שׁוֹטַטְתִּי בָּרְחוֹבוֹת,

הֵצַצְתִּי בַּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה

מַרְאוֹת מַחְנִיפוֹת.

תְּמוּנָה אַחַת

עָקְבָה אַחַר פָּנַי:

דִּבַּרְנוּ זֶה לְזוֹ,

עִם הָרִיק וּלְתוֹכוֹ,

תְּמוּנוֹת מִתְמַזְגּוֹת בִּי תַּחַת שְׁמֵי הַצָּהֳרָיִם.

אִישׁ אֵינוֹ חוֹשֵׁד

בַּמַּשָּׁב הַמּוֹשֵׁךְ אוֹתָם,

הַמַּשָּׁב הַזֶּה הַמִּשְׁתַּהֶה לְמַלֵּא אֶת הָרֵאוֹת,

הַמַּשָּׁב הָאִטִּי הַזֶּה עַד כְּלוֹת הַנְּשִׁימָה,

עַד רִקוּן אוֹתָנוּ מֵעַצְמֵנוּ.

וְאָנוּ הוֹלְכִים

וְהוֹלְכִים

וְאַט־אַט,

כְּמוֹ מִתוֹךְ כְּשָׁפֶיהָ

שֶׁל אַהֲבָה,

נִמְשַׁךְ הַמַּסָּע

וְלֹא נוֹתָר דָּבָר לְהַבִּיט בּוֹ.