אַךְ עוֹלֶה הַשַּׁחַר,

הוּא שׁוֹרֵק רִאשׁוֹן.

אֲנִי פּוֹקַחַת עַיִן:

חָמֵשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר.

אֲנִי נֶעֱקֶרֶת מִן הַלַּיְלָה, הַקָּצָר בְּלָאו הָכִי,

מַטָּה אֹזֶן:

שְׁרִיקָה אַחֶרֶת.

דַּקַּת דּוּמִיָּה אֲרֻכָּה,

הוּא שׁוּב שׁוֹרֵק.

זֶה הוּא, לְלֹא סָפֵק.

כָּךְ,

אַךְ עוֹלֵה הַשַּׁחַר,

הוּא מֵעִיר אוֹתִי.

אֲנִי מְנַתֶּרֶת מִן הַמִּטָּה,

פּוֹתַחַת חַלּוֹן

רָצָה לַחֲדַר הָאַמְבָּט,

פּוֹנֶה לְמַרְאָה,

מַבִּיטָה,

מְשַׁפְשֶׁפֶת אֶת עֵינַי הַדּוֹמְעוֹת עֲדַיִן,

כְּתָמִיד הוּא מַבִּיט בִּי בְּהִתְגַּלְחוֹ:

“לְכִי לִישֹׁן”.

אֲנִי רוֹעֶדֶת מִפַּחַד,

חוֹזֶרֶת חִישׁ לַמִטָּה.

עוֹד מְעַט כְבָר מָחָר,

אֶצְטָרֵךְ לָקוּם לַעֲמֹד עַל רַגְלַי.

וְהוּא יֹאמַר לִי: “נְקֻדָּה, פְּסִיק, מַחֲקִי, זֶה יוֹתֵר טוֹב, הַמְשִׁיכִי”.

וְהוּא יוֹתִירֵנִי כָּאן,

בּוֹדְדָה עִם עַצְמִי,

שָׁרָה כְּמוֹ הַצִּפּוֹרִים הַלָּלוּ,

וַאֲבוּדָה כְּמוֹתָן בְּגַן עֵדֶן…