זבוב־האביב חשקה נפשו לקחת לו אשה, וכל משכיל יבין כי רק שושנה קטנה ונחמדה, אותה יקח לו זבוב־האביב לאשה. ויקם זבוב־האביב ויסע בארץ לארכה ולרחבה, לראות בבנות הארץ ולבחור את אשר יבחר. והשושנים והפרחים יושבים על גבעוליהם בנחת ובשֶׁקט, כחק לבתולות תמימות אשר לא היו עוד לאיש. וזבוב־האביב לא ידע לבחור, כי מצא הרבּה מאד, ולכן אמר: אעופה נא אל חבצלת־הזהב, היא “שושנת־מרים”, כי היא אשה נביאה היודעת לנַבּא ולחוש עתידות, ואשאלה את פיה אל האשה אשר לי לקחת ואדע. וחבצלת־הזהב היא הפרח אשר יקרא לו פרח־מרים או שושנת־מרים, והצרפתים יקראו לה “מַרְגָרִיטֵי”, ואמרו עליה אשר יודעת היא להתנבא ולהגיד את אשר יהיה, והיה אם יגש אליה חתן או כלה וקטפו את עליה, אחד אחר האחד, ושאלו את פיה מדי קָטפם את כל עלה על דבר האהבה ועל דבר מדתה, לאמור: “הבלב תמים? – אם כל הימים? – הרק מעט? – אם לאַט, לאַט? – הטוב מיין? – אם גם כּאָין?” וענתה שושנת־מרים זאת על כל דבר ודבר. וכל איש שֹׁאֵל את פיה בשפתו ובלשונו. וגם זבוב־האביב בא בין הבאים לשאל את פיה, ואולם זבוב־האביב לא קטף את עליה כאשר יעשו יתר האנשים, כי אם נשק למו פיו את כל עלה ועלה, באמרו בלבו: אשאל נא בשפה רכּה, כי בזאת יבוא איש עד מהרה למחוז חפצו.
“חבצַלתי היקרה! מרים הישרה!” דבּר זבוב־האביב אל הפרח המתנבא – “הנה נא ידעתי כי אשה חכָמה אַתּ מכל השושנים ומכל הפרחים אשר על פני השדה, כי יודעת אַתּ להתנבא ודבריך יהיו כדברי האורים והתֻּמים! הלא תגידי לי, מי האשה אשר הוכיח לי אלהים? הזאת היא אִם זאת? והיה אם ידעתי, וקמתי כרגע ובאתי עד הפרח אשר תגידי לי ולקחתיו לי לאשה, ולא אתע עוד בארץ”.
ואולם שושנת־מרים לא ענתה אותו דבר, כי חרה לה מאד על קָרְאוֹ לה “אשה”, והיא עודה נערה בתולה, וזה משפּט הנשים מדר דר לבלתי תת לאיש לקרוא להן בעודן בנעוריהן בלתי אם “נערה בתולה”. וזבוב־האביב שאל בפעם השנית, וישאל בפעם השלישית, ובראותו כי אין עונה, ולא הוסיף עוד לשאל, ויקם ויתעופף ויעבור בארץ לבקש לו את האשה אשר הוכיח לו אלהים.
והימים ימי ראשית האביב, ופרחי כַרכֹּם ופעמוני־שלג רבים מאד על פני השדה, אשר לא יסָפרו מרב. “אכן יפות הנשים האלה ונחמדות למראה!” אמר זבוב־האביב בחרצו משפט – “רק אין כקטנות הנחמדות האלה אשר זה עתה הגיעו לפרקן! ואולם לא טובה האשה אשר עוד טל הילדות פָּרוּש על מצחה!” והוא דרך הגברים בחר לו לקחת לו אשה מן הבוגרות.
אז התעופף ויבוא עד לפני הָאֲנִימוֹנוֹת, הן שושנות־הרוח, ויבט אותן וירא – והנה עזות הן עד בלי די; ועד לפני החבצָלות בא – והנה הוֹזוֹת הן עד בלי די; ועד הַטּוּלְפִּיוֹת – והנה מתהדרות הן עד בלי די; ועד הַנַּרְקוֹסִים – והנה פשוטות הן עד בלי די; ועד ציצי הַטִּילִיָּה – והנה קטנים הם מדי, וגם קרובים להם וגֹאלים להם רבים מאד בכל מקום. אז בא עד לפני ציצי התפוח, והנה אמת נכון הדבר, מראה להם כמראה השושנים, ואולם היום יציצו ומחר יבּלוּ. ומי יקח לו אשה אשר לא יוכל לשמוח עליה בלתי יום אחד? – ויעזוב זבוב־האביב גם אותם ויבוא עד ציצי העדשה, וימצא ציץ העדשה חן בעיניו מכל הנערות אשר ראה, כי אדום הוא וגם לבן, טהור הוא וגם דק, והוא מן הנערות אשר להן גם חן ויפי, והן גם בבית־המבשלות לא יפקד מקומן. וזבוב־האביב עושה כה וכה לגשת אל ציץ העדשה ולהגיד לו את לבו, ופתאם ותראינה עיניו קְצִיצַת עדשים אשר ציצה נובל כּלו, והיא קרובה אל ציץ העדשה אשר נשא חן לפניו, וימהר וישאל: "בת מי היא זאת היושבת על ידך? "– “אחותי היא!” ענה ציץ העדשה.
“אוי לי, נדמיתי! הככה יהיה מראיך בבֹא עליך ימי הזקנה?” וזבוב־האביב חרד חרדה גדולה וימהר ויעבור משם הרחק כמטחוי קשת.
ויהי בדרך וירא שושנות־יריחו רבות מאד והן נאחזות בסבָך בגָדר, ועוד בתולות רבות ואחרות עולות על פני הגדר; ואולם פני כלן פנים ארוכות ועורן עור צהוב, ואלה לא היו לפי טעמו.
אבל מה טעמו כי תמצא נערה חן בעיניו? – שאלו נא את פיו, אולי יגיד לכם!
והאביב הלך והקיץ חלף והסתו בא, וזבוב־האביב עוד טרם מצא אשה אשר תּיטב בעיניו. והפרחים אשר היו בימי הסתו לבשו את בגדי תפארתם ואת כל חמודותיהם, ואולם מה יועילו כל אלה לזבוב־האביב, ןהם לא נתנו ריח באַפוֹ; ריח נעורים בקש לשובב נפשו, והוא איננו עוד נער, כי בא בימים, והימים ימי זקנה אשר הריח יקר ללב מכל סגלה, וריח בקרב גֵּיאֹרְגִינוֹת ושושנות־הקִפָּאון לא נמצא למכביר.
לכן חדל זבוב־האביב מהתהלך בגדולות ובנפלאות, ויעזוב את בנות העלִיה וירד ויבוא עד הַמִּנְתָּא הַמְּסֻלְסֶלֶת.
“הן אמת נכון הדבר, אין למינתּא המסלסלת כל פרח, ואולם פרח היא כלה מראשה ועד שרשה, וגם ריח לה מן הראש ועד השרש, וכל עליה מלאים ריח, אכן אותה אקח לי לאשה!”
וזבוב־האביב ניגש אל המינתּא המסלסלת ויגד לה את לבו וכי מצאה חן בעיניו לקחת אותה לו לאשה.
והמינתא המסלסלת עומדת קוממיות, מֻקשה כֻלה מכף שרשה ועד ראשה, ואחרי כן תאמר: “את בריתי שלום אתן לך, אבל לא יותר! הנה זקנתי וגם אתה זקנת! ולכן יכל נוכל להיות רעים נאמנים איש לאחיו עד בא יומנו האחרון, ואולם להתחתּן איש באחיו – אותה לא נוּכל ולא נעשה! למה זה נהיה לכסילים לעיני השמש ואנחנו זקנים!”
ובכן לא מצא זבוב־האביב עזר כנגדו ולא לקח לו אשה, כי הרבּה לבקש עד בלי די, והדרך הזה לא יתָּכן, ויהי זבוב־האביב לבחור זקן עד יום מותו.
והסתו בא עד קצו גם הוא, ויהי גשם על פני הארץ. והרוח באה ותעבור על עצי הערבה הזקנים ותשתָּער על ענפיהם ותניע אותם בחזקה, וירעשוּ. אכן באו הימים אשר איש לא יתהלך וזבוב לא יתעופף עוד בחוץ בבגדי הקיץ אשר לו; וגם זבוב־האביב לא התעופף עוד בחוץ, כי קרה מקרהו והוא מתעופף כה וכה ויבוא אל אַחד הבתים פנימה אשר שם תנור בוער באש. אז התענג על החם מאד מאד ויהי לו כחם קיץ ערב ומתוק לנפש, ותָּשב אליו רוחו ויחי. ואולם “לא על החיים לבד ישמח איש” אמר זבוב־האביב בלבו, “כי אם בהיות לו גם אור שמש וגם חפשה וגם פרח קטן אשר ישב עליו!”
וזבוב־האביב התעופף אל מול פני לוח־הזכוכית אשר בחלון, ויראו אותו אנשי הבית ויקחוהו וישתוממו עליו ויתקעוהו בראש מַחַט, ואחרי כן הביאו אותו אל בית האֹסף אשר זבובי־האביב בעלי הצבעים הנחמדים אסופים שם. את אלה עשו לו אנשי הבית באהבתם אותו!
“הנה נא ישבתי גם אני בראש גבעול ככל הפרחים והשושנים!” אמר זבוב־האביב, “ואולם לא אדע נחת בנפשי בְשִׁבְתִּי! אין זאת כי ככה ירחש גם לב האיש אשר לקח לו אשה, כי אָחוז הוא במקום אחד ולא יִסַּח עוד משם!” ואת הדברים האלה דבר זבוב־האביב בלעגו, למען הנחם.
“רק תַּנְחֻמּוֹת שוא הַתַּנְחֻמּוֹת האלה!” ענו הפרחים אשר בתוך העציצים על פני החלונות.
“אבל יפלא ממנו להאמין אמונה גדולה לדברי פרחים אשר בתוך עָציץ!” ענה זבוב־האביב, “כי מגע ומשא להם הרבה מאד עם בני האדם!”