י' באלול תשי"א – 11 בספטמבר 1951

בישיבה ג' של הכנסת השניה    🔗

מיד אחרי פירסום התוצאות הראשונות של הבחירות, ואחרי התיעצות עם הסיעות השונות, פנה אלי נשיא המדינה בכתב והטיל עלי להרכיב ממשלה חדשה. עניתי לנשיא ש“נראה לי הצורך להקים ממשלה יציבה בהשתתפות רוב המפלגות, ממפ”ם עד הציונים הכלליים. ורק לאחר פגישות־נסיון עם המפלגות אדע אם אוכל לקבל על עצמי התפקיד שאתה מטיל עלי".

אני רוצה במלים אחדות להסביר מדוע נראה לי, גם עכשיו, הצורך להקים ממשלה יציבה בהשתתפות רוב המפלגות, כפי שסימנתי במכתבי לנשיא. זוהי כפי שאני מבין, הכרעת הציבור בבחירות, – אבל לא זהו הנימוק היחיד. ריכוז לאומי מאכסימלי בהנהגת המדינה, הוא לדעתי גם צורך מדיני חיוני, וגם צורך כלכלי, גם צורך פנימי וגם צורך חיצוני. לא די שיהיה לממשלה החדשה רוב שבכוחו יוכל לשלוט – גם זה נחוץ. אי־אפשר בלי שלטון, ובלי שלטון הנשען על רוב בכנסת, אולם זה בלבד אינו מספיק – לפי ראייתי הענינים העומדים לפנינו.

עלינו לבצע כמה משימות גדולות וקשות, ואנחנו, חוששני, נעמוד במבחנים במשך ארבע השנים האלה שאולי יהיו יותר קשים וחמורים מהמבחנים שעמדנו בהם בארבע השנים שעברו. אני אומר בכוונה במשך ארבע השנים שעברו ולא רק במשך שלוש השנים של קיום המשלה. אמנם, הממשלה עצמה צריכה להוות גורם מכוון ומדריך, אבל במצב הענינים שלנו, בשאלות החמורות העומדות לפנינו היום ובשאלות חמורות יותר העלולות לעמוד לפנינו מחר, יש מן ההכרח לגייס מאכסימום של העם, כי רק העם הוא הגורם המכריע והמבצע. ונראה לי שיש לעשות נסיון, בידיעת כל הקשיים הכרוכים בדבר, לרכז מאכסימום של העם לביצוע המשימות של המדינה.

פניַתי משום כך, לשש סיעות המונות 97 חברים בכנסת. כל הסיעות הללו הודיעו לי שהן רוצות להשתתף בממשלה ולשאת באחריות. לא היה ואין לי יסוד לפקפק בכנות רצונם זה, ונראה לי שיש לעשות הכול למען הביא רצון זה לידי ביטוי משותף; ועדיין כך נראה לי הדבר גם היום.

אמנם, לא נעלם ממני – ובודאי לא נעלם משום איש פה – שיש ניגודים לא־מעטים בין הסיעות האלה, מהם ניגודים רציניים וחמורים, מהם אולי גם ניגודים מנופחים ומדומים – ואדם יכול לשאול: היתכן הדבר להקים ריכוז וליכוד מאכסימלי כזה? אני מאמין שהדבר יתכן, אם כי אולי לא פחות מכל חבר אחר בכנסת אני מכיר בהבדלים השונים הסוציאליים, המדיניים והרוחניים, המחלקים את הסיעות. גם אני הייתי פה בתקופת הבחירות ושמעתי את הוויכוחים והפולמוסים החריפים, אולם אני מודה ומתוודה שעשיתי מאמץ גדול על־מנת לשכוח אותם. לא שכחתי ולא אשכח הדברים שדיברתי אני וחברי בשעת הבחירות, כי הם לא נאמרו על מנת להישכח. אבל אני שוכח בכוונה ואשכח כל מה שדיברו אחרים בשעת הבחירות. ואם כי אני יודע שיש חילוקי־דעות, אני מאמין באפשרות הריכוז.

אני רוצה להגיד במלים אחדות, מדוע אני מאמין שרוב העם – הרוב הגדול של העם – מאוחד בארבעה עקרונות, שהם באמת העיקר. וארבעה עקרונות אלה הם: בטחון המדינה, קיבוץ גלויות, בנין המולדת, חיזוק השלום בעולם. ואם כל הסיעות שפניתי אליהן נאמנות לעקרונות אלה לא רק מן השפה ולחוץ, כפי שאני רוצה לקוות, אלא בכל לבם, ואם עקרונות אלה קודמים בעיניהם לכל דבר אחד, אפילו לדבר לגיטימי; אם הם קודמים לכל אינטרס צדדי וחלקי ולכל שאיפה אחרת, אפילו שאיפה מוצדקת – כשם שאני בטוח שהם קודמים בלבו של העם לכל דבר אחר – הרי יש להאמין לדברי הסיעות כשהן מודיעות כי הן רוצות להשתתף באחריות ובממשלה; ודבר הריכוז הלאומי יתכן, וכל נאמני העם חייבים לתת יד לאחריות ולביצוע – לאחריות הנהגת המדינה ולביצוע המשימות המוטלות עליה.

כל אחד מחברי־הכנסת וגם כל תושב בישראל, רשאי לשאול: למה נמשכות השיחות כל־כך הרבה זמן? התשובה היא פשוטה, אם כי אולי לא נעימה. לכל הסיעות יש תביעות ודרישות ופניות שאינן נובעות מהעקרונות המרכזיים, ובקרבנו יש גם אנשים הרוצים דברים הסותרים זה את זה. וכל עוד לא קיבלתי עלי התפקיד שהטיל עלי הנשיא, אני רואה את עצמי רק כמתווך בין הסיעות, ואני מנסה לבחון אם אפשר להביא אותן ל“מכנה המשותף”, שבעיני הוא ארבעה העקרונות שציינתי וכל מה שמחויב־המציאות למען הגשימם. כל זמן שלא אשתכנע – והזמן הזה לא צריך להימשך יותר מדי – שהדבר הזה בלתי־אפשרי, אמשיך בבירורים האלה, אם כי אני, ככל אחד מהחברים היושבים בכנסת, יודע שהזמן דוחק, ותקופת־הביניים היא לא לטובת המדינה, לא בארץ ולא בעולם. אבל אני גם יודע שלא תמיד הדרך הקצרה היא הבטוחה, המהירה והיעילה ביותר, כשם שאני גם יודע שאי־אפשר לסחוב את הענין בלי סוף. ואני מקווה כי בעוד כמה ימים אוכל לתת תשובה סופית לנשיא המדינה, אם אני מקבל על עצמי התפקיד להרכיב ממשלה או לא.

ראיתי חובה לעצמי להודיע דברים אלה לכנסת.