רעב    🔗

אֹכַל, לֹא אֹכַל?

הַגִּידוּ, מָה אֹכַל?

מָה אֶשְׁתֶּה, בְּנֵי־אָדָם?

מֵי־רֶפֶשׁ, עִם דָּם?

אֶת הָאָרֶץ – אֶשְׂרֹף,

אֲקַלֵּל אֶת הַשָּׁמַיִם,

וַחֲלוֹמִי הַגָּדוֹל:

        לְקַבֵּל אֲרוּחַת־צָהֳרַיִם.

(חורף 1944, במחנה ברגן־בלזן.)

המסע    🔗

/קטע: הכניסה למחנה/

כָּכָה הִתְנוֹעַעְנוּ צַעַד אַחַר צַעַד,

מַסְתִּירִים בְּיָדֵינוּ אֶת הַמַּרְאֶה מַטִּיל־הַפַּחַד,

בְּעוֹד הַמֵּתִים מִסָּבִיב נוֹפְלִים, עַד אֵימָה, כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם

וְהָאֲדָמָה הַטְּמֵאָה מִתַחְתֵיהֶם – לָהֵם בּוֹר־קֵבֶר,

לְכָל רֹחַב הָעַיִן רַק יַעַר, וְגָבוֹהַ־גָבוֹהַ

גּוּשׁ־עֲנָנִים עוֹמֵד לְלֹא־נוֹעַ,

וַאֲוִיר שֶׁהוּא עָשָׁן, וַעֲרָפֶל הַיוֹרֵד בְּלִי הֶרֶף,

בְּעוֹד קִירוֹת הַצְרִיפִים מִתְכַּסִים פִּרְחֵי־קֶרַח,

כָּאן הַנּוֹף כֹּה קוֹדֵר, כֹּה שׁוֹמֵם מִשְׂתָּרֵעַ,

קוֹדֵר־שׁוֹמֵם הַכֹּל, רַק הַמָוֶת עוֹד גוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ.

ברגן־בלזן / הילֶרסלֵבֶּן, 1944–1945

המוות עבר פה    🔗

רוּחַ־סְעָרָה, הַגֶּשֶׁם מַקִּישׁ,

בִּקְצֵה הַמִּטָּה אֲנִי יוֹשֵׁב בְּשֶׁקֶט

וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַמָּוֶת:

מִבַּעַד לְחַלּוֹן הַצְּרִיף

            רוֹצֶה אֵלַי לָגֶשֶׁת.

יָדָיו – עֲצָמוֹת,

מַרְאֵה פָּנָיו – אוֹר,

וְהִלָּה אֶת רֹאשׁוֹ עוֹטֶרֶת,

עַכְשָׁו הוּא כָּאן, וְאוֹתִי הוּא רוֹצֶה

לְעַצְמוֹ לִשְׁמֹר.

אֲנִי מַבִּיט בְּעֵינָיו

בְּלִי פַּחַד

וּבְלִי לְהֵרָתַע,

כָּל שְׁרִיר בְּפָנַי לֹא זָע.

אַךְ הִנֵּה חָלַף לוֹ לְפֶתַע־פִּתְאֹם,

וְרַק אֲנִי הַיּוֹדֵעַ עוֹד

כִּי בְּחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה

פָּרַשׂ כְּנָפַיִם,

וַאֲנִי בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה הִתְיַצַבְתִּי מוּלוֹ דֹם

וַאֲנִי הִבַּטְתִּי לוֹ בָּעֵינַיִם.

(נכתב חודשים אחדים לאחר השיחרור, בסוף קיץ 1945, במחנה הפליטים הִילֶרְסְלֶבֶּן שבגרמניה.)