לרעיתי חיה ולילדי שרה, אלידב

באהבה

 

פתח־דבר    🔗

הדפים שבפנינו באים לספר על אחד השלבים החשובים של מלחמת העם על חרותו ועצמאותו, על מלחמת העם בהמוניו למען פריצת שערי־הארץ הנעולים וקיעקוע חומות השלטון הזר במולדת.

על אף העובדה שרבות כבר סופר על מבצע ההעפלה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה והרבה זרי דפנה נקלעו, והרבה כתרים נקשרו לראשיהם של מבצעיה ופעיליה, הרי עד היום טרם סופר על מבצע עליה ב' בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה וטרם תוארו עלילותיהם של מחולליו, ורבים אינם יודעים כי עליה ב' הייתה קיימת הרבה זמן לפני שהופרחה הסיסמה “המעפילים יעפילו”.

אמרתי על כן – יבואו דפים צנועים אלה ויצילו מגניזה ושיכחה את אחת הפרשיות הדרמטיות ביותר במלחמת העם על חרותו ועל עצם קיומו; פרשה אפופת הוד וגבורה, עוז רוח ומסירות ללא־גבול, שנרקמה במוחותיהם של בעלי חזון, מעוף ותעוזה והפכה למציאות בידיהם הנאמנות של מחולליה־מבצעיה.

השתדלתי לתאר בעטי הדל את הדברים כהווייתם, על האור והצל שבהם. עז היה רצוני להגיע לשרשי האמת ולמידה מקסימלית של אובייקטיביות הן בתאור העובדות והן בהערכתן. ואם הצלחתי בכך במידת־מה – יהיה זה שכרי.

לבסוף עלי למלא חובה נעימה ולהודות לכל אותם עשרות ומאות ממשתתפי העליה ב' ומפעיליה, אשר העמידו לרשותי את החומר הדרוש בכתב ובעל פה. תודה מיוחדת לידידי מר יוסף פעמוני, מנהל מכון ז’בוטינסקי, שפתח בפני את גנזיו. כן נתונה תודתי ל“של”ח" – אגוד למען שיקום לוחמי חופש, על עזרתו בהוצאת הספר.

ח. ל.

חלק ראשון: אוואנטוריום

 

פרק ראשון - תקופת בראשית    🔗

שרשיה של אותה פרשה נאדרת ההוד והעלילה, רבת הסבל והגבורה, הקרויה “העליה היהודית הבלתי־חוקית לארץ־ישראל” נעוצים בתקופת השלטון התורכי בארץ־ישראל. כבר בסוף שנות השמונים של המאה שעברה, עם גלי העליה הראשונים מארצות רוסיה ורומניה, גזרה הממשלה התורכית גזירות חמורות על עלית היהודים, ורבים חיפשו וגם מצאו דרכים עקלקלות להגיע אל ארץ משאת־נפשם. אולם למלוא תנופתה הגיעה עליה זו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, שהיא ענינה של ספר זה, ועל כן נפתח סקירתנו בראשית השלטון הבריטי בארץ־ישראל.

לעג הגורל. סיר הרברט סמואל, המדינאי היהודי הבריטי שנתמנה ביולי 1920 כנציב עליון ראשון לארץ־ישראל, כדי לסמל את החלטתה של ממשלת בריטניה לקיים את הצהרת בלפור, שבה הוכר הקשר ההיסטורי בין ישראל לארצו, הוכרה זכות היהודים לשוב לביתם הלאומי, אותו הרברט סמואל, שמינויו נתקבל בהתלהבות כה רבה בכל תפוצות ישראל, כאות להגשמת כיסופי הדורות, – הוא גם הראשון הנועל את שערי הארץ בפני המוני היהודים. מיד עם כניסתו לתפקידו הוא מגביל את העליה ל־ 16,500 נפש לשנה, ולאחר שנה, בעקבות התנפלויות־הדמים שערכו הערבים ביפו, בפתח־תקוה ובמושבות אחרות במאי 1921, הוא מגיש להם פרס על מעשי הרצח, השוד והביזה: הוא מודיע תחילה על הפסקה זמנית של העליה ואחר כך על הגבלתה בהתאם ל“כוח הקליטה” של הארץ. ב־3 ביוני 1921, בנאום לכבוד יום ההולדת של המלך, מכריז סמואל: “ואשר לעליה, המעוררת התענינות כה רבה, הודעתי בנאומי הראשון ביום שבעה ביולי אשתקד, שצריך יהיה להגבילה בהתאם לעבודה המצויה בארץ. ובאמת צריך שתהיה מוגבלת בדיוק רב בהתאם לכך, ושהעבודה תהא עבודה חדשה ובת קיום. העליה תעוכב עד שיבחנו שנית את המצב”¹.

בזה הניח סמואל את היסוד לאותה שיטת “סרטיפיקטים” שנהפכה במרוצת השנים לעניבת החנק שבה ניסה השלטון המנדטורי לחנוק את התפתחותו של הישוב היהודי בארץ; אותה שיטה אומללה אשר הפכה ציר המאבק העיקרי של ההנהלה הציונית במשך דור שלם. המלחמה לא הייתה נטושה על עצם העיקרון של עליה חופשית, על זכותו של כל יהודי לחזור לארץ אבותיו, אלא על מספר רשיונות העליה שממשלת המנדט הואילה, מפרק לפרק, להעמיד לרשות ההנהלה הציונית ואחר כך לרשות הסוכנות היהודית לארץ־ישראל. כפי שנראה להלן, הייתה עצם שיטת הסרטיפיקטים מקובלת על ההנהלה הציונית, מכיוון שהיא נתנה בידה את האפשרות לקבוע את סוגי העולים כראות עיניה ובהתאם לאינטרסים המפלגתיים של חבריה, ועל ידי כך – את השליטה על ההמונים היהודיים כמהי הגאולה.

אם נבחן את הדבר בפרספקטיבה היסטורית, הרי הוציא הרברט סמואל במעשהו זה גזר־דין של מוות על רבבות ומאות אלפי יהודים שהושמדו בתקופת השואה, משום שלא יכלו להציל את נפשם על ידי עליה לארץ־ישראל מחמת הגבלות העליה ושיטת הסרטיפיקטים שהוא הנהיג; הגבלות אלו הן שהולידו למעשה את “העליה הבלתי־ליגאלית”, שנהפכה לתנועה כבירה לפריצת ההסגר הבריטי על העליה; והשימוש־לרעה שנהגו המוסדות הציוניים בשלטון שהעניקה להם שיטת הסרטיפיקטים, הגביר בעקיפין את התסיסה שהביאה ליצירת תנועה זו.

חברת “מעבירים”    🔗

בהתקרב מלחמת העולם הראשונה לחופי הארץ וגבולותיה, עזבו אותה אלפי יהודים נתיני ארצות ההסכמה – הונגריה, אוסטריה וגרמניה, בעוד שאלפי יהודים אחרים, רובם נתיני רוסיה, גורשו מן הארץ על ידי השלטונות התורכיים. נתיני ארצות הציר השתקעו רובם בווינה, בירת אוסטריה.

בתום המלחמה עמדו רבים מהם לחזור לארץ, אולם הקונסול הבריטי בווינה לא נתן אשרות כניסה ליהודים בעלי דרכונים גרמניים, והם התחילו לחפש דרכים לחזור לארץ בניגוד לחוק, כלומר, באורח בלתי ליגאלי. ונמצא בווינה יהודי אחד, בשם אליעזר מילר, שהחל להוציא אשרות כניסה לארץ, החתומות בחותמת בריטית מזויפת, תמורת תשלום של לירה אחת.

באותה שנה, שנת 1918, נוסדה בווינה חברת “מעבירים” ששמה לה למטרה לעזור לחזירתם לארץ של היהודים האלה ולהעלות יהודים יוצאי ארצות אירופה השונות. ד"ר יחזקאלי גלילי, תושב תל־אביב, שהיה בא־כוח חברת “מעבירים” התקשר עם החברה לתיירות והגירה “פלסטיין אכספרס” לשם סידור יותר קל ויותר מהיר של כל הענינים הפורמליים הקשורים במבצע זה. כן התקשר עם חברת האניות “לויד־טריאסטינו”, שחמישה מקווי האניות שלה עברו על פני ארץ־ישראל, לשם הסעת העולים. “מעבירים” הייתה משתמשת בעיקר באניה “סירין א'”, שהייתה עושה את דרכה בקו טריאסטה־אלכסנדריה־יפו, ובאניה “סירין ב'”, שנסעה – טריאסטה־קושטא־יפו.

בראש פעולת הארגון בווינה עמד מנהל “מעבירים” פרינגס, ועזרו על ידו ד“ר פולוצקי וד”ר פריי. הם היו מארגנים משלוח של מאה איש בערך, מרכזים אותם בווינה ושולחים אותם ברכבת לטריאסטה. בטריאסטה היה מקבלם המהנדס שארק, שטיפל בכל עניני הנסיעה והיה מאכסנם עד להפלגה במלון שחברת “מעבירים” הייתה שוכרת במיוחד לצורך זה.

את הוצאות הנסיעה, שהיו בדרך כלל קטנות, היו העולים משלמים מכיסם. אלה שלא היה לאל ידם לשלם אפילו תשלום מינימלי זה, היתה חברת “מעבירים” משלמת בעדם, בכספים שהייתה אוספת בין הנוסעים לכל מקרה לחוד.

חברת “פלסטין אכספרס” הייתה מסדרת את ההורדה ה“ליגאלית” בארץ תמורת תשלום של שלוש לירות, מבלי לקחת לעצמה רווחים כל שהם. הכסף היה מוצא על ידה לתשלומים הבאים:

לירה אחת לראש היה מקבל קצין הנמל הבריטי, שהיה מעלים עין ונמנע מלבדוק את מספר הבאים, תחילה הקפיטן בסוול ואחריו המייג’ור ג’ון. לירה אחת היו מקבלים הערבים בעלי חברת סירות ההורדה – השייך עלי חאמיס ואחמד בודא. את הלירה השלישית היה מקבל הקונסול האוסטרי בצפת, ערבי, שהיה רושם את העולים כתושבי צפת – נתיני אוסטריה. על ידי רישום זה גדל באופן מלאכותי מספר הנתינים האוסטרים בארץ. בשנים יותר מאוחרות, לאחר חתימת חוזה השלום עם אוסטריה, כאשר הגיע לארץ קונסול אוסטרי אחר, הוא גילה, תוך בדיקת ספרי הרישום, את הזיופים של קודמו, והלה הועמד על כך לדין.

פעם בשבוע היה מגיע משלוח עולים מטריאסטה לאלכסנדריה, ובהגיע השיירה, היה מר שמידט, יהודי יליד צפת, שעבד כשמש בחברת “לויד מריאסטינו”, מוריד את העולים, בערבותו, מהאניות ומאכסנם במלון “דה־פרנס” (שהיה בבעלותו של מר הרשקוביץ – יהודי מזכרון יעקב), כעבור יומיים היה מר שמידט מעלה את העולים על סיפון האניה “סירין א'”, שהייתה מפליגה לארץ. אלה שנסעו דרך קושטא נמצאו בטיפולו של מר קרמר, שעמד בראש המשרד לתיירים שם. הוא היה מסדר לעולים את כל הניירות הדרושים, ומעלה אותם על סיפון האניה “סירין ב'”, שהייתה מפליגה ישר לחופי הארץ.

בהגיע האניה ליפו יצאו לקראתה מספר סירות, ובכל אחת מספר אנשים, להקביל את פני האניה ולחזות בה. הסירות על נוסעיהן לא עוררו כל חשד בעיני המשטרה, כי בימים ההם מעטים עדיין מקומות השעשועים בעיר, ובהגיע אניה לנמל, היו רבים מן התושבים צובאים על החוף לחזות בה ובכל התכונה סביבה. מי שידו משגת, שוכר סירה ומתקרב לאניה כדי ליהנות מקרוב מבידור משעשע זה. ואילו הסירות המיועדות לתפקידן המיוחד, היו קולטות את העולים הבלתי חוקיים וחוזרות אתם לחוף. את מטענם של העולים היו מורידים עם המטען הכללי של האניה, ומשחררים אותו על ידי “בקשישים” שניתנו לערבים המטפלים במטען.

בכל הפעולות סביב הורדת העולים בנמל יפו השתתפו באורח פעיל לויטנננט צ’רנוב, קצין בנמל, סרג’נט מייג’ור לייבוביץ, הערבי אומברדז’י, מנהל המכס הערבי איופ ושוטר הנמל פולאק שעזר ועבד במסירות רבה שלא על מנת לקבל פרס.

החוזרים והעולים השתלבו בחיי הארץ המתחדשים, ומנהלי המבצע ממשיכים בפעולתם הברוכה ומביאים לארץ יהודים יוצאי ארצות שונות בעלי הרכב מעמדי וחברתי שונה, שדבר אחד איחדם – הכמיהה לגאולה והרצון הכביר להשתרש בארץ אבות ולבנות בה חיים חדשים לעצמם ולבאים אחריהם.

משך שלוש וחצי שנים נכנסו בדרך זו לארץ כרבבה ומחצית הרבבה יהודים, וכל העבודה נעשתה בשקט ובצנעה, בלי פרסומת, תוך אידאליזם ורצון עז להגדיל את הישוב היהודי בארץ על אף האיסורים והגזירות, ואפילו הן באו מידי יהודי מכובד… הרוח החיה והפעילה בכל המבצע הזה היה ד"ר יחזקאל גלילי, אשר לאחר מכן הצטרף לשורות התנועה הלאומית והיה אחד מפעיליה.

לכשנודע הדבר ברבים, ועד לנציב העליון הגיעו השמועות, הורה הנציב להגביר את הביקורת בנמל יפו, ושלל את זכיון ההורדה מחברת “פלסטיין אכספרס”. וכך נסתם הגולל בחורף 1923–4, על פעולתה הברוכה של חברת “מעבירים” ועל הנסיון הראשון לארגן עליה “בלתי חוקית” בממדים רחבים.

“הספר הלבן” של צ’רצ’יל    🔗

כשנה לאחר הכרזת הנציב העליון סמואל על הפסקת העליה, ולאחר שמאות עולים הוחזרו מחופי הארץ אף כי התעודות שבידיהם ענו לכל דרישות החוק, – שלח משרד המושבות הבריטי, שבראשו עמד ווינסטון צ’רצ’יל, ביום ה־3 ביוני 1922, תזכיר אל ההנהלה הציונית (“הספר הלבן” של צ’רצ’יל) שבו נאמר: “העליה אינה יכולה לקבל היקף העלול לעבור על יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ לקבלת עולים חדשים. חשוב להבטיח, כי העולים לא יפלו למעמסה על שכם כלל האוכלוסיה בארץ, ולא ינשלו אף חלק מהתושבים הנוכחים מעבודתם”.

ההנהלה הציונית לא נחלצה למלחמה בעיקרון נפסד זה, ששם לאל במחי־יד את תקוות הציונות; היא הסכימה להגבלת העליה תוך הבעת בטחונה ואמונתה שממשלת המנדט תשמור על עיקרון זה. בתשובת ההנהלה על התזכיר כותב ד"ר חיים ויצמן לאמור:

“הנהלת ההסתדרות הציונית לוקחת לתשומת לבה את גילוי־הדעת על המדיניות האנגלית בארץ־ישראל, והיא מבטיחה לממשלת הוד מלכותו, כי ההסתדרות הציונית תנהל את פעולתה בהתאם למדיניות שהותוותה בגילוי דעת זה. ההנהלה קובעת גם כן, כי ממשלת הוד מלכותו מודה בהכרח, כתוצאת הזכות ההיא, לתת ליהודים את האפשרות להגדיל את מספרם בארץ־ישראל על ידי עליה. ההנהלה מסתמכת על גלוי הדעת, כי היקף העליה הזאת ייקבע על ידי היכולת הכלכלית של הארץ בכל פעם ופעם לקלטת עולים חדשים. יהיו האמצעים אשר יהיו, שינקטו לשם הסדרת העליה הזאת, הרי ההנהלה רוחשת אמון והיא בטוחה, כי גם ממשלת הוד מלכותו וגם הנהלת ארץ־ישראל תנהגנה בענין זה לפי העקרון הנזכר לעיל”.

אכן, ההסדר הזה חפף את מגמות ההנהלה הציונית, שדגלה בהתיישבות נבחרת ובעליה סלקטיבית.

ההנהלה הציונית מצמצמת את העליה    🔗

בסתיו 1925 פרץ משבר כלכלי בארץ, אשר החריף והלך בשנתיים־שלוש הבאות. בשנות המשבר היה מספר היורדים גדול ממספר העולים. הממשלה מצאה פה הזדמנות טובה ונוחה לצמצם עוד יותר את ממדי העליה, וגם הפעם מיהרה ההנהלה הציונית להסכים להגבלות החדשות. ויתירה מזו; ההנהלה הציונית בעצמה נקטה פעולות, כדי לצמצם עוד יותר את העליה, כפי שהעידה בדו“ח של ההנהלה לקונגרס הציוני הט”ו, בלונדון בשנת 1927.

“הגבלות חמורות הונהגו בקשר עם זה. ההנהלה הציונית עצמה, על פי האיניציאטיבה שלה, היתה מוכנה להגביל באופן זמני את העליה ולאשר רק אותם האנשים שקליטתם בארץ, לפי התנאים הכלכליים הנוכחיים, נראתה כבטוחה. המשא ומתן שבין הממשלה לבין ההנהלה הציונית בנידון זה הביא לידי מכסה מצומצמת של סרטיפיקטים לתקופת אוקטובר 1926 – מרץ 1927 וכן אפריל–ספטמבר 1927” (עמוד 37).

בסתיו 1927 פירסמה ממשלת המנדט הגבלות הדשות, שעליהן מוסר דו“ח האכסקוטיבה הציונית לקונגרס הט”ז, בשנת 1929, כדלהלן (עמוד 5):

“הגבלות אלו הפסיקו לגמרי את העליה החלוצית, צמצמו עד מיעוט שבמיעוט את עלית הקרובים והחמירו בעלית בעלי הון בזה שדרשו מעולה בעל הון להוכיח שיש לו סכום של אלף לירות ויותר… קשיים אחרים בעליה נגרמו לרגל ההוראה החדשה שרשיון עליה יוכל להינתן רק לאנשים שיש בידם פספורט המאפשר להם לשוב לארץ מגורם. ההנהלה הציונית העמידה בראש תפקידיה את המלחמה בהגבלות אלו… מה שנוגע לעליה חלוצית, הרי בשים לב למשבר הכלכלי החמור שעוד היה בתוקפו באותה תקופה, לא יכלה ההנהלה הציונית לבוא בזמנו לממשלה בדרישה ממשית לרשיונות עליה בשביל חלוצים, כיוון שלא היתה יכולה בשום אופן לתת תשובה רצויה לשאלה, אם ההנהלה הציונית מוכנה לקבל עליה אחריות למספר יותר גדול של מחוסרי עבודה…”.

אולם גם הגבלות אלו לא הניחו את דעתה של ממשלת המנדט. אם כי ידעה מנסיונה כי תוכל לבטוח במתינותם של המוסדות הציוניים הרשמיים, ראתה בדאגה את הכוח החדש, האקטיביסטי שהחל בשנים אלה להתפתח ולעלות באופק הציוני – המפלגה הרביזיוניסטית בראשותו של זאב ז’בוטינסקי, ועל כן החליטה, שוב, להשתמש בגורם הערבי, כדי לבלום את העליה ולשים קץ אחת ולתמיד לאותה אשליה יהודית, שציונות שמה. במיטב התככים אירגנה הממשלה את מאורעות תרפ"ט. פרעות אלו בישוב היהודי צריכים היו לשמש אמצעי הפחדה לצמאי העליה ומכה ניצחת לכל תקוות הציונות.

“הספר הלבן” של פאספילד    🔗

אחרי מאורעות 1929 מינתה הממשלה הבריטית את וועדת שאו לחקור את סיבות המאורעות. בהתאם למסקנותיה של וועדה זו, נתמנה ב־6 במאי 1930 ג’ון הופ סימפסון כשליח הממשלה לחקירת שאלות העליה, ההתנחלות על הקרקע והתפתחות הארץ. ב־16 במאי אותה שנה ביטלה הממשלה את חלק הארי של 3300 רשיונות העליה שניתנו לתקופת אפריל־ספטמבר. הנימוק המפורש לגזירה זו היה, כפי שצויין בדו“ח של האכסקוטיבה הציונית לקונגרס הי”ז, ביוני 1931 (עמוד 6): “בהתחשב עם הבקורת שנמתחה על ידי וועדת שאו ובקשר עם שליחותו של סימפסון שהוטל עליו לחקור בשאלת הקרקע והעליה, חשבה ממשלת הוד מלכותו לנכון להגביל את העליה לארץ־ישראל, עד שיתקבל הדו”ח של סימפסון".

ב־24 באוקטובר 1930 פורסם רשמית “הספר הלבן” של פאספילד, בו נאמר בין השאר בסעיף “העליה”:

“כל שיטת הפיקוח על העליה על ידי הממשלה נבחנה לא מכבר בכובד ראש, ובחודש מאי מצאה ממשלת הוד מלכותו לנחוץ, עם השאירה ללא הפרעה את העליה היהודית בצורותיה השונות האחרות, להפסיק את מתן הסרטיפיקטים הנוספים להכנסתם של עולים על פי רשימת העובדים (היינו נוסף על 950 הסרטיפיקטים שכבר נתאשרו) למחצית השנה הנגמרת ביום 30.9.1930, עד לתוצאות החקירה הזאת וקביעת הפוליטיקה בעתיד. החקירה גילתה חולשות ידועות בשיטה הקיימת. הוכח שעל פי שיטה זאת נכנסו הרבה אנשים שלא היו צריכים לקבל ויזות, אילו היו כל העובדות ידועות; לא קיים כל פיקוח ממשלתי ממשי ביחס לבירור העולים הבאים מחוץ לארץ, ותוצאת הדבר שאין אמצעי שמירה מספיקים בפני מעשים שאינם בסדר גם בקשר עם מתן הסרטיפיקטים לעולים וגם לגבי עלייתם של אנשים בלתי רצויים. ישנה עוד תופעה בלתי רצויה והיא, שמספר גדול של נוסעים (תיירים), הנכנסים לארץ על מנת להשאר בה זמן מוגבל, נשארים בה בלי רשות. את מספר המקרים הללו במשך שלוש השנים האחרונות מעריכים ל־7800. עוד תופעה רצינית היא מספר האנשים הנמלטים מפקוח הגבולות. …כל החלטה נמהרת בנוגע לעליה יהודית נוספת ללא הגבלות צריכה להדחות בכל תוקף, לא בלבד מבחינת האינטרסים של תושבי ארץ־ישראל בכללותם, אך אפילו מהבחינה המיוחדת של הצבור היהודי, כל זמן שרווחים חשדות מרובים בקרב הציבור הערבי – וחשדות כאלה רווחים באמת – שהמשבר הכלכלי שהתושבים הערבים סובלים נגרם בעיקרו על ידי עלית יהודים ותיירים, וכל עוד קיימים נימוקים ידועים שעל יסודם אפשר לטעון בצדק, שהחשדות הנם מבוססים יפה, יש תקוה מועטה לשיפור יחסי הגומלין שבין שני העמים, אך שלומה וטובתה של ארץ־ישראל בעתיד צריכים להיכון בעיקר רק על שיפור כזה…”.

גלוי דעת זה של הממשלה הבריטית על מדיניותה בארץ־ישראל היה חריף מדי גם לגבי ההנהלה הציונית, והיא הרימה קול מחאה נמרץ. בתגובה על כך כתב מר רמזיי מקדונלד, ראש הממשלה הבריטית, איגרת לד"ר ח. ויצמן, ששימש פירוש מוסמך לספר הלבן, פירוש אשר הניח את דעת ההנהלה הציונית. באגרת שנשלחה ביום ה־13 בפברואר 1931 נאמר:

1. קרובה לשאלה זו (איסור רכישת קרקעות) היא שאלת העליה. יש קודם כל להטעים שאין בפיקוח זה משום סטייה ממדיניות הקודמת. מ־1920 ואילך, כשנכנס לתוקפן חוק העליה היסודי, הותקנו בזמנים שונים תקנות שונות בנוגע לפיקוח על העליה, תקנות שנתכוונו למנוע כניסה בלתי חוקית לארץ־ישראל, להגדיר ולהקל את הכניסה החוקית. על זכות ההסדר הזה לא חלקו אף פעם.
2. אולם נראה שאת כוונת ממשלת הוד מלכותו הסבירו בצורה זו, “שעליה יהודית נוספת לא תורשה כל זמן שהיא יכולה להפריע לערבי כל שהוא להשיג עבודה”. ממשלת הוד מלכותו לא נתכוונה מעולם לנקוט מדיניות זו. היא הייתה מעונינת לציין, שבשאלת ההסדר של העלייה היהודית יתחשבו במקרים הללו: “הכרחי להבטיח שהעליה לא תפול למעמסה על אוכלוסי ארץ־ישראל בכללותם ושהיא לא תדחה אף חלק מהאוכלוסיה הנוכחית מהעבודות שהיא עוסקת בהן”. (הספר הלבן 1922). ועל כן הוחלט לנקוט בעיקרון של כושר קליטה. וכשדנים על כושר קליטה מתחשבים אך ורק בטעמים כלכליים".

מבצען הנאמן של ההגבלות והגזירות של העליה, היה היהודי אלברט חיימסון, ראש מחלקת העליה במזכירות הראשית של ממשלת המנדט.

בתפקידו כראש מחלקת העליה היה האחראי, למעשה, לכל מעשי הזדון של הרשות בשטח העליה; גירוש ה“בלתי־ליגאליים”, החזרת אניות־עולים מן הנמלים, וסירוב מתן סרטיפיקטים מכל מיני סיבות שונות ומשונות. ואם כי לא הוא שקבע את מדיניות העליה, הרי העובדה, שהיה זה יהודי שעמד בראש מחלקת העליה, עזרה רבות למזכירות הראשית. ניתנה לראשי השלטון האפשרות לרחוץ בנקיון כפיהם ולהטיל את כל האחריות עליו. חיימסון הפך לסמל של מדיניות העליה הנוקשה והאכזרית, ועליו הצביעו כעל היהודי המוציא אותה מן הכוח לפועל.

במידה מסוימת מקביל אופן ניהול הענינים על ידי חיימסון לזה של הרברט סמואל, הנציב הראשון ליהודה. שניהם נשלחו ארצה כיהודים אנגליים וכפקידים בריטיים. הוטל עליהם להסתגל לנסיבות חסרות־התקדים של משטר מנדטורי, למלא את סעיפי המנדט ולשרת את האינטרסים והשאיפות של עמם היהודי, לשני האישים האלה היה רקע יהודי חיובי; שניהם חונכו בסביבה של תרבות יהודית, ומעולם לא הסתירו את יהדותם. אין ספק, על כן, שברגע שהממשלה הבריטית מינתה את השניים לתפקידיהם בארץ, אפשר היה לצפות מהם שהם ימלאו את משימתם לא לפי האות היבשה של הוראות המנדט, אלא לפי הרוח שעליה הושתתו גם הצהרת בלפור וגם המנדט, ושיראו במינויים שליחות מיוחדת מטעם ההשגחה העליונה להגשים את חלום הדורות של עם ישראל. אך הם התכחשו לזאת.

הפרק העגום שכתב חיימסון בתולדות העליה לארץ־ישראל בשנות המנדט מטביע על מצחו את אות הקלון של פקיד קולוניאלי בריטי קנאי ואכזרי, המבכר שירות נאמן לאדוניו הבריטיים על צרכי עמו ומצוקת אחיו היהודים.

 

פרק שני - אוואנטוריזם    🔗

ככל שהחמירו הגבלות העליה, התגבשה והלכה ברחוב היהודי, וביחוד בקרב התנועה הלאומית, ההכרה שיש להפר הגבלות אלו ולפרוץ את הסגר העליה על ידי ארגון עליה שלא ברשות, עליה בכל הדרכים והאמצעים.

האות והתנופה לפעולה זו ניתנו במאמרו של זאב ז’בוטינסקי “על אוואנטוריזם”, שנתפרסם בפברואר 1932, ושהשאיר רושם כביר על הנוער היהודי, בגלל השפעתו הרבה של מאמר זה על עתיד העליה ה“בלתי־ליגאלית” מן הראוי להביאו כאן כמעט במלואו.

ז’בוטינסקי כתב:

“… כוונתי חיובית: דרשה לכבוד ה”אוואנטוריזם", הגנה על תופעה, השנואה על כל אדם רציני ורק נערים חולמים עליה, ושתמצא משלה בכתבי ז’ול וורן ואלכסנדר דיומא־האב; שקודם אפשר היה לחזות בה גם בראינוע, אך מיום שהראינוע התחיל, לצערי, להשמיע צלילים, נעלמה גם מן הבד.

על כן אין מוצא – אלא לתאר את תכונותיה של התופעה ששמה אינו ידוע. הסימנים הם: ראשית, זוהי פעולה של יחידים, – בעיקר של יחיד על חשבונו ואחריותו הוא. באופן המוני אי־אפשר לארגנה, על כל פנים לא לעתים קרובות. שנית, זוהי פעולה הכרוכה בסכנה, שיש לה יותר סיכויים לכשלון מאשר להצלחה, רחוקה משכר וקרובה להפסד. משום כך חושבים כל האנשים הרציניים כי זו תמיד שטות וקלות דעת. ועל תופעה זו ברצוני ללמד זכות.

סיכויים להצלחה… אנשים מיושבים בדעתם סבורים, ששיטתם המחושבת והשקולה, “הממלכתית”, יש לה סיכויים. ומה מלמד הנסיון? גזלן הוא הנסיון, ריקה ומחוצף, והוא שם ללעג את ה“חישובים הממלכתיים” לעתים יותר קרובות מאשר את קלות הדעת האוונטוריסטית. ודוגמה לכך משמשים מאורעות השנים האחרונות בציונות: הכל היה בה מחושב, מעשי, ללא סיכון כלשהו, ללא שמץ של אוואנטוריזם… והתוצאה היא הספר הלבן של פאספילד. לעומת זאת עדיין זכור לנו כי כל האנשים המיושבים קראו להרצל “אוואנטוריסט”; ושנים רבות לפני הרצל היו מכבדים בתואר זה אנשים אחרים – למשל, גריבלדי, וושינגטון, קולומבוס. אין ספק שאותו היהודי שאיים להלשין על משה רבנו על רצח קצין המשטרה בארץ מצרים, אמר לו בלשון מצרית כדברים האלה: “אוואנטוריסט שכמוך!” קשה, קשה מאד לקבוע איפה מתחילה האוואנטורה ואיפה מסתיימת המדיניות המעשית. שילר אמר: “אם (התכנית) שורטטה – אינה אלא פשע המוני; ואם בוצעה – עלילה בת אלמוות”. הוגה דעות לא־יהודי אחר, ציניקן, (אבל גם הוא לא טפש) ביטא את הרעיון הזה: כל התחלה נחשבת כאוואנטורה עד לרגע הצלחתה.

עד כדי כך מטושטשים ובלתי ברורים התחומים של המושג, שאיני יכול כלל להתחייב להגן עליו תמיד. להיפך, אני מוכרח לשמור לעצמי את הזכות, כשהשעה תהיה כשרה לכך, לחרף אדם (כפי שחירף אותו המתבולל המצרי את משה רבנו): “אוואנטוריסט שכמוך!” כבר עשיתי זאת פעמים אחדות, ובודאי אעשה זאת עוד פעמים רבות, הדבר תלוי במסיבות שונות – באוירה, בזמן, ב“קוניוקטורה”, – והעיקר בסוג “האוואנטורה” שעליה מדובר. יש ואוואנטוריזם הוא רע, ויש והוא טוב. ברגע זה, במסיבות הנתונות, חושבני שיש להגן על האוואנטוריזם – ראשית, משום שעכשיו אין להמנע ממנו. לא יעזור לנו, אפילו אם כולנו נצעק: “הס”! כל אחד מבין בפנים לבו, ששום “הס” לא יהיה אצלנו – דוקה משום שאנו, היהודים, הרי אין אנו פגר, אלא גוף חי וגם הציונות לא מתה עדיין, אלא להיפך, – היא נהיתה, ברוך השם, יותר מרת־נפש, יותר קשת־עורף משהייתה בזמן מן הזמנים. אם כן, עלינו להתבונן היטב ולשקול יפה את הדברים, אולי זה יותר בריא בשבילנו – דווקה לתת הכשר ל“אוואנטוריזם” ולהכיר בו כתופעה נורמלית לגמרי בתנאים בלתי־נורמליים.

נקח נא את שאלת העליה לארץ־ישראל. היא אסורה. מה פירושו של איסור זה בשביל ההיגיינה הלאומית שלנו – זאת מבינים כיום רבים, ואלה שעדיין לא הבינו זאת כל הצורך, יווכחו בכך בקרוב, ודווקה באופן בלתי־נעים. אני אומר “היגיינה לאומית”, משום שמדובר כאן בבריאות הרוח של כל הנוער שלנו. רבבות מהמובחרים שבדור “כיוונו את עצמם” במובן הנפשי כלפי העליה; אלפים מהעידית שבעידית גם התכוננו אליה למעשה, הפכו את כל מהלך חינוכם, הזניחו בתי־ספר ו“קריירות” מלומדות, התקוטטו עם הוריהם. כל זמן שעוד היתה אפשרית עליה, לכל הפחות של אלפים אחדים לשנה, הרי הדבר ניחם והרגיע במדת מה גם את הנשארים. ניתן להם לכל הפחות ניצוץ של תקווה. מה יהיה עכשיו? עכשיו הדבר לא “ינחם” כבר גם אם יתנו השנה או בשנה הבאה אפילו אלף סרטיפיקטים – כי עכשיו התברר, ששליטי ארץ־ישראל לא ירשו עליה מתקבלת על הדעת, ותשעים אחוז מאלה שהכשירו את עצמם כדי להשתתף בבנין הארץ, אין להם אפילו צל של תקווה (כל עוד ישארו בארץ־ישראל השליטים של היום) לבוא בנגיעה בעצם ידיהם ב“בנין”. צריך שיהא אדם סומא, שלא יבין לאן מוכרח להוביל מצב שכזה של שאיפה הנצמתת בעצם גידולה, של מרץ־המונים מדוכא.

מה המוצא האמיתי, הפוליטי ממצב זה, – זו בעיה בפני עצמה שעליה לא אדבר הפעם. (דברתי כבר על כך, ולא אני בלבד – הכל מדברים על נושא זה, וכולם מתנבאים בסיגנון אחד). היום מענין אותי צד אחר של הבעיה: הנה יושב לפניך צעיר או צעירה, אפשר שזה בנך או בתך, והוא או היא שואלים אותך: מה עלי לעשות? לא “אנו” ככלל, אלא אני, כפרט? האם עלי להכנע לאיסור האנגלי? להרכין את הראש ולומר: טוב, אני אציית, כל עוד אין נותנים לי רשיון חוקי אהיה ילד טוב ואשב בבית, ואולי אעזור לך, אבא, למכור תפוחי אדמה בחנות? אבל קיימת סכנה, אבא, שלא אעמוד בנסיון, שאצא לתעות בדרכים עקלקלות, שאינן מובילות לציון, ובכלל אינן מובילות לשום מטרה טובה. ועל כן אולי מוטב לנסות שיטה אחרת לגמרי – דווקה את שיטת האוואנטוריזם? היכן זה כתוב, שכניסה לארץ תלויה אך ורק בוויזה? האם לא הרביתי לשמוע סיפורים על הימים, בהם היו נוהגים “לגנוב את הגבול”?

עלינו להיות זהירים מאוד בטרם נשיב לשאלות־הערות אלו. אפשר להסביר בנקל, כשם שמסבירים ששניים כפול שניים הם ארבעה, כי במקרה זה קשה הרבה יותר “לגנוב את הגבול” מאשר ברוסיה הצארית. גבולותיה של ארץ־ישראל אינם קלים מבחינה זו: מי הים מצד אחד, תעלת סואץ מצד השני, אוכלוסיה ערבית עוינת מהצד השלישי והרביעי, ועוד ועוד, מצב הידוע לכולנו, וגם לצעיר המעלה שאלות אלה, אך נהיה נא זהירים בהסתמכותנו על אותם חישובים של שניים כפול שניים. המסוכנת ביותר היא האפשרות שחישובים אלה עלולים לשכנעו: מכיוון שבמקרה זה תאבד לו גם ההעזה, החלום האישי האחרון, ותהיה לאקטואלית אותה אפשרות שעליה הצביע בפניך – של “דרכים עקלקלות שאינן מובילות לציון, ובכלל אינן מובילות לשום מטרה טובה”.

ואל נא תגזימו באמון שהנכם נותנים באותו חישוב. הנני מכיר יפה את גבולות ארץ־ישראל, הם אמנם קשים, אך לא כל דבר קשה הוא גם בלתי־אפשרי. אין ברצוני להכנס לפרטים – אולם אוואנטורה זו אינה גרועה מרבות אחרות וסיכויים לה גם להצלחה וגם לכשלון. אחת ברור: עם, ועל הכל הנוער של העם, אסור להם להרכין ראש ולאמר תוך אנחה: כיוון שהמשטרה אסרה עלינו את הגאולה, נוותר כולנו על הגאולה ונשאר בצייתנות בביתנו. ברור שנמשיך בפעולה למען גאולתנו. והיכן כתוב הדבר, ומה מקור ההלכה הפסוקה, שבין אמצעיה המרובים של המלחמה אין מקום גם לאוואנטוריזם? לקח ההיסטוריה הוא אחר. ההיסטוריה מלמדת שלעתים קרובות אף האוואנטורה שלא הוכתרה בהצלחה, הנה אמצעי במלחמה. בפרט – כשאין זו אוואנטורה של יחיד, אלא של יחידים רבים. לא היה זה רע כלל וכלל, אילו היו הבריטים נאלצים לערוך מדי בוקר ציד על צעירים יהודיים, היו מושיבים אותם בבתי סוהר ואפילו משלחים אותם מן הארץ, כשהמחזה הזה חוזר גם מחר ומחרתיים. ואולי לא היתה בכך כל סכנה, לו היו הבריטים מגלים פתאום בתוכנו ארגון מושלם של “מבריחים”, המביאים יהודים בלתי־ליגאליים לבית הלאומי היהודי, והיו תובעים לדין פומבי את העבריינים האלה: מי יודע – אולי היה המשפט הזה הופך למשפט בעל פירסום עולמי נגד בריטניה עצמה?

גילי, שהוא רחוק מלהיות צעיר, מונע בעדי מתן עצות במישרין. אולם אילו הייתי צעיר, הייתי לועג לוויזות שלהם ולאיסורים שלהם. בלתי־אפשרי? ספרו זאת לסבתא, ולא לי. קשה – כן. קשה מאוד – כן; אבל בכך עיקרה של האוואנטורה שהמדובר בה הוא בטיפוס על הרים גבוהים; לגבעות נמוכות אין צורך להעפיל. אילו הייתי צעיר, הייתי אולי מתחיל בשיטה חדשה של תעמולה שסמלה היא צפצפה: כן, צפצפה פשוטה מפח, שמחירה פרוטות. וסיסמתה של תעמולה זו הייתה: תצפצפו על חוקיהם ועל איסוריהם. לבריטניה אבדה הזכות לתבוע יחס־כבוד מוסרי כלשהו לתחיקה בארץ־ישראל. כל פעולתה בארץ־ישראל הנה פגיעה במוסר וביושר; כפי שבזנו לתחיקה הצארית, כן עלינו להתייחס לשלטונה של בריטניה בארצנו. בידיה של בריטניה הכוח הפיסי, והיא יכולה לעשות שם כרצונה; אבל בסיס קיומה המוסרי נשלל ממנה. חלף הזמן כשהרגשנו שמחובתנו לתמוך בשלטון הבריטי בכל יכולתנו המוסרית, גם כשהיה הדבר בלתי־נעים ולא נוח. חלף, עבר! עתה, השלטון הבריטי בארץ־ישראל הוא עוול גלוי, מעשה של אי־צדק ציני, משולל כל הצדקה מוסרית: כל פעולה נגד חוקיו של שלטון זה הוא צו המוסר. בכל מקום הניתן לפגיעה, בכל הזדמנות שאפשר לצפצף עליהם יש למהר ולעשות זאת למען לא יהיה מאוחר מדי…"

להלן דן המאמר בצורות התנגדות אחרות לשלטון הבריטי בארץ־ישראל, והוא מסיים לאמור:

“… בית סוהר אינו כלל טרגדיה – בשביל אלה היושבים בבית הסוהר: זוהי לעתים טרגדיה בשביל אלה המושיבים אנשים ישרים בבית הסוהר. כן יהיה גם בארץ־ישראל – אם אמת נכון הדבר כי עוד עם חי הננו”.

 

פרק שלישי - דרך גבולות הצפון    🔗

למעשה, כבר התנהלה בשנת 1930 עליה “בלתי־ליגאלית” דרך הגבולות היבשתיים שבצפון הארץ. העולים רובם יוצאי ארצות המזרח: יהודי בוכרה אשר ברחו מעריצות השלטון הסובייטי, יהודי תורכיסטן, עדן, תימן, עירק וסוריה ויוצאי ארצות אחרות. משפחות שלמות עזבו את ארצות מגוריהן ויצאו לדרכים הרות־סכנה ומלאות פחדים, כדי לעלות לארץ הקודש. תנאי החיים הקשים בארצות מוצאם ומניעים דתיים הם שגרמו לעליתם של יהודים אלה, ומשום כך קבלו על עצמם באהבה את היסורים והטילטולים הרבים שעמדו בפניהם בדרכים הלא־נודעות. רבים מן העולים מתו בדרך ברעב, בצמא ובמחלות, רבים נפלו קרבנות לשודדי דרכים ולרמאים שונים, שהבטיחו להעבירם דרך הגבולות וסחטו תמורת זאת את שארית כספם ורכושם הדל. לעתים קרובות השאירום מורי־הדרך שלהם בעירום ובחוסר־כל ועזבום לנפשם ולגורלם המר רחוקים ממקומות ישוב. לעתים קרובות, לאחר ששדדו מהם את כל אשר להם, הביאום עד לגבול ומסרום לידי שומרי הגבולות למאסר ולגירוש. רבים מהם נשארו תקועים באחת הערים או הכפרים שבקרבת הגבול, מבלי לדעת לאן יפנו ומאין יבוא עזרם. רק מעטים הצליחו להגיע לארץ הנכספת. ביירות, בירת הלבנון, הפכה מקום מקלט לעשרות ולמאות יהודים עייפים ורצוצים מעמל הדרכים ומחוסרי כל. שם התגוללו באכסניות זולות, מצפים לנס שיצילם ויעבירם לארץ היעוד.

פעילות פלוגת בית"ר בראש־פינה    🔗

באותו זמן הייתה פלוגת בית“ר בראש־פנה בראשית התפתחותה. וכאשר נודע לאנשי הפלוגה שבביירות מתגוללים יהודים הרוצים להגיע לארץ – החליטו לארגן את העברתם דרך הגבול. בראש פעולה זו עמד מר דוד אסא מראשוני עולי בולגריה, אשר התיישב בשנת 1925 בראש־פינה והיה מהראשונים שהחלו לנהל מלחמה עם איכרי המושבה למען העסקת פועלים עבריים ולמען עבודה עברית. בשנת 1927, כאשר ביקר בארץ ז. ז’בוטינסקי, הצטרף מר אסא לבית”ר ויסד את פלוגת בית"ר בראש־פינה כדי לכבוש את העבודה מידי הפועלים הערביים.

בהכירו יפה את הערבים, את שפתם, מנהגיהם ואורח־חייהם, ובהיותו מעורב עם שוטרי־המכס ושומרי הגבולות – יצא מר אסא לביירות כדי לארגן קבוצות עולים ולהעבירם לארץ־ישראל. בביירות הכיר את מוסטפא סולטאני, ערבי בעל השפעה ובעל מהלכים בחוגי הממשלה והמשטרה הלבנונית, ורכש אותו לעזר בהברחת העולים דרך הגבול תמורת תשלום לא גבוה. פעמים מספר הצליח אסא להעביר את העולים דרך הגבול במכוניות באופן גלוי על פני שוטרי המכס, בתואנה שאלה הם בני משפחתו או ידידיו הקרובים, אולם בדרך־כלל היו ההעברות נעשות בלילות, בעזרת מורי־דרך צ’רקסיים, ידידיו של אסא, שהיו מובילים אותם דרך ואדי־מרג’־אל־עיון או עד נחל באניאס, ופה מוסרים אותם לידי אנשי פלוגת בית"ר, שהיו מחכים לבואם על־יד הגבול, ובדרכים־לא־דרכים, בשדות ובכרמים היו מביאים את העולים למעונם הדל אשר במחסני הטבק בראש־פינה. עם בוקר היו אנשי הפלוגה מושיבים את העולים באוטובוסים שהובילו אותם לפנים הארץ.

דבר העליה לא נעלם מעיני המשטרה, והשמירה בגבולות הוגברה. העבודה נעשתה קשה ומסובכת מיום ליום. לא פעם קרה שאנשי הפלוגה ציפו לילות שלמים – לילות הגליל הקרים, ושיירת־העולים לא הגיעה. עייפים, רצוצים ומאוכזבים היו חוזרים עם שחר לפלוגה לאכול את ארוחתם הדלה והיו יוצאים לעבודתם הקשה והמפרכת במטעי הטבק. ביום כזה הייתה העבודה קשה שבעתיים, כי על כן לא הצליחו הפעם להציל עוד כמה יהודים ולהגדיל את הישוב היהודי בארץ.

ובינתיים רבו והלכו מספר היהודים בביירות, וכעת רובם יוצאי מזרח־אירופה. מהטרנספורטים שארגן זייצ’יק בפולין². מר אסא ביקש את מוסטפה סולטאני, שיזמין אליו לביקור את ראש הבולשת רובס ואת סגנו רובינסון, וישפיע עליהם שיחלישו את המשמרות בגבול, כדי להקל על העברת העולים. בטוב לב קציני הבולשת ביין, ואחרי מו"מ ממושך ומייגע, הסכימו לבסוף להצעת מוסטפה – תמורת חמש לירות לגולגולת. על סמך הסדר זה עברו כמה קבוצות ללא כל תקלה. אולם פעם אחת, אי־אפשר היה לאסוף את סכום הכסף הדרוש והעבירו קבוצת עולים מבלי לשלם לרובס ומרעיו את הסכום הנקוב. הדבר נודע לאנשי הבולשת, והם באו לביירות לדרוש ממוסטפה את הסכום המגיע להם. אותו יום עצמו הגיעה לביירות קבוצת־עולים בת עשרים ושישה איש, ומוסטפה דרש מרובס שירשה להעבירם לארץ. אולם רובס עמד על שלו – אם לא יקבל את המגיע בעד הקבוצה הקודמת – הוא מבטל את ההסכם. אחרי דין־ודברים ממושך וריב חריף, נשבע מוסטפה בפני רובס שתוך שלושה ימים יהיו הבחורים בירושלים, לעומתו נשבע רובס שאם באמת יצליח מוסטפה בכך, הרי יתפטר מתפקידו.

רובס הגביר את השמירה בגבול והפקיד שומרים בכל מקום אפשרי. הגבולות סגורים ומסוגרים, אין יוצא ואין בא. מוסטפה מנסה מספר פעמים להעביר את עשרים וששת הבחורים, ואינו מצליח. ובינתיים מכסה מוסטפה את כל ההוצאות הכרוכות בהחזקת האנשים ובהעברה.

מוסטפה פונה למר אסא בבקשת עזרה דחופה. אסא שולח בלילה קבוצת בחורים לסביבות משמר־הירדן, ומורה להם שסמוך לחצות יקימו רעש. עם מוסטפה הוא קובע מקום מעבר דרך הגבול, דרכו יועברו האנשים באותו זמן עצמו, שבחורי הפלוגה יקימו את הרעש על יד משמר־הירדן.

בשעה היעודה הבחין מישהו מהמשטרה ברחש־לחש וברעש החרישי שהקימו אנשי הפלוגה. מיד הזעיק את כל המשמרות שהחלו לרדוף אחרי בחורי הפלוגה הנסוגים. אותו זמן עצמו הועברו עשרים וששת הבחורים, הועלו על מכונית שחיכתה להם, וכעבור זמן קצר כבר נמצאו מחוץ לכל סכנה.

מוסטפה שולח מברק לרובס ומספר לו איך הצליח להעביר את הבחורים ואיך הערים על המשמרות שלו והודיעו, שהבחורים נמצאים כבר בירושלים.

שלא כמוסטפה – לא קיים רובס את שבועתו, אולם אכול כעס, חרון ורוגז, ציווה להגביר עוד יותר את המשמרות בגבולות.

מעצרו של דוד אסא    🔗

חברי פלוגת בית"ר בראש־פינה ממשיכים בעבודת הקודש אף כי עתה לא רק למאסר הם צפויים, אלא שהדבר כרוך גם בסכנת נפשות, מתרבים והולכים המקרים ששומרי הגבול פותחים באש חזקה על העולים ומלוויהם, ועליהם לעשות את דרכם על פני שדות וכרמים ומטעים בזחילה מייגעת ומתשת כוחות, מרחקים ניכרים, ולא פעם חוזרים אנשי הפלוגה זבי דם – פצועים בידיהם וברגליהם ובכל גופם מאבני השדה ומקוצים ודרדרים.

המשטרה מתחקה על עקבות המבריחים והעולים באופן מתמיד. היא עורכת חיפושי פתע במעון הפלוגה ובביתו של מר אסא. המשטרה מחפשת עולים ונשק והוכחות לאסור את המבריחים, אולם ללא כל הצלחה. כדי להסוות את פעילותו בהברחת עולים, קושר אסא קשרים עם פקידים גבוהים בממשלת הלבנון ומשתדל להשיג קונצסיה לניצול המים. דבר זה נודע ברבים, ומובן שגם לאנשי הבולשת הגיע, ומעתה ואילך, הרי נסיעותיו התכופות ללבנון הן כשרות בהחלט.

אולם זהירותו הרבה לא עמדה לו, ויום אחד נפל בפח. וכך קרה הדבר: בדרך כלל לא היו העולים יודעים את שמו של אסא, את מעשיהם של אנשי הפלוגה וגם לא את שם המקום בו בילו את לילם הראשון בארץ. פעם ביקשו אנשי קבוצת עולים אחת, שיעבירו אותם לתל־אביב, ואם אפשר, לתת להם כתובת של מישהו אשר יוכל להדריכם בצעדיהם הראשונים בארץ. אסא מסר להם את כתובת מכרו מ. ד., ובמכתב אליו ביקשו שלא יגלה את שמו לעולים. אולם מכרו, משום מה לא נענה לבקשתו וסיפר לעולים שדוד אסא הוא אשר סידר את העברתם דרך הגבול ושלח אותם אליו לתל־אביב.

כעבור זמן מה ביקשו כמה מעולי הקבוצה הזאת לחזור לחוץ לארץ, והם פנו למ. ד. שיחזיר להם את הדרכונים שלהם. אסא היה לוקח מהעולים את דרכוניהם בביירות ומשאירם שם, כדי שבמקרה ומישהו מהעולים ייתפס – לא תהיינה בידו תעודות כל שהן, העלולות להעיד שהוא עולה בלתי־חוקי ולגלות את מקום מוצאו. מ. ד. פנה לאסא וביקש ממנו את הדרכונים, בטענה, שעל סמך הדרכונים יכולים העולים לקבל ליגליזציה בארץ. תחילה לא רצה מר אסא לשמוע על כך, אולם כאשר מ. ד. לא הירפה ממנו, הוא נסע לביירות, הביא אתו כמה מאות דרכונים ומסרם למ. ד…. אחרי זמן מה נקפו לבו על הדבר הזה, והוא החל לדרוש חזרה מאת מ. ד. את הדרכונים, מחשש פן יפלו לידי המשטרה ואז רע ומר יהיה גורלם של העולים וגם גורל המבריחים. מ. ד. הבטיח לאסא שהוא במו ידיו ישרוף את כל הדרכונים, ואין לו מה לחשוש, הוא יכול להמשיך בשקט ובבטחה להעביר עולים דרך הגבול.

מ. ד. במקום לשרוף את כל הדרכונים, החל לסחור בהם ולהחזירם לעולים תמורת תשלום הגון. אחד הבחורים שקבל חזרה את דרכונו החל לטפל במשרדים המתאימים בסידורים הדרושים כדי לעזוב את הארץ, והוא נשאל על ידי המשטרה, איך הגיע לארץ ובאיזו דרך הצליח לשמור על דרכונו. הוא טען שהוא יודע רק להגיד ממי קיבל את הדרכון. המשטרה ערכה חיפושים מדוקדקים בביתו של מ. ד. ולא מצאה דבר.

כעבור ימים מספר הופיע בביתו של מ. ד. שוטר חרש יהודי, שהחל לדבר על לבו שיגלה מקום המצאם של הדרכונים, כי הדרכונים יכולים לעזור בהרבה לעולים להסתדר בארץ גם מבחינה חוקית. כיום, אמר השוטר, משוללים העולים כל זכויות אזרח רגילים וחיים בסכנה מתמדת להיתפס ולהיגרש מן הארץ וחובה לאומית היא לעזור לעולים, וגם הוא, השוטר, עושה מה שעושה רק הודות ללבו היהודי החם ולרצונו העז לעזור לאחיו. השוטר הציע למ. ד. להיפגש בבית קפה עם בריטי אחד ולספר לו על כל הדבר, והוא כיהודי מבטיח לו שהפגישה תביא תועלת לעולים הבלתי־חוקיים.

לפגישה המיועדת הופיע קצין הבולשת סטפורד – אחד הלוחמים הקיצוניים ביותר בעולים הבלתי־חוקיים – והחל לדבר על לבו של מ. ד., שיספר לו את עניין הדרכונים ודבר בואם של העולים הבלתי־חוקיים, תוך הבטחה קדושה שלא יאונה לו כל רע.

מ. ד. סיפר לסטפורד את כל מה שהיה ידוע לו ומסר לו את שמו וכתובתו של מר אסא.

לבולשת היה ידוע על קשריו הטובים של אסא עם משטרת ראש־פינה, ועל כן נשלחה קבוצת שוטרים מיוחדת מירושלים כדי לערוך חיפושים בביתו של אסא ולאסרו. כאשר הגיעו אנשי המשטרה לביתו, מצאוהו סגור. יומיים הם שמרו על הבית, וכאשר לא ראוהו יוצא ונכנס, ערכו חיפושים מדוקדקים בביתו מבלי למצוא כל דבר חשוד. הבולשת פרסמה הודעה שאסא ברח מביתו, פירסמה תמונתו בכל תחנות־הגבול ותחנות המשטרה בארץ בצירוף פקודה לאסרו.

כאשר נודע הדבר לאסא, שהיה במשך ימים אלה בביירות, החליט לחזור לארץ, ולילה אחד עבר בחשאי את הגבול ונסע ישר לחיפה, כדי להיפגש עם העו"ד חוטר ישי, אחד מראשי המפלגה הרביזיוניסטית בארץ בימים ההם. הוא סיפר לו את כל הפרשה וביקשו לטפל בעניינו, כי הוא הולך להתייצב במשטרה.

כאשר הופיע אסא בבוקר בראש־פינה, נשלחה מיד הודעה על כך לבולשת בירושלים, ומשם נתקבלה הוראה להחזיקו במעצר עד שיגיעו מירושלים קציני־בולשת מיוחדים לחקרו. עוד באותו יום הגיעו מירושלים שני קציני־בולשת מרשל וסמן, והוראה בידיהם לא לשתף בחקירה את אנשי המשטרה המקומית, כי הם ידידיו של אסא.

בחקירה שנמשכה שעות ארוכות הכחיש אסא את כל ההאשמות שמייחסים לו. אין הוא מכיר את מ. ד., לא את מוסטפה, ואף לא אחד מכל האנשים שקציני־הבולשת נקבו בשמם, וגם לא לפי הצילומים שקציני־הבולשת הציגו לפניו. כאשר הוגש לו פרטי־כל החקירה לחתימה, כתב עליו אסא שאינו מכיר בכל אשמה וחתם.

כעבור ימים מספר השיג אסא מכתב מהקונסול הבריטי בביירות, שהעיד, כי מר אסא עומד לקבל קונצסיה מממשלת הלבנון, ושלדעתו הוא חף מפשע, והבולשת נאלצה לשחררו. אולם הבולשת קיימה עליו פיקוח מתמיד.

תקרית בכפר־גלעדי    🔗

בעיני אנשי הקיבוצים שבסביבה היה דבר העברת העולים כצנינים. כבר אז ביקשו שהדבר ייעשה ע“י המוסדות המוסמכים, ומכיוון שאלה אינם עוסקים בכך, הרי כל פעולה הנעשית על ידי מישהו על דעת עצמו ועל אחריותו הוא, פסולה היא מעיקרה, מה עוד שהדבר נעשה על ידי אנשי בית”ר. ולא פעם אירעו התנגשויות וסכסוכים על רקע זה והופצו סיפורי בדים ותעמולת זוועה על סחיטת כספים על ידי המבריחים מן העולים.

והנה אחד המקרים שיעיד על כך:

פעם, בהיות אסא בביירות, נגשו אליו שלושה בחורים וביקשו ממנו את עזרתו, עצתו והדרכתו, איך לעבור את הגבול ולהגיע לארץ. לפי דבריהם, הם נמצאים בביירות מזה ימים מספר ומחפשים אפשרות והזדמנות לחדור לארץ, וטרם מצאוה, ובינתיים אזל כספם ואינם יודעים לאן לפנות ומי יבוא לעזרתם הם הכירו באסא כי יהודי הנהו, לפי העתון העברי שהחזיק בידו. היות ופלוגת בית"ר בראש־פינה נמצאה אז תחת פיקוח משטרתי מתמיד, התקשר אסא עם אחד מאנשי כפר־גלעדי וביקשו שיארחו את הבחורים לימים מספר.

אסא העביר את הבחורים דרך הגבול ביום המיועד ושלח אותם על ידי הנהג לכפר־גלעדי, כעבור ימים מספר בא אסא לקחת אתו את הבחורים, אולם אנשי כפר־גלעדי סירבו לשחררם בטענה, שהנה נמצאת אצלם משפחה יהודית מקורדיסטאן, האוכלת ושותה ואינה עושה כלום, ועל כן עליו לקחת אתו קודם את המשפחה הזאת ורק לאחר מכן ישחררו את הבחורים. אסא הורה לנהגו להעביר את המשפחה הקורדיסטאנית לראש־פינה, אולם כאשר הנהג חזר לקחת את שלושת הבחורים, סירבו אנשי כפר־גלעדי גם הפעם לשחררם, אלא אם כן כל אחד מהם ישלם להם סך של 50 ל"י כופר־נפשם. לאסא חרה הדבר מאוד. הוא נסע לתל־אביב ומסר על כך למשפחתו של אחד הבחורים, ופנה לסוכנות שתורה לכפר־גלעדי לשחרר את האנשים. בהתחלה לא שעוּ בסוכנות לדבריו, אולם לאחר שדיבר אתם קשות, נאותו לשלוח את אחד הפקידים – שווארץ – לכפר־ גלעדי, לחקור בדבר. נציג כפר־גלעדי טען בפני החוקר, שדוד אסא הוא מבריח מקצועי, רמאי, הפושט את עורם של העולים המסכנים וצובר הון מפעולותיו אלו, ועל כן אין כל הצדקה שהמשק לא ירויח גם הוא מענין זה. חוקר הסוכנות נזף קשות באנשי הכפר ופקד לשחרר את הבחורים. בזמן הבירור שהסוכנות ערכה אחר כך בדבר האשמותיו של נציג הכפר, העידו הבחורים על העזרה הרבה שאסא הגיש להם, שלא על מנת לקבל פרס.

בתקופה מאוחרת יותר שינו אנשי הקיבוצים את דעתם והיו פונים לפלוגת־בית"ר בראש־פינה בבקשה לשתפם בהעברת עולים דרך הגבולות.

וכאן ראוי לציין, שכל עבודת העברת העולים נעשתה במסירות נפש ובנאמנות, תוך סיכונים רבים, בהתנדבות ושלא על מנת לקבל פרס על ידי מר דוד אסא, אנשי פלוגת בית"ר, הנהג מרדכי שווארץ, שעבד במכוניתו ללא לאות, וכן על ידי כל יתר האנשים שעסקו בדבר יחד עמהם. ברוב המקרים עוד הפרישו אנשים אלה מכספם, כדי לתמוך בעולים בצעדיהם הראשונים בארץ, נוסף לזה, שהיו מאכילים ומשקים ומאכסנים אותם ללא תמורה כספית כל שהיא.

ויתירה מזו – בהתחלה היו כאלה מבין איכרי מתולה ומשמר־הירדן שהיו מבריחים עולים דרך הגבול תמורת תשלום קבוע לגולגולת, כעסק המכניס רווחים. אחד מהם, חקלאי ממתולה הקים ארגון הברחה בקנה מידה גדול על ידי רשת של סוכנים בארצות ערב השכנות. הם גם פנו פעמים אין ספור לפלוגת בית“ר בראש־פינה, בהצעות שישתפו עמם פעולה תמורת תשלום קבוע לכל ראש. אולם הבית”רים דחו את הצעות התשלומים והיו יוצאים בלילות לקבל את פני העולים בהתנדבות, תוך הכרת ערך המעשה הלאומי שבדבר.

כאשר גברו פעולותיה של הפלוגה ומר אסא, הפסיקו המבריחים המקצועיים את העברת העולים בתשלום וחיסלו את עסקיהם אלה.

רבות פעלו בהעברת עולים דרך הגבולות בני ראש־פנה יוסף גלילי, משה גוטפריד, מנו פרידמן ועמיהוד שוורץ, שעסקו במלאכת הקודש שלא על מנת לקבל פרס. אכן, בחשבון הסופי זכו לפרס – הודות לקשריהם האמיצים עם פלוגת בית“ר בשטח העליה ב', נשאו להם לנשים בית”ריות בנות הפלוגה…

כן ראויים לציון מפקדי הפלוגה אברהם סלמן, משה שטיין ובן־ציון קצנלנבוגן אשר בזמן כהונתם נעשתה מרבית העבודה בהעברת העולים דרך הגבולות.

סיפורו של “מוביל”    🔗

על תקופת פעולה זו מספר מר ישעיהו מחנאי בספרו “נחלת־ז’בוטינסקי – תולדותיה של ההתישבות הבית”רית" את הדברים הבאים:

"היה עוד דבר, בעל חשיבות לאומית, שחבל היה לנו להזניחו עם עזיבת מחניים: עליית בני עדות המזרח. בימים ההם קופחה יהדות זו לגמרי בחלוקת הסרטיפיקטים לעליה, ודבר זה אילץ אותם לחפש דרכים אחרות, והם גם מצאון, ביתר קלות מאשר יהודים אחרים. יום אחד הופיע אצלנו ר. ממושבת ספר אחת וסיפר, שהוא עוסק בהברחת יהודים לארץ־ישראל, וכי עיקר הקושי הוא בהעברתם את ביקורת המכס ובדיקת הדרכיות בראש־פינה. הוא בא לבקש את עזרתנו, שאנו נעבירם בקבוצות קטנות בשבילים צדדיים לראש־פינה. ומשם הוא כבר יטפל בהם.

בשמחה, הובעה הנכונות לדבר זה והענין החל. הוא הציע לנו מחצית לא"י לכל “ראש”, אך אנשי הפלוגה סירבו לקבל כסף, והצהירו, שהם מוכנים לעשות זאת כתפקיד לאומי, אולם לא יסכימו לחללו בקבלת שכר.

והנה אירע מקרה. באותו מקום המיפגש היו אותו לילה שמונה אנשים, שצריכים לעבור את תחנת הספר. לפתע הודיעו לנו, שהמשטרה תבוא לחיפוש עוד לפני רדת הלילה. לא הספקנו לגמור את ארוחת־הערב והמשטרה הופיעה, חמישה־שישה פרשים. קודם לכן סידרנו עם אבו־יוסף, שהוא יקבל אותם, כי יחסי גומלין היו בינינו לבין אבו־יוסף. לא יכולנו להסתיר מעיניו את ענין העולים, ומחוץ לזאת הרי גם יזדקק לנו. כשהיה מביא עדר ששדד עם אנשיו בעבר הירדן, מצא מקלט לעדרים אלה אצלנו עד עבור זעם, ואחר כך הוציאם לשוק. לכן נענה אבו־יוסף לבקשתנו הדחופה ובטרם הספיקו השוטרים להכנס למושבה הזמינם אליו. גם באי־כוח הפלוגה באו לשם והשיחה נמשכה כשעה בליווית כל הגינונים ומחזור “השלושה” של קפה שחור ושיחה מתפתלת ונמשכת, עד שלבסוף הודיעו הפרשים לבאי־כוחנו לשם מה באו. הם ערכו את החיפוש וכמובן שלא מצאו דבר.

על טיולו באותו לילה לראש־פינה סיפר לי ה“מוביל”:

– ראשית כל הוצאתי אותם מהבית הקיצוני הדרומי, שבו נמצאו, אל החורשה. הם היו שלושה מבוגרים, שלושה ילדים בגיל 14–16 ושתי נשים, אחת צעירה ואחת זקנה, עם מטלטליהם, שקיהם וצרורותיהם. ניסיתי להדבר אתם, אך לשוא – לשונם פרסית. המלה היחידה, שכנראה הבינו אותה, הייתה מלת הקסם “פוליס” (משטרה בלע"ז), שהודות לה הצלחתי להגיע אתם בשלום לראש־פינה. בתנועות ידים וברמזים ביקשתי להסביר להם, שעלינו להשאיר את השקים ואת המטלטלים כאן בחורשה, ושנלך ברגל לראש־פינה, אך ללא הועיל. בשום אופן לא רצו להפרד מן השקים.

– היה זה ליל חורף, אמנם לא ירד גשם, אבל האדמה הייתה דביקה עוד מהגשם האחרון וידעתי שרק ברוב עמל וזיעה נגיע לראש־פינה גם כשהשקים לא יכבידו עליהם. הסברתי שוב בתנועה וברמזים – מובן שדיברתי ערבית מתוך אינסטינקט, אך הם לא הבינו – שאם לא ילכו עמי, אעזבם ואלך להודיע ל“פוליס”. איום זה עזר, טמנו את הצרורות ונשים לדרך פעמינו. הסברתי להם, כשהנני מחזיק אותם צפופים וקרובים אלי – עם הופעת האוטו הראשון, שיצא מהשדרה במחניים והאיר את כל השדה – שיש לשכב על הארץ. הדגמתי להם את הדבר הלכה למעשה. הכרחתי אותם לעשות כמוני, והם תפסו את הענין, והיו עושים את התרגיל מהר למדי. התנועה בכביש דמשק לא הייתה קטנה באותן השעות וגם כביש ביירות מטיל אור מפנסי המכוניות העוברות עליו לעבר השדה, שבו אנו מתקדמים. באופן כזה אין תימה אם כמעט כל 150 מטר היה צורך לשכב ולחכות עד שיעבור האוטו המאיים. תרגילים אלה היה בהם גם חיוב מה, שכן שימשו גם למנוחה, שהיתה נחוצה בעיקר לילדים ולנשים. כשהתקרבנו עד כדי כ־300 מטר אל המעבר של הכביש מתולה־ראש־פינה, שמענו שעטת פרסות סוסים ובעקבותיהם גם שיחה בערבית. בכל זאת לא הייתי בטוח עדיין, שזוהי ה“דואריה” (סיור) החוזרת ממחניים. אך הנה בא אוטו משא, זוחל מאחוריהם. רמזתי להם שישכבו, כשמילת הקסם “פוליס” בפי, אף שהאור של האוטו היה עוד רחוק מאתנו. כשהאירו פנסי האוטו את הכביש ואת השדה לארכו ראינו את פרשי המשטרה, שסוסיהם קופצים לנוכח האור המשגע אותם. האנשים נצמדו לקרקע והרגשתי, שעצרו בעד נשימתם. הם ראו אותם במו עיניהם. המושג “פוליס” היה להם לממש ברגע זה³.

– בנתי לרוחם וחשתי את תחושתם. כבר בתוככי ארץ־ישראל, ועוד חצי שעה והם מחוץ לסכנה, ולהיתפס? להיתפס אחר דרך ארוכה כל כך מפרס עד כאן? הגה לא הוציאו. האוטו עבר את ה“דואריה”, אך אנו נשארנו צמודים לקרקע במשך כחצי שעה עד שנעלמו לגמרי דברי שיחתם ושעטת סוסיהם. רק אחר כך, התקדמנו כ־30 מטר. התקרבנו לכביש ולפני שחצינו אותו הסתכלנו לכל שלושת העברים – מתולה, ראש־פינה, משמר־הירדן, ולאחר שנוכחנו, שאין אורות ואין שומעים רחש אוטו מתקרב עברנו אותו במרוצה. מעכשיו הענין כבר קל יותר. השביל בין הכרמים מוכר לי היטב. שמעתי מרחוק את הגרמפון הצרוד, שניגן בבית המכס ולאור מנורות ה“לוכס” ראיתי את אנשי המשטרה והמוכסים שעה שהם מרימים את השער, אך אני כבר “צפצפתי” עליהם. כעבור שעה בערך הגענו ליקב. עלי להביאם לבית הפלוגה, שבו גרו חמישה מחברינו שנשארו בראש־פינה ולא ירדו עמנו מחניימה. להלך בכביש היה משום חזקת סכנה, שהרי אתה יכול להתקל בשוטר או בפקיד מכס, השב מעבודתו לביתו בג’אוני. עזבתים ליד היקב ורצתי לפלוגה. לקחתי שני בחורים והם שמרו על הדרך. כך הכנסתי את המעפילים לבית הפלוגה. כאן נתנו להם מזון עד שהבאנו אליהם את דוד שמאי מיוצאי פרס. רק אז נודע לנו על שום מה סרבו לעזוב את השקים, שכן בתוכם הוסתרו חפצי ערך ולא סתם בגדים. ירדתי עם דוד חזרה למחניים, הוצאתי את השקים ממחבואם, ודוד כבר העבירם בקרבת המכס. הוא כנראה הביאם גם לטבריה למקום הדרוש".

פעילות “ברית הבריונים”    🔗

יחד עם אנשי הפלוגה בראש־פינה ומר אסא עסקו בהעברת עולים אנשי ברית־הבריונים – החלק המכסימליסטי של המפלגה הרביזיוניסטית – אשר כבר היו פעילים בזמן מאורעות תרפ“ט. הם גם היו הראשונים שהתנגדו לשלטון הזר ולגזירותיו, התנגדות פעילה, וטבעי על כן שהתנגדותם לגזירות העליה התבטאה בהבאת יהודים ארצה דרך גבולות היבשה. שטח פעילותו של אסא היה סביבת משמר־הירדן, ואילו מר ליכטר מטעם ברית־הבריונים פעל במתולה וסביבתה. ליכטר נעזר הרבה על ידי הגברת שושנה שימעונוביץ, תושבת מתולה, שהיו לה קשרים עם פקידי ושוטרי תחנת המכס. היא השפיעה עליהם שיעלימו עין משיירות העולים הבאים דרך הגבול. לעתים מזומנות היה מר ליכטר מבקר בביירות, בלוויית צ’רקסים, ידידיו של מר אסא. הם היו עוברים על פני בתי המלון והאכסניות הזולות שבביירות, מארגנים קבוצות עולים בנות 30–40 איש, והיו מעבירים אותן ל”בינת־גביל" – עיירה לבנונית על יד הגבול. בוואדי שבקרבת המקום היה מחכה המוביל הצ’רקסי, ויחד עם ליכטר היו מעבירים את העולים, בחסות החשכה לכפר הצ’רקסים הקרוב, או לחלסה, שם כבר היו מחכים אנשיו של אסא, שהיו לוקחים את העולים לראש־פינה.

פעם נודע לאנשי ברית־הבריונים על קבוצת עולים גדולה הנמצאת בביירות ומשטרת הלבנון החלה לערוך מאסרים ביניהם. מר ליכטר יצא מיד לביירות, והתברר שזאת היא אחת הקבוצות שאורגנו על ידי זייצ’יק בפולין. בהגיעם בשלום לביירות הבטיח להם אחד המבריחים להעבירם את הגבול, אולם הוא מבלה את ימיו ולילותיו בבתי־המרזח ובמסבאות שבביירות, ואין לדעת מתי יעלה רצון לפניו למלא את הבטחתו. ובינתיים הם נמצאים בכל רע. מר ליכטר הפעיל מיד את כל אנשיו משני עברי הגבול, ומשך לילה אחד הועברו כל האנשים לארץ.

באותם הימים הגיע לארץ בדרך זו אברהם סטבסקי. מתוך נסיון עליתו האישי, עמד על הליקויים הרבים שבדרך עליה זו, המתנהלת בחוסר ארגון מתאים וללא כל קשר בין פעילי העליה בארץ ובארצות הגולה. סטבסקי החל לחלום על הקמת ארגון גדול ומסודר, שיעסוק בהעלאת יהודים בקנה־מידה גדול, וגם החל לפעול בשטח זה. הוא התקשר עם אנשי ברית־הבריונים והציע להם תכנית־עליה מפורטת, והביע את נכונותו לצאת בשמם לוורשה, כדי לארגן קבוצות־עולים, אשר בהגיען לגבול, יועברו על ידי אנשי ברית־הבריונים תוך קשר מתמיד בין הגולה והארץ. הוא גם הציע לארגן נקודות־מעבר חדשות, נוסף על ביירות ודמשק – בצור, רס־אל־נקורה ועכו; כי לדעתו, נקודות אלה נוחות יותר למעבר, מאחר שהנקודות הקודמות כבר היו מפורסמות מדי וידועות לרשות. יחד עם ליכטר סייר סטבסקי בכל הנקודות האלה ונקבעו כל פרטי ההעברה.

סטבסקי יצא לירושלים לטפל בקונסוליות המתאימות כדי לסדר את יציאתו לפולין במטרה לארגן משם עליה רבת־ממדים, אולם פה קפץ עליו רוגזו של רצח ארלוזורוב והוא נאסר.

הקשר הראשון עם חו"ל    🔗

זמן ממושך נעשתה העברת העולים דרך הגבול הצפוני מתוך יזמה מקומית של אלה שסופר עליהם לעיל, מבלי שהיה להם קשר עם מארגני העליה בגולה. גם אלו אשר שלחו את שיירות העולים מארצות הגולה לא דאגו לכך שהעולים יתקבלו בביירות או בסוריה ויועברו דרך הגבול. ומשום כך, מצאו את עצמם רוב העולים, בהגיעם לביירות – מופקרים ונתונים לחסדם של מבריחים ורמאים ומוצצי כספים למיניהם שכל מעייניהם היה ריווח קל, ורק אם שיחק להם מזלם נתקלו באנשי פלוגת ראש־פינה ואנשי ברית־הבריונים.

רובם הגדול של הבית“רים שעלו בדרכים אלה נקלטו בפלוגות הגיוס שהחלו אותו זמן להתפתח בארץ ולכבוש נקודות חדשות בחלקי הארץ השונים. הנהלת פלוגות הגיוס, יצחק ילין, דוד מילשטיין וגרשון שץ, החליטה כתוצאה מדיונים ממושכים בתוך הפלוגות, לנסות ולהקים קשר עם הגורמים המתאימים של התנועה בארצות מוצאם של העולים ולתאם את פעולות שליחת השיירות וקבלתן בארץ. באותה תקופה, בשנת 1932, התקיימה בווינה מועצה עולמית של בית”ר והנציגים הארצישראליים העלו את הבעיה בפני המועצה. אחרי דיונים בבעייה הוחלט, שיצחק ילין, אשר השתתף במועצה, יסע לפולין למצוא הסדר מניח את הדעת בענין זה.

בפולין בא ילין בדברים עם הצה"ר והוחלט שקבלת העולים דרך הגבולות תהיה בידי הנהלת פלוגות הגיוס. נקבע צופן לקשר בין ילין לחבריו בארץ והוסכם שהוא יצא בראש קבוצת עולים ויובילם לארץ.

באותו זמן נעשתה ההעברה דרך הנקודות המקובלות קשה ביותר. המשטרה שמה מארבים והגבירה את השמירה והעברת העולים הייתה כרוכה בסכנת נפשות, מאסר וגירוש.

יום אחד פנה להנהלת הפלוגות משה רוטשטיין, מפקד בית"ר בצפת, וסיפר שצ’רקסים מהכפרים הסמוכים לגבול – הציעו את שירותם בהעברת עולים תמורת תשלום מתאים, והדבר ייעשה כמעט ללא סיכון, היות והשמירה בגבול זה היא קלושה.

ערב אחד יצאו שץ, רוטשטיין ועוד שני חברים עם הצ’רקסים לבדוק את המצב בגבולות. בסיורם הגיעו עד לקרבת צידון ונוכחו לדעת שאמנם אמת בפי הצ’רקסים.

ילין וקבוצתו, שמנתה שלושים איש, היו הראשונים שעברו בנקודת גבול זו. במשך חדשים מספר – בסוף 1932 ובהתחלת 1933 – עברו במקום זה עוד חמש קבוצות, עד שהמשטרה התחקתה על עקבותיהם. רוטשטיין נאסר באשמת הברחת עולים. נאסרו מספר צ’רקסים. שץ כמעט ונפל בידי המשטרה וברגע האחרון הצליח להתחמק באוטובוס ערבי – והעברת העולים במקום זה נפסקה לחלוטין.

במשך השנים 1930–1934 העבירו אנשי בית“ר והצה”ר לארץ, דרך גבולות הצפון, כמה אלפי עולים.

 

פרק רביעי - עליית תיירים    🔗

הזכרנו בפרק הקודם את העולים שהגיעו לביירות במשלוחים אשר אורגנו בפולין על ידי זייצ’יק. וזה דבר “עלית זייצ’יק”: מרכז המפלגה הרביזיוניסטית החליט באותה תקופה לטפל בעליה הבלתי־ליגאלית ומינה את אחד מחבריו, המהנדס חיים זייצ’יק, כראש מחלקת העליה. בחפשו דרכים להערים על הגבלות העליה הבריטית, גילה זייצ’יק פירצה מעניינת: באותם הימים נהגו הקונסולים הבריטיים להוציא ויזות־כניסה לבעלי־הון ולתיירים וכן ויזות־מעבר לשלושה חדשים, ללא הקפדה יתרה. זייצ’יק החליט לנצל אפשרויות אלו בממדים נרחבים. הוא קשר קשרי ידידות עם פקידי הקונסוליות הבריטיות בורשה ובלבוב והללו נאותו, תמורת פרס מתאים, להעניק ללא־הגבלה ויזות־מעבר לכל מי שהציג בפניהם ויזה צרפתית ומצרית. כן נסתייע זייצ’יק במספר משרדי נסיעות, אולם את ההרשמה לעליה וארגונה נהל הוא עצמו.

שיירות התיירים־העולים היו עושות דרכן לאחת הארצות השכנות, על פי רוב לנמל ביירות, ומשם המשיכו דרכן ביבשה לארץ – ונשארים בה.

זייצ’יק נצל גם את העובדה כי צרפת, בעלת המנדט על ארצות הלבנט, כלומר סוריה והלבנון, הייתה מעונינת לטפח את התיירות לארצות אלו. הקונסוליה הצרפתית בורשה הייתה מעניקה ויזות לסוריה וללבנון לכל מי שביקש לבקר בארצות אלו כתייר. זייצ’יק התחיל איפוא לשלוח “תיירים” לביירות מתוך הנחה, כי משם יקל להם להתגנב ארצה דרך הגבול הצפוני.

דבר עליה זו נודע ברבים. הקהל נוכח לדעת שלמרות כל הגבלות העליה אפשר לעקוף את החוק ולהערים על הבריטים, וכאשר נודע גם שהעולים מגיעים למחוז חפצם בלי קשיים מיוחדים וללא יסורי־דרך – החלו גם ארגונים אחרים, ציוניים ופרטיים, ללכת בדרך זו ולארגן עליות כאלו – הראשונים מטעמים רעיוניים, והאחרים – כמקור רווחים. הירבה לעשות משרד הנסיעות “אורביס”, שפתח לצורך זה משרד נסיעות ב“נאלבקי” שבורשה (מרכז מגורים ומסחר יהודי צפוף בורשה).

למעלה משנה התנהלה העליה בדרך זו ללא תקלות. באמצעותו של זייצ’יק עלו למעלה מאלף יהודים, ומאות רבות עלו באמצעות ארגונים אחרים, שהלכו, כאמור, בעקבות המפלגה הרביזיוניסטית. בתקופה ההיא, כשמספר הסרטיפיקטים היה זעום, היה זה מספר נכבד למדי. אולם כפי שנראה להלן, לא הייתה דעת הסוכנות היהודית נוחה מדרך עליה זו. נציגיה התערבו אצל השלטונות הבריטיים וניתן צו לקונסוליות בפולין להפסיק את מתן הויזות. ולא עוד אלא שהם ביטלו את תוקף הויזות שכבר ניתנו מקודם. דבר זה גרם לתקלה חמורה: יהודים רבים, שכבר חיסלו את עסקיהם ועשו את כל ההכנות לעלות בדרך זו, נשארו תקועים בורשה ללא מוצא. שיירת־עולים אחת נתקעה במרסייל ללא אפשרות להמשין בדרכה. הנפגעים שהיו בכל רע, היו מלאי זעם והחלו טוענים שרומו בזדון ודרשו להחזיר להם את כספם ופיצויים על הנזקים שנגרמו להם. וכאן נתברר שהקופה ריקה… זייצ’יק טען להגנתו, שאת הכספים הוציא למתן שוחד לפקידי־הקונסוליות הבריטיות ולפקידי־ממשלה פולניים בעד עזרתם. אולם הנפגעים מאנו לקבל הסבר זה, והגישו לפרקליט המחוז תביעה משפטית נגד מרכז המפלגה הרביזיוניסטית. מר דוד קרול ז“ל מפעילי ברית־החייל בווילנה, הוכיח את האנשים על פניהם ושיכנע אותם כי הרחיקו לכת, במסרם את הדברים לידי הרשות, ובסבכם בענין את מרכז הצה”ר. מר מרק כהן הצליח להוכיח לפרקליט המחוז, שאין למרכז המפלגה יד במעל, כי המרכז לא התערב בכלל בענינים הכספיים האלה, והתביעה כוונה נגד זייצ’יק בלבד. אולם שוב אי־אפשר היה למנוע שערוריה ציבורית, שנוצלה על ידי מתנגדי המפלגה הרביזיוניסטית להשמצתה. מרכז המפלגה הקים וועדת־חקירה לחקור בכל פרטי הדברים, ובתום עבודתה קבעה הוועדה, שזייצ’יק מעל בכספי הציבור. בועידה הקרובה של הצה"ר אושרה בפומבי הוצאתו של זייצ’יק משורות המפלגה.

אם כי מרכז הצה"ר הוכיח קבל־עם־ועדה שלא הייתה לו יד בכל הענינים הכספיים שהתנהלו על ידי זייצ’יק, הרי ראה עצמו אחראי כלפי האנשים שנפגעו, והחל לחפש דרכים להעלאת האנשים האלה לארץ.

באותו זמן מגיע לורשה מר יצחק גרינבוים, מנהל מחלקת־העליה של הסוכנות, והוחלט, שהעו"ד מר יוסף שופמן יפנה בדרישה למר גרינבוים, שיקציב חמישים וכמה סרטיפיקטים כדי להעלות את האנשים. מר גרינבוים לעג לדברי שופמן ואמר, שאינו מוכן לעזור לרביזיוניסטים לצאת מן הבוץ…

מר שופמן טען שהעניין הוא לא רק רביזיוניסטי, כי גם מבחינת האינטרסים של הסוכנות מוטב שהדבר יבוא על תיקונו. הוא אמר, כי זייצ’יק הרי יטען שאת הכספים הוציא למתן שוחד לפקידים בריטיים בכל ארצות אירופה, ומכיוון שגם הסוכנות נוקטת באמצעים כאלה, הרי הרעש והשערוריה הפומבית שיקומו מסביב לענין, יהיו גם בעוכרי הסוכנות. בסופו של דבר הסכים גרינבוים להקציב 25 סרטיפיקטים – מספר אגדתי באותם הימים, ובכך חוסלה הפרשה.

זייצ’יק עצמו לא הועמד למשפט, כי באותם הימים הוכרזה בפולין חנינה כללית, וגם הוא נהנה מחנינה זו.

ההנהלה הציונית מתנגדת    🔗

ציינו לעיל כי דעתם של המנהיגים הציוניים לא הייתה נוחה מגידולה של “עליית התיירים”. הם, שהסכימו מלכתחילה להגבלות העליה, כדי שתהיה בידם השליטה על ברירת העולים, ראו לפתע כי עמדת־מפתח זו נשמטת מידיהם. שוב לא יוכלו לבחור בעולים הרצויים להם ולשמור על צביונה הסלקטיבי של העליה, שהם כל כך זקוקים לו למען הגשם תכניותיהם הנסיוניות בארץ. הנה מגיע לארץ אלמנט בלתי־תלוי, יהודים מכל־ימות־השנה – הרוצים להמשיך באורח חייהם ולפרנס את עצמם במלאכה, במסחר, בחרושת וכו', ולועגים לכל התורות הסוציאליסטיות למיניהן. אלמנט שאינו מוכן להיות שפן נסיונות לבניין חברה מתקדמת חדשה… עמל שנים של מנהיגי הציונות הועמד בסכנה; בניינם שטופח משך שנים עלול להתמוטט; כל עולמם הרעיוני עלול ליהרס על ידי פורצי־גדר ופורצי־גבולות אלה, והם אנה באים… דבר זה לא יקום ולא יהיה; הם יצאו נגד עליה זו במלחמת־חרמה, ואפילו יצטרכו להיעזר במלחמתם זו נגד היהודים העולים־התמימים, ברשות העויינת.

ההנהלה הציונית פתחה בתעמולה נרחבת נגד עליית התיירים, אך משלא נשאה תעמולה זו פרי, וזרם התיירים הלך וגבר, עברה לאזהרות ולהשמצות, ולבסוף – למעשים.

פרטים מאלפים על מלחמתה של הסוכנות היהודית בתיירים ועל חלקו של הסוכנות בגזירות נגד התיירים שפרסמה ממשלת המנדט, אנו מוצאים בספר “עסקן למופת” – ספר יובל לכבוד יהושע העשל פארבשטיין, ממנהיגי ה“מזרחי”, שבו מספר מר אברהם זמיר את הדברים הבאים:

"הכמיהה הגדולה לעליה גברה בעיקר בשנות השלושים בגלל המשבר הגדול בפולין בשנים 1929–30 – כאשר הרבה בתי מלאכה וחרושת ועסקים רבים נתערערו ונשבר מטה לחמם, עקב היחס של ממשלת גראבסקי, וכאשר כבר החלו נושבות רוחות היטלראיות מעבר לגבול הקרוב.

בשנת 1933 הסכימה ממשלת פולין לתת פספורטים במחירים מוזלים (80 זהוב במקום 400) לתיירים (2000), אשר רצו לעלות בכוונה להשתקע בארץ.

כאשר נודע הדבר לה' “דורס”, חבר הנהלת הסוכנות בירושלים, ראה בזה עוול למנדט ולממשלת א“י שיהודים ישארו בלתי־ליגאליים, וכן ראה עוול כלפי הממשלה הפולנית שתפסיד כסף על יהודים שקיבלו ממנה פספורטים במחיר מוזל. הוא פנה, בהיותו בורשה, לממשלה הפולנית ולקונסול הבריטי ו”מסר" שזוהי תיירות מוסוית ולמעשה הם בלתי־ליגאליים. בהתחלה לא נקלט הדבר במוח הגויים, שלא יכלו להבין שהסוכנות מתנגדת למה שהם, הגויים, מסכימים.

“דורס” שלח תזכיר לכל חברי הנהלת הסוכנות בענין זה ודרש מהם למנוע פעולות מעין אלו. במברק אל ד"ר חיים ארלוזרוב המנוח, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, דרש שהאכסקוטיבה תדאג לסרטיפיקטים כדי להפסיק את זרם התיירות או שתדרוש מהממשלה לאחוז באמצעים חריפים נגד התיירות.

בהשפעת הנהלת הסוכנות פרסמה ממשלת א“י גזירות חדשות, ותקנות חמורות נגד התיירים. על כך מסרה סוכנות י.ט.א. בטלגרמה שנתפרסמה מעל דפי ה”היינט" הורשאי ביום ה־14 באוקטובר 1932.

לפי תקנות אלה חייב יהיה כל תייר להציג בפני הממשלה בארץ מגוריו תעודות והוכחות שלא חיסל את עסקיו ואת רכושו במקום מושבו כיום, וכי יש לו כרטיס נסיעה (באניה וברכבת) חזרה לארץ מוצאו וזה ישמש ערבון ובטחון שאין חלילה בדעת התייר להישאר בארץ ישראל.

כמו כן נתפרסמה רשימה שחורה של כמה וכמה משרדים לתיירות וסוכני אניות, אשר העבירו לארץ ישראל מאות נוסעים כתיירים והבטיחו להם – לנוסעיהם – שיוכלו להישאר בארץ אם יצליחו להסתדר שם.

ידיעות י.ט.א. הוסיפו כי בא־כוח הנהלת הסוכנות הודה שהסוכנות הסכימה לגזירות אלו. כן נאמר בידיעה שבחודש אוקטובר 1932 עמדו לבוא 6000 תיירים יהודים, רובם מפולין ורומניה, אולם בגלל התקנות החדשות ייתקלו בקשיים גדולים.

בעניין זה כתב אלכסנדר הפטקה – מרצה לשאלות היהודים במיניסטריון לענייני פנים של ממשלת פולין – לפרבשטיין בזמן שהותו של הפטקה בארץ־ישראל (במכתב מטבריה הנושא את התאריך 22.3.1933):

"…ואולם ידוע לי ממקור אחר, שמצד הסוכנות היהודית ניתנו אינפורמציות לגורמים פולניים, שתיירות־עליה אינה רצויה מפני סיבות אלו:

א. היא נוטלת מהסוכנות היהודית את יכולת הפיקוח על החומר האנושי, כי במקום פועלים נוסעים בורגנים זעירים, הקרויים “המעמד הבינוני”…

ב. שתמיכה בתיירות כזו מהווה צעד של אי לויאליות כלפי השלטונות האנגליים, היות ובהכרה ברורה למפרע, במתכוון מוצאים פספורטים במחירי הנחה תחת מסווה של תיירות.

ג. לבסוף, שלתיירים אלה צריך להתיחס כאל עולים, ואילו למעשה הם נהנים מהזכויות המגיעות לתיירים".

בשנים 1930–33 התקשר פרבשטיין עם מנהל חברת “ללויד־טריאסטינו”, שקיימה קו אניות בין טריאסטה לארץ־ישראל, ובו היו נוסעים רוב היהודים לא"י, והגיע אתה לידי הסכם:

להקים חברה לאניות ולהובלה בין א"י לטריאסט בשם כפול: “ללויד־פולני־איטלקי־ארץ־ישראלי” בשביל הסניף בירושלים, “ללויד־פולני־איטלקי־יהודי” בשביל הסניף בורשה, והוסכם:

א. שם האניה ייחרט – מלבד באותיות לאטיניות – גם באותיות עבריות;

ב. מעל תורן האניה יתנוסס – מלבד דגלי פולין ואיטליה – גם דגל תכול־לבן;

ג. כל הכתובות בפנים ומחוץ לאניה, תהיינה בפולנית, איטלקית ועברית;

ד. המטבחים יהיו כשרים בהשגחת ממונים למטרה זו; עובדי האניות ושרותיה – מלחים, פועלים וכו' – יהיו, עד כמה שאפשר, יהודים היודעים לדבר עברית;

ה. מר פרבשטיין נכנס להנהלת החברה בלי כל תועלת פרטית חומרית; מהמשכורת שנועדה לחברי ההנהלה יחלק מר פרבשטיין את הסכום העולה בחלקו – חצי ל“החלוץ הכללי” וחצי ל“החלוץ המזרחי”.

כאשר נודע הדבר למר “דורס” – הכריז איסור על מר פרבשטיין להמשיך במו"מ ולהביאו לידי סיום מוצלח.

מר פרבשטיין היה במשך שנתיים חבר האכסקוטיבה הציונית. אחרי שהתפטר, הצהיר בישיבה סגורה של עולי גרמניה בירושלים, שהרוב באכסקוטיבה השתמש באמצעים שפלים במלחמתו בתיירות – רק מטעם אחד – הם לא הסכימו לעליה שלא תהיה להם ביקורת עליה. הם לא רצו שיהודים ייכנסו ארצה לא בחסדם של המשרדים הארצישיראליים הרשמיים".

עד כאן דברי מר אברהם זמיר, הדים למלחמתה של הסוכנות בתיירות אנו מוצאים גם בעתונים מקורבים לה.

כך, למשל כותב מר מ. מדזיני במאמר ראשי ב“הארץ” מיום 15.11.33:

"לטיפול יסודי ותכוף זקוק עניין התיירות. גם בשטח זה יש הכרח בפעולה מוסמכת לאחר שתים או שלוש שנים של חוסר פעולה כזו. הממשלה החליטה לאחוז באמצעים שיעשו למעשה כל תנועת תיירות יהודית לארץ לבלתי אפשרית כמעט. את סכנת הפסקתו של זרם התיירים יש למנוע על ידי פיקוח מיוחד עליו, שלא היה עד עתה, ועל ידי הסכם עם הממשלה, שגם היא אולי לא תחפוץ סוף סוף לנעול סתם את שערי הארץ בפני כל תייר ותייר.

עד עתה לא הייתה ההסתדרות הציונית אחראית לתיירות… הגיעה השעה לשנות את הדבר. ענין התיירות היהודית אינו צריך לשמש “פרה חולבת” לספסרים בודדים וקולקטיביים. יש לקבל מאת הממשלה הסכמה לכך, שתיירות חוקית בהחלט תוכל להימשך גם להבא, אבל באחריותה המלאה של ההסתדרות הציונית".

ממאמר זה משתמע שהסוכנות מודה בקיום תיירות בלתי חוקית, ומשתמע גם, שאם ההסתדרות הציונית תקבל על עצמה את האחריות עבור התיירים כלפי הממשלה, הרי אם למשל ישאר חס וחלילה תייר חוקי בארץ, תהא הנהלת הסוכנות הערבה ל“חוקיותו”, חייבת לצוד אותו ולמסור אותו לידי הממשלה, כדי שלא ייהפך תייר חוקי לעולה בלתי חוקי.

ב“הפועל הצעיר” מס. 5. ב“הערות ורשימות” מתאונן מר אלש’יך על רבוי הגנבות והפשעים בארץ וכותב:

“נודה: לא זו בלבד שאנו מצטערים צער עמוק על השחיתות המתרבה בארץ, אלא גם זו, שכאב גדול הוא לנו, שרוב הנתפסים למעשים מקולקלים נמנים על העולים, שעליהם לא עברה כל ביקורת ולא הוכשרו על ידי שום מוסד מוסמך. חובה עלינו להקדיש תשומת לב לתופעה זו ולא להסתפק במציאות המשפט והשופטים. שפיטה לאחר המעשה לחוד, ומניעת מעשים כאלה מלכתחילה לחוד”. כוונת המחבר שקופה למדי.

מלחמת הסוכנות היהודית בתיירות והאמצעים שהיא נקטה למניעת עליית תיירים עוררו התמרמרות גדולה בציבור היהודי הרחב בפולין. אסיפות־מחאה אורגנו בכל רחבי פולין על ידי הצה"ר, המזרחי והציונים הכלליים. המוני יהודי פולין הביעו את מחאותיהם הנמרצות והתמרמרותם הרבה נגד שיטה נפסדת זו.

העתונים ואישים בעלי מצפון הרימו את קולם נגד מעשים אלה. ה“מומנט” הורשאי כתב:

“החבר החדש של האכסקוטיבה, הי יצחק גרינבוים, שקיבל לידו את מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, שצריכה בעצם לדאוג לרבוי מספר היהודים שיכולים לעלות לארץ־ישראל, הרשה לעצמו הצהרה בלתי נשמעת וסקנדליוזית ממש. הוא הצהיר במועצה סגורה של באי כוח ציוניים בורשה ביום ה' שעבר, שהוא יילחם בכל האמצעים בתיירות ה”בלתי חוקית" של יהודים לארץ־ישראל ושהאכסקוטיבה הציונית תנקוט באמצעי עונשין חריפים מאד נגד אותה תיירות יהודית".

מר הלל צייטלין כתב בין השאר:

“מה יש לדבר – ודאי שזהו “פשע” מצד היהודים המתפרצים לארץ־ישראל… בלי רשיון מהבונד הארצישראלי ולא מממשלת א”י"..

הרב ניבוים שאל:

“מחלקת העליה” או “מחלקת הירידה”? כאן קבור הכלב. מנהיגי השמאל שלנו מביטים על הסרטיפיקטים כעל רכושם הפרטי… והמלחמה בתיירים ה“בלתי חוקיים” מתנהלת על ידם לא מעכשיו".

ב־28 בנובמבר 1933 פירסם מר גרינבוים ב“דבר” מאמר בשם “תשובה למתקיפים”, שבא להכחיש את הכרזתו, ולמעשה אישר אותה מחדש. הוא כתב:

“אמרתי שממשלת א”י משתמשת באמצעים רפרסיביים כלפי התיירות הנראית לה לבלתי חוקית וכלפי התיירים המשתקעים בארץ בלי רשיונות. האכסקוטיבה עושה את הכול, כדי להעביר את הגזירות, על כן יש להפסיק לפי שעה את התיירות ממין זה. פניתי אל ההסתדרויות המטפלות בתיירות זו בהצעה שיפסיקו את עבודתן…

הדבר החשוב הוא כרגע: לקדם את פני הגירושים… השכל הישר מחייב שהסוג הידוע של התיירות יופסק".

“ציד־התיירים”    🔗

מה היו ה“אמצעים הרפרסיביים” של ממשלת א“י, שעליהם רמז מר גרינבוים? ראשית, הוצאו הגבלות חמורות על התיירות, במגמה ברורה לסגור את הארץ בפני עלית־תיירים. כבר הזכרנו את ההוראה בדבר ביטול ויזות־המעבר שאושרו כבר לפני כן על ידי הקונסוליות הבריטיות בארצות שונות. אולם בזה לא אמרו השלטונות די. בראש דאגתם עמדה השאלה כיצד למנוע את השתקעותם של העולים והתיירים שנשארו בארץ באורח בלתי־חוקי, ואשר מספרם כבר הגיע באותם הימים לאלפים רבים: רבים הגיעו דרך גבולות הצפון; רבים הגיעו כתיירים, ובהפקירם את הערבון בסך 60 ליש”ט שנאלצו להפקיד לשם השגת ויזת־התיירות, נשארו בארץ; ורבים נשארו גם אחרי ה“מכביה” הראשונה שנערכה בשנת 1932. ממשלת המנדט העניקה אז עשרים וחמשה אלף רשיונות כניסה והיתרי־שהיה לשבועיים ימים בלבד, אך רוב התיירים שהגיעו ל“מכביה” מאירופה המזרחית שוב לא חזרו לארצות מוצאם. הממשלה גמרה אומר לגלות את הבלתי־חוקיים ולגרשם מן הארץ⁴.

החלה תקופה, שכונתה בפי כל “תקופת הציד על יהודים”.

המשטרה הקימה רשת מסועפת של בלשים, אשר התחקו אחרי כל יהודי שנראה להם כחשוד, ועקבו אחריו עד אשר היו להם הוכחות מספיקות, שלא תהא ליהודי אפשרות להוכיח את המצאותו החוקית בארץ. על העצורים הוטלה החובה להוכיח שהם נמצאים בארץ באורח חוקי, ולא די בזה: בעתון הרשמי פורסמה פקודה, לפיה חייב כל מי שיפנה בבקשה לקבלת רשיון לפתוח עסק או להקים מפעל – לצרף תעודות המוכיחות, שיש לו רשות להמצא בארץ באופן חוקי.

אווירת דכאון ועלבון השתררה בישוב.

התייר והעולה, אשר הצליח אחרי עמל, סבל ותלאות להגיע לחופי המולדת כדי לכונן בה חיים חדשים ועתיד בטוח לעצמו, לילדיו ולעמו – נתקל פה בארצו, במציאות מרה, מציאות של חוסר בטחון, מציאות היכולה לטלטל אותו חזרה לדרך יסורים, שאין לדעת לאן היא מובילה; מציאות של ציד־יהודים מעליב, מחפיר ומשפיל עד דכא. והציד נטוש בכל עצמתו בעיר ובכפר, בבית וברחוב, באוטובוסים וברכבות ובכבישים – כל הארץ מלאה חמס.

בדיקת האוטובוסים היא חמורה ופוגעת. תחילה שואלים את הנהג, אם יש בין הנוסעים יהודים. אם התשובה היא חיובית, מוציאים את הנוסעים היהודים מן המכונית. על פי רוב נעשה הדבר בגסות יתירה, ובודקים את נירותיהם ותעודותיהם של הנוסעים היהודים. כשבא אוטובוס עם נוסעים ערבים מביירות או צידון ובידיהם תעודות סוריות, אין מעכבים אותו כלל; ואילו כשהנוסעים הם יהודים מפשפשים בנירותיהם שעה ארוכה ומעכבים אותם בחקירות ודרישות ממושכות.

נוסף לרשת הבילוש המסועפת קיימה המשטרה חוליות מיוחדות לציד תיירים, אשר בראשן קצינים הידועים לשמצה בשנאתם ליהודים. בין המשטרה והצבא התנהלה תעמולה מלאת שנאה ומפעפעת ארס ליהודים. גם הערבים הצטרפו לתזמורת. הנציב העליון קיבל משלחת של ראשי־עיריות ערבים, והבטיח להם לנקוט צעדים חריפים נגד העליה. בהודעה רשמית שפורסמה אחרי ראיון זה ב־16.9.1933, נאמר:

"הודיעני מזכיר הממלכה, שהמשרד לענייני חוץ הסכים להצעותי והן בנות תוקף כעת. ואלו הצעדים שאוחזים בהם:

א. כל אחד שימצא שנכנס לארץ בלי ויזה על ידי השתמטות מהביקורת בנמל או על הגבול, יגורש מהארץ ביחד עם התלויים בו.

ב. בדרך כלל יאחזו בפעולות דומות לאלו נגד אותם האנשים, שנכנסו לארץ בתורת תיירים ונשארו בה בלי רשיון.

ג. סעיף חסר.

ד. כל המבקשים ויזות־תיירים, לבד מאלה היכולים להוכיח שהם נוסעים במחלקה א', יצטרכו להפקיד 60 לא"י בידי הקונסול.

ה. סעיף חסר.

ו. סעיף חסר.

ז. פקידים מיוחדים יועסקו לברר עד כמה שאפשר את מידת הישיבה הבלתי חוקית.

ח. בקבעו את השדיול⁵ הנוכחי התחשב הנציב עם המספר המשוער של האנשים, שנכנסו או שהתיישבו בארץ באופן בלתי חוקי".

מנהיגי הישוב, אשר פנו אל הנציב העליון תוך מאמץ להעביר את רוע הגזירה, וביחוד את צמצום מיכסת הסרטיפיקטים, שפגעה במישרין בסוכנות היהודית, נתקלו בסירוב. בהודעת הממשלה על ראיון זה נאמר:

“…הנציב העליון הבטיח לעיין בהצעות שהוצעו. הוא יודע היטב, שיהודים רבים סובלים תלאות גדולות בארצות אחרות, אבל זה אינו נימוק שיש לתת לו שישפיע על הפוליטיקה שלו בארץ־ישראל. העליה לארץ מסודרת רק בהתאם לכושר הקליטה של הארץ. אשר לאנשים הנכנסים לארץ מעבר־הירדן, הזכיר למשלחת, שתושבי עבר־הירדן רשאים לבוא לארץ־ישראל בלי הגבלה. יש בדעתו למנוע עליה־בלתי־חוקית מכל הסוגים, אם של יהודים ואם של בני כל עדה אחרת…”.

קיצוץ מיכסת העליה    🔗

יש להעיר כי הממשלה עצמה הפכה מזמן פלסתר את התחייבותה להסדיר את העליה בהתאם ל“כושר הקליטה”. בענין זה נאמר בדו“ח של האכסקוטיבה לקונגרס הציוני הי”ח שנערך בקיץ 1933 בפראג:

“ענין עליית העובדים, שהיה גורם תמיד דאגה רצינית, החמיר ביחוד בזמן האחרון. לאחר תקופה של עליה יחסית והחלטית במספר הרשיונות שניתנו באה עם המיכסה האחרונה ירידה יחסית. הקיצוץ במיכסה (במקום 12750 נתנה הממשלה רק 5500), היה בו כדי לעורר דאגה, ביחוד שהוא חל בעונה של גיאות בלתי רגילה בפעולה הכלכלית היהודית בארץ מצד אחד, ושל שואת יהודי גרמניה מצד שני”.

במכתב לממשלה בענין המיכסה האחרונה כתבה ההנהלה:

“עובדה זו, שבשעת התפתחות כלכלית נמרצת ומחסור ניכר בפועלים יהודים מצאה הממשלה לאפשר לתת רק 40 אחוז ממספר הרשיונות שנדרשו על ידי הסוכנות היהודית מוכרחה ליצור רושם, אשר אנו בטוחים שלא היה בכוונת הממשלה לעוררו, כי יכולת הקליטה־הכלכלית של הארץ חדלה להיות נימוק המכריע בקביעת הפוליטיקה של הממשלה בענין זה”.

לעומת עמדתה של ההנהלה הציונית, אשר השלימה למעשה עם קיצוץ מיכסת העליה, קראו הצה“ר ובית”ר לנקיטת פעולה תקיפה ולהחרמת מיכסת העליה, לאות מחאה. שלטון בית"ר פירסם את ההכרזה הבאה בחתימת זאב ז’בוטינסקי:

"בשעה שרבבות בניו של עם ישראל הנרדף שואפים לארץ־ישראל, ומצד שני צמאה הארץ לרבבות עובדים עבריים ועומדת הכן לקבלם, נותנת לנו ממשלת המנדט “שדיול” עלוב, המכיל למעשה לא יותר מ־3000 רשיונות עליה לששת החדשים הבאים.

צעד זה גילה באופן מסוים את חוסר ההגיון ואי־הצדק הבולטים ללא נשוא בכל “שדיול”, כי בה נקבע מספר העולים לא לפי הדרישה המעשית מצד נותני העבודה או צרכיה הכלכליים של הארץ, אלא מתוך שרירות־לב של הפקידות.

אין זה לפי כבודה ומטרותיה של הציונות, עוד פעם לאשר את השיטה הזאת על ידי קבלת הקצבה, המבליטה בעליל את כל חסרונותיה של השיטה. צריך לבטל את השיטה הזאת אחת ולתמיד, וזהו הרגע המתאים להתחיל בביטולה על ידי דחיית ה“שדיול” המעליב הזה.

למרות שאלפים מבחורי ישראל שהוכשרו להיות חלוצים בארץ מצפים זה כמה שנים לתורם לעליה, החליטו הצה“ר ובית”ר לעשות את הצעד הראשון בוותרם על חלקם הם ב“שדיול” הזה. באי־כוח של הצה“ר ובית”ר במשרדי העליה בתפוצות הגולה לא יקחו חבל בחלוקת רשיונות העליה הללו.

למרות חילוקי הדעות העמוקים ומלאי המרירות במחנה הציוני לא נוכל להאמין, כי איזה ציבור ציוני שהוא – תהא זאת הנהלתה של ההסתדרות הציונית העולמית או המפלגות הציוניות בקרב התנועה, יוכל לבחור בתנאים אלה בדרך אחרת מלבד המצווה על ידי מצפוננו הציוני".

אולם היה זה קול קורא במדבר הציונות הרשמית.

 

פרק חמישי - הפגנת ה־9 בדצמבר    🔗

בסוף שנת 1933 מגיע ציד התיירים לשיאו. המשטרה עורכת חיפושים נרחבים ומתמידים בבתי מלון, בבתי־קפה, ברחובות ובבתים פרטיים אחרי תיירים ובלתי־חוקיים, ועד כדי כך מגיעה ציניותה של המשטרה שהיא מבטיחה לילדים פרס בגובה של שילינג אחד לגולגולת, למי שילשין ויצביע על הבלתי־חוקיים.

אספת עם שנקראה ב־9 בדצמבר 1933 מטעם המפלגה הרביזיוניסטית בתל־אביב, כמחאה על ציד הבלתי־חוקיים, הפכה להפגנת רחוב סוערת ומלווה התנגשויות דמים עם המשטרה. והרי השתלשלות הדברים:

לאספת המחאה של הצה“ר שנערכה בבית העם בתל־אביב, בשבת בבוקר, בא קהל של למעלה מחמשת אלפים איש. האספה עברה בהצלחה רבה, תוך רוממות רוח של כל הנאספים. נסיונות מצד אנשי “השמאל” להשבית את האספה ולפוצצה – עלו בתוהו. באספה נאמו א. כהנא – יו”ר ועד סניף הצה“ר בתל־אביב, ב. צ. נתניהו, ה. ייבין וד”ר א. ואשיץ.

האספה נסתיימה בשירת התקווה, והקהל החל להתפזר בשקט ולעזוב את האולם. ברחוב בן־יהודה התאספו כמה מאות צעירים שנשאו דגל ציוני וסרט גדול של בד לבן, שעליו היו כתובות המלים: “הלאה גזירות העליה. תחי העליה החופשית”.

המפגינים החלו להתקדם בשקט, כששירת “התקווה” בפיהם, לקול תרועות ומחיאות כפיים מצד ההמונים שהצטופפו על המדרכות. חלק גדול מקהל העוברים הצטרף אל המפגינים שהגיעו עד רחבת־מוגרבי. לפתע הותקפו המפגינים על ידי מספר שוטרים בריטיים, שהחלו מכים באלות על ראשי המפגינים והתפרצו לתוך ההמון, כדי להוציא את הדגל מידי נושאיו. הצעירים לא נתנו לשוטרים לשבות את הדגל. השוטרים לא יכלו להתגבר על הקהל, שהיה נרגז במיוחד, בשל שורת המקרים של ציד־התיירים שהתרחשו בשבוע האחרון בתל־אביב. הקהל מאן להתפזר והמשיך את דרכו בכיוון רחוב אלנבי. בדרך נמשכה ההתנגשות בין הקהל והשוטרים. אחד השוטרים הבריטיים, שהיה בין התוקפים הראשונים, ניסה להוריד את הדגל ולקרעו – נפצע בבטנו, התעלף ונפל ארצה. אחדים מבין הקהל נשאוהו לבית־המרקחת הסמוך והגישו לו עזרה־ראשונה. לאחר מכן הועבר לבית החולים “הדסה”. גם שוטרים אחרים נפצעו פצעים שונים על ידי הקהל המפגין.

קהל רב שחזר אותה שעה משפת הים, הצטרף גם הוא למפגינים, ומספר המפגינים הגיע לאלפים רבים. במשך כל הזמן לא פסק הקהל מלשיר את “התקווה”.

בראש ההפגנה צעדו שתי שורות של בנות בית“ר ובראשן עדה שטקליס ז”ל, תוך חישוב שהמשטרה תירתע מלפגוע בהן ובחסותן יוכלו המפגינים להתקדם.

בהגיע המפגינים אל פינת רחוב ביאליק נתקלו שוב בקבוצת שוטרים, ובראשם הקצינים גופר ושיף. השוטרים הסתערו על הקהל בחמת זעם והחלו לפזרו בכוח. כתוצאה מזה נפצעו מספר אנשים מתוך הקהל. אחד הפצועים. שראשו וכל גופו שתת דם, ניסה למחות בפני הקצין גופר, אולם באותו זמן ניתך מטר אבנים ולבנים על ראשי השוטרים מידי הקהל, אשר בראותו את הפצוע הגיע להתרגזות יתרה. מהגזוזטראות שפכו מים על ראשי השוטרים, ומכל הצדדים נשמעו קריאות “בוז” וצפצופים. בינתיים הגיעה קבוצת שוטרים נוספת לתגבורת, ונוכח הלחץ החזק החלו המפגינים להתפזר. אבל הקהל שהמשיך לעבור לתומו ברחוב – הותקף גם הוא על ידי השוטרים, ואז החלו לזרוק על ראשי השוטרים אבנים ולבנים מעל הגגות. תחת מטר האבנים נאלצו רוב השוטרים לסגת ולמצוא מחסה במבואות הבתים ובסימטאות. למשך רגעים ספורים נשאר רחוב אלנבי פנוי משוטרים. ברחוב שיינקין הצליחו השוטרים לאסור צעיר אחד שחשדו בו כי זרק עליהם אבנים, אולם הקהל הסתער על השוטרים ושחרר מידיהם את הצעיר, שהסתלק מן המקום.

נושא הדגל משה שטיין נפצע בראשו והוכנס לחנות למכירת דברים אופטיים שם הוגשה לו העזרה הרפואית הראשונה. הודות לכך לא הגיע לבית החולים וגם לא למאסר.

קבוצת שוטרים ניסתה להתאסף על יד מכונית צבאית שחנתה ברחוב אלנבי; בו ברגע נפצע קשה בראשו הקורפורל וורטמן ממשטרת תל־אביב. הוא התעלף ונפל מתבוסס בדמו. גם שוטר בריטי אחד מקבוצה זו נפצע בראשו, והתחיל בורח לעבר תחנת המשטרה שברחוב שינקין. הקורפורל קצנלנבוגן נפצע אף הוא ברגלו. הקצין שיף שהופיע במקום עם קבוצת שוטרים בריטיים מזויינים, ציווה עליהם להסתער על הקהל שעמד בפינת הרחובות. הקהל החל בורח, אך עם זה לא נפסק זרם האבנים לעבר השוטרים.

בינתיים הוזעקה תגבורת נוספת, ומכוניות צבאיות מלאות שוטרים מיפו הופיעו בזירת הקרב. התגבורת החדשה נתקבלה במטר אבנים מיד הקהל הנרגז, שלא הניח לשוטרים החדשים להכנס לפעולה. מצב זה נמשך עד שעה שתיים אחרי הצהריים. בשעה זו הגיעה לפינת מרכז בעלי מלאכה מכונית עם חיילים מזויינים ברובים, ופלוגה של שוטרים רוכבים, בריטיים וערבים, מזויינים גם הם ברובים. למקום הגיעו גם סגן מושל המחוז מר פולאק, קציני המחוז אפשטיין וקופרמן, סגן מפקד המשטרה ביפו, הקצין פאראדיי, והקצין טסמן. כולם יחד, בעזרת שוטרים וצבא המשיכו לפזר את הקהל. מכונית “מגן דוד אדום” הובילה מפעם לפעם פצועים מהשוטרים ומהקהל לבית־החולים “הדסה”. מכיוון שהקהל הוסיף לסעור ולהסתער והמשטרה לא שלטה במצב, חטף הקצין גופר רובה מידי אחד השוטרים הבריטיים והחל להסתער על הקהל בהכותו בקת רובהו על ימין ועל שמאל. הקצין שיף לקח את הרובה מידי גופר והחל לכוונו ולאיים מול הקהל שסירב להתפזר. בפקודת הקצין פאראדיי הסתדרו כארבעים שוטרים בריטיים בשתי שרשרות, והם החלו להסתער על הקהל. הקצין שיף פקד על השוטרים לכוון את רוביהם מול ההמון, בשמשו להם דוגמה.

במשך כל הזמן התקהלו מאות אנשים על גגות הבתים שברחוב אלנבי ובפינת מרכז־בעלי־מלאכה. המשטרה החלה לגרש את הקהל גם מהגגות.

כתוצאה מההתנגשויות הובלו ל“הדסה” הקצין גופר שנפצע בכל גופו, ובעיקר בבטנו, והשוטרים הקורפורל ורטמן, זלוטקר, גרייבר, שכמיסטר, ומהשוטרים הבריטיים הסרג’נט לה־מרשל, שנותח מיד ונאלצו לקטוע לו אחת מאזניו, אקסל, טיילור ופיל.

ל“הדסה” הובאו גם ליפה לוויתן, שהוכה בראשו ונשאר בלי הכרה, דוד פרידמן שנפצע קשה בראשו, ומנחם תעיזי, ששוטר מיוחד הועמד עליו למשמר, כי נחשב לאסיר.

קהל רב החל זורם ל“הדסה” כדי לדעת את שלום הפצועים. בית החולים היה כמרקחה. גוייסו כל הרופאים וכל האחיות להגשת עזרה לפצועים. אחדים מן הפצועים נותחו באופן דחוף.

לפנות ערב השתרר שקט ברחובות, שנראו כאחרי קרב.

במשך יום א' ויום ב' ערכה המשטרה מאסרים רבים. הקצין שיף, בראש פלוגת שוטרים ערך מאסרים לפי רשימה קבועה מראש, מבין הצעירים שנחשדו כמשתייכים לברית־הבריונים ולחוגי התנועה הלאומית. נאסרו גם אנשים שלא היו ביום שבת בתל־אביב. חלק מהם שוחרר אחרי חקירה, ויתרם נשלחו לבית־הסוהר. ואלו שמות האסורים; ליקרמן מנחם, זלוטופולסקי שלמה, בן־אליעזר אריה, הגלילי יוסף, שושני בן־ציון, פרנקל יצחק, ליברמן אליעזר, פורטוגלי בנימין, קפלנסקי אריה, שניידרמן, פיינברג צבי, כספי יואל, ברוך ישראל, טבצ’ניק שמואל, כצנלסון קלמן, מזרחי דוד, שניידר דוד – חבר המזרחי וקפלינסקי – חבר מפא"י.

בבוקר הובאו חמישה־עשר מבין האסורים בפני שופט־השלום ביפו. האולם היה מלא מפה אל פה. הנאשמים ביקשו לדחות את המשפט, היות ועורכי־הדין שלהם, הורס סמואל ובנימיני לא יכלו להופיע באותו יום, כי סמואל עסוק במשפט סטבסקי, השופט דחה את בקשתם.

כתובע הופיע הקצין סלים חנה, שטען בין היתר, כי באספת הצה"ר בבית־ העם נרמז על ידי הנואמים, שהנה הערבים הקריבו קרבנות והשפיעו על ידי כך על מהלך הפוליטיקה האנגלית בארץ־ישראל, ואם היהודים רוצים להשפיע על הבריטים לטובתם, עליהם לדעת, שלא בנאומים ובמאמרים אלא רק בהקרבת קרבנות לטובת העם והמולדת אפשר להשפיע על אנגליה.

עד התביעה השני – השוטר שאול ווייזינגר – שנשלח מטעם המשטרה לאספת המחאה והיה נוכח בכל המאורעות מראשיתם ועד סופם אמר:

“הנואמים באספה דיברו על העליה ועל ציד־התיירים ואמרו, שמצב זה בא כתוצאה מהפגנת הערבים, המוכנים להקריב את רכושם ואת חייהם, לכן מתחשבת בהם הממשלה מה שאין כן היהודים המקבלים את הגזירה”.

השופט בפסק־דינו הטיל על הנאשמים עונש מאסר לתקופות שונות.

למאורעות בתל־אביב היה הד עצום בכל רחבי תבל, במיוחד בעולם היהודי.

ז. ז’בוטינסקי שלח מברק לראש עירית תל־אביב, מר מאיר דיזנגוף, בזו הלשון:

“אבקש למסור למפגיני תל־אביב את הדברים דלקמן: התפרצות מחאתכם הצודקת וקרבנותיכם הנשגבים יישארו בתולדות ישראל, כיום הולדתה של ההתקפה המכרעת שהיהדות העולמית מתחילה בה. המלחמה הפוליטית הזאת תשבור את שלטונה של שנאת ציון בארץ־ישראל, ותביא את זריחת שמשה של מלכות ישראל”.

העתון “טאגבלאט” בטאון היהדות החרדית בפולניה כתב:

"…בתל־אביב היתה בפעם הראשונה הפגנה יהודית, שבה היתה התנגשות דמים בין יהודים ובריטים.

…המפגינים הם בית"רים, מהנוהים אחרי ז’בוטינסקי והם רצו בהפגנה זו להביע מחאתם נגד העוול הבלתי נשמע שנעשה לעם היהודי מצד הממשלה המנדטורית, זהו עוול שכל יהודי צריך למחות נגדו, נגד סגירת השערים במולדתנו בפני העליה היהודית.

אין אנו, כידוע, מן התומכים בשיטת מלחמה כזאת, אבל גם אנו מבינים בהחלט לרוח האנשים שפוליטיקה בלתי ישרה דחפה אותם למצב של יאוש.

…הפגנת הדמים בתל־אביב מוכרחה לשמש אזהרה רצינית לפוליטיקה הארצישראלית של בריטניה".

ה“טיימס” הלונדוני הביא ידיעות מפורטות על הפגנת הזעם הציוני בתל־אביב ועל ההתנגשות עם המשטרה. ה“טיימס” ציין, שמהומות אלו חלו ביום השנה ה־16 לכניסת הצבא האנגלי (של אלנבי) לירושלים.

“רויטרס” הביא תיאור מפורט של ההפגנה וייחס לה ערך רב.

לעומת זה יצאו ה“מוסדות המוסמכים” של הישוב על כל שופרותיהם בהכרזת גנוי חריפה נגד ההפגנה ומארגניה. בהודעת הגנוי מטעם הוועד־הלאומי דובר על החוק והסדר שיש לשמור עליהם, ועל השוטרים ה“מסכנים” שומרי החוק, שנפגעו. הוועד־הלאומי העביר בהודעתו ברכת עידוד למשטרה על כל מחלקותיה (גם זו העוסקת בציד יהודים…) בשם כל הישוב.

ה“פלסטיין פוסט” כתב:

"המחזות שלא ייאמנו שהתרחשו אתמול בתל־אביב יבואו כמהלומה על כל התושבים בארץ זו, עליהם יבכו היהודים בכל העולם והם יישארו כתם מעליב לעיר יפה זו.

…השלטונות צריכים, לדעתנו, להיות בטוחים, שאם המארגנים והמנהלים של ההפגנה יבואו בפני בתי המשפט בדרך החוק הרגיל, הרי העדה היהודית לא תתחבר עם מחוללי הפשע. חוליגניזם זה יידחה בהחלט על ידי כל העדה היהודית שומרת החוק.

העדה היהודית מברכת את עצמה בקשר עם זה שההתנגשויות נסתיימו בלי מקרי מוות ובלי פגיעות חמורות ותמהר, ללא כל ספק, להביע את אהדתה העמוקה לחברי המשטרה שנפצעו בשעת מילוי תפקידם; ומתוך גינוי מעשי האלמות של הרביזיוניסטים היא תאחז בצעדים שיוכלו לשחרר ולחלץ אותה ממחוללי מעשים כאלה".

גם “דבר”, עתון “ההסתדרות” לא חסך גינויים חריפים וספר לקוראיו על 25 בחורים רביזיוניסטיים שהתפרעו ברחובות והתנגשו עם המשטרה, בעוד שהמשטרה עצמה טענה שקהל אלפים השתתף בהפגנה.

בהעריכו את ההפגנה כתב ז. ז’בוטינסקי בין השאר (“חזית העם”, 25.12.1933):

"ההפגנה היהודית בתל־אביב, שנערכה ב־9 בדצמבר, אינה צריכה ואסור לה שתעבור בחינם. היא מוכרחה להיות התחלה להתקפה העולמית הכללית, שכל העם היהודי חייב סוף סוף להתחיל בה נגד אותו חזיון עצמו, שבו נלחמו אחינו בתל־אביב, ובעד אותה סיסמא: נגד משטר של שנאת ציון בציון ובעד המדינה היהודית.

…איני יודע, אם ההפגנה הייתה “מוכנה מראש” או לא “מוכנה”; אין זה חשוב כלל, במובן ההיסטורי. במובן הפסיכולוגי של ההמונים הרי זו הייתה התפרצות ספונטנית של רגש העם מהסוג הטהור ביותר. לעתים רחוקות עמנו הוא כל כך תמים דעים בנוגע למצב פוליטי, כפי שהיה במקרה זה. כי לעתים רחוקות נפגשנו בכיעור פוליטי ומוסרי גמור, מושלם ומוחלט, ככיעור התנהגותה של – – – בארץ־ישראל במשך השבועות האחרונים, כל המכוער והטמא התאחד בהתנהגות זו: הפרת הן־צדק של אומה גדולה, צביעות צינית, בוז ציני לקדושה אנושית וליתמות אנושית, שיטות צאריות של ציד המונים, שיטות של ריגול המוני גרועות מן השיטות הצאריות… אילו ערכו עכשיו אצלנו, היהודים. ובכל העולם כולו דוקא, מעין פלביסציט בשאלה, אם לא נביע למפגינים התל־אביביים “יישר כוח” רחב – הייתי ערב בעד מיליונים של פיתקאות “הן”.

…בשם כולנו הם הפגינו שם בתל־אביב; לא אלפים אחדים הם היו, אלא שורה אין סופית של מיליונים.

מיליוני יהודים של דורנו ומיליוני היהודים של כל הדורות הקודמים – דורות שחשבו את ארץ־ישראל לקדושה ואת אנגליה, להבדיל, לישרה.

…מובנה של ההתפרצות התל־אביבית הוא אותו המובן, שכל היהודים בלי יוצא מן הכלל מסכימים לו כיום: “אסור, שכך יימשך הלאה”. חפשו במקום שאתם רוצים, שאלו את כל אחד ואחד, יהיה מי שיהיה, אפילו מתבולל, קומוניסט, משומד: כל אחד יתן אותה תשובה – “אם הציונות רוצה לחיות גם הלאה, מוכרח לקרות דבר מה מכריע”. עכשיו דווקא. אף פעם עוד לא התאמת כל כך בתולדות גלותנו הפתגם העתיק: אם לא עכשיו… “עכשיו”. “עכשיו”, כשכל העולם הנכרי עומד ומהרהר, מה לעשות ביהודים – גם באלה שכבר גורשו מאחת הארצות, גם באלה שאפשר, כי נשקפת להם סכנה להגרש מחר מארצות אחרות. “עכשיו”, כשהעולם נוכח בבהירות כזו, במה מסתיימת “התבוללות” – דווקא המוצלחת ביותר, העשירה מכל התבוללויותינו. “עכשיו” – כשאין אף איש מטיל עוד ספק בדבר, שהפתרון היחידי הוא מדינה יהודית, והארץ היחידה ארץ־ישראל.

“עכשיו”, כשהאנושות התרבותית כולה כבר נוכחה, מתוך התפעלות אמיתית, שעמנו הוא הקולוניזטור המשובח ביותר של התקופה החדשה, “עכשיו”, כשהגשם מה שרבים מאתנו ראו מראש וניבאו לו מראש, שדווקא העליה ה“בלתי חוקית”, ותהיה קטנה עד כמה שתהיה, תיהפך באופן ישר לחריפה ביותר מכל ההפגנות הפוליטיות האפשריות ותביא אותנו לנקודת מפנה בתולדות הציונות. “עכשיו”, היום מוכרחה להתחיל אותה התנועה, שתעמיד לעיניה של כל ממשלה וכל אומה את כל הרצינות הטרגית של הבעיה היהודית, הטרגית בשבילנו והטרגית בשביל עמי הרוב".

 

פרק שישי - פקודה מספר 60    🔗

בטרם נמשיך בתאור התפתחותה של העליה ה“בלתי חוקית”, עלינו להרחיב את הדיבור על שלילת זכות העליה מבית“ר על ידי ההנהלה הציונית, – פרשה שהייתה לה בעקיפין השפעה ממריצה על פעילותה של בית”ר בשטח “עליה ב'”.

מנהיגיה הרשמיים של התנועה הציונית לא ראו בעין יפה את התפתחותן והתעצמותן של המפלגה הרביזיוניסטית ותנועת הנוער שלה – בית"ר. בגידולה של תנועה זו הם ראו איום ממשי לעצם קיומם. הנה קם ועולה נוער עברי לאומי גאה, אשר אינו רוצה להשלים עם הנהגתם של מחסלי הציונות הגדולה, ואינו רוצה להשלים עם הפירוש הבריטי להצהרת־בלפור. נוער הדוגל בציונות הרצלאית ורואה כיעודו את הגשמתה של ציונות זו; נוער הרואה בציונות פתרון לבעייה היהודית בגולה, הרוצה בהקמת מלכות ישראל גדולה וחזקה שתוכל לקבל ולקלוט בקרבה את רוב רובו של העם העברי; נוער מחושל, עקשני, בעל הכרה, בעל חזון, אמונה ובטחון, המוכן להתגבר על כל קושי ולטאטא כל מכשול בדרך להגשמת יעודו, נוער אידאליסטי המוכן להקריב למען הרעיון והגשמתו את כל היקר לו. תנועת נוער זו מונה כבר אלפים ורבבות צעירים עברים רעננים, תוססי מרץ ועוז, משולהבים ונאכלים באש הרעיון הציוני הצרוף. הנוער הזה כבר הספיק לגרום אי־נעימויות רבות למנהיגי הציונות השאננים. הוא עשוי לערער את השפעתם על המוני־העם ולהבאיש את ריחם אצל השליט הבריטי.

מנהיגי הציונות הרשמית מצאו עצה: אם לא עלה בידם לבלום את התפתחותה של תנועה זו בגולה, למרות מסע ההסתה וההשמצה שנהלו נגדה בכל שופרות התעמולה שלהם, הרי ינקטו אמצעים מעשיים – צריך לסגור בפניה את שערי הארץ. והוראה יצאה לכל המשרדים הארצישראליים ברחבי הגולה, לא לתת לבית“רים רשיונות־עליה. כדי לקיים הוראה זו התקינו תקנות וסייגים וחוקים, שתפקידם למנוע מבית”רי את האפשרות לקבל רשיון עליה בכל דרך שהיא. ומהלכה למעשה: בשנת 1931 קיבלה בית“ר בפולין רק 17 סרטיפיקטים. בצ’כיה ניתנו סרטיפיקטים רק לחברי “הסתדרות העובדים”. בשנת 1932 ניתנו לשלוש הרבבות של בית”רי פולין רק 4 אחוז מהמיכסה, ובמקום שלא היו מספיק מועמדים מאנשי שלומנו – נמכרו הסרטיפיקטים לבעלי יכולת. הוא הדין גם בארצות אחרות.

שתי מגמות עמדו לנגד עיניהם: ראשית, למנוע הבאת תוספת כוח לתנועה הלאומית בארץ, שהתפתחה והלכה גם היא, והפכה לכוח בלתי־מבוטל; ושנית, להטות את לב הנוער היהודי בתפוצות מבית“ר – כי מה טעם יש להמשיך ולהשתייך לתנועת נוער זו, אם אין כל סיכוי לקבל דרכה אי־פעם רשיון עליה? אולם הנוער הבית”רי – כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.

מנהיגי בית“ר התחילו לחפש דרכים ואפשרויות־עליה למען המוני הבית”רים צמאי העליה, והנה מצאו דרך אחת “ליגאלית”: לפי חוקי־העלייה של ממשלת המנדט מותר היה לבעלי משקים ובעלי מפעלים להביא לארץ פועלים מומחים במקצועם, ושלטון בית"ר החליט לנצל דרך עליה זו.

הוא פתח במשא ומתן עם גורמים אלה, שינצלו זכותם זו למען העלות בית“רים לארץ. שלטון בית”ר הוציא הוראה סודית לנציבי בית“ר, שנתפרסמה אחרי־כן כ”פקודה מס' 60“, להכין רשימות של בית”רים לצורך עליה בדרך זו. אותה פקודה כללה גם הוראה להחרים את מיכסת הסרטיפיקטים האחרונה שהוקצבה על ידי ממשלת א"י לסוכנות היהודית, לאות מחאה על קיצוצה, כמסופר בסוף הפרק הקודם.

כאשר נודע הדבר להנהלת הסוכנות, פנתה בדרישה לשלטון בית“ר לבטל את הפקודה, ומשלא נענתה – שלחה הוראה לכל המשרדים הארצי־ישראליים בארצות הגולה, לא להקציב עוד סרטיפיקטים לבית”ר – כלומר, גם המיכסה הזעומה שנפלה בחלקה של בית“ר, בוטלה לחלוטין. להלן חלק מחליפת מכתבים בין ההנהלה הציונית ושלטון בית”ר בענין זה:

מאת: ההסתדרות הציונית 29.11.1933

אל: שלטון בית"ר

א.נ.

“לתשומת לב האכסקוטיבה הובאה הפקודה הסודית מס' 60 מיום כ”ז באוקטובר 1933, מאת ראש בית"ר והשלטון, שהעתק הימנה רצוף בזה.

את ההודעה הכלולה בפקודה זו, שלפיה יש בדעתכם להשיג רשיונות עליה מהממשלה הא“ית מאחורי גבה של הסוכנות היהודית, אשר הוקמה ע”י ההסתדרות הציונית בתור באות־הכוח היחידה של העם העברי כלפי הממשלה, וכנסיון לחתור תחת העמדה שנרכשה בתוך ההסתדרות הציונית אחרי עמל שנים רבות בנוגע לארגון ולסדור של העליה העובדת.

לפיכך אתם מתבקשים לבטל בלי כל תנאי את הפקודה מסי 60 בחוזר מיוחד דומה לזה שבו באה הפקודה הנ"ל ולפקד על סניפיכם ועל חבריכם להפסיק מיד כל פעולה המסומנת בסעיפים ב' וג' של הפקודה.

מאחר שפקודתכם נתפרסמה בינתיים גם בעתונים אנו דורשים מאתכם לפרסם את בטולה של הפקודה בעתונות.

אנו מחכים לתשובתכם, בצרוף העתק החוזר־המבטל לפי דרישתנו, עד החמישי לדצמבר 1933".

בכבוד רב ובב“צ (חתום) א. לויטרבך”.

ביום ה־11 בדצמבר שיגר שלטון בית"ר מכתב תשובה להנהלה הציונית בזו הלשון:

א. נ.

"הננו מאשרים בזה את קבלת מכתבכם הנכבד מיום ה־29 בנובמבר,

1) הננו נאלצים קודם כל, להביע את תמהוננו שעברתם בשתיקה על האופן בו הגיעה לידכם פקודת השלטון מס' 60. הלא ידוע לכם כי הפקודה שהיתה סודית, נגנבה על ידי מישהו ונמסרה בלי רשיוננו בידי חבר ההנהלה הציונית, מר יצחק גרינבוים, ועל ידי זה האחרון נדפסה ב“היינט” הורשאי גם כן בלי רשיוננו. נדמה לנו כי גניבת ניירות סודיים של הסתדרות זרה נחשבת לדבר בלתי מוסרי, פרסום ניירות כאלה גם כן, קל וחומר אם הדבר נעשה על ידי אנשים אחראים. היות ומכתבכם הנכבד מוקדש לפקודה הסודית הזאת, צפינו למצוא בו, לכל הפחות, רמז על יחסכם השלילי לפרוצדורה הזאת ואולם, לא רק שלא מצאנו זאת במכתבכם, כי אם להיפך – העתק פקודתנו הלוטה למכתבכם הנ"ל עשוי על מכונת הכפלה בכוונה להפיצו גם הלאה. הננו מתכבדים להסב את שימת לבכם על הסכנה הכרוכה בהנהגת מנהג כזה על ידי מוסדות מרכזיים של התנועה הציונית, ושאין הוא עלול בהחלט לשמור על טהרת האוירה בתנועה.

2) תכנו ונוסחו של מכתבכם הנכבד, ובפרט העובדה המוזרה, שפניתם אלינו ב“דרישות” במקום הצעות ובקשות מוכיחים לנו ששוררת אצלכם דעה מוטעית על הסטטוס ההדדי של שתי הסתדרויותינו.

3) ואולם היות ומצאנו במכתבכם הנ“ל גם שורה של נימוקים הגיוניים המצדיקים לפי דעתכם, את מחאתכם נגד פקודתנו הנ”ל, הננו מתכבדים להודיעכם, שאין ביכולתנו להכיר בצדקת הנימוקים הללו, ודווקא מפני הסיבות דלקמן:

א. עליית פועלים לארץ־ישראל באמצעות דרישות מצד נותני העבודה כלולה בחוקי ההגירה לא"י בצורה חוקית של העליה.

ב….אך בדרך כלל ומתוך עיקרון, אין אנו רואים כל טעם מספיק להצדיק את המונופולין של הסוכנות העברית – בהרכבתה הנוכחית – על בחירת העולים, לפי עניות דעתנו, אם אנו נשתמש בעתיד במידה רחבה גם ב“דרישות” הישרות מצד נותני העבודה.

4) על יסוד כל האמור לעיל אין אנו יכולים, לדאבוננו, למלא את הבקשות הכלולות במכתבכם הנכבד.

5) עלינו להעיר, שאם תמצאו לנכון להפיץ בפומבי ידיעות כל שהן על חליפת המכתבים הזאת, אנו משאירים לעצמנו, במקרה הזה, את הרשות לפרסם בשעת הצורך את מכתבכם הנכבד מיום ה־29 בנובמבר ש. ז. ואת תשובתנו זו".

בכבוד גמור

ברית תרומפלדור

שלטון בית"ר

(חתום) ד“ר ב. לובוצקי”

ביום ה־22 בדצמבר 1933 שיגר שלטון בית"ר מכתב שני להנהלת ההסתדרות הציונית בזו הלשון:

א. נ.

"בהוספה למכתבנו אליכם מיום 11 בדצמבר 1933, הננו מתכבדים להסב את שימת לבכם אל העובדות דלקמן:

א. ה' ב. לוקר, חבר ההנהלה הציונית הודיע בהכרזה רשמית מטעם ההנהלה הציונית, בימי הבחירות לקונגרס ה־18, כי המפלגות אשר חבריהם יפריעו באסיפות הבוחרים לא יקבלו רשיונות עליה בשביל המועמדים שלהם.

ב. בזמן ביקורו האחרון של ה' י. גרינבוים, חבר ההנהלה הציונית, בורשה, קבל הועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולניה (לאמור, ועד “על המשמר”) החלטה בה דרש שלא יינתנו רשיונות עליה למועמדי אלה מהמפלגות שאינן ממלאות את חובתן לעומת הקרנות. היות וידועה לנו הקרבה האידאולוגית בין ה' גרינבוים ו“על המשמר”, בפרט בזמן ביקורו של ה' גרינבוים, אשר באותם הימים ניהל מלחמה נגד אחת המפלגות הציוניות שמאנה להשתתף במפעל הקרן הקיימת, אין ספק כי ההחלטה ההיא מביעה גם את דעתו של חבר ההנהלה הציונית ה' גרינבוים.

ג. נציב בית“ר ברומניה מר א. פרופס, מודיענו שמשרד א”י בבוקרשט פנה אליו בדרישה, לא לאשר להכשרה ולעליה אלא את אותם הבית“רים שהוריהם תורמים לקרן היסוד ולקרן הקיימת. מר פרופס הודיע למשרד הא”י בבוקרשט שדרישה זו עומדת בניגוד גמור לחוקי העליה, בהן אין רמז להגבלת סוגי העולים מבחינה זו וגם שאל את המשרד מה לעשות ע“פ כלל זה לבית”רים השואפים לעליה אשר הוריהם קומוניסטים או מתבוללים ואינם תורמים לקרנות הציוניות באופן עקרוני. על מכתבו קבל מר פרופס תשובה בלתי ברורה מן המשרד הא"י.

אנו מפנים את תשומת לבכם הנכבד אל העובדות הללו, כי כל המגמה הזאת לקשור את זכות העליה לא בסגולותיו וידיעותיו המעשיות של המועמד, כי אם ביחסו (או ביחס הוריו) לשאלות של פוליטיקה פנימית ציונית, הריהי מתנגדת הן לחוקת העליה הרשמית והן, לפי דעתנו, לחוקי המוסר.

העובדות הללו הנן נימוק נוסף ונימוק חשוב מאוד, לחזק את השקפתנו, שאין מקום למונופולין של הסוכנות העברית (בהרכבתה הנוכחית) על עניני העליה, היות וניכרת בקרבה נטיה להשתמש במונופולין הזה לשם מטרות שאין להן כל קשר לתעודותיה האמיתיות של העליה.

(חתום) ד"ר ב. לובוצקי

שלטון בית“ר”

מר י. גרינבוים, אשר פירסם את תוכן ה“פקודה מס' 60” מעל דפי ה“היינט” הורשאי, פירסם באותו עתון מאמר נוסף בשם “יראה העם וישפוט”, שבו תקף בחריפות את המוסדות המרכזיים של הצה“ר. בתגובה למאמר זה כתב ד”ר ב. לובוצקי (ב“חזית העם” מיום 29.11.1933):

“ה' גרינבוים, מנהל מחלקת העליה של הסוכנות היהודית, לא הבין, כיצד נעמוד אנו, הבית”רים, בחרם של 3000 סרטיפיקטי־הקלון, כיצד יכולה הנהגת הצה“ר להרשות לעצמה להכריז על חרם זה, מבלי לחשוש, שהבית”רים, המחכים לסרטיפיקטים “יהגרו” לשמאל. רק כשהוא קבל (ממי, ה' גרינבוים?) – רק כשהוא קבל את הפקודה הסודית של השלטון על חרם זה, שבה פוקד השלטון על הנציבים להכין רשימות של בית“רים בשביל עליה אישית בעזרת נותני עבודה יהודים בא”י, הבין מר גרינבוים את זאת… מה הוא הבין? שהרביזיוניסטים רוצים לשבור את המונופולין של הסוכנות על הסרטיפיקטים. נראה ששאיפה זו של הצה“ר היא חדשה בשביל ה' גרינבוים; אבל בשביל העולם היהודי, עד כמה שהוא מתעניין בנו, לא תהיה שאיפה זו חדשה, להיפך, היא תהיה לו מובנה מאליה, ממש כמו מאוויינו הלוהט ששלטונה של הסתדרות הטירור האדומה בארץ, המשרתת למשטר האנטי־ציוני ועוסקת באופן שיטתי בהכאות חברינו ובהרעבתם – יישבר. אבל הי גרינבוים “הבין” גם עוד דבר אחד: שע”י הבטחת העליה האישית רוצה השלטון למנוע את הבית“רים מ”להגר" לרשותו של ה' גרינבוים. ה' גרינבוים פונה לבית“רים אלה ומספר להם, בטון מלא של אוטוריטה רשמית, שהשלטון רימה אותם: על סמך הדרישות של נותני העבודה הם לא יוכלו לעלות החורף, כי הדרישות קשורות, כביכול, בתאריך של “שדיול” הסרטיפיקטים; הבית”רים המסכנים ייאלצו לשבת ולהסתכל כיצד נוסעים השמאליים לא"י בשמחה וברנן, והם ישבו עצובים ויקללו את שלטונם…

על מעשה הריגול של ה' גרינבוים (ודאי שזו היתה רפטיציה לשיטת הריגול, שצריכה לקבוע באופן שיטתי, מי מהתיירים היהודים יש לו כוונות “בלתי חוקיות” ומי לא) – רוצה אני לענות בקביעת עובדות קצרות אחדות:

א) הדברים שנתפרסמו ע“י ה' גרינבוים אינם “חוזר חשאי של המפקדה הראשית הרביזיוניסטית”, אלא הפקודה של שלטון בית”ר לנציביה, את החוזר (הבלתי חשאי כלל וכלל) של האכסקוטיבה הרביזיוניסטית שבו הוכח באופן בולט, ש־3000 הסרטיפיקטים שקבלה האכסקוטיבה של גרינבוים אינם אלא עצם שנזרקה לנו – סרטיפיקטי־הקלון – לא פרסם ה' גרינבוים.

ב) הבית“ר מחפשת זה מזמן דרכים, כיצד להיכנס לא”י בלי חסדיו של ה' גרינבוים. אין זה פלא בשביל אף אחד, שיודע, כיצד מתייחסים לבית“ר במשרדים הארצישראליים של ה' גרינבוים; וששיתוף פעולה בין בית”ר ובין נותני העבודה היהודים בא“י הוא דבר טבעי למדי לשם מטרה זו – את כל זה יבין גם כל אחד, שנותני העבודה היהודים אינם בשבילו “טריפה”. מובן לכל בר דעת, שדבר כזה יש להחזיקו בסוד עד שיתבשל, בכדי שלא לעורר את תשומת לבם של גורמים מסויימים להכנת העליה מחוץ ל”שדיול".

ג) אני בעצמי עליתי לא“י בחודש מרס – בזמן שהסרטיפיקטים של החורף כבר נתחלקו ו”שדיול" חדש עדיין לא היה, על סמך דרישה כזו מצדו של נותן עבודה. משמע, שהעליה לפי דרישותיהם של נותני העבודה אינה קשורה בתאריכי ה“שדיול”.

ד) הבית“רים לא “יהגרו” אף פעם אל השמאליים, בכדי להצטייד בסרטיפיקט, משום שאילו הם העדיפו בכלל את הענינים הפרטיים שלהם על האידיאל של בית”ר, הם לא היו צריכים לחכות לפקודה מספר 60 בכדי “להגר” ולהתחבא תחת כנפיו הרחבות והחמות של ה' גרינבוים ושל הסתדרותו.

משום כך אני קובע, שה' גרינבוים פרסם את פקודתנו משני טעמים:

ראשית, בכדי להפריע לנו בנסיוננו למצוא דרכים, כיצד לעלות לא"י בלי החסדים שלו;

שנית, בכדי להטיל דופי ע“י הוצאת לעז (שהשלטון מבטיח עליה בלי סרטיפיקטים של ה“שדיול” בזמן שזהו, כביכול, מן הנמנע) על מוסדותינו המרכזיים בעיני ההמונים הבית”ריים. דבר זה לא יצליח בידיו של ה' גרינבוים, כשם שגם ה' בן־גוריון, שרוצה להכניס אותנו, הבית"רים, לחוג ההסתדרות האדומה, יתגעגע ויתגעגע לכך – והכל לשוא.

ה' גרינבוים, בא־כוח רשמי של ההסתדרות הציונית, אינו מתבייש לרגל חליפת מכתבים חשאית של הסתדרויות זרות אך ורק לשם מטרותיו המפלגתיות. ובכדי למנוע כל אפשרות מבית“רים לעלות לא”י, הוא מפרסם מסמכים זרים מתוך תקווה חשאית, להפריע ע"י כך להגשמתה של תכנית העליה החדשה ואינו נרתע מפני “אי־דיוק קטן”, בכדי להשפיע על תנועת נוער לטובת עניניו המפלגתיים של השמאל.

יראו חברינו וכל היהודים נקיי הכפיים את ה“מיניסטר” הזה. – ויכירו את האמת".

בית“ר הגיבה על שלילת זכותה לסרטיפיקטים במלחמה מרה וממושכת. נערכו אסיפות מחאה, הפגנות סוערות ושביתת־שבת במשרדים הארצישראליים. במקרים רבים הגיעו הדברים לידי תגרת ידים. משלא הועיל הדבר – הכריזו הצה”ר ובית"ר על החרמת הקרנות הציוניות. ב־27 בפברואר 1934 מטלגרף ז. ז’בוטינסקי אל התנועה הרביזיוניסטית בארץ־ישראל:

“ההנהלה הציונית ביטלה זכות העליה לבית”רים. הצה"ר הכריז, שהביטול הוא אי־חוקי, נאחז באמצעים משפטיים לבטלו.

ההנהלה שנולדה בעלילת שקר ובגדה במלחמה בהיטלר איננה באת־כוח הציונות. הצה“ר ובית”ר – איסרו לחבריכם לתמוך בקרנות, החל מפורים השנה".

האמצעים המשפטיים שנקטה בהם הנהגת הצה“ר לא נשאו פרי. בית דין הכבוד של ההסתדרות הציונית הצדיק את עמדת ההנהלה ודרש אף הוא, ששלטון בית”ר יבטל את הפקודה מספר 60. אולם בית“ר היתה תקיפה בדעתה שלא להכיר בזכות־המונופולין של הסוכנות לחלק את כל רשיונות העליה. הנהלת הסוכנות מצדה נצלה כל הזדמנות וכל תואנה להחמיר בגזירה זו – אי מתן סרטיפיקטים לבית”ר. בהתחלה היתה זאת הפקודה הסודית מספר 60; אחרי זה באה תקופת עלילת הדם – רצח ארלוזורוב ומשפט סטבסקי, וברור הדבר שהמעלילים לא יתנו רשיונות עליה ל“רוצחים”… לאחר מכן, ההתפתחות הדרמטית בקונגרס הציוני הי“ח, כאשר הדברים הגיעו לידי קרע רעיוני וארגוני מוחלט בין המפלגה הרביזיוניסטית לבין ההסתדרות הציונית. אחרי זה – יצירת ההסתדרות הציונית החדשה – הצ”ח.

באותה תקופה נשלח חוזר נוסף מטעם הנהלת הסוכנות אל המשרדים הארצישראליים, שבו נאמר:

“נשאלנו על ידי המשרדים הארצישראליים על עמדתנו בנוגע למתן רשיונות עליה לחברי הסתדרות בית”ר, אחרי שיצאה מתוך ההסתדרות הציונית.

אנו מבארים איפוא, למשרדים הארצישראליים, שעם יציאתה של הסתדרות בית"ר מתוך ההסתדרות הציונית בטלה זכותה כארגון חלוצי.

אכן, חבר בית"ר יכול להגיש בקשה למשרד הארצישראלי בתור עולה בודד, והמשרד הארצישראלי ידון בבקשה לפי העניין, ויוכל לאשר את רשיון־העליה, אם ימצא את המועמד כמתאים וראוי לעליה לארץ־ישראל כפי התקנות.

נא לאשר לפניכם הוראה זו לפעולה".

“מחלקת העליה של הסוכנות היהודית לארץ־ישראל (החותמים) י. גרינבוים, ברלס”

כדי להבטיח שלא יסתננו, חלילה, בית"רים בין העולים – הוטל על כל עולה למלא אחרי הדרישות הבאות, שהציגו בפניו במשרדים הארצישראליים:

א) להמציא הוכחות שנדב וגם פעל לטובת הקק"ל, ב) להמציא המלצות מהסניף המקומי של ההסתדרות הציונית הישנה ג) להציג את השקל שרכש.

בתגובה על החוזר הנ“ל הוציא שלטון בית”ר פקודה האוסרת על הבית"רים לפנות באורח אישי למשרדים הארצישראליים. בפקודה נאמר:

“מהיום שבית”ר נעשתה לגורם פעיל ואיתן בתנועה הציונית, משתדלת הסוכנות היהודית בכל מיני אמצעים להרסה ומתנקשת בקיומה בגזירות ועלילות בזויות.

למרות כל זה גדלה תנועתנו, התחזקה והתגבשה במשך אחת־עשרה השנים של קיומה – בלי נטות ימינה או שמאלה. מדרכה המותווה ומטרתה הסופית.

על ההתנקשות האחרונה בזכות העליה הקולקטיבית של בית"ר, נענה בהתקפה ובמלחמה עבור עליה חופשית, אשר לא תשמש יותר למונופוליה מפלגתית בידי הסוכנות היהודית.

המלחמה תהא קשה ואולי גם ארוכה. אבל סופה להגמר בנצחון. כל הבית“רים, בלי הבדל משתתפים במלחמה זו. הננו אוסרים איסור גמור על הבית”רים לפנות באופן אינדיבידואלי למשרדים הארצישראליים בבקשת רשיון־עליה. כל אשר יעבור על פקודה זו – יוצא באופן אוטומאטי משורות בית"ר.

יחד עם זה הננו מפקדים עליכם לנהוג לפי הוראות ההוספה לפקודה מספר 43.

כל תנועתנו מוצקה כפלדה במלחמתנו עבור עליה חופשית, בלי בקורת כלשהי מצד הסוכנות, והנצחון אתנו".

“תל־חי, שלטון בית”ר (–) ר. רוזוב, קצין השלטון"

בסופו של דבר לא קבלה עוד בית“ר סרטיפיקטים מהסוכנות – חוץ מאשר בגרמניה ובלטביה, ששם ניתנו הסרטיפיקטים לבית”ר באופן קולקטיבי, בניגוד להוראות הסוכנות, וכן בסין ובמנג’וריה, כי שם לא היה קיים שום ארגון נוער חלוצי אחר פרט לבית"ר.

זאב ז’בוטינסקי

על קברו של הצעיר שמחה פלושניצקי

נכתב תחת רושם התאבדותו של הבית"רי שמחה פלושניצקי מסוסנוביץ, שהיה ברשותו סרטיפיקט ונשלל ממנו בעקבות הפקודה מס' 60.

מִן הַיּוֹם בּוֹ נִבְחַרְתִּי לַפֶּלֶא

שֶׁל בֵּיתָר וְצִיּוֹן וְסִינַי

יַד אַחִים הִסְגִירַתְנִי לַכֶּלֶא

וַתִּנְעל בֵּית־אִמִּי לְפָנַי

בֵּיתָרִים, הַמּוֹלֶדֶת לֹא לָנוּ,

לְכָמוֹנוּ נֵכָר הַנִּצְחִי:

אֱלֹהִים, לַיָּגוֹן בְּחַרְתָּנוּ

וַתִּבְחַר לְתַלְיָן אֶת אָחִי.

לֹא בִּגְמוּל־נְקָמָה, לֹא בְּזַיִן

יֵעָנֵשׁ חֵטְא עִבְרִי בְּעִבְרִי:

כָּל הָעָם יְשָׁלֵּם לְךָ קַיִן,

בְּשֵׂאתוֹ אֶת שִׁירִי וּדְבָרִי.

בְּדַרְכֵּנוּ, בִּשְׁמֵנוּ, אִתָּנוּ

הוּא יָרִים אֶת דִּגְלִי עַד אָמִיר:

כִּי לָזֹאת, אֱלֹהִים, בְּחַרְתָּנוּ

וְצִוִיתָ לִבֵּנוּ שָׁמִיר.

 

פרק שביעי - אניות ראשונות    🔗

עם החמרת הגבלות־העליה ונעילת שערי הארץ בפני בית"ר – הגבירו חברי התנועה הלאומית את מאמציהם למציאת דרכי־עליה בלתי־תלויות בשליט הזר ובחסדי המוסדות הציוניים הרשמיים.

רבים מתחילים לקיים את תורת ה“אוונטוריזם” הלכה למעשה ומנסים לעלות לארץ בדרכים מדרכים שונות.

בקיץ 1933 יצאה מורשה בדרך לארץ, במכונית, קבוצה בת חמישה מפקדי בית“ר וברית־החייל ובראשם יקיר הר־זהב, מבלי שיהיו ברשותם הניירות הדרושים וללא פרוטה בכיס. הם עברו את ערי פולניה השונות בהתעכבם בכל מקום בסניפי התנועה. בלבוב קבלו מן הקונסול הרומני ויזת־מעבר דרך רומניה עם רשות שהייה ל־48 שעות. ברומניה קבלו מן הקונסול הבולגרי ויזות־מעבר דרך בולגריה עם רשות שהייה לחמישה ימים. משטרת בולגריה התחקתה על עקבותיהם, עצרה אותם ורצתה להחזירם לפולין, אולם הם הערימו על המשטרה, התחמקו מידיה ויצאו לתורכיה – דרך עיר הגבול אדרינופול לקושטא. גם פה נפלו לידי המשטרה שרצתה להחזירם לפולין, כי לא היו להם ויזות תורכיות. גם הפעם האירה להם ההצלחה פנים – אחרי בריחה דרמטית מידי המשטרה הגיעו לאלכסנדרתה, שנמצאה אז תחת השלטון הסורי. פה הם השאירו את מכוניתם, שכרו מונית ודרך חלב הגיעו לביירות. במרתף של בית־הכנסת המקומי מצאו מקלט ליומיים־שלושה, ולילה אחד ירדו בסירה נהוגה בידי ספנים ערבים, שנשכרה בשבילם על ידי יהודי המקום, והפליגו לארץ. אחרי חמשה חדשי נדודים על פני אירופה התקרבו בוקר אחד לחופי הארץ והספנים הורידו אותם על החוף שבין נהריה לעכו. אולם בזה עוד לא תמו נדודיהם: ערבי מביירות מסר למשטרת הארץ על הסירה המסתורית שהובילה עולים בלתי חוקיים, וזו החלה בחיפושים נרחבים, בעזרת זרקורים לאורך החופים. משך יומיים הסתתרו בשדות תוך התקדמות הדרגתית לפנים הארץ, בלילה השלישי הגיעו עד לבית־חרושת “נשר” שבמפרץ חיפה, ופה הופתעו על ידי המשטרה שאסרה אותם והובילה אותם לכלא עכו, שם נחקרו ארוכות והואשמו כמארגני העליה ה”בלתי־חוקית".

במבצר עכו מצאו בבואם 12 עולים שנתפסו ונאסרו על הגבול הסורי. במשך שלושת החודשים שישבו בעכו, הייתה המשטרה מביאה, כמעט יום יום עולים בלתי־חוקיים, בודדים ובקבוצות קטנות, אשר אחרי עבור תקופת מאסרם היו מגורשים מן הארץ. רק אלה מן העולים אשר גורמים מבחוץ היו מטפלים בשחרורם – היו זוכים להשאר בארץ, וכזה היה גם גורלם: קציני נציבות בית“ר ד”ר רון ויצחק ילין טפלו בשחרורם ולאחר שהוגש לשלטונות כתב ערבות חתום על ידי המהנדס דב קולמן, שוחררו מבית הסוהר.

בית"רי אחד, לייזרוביץ, יזם עליה של בעלי־מלאכה. הוא ארגן אותם בקואופרטיבים, עזר להם בכל הסידורים הדרושים, ומספר קבוצות מהם הצליחו לעלות לארץ, מי באורח חוקי – על סמך ויזות של תיירים או מומחים, ומי באורח בלתי חוקי, בדרכי הים והיבשה.

תחבולה אחרת אשר זכתה תוך זמן קצר לפופולריות רבה במזרח אירופה הייתה – נשואין פיקטיביים (הוגה הרעיון היה א. סטבסקי). בחורים נתיני הארץ היו יורדים לארצות הגולה ומתחתנים שם עם בנות ישראל. לפעמים היו הבחורים עוברים מספר ארצות, ובכל ארץ “מתחתנים” עם בחורה אחרת, והבחורות – “הנשים הצעירות”, היו עולות אחר־כך באורח חוקי לארץ. “שיטה” זו פעלה משך קרוב לשנתיים ימים, עד שנודע הדבר לממשלה, והיא החלה לבדוק באופן יסודי את חוקיותן של העולות. אולם עד שנפסלה דרך עליה זו – הספיקו לעלות מאות רבות של בנות ישראל.

האניה הראשונה – “אוניון”    🔗

כיוון שהשמירה המוגברת בגבולות היבשתיים של הארץ הכבידה על העברת העולים בדרך זו, החליטו מוסדות הצה"ר, בשנת 1933, לנסות ולארגן עליה בלתי־חוקית בדרך הים. באותה שנה נשלחה הספינה הראשונה. וכך השתלשלו הדברים:

אך נודע דבר ההחלטה על העליה־הימית וכבר התארגנה שיירת־עולים בת כמה מאות אנשים אשר חיכתה לאות כי יינתן. שלושה מראשי הרביזיוניסטים בפולין, ד"ר ד. וודובינסקי, המהנדס מ. שסקין ומר קוטקא, יצאו בשליחותו של ז. ז’בוטינסקי לדאנציג לראות מה ניתן לעשות. כאן נפגשו עם מר צבי הרמן סגל, שהיה באותה תקופה נציג חברת ספנות גדולה בדאנציג.

מר סגל הציע להם לשכור, בתורת נסיון, אניה קטנה ביוון, ומיוון תפליג לארץ. בהסכמת חבריו התקשר עם עו"ד יווני בפאריס, מיודעו מאז, ובעזרתו הצליח לשכור את האניה “אוניון” – ספינה קטנה אשר היה בה מקום למאה איש בערך.

כאשר הכל היה מוכן להפלגה, הגיעו לאחד מאיי־יוון הקטנים מאה ושבעה־עשר עולים, עלו על האניה והפליגו לארץ.

באחד הלילות הגיעה האניה אל מול מגרשי־התערוכה שבצפון תל־אביב, והאנשים החלו להתקרב לחוף בסירות. מאה אנשים ירדו לחוף בלי כל תקלות. והתפזרו בעיר, האחרונים, שלסירתם חדרו מים, חתרו אל החוף משך שעה ארוכה תוך שאיבת המים מן הסירה, עד שהאיר עליהם היום. אווירון משטרתי הבחין בינתיים באניה המתרחקת, הזעיק את המשטרה שהגיעה לחוף ואסרה את שבעה־עשר הבחורים העולים, נוסף על שלושה בחורים תל־אביביים, שנמצאו בקירבת הסירה בבגדי רחצה, והם: אדם ולוסקי, יהודה גוס וולטר פרינקל, השלושה היו חברי “מכבי” שהתאמנו בשחיה, וכאשר ראו את סירת הזועקים לעזרה, שחו לקראתם להיות להם לעזר. המשטרה אסרה גם את רב־החובל ואת צוות האניה. כל האסורים נשלחו אל בית־הסוהר ביפו.

תחילה היה בדעת המשטרה להעמיד את ה־17 למשפט, אולם אחר־כך חזרה בה וביטלה את התביעה המשפטית נגדם. העולים שהוחזקו בבית־הסוהר מבלי שידעו מה צפוי להם ומה יהיה גורלם, הכריזו ברוב יאושם, שביתת־רעב. המשטרה העבירה אותם לבית־הסוהר בחיפה, וכעבור חודש ימים העלום כבולים באזיקים לאניה וגרשו אותם מן הארץ ללב ים. השלטונות לא יכלו להחזירם לארץ מוצאם, כי בהאסרם לא נמצאו בידם תעודות כל שהן שתעדנה על ארץ מוצאם.

בעל הספינה, ספירו טיפלדו, ורב־החובל שלה, ז’אן ז’אקוניס, שניהם אזרחים יווניים, הועמדו למשפט, יחד עם שלושת הבחורים התל־אביביים. בעל הספינה הכריז שאין הוא מודה באשמה שמטילים עליו – הכנסת עולים לארץ ללא רשיון. הוא מעולם לא היה בתל־אביב ולא היה אף פעם בארץ. הוא שמע שהיהודים חוזרים לארץ זו כאל ארצם, כשם שחוזרים יוונים מתורכיה ליוון, ועל כן לא תיאר לעצמו שישנו חוק האוסר עליהם לחזור לארצם. היהודים הועלו לספינתו בידיעתה של הממשלה היוונית, כי הם היו נדונים להיגרש מיוון. הוא לא יכול להבין, איך הוא עובר על החוק, שעה שהוא מחזיר לארצם יהודים המגורשים מיוון.

טענותיו ההגיוניות והצודקות לא עמדו לו, הוא נידון לששה חדשי מאסר ומאה לירות קנס. רב החובל נידון לשלושה חדשי מאסר וחמישים לירות קנס, ושלושת הבחורים התל־אביביים – לארבעה חדשי מאסר או חמישים לירות קנס כל אחד.

“עליית סטבסקי”    🔗

באחד הפרקים הקודמים הזכרנו כי לפני מעצרו לרגל רצח ארלוזרוב עמד אברהם סטבסקי לצאת לחוץ לארץ כדי לארגן עליה בלתי־חוקית בקנה מידה גדול. אחרי שזוכה בדין ושוחרר ממאסרו, יצא סטבסקי לפולין כדי להגשים את חלומו הישן. לפני צאתו הוא מסייר בנתניה, הרצליה, עכו ובמקומות אחרים כדי למצוא ולקבוע את המקומות המתאימים להורדת עולים שיגיעו בדרך הים. כעבור זמן החלו להגיע לחופי הארץ אניות וסירות עם עולים־צעירים אשר שמו נפשם בכפם ויצאו לנוד בדרכי הים מלאי הפחדים והסכנות, נתונים לחסדי איתני הטבע ובידי חבר מלחים, אנשי הפקר, מבריחים ועוברי־חוק מקצועיים, אשר כל מעייניהם לרווחים קלים. הם היו סוחטים מהעולים, תוך לחץ מתמיד, את שארית כספם ורכושם, ועל פי רוב לא היו מורידים אותם במקומות המיועדים מראש. בהרבה מקרים היו מורידים אותם לחופי הארצות השכנות ומשם נאלצו העולים לחפש לעצמם אפשרויות חדשות כדי להגיע לארץ. במקרים כאלה היו שוכרים סירות מידי ערבים שהיו מביאים אותם לחופי הארץ. בדרך כלל היו הערבים מביאים אותם לחוף הארצישראלי, מבלי להקפיד שההורדה תבוצע בסביבה מאוכלסת יהודים, ואז היו העולים נתונים לחסדם של הערבים, שהיו שודדים ומלסטמים אותם, ולפעמים גם מתעללים בהם ומוסרים אותם לידי המשטרה. אולם רבות היו הסירות שהגיעו למקומות המיועדים, ואז היו אנשי התנועה הלאומית עוסקים בהורדתם ובקליטתם.

רבות בשטח זה פעלה פלוגת בית"ר בנהריה, שתקעה יתד במקום מאז החלה חברת נהריה לפתח את המקום. אנשי הפלוגה בראשותו של קורט בן־גאון (נפל אח"כ בחניתא) היו יוצאים לקדם את פני העולים ומביאים אותם למקומות־מבטחים. אחרי שהעולים היו נחים קצת בצריף של הפלוגה, היה קורט בן־גאון מוציאם החוצה, מסדר אותם בשורות ונותן להם שיעור בשימוש בנשק.

אנשי התנועה בנתניה, במסגרת ההגנה הלאומית, ראו כאחד מתפקידיהם הראשיים והחשובים את הורדת העולים ופיזורם למקומות מבטחם, והיו פעילים בלילות על שפת ימה של נתניה בקבלת סירות ואניות־עולים, שתכפו ורבו משבוע לשבוע.

עתידה הייתה נתניה להיהפך לשער העליה – דרכה הגיעו לארץ אלפי עולים “בלתי־חוקיים”.

הממשלה הגבירה את השמירה על החופים. היא הקימה הרבה נקודות־תצפית. לאורך החופים סיירו סירות משטרה מזויינות ואווירוני־משמר. הממשלה שיתפה גם את הערבים במלחמתה הפעילה נגד העולים ה“בלתי חוקיים” ובציד העולים. הערבים שגרו לאורך החופים, נרתמו לפעולה זו ו“קופת האומה הערבית” הקציבה סכומים ניכרים למטרה זו. הערבים ארגנו משמרות לאורך החופים, וכל עולה שהיה נתפס על ידיהם היו מלסטמים אותו ומוסרים אותו לידי המשטרה. גם העתונות הערבית ניהלה תעמולת זוועה נגד העליה הבלתי־חוקית וקראה את כל הערבים להחלץ למלחמת מצווה זו.

פעם נודע לערבים שלחוף נתניה הגיעה סירת־עולים, וקבוצת צופים ערבים מתול־כרם הגיעה לחוף כדי למנוע את ההורדה. הבחורים מההגנה הלאומית הכו את הצופים מכות נאמנות והללו החלו לבכות ולהתחנן על נפשם ולברוח כל עוד רוחם בקרבם. אחד הבחורים, נסים דואג, דקר בסכין את אחד הצופים בצידו, והוא נשאר מוטל על החוף מתבוסס בדמו. למחרת אסרה המשטרה מספר בחורים וערכה מיסדר־זהוי בפני השופט בכור שיטרית (כיום שר המשטרה במדינת ישראל). הערבי הפצוע טען, שאחד, בחור גבוה ושמן דקר אותו בסכין בידו הימנית, והצביע על אחד הבחורים, אליהו רייס, שהוא היה הדוקר. כאשר אליהו רייס נצטווה לעזוב את מסדר־הזהוי כדי לאסרו – נוכחו לראות שהוא גידם בידו הימנית ומשתמש ביד תותבת וכל הענין נגמר בלא כלום.

מאסרים וגרושים    🔗

סירות עולים רבות נתפסו על ידי המשטרה. היו גם מקרים שהעולים נתפסו אחרי ירידתם בהיותם ביבשה, והם הושמו במאסר. בתי־הסוהר בארץ נתמלאו עולים “בלתי־חוקיים”. בית־הסוהר המועד לאכסנת הבלתי חוקיים היה מבצר עכו. כן נחבשו העולים בבתי־הסוהר ביפו, בית לחם, חיפה ובמקומות אחרים.

באחד הלילות הגיעה לחוף, בקירבת נחל רובין, סירה עם ארבעים עולים. כאשר עלו על החוף, התנפל עליהם פתאום המון ערבי פרוע, שהחלו להכותם מכות רצח, לדקור אותם בסכינים ולשדדם. העולים החלו לברוח ולהתפזר לכל עבר. תשעה עולים נתפסו ונאסרו, ביניהם שניים, ישיש ונער – שהיו פצועים. שוטרים רבים הקיפו את בתי בית־וגן בדרום יפו וערכו חיפושים מדוקדקים אחרי העולים אולם לא הצליחו לתפסם. אשה אחות מקבוצת העולים נעדרה. כפי שהעידו מספר עולים הם ראו בבריחתם, שקבוצת בדווים סחבו את האשה אתם, ומאז לא נודעו עקבותיה.

פעם אסרה המשטרה חמישים יהודים שהגיעו לחופי הארץ באניית־מפרש מצרית “כוכב”. חלק מן העולים הצליח לרדת בקירבת ראשון לציון, אולם יתרם חששו להמשיך לרדת עקב הרעש שקם בסביבה. הם חזרו לים ואחר כך עלו בחוף נבי רובין, צעיר בדווי שנזדמן במקרה למקום גילה אותם והודיע על כך למשטרה, שהגיעה מיד למקום ואסרה את כולם. כעבור ימים מספר החזירה המשטרה אחד־עשר מן העולים למצרים. שוטרים ליוו אותם עד הגבול והסגירום לידי המצרים.

צוות האניה הועמד למשפט והשופט בודולי דן את רב־החובל לארבעה חדשי מאסר ומאה לירות קנס. כן נצטווה להחזיר על חשבונו את היהודים שהבריח לארץ לפורט־סעיד. חמשת המלחים נידונו לחודש מאסר ועשר לירות קנס.

בימים הראשונים של שנת 1934 הובאו לפני שופט השלום הבריטי בביה"ד בעכו ששים גברים וחמש נשים שנאסרו בעוון כניסה בלתי ליגאלית לארץ. הם הגיעו לארץ באניה יוונית, שהסתובבה על יד חופי הארץ כשמונה ימים ולא יכלה להעלות את נוסעיה. האנשים נשארו בלי מזון ודרשו מאנשי האניה וממבריחי הגבול, שקיבלו על עצמם להביאם לארץ, להעלותם בכל מקום שהוא ובלבד לשים קץ לסבל הרעב והצמא. אנשי האניה הורידו אותם בסירות אל היבשה בין עכו לחיפה והנוסעים נפלו בידי המשטרה.

התביעה הכללית דרשה מאת בית המשפט להחמיר בדין, ביחוד נגד שנים עשר איש, המנסים להכנס לארץ זו הפעם השניה, על שלושה מהם נאמר, כי הם מבריחי גבול פרופסיונליים המארגנים עליה בלתי ליגאלית בשכר, אולם טענה זו לא יכלה התביעה להוכיח.

השופט דן את 12 האנשים האלה למאסר שנה ולגירוש מן הארץ. יתר הנאשמים נידונו, רובם לשלושת חודשי מאסר ולגירוש מן הארץ, פרט לשלושה זקנים וחמש נשים שנידונו למאסר שני חדשים.

ביחס לשלושת הזקנים ולארבעה נאשמים אחרים, שהודיעו, כי יש להם בארץ קרובים המקבלים על עצמם את החזקתם, החליט השופט לייעץ לנציב העליון להתיר להם להשאר בארץ. השופט הצהיר, שאין איש מצטער יותר ממנו על הסבל והעינויים שנגרמו לאנשים אלה, ואשר הביאו אותם לעליה בלתי חוקית לארץ, וכי הוא היה נוהג עד עכשיו להטיל על נאשמים כאלה עונשים קלים, אולם בראותו כי העליה הבלתי־חוקית גוברת והולכת, והעונשים הקלים אין בכוחם לעצור בעדם, ומאידך גיסא אין לאפשר את העבירה על החוק (ולדעתו היו האנשים מקבלים בודאי רשיונות כניסה לארץ, אילו פנו לשלטונות) לכן הוא נאלץ הפעם להחמיר בעונש למען עצור את העליה הבלתי חוקית.

פרשת “וואנדה”    🔗

בקיץ 1934 התקיים קורס למדריכי בית“ר גליל לודז‘, בעירה פודלנז’יץ. באחד הימים הגיע אליהם מפקד גליל לודז’, המהנדס לובלינסקי, ואמר להם כי עליהם להיות מוכנים לעליה. האניה כבר נקנתה והיא נמצאת בנמל לשם תיקונים והכשרתה להסעת עולים. בתום הקורס, אמר לובלינסקי, תחל ההרשמה של המועמדים, וכל קן בית”ר יוכל לשלוח מספר עולים מצומצם. ביום המיועד נפגשו בתחנת הרכבת בלודז' חמישים בית“רים מן המחוז, עלו לרכבת בדרך לגדיניה, עיר הנמל הפולנית, ועד לסידורים הסופיים שיכנו אותם בבית־מלון, אולם מכיוון שהסידורים נמשכו יותר מדי זמן, הועברו הבית”רים למחנה באורלובה, בקירבת העיר. כאן נודע להם שהאניה נשכרה על ידי יהודי אחד מלודז‘, חניכוביץ’, שהציג את עצמו כסוכן חברת־אניות ידועה, ושאת האניה ישרתו בזמן נסיעתה רק רב־חובל ושני מלחים מקצועיים. כל היתר יגוייסו מבין הנוסעים. על כן החלו כל האנשים להכין את עצמם וללמוד את תורת הימאות. מכיוון שההכנות נתמשכו, הציע אחד ממפקדי הקורס, בצלאל צ’ייקוביץ, שהיה המקשר בין האנשים במחנה לבין המפקד בדאנציג, להעביר לאניה עשרה בית"רים שיעזרו בשיפוץ האניה, כדי לזרז את ההפלגה. הצעתו נתקבלה אך אף על פי כן עבר חודש ימים, והחזקת האנשים במחנה עלתה בסכומי כסף גדולים, שקשה היה לעמוד בהם.

והנה הגיע היום המקווה. האנשים הובאו לדאנציג, והם מצאו עצמם על יד ספינה קטנה ורעועה, שנשאה על אחת מצלעותיה את השם “וואנדה”, וגלי הים השקטים טלטלוה לכל צד. חמישים הבחורים מילאו את הספינה עד אפס מקום. הועלתה האספקה, ניתנו ההוראות האחרונות ונעשו הסידורים האחרונים, ועם ערב הורם העוגן. הספינה הפליגה אל הים הפתוח לקראת הבלתי נודע, שנושא בחוּבו ליל סתיו סגרירי, ועל סיפונה חמישים לבבות מלאי תקווה לקראת היום הגדול בחייהם.

כל אותו לילה לא עצמו האנשים עין מרוב התרגשות ומרוב שמחה. קול שירתם התמזג בשאון הגלים ורעש המנוע, אשר מפרק לפרק הוציא אנחות בלתי רגילות. נדמה היה לאנשים, שמשך הלילה כבר עברו הרבה קילומטרים והחוף הוא מהם והלאה. אולם עם בוקר הופתעו מרה – הם מצאו את עצמם על יד חוף גדיניה, המוכר להם כל כך מזמן שהותם כאן, ואשר רק אתמול עזבוהו. בינתיים נודע להם, שחל קלקול במנוע. הספינה עמדה. העוגן הורד, אולם בזמן ההורדה נותקה השלשלת והוא צלל תהומה. הגלים החלו לטלטל את הספינה לים הפתוח ובקדחתנות החלו להוריד את האנשים אל החוף.

פרשת “וואנדה” עוררה שערוריה ציבורית גדולה. מפקד הגליל לובלינסקי והסוכן חניכוביץ הועמדו למשפט. לובלינסקי זוכה מכל אשמה וחניכוביץ נידון למאסר ולקנס על מעשה רמאות.

ה“סטודנטים” מריגא    🔗

בסוף 1934 ביקר בריגא, בירת לטביה, אברהם סטבסקי. הוא הבטיח לאליהו גלזר, נציב בית"ר לטביה, שאם יבואו שיירות־עולים עד ביירות, בירת הלבנון – הם יועברו לארץ.

גלזר מארגן קבוצה בת חמישים בית“רים, שכולם קבלו הכשרתם בחוות בית”ר לטביה, ביניהם גם עשרה בית"רים מליטה.

האנשים צוידו בפספורטים ובכל וויזות־המעבר הדרושות של פולין, רומניה ותורכיה, וגם בוויזות סוריות וצרפתיות שניתנו על ידי הקונסול הצרפתי בריגא. וליתר בטחון אושרו הוויזות הצרפתיות על ידי הנציב העליון הצרפתי בלבנון – גנרל מרטן. האנשים נסעו כסטודנטים הבאים להמשיך את לימודיהם בקולג' האמריקאני בביירות. בראש הקבוצה עמד ניסן (ניקו) מנדלקורן הי"ד.

השיירה יצאה ברכבת. הם התעכבו יומיים בורשה וארבעה ימים בבוקרסט. בקונסטנצה עלו על אנית הנוסעים “דאציה”, שנסעה בקו רומניה – ארץ־ישראל, והפליגו לארץ, יחד עם כשלוש מאות נוסעים אחרים שנמצאו באניה.

נראה שדבר עלייתם נודע למשטרה הבריטית והיא הפעילה לחץ על ממשלת לבנון; כי בהגיעם לביירות לא הרשתה להם משטרת הנמל לרדת מן האניה.

לא הועילו כל מאמציהם וכל ההוכחות הליגאליות שבידיהם. לא הועילו גם מאמציו הנואשים של השליח מן הארץ, שבא לקבל את פניהם ולסדר את העברתם לארץ. כעבור עשרים וארבע שעות עזבה האניה את נמל ביירות עם חמישים הבית"רים שבה.

בקונסטנצה קבלה את פניהם המשטרה הרומנית, ותחת משמר חזק הועברו לגבול הפולני. באופן כזה נהגה גם המשטרה הפולנית עד הגיעם חזרה לריגא.

בהתערבותו של הקונסול הבריטי בריגא נאסר גלזר “בעוון” ארגון עליה בלתי ליגאלית – אולם בהשתדלותו של ציר יהודי בפרלמנט הלטבי, שוחרר ממעצרו.

עתיד היה אליהו גלזר, בעוד מספר שנים, להיות אחד מעמודי התווך של ארגון העליה הבלתי ליגאלית במרכז אירופה.

נדודי “וולוס”    🔗

במחצית השניה של שנת 1934 נתפרסם בעולם כולו שמה של אנית הנדודים “וולוס”, אשר הובילה עולים בלתי־חוקיים.

האניה נשכרה על ידי ארגונים ציוניים שונים בשביל חבריהם, אשר סבלנותם פקעה ולא רצו להמשיך ולשבת בהכשרות ולחכות שנים על גבי שנים עד שיגיע תורם במיכסת הסרטיפיקטים הזעומה.

לפי התכנית צריכה הייתה האניה בת 800 הטונות להפליג מן הנמל היווני פיראוס. אולם מכיוון שעל קיומה נודע לסוכני בולשת בריטיים, היא.עזבה את פיראוס והפליגה לנמל הבולגרי ווארנה ושם הועלו על סיפונה 380 איש ואשה יוצאי פולין, ליטא ולטביה.

כעבור שבעה ימים הגיעו לחופי הארץ מול עתלית ובאחד הלילות, במחצית השניה של חודש ספטמבר הורדו הסירות מעל הסיפון ו־56 איש הפליגו לחוף. בין כה וכה האיר השחר והאניה חזרה ללב ים. משך יומיים הסתובבה האניה בקירבת חופי הארץ ולא הצליחה להוריד את העולים. מכיוון שאזלו הלחם והמים, הם פנו לנמל טריפולי שבלבנון שם הצטיידו במים ומשם פנו לאיים האיגאיים, אל האי סירוס. כעבור שבוע וחצי יצאו שוב בכיוון לארץ.

בהתקרב האניה לחופי הארץ הפתיעה אותם סירת משטרה ממונעת והאניה חזרה על עקבותיה והגיעה לסלוניקי. שם שהו מחוץ לנמל למעלה מחודש ימים. משך כל נדודיה של “וולוס” לא נמצא אף נמל מכל נמלי הים התיכון שיסכים לתת להם מקלט וכל מאמצי ארגונים ומוסדות יהודיים שונים להשיג עבורם רשיונות עליה עלו בתוהו.

לבסוף נאותה הממשלה הרומנית לתת להם וויזות־מעבר ובאניה הרומנית ה“מלך קארול” הובאו לקונסטנצה ומשם ברכבת לגבול הפולני והם תשושים, מיואשים ומדוכאים, שבורים ורצוצים. הם שוכנו בעיירת הגבול, מקום הקיט זאלאשצ’יקי, שם שהו עד אשר הוקצבו עבורם סרטיפיקטים.

מצעדו של ריפל    🔗

עוד נסיון מעניין לעליה המונית לארץ, או להפגנה המונית למען הרעיון לעליה חופשית נעשה על ידי העורך־דין ריפל.

על פרשה זו מספר ד"ר יעקב ליטמנוביץ בחוברת “החברה”מס' 5 מחודש דצמבר 1940, את הדברים הבאים:

"שמו נתפרסם פתאום בכל רחבי היהדות. העתונים היהודיים בורשה גילו יום אחד בשנת 1935, כי עורך דין אחד, וילהלם ריפל, מארגן קבוצת אנשים צעירים, שרובם שרתו בצבא, כדי להובילם בסך לארץ־ישראל. ועתונאי אחד, שכתב בעתון הפולני־יהודי “5 בבוקר”, הסביר בהרחבה את האידיאולוגיה של תנועתו החדשה של ריפל זה. מתוך בליל של רומנטיקה מוזרה, אפשר היה להבין כי עורך־הדין הורשאי מכין “גדודים לכבוש הארץ” בדרך היבשה.

במשך כל השנה היו העתונים היהודיים בפולין מלאים פרטים מרובים על פעולתו של ריפל. לבסוף באה הודעה על “מסדר חגיגי”.

“גדודי ריפל” נשבעו חגיגית לאמור: “לא נטה מדרכנו, שום מכשול לא יעכבנו”.

הקהל הרחב לא ידע מתוך העתונים אם קיבל ריפל רשיון מאת השלטונות הפולנים לערוך את ה“מארש” ואם השיג ויזות־מעבר בשביל אנשיו במדינות הסמוכות. נודע רק, כי יום אחד יצאו מורשה 200 איש, לבושים מדי חקי ולראשם כובע כחול קטן. המונים לוו את הקבוצה עד לשערי העיר.

כמה קילומטרים מורשה נעצרו ההולכים ע"י המשטרה הפולנית.

העתונים ספרו למחרת כי ריפל וחבריו סרבו להישמע לשוטרים, שהשתמשו נגדם בכח. היו כמה פצועים, ורבים נאסרו.

מאותו יום ואילך שנתה העתונות את יחסה אל “תנועת ריפל”. אם לפני תחילת ה“מארש” אפשר היה להבין כי העתונות אוהדת לרעיונו של ריפל, הנה, לאחר כשלון נסיונו, התנפלו עליו בחרפות וגדופים.

מאז לא נזכר שמו של ריפל בעתונים אלא כדי להודיע על משפטים שהוגשו נגדו באשמת מתן המחאות בלי כיסוי. אך אם היתה אמת בידיעות אלו – קשה לקבוע. מכל מקום, עובדה היא שהשלטונות לא שללו מריפל את זכותו להיות עורך־דין.

אך האיש בעל השם הגרמני לא ויתר על רעיונו. הוא הוציא חוברת להסברת שיטתו. בראש החיבור נדפסה תמונתו. השתלשלות הרעיונות בחוברת לא היתה ברורה ביותר. היו בה התנפלויות חריפות על “הפלוטוקרטיה היהודית”, האשמה, כאילו, בחוסר־העבודה בין ההמונים היהודים בפולין. ההרצאה נסתיימה בשורה ארוכה “יחי”, כגון: “יחי הגדוד העברי הצעיר” (כך קרא ריפל לתנועתו), “יחי מצביא האומה העברית זאב ז’בוטינסקי”.

ריפל שלח שליחים לערי השדה לאסוף כספים בשביל ה“מארש” השני, שעמד לארגן, ולהפיץ כרוזים אל “צעירי יהודה”, שנסתיימו ב“יחי” כפול: “יחי מצביא האומה, זאב ז’בוטינסקי”, ו“יחי מפקד חזית העברי הצעיר, וילהלם ריפל”.

“המארש השני” לא יצא לפועל. ריפל עצמו מוכרח היה לעזוב את ורשה, ועבר לז’ירארדוב, עיירה קטנה ליד עיר הבירה.

בשנת 1938 היה כותב השורות הללו מפקד “ברית החייל” בפולין.

יום אחד נתקבל במפקדה מכתב: וילהלם ריפל ביקש ממני ראיון. עוד טרם עניתי לו, והנה הופיע במשרדי, בלודז', אדם שהציג את עצמו כשלישו. הוא מסר כי “מפקדו ריפל” בעיר, והיה רוצה להפגש אתי.

כשנפתחה הדלת, ראיתי אדם גבה קומה ורחב גרם – כמעט ענק. מראהו היה אימפוזנטי מאד. היה בו משהו שהזכיר את צ’רצ’יל… עיניו הכחולות הסתתרו עמוק בקפולי הבשר שעל פניו.

כשהתחיל לדבר, פג הרושם של השקט והיציבות, שעשתה הופעתו. הוא דיבר במהירות, כאדם שרצה להסביר על רגל אחת את כל רעיונותיו. אגב, הוא לא ידע לא עברית ולא אידיש. וכפי שנתברר לי עד מהרה, לא ידע מאומה גם על היהודים והיהדות בכלל.

הוא ספר כי הנו לויטננט לשעבר, השתתף בקרבות, כי הוא מעריץ את ז’בוטינסקי, “האיש המצוין ביותר מכל יהודי הדור”. מצטער הוא על שהיהדות אינה מבינה אותו – לרבות חבריו בתנועה, שאינם מבינים אותו ואינם עוזרים בידו.

לשם מה ביקר אותי? – הוא רצה לדעת באיזה תנאים תסכים, “ברית החייל” לשתף פעולה עם חברי תנועתו בורשה. יש לו כמה מאות איש, רובם “עמך”. חסרים לו מדריכים בעלי־השכלה, אחרת היה מארגן בעצמו את הענינים בתנועתו. מי הם אנשיו – מחוגים שונים באו. יש בהם רבים מחברי התנועה הלאומית, שאטיות הפעולה המדינית של המפלגה לא ספקה את רוחם הסוערת, אנשיו מאמינים בו אמונה עוורת, וילכו אחריו בכל אשר יוליכם.

הוא חשב כי רעיון “המארש” הוא לפי רוחו של ז’בוטינסקי, אם כי מבין הוא שאין מנהיג מדיני יכול להביע בגלוי את אהדתו לתנועה כזו. אגב, הוא היה רוצה להפגש עם ז’בוטינסקי, כדי להסביר לו ביתר דיוק את עקרוני דעותיו. שמא יכול אני לעזור לו בדבר השגת ראיון.

ז’בוטינסקי שהה בימים ההם בלודז', ומסרתי לו את בקשת ריפל. אך הוא סרב לקבלו.

ריפל עשה עלי רושם של אדם “הדוחק את הקץ”. מסתבר מדבריו כי היה מתבולל גמור, שהתעוררה בו לפתע האהבה לעמו והחליט למצוא פתרון רדיקלי ומהיר לצרת ישראל. הוא לא ידע מאומה על הנסיונות שנעשו כבר להצלת היהודים מגלותם. “מהירות הפעולה” מצאה הד אצל אנשים, שלא רצו להתחשב בתנאים האובייקטיביים, בפרט בין מחוסרי־העבודה ברחוב היהודי.

לפני שבועות מספר קראתי בעתונות המקומית ידיעה מאת סוכנות טלגרפית אחת כי ריפל נהרג ע"י הנאצים.

 

פרק שמיני - גזירות חדשות    🔗

על היקף העליה הבלתי חוקית שהתנהלה בימים ההם יעיד הדו"ח של הממשלה הבריטית לחבר הלאומים על הממשל בארץ־ישראל ב־1934 האומר:

“…עוד אמצעים נאחזו למלחמה בעליה אי־חוקית. נוסף לאמצעים אשר סופר עליהם בדו”ח הקודם. גויסו עוד שוטרים לשמירת גבולות היבשה, כדי למנוע, בעזרת חיל הספר של עבר־הירדן, את מעבר הגבול בלי רשיון ממזרח ומצפון־מזרח; כוח ימי ממונע הועמד עכשיו בנמלי יפו וחיפה, והוא מורכב מקצין בריטי ו־25 שוטרים מכל הדרגות. הם עולים על כל אניה, בודקים את חבר העובדים, מחפשים את המתחבאים ומונעים את עלייתם של אלה שנידחו מטעם פקידות הפספורטים (הקונסוליות). הנאסרים נמסרים למשפט כעולים בלתי חוקיים וכשהם נמצאים אשמים, הם מחוייבים לשבת בבית הסוהר לפני הישלחם.

הברחת העולים לארץ־ישראל נעשית בדרכים שונות. רובם של העולים הבלתי חוקיים נכנסו לארץ דרך גבולות צפון וצפון מזרח, שבהם עוסקות חבורות, ברובם של ערבים, במסחר אי־חוקי ורב־הכנסה זה. נוסף לזה, עוסקות סירות מפרשים מסוריה וממצרים בעסקי הברחה, והן מורידות את המטען של עולים אי־חוקיים במקומות שוממים של חוף הארץ. אניות קיטור מיוחדות עבדו במסחר זה והיו יוצאות מאיי יוון. נתגלו גם קצינים ועובדים של אניות שבשירותים הרגילים עסקו בהעלאת עולים אי־חוקיים אל החוף. בתי המשפט הטילו קנסות כסף ומאסר על אנשים שנידונו על הברחת עולים אי־חוקיים לארץ־ישראל, כשיש אפשרות משלחים מן הארץ את האנשים האלה.

מלבד אמצעים אלה פועלת גם שיטת הערבון, למנוע את התיירים מהשתקעות אי־חוקית.

השליטה על העלייה האי־חוקית נעשית קשה משום סירובו של הקהל לשתף פעולה עם השלטונות, ולמעשה אי אפשר לה לממשלה להשיג ידיעות מהקהל לעזרת גלוי המקרים של הברחה או כדי למצוא את העולים הבלתי־חוקיים. ממשלת א“י אסירת תודה לממשלת מצרים על השתתפותה בביקורת תנועת העליה האי־חוקית על־ידי־כך שהיא מונעת סירות מפרשים חשודות להפליג מנמלי מצרים לארץ־ישראל ובזה שהיא משגיחה יפה על המסדרים הידועים של מסחר זה. כן חייבת ממשלת א”י תודה לממשלת סוריה על שהיא דורשת מהתיירים העוברים, שיפקידו אצלה את הפספורטים ואת כרטיסי הנסיעה חזרה. חיל האויר עזר עזרה רבת ערך על ידי השגחה מהאויר על קו החוף. הובאו לכלל שימוש תחנות האלחוט של המשטרה והסירות שבנמל חיפה. עליה אי־חוקית אינה מצומצמת ליהודים בלבד. היו הרבה חורנים בין העולים הבלתי־חוקיים. רבים מאלה נמצאו בגבולות ושולחו בהמון. במשך השנה שולחו בעד עבירות עליה 2047 איש, ומהם 772 יהודים. בסוף 1934 היה יסוד להאמין, כי האמצעים המונעים שנאחזו על ידי ממשלת א“י הביאו לידי הפחתה יסודית בעליה האי־חוקית”.

המלחמה ב“בלתי־חוקיים”    🔗

ואמנם, הממשלה הארצישראלית מגבירה את מלחמתה נגד העולים הבלתי חוקיים ואת רדיפותיה עליהם. בשנת 1935 פתחה המשטרה מחלקה מיוחדת לעניני העולים גם בתל־אביב, עד אז הייתה מחלקה כזו רק ביפו. תפקיד המחלקה היה להתחקות אחרי עולים בלתי־חוקיים ותיירים שנשארו בארץ אחרי שפג תוקף הוויזות שלהם. לראש המחלקה נתמנה הקצין רובינס.

הקונסולים הבריטיים מכבידים על התיירות היהודית לארץ, ודורשים נוסף להשלשת הערבון בסך 60 ליש"ט בזמן קבלת הוויזה, גם ערבות נוספת שהתיירים לא יבקשו להאריך את הוויזות שלהם לאחר שלושה חדשים ולא יגישו בקשות לישיבת קבע בארץ.

רדיפות המשטרה המתגברות והולכות, נותנות את אותותיהן והופכות את חיי העולים הבלתי־חוקיים לחיי כלב מעונה ונרדף. רבים מהם מושלכים לבתי־הסוהר, נשלחים מן הארץ, נחקרים תוך ענויים ומכות, ואלה שלא נאסרים, מתקשים להסתדר בארץ, מחוסר הניירות הדרושים ומפחד המשטרה שנפל עליהם.

הבלתי־חוקיים עושים נסיונות נואשים להשיג רשיונות להשתקע בארץ, הם פונים למוסדות הלאומיים בתחנונים ובדרישות, ואין עוזר. יתירה מזו, פקידי הסוכנות מתאכזרים אליהם כאשר אין הם רוצים לעזוב את המשרדים ללא תשובה מניחה את הדעת או ללא הבטחה לעזרה.

באוקטובר 1935 באה קבוצה של שבעים עולים בלתי־חוקיים לירושלים לבקש עזרה מאת המוסדות הלאומיים. משלחת שלהם נפגשה עם מר יצחק גרינבוים ומר משה שרתוק, וביקשה להסדיר את עניניהם, כי אין בכוחם להמשיך ולחיות חיי מעונים ונרדפים, מבלי יכולת להסתדר בעבודה. הובטחה להם תשובה כעבור שבועיים, ומכיוון שלא קבלו כל תשובה במועד המיועד, נסעו שנית לירושלים והתייצבו במוסדות הלאומיים. הפעם נאמר להם שאין להם כל תקווה ואין לעשות דבר בעניינם. כאשר העולים לא רצו לעזוב את משרדי הסוכנות, גוייסו 150 אנשי אגרוף, שהסתערו עליהם במכות וסחבום החוצה. שלושה מן העולים נפצעו קשה וארבעה נפצעו באופן קל. תוך כדי כך הופיע ד. בן־גוריון. הם פנו אליו והציגו בפניו את פנקסי ההסתדרות שלהם וביקשו עזרה. הוא הצטעק עליהם, שאינם אלא אנשי כנופיה ונעלם באחת הדלתות.

כעבור מספר חדשים התפרצו למשרדי הוועד הלאומי 300 עולים בלתי־חוקיים וביקשו עזרה. גם פה לא נענו. לעומת זאת הופיעה המשטרה הבריטית ואסרה שבעה מהם.

ב־2 בינואר פירסמה ממשלת א"י תיקונים בחוקת העליה, שבאו להחמיר את עונשם של מפירי הוראותיה בענייני עליה. אחד התיקונים קבע:

“כל המסייע לכל אדם אחר בכל עבירה על פקודה זו וכן כל הנותן מקלט לכל אדם והוא יודע או שיש לו סיבה מספקת להאמין, כי אותו אדם עשה מעשה בניגוד לפקודה זו, יהא צפוי לקנס של לא יותר ממאתיים לא”י או למאסר של לא יותר משנה אחת או לשני העונשין כאחד".

תיקון שני:

“כל אמצעי הובלה, שערכו הוא לא יותר מאלף לא”י ומשתמשים בו ביודעים לשם מתן עזרה או סיוע לכל אדם העובר על פקודה זו או משתמשים בהם ביודעים לשם מתן מקלט לכל אדם העובר על פקודה זו – יוחרמו לזכות ממשלת פלשתינה (א"י)".

דו"ח וועדת פיל

ב־19 באפריל 1936 פרצו בארץ המאורעות. אותו יום נהרגו תשעה יהודים ונפצעו 75. ואותו יום עצמו יצאה הקריאה מאת המוסדות המוסמכים של הישוב היהודי לשמור על “המשמעת והשקט”. למחרת, ביום הלווית החללים, חידשו הערבים את התקפתם והפילו ששה חללים נוספים. ושוב הגיבו המוסדות בקריאה לשקט, שהופנתה כלפי קרבנות הטבח.

תגובת־חולשה זו הייתה לסיסמה, ואחר כך – לתורה. היא אשר איפשרה לערבים להכניס את הארץ למערבולת דמים במשך שלוש שנים רצופות.

באותה שנה עצמה מינתה הממשלה הבריטית את הוועדה המלכותית, היא “וועדת פיל”, כדי שתמצא פתרון לבעיית ארץ־ישראל. לאחר חדשים של שמיעת עדויות, בארץ ומחוצה לה, פירסמה הוועדה את מסקנותיה ונגעה גם בשאלת העליה הבלתי־חוקית. והנה מסקנותיה בענין זה.

"…בד בבד עם העליה המותרת זרמה לארץ עליה בלתי־חוקית של יהודים. עליה בלתי־חוקית זו באה בצורות דלקמן:

1. כניסה בלתי חוקית, הווה אומר התחמקות מן הפיקוח ליד הגבולין.

2. כניסה חוקית של תיירים הנשארים בארץ לאחר תקופת השהות הזמנית שהותרה להם, וכו'.

3. נשואי נשים נכריות (הכוונה לנשואים מדומים)

א. לנתינים פלשתינאיים (א"י),

ב. לתושבים קבועים שאינם נתינים פלשתינאיים (א"י).

כניסה בלתי חוקית של יהודים הייתה מן ההופעות שבשנות 1933–34. אלה עברו את הגבול מסוריה לעבר־הירדן ולפעמים אף ממצרים; יש ובאו לחופי הארץ באניות שנשכרו במיוחד, ובעזרת תושבים יהודים בפלשתינה (א"י) ירדו אל החוף בחשכת הלילה. דעת הקהל היהודית סירבה לעזור לשלטונות הציבוריים בגילויים של עולים יהודים בלתי־חוקיים. נראה, כי העליה הבלתי חוקית הגיעה לשיאה בשנת 1933, ומעריכים כי בשתי השנים 1932–33 עלה מספרם של המתיישבים הבלתי־חוקיים ל־ 20.000. 19.700 מאלה היו תיירים, שנשארו בארץ לאחר התקופה המותרת.

הצורה השלישית של עליה בלתי חוקית של יהודים היא עליתן של נשים אשר, מתוך שאין להן ההכשרות הדרושות להיכנס כעולים עפ“י פקודת העליה, באות בברית נשואים עם פלשתינאים (א"י). נשואים אלה הם להלכה נשואים חוקיים, אך למעשה אין בהם כוונה נאמנה לחיי אישות. נשואים אלה יוכלו לחול בין בארץ ובין בחו”ל. אם חלו בארץ, הרי שהאשה נכנסה בדרך כלל כתיירת והשלישה פקדון בעד וויזה של תייר, או שחתמה על שטר התחייבות לעזוב את הארץ לפני תאריך מסויים. לפי דבר המלך במועצה בעניין הנתינות 1925, אשתו של נתין פלשתינאי היא בעצמה נתינת פלשתינה (א"י), ולפיכך אסור לגרשה. במקרים אחרים האשה נמצאת בחו"ל מסדרת באמצעות ידידים, כי נתין פלשתינאי (א"י) או תושב קבוע יבקרה וייכנס אתה בברית הנשואין לפי מנהגי ישראל בארץ שהיא חיה.

חוק המצב האישי בפלשתינה (א"י) הוא החוק של העדה הדתית, ונתקבלו הרבה גיטין יהודים. הודיעונו, כי קיים סוג של “בעלי מקצוע” המוכן להתחתן ולהתגרש כמה פעמים בדרך פורמאלית ובלבד שיבוא על שכרו. יש להזכיר, כי יחס הגירושים הרשומים לנשואים הרשומים בין היהודים הוא 40 אחוז, וסבורים אנו כי חלק רב ממיכסת הגירושים הבלתי נורמלית הזאת יש לייחס לסיבת הנשואים והגירושים המאפשרים לנשים נכריות להיכנס לפלשתינה (א"י) או להשאר בארץ, בעוד שאלמלא כן היו משוללות רשות כניסה או על כל פנים לא היו מתירים להן להיכנס.

הוגשו הצעות לנקוט בצעדים דלקמן, כדי למנועה עליה בלתי־חוקית:

1. להכיר בעולים בלתי חוקיים הנמצאים כבר בארץ כבעולים חוקיים.

2. להנהיג כרטיס זהות.

3. לחוקק פקודת עליה המטילה על העולה עצמו את חובת ההוכחה, כי הוא נמצא בארץ בדרך חוקית.

4. יצירת חיל פיקוח מיוחד לגבולות.

5. קרן סודית לבלשות.

6. לחייב נשים נשואות להתאזרח במיוחד.

על יסוד העדות שבפנינו אין אנו בטוחים אם אפשר להנהיג כרטיסי זהות. אם שיטה זו אפשרית מבחינה אדמיניסטראטיבית, ברי כי פיקוחה של המשטרה יהא הרבה יותר ממשי. ואולם נכונים אנו לתמוך בהצעות 1; 2; 3; 4; 5; ו־6".

הדו"ח של “וועדת פיל” – “תכנית החלוקה” – נגנז כידוע, אך רובן של ההמלצות האלו בוצעו במרוצת השנים על ידי השלטונות הבריטיים, אשר עוד הוסיפו עליהן חומרות כהנה וכהנה.

חלק שני: פריצת ההסגר

 

פרק תשיעי - אף־על־פי    🔗

1936. ה“רייך השלישי” מגביר את כוחו. היטלר נעשה תוקפני מיום ליום, ומעלה תביעות לשטחים נרחבים בחלקי אירופה השונים, ובשטחים אלה מתגוררים המוני יהודים. אם יקיים את איומיו צפוי ליהודים אלה גורלם המר של יהודי גרמניה. זאת ועוד: תורת השנאה של היטלר מכה שרשים בכל ארצות מזרח אירופה, וגם יהודי ארצות אלה, שעד כה חשו עצמם בטוחים, מתחילים להרגיש כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. יש צורך במבצע־הצלה מקיף. ז. ז’בוטינסקי מתחיל בפעולת הסברה נרחבת. הוא קורא ליציאת אירופה, ל“אוואקואציה”, כל עוד לא אחרנו את המועד. אך קריאתו נתקלת באזנים אטומות.

המאורעות בארץ מתפתחים במהירות. מלחמת הערבים בישוב מחריפה והולכת. דם יהודי נגר כמים. ה“מוסדות המוסמכים” מגבירים את תעמולת ההבלגה שלהם האוכלת כל חלקה טובה בישוב. כבוד ישראל חולל. הארגון הצבאי הלאומי מתחיל בפעולות תגמול נגד הפורעים. המלחמה בערבים מתפתחת וגוברת. יש צורך בתוספת כוח־אדם וברזל. ושניים אלה צריך לייבא מן החוץ.

הממשלה הבריטית מהדקת את עניבת החנק סביב תקוות עם ישראל. הפוליטיקה של משרד המושבות וממשלת המנדט מכוונת בעיקרה לבלום את התפתחותו וגידולו הנוסף של הישוב היהודי בארץ. יש צורך במבצע כביר ורב־ממדים שישים לאל את מזימות הבריטים, שיפר את חוקיהם ואשר יאלצם לכבד את הבטחותיהם ואת כוחו של עם ישראל.

כל אלה היו הגורמים לחידוש ה“עליה ב'”, שהחלה באפיקים צרים, והתגברה והלכה עד שהפכה לזרם אדירים שאין לו מחסום ואין לו מעצור – לא מעצורי־חוק ולא מחסומי־גבול.

וכך החל הדבר:

באחד מימי הקיץ של שנת 1936 הופיע בפאריס בחור ארצישראלי, משה קריבושיין. הוא בא מאיטליה, ששם שהה תקופה ממושכת לרגל לימודיו. באיטליה נתקל במחנה פליטים וביניהם יהודים שברחו מן התופת הנאצית. הוא שמע סיפורי זוועה על גורל יהודי גרמניה. במוחו עלה רעיון, והוא התחיל רוקם תכניות.

בהגיעו לצרפת, מצא שם המוני פליטים יהודים, הנודדים מעיר לעיר וממקום למקום למצוא מחסה ותמיכה. הקהילות היהודיות עזרו לפליטים כמיטב יכולתם אולם לא היה בעזרה זו משום סידור ממשי או פתרון לבעיית הפליטים, שזרמם גבר והלך למרות מאמצי הממשלה הצרפתית לעצור בעדו. רבים היו הפליטים שנתפסו על ידי משמרות הגבול והוחזרו לגרמניה מקום שהוטלו למחנות ריכוז. אולם רב מזה היה מספרם של אלה שהצליחו להכנס לצרפת בדרכים מדרכים שונות. אולם גם פה, בצרפת הם חיים חיי כלב מוכה ומנודה. המשטרה הצרפתית עורכת ציד ביום ובלילה כדי לתפוס את הפליטים ולהחזירם לגרמניה. הצעירים שבין הפליטים – דרך הצלה אחת הייתה פתוחה בפניהם – להתגייס ללגיון הזרים. דרך זו נוצלה על ידי מועטים בלבד. אולם מה יהיה על המבוגרים, הנשים והילדים. אלה היו למעמסה על יהודי צרפת, שעשו כמיטב יכולתם להגן עליהם ולעזור להם ולמצוא למענם מקומות להגירה לארצות שמעבר לימים.

קריבושיין מכיר את ד"ר קאגאן – רופא חירורג ונשיא “מכבי” בפאריס. הוא מרצה בפני קאגאן על תכניותיו: לשם מה לבזבז כספים עצומים אלה הניתנים לפליטים ללא כל תועלת ממשית? הלא אפשר לפעול בכספים אלה גדולות ונצורות; בראש וראשונה יש לחסל את הנדודים. צריך להקים ערי־מקלט שבהן ירוכזו הפליטים ויאורגנו בקבוצות ומשם יועברו לארץ־ישראל בכל דרך מצויה ובלתי מצויה. דבר זה יהיה לתועלת הפליטים ולתועלת יהודי צרפת גם יחד.

ד“ר קאגאן משתכנע. הם מחליטים להקים וועד ציבורי שיעמוד בראש תנועה שתקרא “אף־על־פי”. הם מצליחים לעניין בתוכניתם מספר אנשים ידועי שם ובאחד הימים נערכת בקפה “דה־לא־פה” בפאריס ישיבת־היסוד. קריבושיין נבחר כמזכיר כללי אשר יפעל בשם הוועד יחד עם ד”ר קאגאן.

הדבר הראשון שיש לעשותו, הוא להשיג מקום בו אפשר יהיה לרכז המוני פליטים, ואיזו ארץ תסכים לכך?

הם שמו פעמיהם לנציגות האיטלקית בפאריס. מלחמת חבש עומדת לפני סיומה. מוסוליני הוכרז כתוקפן ושמו נישא לשימצה. אולי הוא ירצה לעשות מעשה חסד שיחזיר לו את שמו הטוב, אולי יסכים להעמיד לרשותם איזה שטח שומם, או אחד האיים בים התיכון לריכוז האנשים?

לאחר מספר פגישות עם אנשי הצירות האיטלקית והמזכירות הפשיסטית נאמר להם, שהנספח המסחרי האיטלקי, שהוא בעצמו יהודי – יטפל בדבר.

הנספח המסחרי מתלהב מאוד מן התכנית. הוא מבטיח לנצל את מלוא השפעתו למען הענין, אם כי, אומר הוא, הדבר מסובך למדי עקב קשרי ממשלתו עם ארצות ערב. הוא גם מבטיח לייצור קשרים ביניהם לבין משפחת רוטשילד הידועה, אשר בודאי תתן גם היא ידה לענין זה.

קריבושיין יוצא לבלגיה לגייס את דעת הקהל ואמצעים. הוא מבקר בבריסל ובאנטוורפן ומרצה על תכניותיו בפני מועצת ועדי הקהילות ובפני ארגונים ציוניים. רבים מתלהבים מן הרעיון ומבטיחים את עזרתם. אולם כל זה נשאר בגדר הבטחות בלבד… היחידים שקיבלו את הדבר ברצינות היו אנשי בית"ר, שתמכו בו ועזרו לו בזמן שהותו בבלגיה.

התקוות שתלו באיטליה נתבדו. יחס הצירות האיטלקית לענין הפך צונן ועד מהרה נותק המגע כליל. האם הושפעו האיטלקים מן ההסכם בין מוסוליני להיטלר, שנחתם באותם הימים?

ושוב חיפושים. הפעם החליטו לפנות ליוון, מכמה טעמים: יוון היא ארץ בעלת איים רבים; ואם תשתכנע – לא יקשה ממנה להעמיד לרשותם אי אחד או יותר; יוון היא ארץ עניה, וללא ספק, תהא מעוניינת בזרם מטבע החוץ שיבוא יחד עם זרם הפליטים; ביוון כמעט ואינה קיימת בעיית היהודים; יוון היא קרובה לארץ־ישראל ודבר זה שקול לעומת הכל.

הם מתקשרים עם נציגות יוון בפאריס. זו מתקשרת עם ממשלתה. לאחר משא ומתן ממושך מיעצת לו הנציגות לצאת ליוון כדי להסביר לממשלה את תכניותיו.

קריבושיין יוצא ליוון ומגיש לממשלה תזכיר מפורט. לבסוף הוא מתקבל על ידי נציג הממשלה האומר לו, שלמרות אהדתה המלאה של ממשלתו לענין, אין היא יכולה להיענות לו עקב קשריה עם בריטניה.

הקבוצה הראשונה    🔗

בדרכו חזרה לפאריס מתעכב קריבושיין בווינה, וכאן מתחיל הכדור להתגלגל.

קריבושיין עושה את חשבון נפשו, בכל מאמציו עדיין לא הגיע להישג ממשי כלשהו, וההצלחה היא ממנו והלאה. ובינתיים אזל כספו. הוא כותב לפאריס ומבקש שישלחו לו כדי הוצאות כרטיס נסיעה לפאריס. אולם התשובה מתמהמהת לבוא. בווינה אין לו מכר וגואל. למי יפנה לעזרה?

הוא פותח את ספר הטלפונים ומוצא את שמו של ד“ר וולפגאנג פון־ווייזל – מנהיג רביזיוניסטי ידוע. ד”ר ווייזל שומע אותו בעיון, אולם הוא נזהר מלהביע דעה. מי יודע מה טיבו של בחור מוזר זה, אולי הוא שליח האינטיליג’נס הבריטי הבא לפרוש רשת לרגליו? ד“ר ווייזל מקשר אותו עם ד”ר פאול האלר, מנהיג הסיעה המכסימאליסטית בהסתדרות הציונית החדשה באוסטריה. קריבושיין מבטיח, שיש ביכולתו ובאפשרותו לארגן עליה בלתי־ליגאלית. חסרים לו רק שני דברים; אנשים שירצו ללכת אחריו וכסף. האלר מחליט לעשות נסיון. הוא מבטיח להמציא לו אנשים. אשר לכסף – הוא מקשר אותו עם התעשיין הנס פרוץ, (כעת ברמת־גן, בעל בי"ח “אדרת”). פרוץ מאזין לדבריו ואומר: “תכניותיך נראות לי, אולם כל עוד לא תוכיח במעשה את יכולתך – אף איש לא יתן בך אמון. עליך להביא לארץ את הקבוצה הראשונה שבלעדי־כן אין לך סיכוי להצלחה”. עם זה נותן לו פרוץ שלוש מאות שילינג להתחלת הפעולה.

קריבושיין מופיע בנציבות בית“ר בווינה. הנציב אוטו זיידמן מקשיב לתכניותיו ומבטיח לעיין בהן. אחרי דיון מחליטה הנציבות לעשות נסיון ולראות איך יפול דבר. היא מייפה את כוחו של הבית”רי סלם ברודבאר לטפל בענין, להשיג מועמדים ואמצעים לעליה. החלטת הנציבות אומרת, כי לדרך יצאו רק אנשים שהיו נתיני המקום וכל ניירותיהם בסדר, כדי שבמקרה והדבר לא יצליח – יוכלו לחזור לבתיהם.

לרעיון מתייחסים בחיוב ה“ה פרוץ, שורץ, גראוברט, ווצסייק ואחרים, התורמים סכומי כסף שונים למבצע. ד”ר וילי פרל, עורך מגבית בין חבריו האקדמאיים, וגם הנציבות מצידה השתתפה בחלק ניכר של הוצאות הנסיעה, כי הורי הצעירים לא הסכימו להרשות לבניהם לצאת לדרך בלתי־נודעת בראותם בכל העניין הרפתקה מסוכנת.

תחילה נתארגנה קבוצה בת 15 בית“רים, אולם לבסוף נשארו רק שבעה בית”רים איתנים בדעתם לעלות בדרך זו. האחרים הושפעו כנראה מהוריהם וחזרו בהם. לשבעת אלה נצטרפו שלושה חברי “גדוד הצעירים” – ארגון ציוני בלתי תלוי, אחד מ“ברקאי” – מתומכי גרוסמן, שני חברי “צעירנו” – ארגון ציוני בלתי תלוי ובלתי פוליטי. לבסוף נצטרפה לקבוצה גם גברת אחת, הגברת וויקס.

בסוף שנת 1936 יוצא ברודבאר לבודפסט למצוא מועמדים שירצו להצטרף לשיירה זו או לשיירה שניה. הוא הצליח להלהיב צעירים רבים מבית"ר אולם עד כדי הסכמה מוחלטת לנסיעה לא הגיעו. בינתיים הגיעו לבודפסט עוד שניים מן הנוסעים – פדר ורייס, ואחרי שהייה של ששה שבועות בהונגריה יצאו שלושתם לסופיה כדי לחפש שם מועמדים לעליה. גם פה לא האירה להם ההצלחה פנים.

בסופיה קיבלו הודעה מקריבושיין שעליהם להגיע לפיראוס. לפיראוס הגיעו גם כל שאר אנשי השיירה, אחד אחד או בזוגות.

בפיראוס התחיל משא ומתן מייגע לקניית ספינה קטנה ולבסוף הגיעו לעמק השווה, תוך הבטחה שלאחר הגיעם לארץ תימסר הספינה במתנה לרב־ החובל ולצוותו.

הספינה הייתה בת 50 טון, עלובה במראה ובסידוריה, בעלת שני תרנים ומנוע קטן.

נעשות כל ההכנות. היווני מחכה להם באחד ממפרצי פיראוס, ובאחד הלילות של התחלת מרץ 1937 לאחר הליכה ממושכת ומיגעת בין הרים וגבעות, עלו על סיפונה של הספינה. מתקניה היו פרימיטיביים ביותר אפילו סידור לבישול לא היה בה, ומלאי המזון זעום אף הוא. אולם מי ישים לב לקטנות כאלה – הלא חלומם מתגשם והולך, החזון היה למציאות. עד עלותם על הסיפון לא האמין אף אחד מהם שאי־פעם יצאו לדרך, ואין פלא שהשמחה הייתה רבה. כביטוי מוחשי לשמחתם – הבעירו מדורה וזרקו לתוכה את כל הניירות שהיו ברשותם. כעת הם בטוחים שיגיעו – הם שרפו את כל הגשרים אל העבר…

הספינה מתנהלת בעצלתיים. המנוע כמעט ולא פועל. בעל הספינה ושני מלחיו היווניים משיטים אותה בעזרת מפרשים. מזמן לזמן הם נעצרים על יד אחד האיים או באחד המפרצים להצטייד במי שתיה ובמצרכי מזון.

ככל שהתקרבו לארץ העסיקה אותם שאלת ההורדה. הם החליטו שבספינה קטנה כזו יוכלו להגיע עד לחוף וקבעו את נקודת ההורדה צפונית לתחנת רידינג בתל־אביב. אולם סערה שפרצה בים סיכלה את תכניתם. הסערה מנעה בעדם להתקרב לחוף וגם לחזור לים הפתוח חששו, כי הסערה גוברת והולכת וספינתם נשאת על פני הגלים כקליפת אגוז, ובינתיים נשבר גם אחד התרנים. הם מחליטים להגיע לנמל חיפה ולבקש בו מחסה כי לפי החוק הבינלאומי רשאית כל אניה בשעת סערה לשהות בכל נמל שהוא משך שלושה ימים, ושם יראו איך יפול דבר. בחיפה הם משליכים עוגן בקרבת שובר הגלים הצפוני. זה בדיוק חודש ימים מאז עלו לספינה. סירת משטרה מתקרבת אליהם וחוזרת כלעומת שבאה. הקברניט ואחד המלחים יורדים לסירה ומתקרבים לשובר הגלים כדי לבדוק אם תהיה איזו שהיא תגובה מצד שלטונות הנמל, אולם איש לא שם לב אליהם.

עם ערב יורד בסירה קריבושיין, המלחים מעלים אותו על שובר הגלים ונעלמים בחשכה. הוא עושה את דרכו על פני שובר הגלים, מגיע לחוף ונכנס לכפר ערבי שבקרבת מקום. יש לו בכיסו לירה פלישתינאית, והוא ניגש לקיוסק וקונה קופסת סיגריות – אם יתפס תהא לו הוכחה שהוא מקומי… הוא מגיע לחיפה. למי יפנה ולאן ילך? עולה בדעתו כי ייטב לעשות אם יתקשר עם עו“ד א. וינשל. אולם כיצד ימצא את מקום מגוריו? הוא נכנס למסעדה הראשונה שנקרתה לו בדרכו בעיר התחתית. מראהו משונה, עייפותו ובגדיו הרטובים והמרופטים עשויים לעורר חשדות ולשמש עילא למעצר. הוא מספר לאחד המלצרים, כי הגיע כעת מקיבוץ, הערבים זוממים התנפלות, חיי אדם בסכנה והוא חייב לראות מיד את עו”ד וינשל, כדי למסור לו על כך ולהזעיק תגבורת לקיבוץ. המלצר שואל אצל מספר באי־המסעדה, מקבל את הכתובת ומוסר אותה לקריבושיין. הוא עולה להר ברגל. עו"ד וינשל מופתע ממראהו המשונה של האורח הבלתי־קרוא ועוד יותר מסיפורו. הוא שולח אותו לקופת חולים לאומית. על אף השעה המאוחרת, מצא שם מספר אנשים, שהיו עסוקים בהתקנת מכשירים במרפאה. קריבושיין מספר להם את קורותיו ומבקש את עזרתם ועצתם בהורדת האנשים מן הספינה. עוד הם מדברים והנה הופיעה בקופת חולים אשתו של המהנדס קופ־תמיר, שהכיר אותה משנים עברו. כעת הוא בטוח שהעזרה לא תאחר לבוא.

מספר אנשים מתכנסים לטכס עצה. בראש וראשונה צריך להודיע לאנשים בספינה שדואגים להם. למחרת בבוקר יצאו מספר בחורים בסירה לים. הם לקחו אתם פתק מקריבושיין שקשרוהו באבן וזרקו אותו אל הספינה.

עם ערב חזר קריבושיין ושלושה אנשים עמו בסירה אל הספינה. שמחת האנשים לא ידעה גבול. הם קבלו הוראות איך עליהם לנהוג בזמן ההורדה ולאחריה. כדי להחיש את ההורדה החליטו להוריד בראשונה את האנשים ואחר כך יחזרו לקחת את החפצים, כי כל רגע עלולה להופיע המשטרה.

קריבושיין נדבר עם היוונים שלמחרת בלילה יביא להם מצרכי מזון ושמן ויקבל את החפצים. עוד הם עוסקים בהכנות – ירדה אפלה על שטח הנמל – כל האורות בעיר התחתית ובשטח הנמל כובו; היה זה מעשה ידיו של המהנדס קופ־תמיר, פקיד חברת החשמל, כדי לאפשר את ההורדה בלי תקלות. ואכן, כעבור זמן קצר נמצאו כל ה־14 בהדר הכרמל וסעדו את לבם במלון בו שוכנו.

למחרת בערב חוזר קריבושיין בסירה ערבית לים ואתו מצרכי מזון בשביל הספינה. הם התקרבו לאחת הספינות ונוכחו שטעו, התקרבו לשניה וגם הפעם לא מצאוה. הם החלו לחפש בין כל האניות שבנמל ולפתע נפל עליהם זרקור של המשטרה. הערבי החל לחתור בכל כוחותיו והם הצליחו להגיע לחוף בלי להתפס.

קריבושיין משגר גלויות דואר לווינה, לבית"ר, להאלר ולהנס פרוץ, ועליהן חתימת כל העולים.

ואכן, הייתה זו הוכחה לכל המהססים והספקנים שיש להתייחס לתכניותיו ברצינות, ושעליה בלתי ליגאלית היא בת־ביצוע. בזה ניתן האות לחידוש העליה הבלתי־ליגאלית בקנה מידה גדול בשנים שלפני מלחמת העולם השניה. זכה קריבושיין להיות המתחיל במצווה.

קריבושיין משנה שמו לגלילי    🔗

קריבושיין מחפש דרכים לחזור לאירופה. כיוון שאין בדרכונו הארצישראלי חותמת כניסה לארץ, הוא משתדל לצאת כנוסע בלתי־ליגאלי אך כל מאמציו עולים בתוהו. כן לא הצליח עדיין לעניין בתכניותיו את ראשי התנועה הלאומית ולזכות בעזרתם. הוא מחליט איפוא לעבור את גבול הצפון – לסוריה ומשם להיכנס לארץ – באורח ליגאלי. בינתיים נודע דבר העליה ברבים ומסרו לו שהמשטרה מתחקה על עקבותיו. בעצת יאנוש, – יעקב יונדוף, מזכיר הסתדרות העובדים הלאומית, הוא נוסע לראש־פינה, לפלוגת בית“ר. אנשי הפלוגה בודאי יעזרו לו לעבור את הגבול. בפלוגה הוא מתקבל בזרועות פתוחות, זו הפעם הראשונה מזה שנים שהוא מרגיש אווירה ביתית־משפחתית חביבה ונעימה. חיי הפלוגה הם קשים ומרודים. אנשי הפלוגה עובדים עבודה קשה ומפרכת במטעי הטבק של הכפר ומנת חלקם רעב למחצה. אין בידם לעזור לו בהרבה. ד”ר ש. יוניצ’מן, מפקד הפלוגה, מייעץ לו לנסות מזלו במתולה. אנשי הפלוגה שם מספרים שרוב איכרי המקום עוסקים אמנם בהברחה, אולם לעבור את הגבול יהיה קשה, מה עוד שאין לו מספיק כסף לשלם עבור ההעברה. לפי עצתם הוא יורד לפלוגה במשמר הירדן, כאן הוא מחכה לשעת בואו של האוטובוס מדמשק. הוא פונה לגשר, עובר אותו מבלי שהמשמר יעצור בעדו. בצד הסורי הוא קונה כרטיס מתיישב באוטובוס וכעבור רגעים מספר זז האוטובוס ממקומו. בתחנת ראש־פינה מחתימים על דרכונו חותמת כניסה לארץ. הפלוגה בראש־פינה שמחה להצלחתו. למחרת השכם בבוקר עם צאת הבחורים לעבודה מול השמש העולה – הוא נפרד מהם. לעיניו מתגלה הגליל על כל פארו והדרו, לא במהרה ימחה נוף מרהיב זה מזכרונו. הוא מחליט לשנות את שמו. מעתה ואילך יהיה שמו בישראל גלילי.

גלילי יוצא לתל־אביב להפגש עם ערי ז’בוטינסקי, נציב בית“ר בארץ־ישראל. ערי מאזין לסיפורו ולתכניותיו, מבטיח את עזרתו ומבטיח לכתוב לשלטון בית”ר על הענין. אין לו כל ספק שהשלטון יתעניין בדבר וגלילי יזכה לתמיכה הדרושה ולשיתוף פעולה. ערי נותן לו חמש לירות להוצאות הדרך וגלילי יורד באחת האניות המפליגות מנמל חיפה ליוון. בפיראוס נאמר לו שספינתו טרם חזרה. הוא מחליט לחכות לבואה ותוך כך הוא יוצר קשרים עם יהודי אתונה ועם ספנים וימאים יווניים לקראת ההפלגות הבאות. בינתיים נודע לו שספינתו חזרה לאחד מנמלי יוון וכל חפציהם של העולים נשמרים על ידי בעל הספינה, בהפלגה הבאה לארץ יוכל גלילי לקחתם אתו.

בווינה נתקבל גלילי בחמימות רבה. הצלחתו עשתה רושם עמוק על כל המעוניינים ובראש וראשונה בשורות בית"ר. כולם נוכחו לדעת שענין אף־על־פי הפך מחזון למציאות.

ההסכם עם שלטון בית"ר    🔗

באותו זמן, בקיץ 1937, סייר בפולין מרדכי כץ, המזכיר הראשי של שלטון בית“ר. בהיותו בורשה קבל מכתב מנציבות בית”ר באוסטריה, שבו נאמר כי בוינה נמצא אחד בשם גלילי שיש לאל ידו לארגן עליות בלתי־ליגאליות, ואולי כדאי שהוא, כץ, יפגש אתו, וידון עמו על ארגון עליות של בית"רים בצורה פחות או יותר שיטתית ומסודרת. כץ יוצא לווינה, נפגש עם גלילי ועד מהרה הם מסכמים:

א) גלילי מקבל על עצמו לארגן עליות מסודרות.

ב) כץ מקבל על עצמו לארגן את בית"ר אירופה לקראת פעולה זו ומטיל על כל הנציבים להכין אנשים לעליה.

ג) וינה תשמש כתחנה מרכזית לעולים. יוקם מחנה מיוחד בו יתרכזו האנשים וישהו בו כחודש ימים כדי להכשירם לעליה.

ד) מחיר הנסיעה – 15 לי"ש כולל שהיה במחנה, נסיעה ברכבות, הפלגה באניה וכלכלה עד להורדה בארץ. ההפלגה היא מיוון או מאיטליה, לפי התנאים המתאימים וכפי שגלילי ימצא לנכון.

מרדכי כץ חזר ללונדון ומשם שלח לנציבי בית"ר את החוזר החשאי הראשון בענין העליה ובו כל ההוראות בדבר הכנת המועמדים, דמי־ההוצאות. החפצים שכל עולה צריך לקחת עמו וכו'.

עד כמה היה מ. כץ “ירוק” בעניני קונספירציה תעיד העובדה, שבחוזר הראשון ששלח כץ לנציבי בית"ר ברחבי העולם מלונדון, הוא כותב: “הפעם עודני חותם בשמי המלא, אולם בעתיד, כל ההוראות בדבר העליה הבלתי ליגאלית תישלחנה בעילום השם – מקסים…”

באותו זמן הגיע לווינה י. בן־עמי רוזין, כשליח הארגון הצבאי הלאומי אשר נטל על עצמו לעסוק בהורדת העולים בחוף.

גלילי יוצא לסיור על פני ארצות אירופה המרכזית והמזרחית. הוא מבקר בצ’כיה, רומניה, פולין, ליטא, לטביה, דאנציג, בולגריה והונגריה. בכל מקום הוא נפגש עם האחראים לבית"ר ומזרזם בארגון המועמדים לעליה. הוא קובע את תאריך העליה הבאה וחוזר לווינה להכין את כל הסידורים הדרושים.

בקוטינגברון, שבקירבת ווינה הוקם המחנה. לרשות המחנה בית רב מידות, גן גדול, שדות וחורשות. לעולים תלבושת אחידה: חולצה אפורה, מכנסים קצרים, גרביים ארוכים ונעלים גבוהות, תרמילי־גב אחידים, סמל, דגל, תופים וחצוצרות. עליהם לעשות רושם כאילו זוהי קבוצת סטודנטים מארצות אירופה השונות היוצאים לטיול משותף.

פ. האלו עושה מאמצים רבים כדי להשיג מן השלטונות האוסטריים אשרות כניסה לצעירים הבאים להשתתף במחנה קיץ. מאמציו נושאים פרי. על סמך ויזות אלו מקבלים הבית"רים בפולין, בליטא ובלטביה דרכונים והיתרי־יציאה מארצותיהם.

ארגון העלייה הבלתי־ליגאלית היה כרוך בתחילה לא רק בקשיים חיצוניים וכספיים, כגון השגת אניות, אשרות כניסה, היתרי־יציאה וכו'; הקשיים היו גם פנימיים. לא רבים היו מוכנים לצאת בדרכים לא נודעות, כי עוד חיו בזכרונם פרשיות “וונדה” ו“וולוס” ומי יערוב שלא צפוי גם להם גורל קודמיהם? מנהיגי בית“ר נרתמו לפעולות הסברה מקיפה בין המוני הבית”רים בארצותיהם. בפולין יצאו למסע על פני המדינה קציני הנציבות ישראל אפשטיין, מנחם בגין וירחמיאל וירניק. המצב הכספי של בית“ר פולין היה בכל רע ולא היו להם אמצעים למסע ממושך על פני עריה ועיירותיה של פולין. התעשיין הורשאי גפנר הקדיש למטרה זו שש מאות זהוב, ושלושתם קנו כרטיסים לשבועיים ימים וכל אחד יצא לעברו, הראשון לוילנא וסביבתה, השני לבריסק ובנותיה והשלישי לווהלין. בכל מקום נתקלו בקיר אטום של אי־אמון, ספקנות ופקפוקים. למרות זה הצליחו לארגן כשלושים בית”רים – המכסה שהוקצבה לפולין – בתוכם גם שלמה בן יוסף הי“ד, העתיד לקדש את שם ישראל ושמה של בית”ר לדורי דורות.

חמישים וארבעה בית“רים התאספו במחנה בקוטינגברון. המחנה היה מסודר להפליא; סדר יום קבוע, שהיה מתחיל השכם בבוקר במסדר והנפת הדגל, התעמלות, תרגילי סדר, הרצאות, לימודים וכו'. לבית”רי אוסטריה הורשה לבקר במחנה רק פעם בשבוע ובאותו יום היו מאות בית"רים צובאים על המחנה ולבם מלא גאווה שהוא נמצא בארצם. רבים גם המבקרים מראשי התנועה ואישים שונים המביעים את הערכתם למפעל נאה זה.

ובינתיים עומד גלילי בקשרים עם יוון ומכין אניה להפלגה. הוא החליט הפעם להפליג מאלבניה. סודרו כל הניירות, ויזות מעבר יוגוסלביות ואיטלקיות, יווניות ואלבניות. המטרה – טיול בחופי הים האדריאטי.

שעת האפס מתקרבת. לפני הנסיעה נערך נשף פרידה בעל תוכן מגוון. כל קבוצה הציגה קטע בסיגנון ארץ מוצאה. לנשף הגיעו בית“רים מכל קצות אוסטריה ולמותר לומר שכל הבית”רים מווינה היו נוכחים בו. היה זה כעין כינוס כללי של בית"ר אוסטריה על מפקדיו וקציניו ופעיליו – והשמחה רבה.

“טיול בים האדריאטי”    🔗

גלילי שכר קרון מיוחד ברכבת לפיומה, ומקומות באניה איטלקית המפליגה למחרת הגיעם לפיומה – לאלבניה. באחד מנמלי אלבניה תחכה להם ספינה יוונית קטנה, שתובילם לארץ.

באחד מימי סוף אוגוסט הבהירים של קיץ 1937 פלטה הרכבת בתחנת פיומה את “התיירים”. האנשים הסתדרו בשורות ובדגלים מונפים, כשהמתופפים בראשם, החלו לצעוד ברחובות פיומה. הדבר נעשה בכוונה תחילה, כי באיטליה של הימים ההם היה זה חזיון נפרץ. קהל התושבים התקהל ברחובות, השוטרים הצדיעו לכבודם וכך הגיעו לנמל ועלו על סיפונה של אנית קיטור לבנה של חברת “אדריאטיקה” והפליגו בכיוון לאלבניה.

נמצאת בידינו עדותו של אחד העולים המתאר את המסע. ואלה דבריו:

“…הבית”רים היו עליזים ושמחים. וכיוון שעד אז רבים מהם לא ראו עדיין את הים – משך הכל את לבם; האניה, האיים, שמי הדרום הכחולים תמיד, שקיעת השמש… ביחוד שמחו עליה בני הצפון – הלטבים והאסטונים. מיד עם גמר מסדר הערב, שהיה נערך בחגיגיות רבה ולעיני כל הנוסעים – היו אצים אל המעקה, נועצים עיניהם באופק ומתפעלים מן ה“תבערה” של השמש השוקעת.

אך גם העונה היתה מצויינת; בדזארא, אי איטלקי במפרץ היוגוסלבי, שהגענו אליו בערב, נערכו אז הופעות של מקהלות עממיות. כל החוף היה מואר בשפע אורות וצעירים וצעירות מבני האי, מצוחצחים ומפוארים בתלבושות הלאומיות המקושטות בגווני המקום, שרו את שיריהם המסולסלים והנוגים. בדוברוניק – יוגוסלביה, חגגו ביום בואנו את יום הולדת המלך, כל העיר היפה והציורית על חומותיה והיכליה עתיקי היומין, היתה מוארת בפנסים בשלל צבעים, תזמורות צבאיות נגנו בכל ככר וחיילים וקצינים התבלטו ברחובות שהיו מלאים המון חוגג. אותו דבר גם בבארי שבדרום איטליה. בדיוק ביום בואנו חגגו שם את יריד המזרח. וגם שם שפע אורות, המון חוגג, תזמורות, תפאורות – שמחה וששון.

אך לא כן באלבניה;

לדוראצ’ו – עיר הנמל הראשית והיחידה שיש בה רציף קטן אשר אניה יכולה להתקרב אליו – הגענו בראש השנה. הצעתי לחברי פלוגתי להשאר באניה מבלי ליטול מהם את הרשות לרדת העירה ירידה בודדת, כי מה יש לראות שם, בכפר קטן ובודד של ארץ פרועה ופראית שתושביה לא ראו מסילת־ברזל מימיהם?

כעבור מספר שעות חזרו אחדים מן הבית"רים הפולנים וסיפרו כי הצליחו להתפלל.

– להתפלל?

– כן.

הם מצאו שלוש משפחות יהודיות, שלא יכלו לערוך מנין והנה באו הבית"רים לעזרתם. ראש היהודים בדוראצ’ו, שראה נס בדבר, בא בכבודו ובעצמו לראות ולהכיר את המפקד ולהודות לו על בחורי החמד. מפיו נודע, כי ציוני הוא וכי ציונים הם כמעט כל יהודי אלבניה.

– מי אתם? – שאל מר כהן בעברית צחה.

– נוער של ז’בוטינסקי.

– ז’בוטינסקי, יוזם הגדוד העברי? אדם גדול! בבקשה מכם, כשהאניה תזוז, שירו נא את “עוד לא אבדה”.

עשינו כרצונו. כשהמלחים הרימו את העוגן – הסתדרנו לאורך המעקה ופתחנו ב“התקוה”. והייתה זאת תמונה בלתי נשכחת: מר כהן עמד עמידת דום על הרציף. פניו רציניים ומתוחים, שפתיו דובבו את חרוזי ההמנון כתפילה, וידו מוחה את דמעות ההתרגשות…"

ברם, לא הכל היה כל כך אידילי כמתואר. הדאגה החלה מכרסמת בלבו של גלילי. האניה המובטחת מיוון מתמהמהת לבוא ובינתיים אזל כספם – ואיך יחזיקו מעמד? גלילי מטלגרף ומטלפן בלי הרף ליוון. הוא מקבל הבטחות על גבי הבטחות אולם הספינה אינה מגיעה.

באחד הימים בא אליו יווני שאמר כי נשלח במיוחד להודיעו, שימתין עוד ימים מספר עד בוא הספינה. ואמנם, עד מהרה הגיעו לנמל שתי ספינות שאחת מהן הייתה מיועדת לעולים.

לאור השמש ולעיני כל התושבים הם עולים על סיפונה, באורח רגיל בהחלט, כאילו הם ממשיכים בסיורם וכעת פניהם ליוון מועדות…

סערה חזקה פקדה אותם ביום הראשון לנסיעתם והם נאלצו למצוא מחסה באחד מאיי יוון. כשוך הסערה המשיכו בדרכם והתקרבו לחופי הארץ.

לפני עזוב גלילי את הארץ נקבע צופן בינו לבין ערי. כן קבעו שההורדה תיעשה על יד חוף גן־ליטבינסקי, לאחר שסיירו במקום ומצאוהו מתאים. אולם לאחר מכן התקשרו עם מר פייקוביץ מבנימינה (אלון – ראש מועצת בנימינה כיום) ועם אנשי פלוגת בית"ר בזכרון־יעקב ונקבע שההורדה תבוצע בחוף טנטורה על יד האי הסלעי שבקרבת החוף. כן הוסכם על איתות פנסים מן החוף כסימן שמחכים לבואה של הספינה.

גלילי מבריק לערי על יום בואם. המברק נשלח לפי כתובתו של ב. לובוצקי, שהיה כבר אותו זמן אסור על ידי הבריטים, אולם למרות זה מגיע המברק לידי ערי, ובלילה המיועד יוצאים להקביל את פניהם.

שני לילות ציפו האנשים על יד החוף והאניה לא הגיעה. הם מחליטים לחכות לידיעה נוספת על תאריך בואה, ובלילה השלישי, כאשר איש מן המורידים לא ציפה לה – התקרבה הספינה אל חוף טנטורה.

גלילי מחפש את האותות – ואין קול ואין קשב. הוא מנסה לאותת מן הספינה – ואין תשובה. הוא מחליט לרדת לחוף ולבדוק את המצב.

שני מלחים מן הצוות יורדים אתו בסירה. גלילי יורד אל החוף, פונה אנה ואנה ואין סימן חיים, רק המיית הגלים מפריעה את הדממה. המצב נראה חמור ביותר. הימים הם ימי מאורעות בארץ ומי יודע מה קרה למורידים ומה צפוי לבאים. הוא חוזר לאניה, מתיעץ עם רב־החובל וְהצוות, שהיה מורכב מששה מלחים ומכונאי. הם קובעים שגלילי ירד לחוף, והיה אם ימצא את האנשים ויצליחו לחזור לספינה עד שעה שלוש לפנות בוקר – תבוצע ההורדה עוד הלילה, ובאם יבושש לחזור הם חוזרים לים הפתוח ובלילה הבא ישובו למקום זה. גלילי מודיע על כך לבית"רים, יורד לסירה ונעלם בחשכה, וברשותו רק פנס־כיס.

גלילי אינו יודע לאן לפנות. הוא מחליט לגשת לזכרון יעקב, לפי מיטב ידיעותיו נמצאת שם פלוגת בית"ר. הוא פונה בכיוון לכביש הראשי תל־אביב־חיפה. לפתע הוא מבחין שהוא נמצא בתוך כפר ערבי – היה זה הכפר הערבי קסריה. הוא מצליח להתחמק ושוב הוא מבוסס בחולות. והנה הוא רואה מרחוק אור עמום מהבהב, הוא הולך לקראת האור – במקום ישוב זה ישאל על כיוון דרכו. עוד טרם הספיק להתקרב לאורות, התנפלו עליו כלבים בנביחות שפלחו את דממת הלילה. ושוב הוא מצליח להתחמק.

עתה מגיע לאזניו טרטורו של מנוע. הוא פונה לעבר הטרטור ומגיע לבנימינה. השעה היא שעת חצות. הוא פונה לעבר תחנת הרכבת – אולי יזדמן לו שם מישהו. לפתע, כאילו מתוך האדמה צצו וקפצו לקראתו שלושה נוטרים יהודים. הוא סיפר שהוא בא מזכרון־יעקב והם נתנו לו להמשיך בדרכו. כעבור זמן מה נתקל שוב בנוטרים. לשאלותיהם הוא עונה שהוא תל־אביבי ומחפש “טרמפ” לחזור הביתה. הנוטרים הבחינו שמשהו פה לא כשורה – האם יימצא מישהו שיסתובב יחידי בלילה בסביבה ערבית בעוד המקום נודע כמסוכן ומועד לפורעניות. הנוטרים מביאים אותו לתחנה. גלילי מנסה את מזלו ומתחיל לשרוק את המנגינה של “חיילים אלמונים”. ודבר זה הועיל; האחראי למחנה – בית"רי לשעבר – מנחש שיש קשר בין הבחור לבין רכיבותיו בלילות של פייקוביץ. הוא מצווה להביא את פייקוביץ וגלילי מספר לו את סיפורו.

כהרף עין הובאו שני סוסים, גלילי ופייקוביץ יצאו בדהרה לעבר החוף ועל ראשם “כפיות” ערביות. גלילי חזר לספינה. למחרת בלילה חזרה הספינה לחוף ותוך זמן קצר בוצעה ההורדה. גלילי עורך מסדר של אנשיו, נפרד מהם וחוזר לספינתו המיותמת שרק לפני רגעים שוקקו בה חיים וכעת – יללת הרוח ועיניהם הנוצצות של העכברושים הם רעיו היחידים…

למסדר שערך גלילי ולקריאת “תל־חי” האדירה שיצאה מפי עשרות העולים בליל הירח הבהיר על שפת ימה של טנטורה – היו הוצאות בלתי נעימות. לקול הקריאה האדירה התעוררו הכלבים שבכפרי הסביבה, הערבים החלו לתהות על רוגזם הפתאומי של כלביהם ועל התנועה המוזרה בחצות הלילה. דבר בוא הספינה נודע ברבים. כולם דיברו ודנו בכך וכחשוד במתן עזרה בהורדת העולים – נאסר ערי ז’בוטינסקי ונכלא במבצר עכו.

גל של התלהבות    🔗

המכתבים הראשונים שהגיעו לפולין מן הארץ מעולי שיירה זו עשו רושם עצום על המוני הבית“רים בפולין וברחוב היהודי בכללו. כספים לרוב החלו להגיע לחשבונו של הירחון “המצודה” – בטאונה המרכזי של בית”ר בפולין. תוך עשרה ימים הגיע הסכום שנשלח על ידי אנשים שרצו לעלות לארץ, לחצי מיליון זהובים. כבמטה קסם סרו הפקפוקים, נגוזו הספקות והתלהבות ואמונה בהצלחות העתידות לבוא אחזו בכל.

הבקשות להצטרף לעליה זו רבו והלכו בכל ארצות אירופה. ברם, ממדיה היו מצומצמים מכדי לספק אפילו חלק קטן מן הדרישות. קבוצת העליה הבאה הורכבה מבית"רים מפולין, ליטא, לטביה, דאנציג, רומניה וצ’כוסלובקיה – בסך הכל תשעים וחמישה איש, שנבחרו על ידי הנציבויות.

הפעם התנהלו הענינים בלי סיבוכים יתרים.

באותו זמן, בינואר 1938, התקיימה בווינה תערוכה בינלאומית וכל הנוסעים קבלו ויזות־כניסה לאוסטריה. הם רוכזו כקודמיהם במחנה בקונטיגברון. הם עוברים שם אימונים צבאיים. ערב ערב עליהם לארוז את חפציהם ולערוך טיולים ממושכים, כך שבבוא יום הנסיעה והם נצטוו כדרכם כל יום, לארוז את חפציהם ולצאת לטיול, לא עלה כלל על דעתם, שאמנם נוסעים הם. אולם הפעם לא חזרו למחנה. הם נסעו לפיומה ומשם הפליגו לאלבניה.

על קבלת הפנים שערכו לשיירה זו יהודי אלבניה מספר גלילי:

כשהגענו לדוראצ’ו הודיע לי סגני, כי יהודי אלבני ובתו מבקשים לדבר אתי. היה זה מר כהן.

– איך נודע לך דבר בואנו?

– האלבנים, הזוכרים עוד את בקורכם הראשון, הודיעונו על כך.

– בבקשה ממך, – אמר לאחר היסוס קל, – רדו אלינו כולכם, כי אורחינו אתם. ועוד דבר; אם אפשר – בסך, עם הדגל העברי בראש. אין לך מושג איזו שמחה יגרום לנו הדבר.

לקול חצוצרה הסתדר הגדוד על הרציף; הדגלים הלאומיים בראש, אחריהם המחצרצים והמתופפים ואחריהם הגדוד הנאה. מה נפלא היה מראה הבית"רים האלה.

"עברנו את הרחבה שבקרבת נמל דוראצ’ו ופנינו לעבר הרחוב הראשי. פתאום – מכונית הדורה חוסמת את דרכנו. אדם רחב כתפיים קופץ מתוכה, רץ בחפזון לקראתי, מחבקני וקורא – ברוך בואכם!

עמדתי נדהם ולא ידעתי מה להשיב. הוא הרגיש במבוכתי והציג את עצמו:

– אני הקונסול האיטלקי הכללי באלבניה. תמה אני כי לא הודיעוני מראש על בואכם.

אז הבינותי. כדי לא להטות את תשומת לב הנאצים לבית"ר באוסטריה טרחנו משך כל הלילה וצבענו את חולצותינו בצבע שחור…

– איננו פשיסטים, אדוני, ואיננו איטלקים, אמרתי לקונסול.

– ובכן מי אתם?

– בית"רים, נוער לאומי עברי.

– עברים, גמגם המסכן, חזר למכוניתו ונעלם.

עכשיו צעדנו ברחוב הראשי. על יד בית מסחר אחד עמדו אנשים ונשים ומחאו לנו כפיים. אלה היו יהודי דוראצ’ו. מר כהן הוליך אותנו אל הככר הראשית והציג אותנו בפני ראש העיר. האלבנים קבלונו בסבר פנים יפות, הצדיעו לדגלים, ולשמחת היהודים לא היה קץ.

מן הככר הוליכונו לבית מסחרם. מלצרי בית־הקפה הסמוך רצו הלוך ושוב וכל פעם חזרו עמוסים ספלי קפה תורכי, בקבוקי לימונדה ומיני מתיקה. לאחר שהטבנו את לבנו ולאחר השיחות והברכות נעלו היהודים את חנויותיהם ויחד עם נשיהם וטפם ליוונו לרחבת הנמל. שם נתבקשנו לשיר ולרקוד ולהצטלם עמהם.

ושוב שירת “התקוה” מעל סיפון האניה, ושוב מראה היהודים הבודדים בארץ נשכחת העומדים נרגשים ובוכים. הפלגנו".

השיירה הפליגה מאלבניה לארץ והורדה גם היא בחוף טנטורה ללא תקלות. גלילי חזר שוב לאירופה באותה ספינה. בין העולים בספינה זו: ז’ק, אמפר, – אנשי לח“י שנורו על ידי הבריטים בדירתם ברחוב דיזנגוף 40, ברוך גלעדי, עמיצור, דוד טהורי, חיים קוזלובסקי, אייזיק פוגאן, מאיר הרמן ואחרים – כולם פעילים בתנועה ובארגוני המחתרת אצ”ל ולח"י.

381 הבית"רים מווינה    🔗

ביוני 1938 מגיעה לארץ שיירת בית“רים מווינה המונה 381 איש. עם צאת קבוצה זו מתחסל המחנה בקוטינגברון. הנאצים הם השולטים כעת באוסטריה. חיי היהודים הפכו הפקר ואין כלל להעלות על הדעת את המשך קיומו של המחנה. בשיירה זו יצאו טובי החברים של בית”ר אוסטריה. הפעם כבר לא התנגדו רוב ההורים לעלית בניהם ובנותיהם, כעת הבינו שזוהי דרך ההצלה היחידה ובשמחה ליוום בדרכם ליוון – שם שהו זמן קצר במחנה קיץ אשר סדריו היו דומים לאלה שבקוטינגברון.

לילה אחד עלו הבית“רים על סיפונן של שלוש ספינות והפליגו לארץ. רחב לבו של גלילי בראותו צי שלם המוביל עולים לארץ. הוא מרגיש את עצמו כאדמיראל… ובאמצע הים הוא יורד מ”ספינת הדגל" בסירה ועורך ביקורת ביתר שתי הספינות כשהאנשים על הסיפון ערוכים במסדר צבאי מלא. גלילי מפליג על כנפי דמיונו הרחק הרחק מן המציאות המרה הקיימת כעת באירופה. אין הוא רואה בשיירת האניות פליטים אומללים, שניצלו מן התופת הנאצית כל עוד נפשם בכפם, הוא רואה על כל סיפון שורות ארוכות של נוער עברי במדים, מצוחצחים ומבריקים, על דגליהם, סמליהם ונשקם העולים על חופי הארץ לכבשה בסערה… אכן, בעל דמיון ובעל תעוזה הוא גלילי זה, לולא כן לא היה כעת מפקדן של שלוש ספינות המובילות לארץ 381 בית"רים, המספר הגדול ביותר של עולים בלתי חוקיים שהגיעו אי־פעם לארץ בבת אחת, עד לאותה תקופה.

ההורדה בוצעה גם הפעם בחוף טנטורה. המשטרה עושה מאמצים להתחקות על מקום ההורדה – אולם שמועות המופצות במתכוון – מטעות אותה. השמועות מוסרות על אניה העומדת להגיע לחוף הרצליה, המשטרה מחזקת את המשמרות בחוף זה ובינתיים מורדים העולים בטנטורה.

כיצד מורידין    🔗

על מבצע ההורדה של האניות מספר מר אליהו לנקין – בספרו “ספורו של מפקד אלטלנה” – את הדברים הבאים⁶:

“ליל כל נדרי תרצ”ח, בית הכנסת היחידי בזכרון יעקב מלא מפה לפה.

יחיד הייתי ברחוב הריק והחשוך; לבוש חאקי, חגורת תרמיל – חול שבחול – התגנבתי אל “זכרון העתיקה” בחצר החיצונית משמאל אני דופק בחלון הבית וקורא בקול נמוך: “יוסף” – גם הוא לא הלך לבית הכנסת, מחכה לי. “הסוסה מוכנה?” – שאלתי.

– בוא – עונה יוסף ומוליכני אל האורווה.

הסוסה כבר מאוכפת. היא יוצאת באי־רצון לחצר החשוכה, מרחרחת באויר, נחיריה רוטטים עצבנית, אזניה מזדקרות, היא מסתכלת בי בחשד, אני מלטף את צווארה, עולה ומתיישב באוכף ויוצא מהחצר. קולו של יוסף מלווני: “בהצלחה”!

כדי לעקוף את בתי המגורים אני רוכב לאטי סחור סחור בדרך שדות וכרמים. מרחוק נשמע קולו של החזן: “כל נדרי…”

הנה סוף סוף הדרך היורדת אל בנימינה. אני נושם לרווחה, פותח את התרמיל, מוציא את האקדח, טוען אותו ותוחבו בחגורתי.

בכניסה לבנימינה, ליד שדרת הברושים, חיכה לי פרש לבוש כבדואי. על ברכיו – רובה, זהו מרדכי פייקוביץ' – אלון, ראש השומרים של בנימינה.

– איך הסתדרת הפעם עם “אגד”? – שואל פייקוביץ, כשאנו יוצאים מבין הברושים ורוכבים לכוון הים.

– הפעם כבר היה קל לשכנעם, אך עד היום לא שכחו את הבלבולים שגרמתי להם בפעם הקודמת – עונה אני.

– כן, הפעם הקודמת…

“אז” – יצאנו פייקוביץ' ואני – לקבל את פני האניה הראשונה של עלית “אף־על־פי”, בחוף הים של בנימינה. עם חשכה כבר היינו במקום המותנה. “אגד” הסכים להעמיד כמה אוטובוסים להסעת המעפילים.

שעת האפס היתה 11 בלילה.

שעת האפס הגיעה – וחלפה, לא כלום.

ריקם חזרנו בבוקר הביתה.

למחרת בלילה שוב אותו דבר.

אכן, בחצות הבחינו בים בסירה מוארת באורות אדום וירוק, אף כי ידענו שספינתנו צריכה להיות מאופלת, פלטנו משום־מה כמה סימני איתות, הסירה נפנתה מיד לעברנו, ובטרם תתקרב הבינונו כי זוהי סירת משמר החופים של המשטרה.

מיהרנו להסתתר בין השיחים מאחרי הגבעה, ובלבנו תפילה שלא תגיע ספינתנו דווקה ברגע זה. אך היא ממילא לא הגיעה.

ובסוף החלטנו שאין עוד טעם להמשיך במשמרות על החוף. ואני, זה לי בוקר שלישי, נסעתי לתל־אביב אל מנהלי “אגד” להתנצל על התקלה. כשחזרתי בערב לביתי נפלתי אל המטה בלבושי. כה עייף הייתי וחפץ שינה…

ודווקה בלילה הרביעי הגיעו.

באו ולא מצאו איש בחוף.

ב“אף־על־פי”, הספינה שלה צפינו, חל קלקול בדרך, והיא נעצרה שלושה ימים באיזה גמל יווני לצורך תיקונים. משקרבו לחוף הארץ לא מצאו את המקום המותנה ולא ראו כל סימני איתות. שטו הנה והנה מבלי לדעת היכן הם – נעצרו ליד קיסריה.

משה גלילי, מארגן ההעפלה, החליט לרדת לחוף בעצמו ולחפש את הקשר. את הסביבה לא הכיר, נתקל באוהלים בדווים, אך הצליח להתחמק. בנדודיו הבחין בנהמת מנוע של משאבת מים ופנה ללכת בכוון הקול. שומרים יהודים עצרוהו ליד פרדסי בנימינה והחלו לחקרו. הוא נדרש להזדהות. העמיד פני שיכור, לקחוהו השומרים לתחנת הנוטרים שבבנימינה, שעליה היה ממונה סמל יהודי – בית“רי לשעבר. גלילי החליט לנסות את מזלו, והתחיל לשרוק לתומו קטעי מנגינה של שיר בית”ר.

הסמל תפס מיד כי הבחור אינו שיכור סתם. הוא זכר את רכיבותיו המסתוריות של פייקוביץ' בלילות הקודמים והחליט כי יש קשר בין הדברים. החליט לקרוא לפייקוביץ‘. לפני פייקוביץ’, בחדר סגור גילה משה גלילי את הענין.

בינתיים שלח פייקוביץ' רץ להזעיקני. שוב עליתי על הסוסה ודהרתי לבנימינה, משהגעתי לפייקוביץ' כבר האיר הבוקר. הלה סח לי את כל המעשה והודיע כי גלילי חזר אל ספינתו ונקבע ביניהם שלמחרת הלילה תבוא הספינה למקום המותנה.

אותו בוקר כבר דברתי בבטחון לפני אנשי “אגד”, ואם כי חשבו שאני “סתם מבלבל את המוח”, בכל זאת החליטו להסתכן עוד פעם אחת.

אותו לילה ירדה לחוף בנימינה הקבוצה המאורגנת הראשונה של מעפילי בית“ר: 54 איש. ביניהם היה צעיר בשם שלמה בן יוסף, שכעבור פחות משנה יצא לשבור את ה”הבלגה", נתפס, נשפט, ועלה לגרדום בכלא עכו.

– כך קרה “בפעם הקודמת”… אחר כך הגיעה עוד ספינה ובה כ־100 איש.

עתה, בליל הכיפורים, תגיע הקבוצה השלישית.

– איזה מזל־ביש דווקה ביום כיפורים – אומר פייקוביץ', לא נוכל להסיעם מיד. דאגתי לקבל את ה“זרקניה” (בית מידות מוקף חומה, שהקימה פיק"א, כמקום מגורים לבוני המושבה בנימינה). המקום יהיה לרשותנו ואיש לא יגש אליו. שם נשכנם. הכינותי גם מזון. ודאי יהיו רעבים.

באפלה נמתח לפנינו פס צר וארוך – קרבנו לכביש תל־אביב – חיפה. יש להיזהר. הימים ימי “מאורעות”. בארץ חוקי חירום. עוצר לילה בכבישים.

אנו מסתכלים כה וכה. אורותיהן של מכוניות הסיור הצבאיות אינם נראים. בדהרה אנו חוצים את הכביש ונעלמים בין גבעות החול והשיחים.

מרחוק כבר נשמעת המיית גלי הים.

– דאגתם לכך שלא תהיינה כל אי־הבנות כבפעם הקודמת? הסברתם להם בדיוק את המקום? – שואל חבר.

– עשיתי כל מה שיכולתי. הראיתי להם על המפה את שני האיים הקטנים. הפנתי את תשומת לבם לרכס ההרים שמסתיים שם מנגד. אין כל ספק שמהים אפשר לראות באופק את קצה שרשרת ההרים המסתיימת בצורה פתאומית, כאילו נחתכה בסכין.

חוף הים. עוד חצי שעה לפנינו. דקה רודפת דקה. אנו מאמצים את עינינו ומסתכלים אל תוך החושך. ופתאום נראה לי כי אני רואה איזה גוש שחור. גם פייקוביץ' נותן עיניו באותו גוש.

– אתן אות?

– נסה.

פנסי מאותת; שתי נקודות – קו, שתי נקודות – קו; שתי נקודות

קו. מחכה דקה. הגוש מתקרב אלינו.

עום פעם: שתי נקודות – קו, שתי נקודות – קו, שתי נקודות – קו. שוב הפסקה. ופתאום אור עמום, רפה, מנצנץ מתוך הגוש: שתי נקודות – קו. האות המותנה. אלה הם.

עובר עוד זמן רב עד שהנה ניתק משהו מן הגוש השחור וקרב אל החוף – סירה ראשונה.

היא נעצרת במרחק כמה עשרות מטרים מאתנו. מישהו קופץ מתוך הסירה למים, אחריו שני; שלישי ועוד – הם רצים בתוך המים. הראשון מתקרב אלינו, רואה לפניו בדואי ונעצר. אני צועק: בוא, בוא, זה בסדר – ורץ אליו. הוא נופל על צווארי. זהו – מפקד האניה, ש. טגנסקי.

– כמה באו?

– ארבע מאות – הוא משיב.

הראשון מהם הגיע לחוף. “מ’דארף קושן די ערד” – הוא לוחש ביהודית ומשתטח על החול הרטוב.

אנו מכוונים את הבאים לגבעת חול קטנה ומצווים לשבת ולשתוק. מגיעות עוד סירות, טגנסקי חוזר לספינה ומפקח על ההורדה. אנו מקבלים את פני הבאים בחוף. כולם צעירים. בחורים ובחורות. יש גם ילדים קטנים, אפילו תינוק אחד נישא בידי גבר.

הסירות מביאות “מטענן” וחוזרות להביא חדש. יש רק שלוש סירות ובכל אחת נכנסים 13 איש. עשר פעמים תשוטנה מן הספינה אל החוף וחזור עד אשר יירד האחרון.

הם מופיעים מתוך המים כצללים ורצים אל הגבעה. רטובים עד מתניהם, ילקוטים כבדים על גבם, הולכים הם בזה אחר זה, ובעברם על פנינו הם לוחשים: “שלום, שלום”.

פתאום קורא לי פייקוביץ': “בוא, כבר כולם כאן”.

אנו ממהרים. נפרדים משמואליק טגנסקי שבא בראש המשלוח הזה במקום משה גלילי, הוא מספיק להבטיח בחטף – אלף איש בסוף נובמבר.

את האנשים מסדרים בשלשות וסופרים אותם. אחר כך יוצאים למסע. פייקוביץ' בראש, אני המאסף, בזרועותי – התינוק.

השעה כבר אחרי שתיים. והדרך – כמעט כולה גבעות חול – תימשך שעתיים. האנשים עייפים ורגליהם כושלות. הילקוטים הכבדים, שנרטבו במים – מוסיפים על הקשיים. מדי פעם נופלת אשה ואנו מושיבים אותה מאחורינו על הסוסה עד שתנוח.

אחרי השעה הראשונה האנשים מאיטים הילוכם. הרווחים בשורה גדלים, רבים משרכים רגליהם בשארית כוחם. השורה מתארכת כדי מאות מטרים.

עוד כחצי שעה, ואנו עוצרים ופוקדים עליהם לשבת. את הקטע האחרון של הדרך יש לעבור במהירות וללא כל תקלות; עלינו לחצות את הכביש, ואוי לנו אם ברגע זה תופיע שיירה צבאית. זאת מסבירים לאנשים.

עוברים בין השורות. רבים השתטחו על האדמה. אנו גוערים בהם: אמרנו לשבת ולא לשכב (אם ישכבו – לא נוכל להקימם).

עוד עשר דקות וניתנת הפקודה לזוז.

משקרבנו אל הכביש ראינו אורות מכונית. פקדנו להשתטח על הארץ…

המכוניות עברו. ואזי – זינוק אחרון, בריצה. שוב אני דוהר כמטורף לאורך השורה ומאיץ: מהר, מהר!

אשה אחת נופלת. אני גוער בה: “קומי, מהר” – היא אינה זזה. אני יורד מן הסוסה ומסתכל: נשימתה בסדר, פוקד: – שכבי פה עד שאחזור לקחתך, אל תזוזי ואל תוציאי הגה מפיך, מובן?

היא מניעה בראשה ואני דוהר קדימה.

מעבר לכביש – נכנסים לתוך גוש הפרדסים.

הנה ה“זרקניה”.

האנשים נכנסים לחצר, זורקים ילקוטיהם ונופלים ארצה.

אני יוצא מן השער ודוהר אל הבחורה שנשארה מאחרינו, היא התאוששה קצת, מתנצלת: זמן רב לא אכלה ולא ישנה. העליתיה על סוסתי וחזרתי לחצר ה“זרקניה”.

כל יום הכיפורים וכל הלילה בילינו שם. נתארגנה קבוצה לתפילת יום הצום. קבוצה אחרת התנפלה על המזון. ואנו שומרים, משגיחים, משוחחים אתם.

למחרת יום הכיפורים, בשעה חמש בבוקר, הוזעקו האוטובוסים, שהיו פזורים בכל המושבות בסביבה. הם הופיעו בזה אחר זה בדייקנות מופתית. טובי הנהגים של “אגד” נבחרו הפעם. כל דרכי הארץ נהירות להם.

העלינו את האנשים על ילקוטיהם, והאוטובוסים התפזרו לכל עבר. בכל אוטובוס ישב שליח שלנו, השליחים צריכים להביא את האנשים לפלוגות העבודה של בית"ר בכל פינות הארץ ולחזור.

משחזרתי לזכרון יעקב הייתה השעה תשע בבוקר. בדיוק חמישים שעות מאז קמתי ממטתי".

שיר אף־על־פי    🔗

אחד השירים הנפוצים בתקופת עליית “אף־על־פי”, בקרב הנוער הבית"רי

הן לא איכפת מאין ומדוע

עלית, אח, על הספון הנע!…

ודרכך לך הוא רק ידוע

ואת הקץ תדחק בכוונה

האניה המלאה רובה

מתחתיתה ועד הארובה,

המתנדנדת על גלי הים,

אף כי בלי לוע של תותח מורם,

היא אנית המלחמה

המובילה גדודי־צבא

שגם בלי נשק כחם גדול,

עולים לבנות מיסוד

עתיד העם על אדמות

ואת ארצנו לכבוש, לגאול!

 

פרק עשירי - ווינה 1938    🔗

כבר בשנת 1933, עם נצחונם של הנאצים בגרמניה הורגשה התעוררות נאצית גם באוסטריה. כדי לקדם את פני הרעה פיזר דולפוס, ראש הממשלה האוסטרי, את הפרלמנט, אסר על הפגנות, נשיאת מדים והגביל את חופש העתונות. אולם דבר זה לא מנע מהנאצים מלהתפרע ומלחפש דרכים להתנקש בחייו של דולפוס. התועמלנים הנאצים גורשו מן הארץ ובתוכם גם המפקח הנאצי הארצי, נציג היטלר באוסטריה, הר הביכט. כתוצאה מצעדים אלה הגיעו היחסים בין גרמניה לאוסטריה למתיחות קיצונית, והקרע בין שתי המדינות גדל עוד יותר לאחר שפוזרה המפלגה הנאצית. הגרמנים הגבירו את תעמולתם הארסית נגד אוסטריה ועודדו מעשי טרור נגד הממשלה.

בסוף יולי 1934 נרצח דולפוס על ידי הנאצים. עמדתם התקיפה של איטליה ויוגוסלביה, שהחלו לרכז כוחות על הגבול מנעה את הגרמנים מלנקוט בפעולות נוספות בתוך אוסטריה.

בשנת 1936 הגיע שושניג, הקנצלר האוסטרי, להסכם עם גרמניה, אשר הפיג באורח זמני את המתיחות בין שתי הארצות. גרמניה הבטיחה לכבד את עצמאותה של אוסטריה. הסכם זה בא לכאורה ביזמתו של מוסוליני, אשר רצה להפיק רצון מגרמניה לקראת כיבוש חבש.

כעבור שנה שוב חלה הרעה ביחסים בין אוסטריה לגרמניה, בעקבות הכרזתו של שושניג בדבר כוונתו להחזיר את השושלת ההאבסבורגית. עמדתו של שושניג נחלשה עקב הקמתו של הציר ברלין–רומא ובגלל היותו של מוסוליני עסוק במלחמת האזרחים בספרד. מוסוליני הזהיר את שושניג שלא יוכל להגיש לו עזרה צבאית נגד גרמניה, ויעץ לו להשלים עם היטלר ולתת לנאצים נציגות בממשלה. שושניג דחה הצעה זאת וחיפש בעלי ברית חדשים; את צ’כיה, את צרפת ובעלי־בריתה ואת מדינות ה“אנטאנטה הקטנה”. אולם מדיניות זו עוררה רוגז רב בגרמניה והגבירה דרישותיהם של הנאצים והפאן־גרמניים באוסטריה.

ב־12 בפברואר 1938 מבקר שושניג אצל היטלר בברכטסגדן. כתוצאה מן הלחץ שהופעל עליו, הוא מסכים להכריז על חנינה לנאצים שנאסרו על ידו ולקבל לתוך ממשלתו מספר מיניסטרים נאציים. הנאצי הידוע ארתור סייס־אינקווארט נעשה מיניסטר הפנים. בסוף חודש פברואר ענה שושניג על הנאום של היטלר, שבו הבטיח תמיכה לעשרת מיליון הגרמנים שמחוץ לרייך. בנאומו חזר שושניג והכריז כי אוסטריה לא תוותר על עצמאותה וביקש תמיכה מעמו נגד הדרישות הגרמניות הנוספות. נאומו של שושניג נתקבל בהתלהבות על ידי העם האוסטרי, אבל הנאצים עברו לאופנסיבה כללית.

באחד למרץ פרצו אי־סדרים רציניים בגראץ שהתפשטו מיד בכל חבל שטייאר ובמקומות אחרים ועד מהרה קיבלו אופי של מרד. הממשלה לא יכלה להשתלט על המצב מבלי להרגיז עוד יותר את גרמניה. מאמצי הרגע האחרון של שושניג להתפשר עם מעמדות הפועלים לא הצליחו.

כאמצעי הצלה אחרון הכריז לפתע שושניג על משאל־עם שייערך ביום א' הבא. העם יתבקש להצביע על עצמאותה של אוסטריה. יחולקו פתקים בעלי תוכן “כן”, כלומר בעד עצמאות. אלה שירצו להצביע נגד יצטרכו להכין לעצמם פתקים. הכרזה זו הגבירה את מעשי ההתפרעות הנאציים והביאה את המדינה כולה לתוהו ובוהו. היטלר ניצל הזדמנות זו והגיש לאוסטריה אולטימטום בו דרש את דחיית הפלביסציט ואת התפטרות שושניג. גייסות גרמניים החלו להתרכז על הגבול. מחוסר יכולת להתנגד – התפטר שושניג וסייס־אינקווארט קיבל את ראשות הממשלה.

ב־12 במרץ החל הצבא הגרמני בפלישתו לאוסטריה. לא הייתה כל התנגדות. הנשיא מיקלאס התפטר. סייס־אינקווארט הכריז על איחוד עם גרמניה.

ב־14 במרץ נכנס היטלר לווינה והכריז על משאל־עם שיתקיים ב־10 באפריל. ובינתיים החלו הנאצים להתנקם בכל מתנגדיהם. רבים מהם הושלכו למחנות ריכוז ורבים אבדו את עצמם לדעת. גם שושניג נאסר והוחזק במעצר בית.

ב־10 באפריל נערך משאל־עם. 99,75 אחוזים הצביעו בעד איחוד עם גרמניה. האיחוד הושלם במהירות ולא גרר סיבוכים בינלאומיים כלשהם. אנגליה וצרפת מחו, אולם הן היו עסוקות מדי באיזור הים התיכון והמזרח הרחוק מכדי שיוכלו לנקוט פעולה איזו שהיא.

פרט לנסיונות קלושים אחדים להחיות את חזית סטרזה משנת 1935 – השלימו המעצמות עם הגורל.

הנאצים הם כעת השליטים באוסטריה. מאה תשעים ואחד אלף יהודי אוסטריה, מהם מאה שבעים וששה אלף המרוכזים בווינה – הוצאו מחוץ לחוק והפכו הפקר. כל הרוצה יכול לפגוע בהם ולבוז את רכושם ואין עונש. להיפך – מעשים כגון אלה זוכים לפרס. החלה תקופה של גזירות, נגישות ומאסרים בין היהודים. סכנות אורבות להם בכל אשר יפנו, בבית וברחוב, ביום ובלילה. גורלה של יהדות אוסטריה נחתם. כל עוד לא מאוחר והדבר הוא אפשרי – יש להציל מה שניתן להציל. אין להסתפק יותר בהעלאת בית"רים ואנשי תנועה בלבד. מן ההכרח להתחיל בפעולת הצלה רבת היקף ורבת ממדים.

זוהי דעתו של ד"ר פאול האלר ודעת חבריו. שוב לא די בעליית מאות בלבד. הכרח הוא להעלות אלפים ורבבות ובמהירות המקסימלית. צריך על כן לשנות את דרכי הפעולה שהיו עד כה. אין להסתפק בעבודתו של איש אחד בלבד. יש להקים רשת ענפה של פעילים העוסקים במלאכת קודש זו.

ומדיבור למעשה.

תזכיר אל הגיסטפו    🔗

בראש וראשונה יש לבחון את יחס השלטונות הנאציים לפעולה זו. משלחת נציגי הצה“ר ובית”ר יוצאת לברלין כדי לקבל הסכמה רשמית לפעולותיהם. כעבור מספר ימים הם חוזרים ומספרים על הצלחת שליחותם.

יום אחד נפוצו שמועות שהגיסטפו עומדת לאסור את פעילי העליה. ד“ר פ. האלר וד”ר ת. דויטש מכינים תזכיר לראשי הגיסטפו על פתרון בעיית היהודים בכללה ועל היציאה מאוסטריה בפרט. בתזכיר נאמר:

"עם העברת השלטון לידי הנאציאנאלסוציאליזם החריפה בעיית היהודים במידה רבה ויש צורך למצוא פתרון דחוף לבעייה זו.

ברור, כי רצוי הוא, שיהודי אוסטריה יעזבו את הארץ ואנו משוכנעים, שהממשלה הנאציאנאלסוציאליסטית אינה מבקשת פתרון יותר טוב מיציאה המונית ומסודרת של היהודים.

אנו, המייצגים את ההשקפה הציונית שפתרון ראדיקלי של בעיית היהודים ניתן להשיג רק על ידי יציאה המונית מכל ארצות אירופה והעלאתם לארץ־ישראל, הננו בדעה, שיש לאל ידינו לארגן ולבצע את הדבר בתנאי של עזרה ורצון טוב מצד השלטון הנאציאנאלסוציאליסטי במקום.

אנו היינו היחידים, שכבר בעבר ביקשנו מאת הממשלה האוסטרית הקודמת עזרה להוצאת היהודים מאוסטריה. ואמנם קיבלנו ממנה עזרה בהיקף מצומצם והוכחנו, שניצלנו עזרה זו בצורה מתאימה. הוצאנו מאוסטריה צעירים יהודים במספר ניכר ואנו מסוגלים לבצע את היציאה בהיקף גדול.

אנו מדגישים שההערות האלו הן אישיות ואנו כותבים שורות אלו לא בשמה של הקהילה היהודית ולא בשמו של ארגון ציוני איזשהו, אלא בשם החברה שעסקה בעבר בהוצאת הצעירים, בעזרתה של הממשלה האוסטרית.

נבקש מכבודו לעיין באמור לעיל ובחומר הרעמי הנמצא ברשותנו המאשר את דברינו. (החומר צורף כנספח לתזכיר).

אנו משוכנעים שאין בדעת הממשלה הנאציאנאלסוציאליסטית באוסטריה לפתור את בעיית יהודי אוסטריה בכל דרך אחרת מאשר חיסול הישוב היהודי על ידי הגירה ואנו סבורים, שזוהי גם דעתם ורצונם של רוב יהודי אוסטריה.

אנו מבקשים על כן לאפשר לנו להגיש בעל פה בפני המוסדות הממשלתיים המתאימים תכנית מפורטת על יציאתם ההמונית והמוחלטת של היהודים מאוסטריה".

את התזכיר ביקש האלר להגיש לד“ר ראיאקוביץ, מכרו לשעבר, שמונה על ידי הנאצים כמנהל המחלקה לחיסול הרכוש היהודי. ד”ר ראיאקוביץ עלה לגדולה בשל היותו בנו החורג של פרופסור רינטלן, אדם תאב שלטון ואיש סודו של פון פאפן, מיניסטר בממשלת דולפוס, שהיה מעורב ברצח דולפוס ואחד האנשים שפתחו את שערי אוסטריה בפני היטלר. אולם כיצד להגיע לראיאקוביץ זה היושב כבוד בבנין הגיסטפו, ומי יעיז להכנס לגוב האריות בלתי־קרוא, שעה שיום־יום נבלעים בין דלתותיו ובמרתפיו מאות מבין טובי היהודים בווינה, ומשם רק דרך אחת – המובילה למחנה ריכוז?!

האלר שם את נפשו בכפו. אחרי חקירות ודרישות מרובות מרשים לו להכנס לראיאקוביץ, המקבל אותו בסבר פנים יפות. האלר מוסר לו פרטים על תכניותיו ומבקש את עזרתו. ראיאקוביץ מצייד אותו ברשיון מעבר מתאים. באנחת־רווחה הוא מתרחק מבנין מפיל־אימים זה.

כעבור יומיים מקבל האלר הזמנה להתייצב במטה הראשי של הגיסטפו, אשר מקום מושבו במלון “מטרופול” המפואר, כדי להסביר מה בעצם רצונו.

בלב נפעם נכנס האלר ל“מטרופול”, אשר רחש משמרות ואנשי גיסטפו מכל הדרגות. על כל צעד בדיקות וחקירות, בפני כל שומר סף עליו לזהות את עצמו, כמעט והתחרט על כל העסק, ובמוחו מנקרת השאלה – היזכה עוד אי־פעם לעזוב את הבנין הזה כשהוא בן־חורין?! לאחר טלטולים רבים הובא לחדר מפואר רחב ידיים בו ישבו ראש הגיסטפו קוכמן והפמליה שלו.

הוא נתקבל על ידם באדיבות צוננת כפלדה. שאלוהו לשמו למעשיו וכו'.

– נוכחנו לדעת, לפי תזכירך ולפי הידיעות שבידינו, שאמנם הוצאתם מפה יהודים והעליתם אותם באופן בלתי־חוקי לארץ־ישראל, – אומר קוכמן – ספר לנו איך עשיתם זאת.

רתוקים למקומותיהם ישבו אנשי הגיסטפו משך שעה ארוכה והאזינו לספורו מבלי להפריעו ומבלי לשאול אותו שאלות. כאשר סיים, אמר לו ראש הגיסטפו; “מחר תקבל את תשובתנו”. כשהלך נקרא לחזור ונתנו לו רשיון מעבר.

כל הלילה לא עצם האלר עין. הוא כולו ספקות וניחושים – ההצליח לשכנע אותם? בתשובתם הלוא תלוי גורלם של אלפים – התבוא התשובה הנאותה והעזרה המקווה?

צלצול חד של הטלפון העיר אותו ממחשבותיו הנוגות. השמש כבר עמדה במרום הרקיע. קול מתכתי מפליט: תשובתנו היא חיובית. תעביר לנו תכנית עבודה מפורט והתחילו בפעולה".

האלר מכנס את חבריו להתייעצות. הם מחליטים להעלות בראש וראשונה את הבית“רים והצה”רים ואחר־כך כל דכפין. הנוכחים לא התעלמו מן הקשיים העומדים בדרכם, ביניהם גם הפרעות אפשריות מצד אנשי הקהילה היהודית, שאמנם לא אחרו לבוא, אולם החלטתם נחושה – על־אף־הכל.

ברחוב שטובנרינג המפואר נפתח משרד רשמי לעליה. המשרד נמצא מול מיניסטריון המלחמה הנאצי. תורים ארוכים החלו להתפתל מפתח המשרד, בחדרי המדרגות וברחוב, יהודים מכל המעמדות ומכל הגילים ביקשו הצלה. המשרד נתפרסם עד כדי כך שכאשר יהודי היה פונה לקונסוליה הבריטית בבקשת ויזה לארץ־ישראל – היו פקידי הקונסוליה מפנים אותו לרחוב שטובנרינג.

פגישה עם אייכמן    🔗

בעוד נעשים מאמצים אין סוף להתגבר על כל הקשיים שבארגון שיירת עולים, השגת דוויזים, ויזות מעבר, אניות וכו', מגיע לוינה הצורר רודולף אייכמן, שכבר אז היה ידוע לשמצה. אייכמן הוא סגנו של הממונה על הענינים היהודיים, איש הס. ס. לאנגה. אייכמן מצווה שבאי־כוח כל ההסתדרויות הציוניות יתכנסו לפגישה עמו במשרד הארצישראלי. כאן הוא מקבל לשיחה נציגי כל ארגון באופן נפרד. מטעם הצה“ר באו א. ליכטביץ, ת. דויטש וד”ר ג. ג. שי. ד"ר וילי פרל שהיה ראש המשרד בשטוברינגן, בא גם הוא לפגישה, כדי לעזור להם במתן התשובות לאייכמן.

לנציגי הצה"ר מודיע אייכמן, שידוע לו כי הם עוסקים בעליה בלתי־חוקית והוא אוסר את הדבר בתכלית איסור. כל העובר על פקודתו מות יומת.

בשעת השיחה לוחץ עליהם אייכמן בלי הרף שיגידו לו מיהו האדון המיסתורי בדאנציג בשם מיימון, אולם למרות איומיו אין ביכולתם להשיב לו.

אייכמן מצווה לאסור את נציגי הצה“ר ולוקח אותם במכונית של הגיסטפו למשרד התנועה כדי לערוך בו חיפוש. וכאן נתחלחלו; בזמנו הייתה התנועה הרביזיוניסטית פעילה בניהול החרם נגד גרמניה הנאצית. למטרה זו הודפסו כרוזים וחומר תעמולתי אחר בכמויות עצומות. בהכנס הנאצים לאוסטריה עלה בדעתו של אחד מעובדי המשרד הרעיון ה”גאוני" להוציא את החומר מן המשרד למסדרון כדי לשרפו בהדרגה. וכעת הם מובלים על ידי הגיסטפו המתכוננת לערוך חיפוש במשרדיהם, וכבר יצאו לה מוניטין לגיסטפו, שחיפושיה הם מדוקדקים ביותר ואין דבר נעלם מעיניה, וכמובן, כי אם יימצא החומר הזה, מרה תהיה אחריתם.

אנשי הגיסטפו מסתערים על המשרד והופכים כל אשר בו. כל ארון, כל מגירה, כל תיק וכל מכתב ופתק נבדקים על ידם בקפדנות. ולפתע – תרועת נצחון מפיו של אייכמן, באחת המגרות הוא מוצא מכתב כתוב רוסית – “אמרתי שאתם סוכנים קומוניסטיים ועובדים למענם נגדנו, אצווה מיד לירות בכולכם פה במקום”.

בקושי רב עלה בידם להוכיח לו שהמכתב הוא מאחד מחבריהם בחארבין. וכאן קרה הנס; מאחר שלא מצאו כל דבר חשוב, הצטעק עליהם אייכמן, שאם יעשו עוד נסיון לארגן עליות – מרה תהיה אחריתם, והסתלק יחד עם עוזריו מבלי לשים לב לערמות החומר שבמסדרון.

איומיו של אייכמן לא השפיעו על פעולות המשרד בשטובנרינג, כי ידוע היה שענין זה נמצא בסמכותו הבלעדית של לאנגה – והוא, לאנגה, מביט בעין יפה על הפעולות להוצאת יהודים מאוסטריה. ידוע היה גם, שנתגלעו חיכוכים בין לאנגה ואייכמן בענין זה. אבל כאמור, הסמכות הייתה בידי הראשון, ודבר זה איפשר את ניהול כל עניני העליה באורח גלוי. נקמתו של אייכמן בשטח זה הייתה – איסור קיומם של הצה“ר ובית”ר בעוד שכל שאר הארגונים הציוניים הורשו להמשיך בפעולותיהם.

אינטרמצו עם בנטביץ'    🔗

ועד הקהילה בוינה נהנה מאוטונומיה נרחבת עוד מימי המונרכיה והרפובליקה. היו לו לועד סמכויות של מיניסטריון לענינים יהודיים, כגון גביית מסים, נשואין, וארגון החיים היהודיים בכל שטחיהם. בועד הקהילה היה רוב ציוני. בבוא הנאצים אושר ההרכב הקודם בתוספת קומיסר מטעם הגיסטפו.

כשנודע לועד הקהילה על פתיחת המשרד לעליה בשטובנרינג, הוא פרסם אזהרה רשמית ליהודי וינה שלא לתת אימון בפעולות המשרד, כי ראשית, הענין אינו רציני, זוהי רמאות רביזיוניסטית ושנית – כל מי שהולך בדרך זו מסכן את חייו. לאזהרה זו צורף גלוי־דעת מכל הארגונים הציוניים במקום המזדהים עם ועד הקהילה.

באותו זמן הגיע מברק מאת הרב הראשי של ברלין, ליאו בק, להסתדרות הציונית בוינה, שיפעילו את מלוא השפעתם למנוע בעד העלייה הבלתי־ליגאלית. כי הממשלה הבריטית מורידה את מספר העולים ממיכסת הסרטיפיקטים שהיא מקציבה לסוכנות היהודית – ודבר זה הוא בלתי־רצוי.

באחד מימי חודש מאי האביביים השתולל הטירור הנאצי ברחובות וינה באכזריות יתירה. באותו יום נערך ציד על כל יהודי שהעיז להיראות ברחובות העיר. הציד לווה מכות־רצח ומאסרים. בהגיעו באותו יום למשרד בשטובנרינג, מצא האלר המונים מצטופפים לפתחו. אך ראו אותו, התנפלו לרגליו בתחנונים ובבקשות שירחם עליהם ויציל לפחות את הילדים.

בהיכנסו למשרד מסרו לו שנתקבלה הזמנה דחופה לבוא לקפה “דה־פרנס” לפגישה עם נציג הסוכנות היהודית ונציג הג’וינט. לפגישה יצאו, נוסף להאלר, ד“ר וילי פרל, ד”ר ת. דויטש וד“ר ג. ג. שי. בהגיעם ל”דה־פרנס" פגשו שם את אנשי הקהילה, את פרופסור נורמן בנטביץ', את מר ברנשטיין – נציג הג’וינט, את מר גילדנמייסטר ונציג הגיסטפו לבוש אזרחית וסמל הגיסטפו בדש מעילו. התפתחה שיחה דלקמן:

בנטביץ: “אתם העוסקים בעליה בלתי־ליגאלית, התדעו מה גודל הפשע שאתם עושים?”

האלר: “כן אדוני, אנו יודעים. אולם אין לנו כעת כל נטיה לשוחח אתך על נושא זה. כאן יושב נציג ממשלתי (מצביע לעבר איש הגיסטפו), האם ראו האדונים מה מתרחש כעת ברחובות העיר? ואת זאת אני אומר בפניו של נציג הממשלה – אנשים ניצודים כעכברים, נשים וילדים מוכים ונרדפים על צואר, הראיתם את הפחד ואת היאוש הנשקף מעיני האנשיםהאלה?!”

בנטביץ: “שלושה הם פשעיכם; אין לכם כל אפשרות להביא את האנשים האלה לארץ־ישראל, אין לארץ כל אפשרות לקלוט אותם; ואתם נותנים גושפנקא רשמית לגירוש היהודים!”

האלר: “אנו יודעים מי שלח אותך הנה ומי מדבר מתוך גרונך. אין כל טעם לדבר אתך”.

כאן התפרץ פרל לעבר בנטביץ: “אתה רוצח!” בחרי־אף עזבו את המסובים. חיוך שטני השתפך על פניו של הנאצי…

בשובם למשרד ברחוב שטובנרינג, טילפן האלר לגיסטפו ופנה לאחד המפקדים. “אני חוזר כעת מפגישה” – אמר האלר וסיפר על מהלך הפגישה – “לו היו יושבים שם רק יהודים הייתי מבין לרוחם, כי יודע אני שאנו פועלים בניגוד לרצונם, אולם נכח שם נציג רשמי שלכם, תאמרו על כן, מה פשר הדבר, האם עלינו להפסיק את פעולותינו או אנו יכולים להמשיך בה?”

בנימוס בלתי־רגיל ביקש איש הגיסטפו לחזור על מהלך הפגישה ועל תיאורו של איש הגיסטפו שנכח שם (הוא היה בלתי־מוכר להאלר).

“אחר הצהריים תקבל תשובה” – אמר הקול מעבר השני של הקו.

בשעה ארבע אחר הצהריים, נשמע צלצול. איש הגיסטפו שואל: “האם רוצה אתה שנגרש מפה את האנגלי הזה?”

באותה תקופה עדיין התייחסו הגרמנים באדיבות רבה לזרים המבקרים בארצות שלטונם, וגם כלפי יהודים נושאי דרכון זר.

האלר ענה שאדם זה כלל אינו מעניין אותו, ברצונו רק לדעת אם להמשיך בפעולה או להפסיקה.

“תמשיך ואל דאגה” – באה התשובה.

גילדנמייסטר שהוזכר לעיל, היה נוצרי ממוצא הולנדי. אפוף מיסתורין היה. הוא הופיע בוינה כמיסיונר שבא לעשות נפשות למען דתו ועל כן לא היה הדבר לפלא שהסתובב רק בין יהודים ורכש את ידידותם של רבים מהם. לאחר מכן פתח משרד להגירה וטען שיש באפשרותו לשלוח אנשים אל מעבר לים, ולא זו בלבד, אלא שהוא מכסה גם את כל הוצאות הדרך, כי הוא פועל בשם מוסד בינלאומי הומניטרי שמטרתו לעזור ליהודים להגר מארצות הכיבוש הנאצי. כל מי שרצה להגר צריך היה רק למלא שאלון, והשאלון היה מפורט ביותר. היו בו שאלות לא רק על שמה של הסבתא אלא גם על רכושה – תשובות ברורות ומפורטות נדרשו על כל מיני שאלות שלכאורה נראו כמיותרות לחלוטין. בשפע שאלות נתברכו הסעיפים הנוגעים לרכוש כלשהו הנמצא ברשות ממלא השאלון, קרוביו וידידיו.

לאחר זמן מסרו שהוא אינו אלא סוכן הגיסטפו ותפקידו ומטרת משרדו לאסוף פרטים רבים ככל האפשר על הרכוש היהודי ומקום הימצאו. לפני כן פעל בערי גרמניה השונות וכעת הועבר לכאן.

אולם דבר זה ושמועות אלו כלל לא הפריעו בעד היהודים מלצבוא בהמוניהם על משרדו, כי על כן נאחזו בכל אפשרות לברוח מן התופת, ומה עוד שגילדנמייסטר זה נהנה מאמונם של אנשי ועד הקהילה, שראו בפעולותיו משקל נגדי לפעולותיהם של הרביזיוניסטים.

באותו זמן נשלמה הרכבת השיירה הראשונה בת 381 איש, ואם כי מצד השלטונות המקומיים לא נעשו כל קשיים להוצאתם, – הבנק הלאומי אפילו הקציב דויזים להוצאות הנסיעה, בהתאם לרשימת הנוסעים שהומצאה לידי הגיסטפו – הרי היו קשיים עצומים בקבלת ויזות־מעבר וויזות כניסה לארץ שממנה יפליגו והגיסטפו דורשת להוציא את האנשים בתאריך המיועד, – ולא – תאסור את כולם ותשלח אותם לדכאו – מחנה ריכוז, ששמו בלבד היה בו כדי להטיל פחד בלב הכול.

האלר פונה לקונסול הכללי היווני בוינה ומבקש ויזות כניסה. הוא מספר לו את כל האמת. “האנשים לא ישהו בארצכם אלא זמן קצר בלבד. האניות הם שלכם הכסף נשאר בארצכם, נשכור רכבת מיוחדת שתוביל את האנשים ישר לאניה אשר תחכה בכל נמל שהוא לפי הוראותיכם ובפיקוח המשטרה שלכם – נעשה הכל כרצונכם. נוכל להשיג ויזות־מעבר רק אם נוכל להוכיח שיש לנו רשות כניסה ליוון, כדי לבלות במחנות נופש וספורט”.

במאמצים נואשים ובכסף לא מעט – הניעו לבסוף את הקונסול היווני להוציא את הויזות. וכאן נתגלה קושי נוסף. בין הנוסעים היו רבים נתיני־חוץ או חסרי נתינות. דרכון אוסטרי לא ניתן להשיג בשום מחיר. הוא הדין בדרכון פולני, להיפך, כל הדרכונים הפולניים שהיו ברשות האנשים בוטלו אף הם לפי צו מיוחד. אז הוציאה הגיסטפו עבורם פספורטים⁷ חד־פעמיים ובתוכם חותמת – “גם לפלסטינה”.

השיירה יצאה לדרכה והגיעה בהצלחה לארץ, כמסופר לעיל.

אלפים צובאים על המשרד בשטובנרינג    🔗

כאשר הגיעו המכתבים הראשונים מן הארץ ונודע שהשיירה הגיעה לתעודתה – החלו מאות ואלפים זורמים לשטובנרינג כדי להרשם לעליה. כל אחד היה מוכן לתת כל מה שברשותו ובלבד לזכות ולהרשם בין היוצאים. היו רבים שביקשו להגר לכל ארץ שהיא פרט לארץ־ישראל, ואלו נתאכזבו כשנאמר להם שאין המשרד עוסק בכך.

אנשי המשרד עבדו יומם ולילה כשהם נתונים בין לחץ ההמונים לבין אפשרויותיהם המוגבלות. ואלו שברשותם האמצעים אינם מוכנים לתת את ידם ל“מעשי רמאות” כאלה. ככל שכבדה יד הנאצים על היהודים, ככל שרבו הפגיעות ומעשי הטירור, המאסרים וההחרמות, העינויים והגירוש – כן הקשו אנשי המוסדות את ערפם בטענה, שאלה “הפוחזים והריקים ומחוסרי האחריות” נותנים את ידם לגירוש היהודים על ידי הנאצים ומחבלים בעליה הליגאלית במידה וזו ישנה או תהיה.

ליהודי וינה הגיעו זמנים קשים ביותר; החלו מאסרים המוניים וחטיפות ברחובות ובבתים, את החטופים היו מוציאים לכיוון בלתי ידוע או מעבידים בפרך תוך עינויים והתעללויות, היו מוציאים יהודים מבתי הכנסת כשהם עטופים בטליתות ומאלצים אותם לערוך ריקודים פומביים, ועוד מעשי זוועות לרוב, לפי המתכונת הנאצית הידועה. רבו מקרי ההתאבדויות, רבו המחפשים דרכי הצלה ממשיים ומדומים – ובכל בית תאניה ואניה.

בעוד אנשי המשרד בשטובנרינג עוסקים בהכנת שיירה חדשה – הגיע לוינה מר משה שפירא, מנהל המשרדים הארצישראליים של הסוכנות, (היום שר הדתות) ובאמתחתו ששים סרטיפיקטים עבור כל יהודי אוסטריה (מספרם מאתיים אלף בקירוב)… בכבודו ובעצמו בא לחלק אותם. הסרטיפיקטים חולקו לעסקנים ציוניים ותיקים ולנוער חלוצי. מפקדי בית“ר שיגרו אגרת למשרד הארצישראלי וביקשו את חלקם. התשובה היתה קצרה וברורה – סירוב. רק לאחר שמשלחת בית”רים ביקרה במשרד הארצישראלי והודיעה בתוקף שבית"ר לא תוותר על חלקה, החל משא ומתן ממושך שנסתיים בהסכם אשר הניח את דעת שני הצדדים.

בינתיים הוציאו הנאצים צו שכל תושבי אוסטריה חייבים להחליף את הדרכונים שלהם. מעתה יהיו להם דרכונים גרמניים. דבר זה פוגע קשות ביהודים. כעת תקשה פי כמה קבלת אשרות־הגירה או אשרות־מעבר. מעטות הן כעת הארצות בעולם המוכנות לקלוט מהגרים בעלי דרכונים גרמניים.

הקרע עם גלילי    🔗

מרדכי כץ מגיע לוינה. הוא בא לתהות על המצב מקרוב ולתאם את יציאתן של שתי שיירות, זו המוכנה בוינה והשניה המורכבת מבית“רי פולין, ליטא, לטביה, בלגיה וארצות אחרות המתרכזת בפיומה. ביקורו של כץ נועד להיות הפעם קצר, עליו לחזור ללונדון כדי להכין את הכנס העולמי של בית”ר, שיתכנס בורשה בסוף קיץ זה.

נוסף לכל הקשיים, נתגלע סכסוך קשה בין אנשי וינה לבין גלילי. הם מחליטים לוותר על עזרתו של גלילי. מתחילה פרשה רבת־תלאות. כץ והאלר טסים לאתונה למצוא קשרים עם בעלי אניות. מגיעה קריאה דחופה מהשיירה הנמצאת כבר בפיומה. השלטונות מגבילים את רשיון־שהותם בפיומה ודורשים שיעזבו את המקום בהקדם. כץ טס לפיומה לעמוד בפרץ. האלר מנסה לגמור הסכמים עם המבריחים היווניים על שכירת אניות. הללו רואים שיש להם עסק עם “ירוקים”, שאינם מתמצאים הרבה בענינים כגון אלה, ומציגים דרישות כספיות מופרזות שאין לעמוד בהם. גם האלר מקבל קריאות בלתי־פוסקות לחזור לוינה, כי התאריך שנקבע על ידי הגיסטפו לצאת השיירה מתקרב ובא. אחד המבריחים מודיע להאלר שהמשטרה הוציאה נגדו פקודת־מאסר, בעוון כניסה לארץ בדרכון מזוייף – המצב קרוב ליאוש.

האלר יורד למסעדת המלון לארוחת ערב. המסעדה ריקה מאדם, פרט לצעיר יווני היושב ליד אחד השולחנות, ספק מנמנם ספק ער. האלר גומר את ארוחתו ועומד ללכת. הצעיר רומז לו שיגש אליו ואומר:

– אתה גרמני?

– לא.

– אני יודע, שאתה גרמני. אבל למה תקדים כל־כך לשכב לישון. אני בנו של בעל המלון. בוא אתי, אראה לך את העיר. יש לי מכונית. נוסעים.

– יש לי הרגשה שאתה נמצא במצוקה – אומר היווני.

– כן, וודאי.

– אל דאגה. בוא נשתה קצת.

הוא מוביל את האלר לבאר מפואר. תוך כדי שתיה הוא מספר שראש המשטרה הארצית הוא דודו.

– שמע נא, אומר האלר, "רואה אני שבחור טוב אתה, ותוכל לעזור לי, היודע אתה על גורלם של יהודי גרמניה?

– או, כן. ימח שמם וזכרם של הגרמנים.

– המשטרה הוציאה פקודת מאסר נגדי, – אומר האלר.

– ואתה מפחד?

– לא, איני מפחד, אבל מה יהיה גורל היהודים אם איאסר?

– תוכל לישון בשקט. מחר אתקשר עמך, – אומר היווני בהתרגשות.

למחרת בצהרים הוא מופיע בחדרו של האלר.

– המשטרה יודעת על כל מעשיך פה. המשטרה רצתה רק לבקש ממך לעזוב את הארץ. אולם כבר סידרתי את הענין. יש צורך בקצת כסף, ותוכל להשאר כאן ככל שתרצה, לך ודאג לכסף".

ברשותו של האלר נמצא סכום כסף שהגיע מוינה בדרכים שונות, לשכירת אניה. וכעת משהוסרה סכנת המאסר והגירוש – הוא ממשיך במשנה מרץ לנהל משא ומתן על רכישת אניה.

הסוכנים והמבריחים, שאין סודות בפניהם, כבר ידעו שפקודת המעצר בוטלה. אמנם לא ידעו מי עמד לו בצרתו, אך שמעו שהגיעה הוראה מיוחדת ממפקד המשטרה הארצי שלא להטרידו. נראה שיש לו כסף רב ליהודי זה. מקודם חשדו שאין בכיסו פרוטה לפורטה אפילו כדי לשלם את הוצאות המלון. וכעת! אין זאת כי אם גם הממשלה היוונית מעורבת בדבר, זוהי על כן קנוניה בהיקף עצום – והסוכנים והמבריחים מכבדים מאוד דברים כגון אלה. ידו של האלר על העליונה.

האלר עומד לחתום על חוזה לשכירת אניה גדולה לאלף וחמש מאות איש. לפתע טלפון מוינה. הקונסול היווני מסרב בתוקף להוציא ויזות. צריך לעשות באתונה כל מאמץ אפשרי לשינוי פני הדברים, נוסף על כך עומדת הגיסטפו בתוקף על דרישתה לראות את האלר ולשמוע מפיו על מצב השיירה.

האלר מחפש את בנו של בעל המלון.

– נו, איך סידרתי את ענינך? – שואל הבחור.

– תודה. בסדר. אולם עשית רק מחצית העבודה.

האלר מספר לו על ההתפתחות האחרונה ושואל לעצתו.

– זה לא טוב, אומר הבחור. זה אפילו רע מאוד, נראה שהשלטונות כאן יודעים על כך.

הוא נמלך בדעתו ואומר: – רק מטכסאס, ראש הממשלה, יכול להורות להוציא את הויזות.

– כן, ודאי, אבל איך אגיע אליו?

– אני אסדר לך את הפגישה. עשיתי למענך דבר אחד ואסדר גם זאת.

כעבור יומיים הוזמן האלר למטכסאס.

– מה אני יכול לעשות למענך? – שואל מטכסאס.

האלר מספר.

– למה מסרב הקונסול להוציא את הויזות?

– לא אדע.

– לעת עתה אין לנו כל התנגדות לכך, אומר מטכסאס למזכירו, והראיון הקצר מסתיים.

870 ועוד 50    🔗

כעבור יומיים חוזר האלר לוינה. הם מקבלים את הויזות היווניות. וויזות־מעבר יוגוסלביות. במשך לילה אחד הוחתמו 870 ויזות. הם מצרפים לשיירה כחמישים איש בלי דרכונים ובלי ויזות. בלתי ליגאליים בתוך בלתי ליגאליים…

הם שוכרים רכבת בת עשרה קרונות ונקבע תאריך היציאה.

באותם הימים שוב גובר הטרור הנאצי. הנאצים עוברים מבית לבית, מוציאים אנשים מן המיטות ומובילים אותם לכיוון בלתי ידוע, מעשי־זוועה מסמרי שערות מתרחשים בכל רחוב ובכל בית. בין העצורים גם דויטש, בחדרו חבויים חצי מיליון מרקים – הכסף לתשלום בשביל הרכבת ולקניית מצרכי מזון. לו היו מוצאים את הכסף ומחרימים אותו היה הדבר גורם תקלות חמורות. אולם גם כעת, כשדויטש במאסר, כיצד להגיע לכסף?

ד“ר שי מגיע לביתו של דויטש, שובר את מנעול חדרו, שנסגר ונחתם על ידי הנאצים, מוציא את הכסף ומוסרו לוילי פרל. פרל ממהר לועד הקהילה ומבקש להפקיד את הכסף לשמירה בידי ד”ר לוינהרץ יושב ראש הועד, אולם זה מסרב לקבלו. פרל זורק לעומתו את הכסף ומסתלק ברוגז רב.

אחד הבחורים שנאסר באותו יום על ידי הנאצים נשאל לדרכונו, הבחור עונה שהדרכון נמצא בידי פרל. הנאצם אוסרים את פרל ושואלים אותו לפשר הדבר, פרל עונה בחוצפה, שברשותו עוד חמש מאות דרכונים.

– היכן נמצאים הדרכונים?

– זה לא ענינכם – עונה פרל.

כשנודע דבר מאסרם להאלר עדיין לא ידע אם גם הכסף הוחרם או לא. מחר בבוקר צריך לשלם בעד הרכבת ומה יעשה כעת? באין הכסף לא תוכל השיירה לצאת במועד וכל האנשים צפויים למאסר.

הוא מטלפן לגיסטפו ומבקש לשחרר את דויטש ואת פרל.

– יהודי מזוהם שכמותך, מה לך כי תתערב בענינינו. עוד מעט ונבוא לאסור גם אותך.

הגולל נסתם.

בראש וראשונה צריך לסלק מן המשרד את האנשים וכל אשר בו. הוא מבקש מהאנשים שהתקהלו בתור על יד המשרד כדי להירשם לעליה, כדרכם יום־יום, להסתלקם מן המקום, כי עוד מעט תבוא הגיסטפו וכולם ייאסרו. אולם איש אינו זז ממקומו.

הוא יושב יחידי בכל האולמות הריקים והמיותמים ומצפה לגורלו. כל מכונית העוברת – נדמה לו ש“זוהי” והזמן זוחל בעצלתיים.

לפתע, כעבור שעה ומחצית השעה, צלצול בטלפון.

– האתה הוא זה שדברת אתנו?

– כן.

– מה שם שני הבחורים שלך והיכן הם נמצאים?

– שמם כך וכך. אני סבור שהם עדיין במפקדת המשטרה.

– תבוא מיד הנה, תקח את האישור ותלך לשחרר את שני הפושעים שלך!

האלר ממהר לבנין הגיסטפו. על יד הבנין מאות מכוניות ירוקות של הגיסטפו, כנראה שוב מכינים שיירה אל הבלתי נודע.

הוא נכנס למסדרון ארוך ואפלולי למחצה. משני צדדיו על יד הקירות ספסלים ועליהם יושבים משמנה וסלתה של וינה היהודית; עורכי דין, רופאים, מהנדסים וכו'. כולם נרעדים ונפחדים, מגודלי זקן ומלוכלכים ובעיניהם יאוש תהומי.

לקראתו צועד קצין הס.ס. נעול מגפיים מסומרות והד צעדיו מפיל אימים. הקצין מבקש להכניס את האלר בין השורות, הוא מציג את רשיון המעבר והקצין מצווה לו לפנות לאחד החדרים. ובינתיים נשמעה הפקודה “לקום” והאנשים הוצאו החוצה, הועמסו על מכוניות וטרטור מחריש אזניים מלווה אותם בדרכם האחרונה לבוכנוואלד…

האלר עולה לקומה השניה ומוצא את הקצין המיועד. הקצין הוא בעל שערות שיבה, אדם ליבראלי. הוא מזמין את האלר לשבת ומציע לו סיגריות. הוא מנחם אותו, שהזמנים הרעים יחלפו מהר.

לחדר הובאו פרל ודויטש. הם עומדים להיפרד – נכנס קצין ס.ס. בעל דרגה גבוהה.

– מה מעשיכם פה?

– הם משוחררים.

– אבל מדוע, לכל הרוחות, – מצטעק הקצין.

– זהו סוד ממלכתי, – מפליט דויטש.

הקצין עוזב את החדר ביראת כבוד רבה…

ארוכה ידם של הבריטים    🔗

האלר חוזר לביתו לנוח קצת ממאורעות היום. לא עברה שעה והנה מגיע רץ מן המשרד ומספר שהקונסול הכללי היוגוסלבי מבקש לראותו מיד. הקונסול מודיע שויזות המעבר שהוצאו על ידו בטלות ומבוטלות.

– אבל מה קרה?

– אל תשאל. אין כל אפשרות לבטל את הגזירה. כבר שלחנו הוראה מתאימה למשמר הגבול.

– אולם זהו פסק־דין מוות ל־870 איש.

– לצערי אין בכוחי לעזור. קבלתי פקודה מפורשת וברורה מבלגרד.

– אולי תעזור לי להשיג ויזות איטלקיות.

– לא.

האלר הולך לקונסוליה האיטלקית, אולם שם אין נותנים לו אפילו להכנס, ובמוחו מנקרת רק מלה אחת: מוות, מוות, מוות… בעוד שעתיים צריכה הרכבת לצאת, ומה יעשו כעת? הוא חוזר למשרד ופוגש שם את הקונסול היווני, המחכה לו.

– אדוני, החזר לי את הויזות.

– זה מוות בשבילנו.

– קבלתי פקודה מאתונה.

– לא נחזיר את הויזות.

– אני צפוי למאסר אם לא אמלא את הפקודה.

– גם אם תוצא להורג לא תקבל את הויזות, כי חייך אינם שקולים נגד חייהם של 870 איש, הבנת?"

נרגז עוזב הקונסול את המשרד.

התברר שהממשלה הבריטית הפעילה לחץ דיפלומאטי חזק על הממשלות הנוגעות בדבר.

מה לעשות, מאין תבוא הצלה? אם לא יסעו – גורלם נחתם, הגיסטפו נוהגת לעמוד באיומיה. ואם יסעו – ייאסרו על הגבול ומי יודע מה מזמן להם הגורל שם?

שעות קשות של התלבטויות ויאוש עברו עליהם. שעת האפס מתקרבת. האנשים מוכנים ומסודרים ליציאה, הרכבת עומדת הכן, וגם מלאך המוות עומד הכן להסתער על טרפו…

נפלה ההכרעה. יוצאים לדרך. אין מה לאבד. בגבול יראו איך יפול דבר.

הרכבת נבלעה בחשכת הלילה. היא מובילה למעלה מ־900 לבבות נפעמים מתקווה ואושר. עדיין אין הם יודעים שדרכם מובילה אל הבלתי נודע…

מחנה בצל האלפים    🔗

אחרי ליל נסיעה על פני גראץ וקלאגנפורט הגיעו עם בוקר לתחנת הגבול המשולש (אוסטריה־יוגוסלביה־איטליה) שעל יד הכפר ארנולדשטיין.

בתחנה קבלו את פני הבאים משמרות הגבול של שלושת הארצות. היוגוסלבים והאיטלקים מודיעים שקבלו פקודות, מבלגראד ומרומא, לסגור את הגבולות בפניהם, היות והויזות שברשותם אינן מוסמכות. מפקד המשמר הגרמני תמה לשמוע זאת. גם האלר העמיד פני משתומם. כל הדיבורים לא הועילו. הם בשלהם – אין מעבר!

כעבור שעתיים דורשים הגרמנים תשובה ברורה, מה יש בדעתם לעשות. האלר טוען, שברצונו לנסוע לרומא ולבלגראד להשתדל אצל השלטונות. כן יתן הוראה לאניה להגיע מפיראוס לפיומה או לשושק.

– כמה זמן יקח הדבר?

– מספר ימים בלבד.

– ומהי הערובה שתחזור?

– קחו את הדרכון שלי וציידו אותי ברשיון מעבר חד־פעמי.

הגרמנים טרם שוכנעו.

בינתיים נודע לאנשי השיירה על המצב. אחרי ההתרגשות הראשונה נרגעו הרוחות. לא נותר להם אלא להקים את המחנה שלהם ולחכות.

הרכבת מועברת למסילה צדדית. למרגלות האלפים הוחל בהקמת המחנה. הנוף המרהיב השרה רוח טובה על האנשים והמקום התחיל שוקק חיים.

מפקד התחנה הגרמני מתקשר עם מטה הגיסטפו בוינה ומבקש הוראות. קוראים לטלפון את האלר. הם שואלים מה קרה. האלר מספר.

– טוב. תעשה ככל יכולתך. משטרתנו תעזור לך.

האלר מבקש רשות לקנות מצרכי מזון מן הכפר הקרוב. הרשות ניתנת. ולא זו בלבד; כשקרה פעם אחת שאיכרי הכפר אחרו לספק חלב בשעה הקבועה, הלך מפקד התחנה לראש הכפר והזהירו שאם יישנה כדבר הזה – ייאסר.

רשיון הגיסטפו לשהות במקום היה בעיני האנשים כאצבע אלוקים, ונסך בטחון בלבם שאכן יצליחו לצאת מן המקום הזה בשלום ולהגיע לארץ. בטחון זה הוא שיצר את האוירה הנוחה לניהול חיי המחנה באופן מסודר למופת.

הקמת המחנה וארגונו והמשמעת המופתית השאירו רושם חזק על הגרמנים. כדי להגביר את הרושם, קורא האלר למסדר־ערב. האנשים מסתדרים בשורות בסדר צבאי מובהק, האלר נואם בפניהם על המצב, הוא מודה שאינו יודע עדיין איך יצאו מכאן, אולם מביע בטחונו שהמסע יסתיים בהצלחה, ומבקש לשמור על הסדר והמשמעת.

היה זה מחזה מרהיב־עין לראות את השורות הארוכות המשתרעות בצל האלפים הגבוהים מול השמש השוקעת, ובלבם תפילה ותקווה… הרי האלפּים כמו מרכינים את ראשם לראות במחזה נדיר ונפלא זה, והם עומדים, האלפּים, מוכנים להיות להם למשמר, לחומה בצורה אליה יתנפצו כל הרשע והזדון שהמציאו בני האדם, שעקרו אנשים אלה מביתם, ממשפחותיהם ומאורח חייהם והפכום לנודדים מעונים ומורדפים…

מחזה זה השפיע אפילו על הגרמנים.

– נפלא, – קורא המפקד הגרמני לעבר האלר, – אתה חופשי ותוכל לנסוע וללכת לאן שתרצה ומתי שתרצה.

למחרת היום שוכר האלר מונית ונוסע לטריאסטה. השלטונות מבטיחים לעיין בדבר. הוא חוזר מלא תקוות. לאחר מכן נודע, שהאיטלקים נתנו את הבטחותיהם בכוונה ברורה לסחוב את הענין. הרי ידעו יפה שבסופו של דבר יחזירו הנאצים את השיירה מן הגבול, למה להם איפוא להיות הרעים ולסרב?!

עברו מספר ימים. חיי המחנה מתנהלים כסדרם. כל אחד יודע את מקומו ואת תפקידו. הזמן מנוצל לשיחות ולימודים, ספורט ושעשועים. המטבח פועל כראוי. גם המרפאה עומדת על תלה אולם הרופאים הם מחוסרי עבודה. הכסף שהיה מיועד לתשלום עבור האניה – מוצא כעת למצרכי מזון, לא דבר קל הוא להאכיל מספר אנשים כה גדול.

איכרי הכפר הפכו יבואנים, כי תוצרתם לא הספיקה כדי הצורך. אויר ההרים הגביר את התיאבון וכל אחד מקבל כמות מספקת להשביעו.

בין נוסעי השיירה קבוצה גדולה, בת 150 איש בערך, מיוצאי הבורגנלאנד, אנשים אדוקים עד כדי קנאות. הם מהווים בעייה בפני עצמה, אולם גם ענין הכשרות מסתדר. הם מקבלים רשות מן הגרמנים לבוא אל האיכרים עם כלים משלהם, שבהם חולבים האיכרים את פרותיהם בנוכחותם, הוקם מטבח מיוחד למענם וניתן להם לנהל את אורח חייהם כרצונם. הם היו עורכים את תפילותיהם עטופי טליתות ותפילין, מתחת לכיפת השמים ואיכרי הכפר היו עומדים מרחוק ומסתכלים בחזיון מוזר ומופלא זה. הדי זמירותיהם התגלגלו על פני ההרים ועד לשמים הגיעו… מי יודע דרכי ההשגחה. אולי בזכותם יזכו כל אנשי השיירה להינצל?

ולשבחם עוד ייאמר כי לא גרמו שום טירדות יתירות. לעולם לא התאוננו על מר גורלם, לא פנו בדרישות מיוחדות ולא הביעו מורת רוח על דבר זה או אחר.

בורגנלאנד היא מחוז חקלאי בגבולה המזרחי של אוסטריה. שטחה 1532 מילין מרובעים, מספר התושבים 300,000 איש. מחוז זה היה במשך מאות בשנים נושא למריבות בין אוסטריה להונגריה, ומפעם לפעם עבר מרשות לרשות. בסוף 1921 נערך פלביסציט שהכריע לטובת אוסטריה.

בסביבה מספר עיירות ובהן קהילות יהודיות אשר רוח הזמן החדש לא חדר לתוכן. היהודים ניהלו אורח חיים מסורתי ואדיקותם הדתית הגיעה לקיצוניות מופרזת.

בבוא הנאצים לאוסטריה היו יהודי בורגנלאנד הקרבנות הראשונים. כבר באותו לילה ראשון התנפלו עליהם תושבי המקום המאדיארו־אוסטרים וערכו בהם פרעות אכזריות. כמה מאות יהודים הצליחו לברוח ולהגיע לוינה, וחלק מהם נמצא כעת בשיירת ארנולדשטיין.

בינתיים נודע בוינה שהשיירה נשארה תקועה על הגבול. המעונינים בדבר הפיצו שמועות, שהנה נכשלה העליה הרביזיוניסטית לחלוטין. כן ידעו לספר שכל אנשי השיירה אסורים בידי הגיסטפו והם נמצאים במחנה שבו שורר משטר של מחנה ריכוז.

ולילה אחד הופיעה בארנולדשטיין משלחת של אנשי קהילת וינה. משמר המחנה לא הירשה להם להכנס, הם ביקשו לראות את האלר. המשלחת טענה שבאה לעזור לאנשים וביקשה שיחזרו לוינה, משם יש להם דרך לשלוח את האנשים לארץ.

– במה אתם יכולים לעזור ומה אתם יכולים לעשות ועדיין לא עשינו? רק אם תביאו פקודה מן הגיסטפו נחזור.

חברי המשלחת החלו לסגת מתקיפותם ובטחונם העצמי. בעצם לא לשם כך באו, מטרת בואם היא לבקש על נפש האנשים, שלא ינהגו בהם באכזריות כזאת כפי שנוהגים…

המשלחת נתבקשה לעזוב את המחנה.

האלר פונה שוב לאיטלקים. הם מבקשים להזדיין בסבלנות, מוסוליני נמצא כעת במסע תעמולה על פני איטליה ועד שובו לרומא אין לעשות דבר.

חזרה לוינה    🔗

עברו שבועיים ימים. אותו ערב כשחזר האלר מטריאסטה מביקורו אצל השלטונות, הוא מוצא את הרכבת על המסילה הראשית, הקטר נושם בכבדות ומוכן כל רגע להשמיע את צפירתו הממושכת ולצאת לדרך. האנשים ברכבת ממרמרים בבכי קורע לבבות. אוירה של תוהו ובוהו שוררת בכל, והגרמנים מחכים לו, לשובו.

הם מספרים שבעוד יומיים יערכו במקום זה תמרונים של חיל האויר הגרמני ואין כל אפשרות להוסיף ולהישאר כאן.

ברוב יאושו מתקשר האלר עם מפקד המשטרה בקלאגפורט ומקבל את אותה התשובה. הוא מתקשר עם הגיסטפו בוינה – אותו מענה.

– אתה יכול כבר לפרסם בעתונים על התאבדותם של 870 איש.

– אני מבטיח לך שלאנשים לא יאונה כל רע. נמשיך לדון בגורלם בוינה.

האלר מבקש ממנו לחזור על ההבטחה. וההבטחה ניתנת בשניה.

בשעה עשר בלילה זזה הרכבת. על יד גראץ היא נעצרת למספר רגעים. אחד מאנשי השיירה שובר שמשה, קופץ דרך החלון ובורח. אחריו בורחים עוד אנשים מספר. בקרונות קמה מהומה, אנדרלמוסיה שוררת בכל. מתפשטת שמועה שהאלר והגיסטפו הם בעצה אחת. הם מובלים לבוכנוואלד. רעש הקטר ומשק הגלגלים מנסים להתגבר על קול־הענות הנישא מן הקרונות – וללא הצלחה. אנשים מספר שומרים על האלר לבל יפגעו בו. אחרים שומרים עליו, שלא יתחמק מידיהם. כל מאמציו של האלר להשליט סדר עולים בתוהו. אנשי בורגנלאנד יושבים מכונסים בעצמם ואומרים ווידוי. היתר – עדת אנשים פרועה הרוצים להביע את מחאתם נגד מר המוות הניצב נגד עיניהם ואינם מוצאים דרך התנגדות נאותה. כל הזעם והמרירות שנצטברו בלבם משך החודשים הארוכים מאז בוא הנאצים, מחפשים להם פורקן. זעקת־מחאה פורצת מלבם – ואין לה שומע. האמנם הגיע סופם?…

רק עם התקרב הרכבת לוינה נרגעו הרוחות. סכנת בוכנוואלד הוסרה. לכמה זמן?

עם שחר הם מגיעים לוינה, את פניהם מקבל מפקד התחנה. הוא מבקש לחכות לאנשי הגיסטפו אשר יבואו כעבור שעה־שעתיים.

ושוב ציפיה. המוחות קודחים. יאוש ותקווה משמשים בערבוביה. מה יביא בחובו היום החדש העולה?

האלר פוקד להשאר בקרונות. הוא מקבל רשות להביא תה לאנשים. בשעה שבע יוצאים האנשים מן הקרונות ומסתדרים בסדר צבאי. רק לפני שבועיים עמדו באותו מקום עצמו, באותו סדר עצמו ולבם מתרונן מאושר אין קץ. וכעת?…

ב־7.30 בדיוק מופיעים חמישה אנשי גיסטפו. בהשתוממות הם מתבוננים בשורות הישרות המסודרות להפליא. הם פונים להאלר:

– ובכן, מה עכשיו?

– אני אוציא את האנשים מפה.

– הנך בטוח בכך?

– על אחריותי.

– קח איפוא את אנשיך ולך.

– לאן אובילם ואיך אסדר אותם?

– הקהילה! יש לה מספיק אמצעים. תבוא עמה בדברים באישורנו. האלר פונה לועד הקהילה. הוא מבקש מקומות איכסון ומצרכי מזון. יש לו אתה דין ודברים קשה ביותר, לבסוף ניתן לו מבוקשו. מי שהיה לו עדיין בית – הלך לביתו. יתרם אוכסנו במקומות שונים וכל צרכיהם על חשבון ועד הקהילה.

בימים האחרונים נתנדפו אצל יהודי וינה כל האשליות על אפשרויות הגירה לארצות חוץ. יאוש ואזלת־יד שררו בכל.

עוד באותו לילה יצא האלר לפיומה.

 

פרק אחד־עשר - “דרגא”    🔗

פיומה היא עיר נמל איטלקית בעלת חמישים אלף תושבים בערך, השוכנת לחוף הים האדריאטי. לאחר כיבוש אוסטריה על ידי הנאצים שוב לא הייתה אפשרות לרכז את העולים מאירופה המזרחית בוינה. גם יוון אינה מרשה כניסת עולים והפלגה מחופיה, כי על כן גבר עליה לחץ הבריטים. לא הייתה איפוא ברירה אלא לעשות את פיומה למקום ריכוז. אולם כיצד משיגים ויזות איטלקיות?

בורשה נודע, שהנציג המסחרי האיטלקי בפולין, ד“ר קיאזה מאוהב בבחורה יהודית. הוחלט לנצל פרט בלתי חשוב זה לטובת העליה. באמצעות הבחורה מתוודעים אל ד”ר קיאזה. עד מהרה מצליחים לשכנעו כי יש בידו לעשות מעשה טוב, והוא מבטיח להמציא ויזות מעבר איטלקיות בתנאי שהאנשים לא ישתהו באיטליה אלא זמן קצר בלבד. הדבר הובטח לו בחגיגיות רבה.

מורשה יוצאת רכבת ישירה לפיומה ובה כשמונים בית“רים. הרכבת אוספת בדרכה קבוצות נוספות של בית”רים, המחכים לה בגבול הפולני, בצ’כיה ובוינה. יחד הם מאה וארבעים איש.

בפיומה מקבל את פניהם הבית“רי חנניה דייטל, יליד המקום וקצין בצבא האיטלקי, המביא אותם למועדון התנועה הציונית במקום. בערב מופיע נציב בית”ר בפולין א. פרופס, ומודיע להם שמכאן יפליגו ישר לארץ, ועד בוא האניה – הוא מבקש להתנהג כיאה לבני בית"ר. את הבאים משכנים בבתי מלון, ויהודה בילו מתמנה מפקד השיירה.

עוברים ימים. מזה שבועיים נמצאים האנשים בפיומה ואין סימן ואין זכר לאניה. המשטרה מתחילה ללחוץ ודורשת מהם לעזוב את המקום, אם בדרך הים או בכל דרך אחרת. ויזות המעבר – זה מזמן פג תוקפן. אין היא, המשטרה, מוכנה להמיט שואה על עצמה. אם דבר היותם כאן יוודע לשלטונות המרכזיים ברומא והמה יבקשו הסבר – מה תשובה תוכל לתת? וכלום ייתכן שלא יוודע הדבר, הלוא כמעט איטליה כולה מדברת על קבוצת צעירים התקועה בפיומה!

מרדכי כץ מגיע לפיומה. הוא מפעיל לחץ־נגדי על ידי יהודי המקום. שלושה עורכי דין יהודיים נכנסים לעסק במלוא השפעתם. זה מזמן התחבבו הבחורים על יהודי המקום, והם מטפלים בהם במסירות ובאמונה. הם קשרו את גורלם בגורל השיירה ועושים ימים כלילות להיות להם לסעד ולעזר.

מתברר שלקרע עם גלילי עשויות להיות תוצאות הרות אסון. צריך לסלול את הדרך מחדש. צריך לרכוש את אמונם של בעלי האניות היווניים. ומי יבוא בסודם של מבריחים מקצועיים ואנשי העולם התחתון שכל חייהם כחש ומרמה וגניבה וגזל?

ראש בית“ר, זאב ז’בוטינסקי עומד בקשר מתמיד עם כץ. הוא רוגז על כץ משום שניתק את הקשרים עם גלילי. בענינים כאלה מוכרחים לסמוך על בעלי מקצוע היודעים להתהלך עם אנשי־ים דוגמת היוונים. לבו חרד שלא יקרה אסון. אם תיאלץ השיירה לחזור עלול כל בניין העליה להתמוטט, דרך ההצלה היחידה תנותק גם היא. וההשפעה על המוני הבית”רים באירופה עלולה להיות הרסנית ביותר.

נוספה לכך הטרגדיה של ארנולדשטיין. כץ עומד במגע טלפוני יומיומי עם ארנולדשטיין. אולם קצרה ידו מלהושיע.

ובינתיים מתקרב מועד הכינוס העולמי של בית"ר בורשה, ומרדכי כץ, המזכיר הראשי של השלטון, אינו יכול לחלום אפילו על השתתפותו בכינוס, מכל שכן שאינו יכול לטפל בהכנתו.

לפיומה מגיעים ד“ר פאול האלר, ד”ר וילי פרל, אלחנן פנימונסקי, מנהל מחלקת העליה בנציבות בית"ר בפולין, ונציג הארגון בן־מנחם, הוא יצחק רוז’ין – בן־עמי.

כולם יחד מטכסים עצה ומעלים תכניות מתכניות שונות, שכולן נראות מעשיות, אולם המציאות הופכת אותן לדמיוניות.

השפעת יהודי המקום נושאת פרי. אמנם למראית עין ממשיכים השלטונות להפעיל לחץ ודורשים לצאת מפיומה בהקדם האפשרי. השלטונות יודעים במה המדובר, שזהו ענין של עליה בלתי־חוקית, ובעומק לבם הם רוצים לעזור. ואמנם, עצם העובדה שהם סבלו את נוכחות הבחורים זמן כה ממושך למרות העובדה שאין להם ויזות מתאימות – מעידה על יחסם האמיתי לענין זה. ברם, לכל דבר יש גבול. עוד מעט וימלאו חודשיים ימים מיום בואה של השיירה לפיומה וחופש הפעולה של השלטונות המקומיים מגיע לקיצו. בא היום הגורלי – התאריך האחרון שנקבע על ידי השלטונות; אם לא תופיע האניה המקווה – עליהם לעזוב.

יהודה בילו מתבקש להודיע לאנשים, שעליהם להתכונן לחזור לארצות מוצאם. יהודה מסרב. מאמצים רבים השקיעו הוא וחבריו כדי לרסן את האנשים, לעודד את רוחם ולטפח בלבם את האמונה שיום העליה קרב ובא ואיך ישא כעת את פניו אליהם? לא, הוא לא יביא להם את הבשורה המרה הזאת. הוא מציע לקרוא את האנשים למסדר ומבקש שלמסדר יופיעו נציגי שלטון בית"ר ויאמרו לאנשים את אשר יש לומר.

המסדר נקבע לשעה 10 בערב.

בשעות הערב של אותו יום הגיעה העצבנות לשיאה. מרדכי כץ וחבר עוזריו מיואשים. מאחוריהם ימי עמל ולילות נדודים לאין ספור. חודשיים ימים הלכו לאיבוד ללא תועלת. כמה כוחות, מרץ וכסף הושקעו ובוזבזו כדי להביא את השיירה לחוף המקווה. מה חזקים היו העצבים שהחזיקו מעמד תקופת מתיחות כה ארוכה, וכעת כשלון כזה! האמנם הגיע הקץ לכל התכניות הגדולות והנעלות, תכניות על שיירות בלתי פוסקות המגיעות לנמל ההפלגה. על אניות חוצות ימים הנושאות על סיפונן אלפים ורבבות ניצולים, על פריצת שערי הארץ הנעולים, ועל… האומנם?!

לא. דבר זה לא ייתכן. אין זה כי אם חלום בלהות!

המציאות המרה טופחת על פניו. המפקד מודיע שכל ההכנות לכינוס המסדר הושלמו.

כץ מבקש לכנס את המסדר לא בשעה שנקבעה, כי אם בשעה אחת־עשרה. והנה קרה הנס!

המאמץ האחרון לסיים את המשא ומתן עם בעלי האניה הוכתר בהצלחה הודות למאמציהם של ד“ר פאול האלר, ד”ר וילי פרל ומספר יהודי־המקום שעזרו לו לכץ. נמסרה הוראה לאניה שעגנה על ידי שושק להכנס לנמל פיומה.

בשעה אחת־עשרה מופיע כץ בפני המסדר הערוך ומודיע, שלפי פקודת המשטרה חייבים כל האנשים לעלות על סיפון האניה לא יאוחר משעת חצות ולהפליג מיד לארץ.

הבחורים לא האמינו למשמע אזניהם. השמועות על השיבה – פשטו מאז הבוקר. אבלים וחפויי ראש התייצבו כעת למסדר לשמוע את גזר דינם.

הייתכן!

אין השעה כשרה לחקירות יתירות, להבעות שמחה. הזמן דוחק. האיטלקים לוחצים. בעלי האניה עוד עלולים לחזור בהם. פרשה מייגעת זו חייבת להסתיים תוך שעה קלה.

שטח הנמל סגור לתנועה אזרחית. משמרות צבא ומשטרה הם כעת השולטים בו. הם סופרים ומונים את אנשי השיירה, המגיעים בשורות סגורות על ציודם המלא. הם בודקים בשבע עינים, שמא, חלילה, יסתנן לאניה מישהו, “בלתי־ליגאלי”, מישהו מיהודי המקום. לאחר שכולם נמצאים כבר על הסיפון – עולים גם הם לאניה לערוך חיפוש מדוקדק אחרי מסתננים. אין מוצאים איש. למרות השמירה והחיפושים מצליח חנניה דייטל לעלות על הסיפון. הוא חבוי כעת באחד המחסנים שבתחתית האניה עד שתזוז ממקומה.

גם מושל המחוז ורעיתו באים להפרד מן היוצאים. הוא מתעניין בכל פרט, אם הצידה תספיק לכל הדרך, אם מקומות השינה נוחים במידה מספקת. גם הוא יודע, כשם שידוע לשלטונות הנמל, שאין הספינה מתאימה להפלגה בים בהתאם לכללי הבטחון הימי המקובלים. אולם גם אלו וגם המושל מעלימים עין. ניכר בהם ששמחתם היא כנה ואמיתית ואחולי ההצלחה שלהם יוצאים מן הלב.

בימים ההם כבר הגיעה הידידות בין מוסוליני להיטלר לשיאה. הפאשיסטים האיטלקיים הוכרחו לסגל לעצמם את הסיסמות האנטישמיות הנאציות ולרכוש את תורתם. אף־על־פי־כן – מתייחסים שלטונות פיומה באהדה גלוייה ובהבנה לשיירה. המושל הוא פאשיסט רם־מעלה, אבל הוא מודיע בגלוי, שאינו מקבל את התורה האנטישמית ושהוא מתייחס באהדה לעליה ב' ולמלחמת העם היהודי למען עצמאות במולדתו בארץ־ישראל. כעת עומד המושל דום לקול שירת התקווה הנשאת מן הסיפון, מנפנף בידו לאניה המתרחקת ופניו קורנים משמחה.

מרדכי כץ מגיע לורשה למחרת סיומו של הכינוס העולמי של בית“ר. ז’בוטינסקי עדיין רוגז עליו מאוד. ברם, כעבור שבוע בערך, כשנתקבל המברק ובו הידיעה ש”המטען" הורד בשלום – לוחץ ז’בוטינסקי את ידו. אבן כבדה נגולה מלבו של ז’בוטינסקי – ואין צורך להוסיף, שגם מלבו של כץ.

זכותו הגדולה של מרדכי כץ היא לא רק בזה שהצליח להביא לידי גמר מוצלח את פרשת השיירה הזו אלא בכך שהוציא את ענין העליה ב' מרשות הפרט והכניס אותה לתחום פעולתה של התנועה בהיקף עולמי.

האצ"ל מצטרף לפעולה    🔗

סופר לעיל כי בארץ היה ערי ז’בוטינסקי, נציב בית“ר ארץ־ישראל, האדם הראשון והיחידי אשר התייחס לתכניותיו של גלילי ברצינות. הוא כתב מספר מכתבים לשלטון בית”ר ולנציבויות בית"ר בארצות שונות, שבהם המליץ להתקשר עם גלילי ולסייע בידו. אולם מכתביו של ערי לא הגיעו לתעודתם. התברר, כי אחד מקציני הנציבות בארץ סבור היה שכל הענין אינו אלא עורבא־פרח, והוא החליט על דעת עצמו לגנוז את מכתביו של מפקדו…

מאז חלה התפתחות מסויימת בארץ.

בשנת 1937 אירע הפילוג הראשון בארגון הצבאי הלאומי. גדעון – אברהם זילבר המכונה תהומי, מפקד הארגון, השלים עם ראשי ההגנה ומבקש להתאחד אתם. הרוב בארגון הוא נגד האיחוד עם ההגנה, שמשמעותו היא קבלת תורת ההבלגה. הפיקוד בארגון עובר בהדרגה לידי דוד רזיאל ורזיאל עומד מיד על חשיבותה של עליה ב' הן כמיבצע הצלה ליהודי אירופה והן כדרך להגברת כוח הארגון באנשים וברזל. מפקדת הארגון שולחת את יצחק רוזין לוינה לעמוד מקרוב על דרכי ארגון העליה ב‘. על יוסף נבון הוטל לארגן את הורדת העולים לחוף. רזיאל נותן לו פתק לאליהו לנקין בפלוגת בית"ר בזכרון־יעקב, ויחד הם מתקשרים עם פייקוביץ’ בבנימינה ומבצעים את ההורדות הראשונות. בהורדות אלו משתתף עוד בית"רי צעיר, מיוצאי אפגניסטן, שמעון צ’ורקה, שנהרג לאחר מכן על ידי הכנופיות הערביות.

יוסף נבון – המכונה מרדכי, יוצא לאתונה כדי לקבוע עם גלילי כתב סתרים ואת תאריכי ההורדה. יחד עם זה תפקידו של מרדכי להתחקות אחרי סוכני האניות, להכיר את המתווכים וללמוד את דרכי פעולתם ולחקור את האפשרויות לשכירת אניות רבות ככל האפשר כדי להגביר את קצב העליה ב'. הוא חוזר לארץ ומוסר למפקדת הארגון דין וחשבון אופטימי: האפשרויות הן כמעט בלתי מוגבלות, כי בנמלי יוון עוגנות עשרות אניות באפס מעשה.

בקיץ 1938, מזמין רזיאל את שמואל טגנסקי, ומטיל עליו לצאת לחוץ הארץ ולעזור בארגון העליה ב'. עיקר תפקידו – ללוות את השיירות בדרכן לארץ. בשל פעילותו של טגנסקי בארגון מתחקה המשטרה על עקבותיו, ותהיה על כן לנסיעתו לחוץ לארץ תועלת כפולה. אנשי הארגון בירושלים משיגים עבורו את הויזות הדרושות ובסוף חודש יוני הוא מגיע במטוס לאתונה.

באתונה פוגש טגנסקי את מרדכי כץ, המנהל משא ומתן עם בעלי אניות לשכירת אניה שתפליג לפיומה ותקבל שם שיירת עולים. בזמן שהותו באתונה פג תוקפו של דרכונו, וטגנסקי פונה לקונסול הבריטי בבקשה להאריכו. הקונסול תמה שלא האריך את הדרכון בארץ וטוען שאין הוא יכול לעשות זאת בלי לשאול את פי השלטונות בירושלים, הדרכון נשאר איפוא בידי הקונסול, וטגנסקי קבל תעודה זמנית.

המשא ומתן על שכירת האניה נסתיים בהצלחה. זוהי האניה “דראגא” בעלת כושר־קיבול של חמש עד שש מאות איש. היא מיועדת לקלוט את השיירות אשר בארנולדשטיין ובפיומה. אולם האניה אינה מוכנה עדיין לצאת לפיומה. היא עמוסה מטען המיועד למלטה. עליה לפרוק קודם את מטענה ורק אחר־כך תוכל למלא את ייעודה החדש.

שמואל טגנסקי עולה על האניה ומפליג למלטה ומשם הוא מגיע לפיומה – ממש “ברגע האחרון”, כפי שסיפרנו לעיל, שיירת ארנולדשטיין אינה זוכה להצטרף להפלגה זו.

טגנסקי מתמנה מפקד השיירה העושה את דרכה לארץ באניה “דראגא”, המניפה את דגל פאנאמה. בלב הים מודיעים לפתע אנשי הצוות שלא ימשיכו בדרכם אלא אם כן יקבלו תוספת תשלום. הם מפנים את האניה לחופי יוון ועוגנים במפרץ האי הקטן קאלאמייקא. מפה הם מתקשרים עם בעל האניה. למחרת מגיעה לאניה סירת מוטור ועל הסיפון עולים שני גברים. הם קוראים לצוות ומצווים עליו להמשיך בהפלגה. מי שיסרב יורד מיד מן האניה. הצוות נכנע.

יחד עם “דראגא” נשכרה ספינת הדייגים “ארטימיסיה”, על “ארטימיסיה” להפגש עם “דראגא” במרחק של יממה מחופי הארץ, כדי להעביר את העולים לארץ. במקרה והעולים יתגלו על ידי משמר החופים – מוטב להפסיד את הספינה הקטנה מאשר לסכן את האניה הגדולה.

– לפני העברת האנשים על “ארטימיסיה” שוב דורש רב־החובל מן העולים תוספת תשלום, ולא – יפנה את האניה ויחזור ליוון. טגנסקי מודיע לו בתקיפות שאם ינסה לעשות כן, מרה תהיה אחריתו. רב־החובל נרתע.

ההעברה ל“ארטימיסיה” מבוצעת בסדר מופתי. צוות “ארטימיסיה” מונה ארבעה מלחים, הנראים כשודדי־ים מובהקים. טגנסקי מורה לאנשים להזהר מהם, ושומר בקפדנות את כל צעדיהם.

נקבע מראש שעליהם להגיע לחוף טנטורה, וערב אחד מודיע טגנסקי לאנשים להתכונן לירידה, כי הם מתקרבים לחופי הארץ.

במשך כל הלילה מסתובבת האניה מול החוף. אולם סימני האיתות המוסמכים אינם נראים. הלילה שלמחרת דומה לקודמו. שוב הם מתרחקים מן החוף. הצוות מרוגז, האנשים מעוצבנים, ערב יום־כיפור היום. מי יודע מה יהיה גזר דינם. עם ערב מתאספים האנשים לתפילת כל־נדרי. נדמה שזו להם הפעם הראשונה בחייהם, מאז עמדו על דעתם, שהם מכוונים במידה כזאת את לבם אל אביהם שבשמים, נדמה שאף פעם לא היו זקוקים לרחמיו ולעזרתו כבשעה זו. התעלה תפילתם, התתקבל ברצון?

קברניט ה“ארטימיסיה” מודיע שאינו מוכן להתקרב עוד פעם לחוף. הפחם שברשותו אוזל ויש בדעתו להפליג לאלכסנדריה להצטייד בפחם. זה לו ארבעים שנה שהוא מפליג בימים ואף פעם עוד לא העיז לצאת להפלגה ממושכת בלי כמות פחם מספיקה. כעת, משך היומיים האחרונים בוזבז פחם יקר זה בנסיעות מיותרות ואם הלילה יהיה דומה לקודמו ישאר תקוע בלב ים בלי כל אפשרות להמשיך, ומי יעזור לו אז בצרתו?

טגנסקי טוען שהלילה יוריד את האנשים לחוף ויהי מה. אם לא יקבל את האיתות המוסכם בטנטורה – יפליגו לחף נתניה וירדו בעצמם ואפילו ייאסר. אולם הוא מקווה שלא יגיעו הדברים לידי מאסר, כי לדעתו, בלילה הזה, ליל יום כיפור, לא יקיימו הבריטים שמירה מעולה בחופים.

לאחר משא ומתן ממושך ומייגע, תחנונים ואיומים – נאות הצוות להשיט את הספינה לחוף טנטורה. שמואל טגנסקי ויהודה בילו עולים לראש התורן ונועצים את עיניהם בגוש השחור המתמשך צפונה ודרומה. לבם חרד – היבוא האות?!

עתירתם נשמעה!

בצאתם מפיומה הבריק טגנסקי לארץ על המועד המשוער של בואם. מכיוון שנשתהו בחופי יוון שלח מברק שני ודחה את תאריך בואם לשלושה ימים – ומכאן האיחור של המורידים.

 

פרק שנים־עשר - אניה אחר אניה    🔗

בכינוס העולמי של בית“ר שנתכנס בורשה בשלהי קיץ 1938, ושעמד בסימן עלייתו לגרדום של שלמה בן־יוסף, נדונו בהרחבה – בועדה סגורה – גם בעיות עליה ב'. למעשה נדונה השאלה כבר בכינוס העולמי בקרקוב, בשנת 1935, וכבר אז נתקבלה החלטה בועדת־העליה לעודד את העליה הבלתי־חוקית לארץ ולהגבירה. אולם החלטות אלו לא הגיעו לידי ביצוע בקנה מידה רחב. שונה המצב כעת. דברים רבים התרחשו בשלושת השנים האחרונות, הן בחזית הארצישראלית והן בארצות הגולה, הן במצב היהודים והן בבית”ר, התרחשויות אלו מחייבות שינוי ערכין – ועדת־העליה של הכינוס בורשה קובעת את המשימה: להכניס לארץ מקסימום של אנשים במינימום של זמן. והפעם באות בעקבות ההחלטה פעולות של ממש. אמנם עם הסתעפות הפעולה למען עליה ב' מתעוררות גם שאלות של סמכות בין שלושת הגורמים העיקריים המטפלים בה באורח ישיר: נשיאות הצ“ח, שלטון בית”ר ומפקדת האצ"ל. גם שאלות אלו נדונות מאחורי הקלעים של הכינוס, ודרושה התערבותו של ז. ז’בוטינסקי, שהיא הסמכות המקובלת על הכל. כדי ליישר את ההידורים. אל פרשה זו עוד נחזור בפרקים הבאים.

באתונה יושבים כעת נציגי שלטון בית“ר וביניהם ד”ר וילי פרל מוינה. אחרי הפלגת האניה “דראגא” מפיומה, מגיע לאתונה גם ד"ר פאול האלר. בכוחות משותפים הם משתדלים להשיג אניות בשביל השיירות המוכנות בפולין, בצ’כוסלובקיה וברומניה. בראש דאגתם של האלר ופרל עומדת הוצאת אנשי שיירת ארנולדשטיין מוינה. דבר זה יש לעשותו בהקדם האפשרי, כי הגיסטפו אינה מוכנה לחכות ליציאתם זמן בלתי מוגבל.

הם מחדשים את שכירות האניות “דראגא” ו“ארטימיסיה”, שעדיין לא חזרו מהפלגתן לארץ, ושוכרים אניה נוספת בשם “אלי”. אך בטרם יספיקו לשמוח בהישג זה, ניצבו שוב לפני קיר אטום. אין להשיג ויזות־מעבר ולא ויזות־כניסה לארצות הפלגה. יוגוסלביה, איטליה ויוון מסרבות בעקשנות להוציא ויזות. ויתרה מזו – נודע להם שחששותיו של הקונסול היווני בוינה נתאמתו; משלא הצליח לקבל בחזרה את הויזות של שיירת ארנולדשטיין הוחזר על ידי ממשלתו לאתונה ושם נאסר.

מה איפוא יעשו כעת באניות שנרכשו בעמל כה רב ובכסף כה רב?

מגלים את אמריקה הלטינית – ואת הדנובה

ושוב עברו ימים ולילות של מתיחות נפשית עצומה ומירוט עצבים. כל מאמציהם באתונה ומאמצי הנשיאות בלונדון, תוך ניצול קשרים עם אנשים רמי־מעלה מבני ברית ושאינם בני ברית, לא נשאו פרי, הפעם לא הועיל גם האמצעי המנוסה והבדוק: שוחד. הממשלות עמדו בסירובן המוחלט.

וכאן צץ הרעיון בדבר השגת ויזות סופיות לאחת מן הארצות האקזוטיות של אפריקה או אמריקה הדרומית. קשה לקבוע מי בדיוק היה אבי הרעיון. יש להניח שהיה יליד המאמץ המחשבתי המשותף וכושר ההמצאה היהודי המבריק. מכל מקום הייתה זו המצאה מהפכנית שהקלה מאוד על סידור הניירות לשיירות הבלתי ליגאליות. והמצאה גוררת המצאה: אם ויזות סופיות – לשם מה להטביע את הויזה בכל דרכון לחוד, הרי אפשר להוציא ויזה קולקטיבית אחת בשביל כל השיירה, הדבר יחסוך הרבה עבודה וזמן והעיקר – בויזה הקולקטיבית גלומות הרבה אפשרויות, שכן אין היא מותנית באדם מסויים נושא דרכון מסויים, וזה עשוי להביא ברכה רבה בעבודה.

ברם, בזה עוד לא תמו הבעיות: מה יעשו בויזה הסופית כשאין למצוא נמל הפלגה?

וכאן באו לעזרתם היוונים – המבריחים והמתווכים, אשר חששו כנראה להפסיד עסקים כה טובים ומוצלחים. אמרו היוונים: “למה לא תשתמשו בנהר הדנובה, כדי להגיע דרכו לים השחור? אנו נשיט את אניותינו עד לקונסטנצה, או כל נמל אחר, ושם תעלו על הסיפון את אנשיכם”.

אכן, אם היה ברעיון הויזות הסופיות והקולקטיביות משום מהפכה, הרי הגילוי של הדנובה כאמצעי תחבורה בשביל העליה הבלתי־ליגאלית היה גורלי ממש לעצם קיומה והמשכה של עליה ב'. מעתה ואילך שימשו שתי התגליות האלה – רעיון הויזות הסופיות ואפשרות ניצולה של הדנובה – אבן יסוד לכל פעולת העליה הבלתי־ליגאלית; גם לזו שאורגנה ברבות הימים על ידי מוסדות אחרים, שהלכו בעקבות התנועה הלאומית והתחילו לטפל בעליית מעפילים.

הדנובה היא הנהר השני באורכו באירופה אחרי הוולגה. מקורה בהרי שווארצוואלד בגרמניה, משם היא זורמת וחוצה את אוסטריה, הונגריה, יוגוסלביה, מהווה גבול בין רומניה ובולגריה ונשפכת לים השחור ברומניה. למן העיר אולם שבגרמניה ראויה הדנובה לשיט באניות בעלות נפח לא גדול, ומזמנים קדומים היא משמשת עורק מסחר חשוב בין מרכז אירופה למזרחה. ב־1856 הוכרז על שייט חופשי בדנובה. הכרזה זו אושרה מחדש בחוזה וורסל, וב“ועידת הדנובה”. בשנת 1921 הוקמה רשות לפיקוח על המעבר הבינלאומי בנהר. בתקופה שאנו דנים בה פוגשים במימי הדנובה כלי־שיט מסוגים שונים המניפים את דגלי כל העמים. לכל אניה ולכל דגל חוקים משלהם והדבר מסבך מאוד את השימוש בנהר, אבל מאידך גם פותח פתח לכל מיני קומבינציות של המבריחים למיניהם וזה מסייע גם למארגני העליה ב'. שלושה הם הסוגים של כלי־השייט בנהר: אניות־ים המהלכות מבודפשט עד למוצא הנהר וממשיכות להפליג גם בים הפתוח: אניות־נהר השטות מפי הנהר עד לרגנסבורג; ורפסודות – סירות־ענק הנסחבות על ידי אניות גרר קטנות. לעתים קרובות אפשר לראות שייטת שלמה של רפסודות טעונות, הקשורות בשרשרת זו בזו ונמשכות אחר אנית־הגרר הנאבקת עם הזרם.

שיירת ארנולדשטיין יוצאת לדרך    🔗

האלר ופרל יוצאים לוינה לחקור את האפשרויות לניצול הדנובה, ומוצאים שזוהי דרך נוחה מאוד. הגיסטפו מוכנה להרשות לחברות האניות של הדנובה להשכיר את אניותיהן לתפקיד זה, כשם שהרשתה קודם לכן להשתמש ברכבות. דרך זו היא גם זולה יותר.

בשלושת השבועות שנעדרו מוינה, חלו בה שינויים גדולים. המנהיגים הציוניים ירדו מגדולתם. אנשי ועד הקהילה נשתעבדו לנאצים. תכניות ההגירה שלהם נסתיימו בלא כלום. אזלת יד שוררת בכל.

בזמן העדרם מוינה ניהל את המשרד בשטובנרינג אחיו של פאול – היינריך האלר. הוא בא לידי הסכם עם פרופסור ניומן, נציג “אגודת ישראל”. פרופסור ניומן הוא רופא עינים מפורסם בעל שם עולמי. גם הגיסטפו מתייחסת אליו לעת־עתה במידת־מה של דרך־ארץ. פרופסור ניומן נתרשם מהטיפול הטוב שזכו לו אנשי בורגנוואלד בשיירת ארנולדשטיין, והוא מוכן לתת את ידו ולעזור בהמשך מסעה של השיירה. כעת כבר ברור לכל, שאין דרך הצלה אחרת אלא עליה ב', וכל העינים נשואות למשרד בשטובנרינג.

פרופסור ניומן מקציב את סכום הכסף הדרוש לשכירת אניות מ“חברת הספנות הלאומית של הדנובה”, ויום בהיר אחד יוצאים כל אנשי ארנולדשטיין, ועמם גם עולים נוספים רבים, למסע על פני הדנובה כשפניהם מועדות לשפך הנהר אשר בים השחור.

באחד מימי אוקטובר 1938 מקבל ד“ר יעקב שיבר, נציב בית”ר ברומניה, מברק מאליהו גלזר, נציב בית“ר בצ’כוסלובקיה, שבו הוא מודיע לו כי אניה המובילה עולים נתעכבה בז’ורז’ו, נמל רומני קטן על הדנובה, ואינה יכולה להמשיך בדרכה כיוון שאזלו מצרכי המזון. שיבר יוצא לז’ורז’ו, קונה מצרכים ומספק אותם לנוסעים. לא עבר שבוע והנה מגיע לבוקרשט ז. ז’בוטינסקי לנהל שיחות עם השלטונות הרומניים, ואף הוא מודיע לד”ר שיבר כי על יד גאלאץ עוגנת אניה עם עולים, וגם להם אזל האוכל, הוא מבקש משיבר לצאת לשם ולדאוג להם.

שיבר יוצא לדרך. אולם כיצד יספק אוכל לעולים ובכיסו אין פרוטה לפורטה? הוא פונה לועד הקהילה בגאלאץ, ומספר להם שבמרחק־מה משם נמצאת אניה הנושאת על סיפונה פליטים מאוסטריה ומצבם בכל רע. ועד הקהילה מתכנס מיד לישיבה, מקציב את הכספים הדרושים והמצרכים מובאים לאניה.

יהודים טובים הם יהודי גאלאץ. אין הם מרבים בשאלות, אין הם בודקים בציציות; יהודים רעבים ללחם – הם קמים ועושים.

עתידה רומניה ליהפך תוך זמן קצר לשער העיקרי של עליה ב', ועתידים יהודי רומניה ללוות את רבבות העולים, בהגישם להם עזרת אחים חמה ונדיבת לב.

ושוב, “דראגא”    🔗

לאחר שהורדו אנשי “דראגא” בליל כל־נדרי בהצלחה בחוף טנטורה, חזר שמואל טגנסקי ל“ארטימיסיה” והפליג חזרה לים כדי להגיע לאחד הנמלים ולשוב וללוות אניות עולים לארץ. עד מהרה התברר כי רב־החובל צדק. מלאי הפחם אזל, ורק בקושי רב, לאחר ששרפו את כל רהיטי העץ שבספינה, הצליחו להגיע לאי האיטלקי הקטן קסטל־רוסו, כ־80 ק“מ מזרחית מן האי־רודוס. מכאן הם מטלגרפים לבעל האניה ומבקשים לשלוח להם פחם. שלושה שבועות הם מחכים ופרנסתם על הדייג, כי בינתיים אזלו גם מזונותיהם. לבסוף מגיעה האניה “דראגא” ומביאה את הפחם המצופה. היא מביאה גם הוראה לשמואל מד”ר וילי פרל לעלות על סיפון “דראגא” ולהפליג עמה לגאלאץ.

בגאלאץ מתקינים את האניה להפלגה. זו הפעם הראשונה עורכים חישובים לנצל כל שטח, עד לסנטימטר האחרון של האניה, כדי להכניס בה עולים רבים ככל האפשר. יודעים הם, הפעילים, שהפלגה כגון זו לא תהא נוחה ביותר. אבל כמו כן ידוע להם מה קשה להשיג אניות ומה גדול לחץ המוני־היהודים המבקשים הצלה. לא יהיה זה איפוא נורא כל כך אם יסבלו קצת הנוסעים במשך כמה ימים. מוטב לוותר על הנוחיות לשם הצלת חיי אדם.

על סיפון האניה ובבטנה שוקקת העבודה, מובאים קרשים, נגרים מתקינים שורות ארוכות של דרגשי־שינה. גם החלל מנוצל – בונים אותם קומותיים ושלוש קומות. מתקינים מטבח נוסף, חדרי רחצה וחדרי שימוש נוספים. שמואל מנצח על כל העבודה, נותן הוראות לכאן ולכאן וידיו מלאות עבודה. תוך ימים ספורים והכל מוכן ומזומן להפלגה. כעת מתחילים להגיע ארגזים ושקים לרוב ובהם מצרכי מזון לדרך. מובאים צנימים, גריסים מכל המינים, קופסאות בשר ודגים, פירות, אבקת חלב וכו' בכמות שתספיק למאות אנשים למשך שבועיים לפחות.

ד"ר וילי פרל, ששמואל נפגש עמו בהגיעו לגאלאץ, נמצא כעת בבוקרסט. הוא נסע לראות את פני ז. ז’בוטינסקי. ז’בוטינסקי מתענין בכל פרט ופרט, כקטן כגדול, מאזין, משיא עצות, ומביע קורת רוח שעוד אלף יהודים יינצלו. הוא שואל על הבחור מן הארץ – מלווה האניה. פרל מספר, שעז היה רצונו של טגנסקי לבוא לראותו, אולם באין לו דרכון לא רצה לסכן את השיירה, במקרה וייאסר – מי יוביל את האנשים לארץ? התנהגותו זו מוצאת חן בעיני ז’בוטינסקי, והוא שולח לשמואל כרטיס ביקור עם איחולי הצלחה. ואמנם, שמואל מצליח.

שבוע לאחר בואו של שמואל לגאלאץ, הגיעה לנמל אנית־דנובה גרמנית ועל דפנותיה צלב־קרס גדול מטיל אימים. על סיפונה חמש מאות וחמישים אנשים, רובם משיירת ארנולדשטיין, ביניהם כשלוש מאות בית“רים. האניות נקשרו אחת לחברתה ותוך שעות מספר בוצעה העברת האנשים ל”דראגא".

בהוודע בוא האניה הגרמנית, נתאספו בנמל עתונאים וצלמים, שעטו על הסנסציה. בקושי רב הצליחו המארגנים להשפיע עליהם שלא יפרסמו את הדבר בעתונים.

“דראגא” פגשה את “ארטימיסיה” בערך באותו מקום שבו נפגשו בפעם הקודמת, במרחק יממה מן הארץ. “ארטימיסיה” קלטה כמאתיים איש ושמה פניה לחוף נתניה.

נתניה – שער העליה    🔗

באותה תקופה כבר היה קיים בארץ ארגון הורדה מסודר. כיוון שהתברר כי טנטורה אינה מקום נוח להורדה, בגלל הכפרים הערביים בסביבה, שעשויים היו לגלות את האניה המגיעה ולהודיע על כך למשטרה, וכן בגלל המרחק הרב שצריך היה לעבור ברגל – עד בנימינה – הוחלט לבצע את ההורדה בחוף נתניה..

וכך היו מקבלים את פני העולים:

עם התקבל ההודעה על בוא האניה היו מגייסים את כל חברי סניף האצ“ל ומחלקים אותם למספר חוליות; חוליות משמר, שהיו מסיירות לאורך החוף צפונית ודרומית למקום ההורדה. חוליות תצפית – שהמשטרה לא תפתיע את העוסקים בהורדה – הן מצד הים והן מצד היבשה. וכעשרים איש היו עוסקים בהורדת האנשים מן הסירות והבאתם לחוף. אחרים היו מלווים את העולים במעלה התלול מן החוף לנתניה, וכאן שוב ציפתה להם חוליה אחרת. כן פעלו חוליות עזרה רפואית ובראשם ד”ר דויטש או ד"ר בקמן. חוליה מיוחדת עמדה הכן עם שמיכות – לכסות את העולים שנרטבו בזמן ההורדה.

האחראים לפעולה מונו על ידי מפקדת האצ“ל. בנתניה היו האחראים משה חסון ודב רובינשטיין. בשעה קבועה היו ה”מורידים" מתכנסים בבית אנדרוס, או בביתם של חביבה ויעקב צ’ינסקי. כאן חולקו החוליות לתפקידיהן השונים וניתנו ההוראות האחרונות.

כאשר הודיעו מנקודת התצפית כי הבחינו בגוש שחור במרחקי הים, היו המאותתים, שמקום מושבם בנקיק סלע, נותנים את סימני האור המוסכמים. על האיתות היו חוזרים פעמיים או שלוש, עד שהתקרב ה“גוש” ואפשר היה להבחין בצללית האניה בחשכת הלילה. משנעצרה האניה, הייתה מתחילה פעילות קדחתנית על סיפונה וגם על החוף. המלחים מורידים את הסירות והעולים יורדים קבוצות קבוצות, בסדר קבוע מראש, אל הסירות וחותרים לחוף. תחילה נהגו המורידים לתת לסירות להתקרב ככל האפשר לחוף, אולם לאחר שקרו מקרים שהסירות נתקעו בחול, והשטתן מחדש הייתה כרוכה במאמצים קשים ובעיקר בביזבוז זמן יקר – החלו המורידים מקדמים את הסירות בים, כשהמים מגיעים עד למתניהם. את רוב הבאים וביחוד את הנשים והקשישים, החולים והילדים, הם נושאים לחוף על כתפיהם – אותם ואת מטענם, ואילו הצעירים מבין העולים קופצים מן הסירות המימה ומגיעים לחוף בעקבות המובילים.

עבודת ההורדה נעשית בחפזון רב, כי ככל שיקדימו העולים להגיע לחוף וככל שתקדים האניה להפליג ללב־ים – תפחת הסכנה שייתפסו.

בגבור קצב בואן של האניות הובאה קבוצת סוארים מיוחדת מבוגרי “זבולון” ובראשה אלימלך לבל. הם היו משיטים את הסירות לאניה ומביאים את העולים לחוף, וחוזר חלילה. פעילותם היעילה החישה בהרבה את ההורדה.

כשמתרכזים בחוף כמאה עולים, מעלה אותם החוליה המיועדת לכך למושבה ומביאה אותם לאולם קולנוע “אסתר” – שהועמד על ידי בעליו, אייזיק גרינשטיין ז"ל, לרשות מארגני העליה. כאן, בקולנוע, מקבלים העולים את ארוחתם הראשונה, והמנצח על המלאכה – בנימין שוורצמן, חלבן על מקצועו, שלא חס על מאמציו ולא על כדי החלב שלו…

בקולנוע מוחזקים העולים עד עלות השחר. אז מופיעים האוטובוסים של “אגד” ומובילים את העולים למקומות המיועדים ברחבי הארץ, לפלוגות הגיוס של בית“ר או לקרובים וכדומה. לכל אוטובוס מתלווה אחד מאנשי אצ”ל. יש ואי אפשר לפזר את העולים בו ביום, בגלל תנועת משטרה מוגברת בסביבה או סיבה אחרת, ואז מביאים אותם לבתי־אריזה בפרדסי הסביבה, ושם הם שוהים עד עבור זעם.

וכמה מלים על העושים במלאכה. כולם אנשי עמל, העובדים מבוקר עד ערב להרויח את לחמם ולפרנס את משפחותיהם, מי בשדה ומי בכביש, מי בסדנה ומי בפרדס, מי בחנות ומי במשרד. אחרי יום עבודה קשה הם עוזבים את ביתם, את משפחתם ואת מנוחתם, ובאים לעסוק בהורדת העולים – שלא על מנת לקבל פרס ולא לפי צו מגבוה אלא לפי צו מצפונם בלבד. מתוך חרדת קודש. הם באים, כי עבודת קודש היא בעיניהם: לסייע לאחים לרעיון וליהודים למודי סבל ורדיפות לפרוץ את ההסגר הבריטי על המולדת ולהגיע לחוף מבטחים; להגדיל את הישוב היהודי בארץ ולהרבות את כוחו; לקעקע את אשיות השלטון הזר, על ידי הפרת חוקיו המרושעים. על־כן אין קץ להתלהבות ולמסירות שבה נעשית העבודה. איש אינו קובל, איש אינו רוטן, איש אינו מנסה להתחמק מן התפקיד שהוטל עליו, איש אינו עוזב את משמרתו.

לא אחת יקרה שמחכים לאניה לילה וזו בוששת לבוא. בבוקר יוצאים האנשים לעבודתם ובערב הם חוזרים למשימתם על החוף בלי לתת תנומה לעיניהם. יש ובלילות סתיו ארוכים הם נרטבים מגשם סוחף, ובלילות חורף קרים חודר הכפור לעצמותיהם, אך הם אינם יודעים לאות. דומה שזה טעם חייהם!

יש גם תקריות מבדחות הנגרמות על ידי הליכה זו אל הים – בדברים שבינו לבינה. מטעמי קונספירציה אין לספר בבית על הפעולה. כשהבעל נעדר מהבית ערב או שניים הרי מתקבל הדבר על דעת האשה שהוא עסוק בישיבה או כדומה. אבל כשהדבר חוזר ונשנה מדי לילה בלילה מתעוררים חשדות… היא דורשת הסברים, ולפעמים אף מתחקה על עקבות בעלה, והוא, המסכן, צריך לאמץ כל כושר המצאתו כדי להתחמק מעיקובים אלה… לאשרם של הבעלים ולמזל חיי המשפחה התקינים, הרי דבר בואם של העולים אינו נשאר בגדר סוד. למחרת יודעת כל העיר שהייתה “הורדה”. ולנשים מתבררת סיבת העלמם המסתורי של בעליהן והן גאות בלבן שאף להן חלק ונחלה במיבצע הקדוש.

בלילות הורדה משתתפים בפעולה כ־70–60 איש, וכל אחד מהם ראוי לציון מיוחד. לדאבוננו לא הצלחנו להשיג את שמות כל האנשים היקרים האלה. בעל כורחנו עלינו להסתפק בציון אחדים מהם בלבד: יעקב בלאושטיין, יוסף ווייסליב, אליהו תמרקין, חיים מגורי־כהן, לפטה, ברוך מולבסקי, גב' נוביק, משפחת ד"ר פרבר, אסתר פרידמן, יצחק פוקס, הלל צור, יעקב קליין, אברהם רובין, חיים רמשון, שמעון שיפוני, משפחת שפיגל ורבים רבים אחרים.

ברובם מתייחסים תושבי נתניה באהדה גלוייה למבצעים אלה. הם מתגאים בכך, שעירם הפכה שער העליה החשוב ביותר לעלייה הבלתי־ליגאלית, ולא מקרה היא שמועצת העיר החליטה לקרוא את הרחוב המוביל מן הים – רחוב העליה. לא אחת קורה שמגיעים יותר עולים ממה שציפו מראש, ומצרכי המזון שהוכנו בעדם אינם מספיקים לכולם, ואז חשים בעלי המאפיות ובעלי חנויות המכולת באמצע הלילה לפתוח את חנויותיהם ולזכות במצוות הכנסת אורחים.

ראויים לציון גם הקואופרטיב “אגד” ונהגיו האמיצים, שהיו מעבירים את העולים עד לראש־פינה ומשמר־הירדן הרחוקות ולכל מקום אחר בארץ. הם עשו זאת במסירות, בנאמנות ובשמחה.

אכן לא הכל בישוב גילו הבנה כזו לפעולה. פעם ביקש ראש העיר, מר עובד בן־עמי, להרשות למר משה מדזיני, כתב העתון “הארץ”, להיות נוכח בשעת אחת ההורדות. הרשות ניתנה. הוא הושפע מאוד ממראה עיניו, ובהרצאה אחת בפני סטודנטים מן האוניברסיטה העברית בירושלים הפליג בתאור מראות ההוד של מסירות והקרבה במשך שעה ארוכה, שראה בעת הורדת העולים הבלתי־חוקיים. לבסוף הוסיף: “חבל רק, שעבודה קדושה זו נעשית בידים טמאות!”

דרכי קליטה    🔗

רבות היו הבעיות שהיו קשורות בהבאת העולים לחופי הארץ והורדתם לחוף. אולם גם פה, מיד עם דריכת כף רגלם על אדמת המולדת צפו ועלו בעיות רבות שהיו קשורות בקליטתם, ובמיוחד קליטתם של אנשי בית"ר.

עם הורדת העולים מן האניה נסתיים למעשה תפקידו של האצ“ל. מכאן ואילך – כל המעמסה על שכמם של נציבות בית”ר והסתדרות העובדים הלאומית.

לנציבות קצין קשר מיוחד, דוד לינבסקי, הדואג להעברת העולים לפלוגות הגיוס של בית“ר. בליל בוא אניה מקבל לינבסקי הודעה ממטה האצ”ל להיות מוכן לקלוט מספר אנשים מסוים ובהתאם לכך נעשים על ידו כל הסידורים הדרושים. בתקופה זו קיימות 16 פלוגות גיוס לבית"ר ברחבי הארץ וכל אחת פותחת את שעריה לעולים החדשים, על אף מצבן החמרי הקשה. בשנות עליה אלה 9–1938 רואות הפלוגות את תפקידן העיקרי בקליטת העליה החדשה.

הסתדרות העובדים הלאומית דואגת לסדר בעבודה את אלה מן העולים שאינם נקלטים בפלוגות הגיוס. ההסתדרות פותחת בתל־אביב ברחוב אלנבי 85 “בית עולים לאומי”, שבו מקבלים העולים את סידורם הראשון ואת כלכלתם עד שהם מקבלים עבודה. בית העולים מוחזק מכספי “קופת עמל”, קופת המשען של העובד הלאומי. עיקר העוסקים במלאכה זו הם הגב' ד“ר דנציגר, מר עקיבא ברון, מר יוסף ולקר, ד”ר יונה פרויליך־רון ואחרים.

נמצא בידינו מכתב, שכתב מר עקיבא ברון ליוסף כצנלסון ביום ה־ 27.12.1938 בעניין קליטת העולים. הוא מכנה, מטעמי צנזורה, את העולים – “מכונות”, מזון – “חמרי דלק”, מטות “בסיסים”.

הוא כותב:

“קבלתי יותר מ־150 מכונות. סידורה של כל מכונה עולה לי לא פחות מ־ 2.500–2 לא”י. וגם זה לא מספיק, כי הסוכנות האחרת משתדלת להוציא את המכונות מידינו ומציעה לקליטתם הצעות עוד יותר טובות.

מובן שאיני מוכן ללכת להתחרות “חפשית” עם הסוכנות האחרת, כי בזאת לא אצליח… אבל את המינימום אני מוכרח לסדר. אני צריך לקנות בסיסים בשביל המכונות (60–50 גרוש למכונה), וחמרי דלק לפחות לשבוע (עוד פעם כ־60 גרוש למכונה), כלים ועוד הוצאות. בשתי המושבות שבהן סידרתי את המכונות שלחתי שני אנשים לשם טיפול בהן, וכו'.

משהגיעו המכונות מצ’כיה לויתי 100 לא“י, בימים האחרונים עוד 70 לא”י ויש לי צרות בלי סוף כי בשני המקומות אנשינו התיחסו בהתלהבות רבה לענין ונכנסו… בעול של חובות.

– מה יהיה בעתיד? עד עכשיו היה ביקוש למכונות. המצב בחורף יהיה בדרך כלל לא קשה, אבל בכל זאת קשה לדעת אם אפשר יהיה תיכף ומיד להעסיק את המכונה בעבודה. אני מוכן לטפל בשאלה בכל כוחותי. אני משוכנע שאת כל המכונות אסדר, כמה שתבואנה יותר – יותר טוב יהיה, זהו הכוח הדינמי, אבל זוהי שאלת כספים – וכספים רבים.

..האם עלי להוציא את המכונות שלנו מהטרנספורט הכללי לשם טיפול או לקבל את כולם? – במקרה של הטרנספורט האחרון דרשתי רק את שלנו. לאחר שהופיעו המכונות בשביל בתי החרושת המרוכזים, דרשתי את המכונות הישנות יותר. מהמין הראשון היו כ־100. מהמין השני יותר מ־150. גם את אלה סידרתי בבתי חרושת מרוכזים. כפי שאתה רואה הפרופורציה הייתה טובה יותר. בכל אופן מניחה את הדעת.

יתכן שבעתיד הקרוב ביותר תהיינה ההוצאות קטנות יותר – כי יהיו מחסנים מוכנים, כלים לשם חמרי דלק וכו'".

שוב “ארטימיסיה”    🔗

ועכשיו נחזור נא ל“ארטימיסיה”. היא מתקרבת לחוף נתניה, כשעל סיפונה 200 עולים ובראשם שמואל טגנסקי. מורידים את הסירות, ומלאות עולים הן חותרות לחוף. ההתרגשות על החוף היא גדולה, זהו המבחן הראשון – במבצע משתתף מפקד האצ"ל, דוד רזיאל וחברי המפקדה, דב חייכמן, חנוך סטרליץ־קלעי וכן יוסף נבון וחבר עוזריו. המשוטים חותרים, העולים קופצים המימה, והמורידים עוסקים כל אחד בתפקידו בלי כל דופי, כאילו זה להם שנים על שנים לעסוק רק בעבודה זו – ותוך זמן קצר נמצאים כל העולים על אדמת המולדת הנכספת. רבים מהם כורעים על ברכיהם ונושקים את אדמת החוף הרטובה והמלוחה, רבים נושאים עיניהם לשמים ובלבם שבח והודיה לאל עליון, על שזיכה אותם ברגע מאושר זה, ואחרים – עיניהם זולגות דמעות גיל ואושר.

למעלה, באולם הקולנוע, נואם רזיאל בפני הבאים. הוא מספר להם על הארץ, על מלחמת הנוער לעצמאות וחרות – וההתרגשות מגיעה לשיאה.

שמואל טגנסקי חוזר ל“ארטימיסיה”, קולט בה עוד עולים מ“דראגא” ולמחרת בלילה נשנית אותה פרשה. הפעם קובע שמואל עם רב החובל של “דראגא” שהלה ישיט את אניתו לכיוון חיפה וישאר בקרבת מקום, כדי שיספיקו עוד הלילה לחזור אליה ולהוריד את יתר העולים הנמצאים עדיין על סיפונה.

אולם כשחוזר טגנסקי בפעם השלישית כדי לקבל את העולים אין הוא מוצא את “דראגא” במקום המיועד. הוא מסתובב אנה ואנה – ואין כל רמז לאניה. הוא חוזר למקום ששם חיכתה האניה בלילה הראשון – וגם שם איננה. ובינתיים מאיר היום. רב־החובל משיט את ה“ארטימיסיה” לחופי תורכיה. הם מוצאים מחסה באחד המפרצים מן הסערה שהחלה להשתולל בים. במקום זה הם ממתינים מספר ימים – ו“דראגא” איננה. עוד הם פונים כה וכה וחושבים מה לעשות – מופיעה המשטרה התורכית, שואלת למעשיהם ואוסרת אותם. הם טוענים להגנתם שבאו לבקש מחסה מפני הסערה – והמשטרה משחררת אותם.

“אלי”    🔗

יום אחד מופיעה באופק אניה. כשהיא מתקרבת מבחין שמואל שזוהי “אלי”. על סיפונה כשמונה מאות עולים. הם מספרים, שפגשו בים את “דראגא” וקבלו ממנה את העולים שנותרו על סיפונה. שמואל מכין את הסידורים להשיט את העולים לחוף הארץ והנה מופיע משמר חופים תורכי. חיילי־המשמר עולים על סיפון “אלי”, מודיעים שהם אוסרים את כולם, ומזעיקים את מפקד האיזור.

מפקד האיזור הוא ממוצא אוסטרי, שנשאר בתורכיה עוד מימי מלחמת העולם הראשונה. הוא אדם ליברלי ונוח לבריות. הוא מבחין מיד עם איזה סוג של מבריחים יש לו עסק. שמואל מסביר לו את מצבם העגום של העולים ומפקד האיזור מורה לאנשיו לשחררם.

כבר עברו שבועיים מאז עזב שמואל את חוף נתניה על מנת לחזור אליו עוד באותו לילה. משך השבועיים היו יורדים אנשי נתניה לחוף לחכות לבואו ולבם חרד לגורלו ולגורל העולים. עם בוקר הם חוזרים מן החוף מאוכזבים ובערב הם שבים אליו. כתום שבועיים הם מחליטים שאין טעם להמשיך ולחכות, מה עוד שרוב האנשים הם כבר תשושים מחוסר שינה, וכולם מתפזרים לבתיהם. הם משאירים במקום משמר של שלושה אנשים, שהתכרבלו במעיליהם, התיישבו באחד מנקיקי החוף ונמנמו.

לפתע הבחינו באניה מתקרבת.

כעבור עשרים דקה שוב שוקק החוף חיים; האנשים גוייסו ועבודת ההורדה מתנהלת במלוא הקצב.

טגנסקי חוזר כל פעם ב“ארטימיסיה” לים ומביא עוד קבוצות עולים.

בינתיים משתררת מתיחות ביחסים בין מלחי “ארטימיסיה” והעולים. המלחים, הקובלים על תנאי חייהם, מתחילים לשלוח יד במטען העולים. לעתים הם זורקים בכוונה מזוודות ותרמילים הימה, כדי לנצל את האנדרלמוסיה לגניבות. מדי פעם בפעם הם מאיימים כי שוב לא יורידו את העולים מ“ארטימיסיה” לסירות, ורק עמידתו התקיפה של שמואל מרתיעה אותם. גם רב־החובל נתפס לחמדנות. פעם אחת הוא מבקש את מצלמתו של אחד העולים, ושמואל נותן לו את מצלמתו שלו, כדי לא להחריף יתר על המידה את היחסים, ופעם שניה הוא רואה צעירה יפה על הסיפון ומזמין אותה לתאו. זאת אין שמואל יכול להרשות והוא מזהיר את רב־החובל לבל יישנו מקרים כאלה. רב־החובל רוגז והוא מצווה להפסיק את אספקת הפחם לבישול…

“ג’פו”    🔗

יום אחד ו“ארטימיסיה” עוגנת במפרץ התורכי לצדה של האניה “אלי”, כשהיא מתכוננת להפליג עם ערב לחופי הארץ, והנה מופיעה באופק אנית־ים גדולה. הייתה זאת האניה “ג’פו”, שנשכרה בינתיים על ידי פעילי העליה ב' באתונה, והעלתה על סיפונה בנמל הרומני קונסטנצה קרוב לשמונה מאות עולים. “ג’פו” קיבלה הוראה לפגוש את שמואל טגנסקי במקום המיועד לעגינתה של “ארטימיסיה”.

ידי שמואל מלאות עבודה. כל לילה, או כל לילה שני, כמוסכם עם אנשי נתניה – הוא מפליג עם “ארטימיסיה” לחופי הארץ כשעל סיפונה ממאתיים עד שלוש מאות עולים, וכל לילה ידי אנשי נתניה מלאות עבודה. הדבר נמשך עד סוף חודש דצמבר. במשך קרוב לחודשיים נכנסו ארצה בדרך זו למעלה מאלפיים עולים. חלק גדול מהם ניצולי התופת הנאצי באוסטריה.

בגמר הורדת כל העולים – נותן דוד רזיאל לשמואל טגנסקי חופשה קצרה כדי להסדיר את ענין הדרכון. שמואל חוזר ב“ארטימיסיה” לאתונה. ראשית דרכו לחברת האניות. הוא מבקש מבעל החברה להחליף את רב־החובל בשל התנהגותו הפרועה. בקשתו מתמלאת.

וכעת לענין הדרכון. שמואל יודע שאסור לו לפנות לקונסול הבריטי ולדרוש ממנו את דרכונו הנמצא בידיו. הוא מתקשר על כן עם ערי ז’בוטינסקי, הנמצא בזמן ההוא בקונסטנצה, ועם הלל קוק, המכונה אז איתן, בורשה ומבקש מהם לסדר לו דרכון חדש. ערי מטלגרף: בימים הקרובים יגיע אליך אברהם סטבסקי והוא יסדר את הדבר.

ואמנם, כעבור ימים מספר מופיע סטבסקי במלונו. עוד הם מדברים נכנס בלש ושואל על אחד בשם הררי (לטגנסקי שני כינויים: הררי וג’ון). לפי הצילום שבידו הוא מכיר בטגנסקי את הררי. הוא מבקש ממנו להלוות אליו למשטרה, שם הוא נחקר ארוכות על מעשיו באתונה ועל עניני העליה הבלתי־ליגאלית. בתחילה הוא טוען להד"ם, הוא בא הנה לטיול, לבלות את חופשתו. ברם המשטרה קוראת לפניו את כל סדר מסעותיו בחודשיים האחרונים, והוא נכלא. סטבסקי שנלווה אליו בדרכו למשטרה – חוזר למחרת היום למשטרה בלוויית בא־כוח חברת האניות. תמורת שוחד מסכימים לשחררו מן הכלא, אבל בתנאי שבחדרו במלון ילון גם בלש ושיתחייב להתייצב כל יום במשטרה. סטבסקי לוקח עמו צילומים של שמואל ומבטיח לשלוח לו דרכון מפולין.

למחרת היום הוא מופיע במשטרה להתייצב. עוד הוא פונה כה וכה והנה נפתחת הדלת ומוכנס אסיר חדש: נתן קלפוס. שניהם נדהמים מן הפגישה הבלתי צפויה וכבר הם רוצים ללחוץ איש את ידי רעהו, אולם שניהם כאחד נרתעים. אל להם לגלות שהם מכירים זה את זה. הדבר עשוי לסבך אותם. הם מתנכרים איפוא איש לרעהו.

“דלפא”    🔗

באחד מימי דצמבר 1938, נקרא נתן קלפוס להתייצב בפני מפקד הארגון דוד רזיאל. לאחר שיחה ממושכת בעניני הארגון והעליה ב' – מורה לו דוד לצאת לחוץ לארץ ולהיות מלווה אניות עולים. תוך ימים מספר הוא מסדר לעצמו את כל הניירות הדרושים ויוצא בדרך האוויר לורשה. לפני עלותו למטוס מוסר לו נציג הארגון את ההוראות האחרונות: צופן לקשר, בפני מי להתייצב בורשה, פרטים על הובלת האניות וההורדה וכדומה.

יומיים־שלושה לאחר הגיעו לורשה, מורה לו נציג הארגון, יצחק רוזין, לצאת לקונסטנצה, ששם מחכה אנית עולים.

מורשה יוצא קלפוס עם שיירת עולים המונה למעלה ממאתיים איש, רובם בית“רים ובראשם אברהם סטבסקי. ברומניה מצטרפים אליהם למעלה משלושים בית”רים מרומניה ובלי תקלות מגיעה השיירה לקונסטנצה.

על יד רציף צדדי של הנמל התנדנדה ספינה קטנה בעלת צבע דהה, שעל אחת מדפנותיה מתנוסס השם “דלפא”.

לא מעט הופתעו האנשים כשנאמר להם ש“זאת היא” האמנם תוכל ספינה עלובה זו לחצות ימים ולעמוד מול משברי־ים אדירים?

העלאת האנשים והאספקה בוצעו אף הם ללא תקלות ועוד באותו לילה הפליגו לים הפתוח. עוד טרם הספיקה הספינה להכנס למסלול מהירותה הרגיל, התחוללה סערה. הספינה נזרקה על פני הים כקליפת אגוז, ורב־החובל נאלץ לחזור על עקבותיו ולמצוא מחסה בנמל ממנו יצאו רק לפני שעות ספורות.

בלילה השני הפליגו לנמל הבולגרי ווארנא, הנמצא בקרבת הגבול הרומני. שם קלטו כמה עשרות בית"רים מבולגריה ומהונגריה. לאחר התייעצות עם רב־החובל טלגרף קלפוס לארץ על התאריך המשוער של בואם.

החורף היה בעצומו. הסערות השתוללו ללא הרף, ולא אחת נדמה היה שהספינה עומדת להיטרף ולרדת תהומה על כל נוסעיה, אולם ידו הנאמנה של רב־החובל ועוז רוחם של הנוסעים עמדו להם. ככל שהתקרבו לחופי הארץ השתפר מזג האויר, הים נח מזעפו והרוחות שקטו. ערב אחד לאחר עשרת ימי הפלגה, הגיעו אל מול חוף נתניה, אולם לא ניתן להם שום סימן ולא נראה כל אות.

הם פונים דרומה, נתקלים בסירת־משמר בריטית ועוברים על פניה בשלום, ושוב מפליגים לים הפתוח.

הלילה הבא דומה לקודמו, פרט לעובדה שהים התחיל לסעור.

מתייעצים קצרות ומחליטים שקלפוס בלוויית שני מלחים ירדו לחוף ויראו איך יפול דבר. קלפוס מכיר יפה את החוף, הוא מכיר גם את אנשי האצ"ל בנתניה העוסקים בהורדה. אין לו ספק שבנקל ימצא בנתניה את האנשים הדרושים לו.

בקושי רב הם מצליחים להגיע לחוף. הגלים הגבוהים מטלטלים את הסירה וכל רגע היא עומדת להיזרק לחוף ולהתנפץ לרסיסים. אולם ידם של המלחים המנוסים היא על העליונה.

בלי קושי מוצא קלפוס את פעילי ההורדה. הם מספרים שבלילה הקודם שוטטה בקירבת החוף סירת משמר בריטית ולא הייתה כל אפשרות לאותת לספינה. גם כעת עלולה להופיע כל רגע סירת משטרה ועל כן יש לדחות את ההורדה ללילה הבא.

קלפוס מתנגד. המצב בספינה אינו מזהיר. מלאי המזון ומי השתייה אזלו. האנשים עייפים מן הנסיעה המיגעת בסערות בלתי פוסקות, על הסיפון מספר חולים ואין להם לא רופא ולא תרופות. יש לבצע את ההורדה הלילה.

אנשי נתניה מנסים לרכך את לבו, “תראה”, הם אומרים, “הים סוער, בעצמך אמרת שאך בקושי הגעת לחוף, ואיך אפשר לסכן את העולים. הן עלול לקרות אסון”.

ברם, קלפוס בשלו. וכאן מתערב לטובתו מפקד הארגון דוד רזיאל, הנמצא אותה שעה בנתניה. הוא מורה להתחיל מיד בהורדה.

ההורדה הייתה אמנם קשה מאוד. לא אחת עמדו הסירות להתנפץ אל החוף, או להסחף על ידי נחשולי הגלים, אבל בסופו של דבר עבר הכל בשלום.

רזיאל מפליג לאירופה    🔗

נתן קלפוס חוזר לספינה. יחד עמו יורד לספינה דוד רזיאל, היוצא לאירופה לפגישה עם זאב ז’בוטינסקי לועידה בעניני העליה ב', העומדת להתכנס בפאריס.

מאתונה הם טסים לורשה. נציג הארגון בורשה, הלל קוק, מורה לקלפוס לצאת לקונסטנצה שם עוגנת בנמל אניה גדולה מלאת עולים שעליו ללוותם בדרכם ארצה. הייתה זאת האניה “קאטינא”.

בטרם הספיק קלפוס להגיע לקונסטנצה, ניתן צו על ידי שלטונות הנמל ל“קאטינא” לעזוב את הנמל ולהפליג לים. משלא מצא את האניה מיהר קלפוס במטוס לאתונה. פה נעצר על ידי המשטרה, וכך הוא נפגש עם שמואל טגנסקי.

אברהם סטבסקי הנמצא עדיין באתונה מצליח, בעזרת באי־כוח חברת האניות, לשחרר את קלפוס ואילו טגנסקי נצטווה אחר זמן מה על ידי שלטונות יוון – בלחץ הבריטים לעלות על סיפון אניה המפליגה לארץ. בהגיע האניה לחיפה נאסר, נחקר ארוכות ונשלח למשך שנה תמימה לכלא עכו.

 

פרק שלושה־עשר - ורשה 1938    🔗

תנועה בלתי־פוסקת זו של אניות בלתי־ליגאליות, שתוארה בפרק הקודם, לא הייתה אפשרית אלמלא עבודת הכנה קדחתנית. מאז ראשית שנת 1938 פרושה רשת מסועפת של מרכזי עליה ב' על פני אירופה. פולין על שלושת מיליוני יהודיה, הריכוז היהודי הגדול ביותר באירופה, הייתה מטבע הדברים גם העתודה העיקרית לעליה ב'.

מצבם של היהודים החמיר והלך מאז שנות השלושים. העם הפולני, שלא הצטיין מעולם באהבת ישראל יתירה, מצא הסבר פשוט לאנטישמיות שלו: היהודים דוחקים את רגלי הפולנים. אין פולין יכולה לפרנס את בניה. הכפר הפולני מאוכלס למעלה מן המידה, והעיר חייבת לקלוט את העודף הכפרי. אולם בעיר תפוסים רוב ענפי הפרנסה בידי היהודים. הם צריכים איפוא לפנות את מקומם לפולנים.

ומהלכה למעשה; פולנים מרוששים נאחזו בענפי פרנסה יהודיים. הממשלה הפולנית הלאימה את ענפי המסחר העיקריים. היא תמכה בנדיבות בקואופרציה הפולנית והטילה מסים כבדים על בעלי המסחר והמלאכה היהודיים. חרם כלכלי והעמדת משמרות על יד בתי עסק יהודיים נעשו בגלוי ובעידודם של הממשלה והמשטרה הפולנית, ורוב רובה של יהדות פולין נשאר ללא כל בסיס כלכלי.

ובזה לא סגי: הארס הנאצי שהתפשט על פני רוב ארצות אירופה נקלט בקלות בעם הפולני. בראש מחנה הצוררים עמדה מפלגת האנדקים, אשר אחרי מות פילסדוסקי עלתה על דרך הטירור והפרעות. בדרך זו סברו מנהיגי מפלגה זו והמוניה לפתור את בעיית היהודים בפולין. מאז 1935 הציף נחשול של פרעות את יהודי פולין. החל מהפרעות בגרודנו, דרך פשיטק עבר גל הטירור על פני עריה ועיירותיה של פולין – בשווקים וברחובות ובאוניברסיטאות. ראש ממשלתה של פולין סקלדקובסקי הודה בסיים שבנפת ביאליסטוק בלבד נרשמו בשנת 1936 348 התנפלויות על יהודים.

את מצבם החמור של יהודי פולין ביטא באורח בולט הכרוז שפירסמו מנהיגי יהדות פולין ואשר הופנה לעולם הגדול, בו נאמר:

“אנו נמצאים באש של התאבקות מאין כמוה, שלא לפי כוחנו. אין בטחון לחיים, לבריאות ולרכוש של האוכלוסים היהודים. אין לנו אפילו זכות של הגנה. החרם הכלכלי המבוצע באופן גס מאוד, מביא את אוכלוסי היהודים להרס גמור”.

בא ז’בוטינסקי והציע את פתרונו: תכנית האווקואציה. הוא מופיע וחוזר ומופיע בפני המוני העם היהודי ומזהיר: “אם לא תחסלו את הגולה, תחסל הגולה אתכם!” הוא מתייצב בפני ראשי ממשלת פולין (וגם בליטא ובלטביה) ומבקש את עזרתם “לטובתכם ולטובתנו”:

“עיזרו לנו להקים את מדינתנו, אנו הראשונים שכלפיהם מכוונת שנאת היטלר. אולם אנו לא האחרונים. אם היטלר יצליח להשמיד אותנו, יהיו המדינות הקטנות והחלשות הבאים בתור. אחריהן יבואו העמים הגדולים, ואחריהם – המעצמות. גורל אחד מיועד לכולנו אם לא נדע לעזור איש לרעהו. עיזרו לנו. עיזרו לנו בעלייתם של המוני היהודים למולדתם. תמכו בנו במאמצנו לחיות כעם חפשי בארצו”.

כיום אנו יודעים כמה מן הנבואה היה באזהרות. אלו. אך אז לא אבו לשמוע. עסקני כל המפלגות היהודיות, למן האדוקים שבאדוקים עד לשמאל הקיצוני, התקוממו נגד תוכנית האווקואציה. “ז’בוטינסקי ממיט שואה על העם”, התריעו. “לא די באנטישמיות הקיימת והמכבידה בלאו־הכי את ידה על המוני היהודים, והנה בא ז’בוטינסקי ונותן אישור רשמי לשנאת ישראל. הוא מבקש להוציא את היהודים המושרשים מזה דורות בארצות מגוריהם ומבקש עזרת הממשלות לגירושם ועקירתם”. הם טוענים כי יש להתנגד לאווקואציה ולהוסיף ולדרוש את הטבת תנאי חייהם של היהודים בארצות הגולה ואת הרחבת זכויותיהם.

במיוחד פעילים במערכה זו נגד ז’בוטינסקי ותכניתו מנהיגי הסוכנות היהודית. מעל כל במה ציבורית, מעל כל עתון יהודי הם משמיעים קולם נגד האווקואציה ונגד עליה ב', שממדיה מתרחבים והולכים. בשנת 1937 עליה זו מוגבלת עדיין בעיקר לאנשי בית"ר ויתר הארגונים המסונפים להסתדרות הציונית החדשה, אך מהתחלת 1938 היא חורגת ממסגרת זו ומקיפה גם יהודים רבים מכל ימות השנה.

עליית בית"רים – או עליית “כל־דיכפין”?    🔗

ענין זה היה שנוי במחלוקת גם במוסדות התנועה הלאומית. היו שאמרו כי העליה ב' צריכה לשמש צינור עליה אך ורק לבית“ר ולתנועה. עלינו לדאוג קודם כל לעצמנו, אמרו. בית”ר, שהסוכנות היהודית התנכלה במשך שנים לזכותה לעליה זכאית לעליה משלה, כדי שתוכל להשיג תוך זמן קצר את אשר הפסידה בשנים הארוכות. בית“ר פולין בלבד מונה שש רבבות חברים מאורגנים, וגם מספר הבית”רים בשאר ארצות אירופה המרכזית והמזרחית מגיע לרבבות. המתח הוא גבוה. אין הם יכולים לשבת בחיבוק ידיים שעה שבחזית – בארץ – מתרחשים מאורעות העשויים להיות גורליים לעתיד הציונות. הצמאון לעליה הוא רב וכדי לרוותו יש צורך בצי־אניות גדול אשר יפליג בימים ויביא אלפים ורבבות לחופי הארץ. ומה עוד שחברינו בארץ עומדים בקו הראשון של המלחמה, וחובתנו הראשונית היא לדאוג להגדלת מספרם ולהגברת כוחם ולכך מסוגלת רק עליה בית"רית טהורה.

לעומתם טענו אחרים, שתנועה ממלכתית אסור לה להפלות בין יהודי ליהודי, עליה להתרומם מעל כל מסגרת מפלגתית, ואפילו זו מסגרתה שלה. תנועה הדוגלת בשיבת ציון לכל דורשי ציון חייבת לדאוג לעליתם של המוני העם.

מצוקת היהודים גוברת והולכת. הגל העכור של האנטישמיות מציף ארץ אחר ארץ, תורת היטלר מתפשטת והולכת. יהודים מנושלים מעמדותיהם הכלכליות, חיי היהודים ורכושם הופכים הפקר, מאות אלפי יהודי גרמניה ואוסטריה נמצאים כבר ללא קורת גג, ומי יודע מה ילד יום? האין יהודים אלה זכאים להצלה. מי יצילם? הן מנהיגי הסוכנות היהודית חסרי החזון והמעוף, מוסיפים לעמוד כעני בפתח ולהתחנן להגדלת מכסת הסרטיפיקטים הזעומה. מבוקשם זה אם ינתן להם – יוסיפו לשקוט על שמריהם. טחו עיניהם מראות את הסערה המתקרבת. כלום לא הכריז נשיא ההסתדרות הציונית, פרופ' ח. ויצמן, כי יהודי נאלבקי הם אבק־אדם ואינם ראויים לגאולה? מוטל איפוא על בית"ר לדאוג להמוני יהודים אלה.

אלא שבאה המציאות האפורה וכפתה על המתווכחים דרך־ביניים. לשם ביצוע תכניות העליה הגדולה דרושים אמצעים כספיים עצומים – וכסף אין. מקורות הכספים הציבוריים־ציוניים בידי הסוכנות ומפלגות השמאל המה, והללו מכריזים מלחמת תנופה בעליה ב' וב“רמאים הרביזיוניסטיים” המוליכים שולל את המוני העם… ואילו הבית“רים רובם מבני דלת־העם, בני עמלים, חנוונים ובעלי־מלאכה ואין ידם משגת לכסות אפילו את הוצאות הנסיעה. מרכיבים איפוא שירות־מעורבות חלקם בית”רים וחלקם סתם־יהודים, המוכנים לכסות גם את הוצאות הנסיעה של הבית"רים.

וכך פועלים בורשה שני משרדים של עליה ב'. מחלקת העליה של נציבות בית"ר פולין, הנמצאת תחילה במשרדי הנציבות ברחוב טווארדא 24 ועוברת אחר־כך לרחוב אורלא 7, ובראשה קצין הנציבות אלחנן פנימונסקי (ואחריו – קצין הנציבות דוד יוטן) ומחלקת העליה לסתם־יהודים, שבראשה עומד אברהם סטבסקי, ומשרדו במערכת העתון “אונדזער וועלט”, ברחוב אלקטוראלנא.

שני המשרדים גם יחד שוקקים חיים. האחד מלא תמיד שליחים מקנני בית“ר השונים המבקשים להקציב מכסה גדולה יותר לבית”רי עירם או עיירתם. הטלפון מצלצל בלי הרף. המזכירות עובדת במלוא הקיטור. מאות מברקים ומכתבים מתקבלים יום־יום. על כולם צריך להשיב. נקבעות רשימות העולים. נשלחות הוראות מפורטות בדבר ההכנות לקראת העליה, סידור הניירות, טיב המטען שכל עולה יכול לקחת עמו, הסידורים הכספיים, מקומות הריכוז לשיירות,תאריכי היציאה וכדומה – מאות פרטים, שלכאורה אין בהם חשיבות רבה אבל הם הכרחיים להצלחת הפעולה.

ובמשרד השני, זה של סטבסקי, מצטופפים המוני סתם־יהודים, מבקשים ומתחננים להקדימם בתור. יש המוכנים לשלם ככל שיידרש מהם, יש העומדים על המקח, ושוב כל אותם הסידורים וכל אותן ההוראות על פרטי פרטיהן. כל מועמד צריך להכין תעודות אין סוף: תעודת לידה, תעודת יושר, תעודת שחרור משלטונות הצבא המחוזיים, תעודת אזרחות, אישור מן האוצר, ששה צילומים. כל אלה מועברים למשרדי העליה בורשה הדואגים לדרכון החוץ, היתר יציאה ואשרות המעבר הדרושות.

תחילה נוהגים היו להגיש למיניסטריון הפנים הפולני את רשימות האנשים העומדים לצאת לחו“ל והפולנים היו מוציאים דרכוני חוץ לכל אחד מן האנשים לחוד. בדרך כלל היו סידורים מעין אלה נמשכים חדשים ארוכים וגם אז לא היה בטחון כי אמנם יושג הדרכון, אולם בהשפעת שיחותיו של ז’בוטינסקי עם ראשי ממשלת פולין וקשריו של מר הנריק שטרסמן עם ד”ר וגנר, מנהל מחלקת המיעוטים במיניסטריון הפנים – ניתנה הוראה מיוחדת למושל מחוז ורשה להקל ככל האפשר בהוצאת דרכונים לעולים. קשריו של סטבסקי עם פקידי משרד הפנים ומושל המחוז סיעו אף הם להחשת הוצאת הדרכונים שמספרם הגיע תחילה למאות ואחר כך לאלפים. ויתרה מזו, בשעת הדחק או ביום ראשון, כשהפקידים הפולניים היו שובתים מעבודתם היו פקידי נציבות בית"ר תופסים את מקומם ליד השלחנות במשרדי הממשלה וממלאים את הדרכונים כדת וכדין. נוסף על זה העניקה ממשלת פולין לעולים הנחה של 50 אחוז מהתשלומים בעד הדרכון ושל 25 אחוז ממחיר כרטיסי הרכבת.

בהתקרב מועד הנסיעה היה כל מועמד מקבל הודעה טלגרפית מתי והיכן עליו להתיצב בורשה. כאן היו בודקים את חפציהם של העולים ומסבירים להם את כל הקושיים הכרוכים בעלייתם לארץ באורח בלתי־חוקי.

השיירות היו יוצאות לדרכן ברוב המקרים ברכבות מיוחדות. זמן קצר לפני הגיעם לגבול היו מחלקים לעולים את הדרכונים, ובהם ויזות־מעבר מתאימות וויזות סופיות לפנמה, קובה, הונדורס, וכדומה. את הויזות הסופיות היו מספקים הקונסולים של הארצות המתאימות תמורת תשלום, ולאחר שלמדו מארגני העליה את המלאכה – היו מתקינים אותן בכוחות עצמם…

ראשית הויכוח בין בית“ר ואצ”ל    🔗

אחר כניסת הנאצים לוינה נהפכה ורשה גם למרכז הפעולות של העליה ב' כולה. כאן יושב מאז 1937 הלל קוק, שנשלח מטעם האצ“ל להיפגש עם ז’בוטינסקי ונתמנה כנציג מפקדת האצ”ל באירופה לעניני עליה. בקיץ 1938 בא לורשה גם אברהם שטרן־יאיר, ראש מטה האצ“ל. הוא עוסק ברכישת נשק והברחתו לארץ, בארגון קורסים צבאיים לאנשי אצ”ל מן הארץ ומחוץ לארץ, בארגון תאים של אצ“ל בתוך בית”ר (דבר המעורר מחלוקת בין בית“ר ואצ”ל) וגם בעניני עליה ב'. בסוף הקיץ מגיע יוסף כצנלסון, כשליח האצ“ל, כדי להתיצב בראש הפעולה למען העליה ובפיו הסיסמה: “דבר אל בני ישראל ויסעו”. ובחודש אוקטובר 1938 מגיע לורשה גם ערי ז’בוטינסקי, ששוחרר מכלא עכו והוטל עליו לעמוד בראש העליה הבית”רית.

בתקופה זאת אין עדיין רשות עליונה למפעל עליה ב‘, ומתנהל ויכוח: בידי מי צריכה להיות הסמכות המכרעת בכל הענינים הנוגעים בה. האצ“ל טוען, כי הואיל וזוהי פעולה מהפכנית – אנשיו צריכים להיות לא רק האחראים להורדה בארץ אלא גם המארגנים הראשיים בארצות הגולה והפוסקים האחרונים בקביעת המועמדים, ברכישת האניות, בסידורים בנמלי ההפלגה וכיוצא באלה. לעומת זה טען שלטון בית”ר, וז’בוטינסקי תמך בדעה זו, שתפקיד האצ"ל צריך להיות מוגבל להורדת העולים ולכל היותר לליווי השיירות באניות; העליה ב’ היא פעולה בית“רית וכל הפעולות בשטח זה בחוץ לארץ הן מסמכותו הבלעדית של שלטון בית”ר.

תוך כדי הויכוח התגבש נוהל מוסכם שלפיו הייתה בית“ר אחראית לארגון השיירות, הבאתן לנמל והעלאתן לאניות, ואילו מכאן ואילך חלה האחריות על האצ”ל. על רוחו של הסדר זה ניתן לעמוד משני המסמכים הבאים שנשתמרו בידינו. הראשון הוא הוראה של ז’בוטינסקי למנהל לשכת העליה של שלטון בית“ר בורשה, בדבר השתתפותו של נציג בית”ר בהפלגה לארץ, כדי לעמוד מקרוב על סידורי הורדת העולים:

בוקרסט, 3 נובמבר 1938

לכבוד מנהל לשכת העליה,

שלטון בית"ר,

ורשה.

נא להוציא לפועל את ההוראה כדלקמן:

הא' דוד קרול צריך להשתתף בתיור הקרוב להתגשם, למען יתמחה – במו־עיניו על כל תנאי המפעל. בקשתי את בא־כוח האצ"ל לעזור בכך באמון גמור; ומצד שני בטוחני כי הא' קרול ימלא את תפקידו בכל הטאקט הדרוש.

מטרת נסיעתו – לאסוף בתור עד־ראיה את הנסיון המעשי והממשי בו תוכל להשתמש הלשכה הורשאית לסידור הצד ה“גלותי” של העבודה. ברור הן לי והן לכל המוסדות המשתתפים, כי ביחס לצד ה“סיומי” של המפעלים כל הסמכות היא לאצ"ל.

העתקת פקודתי זו תימסר כאן לבא־כוח האצ"ל למען יעבירנה מי למפקדיו.

תל־חי,

(זאב ז’בוטינסקי)

המסמך השני הוא מכתבו של ז’בוטינסקי באותו ענין לנציג האצ"ל:

3 נובמבר 1938

ידידי מורשה, אשר את שמו ימסור לך המוכ“ז, יסע מטעם המוסד המעונין הנמצא תחת מרותי אני. אמנם יסע בתור איש פרטי ובשום אופן לא יתערב בסידורי הנסיעה; אבל רצוני הוא שתינתן לו האפשרות והעזרה להסתכל מקרוב ובדיוק בכל מסיבות המפעל, דרכיו וצרכיו. המטרה היא, מבלי לנגוע בעקרון שהשלמת המפעל צריכה להשאר בידי המוסד הא”י לתת לנו גם פה בגולה ידיעה מדויקת של כל הפרטים, כי הלא בלעדי כך אי אפשר לסדר את הצד הגלותי של העבודה. על כן הואיל נא להתיחס לשליחנו זה באמון גמור.

ברם, הסדר זה לא שם קץ לחילוקי־הדעות ביחס לעקרונות הפעולה ודרכי העבודה, וכדי ליישב את הענין הוחלט לקרוא לועידה, שבה ישתתפו כל הגורמים המעונינים ושתתכנס ברשותו של זאב ז’בוטינסקי.

הועידה נתכנסה בפריס בינואר 1939.

 

פרק ארבעה־עשר - פראג 1938    🔗

בהתחלת 1938 בא לפראג הלל קוק. הוא מסר לאליהו גלזר, ששימש אז נציב בית"ר בצ’כוסלובקיה, שענין העליה ב' מתפתח כראוי ויש להתחיל בארגונה גם בצ’כוסלובקיה.

גלזר מתחיל בהכנות, אולם עבודתו נתקלת בקשיים שאין דוגמתם כמעט בשום ארץ אחרת: אין מועמדים לעליה בדרך זו. צ’כוסלובקיה היא ארץ דמוקרטית ושליטיה הנוכחים ממשיכים במיטב המסורת של נשיאה המנוח תומאס מאסאריק. יהודים נהנים משוויון־זכויות מלא ומצבם הכלכלי הוא טוב. למה זה איפוא ירשו ההורים לילדיהם לצאת לדרך הרת־סכנות.

א. גלזר ועוזריו פותחים בפעולת הסברה. הם מופיעים באספות פומביות, מארגנים מסיבות, מפרסמים מאמרים בעתונות וכרוזים, שבהם הם מצביעים על הסכנות הנשקפות ליהודי צ’כוסלובקיה, בדומה לאחיהם בגרמניה ובאוסטריה. ברם, באותם הימים של התחלת 1938 אין שום יהודי מעלה על דעתו שכעבור שנה בלבד יהיה גורלם כגורל יהודי גרמניה ואוסטריה. וקולם, קול התועמלנים והמזהירים אינו נכנס ללבבות.

גלזר וחבריו פותחים את משרד העלייה שלהם ברחוב בנדיקטסקה מספר 2 בפראג ומתחילים בעבודת־נמלים. לאט לאט מתרבה מספר הבאים להירשם, בראש וראשונה בית"רים, ותוך זמן קצר עולה חשיבותו של המשרד בבנדיקטסקה על חשיבותו של המשרד הארצישראלי, שאינו מטפל אלא בחלוקת הסרטיפיקטים הבודדים הנופלים בחלקו.

קבוצת העולים הראשונה מצ’כוסלובקיה מגיעה לארץ וחבריה כותבים על הצלחת הנסיעה; גלזר ועוזריו מסתייעים בזה למבצע תעמולה מקיף המלווה מסיבות והופעות פומביות רבות.

באביב 1938 פורץ המשבר הראשון בין צ’כוסלובקיה וגרמניה על רקע מחוז הסודטים.

אין עדיין בכוחו של זעזוע זה לגרום לשינוי־ערכין גמור ביחסם של יהודי צ’כוסלובקיה לעליה, אולם די בו כדי למלא את המשרד בבנדיקטסקה אנשים הרוצים לעזוב את ארץ מגוריהם ולעלות לארץ־ישראל.

קיומו של המשרד לעליה ב' הוא לצנינים בעיני מנהיגי ההסתדרות הציונית ועסקניה והם פותחים במערכה חריפה נגד העליה ב' ומארגניה. בטאון ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה, “זלבסטווהר”, מפרסם מאמרים מלאי־השמצה וסיפורי־זוועה על העולים המסכנים המוסעים לארץ בתנאים בלתי אנושיים, וקורא ליהודי המקום ולציונים הנאמנים להחרים את קבוצת חמומי־המוח האלה בנוסח “כל שומר נפשו ירחק מהם”.

לפראג מגיע גם שליח מיוחד מן הארץ, ליאו הרמן, המוכיח באותות ובמופתים שעליה ב' אינה אלא תרמית ומפליג בתאורים נרגשים על תנאי הנסיעה היכולים לזעזע כל נפש.

דבריהם נושאים פרי. רבים מתפתים להאמין שאמנם אין מארגני העליה אלא קבוצת רמאים ונוכלים והם נרתעים. ועד הקהילה בפראג, הקהילה העשירה בצ’כוסלובקיה והידועה בנדיבותה, מודיע רשמית שלא יתן את ידו לענין מפוקפק זה ולא יתמוך בבחורים בלתי אחראים אלה.

אולם היו גם רבים, רבים מאוד, שלא שעו לדברי “מטיביהם” אלה.

מקום ריכוז העולים היה בברין. משם היו יוצאים ברכבת לאחד מנמלי הדנובה ומכאן באניה של “חברת־הדנובה” לשפך־הנהר בים השחור, לאחד מנמלי רומניה, מקום שהיו מצטרפים לשיירות מארצות שונות. כל הסידורים, כגון ניירות, רכבות מיוחדות וכדומה עד לנמל הדנובה נעשו באמצעות חברת הנסיעות הצ’כית “צד’א”.

עד מהרה הפכה פראג מרכז העליה לארצות אירופה התיכונית: צ’כוסלובקיה, הונגריה, אוסטריה ולפליטי גרמניה.

משרד העליה בפראג הוא מסודר מאוד, אולי המסודר שבמשרדי העליה ב' בארצות השונות. מנהל המשרד הוא נפתלי פלטין, עוזרו הראשי של גלזר. לקראת הרכבתה של כל שיירה חדשה מעביר המשרד הוראות מפורטות על אופן רישום המועמדים וההכנות שעליהם לעשות לקראת הנסיעה. כן קבע המשרד מעין “עשרת דיברות” לעולים.

נמצא בידינו חוזר ההוראות מתאריך ה־29 בנובמבר 1938, בו נאמר:

"הוראות לשיירה הבאה

ההרשמה מתחילה ב־1 בינואר 1939 ומסתיימת ב־11 בו.

כל מועמד צריך למלא שאלון, לצרף צילום ותעודה רפואית.

לשאלון יש להוסיף שאלה בדבר הידיעות בעברית והמלצה של שני אנשים.

למועמד יש להסביר שההרשמה עדיין אינה מחייבת. האישור הסופי יבוא מהמשרד הראשי.

ב־12 בדצמבר יועברו כל השאלונים בצירוף הפרטים על טיב החומר האנושי, נאמנות ציונית ומצב הבריאות למשרד הראשי.

יחד עם ההסכמה של המשרד הראשי שתועבר למועמד בכתב או באורח טלגרפי יועבר גם טופס להעברת התשלום עבור הנסיעה. כבר בשעת הרישום צריך להסב את תשומת לבו של המועמד, שעליו להיות מוכן להכניס את כל הסכום החל מה־13 בחודש דצמבר – ברגע שידרש לעשות זאת.

בהתקבל הקבלה המאשרת שהמועמד העביר את התשלום, ייחשב מועמד זה כמאושר באופן סופי. במקרה שהמועמד אינו מעביר קבלה כנ"ל – הוא מוצא מן הרשימה.

המחיר הוא לבית"רים ולחיילים (הכוונה לברית החייל) ארבעת אלפים קרונים צ’כיים. לכל היתר – 4500 קרונים צ’כיים. ישנה אפשרות של התיקרות כל שהיא.

לאחר אישורו הסופי של המועמד – יוסבר לו תוכן “עשרת הדיברות” והוא מקבל רשימת החפצים שמותר לו לקחת עמו.

אם המועמד רוצה לקחת עמו איזה שהם דברי ערך או רכוש כל שהוא, עליו להעביר את פירוט הדברים למשרד הראשי, כדי שאפשר יהיה לדאוג לרשיון מהבנק הממלכתי להוצאת הרכוש מן הארץ.

המועמדים לעליה מאושרים כל אחד באורח אינדיבידואלי. בשום אופן לא יאושרו רשימות קולקטיביות, לא של בית"רים, לא של ברית החייל ולא חברי ארגונים אחרים.

אנו אוסרים באופן מוחלט על ארגונים מקומיים או של אנשים בודדים לקבל מן המועמד לעליה תשלום כלשהו בעד הסידורים הקשורים בהכנת הרשימות או סידורים אחרים הקשורים בעליה. ארגונים שלא ינהגו בהתאם לנ"ל יוצאו מן השיירה באופן מוחלט. בודדים הרוצים לזכות ברווחים בקשר לעליה – יועמדו למשפט.

מפקד הקן, או נציג הצ"ח או נציג קרן תל־חי שיעסקו בפעולה זו חייבים לעמוד בקשר מתמיד ובלתי פוסק עם המשרד הראשי.

אינפורמציה נוספת בעל־פה אפשר לקבל גם אצל המוסמך על ידינו לשם כך: י. ציטרון, בראטילבא רח' ז’לז’ניצרסקא 8 ובמשרדנו בברין רח' קולישטה 17.

כמועמדים לעליה באים בחשבון גברים ונשים יהודים שאינם למטה מגיל 16 ולא מעל גיל 35. רביזיוניסטים, בית“רים וחיילים עד גיל 40. אין ניתנות כל הנחות במחירים. בית”רים ורביזיוניסטים שאין ידם משגת לשלם את התשלום או רק חלק ממנו – יכולים לפנות בבקשה בכתב למשרד הראשי. כל היתר צריכים לפנות לעזרה לועדי הקהילות או למוסדות אחרים.

כל דרכון בעל תוקף, מקומי ומארצות אחרות – הוא טוב. באין למועמד דרכון – עליו לפנות למשרד הראשי שידאג לסידור דרכון עבורו. הנסיעה היא קשה. התנאים אינם נוחים ואין אנו מקבלים על עצמנו אחריות איזו שהיא. אנו רק יודעים שכל השיירות שיצאו עד היום הגיעו כולן בהצלחה והנסיון שרכשנו יביא תועלת לשיירות הבאות.

כל הענין הוא סודי בהחלט. מי שלא ישמור על הסודיות – מוציא את עצמו באורח אוטומטי מן השיירה.

כל ההוראות של המשרד הראשי יש למלאן במהירות ובדייקנות.

מותר לקחת רק תרמיל שכם וחפצים במשקל של עשרה ק"ג בערך לפי רשימת החפצים הקיימת – לא פחות ולא יותר. מצרכי אוכל מותר לקחת בכל כמות שהיא.

על דרך ואופן הנסיעה אין אפשרות למסור פרטים.

אין אנו מקבלים כל אחריות על סידורם הכלכלי של העולים בארץ.

כן אין עדיין כל אפשרות לומר משהו על תאריך הנסיעה. התאריך המאושר הוא מחצית ינואר".

“עשרה חוקים”    🔗

למשתתפי השיירה (מיועד רק למפקדים)

1. קח אתך רק מה שרשום ברשימת החפצים. בדיוק זה – לא פחות ולא יותר.

2. אל תשגה באשליות. הנסיעה היא קשה. התנאים הם קשים ועוד יותר קשה להגיע. אנו הסבנו את תשומת לבך לקשיים אלה מראש, ומניחים שהחלטתך להשתתף בשיירה היא גם החלטה להיות מוכן לקשיים.

3. אל תדבר על כך. אל תכתוב על כך, לא לקרובים ולא לידידים. הם צריכים לקבל ממך רק ידיעה אחת ויחידה – שכבר הגעת. אולם עדיין לא הגיע הזמן להודעה כזו.

4. עליך להשמע להוראות מפקד השיירה ללא כל תנאים. המשמעת בזמן הנסיעה היא צבאית. כל הפרעה מסכנת את כל השיירה ומסכנת אותך.

5. כבד את הסדר באניה. מלא את הוראות רב־החובל. אל תפריע לצוות.

6. תפנה בכל הענינים רק לממונה הישיר עליך. אבל גם כלפיו תחסוך בשאלות ובהפרעות. היה שלם עם עצמך ואל תתאונן הרבה. האניה אינה אנית־פאר ואין אתה עושה נסיעת מותרות.

7. שמור בדיקנות על נקיון וסדר בחפציך, בכלי האוכל ובגופך.

8. אל תתקהל. אל תדחף לא בעליה על האניה, לא בזמן האוכל ולא בזמן ההורדה. זכור תמיד: צו־הגורל של כל השיירה הוא – אחד למען כולם, וכולם למען האחד ואיש לא ישיג דבר שחברו אינו מקבל.

9. כשתגיע לארץ, וחלומך חלומנו יתגשם – היה יהודי נאמן וזכור שאתה הנך ראש־גשר במלחמה למען אלה שעדיין לא נגאלו. לא עשינו כל הבדלים מפלגתיים, מפני שכל היהודים הם אחים והארץ שייכת לכולם. גם לאחר הגיעך אין אנו דורשים ממך קשר מפלגתי, אלא שתאמין ברעיון המדינה היהודית, שרעיון הלגיוניסם הוא תנאי קודם להשגת החרות לעם היהודי ושתהא מוכן בנאמנות ובהקרבה לשרת רעיון זה – לכך אנו מצפים ממך".

 

פרק חמשה־עשר - לונדון 1938    🔗

מרכז העצבים של מבצע עליה ב' היה בלונדון, מקום מושבם של נשיאות הצ“ח ושלטון בית”ר. כל ההכרעות בענינים רעיוניים ופרינציפיוניים וכן בענינים מעשיים שחרגו ממסגרת מקומית והיו בעלי אופי כללי – נעשו בלונדון. כאן הגיעו לבירור הסיכסוכים שנתגלעו בין פעילי העליה או המוסדות המעונינים השונים; כאן נידונו פניות סניפי בית"ר, הגיעו גם קריאות מארצות אירופה השונות, שסברו כי נתקפחו במספר המקומות בשיירה זו או אחרת, וכיוצא באלה.

הממונה על עניני עליה ב' מטעם הנשיאות היה המהנדס שלמה יעקבי – מיזוג של משכיל ואיש־מעשה, הוא הרוח החיה בכל המפעל וכל מרצו ואונו מסורים להצלחתו. הוא נע־ונד על פני כל אירופה. דומה, שבעת ובעונה אחת אתה יכול לפגשו בלונדון ובפריס, בורשה ובבוקרשט, בפראג ובציריך – ובכל מקום אחר שעניני העליה דורשים זאת. הוא מגייס את דעת הקהל, קונה את לבם של אישים שונים בעלי השפעה, מבני־ברית ושאינם בני־ברית ורוכש את עזרתם ותמיכתם בעליה ב', הוא נפגש עם נציגי ממשלות, עם נציגי ועדי פליטים שונים, הוא מגייס כספים וכדומה.

הפעולה הציבורית למען עליה ב' היא כעת במלוא תנופתה. כל חברי הנשיאות ועובדיה כל קציני השלטון – כולם מגוייסים למען פעולה זו.

עם החמרת מצב היהודים במרכז אירופה גובר לחץ ההמונים על משרדי העליה ומן ההכרח להרחיב את ממדי ההצלה. אולם לשם כך דרושים אמצעים רבים והכסף מאין ימצא?

נשיאות הצ"ח בלונדון מיסדת את “בנק העליה”. ראשי התנועה פונים אל כל סניפי התנועה ברחבי תבל, לאישים ומוסדות שונים בבקשם עזרה ותמיכה. בין הנענים: הרב הראשי לבריטניה הרב הרץ, פרופסור יהודה והלוחמים הגדולים למען הענין היהודי וידידי עמנו הדגולים, קולונל יאשיהו ווג’בוד וקולנל פטרסון.

אולם אין מפעל כספי זה מצליח לגייס את הסכומים העצומים הדרושים למימון פעולות עליה גדולות בהתאם לצורך, כי נגדו מתייצבת ההסתדרות הציונית; כל מנגנונה העצום ושופרות התעמולה שלה נחלצים למערכה נגד ה“בנק”, כשם שיצאו במערכה נגד העליה הבלתי־חוקית עצמה.

בחדשי הקיץ של שנת 1938 קמו מספר ועדים למען פליטי גרמניה ואוסטריה. אחד מהם הוא “הועד למען יהדות גרמניה”, שנוסד בלונדון ובראשו לורד הרברט סמואל ופרופסור נורמן בנטביץ‘. נשיאות הצ"ח פונה לועד זה בבקשת עזרה כספית למען העליה ב’. היא נתקלת בסירוב מתוך נימוק – ש“נשיאות הועד מתנגדת בתוקף לכל הגירה בלתי־מסודרת והמאורגנת ללא נוחיות בשביל העולים”. “אין הועד יכול בשום אופן לעודד עליה בלתי־חוקית לפלסטינה”. – כותב מזכיר הקשר של הועד מר מ. סטפאני לנשיאות הצ"ח, בחודש יולי 1938.

לרשות ועד זה עומדים סכומי כסף גדולים, שנצטברו מתרומות רבות, אולם כל פעולתו מתבטאת בתמיכה חומרית מצומצמת לפליטים, אין הועד דואג למען הצלת היהודים מן התופת הנאצי; ואין הוא מחפש פתרון של קבע לפליטים.

אגב, פרופסור יהודה מעיד כי, הראשון אשר הסב את תשומת לב הממשלה הבריטית לכך, שיהודי אוסטריה מועברים לארץ באורח בלתי־חוקי, היה הפרופסור נורמן בנטביץ‘, בבקשו מן הממשלה לנקוט אמצעים נמרצים נגד העליה ב’.

נוסף על ה“ועד למען יהדות גרמניה” פועלים עוד ועדים ומוסדות שונים המתיימרים להגיש עזרה לקרבנות הרדיפות בגרמניה ואוסטריה, אך אין פעולותיהם חורגות ממסגרת פילנטרופית. על הממדים המצומצמים של פעולת־סיוע זו ניתן לעמוד מקטע של דין וחשבון על פליטי גרמניה ואוסטריה שהוגש לקונגרס האיגודים המקצועיים בבריטניה, שנתכנס בבלקפול בספטמבר 1938.

“כתוצאה מסיפוח אוסטריה על ידי גרמניה בחודש מרץ”, נאמר בדין וחשבון, "נסתבר כי בעיית הפליטים תחריף ותלך. ואגודות הסיוע השונים החליטו על כן ב־20 לאפריל לתאם את פעולותיהן באמצעות ועדת התיאום לפליטים, לשם מניעת כפילות וקבלת החלטות הנוגעות למדיניות הכללית לגבי הפליטים. בועדה זו מיוצגים הארגונים דלקמן: קרן הסולידריות הבינלאומית; ועדת החרום לגרמניה של אגודת הידידים; ועד הפליטים היהודי; שרות הסטודנטים הבינלאומי; ועדת סיוע לילדים מגרמניה אוסטריה; המועצה להגנת המדע והמחקר; הועדה הקתולית למען פליטים מגרמניה.

לקראת ועידת נציגי הממשלות שהתכנסה ב־6 ביולי באוויאן, לפי יוזמתה של ממשלת ארצות הברית, כדי לדון על בעיית הפליטים, הגישה הועדה המתאמת לממשלה הבריטית תזכיר על העזרה לפליטים בעתיד, כתוספת להצעות בדבר פליטים הנמצאים כבר במדינה זו. הוצע בתזכיר, שבמשך ארבעת השנים הבאות יורשה למספר פליטים מאוסטריה ומגרמניה להכנס למדינה הזאת ולהתיישב בה. הוצע שהפליטים ייבחרו במיוחד מן הסוגים הבאים: בעלי מלאכה המסוגלים להקים בתי מלאכה קטנים; אנשים המסוגלים להקים מפעלים מסחריים או אחרים; טכנאי תעשיה (כגון כימאים, יועצים וכו'); מקסימום שנתי של חמישים סטודנטים, חמישים רופאים, מאה דנטיסטים, אחיות לבתי חולים, מטפלות לילדים, עוזרות בית וחקלאים מנוסים".

בשולי דין וחשבון זה המליצה המועצה הכללית של האיגודים המקצועיים, שתיקבע מראש מכסה מוגבלת של פליטים אשר יורשו להיכנס לבריטניה מדי שנה בשנה.

בועידת־אוויאן, אשר נתכנסה בהשתתפות נציגי 32 מדינות, נתגלה בעליל כי אין לאומות העולם כל כוונה לסייע לפליטי הרדיפות הנאציות, והועדה נתפזרה לאחר שקבלה החלטה הממליצה על הקמת ועדה בינלאומית שתמשיך לטפל בבעייה, מתוך שתגביל את פעולותיה לפליטי אוסטריה וגרמניה ומבלי שתחול על הממשלות חובה כלשהי לגבי מימונה של ה“הגירה מרצון” משתי ארצות אלו…

זו היתה עזרתם של כל ועדי־העזרה למיניהם, שצצו כפטריות בכל רחבי העולם, וזו הייתה פעולתם של רוב מדינות העולם להצלת הרבבות ומאות האלפים הנאנקים תחת המגף הנאצי. ננעלו שערי הרחמים, וננעלו שערי המדינות שהיה בידם להציל.

בעצם הימים ההם נתפרסמה בעתונות העולמית כתבה מזעזעת של סופר “רויטר” בברלין, שתיאר את מצב היהודים ובמיוחד את מצבם של הילדים במלים אלה:

“בין רבבות הפליטים הצובאים עכשיו על משרדי הקונסוליות נמצאים אלפי ילדים, שאבותיהם נאסרו ודירותיהם הוחרמו. המוני הילדים האלה קופאים בקור ורעבים ללחם, הם ממש מחוסרי בגדים ומזונות. גם בוינה נודדים ותועים בקור הלילה אלפי משפחות יהודיות רעבות שנעקרו מדירותיהם המוחרמות ברובע היהודי, ביניהם המוני ילדים שנתפרדו לקבוצות קטנות המתדפקות על דלתות הבתים לבקש טרף לפיהם ובגד לעורם”.

והעולם הגדול לא נע ולא זע!

ברם לא רק העולם הנכרי כך; גם מנהיגי הציבור היהודי עדיין לא ירדו לעומקה של הטרגדיה שפגעה באחיהם ועיניהם טחו מראות את מלוא זוועותיהם של הנאצים ומכל שכן את העתיד להתרחש. ועל כן הסתפקו ועדי העזרה היהודיים, וג’וינט בראשם, במתן עזרה להקלת מצבם של הסובלים אבל לא נקטו שום פעולות הצלה ראויות לשמן. ויתירה מזו, מפעל ההצלה של עליה ב' הוכרז על ידם כמעשה אבוד־לדעת שיש להלחם בו ולהפסיקו. אין פלא איפוא שכל מאמצי נשיאות הצ"ח לזכות בתמיכתם של הועדים והמוסדות בעלי האמצעים האלה עלו בתוהו, ומה עוד, שהסוכנות היהודית וכל המפלגות הציוניות התנגדו לעליה ב' בכל תוקף והפיצו סיפורי־זוועה לרוב על כך שהעולים מובלים על פני ימים בספינות רעועות ובהעדר הסידורים האלמנטריים ההכרחיים לנוחיות הנסיעה ולהבטחת שלומם וחייהם של העולים. נאמר להמוני העם צמאי־ההצלה, שמוטב להם להישאר בגיהנום הנאצי מאשר לנסות ולהינצל על ידי הרביזיוניסטים…

עתידים מנהיגים יהודיים אלה לעמוד על טעותם, אולם מאוחר מדי.

 

פרק ששה־עשר - ועידת פאריס    🔗

מפעל העלייה הבלתי־ליגאלית מסתעף והולך. מרכזי עליה קיימים בפולין, רומניה, צ’כוסלובקיה, אוסטריה, הונגריה, שווייץ, צרפת, יוון, יוגוסלביה, בולגריה ובריטניה. כמעט בכל ארצות אירופה פועלים ועדי עליה ובכל מקום גוברת השאיפה לעלות והמונים צובאים על המשרדים. בארץ קיים ארגון הורדה – הארגון הצבאי הלאומי – ומרכז קליטה. מן הארץ נשלחים מדריכים המלווים את האניות מנמלי ההפלגה עד למקום ההורדה בחופי המולדת. נציגי האצ“ל יושבים בכל בירות אירופה ועוסקים בארגון העליה. חברי נשיאות הצ”ח וקציני שלטון בית"ר נתונים ראשם ורובם במבצע רב־ממדים זה. מאות אנשים טרודים ברשת ענפה זו הפרושה על פני יבשות וימים. ובמצב הבינלאומי המתוח, המחמיר והולך מדי יום ביומו – קשה העבודה פי כמה. לא ייפלא איפוא שמתעוררים חילוקי־דעות הן ביחס לסמכויותיהן של הרשויות השונות והן לגבי עקרונות הפעולה ומטרות המבצע. כבר הזכרנו חילוקי־דעות אלה בפרקים קודמים וכאן נייחד עליהם את הדיבור ביתר הרחבה.

יש הטוענים, ונציגם הראשי הוא יוסף כצנלסון, שהעליה צריכה להיות מיועדת בראש וראשונה לבית“רים ולאנשי תנועה. כל השנים, טוען כצנלסון, היו שערי הארץ סגורים בפני בית”ר וכעת שיצרנו את האפשרות – בשביל בית"ר יצרנוה. כן הוא סבור שאין לראות בעין יפה את העובדה שאנשים פרטיים החלו לעסוק בארגון העליה. הם רואים בעליה עסק מכניס־רווחים ואינם מבחינים בין טוב לרע – כל המרבה בתשלום זוכה לעלות.

לעומתו טוענים אחרים, ונושא דברם העיקרי הוא יעקובי, שהעליה צריכה להיות עליית “כל דיכפין” – לא זו בלבד שאנו מחוייבים להעלות גם סתם יהודים פירושו של “כל דיכפין” הוא – כל מי שרוצה יבוא ויארגן עליה ויעלה יהודים לארץ במספר רב ככל האפשר. ואילו נציגי האצ“ל דורשים שהעליה תהיה “צבאית”, כלומר שהעולים יהיו בעלי כושר צבאי ומוכנים להלחם. יש האומרים, וזו דעת האצ”ל, שכל הפעולות צריכות להתנהל במחתרת, תוך קונספירציה קפדנית – שאם לא כן היא עלולה להכשל, לעומתם טוענים קציני שלטון בית"ר, וערי ז’בוטינסקי הוא הקיצוני שבהם, שהפעולה צריכה להיות גלויה ככל האפשר, כדי להבליט את האופי ההפגנתי שבה, ורק אז תצמח ממנה התועלת המיוחלת.

יש הדורשים, וגם בזה כצנלסון הוא מן הקיצונים, שהאנשים העוסקים בעליה יהיו מובחרים וסמל היושר ונקיון כפיים. כל מי שיושרו מתחיל להיות מפוקפק ומה עוד שהוא נכשל בעניני ממון – צריך לסלקו ולדון אותו בכל חומר הדין. ויש אומרים, שבתנאי העבודה הקשים ובמאמצים העל־אנושיים שהאנשים משקיעים בפעולה, במתח הנפשי הגבוה שבנסיעות בלתי־פוסקות במשא ומתן מייגע ובסכנה המתמדת האורבת להם, אין זה נורא אם מישהו מרשה לעצמו קצת יותר מדי. אנשים העומדים במגע מתמיד עם מבריחים מקצועיים, ושומה עליהם לעסוק במעשי־הערמה ומתן שוחד לנציגי־ממשלות, לשתות עמם לשכרה ולבלות עמם במועדוני לילה וכדומה – אנשים כאלה, עלולים להכשל, עקב אורח חיים זה ולא מתוך כוונות זדוניות ועל כן צריך להקל במקרים כגון אלה.

ראש בית“ר זאב ז’בוטינסקי ראה בעליה ב' אמצעי לחץ פוליטי אדיר, שנועד לקעקע את הגבלות העליה ואת המשטר האנטי־ציוני בארץ־ישראל. הוא ביקש להכניס לארץ בזמן קצר ביותר, תוך שנה, לפחות כמאה אלף יהודים ואז להעמיד בפני בריטניה את השאלה – ומה הלאה? בהשקפה זו תמכו גם קולונל יאשיהו ווג’בוד והקולונל פטרסון. אישים אחרים שחתמו במפעל עליה ב', כגון הפרופסור יהודה, הרב הראשי לבריטניה ד”ר הרץ ועוד – ראו בה בעיקר מפעל הומניטרי.

ראש בית"ר היה גם בין המקלים בענין ממונות. הוא טען, שמפעל הבנוי מיסודו על הברחה ועיסקות בלתי־ליגאליות, אינו יכול להתנהל ללא עזרת מבריחים מקצועיים ונוכלים למיניהם. לא היה איכפת לו שהרוויח מישהו סכומים אלה או אחרים – העיקר שהעבודה תיעשה כהלכה. “באודסה הכל היו גונבים”, היה נוהג לענות למי שהשמיע קובלנות בענין זה.

אם כי כל הגורמים היו מאוחדים בהכרת ערך הפעולה כמיבצע־הצלה גרמו ויכוחים אלה לעתים להחרפת־יחסים, שהיה בה כדי לפגוע ביעילות העבודה וז’בוטינסקי נאלץ להפעיל מדי פעם את מלוא השפעתו כדי ליישר את ההידורים וליישב סיכסוכים. כך גמלה ההכרה בדבר הצורך ברשות עליונה מקובלת על כל הגורמים שתנהל את העליה ב' ותתאם את כל הפעולות.

הסכם ערי ז’בוטינסקי – הלל קוק

כאשר הגיע ערי ז’בוטינסקי בסתיו 1938 לורשה, כדי לעמוד בראש הלשכה הבית“רית, נועד עם נציג האצ”ל, הלל קוק, ושניהם עיבדו הצעת־הסכם להסדרת עניני עליה ב'. וזה נוסח ההצעה:

הצעה ליצירת מרכז לעליה לאומית    🔗

המרכז יטפל בעליה לאומית לכל צורותיה (כולל סרטיפיקטים ועוד) של חברי התנועה ואנשים מחוצה לה.

1. בראש המחלקה עומדת מפקדה מורכבת מבאי־כוח הארגון (אצ"ל) ובית"ר על בסיס פריטטי.

א. בכדי לאפשר למפקדה לפעול בסדר המתאים יועמד בראש המפקדה אדם אשר תבוא עליו למפרע הסכמת שני הגורמים במפקדה.

1. המפקדה תיצור בארצות שונות מפקדות ארציות, אשר רק בידיהן תרוכזנה כל פעולות העליה באותה ארץ. המפקדות הארציות תהיינה כפופות למרות הישירה של המפקדה הראשית.

א. שלטון בית“ר ייצור מחלקת עליה ליד כל נציבות והנציבויות תמנינה ועדות עליה בכל קן. בצורה זו תאורגן עלית אנשי בית”ר. ראש מחלקת העליה של הנציבות יהיה גם חבר במפקדה הארצית ועל ידו תקושר השיירה הבית"רית בתור חלק עצמאי בשיירה הכללית. (רצוי לארגן שיירות מיוחדות לבית"ר).

ב. אסור לאינסטנציות המסומנות בסעיף קטן א' לטפל באיזו צורה שהיא בעליית אנשים שהם מחוץ לתנועה.

1. אסור בהחלט לכל הארגונים ואנשי התנועה להתעסק בענינים של עליה באיזו צורה שהיא. לכל גורם במפקדה אסור להתעסק בעניני עליה מחוץ לתחום המפקדה וידיעתה.

2. אוסף כספים ותעמולה או שימוש באיזו צורה שהיא בשם ובמטרה של עניני העליה הלאומית הנם תפקידה הישיר של מפקדת העליה, ואסור לכל ארגון, מוסד או פרט של התנועה להתעסק בכך בלי אשורה המוקדם של המפקדה. המפקדה תיאלץ להעמיד בדזבואציה אנשים ומוסדות אשר יעברו על הנקבע בסעיף זה.

3. כל סכום המגיע לאחד ממוסדות התנועה הן כתשלום העולים, או כתרומה או הקצבה מאיזה צד שהוא חייב להמסר מיד לידי מפקדת העליה.

4. כל הכספים המתקבלים כתשלום ישר של עולים או בקשר ישר עם ארגון שיירה יועברו גם הם לקופה כללית של המפקדה.

5. ההוצאה לפועל של העליה תעשה לפי שיירות, וכל שיירה תהווה יחידה. המפקדה תקציב מהכספים העומדים לרשותה לפי סעיפים 4, 5, 6 וכספים אחרים, סכום מסויים לשם העברת היחידה. מסכום זה תשולמנה כל ההוצאות הקשורות עם העברת היחידה. בהגיע היחידה לתעודתה תסוכמנה כל ההוצאות ובמקרה שההוצאות היו קטנות מהסכום שהוקצב, ייקבע ההפרש כרווח נקי ויחולק בהתאם להסכם הזה.

6. ההוצאות של כל שיירה הן כדלקמן: הכנת השיירה, הוצאות הדרך למיניהן, הוצאות ההורדה, הוצאות הקליטה והקצבה לקרן שמורה.

א. המחיר של ההורדה לפי הערכת המצב הנוכחי הוא בין לאי אחת ל־2 לא“י (על בסיס של הוצאות ממשיות). עם צאת היחידה לדרכה מעבירה המפקדה לארגון בארץ (בתור המוסד האחראי להורדה) מפרעה של 1.5 לא”י על חשבון ההורדה. לאחר הגיע היחידה לתעודתה על הארגון להמציא לידי המפקדה הודעה על ההוצאה הממשית שהייתה בכדי לאזן את החשבון.

ב. הוצאות הקליטה בשביל מגוייסים הן: הוצאה כלכלית 2 לא“י (משתלמת לפלוגה), הוצאה מקצועית 2 לא”י – שתשולם לארגון. המפקדה עוד תקבע את הסידורים המתאימים בקשר עם הקליטה במוסדות האחרים.

1. הרווח הנקי יחולק חלק כחלק בין שני הגורמים המיוצגים במפקדה.

2. המפקדה רשאית להשתמש בכספי קרן השמורה אך ורק במקרה של קטסטרופה. במקרה של חיסול קרן השמורה דינה כדין הרווח.

הוראות שעה

1. תפקידן של הוראות אלה הוא חסול המצב הקיים מבחינה פרינציפיונית ומבחינה כספית והעברת האינסטנציות השונות הקיימות כבר לידי פעולה בתוך מסגרת המפקדה.

2. הצעת הסכם זה תועבר על ידי החתומים בראשי תיבות למוסדותיהם האחראים לשם אישור סופי. בהתחשב עם הצורך הדחוף להמשכת הפעולה, מסכימים שני החותמים על הצעת הסכם זה להתחיל מיד בראורגניזציה ורגולציה של הפעולות לפי רוח ההסכם ותוכנו.

3. יוצע בהתאם לסעיף קטן א' של סעיף 1, הסכם בין שני החותמים כי מר יונתן רוזנקרנץ (הכוונה ליוסף כצנלסון), יקבל עליו את ראשות המפקדה באופן אישי.

4. בהתחשב עם סעיף 2 של הוראות השעה נקבע כי עד למנוי סופי ומוסמך תורכב מפקדה זמנית בהרכב הבא: י. רוזנקרנץ – ראש מטה, א. ברנפלד (ה. קוק) וב. שורץ (ערי ז’בוטינסקי) – חברים.

5. בהתחשב בכך שלכל גורם בהסכם זה ישנן התחיבויות או הסכמים קודמים (כגון: התחיבות גורם א' כלפי “אונזער־וועלט” וגורם ב' כלפי דנציג ומר טף) – צריך יהיה למצוא פתרון אשר יסדיר את ההתחייבויות הקודמות בהתאם להסכם זה.

6. התביעות הכספיות של שני הגורמים, בקשר עם שיירות וינה ופראג האחרונות, נמסרות בזה לידי בירור בפני מר רוזנקרנץ כבורר יחיד ומחייב.

7. מקום מושבה של המפקדה הראשית טרם נקבע באופן סופי. באופן זמני בהחלט מתחילה המפקדה את פעילותה מורשה. אולם נעשות ההכנות הדרושות בכדי לאפשר מיד עם אישורו הסופי של ההסכם להעביר את המפקדה לארץ אחרת.

8. בהתחשב עם המצב המיוחד בפולניה הוסכם, כי הרכב המפקדה הארצית הפולנית יהיה כדלקמן: מנחם (מפקד), אברהם ופנחס (חברים).

9. לאחר בדיקה ובירור זהיר ומדויק של ההצעות אשר נוסחו בהחלטות הנשיאות מיום 22.11.1938, באו שני הגורמים להצעת הסכם זה לידי מסקנה כי ההחלטות הנ"ל אינן מאפשרות את הארגון המעשי של העבודה. נאלצנו לכן לחפש דרכים אחרות בכדי להסדיר את הפעולה, וכתוצאה מכך חוברה הצעת הסכם זה. אנו מניחים כי המוסדות העליונים של שני הגורמים ימצאו את הדרך המתאימה בשביל לשתף את הנשיאות בחלק של הרווח הנקי באם יהיה כזה.

ורשה, ו' בטבת תרצ"ט

הצעת הסכם זה הועברה לעיון ואישור לנשיאות הצ“ח, לשלטון בית”ר ולמפקדת הארגון. ובינתיים החלו ערי וקוק בפעולה. הם הרכיבו מפקדת עליה בפולין ותקנו תקנות והוראות פעולה כדלקמן:

תקנון מפקדת העליה בפולניה    🔗

1. המפקדה מתמנת בהרכבה המלא על ידי המפקדה הראשית. שום שנוי בהרכב המפקדה הארצית לא יבוא בלי אישורם מראש של המפקדה הראשית.

2. המפקדה הראשית מתמנת בהרכב הבא: בגין – מפקד, סטבסקי ופנימונסקי – חברי המפקדה. שטרסמן ומרק כהן – יועצים פוליטיים, שעל המפקדה להתיעץ אתם בכל ענין של אישים ומוסדות שמחוץ לתנועה.

3. המפקד נושא בכל האחריות עבור פעולות המפקדה. חברי המפקדה יועצים את המפקד ומוציאים לפועל את החלטותיו. המפקדה בתור גוף אינה מקבלת החלטות.

4. תפקיד המחלקה לטפל בכל העניינים הנוגעים בעליה בפולניה. במיוחד עליה למצוא ולהכין את המועמדים לעליה, להסדיר את השיירות, לטפל בכל הצד הפורמלי, לאסוף את הכספים הדרושים לעליה, לחפש דרכים לנצל את העליה ליצירת כספים ולהגברת עמדתנו כלפי פנים וכלפי חוץ.

5. סמכויות המפקדה הארצית הנן מוגבלות על ידי הוראות המפקדה הראשית. אולם המפקדה הראשית תדאג לכך, שתינתן עצמאות גדולה למפקדה הארצית אשר עליה להראות יוזמה והעזה.

6. נציבות בית“ר איננה כפופה למפקדה הארצית. על המפקדה הארצית לעבד ביחד עם הנציבות תכנית עליה בשטח העליה הבית”רית. תכנית זו תכנס לתוקפה לאחר אישורה על ידי השלטון והמפקדה הראשית.

7. כל בית"רי המועמד לעליה יועבר ברגע ידוע לפקודת המפקדה הארצית.

8. כל שיירה המתארגנת בפולניה, עומדת לפקודת המפקדה הארצית. השיירה נמסרת ברגע ידוע לפקודת המפקדה הראשית.

9. המפקדה הארצית איננה בעלת הכספים שהיא אוספת. כל הכספים הללו שייכים למפקדה הראשית המקציבה תקציב להוצאות המפקדה הארצית. ההוצאות הללו כוללות גם את הוצאות הנציבות, “אונדזער־וועלט” וכו'.

10. יחתם הסכם עם “אונדזער־וועלט” אשר לפיו:

א. “אונדזער־וועלט” מטפלת בכל הענינים הפורמליים של השיירות ותקבל עבור זה מלבד כסוי הוצאות גם תשלום ידוע לפי עולה.

ב. “אונדזער־וועלט” רשאית לחפש מועמדים בודדים לעליה המוכנים לשלם בין 700 עד 800 זהובים. “אונדזער־וועלט” מקבלת את כל העודף מעל ל־700 זהובים.

ג. המפקדה חייבת להעביר לידי ה“אונדזער־וועלט” כל עולה המשלם יותר מ־700 זהובים (מלבד במקרה שאדם שאין לו כסף ממציא למפקדה מועמד שני המשלם עבור שניהם).

ד. קבוצות מאורגנות (אפילו המשלמות הרבה) שייכות למפקדה.

ה. “אונדזער־וועלט” אינה רשאית לחפש או לקבל תמיכות.

על מפקדת העליה לזכור שלשה סוגים של עולים:

1. חיילי התנועה.

2. יהודים המוכנים לשלם דמי נסיעה גבוהים.

3. פליטים.

לפעולותינו ארבעה מטרות:

1. להעלות חיילים לארץ,

2. להגדיל, לשפר ולחזק את תנועתנו בגולה,

3. להשיג את הכסף שבלעדו נחנקת תנועתנו זה שנים,

4. להגביר את השפעתנו על הרחוב ועל המוסדות למיניהם.

אנו מנהלים את העליה. אנו רשאים לדרוש כל מה שנראה לנחוץ מן העולה. אנו רשאים להעמיד לו כל תנאי שנרצה. עלינו לזכור את מוסדות התנועה בארץ ולהבטיח שהעולה בהגיעו לארץ לא ילך להסתדרות השמאלית ולארגון השמאלי. עד כה לא השגחנו על זאת – אך אל תלמדו רק מן העבר – עליכם תמיד להתקדם ולתקן ולשפר. העולה הפרטי, מיום הרשמו יוכנס לפלוגת חינוך ותעמולה. ילקח ממנו תשלום מיוחד בשביל הסתדרות העובדים וקופת חולים (הלאומיים). תדרש ממנו התחייבות להיות חבר במוסדות האלה ונאמן למדינה העברית.

עלינו לייצור מצב שכל ילד עברי ברחוב ידע כי לארץ עולים דרך בית“ר. עלינו לייצור מצב שבית”ר תוכל לקלוט ולחנך כל ילד עברי מן הרחוב הרוצה לעלות..

קנה המידה שלכם יהיה עשרות אלפים ב־1939.

האופק שלכם: שתי שנים.

אולם הסכם זה לא יצא לפועל. המוסדות העליונים לא אישרו את הצעת ההסכם וראש בית"ר נזף בערי ז’בוטינסקי ובהלל קוק על שהם מכניסים את ראשם בענין כה נכבד מבלי שתהא להם סמכות לכך. המצב הבלתי נסבל השורר בשטח עליה ב' יוכל לבוא על תיקונו רק על ידי דיונים יסודיים, שבהם ישתתפו אישים ומוסדות מוסמכים, שהחלטתם תחייב את הכל.

הועידה    🔗

הועידה נתכנסה בפאריס⁸ בימים הראשונים של חודש פברואר 1939, בראשותו של זאב ז’בוטינסקי בהשתתפות נציגות הצ“ח, שלטון בית”ר ומפקדת האצ"ל. מפקד הארגון, דוד רזיאל, הגיע לועידה בעזבו את הארץ באניה הבלתי־ליגאלית “דלפא”, כמסופר לעיל. בין יתר המשתתפים: האינג' שלמה יעקובי, יוסף כצנלסון, מרדכי כץ, ערי ז’בוטינסקי, הלל קוק, אליהו גלזר, ח. ש. הלוי, חיים לובינסקי, אהרן פרופס, אייזיק רמבה ועוד.

הועידה נפתחה בנאומו של ז’בוטינסקי. אחרי שסקר את המצב הבינלאומי המתוח, את מצב העם היהודי בארצות אירופה, את היחסים הבין־מפלגתיים ואת היחסים עם בריטניה, עבר ז’בוטינסקי לנושא המרכזי של הועידה: היחסים בין בית“ר ואצ”ל ועליה ב‘. הוא הציע להקים מוסד עליון לעליה ב’ שבו יהיו מיוצגים כל שלושת הגורמים: נשיאות הצ“ח, שלטון בית”ר ומפקדת האצ“ל. בהמשך דבריו העלה ז’בוטינסקי גם את התכנית לעליה ג', כלומר פלישה מזוינת לחופי הארץ בעזרת צי שלם של אניות עולים, בעת ובעונה אחת עם התקוממות כוחות האצ”ל. ביצוע תכנית זו עשוי היה להביא, לדעת ראש בית"ר לשנוי יסודי ביחסי בריטניה לבעית ארץ־ישראל, אולם בינתיים יש להכניס סדר בעליה ב' ולהגבירה.

הדיונים בועידה התרכזו בעיקר בבעיית תאי־אצ“ל בפולין ועליה ב'. נציגי בית”ר טענו שהתקפת אצ“ל על הנוער בגולה עלולה להרוס את כל עמדות בית”ר. מאידך האשימו נציגי האצ“ל את בית”ר בתנאים ששררו בעליה ב' ואשר שמשו גם נושא להתקפות בציבור. הויכוח היה לעתים חריף מאוד, ובהזדמנות אחת אפילו איים ראש בית"ר שיעזוב את הועידה ולא יוסיף להשתתף בה. רק לאחר שיחה בין ארבע עינים בין ז’בוטינסקי ורזיאל חודשו הישיבות ונסתמנה דרך לפשרה. לבסוף נבחרו ועדות לניסוח ההחלטות. להלן הפרטיכל של הועדה לעניני עליה:

פרטיכל

משתתפים בישיבה הא' לייבוביץ (ש. יעקובי), חנניה (ד. רזיאל), ג. כהן (י. כצנלסון), ב. שורץ (ע. ז’בוטינסקי).

מר ל. מגיש יפוי כוח מלא לפעול בשם המוסדות המתאימים על סידור עניני הטרנספורט.

הוחלט:

1. המרכז יכלול ארבע מחלקות:

א. ארגון השיירות,

ב. הובלה יבשתית (ויזות ונסיעות עד הים),

ג. הובלה ימית (אניות, מלווים),

ד. כספים, פיקוח על התשלומים והוצאות.

ביקורת על החשבונות תהיה בידי הנשיאות.

כל מחלקה תתנהל על ידי איש אחראי אחד, מחוץ למחלקות א' וב' שתתנהלנה על ידי איש אחד שתיהן.

את המחלקות א' וב' ינהל ב. שורץ.

את המחלקה ג' ינהל מר בן־מנחם (יצחק רוזין: בן־עמי).

את המחלקה ד' ינהל ג. כהן, שהוא יהיה גם המנהל הכללי של המרכז.

במקרה של חילוקי דעות יכריע מר לייבוביץ.

1. בתור הוצאות המרכז תחשבנה ההוצאות על:

ויזות, נסיעות ביבשה, כלכלה, מחנה ריכוז, אניות, הורדה (3–5 לא"י), קליטה: בפלוגות (4 לא"י) קופת חולים (0.500), וה.ע.ל. 3 לא"י עד ל־1000 הראשון.

⁹

1. השיירות תשלחנה בסדר הבא:

א. דנציג

ב. פולין

ג. שווייץ, צרפת.

1. המרכז יוריד את כל שירותיו רק באמצעות הא. (בית“ר א”י) והא. (בית“ר א”י) לא יוריד שום שיירות מחוץ לאלה שאורגנו על ידי מרכז העליה או באישורו.

פאריס, 6.2.1939

הקמת המרכז לעליה נתקבלה על ידי הכל בסיפוק רב. מעתה יתנהלו הענינים לפי תכנית קבועה מראש ולפי הוראות מוסד מוסמך שאין להרהר אחריהן.

ז’בוטינסקי – רזיאל    🔗

משתתפי הועידה שמו לב לעובדה שבמשך כל זמן הדיונים לא ביקש דוד רזיאל את רשות הדיבור ולא הוציא הגה מפיו. הוא ישב, מקטרתו בפיו ועיניו נעוצות בראש בית"ר. ניכר היה, שרזיאל הוקסם מאישיותו המופלאה של ז. ז’בוטינסקי וכל הזמן נמצא תחת הרושם החזק של פגישתם.

הייתה זאת הפגישה הראשונה והאחרונה בין מצביאו לבין מפקדו של הארגון.

בחוברת “פרסומים” מס' 6 (הוצאת מכון ז’בוטינסקי) המוקדשת לדוד רזיאל מתוארת הפגישה כדלקמן:

“ז’בוטינסקי: אדוני הוא בית”רי?

רזיאל: מלידה.

ז’בוטינסקי: המוכן אדוני להסכים מראש לכל מסקנה שאגיע אליה?

רזיאל: מוכן ומזומן.

ז’בוטינסקי: לאיש כמוהו אני מחכה זה חמש־עשרה שנה.

על סבך הבעיות שרחפו בעולמם של פעילי העליה ועל התקוות שתלו בהקמת ה“מרכז לעליה” יעיד מכתב מיום 9.2.1939. שנכתב על ידי מר י. בן־ארי, המזכיר הכללי של נשיאות הצ“ח בלונדון, לד”ר י. בדר בקרקוב:

"…בשאלת העליה: הדבר הוא לגמרי לא כל כך פשוט כפי שהמרכז הקרקובאי מתאר לעצמו.

היינו נאלצים לפני כן למצוא את הדרכים כדי להכניס תיאום בין המוסדות המנהלים. כמעט מכל קצווי תבל התאספנו בפאריס כדי למצוא מודוס־וויוונדי. קרקוב, סטבסקי, ברית־החייל הנם רק פרטים של הבעייה בכללותה, כשיימצא הפתרון לבעיית המרכז – הרי כמעט באופן אוטומטי יבוא הסדר גם בפולין. אתמול שוב נאלץ היה הנשיא ללכת לצרפת לשם דיון עם הגורמים המתאימים…

היום הודיע לנו הנשיא טלפונית שבעיית המרכז באה על פתרונה. יקום ועד מרכזי אשר ינהל את העבודה בארצות הקטנות על ידי נציגיו. מר כצנלסון נסע לפולין כדי להסדיר ולנהל שם את כל עניני העליה. הוא, כמובן, יקח בחשבון את כל המוסדות המעונינים בדבר ותקום שם הנהלה מרכזית אשר תפעל שם בשמנו".

חלק שלישי: הספורט הלאומי

 

פרק שבעה־עשר - “קאטינא”    🔗

אחת האומללות בשיירות, שנתייסרה בכל פגעיה ויסוריה של הדרך הבלתי־חוקית על פני ימים סוערים וגלים זועפים, הייתה בלי ספק, שיירת “קאטינא”. מאוד הימר הגורל לשיירה זו וידו הקשה פגעה בה ללא הפוגה וללא רחמים, ברעב ובצמא, במחלות ובמוות; סערות איומות התנכלו לאניה בים, ולא פחות מזה סיכנה אותה סערת־רוחם של נוסעיה, שתש כוחם ופקעה סבלנותם במסע הממושך. אכולי מרירות ויאוש, נטו הנוסעים להטיל את האחריות לפגעי־המסע דווקא על אלה האנשים אשר עשו כמיטב יכולתם כדי להצילם משיני המוות ולהביאם לחוף מבטחים. אכן, היום יודו גם הם כי המשמעת החמורה שהנהיג פיקוד השיירה והענשים החמורים שהטיל כדי לקיימה, מחוייבי המציאות היו, ורק הודות להם נסתיימה ההפלגה בת שלושת החדשים בהצלחה, ואלף וארבע מאות וחמשים עולים זכו להינצל מצפרני הנאצים באירופה, להישתרש במולדת, להקים בה בתים ומשפחות ואף להגן עליה בשעת מיבחן.

ריכוז השיירה בברין    🔗

ראשיתה של שיירה זו בברין שבצ’כיה. כאן רוכזו המועמדים לעליה בצ’כיה, סלובקיה וקרפטורוס. הימים ימי “מינכן”, סיפוח הסודטים וחלוקת צ’כוסלובקיה. יהודי צ’כיה נהנו עדיין מיחס טוב ואוהד מצד השלטונות שראו את העליה ב' בעין יפה והושיטו את מלוא עזרתם למארגניה. הם העמידו גם הפעם רכבת מיוחדת לרשות העולים, לשם הסעתם לקונסטנצה.

שונה היה המצב בסלובקיה. אך זכתה ארץ זו בעצמאות מדינית, ומיד החלה בה, בעידוד הממשלה, הסתה פרועה נגד היהודים. הוכרז עליהם חרם כלכלי, נפרצו חנויותיהם ורבו ההתנפלויות ברחובות ובבתים. בגלל יחסם העויין של שלטונות סלובקיה נאלצו המועמדים לעליה לעבור את הגבול לצ’כיה בגניבה.

גורלם של יהודי קרפטורוס, שסופחה להונגריה, שפר מגורל יהודי סלובקיה, אך גם בקרבם, וביחוד בקרב הבית“רים, גברה מאוד שאיפת העליה. תחילה נותק הקשר בין הבית”רים בקרפטורוס למרכז העליה בצ’כיה, אך משהצליחו לחדשו התחילו קבוצות קבוצות של בית“רים עוברות למקום ריכוז העולים בברין. את אירגון הברחתם מעבר לגבול נטל על עצמו קן בית”ר במונקאץ‘, השוכנת ממש על הגבול הצ’כי־הונגרי החדש. יום יום מגיעה למונקאץ’ קבוצה בת 10–12 בית“רים, הם לנים בבתי הבית”רים המקומיים ולמחרת עם שחר הם יוצאים אל הגבול בעגלות בהעמידם פני סוחרים הנוסעים לקנות עצים ביער. בקרבת הגבול מחכה להם הבית“רי מנחם ברגר, האחראי למבצע, ומעבירם לכפר הצ’כי פודהוריאני. מכאן הם ממשיכים בדרכם לברין בעזרת מקשרים מבית”ר ציכיה. קן בית“ר בברין היה מקבל את הבאים בלבביות רבה, דואג לכלכלתם ושיכונם עד לעליה ומסדר את כל התעודות הדרושות לשהייתם בצ’כיה ולנסיעה. השלטונות הצ’כיים העלימו עין מתנועה זו ואם קרה שמישהו נפל לידי המשטרה בטרם צוייד בתעודות הדרושות, היו השלטונות משחררים אותו מיד בערבות מוסדות בית”ר במקום.

על פתחו של משרד העליה ברחוב בנדיקטסקה בפראג כבר צבאו בעת ההיא המונים. גברים ונשים, זקנים וילדים מכל השכבות, סתם־יהודים ומתבוללים ואפילו נוצרים, – כולם נדחקים אל הצעיר היושב בחדר צר שמעליו מתנוסס השלט “מודיעין”. האנשים ממלאים את המסדרונות, חדר המדרגות וגם ברחוב מתמשך התור. בכל מקום רעש והמולה. כל אחד מתנה את צרותיו. יש ביניהם פליטי חבל הסודטים, ששים אלף היהודים שהתגוררו בו הופקרו לחסדם של הנאצים, ויש גם יוצאי סלובקיה וקרפטורוס. כולם משתדלים להוכיח באותות ובמופתים שהם מקורבים למפלגה הרביזיוניסטית. יש שהביאו עמם קבלות של הקרן הקיימת כדי להוכיח זאת ויש שהצטיידו בתעודות בית"ר מזוייפות…

הצעיר עונה בסבלנות לכל שואל ואין הוא נלאה מלחזור ולהדגיש כי אין המשרד מקבל על עצמו כל אחריות להצלחת הנסיעה, כיון שהעליה היא בלתי־חוקית ואין לדעת אילו הפתעות צפויות לנוסעים בדרך זו. הנסיעה נמשכת שבועות ולפעמים גם חדשים ארוכים. התנאים הם קשים ורק אנשים צעירים ובריאים מסוגלים לעמוד בהם. אולם אין בדברים אלה כדי להרתיע את הפונים – הכל כבר חשים בסערה המתקרבת ודרך הצלה אחרת – אין.

אכן יש המבקשים אפשרות להגר לכל ארץ אחרת, פרט לארץ ישראל, והם מלאים תרעומת כשמסביר להם הצעיר שמשרד זה עוסק רק בהעברת יהודים לארץ ישראל, ואין הוא מעונין בפיזורם על פני העולם. “בעד כספנו”, הם אומרים, “הזכות בידנו לבחור בארץ שאליה אנו רוצים להגר…” אולם אלה המעטים. הרוב תובע להכלילו בשיירות. וגם אלה שכבר שיבה זרקה בהם – בשאלון שהם נדרשים למלא, כולם למטה מגיל 35… עוד בטרם נשלמו ההכנות להפלגתה של שיירה אחת, וכבר רשימת השיירה הבאה מלאה וסגורה. ולחץ המתדפקים על דלתות המשרד גובר והולך.

אליהו גלזר ועוזריו עושים מאמצים נואשים להקל על הלחץ, אך קצרה ידם מלהושיע. הם פונים בבקשת עזרה וסיוע למוסדות המקומיים, לועדי הקהילות וכדומה, אולם אלה מסרבים בעקשנות לתת יד למבצע ההצלה. אליהו פונה לנשיאות הצ"ח בלונדון. המכתב נושא את תאריך ה־14 באוקטובר 1938, ואלה דבריו:

“אנו פונים אליכם היום בענין מאוד רציני ומאוד דחוף: כפי שידוע לכם הסבל כאן בין היהודים – אלה שברחו מאוסטריה וכעת ממחוז הסודטים – הוא גדול מאוד. הגרוע מכול הוא שארגוני הסעד והעזרה המקומיים אינם יכולים לתת לאנשים אפשרויות של הגירה. ואם מוגשת להם עזרה מקרן הפליטים שנוסדה כעת בלונדון, הרי יש לה השפעה חולפת. כאן קיים ארגון אחד ויחיד, היכול, ולו רק באופן חלקי, להשביע את הרעב להגירה – זהו ה”אף־על־פי", שיש באפשרותו להגיש תמיכה מרחיקת־לכת, ובמיוחד מברין, מקום שנמצאים כאלף וחמש מאות פליטים יהודים ממחוז הסודטים ומאוסטריה.

…“אף־על־פי” נתקל בקשיים דלקמן:

כאן בצ’כיה קיימים חוקים האוסרים הוצאת מטבע זר ואין לנו כל אפשרות להשיג רשיון מן הבנק הלאומי להוציא את 15 הליש"ט לכיסוי מחיר הכרטיס באניה. נוסף על כך צריך הבנק הלאומי להתיר את קניית כרטיסי הנסיעה מפראג עד לנמל ההפלגה, וגם זאת אין להשיג כעת.

יוצא איפוא, שהפליטים (ברגע זה – 80 מהם צריכים להצטרף לשיירה הבאה היוצאת כבר בימים הקרובים) – למרות כל האפשרויות הקיימות, אינם יכולים להימלט מגורלם המר. בקשתנו אליכם היא:

הכניסו את הסכום בעד כרטיסי הנסיעה באניה על הקונטו של “אף־על־פי” בבנק בלונדון, ובמידת האפשרות העבירו אלינו בלירות שטרלינג גם את הכסף בעד הנסיעה עד לנמל ההפלגה, דבר שיאפשר לנו לקנות את כרטיסי הנסיעה. המדובר הוא בסך של אלף ומאתיים ליש"ט.

…אנו יודעים יפה שאין לאל ידכם לשלם בעצמכם את הכסף הדרוש. אנו חושבים על ועד הפליטים, שנוסד כעת במיוחד לפליטי מחוז הסודטים. הוא צריך לראות חובה לעצמו לא רק להלוות לכם סכום זה אלא לתרום אותו, כי “אף־על־פי” מגיש לפליטים את התמיכה הטובה ביותר – את ההגירה. יחד עם זה אנו מציינים, שכעת נוסעים רק שמונים פליטים, כי בשביל מספר יותר גדול אין לנו כסף. מיד לאחר שועדי העזרה בלונדון ימציאו את הסכומים הדרושים, נוכל להגדיל את מספר הנוסעים מבין הפליטים, כבר בשיירה הבאה, עד 400–500 איש.

אנו מקווים בכל לבנו, שאת הסך הדרוש תוכלו לגייס כתרומה או כהלוואה. אנו משוכנעים שתעשו הכל כדי להציל את הפליטים. אנו מבקשים, שמיד עם קבלת מכתבנו זה, תודיעו לנו טלגרפית על הסיכויים, כי כל יום הוא יקר".

מאמציה של נשיאות הצ"ח להשיג את הכסף ולהעבירו, הוכתרו בהצלחה

והשיירה יוצאת לדרך.

ד"ר פאול מתמנה מפקד השיירה    🔗

אנשי השיירה רוכזו בברין. הם מונים כעת למעלה משש מאות איש,

ביניהם כמאתיים וחמישים בית“רים. ברומניה עתידים להצטרף לשיירה 29 בית”רים מוינה ו־138 איש מרומניה, מהם 110 בית“רים ובוורנא – עוד ארבעים איש, רובם בית”רים. באופן כזה תהא השיירה מורכבת מקרוב לשמונה מאות וחמישים איש. רוב הנוסעים הם בגיל צעיר, אך יש גם מספר קשישים וילדים וכמאה וחמישים נשים. בין הנוסעים גם קבוצות מאנשי “מכבי”, “השומר־הצעיר”, “הנוער־הציוני” וה“חלוץ”.

שלטונות צ’כיה העמידו לרשות השיירה רכבת מיוחדת. בכל קרון חמישים איש המחולקים לקבוצות ובראשן אחראים.

ביום ה־18 בינואר 1939 ניתן האות. בסדר מופתי עלו האנשים לרכבת. כל קבוצה לקרון המיועד לה. בתחנת הרכבת התאספו המוני אנשים, יהודים ולא יהודים. הם באו להפרד מן הנוסעים ומלווים אותם באהדה גלוייה. שלטונות המכס הצ’כיים מוותרים מראש על הבדיקה השיגרתית במטען הנוסעים, שהוא ממילא קטן ופעוט ערך.

הפתעה מרנינת־לב ציפתה לנוסעים בעיירה הרומנית ארד. לא ברור כיצד נודע ליהודי עיירה זו שעולים עוברים בגבולם. אך בהיעצר הרכבת בארד, חיכו להם מאות מיהודי העיירה ובידיהם חבילות. בדקות הספורות שעמדה הרכבת במקום הספיקו היהודים להתפזר לאורך כל הקרונות ולחלק לנוסעים את חבילות המזון שבידיהם. לכל חבילה צורף פתק ובו שם בעל החבילה ואחולי־הצלחה לעלייתם לארץ. ביטוי ספונטני זה של אהבת־אחים נאמנה נסך בלב הנוסעים הרגשת נועם וחום ובטחון שאכן יצליחו.

כעבור יומיים, בשעות הבוקר, הגיע הרכבת לקונסטנצה, ובשעות הצהריים של אותו יום הועלו על סיפון האניה. חמישים איש הועסקו בהטענת מצרכי המזון ומצרכים חיוניים אחרים.

האניה, בת אלפיים טון בערך, עלובה במראה ופרימיטיבית בסידוריה הפנימיים והיא משרה על הנוסעים רוח נכאה. הצפיפות גדולה, ואם כי הכל מתנהל בסדר ומשמעת למופת – הרי גם המהומה והרעש גדולים. קשה לאנשים להסתגל למחשבה שבתנאים כאלה אפשר לחצות ימים רחבי ידיים, אך בעל כורחם עליהם להשלים עם עובדה זו.

לבית“רים הוקצו המקומות הגרועים ביותר – בתוך בטן האניה, ללא אויר וללא אור, ובשכנות עם חדרי המכונות, שהקימו רעש מתמיד והפיצו חום עד כדי מחנק. אולם הבית”רים מרוצים מגורלם, כי על כן חלום חייהם עומד להתגשם. למודי סבל ונסיונות קשים ידעו שגם בדרך יסורים זו יעמדו – כי אין ארץ ישראל נקנית אלא ביסורים…

גם לשיירה זו צריך היה להצטרף שליח האצ“ל, נתן קלפוס, ללוותה ולפקד עליה. אך מכיוון שבושש לבוא, מינתה הנהלת המשרד בפראג את ד”ר ז. פאול למפקד השיירה, תוך הבטחה שבקונסטנצה יקבל את הפיקוד איש האצ“ל. ד”ר פאול הוא בית“רי מריגא – לטביה, שגמר את חוק לימודיו ברפואה בצ’כיה וכעת הוא אחד הנוסעים בשיירה זו. אין ד”ר פאול מוכן לעמוד בראש השיירה. הוא אינו מנוסה בדברים כגון אלה, אולם תקף עליו לחצם של אנשי המשרד ולאחר שהובטח לו שישמש בתפקיד זה רק עד לקונסטנצה – ומה כבר יכול לקרות במשך היומיים האלה? – נעתר ד"ר פאול והסכים.

והנה תמו כל הסידורים. האניה מוכנה להפליג וגם הצו להפליג ניתן כבר, ושליח האצ“ל טרם בא. ושוב מופעל על ד”ר פאול לחץ חזק שיקבל על עצמו את הפיקוד על העולים באניה. כל טענותיו הצודקות מסתתמות מול העובדה שחייבים להפליג מיד ואם יסרב – עלול הדבר לקבוע את גורל ההפלגה והצלחתה. ערי ז’בוטינסקי ואברהם בלאס המנצחים על העבודה מודיעים לו שהמינוי הוא פקודה מראש בית“ר. בעל כורחו מסכים ד”ר פאול גם הפעם. הוא מציית להוראות הממונים עליו, אולם לבו כבד עליו מאוד, כי איך יצליח לנהל מחנה רב־גווני כזה בתנאים כה מיוחדים ומשונים?

והאניה הרימה עוגן והפליגה ללב ים.

בסימן תקלות    🔗

כבר הלילה הראשון עמד בסימן תקלות. סערה עזה התחוללה וטלטלה את האניה כאילו הייתה צעצוע. בשצף־קצף הסתערו הגלים על דפנות האניה והציפו את הסיפון וכל אשר עליו; נחשולים אדירים נשאו את האניה אל־על והורידוה תהומה וכל רגע נדמה היה כי היא עומדת לרדת למצולות. האנשים. אחוזי־פחד. בכל כוחותיהם הם נאחזים במצעים שעליהם הם שוכבים או יושבים צמודים זה לזה. בחילה חזקה תוקפת אותם וכולם מקיאים. מן ההכרח ליצור שרשרת אנשים מבטן האניה עד למעקה כדי להוציא את הדליים העוברים על גדותיהם ולשפכם לים. זו עבודה בלתי־נעימה, מזוהמת, אך היא נעשית באמונה ובמהירות. הדרישה לדליים ריקים גוברת, והם עוברים ביעף מיד ליד.

למחרת רגע הים. הם עוברים על פני הנמל הבולגרי ווארנא ואוספים קבוצה של ארבעים בית"רים מבולגריה, המגיעים אליהם בסירה, הרחק בים, כי אין השלטונות מרשים לאניה להיכנס לנמל.

בלילה השני שוב פוקדת אותם סערה. עתה הם כבר למודי־נסיון… לפתע מבחינים כמה מן הנוסעים כי הצנימים במחסן נרטבים. הם משערים כי נפרץ פרץ באניה ומי־הים חודרים לתוכה. כדי למנוע בהלה פוצחים הבית"רים בשירה, והמלחים עורכים בינתיים בדיקה קפדנית. נתברר כי מיכל המים המתוקים נסדק, והמים נוזלים החוצה. ושוב מסתדרת שרשרת ארוכה והדליים עוברים מיד ליד, מבטן האניה למעקה, והמים המתוקים נשפכים לתוך הים.

תקלה זו היא הרת תוצאות מעציבות. לאחר שהולחם המיכל צווה רב־החובל למלאו מי־ים, כדי לשמור על שיווי משקלה של האניה. גם שארית מי השתייה נעשתה איפוא מלוחה ואנשי האניה נכנסו למשטר מים חמור. תחילה אין האנשים יודעים אם לשמוח או להתעצב; צריך לשמוח שהאניה לא נפגעה, להתעצב – שנשארו בלי מי־שתייה. אולם עד מהרה שוכחים האנשים את סכנת הטביעה; עליהם להסתגל למציאות יום־יומית של מחסור במי־רחצה ושתיית תה המבושל ממים מלוחים. מה עוד שאחר כמה ימים מתברר כי לא רק הצנימים נפגעו ממי השתייה, גם מלאי הלחם, הביסקוויטים והנקניק נרטבו ויש צורך להטילם הימה. את מקום הלחם תופסות פיתות הנאפות בתנור של מטבח המלחים והמתחלקות לכל ארוחה במנות קצובות. בעטיו של מאפה זה לקו רוב הנוסעים בשלשולים קשים, ועתה מזדנב במשך כל שעות היממה תור ארוך ליד בתי השימוש, שגם במצב בריאות תקין אין הם מספיקים למספר אנשים כה רב.

על כל אלה נוספה הצפיפות הרבה ששררה באניה. המצעים הותקנו קומות קומות ולכל אחד מן הנוסעים הוקצה שטח מצומצם ביותר. הם ישנו שורות שורות, ורק מעבר צר בין שורה לשורה.

לד"ר פאול ולאנשי מפקדתו היה ברור כי בתנאים אלה לא תוכל הנסיעה להצליח אם לא ישרור סדר ונקיון בין הנוסעים ועל כן קבעו כללים מדוקדקים להתנהגות הנוסעים, ששמו את הדגש על שמירת הנקיון ומשטר מים חמור. בימים הראשונים לא נתנו הנוסעים את דעתם על חומרת ההגבלות, בהיותם בטוחים כי בעוד שבוע יגיעו למחוז חפצם. איש מהם לא העלה על דעתו אילו הפתעות עוד יזמן להם הגורל.

בעבור האניה על יד גליפולי נערך מסדר רב־רושם לציון זכרו של יוסף טרומפלדור בתלבושת בית“ר מלאה וד”ר פאול נאם בפניהם, שעה שיתר הנוסעים מצטופפים סביב.

הם מתקרבים לקפריסין ומתכוננים לפגוש את הספינה “ארטימיסיה”, שנועדה להעביר את הנוסעים לחופי הארץ, והנה פוקד אותם מקרה המוות הראשון. אחד הנוסעים, גרוס שמו, כבן חמישים, קבל דלקת ריאות חמורה ומאמצי ארבעת הרופאים שהיו באניה להצילו עלו בתוהו. למחרת חלה נוסע אחר, רודולף בריקנר, כבן 35. הפעם קובעים הרופאים אבחנה מטילת־אימים: דלקת קרום המוח.

תפיסת “ארטימיסיה”    🔗

“ארטימיסיה” מחכה להם במקום המיועד, על סיפונה – נתן קלפוס, שהפליג בה מאתונה, אחרי שיחרורו מן המעצר, כדי לפגוש את “קאטינא”. הראשונים המועברים ל“ארטימיסיה” הם הילדים, הקשישים ומספר נשים הרות וכן בריקנר החולה, שמצבו מחמיר והולך. מקווים שעוד יצליחו להביאו ארצה, בסך הכל יורדים ל“ארטימיסיה” 237 אנשים, והיא מפליגה לחופי הארץ. הוסכם כי “קאטינא” תחכה בסביבה זו לשובה כדי להעביר אליה נוסעים נוספים.

בדרך מת בריקנר. הנוסעים הדתיים מטפלים בקבורתו; עוטפים את הגויה בברזנט, קושרים אליה משקלות, משכיבים אותה על קרש הקשור לחרטום האניה, אומרים קדיש ומורידים את הגויה לים, כשכל הנוסעים נצבים דום ובעיניהם נוצצות דמעות. כמקובל מקיפה הספינה את מקום הקבורה וממשיכה בדרכה.

מקום ההורדה הוא הפעם חוף הרצליה. שם מחכים לספינה אברהם שטרן־יאיר וקבוצת אנשי נתניה. ההורדה מבוצעת לפי הסדר הידוע; איתות מן החוף, הורדת סירות, החוליות המקבלות את הבאים – כדת וכדין. תוך זמן קצר מבוצעת ההורדה. נשארה הסירה האחרונה ובתוכה 17 העולים האחרונים. לפתע מופיעה סירת משמר־החופים הפותחת באש מכונת־יריה על האניה. ובטרם יספיקו להתאושש מן התדהמה עולים על סיפון “ארטימיסיה” שוטרים מזוינים ואוסרים את הצוות. בעת חיפוש בספינה הם מוצאים גם את דרכונו של קלפוס שירד לחוף כשהוא לבוש בגד רחצה, כדי לסייע בהורדה – ומעתה הוא מבוקש על ידי המשטרה.

חוליות שוטרים שניה תופסת את הסירה ואוסרת את 17 העולים. האנשים אשר בחוף מצליחים להימלט עם העולים. רובם פוזרו בפרדסי הסביבה וחלק מהם הובא לאחד הקיבוצים שבסביבה. כאשר באו למחרת היום להוציא את העולים – סירבו אנשי הקיבוץ לשחררם. התחיל משא ומתן ממושך ומיגע. לבסוף, לאחר שידולים ואיומים, שחררו אנשי הקיבוץ את העולים. לאחר מקרה זה התחילו אנשי ה“הגנה” לעקוב אחרי המורידים וכתוצאה מכך הוצאה הרצליה ממפת ההורדה.

ב־22 לחודש מרץ הובאו בפני שופט בריטי בחיפה 17 העולים, 11 אנשי הצוות ורב־החובל. הם הואשמו בכניסה בלתי־ליגאלית לארץ ובהושטת עזרה לבלתי־ליגאליים לעלות לחופי הארץ.

אחד העולים תיאר בפני השופט את מצב היהודים בארצות השלטון הנאצי ואת טלטוליהם המרובים בלב־ים עד הגיעם לחופי הארץ.

הוא ניסה לברוח מאוסטריה, סיפר הבחור, אך נתפס ליד הגבול ונאסר. הוא הצליח להערים על שומריו, חצה את הגבול הצ’כי ומשם עבר לרומניה. ואחרי תלאות רבות הגיע לארץ.

הסניגור ביקש מן השופט להתחשב בהודאת הנאשמים ובסבל הגופני והנפשי שעבר עליהם וכן בעובדה שעד למשפט כבר ישבו ששה שבועות בבית הסוהר. הוא ביקש לא להמליץ על גירושם מן הארץ.

פסק דינו של השופט: שלושת חודשי מעצר והמלצה לגירוש מן הארץ. הוא מצטער על פסק־הדין שהחוק מחייבו והוא ישמח אם יזכו בעירעור בפני בית הדין העליון והגירוש יבוטל.

את רב־החובל דן השופט לתשעה חדשי־מאסר ולקנס של מאה ליש"ט. את האניה ציווה להחרים ואילו אחד עשר המלחים – שוחררו.

העולים ורב־החובל הועברו למבצר עכו לרצות את עוונם.

הייתה זו האניה הראשונה שנתפסה על ידי הבריטים מאז חודשה העליה הבלתי־חוקית באביב שנת 1937.

ב־7 באפריל הודיע מיניסטר המושבות הבריטי בבית הנבחרים, בתשובה לשאלת הקולונל ווג’בוד, כי הומלץ לגרש מן הארץ את 17 העולים הבלתי־חוקיים, ועומדים לגרשם לארצות מוצאם לאחר שירצו את תקופת מאסרם. אמנם, המשיך המיניסטר, נוהגים לדחות את ההוצאה לפועל של גזר הגירוש עד לתקופה בה יוכל המגורש למצוא לו ארץ מקלט אחרת. אין הוא יודע לאיזו ארצות יגורשו ומה מספר הנשים והגברים שביניהם.

בתחילת חודש מאי הובא עירעורם של העולים בפני בית הדין לעירעורים בחיפה – ונדחה. אולם למגינת לבם אין הבריטים יכולים לגרש את 17 העולים, כיוון שאינם יודעים מה הן ארצות מוצאם. ברשותם של העולים לא נמצאו שום תעודות, כי זה מנהג העליה ב': שעה שהאניה מפליגה מן הנמל – אוסף המפקד את כל התעודות והדרכונים ומשמידם. ב־15 בחודש מאי שוחררו איפוא 17 העולים ממאסרם במבצר עכו.

בצל דגל שחור    🔗

זה שלושה ימים סובבת “קאטינא” בסביבות קפריסין ומצפה לבואה של “ארטימיסיה” – אך לשוא. בינתיים מופיעים מטוסים בריטיים החגים מעל לאניה ומצלמים אותה. מצבה של “קטינא” הוא חמור: נותק הקשר עם הארץ ועם מרכז העליה באירופה וגם מלאי המזון אזל, כי כשהופיעה לראשונה “ארטימיסיה” ועמה התקוה להגיע בעוד יום יומיים לארץ – הותרה הרצועה ובוטל קצוב המזון. ועתה אנה הם באים?

הפיקוד מחליט לחזור לחופי יוון. קהל הנוסעים רוגש ורוגז. כה קרובים היו למטרה, ועתה?… הפיקוד מגיב בהחמרת המשמעת. אמצעי זהירות מיוחדים ננקטים לנוכח מעשי התגרותם של המלחים, המתחילים להיטפל לנשים באניה. אחד המלחים מת לפני ימים מספר ממחלת־מין, ואם לא יעמדו על המשמר, מי יודע לאן יגיעו. הוטל איפוא איסור חמור לקיים מגע כלשהו עם אנשי הצוות. על המלחים אוסרים להתהלך בלילה בקרבת הנוסעים. הם רוגזים ומאיימים במעשי נקם. באחד הלילות נתפס מלח בנסותו לגנוב תפוחי אדמה ממחסן המזונות. אנשי המשמר של העולים מרביצים בו מכות נאמנות. המתיחות באניה מגיעה לשיאה ורב־החובל מתרה באנשיו שלא להתגרות בנוסעים מרי־הנפש, בכל מקרה של התנגשות עם אנשי הצוות נוהג ד“ר פאול לערוך על הסיפון מסדר של מאות הבית”רים ו“הפגנת כוח” זו יש לה תמיד השפעה מרגיעה על אנשי הצוות…

דומה שהענינים חזרו למסלולם והנוסעים שוב צופים בתקווה לקראת העתיד. אולם הגורל רצה אחרת.

יום אחד נופל למשכב בית"רי בן 19 מוינה דרוקר שמו. הרופאים שהובהלו קובעים שוב דלקת קרום־המוח. לא עברו שלושה ימים ודרוקר מחזיר את נשמתו לבוראו. דבר מותו נשמר בסוד. יודעים על כך רק 8–10 אנשים מן המקורבים ביותר. במעטה הלילה. מורידים את גופתו למצולות. מישהו נזכר כי בשעת מסדר השיירה בתחנת הרכבת בברין, לאחר שניתנו כל ההסברות הדרושות בדבר הנסיעה, שאל המפקד אם יש שאלות. ואז הרים דרוקר את ידו ושאל: “אם ימות מישהו בדרך, באיזה אופן יודיעו למשפחתו?”

שאל, המסכן, ולא ידע ששאלה גורלית נפלטה מפיו.

עוד הם מתאבלים על דרוקר – וצעיר שני, שיינפלד שמו, בן 19, גם הוא בית“רי מוינה, חלה. שוב דלקת קרום־המוח. המצב חמור מאוד – כיצד יעצרו את המגפה? הרופאים מתייעצם ומטכסים עצה. לדעתם חיי הצפיפות מתחת לסיפון והאויר הדחוס הם גורם רציני להתפשטות המחלה. הוחלט לפרק במספר מקומות את הסיפון. הסיסמה “אויר – אויר”, נישאת בפי כל, מפרקים מספר קרשים במקום זה ואחר ורב־החובל אינו מוחה בידם. אולם כל זה אין בו כדי להציל את שיינפלד ממות. הפעם הקבורה היא פומבית. על הסיפון נערך מסדר של הבית”רים, גופתו מורדת הימה לקול בכיים של כל הנוסעים.

רב־החובל דורש לדקור סכין בלבם של המתים באניה, לפני שגופתם מוטלת הימה, שאם לא כן מפריעה, – בהתאם לאמונת ספנים – נשמתו של המת את מנוחת המלחים, אך פאול מסרב בתוקף להיענות לו.

מותם של שני הצעירים תוך שבוע אחד, נוסך על הנוסעים דכאון ויאוש. ועל כך נוסף הקיצוב החמור במצרכי מזון. המנה לכל נוסע היא לימון אחד, חתיכת סוכר קטנה ותה המבושל ממים מלוחים. רק החולים והחלשים מקבלים מרק. משארית הקמח השמור עדיין במחסן אופים מין לחם פרימיטיבי חסר־טעם, ובחלקו של כל אחד נופל כזית ממנו, השקט שבדכאון טומן בחובו סכנת התפרצות. בין הנוסעים מספר אנשים, שהמשטרה הרומנית דרשה להעלותם על האניה לפני הפלגתה מקונסטנצה. הם אנשי העולם התחתון המנצלים כל הזדמנות להסית את הנוסעים ולעורר שערוריות. הפיקוד רואה איפוא צורך להחמיר עוד יותר את המשמעת. המשמרות הממונים על הסדר נצטוו להגיב על כל התפרצות בחריפות, למען ישמעו וייראו.

על תורן האניה מונף דגל שחור, לאות היכר שמתחוללת בה מחלה מתדבקת, כל הנמלים סגורים בפניה. ד“ר פאול מבין שכל החומרות שהנהיגן עשויות אמנם לסייע לשמירת הסדר באניה, אבל אין בכוחן להושיע. מן ההכרח למצוא פתרון לשתי הבעיות הדחופות ביותר – יש להשיג מזון ומים מתוקים ולייצור קשר עם מרכז העליה באירופה או עם הארץ. אם לא יצליח בכך, צפוי אבדן לאניה ולאנשיה. ד”ר פאול לוקח דברים עם רב־החובל ודורש שיורידו באחד מחופי יוון. רב־החובל מסרב, כי מצא פה מקום לסחוט כספים מאת הנוסעים. בקירבת חוף קאלאמאיקא עולה ל“קאטינא” היווני דאוואריס בעל האניה. הוא שומע מפי פאול על מצבם הנואש, מניד בראשו כאות השתתפות, אולם גם הוא מתנגד לירידתו של פאול. הוא טוען שאין האניה יכולה להתקרב יתר על המידה לחופי יוון, כיוון שכל המלחים מעורבים בהברחת נשק לספרד והוצאו נגדם פקודות מאסר. ברגע שיופיעו במים הטריטוריאליים של יוון – ייאסרו. דאוואריס מבטיח אמנם למסור על מצבם לשוכרי האניה, אולם יחד עם זה הוא מביע ספק אם העזרה תהיה מהירה די הצורך. ד"ר פאול למד מדבריו שאין תוכו כברו. נראה שגם דאוואריס נושא עיניו לכסף, גם הוא מצא פה מקום לסחיטה, ופאול מחליט בלבו לסכל את מזימתו.

משחק גורלי    🔗

ערב אחד משחק ד“ר פאול עם אחד המלחים במשחק ה”דאמקא". המלח, פדיה שמו, דובר רוסית, והוא מתהלל כי אין לנצחו במשחק זה. אם ינוצח – יוריד את פאול אל החוף. אכן, משחק גורלי. עתידם של מאות אנשים תלוי בו. פאול מרכז את כל כוח מחשבתו. הוא שוקל כל מהלך עשרת מונים. עליו להיזהר מכל פח שטומן לו פדיה. הן צעד פזיז אחד עשוי להיות גורלי. המשחק מתנהל בעצבנות רבה. גם פדיה מתוח. הוא מסכן לא רק את שמו הטוב. אם יפסיד, יצטרך להתחמק מן האניה בלי נטילת רשות רב־החובל ובכך יתחייב במקום עבודתו. נראה שעצבנותו של פדיה היא בעוכריו. הוא מפסיד.

דבר ירידתו של פאול מן האניה חייב להישמר בסוד. אם יוודע הדבר עלולה להשתרר אנרכיה בין הנוסעים. בלי ספק יימצא מישהו שיפריח את השמועה כי פאול ברח מן האניה כדי למלט את נפשו – ואז שוב לא תימצא הסמכות להרגיע את סערת הרוחות אשר תקום. הוחלט איפוא להשתמש בתחבולה.

בין הנוסעים מופצת שמועה כי ד"ר פאול נפל למשכב ומצבו מעורר דאגה. ליד דלת תאו נצב עתה נוסף על השומר הרגיל גם רופא ובידו מדחום. אפילו לרב־החובל אין מתירים את הכניסה לתא בטענה שאין להטרידו. הדבר מתקבל על דעת הכל, כי הלא למודי מחלות הם. בליל הירידה אין איש על הסיפון – באמתלה כל שהיא נצטוו כל הנוסעים להישאר על מצעיהם.

לילה. הים והאניה עטופים במעטה שחור. פדיה חותר במלוא כוחו אל החוף הרומז ממרחקים באורותיו, זה שעה ארוכה הם מתנועעים על פני הגלים ונדמה שעדיין לא התקדמו כמלוא הצעד. הסירה מיתטלטלת עלה וירוד ונתונה לחסדם של הגלים ולחסד ידיו המהימנות של פדיה. יחד עם ד"ר פאול ירד לסירה אחד הנוסעים רייס – השומע יוונית. לפתע מפליט פדיה קללה נמרצת. נשבר לו אחד המשוטים ויש בדעתו לחזור לאניה. המלחים מאמינים ששבירת משוט – סימן רע, הדבר נושא מוות בחובו. בשום פנים ואופן לא ימשיך בכיוון לחוף. פאול מיואש. הנה כבר עמד על סף ההצלה ואיך יחזור לאניה בידים ריקות? פאול שלף סכין ומכוונו כלפי פדיה. “אם לא תשיט אותנו לחוף, צפוי לך מוות בטוח, בעוד שבשבירת המשוט עדיין מותך מוטל בספק, ועתה בחר בין הספק לוודאי!” פדיה נרתע. הם ממשיכים בדרכם, כשפאול אינו מוציא את הסכין מידו ואינו גורע עין מפדיה.

בהגיעם לחוף, שוכר ד"ר פאול טכסי וממהר לאתונה. במשרד הדואר הראשי הוא מזמין שיחה טלפונית דחופה לפראג.

אליהו גלזר מאושר לשמוע את קולו ולקבל ידיעות על האניה. באירופה ובארץ, הוא מוסר, נפוצו שמועות מחרידות על גורל האניה ואנשיה. סופר על מגיפה שפרצה באניה ואין איש יודע טיבה, שרבים מן הנוסעים מתו ועוד המוות קוצר את קצירו. פעילי העליה רצו לשלוח תרופות ומזון לאניה אך לא ידעו היכן היא. בעל האניה תובע תוספת של אלף לירות שטרלינג ולא – אין הוא מגלה את מקום האניה. זאב ז’בוטינסקי חרד מאוד לגורל האניה. יום יום הוא מטלפן מפאריס ולאחר מכן מבוקרסט ומבקש מגלזר פרטים על גורל האניה, ומזה ימים מספר הוא רתוק למטתו מרוב דאגה.

ד"ר פאול מרגיע את גלזר. אמנם המצב קשה, אך הם יחזיקו מעמד. אין להיכנע לסחיטתו של דאוואריס. העיקר הוא – קשר עם הארץ, כדי לדעת היכן ומתי להוריד את האנשים. מובן שלא תזיק גם כמות מסויימת של מזון, אבל עד שזו תגיע, יתכן ויהיה כבר בארץ.

גלזר מבטיח להגיש את מלוא העזרה במהירות האפשרית¹⁰.

בצאתם ממשרד הדואר מבחינים פאול ורייס ששוטרים עוקבים אחריהם. הם שוכרים מכונית ומצווים עליה לנסוע למבואות העיר. וגם פה המשטרה אחריהם. עוד מעט ומכונית המשטרה תשיגם. באחת הפניות הם פותחים את דלתות המכונית וקופצים החוצה. עתה הם עושים דרכם ברגל ונזהרים מעין זרים. הם מגיעים לכפר בקרבת החוף, כולו שרוי באפלה ורק מבית אחד בוקע אור. הם נכנסים לבקש מקום לינה, ומוצאים את בעל הבית ואשתו רכונים על פני מיטת ילדם החולה. ד"ר פאול בודק את הילד ומצווה על טיפולים שונים. למחרת חל שיפור במצבו של הילד ובעיני בעלי־הבית פאול וחברו הם כמלאכי מרום שנשלחו להושיע את ילדם. לאות תודה והוקרה משיט אותם האיכר לעת ערב חזרה לאניתם.

עם שובם נודע לאנשים על המסע המוצלח והדבר מעודד אותם ומרומם את מצב רוחם.

באותם הימים עשה יוסף נבון־קרמין בביירות בענייני עליה ב'. והנה הגיע אליו שליח מהארץ שמסר לו על תפיסתה של “ארטימיסיה” וכי מאז כבר עברו שבעה עשר יום ואין עדיין כל ידיעה מהאניה “קאטינא” אשר חזרה ללב ים. הוטל על נבון לצאת ליוון ולמצוא קשר אל האניה. לאחר מאמצים נואשים הצליח נבון להשיג אשרת כניסה ליוון (הדבר היה כרוך בקשיים כיוון שניתנו הוראות לקונסול היווני בביירות לא להוציא ויזות לתושבים ארצישראליים) והפליג לאתונה. בעברם דרך נמל אלכסנדריה, חיכה לו מנחם ארבר, שנשלח למצרים כדי לנסות ולברר משם פרטים על גורל האניה. אך גם בידו לא היו שום ידיעות. הם מטלגרפים לפראג את דבר צאתו של נבון ליוון.

בהגיעו לאחר שלושה ימים לאתונה, מנסה נבון להתחקות על עקבות “קאטינא” אך לשוא. הדבר היחיד שנודע לו הוא כי האניה שייכת ליווני מכובד ונשוא פנים, המשמש גם קונסול ספרד הרפובליקנית – דאוואריס. ואמנם, עוד באותו לילה בא אליו דאוואריס, בספרו כי קבל הוראות מפראג להתקשר עמו. דאוואריס אומר כי הוא חוזר מן האניה. אין היא יכולה לעגון בשום נמל יווני, בגלל אשמת הברחת נשק לספרד, ואין היא יכולה להמשיך בדרכה לארץ מחוסר פחם ומזון. ואילו פחם אפשר להשיג רק בנמלים, ואשר למזון – קיים חוק ביוון האוסר אגירת מזון בשיווי יותר מ־5 ליש"ט והעובר על צו זה צפוי לעונש חמור.

למחרת בבוקר יוצאים נבון ודאוואריס לבקר באניה. לאחר חמש שעות נסיעה במכונית ובסירת מנוע הם מגיעים ל“קאטינא”. נבון שומע דין וחשבון מפורט מפי ד"ר פאול. לאחר מכן הוא מבקש לכנס את הנוסעים, נואם בפניהם ומעודד את רוחם. בשובו ליבשה מתחיל נבון במאמצים להשגת פחם ומצרכי מזון, סירות הצלה – ומי שתייה. אין הדבר פשוט כל עיקר. את מצרכי המזון ניתן לקנות רק בכמויות קטנות ויש לרכז אותם במקום סתר. הוא הדין לגבי פחם. כן יש לשכור סירות שבעליהן יסכימו להגניב את המצרכים, הפחם והמים לאניה. זאת ניתן לעשות רק בחשכת הלילה, וממילא המחירים גבוהים יותר, אך הכסף מנין יימצא?

נבון פונה לד“ר ראובן הכט, נציג האצ”ל בשווייץ, ומבקש שיעביר לו באורח דחוף סכום כסף ניכר. בעזרת אחד מידידיו היווניים הוא בא בדברים עם מפקד הבולשת בפיראוס, ובעזרתו הוא משיג מצרכי מזון בקנטינות הצבאיות, בכמות שתספיק למספר ימים. כן הוא מצליח לקנות 120 טון פחם. את כל זה מגניבים תחילה לאי קטן שבקרבתו עוגנת “קאטינא”, ומשם – בסירות־מפרש ל“סיפון” האניה. גם עשר סירות הצלה חדשות מובאות ל“קאטינא”.

כל ההכנות להפלגה כבר הושלמו ו“קאטינא” עומדת להרים עוגן. והנה מקבל נבון קריאה טלורפית מפראג. יצחק ז’רז’בסקי מודיע לו, שאניה בשם “ג’פו” הפליגה מקונסטנצה כשעל סיפונה 750 נוסעים. באניה זו כמויות מזון גדולות שתספקנה לשתי האניית גם יחד. הוא מייעץ לחכות לבואה של “ג’פו” כדי להעביר חלק מהמצרכים ל“קאטינא”. ואמנם נבון שומע לעצתו.

פגישה עם “ג’פו”    🔗

בתחילת חודש פברואר 1939 הוזמן יצחק ז’רז’בסקי למטה אצ“ל בתל־אביב ונצטווה על ידי אברהם שטרן־יאיר לצאת מיד בדרך האוויר לורשה. שם יפגוש את דוד רזיאל, וממנו יקבל פרטים על התפקיד שיוטל עליו בעניני העליה. את רזיאל פוגש ז’רז’בסקי במלון “אנגלסקי” בורשה. חדרו במלון משמש גם משרד האצ”ל בפולין. רזיאל מטיל עליו להיות האחראי מטעם האצ"ל לרכישת האניות וסידור ההפלגות, העלאת הנוסעים, קשר עם הארץ ותיאום תאריכי ההורדה. בעוד שעתיים, אומר רזיאל, יוצאת הרכבת לבוקרסט ועליו לנסוע ברכבת זו.

בבוקרסט מתייצב יצחק ז’רז’בסקי לפני כצנלסון המכונה באותו זמן גוסטב כהן. כצנלסון שוכב חולה בחדרו במלון וז’רז’בסקי מופיע בפניו כמלאך הגואל: למחרת היום צריכה להפליג מנמל קונסטנצה האניה “ג’פו” ובה 750 עולים. עדיין לא הושלמו ההכנות ועקב מחלתו נבצר ממנו להיות במקום ולטפל בענינים הטעונים סידור. בעוד שעה יוצאת הרכבת לקונסטנצה, ועל יצחק למהר ולצאת ברכבת זו כדי שיספיק להשלים את ההכנות. כיוון שהשעה דוחקת אין להרבות כעת מלים על עניני העליה בכלל ועל תפקידו של יצחק בפרט. זאת יעשו לאחר הפלגת “ג’פו”.

זאת היא הפלגתה השניה של “ג’פו” לארץ. בפעם הראשונה הפליגה מקונסטנצה בחמישה בדצמבר 1938, כשעל סיפונה 734 עולים, כמחציתם בית"רים מאוסטריה, רומניה ופולין, וגם מאה יהודים שהגיעו לנמל ישר ממחנה ריכוז בדכאו, לאחר שהגיסטפו הסכימה לשחררם רק בתנאי שיעלו מיד לאניה. שיירה זו הגיעה לארץ ללא תקלות. האנשים הורדו בחוף נתניה והאניה חזרה בשלום לקונסטנצה. עתה, לפני ההפלגה השניה, העלו בעלי האניה תביעות חדשות שגרמו קשיים בלתי צפויים ועיכבו את ההפלגה. כצנלסון מוסר לז’רז’בסקי כי יש לשלם עוד סכום כסף מסויים לבעלי האניה, ומזהירו שבעלי האניה ועובדיה הם פיראטים מובהקים, העלולים להפתיעו על כל צעד ושעל בסחיטת כספים, בניפוח החשבונות, בהפרזת מספר הנוסעים (התשלום הוא לפי ראש) וכיוצא באלה תביעות שאין לנחשם מראש. שומה עליו להיזהר מאוד בכל מעשיו והליכותיו.

אלה הן כל הידיעות שיש ליצחק על שליחותו. ברור לו כי תפקיד קשה מצפה לו. ברכבת לקונסטנצה גומלת בלבו ההחלטה. הוא לא ישלם לבעל האניה את הכסף לפני שיעלו הנוסעים על האניה, כמקובל. הוא ישתלט עוד קודם לכן על האניה, כדי שיוכל לבקר בדיוק את מספר העולים, ובעל־האניה לא יצליח לרמותו ולסחוט ממנו תשלום מיותר תוך איום בביטול החוזה, כפי שקרה לא אחת.

בהגיעו לקונסטנצה מוצא יצחק את האניה כשהיא עוגנת בנמל. הוא בוחר מבין העולים קבוצת בית“רים, ובתוכם שני המלווים מטעם האצ”ל (שלמה טרכטמן, שהגיע זה מקרוב מן הארץ, ואברהם בלאס, מפקד בית הספר הימי של בית"ר בצ’יוויטה־ווקיה שבאיטליה) ובתחבולות שונות הוא מצליח להעלותם על סיפון “ג’פו”.

עתה הוא חוזר למלון ומודיע לבעל־האניה כי הוא מבקש לראותו. בעל־האניה מופיע בלוויית שנים מעוזריו. הוא יווני המדבר מעט רוסית. אדם מנוסה בכל עסקי הברחה ששמו הולך לפניו כאיש עשוי לבלי חת, אחד מאבירי העולם התחתון. חזותו – של פיראט. הוא לבוש אדרת שעירה, למתניו פגיון, לרגליו מגפיים גבוהות ומסומרות, והד מצעדיו נשמע למרחוק. כל הופעתו היא של מתגושש היורד לזירה בכוונה להכריע את מתנגדו במכה אחת ניצחת.

הופעתו של היווני מטילה מורך בלבו של יצחק. איך יוכל לעמוד מול אדם רב־תככים זה? אולם ברור לו, ליצחק, כי ברגע שירגיש היווני בחולשתו – הריהו אבוד. אם לא יצליח כעת להוכיח את תקיפותו – שוב לא יוכל לרכוש לעצמו לעולם מעמד מעורר־כבוד בקרב אנשים מסוג זה. הוא מתגבר על חולשת־הפחד. בקול תקיף מודיע יצחק ליווני שאת שארית הכסף יקבל בעוד שעתיים – תוך כדי העלאת האנשים לסיפון. היווני משיב כי אין הוא מכיר את יצחק ואינו רוצה להכירו. את האניה שכרו ממנו אנשים אחרים ורק אתם ידבר. הוא לועג להצעתו לשלם את הכסף תוך כדי העלאת האנשים. אם אמנם זו כוונתו, הרי עליו לדעת כי האניה לא תקבל כלל את האנשים. עוד יצווה על האניה להרים עוגן ולהפליג הימה. היווני מופתע קמעה שאיומו אינו עושה כל רושם על יצחק. להיפך, יצחק שולח בו מבט לגלגני במקצת, ומפליט: “למעשה אינך כבר בעל האניה. על סיפונה נמצאים אנשי, ואם לא תסכים לסידור המוצע, רק אתה תפסיד. האניה על נוסעיה יפליגו בשעה היעודה”. כנשוך נחש קופץ היווני ממקומו, וידו תופסת בפגיון. עיניו זורות אש כעיני חיה פצועה. עוד מעט יסתער על יצחק ויכלה בו את חמתו על אשר העז להערים עליו. אולם מבטו הקר ושלוותו של יצחק מרתיעים אותו. הוא פורץ בשטף קללות ואיומים ודורש להוריד מיד את האנשים מעל הסיפון. ככל שמתחוור לו שהפעם הפסיד את המערכה כן גדל זעמו. וככל שהשתוללותו גוברת – גוברת גם שלוותו של יצחק. הוא כבר יודע שידו על העליונה, בקול שקט ותקיף אומר לו יצחק: “בודאי שמעת על הארגון הצבאי הלאומי ובודאי שמעת גם על פעולותיו בארץ, ובכן דע לך אם תעיז לנגוע בשערה אחת של נציגו היושב פה לפניך – ידו הנוקמת של האצ”ל תשיג אותך בכל מקום שתהיה. אתה תנהג איפוא בתבונה אם תסכים להצעתי הקודמת וניתנת לך בזה דברת כבוד של נציגי לוחמי החופש העבריים. שתקבל את כל המגיע לך לאחר היות האנשים באניה".

היווני נכנע.    🔗

“ג’פו” היא אנית סוחר בנפח 1500 טון בערך המניפה את דגל פנמה. לפני כן עסקה בהובלת נשק. משוודיה לספרד. עתה היא מובילה 750 עולים, רובם יוצאי פולין, 270 מהם בית“רים מפולין, 34 בית”רים מרומניה ויש גם חברי הסתדרויות נוער אחרות.

בלילה האחרון לפני ההפלגה קדחה העבודה על הסיפון. העלאת הנוסעים והעמסת המזון – כמויות גדולות של לחם, שימורי בשר, צנימים, פירות וכדומה הארוזים בשקים ובארגזים – נעשתה תוך שעות ספורות, ועם שחר הורם העוגן והאניה הפליגה ללב־ים.

הים היה זועף והאניה התנהלה לאיטה, כאילו חששה להתרחק מן החוף. אכן היו דברים בגו. עם הערב היום נעצרה האניה ומרחוק הבחינו הנוסעים בסירת־מנוע המתקרבת לאניה כשהיא נשאת על הגלים. משהגיעה הסירה הורדו אליה חבלים שבהם הועלו מספר ארגזים שבמראיהם החיצוני לא נבדלו במאומה מארגזי המזון. אולם תכנם היה שונה בתכלית. היו אלה ארגזי נשק שנשלחו ארצה בשביל האצ"ל.

בלילה התחוללה סערה גדולה שנמשכה בסירוגין ימים מספר עד שהגיעה האניה למפרץ קורינת, סוכן האניה הודיע לטרכטמן שקוראים לו בטלפון מורשה. היה זה יוסף כצנלסון. הוא אמר כי באחד מעתוני לונדון נתפרסמה ידיעה שאנית עולים בלתי־ליגאלים, שהפליגה מנמל קונסטנצה בתאריך יציאתה של “ג’פו”, נטרפה בים באחת הסערות הגדולות שהשתוללו בימים אלה וירדה למצולות על כל נוסעיה. כצנלסון ביקש על כן לקנות 750 גלויות־דואר ולחלקם בין הנוסעים, שכל אחד יכתוב לביתו כי שלום לו. עם זה דרש להקפיד שלא תישלחנה גלויות לארץ ושלא יוזכר בהן התאריך המשוער של בואם לארץ. שמחת העולים היתה רבה, כי זה זמן ממושך לא היתה להם האפשרות להודיע למשפחותיהם על גורלם, וכל אחד הבטיח, כמובן, להקפיד על ההוראה. אף על פי כן, משנבדקו הגלויות נמצאה אחת שעליה התנוססה כתובת בארץ ובה צויין מקום הימצאם, טיב האניה, מספר העולים וכדומה.

בקאלאמאיקה שעל יד מפרץ קורינת נפגשו עם “קאטינא”. כאן העביר נבון חלק ממצרכי המזון וגם חלק מסירות ההצלה מ“ג’פו” ל“קאטינא”. נקבע כי “קאטינא” תפליג מיד לארץ ותוריד את אנשיה בחוף נתניה, ואילו “ג’פו” תמתין במקום זה יומיים־שלושה ותוריד את אנשיה בחוף אבן־יהודה.

“קאטינא” עושה את דרכה לאורך חופי יוון וחופי תורכיה לכיוון אלכסנדרתה. בכוונה תחילה בחרו בדרך ארוכה יותר, כדי להטעות את הבילוש הבריטי. אניה זו כבר נתפרסמה למדי. לאחר שנתפסה “ארטימיסיה”, ו“קאטינא” ציפתה לשוא לבואה, חגו מעליה אווירונים בריטיים וצלמוה מכל עבר. גם הביקורים בנמלי יוון השונים והדגל השחור שהונף על תורנה בגלל המגפה – הוסיפו לפירסומה, והיא חייבת להיזהר שבעתיים בדרכה לארץ, הפעם גמרו אומר לבצע את ההורדה בכל מחיר כדי לשים קץ לסבל הרב שנפל בחלקם של נוסעי “קאטינא” במשך שמונה השבועות של נדודיהם. אבל נראה ש“קאטינא” לא יכלה להימלט מגורלה המר, שדבק בה מאז הפלגתה. לאחר עשרים וארבע שעות, בהיותה בפתח הים האגאי, קידמה אותה סערה עזה. שוב טולטלה האניה כקליפת אגוז על פני הגלים הסוערים ונחשולי מים הציפו את הסיפון. האנשים נזרקו מן המצעים והתרמילים מן הקירות, והקאות חזקות תקפו את כולם. אך בקושי רב ניתן להשתלט על האנדרלמוסיה שנשתררה באניה, וקול הענות שבקע מפי הנוסעים נבלע ברעש־געש הגלים שהחריש כל אוזן. בשוך הסערה התברר שחל קילקול במכונות והאניה יכולה לנסוע רק במחצית מהירותה הרגילה. האלחוטאי טילגרף לבעל האניה דאוואריס וזה הבטיח לשלוח אליה אנית גרר המצויידת במכשירי תיקון.

כך נטרפה “ג’פו”    🔗

באשמורת השלישית, אור ליום העשרה במרץ, קלטה “קאטינא” קריאות ס.או.ס. מאניה הנמצאת בסכנה ולפי דרישת נבון הפנה רב־החובל את “קאטינא” לכיוון שממנו הגיעה קריאת ההצלה.

בתשעה במרץ, כמוסכם, עזבה “ג’פו” את נמל קאלאמאיקה. היא מפליגה במלוא הקיטור, הכול מתנהל למישרין. האנשים מרוצים שסוף סוף יצאו לדרך. גם הפיקוד אין לו על מה להתלונן. האניה מצויידת במזון ובמי־שתיה בכמויות גדולות, וכאשר האנשים שבעים הם נוחים במזגם ומקבלים כל הוראה ברוח טובה. לפי כל הנתונים לא יעברו אלא ימים ספורים והם יורידו בהצלחה את העולים לחוף והמפקדים, טרכטמן ובלאס, יחזרו עם האניה לקבל שיירת נוסעים חדשה.

היה ליל ירח בהיר. הים שקט. האנשים שקועים בשנתם ובוודאי הם חולמים על היום המאושר הממשמש ובא. האניה מפליגה במלוא מהירותה וחופי יוון ואייה נשארים הרחק הרחק מאחוריה.

לפתע פלח את דממת הלילה קול רעש מחריש אזניים. נדמה היה שרעם נורא מתגלגל על פני הסיפון. זעזוע קשה עבר את האניה. כאילו התנקשה בכוח באיזה מכשול. דממה. ושוב רעש עצום וזעזוע והאניה עמדה מלכת. האנשים נזרקו ממצעיהם ונתעוררו בבהלה. עוד הם תמהים לדעת מה פשר הדבר – והאניה משמיעה אנקה ונוטה לצדדים – תחילה לצד אחד ואחר־כך למשנהו. ראשונים על הסיפון הם אנשי הפיקוד. מאחוריהם קהל הנוסעים. רב־החובל עומד המום ואינו מוציא הגה מפיו. המכונאי הראשי, שידע קצת רוסית, צועק לעומתם: “יינצל כל מי שיכול”! עד מהרה נתברר שהאניה עלתה על סלע ענק דרומית לאי כרתים, כשלושה מילים מן החוף. הקהל נצטווה לרדת אל מתחת לסיפון. הדבר הראשון שיש לעשותו הוא להשקיט את הרוחות ולהפיג את הבהלה שתקפה את הכל. מסבירים לעולים, שהאניה עלתה על שרטון וכדי לחלצה ממנו יש צורך להקל על משאה. על כן יורדו מן האניה כמאתיים איש – בראשונה הנשים והילדים. על יד פתח הסיפון הועמד משמר כדי לעצור בעד זרימת האנשים לסיפון ולמנוע הידחקות ואנדרלמוסיה. גם ליד שתי הפירצות בתחתית האניה שדרכם פרצו המים לאניה הועמדו משמרות של בית“רים כדי. למנוע בעד הנוסעים מלגשת למקום ולהפיץ את השמועה המחרידה על רוע מצבם. הבית”רי דב ברגר אוסף קבוצת אנשים ומתיישב לשחק קלפים, כאילו לא קרה כלום ומפיג בכך את הבהלה הגדולה שנשתררה. מן הסיפון מורדות לים הסירות המעטות שנשארו ברשותם, אולם מיד חודרים לתוכן מים כי הן מלאות פירצות ובלתי־כשרות לשימוש. צופרי האניה מיללים במלוא כוחם. לחלל האויר נשלחות רקיטות צבעוניות והטלגרף פולט קריאות עזרה בלתי פוסקות. הנשים שנצטוו לעלות על הסיפון – נרעשות ונפחדות. והנה מבחינים בסירת דייגים העוברת בקרבת מקום. מתחיל משא ומתן מייגע עם הדייגים על העברת האנשים לחוף. הם דורשים תשלום במטבע זר וסכום לגמרי לא מבוטל. אך כלום יש ברירה? מורידים לסירה כחמישים נשים וילדים והיא מפליגה לחוף. כעת מרשים לאנשים לעלות על הסיפון בקבוצות בנות עשרה נוסעים. הדוחק במדרגות הוא איום, כל מי שכוחו עמו משתדל להיות בין הראשונים, כאילו שם למעלה, על הסיפון, מצפה הישועה. המשמרות אינם עומדים מול לחץ הזורמים לסיפון. הכל מתפזרים על פני הסיפון ונוכחים לדעת שההצלה היא עדיין מהם והלאה. מגייסים את הנוסעים לשאיבת המים מן האניה במשאבות־יד שהיו באניה, אולם אין ברכה בעבודה; כל שמרבים להוציא את המים הם גואים ועולים בבטן האניה. הסירה חוזרת מן החוף לקבל עוד נוסעים. האנשים מנסים גם הפעם להידחק בכוח, אולם הם נרתעים למראה האקדחים בידי אנשי הפיקוד. כעת משתרר סדר, ועבודת ההצלה נמשכת תוך מסירות נפש כללית.

מעל אחד התורנים משתלשל ויורד חבל עבה. לכל ארכו מצויירים עיגולים ממוספרים. המספר הנוגע עתה במים הוא מאה שבעים וחמש. תוך השעתיים, מאז עלתה האניה על השרטון, שקע החבל במים כדי שלושים עגולים, כשני מטר בערך. מסתבר שבעוד שש שעות יגיעו המים עד לסיפון ויציפו את האניה וכל אשר בה. דרכה של הסירה עד לחוף וחזרה נמשכת קרוב לשעה, זאת אומרת, שבמקרה הטוב ביותר יינצלו רק קצת למעלה משליש האנשים, ותשובה לקריאת העזרה טרם הגיעה. האם נקלטה קריאתם, התגיע העזרה בעוד מועד?!

עם שחר קולט האלחוטאי תשובה לקריאת הס.או.ס. שואלים על מקום הימצאה המדוייק. רב־החובל עדיין המום ומאובן. במשך כל שעות הלילה לא נע ולא זע ממקומו. כל פנייה אליו נשארת ללא תשובה. כאשר כל הנסיונות לדובבו ולהחזירו לאיתנו עלו בתוהו – עזבוהו לנפשו. ברם כעת צריך להודיע על מקום הימצאם, וזאת יכול לקבוע רק רב־החובל. לא הייתה ברירה אלא להשתמש בכוח – מספר טלטולים חזקים שהיה בכוחם לרסק עצמות, דובבו אותו והוא מסר את הידיעות המבוקשות.

הידיעה שקריאתם נקלטה, הפיחה רוח חדשה בקרב הנוסעים, נתעוררו מחדש התקוות ויחד עמם גבר ביתר שאת רצון החיים, אפילו בין אלה שכבר אמרו נואש ונתפסו לאדישות של השלמה עם הגורל, שהשתקפה במבטם הקפוא והקר כמוות עצמו… במשנה־מרץ מופעלות כעת המשאבות למרות הידיעה הברורה שאין בכך משום הצלה. בסדר מופתי מתנהגים כעת כל הנוסעים, בין אלה המורדים לתוך סירת ההצלה ובין אלה הנשארים על הסיפון והנתונים לחסדי הגורל. אין עוד צורך במתן פקודות ובשימוש באיומים, הכל מעריכים את חומרת המצב ואת גודל השעה, שעת ההצלה הקרובה, הצפוייה להם על אף העובדה שפני הים מתקרבים אל הסיפון בצעדים בטוחים ומאיימים…

לפתע בקעה מגשר הפיקוד קריאה עזה. הכל הרגישו בנימת השמחה שבקריאה ולמעלה מחמש מאות וחמישים זוגות עינים נצמדו לנקודה הזעירה בקצה האופק, שהלכה והתקרבה, הלכה וגדלה. הייתה זאת אניית־גרר מצויידת במכשירי־תיקון שנשלחה לעזרת “קטינא”. רב־החובל של אנית־הגרר מנסה להציב משאבות אוטומטיות על סיפונה של “ג’פו” השוקעת. אחת המשאבות נופלת לים ויורדת למצולות. שאר המשאבות מתחילות בשאיבה קדחתנית. רב־החובל בודק את “ג’פו” וקובע שאין כל סיכוי להצילה. נערכת התיעצות קצרה ולפתע שוב בוקעת קריאת שמחה אדירה – עוד נקודה מופיעה באופק.

השמש כבר עמדה במרום הרקיע כאשר נעצרה “קאטינא” במרחק כמה מאות מטר מן האניה הטובעת. כל אותו זמן נתרחשו על סיפון “ג’פו” מחזות שמחה שהקיפו את הכל. עוד הישועה מהם והלאה, אולם מי חש בסכנה ומי ישים עוד לב לעיגולים על החבל המוסיפים לשקוע במצולות ים?! עם התקרב “קאטינא” גוברת ההתרגשות ומגיעה לשיאה; האנשים מתחבקים ונושקים איש את רעהו. דמעות גיל ואושר בעיני כל. כך יכולים לשמוח רק נידונים למוות המקבלים חנינה בלתי צפויה…

לא קטנה מזו הייתה שמחת הפגישה עם האחים המצילים, אשר הורידו את סירותיהם והשיטון במהירות לעבר “ג’פו”.

עבודת ההצלה נמשכת בקצב מסחרר. רבי־החובלים קבעו ש“ג’פו” תחזיק מעמד מארבע עד שש שעות. נוסף לחמש מאות האנשים הנמצאים עדיין על הסיפון יש צורך להעביר גם את מטענם האישי וגם את מצרכי המזון, כדי לכלכל מספר כה רב של אנשים.

בצהרי היום כבר הייתה “ג’פו” ריקה מאדם. על סיפונה עוד נמצאו רב־החובל, מספר מלחים, טרכטמן, בלס ונבון. על סיפון “קאטינא” העיר מישהו שאפשר עוד להציל חלק מן המזון. מיד התארגנה קבוצת מתנדבים שירדו בסירות וחזרו ל“ג’פו”. רב החובל הזהירם שלא יעיזו לעלות על סיפונה, אולם איש לא שעה לאזהרותיו. הבחורים עלו על סיפון “ג’פו” ובוססים עד מחצית גופם במים התחילו להוציא מן המחסנים חביות. החביות הורדו לים ונקשרו בחבלים לסירות וכך השיטום לעבר “קאטינא”. כך חזרו הבחורים פעמים אחדות ל“ג’פו” ובחרוף נפש הצילו כמויות ניכרות של מזון. בפעם האחרונה כבר הגיעו מי הים עד לסיפון. עתה ירדו לתוך הסירות כל הנותרים, אך בטרם יספיקו שני המלחים האחרונים לקפוץ לסירה – התהפכה האניה על צידה ושקעה במצולות. היא סחבה עמה את המלחים, כשקרני השמש האחרונות מפזות את קברם הרענן…

עם ערב כבר היו על סיפון האניה “קאטינא” כל אנשי “ג’פו”, גם אלה שהורדו קודם לכן לאי כריתים. בהתייעצות המפקדים הוחלט ששלמה טרכטמן יחזור מיד לארץ כדי להודיע על בואה של “קאטינא”. שלמה ירד בחוף קאפו־סידארא. הוא התייצב במשטרה וסיפר שהוא קצין ימי שאנייתו נטרפה ורוצה להגיע לאתונה. הוא נחקר ארוכות על פרטי סיפורו ונשלח לנמל בליווי שני שוטרים. רב־החובל של האניה שבה הפליג לפיראוס נצטווה למסור אותו מיד עם הגיעם לשם לידי הבולשת. וכך היה. אולם כשנודע למפקד הבולשת בפיראוס זהותו האמיתית של שלמה, שחרר אותו מיד ואף סייע בידו להשיג כרטיס לאוירון לארץ. כך הספיק שלמה להשתתף בארגון הורדתם של אנשי “קאטינא” בחוף נתניה.

הניצולים מתמרדים    🔗

על סיפון “קאטינא” נתקלו בינתיים הנוסעים בתנאים החמורים שנתהוו על ידי תוספת הניצולים. באניה המסוגלת לקלט בקושי חמש מאות נוסעים – נמצאים כעת אלף ומאתיים וחמישים איש. כל האולמות, הסיפונים המעברים והמחסנים הם מלאי אדם. על שכיבה אי אפשר אפילו לחלום. כולם יושבים צפופים זה על יד זה, כל אחד סמוך לתרמילו ולשכם חברו. האויר דחוס ומלא ריח זעה עד כדי מחנק. כל אחד משתדל לשפר את מקומו ואת מצבו ונתקל בהתנגדות חברו. אנשי “ג’פו” שנסעו באנייתם בתנאים נוחים למדי, משופעים במזון וחפשים מכל משמעת נפלו לתוך משטר של משמעת חמורה, משטר של קיצוב מזון ומים וצפיפות איומה. בכל אשר תדרך כף רגלם – גושי בני אדם עייפים, תשושים ומרודים מטלטולי דרך ארוכים וממצב של רעב למחצה הנמשך זה שבועות. כבר בראשית צעדיהם ב“קאטינא” נוכחו לדעת שימים קשים צפויים להם, אך במקום להשלים עם המצב הבלתי־נמנע ולהסתגל למשטר הקיים כדי להקל על חייהם ועל חיי חבריהם־מציליהם, החלו לרטון ולהתקומם. הם שכחו חיש־מהר את הסכנה שבה נמצאו לפני שעות מספר ובמקום רגשי ההודיה והשמחה והאושר על הנס הגדול שקרה להם – השתלטו עליהם רגשי תרעומת וזעם, שהתפרצו כבר בשעותיהם הראשונות באניה. וקרה הדבר בגינם של התרמילים: לפי פקודתו של ד"ר פאול נערמו כל התרמילים של אנשי “ג’פו” בערימה על סיפון האניה ועליהם הופקדה שמירה. פאול למוד הנסיון המר, מצא לנכון להחרים למחסן האספקה הכללי את כל מצרכי המזון שנימצאו בבעלותם של אנשי “ג’פו”, ועל כן הורה להוציא מן התרמילים כל דבר מאכל ומשקה. דבר זה גרם לסערת רוחות בין אנשי “ג’פו”. הם לא רצו להבין שבתנאי חיים כאלה לא יתכן שחלק מן הנוסעים יצפו בכליון עינים ובסבלנות לתורם לקבלת האוכל בזמנים קבועים ובמנות קצובות, ואילו חלק ישמרו לעצמם בתרמיליהם מצרכים ויאכלום בכל שעה שיעלה רצון לפניהם. גם סידור המקומות לאנשים עוררו התרגשות ורוגז. רבים מאנשי “ג’פו” לא אבו להשלים עם המקומות שהוקצו להם. הם דרשו מקומות טובים יותר, רבים היו הטוענים, ששלמו עבור נסיעה בתנאים נוחים, ואין זה מענינם שקרה אסון לאניתם. הפיקוד חייב לאפשר להם את המשך הנסיעה בתנאים מתקבלים על דעתם.

בתוך סערת הרוחות והבהלה הכללית כינסו המפקדים אסיפה רבתי על סיפון האניה. בקושי רב עלה בידיהם להשקיט את הקהל ולהשמיע דבריהם; דברי הודיה על הנס שקרה, דברי תוכחה על התנהגות הנוסעים ודברים כבושים שנימה של איום בהם – התראה ברורה, שכל מי שלא יציית לסדר הקיים – יינקטו כלפיו אמצעים. ד"ר פאול, אחרון הנואמים, אמר:

“הייתם בסכנה גדולה. אנו הצלנו אתכם ונביאכם למטרה הנכספת. אנו נודדים בים זה ימים רבים למודי סבל, מחלות ורעב. מצרכי המזון שברשותנו מועטים ויספיקו לימים אחדים בלבד, ובקשתי היא אליכם, אנשי “ג’פו”, אל תקשו את הנסיעה לא על עצמכם ולא עלינו, מטרתנו מטרתכם, אחינו אתם ונחלק עמכם את פרוסת לחמנו האחרונה ולא יהיה הבדל בין אנשינו ואנשיכם. ברם, אני דורש מכם משמעת מוחלטת ואנו מצדנו נעשה כל מאמץ להקל על תנאי הנסיעה והננו מקוים שבקרוב נגיע בשמחה לחופי ארצנו ואז ייתמו כל סבלותינו”.

אולם דבריו ההגיוניים של מפקד קאטינא" לא נתקבלו על דעתם של אנשי “ג’פו” – הם לא ניסו כלל להבין את המצב, הם ראו בו, בד"ר פאול, את האשם העיקרי באסונם ובתנאים השוררים באניה והפנו נגדו את חצי זעמם. לקריאת אחדים מחבריהם נתכנסו כל אנשי “ג’פו” בצד הסיפון כדי לדון על צעדיהם הבאים. מכובד משקלם נטתה האניה לצידה. רב־החובל דרש מהם להתפזר, כי הדבר מסכן את האניה, אך לא היה שומע לו. הוא התחיל צועק ומאיים שאם לא יתפזרו – יעזוב הוא את האניה. אך גם זה לא השפיע על הנקהלים. דומה שרוח שטות נכנסה בהם ושוב אינם מסוגלים לתפוס את הדברים הפשוטים ביותר. אחדים דורשים להחזירם לפולין, אחרים תובעים להורידם בכרתים, וכל זה תוך איומים “לשרוף את האניה על כל יושביה”. לעומתם ניצבו אנשי “קאטינא” לימין הפיקוד ותבעו מאנשי “ג’פו” לציית להוראות ולסדר הקיים. שני המחנות נצבו זה מול זה כשהם נערכים לקרב ודומה היה שעוד מעט יתחולל אסון נורא. כאן התערב אברהם בלאס, מפקדה הקודם של שיירת “ג’פו”, אשר רכש בימי ההפלגה הקצרים על “ג’פו” את אהדתם ואמונם של כל הנוסעים. הוא פנה אל אנשיו וקרא להם להתאזר באורך רוח כי לא ירחק היום והם יגיעו לחופי המולדת. האסון שקרה לאניתם הוא שגרם לקשיים שהם נתונים בהם עתה, ואין עצה אלא להשלים עם המצב כמו שהוא עד יעבור זעם.

דברי בלאס הרגיעו את הרוחות והאנשים החלו להתפזר, אולם גם הם לא שמו קץ לתסיסה הרת־הסכנות בקרב אנשי “ג’פו”. מדי פעם בפעם אירעו שוב התפרצויות, שאלמלא המשטר החמור שנכפה על האניה, עשויות היו לגרור תוצאות מרות וחמורות.

אדם במערומיו    🔗

החיים באניה הם כעת בבחינת גהינום של מטה. האדם מתגלה לעיני חברו בכל מערומיו. אין מנוס מפני המגע ההדוק שבין נוסע לנוסע, מפני הצפיפות הבלתי נמנעת, צפיפות פיסית ורוחנית. מזרון במזרון נוגע, גוף בגוף מתחכך. אם תרצה או לא תרצה אתה רואה את אותם הפנים יום יום, שעה שעה באולם השינה, בשעת האוכל ובכל אשר תפנה. סופו של הנוסע שהוא מכיר את הכול, והכול מכירים אותו. אין אדם יכול להסוות את אופיו האמיתי ובעל כורחו יבוא לידי התנגשות עם האופי הנוגד של חברו. כל אחד מהם נעקר מעולמו הפרטי ואנוס הוא לחיות את חיי הציבור. העצבים המתוחים והמרוטים מביאים לידי התפרצויות מתמידות בשל דברים של מה־בכך, בשל מילה בלתי זהירה. תנועה שלא נתפרשה כהלכה וקריצת עין בלתי־זהירה, כל אותם הדברים הטפלים נעשים פתאום עיקר. כיצד יכול אדם לשמור על צלם האלהים שבו, כיצד הוא יכול להוסיף ולאהוב את חבריו הדחוסים יחד עמו מתחת לסיפון והנושמים לקרבם את כל הריחות הרעים הנישאים בחלל אוירו של האולם? וכיצד יחיו בשלום יוצאי צ’כוסלובקיה עם יוצאי פולין, ואיך ישלימו נוסעי “ג’פו”, שלא ידעו דוחק ומחסור, מחלות וצמא עם נוסעי “קאטינא” שהתנסו בכל אלה?

מריבות וויכוחים אין סופיים מתנהלים בין הנוסעים, מריבות על התור לקבלת אוכל, על התור לבתי־השימוש, שהזדנב באופן מתמיד במשך כל שעות היממה, על טיב האוכל וטעמו; שעה שאנשי “קאטינא” בלעו את המנות כהרף עין – בחלו אנשי “ג’פו” בתבשיל שחולק להם; שעה שאנשי “קאטינא” שתו את המים במשורה ושמרו על כל טיפה שלא תישפך לריק – נהגו אנשי “ג’פו” במים בבזבזנות יתירה ודרשו מים מתוקים לא רק לשטיפת שיניים אלא גם לגילוח, לרחצה ולכביסה; שעה שאנשי “קאטינא” היו רגילים למלא את התפקידים שהוטלו עליהם בצייתנות ובמשמעת – סירבו אנשי “ג’פו” למלא תפקיד כלשהו, בין אם זה בתורנות מטבח, או נקוי האולם או נקוי בתי השימוש, אף שהוזהרו כי ההתרשלות בשמירה על הנקיון עלולה לגרום למחלות ומגיפות; ובעוד שאנשי “ג’פו” טוענים שהודות למזונם אין אנשי “קאטינא” גוועים ברעב – טענו האחרונים שרק הודות להם אנשי “ג’פו” עדיין בין החיים – ולא היה סוף לויכוחים ולא היה קץ למרירות בין אדם לחברו ובין קבוצה לחברתה. אין ספק, שלולא מאות הבית"רים שנמנו על אנשי המשמר ושומרי הסדר היו העניינים מסתיימים באסון.

את העצבנות הכללית הגבירה העובדה ש“קאטינא” הוסיפה לעגון במקום. משך יומיים עסקה אניית־הגרר בתיקון המכונות. לאחר מכן טען רב־החובל שאין האניה יכולה להתקרב לחופי הארץ, כיוון שהיא מוכרת למשמר־החופים הבריטי. והסוכנים הבריטיים יעקבו אחריה בכל נמלי הים התיכון. ושוב התכנסה התייעצות מפקדים, שהחליטו לשנות את צבעה של האניה ואת שמה. כעת שמה של האניה הוא “אנדיקלא”. פעולה זו גם היא דורשת זמן, ולאחר מכן – הציפיה לידיעה מן הארץ, בדבר המועד שבו יחכו לבואם. השתהותם במקום עוררה בין הנוסעים ניחושים ופירושים שונים, שמועות זדון הופצו ביניהם ושוב נתקהלו בהמוניהם ואיימו במרד גלוי. ד"ר פאול מופיע שוב בין הנאספים ומוכיח אותם על פניהם על התנהגותם חסרת האחריות. הוא מודיע להם ברורות שכל עוד האחריות לחייהם של מספר כה גדול של נוסעים מוטלת עליו – הוא ינהג ביד חזקה כלפי כל אלה שינסו לשבש את סדר החיים הקיים, שהוא הכרחי לשם שמירה על בריאותם וכדי להביא את המסע האומלל לסיומו המוצלח.

אפס, דבריו נבלעים בהמולה הגדולה שנשתררה מחדש. קריאות ביניים משסעות את נאומו, צעקות וגידופים מכל הצדדים ולפתע נע כל ההמון לעבר גשר הפיקוד, שמעליו נושא ד"ר פאול את דבריו. פניהם המשולהבים ויצריהם המתגעשים אינם מנבאים טובות.

בראות אנשי “קאטינא” את מפקדם נתון בצרה – מיהרו לעזרתו והסתערו אל מול פני המאיימים. נתחוללו תגרות ידיים, הנשים פרצו בבכי מר והילדים ייללו בקול, והמבוגרים כולם נכנסו לפעולה – אלה כמתקוטטים, ואלה כמפרידים בין הניצים – אנדרלמוסיה ואנרכיה נשתררו בכול.

תיגרה זו עשויה הייתה להיגמר בכל רע, אילמלא ביקש הפיקוד את עזרת רב־החובל. הוא ציווה על מלחיו להתיז מים על המתקוטטים, וסילוני המים שניתזו ממספר צנורות בבת אחת אילצו את הנוסעים לפנות את הסיפון ולבקש מפלט איש איש במקומו. עתה היו הכול עסוקים אך בעצמם, בהחלפת בגדיהם הרטובים ובנסיון לשכוח את מראות האימים על הסיפון.

למחרת הגיע המברק המקווה. מן הארץ מודיעים שנשלחו לאניה מצרכי מזון ושמצפים לבואה בעוד ארבעה ימים. השמחה באניה הייתה רבה. הנוסעים החלו נוהרים לסיפון כדי להיוודע יותר פרטים ומתוך כך נתלכדו מעגלי רוקדים וקולות שירה בקעו מפיהם – מחזה נדיר באניה.

בשעות הצהריים הגיעה ל“קאטינא” ספינת דייגים והחלה לפרוק מצרכי מזון שונים, לחם, אורז, ירקות ושימורים, שנועדו להספיק לשבוע ימים. בלילה הורם העוגן והאניה הפליגה סוף סוף לדרכה.

בהתקרבם לארץ החלו ההכנות לירידה. הפיקוד ארגן קבוצות חותרים נבחרות שנשאו את השם “גדוד בן־יוסף”, קבוצות אלו הודרכו איך לנהוג בשעת הורדת האנשים, וכן במקרה שתפתיעם סירת משטרה. דובר על שתי אפשרויות; האחת, שהאניה תתקדם במלוא מהירותה לקראת הסירה, תתנקש בה ותטביעה על יושביה, והשניה – שאם תצליח המשטרה לעלות על סיפון האניה, הרי יש לאסור את השוטרים ולהחזיקם במעצר עד רדת אחרון העולים לחוף.

מי יורד תחילה?    🔗

יחד עם ההכנות להורדה נתחדשו הויכוחים החריפים בין אנשי שתי האניות – מי ומי יהיו הראשונים לירידה. אנשי “ג’פו” טענו שלהם מגיעה הבכורה, כי הם נמצאים באניה כאורחים בלתי־קרואים ומתייחסים אליהם כאל בנים חורגים, ולולא האסון שקרה לאניתם כבר היו נמצאים מזמן בארץ ומונעים מעצמם כל כך הרבה סבל ומרירות. לעומתם טענו אנשי “קאטינא” שזכות הבכורה מגיעה להם, כי נגדשה סאת נדודיהם ואין ביכולתם לסבול עוד. הם היו נכונים להסתכן ולהצילם ממוות, להתחלק עמם בפת לחמם הזעומה וביציעם הצר, אולם בענין זה אין הם יכולים לוותר. בלהט הויכוחים שוב נשתלהבו היצרים ושוב נסערו הרוחות. שוב ארעו התפרצויות תכופות ששיבשו את מהלך־החיים הסדיר באניה. אנשי “ג’פו” הודיעו שאינם מכירים בפיקודו של ד“ר פאול ויצייתו רק להוראותיו של מפקדם הקודם, אברהם בלאס. כך נוצרו שתי רשויות נפרדות ועוינות זו לזו. אז הכריז ד”ר פאול כי הוא מסתלק מן הפיקוד ודרש שבלאס יקבל לידיו את הפיקוד על כל הנוסעים. אולם בלאס סירב, באמרו שהוא אורח באניה שנהנה מהכנסת־אורחים חמה ואינו מוכן לרשת את בעל־הבית. בינתיים נמשכו הויכוחים, ורק לאחר דברי הסבר ממושכים, ולאחר שהפיקוד הטיל על הכף את מלוא משקל סמכותו, הכירו אנשי “ג’פו” בזכות אנשי “קאטינא” להיות בין ראשוני היורדים לחוף.

אוירה של חג נשתררה באניה. אי־פה אי־שם בקעו קולות שירה וצחוק. האנשים התכוננו ליום הגדול. כה רב היה סבל־הצפיה, כה רבות האכזבות שמיררו את חייהם בשבועות האחרונים והנה קרב הקץ לכל זה. עוד מעט ושמי המולדת הבהירים יקדמו פניהם וכל אחד מהם יחזור להיות אדם המתחיל בחיים חדשים על פי רוחו ועל פי דרכו. לא עוד יצטרכו לנשום את האויר הדחוס, להצטופף עם האנשים שהיו להם לזרא, לציית למשטר חמור ושנוא.

האניה החליקה במתינות על פני הים הרוגע והשקט. הרחק בשיפולי הרקיע נתבלטו חופים נמוכים, הלא אלה חופי הארץ הנכספת. רגשי אושר מילאו את ליבם, איש לא הרגיש בעיפותו ובתשישותו, איש לא חש ברעב ובצמא, כל העינים נצמדו לקצה האופק…

ביום האחרון לפני ההורדה ניתן אות הקימה בשעה מוקדמת מן הרגיל. ארוחת הבוקר חולקה במהירות, ללא כל העיכובים הרגילים. כעבור שעה קלה הופיעו באולם האוכל שלושת המפקדים – נבון, פאול ובלאס. דממה השתררה באולם ואחד מהם פתח ונשא את דברו בעברית:

“אחים אהובים. היום הזה הוא חג גדול לנו. היום תדרוך כף רגלנו על אדמתנו הקדושה. נסיעתנו הייתה ממושכת מן הרגיל, מלאת פורעניות וסבל והרת־סכנות. נפלו גם בינינו קרבנות שלא זכו להגיע ליום מאושר זה. אך מה נעשה וכל ספר תולדותינו הוא ספר מכאובים ויסורים והם המלכדים והמחזקים את עמנו המפוזר ונותנים לנו כוח לעמוד מול כל הקמים עלינו לכלותנו. כעת, שעה שבעולם כולו מתגברת השנאה והאיבה אלינו, תבואו למולדתנו, מולדת אבותינו ובה תהיו בני־חורין ואדוני גורלכם, ומה הם כל טלטולי הדרך וקשייה לעומת חיי חרות? הנכם עדים היום שאין כל מעצור היכול למנוע את שובנו למולדת. אליה אתם מגיעים היום. תחי ארץ־ישראל החפשית והמשוחררת!”

קריאת שמחה אדירה פרצה מגרונות כל הנאספים. שכם אל שכם ויד ביד נקלעו מעגלי הרוקדים ופיותיהם פוצחים שיר. נדמה, שזוהי שעת השמחה והאושר הראשונה מאז עלו האנשים על סיפון אניותיהם וכל יסוריהם לא באו אלא להכשירם לשעה זו. כל העינים הכבויות נדלקו בברק חדש, כל הרגלים התשושות נישאות בקלות בקצב השירה והריקוד, כל הפנים משולהבים והלב עולה על גדותיו מהרגשת אושר, שספק אם אי־פעם בחייהם ידעו כמותה.

ניתנו הוראות; עד הצהריים כולם מתרחצים ומתגלחים ולובשים בגדים נקיים, כי משעת הצהריים ואילך תהיה העליה לסיפון אסורה. אחרי הצהריים יהיה כל אחד מוכן על יד ילקוטו המסודר. כל הניירות והתעודות העשויים לשמש לזיהוי העולה ומקום מוצאו יושלכו הימה. יש לשמור על השקט ועל סדר ההורדה הקבוע, איש איש בקבוצתו ואיש איש במקומו וכל אחד יחכה בסבלנות עד שיגיע תורו.

בחצות הלילה השליכה האניה את עגנה במרחק כשישה מילין מחוף נתניה. נבון ועמו עוד בחור ירדו לסירה קטנה והחלו לחתור במלוא כוחם. בקרבת החוף התהפכה הסירה ושניהם נפלו המימה. כדי לא לאבד זמן המשיכו את דרכם בשחיה. על החוף מצאו את האנשים מחכים להם. זה מספר לילות שהם מחכים לבוא האניה. הכל מוכן ומזומן להורדה. יש עמם צוות רופאים ואחיות ואלונקות וכל הציוד הרפואי הדרוש, כי הגיעו אליהם שמועות שרבים החולים באניה. בין המורידים גם מפקד הארגון דוד רזיאל ורעיתו שושנה. הפעם הוגדל מספר המורידים וננקטו אמצעים מיוחדים כדי להספיק ולהוריד מספר אנשים גדול ככל האפשר.

מן החוף נשלח האיתות המוסכם. האניה מרימה עוגן ומתקרבת. נבון חוזר אליה בשחיה ועבודת ההורדה מתחילה. מורדות הסירות, מורדים האנשים לפי הסדר הקבוע: חולים, נשים, ילדים וקשישים. העבודה רותחת, הסירות באות וחוזרות מן החוף. חוליות המורידים השונות ממלאות את תפקידן ללא כל דופי, ברם קצב ההורדה אינו מהיר די צרכו, רבים הם החולים והתשושים והנשים והורדתם טעונה זהירות מיוחדת ומאמץ מיוחד. למרות זה מספיקים עד עלות השחר להוריד שש מאות נפש, כמעט מחצית הנוסעים. באניה נשארו ד“ר פאול וחמישים בית”רים מאנשי “קאטינא”, שהתנדבו להיות האחרונים בתור, ורוב אנשי “ג’פו”.

עם שחר מפליגה האניה ללב־ים. נבון נשאר בחוף כדי לעזור בארגון ההורדה בלילה הבא.

בעלות השמש למרומי הרקיע הותרה העליה אל הסיפון. מרחוק נראו עדיין חופי המולדת, רוחם של האנשים באניה נכאה. שוב אוכזבה תקוותם, שוב עליהם להתנודד על פני גלי הים ומי יודע מה מזמן להם הגורל. הם מתנחמים שזהו, ככלות הכל, יומם האחרון באניה ארורה זו ואין איש שם לב לעובדה שלא נשארו במחסני האניה מצרכי מזון לשבור את רעבונם ומים מתוקים לרוות צמאונם.

לפתע נשמעת פקודה לרדת מן הסיפון. אוירונים בריטיים התקרבו במהירות. חגו מספר פעמים מעל לאניה וחזרו על עקבותיהם.

ושוב אכזבה    🔗

עם בוא הערב, היה שוב הכל מוכן לירידה. הפעם לבשו האנשים את כל הניתן ללבוש. בלילה הקודם, כאשר עבודת ההורדה התמהמהה, הגיעה פקודה מן החוף לא לקחת תרמילים ולהשאירם באניה עד אשר יסיימו את הורדת כל האנשים. בראותם שכל התרמילים נשארו על הסיפון וספק אם יגיעו אי־פעם לבעליהם – השתדלו האנשים להרבות ככל האפשר בלבוש, איש לא רצה לוותר על רכושו הדל. דבר זה הגביל את כושר התנועה של האנשים, ועלול היה להיות תקלה רצינית בזמן ההורדה – לו הייתה הורדה…

מן החוף ניתן האיתות המוסכם. האניה התקדמה לחוף. אך בטרם הספיקה להשליך עוגן, ניתכה עליה לפתע אש רובים ומכונות יריה. רב־החובל הפנה את האניה בסיבוב חד וברח ללב־ים כשהמכונות עובדות במלוא הקיטור. מסתבר שסירות משטרה שמו מארב לאניה.

ימים חמורים מגיעים לנוסעי האניה. הם נידונים לגווע ברעב ובצמא, מחסני המזון ריקים ומרוקנים, מיכלי מי השתיה יבשים ועל הכל; אכזבה ויאוש מכרסמים בלב. עצב נשקף מכל עין, קדרות אופפת כל פנים, שברון לב ואזלת יד היא מנת חלקם. כאבלים התיישבו כל אחד במקומו, על מצעו, ועיניהם הבוהות צופות ניכחן מבלי למצוא נקודת אחיזה של תקווה ומוצא מן המצב.

המשבר מגיע לשיאו. כעת תופסת האדישות את מקום היאוש. כל אחד מתחיל להוריד מעליו את הכותנות וזוגות המכנסיים שלבש ערב ליל־ההורדה ומחזירם לילקוט תוך בדיקה מדוקדקת שמא ימצא אי־אלה פירורי מזון.

הפיקוד אוסף את הנוסעים על הסיפון ומנסה לעודד את רוחם, גם לסבלותיהם בוא יבוא הקץ ולא ירחק היום וכלם יזכו לדרוך על אדמת המולדת וכאשר יגיעו למפרץ קורינת, יצטיידו במזון וגם הנוסעים יורשו לקנות לעצמם מזון כראות עיניהם.

ובנתיים הוכן במטבח אוכל, מרק ממי־הים ובו חתיכות בצל ושום. מעדנים אלו גרמו לותורים ארוכים ליד בתי השימוש, כי רובם לקו בשילשול והרופאים ידיהם מלאות עבודה ואין בידם להושיע. איתני הטבע הוסיפו גם הם את חלקם להחמרת המצב; במשך יומיים השתוללו סערות עזות שטלטלו את האניה יומם ולילה והנוסעים לא מצאו מנוח לא בשכבם ולא בקומם. דבר זה, נוסף לרעב, התיש את שארית כוחם.

מפרץ קורינת קידם את פניהם ברוח אביבית מלטפת ומזג אויר נאה להפליא. האביב במלוא הדרו התפשט על פני עולם ומלואו. קרני השמש המוזהבות משחקות בנחת במי הים הרוגעים, אך בלבם שורר הסתיו. כיצד ישמחו בשמחת הטבע המתעורר לחיים חדשים, כיצד יאזינו לציוץ הציפורים ויחזו בלבלוב פרחי האביב?! האם יתחדש עוד גם אביב חייהם, וכל הצער והסבל יגוז כחלום בלהות? פסו אמונים מן הלב. אפסה כל תקווה – הם אבודים, אבודים לנצח.

ובכל זאת, גם באניה החלו שוקקים חיים חדשים. סירות המנוע מפלסות דרכן מן היבשה לאניה ובחזרה, הן מביאות מי שתיה מתוקים, הן מביאות מצרכי מזון שונים. במטבח כבר מהבילים הדודים, וידי הטבחים מלאות עבודה, עוד מעט ויוגשו להם מטעמים אשר ישכיחו מפיהם את טעמו התפל של התבשיל שהוכן ממי הים המלוחים. זה מספר יממות לא בא אוכל של ממש לפיהם ולפחות בדבר אחד הם בטוחים עתה – בא הקץ לרעב ולצמא הממושכים. ובינתיים ממהר כל אחד לערוך קניות משלו. מסביב לאניה הומות סירות לרוב ובהן תגרנים המציעים את סחורותיהם, לחם, חלבה, שימורים, מוצרי חלב ובשר ופירות שונים. בידי כל אחד מן הנוסעים שתי ליש"ט שהורשו לקחתן עמם, ולמודי הנסיון המר הם קונים עתה מכל הבא ליד.

מפקד האניה הוא עתה בלאס. זו הייתה דרישתם המפורשת של הנוסעים, שרובם עתה נוסעי “ג’פו” לשעבר. בלאס יוצא לאתונה לחדש את הקשרים עם מרכזי העליה ב', אך אין בשורות טובות בפיו. הידיעות מן הארץ אומרות כי החופים נשמרים בקפדנות. סירות משטרה, ממונעות מסיירות בלי הרף לאורך חופי הארץ. אוירוני המשטרה בולשים על פני הים ומשמרות היבשה הוגברו גם הם. צריך לחכות עד יעבור זעם. אין להיכנס ישר ללוע האויב. ובינתיים נדונים הנוסעים לחיי ניוון. יום רודף יום, אין כל סימן לתזוזה. רוב הנוסעים סרוחים על מצעיהם, נטולי רצון לעסוק אפילו בענינים היומיומיים ההכרחיים, שמירת הנקיון וכדומה. ומשתרבה העזובה וגובר השעמום שוב מתגנב הספק ומכרסם בלבבות. מה טעם בחיים חסרי תכלית אלה? האם לא מוטב ליפול בידי משטרת הארץ?

והנה צרה חדשה נתרגשה עליהם. המלחים הכריזו כי אין הם מוכנים להמשיך במסע אין־קץ זה. לא הועילו כל ההפצרות, השידולים והאיומים. יום אחד ארזו את חפציהם והסתלקו מן האניה. רב־החובל שרצה גם הוא להצטרף אליהם נעצר על ידי מפקדת השיירה והופקדה עליו שמירה. נגוזה קרן התקווה האחרונה. כעת חודר היאוש גם ללב אנשי הפיקוד ומרפה את ידיהם. האנשים מרגישים כי הותרה הרצועה והם פורקים כל עול משמעת. איש הישר בעיניו יעשה.

בימים הבאים עושה בלאס מאמצים נואשים להשיג צוות מלחים חדש. הוא נוחל אכזבות בלי סוף. שמע האניה האומללה הגיע לכל הספנים שבנמלי יוון, רובם אינם רוצים כלל לשמוע להצעותיו, ואלה המוכנים – דורשים תשלום כל כך מופרז, שאין בכוחו לעמוד בו. לילה לילה הוא מנהל שיחות טלפוניות עם בוקרסט, ורשה, ציריך ופאריס. בכל פעם מבטיחים לו כי הישועה קרובה, נעשים מאמצים בלתי־פוסקים לחלץ אותם ממצבם. אך הענין אינו זז. דומה כאילו כל המכשולים שבעולם חברו יחד לחסום להם את דרכם.

ברם, לכל דבר יש קץ. ערב חג הפסח. כאילו רוח רעננה עברה על פני האניה. כל הנוסעים התנערו מרפיונם, החלו להתקדש לקראת החג. כולם מתרחצים, מתגלחים, מכבסים ולובשים בגדי חג. מבצע נקיון יסודי נערך גם באולמות ובמעברים, על הסיפון ובכל פינה ופינה, דוגמת ימי ערב־פסח בבית אבא ואמא. ותוך כדי כך עשתה לה כנפיים השמועה כי הגיע מברק מן הארץ ובו פקודת ההפלגה. עוד תוכן המברק משמש שיחת הכל ומעלה חיוך של תקווה על כל פנים – נראתה מרחוק סירת מנוע מתקרבת במהירות לאניה, ממנה יוצאים מלחים ומעלים על הסיפון את מטענם, כלומר, מאמציו של בלאס הוכתרו בסופו של דבר בהצלחה. והתכונה בין המלחים היא מרובה, הכל נעשה בחפזון, כאילו התכוננו לזבח פסח… וכעבור שעה קלה הוסקו הדודים והמכונות החלו ברעשן. ורעש זה, שבימי הנסיעה הארוכים כבר היה לנוסעים לזרא. כעת הוא לאזניהם כסימפוניה שמימית.

ליל ה“סדר”    🔗

“הסדר” נערך באניה בסעודה משותפת ללא מצות וללא יין וגם ללא לחם… אחדים מן הנוסעים ניסו לשוות ל“סדר” אוירת־חג ופצחו בשירה ובזמר, אפס, לא עלה בידם לגרש את התוגה מלב המסובים, וה“סדר” דמה יותר לסעודת אבלים מאשר לסעודת חג. כל אחד העלה בזכרונו את בית הוריו, את ליל־הסדר בבית. השולחן ערוך, הנרות דולקים, אבא חוזר מבית הכנסת, כל בני המשפחה מסובים לשולחן, רק מקומו הוא נפקד. נדמה שגם אמא ואבא מזילים עתה דמעה על בנם או בתם, שיצאו לדרך הרת־סכנות ופגעים וזה עידן ועידנים לא קבלו כל ידיעה מהם, וחוטים סמויים מתקשרים ביניהם על אף המרחקים… והלב מתמלא געגועים אין־קץ.

והנה, בשבתם סביב השולחנות הרגישו לפתע בניענוע. חיוך של אושר השתפך על השפתיים, כאילו ידי אמא נאמנות מנענעות את עריסתם ומישנת אותם בשיר ערש חרישי מלא אהבה ורוך…

מזג האויר נאה להפליא. הים שוקט ורוגע ומצב הרוח באניה מרומם, דומה שלאחר שעברו בכור היסורים, חזרה גם להם סוף סוף שמש ההצלחה. שירה וצחוק מהדהדים על פני הסיפון. אך כוס יגונם טרם נתמלאה…

בקירבת קפריסין, במקום המיועד הם נפגשים בספינת דייג קטנה ועלובה למראה. בספינה זו יבצעו את הורדת העולים. את האנשים מעבירים לפי סדר קבוע מראש: תחילה החולים, התשושים, הנשואים שנשותיהם כבר הורדו בהורדה הקודמת ואחר כך האחרים. הים סוער, והספינה נשאת עם הגלים, פה ירחיקוה מ“קאטינא” ופה יקרבוה, ומדי פעם, כשהיא נחבטת בדפנות האניה, קופצים לתוכה מספר אנשים, ישר לזרועות שני מלחים חסונים המשגיחים לבל יפלו המימה, בספינת המפרש הדו־תרנית יש לכל היותר מקום לחמשים איש, אולם כעת נדחסים לתוכה שלוש מאות – בחלקם באולם המרופש מתחת לסיפון ובחלקם על הסיפון עצמו. לפי החישובים עתידים הם להגיע לארץ תוך שמונה עד עשר שעות, ועל כן אין הם מרבים להצטייד במים ובמזון. כשנתמלאה הספינה עד קצה גבול היכולת – הורם העוגן והספינה הפליגה.

אתא לילה. מרחוק מבהיקים אלפי אורותיה של תל־אביב. הספינה מצפינה ומול חוף נתניה מאמצים רב־החובל והמפקדים ד"ר פאול ובלאס את עיניהם כדי להבחין באיתות המוסכם, אולם הוא אינו מופיע. הם מסתובבים הלוך וחזור ומן החוף אין כל סימן. בינתיים עברו שעות הלילה היקרות שבהן אפשר לבצע את ההורדה, ובאין ברירה הם חוזרים בסוף האשמורת השלישית ללב ים. עם אור היום הם מבחינים שסירות ההורדה, שהיו קשורות לספינה – אבדו בדרך, ואפילו היו מקבלים את האיתות, לא היו מסוגלים לבצע את ההורדה. כעת שמו פניהם לחפש את אנית האם – “קאטינא”.

השמש עלתה למרומי הרקיע. החום גבר והלך והמחנק מתחת לסיפון נעשה ללא נשוא. האנשים עולים במשמרות אל הסיפון – לשאוף אויר. מעט המים שלקחו עמם אזלו, והצמאון מציק. במשך היום חולקו לאנשים פעמיים סרדינים – סרדין אחד לארוחה. רבים מבין הנוסעים הם אדוקים ומחשש חמץ הם סירבו לקבל גם זאת. מחלק־האוכל דורך על גופות האנשים, השוכבים צפופים ומחוסרי אונים, באין מקום להציג את כף רגלו. ו“קאטינא” נעלמה מן האופק.

זה להם הלילה השני שהם בקירבת הארץ. אורות החוף רומזים־קורצים להם, הארץ כה קרובה ובכל זאת כה רחוקה, נדמה שאף פעם במשך כל נדודיהם לא היו כה רחוקים מן הגאולה. גם הלילה הם מצפים לסימני האיתות.

רק למחרת, בשעות הצהריים, מצאו את “קאטינא”. האנשים באניה, שראו מרחוק את ספינת המפרש מתקרבת – חייתה רוחם. במשך שתי יממות לא עצמו גם הם עין מתוך ציפיה שתבוא לקחת את שארית העולים, והנה שעה רודפת שעה, אתא בוקר וגם לילה ואין סימן לבואה, משמע – היא נתפסה על כל אנשיה, ומה יעלה כעת בגורלם? הם נשארו בלי מפקדים, ללא קשר וללא אמצעים מבלי דעת לאן ולמי לפנות, ועל כן כשנראתה הנקודה הזעירה באופק, נצמדו אליה עיני כל ולבם רחב משמחה. לא ארכה שמחתם. עד מהרה הבחינו שהספינה מלאה אנשים, הייתכן שלא הצליחו לרדת ויוחזרו לאניה, וכעת מה יהיה על כולם?

ספינת המפרשים מתקרבת ל“קאטינא”. בלאס צועק משהו למעלה לרב־החובל. במשך דקות אחדות הם מדברים ביניהם יוונית ולאחר מכן מורידים מן האניה סירות־הצלה, אותן הסירות שאבדו לספינה ו“קאטינא” מצאה אותן בים. כעת קושרים את הסירות היטב־היטב לבל תינתקנה עוד. מורידים גם מספר ארגזי מזון ומי שתיה ועוד חמישים איש. כולם תמהים להיכן יכניסו את האנשים האלה, שעה שבספינה אין אף שעל אחד פנוי. ברם, פקודה היא פקודה. כעת דחוסים האנשים ודבוקים איש לרעהו. גוש אחד של בני אדם, שלוש מאות וחמישים במספר, שלא ניתן להפרידם. והספינה הפליגה.

בשבי אחים    🔗

שעות מספר שטה הספינה לאורך חוף נתניה. החוף מתמשך מוצק ושחור, והאיתות המצופה אינו מופיע. מתעוררים ספקות; אולי טעו בדרכם, אולי אין זה החוף המוסכם והם מבזבזים את זמנם היקר לשוא. הם מחליטים להצפין, ברם גם פה אין כל סימן חיים. השעה מתאחרת. אם לא יתחילו עוד מעט בהורדה, כבר לא יספיקו לבצעה עד אור הבוקר. בלאס מציע להדרים שוב ואם גם הפעם לא יהיה איתות – לחזור ללב ים ולנסות את מזלם בלילה הבא. ד"ר פאול מתנגד בתוקף להצעה זו. התנאים בספינה הם ללא נשוא. כוח הסבל של האנשים קרוב לקצו. הוא דורש לנסות ולבצע את ההורדה בכוחות עצמם. אין לסכן עוד את חייהם של מאות אנשים עקב אי הופעת האיתות. בלאס מסכים.

בראש וראשונה יש לבדוק את החוף, שמא הסביבה מיושבת ערבים, והם יכנסו ישר ללוע האריה. הם מחליטים לשלוח שמונה אנשים לחוף. מיד מתייצבים שמונה מתנדבים. הם מורדים לסירה, האחרון שבהם קופץ מעל הסיפון לתוך הסירה ומעוצם הזעזוע היא מתהפכת. שנים מבין השמונה אינם יודעים לשחות ואך בקושי מצליחים למשותם מן המים. מתנדבים אחרים באים למלא את מקומם, אולם ששת האחרים אינם מוותרים. כעת חותרים ששה אנשים לקראת החוף, בגדיהם רטובים, הם רועדים מקור וכוחותיהם כלים והולכים. אולם הכרת האחריות הגדולה שנטלו על עצמם, הידיעה שבהצלחתם תלוי גורלם של שלוש מאות וחמישים איש, מאמצת ידיהם האוחזות במשוטים. ככל שהם חותרים; נדמה להם, שהחוף מתרחק והולך, כל רגע – נצח ומי יודע מה צופנות בחובן השעות הקרובות?

הסירה נתקעה בחוף. הם קופצים לתוך המים ועוד רגע ורגליהם דורכות על אדמת החוף, העיניים נוצצות מדמע, הלב פועם מהתרגשות – האין זה חלום? האמנם רגליהם הדורכות כאן. האמנם הגיעו לחוף הנכסף?!

אין זמן להתמוגגות הנפש. הם חייבים לפעול ומיד.

שקט. הם נועצים מבטיהם בחשכה. אין לראות דבר. שניים מהם חוזרים לאניה והבשורה בפיהם. תכונה רבה. מורדות שלוש הסירות האחרות. האנשים המצטופפים על הסיפון מסתערים ומנסים לרדת לתוכן בכוח. המשמר עוצר בעדם. לסירות יורדים העולים שנקבעו להיות ראשונים בתור – ומשק המשוטים פולח את דיממת הליל.

בינתיים מוסיפים ד“ר פאול ועוד אחד מן הבחורים שנשלחו אל החוף לתור את הסביבה. לפתע – צל ואחריו עוד אחד. הם נצמדים לקרקע ועוצרים את נשימתם. הם שומעים את הצללים משוחחים בלחש. כן, הללו מדברים עברית, אולם עדיין לא החליטו בנפשם להתגלות להם. הצללים מתקרבים ולפתע נעצרו. הם השגיחו בשוכבים על הקרקע, נרתעו קמעה ופונים אליהם בעברית. הם שותקים. אחד מן הצללים מצטעק באידיש – “אידיוטים, פיתחו את פיכם”. אחד הבאים היה בתלבושת גפיר והשני לבוש אזרחית. ד”ר פאול קם ומספר להם מי הם.

“עליכם לחזור מיד לים” – פוסק האזרח לאחר ששמע שזוהי עליה רביזיוניסטית…

ד"ר פאול: – לא בא בחשבון. לא נזוז מפה.

– אנו מחכים לאניה משלנו ואתם רק תפריעו לנו בהורדת העולים.

– אמרתי שלא נזוז מפה. מיד מגיעות הסירות עם אנשינו.

האזרח משנה את טעמו ואומר:

– קבלנו הוראות כאלה ועל כן אין אנו יכולים לעזור לכם בהורדה.

– אין לנו צורך בעזרה. אמרו לנו רק באיזה כיוון ללכת.

– הסתכל הנה. זהו כפר ויתקין.

תוך כדי כך מגיעת הסירות הראשונות. האנשים נצטוו לקפוץ המימה בעודן רחוקות מן החוף. הם מהססים, אך חזקה עליהם הפקודה. הם קופצים והסירות חוזרות מיד. האנשים העומדים במים עד למתניהם מסתדרים בשורה ערפית והולכים לחוף, ומשמרות מיוחדים משגיחים על השורה המתמשכת, לבל יאבד איש.

בשעה ארבע ושלושים לפנות בוקר הושלם מבצע ההורדה. הסירות הוחזרו לספינה, ובלאס שחזר עמם מורה לרב־החובל לחזור ללב־ים אל “קאטינא”, כדי לקבל את 176 העולים שנשארו עדיין באניה ולהורידם בלילה הבא ולסיים בזה את מסע הנדודים האומלל הזה.

ברם, עלה בגורלו של בלאס ואנשיו להמשיך בנדודים, ועוד יסופר בהם באחד הפרקים הבאים.

פאול מוביל את אנשיו לעבר כפר ויתקין. מופיע כ. בלווית מספר אנשים ועוצר בעדם. כ. טוען שהאצ“ל חייב להם, להגנה, כסף עבור הורדות קודמות ואינו משלם, גם בעד הורדה זו בחוף שלהם הוא דורש תשלום. פאול טוען, שאינו מוכן לשלם חובות של האצ”ל שאינם ידועים לו ושאינו מוכן לשלם להגנה בעד הורדה זו כיוון שהיא לא השתתפה בה, ובכלל אין לו כסף. כ. מאיים. אם אין כסף – הריהו דורש התחייבות בכתב, והוא כבר ידאג שההתחייבות תפרע. פאול מסרב בתוקף ופוקד על אנשיו להמשיך בדרכם.

אנשי כפר ויתקין קיבלו את העולים בחמימות רבה. בכל בית ובכל משפחה קיבלו עולה או מספר עולים, רחצום האכילום ומסרו להם את מיטותיהם – והעולים לבם גואה מרוב אושר. היה זה מוצאי חג הפסח והנה זכו עוד לטעום טעם המצות לאחר שזכו ליציאת מצרים חדשה…

עם בוקר נצטוו העולים להתרכז בבית האריזה שבפרדס. לכאן הגיעו כמה אנשים עם תיקים שהודיעו כי יערכו רישום, לאן ברצון כל אחד מן העולים להגיע ויעבירום למקומות אלה. אדם אחד, שהציג עצמו כאיש ההגנה, עבר על פני קבוצות העולים ואמר להם כי אנשים בלתי אחראיים מארגנים שיירות עולים ולוקחים את כספם ואילו ה“הסתדרות” באה להצילם. אחרי זה עברו העולים ליד שולחן ששם רשמו בטפסים מיוחדים את שם העולה, משלוח ידו, מפלגתו, מקום מוצאו ועוד פרטים שונים. על לב הבית“רים והצה”רים דברו לעזוב את מפלגתם ולהצטרף ל“הסתדרות”. אולם הבית“רים הכריזו שברצונם להגיע לפלוגת בית”ר בנתניה – והם נצטוו להתרכז לחוד. כעבור זמן־מה הגיעו אוטובוסים שבהם הוסעו העולים פרט לבית“רים. הבית”רים החלו לשאול מה יהיה בגורלם – ולא נענו. אחדים רצו לעזוב את בית האריזה, אך משמר שהופקד עליהם עכב בעדם. בין כה וכה שמו לב שמפקדם ד"ר פאול איננו עמהם.

כאשר סירב פאול לחתום על ההתחייבות בדבר תשלום דמי ההורדה להגנה – הובילו אותו כ. וחבריו לאחד הבתים בכפר ויתקין – בית משפחת נ. אך נכנס הביתה, צנח מרוב עייפות על המיטה ומיד שקע בשינה עמוקה.

לכשהתעורר, גילה שמישהו חיטט בכליו וחסרים לו מספר מכתבים שקבל בשעת מסעו הארוך על פני הים, ותעודות שונות אחרות. הוא רצה לעזוב את הבית ולראות מה גורל אנשיו – ולא הורשה. השומר שהופקד עליו אמר שעוד לא הוחלט מה לעשות בו. כעבור זמן מה הגיע שליח והביא עמו סוס. הוא אמר לפאול שעליו לרכוב עד נקודה מסויימת ושם יקבל קשר. בדרך נתלווה אליו עוד רוכב אחד. לאחר שחיכו שעה ארוכה במקום ואיש לא הופיע חזרו לבית משפחת נ. כל מאמציו של פאול לדובב את מלווהו עלו בתוהו.

בבית התבונן פאול כה וכה ומבטו נפל על צילום שהיה תלוי על הקיר – קבוצת אנשים גדולה. כשהתקרב הכיר בצילום אחד מחברי כיתתו, מזמן לימודיו בגימנסיה בריגה. פאול פנה לבעל הבית ושאל על חברו. בעלת הבית נדהמה; לפי מה ששמעה שומרים בביתה על פושע גדול, ובשעות הקרובות עומדים למסרו למשטרה. והנה מתברר שהפושע, פאול, הוא אדם משכיל ויוצא עיר מולדתה. לא, היא לא תיתן למסרו למשטרה. היא תעשה הכל כדי להצילו מידי המתנכלים לו. היא תעזור לו לברוח.

הגב' נ. יוצאת מן הבית. כעבור שעה קלה היא חוזרת ומאשרת את השמועה. אכן עומדים למסרו לידי המשטרה הבריטית. היא מחליפה לו את בגדיו, נותנת לו כסף לכרטיס נסיעה ובדרכים עקלקלות, בין פרדסים וגנים היא מוציאה אותו מן הכפר ומביאה אותו לתחנת האוטובוס הנוסע לתל־אביב. בעלותו לאוטובוס היא מצווה עליו לא לדבר עם איש ולא לשאול שאלות עד שיגיע האוטובוס לתחנה הסופית. וכן עשה. בבואו לתל־אביב שם פאול את פעמיו למשרדי נציבות בית"ר.

בעוד ד“ר פאול נמצא בבית משפחת נ. נודע לאנשי נתניה, חברי האצ”ל, שקבוצת בית“ר”ים עצורה בכפר ויתקין בידי אנשי ההגנה.

קבוצת אנשי האצ“ל, וא. תמרקין בראשה יצאו לכפר ויתקין לקבל את הבית”רים, אולם משמרות ההגנה לא הרשום לגשת לבית“רים. החל משא ומתן ממושך ומיגע עם ועד הכפר ונציגי ההגנה במקום. אנשי ההגנה דרשו תשלום שלוש וחצי לירות לראש בעד ההורדה, וסילוק הכספים המגיעים להם בעד ההורדות הקודמות. אנשי האצ”ל סירבו להענות לדרישות אלו. הגיע מפקד האיזור מטעם ההגנה וציווה על תמרקין וחבריו לעזוב מיד את המקום.

תמרקין לא שעה לו ופרץ דרך המשמרות, והצליח להגיע אל הבית“רים. ארבעה אנשי הגנה תפסוהו והתחילו להרביץ בו מכות נמרצות. אז קרא תמרקין לעבר הבית”רים: “בית”רים אלי!" כאיש אחד הסתערו שמונים הבית“רים העולים על אנשי ההגנה ושיחררו את תמרקין מידיהם. פרצה תגרת ידיים בין שני הצדדים שהופסקה כעבור שעה קלה, כשיד הבית”רים על העליונה.

כעת מציע מפקד ההגנה לשחרר את הבית“רים בגבול תחומו של הכפר או על יד הכביש המוביל לרמתיים. תחבורה אין ביכולתו לספק. תמרקין אינו מקבל הצעה זו, כיוון שפירושה – מסירת האנשים לידי המשטרה. לעומת זאת הוא מציע להעביר את הבית”רים לבית הספר שבכפר, שם ילונו הלילה ולמחרת יבואו נציגי הנציבות מתל־אביב ואז ימשיכו במשא ומתן. הצעה זו מתקבלת, אולם היא לא הייתה אלא תכסיס. לא עברו עשרים דקות מאז הועברו הבית"רים מן הפרדס לבנין בית הספר, וכבר הופיעו אוטובוסים, שהעבירו אותם לנתניה.

כך נתקלו העולים הבית"רים ביום הראשון בארץ לאחר מסע נדודיהם במציאות האכזרית של שנאת אחים.

רבים מבין קבוצת בית“רים זו נמנו אחר־כך עם פעילי אצ”ל ולח"י ומסרו את כל כוחם ואונם למלחמה בשלטון הזר.

אל המנוחה ואל הנחלה    🔗

לא חלפו ימים רבים וכל אנשי “קאטינא” התשושים והיגעים חזרו לאיתנם. כל אחד מהם מצא את דרכו בארץ, הסתדר והתערה בה. גם כל אלה שהיו באניה ראשוני המתלוננים והמסיתים והמתמרדים נגד המפקד והמפקדה וכל האחראים למסע האומלל, אלה, אשר לא פעם דרשו להחזירם לפולין או להורידם לכל חוף שהוא מחופי אירופה, ובלבד שיבוא קץ לסבלותיהם. אלה אשר בכל עת צרה ומצוקה חיפשו ומצאו בד"ר פאול את השעיר לעזאזל, את האשם העיקרי לסבלותיהם ונשבעו בלבם שבבוא היום יתנקמו בו – כל אלה היו בין המאושרים שניצלו בעוד מועד, לפני עלות הכורת על יהדות אירופה.

כולם הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, כולם – פרט לאותו אדם, שמיום עלות העולים על האניה עד רדתם לחופי הארץ, נשא על שכמו את כל המעמסה הכבדה הזאת, שהייתה מעל לכוחו של בן־תמותה רגיל; אשר מסר את כל מרצו ואונו ובריאותו למען הבא לחוף מבטחים אלף וחמש מאות יהודים, למען בער מן האניה כל מחלה וכל מגפה וכל פורענות שפגעה בהם; אשר עמל וטרח ללא ליאות לשמור על הנקיון והסדר באניה, שהשקיע מאמצים על־אנושיים כדי לשוות להמון מוכה־גורל זה צורת אנוש, למנוע התפרעויות ומעשי אלימות, שבתנאים המיוחדים ששררו באניה עשויים היו להביא אסון וכליה על כולם; אדם זה, האיש הישר והתמים ד"ר פאול, שהצליח להביא מסע אומלל זה לסיומו המוצלח – אדם זה נשאר נע־ונד גם אחרי סיום פרשה טראגית זו. במשך חדשים ושנים ארוכות הדביקו לו קופה של שרצים, הפיצו עליו שמועות זוועה חסרות שחר וחסרות יסוד, נידו אותו מן החברה, שללו ממנו את האפשרות לעבודה ואפילו לא אבו להאזין להסברותיו.

נמצא, כנראה, מי שהיה לו עניין מיוחד לנפח ולהגזים, להעליל ולהשמיץ את האדם הזה ועל ידי כך גם את שולחיו, ואולי התכוון בעיקר לשולחיו…

ומעניין לציין, שגם שולחיו לא מצאו עוז בנפשם, נוכח מסע ההשמצה והעלילה, לעמוד לימינו ולהגן עליו ולהוציא לאור את צדקתו. כנראה שאז בתקופת בין השמשות של שנת המלחמה הראשונה, מותו של ראש בית"ר, הפילוג בשורות הארגון הצבאי הלאומי והירידה של ערכי המוסר המקובלים, התקופה שבה התנפצו אל סלע המציאות האכזרית מיטב תכניות ההצלה הגדולות – כנראה שלא היה ערך רב לחיי אדם ומכל שכן לכבודו. וכך, בתוקף הנסיבות המיוחדות הופקר האיש גם על ידי חבריו לדעה והוא התהלך ערירי, מר נפש והכאב מכרסם בלבו.¹¹

רק אדם בעל אופי חזק ורצון פלדה יכול היה להתגבר על הקשיים שנערמו בדרכי התערותו בארץ, להתעלות מעל רמת הויכוח שרצו להכתיב לו ולרפא את פצעי לבו. כזה היה ד"ר פאול ובעבור זה זכה לבנות בית ולהקים משפחה בישראל ולהשאר נאמן לעמו ולמולדתו.

 

פרק שמונה־עשר - דאנציג – “אסתיר”    🔗

עם עלות היטלר לשלטון בגרמניה, גוברת בהדרגה גם השפעת הנאצים בדאנציג. דאנציג היא מדינה חפשית, השוכנת על שפך הויסלה ונמלה הוא אחד החשובים בים הבאלטי. מאז יסודה, במאה העשירית, היא משמשת סלע מחלוקת בין פולין וגרמניה והשלטון בה עובר מיד ליד. עתה, כאמור, היא מדינה חפשית, שעניניה החיצוניים נתונים בידי פולין ושלטונה הפנימי בידי פרלמנט וסינאט הנבחרים על ידי התושבים. כדי לפקח על אופיה החפשי יושב בדאנציג נציב מטעם חבר הלאומים. אולם רובם של ארבע מאות אלף תושביה של דאנציג הם גרמנים, או רואים את עצמם כגרמנים, והם שואפים להסתפח אל גרמניה. הקהילה היהודית בדאנציג מונה כ־6000 נפש, והיהודים תופסים מקום נכבד בסחר העיר, וביחוד בעסקי יצוא עצים בטראנזיט. כמו בגרמניה, כן גם בדאנציג רואים הנאצים ביהודים את קרבנם הראשון. הם דוחקים את רגלי היהודים מכל מוסדות השלטון, מן המקצועות החפשיים ומן המסחר. נאסרת השחיטה היהודית. ראש הנאצים בדאנציג, ד"ר פורסטר, מסית בגלוי “להיפטר מן היהודים המזוהמים”.

כבר בראשית 1937, מיד עם ההתנקשויות הראשונות ביהודי דאנציג מצד אנשי הס.א. הנאציים, מתווה מר צבי הרמן סגל, תושב דאנציג ועסקן רביזיוניסטי ידוע, תכניות להצלת יהודי דאנציג על ידי פינויים, ברוח תכנית האוואקואציה של ז’בוטינסקי. אולם ראשי הקהילה היהודית בדאנציג אינם מטים אוזן לאזהרותיו. הוא מתקשר איפוא על דעת עצמו עם השלטונות ופותח במשא ומתן על יציאת היהודים. הוא מצליח להשיג את הסכמתם להגירת האנשים הרוצים בכך. הראשונים הנהנים מפרי מאמציו הם כמה מאות יהודים פליטי גרמניה. סגל משיג להם בגרמניה, תמורת תשלום, דרכונים ואף ויזות מעבר שונות והם עוזבים את דאנציג ומגיעים למרכזי עליה ב' באירופה.

סגל הגיע לידי הסכם עם סגן מפקד משטרת דאנציג, קארל גרצנר, נאצי בעל השפעה גם בחוגי השלטון המרכזי בברלין, בדבר אפשרות להוצאת רכושם של יהודי דאנציג: הוא מציע להעביר את אדמות שרונה בארץ מידי הגרמנים תמורת נכסי היהודים בדאנציג. אולם משא ומתן זה נפסק כאשר נספה גרצנר במטוס, שעה שהיה בדרכו לחתונתו של מלך אלבניה.

הודות לקשריו מצליח סגל בעת ההיא להוציא גם מאה יהודים מגרמניה. נודע לו כי הקונסול הבריטי בפראנקפורט מעניק ויזות תיירות לארץ ישראל לבעלי דרכונים גרמניים, שהוצאו בפראנקפורט. הוא נפגש עם נאצי בעל השפעה בברלין, בסט, והלה מורה לשלטונות בפראנקפורט להעמיד לרשותו מאה דרכונים “בלאנקו”.

אולם בכל מאמציו, צ. ה. סגל הוא בודד במערכה. אין ראשי הקהילה היהודים בדאנציג שועים לאזהרותיו ואין הם רוצים להטות שכם לפעולתו. הוא מחליט לעזוב את דאנציג ומשתקע בארץ.

יציאת־דאנציג    🔗

בינתיים החלו הנאצים בדאנציג בשריפת בתי כנסת ובעריכת התנפלויות על היהודים ברחובות ובבתים. השלטונות מפרסמים צו שלפיו רשאי כל יהודי לעזוב את העיר תוך שלושה חדשים, המסתיימים ב־31 במרץ 1939, כל מי שישאר בדאנציג לאחר מועד זה – אין השלטונות אחראים לשלומו ולחייו. מבוכה ופחד הם עתה מנת חלקם של יהודי דאנציג. לאן ילכו, אל מי יפנו – הן כל העולם סגור בפניהם על שבעה בריחים!

בנובמבר 1938 מקבל צ. ה. סגל מברק דחוף מקהילת דאנציג – שיבוא, בהקדם האפשרי, לחלצם מצרתם. אין הוא שומר בליבו טינה לאנשי הקהילה, הוא יודע כי יש בידו להושיע – והוא נחפז לחזור לדאנציג.

עם בואו לדאנציג, מחדש סגל את קשריו עם השלטונות. המשא ומתן מתנהל כעת עם נשיא הסינאט גרייזר ועם נשיא המשטרה, פרובייס. ראשית מאמציו מכוונים להעביר את הגזירה בדבר מועד שלושת החדשים ליציאה. סגל מוכיח לשלטונות באותות ובמופתים, שאין הדבר ניתן לביצוע בתקופת זמן כה קצרה. הוא מבטיח להוציא את כל יהודי העיר. אולם לשם כך הוא זקוק לפחות לשנה אחת. כן טוען הוא כי מבצע זה כרוך בהוצאות עצומות, והכסף מאין יימצא? הנאצים משיבים שהיהודים עשירים ויש לה די כסף לפעולה זו, אולם סגל בשלו – בעיר נמצאים כעת כששת עד שבעת אלפים יהודים ורובם עניים מרודים. אין הוא מבקש מן השלטונות להשתתף במימון המיבצע, אלא רק רשות למכור את הנכסים השייכים לקהילה ולהוציא את הכסף מן המדינה. לועד הקהילה נכסים רבים, כגון בתי הכנסת, בית הקהילה וכדומה, וסגל מציע לשלטונות שהם יקנו רכוש זה מידי ועד הקהילה.

המשא ומתן מתנהל בעצלתיים, באוירת טירור ואיומים. סגל אינו נרתע. הוא עומד בפני הנאצים בראש מורם. לא יפחידוהו איומי מאסר וגירוש. גם בכך כבר התנסה, כאשר טיפל בשחרורם של מנהלי ה“ג’ואיש־פבליק־בנק” (הבנק היהודי היחידי שהורשה עדיין לעסוק בדיוויזיים), שנאסרו על ידי הנאצים. בזמן השתדלויותיו לשחרורם נאסר גם הוא והושלך לכלא. רק הודות לעמידתו הגאה ודרישותיו התקיפות להביאו בפני ראשי הנאצים – ניצל. “דבר זה לא יביא לכם כל תועלת” – הוא מתריע לעומת השלטונות כשהם מעבירים את המשא ומתן לפסי איומים. ואכן הוא מצליח לשכנעם.

סגל חוזר לועד הקהילה ושני השיגים גדולים באמתחתו; הנאצים הסכימו להאריך את זמן היציאה עד לשנה; הנאצים מוכנים לשלם בכסף מלא עבור הרכוש השייך לועד הקהילה. הם מוכנים לתת מיד מפרעה של 675 אלף זהוביס דאנציגאים (כ־ 17.500 אלף ליש"ט), בכסף זה אפשר יהיה לפתוח בפעולות הדרושות.

האסיפה בבית־הכנסת הגדול    🔗

אולם צריך עדיין לברר מה יגידו היהודים. כלום לא יוסיפו להתנגד לתכניות ההצלה מתוך תקווה סמויה שלמרות הכול לא יאונה להם כל רע? ועד הקהילה מחליט לכנס לאסיפה את כל יהודי דאנציג כדי לדון בשאלה. סגל מקבל מן השלטונות הבטחה כי כאשר ינהרו היהודים לאסיפה וממנה – לא יאונה להם כל רע, וכי משמרות מוגברים של המשטרה יוצבו ליד בית־הכנסת הגדול כדי למנוע התנפלויות על הנאספים מצד האוכלוסיה הנאצית. על האסיפה שנועדה למוצאי שבת, 17 בדצמבר 1938, פורסמה בשער עתון הקהילה היהודית (“יודישס גמיינדה־בלאט”) הודעה בזו הלשון:

יהודים

במדינה החפשית דאנציג

במוצאי שבת, ה־17 בדצמבר, בשעה 8 בערב, ינאם ועד הקהילה בבית הכנסת הגדול, בפני כל יהודי דאנציג על תכניות ההגירה שלו ויבקש לייפות את כוחו להכריע בגורלם של יהודי דאנציג.

בואו בהמוניכם!

האסיפה תעמוד בחסות המשטרה.

נמצאות תחת ידינו מספר תעודות המספרות על מהלך אסיפה זו.

העתון “אילוסטרובאני קורייר צודזייני” (“הבלדר היומי המצוייר”) המופיע בדאנציג בלשון הפולנית כותב בגליונו מיום רביעי ה־21 בדצמבר 1938:

"בשבת האחרונה נערכה בבית הכנסת הגדול אסיפה רבתי של יהודי דאנציג בהשתתפות נציגי כל ההסתדרויות היהודיות בדאנציג. האסיפה נקראה לרגל שהותו בעיר של העסקן הידוע של האכסקוטיבה העולמית היהודית – מר צבי סגל.

סגל שוהה בדאנציג מזה ימים מספר ומנהל משא ומתן עם השלטונות על הגירת כל יהודי העיר. המדובר הוא במיוחד בהמוני היהודים העניים, כי העשירים שבהם כבר עזבו את העיר בחדשים האחרונים, בדרך זו או אחרת, בהוציאם בדרכים בלתי ליגאליות כספים עצומים. נשארו יהודים עניים שאין להם אמצעים לעזוב את העיר. מספר יהודים אלה אינו עולה על חמשת אלפים נפש.

באסיפה זו הודיע סגל, שהגיע לידי הסכם עם שלטונות דאנציג בדבר הגירת היהודים האלה, אשר בזמן הקרוב ביותר יעזבו את העיר. הם יצאו במספר שיירות לארץ־ישראל, שם כבר סודר להם רשיון כניסה. המעניין בכל הדבר הוא, שלפי הודעת סגל יכסו שלטונות העיר את כל הוצאות הנסיעה מדאנציג לארץ־ישראל. הקבוצה הראשונה תעזוב את דאנציג בחודש ינואר".

ב“היינט” הורשאי מיום ה־26 בדצמבר 1938 פורסמה כתבה מאת סופרו ב. מאירסון, שבה נאמר:

המערכה האחרונה של הטרגדיה היהודית בדאנציג

מי הם האדונים איציק וסגל הרוצים ל“הציל” את יהודי דאנציג

"המערכה האחרונה של הטרגדיה היהודית בדאנציג הוצגה במוצאי שבת ה־17 לח. ז. דווקה לנר הראשון של חנוכה אשר הודלק לכבוד נצחונם של החשמונאים, בבית הכנסת ברחוב רייטבאהן.

מנהיגה הנוכחי של הקהילה היהודית בדאנציג, ד"ר איציק, קרא לערב זה את כל יהודי דאנציג והסביבה להתייעצות על חיסול הקיבוץ היהודי בעיר החפשית. להתייעצות באו כמעט ארבעת אלפים וחמש מאות יהודים, ביניהם בערך אלף וחמש מאות מיהודי פולין, היתר – יהודי דאנציג ויהודים מחוסרי אזרחות.

מצד שלטונות העיר באו לבית הכנסת מספר סנאטורים וראש המשטרה. לא חסרו גם אנשי גסטאפו.

ד"ר איציק פתח את האסיפה וצלילי “איכה” קורעי־לב בקולו.

בצבעים שחורים תיאר ד"ר איציק את מצבם העגום של יהודי דאנציג, אשר רק מוצא אחד בפניהם – לעזוב את דאנציג, ובהקדם האפשרי, כי אחר ה־31 במרץ 1939 אסור לאף יהודי להמצא בדאנציג, אחרת הוא מתחייב בנפשו. כבר לא מדובר על כך, שלא יורשה ליהודים לסחור, לעבוד ובכלל להתקיים. יהיה זה מן הנמנע ליהודים להשתהות עוד בדאנציג. אולם, כדי שהיציאה תהיה מסודרת מוכרחים ליצור אמצעים ולמצוא ארצות הגירה, וכאן באים בחשבון ארץ־ישראל וארצות אחרות מעבר לים.

הקהילה היהודית בדאנציג, המשיך ד"ר איציק, ניהלה באמצעות מר סגל משא ומתן עם הסינאט הדאנציגאי, אשר יקל על היציאה. כן ירשו השלטונות להוציא חצי מיליון זהובים במטבע זר.

בהמשך דבריו הודיע ד"ר איציק שבדבר היציאה המסודרת של היהודים חסרי אזרחות ויהודי דאנציג תדאג הקהילה יחד עם ועדת הגירה מיוחדת שתקום לשם כך. קבוצת היוצאים הראשונה תצא לדרך כבר ב־15 בינואר 1939, ומספר היוצאים יגיע לאלף וחמש מאות נפש. הקבוצה השניה תאורגן עד ה־31 במרץ 1939.

לעומת זאת חייבים יהודי פולין לחזור לארצם. גם הם יקבלו את העזרה הדרושה מהקהילה היהודית.

נאם גם הא' סגל, שהוא בן בית אצל הממשלה הדאנציגאית. על אישיותו של הא' סגל מתהלכות השערות שונות. כעת הוא רביזיוניסט, והוא הופך עולמות שיהודי דאנציג יעזבו את העיר החפשית. הוא עצמו עבר מקודם מדאנציג לארץ־ישראל וכעת הוא בא במיוחד, כדי לבצע את המפעל הזה…

נאמו עוד יהודי דאנציג אחרים, אולם אף יהודי פולני אחד לא ביקש את רשות הדיבור, כדי לפחות לומר ל“מצילים” מספר מלים.

לבסוף העמידו את השאלה להצבעה וכולם הצביעו לטובת מסקנותיו של ד"ר איציק…

כבר למחרת היום יצאו הא' איציק וסגל בדרך האויר ללונדון ולפאריס ומשם אולי יסעו גם לניו־יורק, כדי לאסוף את הסכומים הדרושים להגירה וכן כדי להשיג רשיונות כניסה עבור יהודי דאנציג לארץ־ישראל ולמקומות אחרים מעבר לים".

ב“יודישס גמיינדה־בלאט” עתון הקהילה היהודית בדאנציג נתפרסם במלואו נאומו של מר צבי סגל באותה אסיפה. הוא אמר בין השאר:

"בפעם הראשונה, ואני מקווה שגם בפעם האחרונה, הטיל עלי הגורל לנאום בבית כנסת בפני קהילה אומללה המחפשת מוצא. לעתים תכופות, כאיש מפלגה, בשם תנועתי הייתי נואם בפני חלקים רבים של יהודי דאנציג. אולם היום אני עומד בפניכם כיהודי שלא מייצג שום כיוון. אני מדבר ליהודים המצפים לעזרה מאחיהם ואני גאה על כן, שבשעה קשה זו אני נמצא ביניכם כדי להחליט יחד עמכם על גורלנו המשותף. בעוד מספר רגעים יקריאו בפניכם הצעת החלטה ואתם תעמדו בפני הברירה לקבל החלטה זו או לדחותה.

ברצוני להשוות את עצמנו לדור המדבר. האגדה מספרת כי הקדוש־ברוך־הוא כפה על ישראל את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לא – שם תהא קבורתכם. בעל כורחם ענו אמן, וטוב עשו. ובטוחני שהיום הזה גם אתם תענו אמן, וטוב תעשו. כי אין לנו ברירה.

מצבנו כיום ידוע לכולכם. שוב אין לנו כאן שום אפשרות קיום. העשירים כבר עזבו. האמידים ירדו מנכסיהם, והעניים – התרוששו עוד יותר. רובנו, כמעט כולנו זקוקים לעזרת יהודי חוץ־לארץ. כך נראה מצבנו היום. ומה צפוי לנו בעתיד הקרוב?

היום אם יחלה מישהו – עדיין יש רופאים יהודים. אולם אחר כך – אחר כך נצטרך להמתין באולמי ההמתנה יחד עם החולים האריים שאינם רוצים לראותנו, ויקרו אינצידנטים לרוב, עד אשר אי־אפשר יהיה עוד להיזקק לרופאים אריים. היום עודנו מקבלים תרופות, מצרכים. היום עודנו יכולים להופיע במספר רחובות. אולם מי יודע מה יביא לנו בחובו המחר".

לאחר שסקר את הסכנות הצפויות ליהודי דאנציג ואת דרכי ההצלה, סיים סגל את דבריו באמרו:

“בבית כנסת זה נשמעה שנים על גבי שנים התפילה “בראש השנה ייכתבו וביום צום כיפור יחתמו… מי לחיים ומי למות”. דינו של בית כנסת זה נחתם ביום כיפור האחרון למוות – כי לאחר צאתנו לא יוסיף להתקיים. ובבית כנסת זה, זמן קצר לפני קצו, מבטיחה לכם הנהלת הקהילה לעשות למענכם כל מה שניתן לבן־תמותה לעשותו. ולכן הנני אומר לכם: פעלו במהירות! כי מחוגי השעון לקהילה זו מראים דקה לפני שתים־עשרה. בזמן מאורעות אוקטובר השנה עדיין הראו המחוגים 11:30. 29 דקות יקרות חלפו מאז ודקה אחת נשארה ואולי עוד אפשר לנצלה למענכם, אל תחמיצוה!”

בתום נאומו של מר סגל הקריא ד"ר רוזנטל את נוסח ההחלטה:

“היהודים במדינה החפשית דאנציג, שהתכנסו היום בהמוניהם לאסיפה בבית הכנסת הגדול, מביעים את רצונם להגר מכאן במהירות האפשרית. למטרה זו הם מייפים את כוחו של ועד הקהילה בדאנציג לעשות את כל הצעדים הדרושים המובילים למטרה זו”.

כאיש אחד קם כל קהל הנאספים והביע את הסכמתו להחלטה.

לורד סמואל יוצא מגדרו    🔗

מיד לאחר זה יצאו צ. ה. סגל וד“ר קורט איציק לפאריס כדי לגייס כספים ולהשיג את עזרתם של פעילי עליה ב' לביצוע התכנית. בפאריס הם נפגשים עם הסינאטור לשעבר ברנט, מי שהיה ראש הקהילה היהודית בדאנציג, ושעזב את העיר בגבור השפעת הנאצים והשתקע בלונדון. יחד הם פונים אל “יקא”, שברשותה קרן מיוחדת לעזרת פליטים, ואל “היצם” – אולם המשא ומתן מתנהל בעצלתיים ולאחר שבועיים אין עדיין בידם הישג ממשי כלשהו. הם מחליטים לצאת ללונדון. כשפנה סגל לקונסוליה הבריטית בפאריס בדבר ויזה אנגלית – נתקל בסירוב; הבריטים כבר ידעו על תפקידו בהוצאת יהודי דאנציג. הוא הודיע איפוא לנשיאות הצ”ח על שליחותם של ד"ר איציק וברנט וביקש לסייע בידם. הוא עצמו חזר לארץ כדי להכשיר את הקרקע לקליטתם של יהודי דאנציג.

אולם גם בלונדון נחלו שליחי קהילת דאנציג אכזבה. נשיאות הצ“ח אמנם הבטיחה את מלוא תמיכתה אולם נציגי הג’וינט ונציגי ועדי העזרה השונים סרבו בתוקף להשתתף בפעולות הצלה הכרוכות בעליה בלתי חוקית לארץ. “הועד למען יהדות גרמניה” נימק את סירובו בכך שדאנציג אינה גרמניה… מר אברהמס, מנשיאות הצ”ח פונה לרבה הראשי של בריטניה, ד"ר הרץ, הידוע באהדתו לעליה ב', ומבקש ממנו להשפיע על לורד הרברט סמואל, אחד מחברי הנהלתו של ועד זה, שיאות לסייע גם להצלת יהודי דאנציג.

הרב הרץ מספר ללורד סמואל כי בראש וראשונה עומדים להוציא את הילדים מדאנציג ולהביאם באורח בלתי חוקי לארץ־ישראל, והוא מבקש ממנו הענקה כספית לשכירת אניה מתאימה לצורך זה. סמואל יוצא מגדרו ומכריז, כי זוהי תכנית שגעונית. למטרות מעין אלו לא יתן הועד שום כספים. זוהי תשובתו הסופית והמוחלטת.

ובינתיים חולפים ימים. כל הנסיונות להשיג כספים ממקורות אחרים עולים בתוהו והמצב בדאנציג מחמיר והולך. השיירה הראשונה כבר מאורגנת ומוכנה ליציאה וגם השלטונות לוחצים. ברצונם לראות בתזוזת העניין, כדי להיווכח אם הוא רציני ואם כדאיות ההקלות שהם מוכנים להעניק למבצע היציאה.

אברהמס וחבריו חוזרים לד"ר הרץ ואומרים: המצב חמור. הזמן דוחק. אם “הועד למען יהדות גרמניה” לא יקציב סכום הראוי לשמו – נביא את ילדי דאנציג באורח בלתי ליגאלי ללונדון ונושיבם באמצע אחד הרחובות הראשיים של העיר. אנא. מסור על כך להרברט סמואל.

סמואל רוגז בריתחה ומאיים גם הוא: אם תכנית שגעונית זו תבוצע – ימסור את מבצעיה לידי המשטרה.

אולם סמואל מבין כי אנשי עליה ב' בודאי לא יירתעו מאיומיו. מתחיל משא ומתן בין הצדדים ולבסוף מקציב ה“ועד” סכום ניכר למטרה הנדרשת.

היחידי שבא מרצונו הטוב והציע עזרה כספית בגובה של 20–30 ליש"ט לנפש, היה ראש המיסיונרים הסקוטיים בלונדון. אולם תנאי אחד בפיו: הוא מבקש רשימה של שמות כל הילדים שיועלו לארץ בכסף שיקציב. מאחר שהיה ידוע כי מיסיונרים מכת זו פועלים גם בארץ, לא נתקבל תנאי זה, וגם הכסף לא נתקבל.

לאחר משא ומתן נוסף הסכים לבסוף גם הג’וינט לתרום את תרומתו להצלת יהודי דאנציג.

על מידת עזרתה של נשיאות הצ“ח למען הצלת יהדות דאנציג יעיד מכתבו של ד”ר איציק לחבר הנשיאות מר קופלוביץ, מיום העשרה בינואר 1939. הוא כותב:

מר קופלוביץ הנכבד,

"עזבתי את לונדון באורח כה דחוף עד שלא יכולתי להפרד ממך, ומכתבי הראשון מכאן מיועד אליך. ברצוני להודות לך מקרב לב על שטרחת באופן יוצא מגדר הרגיל למען עניננו ולמעני. אני יודע, שלולא עזרתך הרבה ועזרת ידידך בזמן שהותי הקצר בלונדון – לא הייתי יכול להסדיר את הדברים שסודרו. אני מודה גם לכל הגברות והאדונים מחוגך, שכה השתדלו למען עניננו הדאנציגאי. על ההתפתחות הנוספת. בענין ברצוני להודיעך בזה:

עד לנסיעתי לא היו לי כל ידיעות נוספות מהועד. נסעתי על כן ביום ו' לפאריס, ובשבת בבוקר שוחחתי עם האדונים ברנרד כהן וטופר. דברתי אליהם באופן גלוי על התרשמותי בלונדון ובמיוחד על עמדתם הבלתי מובנת של האדונים מהועד כלפי מצבם של יהודי דאנציג. לשיחותי עם האדונים מהג’וינט הייתה התפתחות משמחת בלתי צפוייה. קבלתי בינתיים ידיעה מדאנציג, שעלי לדאוג לכך, שסכום ידוע יעמוד לרשותנו ועל סמך זה תהא האפשרות להשיג כסף בדאנציג – ויתירה מזו, מחציתו של הסכום שהקהילה תקציב לענייני הגירה בזהובים נוכל לקבל בחוץ לארץ בדוויזים. הצעתי איפוא למר כהן שיעמיד לרשותנו סכום ניכר של דיוויזים. הוא לא שאל, כמו האדונים בלונדון, באיזה אופן אנו רוצים להגר, אלא הבטיח לי סכום ניכר והשאיר לנו את הזכות להשתמש בו כראות עינינו, כי הג’וינט עצמו אינו יכול לממן טרנזקציות כאלה. הייתה זו תשובה מאוד ברורה, וכעת אנו מחכים לידיעה מה יהיה גודל הסכום, וכפי הנראה, לא נדע זאת לפני ה־20 בינואר. בינתיים מתקדמים פה, בדאנציג, העניינים בקצב מהיר. אנו מחכים לבואו של מר פרופס היום, ומקוים, שאם ברגע האחרון לא יהיו קשיים כספיים – נוכל להסדיר את הכול במועדו כפי ששיערנו מראש. אני מקווה ומאמין, שבזמן הקרוב ביותר תשמע גם אתה על הצלחת נסיון ראשון זה.

קבל שוב את תודתי הלבבית עבור כל מה שעשית ומסור־נא את אחולי לאדון ז’בוטינסקי ואדון יעקבי".

שלך

איציק

צ. סגל פנה למר פרופס, שישב אותה שעה בורשה, וביקש ממנו לצאת לדאנציג ולארגן את שיירת היוצאים הראשונה. בהגיעו לדאנציג נתקבל פרופס על ידי מפקד המשטרה הנאצי בכבוד רב. על יד חדרו של פרופס במלון אף הופקדה שמירה, לבל יאונה לו כל רע.

פרופס פותח לשכת הרשמה במשרד ועד הקהילה: דבר ההרשמה מתפרסם בין כל יהודי העיר ותוך ימים ספורים נרשמים כאלף יהודים. הוחלט לחלקם לשתי שיירות.

בהגיע יום היציאה, הועמדה לרשות המארגנים רכבת מיוחדת, ובזמן הכניסה לקרונות נוכח גם ראש משטרת דאנציג, שבא להפרד מ“יהודיו”. פרופס ליווה את השיירה עד לנמל ההפלגה.

דומה היה כי הודות למאמצים הרבים שהושקעו, תוכתר “יציאת דאנציג” בהצלחה. לאור כל הנתונים אפשר היה לקוות כי השיירה הראשונה תגיע לארץ בשלום ובעקבותיה יצאו השיירות הבאות. אולם תהפוכות הגורל מי ידע? כנראה נגזר מן השמיים כי לא ישפר גורל יהודי דאנציג מגורל כל יתר אחיהם באירופה. רק עוד שיירה נוספת אחת זכתה לצאת מדאנציג, בספטמבר 1940, ובה קרוב לחמש מאות איש. היא הגיעה ארצה באניה “אטלנטיק”, ועוד יסופר עליה להלן. אך בינתיים נחזור לשיירה הנסיונית הראשונה, אשר נגזר עליה לנוד למעלה משלושה חדשים בין האיים האגאיים, כשקללת פירוד וריב־אחים רובצת עליה.

“אסתיר” מפליגה    🔗

470 יהודי דאנציג עלו על סיפונה של האניה “אסתיר”, שנשכרה למענם על ידי סטבסקי, בנמל רנה שעל הדנובה, בקרבת גאלאץ. ביניהם כמאה וחמישים נשים וכחמישים ילדים. לדאנציגאים נצטרפו מאתיים וחמישים נוסעים מיוצאי רומניה ומספר משפחות מפליטי גרמניה ואוסטריה. רובם של הרומנים היו בית“רים וצה”רים – כמאה ושבעים.

“אסתיר” לא נבדלה לטובה מיתר אניות העליה הבלתי־ליגאלית, עלובה הייתה למראה ולקויה בסידוריה הפנימיים. אופיני הדבר, כי “אסתיר” נועדה תחילה להוביל את השיירה שנסעה לאחר מכן ב“ג’פו”, האנשים והאספקה כבר היו על סיפונה, אולם ברגע האחרון העלה בעל האניה תביעות חדשות והאנשים הועברו ל“ג’פו”, אשר הייתה בעיניהם כארמון מלכים לעומת “אסתיר”…

העברת האנשים ריככה את לבו של בעל “אסתיר”, ולאחר גמר המשא ומתן הועלו על סיפונה אנשי דאנציג. אולם תנאי אחד התנה בחוזה – אין הוא משכיר את האניה אלא לחודש ימים בלבד. תנאי זה עתיד היה להיות הרה־אסון לשיירה.

על התקנת הסידורים הפנימיים באניה והכשרתה לקליטת מספר כה רב של נוסעים ניצח שבתאי גוטנמכר־נדיב, ולהעלאת האנשים והאספקה דאגו יצחק ז’רז’בסקי, אברהם סטבסקי וד“ר יעקב שיבר – נציב בית”ר ברומניה.

“אסתיר” הייתה בעלת נפח של 700 טון ובקושי אפשר היה להכניס לתוכה 400–500 איש, אולם כיוון שהפליגה כשעל סיפונה 720 איש – אין תימה שהצפיפות הייתה רבה, והדבר גרם לתקלות חמורות במסעה הממושך.

כמפקד האניה מטעם האצ“ל נתמנה מר סנדר דוידזון, שנשלח זמן קצר לפני כן מהארץ. בין הנוסעים היה העסקן הרביזיוניסטי מיכאל יכינסון. סטבסקי הציגו לפני דוידזון, שכונה באניה “משה”, ויעץ לו לבל יעשה דבר באניה מבלי להתיעץ ביכינסון. מאז התנהלו הענינים באניה על ידי שניהם, הבית”רים שבין הנוסעים הופקדו על שמירת הסדר באניה.

ב־6 במרץ 1939 הפליגה “אסתיר” מנמל רנה. כבר לפני ההפלגה התחילו הדאנציגאים לרטון על התנאים באניה. אנשי דאנציג רחוקים היו מהציונות ולא היה להם כל קשר לארץ־ישראל. הם יצאו לדרך משום שועד הקהילה שכנע אותם כי זו דרך ההצלה היחידה, ובאותה מידה היו מוכנים להפליג גם לכל ארץ אחרת מעבר לים. את הנסיעה תיארו לעצמם כמסע־שעשועים. היו ביניהם רבים שנתמכו על ידי המחלקה הסוציאלית של ועד הקהילה, אנשים מרי־נפש, שועד הקהילה בחר בהם להיות מעין שפני־נסיון, הן מטעמי נוחיות והן מתוך בטחון שאלה יקל עליהם להסתגל לכל התנאים. אולם דוקא הם היו בעוכרי המסע. כי בהיותם רגילים לבוא בתביעות ולהציג דרישות, החלו מיד עם הגיעם לסיפון האניה להתלונן על התנאים הפרמיטיביים ששררו בה, בטענם שזה בניגוד גמור למה שהובטח להם לפני צאתם מדאנציג.

משטר של חומרות    🔗

גילויים אלה של מורת־רוח עוררו חששות אצל מנהלי השיירה. כיצד יצאו לדרך הרת־סכנות בראש חבר־נוסעים בלתי ממושמע ונרגן כל כך? הם החליטו איפוא להנהיג מיד שורה של תקנות וחומרות, שדימו כי הן הכרחיות להצלחת המסע, מבלי להעלות על הדעת שדוקא הגבלות אלו עתידות לשמש עילה להתפרצויות בלתי פוסקות במסעם הממושך ורב־הפגעים.

אחת החומרות שהעיקה במיוחד על הנוסעים הייתה ההפרדה בין נשים לגברים. לכל מין יוחדו מקומות שינה נפרדים וניתן צו שמשעה 5 לפנות ערב עד לשעת ההשכמה בבוקר, אסור לגברים ולנשים להימצא ביחד. כל העובר על הצו ענוש יענש בכל חומר הדין. ומובן שהיו פורצי גדר, והיו עונשים.

חומרה אחרת – האיסור להשתמש במים מתוקים לצרכי רחצה וכביסה. רב־החובל טען שכמות המים המתוקים לא תספיק אלא לשבועיים ואין להניח כי יוכלו למלא את החסר בנמלים בדרך. הרחצה במי־ים אינה כידוע תענוג, ורבים מן הנוסעים גילו מורת רוח על כך.

חומרה שלישית – השמירה שהופקדה על מחסני המזונות. הדבר נעשה למרות שבמחסנים היו כמויות מזון גדולות. הייתה זו אחת השיירות המעטות שלא ידעה רעב במשך כל מסעה הממושך. אולם החשש התמידי פן תימשך הנסיעה למעלה מן המשוער הניעה את ההנהלה לשמור על מלאי המזון.

כן נאסר לשלוח מכתבים מן האניה. אנשי ההנהלה ידעו כי נמלי הים התיכון רוחשים סוכנים בריטיים המתחקים על עקבות השיירות הבלתי־ליגאליות. משלוח מכתבים מן האניה עשוי היה על כן לסכן את המצב.

ועל הכל: משטר החיים הקפדני שהונהג באניה למן היום הראשון היה בעיני רוב האנשים כגזרה שאין לעמוד בה.

אנשים אלה לא היו רגילים לסדר ולמשמעת ולאורח־חיים קולקטיבי; הם לא רצו שיתערבו בעיניניהם הפרטיים, ולא ראו צורך להתחשב בזולתם. מאידך, די היה בכל שמועה, בכל רמז של אפליה לעורר את סערת רוחם.

תחילה נטפלו למנות המזון המוגדלות שקבלו אנשי השרותים באניה כתמורה על עבודתם הקשה. הדאנציגאים סירבו אמנם להשתתף בשרותים אלה, אך במנות המזון המוגדלות ראו סטיה מעקרון השוויון שעליו הכריזה הנהלת השיירה, והדבר גרם לויכוחים סוערים.

משגה חמור נעשה על ידי הנהלת השיירה בהגיעם לקושטא. משלחת הדאנציגאים פנתה בבקשה שיורשה להם לקנות בכספם הם מצרכי מזון טריים, כי אין נשיהם וילדיהם יכולים להתרגל למזון המשומר המוגש להם, ושהטבחים לא תמיד טרחו שהאוכל המוגש יהיה ראוי לאכילה. ההנהלה הסכימה לכך, ובעגון האניה רשמו יכינסון וד“ר צוקר, דובר הדאנציגאים, את אלה שרצו לקנות מצרכים. התברר כי רק למחצית הנוסעים בערך יש האפשרות לכך. אחדים לא היה להם כסף מזומן והם הציעו למכירה את תכשיטיהם. מיד החל פורח מקח וממכר, מלווה עמידה על המקח וטענות ומענות. כל העיסקות האלו הסתכמו בכמה מאות ליש”ט, אך באניה נפוצו שמועות על עיסקות של אלפים ורבבות. בסופו של דבר נתהווה מצב שחלק מן הנוסעים נזון ממזון טרי, פירות, ירקות חמאה ושוקולד, בעוד שחלק אחר, שידו לא השיגה לקנות מצרכים דומים, נזקק למנות הקצובות ולמטבח האניה, והדבר עוד הגביר את המתיחות.

מול אש רובים ומקלעים    🔗

בהפליגה מקושטא דומה היה שהים נתקנא בסערת רוחם של הנוסעים והוציא מגנזיו את רוחותיו הוא. סערות עזות טלטלו את האניה ופעמיים נאלצה לבקש מקלט, פעם במפרץ קורינת ופעם בחוף קפריסין. רק ביום העשירי להפלגתה התקרבה האניה לחופי הארץ, ויתכן כי אלמלא עכבוה הסערות בדרך, היה מסעה מסתיים בשלום.

בערוב היום התקרבה האניה לעבר חוף ראשון־לציון, שנקבע כמקום ההורדה. במשך כל הלילה הסתובבה האניה ליד החוף אולם סימני איתות לא ניתנו לה. עם שחר הפליגו בחזרה ללב־ים. בצהרי היום, בהמצא האניה במרחק עשרות קילומטרים מהחוף, השגיחו לפתע באוירון מתקרב. האנשים נצטוו לרדת אל מתחת לסיפון. האוירון התקרב לאניה והחל לחוג מעליה בהנמיכו טוס.

כעבור זמן מה חזר האוירון על עקבותיו. ואם כי הטייס לא ראה כל סימן חיים על סיפון האניה – הרי עמד כנראה על טיבה, לפי המבנים הבלתי רגילים שהיו על סיפונה, המטבח, בתי השימוש, חדר רחצה וכדומה.

עם ערב שינו את כיוון ההפלגה. שוב הם מתקדמים לעבר חופי הארץ ובלבם תקוה שהלילה תבוצע ההורדה. וכבר הם מדמים בנפשם כי יצאו מעבדות לחרות ואת חג־הפסח הממשמש ובא יחוגו בין מכריהם וידידיהם. כל אחד מן הנוסעים שקוע במחשבותיו ורוקם את תכניותיו, והנה לפתע הם נזרקים ממקומותיהם – האניה עושה פניה חדה ימינה ועוד פניה, כאילו נדחפה בפתאומיות ובכוח רב. עוד הם תוהים לדעת פשר הדבר והנה הלמו דפיקות בדפנות האניה, כדפיקות הברד. היתכן? הן רק לפני שעה קלה היו השמים מכוכבים ואף צל של עננה לא נראה עליהם?!

עד מהרה נתברר לנוסעים כי לא ברד הטרידם. סירות משטרה הקיפו את האניה וציוו על רב־החובל לעצור וכאשר סירב, בנסותו להמלט אל מחוץ לתחום המים הטריטוריליים – פתחו השוטרים באש רובים ומקלעים. כעת נמצאים השוטרים הבריטיים על הסיפון והאניה נצטוותה להפליג צפונה לאורך חופי הארץ.

בעגון האניה בקרבת שובר הגלים אשר בנמל חיפה עלו על סיפונה קציני משטרה ושוטרים שתפסו עמדות על הסיפון. הקצינים ישבו על יד שולחן ארוך והאנשים הוזעקו אל הסיפון. החלה החקירה. כל נוסע נשאל על מקום מוצאו, על התעודות הנמצאות ברשותו, על מארגני העליה ומפקדי האניה וכל הפרטים הקשורים בעליה הבלתי־חוקית. תעודות לא היו לנוסעים. בהתאם לנוהג נאספו כל התעודות ונזרקו לים עוד לפני הגיעם לקרבת חופי הארץ. כל הנוסעים טענו שהם יוצאי ברלין – כפי שנצטוו על ידי הנהלת השיירה. כמה קצינים החלו לדבר גרמנית ושאלו את הנוסעים לכתובות מגוריהם בברלין. רבים מבין הנוסעים מסרו אותה כתובת עצמה. היחידי שסירב להיחקר היה יכינסון. הוא טען שרק בית המשפט בחיפה רשאי לחקרו ושם ימסור את עדותו. על חוצפתו זו נאסר והושם בתאו של רב החובל, אשר שחררו מיד לאחר שעזבו קציני המשטרה את הסיפון. מפקד האניה, משה, מסתתר. צפוייה לו סכנת מאסר אם יוודע לבריטים שהוא המפקד, ובהיותו נתין ארצישראלי עלול ענשו להיות חמור.

בתום החקירה עזבה המשטרה את האניה, פרט לשוטרים אחדים שנשארו על עמדותיהם בקצווי הסיפון. כעת הגיע לאניה נציג הסוכנות, שהודיע כי יביאו מצות ומזון לחג.

לעולים כבר היה ידוע מה צפוי להם. יכינסון מציע לזרוק את האוכל שיובא לים – כהתחלת המאבק למען הורדתם לחוף. הוא סבור שהבריטים יהיו נאלצים להורידם לחוף ולא ישלחום חזרה לים בלי מזון לחג, ואם דבר זה לא יועיל – יש לנקוט בצעדים נוספים – הפגנות־רעש, שביתת־רעב, קפיצה לתוך הים וכדומה; בעוד שקבלת המזון פירושה – חזרה לגולה. ברם רק מעטים תומכים בעמדתו. הרוב המכריע אינו מוכן לוותר על המצות, היינות, הפירות והירקות הטריים. ולמחרת, בערב פסח, הורם העוגן והאניה הפליגה חזרה ללב ים, כשהיא מלווה סירות משטרה ואוירונים. רב־החובל הוזהר על ידי הבריטים שאם יחזור לחופי־הארץ – יגמור את חייו בבית הסוהר. הוא משיט את האניה לחופי יוון.

מתחילה תקופה רבת תלאות העומדת בסימן סיכסוך חריף בין רוב הנוסעים לבין ההנהלה. דובר הדאנציגאים הוא כעת אחד ד"ר הירש. הוא מופיע בפני ההנהלה בראש משלחת ודורש בשם כל הדאנציגאים, שהאניה תוחזר לנמל אירופי, שבו יוכלו לרדת ולשוב לעיר מולדתם.

ההנהלה מכנסת את כל הנוסעים לאסיפה. יכינסון נואם בפניהם על המצב. בסוף נאומו הוא מכריז שאין להעלות על הדעת שיבה לאירופה. שתי דרכים לפנינו, אומר יכינסון, האחת – הדרך המובילה לארץ והשניה המובילה למצולות־ים. דרך שלישית – אין.

פילוג ומהומות    🔗

הנוסעים מתפלגים לשני מחנות יריבים. על המחנה האחד נמנים קרוב לחמש מאות איש – הדאנציגאים ותומכיהם, ועם המחנה השני – הבית“רים, הצה”רים ואוהדיהם. ואף שהרוב הוא במחנה הראשון, אין בכוחו להכריע – שכן השלטון הוא בידי המחנה השני. הנהלת השיירה רואה צורך להחמיר עוד יותר את המשטר באניה, מאחר שאין לדעת כמה זמן יצטרכו לנדוד על פני הימים.

כאשר הגיעה האניה לאחר ארבעה ימי הפלגה חזרה לחופי יוון, רצו הדאנציגאים להתקשר עם גורמים מן החוץ כדי לבקש “שיצילום מידי מדכאיהם”. אך הדבר לא ניתן להם, כי ההנהלה הטילה איסור על משלוח מכתבים והפקידה שמירה למנוע כל מגע עם החוף, אז נתחכמו הדאנציגאים ונזקקו לתחבולה.

באחד הלילות הובהלו אנשי ההנהלה אל אחד הנוסעים שהרגיש ברע. ד"ר הירש קבע שזוהי התקפה של המעי העיור ואם לא ינותח החולה בשעות הקרובות נשקפת סכנה לחייו. רב־החובל התקשר עם שלטונות הנמל וכעבור שעה קלה הופיע נציג השלטונות בלוויית רופא ממשלתי יווני. החולה לא חדל מלהתפתל ולצווח מרוב כאב, ולפי החלטת שני הרופאים הורד לחוף. עד מהרה התברר שכל הענין לא היה אלא ביום, בכוונה להוריד מן האניה אדם שיוכל לספר בחוץ על המתרחש באניה, ולבקש את עזרת עסקני המקום לסילוק ההנהלה, המסרבת להחזירם לאירופה. ואכן, למחרת הופיעה על סיפון האניה משלחת מורכבת מאנשי קהילת אתונה ונציגי הג’וינט שביקשו לברר את נכונות התלונות שהגיעו לאזניהם, את המצב הכללי באניה, התנאים הסניטריים ומלאי המזון. הנהלת האניה נתנה למשלחת הסברים מפורטים לכל שאלותיה. אשר למזון – מלאי המזון משביע רצון, קיים מחסור בלחם טרי, בשר טרי ומי שתיה. חברי המשלחת הבטיחו לספק את המצרכים הדרושים במשך כל זמן שהותה של האניה בחופי יוון. אחרי זה גינו באזני חברי ההנהלה את המשטר החמור שהם מקיימים באניה ואחדים מהם – נימת איום הייתה בדבריהם. חברי ההנהלה הסבירו שאין להשוות את המצב באניה לחיים רגילים ביבשה; ביבשה חפשי כל אחד לעשות כרצונו ואילו כאן אנוסים 700 איש לחיות בצוותא, על אף השוני באופים ובגישתם, ואין להסדיר חיים אלה ללא משמעת קפדנית. אולם הסברי ההנהלה לא הניחו את דעתם של חברי המשלחת ובגמר השיחה שוחחו ארוכות עם נציגי הדנציגאים שלא בנוכחות חברי ההנהלה.

אך עזבה המשלחת את האניה – פרצו עליה מהומות. האנשים התקהלו חבורות חבורות, ובכל חבורה נמצא מישהו מן המסיתים, שקראו לנוסעים למרוד בהנהלה ובמשטר הקיים באנייה. “אנו דורשים בחירות דמוקרטיות בהנהלת האניה” – נשמעו צעקות מכל עבר. האנשים נשתלהבו והאוירה התחממה ומדיבורים עברו לאיומים ולנפנוף אגרופים. המתיחות הגיעה לשיאה לאחר שהכריזה ההנהלה שלא תכנע לאיומים ותמשיך גם להבא לכהן בתפקידה. ראשי המסיתים והצעקנים החלו להתקדם לעבר התא, שבו ישבה ההנהלה ודנה במצב, כשהם מאיימים להשתלט בכוח על האניה ואחריהם נדחקים מאות הדנציגאים. משמרות הבית"רים תפסו עמדות וחסמו את הגישה לתא ההנהלה. אחד מראשי המתפרצים נאסר לפי פקודת ההנהלה והוכנס למחסן הפחם. דבר זה היה כשמן למדורה. המהומה גברה ופרצו התנקשויות בין שני הצדדים.

כשראה רב־החובל שהמצב מחמיר והולך, הזעיק את משטרת הנמל היוונית. רק בראות הנוסעים את המשטרה המתקרבת – נרגעו הרוחות, כל איש פנה לעברו ושקט השתרר בכל.

היה זה שקט מדומה. למחרת התחדשו המהומות ביתר שאת. כבר בשעות הבוקר המוקדמות החלו הויכוחים ועד מהרה סחפו את כל נוסעי האניה. מרגע לרגע נעשה הויכוח סוער יותר. שוב נתלהטו היצרים. ההגיון והשכל הקר נסוגו כמבוישים לקרן זוית. השולט הוא הרגש המתפרע הרוצה לבוא על סיפוקו הבהמי־הפראי, ושוב נשקפת סכנה חמורה לכל הנוסעים גם יחד.

אל הסיפון מגיעים שוב נציגי קהילת אתונה והג’וינט. הפעם הם באים בלווית מפקד המשטרה ומספר שוטרים. אחרי דין ודברים קצר אוסרת המשטרה את מפקד האניה סנדר־משה ואת יכינסון ומובילה אותם לתחנת המשטרה שעל החוף, שני הנאסרים נחקרים ארוכות על ארגון העליה, על האחראים לה וכדומה, אולם החוקרים נתקלים בקיר אטום. השניים טוענים שאין בדעתם להשאר ביוון או להפליג לכל ארץ שהיא פרט לארץ־ישראל. זוהי מטרתם, וכל עוד הם נמצאים בדרך, מוטלת עליהם החובה לשמור על השקט ועל הסדר באניה.

בעוד הם נמצאים במאסר, מנסים נציגי הקהילה והג’וינט בעזרת המשטרה להנהיג סדרים חדשים באניה ולקבוע הנהלה חדשה. יום ולילה נמשכים מאמציהם – ללא הצלחה. הבית"רים מודיעים ברורות, שאם עד לשעות אחר הצהריים לא ישוחררו שני האסירים – יישפך דם באניה וכל האחריות לתוצאות תחול על נציגי הקהילה והג’וינט, על תמיכתם מחוסרת־האחריות במפירי המשמעת והסדר באניה.

בשעות הצהריים הוחזרו האסירים לאניה. הם מסרבים להענות לפניות נציגי הקהילה והג’וינט לבוא עמם בדברים, בהדגישם כי ביקוריהם באניה אך תוצאה אחת להם – עידוד למפירי הסדר. העובדה שהם מספקים מצרכי מזון לאניה, הוסיפו, עדיין אין בה כדי להקנות להם זכות להתערב בענייני האניה ולנקוט פעולות העשויות להסתיים באסון נורא.

בבושת־פנים עזבו האורחים הבלתי קרואים את האניה. הרוחות נרגעו קמעה, אולם התסיסה בקרב הנוסעים נמשכה כמקודם.

מיד עם הגיעה של “אסתיר” לחופי יוון, התקשר מפקד השיירה, משה, עם מרכז העליה בורשה, סיפר לסטבסקי על כל קורותיה וביקש עזרה. בורשה נערכו בעת ההיא התייעצויות בין פעילי עליה ב', יצחק ז’רז’בסקי, יצחק רוזין, אברהם סטבסקי ושלמה טרכטמן, שנשלח בשנית מטעם מפקדת האצ"ל בארץ לסייע בארגון העליה. כשנתקבלה הידיעה על קורות “אסתיר” הוחלט לשגר מיד לאתונה את אברהם סטבסקי, את אחיו יוסף, ואת שלמה טרכטמן. סוכם שטרכטמן ישאר ביוון תקופה ממושכת ככל האפשר, כדי לטפל בהשכרת אניות לשיירות הבאות.

והנה כשוך סערת הרוחות ב“אסתיר” מופיעים על סיפונה שלושת השליחים. הם מזמינים לשיחה את נציגי הדנציגאים ומנסים להרגיעם ולהשקיטם. אולם כשהדנציגאים עומדים במריים ומסרבים לקבל את מרות הנהלת השיירה – מודיעים להם השליחים, שכל נסיון להפריע לסדר הקיים או לשנותו בכוח יתקל בכוח נגדי. דבר אחד בידינו להבטיח לכם, אומרים השליחים, שכולכם תגיעו לארץ, אם כי אין עדיין בידינו להתחייב לתאריך מסוים.

בפקודת השליחים מפליגה האניה ממקום עגינתה ועוברת לאחד מאיי יוון הרבים בים האגאי.

קשיים על גבי קשיים    🔗

בינתיים נערמים בדרך הפלגתה של “אסתיר” לארץ קשיים על גבי קשיים. לפעמים נדמה, שאין כל סיכוי להתגבר עליהם; רב־החובל וצוות המלחים מסרבים בתוקף לחזור שנית על מסעם. הם הוזהרו על ידי השלטונות הבריטיים בחיפה שאם יתפסו פעם נוספת – מרה תהיה אחריתם, ואין הם מוכנים לשוב ולהסתכן ואפילו יכפילו וישלשו את שכרם.

“אסתיר” הושכרה על ידי בעל האניה לחודש ימים בלבד. כעת הוא דורש להחזיר לו את אניתו. אין זה מענינו, טוען בעל האניה, שעל סיפונה נמצאים אנשים־עולים. הוא צריך לקבל את אניתו במועד הקבוע חפשית מכל מטען. כל המאמצים לשכנעו שיסכים להאריך את חוזה השכירות עולים בתוהו. וכאשר עוברים ימים ואין האניה מוחזרת לו – הוא מאיים בפניה לשלטונות ובהשגת צו תפיסה.

עוברים ימים וחולפים שבועות; “אסתיר” נודדת בין איי יוון ומדי פעם היא מתעכבת במקום אחר. לטרכטמן נמסר מן הבולשת היוונית שכמה מנתיני רומניה מנוסעי האניה פנו לקונסול הרומני באתונה בבקשת עזרה, והקונסול מתעתד לבקר באניה. במאמצים רבים הוא מצליח למנוע את ביקור הקונסול. אולם בינתיים שוב פרצו מהומות באניה. השלטונות המקומיים שולחים משמרות של מלחים יווניים לשמור על הסדר והשקט באניה. השלטונות מאיימים, שאם לא תפסקנה המהומות יורידו את כל הנוסעים באחד האיים השוממים, עד אשר ישלימו ביניהם. אך במקום לקיים את איומיה – מעלה המשטרה על סיפון “אסתיר” מספר פליטים יהודיים אשר הגיעו ליוון באורח בלתי חוקי ובתוכם שני צעירים הטוענים שהם יוצאי גרמניה וזה מקרוב ברחו ממחנה ריכוז בגרמניה. הצעירים נתקבלו בחביבות רבה, אולם זמן קצר לאחר עלותם על הסיפון נתעוררו חשדות שאין הם יהודים כלל אלא גרמנים, והנהלת האניה הפקידה שומרים שיתחקו אחריהם.

מרכז העליה פונה לעזרת ראש בית"ר. הוא מתקשר עם מר פוליטיס, ציר יוון ברומא, ידידו האישי משכבר הימים, ומבקש ממנו להשפיע על בעל האניה שיאריך את חוזה השכירות. טרכטמן מקבל מברק לפנות לפוליטיס, שיבקר בעתיד הקרוב ביוון, ולהסביר לו את פרטי הענין.

והנה מגיע לאתונה מר שלמה יעקבי. יחד עם טרכטמן הוא נפגש עם בעל האניה ומנהל עמו משא ומתן מיגע וממושך. תחילה עומד היווני על דעתו ודורש את אניתו. אחר כך הוא מתרכך ומבקש תוספת דמיונית שאפשר לקנות תמורתה מספר אניות. לבסוף הוא מסכים להאריך את חוזה השכירות תמורת תשלום הגון, בתנאי שהאניה לא תתקרב לחופי הארץ, אלא יעבירו ממנה את הנוסעים לתוך ספינה קטנה ואנייתו תוכל לחזור מבלי שתהיה צפויה לה סכנה להתפס.

מתחילים חיפושים אחרי צוות מלחים אחר, שיסכים להשיט את האניה, ומועטים המוכנים לעשות זאת. שם האניה ונוסעיה המפולגים הגיע לכל יורדי הים שבחופי יוון, ואלה המוכנים להסתכן, דורשים משכורות גבוהות שאין באפשרות מארגני העליה לשלמן.

כן מתחילים חיפושים אחרי ספינת מפרש שתקלוט את הנוסעים מ“אסתיר” ותביאם לחופי הארץ. גם פה נתקלים בקשיים עצומים ובינתיים עובר שבוע אחרי שבוע, וסבלנותם של הנוסעים פקעה כבר מזמן.

“אל התורן”    🔗

כדי להשתלט על קהל הנוסעים הנרגן ראתה הנהלת השיירה צורך להזקק לעונשים. רבות שקלה מהי שיטת העונשים המתאימה. לא היה טעם להטיל עונש מאסר, שכן ממילא היו האנשים בבחינת אסירים. אי אפשר היה להטיל קנסות כספיים, כי לא כל הנוסעים היה להם כסף, וחוץ מזה – מה יעשו בכסף שיכנס לקופה מהקנסות? דבר זה עלול לתת פתחון פה למעלילים ומוטב להמנע מזה. גם ההצעה להעניש את פורצי הגדר בעבודות נקיון ושמירה מחוץ לתור לא נראתה מעשית, שכן הדנציגאים סירבו בכלל להשתתף בפעולות אלו, ואיכה יכריחום? כך הגיעו למסקנה שאין דרך אחרת אלא להזקק לעונש גופני – קשירה אל התורן.

את הנענש היו קושרים אל התורן לפרק זמן מסוים, מחצי שעה עד שעתיים. ההוראה הייתה שלא להדק את החבל בחזקה והיה בו בעונש זה יותר משום המטת חרפה מאשר סבל גופני של ממש. עם זה סברו מנהלי השיירה כי הוא עשוי להטיל מורא על הנוסעים ולהרתיעם מלפרוץ גדר.

ראשון הנענשים היה בית"רי, אשר בעמדו על משמר מחסן המזונות הוציא ממנו כמה מאות גרם סוכר.

אחריו נענשה צעירה שהייתה מבלה בתאי המלחים. על מעשיה אלה הוזהרה מספר פעמים אולם היא לא שעתה לאזהרות. כשמצאוה שוב בתאי המלחים – נענשה.

ומקרה בנוסע אחר, יהודי מיוון. הוא הציג את עצמו כרופא, שרק לפני זמן קצר גמר את חוק לימודיו. פעם אחת, בליל סערה, כאשר האניה נתטלטלה על פני הגלים הזועפים כקליפת אגוז – הודיעו להנהלה שאחד הנוסעים חלה באופן רציני. באותו זמן לא שיתפו הדנציגאים פעולה עם הנהלת השיירה, והרופאים הדנציגאים סירבו להגיש עזרה לחולה. לפי כל הסימנים נדמה היה שזאת מחלת הטיפוס. ההנהלה הורתה להעביר את החולה למקום מבודד שעל יד חרטום האניה, והרופא היהודי־היווני נתבקש להיות עם החולה ולתמוך אותו בחוליו. הרופא סירב, בטענה שהוא מפחד להיות על הסיפון בזמן סערה. וכאשר כל ההפצרות לא הועילו – קשרו אותו כעונש, לאחד התרנים שבקירבת מקום החולה. ומשמר בית"רים הופקד לשמור על החולה עד שהחלים.

מובן, ששיטת העונשים לא הייתה אהודה על קהל הנוסעים, והדנציגאים ניצלו כל הזדמנות כדי להעביר לחוף מכתבי אזעקה שיצילום – מידי אנשי ההנהלה. למרות השמירה הקפדנית הועברו המכתבים על ידי אנשים שחלו ושלטונות הנמל נאותו להורידם לחוף. נוסף למקרה של המעי העיור המדומה, הורדה מעל האניה אשה שהפילה וכן ילדה בת אחת־עשרה ששברה רגל. אחד המכתבים היה מופנה לקונסול הבריטי ומבלי לחכות הרבה ערך הקונסול ביקור על סיפון האניה. הוא השתדל להיודע מה תאריך ההפלגה, כדי להודיע על כך למשטרה הארצישראלית. בכך לא הצליח אמנם, כי איש באניה לא ידע מתי סוף סוף יצאו לדרך, אולם אין ספק שהוסיף לעקוב אחרי האניה וכל תנועותיה, וכאשר הפליגה מחופי יוון קיבלה הממשלה הארצישראלית ידיעה על כך.

בימי יוני הראשונים הושלמו כל ההכנות להפלגה. הצוות החדש עלה על סיפון האניה. היו אלה אנשי הפקר מובהקים, שרק התשלום הגבוה הניעם להסכים להשיט את האניה.

“מאריאנה”    🔗

נרכשה גם ספינת מפרשים קטנה, שעל אחת מדפנותיה התנוסס השם “מאריאנה”. בתנאים רגילים היה בה מקום ל־ 150–200 איש בערך. הספינה נקשרה ל“אסתיר” ובשנים־עשר ביוני, לאחר שהייה של קרוב לשלושה חדשים בחופי יוון ואייה – יצאה “אסתיר” שנית בדרכה לארץ.

עד כריתים התנהלה הנסיעה ללא תקלות, אם כי התמרמרותם של הנוסעים לא פסקה. ההוראות אמרו שכל הנוסעים חייבים להימצא מתחת לסיפון, כדי שלא ישגיחו בהם אוירוני הבריטים, וקשה היה להמצא באולם הדחוס והמחניק בימי יוני החמים.

התקלה הראשונה אירעה בקרבת כריתים, רב־החובל של “מאריאנה” הודיע לפתע שאין בדעתו להמשיך במסע. מיד הכריז רב החובל של “אסתיר” כי הוא וצוותו הסכימו להשיטם רק בתנאי שלא יתקרבו יתר על המידה לחופי הארץ; בלעדי “מאריאנה” אין איפוא כל טעם ש“אסתיר” תמשיך במסעה. עברו מספר ימים עד אשר הצליחו להתקשר עם טרכטמן באתונה. ושוב עברו ימים עד שהצליח טרכטמן להשיג רב־חובל אחר, שיהיה מוכן להגיע לחופי הארץ. לבסוף הגיע טרכטמן בלוויית שני בית"רים יווניים ורב־חובל לכריתים. נעשים חילופים בצוות, ושוב מפליגה “אסתיר” לדרך.

שני הצעירים שהיו חשודים כגרמנים הרגישו את עצמם בכי טוב. כל הימים שוטטו על פני האניה, האזינו לשיחות האנשים, התעניינו בכל ולא נעלם מהם דבר. נוסעי האניה הוזהרו שלא להרבות עמם דברים ולהמנע מחברתם. אולם בחורה אחת דנציגאית בילתה עמם כל הימים למרות האיסור, כאילו רצתה להפגיע בהתנהגותה שהיא מצפצפת על החוקים וההוראות.

ערב אחד הודיעו הבחורים שעקבו אחריהם, שאחד החשודים עומד על גשר הפיקוד ומאותת בפנס שבידו באור צבעוני. ההנהלה החליטה לאסרם ולקחתם לחקירה. בחקירה השתתפו גם ד“ר ויטקובסקי וד”ר הירש הדנציגאים. מיד התברר שאינם יהודים. הצעיר שביניהם, כבן עשרים וכמה, ענה על אחת השאלות, שהחג הגדול ביותר שהוא נזכר בו הוא יום הכיפורים הנמשך שנים־עשר יום ואוכלים בו מצות. הוא תיאר את חגיגת הבר־מצווה שלו, שבה השתתפו אורחים רבים, שכולם ברכוהו ואחלו לו אחולים מאחולים שונים אולם הוא לא ידע כלום על תפילין, עליה לתורה, דרשה והשתתפות הרב בחגיגה. השני שבהם, כבן שלושים וכמה, סיפר שזה לו עשרים ושתיים שנה, שהוא משרת בצי הגרמני בדרגת קצין. ד"ר ויטקובסקי העיר מיד שאין דבריו נכונים כיוון שעד ליסוד הריפובליקה הוימרית לא היו קצינים יהודים בצי הגרמני. שניהם לא ידעו לקרוא בשם שום עסקן יהודי בגרמניה ושניהם דיברו אנגלית רהוטה. מאז החקירה הוחזקו במעצר.

כעבור מספר חדשים, בהיותם כבר בארץ, נודע ששניהם שירתו ב“סי.איי.די.” – מחלקת החקירות של משטרת ארץ־ישראל.

בינתיים התקרבה “אסתיר” לחופי הארץ. כשהחלו אורותיה של תל־אביב רומזים להם ממרחקים, בוצעה העברת האנשים ל“מאריאנה”. דבר זה היה כרוך בקשיים רבים. כבר בדרך רטנו האנשים כי הספינה הקטנה צרה מלהכיל את כל נוסעי “אסתיר”, ומאידך חששה ההנהלה לבצע את ההורדה בשתי הפלגות, פן יתפרצו האנשים ברצותם להיות ראשונים בתור והדבר יסכן את ההורדה. על כן ביצעו את ההורדה כך: כל הנוסעים נצטוו להימצא מתחת לסיפון. מדלת היציאה עד לקצה הסיפון, שממנו ירדו האנשים ל“מאריאנה” הוצבו שתי שורות של בית“רים. האנשים נקראו אחד אחד לעלות על הסיפון, כאילו לשם ביקורת, וכאשר עלו על הסיפון – נצטוו לרדת ל”מאריאנה". הבודדים שהתנגדו לצוו הורדו בכוח. מכיוון שהיה צורך לדחוס יותר משבע מאות אנשים לספינה שנועדה ל־200 – לא הייתה כל אפשרות להרשות לקחת את החפצים. כן לא היה מקום למלאי מזון. נלקחה רק חבית קטנה עם מי־שתיה בשביל הילדים.

הגברים הוכנסו מתחת לסיפון, הנשים והילדים על הסיפון. הצפיפות הייתה איומה. כולם עמדו דחוקים ודחוסים מבלי יכולת להניד אבר. צעקות איומות נישאו בחלל. כל ניד וניע של הספינה הביא עמו קריאות פחד היסטריות, כי נדמה היה שאלה העומדים בקצות הסיפון יפלו המימה.

נקבע עם רב החובל של “אסתיר”, שהוא יחכה בקרבת מקום במשך 24 שעות, עד שהספינה תחזור לקחת את החפצים ואת מצרכי המזון שנשארו באניה. אולם אך החלה הספינה להפליג בכיוון החוף, הפכה “אסתיר” את פניה והפליגה ללב־ים.

“מאריאנה” עושה את דרכה בכבדות. המנוע עובד מעל לכוחותיו ואינו פוסק מלגנוח. עד אור הבוקר נשארו עוד מספר שעות ולפי החשבון יספיקו להגיע לחוף עוד לפני עלות השחר.

בשעה ארבע לפנות בוקר עמדה הספינה מלכת. המנוע נתקלקל. כל מאמצי הצוות לתקנו ולהניעו מחדש עולים בתוהו. רוח צפונית ממלאת את המפרשים והספינה נישאת דרומה, מבלי שידעו לאן.

הוחלט שארבעה אנשים ירדו בסירה ויגיעו לחוף כדי להיוודע על מקום הימצאם. היורדים הם סנדר, שני בית"רים ומלח אחד. הם חותרים לעבר החוף. סנדר מתבונן בחוף ואינו מכיר את המקום. ברור לו שהם נמצאים בדרומה של הארץ. הם פונים כה וכה ומחליטים לחזור לספינה ולהתחיל בהורדה.

השמש כבר עמדה במרום הרקיע כאשר הגיעו בחזרה לספינה. מתחילים בהכנות להורדה ולפתע – מוקפת הספינה סירות משטרה. השוטרים רוצים לעלות על סיפונה ואינם מוצאים מקום להעמיד את כף רגלם. הם משתוממים; איך יכולתם להפליג בתנאים כאלה?!

השאלה הראשונה של מפקד משמר המשטרה – למה התמהמהתם בדרך? חכינו לבואכם אמש! ומי הם האנשים שהגיעו אליכם בסירה?

מפקד המשמר מצווה להביא את האנשים לחוף. המשטרה מגייסת מספר סירות אצל הערבים תושבי הסביבה. ההורדה מבוצעת במלוא הקיטור. על החוף נמצאים המוני ערבים המוכנים כל רגע להתנפל על העולים, אולם המשטרה שומרת עליהם.

לפנות ערב הושלמה ההורדה. האנשים נשארו בחוף במשך כל הלילה, רעבים וצמאים, עייפים ורצוצים – ושמחים על שסוף סוף הם מרגישים קרקע מתחת לרגליהם. עם בוקר הגיעו אוטובוסים. הם מובאים למחנה צבאי ומקבלים ארוחת בוקר. לאחר מכן מעבירים חלק מהם למחנה העולים בבת־גלים שבחיפה וחלק לסרפנד.

עם בוקר נודע להם שהם לנו את לילם הראשון במולדת בחוף אשקלון (כיום חוף הים של “אפרידר”).

חודשיים הוחזקו האנשים במעצר. הם נחקרו ארוכות על העליה הבלתי ליגאלית ומארגניה, על הפיקוד באניה ועל מקום מוצאם. לזכותם של העולים ייאמר שאף איש לא הצביע על מפקדי השיירה, למרות הסיכסוכים הרבים בדרך מסעם הארוך. כולם טענו שהם יוצאי ברלין והבריטים לא הצליחו להציל מפיהם הרבה על הדברים שעניינו אותם.

אנשי צוות הספינה, שהתערבבו בין הנוסעים, נתגלו על ידי המשטרה. הם הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי ביפו. השופט דן את רב־החובל לתשעה חודשי מאסר ואת המלחים לשישה חודשי מאסר כל אחד.

בהיתפס “מאריאנה” נאסר מר צבי סגל על ידי המשטרה הבריטית, כנאשם בארגון השיירה. היא עומדת לגרשו מן הארץ, אך הודות להתערבותם של מוסדות ואישים שונים – בוטלה גזירת הגירוש והוא שוחרר מהמעצר.

 

פרק תשעה־עשר - “פאריטה”    🔗

בארבעה עשר במרץ 1939, יום לפני כניסתו של היטלר לפראג, נתכנסו במלון “אקסצלסיור” בפראג פעילי עליה ב'. השמים המדיניים באירופה התקדרו והלכו. “הסכם מינכן” התחיל להבשיל את פירותיו הבאושים. היטלר אינו מסתפק בסיפוח חבל הסודטים ובראשית מרץ משמש לו סיכסוך בין ממשלת פראג לראש ממשלת סלובקיה עילה להתערבות נוספת: הצבא הגרמני פולש לבוהמיה ומורביה ומחסל את שארית עצמאותה של צ’כוסלובקיה. נגוזו האשליות כי היטלר יבוא על סיפוקו עם סיפוח ה“שטחים הגרמניים”. עתה ברור לכל כי הוא נושא עיניו להתפשטות על פני אירופה כולה. צל איום המלחמה פורש את צלו על העולם, באוירה זו יושבים אליהו גלזר, יצחק ז’ירז’בסקי, שלמה יעקובי, יוסף כצנלסון, אברהם סטבסקי והלל קוק ודנים על עתיד מפעל העליה.

פותח ראשון: הטבעת סביב יהדות אירופה מתהדקת והולכת. במרכזי העליה השונים גובר והולך הלחץ על משרדי העליה. המונים צובאים עליהם ואינם מוכנים לקבל את ההסברים, כי אפשרויותינו מוגבלות. בורשה בלבד מוכנה לדרך שיירה המונה אלפיים איש. שיירות נוספות מוכנות ליציאה בוינה, פראג, ציריך, אנטוורפן, בוקרסט, ברין ומקומות אחרים. והקשיים הם עצומים. השגת אניות, איסור הוצאת דויזים, קשיים בהשגת ויזות מעבר מארץ אחת לשניה והמחסור העצום באמצעים כספיים.

ובארץ עצמה – אומר ז’רז’בסקי – מצב ההורדה הוא חמור. המשמרות על החופים הוגברו. לאורך החוף הוצבו תחנות משטרה חדשות, הוגדל מספר הסירות המסיירות באופן מתמיד בחופי הארץ ואף חורגות מתחום המים הטריטוריאליים. היו גם מקרים שסירות המשטרה פתחו באש על אניות עולים והרגו ופצעו מהם. הארץ מלאה מרגלים, הבולשים אחרי מארגני העליה ודרכי פעולתם. רבים מבין המורידים נאסרו ונכלאו במבצר עכו. מאות עולים נעצרו במחנות מעצר. אניות עולים נודדות מזה שבועות על פני הים ואין כל אפשרות לאותת אליהן מן החוף ולהוריד את העולים. מספר אניות נתפסו והוחרמו על ידי הבריטים והצוותות נידונו למאסר, ודבר זה מקשה עוד יותר על שכירת אניות והשגת צוותות מתאימים.

מובן, ממשיך ז’רז’בסקי, שקשיים אלה לא יבלמו את העליה, אולם עלינו לבדוק את דרכי פעולתנו, ויש לעשות זאת בהקדם.

הדבר פשוט, אומר יוסף כצנלסון: אם אינה קיימת יותר אפשרות להעלות את העולים לחוף בצינעה – יש לשלוח את האניות באופן גלוי לחיפה או לתל־אביב. צריך רק לספק לאניות מים ומזון למכביר. את האניות צריך לקנות. הצוותות יורכבו מבוגרי בתי הספר הימיים של בית“ר בציוויטא־ווקיה ובריגה. כל הצי הבריטי הגדול ורב הכוח יהיה דל־אונים למראה הצי הגדול של עליה ב‘. הם לא יעיזו להטביע אניות מפחד זעם היהודים והאנושות כולה, המעוניינת בהגירת היהודים לארץ ישראל. העולים יעלו באופן גלוי, לאור היום, בשפת ימה של תל־אביב. ומה יוכלו השוטרים לעשות? לאסור, לשלוח למחנות ריכוז – בבקשה! יעבירו את העולים למושבות נידחות של הקיסרות הבריטית – ואז תתחולל סערה במושבות ההן ובחבר הלאומים. הממשלות והעמים באירופה יהיו מעוניינים בעליה ב’ ויתמכו בה אחרי פעולות הסברה נרחבות שתיעשנה על ידי זאב ז’בוטינסקי ועוזריו. העליה ב' תבטל את הסרטיפיקטים, הממשלה תמסור אותם לעולים הבלתי חוקיים, והמשרדים הארצישראליים מתוך אפס מעשה יתחילו גם כן לעסוק בעליה ב‘. הממשלות ובארצות בעלות אוכלוסיה יהודית גדולה יראו בעליה ב’ את מקל הקסם שיהפוך אותן ל”יודן ריין", והן תתחלנה לספק למפעל זה רכבות, אניות, נמלים וכל יתר ההקלות הדרושות. האוכלוסיה היהודית באירופה תצטמצם ותלך וכולם יהיו מרוצים. העליה ב' תיהפך לאותו מנוף רב־ממדים, אשר יגשים את תכנית יציאת מצרים של אירופה – את תוכנית האוואקואציה. אולם, ממשיך יוסף, צריך לפעול מיד. הומן קצר מכדי להשהות את הפעולה.

מאחר שעליה א' – הסרטיפיקטים לא סיפקו אותנו, אומר עוד אחד מהמשתתפים – התחלנו בעליה ב‘. כעת הגיע הזמן להתחיל בעליה ג’. אמנם הבריטים יכולים לזהות את אניותנו בדרדנלים או בקפריסין, נאמר להם בגלוי שברחנו מן הגהינום הנאצי. מה יעשו בנו? ישלחו אותנו בחזרה – לאן? מי יקבל אותנו?! נכריז: עשו בנו כטוב בעיניכם!

כך התנהלו הדיונים. משך שעות ארוכות טכסו עצה. כל המשתתפים בישיבה ידעו שהעליה תימשך, אך ידעו גם את כל הקשיים שבדרך ביצועה. הם ידעו שבמפעל באה לידי בטויה האכזרי הטרגדיה של היחיד ושל הכלל היהודי וכי הצורך בעליה ב' הוא למעלה מכל ויכוח, ממש כמו שאין עוד מקום לויכוח על צרת היהודים שהחריפה בתקופה האחרונה ועל לחץ ההמונים המחפשים הצלה.

המרכז עובר לפאריס    🔗

באותו יום, בחצות הלילה, נודע שלמחרת יכנס היטלר לפראג במסע־נצחון. פלטין ממהר להעיר את גלזר משנתו. הם חשים לבתי המלון השונים לעורר את פעילי העליה ב'. ברשות משרד העליה בפראג היו סכומים ניכרים במטבע זר. הודות לקשריהם הטובים עם המשרד הרשמי לנסיעות “צדוק” הם מצליחים להוציא אל מעבר לגבול את פעילי העליה והכסף עוד לפני כניסתם של הגרמנים. אותו לילה ובמשך הימים הראשונים אחרי כניסת הגרמנים, מבערים ממשרד העליה ניירות שונים, רשימות אנשים וכדומה שלא יפלו לידי הנאצים. גם את הנשק שהיה ברשותם ואשר היה מיועד להישלח לארץ – מצליחים להעביר למקום מבטחים.

אליהו גלזר עוזב גם הוא את צ’כיה ומעביר את משרד העליה לפאריס, התופסת עתה את מקום ווינה ופראג והופכת מרכז העליה ב' לארצות אירופה המערבית והמרכזית. משרד זה משמש גם תחנת־בינים בין נשיאות הצ“ח ושלטון בית”ר בלונדון לבין מרכזי העליה בוורשה ובוקרסט, אין פלא איפוא שידי גלזר מלאות עבודה.

ראשית פעולתו של גלזר היא לחפש אניות ולשכור אותן לצרכי עליה מידית. נודע לו שבמרסייל יושב יווני בעל אניות בשם מינאקוליס. גלזר וסטבסקי מוצאים אליו קשרים, נוסעים להיפגש עמו ומתחילים במשא ומתן.

היווני מציע שתי אניות: האחת בשם “פאריטה” בת אלף ומאתיים טון, העוגנת בנמל סט בקרבת מרסייל והמוכנה מיד להפלגה, והשניה עוגנת בבראילה שברומניה ושמה “נעמי־יוליה”.

היווני מציג שלושה תנאים:

א. שאיש מחבריו לא ידע על העיסקה.

ב. התשלום חייב להיות בלירות שטרלינג.

ג. מכתב התחייבות מרוטשילד, שאם תוחרם האניה על ידי הבריטים או תיפגע – ישולם לו שוויה בכסף מלא.

את שני התנאים הראשונים קבלו גלזר וסטבסקי ללא כל סייג. אולם איך ימציאו לו מכתב־התחייבות מרוטשילד, שעה שכל הנסיונות לרכוש את אהדת משפחת רוטשילד לעליה ב' ולזכות בתמיכתה עלו לעת עתה בתוהו?

לאחר דברי שידול ושכנוע רבים בא גם תנאי זה על פתרונו. על כך מספר המכתב שלפנינו, שנכתב על ידי אליהו גלזר ביום ה־31 במאי 1939 למזכיר נשיאות הצ"ח בלונדון, וזה לשונו:

ידיד יקר,

“אתה הלא מכיר את עבודתי. האניה עומדת כעת הכן, אך בעל האניה אינו רוצה להעלות את האנשים על סיפונה עד שלא נביא לו מכתב התחייבות, שאנו באמת נוריד את האנשים ושנדאג להזנתם. תחילה דרש מכתב מאישיות מפורסמת ודרש שיהיה זה רוטשילד. למרות עקשנותו הגדולה הצלחנו לפתותו, בהסבירנו שאנחנו מייצגים הסתדרות גדולה שמרכזה בלונדון והוא הסכים לקבל מכתב התחייבות מן המרכז שבלונדון. בקשתי אליך, שתשלח לו מכתב כנ”ל. אין לי כל חשש שיוודע על המכתב. ראשית נדברתי עמו שזה ישאר בסוד, ובמקרה הרע ביותר – יביא לנו הענין פרסומת.

(מר ווייצמן היה פה, ולפי דברי רוטשילד, הוא “אירגן את העליה ב'” הוא רוצה בהחלט לרשום דבר זה לזכותו).

שלך

אליהו

ואכן, גלזר מוסר למינאקוליס מכתב התחייבות של נשיאות הצ"ח חתום על ידי מר ברנט (י. בן־ארי) שבו נאמר:

אדון

אנטון מ. מינאקוליס

מרסיי

1 ביוני 1939

אדוני,

בזה יש לי הכבוד לאשר כי מר אליהו גלזר קיבל את התפקיד לייצג אותנו בצרפת ואנחנו נותנים לו יפוי כוח מלא לפעול בשמנו ולהתחייב על אחריותנו.

כפי שהסביר לכם מר גלזר – אנחנו מקבלים על עצמנו את אספקת המזון לנוסעים בזמן הנסיעה וכמו כן אנו אחראים להורדתם ולשלמות האניה.

קבל אדוני את ביטוי רגשותינו הנאמנים.

ברנט (בן־ארי)

מזכיר כללי

ההסתדרות הציונית החדשה

אולם לאחר כמה שבועות בא מינאקוליס בתביעה חדשה. במכתב מיום 17 ביוני 1939 הוא כותב להצ"ח בלונדון:

לכבוד

ההסתדרות הציונית החדשה

רח' פינציליי 47

לונדון. נ. וו. ק.

17 ביוני 1939

הנידון: אניה “פאריטה” – מקודם “בוטה”

אדונים,

קיבלתי את מכתבכם מהראשון ביוני, שמסר לי אדון אליהו גלזר. אהיה אסיר תודה לכם אם תאשרו לי, שבמקרה והאניה תכנס למים הטריטוריאליים והיא תתפס ותוחרם תהיו אתם אחראים לערכה של האניה ולכל הנזקים שינבעו מן ההחרמה.

אם כי לפי החוזה האניה לא צריכה להכנס למים הטריטוריאליים, הרי הנסיון של אניות אחרות מוכיח שבתנאים מסויימים אין רב החובל יכול להימנע מלהכנס למים הטריטוריאליים למרות זה שרב החובל יקבל הוראות, לנהוג לפי החוזה. אני רוצה להיות מובטח נגד הסיכון שבמצב המיוחד במינו.

קבלו את מיטב הערכתי.

מינאקוליס

מכתב זה עורר את מורת רוחו של מזכיר הצ“ח, שלא רצה לערבב באורח רשמי את הצ”ח בעניני העליה והוא פנה אל גלזר במכתב שבו נאמר:

אלי היקר,

הריני מעביר לך בזה העתק מן המכתב שקבלנו זה עתה ממר מינאקוליס. צר לי מאוד שמשכת אותנו לחליפת מכתבים עם האדון הזה, כי באמת אין לי כל חשק לקרוא תעודות כל שהן מידי האדון הזה.

אבקשך להסדיר את הענין במקום, ברוח הדברים שכתבתי לכתוב מכתבים לאנשים זרים.

אשר למר מינאקוליס, הרי מובן כי לא אענה לו בטרם אקבל ממך הוראות. עליך להסדיר את הענינים עמו כך, שלא ידרוש מאתנו שום מכתבים ושום ערובות.

שלך בנאמנות

חתום: א. ברנט (בן־ארי)

כן פנה באיגרת אל מר יעקבי:

19 ביוני 1939

אדון לבוביטש היקר,

הריני מצרף לך בזה העתק ממכתב שקבלנו ממר מינאקוליס והעתק ממכתבי אל מר אליהו.

אבקשך להסדיר את הענין במקום ברוח הדברים שכתבתי לאלי.

הלא תבין כי אין ביכלתי לתת למר מינאקוליס לא מכתבים רגילים ולא ערובות.

אני תקווה כי בקשתי לא תיפול עליך למעמסה, ונשאר,

חתום: א. ברנט

בסופו של דבר בא היווני על סיפוקו.

כעת מתחילה העבודה המעשית, הכרוכה בקשיים וטרדות אין סוף. צריך להעביר את האנשים על פני גבולות ולהביאם לנמל ההפלגה. צריך לאכסן את האנשים ולהסתירם מעיני המשטרה ולכלכלם עד לעליה לסיפון. צריך להכשיר את האניה לקליטת העולים: לבנות מצעים, להקים מטבח, בתי שימוש וכו'; להשיג פספורטים, וויזות למיניהן; לצייד את האניה בדלק, מי שתיה ומצרכי מזון בכמויות גדולות; להשיג צוות מלחים. המלחים בכל ארצות אירופה כבר יודעים שזהו מסע מסוכן העלול להסתיים במאסר, ולא רבים ביניהם הקופצים על מסעות כאלה. ועוד כהנה וכהנה.

בין סין למונטה קרלו    🔗

ולאחר שיסודרו כל הדברים האלה יש עוד להתגבר על הקושי העיקרי והוא לקבל רשיון מממשלת צרפת להפלגת האניה.

והנה מה שמספר גלזר על השתלשלות העניינים בפרשה זו: (“המשקיף” מיום כ“ד בחשוון תש”ט).

“האניה עמדה לרשותנו בנמל סט שע”י מרסייל. איך יגיעו האנשים לאניה ואיך תשיג האניה את הרשות להפליג עם המטען “המסוכן” הזה?!

האנשים ישבו בהולנד, בלגיה ושוויצריה, והיינו זקוקים לויזות מעבר עבורם. ממשלת צרפת צריכה להעניק את הויזות ובלי הסכמתה לא תוכל האניה לעזוב את סט.

היה היה בימים ההם מדינאי בצרפת ושמו דנידה. חשיבותו לא הייתה רבה, אבל סיפרו שיש לו השפעת־מה בממשלה, כמי שהיה ידידו האינטימי של בריאן. הוא חלה במקצת במחלת ההומניטריות והיה מוכן לעזור. דנידה רץ למעננו כמה פעמים ביום למניסטריון, ניהל משא ומתן, דיבר, הסביר, ביקש והתחנן. כאשר הגיע למזכיר אחד – נשלח לשני. כאשר הגיע למיניסטר החוץ – נשלח למיניסטר הפנים וחוזר חלילה. כל פעם עמד הענין “להסתיים בהצלחה” – ולא היה ולא נברא…

ביום בהיר אחד בא אלינו דנידה הטוב ואמר: "סוף סוף קיבלתי תשובה ברורה שיינתן המעבר לפליטים שלנו. עלינו רק להשיג ויזות לאיזו ארץ שהיא הנמצאת על כדור הארץ, ויזות פיקטיביות. צרפת אינה יכולה לתת רשיונות־מעבר על סמך עליה בלתי ליגאלית לארץ־ישראל.

יצאנו לחפש ארץ אכסוטית עלי אדמות שתסכים לקלוט פליטים יהודים לא ד“ה־פקטו” אלא “דה־יורה” בלבד. מצאנו: הקונסול של בוליביה באחת מבירות אירופה – לא בפאריס – הסכים להוציא את הויזות הדרושות. תנאי אחד התנה הקונסול הנכבד: עלינו לתת לו התחייבות שאנו זקוקים לויזות אלה לבוליביה למטרה אחת בלבד – כדי לא לנסוע לבוליביה…

“אדון דנידה, הנה מלאנו את מבוקשך. רוץ מהר…”

אדון דנידה רץ, השתדל, חזר – ושוב לא טוב. הויזות הן ב“פרינציפ” בסדר וכמעט שהיו מספיקות, אבל הממשלה אינה יכולה לסמוך על ויזות שניתנו על ידי קונסול שאינו יושב בפאריס עצמה…

וכך הגענו ליאן־סאן, הנספח הכלכלי של הקונסוליה הסינית בפאריס.

יאן סאן דרש עבור הויזות שלו סכום אגדתי – סכום שמתקרב למספר האוכלוסיה בארצו. אבל הוא לא היה עקשן. הייתה אפשרות לעמוד אתו על המקח. קודם סירב בחיוך ואחר כך הסכים בחיוך. מזכירה של המשרד נסעה לכתובת שמסר לנו, ראתה על דלת הכניסה את השלט “סניף של הקונסוליה הסינית” וצילצלה. הדלת נפתחה. בפתח עמד סיני. הוא לא הרשה לה להכנס, קיבל מידה מה שקיבל ודחף לידה את הניירות.

“אדון דנידה, שוב מלאנו את מבוקשך, רוץ מהר”.

ואדון דנידה רץ שוב, השתדל וחזר.

“הויזות הן בדיוק מה שאנו צריכים. הקונסוליה נמצאת באמת בפאריס וכל העניין כמעט בסדר. אך יש למיניסטריון החוץ בקשה קטנה אחת אלינו: סוף־סוף הן מתנהלת מלחמה בין סין לבין יפאן. חלק מנמלי סין נמצאים בידי היפאנים. יהיה זה בשביל צרפת בלתי נעים ביותר אם האניה לא תצליח למצוא בסין נמל שטרם נפל לידי היפאנים ותיאלץ לחזור למרסייל. ובכן, עלי להביא לממשלה הודעה מהקונסוליה הסינית באיזה נמל סיני, סיני ממש, תוכל האניה להיכנס…”

בררנו וקבלנו את ההודעה הדרושה. הנמל שאו־טאו נמצא בידי צ’אן־קיי־שק.

דנידה שמח. גם אנו שמחנו. אחלנו לו הצלחה. הוא יצא למשרדי הממשלה ואנחנו לרחוב הרועש. מוכרי העתונים הכריזו על ההוצאה האחרונה של “פארי־סואר”. כאשר קנינו את העתון זעקה לקראתנו בחוצפה כותרת על העמוד האחרון: “הנמל שאו־טאו נכבש על ידי היפאנים”!

התאכזבנו אבל לא אכזבנו את דנידה שחזר בינתיים. הוא אמנם לא קרא את הידיעה, אבל אין זה משנה כלום. המיניסטרים הצרפתיים מציגים תנאי חדש: הם זקוקים למכתב של הממשלה הסינית בו היא מאשרת, שהויזות הסיניות שניתנו על ידי הקונסוליה שלה בפאריס – בהסכמתה ניתנו.

זה היה יותר מדי בשבילנו. החלטנו לשים קץ לכל הפרשה הזו ולוותר על הליגאליות.

אולם ידידנו יאן־סאן מופיע שוב. לדידו אין דבר קל יותר מאשר להשיג את הסכמת ממשלת סין, איך? פשוט מאד: נכתוב מכתב לצ’אן־קיי־שק ונספר לו סיפור על תכנית כבירה לישב כמה מאות אלפי פליטים יהודים באחת הפרובינציות בסין ולשכנע אותו שהתיישבות זו ביכולתה לישב גם את הדאגות הכספיות של המצביא…

“עליכם להבין” אמר יאן־סאן “שאין סיכויים לעניין את המצביא הגדול במאתיים או שלוש מאות ויזות. אליו צריך לפנות בתוכנית גדולה”… ותוך כדי דבור הוציא הסיני מכיסו מכתב שהכין, ואשר לפי דעתו יהיה בכוחו לרכוש את לב מנהיגו. התחלנו לקרוא את תוכנו האומר:

“אנו (משרד עליה ב' בפאריס) מציעים לממשלת סין התיישבות של שלוש מאות אלף יהודים מאירופה בארצה. אנו אחראיים לכל ההוצאות הכרוכות בכך ונוסף על כך ניתן לסין מלוה בגובה של חמישים מיליון לירות שטרלינג ברבית של שלושה אחוז…”

פרצנו בצחוק רועם. יאן־סאן החוויר. הוא הבין ששעתו מתקרבת". פתחנו בפניו את הדלת ואמרנו לו, שאין אנו זורקים את כספנו לרחוב ורבית של שלושה אחוז אינה מספקת אותנו. עם החמישים מליון שלנו נדע לעשות עסקים טובים יותר ודרך זו לא תוביל אותנו לארץ־ישראל אלא לבית דין לפשעים חמורים.

יאן־סאן נעלם ועמו כל הדרכים הליגאליות.

לא נשאר לנו אלא להביא את אנשינו באורח בלתי־ליגאלי מהולנד לבלגיה, מבלגיה ומשוויצריה לצרפת, ומאדמת צרפת לאניה וגם האניה תפליג בלי רשיון אם לא נצליח בינתיים בנסיון האחרון להוציאה ללב הים בדרך ליגאלית. אם נחכה לחותמות הרשמיות של האנושות האצילה, נמות כולנו בשממה הזו הנקראת קידמה או אחווה או שוויון.

זה היה לקח השבועות האחרונים של השתדלויות והתרוצצויות לעזוב את אירופה ב“דרך המלך”; אל תשתדל ואל תתרוצץ. לא יעזור לך. לא תעלה לארצך בהסכמתם בלי שישלחו אותך קודם לבוליביה ואחר כך לסין ולבסוף לעזאזל.

וכך ניתן האות לאחראים במקומות: יוצאים! “דבר אל בני ישראל ויסעו…”

עוד נסיון אחד נעשה כדי להשיג לפחות רשיון הפלגה עבור האניה. היה מי שהסביר שהמדינה מונאקו עלולה לחלץ אותנו מן המיצר. מצד אחד לא זקוקים לויזות מצרפת למונאקו ומצד שני יש לה, למדינונת זו, כמה חוקים משלה השונים מחוקי צרפת. ייתכן, כך אמרו ובעיר הבירה של מונאקו, במונטה־קרלו, השוכנת על שפת הים התיכון יסכימו להפלגת אנית המשא עם המטען שלנו… אסור היה לא לבדוק, אם אמנם קיימת אפשרות כזו, ויצחק קורלנד שמילא אז תפקיד מרכזי בארגון העליה ב', יצא אתי למונטה־קרלו. לא היינו, כידוע, האנשים הראשונים שניסו במקום זה את מזלם… ונתאכזבו..

על יד תחנת הרכבת של מונטה־קרלו עמדה עגלה אחת. בקושי הערנו את בעל העגלה (ואת הסוס) משנתם המתוקה. בקשנו את העגלון להוביל אותנו להנהלת הנמל אבל הוא צחק בפנינו: “אתם מדברים כאילו הגעתם למרסייל או לטריאסטה, איזו הנהלה? איזה נמל?”

בקשנו שיוביל אותנו למשרד נסיעות, הוא הסכים.

הגענו למקום הנכון. משרד הנסיעות היה גם מקום משרדו של מנהל הנמל. צרפתי צעיר קידם את פנינו: “מנהל הנמל נסע לפני מספר שבועות וטרם חזר. אולי אוכל אני לעזור לכם, אדונים?”

זעזוע נפשי עבר על הבחור כאשר שמע מה דורשים ממנו. דבר כזה טרם קרה בהיסטוריה המפוארת של מונאקו: שני טיפוסים מוזרים ישבו כאן מולו ודרשו לא פחות ולא יותר אלא שאניה אמיתית (לא אניית צעצוע) תפליג עם נוסעים מ“נמל” זה.

אבל “שני הטיפוסים” לא ויתרו. הם רצו לקבל תשובה ברורה. האם ישנה אפשרות כזו ומה אומר החוק של מונאקו?

לא נשארה לו ברירה אלא לחפש בכל המקורות, לדפדף בספרים עד שמצא את התשובה המדוייקת.

“מקרה כזה, רבותי, לא קרה במונטה־קרלו זמן רב למדי, אניה כזו עם נוסעים הפליגה בפעם האחרונה מהמקום הזה בשנת 1886. מאז עברו חמישים ושלוש שנים והוראות חדשות לטיפול במקרים דומים טרם קיבלנו. אהיה אסיר תודה לכם אם לא תעמידו את מדינתנו בפני בעיות שאין באפשרותה לפתרן ותבחרו לכם נמל אחר, או…”

– “או”, חזרנו שנינו בבת אחת כאילו התעוררה תקוה חדשה בלבנו. “או תחכו עד שהמנהל בעצמו יחזור מנסיעתו” – המשיך הברנש.

– “מתי יחזור?” שאלנו. רצינו לנסוע ברכבת היוצאת ממונטה־קרלו בעוד שעתיים ו“עמדנו על גחלים” ממש.

לא אשכח את תשובתו:

– “המנהל יחזור עוד לפני סוף השנה הזו!”

לפי כל חוקי ההגיון צריכים היינו, אחר תשובה זו, לחפש מיד את “גשר המתאבדים” הנמצא על יד הקאזינו של מונטה־קרלו ואשר ממנו קופצים כל אלה שאיבדו שם את תקוותם האחרונה…

אבל לעליה ב' הגיון משלה. להיפך, התיישבנו ברכבת ברגש של הקלה. האשליה האחרונה נגוזה ועמה נפל המכשול האחרון.

המשרד בציריך    🔗

בתחילת ינואר 1939 פנה מפקד הארגון דוד רזיאל לד“ר ראובן הכט וביקש את עזרתו ל”שבועיים בלבד" לשם פתיחת משרד מיוחד של עליה ב' בשווייצריה, שייהפך למשרד המרכזי לכל ארצות אירופה.

הכט פותח משרד להגירה ב“פנסיון רנה”, רחוב שוצן בציריך. בארגון המשרד הוא נעזר על ידי יוסף כצנלסון ויצחק רוזין. מתוך כך נתברר לו שרשיון לעסוק בכך ניתן רק לאזרח שווייצי – והכט מחליט להישאר ועד מהרה הוא הופך אחד האישים המרכזיים באירגון העליה ב'.

ראשית פעולתו לקיים מגע וליצור יחסים עם אישים בולטים ונציגי השלטונות ולרכוש את תמיכתם. לקשור קשרים עם הנציגויות הזרות לשם קבלת ויזת סופיות, לגייס אמצעים כספיים בשביל העליה ולנהל תעמולה והסברה למען האצ"ל.

ד“ר ראובן הכט מפתח פעולה ענפה. הוא מתחיל במשא ומתן עם סאלי מאיר, נציג הג’וינט לכל ארצות אירופה, שמקום מושבו בשווייץ, ומבקש תמיכה כספית לעליה ב'. המשא ומתן מתנהל בעצלתיים. אין כמעט סיכוי שמאיר ייענה לבקשותיו ודרישותיו. סאלי מאיר נתון להשפעת אנשי הסוכנות, ואלו כידוע מתנגדים לעליה ה”אוואנטוריסטית" של הרביזיוניסטים. לעזרתו של הכט בא מר שארל לוץ – מי שהיה אחר כך, בזמן מלחמת העולם השניה, הקונסול השווייצי בבודפסט והציל רבבות פליטים יהודים מצפרני הנאצים. שארל לוץ יוצר להכט קשרים במיניסטריון החוץ השווייצי. הכט מנהל משא ומתן עם ד“ר רוטמונד, מנהל משטרת החוץ, ועם ד”ר ברינר, נשיא הממשלה בציריך, ונציגים אחרים של השלטונות בשווייץ. הוא מבקש רשיון להבאת פליטי אוסטריה וגרמניה לשווייץ. השלטונות הרשו זאת רק כשהיו בטוחים שהפליטים יועברו לצרפת, אולם דבר זה קשה היה להבטיח ולהוכיח, ועל כן, היו מאמציו של הכט מכוונים גם לקבלת רשיון שהייה לפליטים בשווייץ. כן עוסק הכט בגיוס תמיכתה של דעת הקהל השווייצית בבעית הפליטים.

קשה היתה עבודתו של הכט. לקשיים האובייקטיביים נתווספה גם התנגדותם של מנהיגי היהודים; נשיא ועד הקהילות בשווייץ, סילבין גוגנהיים, הוא מתנגד חריף של אצ“ל ופעולותיו. גם נציגי המפלגות הציוניות השונות מנהלים תעמולת זוועה נגד האצ”ל ופעולותיו ומגייסים מצידם את החוגים הממשלתיים ואת דעת הקהל נגד פעולותיו של הכט. נוסף על כך היה הכט מצווה לזהירות יתר, כי שווייץ היתה אז מלאה מרגלים מכל הסוגים, שעקבו בעניין רב אחרי פעולותיו ופעולות משרדו.

למרות הקשיים המרובים הוכתרו מאמציו בהצלחה ניכרת. ד“ר ברינר ואישים שווייציים שונים, שאינם מבני ברית, לוחצים על ועד הקהילות ועל נציגי הג’וינט שיכירו באצ”ל.

אותו הזמן הוציא הג’וינט סכומים גדולים למשלוח יהודים לארצות דרום אמריקה, שעלו פי כמה על הסכום שנדרש בשביל העליה הבלתי ליגאלית. נציגי הג’וינט טענו, שאין הג’וינט יכול לעסוק ולתמוך בדברים בלתי ליגאליים. נוסף על כך הסתמכו על טענות המוסדות הציוניים הרשמיים כי העליה הבלתי ליגאלית משפיעה לרעה על היחסים עם בריטניה; ואמרו כי אין הג’וינט רוצה לתת את ידו לכך.

לחצם של האישים השונים על המוסדות היהודיים גבר והלך. אפילו ד“ר רוטמונד, שלא הצטיין באהבת ישראל טען בפני סאלי מאיר, שאינו מבין למה הוא שולח יהודים לארצות אחרות במקום לשלוח אותם לארצם. לחץ זה נשא פרי ולבסוף הכירו המוסדות היהודיים במשרדו של הכט כנציג של האצ”ל ושלחו דרכו פליטים בדרך העלייה הבלתי־חוקית ושילמו עבור הנסיעה בפרנקים שווייציים.

שיירת הפליטים הראשונה שאורגנה על ידי הכט היתה מורכבת מפליטים הנמצאים בשווייץ ברשות ומפליטים הנמצאים במאסר, שהמשטרה שיחררה אותם על סמך הבטחתו שהם יוצאו מן הארץ.

כעת החלו החיפושים אחרי דרכים להעברת שיירת הפליטים לנמל ההפלגה. הכט מנהל משא ומתן עם נציג יוגוסלביה בשווייץ על רשיון מעבר בארצו. מניסטר הפנים היוגוסלבי מאשר את הרשיון ב־12 בפברואר 1939. גם איטליה מבטיחה רשיון מעבר והכט עושה את ההכנות האחרונות ליציאת השיירה. הנהלת הרכבת השווייצית מצדה מאשרת מחירי הנחה לנסיעת השיירה. אולם ברגע האחרון מסרבת איטליה להוציא את ויזות המעבר. ביוגוסלביה כבר הושלמו הסידורים לקבל את השיירה באחד מנמלי הדנובה, המשטרה השווייצית מגבירה את לחצה ודורשת את קיום ההבטחה להוציא את הפליטים, ואיטליה עומדת בתוקף על סירובה.

ואז עולה במוחו של הכט הרעיון לארגן את היציאה בעזרת “מרבד קסמים” – לשכור אוירונים ולהטיס את השיירה לפראג ומשם יועלו על אנית הדנובה.

הרעיון רוקם עור וגידים והמאמצים בכיוון זה נעשים במרץ. מוסדות הקהילה והג’וינט טוענים כי הרעיון גובל בשגעון ומודיעים כי הם לא ייתנו ידם לתכניות דמיוניות. לעומתם תומך ד"ר ברינר בתוכנית ומעניק להכט תמיכה כספית עירונית בגובה של חמשת אלפים פרנקים וחברת סוויס־אייר מסכימה להעמיד לרשות המבצע שבעה אוירונים גדולים במחירי־הנחה מיוחדים. התוכנית אושרה גם על ידי הממשלה הצ’כוסלובקית שהמציאה להכט את כל המסמכים הדרושים לנחיתת האוירונים בשדה התעופה בפראג.

לאחר תמיכתו של ד"ר ברינר – הודיעו גם המוסדות היהודיים על השתתפותם בהוצאות המסע.

היציאה נקבעה ליום ה־15 במרס 1939. בשדה התעופה בפראג הוכן כבר הכל לקבלת השיירה. אולם, באותו יום עצמו נחתו בשדה תעופה זה אוירוני חיל התעופה הגרמני. ברגע האחרון לפני ההמראה משווייץ נודע הדבר להכט.

אנשי ועד הקהילות בשווייץ ניצלו אי־הצלחה זו להסתה נגד הכט ומנהיגי העליה ב', וגם הפעם התערב בדבר ד"ר ברינר, שפנה אליהם טלפונית ואמר: “אנו הגויים נתנו את מלוא תמיכתנו לתוכנית, את הכסף ואת האוירונים, ומה לכם כי תלינו על הכט, מה הוא אשם שהיטלר הקדימו בפראג?!”

המשטרה השווייצית אינה מוכנה לחכות בלי סוף, היא מאיימת לשלוח את הפליטים לגבול הגרמני ודבר זה פרושו מחנות ריכוז גרמניים וגם הפליטים עצמם – סבלנותם הגיעה לקצה והם מאיימים בשערוריות. הכט מקיים קשר טלפוני בלתי פוסק עם ורשה, בוקרסט, פאריס ולונדון. השיחות מתקיימות בלילות אחרי יום עבודה קשה ומפרך. העצבים מתוחים והדאגה גוברת. הידיעות מן החוץ גם כן אינן משמחות, בכל מקום קשיים ללא גבול וללא קץ. ומעל הכל: המחסור החמור באמצעים כספיים; אז נולדה התכנית להעביר את אנשי העיירה לצרפת באורח בלתי חוקי.

התכנית לחציית הגבול עובדה לכל פרטיה ואושרה על ידי יוסף כצנלסון. נשכרו מקומות איכסון לאנשים בקרבת הגבול, נשכרו מורי־דרך שיעבירום על פני הגבול, והוכנו אנשים מיוחדים שיקבלו את פני הבאים בצד הצרפתי ויסיעום לפאריס.

ויום אחד יצאו הפליטים באוטובוסים ובמוניות בדרכם לבאזל. הם מגיעים למקומות המיועדים. בלילה יוצאת קבוצת אנשים קטנה בלוויית מורה־דרך ועוברת בהצלחה לצד הצרפתי, וכך כל לילה עד תום המבצע.

פעולה זו לא נעלמה מעיני עתונאים זריזים והכט מבקר אצל עורכי העתונים ומשדלם שהדברים לא יפורסמו.

בינתיים נמשכים המאמצים להשיג ויזות קולקטיביות לארצות דרום־אמריקה – והפעם בהצלחה. הקונסול של אחת המדינות האלו בברן, קולונל באואר, דורש תמורת הויזות שטר התחייבות כי הפליטים לא יגיעו לארצו. ד“ר הכט נותן לו שטר זה, המופקד בידי עורך־דין הירשל יהודי מתבולל, בברן. בפרוץ מלחמת העולם השניה ניצל הירשל את השטר והגישו לגוביינא באמצעות בית הדין. בדרך זו סחט כספים רבים ממשפחת הכט. הקולונל באואר הפסיד בגלל משפט זה או משרתו, ואילו הוריו העשירים של ד”ר הכט, שרגזו על זה שבנם עוסק בעניינים כאלה ומבזבז על כך כספים – הדירו אותו מהירושה והכריזו כי אינם מכירים בו כבנם. רק לאחר שנים מספר השלימו עמו.

שמו של עו"ד הירשל קשור בשערוריה נוספת. לאחר תום מלחמת העולם השניה, בשנת 1946, קבל על עצמו לייצג נאצי ידוע בבודפסט בתביעה נגד שארל לוץ. נשיא שווייץ באותו זמן, פון שטיינר, הביע את תמיהתו על הענין ואמר שאינו יכול להבין איך יכול יהודי להרשיע בן־שווייץ זה שהציל בזמן המלחמה רבבות יהודים מידי הנאצים.

בצלו של מונטה קריסטו    🔗

אך נחזור לעניין השיירות. נוסף על השיירה השווייצית הגיעו לפאריס גם השיירות מהולנד ומבלגיה – אף הן באורח בלתי חוקי. גם בצרפת פקוחה עינה של המשטרה על הזרים. משמרות מסיירים בלי הרף ברחובות העיר ובמלונות ובודקים את התעודות – וכל מי שאין לו תעודות כשרות – נאסר ונשלח למחנה הסגר. אין זה דבר קל להסתיר מספר כה רב של אנשים, ואין איפוא מוצא אלא להעלות אותם לאניה. אולם כיצד?

כאן בא לעזרתם יווני תושב מרסייל, שסיפק את מצרכי המזון ל“פאריטה”. כיוון שהוא משמש יושב ראש הכבוד של הסתדרות הצופים בעירו – הציע לערוך ערב אחד קונצרט של תזמורת הצופים בקרבת הנמל ולהסב בכך את תשומת לב התושבים מן הים. אותה שעה יושיבו את העולים בסירות ויעלום לסיפון האניה.

למרסייל מגיע רב החובל של “פאריטה” וולאדימיר מיקוליאביץ. הוא קובע עם בעלי הסירות את המקום המדוייק שבו תמתין האניה במועד הקבוע. יותר מסובכת היא שאלת העברת האנשים מפאריס למרסייל, כי בתחנת הרכבת בודקת המשטרה את תעודות כל הבאים. אך גם ביקורת זו עוברים בשלום. העולים מובאים למלון “אואזיס” ונאסרת עליהם היציאה לעיר. הם מחכים לבוא הערב.

באותו ערב צועדת דרך רחובות מרסייל הסמוכים לנמל תזמורת הצופים. היא נעצרת ברחבה במרחק מה מן המזח שלידו עוגנות סירות הטיולים. התושבים מתקהלים סביבה ונהנים ממנגינותיה. בו בזמן, דקות מספר לפני השעה תשע, יורדים לשתי סירות טיול גדולות אנשים שבמלבושיהם ובמטען שברשותם אינם נראים כלל כמטיילים. אף על פי כן הם מצליחים להתחמק מעיניהם של רוב התושבים. בראש היוצאים – אליהו גלזר, עליו לסיים את הפרשה, שבה השקיע כל כך הרבה כוחות ומאמצים ושנחלה כל כך הרבה אכזבות. הגיעה השעה הגדולה שתהפוך את האכזבות להצלחה. אותה שעה יושבים בפאריס ש. יעקבי וא. סטבסקי ובלב רוטט מצפים לידיעה מאליהו. בבית הקפה שמול המזח יושבים צ. ה. וקסמן, העתונאי הרביזיוניסטי, שניצח על עבודות התאמתה של האניה לתפקידה, והיה שותף לכל ההתרוצצויות שהיו קשורות במבצע זה, ויחד עמו מר שכטר, צה"רי וינאי שגם הוא לקח חלק בארגון השיירה. מבטיהם נעוצים במרחקי־הים העוטים אפלה והנושאים בחובם את סוד האניה. התצליח העלטה לשמור עליהם מעיני המשטרה ומכל המתנכלים להם?!

מבעוד יום עזבה “פאריטה” את נמל סט והפליגה לכיוון בלתי ידוע, כעת היא מצפה לסירות מאחורי האי שאטו־דוף, שעליו מתנשא מבצרו של גראף מונטה־קריסטו הידוע. לכיוון זה עושות את דרכן הסירות.

לפי עצת בעלי הסירות נבחרה שעה זו להפלגה. בשעה זו יוצאות סירות המשטרה הרחק לים לחילוף משמרות, יש על כן לנצל שעת כושר יחידה זו.

הסירות נמצאות כבר מאחורי האי. הים כולו גוש אחד גדול של חושך שאינו ניתן לחדירה. רוח צפונית חזקה החלה נושבת והסירות עולות ויורדות על פני הגלים, שגבהו והלכו מרגע לרגע. זו להם שעה ארוכה שהם שטים ואין סימן לאניה. הספק מתגנב חרש ללבו של אליהו. האמנם על סף ההצלחה רובץ כשלון?! אליהו אינו מעיז להביע את ספקותיו בפני בעל הסירה האוחז בהגה. לפתע מפליט בעל הסירה: “הנה האניה” ומצביע לתוך החושך. אליהו מאמץ את כל כושר ראייתו ואינו רואה דבר, פרט לאפלה, אולם בעל הסירה עושה פנייה חדה ומגביר את פעולת המנוע. כעבור רגעים מספר מתבלטת מתוך האפלה דמות מסורבלת הגדלה והולכת. אליהו משמיע את הסיסמה. יחד עם התשובה מורדים מעל הסיפון סולמות. תוך דקות ספורות הושלמה העליה. מנועי “פאריטה” מתחילים לגנוח ולטרטר. העוגן מורם והאניה מפליגה למרחקים כשמעל סיפונה מהדהדת שירת התקווה אדירה.

אך הספיקו הסירות להתרחק ממקום המפגש והירח עולה מן האופק. מה נפלאים דרכי ההשגחה – עולה מחשבה בלבו של אליהו. לו היה הירח מקדים להאיר – ייתכן שכל המבצע היה מסתיים… קריאה חזקה מנתקת את חוט מחשבתו; שלוש סירות משטרה סגרו עליהם את דרכם.

“מה מעשיכם פה בשעה מאוחרת זו?” שואל מפקד המשמר.

אליהו מספר שהוא עתונאי. עליו לחזור מיד לפאריס ולפני כן רצה להספיק ולבקר באי שאטו־דוף. מי יודע אם יזדמן לו ביקור נוסף במרסייל. קצין המשטרה אינו נוטה לקבל הסבר זה. הוא מצווה לערוך חיפושים מדוקדקים בסירות. הסירות נבדקות בקפדנות רבה. כל דבר מורם, כל דבר נהפך על פיו וכשאינם מוצאים מאומה הם עורכים חיפוש בכיסיו של אליהו. התעודות שברשותו מאשרות, שאכן הוא עתונאי המייצג סוכנות ידיעות זרה, ולא נותר לו לקצין המשטרה אלא לרשום את כל הפרטים והנתונים שבניירותיו של אליהו.

רישום זה הביא לאחר מכן לאליהו תועלת בלתי צפויה ואולי גם הציל את חייו. בפרוץ מלחמת העולם השניה, פנה לשלטונות הצרפתיים בבקשת רשיון יציאה מצרפת. על משרדי הממשלה צבאו אלפים ורבבות בבקשה דומה והתור היה ענקי. כל בוקר היה אליהו משכים לפתחם של משרדי הממשלה המתאימים, עומד כל היום בתור ועם ערב חוזר עייף ורצוץ. וכך עוברים הימים. ערב אחד הוא חוזר מיואש לגמרי ומחליט בלבו שלמחרת שוב לא יצא להתענות בתורים, אין טעם לכך, תורו כבר לא יגיע לעולם.

בהגיעו הביתה הוא מוצא הודעה דחופה מן המשטרה; היות ולפי מה שנמצא רשום במשטרה מתאריך… הוא חשוד ואין שהייתו בצרפת רצוייה – עליו לעזוב מיד את הארץ!

מסע “פאריטה”    🔗

אחד מעולי “פאריטה” – מר יעקב אריאל – מספר על ההפלגה את הדברים הבאים¹²:

"ב־12 ביולי 1939 בערב יצאנו מבוקרשט, בשני קרונות רכבת. בשעה שבע בבוקר הגענו לקונסטנצה. בעגלות ובכרכרות הובאנו לנמל. אחרי דקות מספר ראינו מרחוק אניה ועליה מצטופפים מאות גברים ונשים. על שני סולמות צרים המובילים אל גשר הקברניט ובחלק האחורי של האניה ראינו שני אנשים לבושי מגפיים שחורים המחזיקים מקלות דקים בידיהם ונותנים פקודות.

זאת היתה “פאריטה”, אנית משא בת 1300 טון, ובה שנים־שלושה תאים לרב־החובל ושני קציניו.

עברנו את בקורת המכס והדרכונים והתחלנו לעלות על סיפון האניה.

כשעלינו לאניה לא ידענו לאן לפנות. בכל מקום עמדו אנשים, צעקו ורבו ביניהם בבליל שפות. נסיתי לעלות על הסולמות המובילים לחלק האחורי של האניה, אבל האיש במגפים צעק עלי והניף את מקלו, לא הבינותי את פשר צעקותיו אבל מצאנו לנכון לסגת.

סוף סוף גליתי בין עשרות האנשים הצפופים חור בריצפת הסיפון וסולם המוביל לבטן האניה. ירדתי בו עם תרמילי ומזוודתי וראיתי עצמי עומד על רצפה מזוהמת וחלקלקה ובה עוד חור דומה לזה שירדתי בו קודם לכן.

ראיתי סביבי מטות צרות כארונות ארוכים עשויים מקרשים. המיטות עמדו מסביב לחור המוביל למטה. מעל לכל מיטה היתה תלויה מטה שניה. במיטה אחת ישבה צעירה לבושה מכנסי שינה ועל ידה ישב צעיר. התקרבתי ובקשתי רשות לשים לרגע קט את כובעי ולתלות את מעיל הגשם שלי משום, שהללו הפריעו מאד. ראיתי, שבכל המיטות שוכבות צעירות השותות מרק פירות מתוך צלחות של אלומיניום. אחדות מהן נאנחו ושוחחו ביניהן. לפתע ראיתי שרבים מאלה, שבאו יחד אתי לאניה יורדים לקומה תחתונה דרך החור שברצפה. הם אמרו לי, ששם הוא המקום אשר נועד לנו לשינה. ירדתי לשם יחד עם האחרים.

למטה שרר חושך מוחלט, כי חשמל לא היה. גיששנו באפלה ומצאנו איצטבה ארוכה של קרשים מכוסה במחצלאות, ובגובה של חצי מטר ממנה היתה עוד איצטבה של קרשים דומה לתחתונה. “כאן, אמרו לנו, יהיה מקומכם!” כל אחד התחיל לשים את מזודתו או מעילו על האיצטבה, אבל מה גדל תמהוננו, כשנוכחנו לדעת ששם כבר שוכבים אנשים ושאנו שמנו את חפצינו עליהם. אמרנו להם, שמקום זה הוקצה לנו ושעליהם לזוז הצידה, לאן לא ידענו גם אנו. כשהסתכלנו סביב הבחנו בקושי רב שליד כל קירות האניה ישנן איצטבאות והן מכוסות אנשים. אלה ששכבו במקום שנועד לנו לא רצו לפנות את המקום. הלכנו להתלונן בפני המנהל הראשי של האניה. הוא שמע את טענותינו והודיע שהדבר יסודר מיד.

ששה בחורים חסונים, שנסעו מפולין ואשר היו במשטרת האניה (המשטרה היתה מורכבת מעולים, לשם שמירה על הסדר ותפקידים דומים) באו למקום – לקטקומבות – אשר בתחתית האניה והתחילו לדרוש מה“אוקופנטים”, שיעזבו את המקום. הללו סרבו, אחד השוטרים, בעל פנים עדינות ושזופות שמש, הסביר להם ביידיש גליצאית, שאנו כולנו אחים לצרה ושמוכרחים לכן להצטופף, כדי לתת מקום גם לאחרים לישון בלילה. לעומתו טענו ה“אוקופנטים”, שהם שלמו בעד נסיעה עם נוחיות שלמה ואין זה כלל מענינם, שישנם עוד אנשים הזקוקים לשינה. “אנו לא נזוז מכאן”, הודיעו באופן פסקני. אז החלה המשטרה לפעול. היא לקחה מזוודה של אחד הנוסעים והעבירה אותה למקום, שהוקצה לה לפי חשבון המשטרה. בעל המזוודה, שסירב קודם לכן לפנות את מקומו, חשש פן יגנבו לו משהו מן המזוודה ועבר לכן על כרחו למקום החדש. כך עשתה המשטרה כמעט עם כולם. רובם עברו לשכב בפינות, שנועדו להם, רק אחד מהם צעק בגרמנית שהוא אסיר דאכאו וששם עינוהו מספיק ולכן הוא לא יזוז עכשו ממקומו. בקשנו את השוטרים שישאירוהו במקומו, כי לא יכולנו להשלים עם המחשבה שאנו נסיג את גבולו של אסיר דאכאו…

ב“קטקומבות”    🔗

רצה הגורל, שמקומי יקבע דוקא בפינה הרחוקה ביותר שבקטקומבות, ליד הקיר המבדיל בינינו לבין חדר המכונות. החום היה גדול ויצר מחנק, שאיש לא היה יכול להחזיק בה מעמד יותר מכמה שעות.

אחרי חלוקת כל המקומות הוברר לנו, שיותר מ־30 סנטימטר רוחב לא יהיה לשום איש, ושאם נשים את תרמילינו למראשותינו, נצטרך להחזיק את רגלינו כרבע מטר מבחוץ, בתוך המשעול הצר העובר בין האיצטבאות.

כשנסתיימו הסידורים חזרנו לסיפון האניה ושם נודעו לנו פרטים נוספים מן המתרחש על האניה. נמסר לנו, שיחד אתנו ישנות בתחתית האניה עוד כמה קבוצות, המונות יחד כמה מאות איש. סופר לנו, שמולנו שוכבים ה“פאריסאים”, ז. א. אלה שעלו על “פאריטה” במרסייל, ששה שבועות לפני הגיעה לקונסטנצה. לאלה לא הייתה רשות יציאה מצרפת. הם היו פליטים מגרמניה, שהתגוררו בפאריס, והפליגו בסירות קטנות למרחבי הים ושם עלו על האניה. לשמאלנו שכבו “הפולנים”. בחלק העליון של האניה “שוכנו” הנשים. שם עמדו מיטות עשויות מעצים ואף כמה אנשים זקנים ועובדי מטבח שוכנו בקרבת מקום. אלה האחרונים עבדו עבודה קשה ומפרכת ולכן הורשה להם לישון בקרבת פתחי הארובות, שדרכן נכנס אויר מהסיפון לחלק העליון של בטן האניה. למקומנו אנו לא הגיעו כלל ארובות או צנורות אויר. שם ישנו עוד כמה עשרות צעירים, אשר תפסו מקומות וסרבו לפנותם. המשטרה לא רצתה להביא לידי מכות ולכן עברה על סירוב זה בשתיקה. כל זה התרחש בחלק הקדמי של האניה, אשר היה מכונה אחר־כך על שמנו “החלק הרומני”, (כלומר עולים מרומניה). בחלק האחורי של האניה רוכזה המחצית השניה של העולים, שם היו רק יוצאי פולין, לכן גם קראו לחלק ההוא “החלק הפולני”. העובדה שהללו היו כולם בני ארץ אחת המעיטה את סיבות המריבות והקטטות ולכן היה שם יותר שקט מאשר בחלקים האחרים.

בחלק שלנו הייתה “תיבת נוח” בזעיר אנפין, אבל בלי השלום שבתוכה. פליטי גרמניה אשר עלו מצרפת התגוררו לחוד, דברו ביניהם גרמנית והביטו בחשד עלינו שמא נגנוב מהם, או אולי גם “נאכל” אחד מהם. עולי פולין לא היו ברובם משום תנועת נוער, התלוננו כל הזמן שאנחנו האשמים בזה, שצר להם המקום וקללו אותנו קללות נמרצות. כל פעם שהעיק להם משהו על הלב הופנה זעמם נגדנו. מיד הוברר לנו שהשקט ששרר ב“תיבת נוח” היה דבר יקר המציאות, ושכאן לא ישנה הנס הזה.

אחרי שהנחנו את תרמילינו ואת מזוודותינו, עלינו על הסיפון לראות קצת אור ולשמוע מה יהיה אתנו להבא. שם נודע לנו, שכל יום תמלא את תפקידי השרות והשמירה באניה “קבוצה ארצית” אחרת ושהיום, היום הראשון שלנו באניה, הוטל עלינו תפקיד זה. את ארוחת הצהריים לא אכלנו, מפני שלא ידענו כיצד ואיפה יש לקבל אותה וגם מפני שהיינו יותר מדי עייפים מטלטולי הדרך.

בשעה שלוש אחר הצהריים התחילו להגיע עגלות עם מטעני צידה לנסיעה. עבדנו בהטענת שקים ופחים עם חלב משומר.

אחרי זה העמדנו משמר בן ארבעה אנשים על המדרגות המובילות לחדר המנהל הראשי וארגנו את חלוקת ארוחת הערב.

סדר ארוחת הערב היה כדלקמן: באופן פתאומי הופיע צעיר אחד על הסולם המוביל ממחצית האניה שלנו לסיפון הקברניט וצעק “הקשב”. כנראה, שאלה שבאו לפנינו כבר שמעו את המלה העברית הזאת וידעו את פירושה. רוב הנוסעים נשתתקו פתאום. הבחור המשיך את דבריו ביידיש ובקול חזק הודיע: הולכים לאכול בסדר הבא: בראשונה החולים והנשים, אחר כך הפאריסאים, הפולנים והרומנים. לפני הכרזתו, נצטווינו להעמיד משמרות על יד כל החורים המובילים מהסיפון ל“קטקומבות” ולשלוח למטה את כל הגברים שנמצאו אותה שעה במקרה על הסיפון. לשום גבר לא היתה רשות לעלות על הסיפון, טרם שעלו החולים והנשים. כל אחד אחז בידו צלחת וכף מאלומיניום. אחרי שהנשים גמרו לעלות התחלנו להרשות לעלות בהדרגה גם לגברים לפי ארצות מוצאם, אבל מי יבחין בין “פאריסאי” ו“פולני” או “רומני”?

הייתי בין האחרונים, שהלכו לאכול, מפני שעזרתי לארגן את המשמרות. כשיצאו כולם נכנסנו גם אנו לתור עם הצלחות בידינו והתחלנו להתקדם לפי הקצב הכללי. כל חמש דקות התקדמנו צעד אחד וכך עמדנו בתור קרוב לשעה עד שהגענו אל דודים רותחים גדולים, שלפניהם עמד איש מבוגר עם כף מלאה קפה שחור, אחריו עמד איש שני עם כף עץ ובה מנת ריבה שחורה, אשר השמיעה קול חריקה משונה כשאכלנו אותה אחר־כך. הוא גם חילק לכל אחד שני צנימים, זאת היתה הארוחה הראשונה שלנו על האניה. אני לא אכלתי אותה, כי לא יכולתי לשתות את הנוזל השחור ואת הצנימים הקשים, שאי־אפשר היה לשבור אותם בשיניים. רק אחרי כמה ימים למדנו כיצד לשבור אותם עם פטיש או מכשיר כבד אחר, לטבול אותם בנוזל חם, קפה, תה או מרק ואף לאכול אותם.

לפנות ערב נתפרסמה פקודת מפקד האניה, בה הודיע, שמשעה 11 בלילה כל אחד צריך לשכב על מקומו. מי שיימצא על הסיפון אחרי שעה זו ייענש. סודרו משמרות לילה וכל אחד ירד או נשלח לישון למטה.

עוד לפני שהספקנו לסיים את ארוחת הערב עזבה האניה את הנמל ויצאה למרחבי הים. ידענו שהטלטולים הראשונים של האניה בים יגרמו להקאות ולמחלת ים. התחלנו לכן לארגן שרות סניטרי, שיהיה ער – לפי משמרות – כל הלילה ויגיש עזרה למי שיהיה זקוק לכך. לכל חלק אניה הובאו דליים מלאים מי לימון וכל הנוסעים נצטוו לשכב שרגליהם מופנות לקירות האניה והראש לכיוון המשעול שבין האצטבאות, כדי שאם יקיאו לא ילכלכו את האצטבאות, אלא את הריצפה. היה לכן צורך להתכווץ, כדי שהראש לא יהיה תלוי באויר, ומאידך צפיפות הישנים לא הרשתה גם לכווץ את הרגלים.

בחלק העליון של האניה, שבו ישנו הבחורות, סודר משמר סניטרי של בחורות. באחת הפינות דלק החשמל, שם הכינו את מי־הלימון ומילאו בהם את המימיות. במים האלו היו משיבים את נפש אלה, שהתחילו לסבול ממחלת־ים.

גם אני הלכתי לישון. לא התפשטתי, כי לא ראיתי כלום ולא ידעתי איפה לשים את בגדי. כששכבתי על המחצלת ורוב הנוסעים נרדמו, התחלתי לשמוע מדי פעם בפעם דפיקה חזקה בקיר. אחר־כך הבינותי, שזוהי דפיקתם של גלי הים המתדפקים בלי הרף בדפנות האניה.

בהתאם לפקודה, שנתפרסמה בערב, אסור היה לצאת על הסיפון מ־11 בלילה עד 6 בבוקר. ב־7 הייתה חובה לקום. ב־8 צריך להיות נקי בכל פינות האניה. מפקד האניה הסביר למה הוא דורש, שמ־11 בלילה ועד 6 בבוקר ישכב כל אחד במקומו; “שכנצטרך לרדת בלילה”, אמר, “יהיה צורך במאמץ גופני קשה, ולכן אני רוצה, שכל אחד יקבל מנוחה כמה שעות בלילה ושלא יפריעו על ידי שירה וריקודים לאלה הרוצים לישון”. ב־4 בבוקר כבר לא יכולתי לשכב יותר על מקומי, המקום היה צר מדי, הגלים דפקו כל הלילה והמחנק גבר והלך. קמתי ויצאתי אל הסיפון. לא הייתה שמירה על יד חור היציאה ושום איש לא הפריע לי. כנראה, שהשומרים הלכו אף הם לישון. ראיתי והנה אנשים יוצאים עם כלי רחצה ממחסן עץ קטן שהיה בנוי על הסיפון. נכנסתי פנימה וראיתי שם ברזים של מים וסידורים לרחצה. האנשים שהתרחצו הבינו, כנראה, שב־7 בבוקר יהיה תור גדול לרחיצה, ולכן הקדימו, כדי שיוכלו להתרחץ כרצונם. התרחצתי גם אני.

ב־7 בבוקר העירו את כולם, והתחיל התור לרחצה. קודם נתנו לנשים להתרחץ ואחרי זה נכנסו הגברים. אחרי ימים אחדים של נסיון נקבע חדר קטן מיוחד לרחצה לנשים וחדר מיוחד לגברים, וכך היו שני תורים ליד שתי הדלתות, אחד של נשים, שני של גברים.

13 ביולי    🔗

בשמונה בבוקר צריכים היו לחלק את ארוחת הבוקר, אבל היא עוד לא הייתה מוכנה וחילקו אותה רק בעשר פחות רבע. קבלנו צלחת מלאה תה עם שני צנימים וריבה שחורה.

נסענו כבר בים. לא ראינו שום דבר מלבד המים הכחולים־ירוקים של הים השחור. האניה השאירה קצף לבן מאחוריה. הסובלים ממחלת הים הקיאו והחווירו, וכל אחד מצא את עצמו פתאום בעולם חדש לגמרי היום עבר עלינו בהסתגלות לחיים החדשים. פשטנו את בגדינו שעלינו בהם על האניה, ולבשנו מכנסים קצרים וכל מיני דברים, שקלקולם לא יגרום לנו צער רב. כל היום עמד תור ארוך ליד חדר הרחצה, והצפיפות הייתה נוראה. אני ועוד כמה מחברי החלטנו לעבור בערב על האיסור, להימצא על הסיפון אחרי 11 ולהכנס בחצות הלילה לחדר הרחצה ולהתרחץ כהוגן, כי זמן אחר לא היה.

ב־12 בלילה נכנסנו להתרחץ וכבר הספקנו לפשוט את בגדינו, כשפתאום שמענו קול צעקה. רב־החובל פקד עלינו שנכבה את אור החשמל שבחדר הרחצה, כי הוא אינו רואה כיצד להוביל את האניה. כיבינו את האור והתלבשנו בחזרה.

כך בערך עברו עלינו חמישה ימים של הנסיעה. עברנו את הדרדנלים והתקרבנו לים התיכון.

15 ביולי    🔗

נתפרסמה פקודה, הקובעת את חובותיהן ותפקידיהן של קבוצות המשמר. לנו נקבע “יום שרות” אחד לארבעה ימים. כל ערב היה עלינו לשלוח שלושה אנשים לנקוי בתי הכסא.

שלושה ימים אחרי שעזבנו את קונסטנצה הודיעו לנו שהגענו לנקודה, שבה עלינו לחכות לספינת מפרש קטנה, שאליה נכנס ונפליג ישר לחוף ואילו האניה “פאריטה” תחזור כלעומת שבאה. כל הקבוצות הארציות סודרו בקבוצות קטנות בנות שמונה אנשים. בכל קבוצה היו צריכים להיות 4 בחורים חזקים, שתי בחורות ושני בחורים חולים או חלשים, כדי שתהיה עזרה מספיקה לכל החלשים, החולים והנשים. הודיעו לנו, שיש לדאוג לכך, שהתרמילים יהיו קלים עד כמה שאפשר ושבקרוב נעלה על החוף. עשינו פעמים אחדות תרגילי ירידה מהאניה בסירות לפי סדר הקבוצות.

23 ביולי    🔗

ארבעה ימים חכינו במקום ההוא ושום סימן של ספינה לא נראה. המזון ומלאי מי השתיה אזלו מכלינו. מלבד שמים ומים לא ראינו כלום. הוחלט לנסוע לאלכסנדרתה, כדי שמפקד האניה יתקשר שם עם המשרד, שטיפל בעליה, ויברר את מצבנו. כן נאמר לנו ששם נצטייד באוכל ומים.

24 ביולי    🔗

זה היה בשעה 5 בבוקר. מרחוק ראינו הרים ועל החוף בתים מוקפים גנים ירוקים ועצים. הים היה שקט מאוד. על תורני האניה הונפו דגלים שונים אשר הודיעו בלשון הצבעים, שבאניה שוררים: רעב, צמאון, חוסר פחם וחוסר רפואות. האניה קראה על ידי שריקת הצופר את מנהל הנמל. אחרי זמן מה באה משטרת הנמל. היא שוחחה עם רב־החובל ועם מפקד האניה. הנוסעים אספו ביניהם קצת כסף והלוו למפקד האניה. בכסף זה נקנה מעט אוכל ומים מתוקים – מי שתיה. המים הובאו בסירות קטנות לאניה ובמים אלה, שהיו צריכים לשמש לנו כמי שתיה: עמדו הספנים יחפים, גם גלי הים שטפו מדי פעם בפעם את הסירות הקטנות, שהתקרבו אלינו והמליחו את מי השתייה שלנו.

26 ביולי    🔗

אחרי שעמדנו יומיים בנמל הודיעו לנו, כי עלינו לעזוב את הנמל והוכרחנו לכן להרים את העוגן. בין הנוסעים שררה התמרמרות רבה. הנוסעים התחילו להתלונן על האוכל והמים ונבאו לנו טלטולים מנמל לנמל.

יומיים לפני בואנו לאלכסנדרתה פרצה קטטה בין אחד ממנהלי האניה לבין אחד הנוסעים. כשהמנהל דרש מהנוסע לבוא יחד אתו לפני מפקד האניה, אשר היה גם השופט הראשי, התנגד הנוסע וסטר למנהל על לחיו. הדבר נודע למפקד האניה. הנוסע הובא לפניו בכוח ונידון ל־12 מלקות. בערב אספו את כל נוסעי האניה לחלק הפולני", העלו את הנידון על הסיפון שלפני חדר המפקד, אשר היה גבוה יותר משאר חלקי האניה, הקריאו את נימוקי פסק הדין ואת תוצאות בדיקת הרופא, והמצליף התחיל להלקות. אחרי המלקה הששית פרצה פתאום זעקה מרה מפי מאות הנוסעים אשר עמדו על סיפון האניה. נשמעו גם קריאות בוז. מפקד האניה ציווה על אחד הבחורים להאיר את פניו בפנס חשמלי, כדי שיראוהו כל הנוסעים, והכריז ביידיש־גרמנית, שהוא פקד על פסק דין זה, שלף את אקדוחו וירה שלוש פעמים באויר. דומיה השתררה באניה למשך כמה דקות. את הנידון הורידו מן הסיפון. יותר לא הלקוהו וכולם התפזרו, איש איש לעברו.

31 ביולי    🔗

יומיים וחצי נסענו מאלכסנדרתה לרודוס. שם קיווינו למצוא קשר יותר טוב למרכז העליה ולהשיג אוכל ומים על מנת לחזור לנקודה, שבה היינו צריכים לפגוש תחילה את הספינה הקטנה. כשבאנו לרודוס ראינו לא רחוק מאתנו אנית עולים שניה עומדת ליד החוף. היא הייתה מלאה אנשים מן הקצה אל הקצה. לאניה היו קשורות סירות קטנות ואחת מהן עם מפרשים. כולן היו מלאות אנשים ערומים למחצה. לבנו אמר לנו, שגם זוהי אנית מעפילים, ואכן כך היה הדבר. בצהריים עזבה האניה את הנמל ועברה על ידינו. משם צעקו אלינו “להתראות בארץ ישראל” ו“שלום”. החזרנו להם בקריאות ואיחולים דומים.

אחרי שהאניה ההיא עזבה את הנמל, עלתה אלינו משטרת רודוס, והודיעה לנו, שעלינו לעזוב את נמל רודוס עד שעה שתים עשר בלילה. מצדנו הודיעו להם, כי אין לנו לא מים, לא אוכל ולא פחם. תשובת המשטרה הייתה: “אין זה מעניננו”. לא עזבנו את הנמל בלילה ההוא וקיווינו, שבמשך היום הבא יחול שנוי במצב ונקבל אוכל, מים ופחם. אף כסף לא היה לנו יותר.

1 באוגוסט    🔗

כחמישים מטר מאתנו עגנה אנית הנוסעים הגדולה “מרקו פולו”. בערב ראינו את אולם הריקודים של האניה מואר במאות פנסים צבעוניים ושמענו את צלילי המוסיקה לריקודים. עמדנו אז בתור לקבל ארוחת ערב. באניתנו שרר חושך. מדרגות הברזל היו חלקות ולחות, צפחות האלומיניום עם הנוזל החם שבהן צרבו את האצבעות. כשעמדנו בערב ההוא בתור וחכינו בקוצר רוח לרגע בו נתקרב לדודים הרותחים, התחלקה צעירה אחת עם הצלחת המלאה שבידה ונפלה מהמדרגות. אחריה נפלו אחרים. התחילה בהלה איומה, צעקות, צריחות, ריצות אנשי העזרה הראשונה וחושך מצרים מסביבנו. מאוחר בלילה אספו את הפצועים, העלו אותם על סיפון המפקד והגישו להם עזרה רפואית, מספרם היה כ־12 גבר ואשה.

למחרת בבוקר התקרבה אלינו אנית מלחמה איטלקית, כיוונה את תותחיה אלינו והורידה סירה קטנה ובה שלושים מלחים מזויינים. הם עלו על אנייתנו, נכנסו לתוך חדר המכונות, תפסו את המדרגות, את חדר רב־החובל ואת כל ה“עמדות האסטרטגיות” ונתנו פקודה למלחים להפעיל את המכונות, כי בעוד כמה שעות נוצא מן הנמל. כאן כבר לא היה מקום לסרובים.

אחרי שעתיים ראינו לפתע והנה מתקרבות אלינו שתי סירות עם מי שתיה, סירה מלאה אבטיחים ובקבוקי בירה. מה קרה? מנין כל “הצידה” הזאת? אף אחד מאתנו לא ידע. בסירה אחת ישבה גברת עם בנה והיא “ניהלה” את ה“צי” הזה, ונתנה להם פקודות. אחרי כן הוברר לנו, שזוהי גברת יהודיה מאמריקה אשר בשמעה, שכאן עומדת אנית מעפילים, אספה בין מכריה האמריקאיים שנסעו אתה יחד על “מרקו פולו” חמש מאות דולר, והחליטה להגיש לנו מתנה. היא חשבה שלנו חסרים רק אבטיחים, בירה וסיגריות, ואת זאת היא הביאה לנו.

לו היינו יודעים לפני קבלת המטען הזה, שהוא נקנה מכסף שנאסף על “מרקו פולו” לא היינו מסכימים לקבלו, כי בנדבות לא רצינו, אבל הדבר נודע לנו מאוחר והגברת כבר נופפה במטפחתה. הודינו לה – על טוב לבה. אחדים מן הנוסעים בקשו ממנה בחשאי שתקח מהם מכתבים ותזרוק לבית דואר, כי אנו לא יכולנו לכתוב כל הזמן הביתה.

2 באוגוסט    🔗

יצאנו מרודוס ונסענו לאיזמיר־סמירנה, 5 ימים וחצי. ברודוס לא הרשו לנו לקנות שום מצרכי אוכל. במשך כל אותו זמן אכלנו חתיכת אבטיח ושתינו חצי בקבוק בירה לארוחה ליום ותו לא. הרבה אבטיחים נשדדו בשעת הטעינה על ידי הנוסעים עצמם, כי הכל נעשה אז בחפזון, כדי להספיק לצאת מן הנמל בשעה שנקבעה לנו.

בבוקר אחד הגענו לנמל איזמיר. מרחוק תרו עיני למצוא איזו פינה בחוף, שדמיוני יוכל לתאר לעצמו ששם טבל שבתי צבי את גופו. מכאן פנה החולם הגדול לארץ־ישראל ויהודים רבים נהו אחריו, כעת שטה שוב ספינת נודדים יהודים בדרכה לארצנו ושוב עומדת לפנינו השאלה, מה יהיה בסופנו?

עמדנו במרחק של מאתיים מטרים מהחוף. מרחוק ראינו את הבתים המפוארים ואת הגינות המקיפות אותן, מי הים היו ירוקים כאילו משחום בצבע. כאן, ידענו, יוכרע גורלנו. מכאן כבר אי אפשר לסגת. היו בינינו, שאמרו “נשובה לקונסטנצה”, לעומתם טענו אחרים, שכאן נקבל הכל ונוכל אחר־כך להמשיך את דרכנו ארצה. מעיני כולם נשקפו רעב וחרדה. כל חמשת הימים, שעשינו מרודוס לאיזמיר אכלנו רק חתיכת אבטיח ושתינו חצי בקבוק בירה לארוחה ביום, רק פעם אחת קבלנו מרק, שקראנו לו “מרק החרדים”. זה היה אמנם מרק פשוט, אבל את השם הוא קבל בגלל המעשה הבא: כל ימי היותנו על האניה, לא אכלנו שום דבר מבושל חוץ מתה וקפה. רק פעם אחת קבלנו שלושה תפוחי אדמה בצלחת. כל הזמן קבלנו קונסרבים של דג, בשר וירקות. כשברודוס אזל מלאי המזון שלנו, עזבו עובדי המטבח, אלה היו הפאריסאים, את עבודתם, סגרו את המטבח ומסרו את המפתח למפקד. אז נתכנסו כמה צעירים דתיים, שהתפללו כל בוקר במנין והחליטו לפשפש במחסן המזון אולי ימצאו דבר מה.

הם מצאו ארגז מלא מקרונים, לקחו אותם ובשלום כל הלילה, בבוקר חלקו לכל אחד בצלחת כף מרק. בשעה שחלקו את המרק אמר המחלק – שכנראה לא היה כל כך חרד – שאף אם ימצאו תולעים במרק יש להמשיך לאכול אותו, כי התולעים עברו דרך שמונים־מאה מעלות חום ואין שום חשש לאכול… מרק זה. את המרק אכלנו. אחדים, זריזים, מצאו גם פתיתי לחם וצנימים מימים שעברו וטבלו אותו במרק. באיזמיר שכחנו גם את מרק החרדים, מי שתיה כבר לא היו לנו, ומלבד תקוות קלושות לא היה לנו דבר.

כאשר הונפו על האניה דגלים, אשר בישרו והודיעו לכל את מיני הפורעניות הקיימות באניה, דהיינו רעב, צמאון, חוסר פחם וחוסר רפואות, ואחרי ששרקו ממושכות צופרי האניה, באה אלינו סירת משטרה תורכית, סירה אחרת וחייל תורכי בתוכה ערכה “הקפות” סביב אניתנו, כדי לשמור שאף אחד מאתנו לא יקפוץ הימה וינסה לעלות על היבשה התורכית. מיד כשעלו השוטרים דרשו שנצא מהנמל ולא רצו כלל לדבר אתנו. אפילו את הנימוק של חוסר פחם ומים סרבו לשמוע. הם לא רצו לדבר אתנו ממש כמו האיטלקים ברודוס, אבל בינינו כבר בשלה ההחלטה לא לזוז מכאן לפני שנקבל את כל מה שאנו דורשים ויהי מה.

העוגן    🔗

פעמים רבות ראיתי אנשים שלהם כתובת קעקע על זרועותיהם, ועל יתר חלקי גופם ומצויר עליה עוגן. ידעתי שנושאי הכתובת הזו הם מלחים, אולם לא יכולתי לדעת מעולם, שביום מן הימים תשתרש בלבי המלה הזאת עוגן. הדבר היה באיזמיר. התורכים אמרו, שהם מוכנים לדבר אתנו ואולי גם ייענו לבקשתנו וירשו לנו לקנות את כל מה שחסר לנו, רק תנאי אחד התנו: שנרים את העוגן לשם הוכחה שנעזוב את הנמל לאחר שנקנה את המזון הדרוש לנו. אחר כך הוסיפו ודרשו שקודם כל נרים את העוגן ונצא ממימיהם ואחר כך יראו מה לעשות בנו. אז הוחלט בינינו לא לתת לחיילים ולשוטרים התורכיים להרים את העוגן. ליד העוגן התאספו כל הזריזים והפעילים ביותר שבין הצעירים (רובם היו ה“רומנים”, כי העוגן ומכונת ההרמה שלו היו בחלק ה“רומני”) ויצרו מעין גדר חיה סביבו, על המדרגות המובילות למקום בו עמדה מכונת הרמת העוגן הועמדו צעירות.

כולנו היינו חדורים החלטה אחת והיא לא לתת להרים את העוגן. כשהתקרבו המלחים, לפי פקודת המשטרה, להרימו, תפסנו אותם והחזרנו אותם למקומותיהם. הם ידעו שאנו נתנגד בכוח ולכן גם לא התאמצו כל כך להשיג את מטרתם, וכשהתקרבה המשטרה התורכית בעצמה והרימה את מגלביה להכות, כדי לפנות לעצמה דרך אל העוגן הקימונו צעקה נוראה, ששערות השומעים סמרו ממש, ולא נתנו לשוטרים לעבור.

בינתיים ירד קצין אחד שלהם ל“קטקומבות” לראות איך ישנו שם ובעלותו היה כבר די “משוכנע” שסיבות חזקות גרמו לסירובנו לתת להרים את העוגן. בעיני אחד מקציני המשטרה נראו דמעות.

במשך כל היום באו אלינו סירות משטרה ונהלו אתנו משא ומתן להרמת העוגן, אבל אנו סירבנו. כשהחשיך היום והסירה הגיעה עוד פעם עם תגבורת של שוטרים, חששנו שמא עכשיו, כשיחשיך, ירצו להרים את העוגן בכוח, כי הרי כל תושבי איזמיר ישנים ומי ישמע לנו? קצין אחד שלהם פנה אל רב־החובל ודרש ממנו, שיכריח אותנו לרדת מהמדרגות המובילות לעוגן, כי אחרת ישתמשו נגדנו בכוח. רב־החובל מסר לנו זאת בשפה הרוסית. אז קרה משהו, שנמשך כל הלילה ולמחרת היום. כולנו, אלה שעמדו סביב העוגן, התחלנו לצעוק – ואחרינו כל הנוסעים – בשפה הצרפתית, אנו רוצים לקנות פחם, לחם, רפואות ומים אחרת לא נזוז מפה. זמן מה צעקנו כולנו מבלי לבטא אפילו נכון את המלים. פתאום השתררה דומיה וקול חזק, אשר נשמע עוד יותר בשל הדומיה הפתאומית ודומית הלילה, צעק בצרפתית אותם הדברים שאנו צעקנו אותם. הוא גם הוסיף, שאנו דורשים “הומניטה” ויחס אנושי מצדם. אחר כך חזר על כל זה ברוסית. הקול היה מלא בכי וצליליו כשל אדם המשווע לעזרה. הוא גם הודיע, ששום כוח בעולם לא יביא אותנו לעזוב את המקום הזה עד שנקבל רשות לקנות בכספנו את כל הדרוש לנו ואז נסע מכאן. יותר מחצי הלילה צעקנו, קראנו ושווענו בכל השפות והדיאלקטים הידועים לנו. לפנות בוקר הלכנו לישון, השארנו משמר חזק לשמירת העוגן בצרוף הוראה, שאם יתקרבו התורכים או המלחים כדי להרים את העוגן, עליהם להזעיק אותנו מיד, כדי להלחם בהם.

בבוקר ראינו שאנו עומדים באותו המקום, זאת אומרת שהמשטרה התורכית תובעת את שלה ואנו מסרבים להיענות להרשות לה לעלות ולהרים את העוגן, והאניה במקומה נשארת. רק הרעב החל לתת את אותותיו. רבים מאלה, שאתמול צעקו והתנגדו להרמת העוגן כבר לא יכלו לקום מפאת הרעב ושכבו על מטותיהם מתעלפים למחצה.

“אק־מק־סו”    🔗

שתי מלים תורכיות למדתי באיזמיר והן: לחם ומים. בתורכית זה מצלצל: אק־מק־סו. כשנודע לנו מתצפיותנו, שכל שעתיים עוברת על ידינו אניה מאיזמיר המובילה נוסעים מחופו האחד של המפרץ למשנהו, החלטנו לעבור להתקפה ולהדריך את מנוחת התורכים. כל פעם כשהייתה עוברת על ידינו אניה במרחק מאה וחמישים מטר לערך, היינו צועקים בשארית כוחותינו “אק־מק־סו”. ידענו שהקריאות לא יגיעו אליהם בצורת המלים שאנו מבטאים אותן אלא בצעקה אחת גדולה ונואשה, אבל קיווינו שאולי גם זה ישפיע ויכריח את המשטרה להרשות לנו לקנות אוכל.

ספרו לנו אחר־כך, שעל חוף הנמל התאספו אחרי “הפגנותינו” כמה אלפים אנשים והביטו אלינו.

פתאום הופיעה סירת משטרה והודיעה, שהם אוסרים את רב־החובל עד שנסכים להרים את העוגן. ענינו להם, שאת העוגן לא נעזוב. כעבור חצי שעה חזרה שנית ואסרה את מפקד האניה, ולנו הודיעו שעד שלא נרים את העוגן לא ישחררו אותו. ענינו לה בקריאותינו שאנו רוצים לקנות בכספנו לחם, מים ופחם, ורק אז נרים את העוגן. לא הושפענו מהמאסרים הללו, כי ידענו שדרך אחרת אין לנו.

בערב חזרו פתאום מפקד האניה וגם רב־החובל, ואמרו לנו, שלמרות היותם אסורים הצליחו להתקשר עם אנשים מבחוץ. כמו־כן אמרו לנו שיחלקו לנו נייר כדי שנכתוב הביתה. האמנו לכל, אבל ליתר זהירות השארנו משמר ליד העוגן לכל לילה.

הבוקר בא ושום ישועה לא באה, עברו כמה שעות ושום דבר לא הגיע אלינו מהחוץ, הצופר שרק בלי הרף, אבל ללא הועיל. אין באים. רימו אותנו. בינתיים רב מספר אלה שלא יכלו כבר לעמוד על הרגלים. כל ה“חסכונות” שבמזון, שהיו בסתר אצל חלק מהנוסעים, תמו גם הם והרעב והצמא שלטו בכל. על סיפון האניה שרר שקט נורא, שמש הצהריים ליהטה וחיממה ושום סימן של שינוי מצב לא נראה, כאילו הקיץ עלינו הקץ.

סירת המשטרה התקרבה פתאום אלינו ונוסעיה חזרו לפנינו על הפזמון של אתמול: שנרים את העוגן ונצא ממימי איזמיר ואז אולי ידברו אתנו, כאילו כל מה שהסברנו אתמול היה לשוא.

אז התכנסו כל מנהלי הקבוצות הארציות לתא מפקד האניה, נקראו עוד כמה נציגים של הנוסעים ולפי הצעתו של מפקד האניה הוחלט, שאם עד שעה ארבע אחרי הצהריים לא יביאו לנו את האוכל והמים שהבטיחו אתמול למכור לנו, נוריד סירה אחת מסירותינו, בה יהיו עשרים בחורים שלנו, כולם מתנדבים, הסירה תתקרב לחוף והבחורים ינסו לעלות ולהודיע שאין אפשרות אחרת אלא להרשות לנו לקנות את מצרכינו, ואם לא נמות ברעב. הוחלט, שעל הסירה להתקדם לחוף למרות כל האיומים שיאיימו עלינו שוטרי החוף אם אפילו יפתחו באש עלינו. לפי סברת המפקד היה אפשרי, שיפלו כארבעה חמישה מעפילים מאנשי הסירה, כי המשטרה בודאי תירה בנו, ולנו אין ברירה אלא להתקדם ולנסות לעלות על החוף, או אולי יקום רעש בעיר ויתנו לנו את מבוקשנו.

הכריזו על זה בין הנוסעים ונתבקשו מתנדבים ל“העפלה” זו ש־25 אחוזים ממנה עלולים ליפול. כהרף עין התנדבו יותר מ־20 איש, בחרו מהם את העשרים החזקים ביותר והיודעים לשחות. ביניהם היינו 14 מיוצאי רומניה ו־6 מיוצאי פולין.

עוד לפני זה עשו המלחים נסיון כזה. הם ירדו בסירה קטנה, הניפו עליה דגל צהוב והתקרבו לחוף, אבל שם פגשה אותם סירת משטרה וברובים ואקדחים הכריחו אותם לחזור לאניה. המלחים חשבו למסור את עצמם למשטרה התורכית כדי שיוכלו לחזור לארצותיהם, כי על האניה לא היה להם מה לאכול. הם לא עמדו בנסיון אקדחי המשטרה וחזרו, ואנו החלטנו שאם נצא בסירה, נעלה על החוף ויהי מה.

כשעתיים לפני הזמן המיועד לצאתנו בסירה הוחלט, שצופר האניה ישרוק כל הזמן וידרוש עזרה. בשעה שלוש, כשהתחלנו כבר לעשות את כל ההכנות לירידה הגורלית בסירה, התקרבה פתאום סירת משטרה וממנה הודיעו שאם כולנו נרד מסיפון האניה פנימה, אז ירשו לסירות האוכל והמים בשבילנו, המחכות ליד החוף, להתקרב ולהטעין אותם על האניה. חששנו שמא רק משטים בנו, והשארנו על הסיפון משמר אנשים בהסתר כדי להזעיק אותנו ולהגן על העוגן במקרה שהמשטרה תנסה להרימו, ואחר ירדנו לקטקומבות. אחרי חצי שעה בישרו לנו, שבאמת מתקרבות סירות המביאות לחם, שתי סירות פחם וגם סירת מים. הפעם כנראה נושענו. התחמקנו לאט לאט ועלינו על סיפון האניה. עד שעה שש אחר הצהרים היה עלינו להטעין את הכל ולצאת מן הנמל. ידענו מנסיוננו ברודוס, שמה שנספיק להטעין יהיה חלקנו והיתר ישאר בידי אנשי הסירות שלמטה. לכן העלינו קבוצות קבוצות של בחורים חזקים והתחלנו לעבוד. מנוף העלה בלי הרף מטעני פחם, סלים מלאים לחם, תאנים, אבטיחים, קופסאות שימורים ועוד, וכשהגיעה השעה לצאת ועוד לא הועלה המטען, עשתה המשטרה חסד אתנו, והרשתה לחכות עד שנטעין את הכל. אז הורם העוגן, צופר האניה השמיע צפירה ממושכת והתחלנו לזוז. ברגע זה פרצה שירה אדירה של התקוה מפי מאות העולים וכל אחד ברך את רעהו במזל־טוב. החרדים, אשר במשך כל הימים האלה אמרו תהילים, לא הפסיקו אפילו ברגע זה מאמירת התהילים, רק כפעם בפעם ערבבו בתוך הפסוקים קריאות מזל־טוב. שתי נשים זקנות חבקו זו את זו ורקדו, בחורים הריעו ושרו. אוכל היה לנו לעשרה ימים, פחם לשמונה ימים ותקוה בלב לכמה וכמה שנים.

לביבות    🔗

כמה ימים לפני שקבלנו את האספקה ויכולנו לעזוב את איזמיר, בעצם היום לפני שנכנסנו לנמל איזמיר, קרה באניה מקרה שהסעיר אותה לכמה שעות. החרדים אשר נכנסו לעבוד במטבח כשנמסרו מפתחות המטבח הריק למפקד האניה, מצאו קצת קמח בפנה אחת של המחסן והחליטו לאפות מהקמח הזה לביבות, עם שארית המים המתוקים וקצת שמן. משהו אחר לא יכלו להוציא ממנו. כל הלילה אפו החרדים ועד הבוקר לביבות, כ־800 לביבות, לביבה לכל איש. את הלביבות צריכים היו לחלק לארוחת הצהרים, וסדר ההליכה לארוחת הצהריים היה: הפאריסאים, הפולנים והרומנים. בשעה שתים עשרה התקיימה בחלק הרומני התיעצות ראשי הקבוצות הפולניות והרומניות, שבה דנו על המצב והתיעצו מה לעשות באיזמיר. בינתיים התחילו לחלק את האוכל, ובגלל העדר ראשי הקבצות “אזלו” הלביבות חיש מהר עוד לפני בוא תור הרומנים. כשהתחילו הרומנים לעבור לפני הדודים וראו, שיתר האנשים קבלו לביבות ואחדים אחזו אפילו שתיים בידיהם, התחילו להתרגז ולצעוק, סירבו לקבל את הצנימים, כינסו אספה והחליטו לבדוק בכוח את מחסני הספינה אם עוד נשאר משהו לאכילה ולעשות מעשה נקמה. מפקד האניה שלח להודיע, שלארוחת הערב יקבלו אלה שלא קבלו לביבות מנות כפולות של אוכל, אבל הרומנים לא נרגעו. אחד מהם, סטודנט צעיר, עלה על כתפי שני בחורים ונשא נאום: “הבטיחו לנו לביבות, כל הלילה התפשט ריח הלביבות באניה, ארבעה שבועות לא טעמנו משהו חם או חדש, עכשיו אכלו את לביבותינו ורוצים לתת לנו במקומן צנימים או מקרונים, לא נסכים לזה בשום אופן, לא נסכים! לביבות אנו רוצים, רק לביבות!” האינצידנט נגמר בערב בכי טוב על ידי זה, שהמקופחים קבלו מנות כפולות של מרק מקרוני, אך קודם לכן שמשו הלביבות לנוסעי האניה ענין לענות בו מהצהרים עד הערב.

אחרי חמישה ימי נסיעה מאיזמיר הגענו לנקודה שבה היינו צריכים לפגוש שתי סירות המיועדות לקחת אותנו ואת תרמילינו אל החוף היקר. לפני ארבעה שבועות כבר עמדנו כאן ומכאן התחלנו את נדודינו על פני הנמלים. אבל גם הפעם לא באו הסירות. אניתנו נסעה בלי הרף בזיגזגים כדי לפגוש אותן. ביום עשינו תמרוני הסתתרות בפנים האניה, במקרה שנראה מרחוק אנית מלחמה בריטית או אוירון. בלילה ראינו מרחוק אורות על החוף של קפריסין. עוד נשארו לנו אוכל ומים ליומיים והסירות עדיין אינן. ליצני האניה קראו להן שמות: אחת – “לא היה” ושניה – “לא נברא”. העצבנות וסערת הרוחות גברו בינינו. עכשיו, אמרנו כולנו, לא נזוז חזרה, לנדוד שוב בנמלים. עכשיו אנו רוצים להכנס ישר לנמל ארצישראלי.

בחוף תל־אביב    🔗

באותו היום הודיעו מטעם מפקד האניה, שאם לא נפגוש עד מחר בשעה 12 בצהריים את הספינות, אנו נוסעים ישר לארץ־ישראל. לפנות ערב עלו כמה עולים לתא רב־החובל, הזמינו אותו לתא המפקד ושם דרשו ממנו שיכניס את האניה ישר לתל־אביב. הוא סירב. אז הודיעו לו שהוא נמצא במעצר ואסור לו לעזוב את תאו. למלחים הציעו אותו דבר, והעמידו משמרות חזקים ליד דלתות המחסן שהם גרו בו. הם הסכימו. למחרת, בשעה 12 יצאה האניה ישר לנמל תל־אביב. בלילה עברנו מרחוק ליד חיפה, ראינו את אורותיה ואחר כך ראינו מרחוק את אורות תל־אביב.

באניה נבחרו חמישים בחורים חזקים, שעליהם להיות המורידים והמסדרים את כל הסידורים בעת רדתנו מהאניה אל הסירות ומשם לחוף. המלחים קשרו חבלים עבים לכל הפינות, שייזרקו מעבר לדפנות האניה כשיתחילו להוריד ממנה את הסירות, ואנשים יטפסו עליהם למטה לסירות. היו לאניה 3 סירות. כפי הנראה קיוו, שאנו נעלה לחוף בסירות והאניה – תברח חזרה. בשעה 2 בלילה נעצרה האניה ליד החוף. סירה הורדה על ידי מנוף האניה, ובסירה – שני בחורים עם חפציהם והם היו צריכים לעבוד במשוטים. עוד לא הספיקו להתיר את הסירה מהחבל שקשר אותה לחוף והגלים בלעו אותה. הבחורים שהיו בסירה נאחזו בחבלים של המנוף והצילו את חייהם, אך חפציהם טבעו. הורידו סירה שניה וגם לה קרה אותו דבר, הים בלע אותה ושוב ניצלו הבחורים בדרך נס. הפעם העיר מישהו מהמלחים, שבטעות הורידו את הסירות ליד המנוע, כי שם חזקה המערבולת בעקב פעולת המנוע, והיא שבלעה את הסירות. את השלישית הורידו כבר במקום אחר. היא לא טבעה. בה ירדו המלחים ורב־החובל ונעלמו בחשכה.

האניה התחילה שוב להתקדם¹³ וב־3 בלילה ב־22 באוגוסט, עמדנו כחמישים מטר מחוף תל־אביב מול מלון “ריץ”. האניה עלתה על החול. נשמעה מכה חזקה ודממת מות השתררה. אף אחד מהנוסעים לא הוציא הגה. ידענו שזהו סוף הנדודים. התחלנו לעלות מבטן האניה, שם ישבנו כל הזמן, ולפנינו נתגלתה תמונה נהדרת. ראינו בתים גבוהים עטופי שתיקה וחושך. אי־שם רחוק נראתה קרן אור. האם ישב שם יהודי זקן וערך “תיקון חצות” ובכה על חורבן בית המקדש? או אולי צעירים עבריים בילו את זמנם במשחק קלפים? שכשוך מים, אורות עמומים ורוח חזקה – כך נראתה לפנינו העיר העברית, שכה הרבה חלמנו עליה. לא ידענו מה לעשות, לרדת מיד או לחכות עד זריחת החמה? ואם לרדת איך? כולנו תשושים וחולים למחצה, את תרמילינו איננו יכולים להרים ואיך נלך במים עד לחוף? הסולם לירידה, שנבנה בשעת נסיעתנו באניה היה בנוי בצדה הימני ואנו עמדנו בצדנו השמאלי כלפי החוף. אמיצים אחדים קפצו המימה כדי לבדוק את עמקם, הם חזרו והודיעו שיכולים לרדת. הורדנו חבל המימה והבחורים התחילו לקפוץ אל המים ולהתקדם לחוף. המקום שהחבל היה קשור בו היה רחב כמטר והיה בדיוק בפינה ליד החור שהוליך לפנים האניה. מלמטה התחילו להצטופף, להתכתש כדי להגיע למעלה ולקפוץ הימה. התחילה התגוששות נוראה בין החזקים ביותר, זרקו את התרמילים אחד מהשני, הכו זה את זה כדי להגיע למקום ההוא. רובנו, שלא רצינו להשאיר את הנשים ואת החלשים לבד באניה, נשארנו ולא קפצנו הימה. בינתיים התחילה סערה חזקה בים והאניה תחילה להיטלטל. הגלים עברו מדי פעם בפעם את הסיפון והרטיבו אותנו. חששנו שמא תיהפך האניה ויקרה אסון. הפעלנו את הצופר לקרוא לעזרה, וכשעתיים השמענו את קול הצפירה.

עם עלות השחר נגלתה לעינינו תמונה יפה. כל חוף הים, כל גגות הבתים, כל המרפסות הפונות לים מלאים אנשים, אלפים ואלפים שהריעו ונפנפו במטפחותיהם. בשעה חמש בבוקר התקרבו אלינו סירות והעלו אותנו אל החוף. שום שפת אנוש לא תוכל להביע את הרגש ההוא, כאשר מכל צד שמענו קריאות עידוד ושמחה ואנו ראינו את עצמנו אחרי ארבעים יום על היבשה הנכספת.

רבת הרפתקאות, סכנות ויסורים הייתה נסיעתנו, אך את כל הזכרונות המרים המתיקה לנו ההרגשה, כי לא בחסד היכנסנו אל הארץ שלנו, אלא במסירות נפש כבשנו לנו את הזכות הזאת, להתהלך על אדמת מורשת אבותינו".

 

פרק עשרים - פגישה עם וייצמן אצל רוטשילד    🔗

אך הפליגה “פאריטה” וגלזר ויתר פעילי העליה ב' פותחים בחיפושים קדחתניים אחר אניות נוספות. הדבר כרוך בנסיעות אין־סוף, משא ומתן מיגע ועמידה על המקח, אך הקושי העיקרי הוא: המחסור בכסף. נשיאות הצ"ח עושה מאמצים נואשים לגייס את הסכומים הגדולים הדרושים למיבצע העליה, אך אין היא יכולה להתברך בהצלחות יתירות. הוחלט להטיל על ירמיהו הלפרין לנסות ולהשיג את עזרת משפחת רוטשילד למען רכישת אניה גדולה להובלת עולים. אניה זו תוביל – לפי התכנית – את העולים עד לתחום המים הטריטוריאליים של הארץ ושם תורידם לספינות קטנות אשר יביאום לחוף.

יש לו להלפרין קשרים הדוקים למדי עם אחד מבני הרוטשילדים, רוברטו, המשמש נשיא “הליגה הימית” שהוקמה בראשית שנות השלושים בפאריס ביזמתו של הלפרין לשם טיפוח הימאות העברית וקידום רעיון “כיבוש הים”. כבר אז הגה י. הלפרין את תכנית “צועני־הים”. לפי תכנית זו צריך היה לארגן עליית בית"רים לארץ בסירות קטנות. בכל אחת 10–12 אנשים, אשר תפלגנה בעשרותיהן ובמאותיהן לאורך חופי הים התיכון, מנמל לנמל, מאי לאי, עד אשר תגענה לחופי הארץ. נגד “פלישה” מעין זו, סבר הלפרין, יהיה גם הצי הבריטי האדיר חסר אונים, והוא קיווה כי “הליגה הימית” תהיה לו לעזר בהגשמת תכנית זו. התכנית לא הגיעה לשלב ביצוע, אולם “הליגה הימית” פעלה רבות למען הכשרת ימאים עבריים – באמצעות בית הספר הימי בצ’יוויטה־ווקיה ואנית הלימוד “שרה” – אשר רבים מהם לקחו חלק בהובלת צי העליה ב'.

עתה נתבקש הלפרין לנצל את קשריו עם רוברטו רוטשילד לצורך השגת כספים לעליה ב'. הלפרין מהסס. רוברטו רוטשילד אינו ציוני. הוא רואה עצמו כצרפתי לכל דבר, ואם יפנה אליו בעניין העליה הבלתי ליגאלית, עשוי הדבר להביא לכך שרוטשילד ינער חצנו מן “הליגה הימית”. בכל זאת מחליט הלפרין לנסות. הוא יוצא לפאריס ומבקש פגישה עם רוטשילד.

ירמיהו הלפרין פותח בשיחה בזהירות רבה. הוא הולך סחור סחור עד שהוא מגיע לנושא: למען העליה יש צורך באניה, באנשי־ים מקצועיים וכדומה.

רוטשילד מפסיקו. ידוע לו כל העניין. הוא יחשוב בדבר. (מדבריו מבין הלפרין כי ד"ר ז. פון ויזל שעשה באותו זמן בפאריס, בא עמו בדברים בעניין העליה).

לאחר כמה ימים הוזמן אל רוטשילד והלה ביקש פרטים על בקשתו.

הלפרין: בראש וראשונה אנו זקוקים לאניה גדולה ואנו מבקשים את עזרתכם לרכישתה.

רוטשילד: למה אתה רוצה לקלקל את יחסי עם ד"ר וייצמן ולהכניסנו בריב?

הלפרין: אילו ידעתי כי בידי ד"ר וייצמן הביקורת על כספך, לא הייתי פונה אליך כלל.

בהמשך השיחה ביקש רוטשילד פרטים נוספים על עליה ב', אולם הלפרין אמר שאין בסמכותו למסור אותם והציע להפגישו עם האדם המוסמך. לפגישה הבאה בא הלפרין יחד עם מר יעקבי.

הפעם שואל רוטשילד אם יהיו מוכנים לעשות שותפות עם ד"ר וייצמן בעניין העליה ב'. יעקבי מסכים. לפי בקשת רוטשילד הוא מכתיב למזכירתו כתב התחייבות בעניין זה וחותם עליו.

לאחר שהיה בידו המכתב החתום, הזמינם רוטשילד לנסוע עמו לפגישה עם ד"ר ח. וייצמן, המחכה להם במעונו. תחילה מעורר הלפרין את הדרישה לכתב התחייבות גם מן הצד שכנגד, אך לאחר דין ודברים הם נוסעים לפגישה הבלתי־צפוייה.

יעקבי והלפרין הוכנסו לאולם מפואר. רוטשילד נעלם באחת הדלתות ולאחר כמה רגעים הוא חוזר בלוויית ד"ר וייצמן.

– ובכן, פותח רוטשילד, אתם הנכם הטרוריסטים?! וייצמן טוען שאתם מובילים את האנשים לארץ כאילו הובלתם בהמות, בתנאים כה גרועים שאין להעלותם על הדעת.

– וייצמן מפסיק את רוטשילד ואומר, שאין לו כל קשר עם עליה בלתי ליגאלית. אולם לפי מה שספרו לו אחדים מידידיו מובילים הרביזיוניסטים בעליה שלהם את האנשים בתנאים ירודים מאוד. והוא מספר על כמה מקרים.

יעקבי והלפרין מציינים שאכן ד“ר וייצמן צודק. העובדות נכונות והמציאות עוד יותר שחורה ממה שסופר פה. אולם מאידך יש ואנשים קופצים לתוך הים כדי להגיע בשחיה לאניות אלו, כי מוטב לנסוע בתנאים הגרועים והירודים ביותר מאשר להישאר על אדמת אירופה הבוערת מתחת לרגליהם. וזוהי אמנם הסיבה העיקרית והיחידה שהניעה אותם לפנות לרוטשילד בבקשה שיתרום כסף לקניית אניה בה יוסעו העולים בתנאים הרבה יותר טובים ואשר יהיה בכוחה להציל הרבה אלפים יהודים מן התופת הנאצי. לשאלתו של רוטשילד אומר ד”ר וייצמן שהוא ימסור על השותפות המוצעת לאנשים המטפלים במישרין בכך.

כעבור יומיים סיפר רוטשילד להלפרין שקיבל מכתב מד"ר וייצמן. וייצמן כתב כי “אין לו כף כה ארוכה שיוכל לאכול מצלחת אחת עם השטן”.

המשא ומתן עם רוטשילד נמשך. כל פעם הוא מוצא אמתלה אחרת כדי לסרב. כאשר גובר עליו הלחץ הוא טוען כלפי הלפרין ואומר: “איני מוכן לסמוך על דיבורים בעלמא, למה אינך בא אלי בתכנית ממשית, ואינך מצביע על אניה מסויימת שאפשר לקנותה?”

וכאשר הלפרין מביא בפניו מספר הצעות ממשיות – מתפרץ רוטשילד: “למה לי כל העסק הזה, המעט כסף אני מבזבז לצרכי צדקה? אזמין מיד את מזכירתי שתביא את התיקים עם הקבלות על סכומי הצדקה שתרמתי – ותווכח”!

הלפרין; שמא תבקש את המזכירה להביא לך את תיק החשבונות המוכיח מהו סכום הכסף שעדיין נשאר לך?

– עזבני לנפשי. אני קודם כל צרפתי!

– האם אתה רוצה שבמקום להובילם לארץ יובאו האנשים לצרפת?

– האם תבטיח שתקח באניה זו גם פליטים הנמצאים בצרפת, לפחות עשרים אחוז ממספר העולים?

– מתחייב!

רוטשילד מתחיל לדפדף בתכניות השונות שהגיש לו הלפרין וממטיר עליו שאלות שלא מן העניין. ותוך כדי כך הוא מתחיל לפזם איזו מנגינה.

הלפרין קם ממקומו מלא רוגז ושם פעמיו לדלת היציאה. בו בזמן נכנסה לחדר מזכירתו של רוטשילד.

– באיזו וואליוטה אתה רוצה את הכסף?

– אפילו ביאֶנים יפאניים!
רוטשילד מצווה על מזכירתו לכתוב צ’ק ביאֶנים יפאניים, בסכום המסתכם בשלושת אלפים ליש"ט.

הלפרין יוצא לשבדיה לרכוש אניה. הוא מוצא אניה מתאימה בת 2500 טונות ומתחיל במשא ומתן לרכישתה. ובעוד הוא עומד לחתום על הסכם הקנייה – פרסמה הממשלה השבדית צו האוסר על ממכר אניות והמבטל את כל המכירות שנעשו, עד אשר יתברר המצב הבינלאומי…

בעוד הלפרין מנהל משא ומתן עם רוטשילד, הצליח גלזר לשכור אניה בשם “סנט. בראוקס”, בשלמו מפרעה של 600 ליש"ט. אולם עם החמרת המצב הבינלאומי הוציאה גם ממשלת צרפת צו דומה לזה שהוציאה ממשלת שבדיה – מספר ימים ממש לפני הפלגת “סנט. בראוקס” לנמלי הים השחור. גם המפרעה ירדה לטמיון. בעל האניה דחה את גלזר בלך ושוב עד שפרצה המלחמה.

נמצא בידינו מכתב שכתב ירמיהו הלפרין למר ש. יעקבי ביום 13.6.1939, המספר על שכירת האניה ועל פגישותיו עם רוטשילד:

"הנני למסור לאדוני פרטים על עבודתי היום:

א. ביקרתי את ביגר. האניה עוד עומדת בסן־מאלו למכירה. קיבלתי ממנו את התכניות ואת הפרטים הדרושים. מחר אקבל את הרשות לבקר את האניה ביחד עם המבקר.

ב. המבקר מבלגיה איננו יכול לבוא צרפתה, כי טרם קיבל את הויזה והעניין יכול להימשך זמן רב.

ג. טלפנתי למר בינגן וביקשתיו שיציע לי מבקר מתאים. מר בינגן ביקשני לטלפן מחר, ובינתיים יברר אם יימצא מבקר כזה. במקרה שלא יימצא הוא הציע לי לקחת מבקר רשמי מטעם משרד הרישוי בסן־מאלו.

ד. נפגשתי עם גלזר ופיילר והם הודיעוני את הפרטים דלקמן:

הספינה אשר הם שכרו לטיול שייכת לחברת מארטין. הטונז' שלה 1300 טון ברוטו. השכר עולה ל־650 לירות לחודש. הוצאות הפחם חלות עלינו ויעלה בערך 400 לירות לחודש. נוסף לזה כאלף לירות בסידורים וריהוט. הוצאות נמלים 200 לירות. אוכל כ־1000 לירות. בטיול ישתתפו כ־600 איש.

ה. ה"ה גלזר ופיילר מסרו לי, כי פן קיבל מר. (רוטשילד) לפני שבוע 1000 לירות אנגליות, מכסף זה הוא לקח להסתדרותו 300 לירות והיתר מסר לגלזר. נסיתי במשך כל היום להתקשר אתו כדי לקבל פרטים אולם לא מצאתיו, מחר אנסה להפגש אתו.

ו. התראיתי עם ברון ג' (ג’יימס רוטשילד), ושוחחתי אתו רוכות על ענינינו. (ספרתי לו על הפגישה עם וייצ. וכו'). הסברתי לו את הבדלים בין הצ"ח והסוכנות ובין עבודתם ועבודתנו, לבסוף אמרתי לו כי בידי אנשי ההון לשבור את תכנית השמאל להעביר אך ורק חברי ההסתדרות הסוציאליסטית ולמנוע בכל מחיר עלית יהודים אחרים שאינם משתייכים להסתדרותם. לדעתי מצאתי אוזן קשבת לדברי, ברון ג' הבטיחני לדבר עם דודו רובר, בכל הענין ונשאר לי הרושם, כי הוא עומד לצדנו.

ז. אם לא אקבל מאדוני מחר מברק אבקש ראיון אצל הברון רובר.

ח. האנשים שלנו כאן נתקלו בקשיים בקשר להפלגת האניה. הערב ביקשתי ראיון עם כהן (עליו סיפרתי לאדוני) ונפגש עמו ביחד עם פיילר".

 

פרק עשרים־ואחד בוקרסט 1939    🔗

שער־היציאה העיקרי של העליה ב' הוא רומניה, וממילא מתרכז חלק גדול של הפעילות לאירגון העליה בבוקרסט. אך בטרם נרחיב את הדיבור על פעילות זו, מן הראוי שנקדיש מלים מספר למצב האוכלוסיה היהודית ברומניה, המונה כמיליון נפש.

סימן ההיכר הבולט ביותר של רומניה בשנות השלושים הוא – האנטישמיות. העתונים מפרסמים יום יום מאמרים מלאי שטנה וארס נגד היהודים. כולם דורשים מן היהודים לעזוב את ארצם. כל המפלגות כוללות במצעיהן סעיפים אנטישמיים. הסטודנטים באוניברסיטאות מתפרעים נגד חבריהם היהודיים. לא לחנם מתהלל צורר־היהודים פרופסור א. צ. קוזה: “אין אנו מחקים את היטלר – אנו קדמנו לו”.

ובסוף 1937 עולה קוזה זה לשלטון ברומניה יחד עם חברו, המשורר גוגה, שאינו נופל ממנו באנטישמיותו. דומה שאין לממשלתם כל מטרה אחרת אלא להצר את רגלי היהודים, ואם כי תקופת שלטונם היתה קצרה – ארבעים יום בלבד – הספיקו בפרק זמן קצר זה לחוקק חוקים אנטי־יהודיים לרוב, שהשפעתם הייתה גדולה גם לאחר שהתחלפה הממשלה.

החמור בחוקים אלה היה חוק בדיקת האזרחות, שלפיו חוייבו כל היהודים להופיע בפני שופט־חוקר ולהוכיח את אזרחותם הרומנית. העילה לחוק זה הייתה הטענה כי יושבים ברומניה כחצי מיליון יהודים, פליטים מרוסיה, הונגריה וגרמניה, שאין ישיבתם חוקית. הבדיקה נעשתה בחומרה יתירה, תוך התעללות גלוייה ביהודים, שנצטוו להביא עשרות תעודות ואישורים שונים ומשונים שאין להשיגם, ובעיקבותיה בוטלה אזרחותם של רבבות יהודים, שנשארו נטולי זכויות.

בינתיים גובר והולך גם הטירור של “משמר הברזל”, המפלגה הלאומנית־האנטישמית מיסודו של ק. קורדיאנו, המקבלת תמיכה ניכרת מן הנאצים. חיציהם מכוונים בעיקר נגד היהודים, ורבות הפגיעות ביהודים בכל רחבי הארץ.

אולם “משמר הברזל” אוסר מלחמה גם נגד המלך קארול ומסכן את מעמדו. המלך יוצא להתקפת נגד. בפברואר 1938 נופלת ממשלת גוגה־קוזה ואת מקומה יורשת ממשלה לאומית בראשותו של ארמאנד קאלינסקו, מנאמני המלך.

בקיץ 1938 ביקר ברומניה ז. ז’בוטינסקי ונפגש לשיחה ממושכת עם ראש הממשלה קאלינסקו, המבטיח לו לסייע לתכנית האוואקואציה ולענייני העליה. ואמנם הוא עומד בדיבורו. ניתנות הקלות רבות ליציאה מרומניה ומתאפשרת הפלגת אניות־העולים מנמליה השונים. כך נהפכת רומניה לשער־היציאה של העליה ב'.

בוקרסט יורשת את מקומה של אתונה. כאן מתנהלים כעת כל העניינים הקשורים בשכירת אניות, הכשרתן להפלגה ובאספקת המזון. היא יורשת גם את מקומה של ווינה. כאן הוא כעת מקום ריכוזן של שיירות העולים מהארצות השונות.

רק תנאי אחד מתנה ממשלת רומניה: מאחר שהיא מעוניינת להיפטר מיהודיה, וביחוד מפליטי גרמניה ואוסטריה היושבים ברומניה, על פעילי העלה ב' להתחייב לצרף לכל שיירת עולים גם יהודים מרומניה, כדי עשרה אחוז ממספר ויזות־המעבר שתאשר הממשלה. מובן שפעילי העליה מסכימים לכך בכל לב. למעשה מספר היוצאים מרומניה עולה על מיכסה זו.

בית“ר ברומניה, שבה מאורגנים אלפי צעירים יהודים, סבלה בשנים האחרונות מאוד בגלל שלא ניתנו לה סרטיפיקטים. כשהגיעו לרומניה הידיעות הראשונות על הצלחת שיירות העליה ב' קמה רוח חדשה בבית”ר ורבים החלו מתדפקים על דלתות הנציבות ומבקשים להעלותם ארצה. אלא שלא כולם יכולים לקבל היתרי־יציאה, בגלל החובה לשרת בצבא או מטעמים אחרים. הם מתגנבים איפוא, אל אניות־העולים השטות בדנובה ומצטרפים לעולים. השלטונות הרומניים הפקידו אמנם שוטרים על האניות, אך תמורת מתנת יד הללו מעלימים עין.

בבוקרסט יושב בקביעות יוסף כצנלסון, המזכיר הכללי של השלישיה העומדת בראש ארגון העליה ב‘, וכן יצחק ז’רז’בסקי, הממונה מטעם אצ"ל על ענייני העליה ב’ באירופה. בראשית 1939 מגיע לשם גם מר ראובן פרנקו־דרורי, ההופך אחד מעמודי התווך של המפעל.

בדרכון דיפלומטי    🔗

עד הגיעו לבוקרסט שימש פרנקו כמורשה מטעם שלטון בית“ר בהונגריה ומקום מושבו בודאפסט. באותה תקופה, בשנת 1938, היו בהונגריה למעלה ממאה קנני בית”ר, נוסף על סניפי הצה“ר וברית החייל – בסך הכול כששים אלף חברים מאורגנים. פרנקו מנצח על פעולותיה המסונפות של התנועה יחד עם נציב בית”ר דייגי ויושב ראש הצ“ח ד”ר אימרה קלמן, והנה באחד מימי האביב של 1939 קבל הוראה טלפונית מיעקבי בלונדון לצאת לבוקרסט ולהקדיש את כל זמנו לענייני עליה ב'.

פרנקו מנצל את המהלכין שיש לו בחוגים רחבים בארץ מוצאו – בולגריה. מורו לשעבר, פרופסור בובצב¹⁴, נותן לו המלצה למיניסטריון החוץ הבולגרי. אחד הפקידים הגבוהים במיניסטריון החוץ הוא חברו של פרנקו לספסל הלימודים. הודות לקשרים אלה מקבל פרנקו דרכון דיפלומטי המאפשר לו לנוע באורח חפשי על פני אירופה. הוא משיג גם תעודות־מעבר בולגריות, ליסה־פסה, לקבוצות עולים מחוסרי־תעודות ששלטונות רומניה מסרבים לתת להם ויזות־מעבר. הוא משיג את עזרת שלטונות בולגריה גם בשטחים אחרים: שכירת רכבות להעברת עולים, רשיון הפלגה לאניות עולים מנמלים בולגרים וכדומה.

באותה תקופה הוברחו יהודים רבים מהונגריה וסלובקיה לרומניה, והוסכם בין פעילי העליה לבין מפקד משטרת בוקרסט כי כל מי שייכנס באורח בלתי חוקי לרומניה וייתפס – ישוחרר תמורת דמי כופר של כמה אלפי ליי. אולם משהחמיר מצב יהודי סלובקיה התחילו פעילי העליה ב' מחפשים דרכים אחרות להוציאם. הם הצליחו לקשור קשרים עם סגן שר החוץ הסלובקי והסיעוהו לטיול לסופיה. כאן שידלוהו לפתוח במשא ומתן עם ממשלת בולגריה שתסכים להתיר לשיירות יהודי סלובקיה לעבור דרך ארצה, בפיקוח המשטרה. המשא ומתן עמד להסתיים בהצלחה, אלא שהבולגרים דרשו שתבוא פנייה רשמית של ממשלת סלובקיה וזו לא נטתה לעשות זאת. הרוח החיה בפעולה זו היו ראובן פרנקו וד“ר אימרה קלמן ז”ל.

גם מזכיר נשיאות הצ"ח בלונדון מר י. בן־ארי הוא אורח קבוע בבוקרסט. אירע וכתוצאה מן הלחץ שהפעיל השגריר הבריטי, עיכבה ממשלת רומניה על הגבול שיירת נוסעים שהגיעה מפולין, כל המאמצים לבטל את הגזירה לא נשאו פרי. כאמצעי אחרון, פונה מר בן־ארי, שנמצא אותה שעה בבוקרסט, לגברת לופסקו, אהובת המלך קארול, ומבקש את עזרתה. היא משיבה, שאין היא מוכנה להתערב בדבר כי איננה אסתר המלכה.

המצב הוא כמעט לאחר יאוש. והנה מופיע אצל בן־ארי במלון יהודי, לבוש בסגנון יהודי מן הישוב הישן;

– אני יודע על הצרות שלכם ובאתי לעזור לכם.

– במה תוכל לעזור לנו?

– בעצה.

– מהי עצתך?

– תפנה לשר הפנים. הדבר יעלה לך ב־1500 ליש"ט וכל הענין יסודר בכי טוב.

– ומה הבטחון שכך הוא הדבר, אולי כוונתך להוציא ממני כסף במרמה?

– הלוא יהודי אנוכי! נסה לכתוב לשר הפנים ולבקש פגישה עמו, מה תפסיד בזה?

היהודי הולך לו ובאין ברירה אחרת כותב בן־ארי מכתב לשר הפנים.

למחרת בבוקר הגיע למלון שליח המיניסטריון לבוש בגדי שרד והזמין את בן־ארי לראיון עם מיניסטר הפנים. בדרכו לפגישה קנה בן־ארי כמה עתונים, כדי למצוא בהם את תמונת המיניסטר וכדי להווכח אם אמנם תהיה לו פגישה עם המיניסטר או כל העניין אינו אלא מעשה־הונאה.

מיניסטר הפנים פנה לבן־ארי גלויות, ואמר שהוא מוכן להעביר את האנשים בקבוצות בנות 50–60 כל לילה, והעניין יעלה 1500 ליש"ט.

– ומה הבטחון שהדבר ייעשה לאחר שאכניס את הכסף?

– תפנה לקונסול שלנו בלונדון ותפקיד בידו את הכסף.

בן־ארי טס עוד באותו יום ללונדון. הוא נפגש עם הקונסול, שכבר ידע על כל העניין. בן־ארי מבקש בטחון גם מידי הקונסול.

הקונסול אומר:

“נפקיד את הכסף בידי אדם שלישי, נוייטראלי, אשר ימסור את הכסף לידי רק לאחר התקבל ידיעה שאחרון אנשי השיירה כבר עבר את הגבול. אולם, מכיוון שהאדם שאני אציע לא יתקבל על דעתך והאדם שאתה תציע לא יתקבל על דעתי – אני מציע להפקיד את הכסף בידי רבה הראשי של בריטניה, שיהיה נאמן על שנינו”.

בן־ארי הופתע מן ההצעה. לא עלה כלל בדעתו לנצל את כבוד הרב לדבר מעין זה. אולם מחוסר ברירה – הוא טלפן לפרופסור יהודה ובקשו לבוא באופן דחוף לבית הקפה בו ישב עם הקונסול הרומני.

פרופסור יהודה מאזין לסיפור, מקמט את מצחו ואומר:

– תמתין לי פה ואודיעך דבר.

כעבור חצי שעה בערך הגיע טלפון מפרופסור יהודה. הרב הראשי הסכים לשמש כבעל פקדון.

כאשר הבריק בן־ארי ללונדון שאחרון העולים עבר את הגבול – מסר כבוד הרב את הכסף לקונסול הרומני.

לאחר שהשיירה עברה את הגבול, הופיע בוקר אחד היהודי “השדכן” במלונו של בן־ארי והבעת נצחון על פניו.

– נו, מה מגיע לך?

– וכי סבור אתה שבאתי לקבל דמי־תווך? ממפעל קדוש זה אין ברצוני להפיק רווחים. הלוא יהודי אנוכי! – אמר היהודי ועזב את המלון.

גם יתר פעילי העליה ב', כערי ז’בוטינסקי, שלמה יעקבי ואברהם סטבסקי מזדמנים לעתים קרובות לבוקרסט. כמו כן יש לציין את עזרתם המסורה של העסקנים המקומיים כנציב בית“ר ברומניה, ד”ר יעקב שיבר, שבתאי גוטנמכר, ד"ר בן־ציון שטרנברג, י. קנר, מיכאל גורנשטיין, הרמן פקלר ואחרים, המקדישים את זמנם ומרצם להצלחת הפעולה הכבירה.

לציון מיוחד ראויה ללא ספק הגברת לודמילה אפשטיין. ביתו של ד“ר אפשטיין, חירורג ידוע בבוקרסט ודוד של ערי ז’בוטינסקי, הוא מעין בית ועד לפעילי העליה ב'. בבית זה נערכות ההתייעצויות והשיחות החשובות ביותר וכאן מתקבלות החלטות מכריעות. בתו של ד”ר אפשטיין, לודמילה או כפי שכונתה בפי כל – מולי, הופכת אף היא לאחת הפעילות בענייני עליה ב'. במיוחד רבה עזרתה באספקת המזונות לאניות העולים, היא גם הרוח החיה בעת העלאת האנשים לאניות בנמלי ההפלגה. בקיצור שום אניה אינה עוזבת את רומניה. מבלי שיהא למולי חלק בארגון הפלגתה.

 

פרק עשרים־ושנים - “הספורט הלאומי”    🔗

ז. ז’בוטינסקי שקוע באביב 1939 ראשו ורובו בהכנת כינוס ה“ציון־סיים” (כנסת־ציון) שנועד לשמש מעין נציגות פרלמנטרית של העם היהודי בפזורה, לתת ביטוי לכמיהת ההמונים היהודים לציון, ולחשל את הכלים לביצוע תכנית ה“אוואקואציה”. עם זה הוא מקדיש מזמנו גם לענייני העליה ב'. ב־5 במאי 1939 נתפרסם ב“מאמענט” בורשה מאמרו “הספורט הלאומי” שבו הוא ממליץ להפוך את העליה החפשית ל“ספורט לאומי” של עם ישראל. במאמר זה כותב ז’בוטינסקי:

"לא בכל אומה קיים ספורט לאומי משלה: ואם ישנו, הרי מיד באים שאר העמים ולומדים אותו ממנה ומיד הם מתחילים לשחק בו, אולי טוב יותר מהממציאים עצמם, ועל ידי כך הוא חדל להיות לאומי.

…אנו היהודים יוצאים מן הכלל. רק לנו יש עדיין ספורט לאומי, לאומי כל כך, ששום עם בעולם לא ילמד אותו ממנו. והלוואי שאנו עצמנו לא נשכחהו ולא נזניחהו, אולם מתחרים לא יהיו לנו.

הספורט הלאומי, שאני ממליץ עליו בלבביות בפני הנוער היהודי, שמו העליה החפשית.

ללא כל ספק זהו הספורט האציל ביותר בעולם. ראשית: מטרתו אצילה, ששום ספורט לאומי אחר לא יוכל להצביע על דומה לה. טניס וכדורגל ופילוטה אינם סוף סוף אלא משחקי שעשועים, אתה מפתח את שריריך, אתה רוכש כבוד לעצמך, או לכל היותר לקבוצתך, וזה הכול.

הספורט הלאומי היהודי עוזר לפרוץ שער, שלפניו עומדים מיליונים של נפשות רעבות; הוא עוזר לרכוש מולדת להמון חסר־בית והופך אותו לעם. שאר מיני הספורט אינם סוף סוף אלא משחקים: הספורט שלנו הוא רצינות קדושה.

אולם בעת ובעונה אחת יש בו המעלות של שאר מיני הספורט. ונוסף לכך גם מעלות רבות משלו, שבמשחקים אחרים אינם בנמצא. אותו העורך סקוט, כשהוא כתב על שחקן הקריקט גרייס, אמר: “הכול למדנו ממנו, סבלנות, עקשנות ולויאליות…” אולם מה אפשר היה ללמוד מקריקט, בהשוואה לים ההשכלה והחינוך, שדור צעיר יכול לשאוב מספורט העליה? סבלנות ועקשנות? שאלו נא מאלה שעברו את כל זאת ויגידו לכם, איזה סבלנות אל־אנושית, איזו עקשנות מפרכת דורש הספורט שלנו. לויאליות? אבירות? בית הספר הטוב ביותר, שאפשר לשער. בסוגי הספורט של הלא יהודים כמעט שאין אפשרות לגלות את הטיפוס החשוב ביותר של האבירות – יחס אבירי לחלשים, לזקנים לנשים וטף, משום שבכלל אין מקום במשחקיהם לחלשים. הספורט שלהם הוא רק לגבורים צעירים. ההיסטוריה הקצרה־עדיין של הצעדים הראשונים שבספורט הלאומי שלנו, מכילה כבר פרקים גדולים על מסירת כוס המים האחרונה לצעירה, כיצד עומדים בפינה כל הלילה, כדי לפנות את המקום לחבר חולה… או אומץ לב? הסתכנות? מגוחך להשוות. באותו הסוג הפרוע של כדורגל הנקרא “רגבי” – הסכנה שהמשחק עומד בפניה היא לכל היותר נקיעת רגל, בבוקס – מעיכת אף; בשעת סיוף הרי בכלל נושאים מסווה ברזל. מגוחך להשוות.

כאן נחוץ להעיר הערה חשובה. לעתים שומעים את השאלה: “כיצד מתייחסת הממשלה המעוניינת לספורט הלאומי שלנו? המותר לקוות, שהיא תעצום את שתי עיניה או לפחות עין אחת?” מוטב שלא נשקע בחלומות נעימים: הממשלה המעוניינת תתייחס אליו כפי שחוקתה מחייבת אותה. ברבות הימים ילך הספורט הזה ויקשה.

אולם אותה חשיבות – לגבי העתיד, העתיד הקרוב, ואפילו חשיבות יתירה נודעת ליחסו של אותו הציבור ואותו העם שהממשלה המעוניינת משמשת שליחו. כאן, ברוך השם אפשר לבשר את הבשורות הטובות ביותר: היחס כבר טוב – מצד אלה המעטים היודעים על הספורט הזה; אבל אחר כך, כשהידיעות על קיומו תהיינה נפוצות בחוגים רחבים, יהיה היחס הזה נלהב מאוד. אין צורה אחרת של הפגנה (פרט ליוצא מהכלל אחד), שתדבר אל לבם באופן ישיר וברור יותר, מספורט העליה: כילדים, או טוב יותר, כאחים – הם ישמחו לכל הצלחה; ינחמו אותנו בשעת מפלה שאין למנעה; הם יצחקו בעליזות כשישמעו כיצד רימו את השומרים עליהם.

בדברי על הספורט הלאומי אינני מתכוון לאותן השיטות שמשתמשים בהם (או כך אומרים) חוגים שונים. אלו הן שיטות קולקטיביות; שיטות חשובות מאוד, ואני מתייחס אליהן בכל הכבוד. ארגונם לקוי לעת עתה בחסרונות גדולים; אינני בקי כדי לומר שאת החסרונות האלה אפשר להרחיק על נקלה; אולי כן, ואולי לא – אבל בדברי על הספורט הלאומי איני חושב על השיטות האלו אלא על דבר אחר לגמרי: הרפתקה פרחחית.

הורים יהודים אהובים, מאז התחלתי למשוך בעט־סופרים עסקתי רק במלאכה אחת: קלקלתי את ילדיכם, למדתי אותם לשבור את המשמעת (לפעמים אפילו שמשות), נסיתי לשכנעם שהתרגום, המתאים לשעה זו, של “קמץ אָ” – אינו ללמוד קריאה – אלא ללמוד את תורת היריה. כי כל זאת עשיתי תמיד, וחוששני, שהדבר לא הזיק לילדים עד עכשיו. ואני מקווה שהגורל לא ישלול ממני את הכוח והכבוד, להמשיך גם להבא בשיטה הפדגוגית הזאת עד סוף הקריירה הפובליציסטית שלי. אין זאת עקשנות: אני משוכנע בזה. זוהי אמונה: האמנתי בזה עוד בימי ילדותי ואני מאמין בזה עד היום.

את האמונה הזאת אפשר לנסח כך:

– לכל העמים, או לפחות לכל העמים המוצלחים, ישנה מלה שבה הם מציינים את הטיפוס האידיאלי של האדם. היוונים העתיקים הביעו את המושג הזה בנוסח “קלוס ק’אגטוס” – “נאה וטוב”; האנגלי קורא לזה “ג’נטלמן”. האיטלקי “גלנטו אומו”, ההינדוסטני “פאקה־סהים”; הפולני (אם אינני טועה) מכליל את המושג הזה במלה “שלחטנו” ואצלנו היהודים, לפחות לפי טעמי, הרי השבח העילאי ביותר והעשיר בתוכן הוא “בעל הבית”, “בעל ביתי”.

אבל בשביל הנוער אין המושגים האלה מתאימים. כשגרמני רוצה לחלק לאב מחמאה, הוא אומר: בנך הוא ילד מנומס. ברוסיה היו אומרים “פרווי אוצ’ניק” (התלמיד הראשון). אני שנאתי כזבובים גם את הילדים המנומסים וגם את ה“פרווי אוצ’ניק”. משום שלדעתי, ההישג העילאי ביותר, הדרגה הגבוהה ביותר של האנושיות בצרוף האלהות שאליה יכול אדם בכלל להגיע בימי נעוריו, – כל זה מוצא את הבטוי הטהור ביותר במלת הקסם הנפלאה: “שייגץ”. אם ביכלתך להיות “שייגץ” היה ל“שייגץ”. אם אינך יכול, אין לי עצה בשבילך: לדידי, לך לשלום והיה ל“פרווי אוצניק”. מסכן.

…אילו הייתי עכשיו בגיל המבורך שאפשר להעשות בו “שייגץ”, ידעתי את אשר עלי לעשות. מה היה גודלן של הספינות הזעירות, שהקוזקים הזפרוז’יים היו מפליגים בהן בים השחור ומרעישים את השולטן בקונסטנטינופול? (איני אומר שאותן היריות הרבו להזיק לשולטן; אני מתכוון בעיקר לחלק הראשון של המעשה – כיצד עוברים את הים, כשיש חשק לכך). מי חשב במאות ההן על “טונז'” או מי שמע על כך בכלל? גם היום ישנו צעיר אחד הלועג ל“טונז'”; הוא צרפתי, שמו אלן ז’רבו, הוא בנה סירת מפרש, בסירה זו יש מקום לאדם אחד, חבית מים ושק עם צרכי אוכל, בסירה זו הוא כבר הפליג פעמים מספר מצרפת לאמריקה וחזרה. הוא כמובן “שייגץ” עילאי, וקשה להשתוות אליו; אבל בשביל הספורט הלאומי שלנו אין צורך בזה כלל וכלל. מה הדברים שאנו זקוקים להם בעצם לספורט הלאומי שלנו? אני איני יודע, ימי נעורי עברו עלי ולא חלמתי אפילו שיבואו ימים כימים שלנו. אבל אילו חזרתי להיות צעיר, הייתי קודם כל יושב וחוקר מה דרוש לנו לספורט שלנו. מה צריך להיות גודלה של הסירה שתאפשר לי ולעוד תריסר “שקצים” מחברי לעשות את הקפיצה הזאת? הנחוצים דוקא 50 טון? ואולי גם 30 יספיקו? בנמל שבאודיסה, לפני 40 שנה, זוכר אני, ספינות ואניות שהיו מביאות רכט־לאקום, תאנים וכל מיני דברים טובים מאיי הים האגיאי, והן היו בעלות עשרות אחדות של טונות בלבד. – לשם כך צריכים להיות מלח; וגם ספינה כזאת עולה כסף. אולם אז הייתי מתחיל לאסוף גרושים, ביחד עם עוד תריסר שקצים, כדי לקנות ספינה ישנה. – אולם את הספינה אפשר לקנות רק אי־שם על חוף הים, ואני עצמי עלול להיות בריסקאי או לוצקאי; אבל כשיש חשק מגלים את הדרך.

ומה היה סופה של ההרפתקה? מי יודע; אולי נצחון, אולי מפלה. גם זו דאגה?

יש צורך להבדיל בבירור בין שתי השיטות של תנועת התחייה היהודית: השיטה הפוליטית והשיטה המעשית.

חשובה יותר הפוליטית; זוהי הירושה הנצחית, שהשאיר לנו הרצל. תורתו אומרת: כדי לייצור מדינה יהודית, חייבים לרכוש קודם כל את האישור הרשמי של הגורמים השליטים, רק אז יכולה התיישבות להיות התיישבות אמיתית, תהליך המביא לרוב יהודי ולממשלה יהודית. בלא ערבויות פוליטיות – אין “התיישבות”, רק משהו הדומה כמעט להתיישבות, אבל בזעיר אנפין, וקוראים לזה “פוליטיקה התישבותית”. כלומר: מפעלים מעשיים בלתי אמצעיים, שאין ביכולתם אף פעם, להביא לכם את הרוב בארץ, – אלא שהם מחזקים את עמדותיכם, הם מפיצים את רעיונכם ונותנים לו צורה מוחשית, בקיצור הם עוזרים לכם למטרה העיקרית – למלחמה הפוליטית בשביל ה“צ’רטר” הפוליטי.

אמצעים שונים שייכים למושג זה של “פוליטיקה התישבותית”. למשל: קניית קרקע בסכומים שטרם נשמעו כמוהם ולבנות עליה יישובים, שכל משפחה זעירה תעלה לכם ביוקר רב. הזאת היא התיישבות? לא. אבל ייתכן שזוהי פוליטיקה התישבותית טובה, משום שהיא יוצרת לכם עמדות, היא מראה על יכולתכם, והיא עוזרת לכם (אם אתם ראויים לעזרה) במלחמתכם הפוליטית.

ספורט העליה שייך גם הוא לסוג השני. כעל אמצעי להתיישבות אין לדבר עליו כלל. אבל בתור אמצעי לפרוץ בו מכשולים פוליטיים ידועים; להכריח את העולם להזכר במשהו, שהיה בוודאי שוכחו – אלא שאנו איננו רוצים בכך; כדי לעשות את הצד שלנו לפופולרי בעם, המאוהב באמת בספורט ומתייחס בכבוד להרפתקות, לעשות לבלתי פופולריים בעיניו את השליחים שלו, הרוצים להכשילנו וגם (אם הדבר יעלה בידיהם) לתפוס אותנו; וקודם כל כדי לשמור בתוכנו, בכל הנשמות היהודיות, על ניצוץ של גאווה ואש עקשנות והכרה, שגם בזמן הקשה ביותר אי אפשר לכבול את ידינו: – לכל המטרות הללו, ולעוד מאה כאלו, אני ממליץ בכל לבי על הספורט הלאומי, ואני מסיר את כובעי בפני אותם “שקצים”, היודעים להעריך את התואר הזה ושיזכו לכתר שלו".

כעבור ימים מספר, ב־11 במאי 1939, נואם ז’בוטינסקי במסיבה חגיגית מטעם הצ"ח בורשה. גם בנאום זה הוא נוגע בשאלת העליה ב', ואומר (לפי “די טאט”, בטאון אצ"ל בפולין, מיום 14.5.39):

"…הדבר השני הוא עליה ב'. היא לא בלתי ליגאלית. כפי שאומר ידידנו ווג’ווד, – ההגבלות הן בלתי ליגאליות.

כוחו של חוק איננו בכך שהוא כתוב בספר חוקים, אלא בכך שהוא מבוצע בחיים. וכל כמה שעובר יותר זמן – כוחו מתחזק.

האמצעי הטוב ביותר לבטל את החוק הוא שבירתו המתמדת, וזוהי משמעותה של העליה ב'.

אם יגיעו יהודים ללא הפוגה לחופי הארץ למרות ההגבלות ולמרות האיסור – ההגבלות מן ההכרח שיבוטלו. במשמעותה זו, העליה ב' הוא אחד המכשירים הפוליטיים העצומים. זוהי מלחמה בין שני עמים תרבותיים, שאנו מוכרחים לזכות בה.

מאידך, ואני כבר כתבתי על כך, אנו צריכים לעשות מעליה זו ספורט לאומי. כמובן, שבשביל הנוסעים ישנה כאן טרגדיה. הנה קבוצת יהודי דאנציג נדדה תשעה שבועות על פני הים, הסתובבה על יד חופי הארץ והסתכלה על חיפה מרחוק. מה שעבר עליהם, יש בזה מן הנורא והטראגי. פעם עוד יכתוב על כך משורר אפופיאה.

אבל אל־נא נגזים. גם לאמריקה נסעו בתנאים דומים. הכל כבר היה לעולמים. הנוער שלנו צריך באמת לחשוב על כך כעל ספורט לאומי. אל־אלוהים; מה באמת אנו יכולים להשיג בשטח זה!

זהו ספורט נעלה המשרת את האינטרסים של העם. כאשר אני חושב על כך אני שואל את עצמי; “שיילוק, הסבא שלנו, איכה!” היכן הסוחר היהודי? הלוא דבר זה יכול ליהפך להכנסה לאומית. שתי נסיעות מוצלחות יכולות לשלם את מחיר האניה. הלוא צריכים היו להיווסד עשרות חברות לאניות יהודיות. כמובן שיש בזה הסתכנות. אולם איזה מפעל יהודי עובד כיום בלי הסתכנות?! הסוחר היהודי חי היום בזמן רומנטי. כל מסחר חדש הוא רומן העלול להסתיים כדרמה.

הוי סבא שיילוק שלנו, איכה? למה אתה שותק? הלוא היום היית בא על סיפוקך המוסרי במפעל חדש המצפה לך!"

 

פרק עשרים־ושלושה - עליה ג'    🔗

התכנית בדבר ארגון העליה ג' – כלומר נחיתת צי גדול של אניות נושאות עולים בחופי הארץ, שתהיה מלווה בהתקוממות מזויינת בארץ גופה, נדונה לראשונה ב“ועידת פאריס” – התייעצות כל הגורמים המטפלים בעליה ב', שנערכה בפאריס בהתחלת פברואר 1939. מאז רקמה התכנית עור וגידים והוחל בהכנות מעשיות להגשמתה.

תכנית הרבבה    🔗

כבר בחודש מרץ 1939 הגיש ערי ז’בוטינסקי לראש־בית"ר ולשלטון תכנית מפורטת בדבר העלאת עשרת אלפים איש בחמש אניות שתפלגנה לארץ ב־1 בספטמבר 1939.

תכנית זו שנודעה בכינוי “תכנית הרבבה”, מובאת בזה במלואה.

הקדמה:

הצלחת מפעלי העליה הטבעית של בית“ר במשך השנה שעברה הכריחו את כל שאר התנועות בציונות ללכת בדרכנו, להתחרות בנו ולנסות לעשות יותר טוב מאשר אנחנו. אנשי השמאל נאלצו להכפיל את מספר שיירותיהם ולהגדיל את גודל כל אחת מהן. מפלגת המדינה הוציאה שיירה בעזרת הרנפלד. האגודה חולמת על שיירות עצמאיות. ודבר עוד יותר אופיני: אנשים פרטיים מנסים לנצל את הצלחתנו בשביל לארגן שיירות על בסיס מסחרי טהור. העליה הולכת והופכת ל”מודה", לדבר שכל אדם המכבד את עצמו עוסק בו. לא רחוק היום והדבר יהפך לשגעון. פעם אמר אחד מאתנו שבמשך הקיץ הבא עוד נזכה לראות יום בו יימצאו 10.000 יהודים על הים בדרכם לארץ. אז נראה הדבר מוזר ובלתי רציני (זה נאמר לפני חדשיים, שלושה). והיום (14.3.39) ישנם בדרך 4.000 איש. ארבעת אלפים איש: אלפיים שלנו ועוד שלוש שיירות – אחת של השמאל, אחת של הרנפלד ואחת של פלייש. בין אם נרצה בכך ובין אם לא נרצה – העליה עומדת לההפך לתופעה המונית – למסע־צלב חדש בקנה מידה ענקי. עד כה עברה העליה בלי עיכובים. במשך השבועיים הבאות נהיה עדים לרדיפות הראשונות. אבל הרדיפות לא תפחתנה את שגעון העליה. לא ישפיע גם משבר חוסר העבודה אשר יפרוץ בארץ בעוד חודש הודות ל־ 4.000 עולים והודות לגמר עונת הקטיף.

עליה ב' הופכת לשגעון עממי – היא סמל הציונות החדשה והיא תשנה את פני הישוב והציונות. ועלינו, שהייתה לנו הזכות לתת את צורתו ההמונית למפעל ענקי זה, עלינו גם לנצלו. העליה הזו – שאולי כדאי לקרוא לה בשם העליה הששית – תשפיע על הציונות בשטחים רבים ושונים. יש לנסח בדיוק את כל התוצאות שאנו מצפים להן מהעליה ולהתחשב בהן בשעת בנין התכנית. אנסה כאן לנסח אותן:

א': חינוך. הנוער העברי יגמל מרקבון הסרטיפיקטים – מתנת חסד של האנגלים ושל משרתיהם היהודיים. הנוער יתחיל לשאוף לתעוזה. העם בכללו יתחיל להבין שלא רק בחסד הגוי תלוי גורלנו.

ב': הרכב הישוב. הגדלת מספר ואחוז הבית“רים בישוב תלויה היום רק בנו. אם נדע להעיז ולא נבהל מכשלונות, יהיו בארץ ישראל עד סוף שנת תרצ”ט עוד עשרת אלפים בית"רים חדשים. הישוב יתמלא אנשים שפרצו את דרכם לארץ בכוח ולא בחסד והשפעתם על הלכי הרוחות בארץ תגדל. ההסתדרות השמאלית תתמלא אנשים בלתי מוכשרים ובלתי מוכנים לעבודה. הם ייצרו חומר רוטן ומפוצץ. השערוריות שתתהוונה מדי שבוע בעת ההורדות תמשוכנה את כל הישוב לתוך קלחת תגרות והפגנות. אופי העליה, רדיפות המשטרה, המשבר הכללי – כל אלה יתאחדו לייצור בארץ מעמד של מחוסרי־מכנסים החסר כיום.

ג': מהפכה בציונות הישנה. העובדה שהשמאל נאלץ להיסחב מאחורי זרם העליה ולארגן עליה המונית, תגרום לו לקונפליקטים יותר ויותר חזקים עם הממשלה. זה, כמובן, יחליש את התפתחות העליה מצדם אבל אפילו פחד הריב עם הממשלה לא יוכל להפסיק התפתחות זו. עתידים הם להיסחב מהרפתקה להרפתקה. מה תהיה התוצאה הפנימית? אולי פירוד בין חסידי השלום בכל מחיר לבין אותם האלמנטים בקרבם אשר פועמת בקרבם רוח מהפכנית ואשר עתידם ועתידנו הוא ללכת בדרך שוה.

ד': השפעה פוליטית. השערוריות המתרבות בנמלי ההפלגה ובחופי הארץ תהיה להן השפעה מכרעת על מהלך הפוליטיקה הציונית, הן בתור הפגנה של לחץ עברי על ארץ ישראל וכן בתוך הפגנת כוח. כאן יהיה המקום לבטוי ממשי ולגיבוש של הברית הטבעית בין הציונות והארצות הרוצות להיפטר מיהודיהן.

ה': חיזוק הצ"ח. אפשרות העליה עבור חברינו בגולה פירושה תנועה חזקה בגולה. אפשרות ניצול חומרי של העליה של זרים (בצורת דמי נסיעה גבוהים, אוסף כספים וסידורי “העברות”) פירושה כסף עבור התנועה לכל חלקיה. התמורות בישוב פירושן תנועה חזקה בארץ. אפשרויות של חוזי אוואקואציה עם ממשלות פירושן בסיס לעבודה פוליטית על יסוד ממשי ורחב.

ו': תופעות צדדיות. עליה המונית תגרור אחריה התפתחות של האצ"ל, של הימיה. אפשר לחלום על אויריה, על בנין ספינות וסירות…

העליה הששית תקים סערה בישראל ועלינו לדעת לכוון אותה ולנצלה. תנאי קודם לכן הוא לדעת מה אנו רוצים.

בהתחשב עם האמור לעיל יש לי הכבוד להציע לכבוד ראש בית"ר והשלטון את התכנית כדלקמן:

התכנית

את תכנית העליה יש לחלק לשני חלקים: המשך העבודה הקיימת עד ספטמבר והעלאתה של רבבת בית"רים בספטמבר.

במשך התקופה הראשונה תמשיך להתנהל עליה לפי היסודות העכשויים שנקבעו למעשה על ידי תכנית העליה שהוגשה לכבוד ראש־בית“ר והשלטון ביום 15.11.38 ואשר ועידת פאריס הביאה בה כמה שינויים ארגוניים. במשך תקופה ראשונה זו יש להקפיד על הנקודות הבאות, הכלולות בתכנית הנ”ל:

א. הגדלת אחוז עולי בית"ר.

ב. יצירת קרן שמורה.

ג. ניהול עליה מארצות ששם אפשר לקבל רווחים פוליטיים.

ד. נסיון לארגן שיירות של 2.000 עולים.

מלבד אלה יש, במשך התקופה הראשונה להכניס שני חידושים:

א': תעודת “זכות המולדת”, שתמסר לכל עולה בשם “מפקדת העליה הלאומית” ואשר בלעדה לא יוכל אף אחד להצטרף לשיירה. התעודה תמסר על ידי מחלקת השיירות אשר תקבל בצורה זו בקורת ממשית על הרכב השיירות. העולה בקבלו את ה“זכות” יחתום על “חוקת העולה” שבה יהיה סעיף (עבור הלא־בית"רים) על יחסו לתנועה הלאומית בארץ. התעודות תאספנה על ידי מלווה שיירה אשר ישמידן בים, אחרי שיכניס את מספריהן לדין וחשבון רשמי.

ב': תעמולה. כבר בתכנית נובמבר דובר על תעמולה. אולם הייתה לכך התנגדות עצומה. כעת, כשבכל שבוע מופיעה איזו שהיא ידיעה רועשת בעתונות על עניני העליה יהיה טפשי באמת לא לנצל גם להבא את כל העזרה הממשית הפוליטית שנקבל מהתעמולה הכי רחבה. נדמה שבמשך השבועיים הבאים עניני העליה עומדים לתפוס מקום חשוב מאוד בעתונות העולמית ואחרי זה כבר לבטח לא יהיה מקום לשחק בסודיות. כארגומנט נוסף לצורך בתעמולה יש לחשוב את העובדה שהשמאל לא יוכל להשתמש בתעמולה ותעמולה עלולה אפילו להזיק לאפשרויותיו לעסוק בזה בכלל. מצדנו אין תעמולה יכולה להזיק לנו כי במקרה הכי רע היא לא תפגע אלא במפעלי התקופה הראשונה בה בשעה שמפעל הרבבה הוא, לפי עצם מהותו כזה שלא ייפגע באופן רציני מתעמולה (אפילו לא מסגירת נמלים). אמצעי התעמולה הם רבים:

1. חוברת בשפות אחדות המיועדות ליהודים נותני הכסף.

2. חוברות המיועדות לממשלות העוזרות לנו ואשר תופצנה בין האנשים בעלי ההשפעה במדינה.

3. חוברות תעמולה בית"רית שתמסרנה בידי הנוסעים (דוגמת החוברת שהוציאה נציבות רומניה).

4. רומנים בעניני עליה (הרעיון להזמין רומן שכזה אצל יוסף קסל).

5. אולי שבועון המיועד לרשמי מסע ולסיפורים עבור נוער.

6. משרד עתונות שיטתי. מחלקת התעמולה תדרוש תקציב ידוע אשר יש לראותו כהשקעה למגבית העליה. במשך התקופה הראשונה תיעשנה כל ההכנות להעברת הרבבה.

ביום 1 לספטמבר יצאו לדרכם 10.000 בית“רים. הם יוקחו מפולין – 6.000, מרומניה – 2.000, מצ’כיה – 1.000, מלטביה וליטה – 500, מהונגריה – 500. על המספר הזה תהיינה רק 200 בית”ריות לשרותי עזרה ראשונה ומטבח.

בשיירה ישתתפו בית“רים אשר יימצאו מיום 1 ליולי במחנה הכשרה צבאית. מחנות כאלה יוקמו בכמות מספקת בכל מחוז. בפולין יש לנסות לקבל עזרה ממשלתית על ידי הכנסת המחנה הזה לרשת מחנות ההסגר שהממשלה חושבת עליהם. בכל מקום צריך לנסות לבנות מספר קטן של מחנות גדולים. כל משתתף חייב לשלם 250 זהוב (10 לא"י). למחנה יתקבלו צה”רים, חיילים ובית“רים ותיקים בשורה הראשונה. חודש יוני יוכרז כחודש בית”ר ובו תיעשה תעמולה עצומה להרשמת הנוער לשורות בית“ר. כל המתקבל למחנה חייב לחתום שהוא מעמיד את עצמו ואת חייו לפקודת בית”ר ומתחייב לשרת עד הגיעו לארץ ואחר־כך עוד שתי שנים להיות מגויס בפלוגת גיוס. מארץ־ישראל יצטרכו להישלח 100 מדריכים ומפקדים אשר ינהלו את הלימודים במחנה ויפקדו בדרך.

הנסיעה תיעשה בחמש אניות של 2.000 איש. ההורדה תיעשה בתל־אביב בלילה אבל בלי סודיות מיוחדת. במקרה הגרוע הסירות תופקרנה. התקציב הוא לראש: 25 לא“י, את 15 הלא”י החסרים יש לקבל בחלקן מיהודי המקום (סידור המחנות והכלכלה שם). בחלקן מתמיכות ממשלתיות והנחות דרך. קרן השמורה תצטרך להבטיח חלק מההוצאות הבלתי צפויות ומההוצאות הכלליות. 3 לא"י מכספי הקליטה אפשר יהיה לאסוף על ידי מגבית מאומצת לאחר ההורדה. תחסרנה כ־5 לירות לראש. אותן אפשר לאסוף במקום תחת לחץ (ראה תקציב רצוף).

השמוש הצבאי ברבבה, פרטי הורדתה כגון עם נשק או בלי נשק, במקום אחד או במקומות אחדים, בשקט או בצרוף פעולת התקפה – כל אלה הם ענין לבירור במחלקה אחרת.

הערה א'. ההוצאה של כל עולה תהיה יותר גדולה מ־10 לא"י היות וידרשו ממנו תחמושת.

הערה ב'. התקציב הנ"ל יוכל להאזן אם למחוק ממנו את הסעיף 6 השייך למעשה למחלקה אחרת אשר יש לה הכנסות משלה.

לונדון, 14.3.39

למחרת הגשתה של תכנית זו, נכנס היטלר לפראג. המתיחות הבינלאומית גברה לאין ערוך ומצבם של היהודים בארצות אירופה המזרחית והמרכזית החמיר שבעתיים.

עם זה עשוי היה המצב הבינלאומי המסוכסך להוליד אפשרויות גדולות והזדמנויות היסטוריות להקמתו מחדש של כוח עברי גדול שיילחם לצדן של מעצמות הברית ואשר עיקר תפקידו יהיה – השגת עצמאות מדינית ליהודים בארץ ישראל. כל זה, הצורך הדחוף בהצלה המונית והכוננות לקראת היום הגדול כי יבוא – הניע את מנהיגי התנועה הלאומית ופעילי העליה לתת את דעתם על תכניות נועזות עוד יותר.

תכנית הנחיתה המזויינת    🔗

וכך נולדה התכנית הגדולה בדבר העלאת חמישים אלף יהודים בבת אחת – אשר ינחתו בחופי הארץ לאור היום.

קשה לקבוע מי הוא בעל התכנית; יש להניח שהיא נתגבשה כתוצאה מדיונים וחילופי־דעות ממושכים בעניין זה. בניסוחה הסופי אמרה התכנית:

בראש וראשונה יש לדאוג לאנית אספקה גדולה, מחסן שט על פני הים, אשר תספק דלק, מזון ומי שתיה לכל אניות הצי בשעת הפלגתן בים.

יש לרכוש או לשכור עשרות אניות אשר תפלגנה בעת ובעונה אחת מנמלים שונים, תתרכזנה בנקודה מסויימת בים, ותמשכנה יחד בהפלגה לחופי הארץ.

חלק גדול מן העולים – הנוער הבית“רי – יהיה מזויין, והנחיתה בחוף תתואם עם הכוחות המזויינים של האצ”ל בארץ. על סיפון אנית הדגל יימצא זאב ז’בוטינסקי, המצביא של הכוחות המזויינים, אשר יפקד באורח אישי על המסע הגדול הזה.

בעת ובעונה אחת עם הנחיתה תפרוץ בארץ התקוממות מזויינת. וכוחות האצ"ל ישתלטו על ירושלים, ולו רק לזמן קצר בלבד, ויכריזו עליה כעל בירת המדינה היהודית.

בראש ההכנות להגשמת התכנית הנועזת הועמד מר שלמה יעקבי, כפי שמעיד המסמך שלפנינו:

הח' י. מתמנה למנהל הראשי של מחלקת העליה שכוחו יפה לתת פקודות בכל ענייני העליה. תפקידו העיקרי הוא לארגן עליה ג' בקנה מידה גדול מבלי לעכב לשם זה את מהלך העבודה הנוכחי של ב'. סמכות השלישיה הלונדונית נשארת בתוקפה כמקודם. נתקבל פה אחד.

בשם שלושת הגורמים:

ח. שורצמן

מ.כ.

א. קופלוביץ

15.6.39

פעילי העליה ניגשים במלוא המרץ להכנת המיבצע. בפולין מוקמים מחנות שבהם מרכזים את המועמדים להשתתף במסע זה, והם עוברים אימונים צבאיים מזורזים. במחנות אלה מרכזים גם את הנשק הנרכש בכמויות גדולות. על פעולות אלה מנצח קצין מטה האצ"ל, אהרן חייכמן.

בכל חלקי אירופה מנהלים משא ומתן על רכישת אניות גדולות שיתאימו למטרה זו. שלושה אנשים, ובתוכם יצחק ז’רז’בסקי, יוצאים לגדינה ומנהלים משא ומתן על רכישת אנית הנוסעים הפולנית הגדולה “פילסודסקי”, המפליגה בקו קונסטנצה־חיפה. לאחר שינויים מסויימים במיבנה הפנימי ניתן יהיה להעלות על סיפונה כעשרת אלפים איש. השלטונות הפולניים דורשים תמורתה ארבעים אלף ליש"ט, בציינם שקיימים עדיין קשיים פוליטיים שיהיה צורך להתגבר עליהם כדי לאפשר את ביצוע העיסקה.

בו בזמן עמד ראובן פרנקו בקשרים עם חברה בינלאומית לסחר ולהובלת תבואה, שמנהליה יהודים. בגלל המצב הבינלאומי רצתה החברה למכור את צי האניות שלה, שכלל ארבע ספינות גרר, 18 אניות כשרות להפלגה על הדנובה ו־3 אניות כשרות להפלגה בימים. כולן מניפות את הדגל הבלגי. אנגליה וגרמניה התחרו ביניהן בזמן ההוא ברכישת אניות ושלמו מחירים דמיוניים, אולם בעלי החברה לא רצו להיות צד בהתחרות זו ועל כן הציעו את אניותיהם לפרנקו במחיר שלושים אלף ליש"ט, בידעם את המטרה שלשמה הוא רוצה לקנותן.

פעילי העליה עושים מאמצים על־אנושיים כדי לגייס את הסכומים העצומים הדרושים למטרה זו, אך בטרם יעלה הדבר בידם – פרצה מלחמת העולם השניה ושמה לאל את כל התכניות.

 

פרק עשרים־וארבע - שניאטין    🔗

כל תכניות העליה הנועזות, אם במסגרת עליה ב' ואם במסגרת עליה ג', התבססו בעיקרן על יהדות פולין. כאן היה הריכוז היהודי הגדול ביותר באירופה וכאן היה גם מקור כוחה של התנועה הלאומית לכל אגפיה: הצה“ר, “ברית ישורון” – אירגון רביזיוניסטי של יהודים דתיים, “ווערף” – ארגון נשים לאומיות ו”יבנה ויודפת" – אירגון נוער אקדמאי, וכמובן בית“ר ו”ברית החייל" ותאי־אצ“ל. בבית”ר בפולין היו כ־70–80 אלף בית"רים מאורגנים במאות קננים בערים ובעיירות ברחבי המדינה, אשר משחר ילדותם חונכו על ברכי תורת ז’בוטינסקי. צבא של חולמים ולוחמים אשר חלמו על היום המאושר בו תדרוך רגלם על אדמת המולדת וינתן להם למסור את נפשם במלחמה על שיחרורה ועצמאותה.

ועל אלה נוספו חברי ברית־החייל – כמאה אלף איש, רובם אנשי עם פשוטים, שלא הרבו לחקור “מה שלמעלה ממך” אולם היו נכונים להיענות ללא שהיה לכל קריאה של מצביאם זאב ז’בוטינסקי להתייצב לשרות רעיון מלכות ישראל. פעם אחת רצה עסקן ציוני לקנטר את המשורר צבי גרינברג, שאהב לבלות בחברתם של אנשי ברית־החייל ואמר לו:

– מה מצאת בהם? הלא ה“חיילים” שלך אינם מבחינים בין ימינם לשמאלם בשאלות הציונות. פעם שאלתי אחד מהם מהי מטרת הציונות, והוא ענה לי כתקליט: “צבא עברי ומדינה עברית משתי גדות הירדן”. ויותר מזה לא ידע להשיב לי!

– אכן, זהו בדיוק החומר הנחוץ לנו – החזיר לו אורי צבי. זהו החומר האנושי המתאים ביותר להשגת המטרה שהוגדרה בבהירות כה רבה על ידי אותו “חייל” בן־שיחתך. הן זוהי באמת מטרת הציונות על רגל אחת.

יש לציין כי בתקופה זו מצטרפים ל“ברית החייל” גם בני חוגים משכילים־מתבוללים, שהיו רחוקים מיהדות, ולאחר שהמציאות החזירתם לחיק היהדות, הרי ששכלם “הגויי” הישר הורה להם להצטרף לתנועת הציונות הממלכתית.

בחוגי “ברית החייל” גמל אז הרעיון על הקמת לגיונות אשר יעלו במאורגן לארץ וישתתפו בכיבושה מידי השלטון הזר. מטעם מפקדת “ברית החייל”, שמקום מושבה היה אז בלודז' ובראשה עמד ד"ר יעקב ליטמנוביץ, נערך מפקד בין חבריה. החברים חייבים היו למלא שאלונים מפורטים בשלושה העתקים. הדגש הושם על השכלתו ודרגתו הצבאית של הנפקד. התוצאות היו מפתיעות: מאה אלף איש חתמו על נכונותם להצטרף למסע גדול זה.

השאלונים נכרכו באלבומים מיוחדים – אלף שאלונים באלבום. מאה אלבומים כאלה הוגשו לאישורו של משרד הבטחון הפולני. והרושם בחוגי הממשלה הפולנית היה כביר.

התכניות על עליה ג' והפלישה המזויינת לחופי הארץ התבססו בחלקן על מפקד זה.

מאז חודש מרץ 1939 הייתה המפקדה הראשית לענייני העליה ב' בפולין מורכבת ממנחם בגין, נציב בית“ר בפולין (הוא בא במקומו של אהרן פרופס אשר עזב את פולין בדרכו לארץ), דוד יוטן, מנהל מחלקת העליה של נציבות בית”ר וכל יתר קציני הנציבות – פרץ לסקר, נתן פרידמן־ילין ואחרים, ואברהם סטבסקי, המטפל במשרדו במערכת “אונזער וועלט” באירגון עליית סתם־יהודים. הלחץ על משרדי העליה בתקופה זו גבר במידה כזו, שבחודש אוגוסט 1939, חודש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היו רשומים בנציבות בית“ר בלבד למעלה מעשרים אלף בית”רים מועמדים לעליה. לעשרת אלפים מהם כבר היו מוכנים דרכונים.

בתקופה זו יוצאת מפולין שיירה גדולה, המונה אלף ומאתיים איש, מטובי החברים של בית“ר בפולין ובארצות הבלטיות, שנועדו להגביר את כוחות האצ”ל בארץ, המשוועים לתוספת כוח־אדם וברזל.

השיירה מגיעה לתחנת הגבול. האנשים מתכוננים להיפרד מפולין לנצח. והנה לפתע – חשך עליהם עולמם. קרונותיהם נותקו מן הרכבת, שהמשיכה דרכה לבוקרסט, והם נשארו עומדים בתחנה.

עד לאותו יום, ששיירה זו נתקעה בשניאטין – עיירת גבול פולנית שגבלה עם העיירה הרומנית גריגורא־גיקא־וודא, לא היו כל הפרעות רציניות למעבר שיירות העולים דרך הגבול: השלטונות הפולניים היו, כרגיל, מספקים את הדרכונים, מספקים רכבות ואמצעי תחבורה אחרים ומשמר הגבול היה מקל בבדיקת הניירות והמטען ובסידור כל הענייינים הפורמליים הקשורים ביציאה אל מעבר לגבול. גם השלטונות הרומניים נהגו בליבראליות גדולה כלפי הבאים לעבור את ארצם ולשהות בה זמן קצר עד להפלגה מאחד מנמליה. ומבחינת העולים הן לא שינה הדבר אם השלטונות עשו זאת מאהבה או מפני ששולם להם טבין ותקילין…

אמנם, זה למעלה משנתיים שממשלת בריטניה לוחצת על ממשלת רומניה בלי הרף לשים קץ לזרם העולים העוברים דרך גבולותיה ומפליגים מנמליה לארץ־ישראל. אולם עד עתה העלתה חרס. נראה שהפעם גבר הלחץ הבריטי מאוד והשיג את מבוקשו.

לאחר שנתברר כי אי־אפשר יהיה להסדיר את עניין חציית הגבול עוד באותו יום, הוצאו האנשים מן הקרונות ועל יד פסי הרכבת, בשדה הפתוח, הוקם להם מחנה זמני. בלבם עוד קננה התקווה כי יצליחו להסיר את התקלה והעניין ייגמר בכי טוב.

כאשר נודע הדבר בורשה, בוקרסט ולונדון, החלה בכל הבירות האלה פעולה נמרצת לביטול הגזירה. הופעל לחץ ציבורי ודיפלומטי, נוצלו כל הקשרים עם אנשים רמי מעלה, ואף מן השיטה המקובלת כל־כך ברומניה – השוחד, לא הניחו את ידם. רופא ידוע בבוקרסט, מנאמני העליה ב', הזמין למסיבה את אשת ראש הממשלה קלינסקו ואת אשתו של שר החוץ גפנקו והעניק להן מתנות יקרות־ערך – אך ללא הועיל.

אויגן נגולסקו, מפקד הבולשת בבוקרסט, האיש אשר הוציא לפועל את הבטחתו של ראש ממשלת רומניה לסייע לעליה, ואשר קיים קשרים הדוקים עם פעילי העליה ב', סיפר להם על השתלשלות המאורעות שהביאה לסגירת הגבול בפני שיירת שניאטין.

מאז הקיץ הפעיל, לדבריו, הציר הבריטי בבוקרסט סיר רג’ינלד הור, לחץ חזק על ממשלת רומניה בענייני העליה. על יד הצירות נתמנה נספח מיוחד, מייג’ור דוראן, שמתפקידו היה להתחקות אחר העליה ב' (הוא נהרג לאחר מכן באחת מפעולות לח"י ביפו).

והנה יום אחד, המשיך נגולסקו, נקרא טלפונית על ידי ראש הממשלה לבוא לבית הנבחרים. שם פגש את ראש הממשלה כשהוא עומד בחברת הציר הבריטי על מדרגות הבניין. ראש הממשלה פנה אל נגולסקו ואמר:

– הוד מעלתו מתלונן שאנחנו הרומנים נותנים מעבר ליהודים מכל ארצות אירופה בדרכם לפלשתינה – מה תאמר על כך?

– אין זה נכון, ענה נגולסקו.

לשאלת ראש הממשלה אמר הציר הבריטי כי אין בידו כרגע הוכחות לבסס את תלונתו, אולם בהזדמנות הקרובה ימציא את ההוכחות הדרושות.

כעבור זמן קצר הביא הציר בפני ראש הממשלה את עניין שיירת שניאטין, ואז יצאה הפקודה לעצור את השיירה ולבטל את הויזות הרומניות שהוציא הקונסול הרומני בורשה. עם זאת הרשה ראש הממשלה את הפלגתה של האניה “נעמי־יוליה”, אשר נועדה לשיירת שניאטין.

בינתיים פורק המחנה הזמני והעולים שוכנו במוסדות ציבוריים ובבתים פרטיים. הם חולקו לפלוגות וצרורות ועליהם מפקדים שדאגו לכל צרכיהם. העולים ניהלו אורח חיים של מחנה מגוייסים. על כל הסידורים השגיחו מנחם בגין ודוד יוטן, שלא עזבו את המחנה במשך כל זמן שהות השיירה במקום, ועל ידם עזר שרגא חייטין, שהיה בפולין כשליח מן הארץ.

כאשר בושש ביטול האיסור לבוא – החלו להבריח קבוצות קטנות בנות 5–10–15 איש דרך הגבול בדרכים עקלקלות או ברכבת, לפי הסדר מקומי עם קציני הגבול הרומניים שהבטיחו תמורת מתנת יד הגונה להעלים עין מן העוברים.

בחירת האנשים להברחת הגבול נעשתה בהתאם למצבם האישי. רבים מהם שרפו בצאתם בשיירת העולים את כל הגשרים עם עברם, חיסלו את עסקיהם ואת כל רכושם הדל ולא היה להם לאן לחזור. אולם כדי למנוע רינון במחנה – נקרא יום אחד מסדר של כל אנשי השיירה ומנחם בגין נשא בפניהם נאום ופנה אליהם בקריאה, שכל מי שיש לו עדיין לאן לחזור, יבליג על רצונו העז להיות בין המאושרים העוברים את הגבול ויוותר לטובת חבריו. לפני שהספיק לסיים את נאומו – התרוממו אל־על מאות ידיים. היה זה גילוי מרהיב עין של התנדבות חברית, למרות שרק קלושה היתה התקווה שגם תורם יגיע אי־פעם.

כעבור למעלה משלושה שבועות לשהותם בשניאטין, קבל מושל המחוז מורשה פקודה להחזיר את האנשים לפולין, כי החלו ההכנות להכרזת מצב חרום במדינה. דוד יוטן וערי ז’בוטינסקי, שביקר בשניאטין, פנו למושל המחוז וביקשו ממנו ארכה נוספת לזמן מה, כי אברהם סטבסקי עשה אותה שעה ברומניה ונתקבלו ממנו ידיעות מעודדות. מושל המחוז נענה לבקשתם והתיר את שהותם עוד ימים מספר, אם כי הדגיש שבידו הוראה חמורה להרחיק את המחנה מאיזור הגבול.

רבים מהבחורים היו יכולים לעבור את הגבול באופן פרטי הודות לקשריהם עם תושבי המקום אשר השבילים משני עברי הגבול היו נהירים להם, אולם אלו לא עשו זאת מפאת המשמעת ששררה במחנה ומחוסר רצון לפרוש מן הציבור.

סגירת הגבול בפני אנשי השיירה חתמה למעשה את גורלם. אחרי שהיה ממושכת הם נאלצו לחזור למקומות מוצאם. עוד הם בשניאטין הסתערו גייסות היטלר על פולין ורובה של שיירת שניאטין ניספתה והושמדה בסערת המלחמה. רק כמאתיים מהם הצליחו להסתנן ולעבור את הגבול ולעלות על סיפונה של “נעמי־יוליה”.

מלחמת העולם השניה    🔗

מן הראוי שנסטה כאן קצת מן הנושא, ונסקור בקצרה את השתלשלות המאורעות המדיניים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השניה.

שנות השלושים של המאה העשרים עמדו בסימן המשבר הכלכלי הבינלאומי שמוטט את יסודות הסחר העולמי והביא מדינות רבות אל סף פשיטת רגל. המתיחות הפנימית דחפה מדינות רבות אל צורת ממשל דיקטטוריות ולהתפרקות מהתחייבויות כספיות וחובות מוסריות.

במחצית השניה של שנת 1931 פתחה יפן במלחמה בלתי רשמית נגד סין בכוונה לכבוש את מוקדון ומנג’וריה, ותוך זמן קצר השלים הצבא היפני את כיבוש מנג’וריה הדרומית.

בתחילת 1933 עזבה יפן את חבר הלאומים, לאחר שהומלץ לצוות על יפן לצאת ממנג’וריה. הייתה זאת המכה הרצינית הראשונה למבנה חבר הלאומים ודוגמה זו שימשה גורם מעודד לתוקפנות במקומות אחרים.

בסוף 1933 הכריזה גרמניה על יציאתה מחבר הלאומים ומן הוועדה לפירוק הזיון כמחאה על התנגדות הוועדה לזיונה מחדש של גרמניה.

במרץ 1935 הודיעה גרמניה על ביטול הסעיפים בחוזה וורסייל הנוגעים לאי־חימושה והכריזה על הגדלת צבאה ל־36 דיביזיות.

בספטמבר אותה שנה פלשה איטליה לחבש. באוקטובר הצביעו נציגי 51 מדינות של חבר הלאומים בעד החלטה להטיל סנקציות על איטליה, עקב מלחמתה נגד חבש. מדינות מספר הסתייגו מן ההחלטה בהשאירן על ידי כך פירצות בתכנית.

במרץ 1936 תפשה גרמניה את חבל הריין תוך הפרת חוזה וורסייל והסכמי לוקרנו. המשבר החריף שפרץ עקב פעולה זו חלף מהר בגלל אי רצונה של אנגליה לגרום להטלת סנקציות על גרמניה.

בחודש מאי כבשה איטליה את אדיס־אבבה והביאה לידי גמר המלחמה. חבש, על אף היותה חברה בחבר הלאומים, נעזבה לנפשה, וחבר הלאומים איבד למעשה כל ערך כגורם פוליטי.

ביולי 1936 פרצה מלחמת האזרחים בספרד. כבר מהתחלת המלחמה נהנו המורדים מתמיכתן של איטליה וגרמניה בעוד שהרוסים תמכו בממשלה. חבר הלאומים נשאר חסר־אונים. המלחמה הספרדית פילגה את אירופה לשני גושים – פשיסטי ואנטי־פשיסטי.

באוקטובר אותה שנה נחתם ההסכם הגרמני־איטלקי שהקים את הציר ברלין־רומא, ובעקבותיו באו הסכם גרמני־יפני והסכם איטלקי־יפני, שהיו מכוונים נגד הקומוניזם ונגד האינטרנציונל השלישי.

בשנים הבאות מנסה בריטניה להגיע לידי הסדר עם גרמניה בדרכי שלום, אך היטלר ממשיך ללכת בדרך ההתפשטות והסיפוח. תחילה אוסטריה, אחר כך צ’כוסלובקיה. בסוף מרץ 1939 מגיעה תורה של עיר הנמל הבלטית ממל, שהייתה בבעלות ליטא, ובו בזמן מעלה היטלר דרישות כלפי פולין לגבי דאנציג וה“פרוזדור”.

באפריל 1939 כובשת איטליה את אלבניה. על אף ההסכם האנגלו־איטלקי שצעד זה נגד לו – לא נקטה בריטניה כל פעולה בענין זה.

באותו זמן מצטרפת הממשלה הלאומנית המנצחת בספרד להסכם האיטלקי־גרמני־יפני נגד הקומאינטרן.

ב־15 באפריל פנה הנשיא רוזבלט באיגרות להיטלר ומוסוליני, וביקש בטחונות לאי־התקפה על 31 מדינות אירופה והמזרח הקרוב. בתגובה לכך קבע היטלר מחדש את דרישות גרמניה בהכחישו שיש לו מטרות תוקפניות.

באוגוסט אותה שנה הגיע לשיאו המשבר הדאנציגאי. ב־21 באוגוסט הופתע העולם מן ההכרזה, שגרמניה ורוסיה הסובייטית עומדות לחתום על הסכם לאי־התקפה. צעד זה בא אחרי חדשים של משא ומתן בין אנגליה צרפת ורוסיה ושיגור משלחות צבאיות למוסקבה, והפגין את הבגידה הבולשביסטית. השינוי בעמדת רוסיה חל כנראה עקב סירובה של פולין להרשות את כניסת הצבא האדום לארצה במקרה של מלחמה. הדיונים על הכללת רוסיה בחזית השלום נפסקו מיד. באנגליה וצרפת כמו בגרמניה החלו בהכנות צבאיות. הגרמנים ריכזו את כוחותיהם בסלובקיה ולאורך ה“פרוזדור” הפולני.

ב־23 באוגוסט נחתם במוסקבה החוזה הרוסי־גרמני. על החוזה חתמו מולוטוב, מיניסטר החוץ הרוסי, וריבנטרופ – מיניסטר החוץ הגרמני, והוא הבטיח לא רק הימנעות מתוקפנות הדדית אלא גם נייטראליות של כל אחד מהצדדים במקרה שהשני יותקף על ידי צד שלישי.

ב־24 באוגוסט פנה הנשיא רוזבלט למלך האיטלקי ויקטור עמנואל, להיטלר ולנשיא פולין, מוסציצקי, והציע משא ומתן ישיר בין גרמניה לפולין או בוררות או יישוב הסיכסוך בכל דרך אחרת. פולין הסכימה לישוב על ידי גוף שלישי.

הפרלמנט הבריטי כונס למושב מיוחד והחליט לתת סמכויות חרום לממשלה. אותה שעה חתמו בריטניה ופולין על הסכם לעזרה הדדית. פולין החלה לגייס את חיל המילואים.

פורסטר – נציג היטלר בדאנציג – הוכרז כראש המדינה החפשית דאנציג.

ב־25 באוגוסט, בשיחה עם הציר הבריטי, מחדש היטלר את דרישתו ליד חפשית בפולין. רוזבלט פונה שנית להיטלר בבקשה למצוא פתרון של שלום. ב־26 באוגוסט פונה להיטלר ראש ממשלת צרפת, דלדיה. היטלר מציע שלום גרמנו־צרפתי, אולם יחד עם זאת חוזר על דרישותיו מפולין.

ב־28 באוגוסט פנתה שוב ממשלת בריטניה להיטלר והציעה שביתת נשק וחזרה על אזהרותיה הקודמות בדבר פעולה בריטית במקרה של תוקפנות גרמנית. אניות הצי הבריטי נקראו לחזור מהים הבלטי ומן הים התיכון. כל הצדדים מחישים את ההכנות הצבאיות.

ב־29 באוגוסט חזר ופנה היטלר לבריטניה בדרישותיו הקיצוניות כלפי פולין וסירב לשאת ולתת כל עוד לא יתמלאו דרישותיו. הוא דרש שתוך 24 שעות יופיע בפניו המיופה־כוח הפולני. הפולנים הכריזו על גיוס חלקי ובגרמניה הוקמה מועצת הקבינט להגנת הרייך בנשיאותו של גרינג.

31 באוגוסט. הממשלה הגרמנית פרסמה הצעה בת 16 סעיפים ליישוב הסיכסוך. ההצעה נוסחה בטון מתון, אבל לפני שהייתה אפשרות להעבירה לפולין – נותקו הקשרים בין שתי המדינות. באותו יום אישר הסובייט העליון במוסקבה את ההסכם עם גרמניה. בטענה שהצעותיו לפולין נידחו, נתן היטלר את הפקודה לצבאו לצעוד.

האחד בספטמבר. גרמניה התקיפה את פולין ביבשה ובאויר. פורסטר הכריז על סיפוחה של דאנציג לגרמניה. אנגליה וצרפת החלו בגיוס, אולם הביעו את נכונותן לשאת ולתת אם הכוחות הגרמניים יוצאו מפולין. איטליה הכריזה על כוונתה להישאר נייטרלית.

ב־2 בספטמבר הציעה איטליה וועידה של חמש המעצמות לשם דיון במצב. אבל אנגליה סירבה להכנס למשא ומתן כל עוד הכוחות הגרמניים נמצאים על אדמת פולין. מאחר שהיטלר לא ענה לאגרת האנגלו־צרפתית האחרונה – שלחו לו שתי המעצמות אולטימטום. היטלר ענה באיגרת שבה האשים את בריטניה כי עודדה את פולין לפוליטיקה של פרובוקציות ורדיפות.

בשלושה בספטמבר הכריזו אנגליה וצרפת מלחמה על גרמניה. בכך נפתחה מלחמת העולם השניה במאה ה־20.

 

פרק עשרים־וחמשה - נעמי־יוליה    🔗

“נעמי־יוליה” הייתה כאמור האניה אשר נועדה להעלות ארצה את אנשי שיירת שניאטין. הם לא זכו ובמקומם הפליגו אחרים. זו הייתה האניה האחרונה אשר הפלגתה אורגנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה – אך היא הגיעה ארצה כבר אחרי פרוץ מעשי האיבה.

מ“ווארקו” ל“נעמי־יוליה”    🔗

בחודש יוני הגיע לבלגיה אליהו גלזר ובידו הוראות לדוד אייזנברג שעליו לצאת מיד לסופיה בירת בולגריה ולהתייצב בפני ד“ר באקיש נציב בית”ר בבולגריה. אייזנברג וחבריו, בוגרי בית הספר הימי של בית"ר בצ’יוויטא־ווקיה עבדו על מיכלית, שהשתייכה ליהודי ואשר בהשפעתו של ירמיהו הלפרין העסיק צוות של ימאים יהודים.

ד"ר באקיש הורה לאייזנברג לנסוע לווארנה, שם יפגוש את ראובן פרנקו וזה ידריכו בדבר דרכו העתידה.

פרנקו אומר:

“שא עיניך לעבר הנמל. הנה, אתה רואה את דגל פנמה מתנוסס על אחת האניות? זוהי אניה העומדת להפליג לארץ כשעל סיפונה שיירת עולים. אתה, אייזנברג תהיה מפקד השיירה. פה, בווארנה יעלו על האניה מאה וחמישים בית”רים מיוצאי בולגריה. תפליג עמם לסולינה ותאסוף עוד כשמונה מאות עולים ולאחר מכן תפליג לארץ".

זו הייתה האניה “ווארקו” בת שלושת אלפים טון. העזובה בה הייתה רבה, אולם היא התאימה להפלגה בימים. מיד החלו הכנות קדחתניות להתאמת האניה לתפקידה. נבנו בה דרגשים תחתיים, שניים ושלישיים, כדי שתוכל לקלוט מספר גדול ככל האפשר של עולים. נבנה מטבח, הותקנו חדרי שירות שונים, הועלה מזון ומים ובאחד מלילות יולי עלו על סיפונה מאה וחמישים בית"רים, הורם העוגן, לקול שירת התקווה והאניה הפליגה לסולינה.

בסולינה היה הכל מוכן להעלות את אנשים על הסיפון, אולם פתאום נודע שבעל האניה היווני חזר בו מן ההסכם ודורש תוספת תשלום. מארגני העליה חשבו ומצאו שהחזקת אלף איש במקום תעלה יותר מהתוספת המבוקשת והסכימו לשלמה. למחרת מציג בעל האניה דרישות חדשות, וכאשר מסכימים גם להן, הוא מעלה לאחר יום דרישות נוספות. וכך במשך כמה ימים. לבסוף הוא דורש סכום אגדתי כפקדון למקרה שתארע איזו תקלה לאניתו. הסכום הנדרש לא נמצא בידי המארגנים. כן נתברר שאין בכוחה של האניה לקלוט את כל האנשים המרוכזים במקום. בכל זאת נעשו עוד נסיונות לבוא עם בעל האניה לעמק השווה אולם ללא כל הצלחה. אחרי שבועיים של משא ומתן מייגע ניתנה הוראה לאנשים לעזוב את “ווארקו” ולעבור לאניה אחרת, אשר בזמן הגיעם לסולינה כבר עמדה הכן מחוץ לנמל להוביל שיירת עולים.

היתה זאת האניה “נעמי־יוליה”, בעלת 4000 טון, אשר בעליה היווניים השתמשו בה להברחת נשק לספרד בימי מלחמת האזרחים. היא היתה אניה מיושנת ומשומשת למעלה מן הרגיל אולם עדיין ראוייה להפלגה בימים. וכאשר באחד הלילות עלו אנשי “ווארקו” על סיפונה, כבר מצאו בתוכה קרוב לאלף עולים המצפים להפלגה.

הפלגתה של “נעמי־יוליה” נתעכבה גם היא. גם בעליה דרשו בטחונות וערובות נוסף על התשלום הגבוה בעד הנסיעה, והמשא ומתן עמם התנהל בעצלתיים, כי גם הם העלו דרישותיהם מדי פעם בפעם.

זמן שהייתה של האניה נוצל בינתיים כדי להתקין בה את הסידורים הדרושים, לשפר את התנאים ולהנהיג סדר ומשמעת בין ציבור העולים – ציבור רב גווני של יוצאי ארצות שונות שאימי התקופה הניעום לחפש מפלט באניה רעועה זו.

“שיירת גרינהוט”    🔗

היו בין העולים יוצאי פולין, רומניה, בולגריה, יוגוסלביה, הונגריה צ’כוסלובקיה וארצות אחרות. היו ביניהם מאות עולים מ“שיירת גרינהוט” הידועה. בהשתלט הנאצים על צ’כוסלובקיה נאסרו כנתיני חוץ והושמו על ידי הסלובקים במחנה ריכוז על יד ברטיסלבה שנשא את השם “הגשר האדום”. שמעו של המחנה הטיל פחד בלבד כל תושבי הסביבה. במשך חמישה חדשים התנסו האנשים בעבודה מפרכת תחת עולם הכבד של שומרי המחנה הסלובקיים, שנהגו באומללים לפי מתכונת נאצית מובהקת. לאחר מכן הועברו למחנה “פאטרונקה”, בית חרושת לנשק עזוב במרכז ברטיסלבה. ואם כי כאן, ב“פאטרוניקה”, שרר אותו משטר כמו במחנה הקודם, הרי מצבם הוקל בהרבה כי קיימו קשרים עם החוץ והקהילה היהודית בברטיסלבה הגישה להם עזרה כמיטב יכולתה.

יום אחד הופיע במחנה יהודי מברטיסלבה בשם גרינהוט, שהציג את עצמו כבא־כוח הקהילה המקומית ואמר שיש לאל ידו להוציאם מן המחנה ולשלחם לארץ. אנשי המחנה התייחסו בתחילה לדבריו בחשדנות רבה, אולם מכיוון שבין כה וכה לא היה להם מה להפסיד הסכימו להצעתו. אחרי הסידורים הדרושים הוצאו האנשים, כ־800 איש, מן המחנה, ובהתחלת חודש אוגוסט 1939 הועלו לשתי ספינות קיטור על הדנובה – “צ’רדושאן”, ספינה יוגוסלבית, ו“מלכה אליזבט”, ספינה הונגרית, והפליגו בכיוון לווארנה.

על פני הדנובה התנהלה השיירה באטיות אולם ללא כל תקלות. הם עברו על פני בודאפסט, בלגרד ובתום שבוע למסעם הגיעו לרושצ’וק. במשך שבוע ימים התנהל משא ומתן בין הנהלת השיירה לבין השלטונות הבולגריים שמאנו להרשות להם לרדת לחוף. אובדי עצות הם חזרו על עקבותיהם. הם בבלגרד, והנה נתקבלה ידיעה משמחת, כי השלטונות הבולגריים הסכימו לתת להם רשות מעבר. אולם כאשר חזרו לרושצ’וק נוכחו לדעת שהבולגרים עדיין עומדים בסירובם; אין הם מוכנים לתת להם ויזות מעבר כדי להגיע ברכבת לווארנה והפעם סירבו גם לצייד אותם במי שתייה. חזקה פקודתם לעזוב מיד את המקום.

הספינות פנו לעבר דז’רז’ו, הצטיידו במים והמשיכו את דרכן לסולינה. פה הושמו במחנה הסגר וכעבור שבועיים הועלו על סיפונה של “נעמי־יוליה”.

בין הנוסעים, שמספרם הגיע ל־1130 נפש, היו כשלוש מאות בית"רים, שהיוו את הגרעין המאורגן והממושמע של הנוסעים; הם היו לדוגמה לכולם בהתנהגותם הנאה, וכמו בכל יתר האניות התבסס עליהם הסדר באניה.

ובינתיים עוברים ימים וחולפים שבועות ואין איש יודע מתי יגיע היום המאושר של ההפלגה. כל שהייה נוספת גורמת לסבך בעיות חדשות, מתערער האמון, מתרבים המתלוננים ונשמעת הקריאה “נשימה ראש ונשובה”… ובמיוחד חריפה היא בעיית האספקה הסדירה של מצרכי מזון לקהילה גדולה כזאת.

כאן בא לעזרתם מר סמי סלומונידס ז"ל, מר סלומונידס היה ראש קהילת בראילה, אדם מכובד ומקובל על הבריות, כאשר נודע על מצבם הדחוק של העולים המצפים להפלגה חש לעזרתם והקדיש את כל זמנו, מרצו וכספו כדי לספק מזון ומצרכים חיוניים אחרים לעולים.

פיקוח נפש דוחה שבת    🔗

כל ההכנות להפלגת האניה כבר הושלמו. נשארו רק שני דברים הטעונים סידור: החתמת ויזות סופיות על הדרכונים וההסדר הכספי הסופי עם בעלי האניה. ראובן פרנקו אוסף מכל הנוסעים את הדרכונים ויוצא באוירון לבודפסט. מכאן הוא שולח גברת אחת, מפעילי עליה ב‘, ללונדון לקבל ויזת־כניסה לליבריה, ובשובה מכינים במשרדי עליה ב’ חותמת דוגמת הויזה הזו ומחתימים בה את רוב הדרכונים של אנשי השיירה. בחלק מן הדרכונים מוחתמות ויזות כניסה אמתיות לאחת מארצות אמריקה הדרומית, הודות לאדיבותו של הקונסול של אותה ארץ בבודאפסט.

ההסדר הכספי עם בעל האניה נתקל בשני קשיים רציניים: בעלי האניה היווניים העלו מדי פעם דרישות חדשות לתוספת תשלום ונוסף לכך דרשו את התשלום במטבעות זהב, כי הימים ימי ערב פרוץ המלחמה. גם מצרכים שונים ומים וזכות מעבר דרך הדרדנלים אפשר היה להשיג רק תמורת תשלום ב“סוברנים” של זהב.

והנה, בוקר אחד, נתנו בעלי האניה את הסכמתם הסופית ודרשו להפליג מיד. צריך לשלם להם את הסכום המוסכם במלואו, אולם היה זה יום שבת, והבורסה בבוקרסט, שהייתה נתונה ברובה בידי יהודים, סגורה, ואין להשיג את הזהב הדרוש. אם לא ישולם הכסף במועדו, קיים חשש שהיוונים יחזרו בהם שוב מהסכמתם. ואז – יחמיר המצב פי כמה. גם בלאו הכי שוררת מתיחות רבה בין העולים. המשמעת מתרופפת. האנשים נאחזים בכל שמועה קלוטה מן האויר. זה מספר שבועות שהאנשים נמצאים באניה ללא תקווה להפליג אי־מתי. גם בעיית האספקה מחריפה והולכת. נוסף על כך גם הזמן דוחק. מתרבות השמועות על התפרצות קרובה של מלחמה לנוכח המתיחות הבינלאומית הגוברת מיום ליום. העצבנות בחוגי השלטונות גוברת. הדרכים עלולים להשתבש, רשיונות־המעבר עלולים להתבטל ואין בכלל לדעת מה יביא יום המחרת. יש איפוא לעשות כל מאמץ להשיג את הזהב הדרוש, ויהי מה.

פרנקו נזכר במכרו, יהודי אדוק מאוד מראשי הבורסה, אשר פעמים מספר כבר עזר למארגני העליה בהלוואות בסכומים ניכרים. הוא מחליט לפנות אליו ולבקש את עזרתו.

היהודי אינו בביתו. פרנקו ממהר לחפש אחריו בבית הכנסת. הוא מחכה עד שהלה גומר את תפילת “שמונה־עשרה” של שחרית ומספר לו את כל השתלשלות הדברים. זהו עניין של פיקוח נפש. גורלן של הרבה נפשות מישראל מוטל על כף המאזניים ובידו להכריע.

בתשומת לב רבה מאזין היהודי לדברי פרנקו. מצחו מתקמט והוא שוקע במחשבות עמוקות. העשה את חשבון נפשו או את חשבון רכושו, אם הזהב שברשותו יספיק להושיע, או אם משקל המצווה יכריע את משקל הזהב?…

והנה גמלה החלטתו. ללא היסוס הוא תוחב את ידו לכיסו, מוציא צרור מפתחות, מוסר אותם לפרנקו ואומר: “אלה הם מפתחות הכספת הנמצאת בביתי בחדר העבודה שלי. לך לביתי, פתח את הכספת וקח מה שנחוץ לך, ואלוקים יצליח את דרכך”. (היהודי נמצא כעת בסן־פאולו שבברזיל, והוא אחד מגדולי העשירים בארץ זו).

בראשון בספטמבר, ביום בו הגיעה האניה מסולינה לווארנה, הסתערו גייסות היטלר על פולין ופתחו את מלחמת העולם השניה. כבר בצעדיהם הראשונים הרגישו העולים טעמה של מלחמה מהו. בווארנה צריכים היו להצטייד בתוספת מזון, אולם כבר באותו יום אסרו השלטונות הבולגריים, עקב המלחמה, להוציא מזון מארצם. הם נאותו לספק לאניה רק מי שתייה. וגם זה תמורת תשלום בזהב, ופקדו על האניה לעזוב בו ביום את הנמל.

ימי ההפלגה הראשונים עברו ללא תקלות. החיים באניה התנהלו לפי הסדר הקבוע והאניה החליקה על פני מי־הים הרוגעים ונישאה על כנפי התקוות של נוסעיה…

בנמל היווני חיאס חיכתה להם ספינת מפרש, כדי להילוות אליהם עד למרחק של 20–30 מיל מתחום המים הטריטוריאליים של הארץ ולהעביר בה את העולים לחוף.

הנהלת השיירה בדקה את הספינה ומצאה אותה בלתי כשרה לתפקידה, בעיקר בשל קיבולה המצומצם. בהפלגותיה מאנית־האם לחוף וחזרה היא עלולה לסכן גם את אנית־האם וגם את העולים, כי לא תהא כל אפשרות לבצע את ההורדה במשך לילה אחד, וקיים חשש שהמשטרה תבחין בתנועה הבלתי פוסקת על יד החופים. ההנהלה החליטה איפוא להמשיך את ההפלגה באניה עד לחוף, מה גם שרוב העולים כבר נתנסו ביסורי דרך וטלטולים אין סוף וזה חדשים ארוכים שהם נודדים על פני ארצות וגבולות.

הם עזבו את ספינת המפרש לנפשה והפליגו לנמל התורכי אריקלי כדי להצטייד בפחם, מזון ומים. לאחר שהייה של שמונה ימים, לא הצליחו להשיג אלא פחם והם פנו לקושטא.

רב החובל ואשתו    🔗

קופת המפקדה היתה ריקה. גם רב החובל, שהציג את עצמו כידיד היהודים, לא החמיץ שום הזדמנות לסחוט כספים מן העולים. הם עוד בדרך לקושטא, החל רב החובל לדרוש תוספת־תשלום בשל ההשהיות המרובות בדרך, באיימו לחזור לנמל המוצא אם לא יספקו את דרישותיו. באין ברירה הוחלט לערוך מגבית בין העולים. מי שלא היה לו כסף, תרם טבעות, עגילים, שרשרות זהב וחפצי־ערך אחרים. העולים ברובם לא התרעמו על המגבית, כי קיוו שתרומותיהם יחישו את קץ סבלם.

בקושטא ירדו לעיר שניים מן הנוסעים, מר קניג ומר שרייבר¹⁵, שקשרים להם עם יהודי המקום. כתוצאה מביקורם הגיעו לאניה ראש הקהילה ורעיתו והביאו עמם מצרכי מזון בכמויות גדולות. בנמל עגנה באותו זמן אנית פאר של תיירים אמריקניים. מראה אנית־העולים נגע ללבו של אחד התיירים, יהודי עשיר והוא שלח להם סירה מלאה שוקולד, וויסקי ומצרכי מותרות אחרים.

ככל שנמשכה הנסיעה נעשו החיים על האניה עכורים יותר. בציבור גדול זה נמצאו כמובן גם סכסכנים, בעלי אופי קשה ובעלי דרישות מופרזות, אנשים שראו את עצמם מרומים, אשר התגעגעו לסיר הבשר ולדגה הגלותית, אנשים בעלי אופי חלש שנתפסו לכל שמועה, אנשים, אשר אין לדעת אם אפשר לסמוך עליהם בשעות מבחן חמורות. הקבוצה היחידה המאורגנת היתה, כאמור, קבוצת הבית"רים, במיוחד מבולגריה, אולם גם אלה לא היה בכוחם למנוע הפרחת שמועות שונות שאיש לא ידע מקורן או להפיג את המתיחות והעצבנות והתרגשויות מיותרות שלא הביאו ברכה לאיש. למתיחות התמידית גרמה גם התנהגותם הפרועה של אנשי הצוות – חבר מלחים בני ארצות שונות ואומות שונות, כולם אנשי העולם התחתון, מבריחים מופקרים שאינם נרתעים מלהשתמש בכל האמצעים כדי להפיק את זממם – הונאה, גזילה, שכרות ואונס. מפקדת השיירה אמנם עשתה כמיטב יכולתה לרסנם ולא קרה כל מקרה רציני, אולם האווירה היתה דחוסה.

רב החובל אלכסנדר גילינסקי, בן שישים וחמש, יליד אודיסה, טען כי הכיר את ז’בוטינסקי עוד מימי אודיסה הרחוקים, ושהוא חייב הרבה מאוד לעם היהודי, כי בילדותו התחנך אצל יהודים והודות להם הגיע למעמדו הנוכחי, ועל כן חובה קדושה היא לו להביא את השיירה לארץ. עם זה הוסיף גם הוא נופך משלו למתיחות בסחיטת כספים מתמדת. הוא טען שלפי ההסכם המקורי עליו להוריד את הנוסעים לספינה אחרת הרחק מחופי הארץ ואם דורשים ממנו כעת להובילם עד לחוף, הרי מגיעה לו תוספת תשלום, אחרת לא ייענה לבקשתם.

המפקד אסף את כל הנוסעים והסביר להם את המצב לאשורו. נאסף סכום של שלוש מאות ליש"ט שנמסר בו במקום לידי רב החובל, ואם כי לא היה בסכום זה להניח את דעתו, הרי נאלץ להסכים מחשש שלא למתוח את החבל יתר על המידה. אולם כל זה רק למראית עין. רב החובל המשיך לחרוש מזימות. הוא פונה לקונסולים הבריטיים בקושטא ובחיפה ומבקש מהם רשות לעגינת־מעבר בנמל חיפה בשל סכנת המלחמה, בציינו כי לנוסעים יש ויזות סופיות לארצות רחוקות, שיובילם אליהן, לאחר שיצטייד במצרכים הדרושים ולאחר שיוברר לו המצב בדרכים. על פניותיו אלה לא קבל כל תשובה, אולם בעצם הפנייה הוא הסגיר למעשה את השיירה בידי הבריטים שהחלו לעקוב בקפדנות אחרי תנועת האניה.

בין רב החובל לבין אשתו שנלוותה אליו בדרכו היו סכסוכים תמידיים. היא התנגדה בכל תוקף לכך שיעסוק בפעולה כה מסוכנת כהברחת עולים, ולו, לרב החובל קסמו הרווחים הגדולים שהתעסקות זו הכניסה לו ולא רצה לוותר על כך. ברם היא התחכמה לו. היא הכירה את חולשותיו, ומכיוון שידעה שהוא מאמין באסטרולוגיה, התקשרה עם אסטרולוג ידוע בניצה, אשר הסכים תמורת תשלום לעשות את רצונה. והנה, באחד הימים קיבל רב החובל מכתב מן האסטרולוג בו הוא מודיעו, שחזה בכוכבים, כי יהיה עליו, על רב החובל, לקבל בחודש ספטמבר החלטה גורלית שתהא לה השפעה מכרעת על חייו העתידים.

רב החובל היה המום. מניין לו לאסטרולוג שבכלל קיים אדם כמוהו, שהוא נמצא כעת בלב ימים ושהוא מתלבט בקשיים עצומים ושוקל בדעתו אם להכנע לרצון העולים או להתנגד להם. אין זאת כי אמת ידבר ועל כן צריך לבחור בדרך ההגיונית ביותר. ובינתיים מכוונת אשתו את מהלך הענינים לפי רצונה. שניהם מחליטים, שמשמעות ההחלטה הגורלית, שעליה רמז האסטרולוג היא כי עליו להוביל את האניה ישר לנמל, מבלי להתחשב בתוצאות העלולות לבוא מצעד זה.

למרות החלטתו זו ניסה שוב את מזלו בסחיטת כספים מן העולים. יומיים לפני הגיעם לחופי הארץ הכריז שאין בדעתו להמשיך לחוף, כי זה בניגוד להסכם. שוב נאסף סכום לא גדול שהומצא לו. אולם למחרת חזר וטען שלא בא על סיפוקו ועל כן הוא נשאר תקיף בדעתו שלא להפליג לחוף. בכך הגדיש את הסאה. רב החובל על צוותו נעצרו על ידי העולים והושמו במעצר, ומפקדת השיירה קיבלה לידיה את ניהול האניה.

לחיפה – בליווי אנית מלחמה    🔗

בעברם על פני ביירות נעצרו על ידי אנית מלחמה צרפתית. המפקדה טענה שהם נוסעים לליבריה, כפי שהעידו גם הניירות שברשותם, והצרפתים הרשו להם להמשיך בדרכם. כעבור שעה הופיע אווירון בריטי שחג שעה קלה מעל לאניה ונעלם באופק. כעבור זמן מה באה לקראתם אנית־מלחמה בריטית שפקדה עליהם לנסוע לנמל חיפה בליוויה.

במרחק שלושה קילומטר מן החוף פקדו עליהם להיעצר. על הסיפון עלו כוחות משטרה בריטיים מזויינים מכף רגל ועד ראש, תפסו עמדות והציבו מקלעים על פני הסיפון. נוכחות הבריטים העיבה את שמחתם למראה נופו המרהיב של הכרמל, שקסם להם בשלל צבעיו. עם רדת הלילה קרץ לעומתם ים־האורות של העיר ונסך עידוד בלבם, ואז גמלה ההחלטה – לא להפרד מנוף זה לעולמים.

כאשר נודעה לעולים מזימת המשטרה להחזירם לים הפתוח, נסערו הרוחות והמתיחות גברה והלכה. העולים התקהלו על הסיפון והחלו לנוע לעבר הבריטים. השוטרים התיזו עליהם סילוני מים, אולם האנשים לא נסוגו, ורק לועי הרובים והמקלעים וההבעה הרצחנית על פני השוטרים, הרתיעו אותם מלהתקרב יתר על המידה לעמדות הבריטים. העולים זרקו הימה את שארית מזונם, שפכו את מי השתייה ופרקו בחמת זעם את המתקנים הפנימיים באניה והפילו אותם הימה. רבים מן הבחורים קפצו לים והחלו לשחות לעבר החוף אולם יריות באויר אילצום לחזור לאניה. כאשר לא היה להם מה לזרוק עוד לים, החלו לשיר את התקווה. הבריטים נצבו דום ובתום השירה המשיכו להתיז מים בכוונה לפנות את הסיפון. העולים חידשו את שירת התקווה והבריטים שוב עברו לדום, וכך חזר הדבר מספר פעמים, עד שנמאס הדבר על שני הצדדים, וסוכם ביניהם לחכות לתוצאות השיחות בין נציגי הישוב לבין ממשלת המנדט.

אחרי מאמצים רבים נאותה הממשלה לא לגרש את העולים. בהתחלה הורדו מן האניה הנשים, הילדים והתשושים. כעבור ימים מספר הורדו גם הגברים וצורפו לראשונים במחנה המעצר בסרפנד.

ראוייה לציון העובדה, שאף איש מבין העולים, המאורגנים והבלתי־מאורגנים, לא נשבר בלחץ החקירות ולא הצביע על מארגני השיירה. כולם טענו שהם אילצו את רב החובל להובילם לארץ.

כעבור חודש ימים שוחררו מן המחנה.

המשפט    🔗

האניה הוחרמה על ידי השלטונות ורב החובל וצוותו נאסרו והושמו במאסר בכלא עכו.

מקץ חצי שנה נתקיים משפטם בבית המשפט המחוזי בחיפה. השופט אבנס ישב כדן יחיד. לנאשמים טען עורך הדין י. שפירא. הקטיגור – הקצין איברהים ביטאר.

לאחר שהוקרא כתב ההאשמה טען רב החובל שאינו מודה באשמה. הוא נשבע ברוסית ואמר:

"אני נשבע באלהים שאספר את האמת. אני עובד באניה בתפקיד קברניט ומקבל הוראות ישר מאת בעלי האניה. ב־27 ביולי השנה קיבלתי פקודה לעזוב את נמל גאלאץ ולהפליג באניתי.

בדרך פגשנו סירות עם פליטים והם הועלו על אניתי, כי הטלטול בסירות היה כרוך בסכנות מוות.

וכך הפלגנו מנמל לנמל ובכל מקום נתקלנו בשערים נעולים ובפקודה האכזרית: לזוז מפה. ובינתיים אזל הפחם, אפס המזון וצעקת הרעבים הגיעה עד לב השמים. כשהתקרבנו לקושטא שלחתי מברק לצירות הבריטית בקושטא, שבו נאמר: באניתי נמצאים שש מאות גברים חיילים טובים, המוכנים לצאת לחזית ולהלחם בהיטלר עד טיפת דמם האחרונה. לא נעניתי.

רציתי כבר להפנות את האניה לכיוון ממנו באתי, אבל ידים חזקות תפסוני והוזהרתי: אם לא תמשיך בכיוון בו אנו רוצים נשליכך הימה.

1130 נפש באניה קטנה, ביניהם 380 נשים, 600 גברים והשאר ילדים קטנים שהתרוצצו יחפים, רעבים וחולים. גורלם היה נתון בידי.

אין מלים בפי לספר על התלאות ועל הסבל של האומללים האלה. וכי היתה לי רשות מוסרית להתנגד לרצונם של 1130 נפשות אלו, שנחשולי השנאה הנאצית עקרום מארצות מגוריהם. הרי את כל מה שהיה להם מסרו ובלבד שיצילו את נפשם ויסיעו אותם למחוז חפצם.

היו רגעים ונדמה היה כי לעולם לא יגיעו למטרתם. והרי אז נשארה להם רק דרך אחת – הימה.

האניה מתקרבת לחופי הארץ. המולדת, תקוות הפליטים, נראתה מרחוק. הם עומדים צפופים על הסיפון. הרעב והסבל שסבלו במשך חודשי הנסיעה כאילו נשתכחו מלבם וקרני שמחה ואושר נראו על פני הכול. נכנסנו לנמל. השוטרים עלו על האניה. הנשים והילדים הורדו. אחריהם הורדו גם הגברים ורק אותי סגרו בין כתלי בית הסוהר בעכו".

אלכסנדר גילינסקי נחקר ארוכות על ידי התובע. נקרא להעיד גם צ’רלי גומשוב (אנגלי) שהיה ממונה על חדר־הרדיו באניה. הוא סיפר שארבעה ימים לאחר הפלגת האניה נכנסו אחדים מן הנוסעים לחדר־הרדיו, הוציאוהו החוצה ואמרו לו שמעתה ואילך אין לו כל שליטה על המכשיר וטוב יעשה אם לא יתערב במהלך הענינים וישאר על הסיפון.

לשאלת הסניגור ענה, שלא ידע מהי מטרת הנסיעה.

בנאום הסניגוריה הסתמך העו"ד י. שפירא על הנקודות הבאות:

חוקי העליה אינם חוקיים, כי הממשלה צריכה להביא הוכחה שהחוקים האלה חוקקו בהסכמת מיניסטר המושבות.

לא היו הוכחות שהעולים באו לארץ בלי רשות והעובדה היא, שכולם הורדו אל החוף.

רב החובל לא עשה כל דבר המתנגד לחוקים משום שנכנס באופן רגיל לנמל חיפה.

רב החובל אולץ על ידי הנוסעים להתקרב לחופי הארץ ולהיכנס לנמל.

אשר לחבר העובדים – הרי הם עומדים אך ורק לפקודתו של רב החובל.

השופט זיכה את רב החובל על צוותו. בפסק דינו קבע השופט, שלפי דעתו עלו אנשי האניה לארץ בלי כוונה להשתקע בה במקרה ודבר זה לא יורשה להם.

הממשלה לא היתה מרוצה מפסק הדין והיועץ המשפטי שלה, מר הוגן, הגיש ערעור בפני בית הדין העליון.

כעבור חדשיים בערך נתכנס בית הדין העליון לשמוע את הערעור; הרכב השופטים: זקן השופטים סיר טרסטיס והשופטים רוז ופרומקין.

מר הוגן טען, כי מבלי להכנס לבירור הכוונה, הרי עצם העובדה שנכנסו למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל היא עבירה על החוק הטעון עונש.

עו"ד שפירא טען לעומתו, שרב החובל נמצא במצב קשה כאדם אחראי לגורל נוסעי אנייתו. עם פרוץ המלחמה עזבו הפליטים את חוף אירופה ואחרי שנדדו זמן מה בים, נשארו בלי אמצעי מחיה וללא אפשרות להמשיך בדרכם בחיפוש אחרי ארץ שתרצה לקבלם. הוא נכנס לנמל חיפה ולא ניסה להוריד את נוסעיו אי שם בחוף אלא ביקש רשות להורידם. לו לא ניתנה הרשות היה בלי ספק מפליג לחפש מקום אחר. שנית: הסמכות בידי מושל המחוז להרשות לאניה להוריד את נוסעיה מבלי שהיא תקבל לכך רשות מוקדמת, לפני היכנסה לנמל. מכאן נובע שמותר לה להיכנס למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל. הוא הדין לגבי נוסע המגיע ארצה באווירון ויורד בשדה התעופה בלוד. הרי רק אחרי שירד אפשר לקבוע אם עולה חוקי הנו או בלתי־חוקי. במקרה שבלתי־חוקי הוא אפשר לשלוח אותו חזרה. אולם אי אפשר לתבעו לדין בעוון עליה בלתי־ליגאלית היות ועלה על אדמת ארץ ישראל.

זקן השופטים מצא את טענות העורך דין הגיוניות ונכונות. אמנם, רב החובל יכול לעשות כטוב בעיניו עם הנוסעים, אולם אם אלה הם מחוסרי מזון ודורשים שרב החובל יצילם – מחובתו של רב החובל לעשות הכול על מנת להציל את נוסעיו. ואמנם כך עשה, ציין השופט; הוא נכנס לנמל וביקש רשות להוריד את הנוסעים או לפחות שינתן לו מזון כדי להפליג הלאה.

היועץ המשפטי מר הוגן המשיך וטען, שאמנם הנוסעים הורשו לרדת לחוף, אבל עבירה על החוק נשארה עבירה.

בזמן האחרון באים באופן כזה יהודים רבים לארץ ישראל, ואי־אפשר להשאיר אותם באניות שירקבו ולא לגרש אותם, כי אין ארץ הרוצה לקבלם. מוכרחים להרשות להם לרדת, אולם העובדה של עבירה על החוק נשארת עבירה שדורשת עונש בהתאם לחוק.

להלן קרא מכתב מאת הנציב העליון, שאמנם ניתנה לו רשות מאת מיניסטר המושבות לחוקק את חוקי העליה.

החלטת בית הדין העליון היתה:

"ביום ה־19 בספטמבר 1939 הגיעה האניה נעמי־יוליה עם מספר רב של נוסעים למים הטריטוריאליים הארצישראליים. לרוב הנוסעים לא היו הניירות הדרושים לשם כניסה חוקית לארץ. למרות זה, שתחילה חשב רב החובל להוריד את נוסעיו מחוץ למים הטריטוריאליים לתוך סירות ולהעבירם לחופי הארץ – שינה אחר כך את החלטתו או מתוך סיבות הומאניטריות או תחת לחץ הנוסעים עצמם ונכנס באופן ישר וגלוי לנמל חיפה. אמנם התביעה הוכיחה שמצד הנוסעים היתה הפרה של החוק, אולם סעיף 12 של החוק מקנה לבית המשפט את הזכות להחליט שלא היתה כאן הפרה של החוק.

בית הדין העליון מאשר על כן את עמדתו של בית הדין המחוזי ומזכה את אלכסנדר גילינסקי מכל אשמה".

 

פרק עשרים־וששה - כל־דכפין    🔗

העליה הבלתי־חוקית שאורגנה על ידי התנועה הלאומית ואשר מימדיה גדלו והלכו, גרמה להתעוררות רבה בקרב המוני היהודים במרכז ובמזרח אירופה. אלה שכבר נפגעו מידם האכזרית של הנאצים, ראו בעליה זו את דרך ההצלה היחידה, אולם גם בין היהודים בארצות מזרח אירופה, שטרם שועבדו למשטר הנאצי, היו רבים שראו מראש את הסכנה המאיימת והם הסתערו בהמוניהם על משרדי העליה, מוכנים היו לשלם כל מחיר, ובלבד שיצרפום לשיירה.

מארגני העליה ניצלו זאת בלית ברירה. רבים היו הבית“רים מחוסרי האמצעים שלא היה לאל ידם לשלם אפילו את הסכום המינימאלי עבור הוצאות נסיעתם. קופת התנועה הייתה תמיד ריקה – מחלתה הכרונית של התנועה מאז ועד עצם היום הזה – הוצאות העליה האמירו ועלו מיום ליום. איך איפוא יועלו מאות ואלפי הבית”רים מחוסרי־האמצעים וכמהי־הגאולה? מארגני העליה היו על־כן דורשים מחיר כפול מיהודים־סתם כדי לכסות גם את הוצאותיהם של הבית"רים.

ברם, קצרה ידם של משרדי־העליה מטעם התנועה הלאומית מלהיענות לכל אלה הרוצים לעלות והמוכנים לשלם עבור הסעתם בכסף מלא. נמצאו על כן יהודים זריזים, שעמדו על הצד המסחרי של הדבר, ובהעריכם נכונה שזהו עסק היכול להכניס רווחים גדולים, החליטו לנסות את מזלם.

לא נהיה נאמנים לאמת, אם נאמר שכל מארגני־השיירות הפרטיים עיניהם היו נשואות רק לרווחים. אחדים מהם עשו זאת מתוך מניעים רעיוניים או אנושיים, כי ראו את גודל צרת עמם ונחלצו להושיע. ברם איך שלא יהיה, מתוך פרספקטיבה היסטורית יש בידינו לאמר, שאלה וגם אלה זכותם גדולה לאין ערוך, מבלי שים לב למניעים שלהם בזמנו, כי מארגני השיירות הפרטיות הצליחו להציל במשך שנת 1939 כרבבה ומחצית הרבבה יהודים אשר הובאו לארץ ב־35 כלי־שיט שונים.

וכאן עלינו לציין, שרוב מארגני השיירות ה“פרטיות” היו אנשי התנועה הלאומית, שחלק מהם השתתף גם קודם לכן בארגון העליה ב', אולם משום מה נפרדה דרכם והם עזבו את ארגון העליה במסגרת התנועתית, הם פתחו משרדים מקבילים על דעתם עצמם או בשיתוף עם גורמים שונים והמשיכו את פעולתם במשלוח שיירות עולים לארץ. את רוב השיירות האלו אפשר איפוא לזקוף לזכות התנועה הלאומית.

“אניאוס ניקולוס”    🔗

אחד הראשונים שארגן עליה “פרטית” היה מר פלש, מי שהיה יושב ראש התנועה הרביזיוניסטית בברין והממונה על עניני העליה ב' במקום. לאחר סיכסוך שפרץ בינו לבין מרכז העליה בפראג החליט לטפל בעליה על דעת עצמו. הוא פתח משרד גדול בברין והושיב בו למעלה מעשרים פקידים שעסקו בהרשמת מועמדים ובארגון השיירה. מפעילותו הקודמת במסגרת העליה ב' הכיר מספר סוכנים יווניים ועתה ניצל את קשריו לצרכי עבודתו. פלש לא הסתפק בקבלת כסף עבור הנסיעה. אלה שלא היה להם כסף נתבקשו לשלם עבור הנסיעה בתכשיטים. כן דרש מהנוסעים תשלום במטבע זר, כי לא היתה לו אפשרות־העברה באמצעות הבנק הלאומי, כפי שהיתה למשרד העליה בפראג. דבר זה – קבלת תכשיטים ודוויזים מן הנוסעים גרם להפצת שמועות רעות על משרדי העליה בכללם. רוב האנשים לא התמצאו הרבה בהבדלים שבין מרכז העליה בפראג לבין משרדו של פלש, מה עוד שהוא היה ידוע כאחד מראשי הרביזיוניסטים בברין. מר שלמה יעקבי בא במיוחד לצ’כוסלובקיה כדי להכנס בעבי הקורה של הסיכסוך; ובזמן ביקורו הוחלט להוציא את פלש מן המפלגה.

עד מהרה הרכיב פלש את השיירה הראשונה שלו, כי מועמדים לעליה לא חסרו. פלש קיבל לשיירה שלו גם כמאה וארבעים בית"רים ללא כל תשלום עבור הנסיעה. הוא שכר אניה יוונית בשם “אגיאוס ניקולוס” בעלת נפח של כ־1500 טון. השיירה מנתה כ־800 עולים, ובאחד מימי מרץ 1939 הפליגה האניה מנמל רומני שעל הדנובה, מבלי שיהיה לשיירה מלווה, מבלי שתהיינה לרוב אנשיה ויזות, ובלי כל קשר עם ארגון הורדה איזה שהוא בארץ.

בליל ה־31 במרץ הגיעה האניה לחופי הארץ. שעה קלה לאחר חצות, כאשר נעשו על סיפון האניה הכנות לקראת ההורדה הקרובה, הבקיע לפתע זרקור את החשכה, רקיטות התנשאו אל־על ואורו החזק של הזרקור נח על האניה. בו בזמן נפתחה אש מקלעים ורובים לעבר האניה והקליעים נתדפקו כברד על דפנותיה. רב־החובל לא איבד את עשתונותיו והצליח להוציא את האניה מטווח האש.

רק כעת הבחינו בגניחות שעלו מירכתי האניה. התברר ששנים מן הנוסעים נפצעו מיריות המשטרה, אחד מהם – יוסף אבלה – מת כעבור יום מפצעיו.

הד היריות נישא בחללו של העולם כולו ועורר סערת רוחות ותגובות חריפות ביותר נגד המשטר המנדטורי. הקולונל יאשיהו ווג’בוד הגיש שאילתה בענין זה בפרלמנט הבריטי. נציג הממשלה טען בפרלמנט שכל ענין היריות הוא עלילת שוא. מר י. בן־ארי, מזכיר נשיאות הצ"ח בלונדון, יצא עוד באותו ערב לאתונה לחקור בפרשה ובשובו הביא עמו מסמכים וצילומים, המאשרים את פתיחת האש מצד משטרת החופים, והמציאם לווג’בוד.

ווג’בוד העלה את הענין שנית בפרלמנט. הפעם עלה לדוכן מיניסטר המושבות מ. מקדונלד, לענות לווג’בוד ואמר:

“אכן פתח מפקד המשטרה לאַנץ באש־יריות קלה מאוד על הספינה ואחר כך רדפו אחריה, תוך שימוש באקדחים. בשעת המעשה לא נראו אנשים נוסעים בספינה אלא ערימה גדולה של ארגזי עץ, שחשבו כי הם מכילים נשק. פעולה זו של המשטרה היא בהתאם לסעיף 170 מחוקי המכס. מספינה זו לא עלו נוסעים לחופי ארץ־ישראל. אחר־כך נתקבלה ידיעה, שהספינה עגנה באי היווני קאנדיה (כרתים) ב־4 באפריל ובתוכה 687 יהודים מרומניה. שנים מיהודים אלה היו פצועים, אחד מהם מת אחר־כך מפצעיו. הוא, המיניסטר, מביע את צערו אם נכון הדבר, כי הפעולה הבלתי ליגאלית של הספינה גרמה למות בן־אדם”.

וודג’בוד לא הסתפק בתשובת המיניסטר, ודרש מן הממשלה פתיחת חקירה מקיפה ומסירת דין וחשבון מלא לבית הנבחרים. כאשר התעלם המיניסטר מדרישה זו – העיר ווג’בוד שהוא יחדש את הויכוח בעניין זה עם תום ישיבת הבית. אולם נשיא הבית פסק שאין מקום להצעת ווג’בוד, מפני שהענין אינו דחוף כלל ולא נסתיים עדיין.

כאן התרגז ווג’בוד וקרא בקול רם ונרגש: “הענין הוא דחוף, דחוף מאוד, היות ולספינות רבות אחרות צפוי גורל דומה. לפיכך אחדש את שאלותי ודרישותי בענין מעציב וסקנדליוזי זה בסוף הישיבה”.

בישיבת ועדת המנדטים של חבר הלאומים בג’נבה, שנערכה באותה תקופה, חילקו נציגי הצ"ח לכל חברי הועדה צילומים של האניה “אגיאוס ניקולוס”, שבהם נראו חורי הקליעים בדפנותיה, כן הגישו תזכיר מפורט על העליה ב' ויחסה של הממשלה הבריטית כלפיה. בדיונים עמדו כל הנואמים לצד מארגני העליה וכשהגיעו התמונות לידיו של הנציג הבריטי – הוא קפץ ממקומו תוך רוגז רב.

כעבור ימים מספר נתחדש הויכוח בבית הנבחרים הבריטי בעניין זה. לשאלת הציר פייטרס ענה סיר תומס, כי מיניסטר המושבות אישר את הפקודה הנותנת יפוי־כוח לסירות המשטרה הממשלתיות לירות על ספינות המביאות עולים בלתי־חוקיים. אולם לא נכון הדבר כאילו השלטונות הצבאיים קבלו סמכות לירות על העולים הבלתי־חוקיים אחרי עלותם על היבשה.

לא היה בכוחם של הויכוחים האלה להקל על מצוקת העולים ב“אגיאוס־ניקולוס”. האניה הסתובבה בין איי יוון. שלמה טרכטמן שהיה אותו זמן באתונה, עשה רבות יחד עם נציגי קהילת אתונה, למען הקל על סיבלם של העולים. לא הייתה כל אפשרות לחזור ולהפליג לארץ, כי רב החובל סרב בעקשנות להסתכן בנסיעה נוספת.

לבסוף הפליגה “אגיאוס ניקולוס” מנמל בורגאס בדרכה לארץ, כשאליה קשורה סירת מפרש. במחצית השניה של חודש מאי הגיעה למרחק של כעשרים קילומטרים מחוף הארץ. 310 עולים ירדו לסירת המפרש ובמשך יממה שטו לעבר החוף בצפיפות איומה ובחוסר מזון ומים. בקרבת החוף הורידו בסירה את הקבוצה הראשונה – 30 גברים שהחלו לבחון את השטח. הם נוכחו לדעת שהם נמצאים בקרבת כפר ערבי. היה זה הכפר ג’בליה בסביבת עזה. הערבים שהבחינו בהם התקהלו סביבם, כשבידיהם סכינים ופגיונות, והחלו להתנפל על העולים. על אף היותם תשושים הסתערו העולים על הערבים והבריחום. אלה מסרו מיד למשטרה על בואם של העולים. הגיעו כוחות משטרה והורידו את כל העולים לחוף. בזמן ההתגוששות נעלמו שלושה מן הנוסעים, שני גברים ואשה. אחד מהם, ארתור ווייץ, לא נודעו עקבותיו עד היום הזה. יתר השנים הסתתרו במשך הלילה בחולות ולמחרת יצאו לחפש ישוב יהודי. הם נתקלו בקבוצת ערבים גדולה שתפסום והחלו לענותם. מן הצעיר הפשיטו את בגדיו והעמידוהו עירום. את הצעירה רצו לאנוס. אולם בהתגוננותה מצאה תחבולה וטענה שהיא מוכרחה קודם לכן להתרחץ. היא נכנסה למים וזרקה את תכשיטיה אל החוף, הערבים החלו לריב ביניהם על המציאה ופתחו בתיגרה. בינתיים הגיעו למקום מספר שוטרים בריטיים והצילום.

העולים הובלו לחיפה והושמו במחנה ולאחר זמן קצר שוחררו.

האניה “אגיאוס ניקולוס” על שארית נוסעיה חזרה לרומניה. בנמל באלצ’וק אסרה אותם המשטרה הרומנית. לאחר דין ודברים ממושך שוחררה האניה, ועל סיפונה הועלתה עוד קבוצת נוסעים.

בהיות האניה במרחק עשרות קילומטרים מן הארץ, הועברו הנוסעים לסירת מפרש וזו עשתה את דרכה לחופי הארץ. ביום השלושה ביולי נכנסה ישר, באין מפריע לנמל חיפה. באותו בוקר התקיימה הלוייתו של מלח בריטי, שנהרג בהיפלט כדור מאקדוחו, ורבים מעובדי הנמל היו בטלים מעבודה בזמן ההלווייה. לפתע השגיחו בסירה המסתורית שנכנסה לנמל והשליכה עוגן ליד שובר הגלים, ומיד יצאו לקראתה שוטרים ופקידי הנמל.

697 העולים, שהיו ברובם יוצאי צ’כוסלובקיה, מחוז הסודטים ורומניה – הורדו והושמו במחנה מעצר.

“אסימי” – “פנגיה”    🔗

האניה שלאחריה – “אסימי” – זכתה גם היא לפירסום עולמי ועוררה סערת רוחות בישוב היהודי בארץ, כי הייתה זו אחת האניות הראשונות שנוסעיה הוחזרו לים אחרי שניתפסו בחופי המולדת.

“אסימי” הייתה אניה קטנה, בת 350 טון, ועל סיפונה מאתיים וארבעים עולים. שיירה זו אורגנה על ידי “מכבי”, “המזרחי” ו“הנוער הציוני” בעזרתו הפעילה של תהומי הוא אברהם זילבר המכונה גדעון, מפקד האצ"ל לשעבר.

“אסימי” עזבה את נמל קונסטנצה בימים האחרונים של חודש מרץ 1939 ונתגלתה על יד חוף קיסריה ביום ה־11 בחודש אפריל. האניה נצטוותה על ידי המשטרה להפליג לנמל חיפה, ואז נתקבלה ההחלטה לשלחה בחזרה לים הפתוח.

בימים הראשונים לעגינתה בנמל חיפה ערכה המשטרה חקירות מקיפות בין העולים בדבר מארגני העליה, מקום מוצאם של העולים וכדומה. באניה נערך חיטוי יסודי, סופק להם אוכל והימים עברו על העולים תוך פחד ותקווה. כל שעה ציפו לשמוע מה יהיה גורלם. הם לא רצו להאמין שאמנם יהא עליהם לשתות את כוס התרעלה עד תומה. ויחד עמם לא רצה הישוב היהודי להאמין, שהבריטים יבצעו את זממם לשלחם בחזרה. הכול קיוו שברגע האחרון יירתעו מתכניתם השטנית להפקיר את העולים לחסדם של גלי הים הזועפים. כי רק הים היה מוכן לקבלם – שכן מחוסרי תעודות היו העולים ואי היא הארץ שתהא מוכנה לקלוט אנשים, פליטים מסכנים מחוסרי בית ומחוסרי מולדת?…

ובעוד הכול נתונים בקדחת הצפיה – נודע בוקר אחד, ב־17 באפריל, שנתפסה סירת מפרש ועל סיפונה 176 עולים, עייפים, תשושים ורצוצים. הסירה בת ששים הטונות נתפסה בסביבת נתניה וגם היא הובלה לנמל חיפה.

הייתה זאת הסירה, ששמה המקורי היה “סאנטו־מאריה” ולאחר מכן הוחלף ל“פנגיה־קוניפטריה” ובה שארית הפליטה מן האניה “קאטינא”, אשר רוב נוסעיה ירדו בליל שביעי של פסח בחוף כפר ויתקין וקבוצה זו בראשותו של אברהם בלאס המשיכה לנדוד לאורך חופי הארץ, מבלי שתהא להם האפשרות לעלות לחוף.

לאחר שאברהם בלאס נפרד מד“ר פאול ומאחרוני העולים בחוף כפר ויתקין – הוא חזר לספינת הדייגים והפליג לפגוש את “קאטינא”. בלאס קבל לספינתו את שארית הנוסעים מ”קאטינא" וקבע עם רב־החובל שהאניה תמתין במקום 24 שעות, כדי לראות איך יפול דבר ורק לאחר מכן תחזור ליוון.

עם ערב מפליג בלאס עם האנשים לעבר החוף. הוא עלה לראש התורן ותר בעיניו אחר מקום הורדה. ככל שהם מתקדמים מרצינים ונזעפים פניו של אברהם; לאורך החוף מסיירות סירות משטרה. הוא צועק משהו לרב־החובל והספינה מאיטה את מהלכה. כעבור זמן קצר יורד אברהם מן התורן והספינה מתחילה לחזור על עקבותיה.

יום המחרת עובר בחיפושים אחר “קאטינא” – וזו איננה. רב־החובל לא עמד בדיבורו ועזב אותם לאנחות. והגרוע מכל – אין להם מזון ומי־שתיה אלא כדי יום אחד בלבד וגם זה בצימצום.

בטחון העולים שסאת סבלם כבר מלאה – נתערער לחלוטין. האמנם מתחילה פרשת נדודים חדשה שאין לדעת קיצה? רבים הם הרוטנים וטוענים שצריך להפליג ישר לחוף ואפילו ייתפסו על ידי המשטרה. אין הם מוכנים להמשיך ולהתענות בצפיפות האיומה ולכלות את שארית כוחם ברעב ובצמא.

בלילה הבא הם חוזרים על נסיונם ומתקדמים לקראת החוף. הלילה אפל. הגלים סוערים וזועפים. הספינה מיטלטלת מצד אל צד. העולים נצבים עולם על הסיפון, תרמילם על שכמם, מוכנים לירידה. מן הספינה מורדות הסירות והסדרנים מסדרים את קבוצות היורדים לפי התור שנקבע מראש. עוד מספר דקות והספינה עוצרת את מהלכה. ניתנות ההוראות האחרונות ומבצע ההורדה עומד להתחיל.

לפתע הוארה האפלה ברקטות צבעוניות. זרקורים החלו בולשים את פני הים ומטר־יריות ניתך לעבר הספינה. אברהם פוקד להרכין ראש ולהשתטח על הסיפון. המנוע משמיע גניחות קשות ובמלוא מהירותה פונה הספינה לים הפתוח.

למחרת פוקדת אותם סערה קשה. רוב הנוסעים רבוצים עייפים, שבורים ורצוצים ומיואשים. זה היום השני שלא בא אוכל לפיהם וגם ביום שקדם לו טעמו רק כדי מחצית הצנים. הגלים שוטפים את הסיפון ומרטיבים את הנוסעים עד לשד־עצמותיהם. רובם מרגישים ברע. אחדים מהם מתעלפים מרעב ומרוב הקאה. הלימון האחרון שנמצא באניה – מחיה את רוחם. אלו מן הנוסעים המחזיקים מעמד דורשים לכוון את הספינה לחוף – ויהיה אשר יהיה.

אברהם מאמץ את כל כוח־שכנועו – וללא הועיל. אז הוא מציע להם תכנית המתקבלת על דעת הרוב. הם יפליגו לחוף לבנון ושם יקנו מצרכי מזון. שם יקנו גם סירה להורדה, כי הסירות אבדו להם בליל אמש, בברחם מיריות המשטרה. בלי סירות ובכוחות תשושים אין הוא מוכן לבצע הורדה, כי יהיה בכך משום סיכון חייהם של הנוסעים.

בחוף צור יורד אברהם בלוויית אחד הנוסעים לחוף לקנות מצרכים. עובדי הנמל הערביים תפסו אותם ורצו להתנקש בהם, אולם שוטרים צרפתיים הצילום מידיהם. הם עוברים על פני כל החנויות וקונים מכל הבא ליד. ושוב מצילים אותם השוטרים מידי ההמון שהתאסף סביבם. אולם הפעם הם מובלים לתחנת המשטרה, ומכאן בסירת משטרת החוף הצרפתית לספינה. השוטרים עורכים בספינה חיפוש אחרי נשק וסחורה מוברחת. אולם הכרת פניהם של העולים עונה בהם שאין כאן מקום להרבות בחיפושים. השוטרים מעלים מסירתם את כל מזונם, מרוקנים כיסיהם מסיגריות ומחלקים אותם לעולים. בפניהם – השתתפות בצער ובפיהם איחולי הצלחה. המשטרה אף נותנת להם במתנה סירה ונפרדת מהם בידידות. תוך כדי כך הגיעה סירה והביאה את המצרכים שנקנו ובספינה שמחה וששון.

הספינה חוזרת לחופי הארץ. בדעת אברהם לבצע הלילה את ההורדה בחוף נתניה והוא מתחיל בהכנות הדרושות. לפתע, בשעת הצהריים נשמע ממרחקים רעש מנועים שגבר והלך מרגע לרגע, ובטרם הספיקו לעמוד על טיבו, כבר חג מעל ראשם אוירון בריטי, אשר הנמיך טוס. אחד הטייסים כופף את מחצית גופו דרך החלון ובידו מצלמה. כעבור דקות מספר שוב התרומם האוירון ונעלם הרחק באופק.

אברהם מצווה להסיע את הספינה צפונה. הוא יוריד הלילה את האנשים על יד נהריה או ראש הנקרה. ברם לא עברה שעה ארוכה – והנה הופיעו שלוש סירות מנוע של המשטרה, והקיפו את הספינה מכל עבריה. שוטרים מזויינים עלו על סיפונה ופקדו עליה להפליג לחיפה.

למחרת הועברו העולים ל“אסימי” וביום שלאחריו הוחזרו לספינתם. מפקד הנמל עלה על הסיפון והודיע שיציידו אותם במצרכי מזון, מי־שתיה וסירות ויחזירו אותם לים.

שבתון והפגנות בחיפה    🔗

הידיעה על החזרתם – הממה אותם. כבסרט עבר לנגד עיניהם כל מסע הנדודים הארוך על תלאותיו וסבלותיו. הלשם זה התענו שבועות וחדשים ארוכים ועמדו בכל המבחנים הקשים והאיומים?! הדבר לא יקום ולא יהיה! כל עוד רוח חיים בקרבם לא יצליחו הבריטים לבצע את זממם!

אברהם סידר את העולים על סיפון האניה בשלושה מעגלים. אנשי המעגל החיצוני זרקו לתוך הים את כל המצרכים שהובאו להם ואיימו לקפוץ לתוך הים. אנשי המעגל השני החלו זועקים בצעקות פרא שהרעידו את כל הסביבה והדם הגיע עד לפינות המרוחקות של העיר. ואילו במעגל הפנימי – אחד מהם, הזקן בחבורה, התעטף בטלית ותפילין, החזיק בידיו נרות דולקים וכל אנשי המעגל חזרו אחריו על פרקי תהילים, שנאמרו בקול בוכים מרטיט־לבבות. כל נסיונותיהם של הבריטים להשתלט עליהם, וכל איומיהם עלו בתוהו. היה זה מחזה מזעזע שהיה עשוי לרכך אפילו לב־אבן.

בעוד העולים מנהלים מלחמה נואשת באמצעים המוגבלים שברשותם, עוררה הידיעה על החלטת השלטונות להחזירם לים התמרמרות גדולה וכאב עמוק בקרב הישוב.

בחיפה שתושביה היו עדים למחזות המזעזעים, פרצה שביתה כללית שהקיפה את כל שטחי החיים בעיר. ועד הקהילה שנתכנס לישיבה מיוחדת שיגר לועד הלאומי את המברק הבא:

“הציבור העברי בחיפה הנמצא במתיחות בלתי־פוסקת זה שנים