁹

ו. מהדורה בלתי־ידועה של ספר “מפתח הזוהר” (מלפני שנת שכ"ו)?    🔗

“מפתח הזוהר” לר' משה גאלנטי נדפס בויניציאה שכ“י. לשון השער “שהוא מורה מקום מכל הפסוקים הנמצאים בספר הזוהר” תופס מרובה. המפתח הוא לגמרי בלתי־שלם.²⁴⁰ בסופו נכללו כמה קטעים מן הזוהר שלא נדפסו, שהמחבר ראה “בספרים ישנים של חכם א' מקובל גדול”.²⁴¹ ציטאט ארוך מספרנו מצאתי בפירוש “קינת סתרים” (פירוש על איכה בדרך הקבלה) לר' אברהם גאלנטי, שנכלל בתוך הספר “קול בוכים”.²⁴² לפני הציטאט המובא מקדים וכותב ר' אברהם גאלנטי: “…אמנם יובן במה שפי' בזהר פיסקא כתיבת יד אצל מעשה דרבי יוסי בפקיעין… וחסר בספרים והביאו החכם מורי אחי יפת²⁴³ הגדול נר”י בסוף מפתחות הזוהר שהדפיס וז”ל“.²⁴⁴ ומיד בסמוך הוא מביא ציטאט שנמצא ממש באותו לשון תיבה אחר תיבה ב”מפתח הזוהר“, לב, ב, פרט לשני שינויים: (א) ב”מפתח הזוהר" כתוב: “אולי כלהו וההוא יודאי בהדייהו עד דמטי” וכו' ואילו ב“קול בוכים” כתוב: “אזלו כלהו עד דמטי” וכו‘; (ב) אחר התיבות “אבל אית מנהון על ידא דשליחא” מובא ב“קול בוכים”: "פי’ ע“י רפאל שהוא מסבב בכל יום לקרב קצן של חולים בגין לאשלמה אסוותא בפקודא דמאריה כדאית' בפ' פקודי דף רנ”ד“. אפשר כמובן לטעון, שלשון זה (“פי' ע”י רפאל" וכו') הוא תוספת של ר' אברהם גאלנטי ולא היה במקורו, כשם שאפשר לטעון (וביתר סברה!) שהתיבות “וההוא יודאי בהדייהו” נשמטו אצל ר' אברהם גאלנטי מתוך טעות סופר. ברם יש להעיר, שר' אברהם גאלנטי מדייק בדרך כלל בציטאטים שבספרו ולא היה מוסיף לשון משלו בציטאט שפותח ב”ז“ל” ומסיים ב“עכ”ל“. לפיכך שמא רשאים אנו להניח, שהציטאט הנזכר לקוח ממהדורה אחרת של “מפתח הזוהר”, שקדמה לזו שבידינו.²⁴⁵ איני צריך לומר שמתוך כך בלבד לא הייתי בא לכלל הנחה, שקיימת היתה מהדורה אחרת של ספר זה. ברם מעין־ראיה זו מצטרפת לראיה אחרת, חזקה הימנה. שהרי על השער של המהדורה שבידינו כתוב במפורש: “נדפס מחדש עם עיון מזוקק שבעתים בחדש תמוז השכ”ו לפ”ק".

ועדיין צריך עיון.

ז. לשנת מותו של שבתי צבי ולשמועות על מותו    🔗

על שנת מותו של שבתי צבי היו הדעות חלוקות בין החכמים. יש מהם שאמרו שמת ביום־הכיפורים תל“ו ויש מהם שאמרו שמת ביום־הכיפורים תל”ז. וכבר הוכיח ג. שלום שהתאריך האחרון הוא הנכון. ראיתו מיוסדת על איגרת של שבתי צבי שרשום עליה התאריך: “יום ב' כ”ג לראש חדשים" (=ניסן), ומשנת תכ“ג ואילך לא חל כ”ג בניסן ביום שני בשבוע אלא בשנת תל“ו (1676) בלבד”.²⁴⁶ כלומר, שבניסן תל“ו עדיין היה שבתי צבי בחיים. וזו ראיה שאין לה פרכה. ומבקש אני לקיים ולחזק דעה זו מתוך שתי איגרות שנמצאות בכתב־יד Or. 9165 שבבריטיש מוזיאום. בתוך כתב־יד זה, שהיה ברשותו של ר' חיים יוסף דוד אזולאי, כלולות איגרות של ר' משה זכות, ר' שמואל אבוהב, ר' אברהם רוויגו, ר' בנימין כהן, ר' מאיר רופא (ואחרים) בעצם כתב־ידם.²⁴⁷ האיגרות, שנכתבו רובן ככולן בשנות ת”ל–ת“מ, מכוונות בחלקן הגדול לר' אברהם רוויגו. יש לציין במיוחד את צרור איגרותיו של ר' מאיר רופא, בנו של ר' חייא רופא מצפת, שתופסות מקום ניכר בקובץ.²⁴⁸ אין ערוך לחשיבותן לתולדות התנועה השבתאית. כל הקורא באיגרות ההן נמצא מציץ לעולם הנעול של המאמינים השבתאים ונגלים לפניו סתרי נפשם וסבכי נפשם בחייו של שבתי צבי ולאחר מותו. והנה באיגרתו של ר' מאיר רופא שנכתבה בא'²⁴⁹ (או: כ"א) לחשון תל"ה אנו קוראים: וראיתי דברי המגיד, ואליו אני אומר כלה נבואתך להרחיק זמן ישועתנו כי יום יום אנו מצפים לה, בא תבא לא תאחר בעה”י, והנה עברו י"ב חדשים מהסתלקותו מן העולם הזה ולא שמענו שום התעוררות והיכן הם דברותיו, באופן כי נקוה אל ה' ונחזור ונקוה בעה“י. ודי בענין זה”.²⁵⁰ נמצאת הדעה ששבתי צבי מת ביום הכיפורים תל“ז מקוימת ומאומתת מתוך דבריו של ר' מאיר רופא. ולשון דומה מצינו באיגרת אחרת של ר' מאיר רופא, שנכתבה בד'(?) לכסלו תל”ח, כחודש לאחר האיגרת הקודמת: “אך במה שנוגע לענין האהוב²⁵¹ אני זורק, כי דבריו (של המגיד – ד. ת.) סותרין זה את זה, כי מקודם אמר שלא ימות וזה הוא נסיונו וכ': אח”כ אמר שכך צריך להיות נסתר י“ב חדש וכ' ואחר הי”ב חדש יצא, והנה עברו י"ב חדש ואין כל מאומה".²⁵²

ומעניין לעניין קרוב. בקשר לשמועות על מותו של שבתי צבי יש מקום, לפי עניות דעתי, לסדר אחר בהשתלשלות הדברים מזה שהציע שלום. שלום כותב: “התאריך (תאריך מותו של שבתי צבי – ד. ת.) קבוע בכל המסורת השבתאית, ועדות ראשונה עליו נמצאת באיגרתו של ר' מאיר רופא מט”ו אלול תל“ז (1677), שמקורה נמצא בידינו. הוא מודיע את הבשורה הרעה לאברהם רוויגו במלים אלו: ‘בא אלינו כתב מצופיאה מהח’ שמואל גנדור נר”ו אומרת כי יציבא מלתא כי האהוב נתבקש בישיבה דרקיעא בעצם יום הכפורים ומפליא לדבר להר“מ קאפשוטו יצ”ו אל ירך לבו ובאחרת אכתוב למעכ“ת רובי דבריו בענין'…²⁵³ קודם כל מעניין כאן התאריך: כמעט שנה עברה מיום מותו של ש”ץ, עד שהידיעה הגיעה מדולציניו… מיד אחרי שכתב ר' מאיר את איגרתו, הגיעו ידיעות מאזמיר (מחוג משפחתו של ש"ץ?) כי נפטר בערב יום־הכפורים, והגביר משה קאפשוטו שאל תיכף את הרב גאנדור, חברו הנאמן של ר' נתן, וקיבל ממנו במהירות רבה תשובה מסופיאה שר' מאיר רופא מעתיק מתוכה בכ“ט תשרי תל”ח (סוף אוקטובר 1667). ואלה דברי גאנדור: ‘מה ששמע מעכ“ת בענין האהוב, יציבא מלתה לא בערב י”ה כי אם ביום הכפורים עצמו וכל מה שכתבו מאיזמיר הוא אומדנא דדעתייהו בחשבון שא"א להיות’ “.²⁵⁴ עד כאן מספרו של שלום. ואיפכא מסתברא – ששאלתו של קאפשוטו ותשובתו של גנדור קדמו לאיגרתו של רופא. הרי אין ספק שלשאלה ולתשובה אלו כיוון רופא באיגרתו מט”ו באלול תל“ז, שציטטנו הימנה לעיל.²⁵⁵ ובאיגרתו מכ”ט בתשרי תל“ח מסר בפרטות את דבריו של גנדור, כפי שרמז באיגרתו מט”ו באלול תל“ז: “ובאחרת אכתוב למעכ”ת רובי דבריו בעה”י" מכאן שהידיעות על מותו של שבתי צבי הגיעו לאיטליה לפני אלול תל"ז, והידיעות מאיזמיר קדמו אף לכך.²⁵⁶

מילואים ותיקונים

(למאמרי “עוללות צפת”, תרביץ, כז, עמ' 105־118)

אפתח תחילה בסעיף אחרון, סעיף ז, מכיוון שנעלם ממני, לצערי, בשעת פרסום דבריי מאמרו של פרופ' תשבי, שנדפס בקובץ “ספונות” תשי“ז, שהיה ספון מנגד עיניי. רק כשהגיעה לידי בלונדון חוברת “ציון”, שנה כב חוברת א, תשי”ז ( = תשי"ח), למדתי מתוך מאמרו של פרופ' תשבי שם, שהוא כתב בקובץ “ספונות” דברים קרובים לענייננו. במאמרו ב“ספונות” “תעודות על נתן דעותי בכתבי רבי יוסף חמיץ” כבר השתמש תשבי בכתב־היד Or. 9165. אף הוא כבר הקדים והביא ראיה מאחת משתי איגרותיו של ר' מאיר רופא (האיגרת מחשון תל"ח) לקיום מסקנתו של פרופ' שלום ששבתי צבי מת ביום־הכיפורים תל“ז. כן הניח שם על דרך ודאי שיש להשלים: בחשבם, דבר שכתבתי על דרך ספק ואומדנה – עיין ספונות, עמ' צג–צד והערה 96 שם. בקשר לסדרן של כל האיגרות ולשמועות על מותו של שבתי צבי נמצאו דבריי בעיקרם מכוונים עם דבריו של תשבי במאמרו בחוברת “ציון”, שיצאה לאור כמעט בעת ובעונה אחת (כמדומה שבועות אחדים לפני זה) עם חוברת תרביץ, שבה נתפרסם מאמרי – עיין ציון, שם, עמ' 22–23 והערה 5 שם. על מקצת דברים בעניין זה אפשר כבר לעמוד מתוך מאמרו ב”ספונות", שם.

ועכשיו כמה מילואים ותיקונים לפי סדר הסעיפים.

לסעיף ג, עמ' 107. – אם רשאים אנו לסמוך בכול על סדר־הזמנים בספר החזיונות של ר' חיים ויטאל, שבעיקרו נכתב כנראה בשנת ש“ע, הרי עדותו משנת שי”ז היא העדות הראשונה על המגיד של ר' יוסף קארו (שלכנפקפק בעדות המיוחסת לר' שלמה אלקבץ) – עיין ספר החזיונות, תשי"ד, עמ' ב.

שם, הערות 14, 16. – ראה עכשיו במאמרו בקובץ “ארשת”, א, ספר שנה לחקר הספר העברי, תשי"ט, עמ' 473–478.

לסעיף ד. – ר' שם טוב עטייה זהה כנראה עם “החכם עטייה”, שנזכר בסיפור המפורסם על הדיבוק שנכנם בבתו של ר' רפאל עניי בדמשק בשנת שס“ט. ר' חיים ויטאל חלם בשנה ההיא ש”ראיתי ששת צדיקים באים מעולם־הבא לביתי והביאו לי תלמיד־חכם לרפאותו… והנה החלום שחלמת: אני הוא התלמיד־חכם ששלחו לך מן השמים שתרפא אותו ושתתפלל עליוו על־ידי ששה נשמות אשר הם פה יושבים אצלך והם:… יהה“ר יוסף קארו… והחכם עטיאה והחכם ארהא. ועף־על־פי שלמדתי עם מהרר”י לוריא רבך ז“ל, לא בא עם הנשמות הנז' אבל גם הוא שם למעלה מתפלל עלי” (ספר החזיונות, עמ' כב–כג). מכאן נמצא חיזוק לדברים שכתבתי בשעתו בסעיף זה. מכאן מזכה גם־כן, שר' שם טוב עטייא כבר לא היה בחיים בשנת שס“ט אם הוא זהה, כאמור, עם החכם עטיאה”, דבר שמסתבר ומתקבל מאוד על הדעת).

ר' שם טוב עטייה נזכר גם בשו“ת ר' יום טוב צהלון, ויניציאה תנ”ד, סימן מב וסימן קמד, ובשו“ת מהרימ”ט, קושטא ת"א, סימן מו (באותו עניין שנידון בשו“ת מהריט”ץ, סימן מב) וסוף סימן נ.

שם, עמ' 109, הערה 10. – כאן לא דקדקתי כדבעי ובאתי לכלל טעות, שהרי הכתובת: “שנת תשס”ב בכפר בוקיעא אשר בגליל העליון תוב“ב” היא פתיחת התשובה שלאחריה, סימן פג. ממילא מתאשרים רוב הדברים שנכתבו שם. ובטלים לפי זה דבריו של רוזאניס בספרו, חלק ג, עמ' 97, שסותרים את דבריו שם, עמ' 296 ועמ' 426; ועיין גם שם, עמ' 286.

שם, הערה 13. – מסתבר שגם ר' שם טוב אלפרג’י שנזכר בשו"ת אבן־העזר לר' יוסף קארו בדיני מים שאין להם סוף (שאלוניקי שנ"ח, קלה, ב–קלו, ג), היה מחכמי צפת בדור ההוא – והשווה בניהו, ספר אסף, עמ' 116.

לסעיף ה. – בספר “כונות האגדות” (שנקרא “כפתור ופרח”, “ישרש יעקב”) לר' יעקב לוצאטו מצפת, שנדפס בבאסיליאה שמ“א (שלוש שנים לאחר “קהלת יעקב”) מובאים כבר דברים בכמה מקומות מספרו של ר' משה גאלנטי, וכן בספרו של לוצאטו “קהלת יעקב”, שאלוניקי שמ”ד, קמח, ב (בענייין חלוקא דרבנן – ואותו מאמר בספר “כונות האגדות” קמב, א). אגב, בספרו “כונות האגדות” נזכר כמה פעמים הספר “פרדס רמונים”, ואין הכוונה לספרו של משה קורדובירו אלא לספרו של ר' שם טוב ן' שפרוט, סביוניטה שי"ד.

שם, עמ' 112, הערה 12. – מן הראוי להעיר, שהמאמר היחיד המובא בספר “לבנת הספיר” בשם רבי ר' שם טוב ן' גאון (כתב־יד בריטיש מוזיאום 767, דף 241א; והשווה מרגליות, ג, עמ' 72) מובא על־ידי ר' שם טוב ן' גאון בשם הרב ז“ל, הוא הרמב”ן (מאור ושמש, ליוורנו תקצ"ט, מא, ב) וכן הוא בפירוש הרמב"ן לתורה, ויקרא ב, יג.

שם, עמ' 114–115. – בקשר ליחסו של ר' משה גאלנטי להאר“י יש להוסיף את דבריו של שלומיל מדרעזניץ באיגרתו מחשון שס”ז. “…וכן העיד לי כמהרר”מ גלאנטי אב“ד בצפ”ת, שמתחלת ביאתו של האר“י ז”ל לארץ הקדושה הלך לעין זיתן ונשתטח על קבר ר“י בר אילעי. כיון שהגיע אצל אלוני זיתים ותאינים העומדים שם סמוך לקברו ראה על אחד מהאילנות עורב א' עומד וקורא קרק קרק פעמים אין מספר. אמר האדון למהרר”מ גלאנטי שהלך עמו, הכרתם אדם שהיה שמו שבתי גובה מסים בצפת? א“ל, הכרתיו והיה אדם רע אכזר גדול. אמר לו האר”י ז“ל, נשמתו היא מגולגלת בזה העורב… ובעבור אכזריותיו… לכן העניש אותו… שיתגלגל בעורב ועתה הוא מבקש שאתפלל עליו” (תעלומות חכמה, באסיליאה שפ"ט, מד, א); וכן ראוי להביא את דבריו של ר' יהודה אריה ממודינה: “אי אפשר מלספר לך מה שהיה לפני זה יותר מכ”ה שנים, עודך נער קטן הגיע פה החכם ר' ידידיה גאלאנטי ז“ל (בנו של ר' משה גלאנטי – ד. ת.) שליח מארץ ישראל… ועודנו שם התחיל הגאלאנטי לספר ממעשה נסים ונפלאות האר”י ז“ל מהכתובים לעיל, וגם אשר לא כתוב מהר”ר יש“ר” – ארי נוהם, הוצאת ליבאוויטש, תרפ"ט, פרק חמשה ועשרים, עמ' פ.

לסעיף ו. – בינתיים ראיתי באוכספורד כתב־יד של “מפתח הזוהר” (נויבויאר 2297), אלא שכתב־ היד ההוא לא נכללו בו הקטעים מן הזוהר, שהמחבר ראה “בספרים ישנים של חכם א' מקובל גדול” והוא מסתיים לפני זה (כתב־ היד מסתיים במקום שמקביל לדפוס ויניציאה שכ"ו, עמ' לא, א).