לרעיתי חיה ולילדי שרה, אלידב

באהבה

 

פתח־דבר    🔗

הדפים שבפנינו באים לספר על אחד השלבים החשובים של מלחמת העם על חרותו ועצמאותו, על מלחמת העם בהמוניו למען פריצת שערי־הארץ הנעולים וקיעקוע חומות השלטון הזר במולדת.

על אף העובדה שרבות כבר סופר על מבצע ההעפלה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה והרבה זרי דפנה נקלעו, והרבה כתרים נקשרו לראשיהם של מבצעיה ופעיליה, הרי עד היום טרם סופר על מבצע עליה ב' בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה וטרם תוארו עלילותיהם של מחולליו, ורבים אינם יודעים כי עליה ב' הייתה קיימת הרבה זמן לפני שהופרחה הסיסמה “המעפילים יעפילו”.

אמרתי על כן – יבואו דפים צנועים אלה ויצילו מגניזה ושיכחה את אחת הפרשיות הדרמטיות ביותר במלחמת העם על חרותו ועל עצם קיומו; פרשה אפופת הוד וגבורה, עוז רוח ומסירות ללא־גבול, שנרקמה במוחותיהם של בעלי חזון, מעוף ותעוזה והפכה למציאות בידיהם הנאמנות של מחולליה־מבצעיה.

השתדלתי לתאר בעטי הדל את הדברים כהווייתם, על האור והצל שבהם. עז היה רצוני להגיע לשרשי האמת ולמידה מקסימלית של אובייקטיביות הן בתאור העובדות והן בהערכתן. ואם הצלחתי בכך במידת־מה – יהיה זה שכרי.

לבסוף עלי למלא חובה נעימה ולהודות לכל אותם עשרות ומאות ממשתתפי העליה ב' ומפעיליה, אשר העמידו לרשותי את החומר הדרוש בכתב ובעל פה. תודה מיוחדת לידידי מר יוסף פעמוני, מנהל מכון ז’בוטינסקי, שפתח בפני את גנזיו. כן נתונה תודתי ל“של”ח" – אגוד למען שיקום לוחמי חופש, על עזרתו בהוצאת הספר.

ח. ל.

חלק ראשון: אוואנטוריום

 

פרק ראשון - תקופת בראשית    🔗

שרשיה של אותה פרשה נאדרת ההוד והעלילה, רבת הסבל והגבורה, הקרויה “העליה היהודית הבלתי־חוקית לארץ־ישראל” נעוצים בתקופת השלטון התורכי בארץ־ישראל. כבר בסוף שנות השמונים של המאה שעברה, עם גלי העליה הראשונים מארצות רוסיה ורומניה, גזרה הממשלה התורכית גזירות חמורות על עלית היהודים, ורבים חיפשו וגם מצאו דרכים עקלקלות להגיע אל ארץ משאת־נפשם. אולם למלוא תנופתה הגיעה עליה זו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, שהיא ענינה של ספר זה, ועל כן נפתח סקירתנו בראשית השלטון הבריטי בארץ־ישראל.

לעג הגורל. סיר הרברט סמואל, המדינאי היהודי הבריטי שנתמנה ביולי 1920 כנציב עליון ראשון לארץ־ישראל, כדי לסמל את החלטתה של ממשלת בריטניה לקיים את הצהרת בלפור, שבה הוכר הקשר ההיסטורי בין ישראל לארצו, הוכרה זכות היהודים לשוב לביתם הלאומי, אותו הרברט סמואל, שמינויו נתקבל בהתלהבות כה רבה בכל תפוצות ישראל, כאות להגשמת כיסופי הדורות, – הוא גם הראשון הנועל את שערי הארץ בפני המוני היהודים. מיד עם כניסתו לתפקידו הוא מגביל את העליה ל־ 16,500 נפש לשנה, ולאחר שנה, בעקבות התנפלויות־הדמים שערכו הערבים ביפו, בפתח־תקוה ובמושבות אחרות במאי 1921, הוא מגיש להם פרס על מעשי הרצח, השוד והביזה: הוא מודיע תחילה על הפסקה זמנית של העליה ואחר כך על הגבלתה בהתאם ל“כוח הקליטה” של הארץ. ב־3 ביוני 1921, בנאום לכבוד יום ההולדת של המלך, מכריז סמואל: “ואשר לעליה, המעוררת התענינות כה רבה, הודעתי בנאומי הראשון ביום שבעה ביולי אשתקד, שצריך יהיה להגבילה בהתאם לעבודה המצויה בארץ. ובאמת צריך שתהיה מוגבלת בדיוק רב בהתאם לכך, ושהעבודה תהא עבודה חדשה ובת קיום. העליה תעוכב עד שיבחנו שנית את המצב”¹.

בזה הניח סמואל את היסוד לאותה שיטת “סרטיפיקטים” שנהפכה במרוצת השנים לעניבת החנק שבה ניסה השלטון המנדטורי לחנוק את התפתחותו של הישוב היהודי בארץ; אותה שיטה אומללה אשר הפכה ציר המאבק העיקרי של ההנהלה הציונית במשך דור שלם. המלחמה לא הייתה נטושה על עצם העיקרון של עליה חופשית, על זכותו של כל יהודי לחזור לארץ אבותיו, אלא על מספר רשיונות העליה שממשלת המנדט הואילה, מפרק לפרק, להעמיד לרשות ההנהלה הציונית ואחר כך לרשות הסוכנות היהודית לארץ־ישראל. כפי שנראה להלן, הייתה עצם שיטת הסרטיפיקטים מקובלת על ההנהלה הציונית, מכיוון שהיא נתנה בידה את האפשרות לקבוע את סוגי העולים כראות עיניה ובהתאם לאינטרסים המפלגתיים של חבריה, ועל ידי כך – את השליטה על ההמונים היהודיים כמהי הגאולה.

אם נבחן את הדבר בפרספקטיבה היסטורית, הרי הוציא הרברט סמואל במעשהו זה גזר־דין של מוות על רבבות ומאות אלפי יהודים שהושמדו בתקופת השואה, משום שלא יכלו להציל את נפשם על ידי עליה לארץ־ישראל מחמת הגבלות העליה ושיטת הסרטיפיקטים שהוא הנהיג; הגבלות אלו הן שהולידו למעשה את “העליה הבלתי־ליגאלית”, שנהפכה לתנועה כבירה לפריצת ההסגר הבריטי על העליה; והשימוש־לרעה שנהגו המוסדות הציוניים בשלטון שהעניקה להם שיטת הסרטיפיקטים, הגביר בעקיפין את התסיסה שהביאה ליצירת תנועה זו.

חברת “מעבירים”    🔗

בהתקרב מלחמת העולם הראשונה לחופי הארץ וגבולותיה, עזבו אותה אלפי יהודים נתיני ארצות ההסכמה – הונגריה, אוסטריה וגרמניה, בעוד שאלפי יהודים אחרים, רובם נתיני רוסיה, גורשו מן הארץ על ידי השלטונות התורכיים. נתיני ארצות הציר השתקעו רובם בווינה, בירת אוסטריה.

בתום המלחמה עמדו רבים מהם לחזור לארץ, אולם הקונסול הבריטי בווינה לא נתן אשרות כניסה ליהודים בעלי דרכונים גרמניים, והם התחילו לחפש דרכים לחזור לארץ בניגוד לחוק, כלומר, באורח בלתי ליגאלי. ונמצא בווינה יהודי אחד, בשם אליעזר מילר, שהחל להוציא אשרות כניסה לארץ, החתומות בחותמת בריטית מזויפת, תמורת תשלום של לירה אחת.

באותה שנה, שנת 1918, נוסדה בווינה חברת “מעבירים” ששמה לה למטרה לעזור לחזירתם לארץ של היהודים האלה ולהעלות יהודים יוצאי ארצות אירופה השונות. ד"ר יחזקאלי גלילי, תושב תל־אביב, שהיה בא־כוח חברת “מעבירים” התקשר עם החברה לתיירות והגירה “פלסטיין אכספרס” לשם סידור יותר קל ויותר מהיר של כל הענינים הפורמליים הקשורים במבצע זה. כן התקשר עם חברת האניות “לויד־טריאסטינו”, שחמישה מקווי האניות שלה עברו על פני ארץ־ישראל, לשם הסעת העולים. “מעבירים” הייתה משתמשת בעיקר באניה “סירין א'”, שהייתה עושה את דרכה בקו טריאסטה־אלכסנדריה־יפו, ובאניה “סירין ב'”, שנסעה – טריאסטה־קושטא־יפו.

בראש פעולת הארגון בווינה עמד מנהל “מעבירים” פרינגס, ועזרו על ידו ד“ר פולוצקי וד”ר פריי. הם היו מארגנים משלוח של מאה איש בערך, מרכזים אותם בווינה ושולחים אותם ברכבת לטריאסטה. בטריאסטה היה מקבלם המהנדס שארק, שטיפל בכל עניני הנסיעה והיה מאכסנם עד להפלגה במלון שחברת “מעבירים” הייתה שוכרת במיוחד לצורך זה.

את הוצאות הנסיעה, שהיו בדרך כלל קטנות, היו העולים משלמים מכיסם. אלה שלא היה לאל ידם לשלם אפילו תשלום מינימלי זה, היתה חברת “מעבירים” משלמת בעדם, בכספים שהייתה אוספת בין הנוסעים לכל מקרה לחוד.

חברת “פלסטין אכספרס” הייתה מסדרת את ההורדה ה“ליגאלית” בארץ תמורת תשלום של שלוש לירות, מבלי לקחת לעצמה רווחים כל שהם. הכסף היה מוצא על ידה לתשלומים הבאים:

לירה אחת לראש היה מקבל קצין הנמל הבריטי, שהיה מעלים עין ונמנע מלבדוק את מספר הבאים, תחילה הקפיטן בסוול ואחריו המייג’ור ג’ון. לירה אחת היו מקבלים הערבים בעלי חברת סירות ההורדה – השייך עלי חאמיס ואחמד בודא. את הלירה השלישית היה מקבל הקונסול האוסטרי בצפת, ערבי, שהיה רושם את העולים כתושבי צפת – נתיני אוסטריה. על ידי רישום זה גדל באופן מלאכותי מספר הנתינים האוסטרים בארץ. בשנים יותר מאוחרות, לאחר חתימת חוזה השלום עם אוסטריה, כאשר הגיע לארץ קונסול אוסטרי אחר, הוא גילה, תוך בדיקת ספרי הרישום, את הזיופים של קודמו, והלה הועמד על כך לדין.

פעם בשבוע היה מגיע משלוח עולים מטריאסטה לאלכסנדריה, ובהגיע השיירה, היה מר שמידט, יהודי יליד צפת, שעבד כשמש בחברת “לויד מריאסטינו”, מוריד את העולים, בערבותו, מהאניות ומאכסנם במלון “דה־פרנס” (שהיה בבעלותו של מר הרשקוביץ – יהודי מזכרון יעקב), כעבור יומיים היה מר שמידט מעלה את העולים על סיפון האניה “סירין א'”, שהייתה מפליגה לארץ. אלה שנסעו דרך קושטא נמצאו בטיפולו של מר קרמר, שעמד בראש המשרד לתיירים שם. הוא היה מסדר לעולים את כל הניירות הדרושים, ומעלה אותם על סיפון האניה “סירין ב'”, שהייתה מפליגה ישר לחופי הארץ.

בהגיע האניה ליפו יצאו לקראתה מספר סירות, ובכל אחת מספר אנשים, להקביל את פני האניה ולחזות בה. הסירות על נוסעיהן לא עוררו כל חשד בעיני המשטרה, כי בימים ההם מעטים עדיין מקומות השעשועים בעיר, ובהגיע אניה לנמל, היו רבים מן התושבים צובאים על החוף לחזות בה ובכל התכונה סביבה. מי שידו משגת, שוכר סירה ומתקרב לאניה כדי ליהנות מקרוב מבידור משעשע זה. ואילו הסירות המיועדות לתפקידן המיוחד, היו קולטות את העולים הבלתי חוקיים וחוזרות אתם לחוף. את מטענם של העולים היו מורידים עם המטען הכללי של האניה, ומשחררים אותו על ידי “בקשישים” שניתנו לערבים המטפלים במטען.

בכל הפעולות סביב הורדת העולים בנמל יפו השתתפו באורח פעיל לויטנננט צ’רנוב, קצין בנמל, סרג’נט מייג’ור לייבוביץ, הערבי אומברדז’י, מנהל המכס הערבי איופ ושוטר הנמל פולאק שעזר ועבד במסירות רבה שלא על מנת לקבל פרס.

החוזרים והעולים השתלבו בחיי הארץ המתחדשים, ומנהלי המבצע ממשיכים בפעולתם הברוכה ומביאים לארץ יהודים יוצאי ארצות שונות בעלי הרכב מעמדי וחברתי שונה, שדבר אחד איחדם – הכמיהה לגאולה והרצון הכביר להשתרש בארץ אבות ולבנות בה חיים חדשים לעצמם ולבאים אחריהם.

משך שלוש וחצי שנים נכנסו בדרך זו לארץ כרבבה ומחצית הרבבה יהודים, וכל העבודה נעשתה בשקט ובצנעה, בלי פרסומת, תוך אידאליזם ורצון עז להגדיל את הישוב היהודי בארץ על אף האיסורים והגזירות, ואפילו הן באו מידי יהודי מכובד… הרוח החיה והפעילה בכל המבצע הזה היה ד"ר יחזקאל גלילי, אשר לאחר מכן הצטרף לשורות התנועה הלאומית והיה אחד מפעיליה.

לכשנודע הדבר ברבים, ועד לנציב העליון הגיעו השמועות, הורה הנציב להגביר את הביקורת בנמל יפו, ושלל את זכיון ההורדה מחברת “פלסטיין אכספרס”. וכך נסתם הגולל בחורף 1923–4, על פעולתה הברוכה של חברת “מעבירים” ועל הנסיון הראשון לארגן עליה “בלתי חוקית” בממדים רחבים.

“הספר הלבן” של צ’רצ’יל    🔗

כשנה לאחר הכרזת הנציב העליון סמואל על הפסקת העליה, ולאחר שמאות עולים הוחזרו מחופי הארץ אף כי התעודות שבידיהם ענו לכל דרישות החוק, – שלח משרד המושבות הבריטי, שבראשו עמד ווינסטון צ’רצ’יל, ביום ה־3 ביוני 1922, תזכיר אל ההנהלה הציונית (“הספר הלבן” של צ’רצ’יל) שבו נאמר: “העליה אינה יכולה לקבל היקף העלול לעבור על יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ לקבלת עולים חדשים. חשוב להבטיח, כי העולים לא יפלו למעמסה על שכם כלל האוכלוסיה בארץ, ולא ינשלו אף חלק מהתושבים הנוכחים מעבודתם”.

ההנהלה הציונית לא נחלצה למלחמה בעיקרון נפסד זה, ששם לאל במחי־יד את תקוות הציונות; היא הסכימה להגבלת העליה תוך הבעת בטחונה ואמונתה שממשלת המנדט תשמור על עיקרון זה. בתשובת ההנהלה על התזכיר כותב ד"ר חיים ויצמן לאמור:

“הנהלת ההסתדרות הציונית לוקחת לתשומת לבה את גילוי־הדעת על המדיניות האנגלית בארץ־ישראל, והיא מבטיחה לממשלת הוד מלכותו, כי ההסתדרות הציונית תנהל את פעולתה בהתאם למדיניות שהותוותה בגילוי דעת זה. ההנהלה קובעת גם כן, כי ממשלת הוד מלכותו מודה בהכרח, כתוצאת הזכות ההיא, לתת ליהודים את האפשרות להגדיל את מספרם בארץ־ישראל על ידי עליה. ההנהלה מסתמכת על גלוי הדעת, כי היקף העליה הזאת ייקבע על ידי היכולת הכלכלית של הארץ בכל פעם ופעם לקלטת עולים חדשים. יהיו האמצעים אשר יהיו, שינקטו לשם הסדרת העליה הזאת, הרי ההנהלה רוחשת אמון והיא בטוחה, כי גם ממשלת הוד מלכותו וגם הנהלת ארץ־ישראל תנהגנה בענין זה לפי העקרון הנזכר לעיל”.

אכן, ההסדר הזה חפף את מגמות ההנהלה הציונית, שדגלה בהתיישבות נבחרת ובעליה סלקטיבית.

ההנהלה הציונית מצמצמת את העליה    🔗

בסתיו 1925 פרץ משבר כלכלי בארץ, אשר החריף והלך בשנתיים־שלוש הבאות. בשנות המשבר היה מספר היורדים גדול ממספר העולים. הממשלה מצאה פה הזדמנות טובה ונוחה לצמצם עוד יותר את ממדי העליה, וגם הפעם מיהרה ההנהלה הציונית להסכים להגבלות החדשות. ויתירה מזו; ההנהלה הציונית בעצמה נקטה פעולות, כדי לצמצם עוד יותר את העליה, כפי שהעידה בדו“ח של ההנהלה לקונגרס הציוני הט”ו, בלונדון בשנת 1927.

“הגבלות חמורות הונהגו בקשר עם זה. ההנהלה הציונית עצמה, על פי האיניציאטיבה שלה, היתה מוכנה להגביל באופן זמני את העליה ולאשר רק אותם האנשים שקליטתם בארץ, לפי התנאים הכלכליים הנוכחיים, נראתה כבטוחה. המשא ומתן שבין הממשלה לבין ההנהלה הציונית בנידון זה הביא לידי מכסה מצומצמת של סרטיפיקטים לתקופת אוקטובר 1926 – מרץ 1927 וכן אפריל–ספטמבר 1927” (עמוד 37).

בסתיו 1927 פירסמה ממשלת המנדט הגבלות הדשות, שעליהן מוסר דו“ח האכסקוטיבה הציונית לקונגרס הט”ז, בשנת 1929, כדלהלן (עמוד 5):

“הגבלות אלו הפסיקו לגמרי את העליה החלוצית, צמצמו עד מיעוט שבמיעוט את עלית הקרובים והחמירו בעלית בעלי הון בזה שדרשו מעולה בעל הון להוכיח שיש לו סכום של אלף לירות ויותר… קשיים אחרים בעליה נגרמו לרגל ההוראה החדשה שרשיון עליה יוכל להינתן רק לאנשים שיש בידם פספורט המאפשר להם לשוב לארץ מגורם. ההנהלה הציונית העמידה בראש תפקידיה את המלחמה בהגבלות אלו… מה שנוגע לעליה חלוצית, הרי בשים לב למשבר הכלכלי החמור שעוד היה בתוקפו באותה תקופה, לא יכלה ההנהלה הציונית לבוא בזמנו לממשלה בדרישה ממשית לרשיונות עליה בשביל חלוצים, כיוון שלא היתה יכולה בשום אופן לתת תשובה רצויה לשאלה, אם ההנהלה הציונית מוכנה לקבל עליה אחריות למספר יותר גדול של מחוסרי עבודה…”.

אולם גם הגבלות אלו לא הניחו את דעתה של ממשלת המנדט. אם כי ידעה מנסיונה כי תוכל לבטוח במתינותם של המוסדות הציוניים הרשמיים, ראתה בדאגה את הכוח החדש, האקטיביסטי שהחל בשנים אלה להתפתח ולעלות באופק הציוני – המפלגה הרביזיוניסטית בראשותו של זאב ז’בוטינסקי, ועל כן החליטה, שוב, להשתמש בגורם הערבי, כדי לבלום את העליה ולשים קץ אחת ולתמיד לאותה אשליה יהודית, שציונות שמה. במיטב התככים אירגנה הממשלה את מאורעות תרפ"ט. פרעות אלו בישוב היהודי צריכים היו לשמש אמצעי הפחדה לצמאי העליה ומכה ניצחת לכל תקוות הציונות.

“הספר הלבן” של פאספילד    🔗

אחרי מאורעות 1929 מינתה הממשלה הבריטית את וועדת שאו לחקור את סיבות המאורעות. בהתאם למסקנותיה של וועדה זו, נתמנה ב־6 במאי 1930 ג’ון הופ סימפסון כשליח הממשלה לחקירת שאלות העליה, ההתנחלות על הקרקע והתפתחות הארץ. ב־16 במאי אותה שנה ביטלה הממשלה את חלק הארי של 3300 רשיונות העליה שניתנו לתקופת אפריל־ספטמבר. הנימוק המפורש לגזירה זו היה, כפי שצויין בדו“ח של האכסקוטיבה הציונית לקונגרס הי”ז, ביוני 1931 (עמוד 6): “בהתחשב עם הבקורת שנמתחה על ידי וועדת שאו ובקשר עם שליחותו של סימפסון שהוטל עליו לחקור בשאלת הקרקע והעליה, חשבה ממשלת הוד מלכותו לנכון להגביל את העליה לארץ־ישראל, עד שיתקבל הדו”ח של סימפסון".

ב־24 באוקטובר 1930 פורסם רשמית “הספר הלבן” של פאספילד, בו נאמר בין השאר בסעיף “העליה”:

“כל שיטת הפיקוח על העליה על ידי הממשלה נבחנה לא מכבר בכובד ראש, ובחודש מאי מצאה ממשלת הוד מלכותו לנחוץ, עם השאירה ללא הפרעה את העליה היהודית בצורותיה השונות האחרות, להפסיק את מתן הסרטיפיקטים הנוספים להכנסתם של עולים על פי רשימת העובדים (היינו נוסף על 950 הסרטיפיקטים שכבר נתאשרו) למחצית השנה הנגמרת ביום 30.9.1930, עד לתוצאות החקירה הזאת וקביעת הפוליטיקה בעתיד. החקירה גילתה חולשות ידועות בשיטה הקיימת. הוכח שעל פי שיטה זאת נכנסו הרבה אנשים שלא היו צריכים לקבל ויזות, אילו היו כל העובדות ידועות; לא קיים כל פיקוח ממשלתי ממשי ביחס לבירור העולים הבאים מחוץ לארץ, ותוצאת הדבר שאין אמצעי שמירה מספיקים בפני מעשים שאינם בסדר גם בקשר עם מתן הסרטיפיקטים לעולים וגם לגבי עלייתם של אנשים בלתי רצויים. ישנה עוד תופעה בלתי רצויה והיא, שמספר גדול של נוסעים (תיירים), הנכנסים לארץ על מנת להשאר בה זמן מוגבל, נשארים בה בלי רשות. את מספר המקרים הללו במשך שלוש השנים האחרונות מעריכים ל־7800. עוד תופעה רצינית היא מספר האנשים הנמלטים מפקוח הגבולות. …כל החלטה נמהרת בנוגע לעליה יהודית נוספת ללא הגבלות צריכה להדחות בכל תוקף, לא בלבד מבחינת האינטרסים של תושבי ארץ־ישראל בכללותם, אך אפילו מהבחינה המיוחדת של הצבור היהודי, כל זמן שרווחים חשדות מרובים בקרב הציבור הערבי – וחשדות כאלה רווחים באמת – שהמשבר הכלכלי שהתושבים הערבים סובלים נגרם בעיקרו על ידי עלית יהודים ותיירים, וכל עוד קיימים נימוקים ידועים שעל יסודם אפשר לטעון בצדק, שהחשדות הנם מבוססים יפה, יש תקוה מועטה לשיפור יחסי הגומלין שבין שני העמים, אך שלומה וטובתה של ארץ־ישראל בעתיד צריכים להיכון בעיקר רק על שיפור כזה…”.

גלוי דעת זה של הממשלה הבריטית על מדיניותה בארץ־ישראל היה חריף מדי גם לגבי ההנהלה הציונית, והיא הרימה קול מחאה נמרץ. בתגובה על כך כתב מר רמזיי מקדונלד, ראש הממשלה הבריטית, איגרת לד"ר ח. ויצמן, ששימש פירוש מוסמך לספר הלבן, פירוש אשר הניח את דעת ההנהלה הציונית. באגרת שנשלחה ביום ה־13 בפברואר 1931 נאמר:

1. קרובה לשאלה זו (איסור רכישת קרקעות) היא שאלת העליה. יש קודם כל להטעים שאין בפיקוח זה משום סטייה ממדיניות הקודמת. מ־1920 ואילך, כשנכנס לתוקפן חוק העליה היסודי, הותקנו בזמנים שונים תקנות שונות בנוגע לפיקוח על העליה, תקנות שנתכוונו למנוע כניסה בלתי חוקית לארץ־ישראל, להגדיר ולהקל את הכניסה החוקית. על זכות ההסדר הזה לא חלקו אף פעם.
2. אולם נראה שאת כוונת ממשלת הוד מלכותו הסבירו בצורה זו, “שעליה יהודית נוספת לא תורשה כל זמן שהיא יכולה להפריע לערבי כל שהוא להשיג עבודה”. ממשלת הוד מלכותו לא נתכוונה מעולם לנקוט מדיניות זו. היא הייתה מעונינת לציין, שבשאלת ההסדר של העלייה היהודית יתחשבו במקרים הללו: “הכרחי להבטיח שהעליה לא תפול למעמסה על אוכלוסי ארץ־ישראל בכללותם ושהיא לא תדחה אף חלק מהאוכלוסיה הנוכחית מהעבודות שהיא עוסקת בהן”. (הספר הלבן 1922). ועל כן הוחלט לנקוט בעיקרון של כושר קליטה. וכשדנים על כושר קליטה מתחשבים אך ורק בטעמים כלכליים".

מבצען הנאמן של ההגבלות והגזירות של העליה, היה היהודי אלברט חיימסון, ראש מחלקת העליה במזכירות הראשית של ממשלת המנדט.

בתפקידו כראש מחלקת העליה היה האחראי, למעשה, לכל מעשי הזדון של הרשות בשטח העליה; גירוש ה“בלתי־ליגאליים”, החזרת אניות־עולים מן הנמלים, וסירוב מתן סרטיפיקטים מכל מיני סיבות שונות ומשונות. ואם כי לא הוא שקבע את מדיניות העליה, הרי העובדה, שהיה זה יהודי שעמד בראש מחלקת העליה, עזרה רבות למזכירות הראשית. ניתנה לראשי השלטון האפשרות לרחוץ בנקיון כפיהם ולהטיל את כל האחריות עליו. חיימסון הפך לסמל של מדיניות העליה הנוקשה והאכזרית, ועליו הצביעו כעל היהודי המוציא אותה מן הכוח לפועל.

במידה מסוימת מקביל אופן ניהול הענינים על ידי חיימסון לזה של הרברט סמואל, הנציב הראשון ליהודה. שניהם נשלחו ארצה כיהודים אנגליים וכפקידים בריטיים. הוטל עליהם להסתגל לנסיבות חסרות־התקדים של משטר מנדטורי, למלא את סעיפי המנדט ולשרת את האינטרסים והשאיפות של עמם היהודי, לשני האישים האלה היה רקע יהודי חיובי; שניהם חונכו בסביבה של תרבות יהודית, ומעולם לא הסתירו את יהדותם. אין ספק, על כן, שברגע שהממשלה הבריטית מינתה את השניים לתפקידיהם בארץ, אפשר היה לצפות מהם שהם ימלאו את משימתם לא לפי האות היבשה של הוראות המנדט, אלא לפי הרוח שעליה הושתתו גם הצהרת בלפור וגם המנדט, ושיראו במינויים שליחות מיוחדת מטעם ההשגחה העליונה להגשים את חלום הדורות של עם ישראל. אך הם התכחשו לזאת.

הפרק העגום שכתב חיימסון בתולדות העליה לארץ־ישראל בשנות המנדט מטביע על מצחו את אות הקלון של פקיד קולוניאלי בריטי קנאי ואכזרי, המבכר שירות נאמן לאדוניו הבריטיים על צרכי עמו ומצוקת אחיו היהודים.

 

פרק שני - אוואנטוריזם    🔗

ככל שהחמירו הגבלות העליה, התגבשה והלכה ברחוב היהודי, וביחוד בקרב התנועה הלאומית, ההכרה שיש להפר הגבלות אלו ולפרוץ את הסגר העליה על ידי ארגון עליה שלא ברשות, עליה בכל הדרכים והאמצעים.

האות והתנופה לפעולה זו ניתנו במאמרו של זאב ז’בוטינסקי “על אוואנטוריזם”, שנתפרסם בפברואר 1932, ושהשאיר רושם כביר על הנוער היהודי, בגלל השפעתו הרבה של מאמר זה על עתיד העליה ה“בלתי־ליגאלית” מן הראוי להביאו כאן כמעט במלואו.

ז’בוטינסקי כתב:

“… כוונתי חיובית: דרשה לכבוד ה”אוואנטוריזם", הגנה על תופעה, השנואה על כל אדם רציני ורק נערים חולמים עליה, ושתמצא משלה בכתבי ז’ול וורן ואלכסנדר דיומא־האב; שקודם אפשר היה לחזות בה גם בראינוע, אך מיום שהראינוע התחיל, לצערי, להשמיע צלילים, נעלמה גם מן הבד.

על כן אין מוצא – אלא לתאר את תכונותיה של התופעה ששמה אינו ידוע. הסימנים הם: ראשית, זוהי פעולה של יחידים, – בעיקר של יחיד על חשבונו ואחריותו הוא. באופן המוני אי־אפשר לארגנה, על כל פנים לא לעתים קרובות. שנית, זוהי פעולה הכרוכה בסכנה, שיש לה יותר סיכויים לכשלון מאשר להצלחה, רחוקה משכר וקרובה להפסד. משום כך חושבים כל האנשים הרציניים כי זו תמיד שטות וקלות דעת. ועל תופעה זו ברצוני ללמד זכות.

סיכויים להצלחה… אנשים מיושבים בדעתם סבורים, ששיטתם המחושבת והשקולה, “הממלכתית”, יש לה סיכויים. ומה מלמד הנסיון? גזלן הוא הנסיון, ריקה ומחוצף, והוא שם ללעג את ה“חישובים הממלכתיים” לעתים יותר קרובות מאשר את קלות הדעת האוונטוריסטית. ודוגמה לכך משמשים מאורעות השנים האחרונות בציונות: הכל היה בה מחושב, מעשי, ללא סיכון כלשהו, ללא שמץ של אוואנטוריזם… והתוצאה היא הספר הלבן של פאספילד. לעומת זאת עדיין זכור לנו כי כל האנשים המיושבים קראו להרצל “אוואנטוריסט”; ושנים רבות לפני הרצל היו מכבדים בתואר זה אנשים אחרים – למשל, גריבלדי, וושינגטון, קולומבוס. אין ספק שאותו היהודי שאיים להלשין על משה רבנו על רצח קצין המשטרה בארץ מצרים, אמר לו בלשון מצרית כדברים האלה: “אוואנטוריסט שכמוך!” קשה, קשה מאד לקבוע איפה מתחילה האוואנטורה ואיפה מסתיימת המדיניות המעשית. שילר אמר: “אם (התכנית) שורטטה – אינה אלא פשע המוני; ואם בוצעה – עלילה בת אלמוות”. הוגה דעות לא־יהודי אחר, ציניקן, (אבל גם הוא לא טפש) ביטא את הרעיון הזה: כל התחלה נחשבת כאוואנטורה עד לרגע הצלחתה.

עד כדי כך מטושטשים ובלתי ברורים התחומים של המושג, שאיני יכול כלל להתחייב להגן עליו תמיד. להיפך, אני מוכרח לשמור לעצמי את הזכות, כשהשעה תהיה כשרה לכך, לחרף אדם (כפי שחירף אותו המתבולל המצרי את משה רבנו): “אוואנטוריסט שכמוך!” כבר עשיתי זאת פעמים אחדות, ובודאי אעשה זאת עוד פעמים רבות, הדבר תלוי במסיבות שונות – באוירה, בזמן, ב“קוניוקטורה”, – והעיקר בסוג “האוואנטורה” שעליה מדובר. יש ואוואנטוריזם הוא רע, ויש והוא טוב. ברגע זה, במסיבות הנתונות, חושבני שיש להגן על האוואנטוריזם – ראשית, משום שעכשיו אין להמנע ממנו. לא יעזור לנו, אפילו אם כולנו נצעק: “הס”! כל אחד מבין בפנים לבו, ששום “הס” לא יהיה אצלנו – דוקה משום שאנו, היהודים, הרי אין אנו פגר, אלא גוף חי וגם הציונות לא מתה עדיין, אלא להיפך, – היא נהיתה, ברוך השם, יותר מרת־נפש, יותר קשת־עורף משהייתה בזמן מן הזמנים. אם כן, עלינו להתבונן היטב ולשקול יפה את הדברים, אולי זה יותר בריא בשבילנו – דווקה לתת הכשר ל“אוואנטוריזם” ולהכיר בו כתופעה נורמלית לגמרי בתנאים בלתי־נורמליים.

נקח נא את שאלת העליה לארץ־ישראל. היא אסורה. מה פירושו של איסור זה בשביל ההיגיינה הלאומית שלנו – זאת מבינים כיום רבים, ואלה שעדיין לא הבינו זאת כל הצורך, יווכחו בכך בקרוב, ודווקה באופן בלתי־נעים. אני אומר “היגיינה לאומית”, משום שמדובר כאן בבריאות הרוח של כל הנוער שלנו. רבבות מהמובחרים שבדור “כיוונו את עצמם” במובן הנפשי כלפי העליה; אלפים מהעידית שבעידית גם התכוננו אליה למעשה, הפכו את כל מהלך חינוכם, הזניחו בתי־ספר ו“קריירות” מלומדות, התקוטטו עם הוריהם. כל זמן שעוד היתה אפשרית עליה, לכל הפחות של אלפים אחדים לשנה, הרי הדבר ניחם והרגיע במדת מה גם את הנשארים. ניתן להם לכל הפחות ניצוץ של תקווה. מה יהיה עכשיו? עכשיו הדבר לא “ינחם” כבר גם אם יתנו השנה או בשנה הבאה אפילו אלף סרטיפיקטים – כי עכשיו התברר, ששליטי ארץ־ישראל לא ירשו עליה מתקבלת על הדעת, ותשעים אחוז מאלה שהכשירו את עצמם כדי להשתתף בבנין הארץ, אין להם אפילו צל של תקווה (כל עוד ישארו בארץ־ישראל השליטים של היום) לבוא בנגיעה בעצם ידיהם ב“בנין”. צריך שיהא אדם סומא, שלא יבין לאן מוכרח להוביל מצב שכזה של שאיפה הנצמתת בעצם גידולה, של מרץ־המונים מדוכא.

מה המוצא האמיתי, הפוליטי ממצב זה, – זו בעיה בפני עצמה שעליה לא אדבר הפעם. (דברתי כבר על כך, ולא אני בלבד – הכל מדברים על נושא זה, וכולם מתנבאים בסיגנון אחד). היום מענין אותי צד אחר של הבעיה: הנה יושב לפניך צעיר או צעירה, אפשר שזה בנך או בתך, והוא או היא שואלים אותך: מה עלי לעשות? לא “אנו” ככלל, אלא אני, כפרט? האם עלי להכנע לאיסור האנגלי? להרכין את הראש ולומר: טוב, אני אציית, כל עוד אין נותנים לי רשיון חוקי אהיה ילד טוב ואשב בבית, ואולי אעזור לך, אבא, למכור תפוחי אדמה בחנות? אבל קיימת סכנה, אבא, שלא אעמוד בנסיון, שאצא לתעות בדרכים עקלקלות, שאינן מובילות לציון, ובכלל אינן מובילות לשום מטרה טובה. ועל כן אולי מוטב לנסות שיטה אחרת לגמרי – דווקה את שיטת האוואנטוריזם? היכן זה כתוב, שכניסה לארץ תלויה אך ורק בוויזה? האם לא הרביתי לשמוע סיפורים על הימים, בהם היו נוהגים “לגנוב את הגבול”?

עלינו להיות זהירים מאוד בטרם נשיב לשאלות־הערות אלו. אפשר להסביר בנקל, כשם שמסבירים ששניים כפול שניים הם ארבעה, כי במקרה זה קשה הרבה יותר “לגנוב את הגבול” מאשר ברוסיה הצארית. גבולותיה של ארץ־ישראל אינם קלים מבחינה זו: מי הים מצד אחד, תעלת סואץ מצד השני, אוכלוסיה ערבית עוינת מהצד השלישי והרביעי, ועוד ועוד, מצב הידוע לכולנו, וגם לצעיר המעלה שאלות אלה, אך נהיה נא זהירים בהסתמכותנו על אותם חישובים של שניים כפול שניים. המסוכנת ביותר היא האפשרות שחישובים אלה עלולים לשכנעו: מכיוון שבמקרה זה תאבד לו גם ההעזה, החלום האישי האחרון, ותהיה לאקטואלית אותה אפשרות שעליה הצביע בפניך – של “דרכים עקלקלות שאינן מובילות לציון, ובכלל אינן מובילות לשום מטרה טובה”.

ואל נא תגזימו באמון שהנכם נותנים באותו חישוב. הנני מכיר יפה את גבולות ארץ־ישראל, הם אמנם קשים, אך לא כל דבר קשה הוא גם בלתי־אפשרי. אין ברצוני להכנס לפרטים – אולם אוואנטורה זו אינה גרועה מרבות אחרות וסיכויים לה גם להצלחה וגם לכשלון. אחת ברור: עם, ועל הכל הנוער של העם, אסור להם להרכין ראש ולאמר תוך אנחה: כיוון שהמשטרה אסרה עלינו את הגאולה, נוותר כולנו על הגאולה ונשאר בצייתנות בביתנו. ברור שנמשיך בפעולה למען גאולתנו. והיכן כתוב הדבר, ומה מקור ההלכה הפסוקה, שבין אמצעיה המרובים של המלחמה אין מקום גם לאוואנטוריזם? לקח ההיסטוריה הוא אחר. ההיסטוריה מלמדת שלעתים קרובות אף האוואנטורה שלא הוכתרה בהצלחה, הנה אמצעי במלחמה. בפרט – כשאין זו אוואנטורה של יחיד, אלא של יחידים רבים. לא היה זה רע כלל וכלל, אילו היו הבריטים נאלצים לערוך מדי בוקר ציד על צעירים יהודיים, היו מושיבים אותם בבתי סוהר ואפילו משלחים אותם מן הארץ, כשהמחזה הזה חוזר גם מחר ומחרתיים. ואולי לא היתה בכך כל סכנה, לו היו הבריטים מגלים פתאום בתוכנו ארגון מושלם של “מבריחים”, המביאים יהודים בלתי־ליגאליים לבית הלאומי היהודי, והיו תובעים לדין פומבי את העבריינים האלה: מי יודע – אולי היה המשפט הזה הופך למשפט בעל פירסום עולמי נגד בריטניה עצמה?

גילי, שהוא רחוק מלהיות צעיר, מונע בעדי מתן עצות במישרין. אולם אילו הייתי צעיר, הייתי לועג לוויזות שלהם ולאיסורים שלהם. בלתי־אפשרי? ספרו זאת לסבתא, ולא לי. קשה – כן. קשה מאוד – כן; אבל בכך עיקרה של האוואנטורה שהמדובר בה הוא בטיפוס על הרים גבוהים; לגבעות נמוכות אין צורך להעפיל. אילו הייתי צעיר, הייתי אולי מתחיל בשיטה חדשה של תעמולה שסמלה היא צפצפה: כן, צפצפה פשוטה מפח, שמחירה פרוטות. וסיסמתה של תעמולה זו הייתה: תצפצפו על חוקיהם ועל איסוריהם. לבריטניה אבדה הזכות לתבוע יחס־כבוד מוסרי כלשהו לתחיקה בארץ־ישראל. כל פעולתה בארץ־ישראל הנה פגיעה במוסר וביושר; כפי שבזנו לתחיקה הצארית, כן עלינו להתייחס לשלטונה של בריטניה בארצנו. בידיה של בריטניה הכוח הפיסי, והיא יכולה לעשות שם כרצונה; אבל בסיס קיומה המוסרי נשלל ממנה. חלף הזמן כשהרגשנו שמחובתנו לתמוך בשלטון הבריטי בכל יכולתנו המוסרית, גם כשהיה הדבר בלתי־נעים ולא נוח. חלף, עבר! עתה, השלטון הבריטי בארץ־ישראל הוא עוול גלוי, מעשה של אי־צדק ציני, משולל כל הצדקה מוסרית: כל פעולה נגד חוקיו של שלטון זה הוא צו המוסר. בכל מקום הניתן לפגיעה, בכל הזדמנות שאפשר לצפצף עליהם יש למהר ולעשות זאת למען לא יהיה מאוחר מדי…"

להלן דן המאמר בצורות התנגדות אחרות לשלטון הבריטי בארץ־ישראל, והוא מסיים לאמור:

“… בית סוהר אינו כלל טרגדיה – בשביל אלה היושבים בבית הסוהר: זוהי לעתים טרגדיה בשביל אלה המושיבים אנשים ישרים בבית הסוהר. כן יהיה גם בארץ־ישראל – אם אמת נכון הדבר כי עוד עם חי הננו”.

 

פרק שלישי - דרך גבולות הצפון    🔗

למעשה, כבר התנהלה בשנת 1930 עליה “בלתי־ליגאלית” דרך הגבולות היבשתיים שבצפון הארץ. העולים רובם יוצאי ארצות המזרח: יהודי בוכרה אשר ברחו מעריצות השלטון הסובייטי, יהודי תורכיסטן, עדן, תימן, עירק וסוריה ויוצאי ארצות אחרות. משפחות שלמות עזבו את ארצות מגוריהן ויצאו לדרכים הרות־סכנה ומלאות פחדים, כדי לעלות לארץ הקודש. תנאי החיים הקשים בארצות מוצאם ומניעים דתיים הם שגרמו לעליתם של יהודים אלה, ומשום כך קבלו על עצמם באהבה את היסורים והטילטולים הרבים שעמדו בפניהם בדרכים הלא־נודעות. רבים מן העולים מתו בדרך ברעב, בצמא ובמחלות, רבים נפלו קרבנות לשודדי דרכים ולרמאים שונים, שהבטיחו להעבירם דרך הגבולות וסחטו תמורת זאת את שארית כספם ורכושם הדל. לעתים קרובות השאירום מורי־הדרך שלהם בעירום ובחוסר־כל ועזבום לנפשם ולגורלם המר רחוקים ממקומות ישוב. לעתים קרובות, לאחר ששדדו מהם את כל אשר להם, הביאום עד לגבול ומסרום לידי שומרי הגבולות למאסר ולגירוש. רבים מהם נשארו תקועים באחת הערים או הכפרים שבקרבת הגבול, מבלי לדעת לאן יפנו ומאין יבוא עזרם. רק מעטים הצליחו להגיע לארץ הנכספת. ביירות, בירת הלבנון, הפכה מקום מקלט לעשרות ולמאות יהודים עייפים ורצוצים מעמל הדרכים ומחוסרי כל. שם התגוללו באכסניות זולות, מצפים לנס שיצילם ויעבירם לארץ היעוד.

פעילות פלוגת בית"ר בראש־פינה    🔗

באותו זמן הייתה פלוגת בית“ר בראש־פנה בראשית התפתחותה. וכאשר נודע לאנשי הפלוגה שבביירות מתגוללים יהודים הרוצים להגיע לארץ – החליטו לארגן את העברתם דרך הגבול. בראש פעולה זו עמד מר דוד אסא מראשוני עולי בולגריה, אשר התיישב בשנת 1925 בראש־פינה והיה מהראשונים שהחלו לנהל מלחמה עם איכרי המושבה למען העסקת פועלים עבריים ולמען עבודה עברית. בשנת 1927, כאשר ביקר בארץ ז. ז’בוטינסקי, הצטרף מר אסא לבית”ר ויסד את פלוגת בית"ר בראש־פינה כדי לכבוש את העבודה מידי הפועלים הערביים.

בהכירו יפה את הערבים, את שפתם, מנהגיהם ואורח־חייהם, ובהיותו מעורב עם שוטרי־המכס ושומרי הגבולות – יצא מר אסא לביירות כדי לארגן קבוצות עולים ולהעבירם לארץ־ישראל. בביירות הכיר את מוסטפא סולטאני, ערבי בעל השפעה ובעל מהלכים בחוגי הממשלה והמשטרה הלבנונית, ורכש אותו לעזר בהברחת העולים דרך הגבול תמורת תשלום לא גבוה. פעמים מספר הצליח אסא להעביר את העולים דרך הגבול במכוניות באופן גלוי על פני שוטרי המכס, בתואנה שאלה הם בני משפחתו או ידידיו הקרובים, אולם בדרך־כלל היו ההעברות נעשות בלילות, בעזרת מורי־דרך צ’רקסיים, ידידיו של אסא, שהיו מובילים אותם דרך ואדי־מרג’־אל־עיון או עד נחל באניאס, ופה מוסרים אותם לידי אנשי פלוגת בית"ר, שהיו מחכים לבואם על־יד הגבול, ובדרכים־לא־דרכים, בשדות ובכרמים היו מביאים את העולים למעונם הדל אשר במחסני הטבק בראש־פינה. עם בוקר היו אנשי הפלוגה מושיבים את העולים באוטובוסים שהובילו אותם לפנים הארץ.

דבר העליה לא נעלם מעיני המשטרה, והשמירה בגבולות הוגברה. העבודה נעשתה קשה ומסובכת מיום ליום. לא פעם קרה שאנשי הפלוגה ציפו לילות שלמים – לילות הגליל הקרים, ושיירת־העולים לא הגיעה. עייפים, רצוצים ומאוכזבים היו חוזרים עם שחר לפלוגה לאכול את ארוחתם הדלה והיו יוצאים לעבודתם הקשה והמפרכת במטעי הטבק. ביום כזה הייתה העבודה קשה שבעתיים, כי על כן לא הצליחו הפעם להציל עוד כמה יהודים ולהגדיל את הישוב היהודי בארץ.

ובינתיים רבו והלכו מספר היהודים בביירות, וכעת רובם יוצאי מזרח־אירופה. מהטרנספורטים שארגן זייצ’יק בפולין². מר אסא ביקש את מוסטפה סולטאני, שיזמין אליו לביקור את ראש הבולשת רובס ואת סגנו רובינסון, וישפיע עליהם שיחלישו את המשמרות בגבול, כדי להקל על העברת העולים. בטוב לב קציני הבולשת ביין, ואחרי מו"מ ממושך ומייגע, הסכימו לבסוף להצעת מוסטפה – תמורת חמש לירות לגולגולת. על סמך הסדר זה עברו כמה קבוצות ללא כל תקלה. אולם פעם אחת, אי־אפשר היה לאסוף את סכום הכסף הדרוש והעבירו קבוצת עולים מבלי לשלם לרובס ומרעיו את הסכום הנקוב. הדבר נודע לאנשי הבולשת, והם באו לביירות לדרוש ממוסטפה את הסכום המגיע להם. אותו יום עצמו הגיעה לביירות קבוצת־עולים בת עשרים ושישה איש, ומוסטפה דרש מרובס שירשה להעבירם לארץ. אולם רובס עמד על שלו – אם לא יקבל את המגיע בעד הקבוצה הקודמת – הוא מבטל את ההסכם. אחרי דין־ודברים ממושך וריב חריף, נשבע מוסטפה בפני רובס שתוך שלושה ימים יהיו הבחורים בירושלים, לעומתו נשבע רובס שאם באמת יצליח מוסטפה בכך, הרי יתפטר מתפקידו.

רובס הגביר את השמירה בגבול והפקיד שומרים בכל מקום אפשרי. הגבולות סגורים ומסוגרים, אין יוצא ואין בא. מוסטפה מנסה מספר פעמים להעביר את עשרים וששת הבחורים, ואינו מצליח. ובינתיים מכסה מוסטפה את כל ההוצאות הכרוכות בהחזקת האנשים ובהעברה.

מוסטפה פונה למר אסא בבקשת עזרה דחופה. אסא שולח בלילה קבוצת בחורים לסביבות משמר־הירדן, ומורה להם שסמוך לחצות יקימו רעש. עם מוסטפה הוא קובע מקום מעבר דרך הגבול, דרכו יועברו האנשים באותו זמן עצמו, שבחורי הפלוגה יקימו את הרעש על יד משמר־הירדן.

בשעה היעודה הבחין מישהו מהמשטרה ברחש־לחש וברעש החרישי שהקימו אנשי הפלוגה. מיד הזעיק את כל המשמרות שהחלו לרדוף אחרי בחורי הפלוגה הנסוגים. אותו זמן עצמו הועברו עשרים וששת הבחורים, הועלו על מכונית שחיכתה להם, וכעבור זמן קצר כבר נמצאו מחוץ לכל סכנה.

מוסטפה שולח מברק לרובס ומספר לו איך הצליח להעביר את הבחורים ואיך הערים על המשמרות שלו והודיעו, שהבחורים נמצאים כבר בירושלים.

שלא כמוסטפה – לא קיים רובס את שבועתו, אולם אכול כעס, חרון ורוגז, ציווה להגביר עוד יותר את המשמרות בגבולות.

מעצרו של דוד אסא    🔗

חברי פלוגת בית"ר בראש־פינה ממשיכים בעבודת הקודש אף כי עתה לא רק למאסר הם צפויים, אלא שהדבר כרוך גם בסכנת נפשות, מתרבים והולכים המקרים ששומרי הגבול פותחים באש חזקה על העולים ומלוויהם, ועליהם לעשות את דרכם על פני שדות וכרמים ומטעים בזחילה מייגעת ומתשת כוחות, מרחקים ניכרים, ולא פעם חוזרים אנשי הפלוגה זבי דם – פצועים בידיהם וברגליהם ובכל גופם מאבני השדה ומקוצים ודרדרים.

המשטרה מתחקה על עקבות המבריחים והעולים באופן מתמיד. היא עורכת חיפושי פתע במעון הפלוגה ובביתו של מר אסא. המשטרה מחפשת עולים ונשק והוכחות לאסור את המבריחים, אולם ללא כל הצלחה. כדי להסוות את פעילותו בהברחת עולים, קושר אסא קשרים עם פקידים גבוהים בממשלת הלבנון ומשתדל להשיג קונצסיה לניצול המים. דבר זה נודע ברבים, ומובן שגם לאנשי הבולשת הגיע, ומעתה ואילך, הרי נסיעותיו התכופות ללבנון הן כשרות בהחלט.

אולם זהירותו הרבה לא עמדה לו, ויום אחד נפל בפח. וכך קרה הדבר: בדרך כלל לא היו העולים יודעים את שמו של אסא, את מעשיהם של אנשי הפלוגה וגם לא את שם המקום בו בילו את לילם הראשון בארץ. פעם ביקשו אנשי קבוצת עולים אחת, שיעבירו אותם לתל־אביב, ואם אפשר, לתת להם כתובת של מישהו אשר יוכל להדריכם בצעדיהם הראשונים בארץ. אסא מסר להם את כתובת מכרו מ. ד., ובמכתב אליו ביקשו שלא יגלה את שמו לעולים. אולם מכרו, משום מה לא נענה לבקשתו וסיפר לעולים שדוד אסא הוא אשר סידר את העברתם דרך הגבול ושלח אותם אליו לתל־אביב.

כעבור זמן מה ביקשו כמה מעולי הקבוצה הזאת לחזור לחוץ לארץ, והם פנו למ. ד. שיחזיר להם את הדרכונים שלהם. אסא היה לוקח מהעולים את דרכוניהם בביירות ומשאירם שם, כדי שבמקרה ומישהו מהעולים ייתפס – לא תהיינה בידו תעודות כל שהן, העלולות להעיד שהוא עולה בלתי־חוקי ולגלות את מקום מוצאו. מ. ד. פנה לאסא וביקש ממנו את הדרכונים, בטענה, שעל סמך הדרכונים יכולים העולים לקבל ליגליזציה בארץ. תחילה לא רצה מר אסא לשמוע על כך, אולם כאשר מ. ד. לא הירפה ממנו, הוא נסע לביירות, הביא אתו כמה מאות דרכונים ומסרם למ. ד…. אחרי זמן מה נקפו לבו על הדבר הזה, והוא החל לדרוש חזרה מאת מ. ד. את הדרכונים, מחשש פן יפלו לידי המשטרה ואז רע ומר יהיה גורלם של העולים וגם גורל המבריחים. מ. ד. הבטיח לאסא שהוא במו ידיו ישרוף את כל הדרכונים, ואין לו מה לחשוש, הוא יכול להמשיך בשקט ובבטחה להעביר עולים דרך הגבול.

מ. ד. במקום לשרוף את כל הדרכונים, החל לסחור בהם ולהחזירם לעולים תמורת תשלום הגון. אחד הבחורים שקבל חזרה את דרכונו החל לטפל במשרדים המתאימים בסידורים הדרושים כדי לעזוב את הארץ, והוא נשאל על ידי המשטרה, איך הגיע לארץ ובאיזו דרך הצליח לשמור על דרכונו. הוא טען שהוא יודע רק להגיד ממי קיבל את הדרכון. המשטרה ערכה חיפושים מדוקדקים בביתו של מ. ד. ולא מצאה דבר.

כעבור ימים מספר הופיע בביתו של מ. ד. שוטר חרש יהודי, שהחל לדבר על לבו שיגלה מקום המצאם של הדרכונים, כי הדרכונים יכולים לעזור בהרבה לעולים להסתדר בארץ גם מבחינה חוקית. כיום, אמר השוטר, משוללים העולים כל זכויות אזרח רגילים וחיים בסכנה מתמדת להיתפס ולהיגרש מן הארץ וחובה לאומית היא לעזור לעולים, וגם הוא, השוטר, עושה מה שעושה רק הודות ללבו היהודי החם ולרצונו העז לעזור לאחיו. השוטר הציע למ. ד. להיפגש בבית קפה עם בריטי אחד ולספר לו על כל הדבר, והוא כיהודי מבטיח לו שהפגישה תביא תועלת לעולים הבלתי־חוקיים.

לפגישה המיועדת הופיע קצין הבולשת סטפורד – אחד הלוחמים הקיצוניים ביותר בעולים הבלתי־חוקיים – והחל לדבר על לבו של מ. ד., שיספר לו את עניין הדרכונים ודבר בואם של העולים הבלתי־חוקיים, תוך הבטחה קדושה שלא יאונה לו כל רע.

מ. ד. סיפר לסטפורד את כל מה שהיה ידוע לו ומסר לו את שמו וכתובתו של מר אסא.

לבולשת היה ידוע על קשריו הטובים של אסא עם משטרת ראש־פינה, ועל כן נשלחה קבוצת שוטרים מיוחדת מירושלים כדי לערוך חיפושים בביתו של אסא ולאסרו. כאשר הגיעו אנשי המשטרה לביתו, מצאוהו סגור. יומיים הם שמרו על הבית, וכאשר לא ראוהו יוצא ונכנס, ערכו חיפושים מדוקדקים בביתו מבלי למצוא כל דבר חשוד. הבולשת פרסמה הודעה שאסא ברח מביתו, פירסמה תמונתו בכל תחנות־הגבול ותחנות המשטרה בארץ בצירוף פקודה לאסרו.

כאשר נודע הדבר לאסא, שהיה במשך ימים אלה בביירות, החליט לחזור לארץ, ולילה אחד עבר בחשאי את הגבול ונסע ישר לחיפה, כדי להיפגש עם העו"ד חוטר ישי, אחד מראשי המפלגה הרביזיוניסטית בארץ בימים ההם. הוא סיפר לו את כל הפרשה וביקשו לטפל בעניינו, כי הוא הולך להתייצב במשטרה.

כאשר הופיע אסא בבוקר בראש־פינה, נשלחה מיד הודעה על כך לבולשת בירושלים, ומשם נתקבלה הוראה להחזיקו במעצר עד שיגיעו מירושלים קציני־בולשת מיוחדים לחקרו. עוד באותו יום הגיעו מירושלים שני קציני־בולשת מרשל וסמן, והוראה בידיהם לא לשתף בחקירה את אנשי המשטרה המקומית, כי הם ידידיו של אסא.

בחקירה שנמשכה שעות ארוכות הכחיש אסא את כל ההאשמות שמייחסים לו. אין הוא מכיר את מ. ד., לא את מוסטפה, ואף לא אחד מכל האנשים שקציני־הבולשת נקבו בשמם, וגם לא לפי הצילומים שקציני־הבולשת הציגו לפניו. כאשר הוגש לו פרטי־כל החקירה לחתימה, כתב עליו אסא שאינו מכיר בכל אשמה וחתם.

כעבור ימים מספר השיג אסא מכתב מהקונסול הבריטי בביירות, שהעיד, כי מר אסא עומד לקבל קונצסיה מממשלת הלבנון, ושלדעתו הוא חף מפשע, והבולשת נאלצה לשחררו. אולם הבולשת קיימה עליו פיקוח מתמיד.

תקרית בכפר־גלעדי    🔗

בעיני אנשי הקיבוצים שבסביבה היה דבר העברת העולים כצנינים. כבר אז ביקשו שהדבר ייעשה ע“י המוסדות המוסמכים, ומכיוון שאלה אינם עוסקים בכך, הרי כל פעולה הנעשית על ידי מישהו על דעת עצמו ועל אחריותו הוא, פסולה היא מעיקרה, מה עוד שהדבר נעשה על ידי אנשי בית”ר. ולא פעם אירעו התנגשויות וסכסוכים על רקע זה והופצו סיפורי בדים ותעמולת זוועה על סחיטת כספים על ידי המבריחים מן העולים.

והנה אחד המקרים שיעיד על כך:

פעם, בהיות אסא בביירות, נגשו אליו שלושה בחורים וביקשו ממנו את עזרתו, עצתו והדרכתו, איך לעבור את הגבול ולהגיע לארץ. לפי דבריהם, הם נמצאים בביירות מזה ימים מספר ומחפשים אפשרות והזדמנות לחדור לארץ, וטרם מצאוה, ובינתיים אזל כספם ואינם יודעים לאן לפנות ומי יבוא לעזרתם הם הכירו באסא כי יהודי הנהו, לפי העתון העברי שהחזיק בידו. היות ופלוגת בית"ר בראש־פינה נמצאה אז תחת פיקוח משטרתי מתמיד, התקשר אסא עם אחד מאנשי כפר־גלעדי וביקשו שיארחו את הבחורים לימים מספר.

אסא העביר את הבחורים דרך הגבול ביום המיועד ושלח אותם על ידי הנהג לכפר־גלעדי, כעבור ימים מספר בא אסא לקחת אתו את הבחורים, אולם אנשי כפר־גלעדי סירבו לשחררם בטענה, שהנה נמצאת אצלם משפחה יהודית מקורדיסטאן, האוכלת ושותה ואינה עושה כלום, ועל כן עליו לקחת אתו קודם את המשפחה הזאת ורק לאחר מכן ישחררו את הבחורים. אסא הורה לנהגו להעביר את המשפחה הקורדיסטאנית לראש־פינה, אולם כאשר הנהג חזר לקחת את שלושת הבחורים, סירבו אנשי כפר־גלעדי גם הפעם לשחררם, אלא אם כן כל אחד מהם ישלם להם סך של 50 ל"י כופר־נפשם. לאסא חרה הדבר מאוד. הוא נסע לתל־אביב ומסר על כך למשפחתו של אחד הבחורים, ופנה לסוכנות שתורה לכפר־גלעדי לשחרר את האנשים. בהתחלה לא שעוּ בסוכנות לדבריו, אולם לאחר שדיבר אתם קשות, נאותו לשלוח את אחד הפקידים – שווארץ – לכפר־ גלעדי, לחקור בדבר. נציג כפר־גלעדי טען בפני החוקר, שדוד אסא הוא מבריח מקצועי, רמאי, הפושט את עורם של העולים המסכנים וצובר הון מפעולותיו אלו, ועל כן אין כל הצדקה שהמשק לא ירויח גם הוא מענין זה. חוקר הסוכנות נזף קשות באנשי הכפר ופקד לשחרר את הבחורים. בזמן הבירור שהסוכנות ערכה אחר כך בדבר האשמותיו של נציג הכפר, העידו הבחורים על העזרה הרבה שאסא הגיש להם, שלא על מנת לקבל פרס.

בתקופה מאוחרת יותר שינו אנשי הקיבוצים את דעתם והיו פונים לפלוגת־בית"ר בראש־פינה בבקשה לשתפם בהעברת עולים דרך הגבולות.

וכאן ראוי לציין, שכל עבודת העברת העולים נעשתה במסירות נפש ובנאמנות, תוך סיכונים רבים, בהתנדבות ושלא על מנת לקבל פרס על ידי מר דוד אסא, אנשי פלוגת בית"ר, הנהג מרדכי שווארץ, שעבד במכוניתו ללא לאות, וכן על ידי כל יתר האנשים שעסקו בדבר יחד עמהם. ברוב המקרים עוד הפרישו אנשים אלה מכספם, כדי לתמוך בעולים בצעדיהם הראשונים בארץ, נוסף לזה, שהיו מאכילים ומשקים ומאכסנים אותם ללא תמורה כספית כל שהיא.

ויתירה מזו – בהתחלה היו כאלה מבין איכרי מתולה ומשמר־הירדן שהיו מבריחים עולים דרך הגבול תמורת תשלום קבוע לגולגולת, כעסק המכניס רווחים. אחד מהם, חקלאי ממתולה הקים ארגון הברחה בקנה מידה גדול על ידי רשת של סוכנים בארצות ערב השכנות. הם גם פנו פעמים אין ספור לפלוגת בית“ר בראש־פינה, בהצעות שישתפו עמם פעולה תמורת תשלום קבוע לכל ראש. אולם הבית”רים דחו את הצעות התשלומים והיו יוצאים בלילות לקבל את פני העולים בהתנדבות, תוך הכרת ערך המעשה הלאומי שבדבר.

כאשר גברו פעולותיה של הפלוגה ומר אסא, הפסיקו המבריחים המקצועיים את העברת העולים בתשלום וחיסלו את עסקיהם אלה.

רבות פעלו בהעברת עולים דרך הגבולות בני ראש־פנה יוסף גלילי, משה גוטפריד, מנו פרידמן ועמיהוד שוורץ, שעסקו במלאכת הקודש שלא על מנת לקבל פרס. אכן, בחשבון הסופי זכו לפרס – הודות לקשריהם האמיצים עם פלוגת בית“ר בשטח העליה ב', נשאו להם לנשים בית”ריות בנות הפלוגה…

כן ראויים לציון מפקדי הפלוגה אברהם סלמן, משה שטיין ובן־ציון קצנלנבוגן אשר בזמן כהונתם נעשתה מרבית העבודה בהעברת העולים דרך הגבולות.

סיפורו של “מוביל”    🔗

על תקופת פעולה זו מספר מר ישעיהו מחנאי בספרו “נחלת־ז’בוטינסקי – תולדותיה של ההתישבות הבית”רית" את הדברים הבאים:

"היה עוד דבר, בעל חשיבות לאומית, שחבל היה לנו להזניחו עם עזיבת מחניים: עליית בני עדות המזרח. בימים ההם קופחה יהדות זו לגמרי בחלוקת הסרטיפיקטים לעליה, ודבר זה אילץ אותם לחפש דרכים אחרות, והם גם מצאון, ביתר קלות מאשר יהודים אחרים. יום אחד הופיע אצלנו ר. ממושבת ספר אחת וסיפר, שהוא עוסק בהברחת יהודים לארץ־ישראל, וכי עיקר הקושי הוא בהעברתם את ביקורת המכס ובדיקת הדרכיות בראש־פינה. הוא בא לבקש את עזרתנו, שאנו נעבירם בקבוצות קטנות בשבילים צדדיים לראש־פינה. ומשם הוא כבר יטפל בהם.

בשמחה, הובעה הנכונות לדבר זה והענין החל. הוא הציע לנו מחצית לא"י לכל “ראש”, אך אנשי הפלוגה סירבו לקבל כסף, והצהירו, שהם מוכנים לעשות זאת כתפקיד לאומי, אולם לא יסכימו לחללו בקבלת שכר.

והנה אירע מקרה. באותו מקום המיפגש היו אותו לילה שמונה אנשים, שצריכים לעבור את תחנת הספר. לפתע הודיעו לנו, שהמשטרה תבוא לחיפוש עוד לפני רדת הלילה. לא הספקנו לגמור את ארוחת־הערב והמשטרה הופיעה, חמישה־שישה פרשים. קודם לכן סידרנו עם אבו־יוסף, שהוא יקבל אותם, כי יחסי גומלין היו בינינו לבין אבו־יוסף. לא יכולנו להסתיר מעיניו את ענין העולים, ומחוץ לזאת הרי גם יזדקק לנו. כשהיה מביא עדר ששדד עם אנשיו בעבר הירדן, מצא מקלט לעדרים אלה אצלנו עד עבור זעם, ואחר כך הוציאם לשוק. לכן נענה אבו־יוסף לבקשתנו הדחופה ובטרם הספיקו השוטרים להכנס למושבה הזמינם אליו. גם באי־כוח הפלוגה באו לשם והשיחה נמשכה כשעה בליווית כל הגינונים ומחזור “השלושה” של קפה שחור ושיחה מתפתלת ונמשכת, עד שלבסוף הודיעו הפרשים לבאי־כוחנו לשם מה באו. הם ערכו את החיפוש וכמובן שלא מצאו דבר.

על טיולו באותו לילה לראש־פינה סיפר לי ה“מוביל”:

– ראשית כל הוצאתי אותם מהבית הקיצוני הדרומי, שבו נמצאו, אל החורשה. הם היו שלושה מבוגרים, שלושה ילדים בגיל 14–16 ושתי נשים, אחת צעירה ואחת זקנה, עם מטלטליהם, שקיהם וצרורותיהם. ניסיתי להדבר אתם, אך לשוא – לשונם פרסית. המלה היחידה, שכנראה הבינו אותה, הייתה מלת הקסם “פוליס” (משטרה בלע"ז), שהודות לה הצלחתי להגיע אתם בשלום לראש־פינה. בתנועות ידים וברמזים ביקשתי להסביר להם, שעלינו להשאיר את השקים ואת המטלטלים כאן בחורשה, ושנלך ברגל לראש־פינה, אך ללא הועיל. בשום אופן לא רצו להפרד מן השקים.

– היה זה ליל חורף, אמנם לא ירד גשם, אבל האדמה הייתה דביקה עוד מהגשם האחרון וידעתי שרק ברוב עמל וזיעה נגיע לראש־פינה גם כשהשקים לא יכבידו עליהם. הסברתי שוב בתנועה וברמזים – מובן שדיברתי ערבית מתוך אינסטינקט, אך הם לא הבינו – שאם לא ילכו עמי, אעזבם ואלך להודיע ל“פוליס”. איום זה עזר, טמנו את הצרורות ונשים לדרך פעמינו. הסברתי להם, כשהנני מחזיק אותם צפופים וקרובים אלי – עם הופעת האוטו הראשון, שיצא מהשדרה במחניים והאיר את כל השדה – שיש לשכב על הארץ. הדגמתי להם את הדבר הלכה למעשה. הכרחתי אותם לעשות כמוני, והם תפסו את הענין, והיו עושים את התרגיל מהר למדי. התנועה בכביש דמשק לא הייתה קטנה באותן השעות וגם כביש ביירות מטיל אור מפנסי המכוניות העוברות עליו לעבר השדה, שבו אנו מתקדמים. באופן כזה אין תימה אם כמעט כל 150 מטר היה צורך לשכב ולחכות עד שיעבור האוטו המאיים. תרגילים אלה היה בהם גם חיוב מה, שכן שימשו גם למנוחה, שהיתה נחוצה בעיקר לילדים ולנשים. כשהתקרבנו עד כדי כ־300 מטר אל המעבר של הכביש מתולה־ראש־פינה, שמענו שעטת פרסות סוסים ובעקבותיהם גם שיחה בערבית. בכל זאת לא הייתי בטוח עדיין, שזוהי ה“דואריה” (סיור) החוזרת ממחניים. אך הנה בא אוטו משא, זוחל מאחוריהם. רמזתי להם שישכבו, כשמילת הקסם “פוליס” בפי, אף שהאור של האוטו היה עוד רחוק מאתנו. כשהאירו פנסי האוטו את הכביש ואת השדה לארכו ראינו את פרשי המשטרה, שסוסיהם קופצים לנוכח האור המשגע אותם. האנשים נצמדו לקרקע והרגשתי, שעצרו בעד נשימתם. הם ראו אותם במו עיניהם. המושג “פוליס” היה להם לממש ברגע זה³.

– בנתי לרוחם וחשתי את תחושתם. כבר בתוככי ארץ־ישראל, ועוד חצי שעה והם מחוץ לסכנה, ולהיתפס? להיתפס אחר דרך ארוכה כל כך מפרס עד כאן? הגה לא הוציאו. האוטו עבר את ה“דואריה”, אך אנו נשארנו צמודים לקרקע במשך כחצי שעה עד שנעלמו לגמרי דברי שיחתם ושעטת סוסיהם. רק אחר כך, התקדמנו כ־30 מטר. התקרבנו לכביש ולפני שחצינו אותו הסתכלנו לכל שלושת העברים – מתולה, ראש־פינה, משמר־הירדן, ולאחר שנוכחנו, שאין אורות ואין שומעים רחש אוטו מתקרב עברנו אותו במרוצה. מעכשיו הענין כבר קל יותר. השביל בין הכרמים מוכר לי היטב. שמעתי מרחוק את הגרמפון הצרוד, שניגן בבית המכס ולאור מנורות ה“לוכס” ראיתי את אנשי המשטרה והמוכסים שעה שהם מרימים את השער, אך אני כבר “צפצפתי” עליהם. כעבור שעה בערך הגענו ליקב. עלי להביאם לבית הפלוגה, שבו גרו חמישה מחברינו שנשארו בראש־פינה ולא ירדו עמנו מחניימה. להלך בכביש היה משום חזקת סכנה, שהרי אתה יכול להתקל בשוטר או בפקיד מכס, השב מעבודתו לביתו בג’אוני. עזבתים ליד היקב ורצתי לפלוגה. לקחתי שני בחורים והם שמרו על הדרך. כך הכנסתי את המעפילים לבית הפלוגה. כאן נתנו להם מזון עד שהבאנו אליהם את דוד שמאי מיוצאי פרס. רק אז נודע לנו על שום מה סרבו לעזוב את השקים, שכן בתוכם הוסתרו חפצי ערך ולא סתם בגדים. ירדתי עם דוד חזרה למחניים, הוצאתי את השקים ממחבואם, ודוד כבר העבירם בקרבת המכס. הוא כנראה הביאם גם לטבריה למקום הדרוש".

פעילות “ברית הבריונים”    🔗

יחד עם אנשי הפלוגה בראש־פינה ומר אסא עסקו בהעברת עולים אנשי ברית־הבריונים – החלק המכסימליסטי של המפלגה הרביזיוניסטית – אשר כבר היו פעילים בזמן מאורעות תרפ“ט. הם גם היו הראשונים שהתנגדו לשלטון הזר ולגזירותיו, התנגדות פעילה, וטבעי על כן שהתנגדותם לגזירות העליה התבטאה בהבאת יהודים ארצה דרך גבולות היבשה. שטח פעילותו של אסא היה סביבת משמר־הירדן, ואילו מר ליכטר מטעם ברית־הבריונים פעל במתולה וסביבתה. ליכטר נעזר הרבה על ידי הגברת שושנה שימעונוביץ, תושבת מתולה, שהיו לה קשרים עם פקידי ושוטרי תחנת המכס. היא השפיעה עליהם שיעלימו עין משיירות העולים הבאים דרך הגבול. לעתים מזומנות היה מר ליכטר מבקר בביירות, בלוויית צ’רקסים, ידידיו של מר אסא. הם היו עוברים על פני בתי המלון והאכסניות הזולות שבביירות, מארגנים קבוצות עולים בנות 30–40 איש, והיו מעבירים אותן ל”בינת־גביל" – עיירה לבנונית על יד הגבול. בוואדי שבקרבת המקום היה מחכה המוביל הצ’רקסי, ויחד עם ליכטר היו מעבירים את העולים, בחסות החשכה לכפר הצ’רקסים הקרוב, או לחלסה, שם כבר היו מחכים אנשיו של אסא, שהיו לוקחים את העולים לראש־פינה.

פעם נודע לאנשי ברית־הבריונים על קבוצת עולים גדולה הנמצאת בביירות ומשטרת הלבנון החלה לערוך מאסרים ביניהם. מר ליכטר יצא מיד לביירות, והתברר שזאת היא אחת הקבוצות שאורגנו על ידי זייצ’יק בפולין. בהגיעם בשלום לביירות הבטיח להם אחד המבריחים להעבירם את הגבול, אולם הוא מבלה את ימיו ולילותיו בבתי־המרזח ובמסבאות שבביירות, ואין לדעת מתי יעלה רצון לפניו למלא את הבטחתו. ובינתיים הם נמצאים בכל רע. מר ליכטר הפעיל מיד את כל אנשיו משני עברי הגבול, ומשך לילה אחד הועברו כל האנשים לארץ.

באותם הימים הגיע לארץ בדרך זו אברהם סטבסקי. מתוך נסיון עליתו האישי, עמד על הליקויים הרבים שבדרך עליה זו, המתנהלת בחוסר ארגון מתאים וללא כל קשר בין פעילי העליה בארץ ובארצות הגולה. סטבסקי החל לחלום על הקמת ארגון גדול ומסודר, שיעסוק בהעלאת יהודים בקנה־מידה גדול, וגם החל לפעול בשטח זה. הוא התקשר עם אנשי ברית־הבריונים והציע להם תכנית־עליה מפורטת, והביע את נכונותו לצאת בשמם לוורשה, כדי לארגן קבוצות־עולים, אשר בהגיען לגבול, יועברו על ידי אנשי ברית־הבריונים תוך קשר מתמיד בין הגולה והארץ. הוא גם הציע לארגן נקודות־מעבר חדשות, נוסף על ביירות ודמשק – בצור, רס־אל־נקורה ועכו; כי לדעתו, נקודות אלה נוחות יותר למעבר, מאחר שהנקודות הקודמות כבר היו מפורסמות מדי וידועות לרשות. יחד עם ליכטר סייר סטבסקי בכל הנקודות האלה ונקבעו כל פרטי ההעברה.

סטבסקי יצא לירושלים לטפל בקונסוליות המתאימות כדי לסדר את יציאתו לפולין במטרה לארגן משם עליה רבת־ממדים, אולם פה קפץ עליו רוגזו של רצח ארלוזורוב והוא נאסר.

הקשר הראשון עם חו"ל    🔗

זמן ממושך נעשתה העברת העולים דרך הגבול הצפוני מתוך יזמה מקומית של אלה שסופר עליהם לעיל, מבלי שהיה להם קשר עם מארגני העליה בגולה. גם אלו אשר שלחו את שיירות העולים מארצות הגולה לא דאגו לכך שהעולים יתקבלו בביירות או בסוריה ויועברו דרך הגבול. ומשום כך, מצאו את עצמם רוב העולים, בהגיעם לביירות – מופקרים ונתונים לחסדם של מבריחים ורמאים ומוצצי כספים למיניהם שכל מעייניהם היה ריווח קל, ורק אם שיחק להם מזלם נתקלו באנשי פלוגת ראש־פינה ואנשי ברית־הבריונים.

רובם הגדול של הבית“רים שעלו בדרכים אלה נקלטו בפלוגות הגיוס שהחלו אותו זמן להתפתח בארץ ולכבוש נקודות חדשות בחלקי הארץ השונים. הנהלת פלוגות הגיוס, יצחק ילין, דוד מילשטיין וגרשון שץ, החליטה כתוצאה מדיונים ממושכים בתוך הפלוגות, לנסות ולהקים קשר עם הגורמים המתאימים של התנועה בארצות מוצאם של העולים ולתאם את פעולות שליחת השיירות וקבלתן בארץ. באותה תקופה, בשנת 1932, התקיימה בווינה מועצה עולמית של בית”ר והנציגים הארצישראליים העלו את הבעיה בפני המועצה. אחרי דיונים בבעייה הוחלט, שיצחק ילין, אשר השתתף במועצה, יסע לפולין למצוא הסדר מניח את הדעת בענין זה.

בפולין בא ילין בדברים עם הצה"ר והוחלט שקבלת העולים דרך הגבולות תהיה בידי הנהלת פלוגות הגיוס. נקבע צופן לקשר בין ילין לחבריו בארץ והוסכם שהוא יצא בראש קבוצת עולים ויובילם לארץ.

באותו זמן נעשתה ההעברה דרך הנקודות המקובלות קשה ביותר. המשטרה שמה מארבים והגבירה את השמירה והעברת העולים הייתה כרוכה בסכנת נפשות, מאסר וגירוש.

יום אחד פנה להנהלת הפלוגות משה רוטשטיין, מפקד בית"ר בצפת, וסיפר שצ’רקסים מהכפרים הסמוכים לגבול – הציעו את שירותם בהעברת עולים תמורת תשלום מתאים, והדבר ייעשה כמעט ללא סיכון, היות והשמירה בגבול זה היא קלושה.

ערב אחד יצאו שץ, רוטשטיין ועוד שני חברים עם הצ’רקסים לבדוק את המצב בגבולות. בסיורם הגיעו עד לקרבת צידון ונוכחו לדעת שאמנם אמת בפי הצ’רקסים.

ילין וקבוצתו, שמנתה שלושים איש, היו הראשונים שעברו בנקודת גבול זו. במשך חדשים מספר – בסוף 1932 ובהתחלת 1933 – עברו במקום זה עוד חמש קבוצות, עד שהמשטרה התחקתה על עקבותיהם. רוטשטיין נאסר באשמת הברחת עולים. נאסרו מספר צ’רקסים. שץ כמעט ונפל בידי המשטרה וברגע האחרון הצליח להתחמק באוטובוס ערבי – והעברת העולים במקום זה נפסקה לחלוטין.

במשך השנים 1930–1934 העבירו אנשי בית“ר והצה”ר לארץ, דרך גבולות הצפון, כמה אלפי עולים.

 

פרק רביעי - עליית תיירים    🔗

הזכרנו בפרק הקודם את העולים שהגיעו לביירות במשלוחים אשר אורגנו בפולין על ידי זייצ’יק. וזה דבר “עלית זייצ’יק”: מרכז המפלגה הרביזיוניסטית החליט באותה תקופה לטפל בעליה הבלתי־ליגאלית ומינה את אחד מחבריו, המהנדס חיים זייצ’יק, כראש מחלקת העליה. בחפשו דרכים להערים על הגבלות העליה הבריטית, גילה זייצ’יק פירצה מעניינת: באותם הימים נהגו הקונסולים הבריטיים להוציא ויזות־כניסה לבעלי־הון ולתיירים וכן ויזות־מעבר לשלושה חדשים, ללא הקפדה יתרה. זייצ’יק החליט לנצל אפשרויות אלו בממדים נרחבים. הוא קשר קשרי ידידות עם פקידי הקונסוליות הבריטיות בורשה ובלבוב והללו נאותו, תמורת פרס מתאים, להעניק ללא־הגבלה ויזות־מעבר לכל מי שהציג בפניהם ויזה צרפתית ומצרית. כן נסתייע זייצ’יק במספר משרדי נסיעות, אולם את ההרשמה לעליה וארגונה נהל הוא עצמו.

שיירות התיירים־העולים היו עושות דרכן לאחת הארצות השכנות, על פי רוב לנמל ביירות, ומשם המשיכו דרכן ביבשה לארץ – ונשארים בה.

זייצ’יק נצל גם את העובדה כי צרפת, בעלת המנדט על ארצות הלבנט, כלומר סוריה והלבנון, הייתה מעונינת לטפח את התיירות לארצות אלו. הקונסוליה הצרפתית בורשה הייתה מעניקה ויזות לסוריה וללבנון לכל מי שביקש לבקר בארצות אלו כתייר. זייצ’יק התחיל איפוא לשלוח “תיירים” לביירות מתוך הנחה, כי משם יקל להם להתגנב ארצה דרך הגבול הצפוני.

דבר עליה זו נודע ברבים. הקהל נוכח לדעת שלמרות כל הגבלות העליה אפשר לעקוף את החוק ולהערים על הבריטים, וכאשר נודע גם שהעולים מגיעים למחוז חפצם בלי קשיים מיוחדים וללא יסורי־דרך – החלו גם ארגונים אחרים, ציוניים ופרטיים, ללכת בדרך זו ולארגן עליות כאלו – הראשונים מטעמים רעיוניים, והאחרים – כמקור רווחים. הירבה לעשות משרד הנסיעות “אורביס”, שפתח לצורך זה משרד נסיעות ב“נאלבקי” שבורשה (מרכז מגורים ומסחר יהודי צפוף בורשה).

למעלה משנה התנהלה העליה בדרך זו ללא תקלות. באמצעותו של זייצ’יק עלו למעלה מאלף יהודים, ומאות רבות עלו באמצעות ארגונים אחרים, שהלכו, כאמור, בעקבות המפלגה הרביזיוניסטית. בתקופה ההיא, כשמספר הסרטיפיקטים היה זעום, היה זה מספר נכבד למדי. אולם כפי שנראה להלן, לא הייתה דעת הסוכנות היהודית נוחה מדרך עליה זו. נציגיה התערבו אצל השלטונות הבריטיים וניתן צו לקונסוליות בפולין להפסיק את מתן הויזות. ולא עוד אלא שהם ביטלו את תוקף הויזות שכבר ניתנו מקודם. דבר זה גרם לתקלה חמורה: יהודים רבים, שכבר חיסלו את עסקיהם ועשו את כל ההכנות לעלות בדרך זו, נשארו תקועים בורשה ללא מוצא. שיירת־עולים אחת נתקעה במרסייל ללא אפשרות להמשין בדרכה. הנפגעים שהיו בכל רע, היו מלאי זעם והחלו טוענים שרומו בזדון ודרשו להחזיר להם את כספם ופיצויים על הנזקים שנגרמו להם. וכאן נתברר שהקופה ריקה… זייצ’יק טען להגנתו, שאת הכספים הוציא למתן שוחד לפקידי־הקונסוליות הבריטיות ולפקידי־ממשלה פולניים בעד עזרתם. אולם הנפגעים מאנו לקבל הסבר זה, והגישו לפרקליט המחוז תביעה משפטית נגד מרכז המפלגה הרביזיוניסטית. מר דוד קרול ז“ל מפעילי ברית־החייל בווילנה, הוכיח את האנשים על פניהם ושיכנע אותם כי הרחיקו לכת, במסרם את הדברים לידי הרשות, ובסבכם בענין את מרכז הצה”ר. מר מרק כהן הצליח להוכיח לפרקליט המחוז, שאין למרכז המפלגה יד במעל, כי המרכז לא התערב בכלל בענינים הכספיים האלה, והתביעה כוונה נגד זייצ’יק בלבד. אולם שוב אי־אפשר היה למנוע שערוריה ציבורית, שנוצלה על ידי מתנגדי המפלגה הרביזיוניסטית להשמצתה. מרכז המפלגה הקים וועדת־חקירה לחקור בכל פרטי הדברים, ובתום עבודתה קבעה הוועדה, שזייצ’יק מעל בכספי הציבור. בועידה הקרובה של הצה"ר אושרה בפומבי הוצאתו של זייצ’יק משורות המפלגה.

אם כי מרכז הצה"ר הוכיח קבל־עם־ועדה שלא הייתה לו יד בכל הענינים הכספיים שהתנהלו על ידי זייצ’יק, הרי ראה עצמו אחראי כלפי האנשים שנפגעו, והחל לחפש דרכים להעלאת האנשים האלה לארץ.

באותו זמן מגיע לורשה מר יצחק גרינבוים, מנהל מחלקת־העליה של הסוכנות, והוחלט, שהעו"ד מר יוסף שופמן יפנה בדרישה למר גרינבוים, שיקציב חמישים וכמה סרטיפיקטים כדי להעלות את האנשים. מר גרינבוים לעג לדברי שופמן ואמר, שאינו מוכן לעזור לרביזיוניסטים לצאת מן הבוץ…

מר שופמן טען שהעניין הוא לא רק רביזיוניסטי, כי גם מבחינת האינטרסים של הסוכנות מוטב שהדבר יבוא על תיקונו. הוא אמר, כי זייצ’יק הרי יטען שאת הכספים הוציא למתן שוחד לפקידים בריטיים בכל ארצות אירופה, ומכיוון שגם הסוכנות נוקטת באמצעים כאלה, הרי הרעש והשערוריה הפומבית שיקומו מסביב לענין, יהיו גם בעוכרי הסוכנות. בסופו של דבר הסכים גרינבוים להקציב 25 סרטיפיקטים – מספר אגדתי באותם הימים, ובכך חוסלה הפרשה.

זייצ’יק עצמו לא הועמד למשפט, כי באותם הימים הוכרזה בפולין חנינה כללית, וגם הוא נהנה מחנינה זו.

ההנהלה הציונית מתנגדת    🔗

ציינו לעיל כי דעתם של המנהיגים הציוניים לא הייתה נוחה מגידולה של “עליית התיירים”. הם, שהסכימו מלכתחילה להגבלות העליה, כדי שתהיה בידם השליטה על ברירת העולים, ראו לפתע כי עמדת־מפתח זו נשמטת מידיהם. שוב לא יוכלו לבחור בעולים הרצויים להם ולשמור על צביונה הסלקטיבי של העליה, שהם כל כך זקוקים לו למען הגשם תכניותיהם הנסיוניות בארץ. הנה מגיע לארץ אלמנט בלתי־תלוי, יהודים מכל־ימות־השנה – הרוצים להמשיך באורח חייהם ולפרנס את עצמם במלאכה, במסחר, בחרושת וכו', ולועגים לכל התורות הסוציאליסטיות למיניהן. אלמנט שאינו מוכן להיות שפן נסיונות לבניין חברה מתקדמת חדשה… עמל שנים של מנהיגי הציונות הועמד בסכנה; בניינם שטופח משך שנים עלול להתמוטט; כל עולמם הרעיוני עלול ליהרס על ידי פורצי־גדר ופורצי־גבולות אלה, והם אנה באים… דבר זה לא יקום ולא יהיה; הם יצאו נגד עליה זו במלחמת־חרמה, ואפילו יצטרכו להיעזר במלחמתם זו נגד היהודים העולים־התמימים, ברשות העויינת.

ההנהלה הציונית פתחה בתעמולה נרחבת נגד עליית התיירים, אך משלא נשאה תעמולה זו פרי, וזרם התיירים הלך וגבר, עברה לאזהרות ולהשמצות, ולבסוף – למעשים.

פרטים מאלפים על מלחמתה של הסוכנות היהודית בתיירים ועל חלקו של הסוכנות בגזירות נגד התיירים שפרסמה ממשלת המנדט, אנו מוצאים בספר “עסקן למופת” – ספר יובל לכבוד יהושע העשל פארבשטיין, ממנהיגי ה“מזרחי”, שבו מספר מר אברהם זמיר את הדברים הבאים:

"הכמיהה הגדולה לעליה גברה בעיקר בשנות השלושים בגלל המשבר הגדול בפולין בשנים 1929–30 – כאשר הרבה בתי מלאכה וחרושת ועסקים רבים נתערערו ונשבר מטה לחמם, עקב היחס של ממשלת גראבסקי, וכאשר כבר החלו נושבות רוחות היטלראיות מעבר לגבול הקרוב.

בשנת 1933 הסכימה ממשלת פולין לתת פספורטים במחירים מוזלים (80 זהוב במקום 400) לתיירים (2000), אשר רצו לעלות בכוונה להשתקע בארץ.

כאשר נודע הדבר לה' “דורס”, חבר הנהלת הסוכנות בירושלים, ראה בזה עוול למנדט ולממשלת א“י שיהודים ישארו בלתי־ליגאליים, וכן ראה עוול כלפי הממשלה הפולנית שתפסיד כסף על יהודים שקיבלו ממנה פספורטים במחיר מוזל. הוא פנה, בהיותו בורשה, לממשלה הפולנית ולקונסול הבריטי ו”מסר" שזוהי תיירות מוסוית ולמעשה הם בלתי־ליגאליים. בהתחלה לא נקלט הדבר במוח הגויים, שלא יכלו להבין שהסוכנות מתנגדת למה שהם, הגויים, מסכימים.

“דורס” שלח תזכיר לכל חברי הנהלת הסוכנות בענין זה ודרש מהם למנוע פעולות מעין אלו. במברק אל ד"ר חיים ארלוזרוב המנוח, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, דרש שהאכסקוטיבה תדאג לסרטיפיקטים כדי להפסיק את זרם התיירות או שתדרוש מהממשלה לאחוז באמצעים חריפים נגד התיירות.

בהשפעת הנהלת הסוכנות פרסמה ממשלת א“י גזירות חדשות, ותקנות חמורות נגד התיירים. על כך מסרה סוכנות י.ט.א. בטלגרמה שנתפרסמה מעל דפי ה”היינט" הורשאי ביום ה־14 באוקטובר 1932.

לפי תקנות אלה חייב יהיה כל תייר להציג בפני הממשלה בארץ מגוריו תעודות והוכחות שלא חיסל את עסקיו ואת רכושו במקום מושבו כיום, וכי יש לו כרטיס נסיעה (באניה וברכבת) חזרה לארץ מוצאו וזה ישמש ערבון ובטחון שאין חלילה בדעת התייר להישאר בארץ ישראל.

כמו כן נתפרסמה רשימה שחורה של כמה וכמה משרדים לתיירות וסוכני אניות, אשר העבירו לארץ ישראל מאות נוסעים כתיירים והבטיחו להם – לנוסעיהם – שיוכלו להישאר בארץ אם יצליחו להסתדר שם.

ידיעות י.ט.א. הוסיפו כי בא־כוח הנהלת הסוכנות הודה שהסוכנות הסכימה לגזירות אלו. כן נאמר בידיעה שבחודש אוקטובר 1932 עמדו לבוא 6000 תיירים יהודים, רובם מפולין ורומניה, אולם בגלל התקנות החדשות ייתקלו בקשיים גדולים.

בעניין זה כתב אלכסנדר הפטקה – מרצה לשאלות היהודים במיניסטריון לענייני פנים של ממשלת פולין – לפרבשטיין בזמן שהותו של הפטקה בארץ־ישראל (במכתב מטבריה הנושא את התאריך 22.3.1933):

"…ואולם ידוע לי ממקור אחר, שמצד הסוכנות היהודית ניתנו אינפורמציות לגורמים פולניים, שתיירות־עליה אינה רצויה מפני סיבות אלו:

א. היא נוטלת מהסוכנות היהודית את יכולת הפיקוח על החומר האנושי, כי במקום פועלים נוסעים בורגנים זעירים, הקרויים “המעמד הבינוני”…

ב. שתמיכה בתיירות כזו מהווה צעד של אי לויאליות כלפי השלטונות האנגליים, היות ובהכרה ברורה למפרע, במתכוון מוצאים פספורטים במחירי הנחה תחת מסווה של תיירות.

ג. לבסוף, שלתיירים אלה צריך להתיחס כאל עולים, ואילו למעשה הם נהנים מהזכויות המגיעות לתיירים".

בשנים 1930–33 התקשר פרבשטיין עם מנהל חברת “ללויד־טריאסטינו”, שקיימה קו אניות בין טריאסטה לארץ־ישראל, ובו היו נוסעים רוב היהודים לא"י, והגיע אתה לידי הסכם:

להקים חברה לאניות ולהובלה בין א"י לטריאסט בשם כפול: “ללויד־פולני־איטלקי־ארץ־ישראלי” בשביל הסניף בירושלים, “ללויד־פולני־איטלקי־יהודי” בשביל הסניף בורשה, והוסכם:

א. שם האניה ייחרט – מלבד באותיות לאטיניות – גם באותיות עבריות;

ב. מעל תורן האניה יתנוסס – מלבד דגלי פולין ואיטליה – גם דגל תכול־לבן;

ג. כל הכתובות בפנים ומחוץ לאניה, תהיינה בפולנית, איטלקית ועברית;

ד. המטבחים יהיו כשרים בהשגחת ממונים למטרה זו; עובדי האניות ושרותיה – מלחים, פועלים וכו' – יהיו, עד כמה שאפשר, יהודים היודעים לדבר עברית;

ה. מר פרבשטיין נכנס להנהלת החברה בלי כל תועלת פרטית חומרית; מהמשכורת שנועדה לחברי ההנהלה יחלק מר פרבשטיין את הסכום העולה בחלקו – חצי ל“החלוץ הכללי” וחצי ל“החלוץ המזרחי”.

כאשר נודע הדבר למר “דורס” – הכריז איסור על מר פרבשטיין להמשיך במו"מ ולהביאו לידי סיום מוצלח.

מר פרבשטיין היה במשך שנתיים חבר האכסקוטיבה הציונית. אחרי שהתפטר, הצהיר בישיבה סגורה של עולי גרמניה בירושלים, שהרוב באכסקוטיבה השתמש באמצעים שפלים במלחמתו בתיירות – רק מטעם אחד – הם לא הסכימו לעליה שלא תהיה להם ביקורת עליה. הם לא רצו שיהודים ייכנסו ארצה לא בחסדם של המשרדים הארצישיראליים הרשמיים".

עד כאן דברי מר אברהם זמיר, הדים למלחמתה של הסוכנות בתיירות אנו מוצאים גם בעתונים מקורבים לה.

כך, למשל כותב מר מ. מדזיני במאמר ראשי ב“הארץ” מיום 15.11.33:

"לטיפול יסודי ותכוף זקוק עניין התיירות. גם בשטח זה יש הכרח בפעולה מוסמכת לאחר שתים או שלוש שנים של חוסר פעולה כזו. הממשלה החליטה לאחוז באמצעים שיעשו למעשה כל תנועת תיירות יהודית לארץ לבלתי אפשרית כמעט. את סכנת הפסקתו של זרם התיירים יש למנוע על ידי פיקוח מיוחד עליו, שלא היה עד עתה, ועל ידי הסכם עם הממשלה, שגם היא אולי לא תחפוץ סוף סוף לנעול סתם את שערי הארץ בפני כל תייר ותייר.

עד עתה לא הייתה ההסתדרות הציונית אחראית לתיירות… הגיעה השעה לשנות את הדבר. ענין התיירות היהודית אינו צריך לשמש “פרה חולבת” לספסרים בודדים וקולקטיביים. יש לקבל מאת הממשלה הסכמה לכך, שתיירות חוקית בהחלט תוכל להימשך גם להבא, אבל באחריותה המלאה של ההסתדרות הציונית".

ממאמר זה משתמע שהסוכנות מודה בקיום תיירות בלתי חוקית, ומשתמע גם, שאם ההסתדרות הציונית תקבל על עצמה את האחריות עבור התיירים כלפי הממשלה, הרי אם למשל ישאר חס וחלילה תייר חוקי בארץ, תהא הנהלת הסוכנות הערבה ל“חוקיותו”, חייבת לצוד אותו ולמסור אותו לידי הממשלה, כדי שלא ייהפך תייר חוקי לעולה בלתי חוקי.

ב“הפועל הצעיר” מס. 5. ב“הערות ורשימות” מתאונן מר אלש’יך על רבוי הגנבות והפשעים בארץ וכותב:

“נודה: לא זו בלבד שאנו מצטערים צער עמוק על השחיתות המתרבה בארץ, אלא גם זו, שכאב גדול הוא לנו, שרוב הנתפסים למעשים מקולקלים נמנים על העולים, שעליהם לא עברה כל ביקורת ולא הוכשרו על ידי שום מוסד מוסמך. חובה עלינו להקדיש תשומת לב לתופעה זו ולא להסתפק במציאות המשפט והשופטים. שפיטה לאחר המעשה לחוד, ומניעת מעשים כאלה מלכתחילה לחוד”. כוונת המחבר שקופה למדי.

מלחמת הסוכנות היהודית בתיירות והאמצעים שהיא נקטה למניעת עליית תיירים עוררו התמרמרות גדולה בציבור היהודי הרחב בפולין. אסיפות־מחאה אורגנו בכל רחבי פולין על ידי הצה"ר, המזרחי והציונים הכלליים. המוני יהודי פולין הביעו את מחאותיהם הנמרצות והתמרמרותם הרבה נגד שיטה נפסדת זו.

העתונים ואישים בעלי מצפון הרימו את קולם נגד מעשים אלה. ה“מומנט” הורשאי כתב:

“החבר החדש של האכסקוטיבה, הי יצחק גרינבוים, שקיבל לידו את מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, שצריכה בעצם לדאוג לרבוי מספר היהודים שיכולים לעלות לארץ־ישראל, הרשה לעצמו הצהרה בלתי נשמעת וסקנדליוזית ממש. הוא הצהיר במועצה סגורה של באי כוח ציוניים בורשה ביום ה' שעבר, שהוא יילחם בכל האמצעים בתיירות ה”בלתי חוקית" של יהודים לארץ־ישראל ושהאכסקוטיבה הציונית תנקוט באמצעי עונשין חריפים מאד נגד אותה תיירות יהודית".

מר הלל צייטלין כתב בין השאר:

“מה יש לדבר – ודאי שזהו “פשע” מצד היהודים המתפרצים לארץ־ישראל… בלי רשיון מהבונד הארצישראלי ולא מממשלת א”י"..

הרב ניבוים שאל:

“מחלקת העליה” או “מחלקת הירידה”? כאן קבור הכלב. מנהיגי השמאל שלנו מביטים על הסרטיפיקטים כעל רכושם הפרטי… והמלחמה בתיירים ה“בלתי חוקיים” מתנהלת על ידם לא מעכשיו".

ב־28 בנובמבר 1933 פירסם מר גרינבוים ב“דבר” מאמר בשם “תשובה למתקיפים”, שבא להכחיש את הכרזתו, ולמעשה אישר אותה מחדש. הוא כתב:

“אמרתי שממשלת א”י משתמשת באמצעים רפרסיביים כלפי התיירות הנראית לה לבלתי חוקית וכלפי התיירים המשתקעים בארץ בלי רשיונות. האכסקוטיבה עושה את הכול, כדי להעביר את הגזירות, על כן יש להפסיק לפי שעה את התיירות ממין זה. פניתי אל ההסתדרויות המטפלות בתיירות זו בהצעה שיפסיקו את עבודתן…

הדבר החשוב הוא כרגע: לקדם את פני הגירושים… השכל הישר מחייב שהסוג הידוע של התיירות יופסק".

“ציד־התיירים”    🔗

מה היו ה“אמצעים הרפרסיביים” של ממשלת א“י, שעליהם רמז מר גרינבוים? ראשית, הוצאו הגבלות חמורות על התיירות, במגמה ברורה לסגור את הארץ בפני עלית־תיירים. כבר הזכרנו את ההוראה בדבר ביטול ויזות־המעבר שאושרו כבר לפני כן על ידי הקונסוליות הבריטיות בארצות שונות. אולם בזה לא אמרו השלטונות די. בראש דאגתם עמדה השאלה כיצד למנוע את השתקעותם של העולים והתיירים שנשארו בארץ באורח בלתי־חוקי, ואשר מספרם כבר הגיע באותם הימים לאלפים רבים: רבים הגיעו דרך גבולות הצפון; רבים הגיעו כתיירים, ובהפקירם את הערבון בסך 60 ליש”ט שנאלצו להפקיד לשם השגת ויזת־התיירות, נשארו בארץ; ורבים נשארו גם אחרי ה“מכביה” הראשונה שנערכה בשנת 1932. ממשלת המנדט העניקה אז עשרים וחמשה אלף רשיונות כניסה והיתרי־שהיה לשבועיים ימים בלבד, אך רוב התיירים שהגיעו ל“מכביה” מאירופה המזרחית שוב לא חזרו לארצות מוצאם. הממשלה גמרה אומר לגלות את הבלתי־חוקיים ולגרשם מן הארץ⁴.

החלה תקופה, שכונתה בפי כל “תקופת הציד על יהודים”.

המשטרה הקימה רשת מסועפת של בלשים, אשר התחקו אחרי כל יהודי שנראה להם כחשוד, ועקבו אחריו עד אשר היו להם הוכחות מספיקות, שלא תהא ליהודי אפשרות להוכיח את המצאותו החוקית בארץ. על העצורים הוטלה החובה להוכיח שהם נמצאים בארץ באורח חוקי, ולא די בזה: בעתון הרשמי פורסמה פקודה, לפיה חייב כל מי שיפנה בבקשה לקבלת רשיון לפתוח עסק או להקים מפעל – לצרף תעודות המוכיחות, שיש לו רשות להמצא בארץ באופן חוקי.

אווירת דכאון ועלבון השתררה בישוב.

התייר והעולה, אשר הצליח אחרי עמל, סבל ותלאות להגיע לחופי המולדת כדי לכונן בה חיים חדשים ועתיד בטוח לעצמו, לילדיו ולעמו – נתקל פה בארצו, במציאות מרה, מציאות של חוסר בטחון, מציאות היכולה לטלטל אותו חזרה לדרך יסורים, שאין לדעת לאן היא מובילה; מציאות של ציד־יהודים מעליב, מחפיר ומשפיל עד דכא. והציד נטוש בכל עצמתו בעיר ובכפר, בבית וברחוב, באוטובוסים וברכבות ובכבישים – כל הארץ מלאה חמס.

בדיקת האוטובוסים היא חמורה ופוגעת. תחילה שואלים את הנהג, אם יש בין הנוסעים יהודים. אם התשובה היא חיובית, מוציאים את הנוסעים היהודים מן המכונית. על פי רוב נעשה הדבר בגסות יתירה, ובודקים את נירותיהם ותעודותיהם של הנוסעים היהודים. כשבא אוטובוס עם נוסעים ערבים מביירות או צידון ובידיהם תעודות סוריות, אין מעכבים אותו כלל; ואילו כשהנוסעים הם יהודים מפשפשים בנירותיהם שעה ארוכה ומעכבים אותם בחקירות ודרישות ממושכות.

נוסף לרשת הבילוש המסועפת קיימה המשטרה חוליות מיוחדות לציד תיירים, אשר בראשן קצינים הידועים לשמצה בשנאתם ליהודים. בין המשטרה והצבא התנהלה תעמולה מלאת שנאה ומפעפעת ארס ליהודים. גם הערבים הצטרפו לתזמורת. הנציב העליון קיבל משלחת של ראשי־עיריות ערבים, והבטיח להם לנקוט צעדים חריפים נגד העליה. בהודעה רשמית שפורסמה אחרי ראיון זה ב־16.9.1933, נאמר:

"הודיעני מזכיר הממלכה, שהמשרד לענייני חוץ הסכים להצעותי והן בנות תוקף כעת. ואלו הצעדים שאוחזים בהם:

א. כל אחד שימצא שנכנס לארץ בלי ויזה על ידי השתמטות מהביקורת בנמל או על הגבול, יגורש מהארץ ביחד עם התלויים בו.

ב. בדרך כלל יאחזו בפעולות דומות לאלו נגד אותם האנשים, שנכנסו לארץ בתורת תיירים ונשארו בה בלי רשיון.

ג. סעיף חסר.

ד. כל המבקשים ויזות־תיירים, לבד מאלה היכולים להוכיח שהם נוסעים במחלקה א', יצטרכו להפקיד 60 לא"י בידי הקונסול.

ה. סעיף חסר.

ו. סעיף חסר.

ז. פקידים מיוחדים יועסקו לברר עד כמה שאפשר את מידת הישיבה הבלתי חוקית.

ח. בקבעו את השדיול⁵ הנוכחי התחשב הנציב עם המספר המשוער של האנשים, שנכנסו או שהתיישבו בארץ באופן בלתי חוקי".

מנהיגי הישוב, אשר פנו אל הנציב העליון תוך מאמץ להעביר את רוע הגזירה, וביחוד את צמצום מיכסת הסרטיפיקטים, שפגעה במישרין בסוכנות היהודית, נתקלו בסירוב. בהודעת הממשלה על ראיון זה נאמר:

“…הנציב העליון הבטיח לעיין בהצעות שהוצעו. הוא יודע היטב, שיהודים רבים סובלים תלאות גדולות בארצות אחרות, אבל זה אינו נימוק שיש לתת לו שישפיע על הפוליטיקה שלו בארץ־ישראל. העליה לארץ מסודרת רק בהתאם לכושר הקליטה של הארץ. אשר לאנשים הנכנסים לארץ מעבר־הירדן, הזכיר למשלחת, שתושבי עבר־הירדן רשאים לבוא לארץ־ישראל בלי הגבלה. יש בדעתו למנוע עליה־בלתי־חוקית מכל הסוגים, אם של יהודים ואם של בני כל עדה אחרת…”.

קיצוץ מיכסת העליה    🔗

יש להעיר כי הממשלה עצמה הפכה מזמן פלסתר את התחייבותה להסדיר את העליה בהתאם ל“כושר הקליטה”. בענין זה נאמר בדו“ח של האכסקוטיבה לקונגרס הציוני הי”ח שנערך בקיץ 1933 בפראג:

“ענין עליית העובדים, שהיה גורם תמיד דאגה רצינית, החמיר ביחוד בזמן האחרון. לאחר תקופה של עליה יחסית והחלטית במספר הרשיונות שניתנו באה עם המיכסה האחרונה ירידה יחסית. הקיצוץ במיכסה (במקום 12750 נתנה הממשלה רק 5500), היה בו כדי לעורר דאגה, ביחוד שהוא חל בעונה של גיאות בלתי רגילה בפעולה הכלכלית היהודית בארץ מצד אחד, ושל שואת יהודי גרמניה מצד שני”.

במכתב לממשלה בענין המיכסה האחרונה כתבה ההנהלה:

“עובדה זו, שבשעת התפתחות כלכלית נמרצת ומחסור ניכר בפועלים יהודים מצאה הממשלה לאפשר לתת רק 40 אחוז ממספר הרשיונות שנדרשו על ידי הסוכנות היהודית מוכרחה ליצור רושם, אשר אנו בטוחים שלא היה בכוונת הממשלה לעוררו, כי יכולת הקליטה־הכלכלית של הארץ חדלה להיות נימוק המכריע בקביעת הפוליטיקה של הממשלה בענין זה”.

לעומת עמדתה של ההנהלה הציונית, אשר השלימה למעשה עם קיצוץ מיכסת העליה, קראו הצה“ר ובית”ר לנקיטת פעולה תקיפה ולהחרמת מיכסת העליה, לאות מחאה. שלטון בית"ר פירסם את ההכרזה הבאה בחתימת זאב ז’בוטינסקי:

"בשעה שרבבות בניו של עם ישראל הנרדף שואפים לארץ־ישראל, ומצד שני צמאה הארץ לרבבות עובדים עבריים ועומדת הכן לקבלם, נותנת לנו ממשלת המנדט “שדיול” עלוב, המכיל למעשה לא יותר מ־3000 רשיונות עליה לששת החדשים הבאים.

צעד זה גילה באופן מסוים את חוסר ההגיון ואי־הצדק הבולטים ללא נשוא בכל “שדיול”, כי בה נקבע מספר העולים לא לפי הדרישה המעשית מצד נותני העבודה או צרכיה הכלכליים של הארץ, אלא מתוך שרירות־לב של הפקידות.

אין זה לפי כבודה ומטרותיה של הציונות, עוד פעם לאשר את השיטה הזאת על ידי קבלת הקצבה, המבליטה בעליל את כל חסרונותיה של השיטה. צריך לבטל את השיטה הזאת אחת ולתמיד, וזהו הרגע המתאים להתחיל בביטולה על ידי דחיית ה“שדיול” המעליב הזה.

למרות שאלפים מבחורי ישראל שהוכשרו להיות חלוצים בארץ מצפים זה כמה שנים לתורם לעליה, החליטו הצה“ר ובית”ר לעשות את הצעד הראשון בוותרם על חלקם הם ב“שדיול” הזה. באי־כוח של הצה“ר ובית”ר במשרדי העליה בתפוצות הגולה לא יקחו חבל בחלוקת רשיונות העליה הללו.

למרות חילוקי הדעות העמוקים ומלאי המרירות במחנה הציוני לא נוכל להאמין, כי איזה ציבור ציוני שהוא – תהא זאת הנהלתה של ההסתדרות הציונית העולמית או המפלגות הציוניות בקרב התנועה, יוכל לבחור בתנאים אלה בדרך אחרת מלבד המצווה על ידי מצפוננו הציוני".

אולם היה זה קול קורא במדבר הציונות הרשמית.

 

פרק חמישי - הפגנת ה־9 בדצמבר    🔗

בסוף שנת 1933 מגיע ציד התיירים לשיאו. המשטרה עורכת חיפושים נרחבים ומתמידים בבתי מלון, בבתי־קפה, ברחובות ובבתים פרטיים אחרי תיירים ובלתי־חוקיים, ועד כדי כך מגיעה ציניותה של המשטרה שהיא מבטיחה לילדים פרס בגובה של שילינג אחד לגולגולת, למי שילשין ויצביע על הבלתי־חוקיים.

אספת עם שנקראה ב־9 בדצמבר 1933 מטעם המפלגה הרביזיוניסטית בתל־אביב, כמחאה על ציד הבלתי־חוקיים, הפכה להפגנת רחוב סוערת ומלווה התנגשויות דמים עם המשטרה. והרי השתלשלות הדברים:

לאספת המחאה של הצה“ר שנערכה בבית העם בתל־אביב, בשבת בבוקר, בא קהל של למעלה מחמשת אלפים איש. האספה עברה בהצלחה רבה, תוך רוממות רוח של כל הנאספים. נסיונות מצד אנשי “השמאל” להשבית את האספה ולפוצצה – עלו בתוהו. באספה נאמו א. כהנא – יו”ר ועד סניף הצה“ר בתל־אביב, ב. צ. נתניהו, ה. ייבין וד”ר א. ואשיץ.

האספה נסתיימה בשירת התקווה, והקהל החל להתפזר בשקט ולעזוב את האולם. ברחוב בן־יהודה התאספו כמה מאות צעירים שנשאו דגל ציוני וסרט גדול של בד לבן, שעליו היו כתובות המלים: “הלאה גזירות העליה. תחי העליה החופשית”.

המפגינים החלו להתקדם בשקט, כששירת “התקווה” בפיהם, לקול תרועות ומחיאות כפיים מצד ההמונים שהצטופפו על המדרכות. חלק גדול מקהל העוברים הצטרף אל המפגינים שהגיעו עד רחבת־מוגרבי. לפתע הותקפו המפגינים על ידי מספר שוטרים בריטיים, שהחלו מכים באלות על ראשי המפגינים והתפרצו לתוך ההמון, כדי להוציא את הדגל מידי נושאיו. הצעירים לא נתנו לשוטרים לשבות את הדגל. השוטרים לא יכלו להתגבר על הקהל, שהיה נרגז במיוחד, בשל שורת המקרים של ציד־התיירים שהתרחשו בשבוע האחרון בתל־אביב. הקהל מאן להתפזר והמשיך את דרכו בכיוון רחוב אלנבי. בדרך נמשכה ההתנגשות בין הקהל והשוטרים. אחד השוטרים הבריטיים, שהיה בין התוקפים הראשונים, ניסה להוריד את הדגל ולקרעו – נפצע בבטנו, התעלף ונפל ארצה. אחדים מבין הקהל נשאוהו לבית־המרקחת הסמוך והגישו לו עזרה־ראשונה. לאחר מכן הועבר לבית החולים “הדסה”. גם שוטרים אחרים נפצעו פצעים שונים על ידי הקהל המפגין.

קהל רב שחזר אותה שעה משפת הים, הצטרף גם הוא למפגינים, ומספר המפגינים הגיע לאלפים רבים. במשך כל הזמן לא פסק הקהל מלשיר את “התקווה”.

בראש ההפגנה צעדו שתי שורות של בנות בית“ר ובראשן עדה שטקליס ז”ל, תוך חישוב שהמשטרה תירתע מלפגוע בהן ובחסותן יוכלו המפגינים להתקדם.

בהגיע המפגינים אל פינת רחוב ביאליק נתקלו שוב בקבוצת שוטרים, ובראשם הקצינים גופר ושיף. השוטרים הסתערו על הקהל בחמת זעם והחלו לפזרו בכוח. כתוצאה מזה נפצעו מספר אנשים מתוך הקהל. אחד הפצועים. שראשו וכל גופו שתת דם, ניסה למחות בפני הקצין גופר, אולם באותו זמן ניתך מטר אבנים ולבנים על ראשי השוטרים מידי הקהל, אשר בראותו את הפצוע הגיע להתרגזות יתרה. מהגזוזטראות שפכו מים על ראשי השוטרים, ומכל הצדדים נשמעו קריאות “בוז” וצפצופים. בינתיים הגיעה קבוצת שוטרים נוספת לתגבורת, ונוכח הלחץ החזק החלו המפגינים להתפזר. אבל הקהל שהמשיך לעבור לתומו ברחוב – הותקף גם הוא על ידי השוטרים, ואז החלו לזרוק על ראשי השוטרים אבנים ולבנים מעל הגגות. תחת מטר האבנים נאלצו רוב השוטרים לסגת ולמצוא מחסה במבואות הבתים ובסימטאות. למשך רגעים ספורים נשאר רחוב אלנבי פנוי משוטרים. ברחוב שיינקין הצליחו השוטרים לאסור צעיר אחד שחשדו בו כי זרק עליהם אבנים, אולם הקהל הסתער על השוטרים ושחרר מידיהם את הצעיר, שהסתלק מן המקום.

נושא הדגל משה שטיין נפצע בראשו והוכנס לחנות למכירת דברים אופטיים שם הוגשה לו העזרה הרפואית הראשונה. הודות לכך לא הגיע לבית החולים וגם לא למאסר.

קבוצת שוטרים ניסתה להתאסף על יד מכונית צבאית שחנתה ברחוב אלנבי; בו ברגע נפצע קשה בראשו הקורפורל וורטמן ממשטרת תל־אביב. הוא התעלף ונפל מתבוסס בדמו. גם שוטר בריטי אחד מקבוצה זו נפצע בראשו, והתחיל בורח לעבר תחנת המשטרה שברחוב שינקין. הקורפורל קצנלנבוגן נפצע אף הוא ברגלו. הקצין שיף שהופיע במקום עם קבוצת שוטרים בריטיים מזויינים, ציווה עליהם להסתער על הקהל שעמד בפינת הרחובות. הקהל החל בורח, אך עם זה לא נפסק זרם האבנים לעבר השוטרים.

בינתיים הוזעקה תגבורת נוספת, ומכוניות צבאיות מלאות שוטרים מיפו הופיעו בזירת הקרב. התגבורת החדשה נתקבלה במטר אבנים מיד הקהל הנרגז, שלא הניח לשוטרים החדשים להכנס לפעולה. מצב זה נמשך עד שעה שתיים אחרי הצהריים. בשעה זו הגיעה לפינת מרכז בעלי מלאכה מכונית עם חיילים מזויינים ברובים, ופלוגה של שוטרים רוכבים, בריטיים וערבים, מזויינים גם הם ברובים. למקום הגיעו גם סגן מושל המחוז מר פולאק, קציני המחוז אפשטיין וקופרמן, סגן מפקד המשטרה ביפו, הקצין פאראדיי, והקצין טסמן. כולם יחד, בעזרת שוטרים וצבא המשיכו לפזר את הקהל. מכונית “מגן דוד אדום” הובילה מפעם לפעם פצועים מהשוטרים ומהקהל לבית־החולים “הדסה”. מכיוון שהקהל הוסיף לסעור ולהסתער והמשטרה לא שלטה במצב, חטף הקצין גופר רובה מידי אחד השוטרים הבריטיים והחל להסתער על הקהל בהכותו בקת רובהו על ימין ועל שמאל. הקצין שיף לקח את הרובה מידי גופר והחל לכוונו ולאיים מול הקהל שסירב להתפזר. בפקודת הקצין פאראדיי הסתדרו כארבעים שוטרים בריטיים בשתי שרשרות, והם החלו להסתער על הקהל. הקצין שיף פקד על השוטרים לכוון את רוביהם מול ההמון, בשמשו להם דוגמה.

במשך כל הזמן התקהלו מאות אנשים על גגות הבתים שברחוב אלנבי ובפינת מרכז־בעלי־מלאכה. המשטרה החלה לגרש את הקהל גם מהגגות.

כתוצאה מההתנגשויות הובלו ל“הדסה” הקצין גופר שנפצע בכל גופו, ובעיקר בבטנו, והשוטרים הקורפורל ורטמן, זלוטקר, גרייבר, שכמיסטר, ומהשוטרים הבריטיים הסרג’נט לה־מרשל, שנותח מיד ונאלצו לקטוע לו אחת מאזניו, אקסל, טיילור ופיל.

ל“הדסה” הובאו גם ליפה לוויתן, שהוכה בראשו ונשאר בלי הכרה, דוד פרידמן שנפצע קשה בראשו, ומנחם תעיזי, ששוטר מיוחד הועמד עליו למשמר, כי נחשב לאסיר.

קהל רב החל זורם ל“הדסה” כדי לדעת את שלום הפצועים. בית החולים היה כמרקחה. גוייסו כל הרופאים וכל האחיות להגשת עזרה לפצועים. אחדים מן הפצועים נותחו באופן דחוף.

לפנות ערב השתרר שקט ברחובות, שנראו כאחרי קרב.

במשך יום א' ויום ב' ערכה המשטרה מאסרים רבים. הקצין שיף, בראש פלוגת שוטרים ערך מאסרים לפי רשימה קבועה מראש, מבין הצעירים שנחשדו כמשתייכים לברית־הבריונים ולחוגי התנועה הלאומית. נאסרו גם אנשים שלא היו ביום שבת בתל־אביב. חלק מהם שוחרר אחרי חקירה, ויתרם נשלחו לבית־הסוהר. ואלו שמות האסורים; ליקרמן מנחם, זלוטופולסקי שלמה, בן־אליעזר אריה, הגלילי יוסף, שושני בן־ציון, פרנקל יצחק, ליברמן אליעזר, פורטוגלי בנימין, קפלנסקי אריה, שניידרמן, פיינברג צבי, כספי יואל, ברוך ישראל, טבצ’ניק שמואל, כצנלסון קלמן, מזרחי דוד, שניידר דוד – חבר המזרחי וקפלינסקי – חבר מפא"י.

בבוקר הובאו חמישה־עשר מבין האסורים בפני שופט־השלום ביפו. האולם היה מלא מפה אל פה. הנאשמים ביקשו לדחות את המשפט, היות ועורכי־הדין שלהם, הורס סמואל ובנימיני לא יכלו להופיע באותו יום, כי סמואל עסוק במשפט סטבסקי, השופט דחה את בקשתם.

כתובע הופיע הקצין סלים חנה, שטען בין היתר, כי באספת הצה"ר בבית־ העם נרמז על ידי הנואמים, שהנה הערבים הקריבו קרבנות והשפיעו על ידי כך על מהלך הפוליטיקה האנגלית בארץ־ישראל, ואם היהודים רוצים להשפיע על הבריטים לטובתם, עליהם לדעת, שלא בנאומים ובמאמרים אלא רק בהקרבת קרבנות לטובת העם והמולדת אפשר להשפיע על אנגליה.

עד התביעה השני – השוטר שאול ווייזינגר – שנשלח מטעם המשטרה לאספת המחאה והיה נוכח בכל המאורעות מראשיתם ועד סופם אמר:

“הנואמים באספה דיברו על העליה ועל ציד־התיירים ואמרו, שמצב זה בא כתוצאה מהפגנת הערבים, המוכנים להקריב את רכושם ואת חייהם, לכן מתחשבת בהם הממשלה מה שאין כן היהודים המקבלים את הגזירה”.

השופט בפסק־דינו הטיל על הנאשמים עונש מאסר לתקופות שונות.

למאורעות בתל־אביב היה הד עצום בכל רחבי תבל, במיוחד בעולם היהודי.

ז. ז’בוטינסקי שלח מברק לראש עירית תל־אביב, מר מאיר דיזנגוף, בזו הלשון:

“אבקש למסור למפגיני תל־אביב את הדברים דלקמן: התפרצות מחאתכם הצודקת וקרבנותיכם הנשגבים יישארו בתולדות ישראל, כיום הולדתה של ההתקפה המכרעת שהיהדות העולמית מתחילה בה. המלחמה הפוליטית הזאת תשבור את שלטונה של שנאת ציון בארץ־ישראל, ותביא את זריחת שמשה של מלכות ישראל”.

העתון “טאגבלאט” בטאון היהדות החרדית בפולניה כתב:

"…בתל־אביב היתה בפעם הראשונה הפגנה יהודית, שבה היתה התנגשות דמים בין יהודים ובריטים.

…המפגינים הם בית"רים, מהנוהים אחרי ז’בוטינסקי והם רצו בהפגנה זו להביע מחאתם נגד העוול הבלתי נשמע שנעשה לעם היהודי מצד הממשלה המנדטורית, זהו עוול שכל יהודי צריך למחות נגדו, נגד סגירת השערים במולדתנו בפני העליה היהודית.

אין אנו, כידוע, מן התומכים בשיטת מלחמה כזאת, אבל גם אנו מבינים בהחלט לרוח האנשים שפוליטיקה בלתי ישרה דחפה אותם למצב של יאוש.

…הפגנת הדמים בתל־אביב מוכרחה לשמש אזהרה רצינית לפוליטיקה הארצישראלית של בריטניה".

ה“טיימס” הלונדוני הביא ידיעות מפורטות על הפגנת הזעם הציוני בתל־אביב ועל ההתנגשות עם המשטרה. ה“טיימס” ציין, שמהומות אלו חלו ביום השנה ה־16 לכניסת הצבא האנגלי (של אלנבי) לירושלים.

“רויטרס” הביא תיאור מפורט של ההפגנה וייחס לה ערך רב.

לעומת זה יצאו ה“מוסדות המוסמכים” של הישוב על כל שופרותיהם בהכרזת גנוי חריפה נגד ההפגנה ומארגניה. בהודעת הגנוי מטעם הוועד־הלאומי דובר על החוק והסדר שיש לשמור עליהם, ועל השוטרים ה“מסכנים” שומרי החוק, שנפגעו. הוועד־הלאומי העביר בהודעתו ברכת עידוד למשטרה על כל מחלקותיה (גם זו העוסקת בציד יהודים…) בשם כל הישוב.

ה“פלסטיין פוסט” כתב:

"המחזות שלא ייאמנו שהתרחשו אתמול בתל־אביב יבואו כמהלומה על כל התושבים בארץ זו, עליהם יבכו היהודים בכל העולם והם יישארו כתם מעליב לעיר יפה זו.

…השלטונות צריכים, לדעתנו, להיות בטוחים, שאם המארגנים והמנהלים של ההפגנה יבואו בפני בתי המשפט בדרך החוק הרגיל, הרי העדה היהודית לא תתחבר עם מחוללי הפשע. חוליגניזם זה יידחה בהחלט על ידי כל העדה היהודית שומרת החוק.

העדה היהודית מברכת את עצמה בקשר עם זה שההתנגשויות נסתיימו בלי מקרי מוות ובלי פגיעות חמורות ותמהר, ללא כל ספק, להביע את אהדתה העמוקה לחברי המשטרה שנפצעו בשעת מילוי תפקידם; ומתוך גינוי מעשי האלמות של הרביזיוניסטים היא תאחז בצעדים שיוכלו לשחרר ולחלץ אותה ממחוללי מעשים כאלה".

גם “דבר”, עתון “ההסתדרות” לא חסך גינויים חריפים וספר לקוראיו על 25 בחורים רביזיוניסטיים שהתפרעו ברחובות והתנגשו עם המשטרה, בעוד שהמשטרה עצמה טענה שקהל אלפים השתתף בהפגנה.

בהעריכו את ההפגנה כתב ז. ז’בוטינסקי בין השאר (“חזית העם”, 25.12.1933):

"ההפגנה היהודית בתל־אביב, שנערכה ב־9 בדצמבר, אינה צריכה ואסור לה שתעבור בחינם. היא מוכרחה להיות התחלה להתקפה העולמית הכללית, שכל העם היהודי חייב סוף סוף להתחיל בה נגד אותו חזיון עצמו, שבו נלחמו אחינו בתל־אביב, ובעד אותה סיסמא: נגד משטר של שנאת ציון בציון ובעד המדינה היהודית.

…איני יודע, אם ההפגנה הייתה “מוכנה מראש” או לא “מוכנה”; אין זה חשוב כלל, במובן ההיסטורי. במובן הפסיכולוגי של ההמונים הרי זו הייתה התפרצות ספונטנית של רגש העם מהסוג הטהור ביותר. לעתים רחוקות עמנו הוא כל כך תמים דעים בנוגע למצב פוליטי, כפי שהיה במקרה זה. כי לעתים רחוקות נפגשנו בכיעור פוליטי ומוסרי גמור, מושלם ומוחלט, ככיעור התנהגותה של – – – בארץ־ישראל במשך השבועות האחרונים, כל המכוער והטמא התאחד בהתנהגות זו: הפרת הן־צדק של אומה גדולה, צביעות צינית, בוז ציני לקדושה אנושית וליתמות אנושית, שיטות צאריות של ציד המונים, שיטות של ריגול המוני גרועות מן השיטות הצאריות… אילו ערכו עכשיו אצלנו, היהודים. ובכל העולם כולו דוקא, מעין פלביסציט בשאלה, אם לא נביע למפגינים התל־אביביים “יישר כוח” רחב – הייתי ערב בעד מיליונים של פיתקאות “הן”.

…בשם כולנו הם הפגינו שם בתל־אביב; לא אלפים אחדים הם היו, אלא שורה אין סופית של מיליונים.

מיליוני יהודים של דורנו ומיליוני היהודים של כל הדורות הקודמים – דורות שחשבו את ארץ־ישראל לקדושה ואת אנגליה, להבדיל, לישרה.

…מובנה של ההתפרצות התל־אביבית הוא אותו המובן, שכל היהודים בלי יוצא מן הכלל מסכימים לו כיום: “אסור, שכך יימשך הלאה”. חפשו במקום שאתם רוצים, שאלו את כל אחד ואחד, יהיה מי שיהיה, אפילו מתבולל, קומוניסט, משומד: כל אחד יתן אותה תשובה – “אם הציונות רוצה לחיות גם הלאה, מוכרח לקרות דבר מה מכריע”. עכשיו דווקא. אף פעם עוד לא התאמת כל כך בתולדות גלותנו הפתגם העתיק: אם לא עכשיו… “עכשיו”. “עכשיו”, כשכל העולם הנכרי עומד ומהרהר, מה לעשות ביהודים – גם באלה שכבר גורשו מאחת הארצות, גם באלה שאפשר, כי נשקפת להם סכנה להגרש מחר מארצות אחרות. “עכשיו”, כשהעולם נוכח בבהירות כזו, במה מסתיימת “התבוללות” – דווקא המוצלחת ביותר, העשירה מכל התבוללויותינו. “עכשיו” – כשאין אף איש מטיל עוד ספק בדבר, שהפתרון היחידי הוא מדינה יהודית, והארץ היחידה ארץ־ישראל.

“עכשיו”, כשהאנושות התרבותית כולה כבר נוכחה, מתוך התפעלות אמיתית, שעמנו הוא הקולוניזטור המשובח ביותר של התקופה החדשה, “עכשיו”, כשהגשם מה שרבים מאתנו ראו מראש וניבאו לו מראש, שדווקא העליה ה“בלתי חוקית”, ותהיה קטנה עד כמה שתהיה, תיהפך באופן ישר לחריפה ביותר מכל ההפגנות הפוליטיות האפשריות ותביא אותנו לנקודת מפנה בתולדות הציונות. “עכשיו”, היום מוכרחה להתחיל אותה התנועה, שתעמיד לעיניה של כל ממשלה וכל אומה את כל הרצינות הטרגית של הבעיה היהודית, הטרגית בשבילנו והטרגית בשביל עמי הרוב".

 

פרק שישי - פקודה מספר 60    🔗

בטרם נמשיך בתאור התפתחותה של העליה ה“בלתי חוקית”, עלינו להרחיב את הדיבור על שלילת זכות העליה מבית“ר על ידי ההנהלה הציונית, – פרשה שהייתה לה בעקיפין השפעה ממריצה על פעילותה של בית”ר בשטח “עליה ב'”.

מנהיגיה הרשמיים של התנועה הציונית לא ראו בעין יפה את התפתחותן והתעצמותן של המפלגה הרביזיוניסטית ותנועת הנוער שלה – בית"ר. בגידולה של תנועה זו הם ראו איום ממשי לעצם קיומם. הנה קם ועולה נוער עברי לאומי גאה, אשר אינו רוצה להשלים עם הנהגתם של מחסלי הציונות הגדולה, ואינו רוצה להשלים עם הפירוש הבריטי להצהרת־בלפור. נוער הדוגל בציונות הרצלאית ורואה כיעודו את הגשמתה של ציונות זו; נוער הרואה בציונות פתרון לבעייה היהודית בגולה, הרוצה בהקמת מלכות ישראל גדולה וחזקה שתוכל לקבל ולקלוט בקרבה את רוב רובו של העם העברי; נוער מחושל, עקשני, בעל הכרה, בעל חזון, אמונה ובטחון, המוכן להתגבר על כל קושי ולטאטא כל מכשול בדרך להגשמת יעודו, נוער אידאליסטי המוכן להקריב למען הרעיון והגשמתו את כל היקר לו. תנועת נוער זו מונה כבר אלפים ורבבות צעירים עברים רעננים, תוססי מרץ ועוז, משולהבים ונאכלים באש הרעיון הציוני הצרוף. הנוער הזה כבר הספיק לגרום אי־נעימויות רבות למנהיגי הציונות השאננים. הוא עשוי לערער את השפעתם על המוני־העם ולהבאיש את ריחם אצל השליט הבריטי.

מנהיגי הציונות הרשמית מצאו עצה: אם לא עלה בידם לבלום את התפתחותה של תנועה זו בגולה, למרות מסע ההסתה וההשמצה שנהלו נגדה בכל שופרות התעמולה שלהם, הרי ינקטו אמצעים מעשיים – צריך לסגור בפניה את שערי הארץ. והוראה יצאה לכל המשרדים הארצישראליים ברחבי הגולה, לא לתת לבית“רים רשיונות־עליה. כדי לקיים הוראה זו התקינו תקנות וסייגים וחוקים, שתפקידם למנוע מבית”רי את האפשרות לקבל רשיון עליה בכל דרך שהיא. ומהלכה למעשה: בשנת 1931 קיבלה בית“ר בפולין רק 17 סרטיפיקטים. בצ’כיה ניתנו סרטיפיקטים רק לחברי “הסתדרות העובדים”. בשנת 1932 ניתנו לשלוש הרבבות של בית”רי פולין רק 4 אחוז מהמיכסה, ובמקום שלא היו מספיק מועמדים מאנשי שלומנו – נמכרו הסרטיפיקטים לבעלי יכולת. הוא הדין גם בארצות אחרות.

שתי מגמות עמדו לנגד עיניהם: ראשית, למנוע הבאת תוספת כוח לתנועה הלאומית בארץ, שהתפתחה והלכה גם היא, והפכה לכוח בלתי־מבוטל; ושנית, להטות את לב הנוער היהודי בתפוצות מבית“ר – כי מה טעם יש להמשיך ולהשתייך לתנועת נוער זו, אם אין כל סיכוי לקבל דרכה אי־פעם רשיון עליה? אולם הנוער הבית”רי – כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.

מנהיגי בית“ר התחילו לחפש דרכים ואפשרויות־עליה למען המוני הבית”רים צמאי העליה, והנה מצאו דרך אחת “ליגאלית”: לפי חוקי־העלייה של ממשלת המנדט מותר היה לבעלי משקים ובעלי מפעלים להביא לארץ פועלים מומחים במקצועם, ושלטון בית"ר החליט לנצל דרך עליה זו.

הוא פתח במשא ומתן עם גורמים אלה, שינצלו זכותם זו למען העלות בית“רים לארץ. שלטון בית”ר הוציא הוראה סודית לנציבי בית“ר, שנתפרסמה אחרי־כן כ”פקודה מס' 60“, להכין רשימות של בית”רים לצורך עליה בדרך זו. אותה פקודה כללה גם הוראה להחרים את מיכסת הסרטיפיקטים האחרונה שהוקצבה על ידי ממשלת א"י לסוכנות היהודית, לאות מחאה על קיצוצה, כמסופר בסוף הפרק הקודם.

כאשר נודע הדבר להנהלת הסוכנות, פנתה בדרישה לשלטון בית“ר לבטל את הפקודה, ומשלא נענתה – שלחה הוראה לכל המשרדים הארצי־ישראליים בארצות הגולה, לא להקציב עוד סרטיפיקטים לבית”ר – כלומר, גם המיכסה הזעומה שנפלה בחלקה של בית“ר, בוטלה לחלוטין. להלן חלק מחליפת מכתבים בין ההנהלה הציונית ושלטון בית”ר בענין זה:

מאת: ההסתדרות הציונית 29.11.1933

אל: שלטון בית"ר

א.נ.

“לתשומת לב האכסקוטיבה הובאה הפקודה הסודית מס' 60 מיום כ”ז באוקטובר 1933, מאת ראש בית"ר והשלטון, שהעתק הימנה רצוף בזה.

את ההודעה הכלולה בפקודה זו, שלפיה יש בדעתכם להשיג רשיונות עליה מהממשלה הא“ית מאחורי גבה של הסוכנות היהודית, אשר הוקמה ע”י ההסתדרות הציונית בתור באות־הכוח היחידה של העם העברי כלפי הממשלה, וכנסיון לחתור תחת העמדה שנרכשה בתוך ההסתדרות הציונית אחרי עמל שנים רבות בנוגע לארגון ולסדור של העליה העובדת.

לפיכך אתם מתבקשים לבטל בלי כל תנאי את הפקודה מסי 60 בחוזר מיוחד דומה לזה שבו באה הפקודה הנ"ל ולפקד על סניפיכם ועל חבריכם להפסיק מיד כל פעולה המסומנת בסעיפים ב' וג' של הפקודה.

מאחר שפקודתכם נתפרסמה בינתיים גם בעתונים אנו דורשים מאתכם לפרסם את בטולה של הפקודה בעתונות.

אנו מחכים לתשובתכם, בצרוף העתק החוזר־המבטל לפי דרישתנו, עד החמישי לדצמבר 1933".

בכבוד רב ובב“צ (חתום) א. לויטרבך”.

ביום ה־11 בדצמבר שיגר שלטון בית"ר מכתב תשובה להנהלה הציונית בזו הלשון:

א. נ.

"הננו מאשרים בזה את קבלת מכתבכם הנכבד מיום ה־29 בנובמבר,

1) הננו נאלצים קודם כל, להביע את תמהוננו שעברתם בשתיקה על האופן בו הגיעה לידכם פקודת השלטון מס' 60. הלא ידוע לכם כי הפקודה שהיתה סודית, נגנבה על ידי מישהו ונמסרה בלי רשיוננו בידי חבר ההנהלה הציונית, מר יצחק גרינבוים, ועל ידי זה האחרון נדפסה ב“היינט” הורשאי גם כן בלי רשיוננו. נדמה לנו כי גניבת ניירות סודיים של הסתדרות זרה נחשבת לדבר בלתי מוסרי, פרסום ניירות כאלה גם כן, קל וחומר אם הדבר נעשה על ידי אנשים אחראים. היות ומכתבכם הנכבד מוקדש לפקודה הסודית הזאת, צפינו למצוא בו, לכל הפחות, רמז על יחסכם השלילי לפרוצדורה הזאת ואולם, לא רק שלא מצאנו זאת במכתבכם, כי אם להיפך – העתק פקודתנו הלוטה למכתבכם הנ"ל עשוי על מכונת הכפלה בכוונה להפיצו גם הלאה. הננו מתכבדים להסב את שימת לבכם על הסכנה הכרוכה בהנהגת מנהג כזה על ידי מוסדות מרכזיים של התנועה הציונית, ושאין הוא עלול בהחלט לשמור על טהרת האוירה בתנועה.

2) תכנו ונוסחו של מכתבכם הנכבד, ובפרט העובדה המוזרה, שפניתם אלינו ב“דרישות” במקום הצעות ובקשות מוכיחים לנו ששוררת אצלכם דעה מוטעית על הסטטוס ההדדי של שתי הסתדרויותינו.

3) ואולם היות ומצאנו במכתבכם הנ“ל גם שורה של נימוקים הגיוניים המצדיקים לפי דעתכם, את מחאתכם נגד פקודתנו הנ”ל, הננו מתכבדים להודיעכם, שאין ביכולתנו להכיר בצדקת הנימוקים הללו, ודווקא מפני הסיבות דלקמן:

א. עליית פועלים לארץ־ישראל באמצעות דרישות מצד נותני העבודה כלולה בחוקי ההגירה לא"י בצורה חוקית של העליה.

ב….אך בדרך כלל ומתוך עיקרון, אין אנו רואים כל טעם מספיק להצדיק את המונופולין של הסוכנות העברית – בהרכבתה הנוכחית – על בחירת העולים, לפי עניות דעתנו, אם אנו נשתמש בעתיד במידה רחבה גם ב“דרישות” הישרות מצד נותני העבודה.

4) על יסוד כל האמור לעיל אין אנו יכולים, לדאבוננו, למלא את הבקשות הכלולות במכתבכם הנכבד.

5) עלינו להעיר, שאם תמצאו לנכון להפיץ בפומבי ידיעות כל שהן על חליפת המכתבים הזאת, אנו משאירים לעצמנו, במקרה הזה, את הרשות לפרסם בשעת הצורך את מכתבכם הנכבד מיום ה־29 בנובמבר ש. ז. ואת תשובתנו זו".

בכבוד גמור

ברית תרומפלדור

שלטון בית"ר

(חתום) ד“ר ב. לובוצקי”

ביום ה־22 בדצמבר 1933 שיגר שלטון בית"ר מכתב שני להנהלת ההסתדרות הציונית בזו הלשון:

א. נ.

"בהוספה למכתבנו אליכם מיום 11 בדצמבר 1933, הננו מתכבדים להסב את שימת לבכם אל העובדות דלקמן:

א. ה' ב. לוקר, חבר ההנהלה הציונית הודיע בהכרזה רשמית מטעם ההנהלה הציונית, בימי הבחירות לקונגרס ה־18, כי המפלגות אשר חבריהם יפריעו באסיפות הבוחרים לא יקבלו רשיונות עליה בשביל המועמדים שלהם.

ב. בזמן ביקורו האחרון של ה' י. גרינבוים, חבר ההנהלה הציונית, בורשה, קבל הועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולניה (לאמור, ועד “על המשמר”) החלטה בה דרש שלא יינתנו רשיונות עליה למועמדי אלה מהמפלגות שאינן ממלאות את חובתן לעומת הקרנות. היות וידועה לנו הקרבה האידאולוגית בין ה' גרינבוים ו“על המשמר”, בפרט בזמן ביקורו של ה' גרינבוים, אשר באותם הימים ניהל מלחמה נגד אחת המפלגות הציוניות שמאנה להשתתף במפעל הקרן הקיימת, אין ספק כי ההחלטה ההיא מביעה גם את דעתו של חבר ההנהלה הציונית ה' גרינבוים.

ג. נציב בית“ר ברומניה מר א. פרופס, מודיענו שמשרד א”י בבוקרשט פנה אליו בדרישה, לא לאשר להכשרה ולעליה אלא את אותם הבית“רים שהוריהם תורמים לקרן היסוד ולקרן הקיימת. מר פרופס הודיע למשרד הא”י בבוקרשט שדרישה זו עומדת בניגוד גמור לחוקי העליה, בהן אין רמז להגבלת סוגי העולים מבחינה זו וגם שאל את המשרד מה לעשות ע“פ כלל זה לבית”רים השואפים לעליה אשר הוריהם קומוניסטים או מתבוללים ואינם תורמים לקרנות הציוניות באופן עקרוני. על מכתבו קבל מר פרופס תשובה בלתי ברורה מן המשרד הא"י.

אנו מפנים את תשומת לבכם הנכבד אל העובדות הללו, כי כל המגמה הזאת לקשור את זכות העליה לא בסגולותיו וידיעותיו המעשיות של המועמד, כי אם ביחסו (או ביחס הוריו) לשאלות של פוליטיקה פנימית ציונית, הריהי מתנגדת הן לחוקת העליה הרשמית והן, לפי דעתנו, לחוקי המוסר.

העובדות הללו הנן נימוק נוסף ונימוק חשוב מאוד, לחזק את השקפתנו, שאין מקום למונופולין של הסוכנות העברית (בהרכבתה הנוכחית) על עניני העליה, היות וניכרת בקרבה נטיה להשתמש במונופולין הזה לשם מטרות שאין להן כל קשר לתעודותיה האמיתיות של העליה.

(חתום) ד"ר ב. לובוצקי

שלטון בית“ר”

מר י. גרינבוים, אשר פירסם את תוכן ה“פקודה מס' 60” מעל דפי ה“היינט” הורשאי, פירסם באותו עתון מאמר נוסף בשם “יראה העם וישפוט”, שבו תקף בחריפות את המוסדות המרכזיים של הצה“ר. בתגובה למאמר זה כתב ד”ר ב. לובוצקי (ב“חזית העם” מיום 29.11.1933):

“ה' גרינבוים, מנהל מחלקת העליה של הסוכנות היהודית, לא הבין, כיצד נעמוד אנו, הבית”רים, בחרם של 3000 סרטיפיקטי־הקלון, כיצד יכולה הנהגת הצה“ר להרשות לעצמה להכריז על חרם זה, מבלי לחשוש, שהבית”רים, המחכים לסרטיפיקטים “יהגרו” לשמאל. רק כשהוא קבל (ממי, ה' גרינבוים?) – רק כשהוא קבל את הפקודה הסודית של השלטון על חרם זה, שבה פוקד השלטון על הנציבים להכין רשימות של בית“רים בשביל עליה אישית בעזרת נותני עבודה יהודים בא”י, הבין מר גרינבוים את זאת… מה הוא הבין? שהרביזיוניסטים רוצים לשבור את המונופולין של הסוכנות על הסרטיפיקטים. נראה ששאיפה זו של הצה“ר היא חדשה בשביל ה' גרינבוים; אבל בשביל העולם היהודי, עד כמה שהוא מתעניין בנו, לא תהיה שאיפה זו חדשה, להיפך, היא תהיה לו מובנה מאליה, ממש כמו מאוויינו הלוהט ששלטונה של הסתדרות הטירור האדומה בארץ, המשרתת למשטר האנטי־ציוני ועוסקת באופן שיטתי בהכאות חברינו ובהרעבתם – יישבר. אבל הי גרינבוים “הבין” גם עוד דבר אחד: שע”י הבטחת העליה האישית רוצה השלטון למנוע את הבית“רים מ”להגר" לרשותו של ה' גרינבוים. ה' גרינבוים פונה לבית“רים אלה ומספר להם, בטון מלא של אוטוריטה רשמית, שהשלטון רימה אותם: על סמך הדרישות של נותני העבודה הם לא יוכלו לעלות החורף, כי הדרישות קשורות, כביכול, בתאריך של “שדיול” הסרטיפיקטים; הבית”רים המסכנים ייאלצו לשבת ולהסתכל כיצד נוסעים השמאליים לא"י בשמחה וברנן, והם ישבו עצובים ויקללו את שלטונם…

על מעשה הריגול של ה' גרינבוים (ודאי שזו היתה רפטיציה לשיטת הריגול, שצריכה לקבוע באופן שיטתי, מי מהתיירים היהודים יש לו כוונות “בלתי חוקיות” ומי לא) – רוצה אני לענות בקביעת עובדות קצרות אחדות:

א) הדברים שנתפרסמו ע“י ה' גרינבוים אינם “חוזר חשאי של המפקדה הראשית הרביזיוניסטית”, אלא הפקודה של שלטון בית”ר לנציביה, את החוזר (הבלתי חשאי כלל וכלל) של האכסקוטיבה הרביזיוניסטית שבו הוכח באופן בולט, ש־3000 הסרטיפיקטים שקבלה האכסקוטיבה של גרינבוים אינם אלא עצם שנזרקה לנו – סרטיפיקטי־הקלון – לא פרסם ה' גרינבוים.

ב) הבית“ר מחפשת זה מזמן דרכים, כיצד להיכנס לא”י בלי חסדיו של ה' גרינבוים. אין זה פלא בשביל אף אחד, שיודע, כיצד מתייחסים לבית“ר במשרדים הארצישראליים של ה' גרינבוים; וששיתוף פעולה בין בית”ר ובין נותני העבודה היהודים בא“י הוא דבר טבעי למדי לשם מטרה זו – את כל זה יבין גם כל אחד, שנותני העבודה היהודים אינם בשבילו “טריפה”. מובן לכל בר דעת, שדבר כזה יש להחזיקו בסוד עד שיתבשל, בכדי שלא לעורר את תשומת לבם של גורמים מסויימים להכנת העליה מחוץ ל”שדיול".

ג) אני בעצמי עליתי לא“י בחודש מרס – בזמן שהסרטיפיקטים של החורף כבר נתחלקו ו”שדיול" חדש עדיין לא היה, על סמך דרישה כזו מצדו של נותן עבודה. משמע, שהעליה לפי דרישותיהם של נותני העבודה אינה קשורה בתאריכי ה“שדיול”.

ד) הבית“רים לא “יהגרו” אף פעם אל השמאליים, בכדי להצטייד בסרטיפיקט, משום שאילו הם העדיפו בכלל את הענינים הפרטיים שלהם על האידיאל של בית”ר, הם לא היו צריכים לחכות לפקודה מספר 60 בכדי “להגר” ולהתחבא תחת כנפיו הרחבות והחמות של ה' גרינבוים ושל הסתדרותו.

משום כך אני קובע, שה' גרינבוים פרסם את פקודתנו משני טעמים:

ראשית, בכדי להפריע לנו בנסיוננו למצוא דרכים, כיצד לעלות לא"י בלי החסדים שלו;

שנית, בכדי להטיל דופי ע“י הוצאת לעז (שהשלטון מבטיח עליה בלי סרטיפיקטים של ה“שדיול” בזמן שזהו, כביכול, מן הנמנע) על מוסדותינו המרכזיים בעיני ההמונים הבית”ריים. דבר זה לא יצליח בידיו של ה' גרינבוים, כשם שגם ה' בן־גוריון, שרוצה להכניס אותנו, הבית"רים, לחוג ההסתדרות האדומה, יתגעגע ויתגעגע לכך – והכל לשוא.

ה' גרינבוים, בא־כוח רשמי של ההסתדרות הציונית, אינו מתבייש לרגל חליפת מכתבים חשאית של הסתדרויות זרות אך ורק לשם מטרותיו המפלגתיות. ובכדי למנוע כל אפשרות מבית“רים לעלות לא”י, הוא מפרסם מסמכים זרים מתוך תקווה חשאית, להפריע ע"י כך להגשמתה של תכנית העליה החדשה ואינו נרתע מפני “אי־דיוק קטן”, בכדי להשפיע על תנועת נוער לטובת עניניו המפלגתיים של השמאל.

יראו חברינו וכל היהודים נקיי הכפיים את ה“מיניסטר” הזה. – ויכירו את האמת".

בית“ר הגיבה על שלילת זכותה לסרטיפיקטים במלחמה מרה וממושכת. נערכו אסיפות מחאה, הפגנות סוערות ושביתת־שבת במשרדים הארצישראליים. במקרים רבים הגיעו הדברים לידי תגרת ידים. משלא הועיל הדבר – הכריזו הצה”ר ובית"ר על החרמת הקרנות הציוניות. ב־27 בפברואר 1934 מטלגרף ז. ז’בוטינסקי אל התנועה הרביזיוניסטית בארץ־ישראל:

“ההנהלה הציונית ביטלה זכות העליה לבית”רים. הצה"ר הכריז, שהביטול הוא אי־חוקי, נאחז באמצעים משפטיים לבטלו.

ההנהלה שנולדה בעלילת שקר ובגדה במלחמה בהיטלר איננה באת־כוח הציונות. הצה“ר ובית”ר – איסרו לחבריכם לתמוך בקרנות, החל מפורים השנה".

האמצעים המשפטיים שנקטה בהם הנהגת הצה“ר לא נשאו פרי. בית דין הכבוד של ההסתדרות הציונית הצדיק את עמדת ההנהלה ודרש אף הוא, ששלטון בית”ר יבטל את הפקודה מספר 60. אולם בית“ר היתה תקיפה בדעתה שלא להכיר בזכות־המונופולין של הסוכנות לחלק את כל רשיונות העליה. הנהלת הסוכנות מצדה נצלה כל הזדמנות וכל תואנה להחמיר בגזירה זו – אי מתן סרטיפיקטים לבית”ר. בהתחלה היתה זאת הפקודה הסודית מספר 60; אחרי זה באה תקופת עלילת הדם – רצח ארלוזורוב ומשפט סטבסקי, וברור הדבר שהמעלילים לא יתנו רשיונות עליה ל“רוצחים”… לאחר מכן, ההתפתחות הדרמטית בקונגרס הציוני הי“ח, כאשר הדברים הגיעו לידי קרע רעיוני וארגוני מוחלט בין המפלגה הרביזיוניסטית לבין ההסתדרות הציונית. אחרי זה – יצירת ההסתדרות הציונית החדשה – הצ”ח.

באותה תקופה נשלח חוזר נוסף מטעם הנהלת הסוכנות אל המשרדים הארצישראליים, שבו נאמר:

“נשאלנו על ידי המשרדים הארצישראליים על עמדתנו בנוגע למתן רשיונות עליה לחברי הסתדרות בית”ר, אחרי שיצאה מתוך ההסתדרות הציונית.

אנו מבארים איפוא, למשרדים הארצישראליים, שעם יציאתה של הסתדרות בית"ר מתוך ההסתדרות הציונית בטלה זכותה כארגון חלוצי.

אכן, חבר בית"ר יכול להגיש בקשה למשרד הארצישראלי בתור עולה בודד, והמשרד הארצישראלי ידון בבקשה לפי העניין, ויוכל לאשר את רשיון־העליה, אם ימצא את המועמד כמתאים וראוי לעליה לארץ־ישראל כפי התקנות.

נא לאשר לפניכם הוראה זו לפעולה".

“מחלקת העליה של הסוכנות היהודית לארץ־ישראל (החותמים) י. גרינבוים, ברלס”

כדי להבטיח שלא יסתננו, חלילה, בית"רים בין העולים – הוטל על כל עולה למלא אחרי הדרישות הבאות, שהציגו בפניו במשרדים הארצישראליים:

א) להמציא הוכחות שנדב וגם פעל לטובת הקק"ל, ב) להמציא המלצות מהסניף המקומי של ההסתדרות הציונית הישנה ג) להציג את השקל שרכש.

בתגובה על החוזר הנ“ל הוציא שלטון בית”ר פקודה האוסרת על הבית"רים לפנות באורח אישי למשרדים הארצישראליים. בפקודה נאמר:

“מהיום שבית”ר נעשתה לגורם פעיל ואיתן בתנועה הציונית, משתדלת הסוכנות היהודית בכל מיני אמצעים להרסה ומתנקשת בקיומה בגזירות ועלילות בזויות.

למרות כל זה גדלה תנועתנו, התחזקה והתגבשה במשך אחת־עשרה השנים של קיומה – בלי נטות ימינה או שמאלה. מדרכה המותווה ומטרתה הסופית.

על ההתנקשות האחרונה בזכות העליה הקולקטיבית של בית"ר, נענה בהתקפה ובמלחמה עבור עליה חופשית, אשר לא תשמש יותר למונופוליה מפלגתית בידי הסוכנות היהודית.

המלחמה תהא קשה ואולי גם ארוכה. אבל סופה להגמר בנצחון. כל הבית“רים, בלי הבדל משתתפים במלחמה זו. הננו אוסרים איסור גמור על הבית”רים לפנות באופן אינדיבידואלי למשרדים הארצישראליים בבקשת רשיון־עליה. כל אשר יעבור על פקודה זו – יוצא באופן אוטומאטי משורות בית"ר.

יחד עם זה הננו מפקדים עליכם לנהוג לפי הוראות ההוספה לפקודה מספר 43.

כל תנועתנו מוצקה כפלדה במלחמתנו עבור עליה חופשית, בלי בקורת כלשהי מצד הסוכנות, והנצחון אתנו".

“תל־חי, שלטון בית”ר (–) ר. רוזוב, קצין השלטון"

בסופו של דבר לא קבלה עוד בית“ר סרטיפיקטים מהסוכנות – חוץ מאשר בגרמניה ובלטביה, ששם ניתנו הסרטיפיקטים לבית”ר באופן קולקטיבי, בניגוד להוראות הסוכנות, וכן בסין ובמנג’וריה, כי שם לא היה קיים שום ארגון נוער חלוצי אחר פרט לבית"ר.

זאב ז’בוטינסקי

על קברו של הצעיר שמחה פלושניצקי

נכתב תחת רושם התאבדותו של הבית"רי שמחה פלושניצקי מסוסנוביץ, שהיה ברשותו סרטיפיקט ונשלל ממנו בעקבות הפקודה מס' 60.

מִן הַיּוֹם בּוֹ נִבְחַרְתִּי לַפֶּלֶא

שֶׁל בֵּיתָר וְצִיּוֹן וְסִינַי

יַד אַחִים הִסְגִירַתְנִי לַכֶּלֶא

וַתִּנְעל בֵּית־אִמִּי לְפָנַי

בֵּיתָרִים, הַמּוֹלֶדֶת לֹא לָנוּ,

לְכָמוֹנוּ נֵכָר הַנִּצְחִי:

אֱלֹהִים, לַיָּגוֹן בְּחַרְתָּנוּ

וַתִּבְחַר לְתַלְיָן אֶת אָחִי.

לֹא בִּגְמוּל־נְקָמָה, לֹא בְּזַיִן

יֵעָנֵשׁ חֵטְא עִבְרִי בְּעִבְרִי:

כָּל הָעָם יְשָׁלֵּם לְךָ קַיִן,

בְּשֵׂאתוֹ אֶת שִׁירִי וּדְבָרִי.

בְּדַרְכֵּנוּ, בִּשְׁמֵנוּ, אִתָּנוּ

הוּא יָרִים אֶת דִּגְלִי עַד אָמִיר:

כִּי לָזֹאת, אֱלֹהִים, בְּחַרְתָּנוּ

וְצִוִיתָ לִבֵּנוּ שָׁמִיר.

 

פרק שביעי - אניות ראשונות    🔗

עם החמרת הגבלות־העליה ונעילת שערי הארץ בפני בית"ר – הגבירו חברי התנועה הלאומית את מאמציהם למציאת דרכי־עליה בלתי־תלויות בשליט הזר ובחסדי המוסדות הציוניים הרשמיים.

רבים מתחילים לקיים את תורת ה“אוונטוריזם” הלכה למעשה ומנסים לעלות לארץ בדרכים מדרכים שונות.

בקיץ 1933 יצאה מורשה בדרך לארץ, במכונית, קבוצה בת חמישה מפקדי בית“ר וברית־החייל ובראשם יקיר הר־זהב, מבלי שיהיו ברשותם הניירות הדרושים וללא פרוטה בכיס. הם עברו את ערי פולניה השונות בהתעכבם בכל מקום בסניפי התנועה. בלבוב קבלו מן הקונסול הרומני ויזת־מעבר דרך רומניה עם רשות שהייה ל־48 שעות. ברומניה קבלו מן הקונסול הבולגרי ויזות־מעבר דרך בולגריה עם רשות שהייה לחמישה ימים. משטרת בולגריה התחקתה על עקבותיהם, עצרה אותם ורצתה להחזירם לפולין, אולם הם הערימו על המשטרה, התחמקו מידיה ויצאו לתורכיה – דרך עיר הגבול אדרינופול לקושטא. גם פה נפלו לידי המשטרה שרצתה להחזירם לפולין, כי לא היו להם ויזות תורכיות. גם הפעם האירה להם ההצלחה פנים – אחרי בריחה דרמטית מידי המשטרה הגיעו לאלכסנדרתה, שנמצאה אז תחת השלטון הסורי. פה הם השאירו את מכוניתם, שכרו מונית ודרך חלב הגיעו לביירות. במרתף של בית־הכנסת המקומי מצאו מקלט ליומיים־שלושה, ולילה אחד ירדו בסירה נהוגה בידי ספנים ערבים, שנשכרה בשבילם על ידי יהודי המקום, והפליגו לארץ. אחרי חמשה חדשי נדודים על פני אירופה התקרבו בוקר אחד לחופי הארץ והספנים הורידו אותם על החוף שבין נהריה לעכו. אולם בזה עוד לא תמו נדודיהם: ערבי מביירות מסר למשטרת הארץ על הסירה המסתורית שהובילה עולים בלתי חוקיים, וזו החלה בחיפושים נרחבים, בעזרת זרקורים לאורך החופים. משך יומיים הסתתרו בשדות תוך התקדמות הדרגתית לפנים הארץ, בלילה השלישי הגיעו עד לבית־חרושת “נשר” שבמפרץ חיפה, ופה הופתעו על ידי המשטרה שאסרה אותם והובילה אותם לכלא עכו, שם נחקרו ארוכות והואשמו כמארגני העליה ה”בלתי־חוקית".

במבצר עכו מצאו בבואם 12 עולים שנתפסו ונאסרו על הגבול הסורי. במשך שלושת החודשים שישבו בעכו, הייתה המשטרה מביאה, כמעט יום יום עולים בלתי־חוקיים, בודדים ובקבוצות קטנות, אשר אחרי עבור תקופת מאסרם היו מגורשים מן הארץ. רק אלה מן העולים אשר גורמים מבחוץ היו מטפלים בשחרורם – היו זוכים להשאר בארץ, וכזה היה גם גורלם: קציני נציבות בית“ר ד”ר רון ויצחק ילין טפלו בשחרורם ולאחר שהוגש לשלטונות כתב ערבות חתום על ידי המהנדס דב קולמן, שוחררו מבית הסוהר.

בית"רי אחד, לייזרוביץ, יזם עליה של בעלי־מלאכה. הוא ארגן אותם בקואופרטיבים, עזר להם בכל הסידורים הדרושים, ומספר קבוצות מהם הצליחו לעלות לארץ, מי באורח חוקי – על סמך ויזות של תיירים או מומחים, ומי באורח בלתי חוקי, בדרכי הים והיבשה.

תחבולה אחרת אשר זכתה תוך זמן קצר לפופולריות רבה במזרח אירופה הייתה – נשואין פיקטיביים (הוגה הרעיון היה א. סטבסקי). בחורים נתיני הארץ היו יורדים לארצות הגולה ומתחתנים שם עם בנות ישראל. לפעמים היו הבחורים עוברים מספר ארצות, ובכל ארץ “מתחתנים” עם בחורה אחרת, והבחורות – “הנשים הצעירות”, היו עולות אחר־כך באורח חוקי לארץ. “שיטה” זו פעלה משך קרוב לשנתיים ימים, עד שנודע הדבר לממשלה, והיא החלה לבדוק באופן יסודי את חוקיותן של העולות. אולם עד שנפסלה דרך עליה זו – הספיקו לעלות מאות רבות של בנות ישראל.

האניה הראשונה – “אוניון”    🔗

כיוון שהשמירה המוגברת בגבולות היבשתיים של הארץ הכבידה על העברת העולים בדרך זו, החליטו מוסדות הצה"ר, בשנת 1933, לנסות ולארגן עליה בלתי־חוקית בדרך הים. באותה שנה נשלחה הספינה הראשונה. וכך השתלשלו הדברים:

אך נודע דבר ההחלטה על העליה־הימית וכבר התארגנה שיירת־עולים בת כמה מאות אנשים אשר חיכתה לאות כי יינתן. שלושה מראשי הרביזיוניסטים בפולין, ד"ר ד. וודובינסקי, המהנדס מ. שסקין ומר קוטקא, יצאו בשליחותו של ז. ז’בוטינסקי לדאנציג לראות מה ניתן לעשות. כאן נפגשו עם מר צבי הרמן סגל, שהיה באותה תקופה נציג חברת ספנות גדולה בדאנציג.

מר סגל הציע להם לשכור, בתורת נסיון, אניה קטנה ביוון, ומיוון תפליג לארץ. בהסכמת חבריו התקשר עם עו"ד יווני בפאריס, מיודעו מאז, ובעזרתו הצליח לשכור את האניה “אוניון” – ספינה קטנה אשר היה בה מקום למאה איש בערך.

כאשר הכל היה מוכן להפלגה, הגיעו לאחד מאיי־יוון הקטנים מאה ושבעה־עשר עולים, עלו על האניה והפליגו לארץ.

באחד הלילות הגיעה האניה אל מול מגרשי־התערוכה שבצפון תל־אביב, והאנשים החלו להתקרב לחוף בסירות. מאה אנשים ירדו לחוף בלי כל תקלות. והתפזרו בעיר, האחרונים, שלסירתם חדרו מים, חתרו אל החוף משך שעה ארוכה תוך שאיבת המים מן הסירה, עד שהאיר עליהם היום. אווירון משטרתי הבחין בינתיים באניה המתרחקת, הזעיק את המשטרה שהגיעה לחוף ואסרה את שבעה־עשר הבחורים העולים, נוסף על שלושה בחורים תל־אביביים, שנמצאו בקירבת הסירה בבגדי רחצה, והם: אדם ולוסקי, יהודה גוס וולטר פרינקל, השלושה היו חברי “מכבי” שהתאמנו בשחיה, וכאשר ראו את סירת הזועקים לעזרה, שחו לקראתם להיות להם לעזר. המשטרה אסרה גם את רב־החובל ואת צוות האניה. כל האסורים נשלחו אל בית־הסוהר ביפו.

תחילה היה בדעת המשטרה להעמיד את ה־17 למשפט, אולם אחר־כך חזרה בה וביטלה את התביעה המשפטית נגדם. העולים שהוחזקו בבית־הסוהר מבלי שידעו מה צפוי להם ומה יהיה גורלם, הכריזו ברוב יאושם, שביתת־רעב. המשטרה העבירה אותם לבית־הסוהר בחיפה, וכעבור חודש ימים העלום כבולים באזיקים לאניה וגרשו אותם מן הארץ ללב ים. השלטונות לא יכלו להחזירם לארץ מוצאם, כי בהאסרם לא נמצאו בידם תעודות כל שהן שתעדנה על ארץ מוצאם.

בעל הספינה, ספירו טיפלדו, ורב־החובל שלה, ז’אן ז’אקוניס, שניהם אזרחים יווניים, הועמדו למשפט, יחד עם שלושת הבחורים התל־אביביים. בעל הספינה הכריז שאין הוא מודה באשמה שמטילים עליו – הכנסת עולים לארץ ללא רשיון. הוא מעולם לא היה בתל־אביב ולא היה אף פעם בארץ. הוא שמע שהיהודים חוזרים לארץ זו כאל ארצם, כשם שחוזרים יוונים מתורכיה ליוון, ועל כן לא תיאר לעצמו שישנו חוק האוסר עליהם לחזור לארצם. היהודים הועלו לספינתו בידיעתה של הממשלה היוונית, כי הם היו נדונים להיגרש מיוון. הוא לא יכול להבין, איך הוא עובר על החוק, שעה שהוא מחזיר לארצם יהודים המגורשים מיוון.

טענותיו ההגיוניות והצודקות לא עמדו לו, הוא נידון לששה חדשי מאסר ומאה לירות קנס. רב החובל נידון לשלושה חדשי מאסר וחמישים לירות קנס, ושלושת הבחורים התל־אביביים – לארבעה חדשי מאסר או חמישים לירות קנס כל אחד.

“עליית סטבסקי”    🔗

באחד הפרקים הקודמים הזכרנו כי לפני מעצרו לרגל רצח ארלוזרוב עמד אברהם סטבסקי לצאת לחוץ לארץ כדי לארגן עליה בלתי־חוקית בקנה מידה גדול. אחרי שזוכה בדין ושוחרר ממאסרו, יצא סטבסקי לפולין כדי להגשים את חלומו הישן. לפני צאתו הוא מסייר בנתניה, הרצליה, עכו ובמקומות אחרים כדי למצוא ולקבוע את המקומות המתאימים להורדת עולים שיגיעו בדרך הים. כעבור זמן החלו להגיע לחופי הארץ אניות וסירות עם עולים־צעירים אשר שמו נפשם בכפם ויצאו לנוד בדרכי הים מלאי הפחדים והסכנות, נתונים לחסדי איתני הטבע ובידי חבר מלחים, אנשי הפקר, מבריחים ועוברי־חוק מקצועיים, אשר כל מעייניהם לרווחים קלים. הם היו סוחטים מהעולים, תוך לחץ מתמיד, את שארית כספם ורכושם, ועל פי רוב לא היו מורידים אותם במקומות המיועדים מראש. בהרבה מקרים היו מורידים אותם לחופי הארצות השכנות ומשם נאלצו העולים לחפש לעצמם אפשרויות חדשות כדי להגיע לארץ. במקרים כאלה היו שוכרים סירות מידי ערבים שהיו מביאים אותם לחופי הארץ. בדרך כלל היו הערבים מביאים אותם לחוף הארצישראלי, מבלי להקפיד שההורדה תבוצע בסביבה מאוכלסת יהודים, ואז היו העולים נתונים לחסדם של הערבים, שהיו שודדים ומלסטמים אותם, ולפעמים גם מתעללים בהם ומוסרים אותם לידי המשטרה. אולם רבות היו הסירות שהגיעו למקומות המיועדים, ואז היו אנשי התנועה הלאומית עוסקים בהורדתם ובקליטתם.

רבות בשטח זה פעלה פלוגת בית"ר בנהריה, שתקעה יתד במקום מאז החלה חברת נהריה לפתח את המקום. אנשי הפלוגה בראשותו של קורט בן־גאון (נפל אח"כ בחניתא) היו יוצאים לקדם את פני העולים ומביאים אותם למקומות־מבטחים. אחרי שהעולים היו נחים קצת בצריף של הפלוגה, היה קורט בן־גאון מוציאם החוצה, מסדר אותם בשורות ונותן להם שיעור בשימוש בנשק.

אנשי התנועה בנתניה, במסגרת ההגנה הלאומית, ראו כאחד מתפקידיהם הראשיים והחשובים את הורדת העולים ופיזורם למקומות מבטחם, והיו פעילים בלילות על שפת ימה של נתניה בקבלת סירות ואניות־עולים, שתכפו ורבו משבוע לשבוע.

עתידה הייתה נתניה להיהפך לשער העליה – דרכה הגיעו לארץ אלפי עולים “בלתי־חוקיים”.

הממשלה הגבירה את השמירה על החופים. היא הקימה הרבה נקודות־תצפית. לאורך החופים סיירו סירות משטרה מזויינות ואווירוני־משמר. הממשלה שיתפה גם את הערבים במלחמתה הפעילה נגד העולים ה“בלתי חוקיים” ובציד העולים. הערבים שגרו לאורך החופים, נרתמו לפעולה זו ו“קופת האומה הערבית” הקציבה סכומים ניכרים למטרה זו. הערבים ארגנו משמרות לאורך החופים, וכל עולה שהיה נתפס על ידיהם היו מלסטמים אותו ומוסרים אותו לידי המשטרה. גם העתונות הערבית ניהלה תעמולת זוועה נגד העליה הבלתי־חוקית וקראה את כל הערבים להחלץ למלחמת מצווה זו.

פעם נודע לערבים שלחוף נתניה הגיעה סירת־עולים, וקבוצת צופים ערבים מתול־כרם הגיעה לחוף כדי למנוע את ההורדה. הבחורים מההגנה הלאומית הכו את הצופים מכות נאמנות והללו החלו לבכות ולהתחנן על נפשם ולברוח כל עוד רוחם בקרבם. אחד הבחורים, נסים דואג, דקר בסכין את אחד הצופים בצידו, והוא נשאר מוטל על החוף מתבוסס בדמו. למחרת אסרה המשטרה מספר בחורים וערכה מיסדר־זהוי בפני השופט בכור שיטרית (כיום שר המשטרה במדינת ישראל). הערבי הפצוע טען, שאחד, בחור גבוה ושמן דקר אותו בסכין בידו הימנית, והצביע על אחד הבחורים, אליהו רייס, שהוא היה הדוקר. כאשר אליהו רייס נצטווה לעזוב את מסדר־הזהוי כדי לאסרו – נוכחו לראות שהוא גידם בידו הימנית ומשתמש ביד תותבת וכל הענין נגמר בלא כלום.

מאסרים וגרושים    🔗

סירות עולים רבות נתפסו על ידי המשטרה. היו גם מקרים שהעולים נתפסו אחרי ירידתם בהיותם ביבשה, והם הושמו במאסר. בתי־הסוהר בארץ נתמלאו עולים “בלתי־חוקיים”. בית־הסוהר המועד לאכסנת הבלתי חוקיים היה מבצר עכו. כן נחבשו העולים בבתי־הסוהר ביפו, בית לחם, חיפה ובמקומות אחרים.

באחד הלילות הגיעה לחוף, בקירבת נחל רובין, סירה עם ארבעים עולים. כאשר עלו על החוף, התנפל עליהם פתאום המון ערבי פרוע, שהחלו להכותם מכות רצח, לדקור אותם בסכינים ולשדדם. העולים החלו לברוח ולהתפזר לכל עבר. תשעה עולים נתפסו ונאסרו, ביניהם שניים, ישיש ונער – שהיו פצועים. שוטרים רבים הקיפו את בתי בית־וגן בדרום יפו וערכו חיפושים מדוקדקים אחרי העולים אולם לא הצליחו לתפסם. אשה אחות מקבוצת העולים נעדרה. כפי שהעידו מספר עולים הם ראו בבריחתם, שקבוצת בדווים סחבו את האשה אתם, ומאז לא נודעו עקבותיה.

פעם אסרה המשטרה חמישים יהודים שהגיעו לחופי הארץ באניית־מפרש מצרית “כוכב”. חלק מן העולים הצליח לרדת בקירבת ראשון לציון, אולם יתרם חששו להמשיך לרדת עקב הרעש שקם בסביבה. הם חזרו לים ואחר כך עלו בחוף נבי רובין, צעיר בדווי שנזדמן במקרה למקום גילה אותם והודיע על כך למשטרה, שהגיעה מיד למקום ואסרה את כולם. כעבור ימים מספר החזירה המשטרה אחד־עשר מן העולים למצרים. שוטרים ליוו אותם עד הגבול והסגירום לידי המצרים.

צוות האניה הועמד למשפט והשופט בודולי דן את רב־החובל לארבעה חדשי מאסר ומאה לירות קנס. כן נצטווה להחזיר על חשבונו את היהודים שהבריח לארץ לפורט־סעיד. חמשת המלחים נידונו לחודש מאסר ועשר לירות קנס.

בימים הראשונים של שנת 1934 הובאו לפני שופט השלום הבריטי בביה"ד בעכו ששים גברים וחמש נשים שנאסרו בעוון כניסה בלתי ליגאלית לארץ. הם הגיעו לארץ באניה יוונית, שהסתובבה על יד חופי הארץ כשמונה ימים ולא יכלה להעלות את נוסעיה. האנשים נשארו בלי מזון ודרשו מאנשי האניה וממבריחי הגבול, שקיבלו על עצמם להביאם לארץ, להעלותם בכל מקום שהוא ובלבד לשים קץ לסבל הרעב והצמא. אנשי האניה הורידו אותם בסירות אל היבשה בין עכו לחיפה והנוסעים נפלו בידי המשטרה.

התביעה הכללית דרשה מאת בית המשפט להחמיר בדין, ביחוד נגד שנים עשר איש, המנסים להכנס לארץ זו הפעם השניה, על שלושה מהם נאמר, כי הם מבריחי גבול פרופסיונליים המארגנים עליה בלתי ליגאלית בשכר, אולם טענה זו לא יכלה התביעה להוכיח.

השופט דן את 12 האנשים האלה למאסר שנה ולגירוש מן הארץ. יתר הנאשמים נידונו, רובם לשלושת חודשי מאסר ולגירוש מן הארץ, פרט לשלושה זקנים וחמש נשים שנידונו למאסר שני חדשים.

ביחס לשלושת הזקנים ולארבעה נאשמים אחרים, שהודיעו, כי יש להם בארץ קרובים המקבלים על עצמם את החזקתם, החליט השופט לייעץ לנציב העליון להתיר להם להשאר בארץ. השופט הצהיר, שאין איש מצטער יותר ממנו על הסבל והעינויים שנגרמו לאנשים אלה, ואשר הביאו אותם לעליה בלתי חוקית לארץ, וכי הוא היה נוהג עד עכשיו להטיל על נאשמים כאלה עונשים קלים, אולם בראותו כי העליה הבלתי־חוקית גוברת והולכת, והעונשים הקלים אין בכוחם לעצור בעדם, ומאידך גיסא אין לאפשר את העבירה על החוק (ולדעתו היו האנשים מקבלים בודאי רשיונות כניסה לארץ, אילו פנו לשלטונות) לכן הוא נאלץ הפעם להחמיר בעונש למען עצור את העליה הבלתי חוקית.

פרשת “וואנדה”    🔗

בקיץ 1934 התקיים קורס למדריכי בית“ר גליל לודז‘, בעירה פודלנז’יץ. באחד הימים הגיע אליהם מפקד גליל לודז’, המהנדס לובלינסקי, ואמר להם כי עליהם להיות מוכנים לעליה. האניה כבר נקנתה והיא נמצאת בנמל לשם תיקונים והכשרתה להסעת עולים. בתום הקורס, אמר לובלינסקי, תחל ההרשמה של המועמדים, וכל קן בית”ר יוכל לשלוח מספר עולים מצומצם. ביום המיועד נפגשו בתחנת הרכבת בלודז' חמישים בית“רים מן המחוז, עלו לרכבת בדרך לגדיניה, עיר הנמל הפולנית, ועד לסידורים הסופיים שיכנו אותם בבית־מלון, אולם מכיוון שהסידורים נמשכו יותר מדי זמן, הועברו הבית”רים למחנה באורלובה, בקירבת העיר. כאן נודע להם שהאניה נשכרה על ידי יהודי אחד מלודז‘, חניכוביץ’, שהציג את עצמו כסוכן חברת־אניות ידועה, ושאת האניה ישרתו בזמן נסיעתה רק רב־חובל ושני מלחים מקצועיים. כל היתר יגוייסו מבין הנוסעים. על כן החלו כל האנשים להכין את עצמם וללמוד את תורת הימאות. מכיוון שההכנות נתמשכו, הציע אחד ממפקדי הקורס, בצלאל צ’ייקוביץ, שהיה המקשר בין האנשים במחנה לבין המפקד בדאנציג, להעביר לאניה עשרה בית"רים שיעזרו בשיפוץ האניה, כדי לזרז את ההפלגה. הצעתו נתקבלה אך אף על פי כן עבר חודש ימים, והחזקת האנשים במחנה עלתה בסכומי כסף גדולים, שקשה היה לעמוד בהם.

והנה הגיע היום המקווה. האנשים הובאו לדאנציג, והם מצאו עצמם על יד ספינה קטנה ורעועה, שנשאה על אחת מצלעותיה את השם “וואנדה”, וגלי הים השקטים טלטלוה לכל צד. חמישים הבחורים מילאו את הספינה עד אפס מקום. הועלתה האספקה, ניתנו ההוראות האחרונות ונעשו הסידורים האחרונים, ועם ערב הורם העוגן. הספינה הפליגה אל הים הפתוח לקראת הבלתי נודע, שנושא בחוּבו ליל סתיו סגרירי, ועל סיפונה חמישים לבבות מלאי תקווה לקראת היום הגדול בחייהם.

כל אותו לילה לא עצמו האנשים עין מרוב התרגשות ומרוב שמחה. קול שירתם התמזג בשאון הגלים ורעש המנוע, אשר מפרק לפרק הוציא אנחות בלתי רגילות. נדמה היה לאנשים, שמשך הלילה כבר עברו הרבה קילומטרים והחוף הוא מהם והלאה. אולם עם בוקר הופתעו מרה – הם מצאו את עצמם על יד חוף גדיניה, המוכר להם כל כך מזמן שהותם כאן, ואשר רק אתמול עזבוהו. בינתיים נודע להם, שחל קלקול במנוע. הספינה עמדה. העוגן הורד, אולם בזמן ההורדה נותקה השלשלת והוא צלל תהומה. הגלים החלו לטלטל את הספינה לים הפתוח ובקדחתנות החלו להוריד את האנשים אל החוף.

פרשת “וואנדה” עוררה שערוריה ציבורית גדולה. מפקד הגליל לובלינסקי והסוכן חניכוביץ הועמדו למשפט. לובלינסקי זוכה מכל אשמה וחניכוביץ נידון למאסר ולקנס על מעשה רמאות.

ה“סטודנטים” מריגא    🔗

בסוף 1934 ביקר בריגא, בירת לטביה, אברהם סטבסקי. הוא הבטיח לאליהו גלזר, נציב בית"ר לטביה, שאם יבואו שיירות־עולים עד ביירות, בירת הלבנון – הם יועברו לארץ.

גלזר מארגן קבוצה בת חמישים בית“רים, שכולם קבלו הכשרתם בחוות בית”ר לטביה, ביניהם גם עשרה בית"רים מליטה.

האנשים צוידו בפספורטים ובכל וויזות־המעבר הדרושות של פולין, רומניה ותורכיה, וגם בוויזות סוריות וצרפתיות שניתנו על ידי הקונסול הצרפתי בריגא. וליתר בטחון אושרו הוויזות הצרפתיות על ידי הנציב העליון הצרפתי בלבנון – גנרל מרטן. האנשים נסעו כסטודנטים הבאים להמשיך את לימודיהם בקולג' האמריקאני בביירות. בראש הקבוצה עמד ניסן (ניקו) מנדלקורן הי"ד.

השיירה יצאה ברכבת. הם התעכבו יומיים בורשה וארבעה ימים בבוקרסט. בקונסטנצה עלו על אנית הנוסעים “דאציה”, שנסעה בקו רומניה – ארץ־ישראל, והפליגו לארץ, יחד עם כשלוש מאות נוסעים אחרים שנמצאו באניה.

נראה שדבר עלייתם נודע למשטרה הבריטית והיא הפעילה לחץ על ממשלת לבנון; כי בהגיעם לביירות לא הרשתה להם משטרת הנמל לרדת מן האניה.

לא הועילו כל מאמציהם וכל ההוכחות הליגאליות שבידיהם. לא הועילו גם מאמציו הנואשים של השליח מן הארץ, שבא לקבל את פניהם ולסדר את העברתם לארץ. כעבור עשרים וארבע שעות עזבה האניה את נמל ביירות עם חמישים הבית"רים שבה.

בקונסטנצה קבלה את פניהם המשטרה הרומנית, ותחת משמר חזק הועברו לגבול הפולני. באופן כזה נהגה גם המשטרה הפולנית עד הגיעם חזרה לריגא.

בהתערבותו של הקונסול הבריטי בריגא נאסר גלזר “בעוון” ארגון עליה בלתי ליגאלית – אולם בהשתדלותו של ציר יהודי בפרלמנט הלטבי, שוחרר ממעצרו.

עתיד היה אליהו גלזר, בעוד מספר שנים, להיות אחד מעמודי התווך של ארגון העליה הבלתי ליגאלית במרכז אירופה.

נדודי “וולוס”    🔗

במחצית השניה של שנת 1934 נתפרסם בעולם כולו שמה של אנית הנדודים “וולוס”, אשר הובילה עולים בלתי־חוקיים.

האניה נשכרה על ידי ארגונים ציוניים שונים בשביל חבריהם, אשר סבלנותם פקעה ולא רצו להמשיך ולשבת בהכשרות ולחכות שנים על גבי שנים עד שיגיע תורם במיכסת הסרטיפיקטים הזעומה.

לפי התכנית צריכה הייתה האניה בת 800 הטונות להפליג מן הנמל היווני פיראוס. אולם מכיוון שעל קיומה נודע לסוכני בולשת בריטיים, היא.עזבה את פיראוס והפליגה לנמל הבולגרי ווארנה ושם הועלו על סיפונה 380 איש ואשה יוצאי פולין, ליטא ולטביה.

כעבור שבעה ימים הגיעו לחופי הארץ מול עתלית ובאחד הלילות, במחצית השניה של חודש ספטמבר הורדו הסירות מעל הסיפון ו־56 איש הפליגו לחוף. בין כה וכה האיר השחר והאניה חזרה ללב ים. משך יומיים הסתובבה האניה בקירבת חופי הארץ ולא הצליחה להוריד את העולים. מכיוון שאזלו הלחם והמים, הם פנו לנמל טריפולי שבלבנון שם הצטיידו במים ומשם פנו לאיים האיגאיים, אל האי סירוס. כעבור שבוע וחצי יצאו שוב בכיוון לארץ.

בהתקרב האניה לחופי הארץ הפתיעה אותם סירת משטרה ממונעת והאניה חזרה על עקבותיה והגיעה לסלוניקי. שם שהו מחוץ לנמל למעלה מחודש ימים. משך כל נדודיה של “וולוס” לא נמצא אף נמל מכל נמלי הים התיכון שיסכים לתת להם מקלט וכל מאמצי ארגונים ומוסדות יהודיים שונים להשיג עבורם רשיונות עליה עלו בתוהו.

לבסוף נאותה הממשלה הרומנית לתת להם וויזות־מעבר ובאניה הרומנית ה“מלך קארול” הובאו לקונסטנצה ומשם ברכבת לגבול הפולני והם תשושים, מיואשים ומדוכאים, שבורים ורצוצים. הם שוכנו בעיירת הגבול, מקום הקיט זאלאשצ’יקי, שם שהו עד אשר הוקצבו עבורם סרטיפיקטים.

מצעדו של ריפל    🔗

עוד נסיון מעניין לעליה המונית לארץ, או להפגנה המונית למען הרעיון לעליה חופשית נעשה על ידי העורך־דין ריפל.

על פרשה זו מספר ד"ר יעקב ליטמנוביץ בחוברת “החברה”מס' 5 מחודש דצמבר 1940, את הדברים הבאים:

"שמו נתפרסם פתאום בכל רחבי היהדות. העתונים היהודיים בורשה גילו יום אחד בשנת 1935, כי עורך דין אחד, וילהלם ריפל, מארגן קבוצת אנשים צעירים, שרובם שרתו בצבא, כדי להובילם בסך לארץ־ישראל. ועתונאי אחד, שכתב בעתון הפולני־יהודי “5 בבוקר”, הסביר בהרחבה את האידיאולוגיה של תנועתו החדשה של ריפל זה. מתוך בליל של רומנטיקה מוזרה, אפשר היה להבין כי עורך־הדין הורשאי מכין “גדודים לכבוש הארץ” בדרך היבשה.

במשך כל השנה היו העתונים היהודיים בפולין מלאים פרטים מרובים על פעולתו של ריפל. לבסוף באה הודעה על “מסדר חגיגי”.

“גדודי ריפל” נשבעו חגיגית לאמור: “לא נטה מדרכנו, שום מכשול לא יעכבנו”.

הקהל הרחב לא ידע מתוך העתונים אם קיבל ריפל רשיון מאת השלטונות הפולנים לערוך את ה“מארש” ואם השיג ויזות־מעבר בשביל אנשיו במדינות הסמוכות. נודע רק, כי יום אחד יצאו מורשה 200 איש, לבושים מדי חקי ולראשם כובע כחול קטן. המונים לוו את הקבוצה עד לשערי העיר.

כמה קילומטרים מורשה נעצרו ההולכים ע"י המשטרה הפולנית.

העתונים ספרו למחרת כי ריפל וחבריו סרבו להישמע לשוטרים, שהשתמשו נגדם בכח. היו כמה פצועים, ורבים נאסרו.

מאותו יום ואילך שנתה העתונות את יחסה אל “תנועת ריפל”. אם לפני תחילת ה“מארש” אפשר היה להבין כי העתונות אוהדת לרעיונו של ריפל, הנה, לאחר כשלון נסיונו, התנפלו עליו בחרפות וגדופים.

מאז לא נזכר שמו של ריפל בעתונים אלא כדי להודיע על משפטים שהוגשו נגדו באשמת מתן המחאות בלי כיסוי. אך אם היתה אמת בידיעות אלו – קשה לקבוע. מכל מקום, עובדה היא שהשלטונות לא שללו מריפל את זכותו להיות עורך־דין.

אך האיש בעל השם הגרמני לא ויתר על רעיונו. הוא הוציא חוברת להסברת שיטתו. בראש החיבור נדפסה תמונתו. השתלשלות הרעיונות בחוברת לא היתה ברורה ביותר. היו בה התנפלויות חריפות על “הפלוטוקרטיה היהודית”, האשמה, כאילו, בחוסר־העבודה בין ההמונים היהודים בפולין. ההרצאה נסתיימה בשורה ארוכה “יחי”, כגון: “יחי הגדוד העברי הצעיר” (כך קרא ריפל לתנועתו), “יחי מצביא האומה העברית זאב ז’בוטינסקי”.

ריפל שלח שליחים לערי השדה לאסוף כספים בשביל ה“מארש” השני, שעמד לארגן, ולהפיץ כרוזים אל “צעירי יהודה”, שנסתיימו ב“יחי” כפול: “יחי מצביא האומה, זאב ז’בוטינסקי”, ו“יחי מפקד חזית העברי הצעיר, וילהלם ריפל”.

“המארש השני” לא יצא לפועל. ריפל עצמו מוכרח היה לעזוב את ורשה, ועבר לז’ירארדוב, עיירה קטנה ליד עיר הבירה.

בשנת 1938 היה כותב השורות הללו מפקד “ברית החייל” בפולין.

יום אחד נתקבל במפקדה מכתב: וילהלם ריפל ביקש ממני ראיון. עוד טרם עניתי לו, והנה הופיע במשרדי, בלודז', אדם שהציג את עצמו כשלישו. הוא מסר כי “מפקדו ריפל” בעיר, והיה רוצה להפגש אתי.

כשנפתחה הדלת, ראיתי אדם גבה קומה ורחב גרם – כמעט ענק. מראהו היה אימפוזנטי מאד. היה בו משהו שהזכיר את צ’רצ’יל… עיניו הכחולות הסתתרו עמוק בקפולי הבשר שעל פניו.

כשהתחיל לדבר, פג הרושם של השקט והיציבות, שעשתה הופעתו. הוא דיבר במהירות, כאדם שרצה להסביר על רגל אחת את כל רעיונותיו. אגב, הוא לא ידע לא עברית ולא אידיש. וכפי שנתברר לי עד מהרה, לא ידע מאומה גם על היהודים והיהדות בכלל.

הוא ספר כי הנו לויטננט לשעבר, השתתף בקרבות, כי הוא מעריץ את ז’בוטינסקי, “האיש המצוין ביותר מכל יהודי הדור”. מצטער הוא על שהיהדות אינה מבינה אותו – לרבות חבריו בתנועה, שאינם מבינים אותו ואינם עוזרים בידו.

לשם מה ביקר אותי? – הוא רצה לדעת באיזה תנאים תסכים, “ברית החייל” לשתף פעולה עם חברי תנועתו בורשה. יש לו כמה מאות איש, רובם “עמך”. חסרים לו מדריכים בעלי־השכלה, אחרת היה מארגן בעצמו את הענינים בתנועתו. מי הם אנשיו – מחוגים שונים באו. יש בהם רבים מחברי התנועה הלאומית, שאטיות הפעולה המדינית של המפלגה לא ספקה את רוחם הסוערת, אנשיו מאמינים בו אמונה עוורת, וילכו אחריו בכל אשר יוליכם.

הוא חשב כי רעיון “המארש” הוא לפי רוחו של ז’בוטינסקי, אם כי מבין הוא שאין מנהיג מדיני יכול להביע בגלוי את אהדתו לתנועה כזו. אגב, הוא היה רוצה להפגש עם ז’בוטינסקי, כדי להסביר לו ביתר דיוק את עקרוני דעותיו. שמא יכול אני לעזור לו בדבר השגת ראיון.

ז’בוטינסקי שהה בימים ההם בלודז', ומסרתי לו את בקשת ריפל. אך הוא סרב לקבלו.

ריפל עשה עלי רושם של אדם “הדוחק את הקץ”. מסתבר מדבריו כי היה מתבולל גמור, שהתעוררה בו לפתע האהבה לעמו והחליט למצוא פתרון רדיקלי ומהיר לצרת ישראל. הוא לא ידע מאומה על הנסיונות שנעשו כבר להצלת היהודים מגלותם. “מהירות הפעולה” מצאה הד אצל אנשים, שלא רצו להתחשב בתנאים האובייקטיביים, בפרט בין מחוסרי־העבודה ברחוב היהודי.

לפני שבועות מספר קראתי בעתונות המקומית ידיעה מאת סוכנות טלגרפית אחת כי ריפל נהרג ע"י הנאצים.

 

פרק שמיני - גזירות חדשות    🔗

על היקף העליה הבלתי חוקית שהתנהלה בימים ההם יעיד הדו"ח של הממשלה הבריטית לחבר הלאומים על הממשל בארץ־ישראל ב־1934 האומר:

“…עוד אמצעים נאחזו למלחמה בעליה אי־חוקית. נוסף לאמצעים אשר סופר עליהם בדו”ח הקודם. גויסו עוד שוטרים לשמירת גבולות היבשה, כדי למנוע, בעזרת חיל הספר של עבר־הירדן, את מעבר הגבול בלי רשיון ממזרח ומצפון־מזרח; כוח ימי ממונע הועמד עכשיו בנמלי יפו וחיפה, והוא מורכב מקצין בריטי ו־25 שוטרים מכל הדרגות. הם עולים על כל אניה, בודקים את חבר העובדים, מחפשים את המתחבאים ומונעים את עלייתם של אלה שנידחו מטעם פקידות הפספורטים (הקונסוליות). הנאסרים נמסרים למשפט כעולים בלתי חוקיים וכשהם נמצאים אשמים, הם מחוייבים לשבת בבית הסוהר לפני הישלחם.

הברחת העולים לארץ־ישראל נעשית בדרכים שונות. רובם של העולים הבלתי חוקיים נכנסו לארץ דרך גבולות צפון וצפון מזרח, שבהם עוסקות חבורות, ברובם של ערבים, במסחר אי־חוקי ורב־הכנסה זה. נוסף לזה, עוסקות סירות מפרשים מסוריה וממצרים בעסקי הברחה, והן מורידות את המטען של עולים אי־חוקיים במקומות שוממים של חוף הארץ. אניות קיטור מיוחדות עבדו במסחר זה והיו יוצאות מאיי יוון. נתגלו גם קצינים ועובדים של אניות שבשירותים הרגילים עסקו בהעלאת עולים אי־חוקיים אל החוף. בתי המשפט הטילו קנסות כסף ומאסר על אנשים שנידונו על הברחת עולים אי־חוקיים לארץ־ישראל, כשיש אפשרות משלחים מן הארץ את האנשים האלה.

מלבד אמצעים אלה פועלת גם שיטת הערבון, למנוע את התיירים מהשתקעות אי־חוקית.

השליטה על העלייה האי־חוקית נעשית קשה משום סירובו של הקהל לשתף פעולה עם השלטונות, ולמעשה אי אפשר לה לממשלה להשיג ידיעות מהקהל לעזרת גלוי המקרים של הברחה או כדי למצוא את העולים הבלתי־חוקיים. ממשלת א“י אסירת תודה לממשלת מצרים על השתתפותה בביקורת תנועת העליה האי־חוקית על־ידי־כך שהיא מונעת סירות מפרשים חשודות להפליג מנמלי מצרים לארץ־ישראל ובזה שהיא משגיחה יפה על המסדרים הידועים של מסחר זה. כן חייבת ממשלת א”י תודה לממשלת סוריה על שהיא דורשת מהתיירים העוברים, שיפקידו אצלה את הפספורטים ואת כרטיסי הנסיעה חזרה. חיל האויר עזר עזרה רבת ערך על ידי השגחה מהאויר על קו החוף. הובאו לכלל שימוש תחנות האלחוט של המשטרה והסירות שבנמל חיפה. עליה אי־חוקית אינה מצומצמת ליהודים בלבד. היו הרבה חורנים בין העולים הבלתי־חוקיים. רבים מאלה נמצאו בגבולות ושולחו בהמון. במשך השנה שולחו בעד עבירות עליה 2047 איש, ומהם 772 יהודים. בסוף 1934 היה יסוד להאמין, כי האמצעים המונעים שנאחזו על ידי ממשלת א“י הביאו לידי הפחתה יסודית בעליה האי־חוקית”.

המלחמה ב“בלתי־חוקיים”    🔗

ואמנם, הממשלה הארצישראלית מגבירה את מלחמתה נגד העולים הבלתי חוקיים ואת רדיפותיה עליהם. בשנת 1935 פתחה המשטרה מחלקה מיוחדת לעניני העולים גם בתל־אביב, עד אז הייתה מחלקה כזו רק ביפו. תפקיד המחלקה היה להתחקות אחרי עולים בלתי־חוקיים ותיירים שנשארו בארץ אחרי שפג תוקף הוויזות שלהם. לראש המחלקה נתמנה הקצין רובינס.

הקונסולים הבריטיים מכבידים על התיירות היהודית לארץ, ודורשים נוסף להשלשת הערבון בסך 60 ליש"ט בזמן קבלת הוויזה, גם ערבות נוספת שהתיירים לא יבקשו להאריך את הוויזות שלהם לאחר שלושה חדשים ולא יגישו בקשות לישיבת קבע בארץ.

רדיפות המשטרה המתגברות והולכות, נותנות את אותותיהן והופכות את חיי העולים הבלתי־חוקיים לחיי כלב מעונה ונרדף. רבים מהם מושלכים לבתי־הסוהר, נשלחים מן הארץ, נחקרים תוך ענויים ומכות, ואלה שלא נאסרים, מתקשים להסתדר בארץ, מחוסר הניירות הדרושים ומפחד המשטרה שנפל עליהם.

הבלתי־חוקיים עושים נסיונות נואשים להשיג רשיונות להשתקע בארץ, הם פונים למוסדות הלאומיים בתחנונים ובדרישות, ואין עוזר. יתירה מזו, פקידי הסוכנות מתאכזרים אליהם כאשר אין הם רוצים לעזוב את המשרדים ללא תשובה מניחה את הדעת או ללא הבטחה לעזרה.

באוקטובר 1935 באה קבוצה של שבעים עולים בלתי־חוקיים לירושלים לבקש עזרה מאת המוסדות הלאומיים. משלחת שלהם נפגשה עם מר יצחק גרינבוים ומר משה שרתוק, וביקשה להסדיר את עניניהם, כי אין בכוחם להמשיך ולחיות חיי מעונים ונרדפים, מבלי יכולת להסתדר בעבודה. הובטחה להם תשובה כעבור שבועיים, ומכיוון שלא קבלו כל תשובה במועד המיועד, נסעו שנית לירושלים והתייצבו במוסדות הלאומיים. הפעם נאמר להם שאין להם כל תקווה ואין לעשות דבר בעניינם. כאשר העולים לא רצו לעזוב את משרדי הסוכנות, גוייסו 150 אנשי אגרוף, שהסתערו עליהם במכות וסחבום החוצה. שלושה מן העולים נפצעו קשה וארבעה נפצעו באופן קל. תוך כדי כך הופיע ד. בן־גוריון. הם פנו אליו והציגו בפניו את פנקסי ההסתדרות שלהם וביקשו עזרה. הוא הצטעק עליהם, שאינם אלא אנשי כנופיה ונעלם באחת הדלתות.

כעבור מספר חדשים התפרצו למשרדי הוועד הלאומי 300 עולים בלתי־חוקיים וביקשו עזרה. גם פה לא נענו. לעומת זאת הופיעה המשטרה הבריטית ואסרה שבעה מהם.

ב־2 בינואר פירסמה ממשלת א"י תיקונים בחוקת העליה, שבאו להחמיר את עונשם של מפירי הוראותיה בענייני עליה. אחד התיקונים קבע:

“כל המסייע לכל אדם אחר בכל עבירה על פקודה זו וכן כל הנותן מקלט לכל אדם והוא יודע או שיש לו סיבה מספקת להאמין, כי אותו אדם עשה מעשה בניגוד לפקודה זו, יהא צפוי לקנס של לא יותר ממאתיים לא”י או למאסר של לא יותר משנה אחת או לשני העונשין כאחד".

תיקון שני:

“כל אמצעי הובלה, שערכו הוא לא יותר מאלף לא”י ומשתמשים בו ביודעים לשם מתן עזרה או סיוע לכל אדם העובר על פקודה זו או משתמשים בהם ביודעים לשם מתן מקלט לכל אדם העובר על פקודה זו – יוחרמו לזכות ממשלת פלשתינה (א"י)".

דו"ח וועדת פיל

ב־19 באפריל 1936 פרצו בארץ המאורעות. אותו יום נהרגו תשעה יהודים ונפצעו 75. ואותו יום עצמו יצאה הקריאה מאת המוסדות המוסמכים של הישוב היהודי לשמור על “המשמעת והשקט”. למחרת, ביום הלווית החללים, חידשו הערבים את התקפתם והפילו ששה חללים נוספים. ושוב הגיבו המוסדות בקריאה לשקט, שהופנתה כלפי קרבנות הטבח.

תגובת־חולשה זו הייתה לסיסמה, ואחר כך – לתורה. היא אשר איפשרה לערבים להכניס את הארץ למערבולת דמים במשך שלוש שנים רצופות.

באותה שנה עצמה מינתה הממשלה הבריטית את הוועדה המלכותית, היא “וועדת פיל”, כדי שתמצא פתרון לבעיית ארץ־ישראל. לאחר חדשים של שמיעת עדויות, בארץ ומחוצה לה, פירסמה הוועדה את מסקנותיה ונגעה גם בשאלת העליה הבלתי־חוקית. והנה מסקנותיה בענין זה.

"…בד בבד עם העליה המותרת זרמה לארץ עליה בלתי־חוקית של יהודים. עליה בלתי־חוקית זו באה בצורות דלקמן:

1. כניסה בלתי חוקית, הווה אומר התחמקות מן הפיקוח ליד הגבולין.

2. כניסה חוקית של תיירים הנשארים בארץ לאחר תקופת השהות הזמנית שהותרה להם, וכו'.

3. נשואי נשים נכריות (הכוונה לנשואים מדומים)

א. לנתינים פלשתינאיים (א"י),

ב. לתושבים קבועים שאינם נתינים פלשתינאיים (א"י).

כניסה בלתי חוקית של יהודים הייתה מן ההופעות שבשנות 1933–34. אלה עברו את הגבול מסוריה לעבר־הירדן ולפעמים אף ממצרים; יש ובאו לחופי הארץ באניות שנשכרו במיוחד, ובעזרת תושבים יהודים בפלשתינה (א"י) ירדו אל החוף בחשכת הלילה. דעת הקהל היהודית סירבה לעזור לשלטונות הציבוריים בגילויים של עולים יהודים בלתי־חוקיים. נראה, כי העליה הבלתי חוקית הגיעה לשיאה בשנת 1933, ומעריכים כי בשתי השנים 1932–33 עלה מספרם של המתיישבים הבלתי־חוקיים ל־ 20.000. 19.700 מאלה היו תיירים, שנשארו בארץ לאחר התקופה המותרת.

הצורה השלישית של עליה בלתי חוקית של יהודים היא עליתן של נשים אשר, מתוך שאין להן ההכשרות הדרושות להיכנס כעולים עפ“י פקודת העליה, באות בברית נשואים עם פלשתינאים (א"י). נשואים אלה הם להלכה נשואים חוקיים, אך למעשה אין בהם כוונה נאמנה לחיי אישות. נשואים אלה יוכלו לחול בין בארץ ובין בחו”ל. אם חלו בארץ, הרי שהאשה נכנסה בדרך כלל כתיירת והשלישה פקדון בעד וויזה של תייר, או שחתמה על שטר התחייבות לעזוב את הארץ לפני תאריך מסויים. לפי דבר המלך במועצה בעניין הנתינות 1925, אשתו של נתין פלשתינאי היא בעצמה נתינת פלשתינה (א"י), ולפיכך אסור לגרשה. במקרים אחרים האשה נמצאת בחו"ל מסדרת באמצעות ידידים, כי נתין פלשתינאי (א"י) או תושב קבוע יבקרה וייכנס אתה בברית הנשואין לפי מנהגי ישראל בארץ שהיא חיה.

חוק המצב האישי בפלשתינה (א"י) הוא החוק של העדה הדתית, ונתקבלו הרבה גיטין יהודים. הודיעונו, כי קיים סוג של “בעלי מקצוע” המוכן להתחתן ולהתגרש כמה פעמים בדרך פורמאלית ובלבד שיבוא על שכרו. יש להזכיר, כי יחס הגירושים הרשומים לנשואים הרשומים בין היהודים הוא 40 אחוז, וסבורים אנו כי חלק רב ממיכסת הגירושים הבלתי נורמלית הזאת יש לייחס לסיבת הנשואים והגירושים המאפשרים לנשים נכריות להיכנס לפלשתינה (א"י) או להשאר בארץ, בעוד שאלמלא כן היו משוללות רשות כניסה או על כל פנים לא היו מתירים להן להיכנס.

הוגשו הצעות לנקוט בצעדים דלקמן, כדי למנועה עליה בלתי־חוקית:

1. להכיר בעולים בלתי חוקיים הנמצאים כבר בארץ כבעולים חוקיים.

2. להנהיג כרטיס זהות.

3. לחוקק פקודת עליה המטילה על העולה עצמו את חובת ההוכחה, כי הוא נמצא בארץ בדרך חוקית.

4. יצירת חיל פיקוח מיוחד לגבולות.

5. קרן סודית לבלשות.

6. לחייב נשים נשואות להתאזרח במיוחד.

על יסוד העדות שבפנינו אין אנו בטוחים אם אפשר להנהיג כרטיסי זהות. אם שיטה זו אפשרית מבחינה אדמיניסטראטיבית, ברי כי פיקוחה של המשטרה יהא הרבה יותר ממשי. ואולם נכונים אנו לתמוך בהצעות 1; 2; 3; 4; 5; ו־6".

הדו"ח של “וועדת פיל” – “תכנית החלוקה” – נגנז כידוע, אך רובן של ההמלצות האלו בוצעו במרוצת השנים על ידי השלטונות הבריטיים, אשר עוד הוסיפו עליהן חומרות כהנה וכהנה.

חלק שני: פריצת ההסגר

 

פרק תשיעי - אף־על־פי    🔗

1936. ה“רייך השלישי” מגביר את כוחו. היטלר נעשה תוקפני מיום ליום, ומעלה תביעות לשטחים נרחבים בחלקי אירופה השונים, ובשטחים אלה מתגוררים המוני יהודים. אם יקיים את איומיו צפוי ליהודים אלה גורלם המר של יהודי גרמניה. זאת ועוד: תורת השנאה של היטלר מכה שרשים בכל ארצות מזרח אירופה, וגם יהודי ארצות אלה, שעד כה חשו עצמם בטוחים, מתחילים להרגיש כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. יש צורך במבצע־הצלה מקיף. ז. ז’בוטינסקי מתחיל בפעולת הסברה נרחבת. הוא קורא ליציאת אירופה, ל“אוואקואציה”, כל עוד לא אחרנו את המועד. אך קריאתו נתקלת באזנים אטומות.

המאורעות בארץ מתפתחים במהירות. מלחמת הערבים בישוב מחריפה והולכת. דם יהודי נגר כמים. ה“מוסדות המוסמכים” מגבירים את תעמולת ההבלגה שלהם האוכלת כל חלקה טובה בישוב. כבוד ישראל חולל. הארגון הצבאי הלאומי מתחיל בפעולות תגמול נגד הפורעים. המלחמה בערבים מתפתחת וגוברת. יש צורך בתוספת כוח־אדם וברזל. ושניים אלה צריך לייבא מן החוץ.

הממשלה הבריטית מהדקת את עניבת החנק סביב תקוות עם ישראל. הפוליטיקה של משרד המושבות וממשלת המנדט מכוונת בעיקרה לבלום את התפתחותו וגידולו הנוסף של הישוב היהודי בארץ. יש צורך במבצע כביר ורב־ממדים שישים לאל את מזימות הבריטים, שיפר את חוקיהם ואשר יאלצם לכבד את הבטחותיהם ואת כוחו של עם ישראל.

כל אלה היו הגורמים לחידוש ה“עליה ב'”, שהחלה באפיקים צרים, והתגברה והלכה עד שהפכה לזרם אדירים שאין לו מחסום ואין לו מעצור – לא מעצורי־חוק ולא מחסומי־גבול.

וכך החל הדבר:

באחד מימי הקיץ של שנת 1936 הופיע בפאריס בחור ארצישראלי, משה קריבושיין. הוא בא מאיטליה, ששם שהה תקופה ממושכת לרגל לימודיו. באיטליה נתקל במחנה פליטים וביניהם יהודים שברחו מן התופת הנאצית. הוא שמע סיפורי זוועה על גורל יהודי גרמניה. במוחו עלה רעיון, והוא התחיל רוקם תכניות.

בהגיעו לצרפת, מצא שם המוני פליטים יהודים, הנודדים מעיר לעיר וממקום למקום למצוא מחסה ותמיכה. הקהילות היהודיות עזרו לפליטים כמיטב יכולתם אולם לא היה בעזרה זו משום סידור ממשי או פתרון לבעיית הפליטים, שזרמם גבר והלך למרות מאמצי הממשלה הצרפתית לעצור בעדו. רבים היו הפליטים שנתפסו על ידי משמרות הגבול והוחזרו לגרמניה מקום שהוטלו למחנות ריכוז. אולם רב מזה היה מספרם של אלה שהצליחו להכנס לצרפת בדרכים מדרכים שונות. אולם גם פה, בצרפת הם חיים חיי כלב מוכה ומנודה. המשטרה הצרפתית עורכת ציד ביום ובלילה כדי לתפוס את הפליטים ולהחזירם לגרמניה. הצעירים שבין הפליטים – דרך הצלה אחת הייתה פתוחה בפניהם – להתגייס ללגיון הזרים. דרך זו נוצלה על ידי מועטים בלבד. אולם מה יהיה על המבוגרים, הנשים והילדים. אלה היו למעמסה על יהודי צרפת, שעשו כמיטב יכולתם להגן עליהם ולעזור להם ולמצוא למענם מקומות להגירה לארצות שמעבר לימים.

קריבושיין מכיר את ד"ר קאגאן – רופא חירורג ונשיא “מכבי” בפאריס. הוא מרצה בפני קאגאן על תכניותיו: לשם מה לבזבז כספים עצומים אלה הניתנים לפליטים ללא כל תועלת ממשית? הלא אפשר לפעול בכספים אלה גדולות ונצורות; בראש וראשונה יש לחסל את הנדודים. צריך להקים ערי־מקלט שבהן ירוכזו הפליטים ויאורגנו בקבוצות ומשם יועברו לארץ־ישראל בכל דרך מצויה ובלתי מצויה. דבר זה יהיה לתועלת הפליטים ולתועלת יהודי צרפת גם יחד.

ד“ר קאגאן משתכנע. הם מחליטים להקים וועד ציבורי שיעמוד בראש תנועה שתקרא “אף־על־פי”. הם מצליחים לעניין בתוכניתם מספר אנשים ידועי שם ובאחד הימים נערכת בקפה “דה־לא־פה” בפאריס ישיבת־היסוד. קריבושיין נבחר כמזכיר כללי אשר יפעל בשם הוועד יחד עם ד”ר קאגאן.

הדבר הראשון שיש לעשותו, הוא להשיג מקום בו אפשר יהיה לרכז המוני פליטים, ואיזו ארץ תסכים לכך?

הם שמו פעמיהם לנציגות האיטלקית בפאריס. מלחמת חבש עומדת לפני סיומה. מוסוליני הוכרז כתוקפן ושמו נישא לשימצה. אולי הוא ירצה לעשות מעשה חסד שיחזיר לו את שמו הטוב, אולי יסכים להעמיד לרשותם איזה שטח שומם, או אחד האיים בים התיכון לריכוז האנשים?

לאחר מספר פגישות עם אנשי הצירות האיטלקית והמזכירות הפשיסטית נאמר להם, שהנספח המסחרי האיטלקי, שהוא בעצמו יהודי – יטפל בדבר.

הנספח המסחרי מתלהב מאוד מן התכנית. הוא מבטיח לנצל את מלוא השפעתו למען הענין, אם כי, אומר הוא, הדבר מסובך למדי עקב קשרי ממשלתו עם ארצות ערב. הוא גם מבטיח לייצור קשרים ביניהם לבין משפחת רוטשילד הידועה, אשר בודאי תתן גם היא ידה לענין זה.

קריבושיין יוצא לבלגיה לגייס את דעת הקהל ואמצעים. הוא מבקר בבריסל ובאנטוורפן ומרצה על תכניותיו בפני מועצת ועדי הקהילות ובפני ארגונים ציוניים. רבים מתלהבים מן הרעיון ומבטיחים את עזרתם. אולם כל זה נשאר בגדר הבטחות בלבד… היחידים שקיבלו את הדבר ברצינות היו אנשי בית"ר, שתמכו בו ועזרו לו בזמן שהותו בבלגיה.

התקוות שתלו באיטליה נתבדו. יחס הצירות האיטלקית לענין הפך צונן ועד מהרה נותק המגע כליל. האם הושפעו האיטלקים מן ההסכם בין מוסוליני להיטלר, שנחתם באותם הימים?

ושוב חיפושים. הפעם החליטו לפנות ליוון, מכמה טעמים: יוון היא ארץ בעלת איים רבים; ואם תשתכנע – לא יקשה ממנה להעמיד לרשותם אי אחד או יותר; יוון היא ארץ עניה, וללא ספק, תהא מעוניינת בזרם מטבע החוץ שיבוא יחד עם זרם הפליטים; ביוון כמעט ואינה קיימת בעיית היהודים; יוון היא קרובה לארץ־ישראל ודבר זה שקול לעומת הכל.

הם מתקשרים עם נציגות יוון בפאריס. זו מתקשרת עם ממשלתה. לאחר משא ומתן ממושך מיעצת לו הנציגות לצאת ליוון כדי להסביר לממשלה את תכניותיו.

קריבושיין יוצא ליוון ומגיש לממשלה תזכיר מפורט. לבסוף הוא מתקבל על ידי נציג הממשלה האומר לו, שלמרות אהדתה המלאה של ממשלתו לענין, אין היא יכולה להיענות לו עקב קשריה עם בריטניה.

הקבוצה הראשונה    🔗

בדרכו חזרה לפאריס מתעכב קריבושיין בווינה, וכאן מתחיל הכדור להתגלגל.

קריבושיין עושה את חשבון נפשו, בכל מאמציו עדיין לא הגיע להישג ממשי כלשהו, וההצלחה היא ממנו והלאה. ובינתיים אזל כספו. הוא כותב לפאריס ומבקש שישלחו לו כדי הוצאות כרטיס נסיעה לפאריס. אולם התשובה מתמהמהת לבוא. בווינה אין לו מכר וגואל. למי יפנה לעזרה?

הוא פותח את ספר הטלפונים ומוצא את שמו של ד“ר וולפגאנג פון־ווייזל – מנהיג רביזיוניסטי ידוע. ד”ר ווייזל שומע אותו בעיון, אולם הוא נזהר מלהביע דעה. מי יודע מה טיבו של בחור מוזר זה, אולי הוא שליח האינטיליג’נס הבריטי הבא לפרוש רשת לרגליו? ד“ר ווייזל מקשר אותו עם ד”ר פאול האלר, מנהיג הסיעה המכסימאליסטית בהסתדרות הציונית החדשה באוסטריה. קריבושיין מבטיח, שיש ביכולתו ובאפשרותו לארגן עליה בלתי־ליגאלית. חסרים לו רק שני דברים; אנשים שירצו ללכת אחריו וכסף. האלר מחליט לעשות נסיון. הוא מבטיח להמציא לו אנשים. אשר לכסף – הוא מקשר אותו עם התעשיין הנס פרוץ, (כעת ברמת־גן, בעל בי"ח “אדרת”). פרוץ מאזין לדבריו ואומר: “תכניותיך נראות לי, אולם כל עוד לא תוכיח במעשה את יכולתך – אף איש לא יתן בך אמון. עליך להביא לארץ את הקבוצה הראשונה שבלעדי־כן אין לך סיכוי להצלחה”. עם זה נותן לו פרוץ שלוש מאות שילינג להתחלת הפעולה.

קריבושיין מופיע בנציבות בית“ר בווינה. הנציב אוטו זיידמן מקשיב לתכניותיו ומבטיח לעיין בהן. אחרי דיון מחליטה הנציבות לעשות נסיון ולראות איך יפול דבר. היא מייפה את כוחו של הבית”רי סלם ברודבאר לטפל בענין, להשיג מועמדים ואמצעים לעליה. החלטת הנציבות אומרת, כי לדרך יצאו רק אנשים שהיו נתיני המקום וכל ניירותיהם בסדר, כדי שבמקרה והדבר לא יצליח – יוכלו לחזור לבתיהם.

לרעיון מתייחסים בחיוב ה“ה פרוץ, שורץ, גראוברט, ווצסייק ואחרים, התורמים סכומי כסף שונים למבצע. ד”ר וילי פרל, עורך מגבית בין חבריו האקדמאיים, וגם הנציבות מצידה השתתפה בחלק ניכר של הוצאות הנסיעה, כי הורי הצעירים לא הסכימו להרשות לבניהם לצאת לדרך בלתי־נודעת בראותם בכל העניין הרפתקה מסוכנת.

תחילה נתארגנה קבוצה בת 15 בית“רים, אולם לבסוף נשארו רק שבעה בית”רים איתנים בדעתם לעלות בדרך זו. האחרים הושפעו כנראה מהוריהם וחזרו בהם. לשבעת אלה נצטרפו שלושה חברי “גדוד הצעירים” – ארגון ציוני בלתי תלוי, אחד מ“ברקאי” – מתומכי גרוסמן, שני חברי “צעירנו” – ארגון ציוני בלתי תלוי ובלתי פוליטי. לבסוף נצטרפה לקבוצה גם גברת אחת, הגברת וויקס.

בסוף שנת 1936 יוצא ברודבאר לבודפסט למצוא מועמדים שירצו להצטרף לשיירה זו או לשיירה שניה. הוא הצליח להלהיב צעירים רבים מבית"ר אולם עד כדי הסכמה מוחלטת לנסיעה לא הגיעו. בינתיים הגיעו לבודפסט עוד שניים מן הנוסעים – פדר ורייס, ואחרי שהייה של ששה שבועות בהונגריה יצאו שלושתם לסופיה כדי לחפש שם מועמדים לעליה. גם פה לא האירה להם ההצלחה פנים.

בסופיה קיבלו הודעה מקריבושיין שעליהם להגיע לפיראוס. לפיראוס הגיעו גם כל שאר אנשי השיירה, אחד אחד או בזוגות.

בפיראוס התחיל משא ומתן מייגע לקניית ספינה קטנה ולבסוף הגיעו לעמק השווה, תוך הבטחה שלאחר הגיעם לארץ תימסר הספינה במתנה לרב־ החובל ולצוותו.

הספינה הייתה בת 50 טון, עלובה במראה ובסידוריה, בעלת שני תרנים ומנוע קטן.

נעשות כל ההכנות. היווני מחכה להם באחד ממפרצי פיראוס, ובאחד הלילות של התחלת מרץ 1937 לאחר הליכה ממושכת ומיגעת בין הרים וגבעות, עלו על סיפונה של הספינה. מתקניה היו פרימיטיביים ביותר אפילו סידור לבישול לא היה בה, ומלאי המזון זעום אף הוא. אולם מי ישים לב לקטנות כאלה – הלא חלומם מתגשם והולך, החזון היה למציאות. עד עלותם על הסיפון לא האמין אף אחד מהם שאי־פעם יצאו לדרך, ואין פלא שהשמחה הייתה רבה. כביטוי מוחשי לשמחתם – הבעירו מדורה וזרקו לתוכה את כל הניירות שהיו ברשותם. כעת הם בטוחים שיגיעו – הם שרפו את כל הגשרים אל העבר…

הספינה מתנהלת בעצלתיים. המנוע כמעט ולא פועל. בעל הספינה ושני מלחיו היווניים משיטים אותה בעזרת מפרשים. מזמן לזמן הם נעצרים על יד אחד האיים או באחד המפרצים להצטייד במי שתיה ובמצרכי מזון.

ככל שהתקרבו לארץ העסיקה אותם שאלת ההורדה. הם החליטו שבספינה קטנה כזו יוכלו להגיע עד לחוף וקבעו את נקודת ההורדה צפונית לתחנת רידינג בתל־אביב. אולם סערה שפרצה בים סיכלה את תכניתם. הסערה מנעה בעדם להתקרב לחוף וגם לחזור לים הפתוח חששו, כי הסערה גוברת והולכת וספינתם נשאת על פני הגלים כקליפת אגוז, ובינתיים נשבר גם אחד התרנים. הם מחליטים להגיע לנמל חיפה ולבקש בו מחסה כי לפי החוק הבינלאומי רשאית כל אניה בשעת סערה לשהות בכל נמל שהוא משך שלושה ימים, ושם יראו איך יפול דבר. בחיפה הם משליכים עוגן בקרבת שובר הגלים הצפוני. זה בדיוק חודש ימים מאז עלו לספינה. סירת משטרה מתקרבת אליהם וחוזרת כלעומת שבאה. הקברניט ואחד המלחים יורדים לסירה ומתקרבים לשובר הגלים כדי לבדוק אם תהיה איזו שהיא תגובה מצד שלטונות הנמל, אולם איש לא שם לב אליהם.

עם ערב יורד בסירה קריבושיין, המלחים מעלים אותו על שובר הגלים ונעלמים בחשכה. הוא עושה את דרכו על פני שובר הגלים, מגיע לחוף ונכנס לכפר ערבי שבקרבת מקום. יש לו בכיסו לירה פלישתינאית, והוא ניגש לקיוסק וקונה קופסת סיגריות – אם יתפס תהא לו הוכחה שהוא מקומי… הוא מגיע לחיפה. למי יפנה ולאן ילך? עולה בדעתו כי ייטב לעשות אם יתקשר עם עו“ד א. וינשל. אולם כיצד ימצא את מקום מגוריו? הוא נכנס למסעדה הראשונה שנקרתה לו בדרכו בעיר התחתית. מראהו משונה, עייפותו ובגדיו הרטובים והמרופטים עשויים לעורר חשדות ולשמש עילא למעצר. הוא מספר לאחד המלצרים, כי הגיע כעת מקיבוץ, הערבים זוממים התנפלות, חיי אדם בסכנה והוא חייב לראות מיד את עו”ד וינשל, כדי למסור לו על כך ולהזעיק תגבורת לקיבוץ. המלצר שואל אצל מספר באי־המסעדה, מקבל את הכתובת ומוסר אותה לקריבושיין. הוא עולה להר ברגל. עו"ד וינשל מופתע ממראהו המשונה של האורח הבלתי־קרוא ועוד יותר מסיפורו. הוא שולח אותו לקופת חולים לאומית. על אף השעה המאוחרת, מצא שם מספר אנשים, שהיו עסוקים בהתקנת מכשירים במרפאה. קריבושיין מספר להם את קורותיו ומבקש את עזרתם ועצתם בהורדת האנשים מן הספינה. עוד הם מדברים והנה הופיעה בקופת חולים אשתו של המהנדס קופ־תמיר, שהכיר אותה משנים עברו. כעת הוא בטוח שהעזרה לא תאחר לבוא.

מספר אנשים מתכנסים לטכס עצה. בראש וראשונה צריך להודיע לאנשים בספינה שדואגים להם. למחרת בבוקר יצאו מספר בחורים בסירה לים. הם לקחו אתם פתק מקריבושיין שקשרוהו באבן וזרקו אותו אל הספינה.

עם ערב חזר קריבושיין ושלושה אנשים עמו בסירה אל הספינה. שמחת האנשים לא ידעה גבול. הם קבלו הוראות איך עליהם לנהוג בזמן ההורדה ולאחריה. כדי להחיש את ההורדה החליטו להוריד בראשונה את האנשים ואחר כך יחזרו לקחת את החפצים, כי כל רגע עלולה להופיע המשטרה.

קריבושיין נדבר עם היוונים שלמחרת בלילה יביא להם מצרכי מזון ושמן ויקבל את החפצים. עוד הם עוסקים בהכנות – ירדה אפלה על שטח הנמל – כל האורות בעיר התחתית ובשטח הנמל כובו; היה זה מעשה ידיו של המהנדס קופ־תמיר, פקיד חברת החשמל, כדי לאפשר את ההורדה בלי תקלות. ואכן, כעבור זמן קצר נמצאו כל ה־14 בהדר הכרמל וסעדו את לבם במלון בו שוכנו.

למחרת בערב חוזר קריבושיין בסירה ערבית לים ואתו מצרכי מזון בשביל הספינה. הם התקרבו לאחת הספינות ונוכחו שטעו, התקרבו לשניה וגם הפעם לא מצאוה. הם החלו לחפש בין כל האניות שבנמל ולפתע נפל עליהם זרקור של המשטרה. הערבי החל לחתור בכל כוחותיו והם הצליחו להגיע לחוף בלי להתפס.

קריבושיין משגר גלויות דואר לווינה, לבית"ר, להאלר ולהנס פרוץ, ועליהן חתימת כל העולים.

ואכן, הייתה זו הוכחה לכל המהססים והספקנים שיש להתייחס לתכניותיו ברצינות, ושעליה בלתי ליגאלית היא בת־ביצוע. בזה ניתן האות לחידוש העליה הבלתי־ליגאלית בקנה מידה גדול בשנים שלפני מלחמת העולם השניה. זכה קריבושיין להיות המתחיל במצווה.

קריבושיין משנה שמו לגלילי    🔗

קריבושיין מחפש דרכים לחזור לאירופה. כיוון שאין בדרכונו הארצישראלי חותמת כניסה לארץ, הוא משתדל לצאת כנוסע בלתי־ליגאלי אך כל מאמציו עולים בתוהו. כן לא הצליח עדיין לעניין בתכניותיו את ראשי התנועה הלאומית ולזכות בעזרתם. הוא מחליט איפוא לעבור את גבול הצפון – לסוריה ומשם להיכנס לארץ – באורח ליגאלי. בינתיים נודע דבר העליה ברבים ומסרו לו שהמשטרה מתחקה על עקבותיו. בעצת יאנוש, – יעקב יונדוף, מזכיר הסתדרות העובדים הלאומית, הוא נוסע לראש־פינה, לפלוגת בית“ר. אנשי הפלוגה בודאי יעזרו לו לעבור את הגבול. בפלוגה הוא מתקבל בזרועות פתוחות, זו הפעם הראשונה מזה שנים שהוא מרגיש אווירה ביתית־משפחתית חביבה ונעימה. חיי הפלוגה הם קשים ומרודים. אנשי הפלוגה עובדים עבודה קשה ומפרכת במטעי הטבק של הכפר ומנת חלקם רעב למחצה. אין בידם לעזור לו בהרבה. ד”ר ש. יוניצ’מן, מפקד הפלוגה, מייעץ לו לנסות מזלו במתולה. אנשי הפלוגה שם מספרים שרוב איכרי המקום עוסקים אמנם בהברחה, אולם לעבור את הגבול יהיה קשה, מה עוד שאין לו מספיק כסף לשלם עבור ההעברה. לפי עצתם הוא יורד לפלוגה במשמר הירדן, כאן הוא מחכה לשעת בואו של האוטובוס מדמשק. הוא פונה לגשר, עובר אותו מבלי שהמשמר יעצור בעדו. בצד הסורי הוא קונה כרטיס מתיישב באוטובוס וכעבור רגעים מספר זז האוטובוס ממקומו. בתחנת ראש־פינה מחתימים על דרכונו חותמת כניסה לארץ. הפלוגה בראש־פינה שמחה להצלחתו. למחרת השכם בבוקר עם צאת הבחורים לעבודה מול השמש העולה – הוא נפרד מהם. לעיניו מתגלה הגליל על כל פארו והדרו, לא במהרה ימחה נוף מרהיב זה מזכרונו. הוא מחליט לשנות את שמו. מעתה ואילך יהיה שמו בישראל גלילי.

גלילי יוצא לתל־אביב להפגש עם ערי ז’בוטינסקי, נציב בית“ר בארץ־ישראל. ערי מאזין לסיפורו ולתכניותיו, מבטיח את עזרתו ומבטיח לכתוב לשלטון בית”ר על הענין. אין לו כל ספק שהשלטון יתעניין בדבר וגלילי יזכה לתמיכה הדרושה ולשיתוף פעולה. ערי נותן לו חמש לירות להוצאות הדרך וגלילי יורד באחת האניות המפליגות מנמל חיפה ליוון. בפיראוס נאמר לו שספינתו טרם חזרה. הוא מחליט לחכות לבואה ותוך כך הוא יוצר קשרים עם יהודי אתונה ועם ספנים וימאים יווניים לקראת ההפלגות הבאות. בינתיים נודע לו שספינתו חזרה לאחד מנמלי יוון וכל חפציהם של העולים נשמרים על ידי בעל הספינה, בהפלגה הבאה לארץ יוכל גלילי לקחתם אתו.

בווינה נתקבל גלילי בחמימות רבה. הצלחתו עשתה רושם עמוק על כל המעוניינים ובראש וראשונה בשורות בית"ר. כולם נוכחו לדעת שענין אף־על־פי הפך מחזון למציאות.

ההסכם עם שלטון בית"ר    🔗

באותו זמן, בקיץ 1937, סייר בפולין מרדכי כץ, המזכיר הראשי של שלטון בית“ר. בהיותו בורשה קבל מכתב מנציבות בית”ר באוסטריה, שבו נאמר כי בוינה נמצא אחד בשם גלילי שיש לאל ידו לארגן עליות בלתי־ליגאליות, ואולי כדאי שהוא, כץ, יפגש אתו, וידון עמו על ארגון עליות של בית"רים בצורה פחות או יותר שיטתית ומסודרת. כץ יוצא לווינה, נפגש עם גלילי ועד מהרה הם מסכמים:

א) גלילי מקבל על עצמו לארגן עליות מסודרות.

ב) כץ מקבל על עצמו לארגן את בית"ר אירופה לקראת פעולה זו ומטיל על כל הנציבים להכין אנשים לעליה.

ג) וינה תשמש כתחנה מרכזית לעולים. יוקם מחנה מיוחד בו יתרכזו האנשים וישהו בו כחודש ימים כדי להכשירם לעליה.

ד) מחיר הנסיעה – 15 לי"ש כולל שהיה במחנה, נסיעה ברכבות, הפלגה באניה וכלכלה עד להורדה בארץ. ההפלגה היא מיוון או מאיטליה, לפי התנאים המתאימים וכפי שגלילי ימצא לנכון.

מרדכי כץ חזר ללונדון ומשם שלח לנציבי בית"ר את החוזר החשאי הראשון בענין העליה ובו כל ההוראות בדבר הכנת המועמדים, דמי־ההוצאות. החפצים שכל עולה צריך לקחת עמו וכו'.

עד כמה היה מ. כץ “ירוק” בעניני קונספירציה תעיד העובדה, שבחוזר הראשון ששלח כץ לנציבי בית"ר ברחבי העולם מלונדון, הוא כותב: “הפעם עודני חותם בשמי המלא, אולם בעתיד, כל ההוראות בדבר העליה הבלתי ליגאלית תישלחנה בעילום השם – מקסים…”

באותו זמן הגיע לווינה י. בן־עמי רוזין, כשליח הארגון הצבאי הלאומי אשר נטל על עצמו לעסוק בהורדת העולים בחוף.

גלילי יוצא לסיור על פני ארצות אירופה המרכזית והמזרחית. הוא מבקר בצ’כיה, רומניה, פולין, ליטא, לטביה, דאנציג, בולגריה והונגריה. בכל מקום הוא נפגש עם האחראים לבית"ר ומזרזם בארגון המועמדים לעליה. הוא קובע את תאריך העליה הבאה וחוזר לווינה להכין את כל הסידורים הדרושים.

בקוטינגברון, שבקירבת ווינה הוקם המחנה. לרשות המחנה בית רב מידות, גן גדול, שדות וחורשות. לעולים תלבושת אחידה: חולצה אפורה, מכנסים קצרים, גרביים ארוכים ונעלים גבוהות, תרמילי־גב אחידים, סמל, דגל, תופים וחצוצרות. עליהם לעשות רושם כאילו זוהי קבוצת סטודנטים מארצות אירופה השונות היוצאים לטיול משותף.

פ. האלו עושה מאמצים רבים כדי להשיג מן השלטונות האוסטריים אשרות כניסה לצעירים הבאים להשתתף במחנה קיץ. מאמציו נושאים פרי. על סמך ויזות אלו מקבלים הבית"רים בפולין, בליטא ובלטביה דרכונים והיתרי־יציאה מארצותיהם.

ארגון העלייה הבלתי־ליגאלית היה כרוך בתחילה לא רק בקשיים חיצוניים וכספיים, כגון השגת אניות, אשרות כניסה, היתרי־יציאה וכו'; הקשיים היו גם פנימיים. לא רבים היו מוכנים לצאת בדרכים לא נודעות, כי עוד חיו בזכרונם פרשיות “וונדה” ו“וולוס” ומי יערוב שלא צפוי גם להם גורל קודמיהם? מנהיגי בית“ר נרתמו לפעולות הסברה מקיפה בין המוני הבית”רים בארצותיהם. בפולין יצאו למסע על פני המדינה קציני הנציבות ישראל אפשטיין, מנחם בגין וירחמיאל וירניק. המצב הכספי של בית“ר פולין היה בכל רע ולא היו להם אמצעים למסע ממושך על פני עריה ועיירותיה של פולין. התעשיין הורשאי גפנר הקדיש למטרה זו שש מאות זהוב, ושלושתם קנו כרטיסים לשבועיים ימים וכל אחד יצא לעברו, הראשון לוילנא וסביבתה, השני לבריסק ובנותיה והשלישי לווהלין. בכל מקום נתקלו בקיר אטום של אי־אמון, ספקנות ופקפוקים. למרות זה הצליחו לארגן כשלושים בית”רים – המכסה שהוקצבה לפולין – בתוכם גם שלמה בן יוסף הי“ד, העתיד לקדש את שם ישראל ושמה של בית”ר לדורי דורות.

חמישים וארבעה בית“רים התאספו במחנה בקוטינגברון. המחנה היה מסודר להפליא; סדר יום קבוע, שהיה מתחיל השכם בבוקר במסדר והנפת הדגל, התעמלות, תרגילי סדר, הרצאות, לימודים וכו'. לבית”רי אוסטריה הורשה לבקר במחנה רק פעם בשבוע ובאותו יום היו מאות בית"רים צובאים על המחנה ולבם מלא גאווה שהוא נמצא בארצם. רבים גם המבקרים מראשי התנועה ואישים שונים המביעים את הערכתם למפעל נאה זה.

ובינתיים עומד גלילי בקשרים עם יוון ומכין אניה להפלגה. הוא החליט הפעם להפליג מאלבניה. סודרו כל הניירות, ויזות מעבר יוגוסלביות ואיטלקיות, יווניות ואלבניות. המטרה – טיול בחופי הים האדריאטי.

שעת האפס מתקרבת. לפני הנסיעה נערך נשף פרידה בעל תוכן מגוון. כל קבוצה הציגה קטע בסיגנון ארץ מוצאה. לנשף הגיעו בית“רים מכל קצות אוסטריה ולמותר לומר שכל הבית”רים מווינה היו נוכחים בו. היה זה כעין כינוס כללי של בית"ר אוסטריה על מפקדיו וקציניו ופעיליו – והשמחה רבה.

“טיול בים האדריאטי”    🔗

גלילי שכר קרון מיוחד ברכבת לפיומה, ומקומות באניה איטלקית המפליגה למחרת הגיעם לפיומה – לאלבניה. באחד מנמלי אלבניה תחכה להם ספינה יוונית קטנה, שתובילם לארץ.

באחד מימי סוף אוגוסט הבהירים של קיץ 1937 פלטה הרכבת בתחנת פיומה את “התיירים”. האנשים הסתדרו בשורות ובדגלים מונפים, כשהמתופפים בראשם, החלו לצעוד ברחובות פיומה. הדבר נעשה בכוונה תחילה, כי באיטליה של הימים ההם היה זה חזיון נפרץ. קהל התושבים התקהל ברחובות, השוטרים הצדיעו לכבודם וכך הגיעו לנמל ועלו על סיפונה של אנית קיטור לבנה של חברת “אדריאטיקה” והפליגו בכיוון לאלבניה.

נמצאת בידינו עדותו של אחד העולים המתאר את המסע. ואלה דבריו:

“…הבית”רים היו עליזים ושמחים. וכיוון שעד אז רבים מהם לא ראו עדיין את הים – משך הכל את לבם; האניה, האיים, שמי הדרום הכחולים תמיד, שקיעת השמש… ביחוד שמחו עליה בני הצפון – הלטבים והאסטונים. מיד עם גמר מסדר הערב, שהיה נערך בחגיגיות רבה ולעיני כל הנוסעים – היו אצים אל המעקה, נועצים עיניהם באופק ומתפעלים מן ה“תבערה” של השמש השוקעת.

אך גם העונה היתה מצויינת; בדזארא, אי איטלקי במפרץ היוגוסלבי, שהגענו אליו בערב, נערכו אז הופעות של מקהלות עממיות. כל החוף היה מואר בשפע אורות וצעירים וצעירות מבני האי, מצוחצחים ומפוארים בתלבושות הלאומיות המקושטות בגווני המקום, שרו את שיריהם המסולסלים והנוגים. בדוברוניק – יוגוסלביה, חגגו ביום בואנו את יום הולדת המלך, כל העיר היפה והציורית על חומותיה והיכליה עתיקי היומין, היתה מוארת בפנסים בשלל צבעים, תזמורות צבאיות נגנו בכל ככר וחיילים וקצינים התבלטו ברחובות שהיו מלאים המון חוגג. אותו דבר גם בבארי שבדרום איטליה. בדיוק ביום בואנו חגגו שם את יריד המזרח. וגם שם שפע אורות, המון חוגג, תזמורות, תפאורות – שמחה וששון.

אך לא כן באלבניה;

לדוראצ’ו – עיר הנמל הראשית והיחידה שיש בה רציף קטן אשר אניה יכולה להתקרב אליו – הגענו בראש השנה. הצעתי לחברי פלוגתי להשאר באניה מבלי ליטול מהם את הרשות לרדת העירה ירידה בודדת, כי מה יש לראות שם, בכפר קטן ובודד של ארץ פרועה ופראית שתושביה לא ראו מסילת־ברזל מימיהם?

כעבור מספר שעות חזרו אחדים מן הבית"רים הפולנים וסיפרו כי הצליחו להתפלל.

– להתפלל?

– כן.

הם מצאו שלוש משפחות יהודיות, שלא יכלו לערוך מנין והנה באו הבית"רים לעזרתם. ראש היהודים בדוראצ’ו, שראה נס בדבר, בא בכבודו ובעצמו לראות ולהכיר את המפקד ולהודות לו על בחורי החמד. מפיו נודע, כי ציוני הוא וכי ציונים הם כמעט כל יהודי אלבניה.

– מי אתם? – שאל מר כהן בעברית צחה.

– נוער של ז’בוטינסקי.

– ז’בוטינסקי, יוזם הגדוד העברי? אדם גדול! בבקשה מכם, כשהאניה תזוז, שירו נא את “עוד לא אבדה”.

עשינו כרצונו. כשהמלחים הרימו את העוגן – הסתדרנו לאורך המעקה ופתחנו ב“התקוה”. והייתה זאת תמונה בלתי נשכחת: מר כהן עמד עמידת דום על הרציף. פניו רציניים ומתוחים, שפתיו דובבו את חרוזי ההמנון כתפילה, וידו מוחה את דמעות ההתרגשות…"

ברם, לא הכל היה כל כך אידילי כמתואר. הדאגה החלה מכרסמת בלבו של גלילי. האניה המובטחת מיוון מתמהמהת לבוא ובינתיים אזל כספם – ואיך יחזיקו מעמד? גלילי מטלגרף ומטלפן בלי הרף ליוון. הוא מקבל הבטחות על גבי הבטחות אולם הספינה אינה מגיעה.

באחד הימים בא אליו יווני שאמר כי נשלח במיוחד להודיעו, שימתין עוד ימים מספר עד בוא הספינה. ואמנם, עד מהרה הגיעו לנמל שתי ספינות שאחת מהן הייתה מיועדת לעולים.

לאור השמש ולעיני כל התושבים הם עולים על סיפונה, באורח רגיל בהחלט, כאילו הם ממשיכים בסיורם וכעת פניהם ליוון מועדות…

סערה חזקה פקדה אותם ביום הראשון לנסיעתם והם נאלצו למצוא מחסה באחד מאיי יוון. כשוך הסערה המשיכו בדרכם והתקרבו לחופי הארץ.

לפני עזוב גלילי את הארץ נקבע צופן בינו לבין ערי. כן קבעו שההורדה תיעשה על יד חוף גן־ליטבינסקי, לאחר שסיירו במקום ומצאוהו מתאים. אולם לאחר מכן התקשרו עם מר פייקוביץ מבנימינה (אלון – ראש מועצת בנימינה כיום) ועם אנשי פלוגת בית"ר בזכרון־יעקב ונקבע שההורדה תבוצע בחוף טנטורה על יד האי הסלעי שבקרבת החוף. כן הוסכם על איתות פנסים מן החוף כסימן שמחכים לבואה של הספינה.

גלילי מבריק לערי על יום בואם. המברק נשלח לפי כתובתו של ב. לובוצקי, שהיה כבר אותו זמן אסור על ידי הבריטים, אולם למרות זה מגיע המברק לידי ערי, ובלילה המיועד יוצאים להקביל את פניהם.

שני לילות ציפו האנשים על יד החוף והאניה לא הגיעה. הם מחליטים לחכות לידיעה נוספת על תאריך בואה, ובלילה השלישי, כאשר איש מן המורידים לא ציפה לה – התקרבה הספינה אל חוף טנטורה.

גלילי מחפש את האותות – ואין קול ואין קשב. הוא מנסה לאותת מן הספינה – ואין תשובה. הוא מחליט לרדת לחוף ולבדוק את המצב.

שני מלחים מן הצוות יורדים אתו בסירה. גלילי יורד אל החוף, פונה אנה ואנה ואין סימן חיים, רק המיית הגלים מפריעה את הדממה. המצב נראה חמור ביותר. הימים הם ימי מאורעות בארץ ומי יודע מה קרה למורידים ומה צפוי לבאים. הוא חוזר לאניה, מתיעץ עם רב־החובל וְהצוות, שהיה מורכב מששה מלחים ומכונאי. הם קובעים שגלילי ירד לחוף, והיה אם ימצא את האנשים ויצליחו לחזור לספינה עד שעה שלוש לפנות בוקר – תבוצע ההורדה עוד הלילה, ובאם יבושש לחזור הם חוזרים לים הפתוח ובלילה הבא ישובו למקום זה. גלילי מודיע על כך לבית"רים, יורד לסירה ונעלם בחשכה, וברשותו רק פנס־כיס.

גלילי אינו יודע לאן לפנות. הוא מחליט לגשת לזכרון יעקב, לפי מיטב ידיעותיו נמצאת שם פלוגת בית"ר. הוא פונה בכיוון לכביש הראשי תל־אביב־חיפה. לפתע הוא מבחין שהוא נמצא בתוך כפר ערבי – היה זה הכפר הערבי קסריה. הוא מצליח להתחמק ושוב הוא מבוסס בחולות. והנה הוא רואה מרחוק אור עמום מהבהב, הוא הולך לקראת האור – במקום ישוב זה ישאל על כיוון דרכו. עוד טרם הספיק להתקרב לאורות, התנפלו עליו כלבים בנביחות שפלחו את דממת הלילה. ושוב הוא מצליח להתחמק.

עתה מגיע לאזניו טרטורו של מנוע. הוא פונה לעבר הטרטור ומגיע לבנימינה. השעה היא שעת חצות. הוא פונה לעבר תחנת הרכבת – אולי יזדמן לו שם מישהו. לפתע, כאילו מתוך האדמה צצו וקפצו לקראתו שלושה נוטרים יהודים. הוא סיפר שהוא בא מזכרון־יעקב והם נתנו לו להמשיך בדרכו. כעבור זמן מה נתקל שוב בנוטרים. לשאלותיהם הוא עונה שהוא תל־אביבי ומחפש “טרמפ” לחזור הביתה. הנוטרים הבחינו שמשהו פה לא כשורה – האם יימצא מישהו שיסתובב יחידי בלילה בסביבה ערבית בעוד המקום נודע כמסוכן ומועד לפורעניות. הנוטרים מביאים אותו לתחנה. גלילי מנסה את מזלו ומתחיל לשרוק את המנגינה של “חיילים אלמונים”. ודבר זה הועיל; האחראי למחנה – בית"רי לשעבר – מנחש שיש קשר בין הבחור לבין רכיבותיו בלילות של פייקוביץ. הוא מצווה להביא את פייקוביץ וגלילי מספר לו את סיפורו.

כהרף עין הובאו שני סוסים, גלילי ופייקוביץ יצאו בדהרה לעבר החוף ועל ראשם “כפיות” ערביות. גלילי חזר לספינה. למחרת בלילה חזרה הספינה לחוף ותוך זמן קצר בוצעה ההורדה. גלילי עורך מסדר של אנשיו, נפרד מהם וחוזר לספינתו המיותמת שרק לפני רגעים שוקקו בה חיים וכעת – יללת הרוח ועיניהם הנוצצות של העכברושים הם רעיו היחידים…

למסדר שערך גלילי ולקריאת “תל־חי” האדירה שיצאה מפי עשרות העולים בליל הירח הבהיר על שפת ימה של טנטורה – היו הוצאות בלתי נעימות. לקול הקריאה האדירה התעוררו הכלבים שבכפרי הסביבה, הערבים החלו לתהות על רוגזם הפתאומי של כלביהם ועל התנועה המוזרה בחצות הלילה. דבר בוא הספינה נודע ברבים. כולם דיברו ודנו בכך וכחשוד במתן עזרה בהורדת העולים – נאסר ערי ז’בוטינסקי ונכלא במבצר עכו.

גל של התלהבות    🔗

המכתבים הראשונים שהגיעו לפולין מן הארץ מעולי שיירה זו עשו רושם עצום על המוני הבית“רים בפולין וברחוב היהודי בכללו. כספים לרוב החלו להגיע לחשבונו של הירחון “המצודה” – בטאונה המרכזי של בית”ר בפולין. תוך עשרה ימים הגיע הסכום שנשלח על ידי אנשים שרצו לעלות לארץ, לחצי מיליון זהובים. כבמטה קסם סרו הפקפוקים, נגוזו הספקות והתלהבות ואמונה בהצלחות העתידות לבוא אחזו בכל.

הבקשות להצטרף לעליה זו רבו והלכו בכל ארצות אירופה. ברם, ממדיה היו מצומצמים מכדי לספק אפילו חלק קטן מן הדרישות. קבוצת העליה הבאה הורכבה מבית"רים מפולין, ליטא, לטביה, דאנציג, רומניה וצ’כוסלובקיה – בסך הכל תשעים וחמישה איש, שנבחרו על ידי הנציבויות.

הפעם התנהלו הענינים בלי סיבוכים יתרים.

באותו זמן, בינואר 1938, התקיימה בווינה תערוכה בינלאומית וכל הנוסעים קבלו ויזות־כניסה לאוסטריה. הם רוכזו כקודמיהם במחנה בקונטיגברון. הם עוברים שם אימונים צבאיים. ערב ערב עליהם לארוז את חפציהם ולערוך טיולים ממושכים, כך שבבוא יום הנסיעה והם נצטוו כדרכם כל יום, לארוז את חפציהם ולצאת לטיול, לא עלה כלל על דעתם, שאמנם נוסעים הם. אולם הפעם לא חזרו למחנה. הם נסעו לפיומה ומשם הפליגו לאלבניה.

על קבלת הפנים שערכו לשיירה זו יהודי אלבניה מספר גלילי:

כשהגענו לדוראצ’ו הודיע לי סגני, כי יהודי אלבני ובתו מבקשים לדבר אתי. היה זה מר כהן.

– איך נודע לך דבר בואנו?

– האלבנים, הזוכרים עוד את בקורכם הראשון, הודיעונו על כך.

– בבקשה ממך, – אמר לאחר היסוס קל, – רדו אלינו כולכם, כי אורחינו אתם. ועוד דבר; אם אפשר – בסך, עם הדגל העברי בראש. אין לך מושג איזו שמחה יגרום לנו הדבר.

לקול חצוצרה הסתדר הגדוד על הרציף; הדגלים הלאומיים בראש, אחריהם המחצרצים והמתופפים ואחריהם הגדוד הנאה. מה נפלא היה מראה הבית"רים האלה.

"עברנו את הרחבה שבקרבת נמל דוראצ’ו ופנינו לעבר הרחוב הראשי. פתאום – מכונית הדורה חוסמת את דרכנו. אדם רחב כתפיים קופץ מתוכה, רץ בחפזון לקראתי, מחבקני וקורא – ברוך בואכם!

עמדתי נדהם ולא ידעתי מה להשיב. הוא הרגיש במבוכתי והציג את עצמו:

– אני הקונסול האיטלקי הכללי באלבניה. תמה אני כי לא הודיעוני מראש על בואכם.

אז הבינותי. כדי לא להטות את תשומת לב הנאצים לבית"ר באוסטריה טרחנו משך כל הלילה וצבענו את חולצותינו בצבע שחור…

– איננו פשיסטים, אדוני, ואיננו איטלקים, אמרתי לקונסול.

– ובכן מי אתם?

– בית"רים, נוער לאומי עברי.

– עברים, גמגם המסכן, חזר למכוניתו ונעלם.

עכשיו צעדנו ברחוב הראשי. על יד בית מסחר אחד עמדו אנשים ונשים ומחאו לנו כפיים. אלה היו יהודי דוראצ’ו. מר כהן הוליך אותנו אל הככר הראשית והציג אותנו בפני ראש העיר. האלבנים קבלונו בסבר פנים יפות, הצדיעו לדגלים, ולשמחת היהודים לא היה קץ.

מן הככר הוליכונו לבית מסחרם. מלצרי בית־הקפה הסמוך רצו הלוך ושוב וכל פעם חזרו עמוסים ספלי קפה תורכי, בקבוקי לימונדה ומיני מתיקה. לאחר שהטבנו את לבנו ולאחר השיחות והברכות נעלו היהודים את חנויותיהם ויחד עם נשיהם וטפם ליוונו לרחבת הנמל. שם נתבקשנו לשיר ולרקוד ולהצטלם עמהם.

ושוב שירת “התקוה” מעל סיפון האניה, ושוב מראה היהודים הבודדים בארץ נשכחת העומדים נרגשים ובוכים. הפלגנו".

השיירה הפליגה מאלבניה לארץ והורדה גם היא בחוף טנטורה ללא תקלות. גלילי חזר שוב לאירופה באותה ספינה. בין העולים בספינה זו: ז’ק, אמפר, – אנשי לח“י שנורו על ידי הבריטים בדירתם ברחוב דיזנגוף 40, ברוך גלעדי, עמיצור, דוד טהורי, חיים קוזלובסקי, אייזיק פוגאן, מאיר הרמן ואחרים – כולם פעילים בתנועה ובארגוני המחתרת אצ”ל ולח"י.

381 הבית"רים מווינה    🔗

ביוני 1938 מגיעה לארץ שיירת בית“רים מווינה המונה 381 איש. עם צאת קבוצה זו מתחסל המחנה בקוטינגברון. הנאצים הם השולטים כעת באוסטריה. חיי היהודים הפכו הפקר ואין כלל להעלות על הדעת את המשך קיומו של המחנה. בשיירה זו יצאו טובי החברים של בית”ר אוסטריה. הפעם כבר לא התנגדו רוב ההורים לעלית בניהם ובנותיהם, כעת הבינו שזוהי דרך ההצלה היחידה ובשמחה ליוום בדרכם ליוון – שם שהו זמן קצר במחנה קיץ אשר סדריו היו דומים לאלה שבקוטינגברון.

לילה אחד עלו הבית“רים על סיפונן של שלוש ספינות והפליגו לארץ. רחב לבו של גלילי בראותו צי שלם המוביל עולים לארץ. הוא מרגיש את עצמו כאדמיראל… ובאמצע הים הוא יורד מ”ספינת הדגל" בסירה ועורך ביקורת ביתר שתי הספינות כשהאנשים על הסיפון ערוכים במסדר צבאי מלא. גלילי מפליג על כנפי דמיונו הרחק הרחק מן המציאות המרה הקיימת כעת באירופה. אין הוא רואה בשיירת האניות פליטים אומללים, שניצלו מן התופת הנאצית כל עוד נפשם בכפם, הוא רואה על כל סיפון שורות ארוכות של נוער עברי במדים, מצוחצחים ומבריקים, על דגליהם, סמליהם ונשקם העולים על חופי הארץ לכבשה בסערה… אכן, בעל דמיון ובעל תעוזה הוא גלילי זה, לולא כן לא היה כעת מפקדן של שלוש ספינות המובילות לארץ 381 בית"רים, המספר הגדול ביותר של עולים בלתי חוקיים שהגיעו אי־פעם לארץ בבת אחת, עד לאותה תקופה.

ההורדה בוצעה גם הפעם בחוף טנטורה. המשטרה עושה מאמצים להתחקות על מקום ההורדה – אולם שמועות המופצות במתכוון – מטעות אותה. השמועות מוסרות על אניה העומדת להגיע לחוף הרצליה, המשטרה מחזקת את המשמרות בחוף זה ובינתיים מורדים העולים בטנטורה.

כיצד מורידין    🔗

על מבצע ההורדה של האניות מספר מר אליהו לנקין – בספרו “ספורו של מפקד אלטלנה” – את הדברים הבאים⁶:

“ליל כל נדרי תרצ”ח, בית הכנסת היחידי בזכרון יעקב מלא מפה לפה.

יחיד הייתי ברחוב הריק והחשוך; לבוש חאקי, חגורת תרמיל – חול שבחול – התגנבתי אל “זכרון העתיקה” בחצר החיצונית משמאל אני דופק בחלון הבית וקורא בקול נמוך: “יוסף” – גם הוא לא הלך לבית הכנסת, מחכה לי. “הסוסה מוכנה?” – שאלתי.

– בוא – עונה יוסף ומוליכני אל האורווה.

הסוסה כבר מאוכפת. היא יוצאת באי־רצון לחצר החשוכה, מרחרחת באויר, נחיריה רוטטים עצבנית, אזניה מזדקרות, היא מסתכלת בי בחשד, אני מלטף את צווארה, עולה ומתיישב באוכף ויוצא מהחצר. קולו של יוסף מלווני: “בהצלחה”!

כדי לעקוף את בתי המגורים אני רוכב לאטי סחור סחור בדרך שדות וכרמים. מרחוק נשמע קולו של החזן: “כל נדרי…”

הנה סוף סוף הדרך היורדת אל בנימינה. אני נושם לרווחה, פותח את התרמיל, מוציא את האקדח, טוען אותו ותוחבו בחגורתי.

בכניסה לבנימינה, ליד שדרת הברושים, חיכה לי פרש לבוש כבדואי. על ברכיו – רובה, זהו מרדכי פייקוביץ' – אלון, ראש השומרים של בנימינה.

– איך הסתדרת הפעם עם “אגד”? – שואל פייקוביץ, כשאנו יוצאים מבין הברושים ורוכבים לכוון הים.

– הפעם כבר היה קל לשכנעם, אך עד היום לא שכחו את הבלבולים שגרמתי להם בפעם הקודמת – עונה אני.

– כן, הפעם הקודמת…

“אז” – יצאנו פייקוביץ' ואני – לקבל את פני האניה הראשונה של עלית “אף־על־פי”, בחוף הים של בנימינה. עם חשכה כבר היינו במקום המותנה. “אגד” הסכים להעמיד כמה אוטובוסים להסעת המעפילים.

שעת האפס היתה 11 בלילה.

שעת האפס הגיעה – וחלפה, לא כלום.

ריקם חזרנו בבוקר הביתה.

למחרת בלילה שוב אותו דבר.

אכן, בחצות הבחינו בים בסירה מוארת באורות אדום וירוק, אף כי ידענו שספינתנו צריכה להיות מאופלת, פלטנו משום־מה כמה סימני איתות, הסירה נפנתה מיד לעברנו, ובטרם תתקרב הבינונו כי זוהי סירת משמר החופים של המשטרה.

מיהרנו להסתתר בין השיחים מאחרי הגבעה, ובלבנו תפילה שלא תגיע ספינתנו דווקה ברגע זה. אך היא ממילא לא הגיעה.

ובסוף החלטנו שאין עוד טעם להמשיך במשמרות על החוף. ואני, זה לי בוקר שלישי, נסעתי לתל־אביב אל מנהלי “אגד” להתנצל על התקלה. כשחזרתי בערב לביתי נפלתי אל המטה בלבושי. כה עייף הייתי וחפץ שינה…

ודווקה בלילה הרביעי הגיעו.

באו ולא מצאו איש בחוף.

ב“אף־על־פי”, הספינה שלה צפינו, חל קלקול בדרך, והיא נעצרה שלושה ימים באיזה גמל יווני לצורך תיקונים. משקרבו לחוף הארץ לא מצאו את המקום המותנה ולא ראו כל סימני איתות. שטו הנה והנה מבלי לדעת היכן הם – נעצרו ליד קיסריה.

משה גלילי, מארגן ההעפלה, החליט לרדת לחוף בעצמו ולחפש את הקשר. את הסביבה לא הכיר, נתקל באוהלים בדווים, אך הצליח להתחמק. בנדודיו הבחין בנהמת מנוע של משאבת מים ופנה ללכת בכוון הקול. שומרים יהודים עצרוהו ליד פרדסי בנימינה והחלו לחקרו. הוא נדרש להזדהות. העמיד פני שיכור, לקחוהו השומרים לתחנת הנוטרים שבבנימינה, שעליה היה ממונה סמל יהודי – בית“רי לשעבר. גלילי החליט לנסות את מזלו, והתחיל לשרוק לתומו קטעי מנגינה של שיר בית”ר.

הסמל תפס מיד כי הבחור אינו שיכור סתם. הוא זכר את רכיבותיו המסתוריות של פייקוביץ' בלילות הקודמים והחליט כי יש קשר בין הדברים. החליט לקרוא לפייקוביץ‘. לפני פייקוביץ’, בחדר סגור גילה משה גלילי את הענין.

בינתיים שלח פייקוביץ' רץ להזעיקני. שוב עליתי על הסוסה ודהרתי לבנימינה, משהגעתי לפייקוביץ' כבר האיר הבוקר. הלה סח לי את כל המעשה והודיע כי גלילי חזר אל ספינתו ונקבע ביניהם שלמחרת הלילה תבוא הספינה למקום המותנה.

אותו בוקר כבר דברתי בבטחון לפני אנשי “אגד”, ואם כי חשבו שאני “סתם מבלבל את המוח”, בכל זאת החליטו להסתכן עוד פעם אחת.

אותו לילה ירדה לחוף בנימינה הקבוצה המאורגנת הראשונה של מעפילי בית“ר: 54 איש. ביניהם היה צעיר בשם שלמה בן יוסף, שכעבור פחות משנה יצא לשבור את ה”הבלגה", נתפס, נשפט, ועלה לגרדום בכלא עכו.

– כך קרה “בפעם הקודמת”… אחר כך הגיעה עוד ספינה ובה כ־100 איש.

עתה, בליל הכיפורים, תגיע הקבוצה השלישית.

– איזה מזל־ביש דווקה ביום כיפורים – אומר פייקוביץ', לא נוכל להסיעם מיד. דאגתי לקבל את ה“זרקניה” (בית מידות מוקף חומה, שהקימה פיק"א, כמקום מגורים לבוני המושבה בנימינה). המקום יהיה לרשותנו ואיש לא יגש אליו. שם נשכנם. הכינותי גם מזון. ודאי יהיו רעבים.

באפלה נמתח לפנינו פס צר וארוך – קרבנו לכביש תל־אביב – חיפה. יש להיזהר. הימים ימי “מאורעות”. בארץ חוקי חירום. עוצר לילה בכבישים.

אנו מסתכלים כה וכה. אורותיהן של מכוניות הסיור הצבאיות אינם נראים. בדהרה אנו חוצים את הכביש ונעלמים בין גבעות החול והשיחים.

מרחוק כבר נשמעת המיית גלי הים.

– דאגתם לכך שלא תהיינה כל אי־הבנות כבפעם הקודמת? הסברתם להם בדיוק את המקום? – שואל חבר.

– עשיתי כל מה שיכולתי. הראיתי להם על המפה את שני האיים הקטנים. הפנתי את תשומת לבם לרכס ההרים שמסתיים שם מנגד. אין כל ספק שמהים אפשר לראות באופק את קצה שרשרת ההרים המסתיימת בצורה פתאומית, כאילו נחתכה בסכין.

חוף הים. עוד חצי שעה לפנינו. דקה רודפת דקה. אנו מאמצים את עינינו ומסתכלים אל תוך החושך. ופתאום נראה לי כי אני רואה איזה גוש שחור. גם פייקוביץ' נותן עיניו באותו גוש.

– אתן אות?

– נסה.

פנסי מאותת; שתי נקודות – קו, שתי נקודות – קו; שתי נקודות

קו. מחכה דקה. הגוש מתקרב אלינו.

עום פעם: שתי נקודות – קו, שתי נקודות – קו, שתי נקודות – קו. שוב הפסקה. ופתאום אור עמום, רפה, מנצנץ מתוך הגוש: שתי נקודות – קו. האות המותנה. אלה הם.

עובר עוד זמן רב עד שהנה ניתק משהו מן הגוש השחור וקרב אל החוף – סירה ראשונה.

היא נעצרת במרחק כמה עשרות מטרים מאתנו. מישהו קופץ מתוך הסירה למים, אחריו שני; שלישי ועוד – הם רצים בתוך המים. הראשון מתקרב אלינו, רואה לפניו בדואי ונעצר. אני צועק: בוא, בוא, זה בסדר – ורץ אליו. הוא נופל על צווארי. זהו – מפקד האניה, ש. טגנסקי.

– כמה באו?

– ארבע מאות – הוא משיב.

הראשון מהם הגיע לחוף. “מ’דארף קושן די ערד” – הוא לוחש ביהודית ומשתטח על החול הרטוב.

אנו מכוונים את הבאים לגבעת חול קטנה ומצווים לשבת ולשתוק. מגיעות עוד סירות, טגנסקי חוזר לספינה ומפקח על ההורדה. אנו מקבלים את פני הבאים בחוף. כולם צעירים. בחורים ובחורות. יש גם ילדים קטנים, אפילו תינוק אחד נישא בידי גבר.

הסירות מביאות “מטענן” וחוזרות להביא חדש. יש רק שלוש סירות ובכל אחת נכנסים 13 איש. עשר פעמים תשוטנה מן הספינה אל החוף וחזור עד אשר יירד האחרון.

הם מופיעים מתוך המים כצללים ורצים אל הגבעה. רטובים עד מתניהם, ילקוטים כבדים על גבם, הולכים הם בזה אחר זה, ובעברם על פנינו הם לוחשים: “שלום, שלום”.

פתאום קורא לי פייקוביץ': “בוא, כבר כולם כאן”.

אנו ממהרים. נפרדים משמואליק טגנסקי שבא בראש המשלוח הזה במקום משה גלילי, הוא מספיק להבטיח בחטף – אלף איש בסוף נובמבר.

את האנשים מסדרים בשלשות וסופרים אותם. אחר כך יוצאים למסע. פייקוביץ' בראש, אני המאסף, בזרועותי – התינוק.

השעה כבר אחרי שתיים. והדרך – כמעט כולה גבעות חול – תימשך שעתיים. האנשים עייפים ורגליהם כושלות. הילקוטים הכבדים, שנרטבו במים – מוסיפים על הקשיים. מדי פעם נופלת אשה ואנו מושיבים אותה מאחורינו על הסוסה עד שתנוח.

אחרי השעה הראשונה האנשים מאיטים הילוכם. הרווחים בשורה גדלים, רבים משרכים רגליהם בשארית כוחם. השורה מתארכת כדי מאות מטרים.

עוד כחצי שעה, ואנו עוצרים ופוקדים עליהם לשבת. את הקטע האחרון של הדרך יש לעבור במהירות וללא כל תקלות; עלינו לחצות את הכביש, ואוי לנו אם ברגע זה תופיע שיירה צבאית. זאת מסבירים לאנשים.

עוברים בין השורות. רבים השתטחו על האדמה. אנו גוערים בהם: אמרנו לשבת ולא לשכב (אם ישכבו – לא נוכל להקימם).

עוד עשר דקות וניתנת הפקודה לזוז.

משקרבנו אל הכביש ראינו אורות מכונית. פקדנו להשתטח על הארץ…

המכוניות עברו. ואזי – זינוק אחרון, בריצה. שוב אני דוהר כמטורף לאורך השורה ומאיץ: מהר, מהר!

אשה אחת נופלת. אני גוער בה: “קומי, מהר” – היא אינה זזה. אני יורד מן הסוסה ומסתכל: נשימתה בסדר, פוקד: – שכבי פה עד שאחזור לקחתך, אל תזוזי ואל תוציאי הגה מפיך, מובן?

היא מניעה בראשה ואני דוהר קדימה.

מעבר לכביש – נכנסים לתוך גוש הפרדסים.

הנה ה“זרקניה”.

האנשים נכנסים לחצר, זורקים ילקוטיהם ונופלים ארצה.

אני יוצא מן השער ודוהר אל הבחורה שנשארה מאחרינו, היא התאוששה קצת, מתנצלת: זמן רב לא אכלה ולא ישנה. העליתיה על סוסתי וחזרתי לחצר ה“זרקניה”.

כל יום הכיפורים וכל הלילה בילינו שם. נתארגנה קבוצה לתפילת יום הצום. קבוצה אחרת התנפלה על המזון. ואנו שומרים, משגיחים, משוחחים אתם.

למחרת יום הכיפורים, בשעה חמש בבוקר, הוזעקו האוטובוסים, שהיו פזורים בכל המושבות בסביבה. הם הופיעו בזה אחר זה בדייקנות מופתית. טובי הנהגים של “אגד” נבחרו הפעם. כל דרכי הארץ נהירות להם.

העלינו את האנשים על ילקוטיהם, והאוטובוסים התפזרו לכל עבר. בכל אוטובוס ישב שליח שלנו, השליחים צריכים להביא את האנשים לפלוגות העבודה של בית"ר בכל פינות הארץ ולחזור.

משחזרתי לזכרון יעקב הייתה השעה תשע בבוקר. בדיוק חמישים שעות מאז קמתי ממטתי".

שיר אף־על־פי    🔗

אחד השירים הנפוצים בתקופת עליית “אף־על־פי”, בקרב הנוער הבית"רי

הן לא איכפת מאין ומדוע

עלית, אח, על הספון הנע!…

ודרכך לך הוא רק ידוע

ואת הקץ תדחק בכוונה

האניה המלאה רובה

מתחתיתה ועד הארובה,

המתנדנדת על גלי הים,

אף כי בלי לוע של תותח מורם,

היא אנית המלחמה

המובילה גדודי־צבא

שגם בלי נשק כחם גדול,

עולים לבנות מיסוד

עתיד העם על אדמות

ואת ארצנו לכבוש, לגאול!

 

פרק עשירי - ווינה 1938    🔗

כבר בשנת 1933, עם נצחונם של הנאצים בגרמניה הורגשה התעוררות נאצית גם באוסטריה. כדי לקדם את פני הרעה פיזר דולפוס, ראש הממשלה האוסטרי, את הפרלמנט, אסר על הפגנות, נשיאת מדים והגביל את חופש העתונות. אולם דבר זה לא מנע מהנאצים מלהתפרע ומלחפש דרכים להתנקש בחייו של דולפוס. התועמלנים הנאצים גורשו מן הארץ ובתוכם גם המפקח הנאצי הארצי, נציג היטלר באוסטריה, הר הביכט. כתוצאה מצעדים אלה הגיעו היחסים בין גרמניה לאוסטריה למתיחות קיצונית, והקרע בין שתי המדינות גדל עוד יותר לאחר שפוזרה המפלגה הנאצית. הגרמנים הגבירו את תעמולתם הארסית נגד אוסטריה ועודדו מעשי טרור נגד הממשלה.

בסוף יולי 1934 נרצח דולפוס על ידי הנאצים. עמדתם התקיפה של איטליה ויוגוסלביה, שהחלו לרכז כוחות על הגבול מנעה את הגרמנים מלנקוט בפעולות נוספות בתוך אוסטריה.

בשנת 1936 הגיע שושניג, הקנצלר האוסטרי, להסכם עם גרמניה, אשר הפיג באורח זמני את המתיחות בין שתי הארצות. גרמניה הבטיחה לכבד את עצמאותה של אוסטריה. הסכם זה בא לכאורה ביזמתו של מוסוליני, אשר רצה להפיק רצון מגרמניה לקראת כיבוש חבש.

כעבור שנה שוב חלה הרעה ביחסים בין אוסטריה לגרמניה, בעקבות הכרזתו של שושניג בדבר כוונתו להחזיר את השושלת ההאבסבורגית. עמדתו של שושניג נחלשה עקב הקמתו של הציר ברלין–רומא ובגלל היותו של מוסוליני עסוק במלחמת האזרחים בספרד. מוסוליני הזהיר את שושניג שלא יוכל להגיש לו עזרה צבאית נגד גרמניה, ויעץ לו להשלים עם היטלר ולתת לנאצים נציגות בממשלה. שושניג דחה הצעה זאת וחיפש בעלי ברית חדשים; את צ’כיה, את צרפת ובעלי־בריתה ואת מדינות ה“אנטאנטה הקטנה”. אולם מדיניות זו עוררה רוגז רב בגרמניה והגבירה דרישותיהם של הנאצים והפאן־גרמניים באוסטריה.

ב־12 בפברואר 1938 מבקר שושניג אצל היטלר בברכטסגדן. כתוצאה מן הלחץ שהופעל עליו, הוא מסכים להכריז על חנינה לנאצים שנאסרו על ידו ולקבל לתוך ממשלתו מספר מיניסטרים נאציים. הנאצי הידוע ארתור סייס־אינקווארט נעשה מיניסטר הפנים. בסוף חודש פברואר ענה שושניג על הנאום של היטלר, שבו הבטיח תמיכה לעשרת מיליון הגרמנים שמחוץ לרייך. בנאומו חזר שושניג והכריז כי אוסטריה לא תוותר על עצמאותה וביקש תמיכה מעמו נגד הדרישות הגרמניות הנוספות. נאומו של שושניג נתקבל בהתלהבות על ידי העם האוסטרי, אבל הנאצים עברו לאופנסיבה כללית.

באחד למרץ פרצו אי־סדרים רציניים בגראץ שהתפשטו מיד בכל חבל שטייאר ובמקומות אחרים ועד מהרה קיבלו אופי של מרד. הממשלה לא יכלה להשתלט על המצב מבלי להרגיז עוד יותר את גרמניה. מאמצי הרגע האחרון של שושניג להתפשר עם מעמדות הפועלים לא הצליחו.

כאמצעי הצלה אחרון הכריז לפתע שושניג על משאל־עם שייערך ביום א' הבא. העם יתבקש להצביע על עצמאותה של אוסטריה. יחולקו פתקים בעלי תוכן “כן”, כלומר בעד עצמאות. אלה שירצו להצביע נגד יצטרכו להכין לעצמם פתקים. הכרזה זו הגבירה את מעשי ההתפרעות הנאציים והביאה את המדינה כולה לתוהו ובוהו. היטלר ניצל הזדמנות זו והגיש לאוסטריה אולטימטום בו דרש את דחיית הפלביסציט ואת התפטרות שושניג. גייסות גרמניים החלו להתרכז על הגבול. מחוסר יכולת להתנגד – התפטר שושניג וסייס־אינקווארט קיבל את ראשות הממשלה.

ב־12 במרץ החל הצבא הגרמני בפלישתו לאוסטריה. לא הייתה כל התנגדות. הנשיא מיקלאס התפטר. סייס־אינקווארט הכריז על איחוד עם גרמניה.

ב־14 במרץ נכנס היטלר לווינה והכריז על משאל־עם שיתקיים ב־10 באפריל. ובינתיים החלו הנאצים להתנקם בכל מתנגדיהם. רבים מהם הושלכו למחנות ריכוז ורבים אבדו את עצמם לדעת. גם שושניג נאסר והוחזק במעצר בית.

ב־10 באפריל נערך משאל־עם. 99,75 אחוזים הצביעו בעד איחוד עם גרמניה. האיחוד הושלם במהירות ולא גרר סיבוכים בינלאומיים כלשהם. אנגליה וצרפת מחו, אולם הן היו עסוקות מדי באיזור הים התיכון והמזרח הרחוק מכדי שיוכלו לנקוט פעולה איזו שהיא.

פרט לנסיונות קלושים אחדים להחיות את חזית סטרזה משנת 1935 – השלימו המעצמות עם הגורל.

הנאצים הם כעת השליטים באוסטריה. מאה תשעים ואחד אלף יהודי אוסטריה, מהם מאה שבעים וששה אלף המרוכזים בווינה – הוצאו מחוץ לחוק והפכו הפקר. כל הרוצה יכול לפגוע בהם ולבוז את רכושם ואין עונש. להיפך – מעשים כגון אלה זוכים לפרס. החלה תקופה של גזירות, נגישות ומאסרים בין היהודים. סכנות אורבות להם בכל אשר יפנו, בבית וברחוב, ביום ובלילה. גורלה של יהדות אוסטריה נחתם. כל עוד לא מאוחר והדבר הוא אפשרי – יש להציל מה שניתן להציל. אין להסתפק יותר בהעלאת בית"רים ואנשי תנועה בלבד. מן ההכרח להתחיל בפעולת הצלה רבת היקף ורבת ממדים.

זוהי דעתו של ד"ר פאול האלר ודעת חבריו. שוב לא די בעליית מאות בלבד. הכרח הוא להעלות אלפים ורבבות ובמהירות המקסימלית. צריך על כן לשנות את דרכי הפעולה שהיו עד כה. אין להסתפק בעבודתו של איש אחד בלבד. יש להקים רשת ענפה של פעילים העוסקים במלאכת קודש זו.

ומדיבור למעשה.

תזכיר אל הגיסטפו    🔗

בראש וראשונה יש לבחון את יחס השלטונות הנאציים לפעולה זו. משלחת נציגי הצה“ר ובית”ר יוצאת לברלין כדי לקבל הסכמה רשמית לפעולותיהם. כעבור מספר ימים הם חוזרים ומספרים על הצלחת שליחותם.

יום אחד נפוצו שמועות שהגיסטפו עומדת לאסור את פעילי העליה. ד“ר פ. האלר וד”ר ת. דויטש מכינים תזכיר לראשי הגיסטפו על פתרון בעיית היהודים בכללה ועל היציאה מאוסטריה בפרט. בתזכיר נאמר:

"עם העברת השלטון לידי הנאציאנאלסוציאליזם החריפה בעיית היהודים במידה רבה ויש צורך למצוא פתרון דחוף לבעייה זו.

ברור, כי רצוי הוא, שיהודי אוסטריה יעזבו את הארץ ואנו משוכנעים, שהממשלה הנאציאנאלסוציאליסטית אינה מבקשת פתרון יותר טוב מיציאה המונית ומסודרת של היהודים.

אנו, המייצגים את ההשקפה הציונית שפתרון ראדיקלי של בעיית היהודים ניתן להשיג רק על ידי יציאה המונית מכל ארצות אירופה והעלאתם לארץ־ישראל, הננו בדעה, שיש לאל ידינו לארגן ולבצע את הדבר בתנאי של עזרה ורצון טוב מצד השלטון הנאציאנאלסוציאליסטי במקום.

אנו היינו היחידים, שכבר בעבר ביקשנו מאת הממשלה האוסטרית הקודמת עזרה להוצאת היהודים מאוסטריה. ואמנם קיבלנו ממנה עזרה בהיקף מצומצם והוכחנו, שניצלנו עזרה זו בצורה מתאימה. הוצאנו מאוסטריה צעירים יהודים במספר ניכר ואנו מסוגלים לבצע את היציאה בהיקף גדול.

אנו מדגישים שההערות האלו הן אישיות ואנו כותבים שורות אלו לא בשמה של הקהילה היהודית ולא בשמו של ארגון ציוני איזשהו, אלא בשם החברה שעסקה בעבר בהוצאת הצעירים, בעזרתה של הממשלה האוסטרית.

נבקש מכבודו לעיין באמור לעיל ובחומר הרעמי הנמצא ברשותנו המאשר את דברינו. (החומר צורף כנספח לתזכיר).

אנו משוכנעים שאין בדעת הממשלה הנאציאנאלסוציאליסטית באוסטריה לפתור את בעיית יהודי אוסטריה בכל דרך אחרת מאשר חיסול הישוב היהודי על ידי הגירה ואנו סבורים, שזוהי גם דעתם ורצונם של רוב יהודי אוסטריה.

אנו מבקשים על כן לאפשר לנו להגיש בעל פה בפני המוסדות הממשלתיים המתאימים תכנית מפורטת על יציאתם ההמונית והמוחלטת של היהודים מאוסטריה".

את התזכיר ביקש האלר להגיש לד“ר ראיאקוביץ, מכרו לשעבר, שמונה על ידי הנאצים כמנהל המחלקה לחיסול הרכוש היהודי. ד”ר ראיאקוביץ עלה לגדולה בשל היותו בנו החורג של פרופסור רינטלן, אדם תאב שלטון ואיש סודו של פון פאפן, מיניסטר בממשלת דולפוס, שהיה מעורב ברצח דולפוס ואחד האנשים שפתחו את שערי אוסטריה בפני היטלר. אולם כיצד להגיע לראיאקוביץ זה היושב כבוד בבנין הגיסטפו, ומי יעיז להכנס לגוב האריות בלתי־קרוא, שעה שיום־יום נבלעים בין דלתותיו ובמרתפיו מאות מבין טובי היהודים בווינה, ומשם רק דרך אחת – המובילה למחנה ריכוז?!

האלר שם את נפשו בכפו. אחרי חקירות ודרישות מרובות מרשים לו להכנס לראיאקוביץ, המקבל אותו בסבר פנים יפות. האלר מוסר לו פרטים על תכניותיו ומבקש את עזרתו. ראיאקוביץ מצייד אותו ברשיון מעבר מתאים. באנחת־רווחה הוא מתרחק מבנין מפיל־אימים זה.

כעבור יומיים מקבל האלר הזמנה להתייצב במטה הראשי של הגיסטפו, אשר מקום מושבו במלון “מטרופול” המפואר, כדי להסביר מה בעצם רצונו.

בלב נפעם נכנס האלר ל“מטרופול”, אשר רחש משמרות ואנשי גיסטפו מכל הדרגות. על כל צעד בדיקות וחקירות, בפני כל שומר סף עליו לזהות את עצמו, כמעט והתחרט על כל העסק, ובמוחו מנקרת השאלה – היזכה עוד אי־פעם לעזוב את הבנין הזה כשהוא בן־חורין?! לאחר טלטולים רבים הובא לחדר מפואר רחב ידיים בו ישבו ראש הגיסטפו קוכמן והפמליה שלו.

הוא נתקבל על ידם באדיבות צוננת כפלדה. שאלוהו לשמו למעשיו וכו'.

– נוכחנו לדעת, לפי תזכירך ולפי הידיעות שבידינו, שאמנם הוצאתם מפה יהודים והעליתם אותם באופן בלתי־חוקי לארץ־ישראל, – אומר קוכמן – ספר לנו איך עשיתם זאת.

רתוקים למקומותיהם ישבו אנשי הגיסטפו משך שעה ארוכה והאזינו לספורו מבלי להפריעו ומבלי לשאול אותו שאלות. כאשר סיים, אמר לו ראש הגיסטפו; “מחר תקבל את תשובתנו”. כשהלך נקרא לחזור ונתנו לו רשיון מעבר.

כל הלילה לא עצם האלר עין. הוא כולו ספקות וניחושים – ההצליח לשכנע אותם? בתשובתם הלוא תלוי גורלם של אלפים – התבוא התשובה הנאותה והעזרה המקווה?

צלצול חד של הטלפון העיר אותו ממחשבותיו הנוגות. השמש כבר עמדה במרום הרקיע. קול מתכתי מפליט: תשובתנו היא חיובית. תעביר לנו תכנית עבודה מפורט והתחילו בפעולה".

האלר מכנס את חבריו להתייעצות. הם מחליטים להעלות בראש וראשונה את הבית“רים והצה”רים ואחר־כך כל דכפין. הנוכחים לא התעלמו מן הקשיים העומדים בדרכם, ביניהם גם הפרעות אפשריות מצד אנשי הקהילה היהודית, שאמנם לא אחרו לבוא, אולם החלטתם נחושה – על־אף־הכל.

ברחוב שטובנרינג המפואר נפתח משרד רשמי לעליה. המשרד נמצא מול מיניסטריון המלחמה הנאצי. תורים ארוכים החלו להתפתל מפתח המשרד, בחדרי המדרגות וברחוב, יהודים מכל המעמדות ומכל הגילים ביקשו הצלה. המשרד נתפרסם עד כדי כך שכאשר יהודי היה פונה לקונסוליה הבריטית בבקשת ויזה לארץ־ישראל – היו פקידי הקונסוליה מפנים אותו לרחוב שטובנרינג.

פגישה עם אייכמן    🔗

בעוד נעשים מאמצים אין סוף להתגבר על כל הקשיים שבארגון שיירת עולים, השגת דוויזים, ויזות מעבר, אניות וכו', מגיע לוינה הצורר רודולף אייכמן, שכבר אז היה ידוע לשמצה. אייכמן הוא סגנו של הממונה על הענינים היהודיים, איש הס. ס. לאנגה. אייכמן מצווה שבאי־כוח כל ההסתדרויות הציוניות יתכנסו לפגישה עמו במשרד הארצישראלי. כאן הוא מקבל לשיחה נציגי כל ארגון באופן נפרד. מטעם הצה“ר באו א. ליכטביץ, ת. דויטש וד”ר ג. ג. שי. ד"ר וילי פרל שהיה ראש המשרד בשטוברינגן, בא גם הוא לפגישה, כדי לעזור להם במתן התשובות לאייכמן.

לנציגי הצה"ר מודיע אייכמן, שידוע לו כי הם עוסקים בעליה בלתי־חוקית והוא אוסר את הדבר בתכלית איסור. כל העובר על פקודתו מות יומת.

בשעת השיחה לוחץ עליהם אייכמן בלי הרף שיגידו לו מיהו האדון המיסתורי בדאנציג בשם מיימון, אולם למרות איומיו אין ביכולתם להשיב לו.

אייכמן מצווה לאסור את נציגי הצה“ר ולוקח אותם במכונית של הגיסטפו למשרד התנועה כדי לערוך בו חיפוש. וכאן נתחלחלו; בזמנו הייתה התנועה הרביזיוניסטית פעילה בניהול החרם נגד גרמניה הנאצית. למטרה זו הודפסו כרוזים וחומר תעמולתי אחר בכמויות עצומות. בהכנס הנאצים לאוסטריה עלה בדעתו של אחד מעובדי המשרד הרעיון ה”גאוני" להוציא את החומר מן המשרד למסדרון כדי לשרפו בהדרגה. וכעת הם מובלים על ידי הגיסטפו המתכוננת לערוך חיפוש במשרדיהם, וכבר יצאו לה מוניטין לגיסטפו, שחיפושיה הם מדוקדקים ביותר ואין דבר נעלם מעיניה, וכמובן, כי אם יימצא החומר הזה, מרה תהיה אחריתם.

אנשי הגיסטפו מסתערים על המשרד והופכים כל אשר בו. כל ארון, כל מגירה, כל תיק וכל מכתב ופתק נבדקים על ידם בקפדנות. ולפתע – תרועת נצחון מפיו של אייכמן, באחת המגרות הוא מוצא מכתב כתוב רוסית – “אמרתי שאתם סוכנים קומוניסטיים ועובדים למענם נגדנו, אצווה מיד לירות בכולכם פה במקום”.

בקושי רב עלה בידם להוכיח לו שהמכתב הוא מאחד מחבריהם בחארבין. וכאן קרה הנס; מאחר שלא מצאו כל דבר חשוב, הצטעק עליהם אייכמן, שאם יעשו עוד נסיון לארגן עליות – מרה תהיה אחריתם, והסתלק יחד עם עוזריו מבלי לשים לב לערמות החומר שבמסדרון.

איומיו של אייכמן לא השפיעו על פעולות המשרד בשטובנרינג, כי ידוע היה שענין זה נמצא בסמכותו הבלעדית של לאנגה – והוא, לאנגה, מביט בעין יפה על הפעולות להוצאת יהודים מאוסטריה. ידוע היה גם, שנתגלעו חיכוכים בין לאנגה ואייכמן בענין זה. אבל כאמור, הסמכות הייתה בידי הראשון, ודבר זה איפשר את ניהול כל עניני העליה באורח גלוי. נקמתו של אייכמן בשטח זה הייתה – איסור קיומם של הצה“ר ובית”ר בעוד שכל שאר הארגונים הציוניים הורשו להמשיך בפעולותיהם.

אינטרמצו עם בנטביץ'    🔗

ועד הקהילה בוינה נהנה מאוטונומיה נרחבת עוד מימי המונרכיה והרפובליקה. היו לו לועד סמכויות של מיניסטריון לענינים יהודיים, כגון גביית מסים, נשואין, וארגון החיים היהודיים בכל שטחיהם. בועד הקהילה היה רוב ציוני. בבוא הנאצים אושר ההרכב הקודם בתוספת קומיסר מטעם הגיסטפו.

כשנודע לועד הקהילה על פתיחת המשרד לעליה בשטובנרינג, הוא פרסם אזהרה רשמית ליהודי וינה שלא לתת אימון בפעולות המשרד, כי ראשית, הענין אינו רציני, זוהי רמאות רביזיוניסטית ושנית – כל מי שהולך בדרך זו מסכן את חייו. לאזהרה זו צורף גלוי־דעת מכל הארגונים הציוניים במקום המזדהים עם ועד הקהילה.

באותו זמן הגיע מברק מאת הרב הראשי של ברלין, ליאו בק, להסתדרות הציונית בוינה, שיפעילו את מלוא השפעתם למנוע בעד העלייה הבלתי־ליגאלית. כי הממשלה הבריטית מורידה את מספר העולים ממיכסת הסרטיפיקטים שהיא מקציבה לסוכנות היהודית – ודבר זה הוא בלתי־רצוי.

באחד מימי חודש מאי האביביים השתולל הטירור הנאצי ברחובות וינה באכזריות יתירה. באותו יום נערך ציד על כל יהודי שהעיז להיראות ברחובות העיר. הציד לווה מכות־רצח ומאסרים. בהגיעו באותו יום למשרד בשטובנרינג, מצא האלר המונים מצטופפים לפתחו. אך ראו אותו, התנפלו לרגליו בתחנונים ובבקשות שירחם עליהם ויציל לפחות את הילדים.

בהיכנסו למשרד מסרו לו שנתקבלה הזמנה דחופה לבוא לקפה “דה־פרנס” לפגישה עם נציג הסוכנות היהודית ונציג הג’וינט. לפגישה יצאו, נוסף להאלר, ד“ר וילי פרל, ד”ר ת. דויטש וד“ר ג. ג. שי. בהגיעם ל”דה־פרנס" פגשו שם את אנשי הקהילה, את פרופסור נורמן בנטביץ', את מר ברנשטיין – נציג הג’וינט, את מר גילדנמייסטר ונציג הגיסטפו לבוש אזרחית וסמל הגיסטפו בדש מעילו. התפתחה שיחה דלקמן:

בנטביץ: “אתם העוסקים בעליה בלתי־ליגאלית, התדעו מה גודל הפשע שאתם עושים?”

האלר: “כן אדוני, אנו יודעים. אולם אין לנו כעת כל נטיה לשוחח אתך על נושא זה. כאן יושב נציג ממשלתי (מצביע לעבר איש הגיסטפו), האם ראו האדונים מה מתרחש כעת ברחובות העיר? ואת זאת אני אומר בפניו של נציג הממשלה – אנשים ניצודים כעכברים, נשים וילדים מוכים ונרדפים על צואר, הראיתם את הפחד ואת היאוש הנשקף מעיני האנשיםהאלה?!”

בנטביץ: “שלושה הם פשעיכם; אין לכם כל אפשרות להביא את האנשים האלה לארץ־ישראל, אין לארץ כל אפשרות לקלוט אותם; ואתם נותנים גושפנקא רשמית לגירוש היהודים!”

האלר: “אנו יודעים מי שלח אותך הנה ומי מדבר מתוך גרונך. אין כל טעם לדבר אתך”.

כאן התפרץ פרל לעבר בנטביץ: “אתה רוצח!” בחרי־אף עזבו את המסובים. חיוך שטני השתפך על פניו של הנאצי…

בשובם למשרד ברחוב שטובנרינג, טילפן האלר לגיסטפו ופנה לאחד המפקדים. “אני חוזר כעת מפגישה” – אמר האלר וסיפר על מהלך הפגישה – “לו היו יושבים שם רק יהודים הייתי מבין לרוחם, כי יודע אני שאנו פועלים בניגוד לרצונם, אולם נכח שם נציג רשמי שלכם, תאמרו על כן, מה פשר הדבר, האם עלינו להפסיק את פעולותינו או אנו יכולים להמשיך בה?”

בנימוס בלתי־רגיל ביקש איש הגיסטפו לחזור על מהלך הפגישה ועל תיאורו של איש הגיסטפו שנכח שם (הוא היה בלתי־מוכר להאלר).

“אחר הצהריים תקבל תשובה” – אמר הקול מעבר השני של הקו.

בשעה ארבע אחר הצהריים, נשמע צלצול. איש הגיסטפו שואל: “האם רוצה אתה שנגרש מפה את האנגלי הזה?”

באותה תקופה עדיין התייחסו הגרמנים באדיבות רבה לזרים המבקרים בארצות שלטונם, וגם כלפי יהודים נושאי דרכון זר.

האלר ענה שאדם זה כלל אינו מעניין אותו, ברצונו רק לדעת אם להמשיך בפעולה או להפסיקה.

“תמשיך ואל דאגה” – באה התשובה.

גילדנמייסטר שהוזכר לעיל, היה נוצרי ממוצא הולנדי. אפוף מיסתורין היה. הוא הופיע בוינה כמיסיונר שבא לעשות נפשות למען דתו ועל כן לא היה הדבר לפלא שהסתובב רק בין יהודים ורכש את ידידותם של רבים מהם. לאחר מכן פתח משרד להגירה וטען שיש באפשרותו לשלוח אנשים אל מעבר לים, ולא זו בלבד, אלא שהוא מכסה גם את כל הוצאות הדרך, כי הוא פועל בשם מוסד בינלאומי הומניטרי שמטרתו לעזור ליהודים להגר מארצות הכיבוש הנאצי. כל מי שרצה להגר צריך היה רק למלא שאלון, והשאלון היה מפורט ביותר. היו בו שאלות לא רק על שמה של הסבתא אלא גם על רכושה – תשובות ברורות ומפורטות נדרשו על כל מיני שאלות שלכאורה נראו כמיותרות לחלוטין. בשפע שאלות נתברכו הסעיפים הנוגעים לרכוש כלשהו הנמצא ברשות ממלא השאלון, קרוביו וידידיו.

לאחר זמן מסרו שהוא אינו אלא סוכן הגיסטפו ותפקידו ומטרת משרדו לאסוף פרטים רבים ככל האפשר על הרכוש היהודי ומקום הימצאו. לפני כן פעל בערי גרמניה השונות וכעת הועבר לכאן.

אולם דבר זה ושמועות אלו כלל לא הפריעו בעד היהודים מלצבוא בהמוניהם על משרדו, כי על כן נאחזו בכל אפשרות לברוח מן התופת, ומה עוד שגילדנמייסטר זה נהנה מאמונם של אנשי ועד הקהילה, שראו בפעולותיו משקל נגדי לפעולותיהם של הרביזיוניסטים.

באותו זמן נשלמה הרכבת השיירה הראשונה בת 381 איש, ואם כי מצד השלטונות המקומיים לא נעשו כל קשיים להוצאתם, – הבנק הלאומי אפילו הקציב דויזים להוצאות הנסיעה, בהתאם לרשימת הנוסעים שהומצאה לידי הגיסטפו – הרי היו קשיים עצומים בקבלת ויזות־מעבר וויזות כניסה לארץ שממנה יפליגו והגיסטפו דורשת להוציא את האנשים בתאריך המיועד, – ולא – תאסור את כולם ותשלח אותם לדכאו – מחנה ריכוז, ששמו בלבד היה בו כדי להטיל פחד בלב הכול.

האלר פונה לקונסול הכללי היווני בוינה ומבקש ויזות כניסה. הוא מספר לו את כל האמת. “האנשים לא ישהו בארצכם אלא זמן קצר בלבד. האניות הם שלכם הכסף נשאר בארצכם, נשכור רכבת מיוחדת שתוביל את האנשים ישר לאניה אשר תחכה בכל נמל שהוא לפי הוראותיכם ובפיקוח המשטרה שלכם – נעשה הכל כרצונכם. נוכל להשיג ויזות־מעבר רק אם נוכל להוכיח שיש לנו רשות כניסה ליוון, כדי לבלות במחנות נופש וספורט”.

במאמצים נואשים ובכסף לא מעט – הניעו לבסוף את הקונסול היווני להוציא את הויזות. וכאן נתגלה קושי נוסף. בין הנוסעים היו רבים נתיני־חוץ או חסרי נתינות. דרכון אוסטרי לא ניתן להשיג בשום מחיר. הוא הדין בדרכון פולני, להיפך, כל הדרכונים הפולניים שהיו ברשות האנשים בוטלו אף הם לפי צו מיוחד. אז הוציאה הגיסטפו עבורם פספורטים⁷ חד־פעמיים ובתוכם חותמת – “גם לפלסטינה”.

השיירה יצאה לדרכה והגיעה בהצלחה לארץ, כמסופר לעיל.

אלפים צובאים על המשרד בשטובנרינג    🔗

כאשר הגיעו המכתבים הראשונים מן הארץ ונודע שהשיירה הגיעה לתעודתה – החלו מאות ואלפים זורמים לשטובנרינג כדי להרשם לעליה. כל אחד היה מוכן לתת כל מה שברשותו ובלבד לזכות ולהרשם בין היוצאים. היו רבים שביקשו להגר לכל ארץ שהיא פרט לארץ־ישראל, ואלו נתאכזבו כשנאמר להם שאין המשרד עוסק בכך.

אנשי המשרד עבדו יומם ולילה כשהם נתונים בין לחץ ההמונים לבין אפשרויותיהם המוגבלות. ואלו שברשותם האמצעים אינם מוכנים לתת את ידם ל“מעשי רמאות” כאלה. ככל שכבדה יד הנאצים על היהודים, ככל שרבו הפגיעות ומעשי הטירור, המאסרים וההחרמות, העינויים והגירוש – כן הקשו אנשי המוסדות את ערפם בטענה, שאלה “הפוחזים והריקים ומחוסרי האחריות” נותנים את ידם לגירוש היהודים על ידי הנאצים ומחבלים בעליה הליגאלית במידה וזו ישנה או תהיה.

ליהודי וינה הגיעו זמנים קשים ביותר; החלו מאסרים המוניים וחטיפות ברחובות ובבתים, את החטופים היו מוציאים לכיוון בלתי ידוע או מעבידים בפרך תוך עינויים והתעללויות, היו מוציאים יהודים מבתי הכנסת כשהם עטופים בטליתות ומאלצים אותם לערוך ריקודים פומביים, ועוד מעשי זוועות לרוב, לפי המתכונת הנאצית הידועה. רבו מקרי ההתאבדויות, רבו המחפשים דרכי הצלה ממשיים ומדומים – ובכל בית תאניה ואניה.

בעוד אנשי המשרד בשטובנרינג עוסקים בהכנת שיירה חדשה – הגיע לוינה מר משה שפירא, מנהל המשרדים הארצישראליים של הסוכנות, (היום שר הדתות) ובאמתחתו ששים סרטיפיקטים עבור כל יהודי אוסטריה (מספרם מאתיים אלף בקירוב)… בכבודו ובעצמו בא לחלק אותם. הסרטיפיקטים חולקו לעסקנים ציוניים ותיקים ולנוער חלוצי. מפקדי בית“ר שיגרו אגרת למשרד הארצישראלי וביקשו את חלקם. התשובה היתה קצרה וברורה – סירוב. רק לאחר שמשלחת בית”רים ביקרה במשרד הארצישראלי והודיעה בתוקף שבית"ר לא תוותר על חלקה, החל משא ומתן ממושך שנסתיים בהסכם אשר הניח את דעת שני הצדדים.

בינתיים הוציאו הנאצים צו שכל תושבי אוסטריה חייבים להחליף את הדרכונים שלהם. מעתה יהיו להם דרכונים גרמניים. דבר זה פוגע קשות ביהודים. כעת תקשה פי כמה קבלת אשרות־הגירה או אשרות־מעבר. מעטות הן כעת הארצות בעולם המוכנות לקלוט מהגרים בעלי דרכונים גרמניים.

הקרע עם גלילי    🔗

מרדכי כץ מגיע לוינה. הוא בא לתהות על המצב מקרוב ולתאם את יציאתן של שתי שיירות, זו המוכנה בוינה והשניה המורכבת מבית“רי פולין, ליטא, לטביה, בלגיה וארצות אחרות המתרכזת בפיומה. ביקורו של כץ נועד להיות הפעם קצר, עליו לחזור ללונדון כדי להכין את הכנס העולמי של בית”ר, שיתכנס בורשה בסוף קיץ זה.

נוסף לכל הקשיים, נתגלע סכסוך קשה בין אנשי וינה לבין גלילי. הם מחליטים לוותר על עזרתו של גלילי. מתחילה פרשה רבת־תלאות. כץ והאלר טסים לאתונה למצוא קשרים עם בעלי אניות. מגיעה קריאה דחופה מהשיירה הנמצאת כבר בפיומה. השלטונות מגבילים את רשיון־שהותם בפיומה ודורשים שיעזבו את המקום בהקדם. כץ טס לפיומה לעמוד בפרץ. האלר מנסה לגמור הסכמים עם המבריחים היווניים על שכירת אניות. הללו רואים שיש להם עסק עם “ירוקים”, שאינם מתמצאים הרבה בענינים כגון אלה, ומציגים דרישות כספיות מופרזות שאין לעמוד בהם. גם האלר מקבל קריאות בלתי־פוסקות לחזור לוינה, כי התאריך שנקבע על ידי הגיסטפו לצאת השיירה מתקרב ובא. אחד המבריחים מודיע להאלר שהמשטרה הוציאה נגדו פקודת־מאסר, בעוון כניסה לארץ בדרכון מזוייף – המצב קרוב ליאוש.

האלר יורד למסעדת המלון לארוחת ערב. המסעדה ריקה מאדם, פרט לצעיר יווני היושב ליד אחד השולחנות, ספק מנמנם ספק ער. האלר גומר את ארוחתו ועומד ללכת. הצעיר רומז לו שיגש אליו ואומר:

– אתה גרמני?

– לא.

– אני יודע, שאתה גרמני. אבל למה תקדים כל־כך לשכב לישון. אני בנו של בעל המלון. בוא אתי, אראה לך את העיר. יש לי מכונית. נוסעים.

– יש לי הרגשה שאתה נמצא במצוקה – אומר היווני.

– כן, וודאי.

– אל דאגה. בוא נשתה קצת.

הוא מוביל את האלר לבאר מפואר. תוך כדי שתיה הוא מספר שראש המשטרה הארצית הוא דודו.

– שמע נא, אומר האלר, "רואה אני שבחור טוב אתה, ותוכל לעזור לי, היודע אתה על גורלם של יהודי גרמניה?

– או, כן. ימח שמם וזכרם של הגרמנים.

– המשטרה הוציאה פקודת מאסר נגדי, – אומר האלר.

– ואתה מפחד?

– לא, איני מפחד, אבל מה יהיה גורל היהודים אם איאסר?

– תוכל לישון בשקט. מחר אתקשר עמך, – אומר היווני בהתרגשות.

למחרת בצהרים הוא מופיע בחדרו של האלר.

– המשטרה יודעת על כל מעשיך פה. המשטרה רצתה רק לבקש ממך לעזוב את הארץ. אולם כבר סידרתי את הענין. יש צורך בקצת כסף, ותוכל להשאר כאן ככל שתרצה, לך ודאג לכסף".

ברשותו של האלר נמצא סכום כסף שהגיע מוינה בדרכים שונות, לשכירת אניה. וכעת משהוסרה סכנת המאסר והגירוש – הוא ממשיך במשנה מרץ לנהל משא ומתן על רכישת אניה.

הסוכנים והמבריחים, שאין סודות בפניהם, כבר ידעו שפקודת המעצר בוטלה. אמנם לא ידעו מי עמד לו בצרתו, אך שמעו שהגיעה הוראה מיוחדת ממפקד המשטרה הארצי שלא להטרידו. נראה שיש לו כסף רב ליהודי זה. מקודם חשדו שאין בכיסו פרוטה לפורטה אפילו כדי לשלם את הוצאות המלון. וכעת! אין זאת כי אם גם הממשלה היוונית מעורבת בדבר, זוהי על כן קנוניה בהיקף עצום – והסוכנים והמבריחים מכבדים מאוד דברים כגון אלה. ידו של האלר על העליונה.

האלר עומד לחתום על חוזה לשכירת אניה גדולה לאלף וחמש מאות איש. לפתע טלפון מוינה. הקונסול היווני מסרב בתוקף להוציא ויזות. צריך לעשות באתונה כל מאמץ אפשרי לשינוי פני הדברים, נוסף על כך עומדת הגיסטפו בתוקף על דרישתה לראות את האלר ולשמוע מפיו על מצב השיירה.

האלר מחפש את בנו של בעל המלון.

– נו, איך סידרתי את ענינך? – שואל הבחור.

– תודה. בסדר. אולם עשית רק מחצית העבודה.

האלר מספר לו על ההתפתחות האחרונה ושואל לעצתו.

– זה לא טוב, אומר הבחור. זה אפילו רע מאוד, נראה שהשלטונות כאן יודעים על כך.

הוא נמלך בדעתו ואומר: – רק מטכסאס, ראש הממשלה, יכול להורות להוציא את הויזות.

– כן, ודאי, אבל איך אגיע אליו?

– אני אסדר לך את הפגישה. עשיתי למענך דבר אחד ואסדר גם זאת.

כעבור יומיים הוזמן האלר למטכסאס.

– מה אני יכול לעשות למענך? – שואל מטכסאס.

האלר מספר.

– למה מסרב הקונסול להוציא את הויזות?

– לא אדע.

– לעת עתה אין לנו כל התנגדות לכך, אומר מטכסאס למזכירו, והראיון הקצר מסתיים.

870 ועוד 50    🔗

כעבור יומיים חוזר האלר לוינה. הם מקבלים את הויזות היווניות. וויזות־מעבר יוגוסלביות. במשך לילה אחד הוחתמו 870 ויזות. הם מצרפים לשיירה כחמישים איש בלי דרכונים ובלי ויזות. בלתי ליגאליים בתוך בלתי ליגאליים…

הם שוכרים רכבת בת עשרה קרונות ונקבע תאריך היציאה.

באותם הימים שוב גובר הטרור הנאצי. הנאצים עוברים מבית לבית, מוציאים אנשים מן המיטות ומובילים אותם לכיוון בלתי ידוע, מעשי־זוועה מסמרי שערות מתרחשים בכל רחוב ובכל בית. בין העצורים גם דויטש, בחדרו חבויים חצי מיליון מרקים – הכסף לתשלום בשביל הרכבת ולקניית מצרכי מזון. לו היו מוצאים את הכסף ומחרימים אותו היה הדבר גורם תקלות חמורות. אולם גם כעת, כשדויטש במאסר, כיצד להגיע לכסף?

ד“ר שי מגיע לביתו של דויטש, שובר את מנעול חדרו, שנסגר ונחתם על ידי הנאצים, מוציא את הכסף ומוסרו לוילי פרל. פרל ממהר לועד הקהילה ומבקש להפקיד את הכסף לשמירה בידי ד”ר לוינהרץ יושב ראש הועד, אולם זה מסרב לקבלו. פרל זורק לעומתו את הכסף ומסתלק ברוגז רב.

אחד הבחורים שנאסר באותו יום על ידי הנאצים נשאל לדרכונו, הבחור עונה שהדרכון נמצא בידי פרל. הנאצם אוסרים את פרל ושואלים אותו לפשר הדבר, פרל עונה בחוצפה, שברשותו עוד חמש מאות דרכונים.

– היכן נמצאים הדרכונים?

– זה לא ענינכם – עונה פרל.

כשנודע דבר מאסרם להאלר עדיין לא ידע אם גם הכסף הוחרם או לא. מחר בבוקר צריך לשלם בעד הרכבת ומה יעשה כעת? באין הכסף לא תוכל השיירה לצאת במועד וכל האנשים צפויים למאסר.

הוא מטלפן לגיסטפו ומבקש לשחרר את דויטש ואת פרל.

– יהודי מזוהם שכמותך, מה לך כי תתערב בענינינו. עוד מעט ונבוא לאסור גם אותך.

הגולל נסתם.

בראש וראשונה צריך לסלק מן המשרד את האנשים וכל אשר בו. הוא מבקש מהאנשים שהתקהלו בתור על יד המשרד כדי להירשם לעליה, כדרכם יום־יום, להסתלקם מן המקום, כי עוד מעט תבוא הגיסטפו וכולם ייאסרו. אולם איש אינו זז ממקומו.

הוא יושב יחידי בכל האולמות הריקים והמיותמים ומצפה לגורלו. כל מכונית העוברת – נדמה לו ש“זוהי” והזמן זוחל בעצלתיים.

לפתע, כעבור שעה ומחצית השעה, צלצול בטלפון.

– האתה הוא זה שדברת אתנו?

– כן.

– מה שם שני הבחורים שלך והיכן הם נמצאים?

– שמם כך וכך. אני סבור שהם עדיין במפקדת המשטרה.

– תבוא מיד הנה, תקח את האישור ותלך לשחרר את שני הפושעים שלך!

האלר ממהר לבנין הגיסטפו. על יד הבנין מאות מכוניות ירוקות של הגיסטפו, כנראה שוב מכינים שיירה אל הבלתי נודע.

הוא נכנס למסדרון ארוך ואפלולי למחצה. משני צדדיו על יד הקירות ספסלים ועליהם יושבים משמנה וסלתה של וינה היהודית; עורכי דין, רופאים, מהנדסים וכו'. כולם נרעדים ונפחדים, מגודלי זקן ומלוכלכים ובעיניהם יאוש תהומי.

לקראתו צועד קצין הס.ס. נעול מגפיים מסומרות והד צעדיו מפיל אימים. הקצין מבקש להכניס את האלר בין השורות, הוא מציג את רשיון המעבר והקצין מצווה לו לפנות לאחד החדרים. ובינתיים נשמעה הפקודה “לקום” והאנשים הוצאו החוצה, הועמסו על מכוניות וטרטור מחריש אזניים מלווה אותם בדרכם האחרונה לבוכנוואלד…

האלר עולה לקומה השניה ומוצא את הקצין המיועד. הקצין הוא בעל שערות שיבה, אדם ליבראלי. הוא מזמין את האלר לשבת ומציע לו סיגריות. הוא מנחם אותו, שהזמנים הרעים יחלפו מהר.

לחדר הובאו פרל ודויטש. הם עומדים להיפרד – נכנס קצין ס.ס. בעל דרגה גבוהה.

– מה מעשיכם פה?

– הם משוחררים.

– אבל מדוע, לכל הרוחות, – מצטעק הקצין.

– זהו סוד ממלכתי, – מפליט דויטש.

הקצין עוזב את החדר ביראת כבוד רבה…

ארוכה ידם של הבריטים    🔗

האלר חוזר לביתו לנוח קצת ממאורעות היום. לא עברה שעה והנה מגיע רץ מן המשרד ומספר שהקונסול הכללי היוגוסלבי מבקש לראותו מיד. הקונסול מודיע שויזות המעבר שהוצאו על ידו בטלות ומבוטלות.

– אבל מה קרה?

– אל תשאל. אין כל אפשרות לבטל את הגזירה. כבר שלחנו הוראה מתאימה למשמר הגבול.

– אולם זהו פסק־דין מוות ל־870 איש.

– לצערי אין בכוחי לעזור. קבלתי פקודה מפורשת וברורה מבלגרד.

– אולי תעזור לי להשיג ויזות איטלקיות.

– לא.

האלר הולך לקונסוליה האיטלקית, אולם שם אין נותנים לו אפילו להכנס, ובמוחו מנקרת רק מלה אחת: מוות, מוות, מוות… בעוד שעתיים צריכה הרכבת לצאת, ומה יעשו כעת? הוא חוזר למשרד ופוגש שם את הקונסול היווני, המחכה לו.

– אדוני, החזר לי את הויזות.

– זה מוות בשבילנו.

– קבלתי פקודה מאתונה.

– לא נחזיר את הויזות.

– אני צפוי למאסר אם לא אמלא את הפקודה.

– גם אם תוצא להורג לא תקבל את הויזות, כי חייך אינם שקולים נגד חייהם של 870 איש, הבנת?"

נרגז עוזב הקונסול את המשרד.

התברר שהממשלה הבריטית הפעילה לחץ דיפלומאטי חזק על הממשלות הנוגעות בדבר.

מה לעשות, מאין תבוא הצלה? אם לא יסעו – גורלם נחתם, הגיסטפו נוהגת לעמוד באיומיה. ואם יסעו – ייאסרו על הגבול ומי יודע מה מזמן להם הגורל שם?

שעות קשות של התלבטויות ויאוש עברו עליהם. שעת האפס מתקרבת. האנשים מוכנים ומסודרים ליציאה, הרכבת עומדת הכן, וגם מלאך המוות עומד הכן להסתער על טרפו…

נפלה ההכרעה. יוצאים לדרך. אין מה לאבד. בגבול יראו איך יפול דבר.

הרכבת נבלעה בחשכת הלילה. היא מובילה למעלה מ־900 לבבות נפעמים מתקווה ואושר. עדיין אין הם יודעים שדרכם מובילה אל הבלתי נודע…

מחנה בצל האלפים    🔗

אחרי ליל נסיעה על פני גראץ וקלאגנפורט הגיעו עם בוקר לתחנת הגבול המשולש (אוסטריה־יוגוסלביה־איטליה) שעל יד הכפר ארנולדשטיין.

בתחנה קבלו את פני הבאים משמרות הגבול של שלושת הארצות. היוגוסלבים והאיטלקים מודיעים שקבלו פקודות, מבלגראד ומרומא, לסגור את הגבולות בפניהם, היות והויזות שברשותם אינן מוסמכות. מפקד המשמר הגרמני תמה לשמוע זאת. גם האלר העמיד פני משתומם. כל הדיבורים לא הועילו. הם בשלהם – אין מעבר!

כעבור שעתיים דורשים הגרמנים תשובה ברורה, מה יש בדעתם לעשות. האלר טוען, שברצונו לנסוע לרומא ולבלגראד להשתדל אצל השלטונות. כן יתן הוראה לאניה להגיע מפיראוס לפיומה או לשושק.

– כמה זמן יקח הדבר?

– מספר ימים בלבד.

– ומהי הערובה שתחזור?

– קחו את הדרכון שלי וציידו אותי ברשיון מעבר חד־פעמי.

הגרמנים טרם שוכנעו.

בינתיים נודע לאנשי השיירה על המצב. אחרי ההתרגשות הראשונה נרגעו הרוחות. לא נותר להם אלא להקים את המחנה שלהם ולחכות.

הרכבת מועברת למסילה צדדית. למרגלות האלפים הוחל בהקמת המחנה. הנוף המרהיב השרה רוח טובה על האנשים והמקום התחיל שוקק חיים.

מפקד התחנה הגרמני מתקשר עם מטה הגיסטפו בוינה ומבקש הוראות. קוראים לטלפון את האלר. הם שואלים מה קרה. האלר מספר.

– טוב. תעשה ככל יכולתך. משטרתנו תעזור לך.

האלר מבקש רשות לקנות מצרכי מזון מן הכפר הקרוב. הרשות ניתנת. ולא זו בלבד; כשקרה פעם אחת שאיכרי הכפר אחרו לספק חלב בשעה הקבועה, הלך מפקד התחנה לראש הכפר והזהירו שאם יישנה כדבר הזה – ייאסר.

רשיון הגיסטפו לשהות במקום היה בעיני האנשים כאצבע אלוקים, ונסך בטחון בלבם שאכן יצליחו לצאת מן המקום הזה בשלום ולהגיע לארץ. בטחון זה הוא שיצר את האוירה הנוחה לניהול חיי המחנה באופן מסודר למופת.

הקמת המחנה וארגונו והמשמעת המופתית השאירו רושם חזק על הגרמנים. כדי להגביר את הרושם, קורא האלר למסדר־ערב. האנשים מסתדרים בשורות בסדר צבאי מובהק, האלר נואם בפניהם על המצב, הוא מודה שאינו יודע עדיין איך יצאו מכאן, אולם מביע בטחונו שהמסע יסתיים בהצלחה, ומבקש לשמור על הסדר והמשמעת.

היה זה מחזה מרהיב־עין לראות את השורות הארוכות המשתרעות בצל האלפים הגבוהים מול השמש השוקעת, ובלבם תפילה ותקווה… הרי האלפּים כמו מרכינים את ראשם לראות במחזה נדיר ונפלא זה, והם עומדים, האלפּים, מוכנים להיות להם למשמר, לחומה בצורה אליה יתנפצו כל הרשע והזדון שהמציאו בני האדם, שעקרו אנשים אלה מביתם, ממשפחותיהם ומאורח חייהם והפכום לנודדים מעונים ומורדפים…

מחזה זה השפיע אפילו על הגרמנים.

– נפלא, – קורא המפקד הגרמני לעבר האלר, – אתה חופשי ותוכל לנסוע וללכת לאן שתרצה ומתי שתרצה.

למחרת היום שוכר האלר מונית ונוסע לטריאסטה. השלטונות מבטיחים לעיין בדבר. הוא חוזר מלא תקוות. לאחר מכן נודע, שהאיטלקים נתנו את הבטחותיהם בכוונה ברורה לסחוב את הענין. הרי ידעו יפה שבסופו של דבר יחזירו הנאצים את השיירה מן הגבול, למה להם איפוא להיות הרעים ולסרב?!

עברו מספר ימים. חיי המחנה מתנהלים כסדרם. כל אחד יודע את מקומו ואת תפקידו. הזמן מנוצל לשיחות ולימודים, ספורט ושעשועים. המטבח פועל כראוי. גם המרפאה עומדת על תלה אולם הרופאים הם מחוסרי עבודה. הכסף שהיה מיועד לתשלום עבור האניה – מוצא כעת למצרכי מזון, לא דבר קל הוא להאכיל מספר אנשים כה גדול.

איכרי הכפר הפכו יבואנים, כי תוצרתם לא הספיקה כדי הצורך. אויר ההרים הגביר את התיאבון וכל אחד מקבל כמות מספקת להשביעו.

בין נוסעי השיירה קבוצה גדולה, בת 150 איש בערך, מיוצאי הבורגנלאנד, אנשים אדוקים עד כדי קנאות. הם מהווים בעייה בפני עצמה, אולם גם ענין הכשרות מסתדר. הם מקבלים רשות מן הגרמנים לבוא אל האיכרים עם כלים משלהם, שבהם חולבים האיכרים את פרותיהם בנוכחותם, הוקם מטבח מיוחד למענם וניתן להם לנהל את אורח חייהם כרצונם. הם היו עורכים את תפילותיהם עטופי טליתות ותפילין, מתחת לכיפת השמים ואיכרי הכפר היו עומדים מרחוק ומסתכלים בחזיון מוזר ומופלא זה. הדי זמירותיהם התגלגלו על פני ההרים ועד לשמים הגיעו… מי יודע דרכי ההשגחה. אולי בזכותם יזכו כל אנשי השיירה להינצל?

ולשבחם עוד ייאמר כי לא גרמו שום טירדות יתירות. לעולם לא התאוננו על מר גורלם, לא פנו בדרישות מיוחדות ולא הביעו מורת רוח על דבר זה או אחר.

בורגנלאנד היא מחוז חקלאי בגבולה המזרחי של אוסטריה. שטחה 1532 מילין מרובעים, מספר התושבים 300,000 איש. מחוז זה היה במשך מאות בשנים נושא למריבות בין אוסטריה להונגריה, ומפעם לפעם עבר מרשות לרשות. בסוף 1921 נערך פלביסציט שהכריע לטובת אוסטריה.

בסביבה מספר עיירות ובהן קהילות יהודיות אשר רוח הזמן החדש לא חדר לתוכן. היהודים ניהלו אורח חיים מסורתי ואדיקותם הדתית הגיעה לקיצוניות מופרזת.

בבוא הנאצים לאוסטריה היו יהודי בורגנלאנד הקרבנות הראשונים. כבר באותו לילה ראשון התנפלו עליהם תושבי המקום המאדיארו־אוסטרים וערכו בהם פרעות אכזריות. כמה מאות יהודים הצליחו לברוח ולהגיע לוינה, וחלק מהם נמצא כעת בשיירת ארנולדשטיין.

בינתיים נודע בוינה שהשיירה נשארה תקועה על הגבול. המעונינים בדבר הפיצו שמועות, שהנה נכשלה העליה הרביזיוניסטית לחלוטין. כן ידעו לספר שכל אנשי השיירה אסורים בידי הגיסטפו והם נמצאים במחנה שבו שורר משטר של מחנה ריכוז.

ולילה אחד הופיעה בארנולדשטיין משלחת של אנשי קהילת וינה. משמר המחנה לא הירשה להם להכנס, הם ביקשו לראות את האלר. המשלחת טענה שבאה לעזור לאנשים וביקשה שיחזרו לוינה, משם יש להם דרך לשלוח את האנשים לארץ.

– במה אתם יכולים לעזור ומה אתם יכולים לעשות ועדיין לא עשינו? רק אם תביאו פקודה מן הגיסטפו נחזור.

חברי המשלחת החלו לסגת מתקיפותם ובטחונם העצמי. בעצם לא לשם כך באו, מטרת בואם היא לבקש על נפש האנשים, שלא ינהגו בהם באכזריות כזאת כפי שנוהגים…

המשלחת נתבקשה לעזוב את המחנה.

האלר פונה שוב לאיטלקים. הם מבקשים להזדיין בסבלנות, מוסוליני נמצא כעת במסע תעמולה על פני איטליה ועד שובו לרומא אין לעשות דבר.

חזרה לוינה    🔗

עברו שבועיים ימים. אותו ערב כשחזר האלר מטריאסטה מביקורו אצל השלטונות, הוא מוצא את הרכבת על המסילה הראשית, הקטר נושם בכבדות ומוכן כל רגע להשמיע את צפירתו הממושכת ולצאת לדרך. האנשים ברכבת ממרמרים בבכי קורע לבבות. אוירה של תוהו ובוהו שוררת בכל, והגרמנים מחכים לו, לשובו.

הם מספרים שבעוד יומיים יערכו במקום זה תמרונים של חיל האויר הגרמני ואין כל אפשרות להוסיף ולהישאר כאן.

ברוב יאושו מתקשר האלר עם מפקד המשטרה בקלאגפורט ומקבל את אותה התשובה. הוא מתקשר עם הגיסטפו בוינה – אותו מענה.

– אתה יכול כבר לפרסם בעתונים על התאבדותם של 870 איש.

– אני מבטיח לך שלאנשים לא יאונה כל רע. נמשיך לדון בגורלם בוינה.

האלר מבקש ממנו לחזור על ההבטחה. וההבטחה ניתנת בשניה.

בשעה עשר בלילה זזה הרכבת. על יד גראץ היא נעצרת למספר רגעים. אחד מאנשי השיירה שובר שמשה, קופץ דרך החלון ובורח. אחריו בורחים עוד אנשים מספר. בקרונות קמה מהומה, אנדרלמוסיה שוררת בכל. מתפשטת שמועה שהאלר והגיסטפו הם בעצה אחת. הם מובלים לבוכנוואלד. רעש הקטר ומשק הגלגלים מנסים להתגבר על קול־הענות הנישא מן הקרונות – וללא הצלחה. אנשים מספר שומרים על האלר לבל יפגעו בו. אחרים שומרים עליו, שלא יתחמק מידיהם. כל מאמציו של האלר להשליט סדר עולים בתוהו. אנשי בורגנלאנד יושבים מכונסים בעצמם ואומרים ווידוי. היתר – עדת אנשים פרועה הרוצים להביע את מחאתם נגד מר המוות הניצב נגד עיניהם ואינם מוצאים דרך התנגדות נאותה. כל הזעם והמרירות שנצטברו בלבם משך החודשים הארוכים מאז בוא הנאצים, מחפשים להם פורקן. זעקת־מחאה פורצת מלבם – ואין לה שומע. האמנם הגיע סופם?…

רק עם התקרב הרכבת לוינה נרגעו הרוחות. סכנת בוכנוואלד הוסרה. לכמה זמן?

עם שחר הם מגיעים לוינה, את פניהם מקבל מפקד התחנה. הוא מבקש לחכות לאנשי הגיסטפו אשר יבואו כעבור שעה־שעתיים.

ושוב ציפיה. המוחות קודחים. יאוש ותקווה משמשים בערבוביה. מה יביא בחובו היום החדש העולה?

האלר פוקד להשאר בקרונות. הוא מקבל רשות להביא תה לאנשים. בשעה שבע יוצאים האנשים מן הקרונות ומסתדרים בסדר צבאי. רק לפני שבועיים עמדו באותו מקום עצמו, באותו סדר עצמו ולבם מתרונן מאושר אין קץ. וכעת?…

ב־7.30 בדיוק מופיעים חמישה אנשי גיסטפו. בהשתוממות הם מתבוננים בשורות הישרות המסודרות להפליא. הם פונים להאלר:

– ובכן, מה עכשיו?

– אני אוציא את האנשים מפה.

– הנך בטוח בכך?

– על אחריותי.

– קח איפוא את אנשיך ולך.

– לאן אובילם ואיך אסדר אותם?

– הקהילה! יש לה מספיק אמצעים. תבוא עמה בדברים באישורנו. האלר פונה לועד הקהילה. הוא מבקש מקומות איכסון ומצרכי מזון. יש לו אתה דין ודברים קשה ביותר, לבסוף ניתן לו מבוקשו. מי שהיה לו עדיין בית – הלך לביתו. יתרם אוכסנו במקומות שונים וכל צרכיהם על חשבון ועד הקהילה.

בימים האחרונים נתנדפו אצל יהודי וינה כל האשליות על אפשרויות הגירה לארצות חוץ. יאוש ואזלת־יד שררו בכל.

עוד באותו לילה יצא האלר לפיומה.

 

פרק אחד־עשר - “דרגא”    🔗

פיומה היא עיר נמל איטלקית בעלת חמישים אלף תושבים בערך, השוכנת לחוף הים האדריאטי. לאחר כיבוש אוסטריה על ידי הנאצים שוב לא הייתה אפשרות לרכז את העולים מאירופה המזרחית בוינה. גם יוון אינה מרשה כניסת עולים והפלגה מחופיה, כי על כן גבר עליה לחץ הבריטים. לא הייתה איפוא ברירה אלא לעשות את פיומה למקום ריכוז. אולם כיצד משיגים ויזות איטלקיות?

בורשה נודע, שהנציג המסחרי האיטלקי בפולין, ד“ר קיאזה מאוהב בבחורה יהודית. הוחלט לנצל פרט בלתי חשוב זה לטובת העליה. באמצעות הבחורה מתוודעים אל ד”ר קיאזה. עד מהרה מצליחים לשכנעו כי יש בידו לעשות מעשה טוב, והוא מבטיח להמציא ויזות מעבר איטלקיות בתנאי שהאנשים לא ישתהו באיטליה אלא זמן קצר בלבד. הדבר הובטח לו בחגיגיות רבה.

מורשה יוצאת רכבת ישירה לפיומה ובה כשמונים בית“רים. הרכבת אוספת בדרכה קבוצות נוספות של בית”רים, המחכים לה בגבול הפולני, בצ’כיה ובוינה. יחד הם מאה וארבעים איש.

בפיומה מקבל את פניהם הבית“רי חנניה דייטל, יליד המקום וקצין בצבא האיטלקי, המביא אותם למועדון התנועה הציונית במקום. בערב מופיע נציב בית”ר בפולין א. פרופס, ומודיע להם שמכאן יפליגו ישר לארץ, ועד בוא האניה – הוא מבקש להתנהג כיאה לבני בית"ר. את הבאים משכנים בבתי מלון, ויהודה בילו מתמנה מפקד השיירה.

עוברים ימים. מזה שבועיים נמצאים האנשים בפיומה ואין סימן ואין זכר לאניה. המשטרה מתחילה ללחוץ ודורשת מהם לעזוב את המקום, אם בדרך הים או בכל דרך אחרת. ויזות המעבר – זה מזמן פג תוקפן. אין היא, המשטרה, מוכנה להמיט שואה על עצמה. אם דבר היותם כאן יוודע לשלטונות המרכזיים ברומא והמה יבקשו הסבר – מה תשובה תוכל לתת? וכלום ייתכן שלא יוודע הדבר, הלוא כמעט איטליה כולה מדברת על קבוצת צעירים התקועה בפיומה!

מרדכי כץ מגיע לפיומה. הוא מפעיל לחץ־נגדי על ידי יהודי המקום. שלושה עורכי דין יהודיים נכנסים לעסק במלוא השפעתם. זה מזמן התחבבו הבחורים על יהודי המקום, והם מטפלים בהם במסירות ובאמונה. הם קשרו את גורלם בגורל השיירה ועושים ימים כלילות להיות להם לסעד ולעזר.

מתברר שלקרע עם גלילי עשויות להיות תוצאות הרות אסון. צריך לסלול את הדרך מחדש. צריך לרכוש את אמונם של בעלי האניות היווניים. ומי יבוא בסודם של מבריחים מקצועיים ואנשי העולם התחתון שכל חייהם כחש ומרמה וגניבה וגזל?

ראש בית“ר, זאב ז’בוטינסקי עומד בקשר מתמיד עם כץ. הוא רוגז על כץ משום שניתק את הקשרים עם גלילי. בענינים כאלה מוכרחים לסמוך על בעלי מקצוע היודעים להתהלך עם אנשי־ים דוגמת היוונים. לבו חרד שלא יקרה אסון. אם תיאלץ השיירה לחזור עלול כל בניין העליה להתמוטט, דרך ההצלה היחידה תנותק גם היא. וההשפעה על המוני הבית”רים באירופה עלולה להיות הרסנית ביותר.

נוספה לכך הטרגדיה של ארנולדשטיין. כץ עומד במגע טלפוני יומיומי עם ארנולדשטיין. אולם קצרה ידו מלהושיע.

ובינתיים מתקרב מועד הכינוס העולמי של בית"ר בורשה, ומרדכי כץ, המזכיר הראשי של השלטון, אינו יכול לחלום אפילו על השתתפותו בכינוס, מכל שכן שאינו יכול לטפל בהכנתו.

לפיומה מגיעים ד“ר פאול האלר, ד”ר וילי פרל, אלחנן פנימונסקי, מנהל מחלקת העליה בנציבות בית"ר בפולין, ונציג הארגון בן־מנחם, הוא יצחק רוז’ין – בן־עמי.

כולם יחד מטכסים עצה ומעלים תכניות מתכניות שונות, שכולן נראות מעשיות, אולם המציאות הופכת אותן לדמיוניות.

השפעת יהודי המקום נושאת פרי. אמנם למראית עין ממשיכים השלטונות להפעיל לחץ ודורשים לצאת מפיומה בהקדם האפשרי. השלטונות יודעים במה המדובר, שזהו ענין של עליה בלתי־חוקית, ובעומק לבם הם רוצים לעזור. ואמנם, עצם העובדה שהם סבלו את נוכחות הבחורים זמן כה ממושך למרות העובדה שאין להם ויזות מתאימות – מעידה על יחסם האמיתי לענין זה. ברם, לכל דבר יש גבול. עוד מעט וימלאו חודשיים ימים מיום בואה של השיירה לפיומה וחופש הפעולה של השלטונות המקומיים מגיע לקיצו. בא היום הגורלי – התאריך האחרון שנקבע על ידי השלטונות; אם לא תופיע האניה המקווה – עליהם לעזוב.

יהודה בילו מתבקש להודיע לאנשים, שעליהם להתכונן לחזור לארצות מוצאם. יהודה מסרב. מאמצים רבים השקיעו הוא וחבריו כדי לרסן את האנשים, לעודד את רוחם ולטפח בלבם את האמונה שיום העליה קרב ובא ואיך ישא כעת את פניו אליהם? לא, הוא לא יביא להם את הבשורה המרה הזאת. הוא מציע לקרוא את האנשים למסדר ומבקש שלמסדר יופיעו נציגי שלטון בית"ר ויאמרו לאנשים את אשר יש לומר.

המסדר נקבע לשעה 10 בערב.

בשעות הערב של אותו יום הגיעה העצבנות לשיאה. מרדכי כץ וחבר עוזריו מיואשים. מאחוריהם ימי עמל ולילות נדודים לאין ספור. חודשיים ימים הלכו לאיבוד ללא תועלת. כמה כוחות, מרץ וכסף הושקעו ובוזבזו כדי להביא את השיירה לחוף המקווה. מה חזקים היו העצבים שהחזיקו מעמד תקופת מתיחות כה ארוכה, וכעת כשלון כזה! האמנם הגיע הקץ לכל התכניות הגדולות והנעלות, תכניות על שיירות בלתי פוסקות המגיעות לנמל ההפלגה. על אניות חוצות ימים הנושאות על סיפונן אלפים ורבבות ניצולים, על פריצת שערי הארץ הנעולים, ועל… האומנם?!

לא. דבר זה לא ייתכן. אין זה כי אם חלום בלהות!

המציאות המרה טופחת על פניו. המפקד מודיע שכל ההכנות לכינוס המסדר הושלמו.

כץ מבקש לכנס את המסדר לא בשעה שנקבעה, כי אם בשעה אחת־עשרה. והנה קרה הנס!

המאמץ האחרון לסיים את המשא ומתן עם בעלי האניה הוכתר בהצלחה הודות למאמציהם של ד“ר פאול האלר, ד”ר וילי פרל ומספר יהודי־המקום שעזרו לו לכץ. נמסרה הוראה לאניה שעגנה על ידי שושק להכנס לנמל פיומה.

בשעה אחת־עשרה מופיע כץ בפני המסדר הערוך ומודיע, שלפי פקודת המשטרה חייבים כל האנשים לעלות על סיפון האניה לא יאוחר משעת חצות ולהפליג מיד לארץ.

הבחורים לא האמינו למשמע אזניהם. השמועות על השיבה – פשטו מאז הבוקר. אבלים וחפויי ראש התייצבו כעת למסדר לשמוע את גזר דינם.

הייתכן!

אין השעה כשרה לחקירות יתירות, להבעות שמחה. הזמן דוחק. האיטלקים לוחצים. בעלי האניה עוד עלולים לחזור בהם. פרשה מייגעת זו חייבת להסתיים תוך שעה קלה.

שטח הנמל סגור לתנועה אזרחית. משמרות צבא ומשטרה הם כעת השולטים בו. הם סופרים ומונים את אנשי השיירה, המגיעים בשורות סגורות על ציודם המלא. הם בודקים בשבע עינים, שמא, חלילה, יסתנן לאניה מישהו, “בלתי־ליגאלי”, מישהו מיהודי המקום. לאחר שכולם נמצאים כבר על הסיפון – עולים גם הם לאניה לערוך חיפוש מדוקדק אחרי מסתננים. אין מוצאים איש. למרות השמירה והחיפושים מצליח חנניה דייטל לעלות על הסיפון. הוא חבוי כעת באחד המחסנים שבתחתית האניה עד שתזוז ממקומה.

גם מושל המחוז ורעיתו באים להפרד מן היוצאים. הוא מתעניין בכל פרט, אם הצידה תספיק לכל הדרך, אם מקומות השינה נוחים במידה מספקת. גם הוא יודע, כשם שידוע לשלטונות הנמל, שאין הספינה מתאימה להפלגה בים בהתאם לכללי הבטחון הימי המקובלים. אולם גם אלו וגם המושל מעלימים עין. ניכר בהם ששמחתם היא כנה ואמיתית ואחולי ההצלחה שלהם יוצאים מן הלב.

בימים ההם כבר הגיעה הידידות בין מוסוליני להיטלר לשיאה. הפאשיסטים האיטלקיים הוכרחו לסגל לעצמם את הסיסמות האנטישמיות הנאציות ולרכוש את תורתם. אף־על־פי־כן – מתייחסים שלטונות פיומה באהדה גלוייה ובהבנה לשיירה. המושל הוא פאשיסט רם־מעלה, אבל הוא מודיע בגלוי, שאינו מקבל את התורה האנטישמית ושהוא מתייחס באהדה לעליה ב' ולמלחמת העם היהודי למען עצמאות במולדתו בארץ־ישראל. כעת עומד המושל דום לקול שירת התקווה הנשאת מן הסיפון, מנפנף בידו לאניה המתרחקת ופניו קורנים משמחה.

מרדכי כץ מגיע לורשה למחרת סיומו של הכינוס העולמי של בית“ר. ז’בוטינסקי עדיין רוגז עליו מאוד. ברם, כעבור שבוע בערך, כשנתקבל המברק ובו הידיעה ש”המטען" הורד בשלום – לוחץ ז’בוטינסקי את ידו. אבן כבדה נגולה מלבו של ז’בוטינסקי – ואין צורך להוסיף, שגם מלבו של כץ.

זכותו הגדולה של מרדכי כץ היא לא רק בזה שהצליח להביא לידי גמר מוצלח את פרשת השיירה הזו אלא בכך שהוציא את ענין העליה ב' מרשות הפרט והכניס אותה לתחום פעולתה של התנועה בהיקף עולמי.

האצ"ל מצטרף לפעולה    🔗

סופר לעיל כי בארץ היה ערי ז’בוטינסקי, נציב בית“ר ארץ־ישראל, האדם הראשון והיחידי אשר התייחס לתכניותיו של גלילי ברצינות. הוא כתב מספר מכתבים לשלטון בית”ר ולנציבויות בית"ר בארצות שונות, שבהם המליץ להתקשר עם גלילי ולסייע בידו. אולם מכתביו של ערי לא הגיעו לתעודתם. התברר, כי אחד מקציני הנציבות בארץ סבור היה שכל הענין אינו אלא עורבא־פרח, והוא החליט על דעת עצמו לגנוז את מכתביו של מפקדו…

מאז חלה התפתחות מסויימת בארץ.

בשנת 1937 אירע הפילוג הראשון בארגון הצבאי הלאומי. גדעון – אברהם זילבר המכונה תהומי, מפקד הארגון, השלים עם ראשי ההגנה ומבקש להתאחד אתם. הרוב בארגון הוא נגד האיחוד עם ההגנה, שמשמעותו היא קבלת תורת ההבלגה. הפיקוד בארגון עובר בהדרגה לידי דוד רזיאל ורזיאל עומד מיד על חשיבותה של עליה ב' הן כמיבצע הצלה ליהודי אירופה והן כדרך להגברת כוח הארגון באנשים וברזל. מפקדת הארגון שולחת את יצחק רוזין לוינה לעמוד מקרוב על דרכי ארגון העליה ב‘. על יוסף נבון הוטל לארגן את הורדת העולים לחוף. רזיאל נותן לו פתק לאליהו לנקין בפלוגת בית"ר בזכרון־יעקב, ויחד הם מתקשרים עם פייקוביץ’ בבנימינה ומבצעים את ההורדות הראשונות. בהורדות אלו משתתף עוד בית"רי צעיר, מיוצאי אפגניסטן, שמעון צ’ורקה, שנהרג לאחר מכן על ידי הכנופיות הערביות.

יוסף נבון – המכונה מרדכי, יוצא לאתונה כדי לקבוע עם גלילי כתב סתרים ואת תאריכי ההורדה. יחד עם זה תפקידו של מרדכי להתחקות אחרי סוכני האניות, להכיר את המתווכים וללמוד את דרכי פעולתם ולחקור את האפשרויות לשכירת אניות רבות ככל האפשר כדי להגביר את קצב העליה ב'. הוא חוזר לארץ ומוסר למפקדת הארגון דין וחשבון אופטימי: האפשרויות הן כמעט בלתי מוגבלות, כי בנמלי יוון עוגנות עשרות אניות באפס מעשה.

בקיץ 1938, מזמין רזיאל את שמואל טגנסקי, ומטיל עליו לצאת לחוץ הארץ ולעזור בארגון העליה ב'. עיקר תפקידו – ללוות את השיירות בדרכן לארץ. בשל פעילותו של טגנסקי בארגון מתחקה המשטרה על עקבותיו, ותהיה על כן לנסיעתו לחוץ לארץ תועלת כפולה. אנשי הארגון בירושלים משיגים עבורו את הויזות הדרושות ובסוף חודש יוני הוא מגיע במטוס לאתונה.

באתונה פוגש טגנסקי את מרדכי כץ, המנהל משא ומתן עם בעלי אניות לשכירת אניה שתפליג לפיומה ותקבל שם שיירת עולים. בזמן שהותו באתונה פג תוקפו של דרכונו, וטגנסקי פונה לקונסול הבריטי בבקשה להאריכו. הקונסול תמה שלא האריך את הדרכון בארץ וטוען שאין הוא יכול לעשות זאת בלי לשאול את פי השלטונות בירושלים, הדרכון נשאר איפוא בידי הקונסול, וטגנסקי קבל תעודה זמנית.

המשא ומתן על שכירת האניה נסתיים בהצלחה. זוהי האניה “דראגא” בעלת כושר־קיבול של חמש עד שש מאות איש. היא מיועדת לקלוט את השיירות אשר בארנולדשטיין ובפיומה. אולם האניה אינה מוכנה עדיין לצאת לפיומה. היא עמוסה מטען המיועד למלטה. עליה לפרוק קודם את מטענה ורק אחר־כך תוכל למלא את ייעודה החדש.

שמואל טגנסקי עולה על האניה ומפליג למלטה ומשם הוא מגיע לפיומה – ממש “ברגע האחרון”, כפי שסיפרנו לעיל, שיירת ארנולדשטיין אינה זוכה להצטרף להפלגה זו.

טגנסקי מתמנה מפקד השיירה העושה את דרכה לארץ באניה “דראגא”, המניפה את דגל פאנאמה. בלב הים מודיעים לפתע אנשי הצוות שלא ימשיכו בדרכם אלא אם כן יקבלו תוספת תשלום. הם מפנים את האניה לחופי יוון ועוגנים במפרץ האי הקטן קאלאמייקא. מפה הם מתקשרים עם בעל האניה. למחרת מגיעה לאניה סירת מוטור ועל הסיפון עולים שני גברים. הם קוראים לצוות ומצווים עליו להמשיך בהפלגה. מי שיסרב יורד מיד מן האניה. הצוות נכנע.

יחד עם “דראגא” נשכרה ספינת הדייגים “ארטימיסיה”, על “ארטימיסיה” להפגש עם “דראגא” במרחק של יממה מחופי הארץ, כדי להעביר את העולים לארץ. במקרה והעולים יתגלו על ידי משמר החופים – מוטב להפסיד את הספינה הקטנה מאשר לסכן את האניה הגדולה.

– לפני העברת האנשים על “ארטימיסיה” שוב דורש רב־החובל מן העולים תוספת תשלום, ולא – יפנה את האניה ויחזור ליוון. טגנסקי מודיע לו בתקיפות שאם ינסה לעשות כן, מרה תהיה אחריתו. רב־החובל נרתע.

ההעברה ל“ארטימיסיה” מבוצעת בסדר מופתי. צוות “ארטימיסיה” מונה ארבעה מלחים, הנראים כשודדי־ים מובהקים. טגנסקי מורה לאנשים להזהר מהם, ושומר בקפדנות את כל צעדיהם.

נקבע מראש שעליהם להגיע לחוף טנטורה, וערב אחד מודיע טגנסקי לאנשים להתכונן לירידה, כי הם מתקרבים לחופי הארץ.

במשך כל הלילה מסתובבת האניה מול החוף. אולם סימני האיתות המוסמכים אינם נראים. הלילה שלמחרת דומה לקודמו. שוב הם מתרחקים מן החוף. הצוות מרוגז, האנשים מעוצבנים, ערב יום־כיפור היום. מי יודע מה יהיה גזר דינם. עם ערב מתאספים האנשים לתפילת כל־נדרי. נדמה שזו להם הפעם הראשונה בחייהם, מאז עמדו על דעתם, שהם מכוונים במידה כזאת את לבם אל אביהם שבשמים, נדמה שאף פעם לא היו זקוקים לרחמיו ולעזרתו כבשעה זו. התעלה תפילתם, התתקבל ברצון?

קברניט ה“ארטימיסיה” מודיע שאינו מוכן להתקרב עוד פעם לחוף. הפחם שברשותו אוזל ויש בדעתו להפליג לאלכסנדריה להצטייד בפחם. זה לו ארבעים שנה שהוא מפליג בימים ואף פעם עוד לא העיז לצאת להפלגה ממושכת בלי כמות פחם מספיקה. כעת, משך היומיים האחרונים בוזבז פחם יקר זה בנסיעות מיותרות ואם הלילה יהיה דומה לקודמו ישאר תקוע בלב ים בלי כל אפשרות להמשיך, ומי יעזור לו אז בצרתו?

טגנסקי טוען שהלילה יוריד את האנשים לחוף ויהי מה. אם לא יקבל את האיתות המוסכם בטנטורה – יפליגו לחף נתניה וירדו בעצמם ואפילו ייאסר. אולם הוא מקווה שלא יגיעו הדברים לידי מאסר, כי לדעתו, בלילה הזה, ליל יום כיפור, לא יקיימו הבריטים שמירה מעולה בחופים.

לאחר משא ומתן ממושך ומייגע, תחנונים ואיומים – נאות הצוות להשיט את הספינה לחוף טנטורה. שמואל טגנסקי ויהודה בילו עולים לראש התורן ונועצים את עיניהם בגוש השחור המתמשך צפונה ודרומה. לבם חרד – היבוא האות?!

עתירתם נשמעה!

בצאתם מפיומה הבריק טגנסקי לארץ על המועד המשוער של בואם. מכיוון שנשתהו בחופי יוון שלח מברק שני ודחה את תאריך בואם לשלושה ימים – ומכאן האיחור של המורידים.

 

פרק שנים־עשר - אניה אחר אניה    🔗

בכינוס העולמי של בית“ר שנתכנס בורשה בשלהי קיץ 1938, ושעמד בסימן עלייתו לגרדום של שלמה בן־יוסף, נדונו בהרחבה – בועדה סגורה – גם בעיות עליה ב'. למעשה נדונה השאלה כבר בכינוס העולמי בקרקוב, בשנת 1935, וכבר אז נתקבלה החלטה בועדת־העליה לעודד את העליה הבלתי־חוקית לארץ ולהגבירה. אולם החלטות אלו לא הגיעו לידי ביצוע בקנה מידה רחב. שונה המצב כעת. דברים רבים התרחשו בשלושת השנים האחרונות, הן בחזית הארצישראלית והן בארצות הגולה, הן במצב היהודים והן בבית”ר, התרחשויות אלו מחייבות שינוי ערכין – ועדת־העליה של הכינוס בורשה קובעת את המשימה: להכניס לארץ מקסימום של אנשים במינימום של זמן. והפעם באות בעקבות ההחלטה פעולות של ממש. אמנם עם הסתעפות הפעולה למען עליה ב' מתעוררות גם שאלות של סמכות בין שלושת הגורמים העיקריים המטפלים בה באורח ישיר: נשיאות הצ“ח, שלטון בית”ר ומפקדת האצ"ל. גם שאלות אלו נדונות מאחורי הקלעים של הכינוס, ודרושה התערבותו של ז. ז’בוטינסקי, שהיא הסמכות המקובלת על הכל. כדי ליישר את ההידורים. אל פרשה זו עוד נחזור בפרקים הבאים.

באתונה יושבים כעת נציגי שלטון בית“ר וביניהם ד”ר וילי פרל מוינה. אחרי הפלגת האניה “דראגא” מפיומה, מגיע לאתונה גם ד"ר פאול האלר. בכוחות משותפים הם משתדלים להשיג אניות בשביל השיירות המוכנות בפולין, בצ’כוסלובקיה וברומניה. בראש דאגתם של האלר ופרל עומדת הוצאת אנשי שיירת ארנולדשטיין מוינה. דבר זה יש לעשותו בהקדם האפשרי, כי הגיסטפו אינה מוכנה לחכות ליציאתם זמן בלתי מוגבל.

הם מחדשים את שכירות האניות “דראגא” ו“ארטימיסיה”, שעדיין לא חזרו מהפלגתן לארץ, ושוכרים אניה נוספת בשם “אלי”. אך בטרם יספיקו לשמוח בהישג זה, ניצבו שוב לפני קיר אטום. אין להשיג ויזות־מעבר ולא ויזות־כניסה לארצות הפלגה. יוגוסלביה, איטליה ויוון מסרבות בעקשנות להוציא ויזות. ויתרה מזו – נודע להם שחששותיו של הקונסול היווני בוינה נתאמתו; משלא הצליח לקבל בחזרה את הויזות של שיירת ארנולדשטיין הוחזר על ידי ממשלתו לאתונה ושם נאסר.

מה איפוא יעשו כעת באניות שנרכשו בעמל כה רב ובכסף כה רב?

מגלים את אמריקה הלטינית – ואת הדנובה

ושוב עברו ימים ולילות של מתיחות נפשית עצומה ומירוט עצבים. כל מאמציהם באתונה ומאמצי הנשיאות בלונדון, תוך ניצול קשרים עם אנשים רמי־מעלה מבני ברית ושאינם בני ברית, לא נשאו פרי, הפעם לא הועיל גם האמצעי המנוסה והבדוק: שוחד. הממשלות עמדו בסירובן המוחלט.

וכאן צץ הרעיון בדבר השגת ויזות סופיות לאחת מן הארצות האקזוטיות של אפריקה או אמריקה הדרומית. קשה לקבוע מי בדיוק היה אבי הרעיון. יש להניח שהיה יליד המאמץ המחשבתי המשותף וכושר ההמצאה היהודי המבריק. מכל מקום הייתה זו המצאה מהפכנית שהקלה מאוד על סידור הניירות לשיירות הבלתי ליגאליות. והמצאה גוררת המצאה: אם ויזות סופיות – לשם מה להטביע את הויזה בכל דרכון לחוד, הרי אפשר להוציא ויזה קולקטיבית אחת בשביל כל השיירה, הדבר יחסוך הרבה עבודה וזמן והעיקר – בויזה הקולקטיבית גלומות הרבה אפשרויות, שכן אין היא מותנית באדם מסויים נושא דרכון מסויים, וזה עשוי להביא ברכה רבה בעבודה.

ברם, בזה עוד לא תמו הבעיות: מה יעשו בויזה הסופית כשאין למצוא נמל הפלגה?

וכאן באו לעזרתם היוונים – המבריחים והמתווכים, אשר חששו כנראה להפסיד עסקים כה טובים ומוצלחים. אמרו היוונים: “למה לא תשתמשו בנהר הדנובה, כדי להגיע דרכו לים השחור? אנו נשיט את אניותינו עד לקונסטנצה, או כל נמל אחר, ושם תעלו על הסיפון את אנשיכם”.

אכן, אם היה ברעיון הויזות הסופיות והקולקטיביות משום מהפכה, הרי הגילוי של הדנובה כאמצעי תחבורה בשביל העליה הבלתי־ליגאלית היה גורלי ממש לעצם קיומה והמשכה של עליה ב'. מעתה ואילך שימשו שתי התגליות האלה – רעיון הויזות הסופיות ואפשרות ניצולה של הדנובה – אבן יסוד לכל פעולת העליה הבלתי־ליגאלית; גם לזו שאורגנה ברבות הימים על ידי מוסדות אחרים, שהלכו בעקבות התנועה הלאומית והתחילו לטפל בעליית מעפילים.

הדנובה היא הנהר השני באורכו באירופה אחרי הוולגה. מקורה בהרי שווארצוואלד בגרמניה, משם היא זורמת וחוצה את אוסטריה, הונגריה, יוגוסלביה, מהווה גבול בין רומניה ובולגריה ונשפכת לים השחור ברומניה. למן העיר אולם שבגרמניה ראויה הדנובה לשיט באניות בעלות נפח לא גדול, ומזמנים קדומים היא משמשת עורק מסחר חשוב בין מרכז אירופה למזרחה. ב־1856 הוכרז על שייט חופשי בדנובה. הכרזה זו אושרה מחדש בחוזה וורסל, וב“ועידת הדנובה”. בשנת 1921 הוקמה רשות לפיקוח על המעבר הבינלאומי בנהר. בתקופה שאנו דנים בה פוגשים במימי הדנובה כלי־שיט מסוגים שונים המניפים את דגלי כל העמים. לכל אניה ולכל דגל חוקים משלהם והדבר מסבך מאוד את השימוש בנהר, אבל מאידך גם פותח פתח לכל מיני קומבינציות של המבריחים למיניהם וזה מסייע גם למארגני העליה ב'. שלושה הם הסוגים של כלי־השייט בנהר: אניות־ים המהלכות מבודפשט עד למוצא הנהר וממשיכות להפליג גם בים הפתוח: אניות־נהר השטות מפי הנהר עד לרגנסבורג; ורפסודות – סירות־ענק הנסחבות על ידי אניות גרר קטנות. לעתים קרובות אפשר לראות שייטת שלמה של רפסודות טעונות, הקשורות בשרשרת זו בזו ונמשכות אחר אנית־הגרר הנאבקת עם הזרם.

שיירת ארנולדשטיין יוצאת לדרך    🔗

האלר ופרל יוצאים לוינה לחקור את האפשרויות לניצול הדנובה, ומוצאים שזוהי דרך נוחה מאוד. הגיסטפו מוכנה להרשות לחברות האניות של הדנובה להשכיר את אניותיהן לתפקיד זה, כשם שהרשתה קודם לכן להשתמש ברכבות. דרך זו היא גם זולה יותר.

בשלושת השבועות שנעדרו מוינה, חלו בה שינויים גדולים. המנהיגים הציוניים ירדו מגדולתם. אנשי ועד הקהילה נשתעבדו לנאצים. תכניות ההגירה שלהם נסתיימו בלא כלום. אזלת יד שוררת בכל.

בזמן העדרם מוינה ניהל את המשרד בשטובנרינג אחיו של פאול – היינריך האלר. הוא בא לידי הסכם עם פרופסור ניומן, נציג “אגודת ישראל”. פרופסור ניומן הוא רופא עינים מפורסם בעל שם עולמי. גם הגיסטפו מתייחסת אליו לעת־עתה במידת־מה של דרך־ארץ. פרופסור ניומן נתרשם מהטיפול הטוב שזכו לו אנשי בורגנוואלד בשיירת ארנולדשטיין, והוא מוכן לתת את ידו ולעזור בהמשך מסעה של השיירה. כעת כבר ברור לכל, שאין דרך הצלה אחרת אלא עליה ב', וכל העינים נשואות למשרד בשטובנרינג.

פרופסור ניומן מקציב את סכום הכסף הדרוש לשכירת אניות מ“חברת הספנות הלאומית של הדנובה”, ויום בהיר אחד יוצאים כל אנשי ארנולדשטיין, ועמם גם עולים נוספים רבים, למסע על פני הדנובה כשפניהם מועדות לשפך הנהר אשר בים השחור.

באחד מימי אוקטובר 1938 מקבל ד“ר יעקב שיבר, נציב בית”ר ברומניה, מברק מאליהו גלזר, נציב בית“ר בצ’כוסלובקיה, שבו הוא מודיע לו כי אניה המובילה עולים נתעכבה בז’ורז’ו, נמל רומני קטן על הדנובה, ואינה יכולה להמשיך בדרכה כיוון שאזלו מצרכי המזון. שיבר יוצא לז’ורז’ו, קונה מצרכים ומספק אותם לנוסעים. לא עבר שבוע והנה מגיע לבוקרשט ז. ז’בוטינסקי לנהל שיחות עם השלטונות הרומניים, ואף הוא מודיע לד”ר שיבר כי על יד גאלאץ עוגנת אניה עם עולים, וגם להם אזל האוכל, הוא מבקש משיבר לצאת לשם ולדאוג להם.

שיבר יוצא לדרך. אולם כיצד יספק אוכל לעולים ובכיסו אין פרוטה לפורטה? הוא פונה לועד הקהילה בגאלאץ, ומספר להם שבמרחק־מה משם נמצאת אניה הנושאת על סיפונה פליטים מאוסטריה ומצבם בכל רע. ועד הקהילה מתכנס מיד לישיבה, מקציב את הכספים הדרושים והמצרכים מובאים לאניה.

יהודים טובים הם יהודי גאלאץ. אין הם מרבים בשאלות, אין הם בודקים בציציות; יהודים רעבים ללחם – הם קמים ועושים.

עתידה רומניה ליהפך תוך זמן קצר לשער העיקרי של עליה ב', ועתידים יהודי רומניה ללוות את רבבות העולים, בהגישם להם עזרת אחים חמה ונדיבת לב.

ושוב, “דראגא”    🔗

לאחר שהורדו אנשי “דראגא” בליל כל־נדרי בהצלחה בחוף טנטורה, חזר שמואל טגנסקי ל“ארטימיסיה” והפליג חזרה לים כדי להגיע לאחד הנמלים ולשוב וללוות אניות עולים לארץ. עד מהרה התברר כי רב־החובל צדק. מלאי הפחם אזל, ורק בקושי רב, לאחר ששרפו את כל רהיטי העץ שבספינה, הצליחו להגיע לאי האיטלקי הקטן קסטל־רוסו, כ־80 ק“מ מזרחית מן האי־רודוס. מכאן הם מטלגרפים לבעל האניה ומבקשים לשלוח להם פחם. שלושה שבועות הם מחכים ופרנסתם על הדייג, כי בינתיים אזלו גם מזונותיהם. לבסוף מגיעה האניה “דראגא” ומביאה את הפחם המצופה. היא מביאה גם הוראה לשמואל מד”ר וילי פרל לעלות על סיפון “דראגא” ולהפליג עמה לגאלאץ.

בגאלאץ מתקינים את האניה להפלגה. זו הפעם הראשונה עורכים חישובים לנצל כל שטח, עד לסנטימטר האחרון של האניה, כדי להכניס בה עולים רבים ככל האפשר. יודעים הם, הפעילים, שהפלגה כגון זו לא תהא נוחה ביותר. אבל כמו כן ידוע להם מה קשה להשיג אניות ומה גדול לחץ המוני־היהודים המבקשים הצלה. לא יהיה זה איפוא נורא כל כך אם יסבלו קצת הנוסעים במשך כמה ימים. מוטב לוותר על הנוחיות לשם הצלת חיי אדם.

על סיפון האניה ובבטנה שוקקת העבודה, מובאים קרשים, נגרים מתקינים שורות ארוכות של דרגשי־שינה. גם החלל מנוצל – בונים אותם קומותיים ושלוש קומות. מתקינים מטבח נוסף, חדרי רחצה וחדרי שימוש נוספים. שמואל מנצח על כל העבודה, נותן הוראות לכאן ולכאן וידיו מלאות עבודה. תוך ימים ספורים והכל מוכן ומזומן להפלגה. כעת מתחילים להגיע ארגזים ושקים לרוב ובהם מצרכי מזון לדרך. מובאים צנימים, גריסים מכל המינים, קופסאות בשר ודגים, פירות, אבקת חלב וכו' בכמות שתספיק למאות אנשים למשך שבועיים לפחות.

ד"ר וילי פרל, ששמואל נפגש עמו בהגיעו לגאלאץ, נמצא כעת בבוקרסט. הוא נסע לראות את פני ז. ז’בוטינסקי. ז’בוטינסקי מתענין בכל פרט ופרט, כקטן כגדול, מאזין, משיא עצות, ומביע קורת רוח שעוד אלף יהודים יינצלו. הוא שואל על הבחור מן הארץ – מלווה האניה. פרל מספר, שעז היה רצונו של טגנסקי לבוא לראותו, אולם באין לו דרכון לא רצה לסכן את השיירה, במקרה וייאסר – מי יוביל את האנשים לארץ? התנהגותו זו מוצאת חן בעיני ז’בוטינסקי, והוא שולח לשמואל כרטיס ביקור עם איחולי הצלחה. ואמנם, שמואל מצליח.

שבוע לאחר בואו של שמואל לגאלאץ, הגיעה לנמל אנית־דנובה גרמנית ועל דפנותיה צלב־קרס גדול מטיל אימים. על סיפונה חמש מאות וחמישים אנשים, רובם משיירת ארנולדשטיין, ביניהם כשלוש מאות בית“רים. האניות נקשרו אחת לחברתה ותוך שעות מספר בוצעה העברת האנשים ל”דראגא".

בהוודע בוא האניה הגרמנית, נתאספו בנמל עתונאים וצלמים, שעטו על הסנסציה. בקושי רב הצליחו המארגנים להשפיע עליהם שלא יפרסמו את הדבר בעתונים.

“דראגא” פגשה את “ארטימיסיה” בערך באותו מקום שבו נפגשו בפעם הקודמת, במרחק יממה מן הארץ. “ארטימיסיה” קלטה כמאתיים איש ושמה פניה לחוף נתניה.

נתניה – שער העליה    🔗

באותה תקופה כבר היה קיים בארץ ארגון הורדה מסודר. כיוון שהתברר כי טנטורה אינה מקום נוח להורדה, בגלל הכפרים הערביים בסביבה, שעשויים היו לגלות את האניה המגיעה ולהודיע על כך למשטרה, וכן בגלל המרחק הרב שצריך היה לעבור ברגל – עד בנימינה – הוחלט לבצע את ההורדה בחוף נתניה..

וכך היו מקבלים את פני העולים:

עם התקבל ההודעה על בוא האניה היו מגייסים את כל חברי סניף האצ“ל ומחלקים אותם למספר חוליות; חוליות משמר, שהיו מסיירות לאורך החוף צפונית ודרומית למקום ההורדה. חוליות תצפית – שהמשטרה לא תפתיע את העוסקים בהורדה – הן מצד הים והן מצד היבשה. וכעשרים איש היו עוסקים בהורדת האנשים מן הסירות והבאתם לחוף. אחרים היו מלווים את העולים במעלה התלול מן החוף לנתניה, וכאן שוב ציפתה להם חוליה אחרת. כן פעלו חוליות עזרה רפואית ובראשם ד”ר דויטש או ד"ר בקמן. חוליה מיוחדת עמדה הכן עם שמיכות – לכסות את העולים שנרטבו בזמן ההורדה.

האחראים לפעולה מונו על ידי מפקדת האצ“ל. בנתניה היו האחראים משה חסון ודב רובינשטיין. בשעה קבועה היו ה”מורידים" מתכנסים בבית אנדרוס, או בביתם של חביבה ויעקב צ’ינסקי. כאן חולקו החוליות לתפקידיהן השונים וניתנו ההוראות האחרונות.

כאשר הודיעו מנקודת התצפית כי הבחינו בגוש שחור במרחקי הים, היו המאותתים, שמקום מושבם בנקיק סלע, נותנים את סימני האור המוסכמים. על האיתות היו חוזרים פעמיים או שלוש, עד שהתקרב ה“גוש” ואפשר היה להבחין בצללית האניה בחשכת הלילה. משנעצרה האניה, הייתה מתחילה פעילות קדחתנית על סיפונה וגם על החוף. המלחים מורידים את הסירות והעולים יורדים קבוצות קבוצות, בסדר קבוע מראש, אל הסירות וחותרים לחוף. תחילה נהגו המורידים לתת לסירות להתקרב ככל האפשר לחוף, אולם לאחר שקרו מקרים שהסירות נתקעו בחול, והשטתן מחדש הייתה כרוכה במאמצים קשים ובעיקר בביזבוז זמן יקר – החלו המורידים מקדמים את הסירות בים, כשהמים מגיעים עד למתניהם. את רוב הבאים וביחוד את הנשים והקשישים, החולים והילדים, הם נושאים לחוף על כתפיהם – אותם ואת מטענם, ואילו הצעירים מבין העולים קופצים מן הסירות המימה ומגיעים לחוף בעקבות המובילים.

עבודת ההורדה נעשית בחפזון רב, כי ככל שיקדימו העולים להגיע לחוף וככל שתקדים האניה להפליג ללב־ים – תפחת הסכנה שייתפסו.

בגבור קצב בואן של האניות הובאה קבוצת סוארים מיוחדת מבוגרי “זבולון” ובראשה אלימלך לבל. הם היו משיטים את הסירות לאניה ומביאים את העולים לחוף, וחוזר חלילה. פעילותם היעילה החישה בהרבה את ההורדה.

כשמתרכזים בחוף כמאה עולים, מעלה אותם החוליה המיועדת לכך למושבה ומביאה אותם לאולם קולנוע “אסתר” – שהועמד על ידי בעליו, אייזיק גרינשטיין ז"ל, לרשות מארגני העליה. כאן, בקולנוע, מקבלים העולים את ארוחתם הראשונה, והמנצח על המלאכה – בנימין שוורצמן, חלבן על מקצועו, שלא חס על מאמציו ולא על כדי החלב שלו…

בקולנוע מוחזקים העולים עד עלות השחר. אז מופיעים האוטובוסים של “אגד” ומובילים את העולים למקומות המיועדים ברחבי הארץ, לפלוגות הגיוס של בית“ר או לקרובים וכדומה. לכל אוטובוס מתלווה אחד מאנשי אצ”ל. יש ואי אפשר לפזר את העולים בו ביום, בגלל תנועת משטרה מוגברת בסביבה או סיבה אחרת, ואז מביאים אותם לבתי־אריזה בפרדסי הסביבה, ושם הם שוהים עד עבור זעם.

וכמה מלים על העושים במלאכה. כולם אנשי עמל, העובדים מבוקר עד ערב להרויח את לחמם ולפרנס את משפחותיהם, מי בשדה ומי בכביש, מי בסדנה ומי בפרדס, מי בחנות ומי במשרד. אחרי יום עבודה קשה הם עוזבים את ביתם, את משפחתם ואת מנוחתם, ובאים לעסוק בהורדת העולים – שלא על מנת לקבל פרס ולא לפי צו מגבוה אלא לפי צו מצפונם בלבד. מתוך חרדת קודש. הם באים, כי עבודת קודש היא בעיניהם: לסייע לאחים לרעיון וליהודים למודי סבל ורדיפות לפרוץ את ההסגר הבריטי על המולדת ולהגיע לחוף מבטחים; להגדיל את הישוב היהודי בארץ ולהרבות את כוחו; לקעקע את אשיות השלטון הזר, על ידי הפרת חוקיו המרושעים. על־כן אין קץ להתלהבות ולמסירות שבה נעשית העבודה. איש אינו קובל, איש אינו רוטן, איש אינו מנסה להתחמק מן התפקיד שהוטל עליו, איש אינו עוזב את משמרתו.

לא אחת יקרה שמחכים לאניה לילה וזו בוששת לבוא. בבוקר יוצאים האנשים לעבודתם ובערב הם חוזרים למשימתם על החוף בלי לתת תנומה לעיניהם. יש ובלילות סתיו ארוכים הם נרטבים מגשם סוחף, ובלילות חורף קרים חודר הכפור לעצמותיהם, אך הם אינם יודעים לאות. דומה שזה טעם חייהם!

יש גם תקריות מבדחות הנגרמות על ידי הליכה זו אל הים – בדברים שבינו לבינה. מטעמי קונספירציה אין לספר בבית על הפעולה. כשהבעל נעדר מהבית ערב או שניים הרי מתקבל הדבר על דעת האשה שהוא עסוק בישיבה או כדומה. אבל כשהדבר חוזר ונשנה מדי לילה בלילה מתעוררים חשדות… היא דורשת הסברים, ולפעמים אף מתחקה על עקבות בעלה, והוא, המסכן, צריך לאמץ כל כושר המצאתו כדי להתחמק מעיקובים אלה… לאשרם של הבעלים ולמזל חיי המשפחה התקינים, הרי דבר בואם של העולים אינו נשאר בגדר סוד. למחרת יודעת כל העיר שהייתה “הורדה”. ולנשים מתבררת סיבת העלמם המסתורי של בעליהן והן גאות בלבן שאף להן חלק ונחלה במיבצע הקדוש.

בלילות הורדה משתתפים בפעולה כ־70–60 איש, וכל אחד מהם ראוי לציון מיוחד. לדאבוננו לא הצלחנו להשיג את שמות כל האנשים היקרים האלה. בעל כורחנו עלינו להסתפק בציון אחדים מהם בלבד: יעקב בלאושטיין, יוסף ווייסליב, אליהו תמרקין, חיים מגורי־כהן, לפטה, ברוך מולבסקי, גב' נוביק, משפחת ד"ר פרבר, אסתר פרידמן, יצחק פוקס, הלל צור, יעקב קליין, אברהם רובין, חיים רמשון, שמעון שיפוני, משפחת שפיגל ורבים רבים אחרים.

ברובם מתייחסים תושבי נתניה באהדה גלוייה למבצעים אלה. הם מתגאים בכך, שעירם הפכה שער העליה החשוב ביותר לעלייה הבלתי־ליגאלית, ולא מקרה היא שמועצת העיר החליטה לקרוא את הרחוב המוביל מן הים – רחוב העליה. לא אחת קורה שמגיעים יותר עולים ממה שציפו מראש, ומצרכי המזון שהוכנו בעדם אינם מספיקים לכולם, ואז חשים בעלי המאפיות ובעלי חנויות המכולת באמצע הלילה לפתוח את חנויותיהם ולזכות במצוות הכנסת אורחים.

ראויים לציון גם הקואופרטיב “אגד” ונהגיו האמיצים, שהיו מעבירים את העולים עד לראש־פינה ומשמר־הירדן הרחוקות ולכל מקום אחר בארץ. הם עשו זאת במסירות, בנאמנות ובשמחה.

אכן לא הכל בישוב גילו הבנה כזו לפעולה. פעם ביקש ראש העיר, מר עובד בן־עמי, להרשות למר משה מדזיני, כתב העתון “הארץ”, להיות נוכח בשעת אחת ההורדות. הרשות ניתנה. הוא הושפע מאוד ממראה עיניו, ובהרצאה אחת בפני סטודנטים מן האוניברסיטה העברית בירושלים הפליג בתאור מראות ההוד של מסירות והקרבה במשך שעה ארוכה, שראה בעת הורדת העולים הבלתי־חוקיים. לבסוף הוסיף: “חבל רק, שעבודה קדושה זו נעשית בידים טמאות!”

דרכי קליטה    🔗

רבות היו הבעיות שהיו קשורות בהבאת העולים לחופי הארץ והורדתם לחוף. אולם גם פה, מיד עם דריכת כף רגלם על אדמת המולדת צפו ועלו בעיות רבות שהיו קשורות בקליטתם, ובמיוחד קליטתם של אנשי בית"ר.

עם הורדת העולים מן האניה נסתיים למעשה תפקידו של האצ“ל. מכאן ואילך – כל המעמסה על שכמם של נציבות בית”ר והסתדרות העובדים הלאומית.

לנציבות קצין קשר מיוחד, דוד לינבסקי, הדואג להעברת העולים לפלוגות הגיוס של בית“ר. בליל בוא אניה מקבל לינבסקי הודעה ממטה האצ”ל להיות מוכן לקלוט מספר אנשים מסוים ובהתאם לכך נעשים על ידו כל הסידורים הדרושים. בתקופה זו קיימות 16 פלוגות גיוס לבית"ר ברחבי הארץ וכל אחת פותחת את שעריה לעולים החדשים, על אף מצבן החמרי הקשה. בשנות עליה אלה 9–1938 רואות הפלוגות את תפקידן העיקרי בקליטת העליה החדשה.

הסתדרות העובדים הלאומית דואגת לסדר בעבודה את אלה מן העולים שאינם נקלטים בפלוגות הגיוס. ההסתדרות פותחת בתל־אביב ברחוב אלנבי 85 “בית עולים לאומי”, שבו מקבלים העולים את סידורם הראשון ואת כלכלתם עד שהם מקבלים עבודה. בית העולים מוחזק מכספי “קופת עמל”, קופת המשען של העובד הלאומי. עיקר העוסקים במלאכה זו הם הגב' ד“ר דנציגר, מר עקיבא ברון, מר יוסף ולקר, ד”ר יונה פרויליך־רון ואחרים.

נמצא בידינו מכתב, שכתב מר עקיבא ברון ליוסף כצנלסון ביום ה־ 27.12.1938 בעניין קליטת העולים. הוא מכנה, מטעמי צנזורה, את העולים – “מכונות”, מזון – “חמרי דלק”, מטות “בסיסים”.

הוא כותב:

“קבלתי יותר מ־150 מכונות. סידורה של כל מכונה עולה לי לא פחות מ־ 2.500–2 לא”י. וגם זה לא מספיק, כי הסוכנות האחרת משתדלת להוציא את המכונות מידינו ומציעה לקליטתם הצעות עוד יותר טובות.

מובן שאיני מוכן ללכת להתחרות “חפשית” עם הסוכנות האחרת, כי בזאת לא אצליח… אבל את המינימום אני מוכרח לסדר. אני צריך לקנות בסיסים בשביל המכונות (60–50 גרוש למכונה), וחמרי דלק לפחות לשבוע (עוד פעם כ־60 גרוש למכונה), כלים ועוד הוצאות. בשתי המושבות שבהן סידרתי את המכונות שלחתי שני אנשים לשם טיפול בהן, וכו'.

משהגיעו המכונות מצ’כיה לויתי 100 לא“י, בימים האחרונים עוד 70 לא”י ויש לי צרות בלי סוף כי בשני המקומות אנשינו התיחסו בהתלהבות רבה לענין ונכנסו… בעול של חובות.

– מה יהיה בעתיד? עד עכשיו היה ביקוש למכונות. המצב בחורף יהיה בדרך כלל לא קשה, אבל בכל זאת קשה לדעת אם אפשר יהיה תיכף ומיד להעסיק את המכונה בעבודה. אני מוכן לטפל בשאלה בכל כוחותי. אני משוכנע שאת כל המכונות אסדר, כמה שתבואנה יותר – יותר טוב יהיה, זהו הכוח הדינמי, אבל זוהי שאלת כספים – וכספים רבים.

..האם עלי להוציא את המכונות שלנו מהטרנספורט הכללי לשם טיפול או לקבל את כולם? – במקרה של הטרנספורט האחרון דרשתי רק את שלנו. לאחר שהופיעו המכונות בשביל בתי החרושת המרוכזים, דרשתי את המכונות הישנות יותר. מהמין הראשון היו כ־100. מהמין השני יותר מ־150. גם את אלה סידרתי בבתי חרושת מרוכזים. כפי שאתה רואה הפרופורציה הייתה טובה יותר. בכל אופן מניחה את הדעת.

יתכן שבעתיד הקרוב ביותר תהיינה ההוצאות קטנות יותר – כי יהיו מחסנים מוכנים, כלים לשם חמרי דלק וכו'".

שוב “ארטימיסיה”    🔗

ועכשיו נחזור נא ל“ארטימיסיה”. היא מתקרבת לחוף נתניה, כשעל סיפונה 200 עולים ובראשם שמואל טגנסקי. מורידים את הסירות, ומלאות עולים הן חותרות לחוף. ההתרגשות על החוף היא גדולה, זהו המבחן הראשון – במבצע משתתף מפקד האצ"ל, דוד רזיאל וחברי המפקדה, דב חייכמן, חנוך סטרליץ־קלעי וכן יוסף נבון וחבר עוזריו. המשוטים חותרים, העולים קופצים המימה, והמורידים עוסקים כל אחד בתפקידו בלי כל דופי, כאילו זה להם שנים על שנים לעסוק רק בעבודה זו – ותוך זמן קצר נמצאים כל העולים על אדמת המולדת הנכספת. רבים מהם כורעים על ברכיהם ונושקים את אדמת החוף הרטובה והמלוחה, רבים נושאים עיניהם לשמים ובלבם שבח והודיה לאל עליון, על שזיכה אותם ברגע מאושר זה, ואחרים – עיניהם זולגות דמעות גיל ואושר.

למעלה, באולם הקולנוע, נואם רזיאל בפני הבאים. הוא מספר להם על הארץ, על מלחמת הנוער לעצמאות וחרות – וההתרגשות מגיעה לשיאה.

שמואל טגנסקי חוזר ל“ארטימיסיה”, קולט בה עוד עולים מ“דראגא” ולמחרת בלילה נשנית אותה פרשה. הפעם קובע שמואל עם רב החובל של “דראגא” שהלה ישיט את אניתו לכיוון חיפה וישאר בקרבת מקום, כדי שיספיקו עוד הלילה לחזור אליה ולהוריד את יתר העולים הנמצאים עדיין על סיפונה.

אולם כשחוזר טגנסקי בפעם השלישית כדי לקבל את העולים אין הוא מוצא את “דראגא” במקום המיועד. הוא מסתובב אנה ואנה – ואין כל רמז לאניה. הוא חוזר למקום ששם חיכתה האניה בלילה הראשון – וגם שם איננה. ובינתיים מאיר היום. רב־החובל משיט את ה“ארטימיסיה” לחופי תורכיה. הם מוצאים מחסה באחד המפרצים מן הסערה שהחלה להשתולל בים. במקום זה הם ממתינים מספר ימים – ו“דראגא” איננה. עוד הם פונים כה וכה וחושבים מה לעשות – מופיעה המשטרה התורכית, שואלת למעשיהם ואוסרת אותם. הם טוענים להגנתם שבאו לבקש מחסה מפני הסערה – והמשטרה משחררת אותם.

“אלי”    🔗

יום אחד מופיעה באופק אניה. כשהיא מתקרבת מבחין שמואל שזוהי “אלי”. על סיפונה כשמונה מאות עולים. הם מספרים, שפגשו בים את “דראגא” וקבלו ממנה את העולים שנותרו על סיפונה. שמואל מכין את הסידורים להשיט את העולים לחוף הארץ והנה מופיע משמר חופים תורכי. חיילי־המשמר עולים על סיפון “אלי”, מודיעים שהם אוסרים את כולם, ומזעיקים את מפקד האיזור.

מפקד האיזור הוא ממוצא אוסטרי, שנשאר בתורכיה עוד מימי מלחמת העולם הראשונה. הוא אדם ליברלי ונוח לבריות. הוא מבחין מיד עם איזה סוג של מבריחים יש לו עסק. שמואל מסביר לו את מצבם העגום של העולים ומפקד האיזור מורה לאנשיו לשחררם.

כבר עברו שבועיים מאז עזב שמואל את חוף נתניה על מנת לחזור אליו עוד באותו לילה. משך השבועיים היו יורדים אנשי נתניה לחוף לחכות לבואו ולבם חרד לגורלו ולגורל העולים. עם בוקר הם חוזרים מן החוף מאוכזבים ובערב הם שבים אליו. כתום שבועיים הם מחליטים שאין טעם להמשיך ולחכות, מה עוד שרוב האנשים הם כבר תשושים מחוסר שינה, וכולם מתפזרים לבתיהם. הם משאירים במקום משמר של שלושה אנשים, שהתכרבלו במעיליהם, התיישבו באחד מנקיקי החוף ונמנמו.

לפתע הבחינו באניה מתקרבת.

כעבור עשרים דקה שוב שוקק החוף חיים; האנשים גוייסו ועבודת ההורדה מתנהלת במלוא הקצב.

טגנסקי חוזר כל פעם ב“ארטימיסיה” לים ומביא עוד קבוצות עולים.

בינתיים משתררת מתיחות ביחסים בין מלחי “ארטימיסיה” והעולים. המלחים, הקובלים על תנאי חייהם, מתחילים לשלוח יד במטען העולים. לעתים הם זורקים בכוונה מזוודות ותרמילים הימה, כדי לנצל את האנדרלמוסיה לגניבות. מדי פעם בפעם הם מאיימים כי שוב לא יורידו את העולים מ“ארטימיסיה” לסירות, ורק עמידתו התקיפה של שמואל מרתיעה אותם. גם רב־החובל נתפס לחמדנות. פעם אחת הוא מבקש את מצלמתו של אחד העולים, ושמואל נותן לו את מצלמתו שלו, כדי לא להחריף יתר על המידה את היחסים, ופעם שניה הוא רואה צעירה יפה על הסיפון ומזמין אותה לתאו. זאת אין שמואל יכול להרשות והוא מזהיר את רב־החובל לבל יישנו מקרים כאלה. רב־החובל רוגז והוא מצווה להפסיק את אספקת הפחם לבישול…

“ג’פו”    🔗

יום אחד ו“ארטימיסיה” עוגנת במפרץ התורכי לצדה של האניה “אלי”, כשהיא מתכוננת להפליג עם ערב לחופי הארץ, והנה מופיעה באופק אנית־ים גדולה. הייתה זאת האניה “ג’פו”, שנשכרה בינתיים על ידי פעילי העליה ב' באתונה, והעלתה על סיפונה בנמל הרומני קונסטנצה קרוב לשמונה מאות עולים. “ג’פו” קיבלה הוראה לפגוש את שמואל טגנסקי במקום המיועד לעגינתה של “ארטימיסיה”.

ידי שמואל מלאות עבודה. כל לילה, או כל לילה שני, כמוסכם עם אנשי נתניה – הוא מפליג עם “ארטימיסיה” לחופי הארץ כשעל סיפונה ממאתיים עד שלוש מאות עולים, וכל לילה ידי אנשי נתניה מלאות עבודה. הדבר נמשך עד סוף חודש דצמבר. במשך קרוב לחודשיים נכנסו ארצה בדרך זו למעלה מאלפיים עולים. חלק גדול מהם ניצולי התופת הנאצי באוסטריה.

בגמר הורדת כל העולים – נותן דוד רזיאל לשמואל טגנסקי חופשה קצרה כדי להסדיר את ענין הדרכון. שמואל חוזר ב“ארטימיסיה” לאתונה. ראשית דרכו לחברת האניות. הוא מבקש מבעל החברה להחליף את רב־החובל בשל התנהגותו הפרועה. בקשתו מתמלאת.

וכעת לענין הדרכון. שמואל יודע שאסור לו לפנות לקונסול הבריטי ולדרוש ממנו את דרכונו הנמצא בידיו. הוא מתקשר על כן עם ערי ז’בוטינסקי, הנמצא בזמן ההוא בקונסטנצה, ועם הלל קוק, המכונה אז איתן, בורשה ומבקש מהם לסדר לו דרכון חדש. ערי מטלגרף: בימים הקרובים יגיע אליך אברהם סטבסקי והוא יסדר את הדבר.

ואמנם, כעבור ימים מספר מופיע סטבסקי במלונו. עוד הם מדברים נכנס בלש ושואל על אחד בשם הררי (לטגנסקי שני כינויים: הררי וג’ון). לפי הצילום שבידו הוא מכיר בטגנסקי את הררי. הוא מבקש ממנו להלוות אליו למשטרה, שם הוא נחקר ארוכות על מעשיו באתונה ועל עניני העליה הבלתי־ליגאלית. בתחילה הוא טוען להד"ם, הוא בא הנה לטיול, לבלות את חופשתו. ברם המשטרה קוראת לפניו את כל סדר מסעותיו בחודשיים האחרונים, והוא נכלא. סטבסקי שנלווה אליו בדרכו למשטרה – חוזר למחרת היום למשטרה בלוויית בא־כוח חברת האניות. תמורת שוחד מסכימים לשחררו מן הכלא, אבל בתנאי שבחדרו במלון ילון גם בלש ושיתחייב להתייצב כל יום במשטרה. סטבסקי לוקח עמו צילומים של שמואל ומבטיח לשלוח לו דרכון מפולין.

למחרת היום הוא מופיע במשטרה להתייצב. עוד הוא פונה כה וכה והנה נפתחת הדלת ומוכנס אסיר חדש: נתן קלפוס. שניהם נדהמים מן הפגישה הבלתי צפויה וכבר הם רוצים ללחוץ איש את ידי רעהו, אולם שניהם כאחד נרתעים. אל להם לגלות שהם מכירים זה את זה. הדבר עשוי לסבך אותם. הם מתנכרים איפוא איש לרעהו.

“דלפא”    🔗

באחד מימי דצמבר 1938, נקרא נתן קלפוס להתייצב בפני מפקד הארגון דוד רזיאל. לאחר שיחה ממושכת בעניני הארגון והעליה ב' – מורה לו דוד לצאת לחוץ לארץ ולהיות מלווה אניות עולים. תוך ימים מספר הוא מסדר לעצמו את כל הניירות הדרושים ויוצא בדרך האוויר לורשה. לפני עלותו למטוס מוסר לו נציג הארגון את ההוראות האחרונות: צופן לקשר, בפני מי להתייצב בורשה, פרטים על הובלת האניות וההורדה וכדומה.

יומיים־שלושה לאחר הגיעו לורשה, מורה לו נציג הארגון, יצחק רוזין, לצאת לקונסטנצה, ששם מחכה אנית עולים.

מורשה יוצא קלפוס עם שיירת עולים המונה למעלה ממאתיים איש, רובם בית“רים ובראשם אברהם סטבסקי. ברומניה מצטרפים אליהם למעלה משלושים בית”רים מרומניה ובלי תקלות מגיעה השיירה לקונסטנצה.

על יד רציף צדדי של הנמל התנדנדה ספינה קטנה בעלת צבע דהה, שעל אחת מדפנותיה מתנוסס השם “דלפא”.

לא מעט הופתעו האנשים כשנאמר להם ש“זאת היא” האמנם תוכל ספינה עלובה זו לחצות ימים ולעמוד מול משברי־ים אדירים?

העלאת האנשים והאספקה בוצעו אף הם ללא תקלות ועוד באותו לילה הפליגו לים הפתוח. עוד טרם הספיקה הספינה להכנס למסלול מהירותה הרגיל, התחוללה סערה. הספינה נזרקה על פני הים כקליפת אגוז, ורב־החובל נאלץ לחזור על עקבותיו ולמצוא מחסה בנמל ממנו יצאו רק לפני שעות ספורות.

בלילה השני הפליגו לנמל הבולגרי ווארנא, הנמצא בקרבת הגבול הרומני. שם קלטו כמה עשרות בית"רים מבולגריה ומהונגריה. לאחר התייעצות עם רב־החובל טלגרף קלפוס לארץ על התאריך המשוער של בואם.

החורף היה בעצומו. הסערות השתוללו ללא הרף, ולא אחת נדמה היה שהספינה עומדת להיטרף ולרדת תהומה על כל נוסעיה, אולם ידו הנאמנה של רב־החובל ועוז רוחם של הנוסעים עמדו להם. ככל שהתקרבו לחופי הארץ השתפר מזג האויר, הים נח מזעפו והרוחות שקטו. ערב אחד לאחר עשרת ימי הפלגה, הגיעו אל מול חוף נתניה, אולם לא ניתן להם שום סימן ולא נראה כל אות.

הם פונים דרומה, נתקלים בסירת־משמר בריטית ועוברים על פניה בשלום, ושוב מפליגים לים הפתוח.

הלילה הבא דומה לקודמו, פרט לעובדה שהים התחיל לסעור.

מתייעצים קצרות ומחליטים שקלפוס בלוויית שני מלחים ירדו לחוף ויראו איך יפול דבר. קלפוס מכיר יפה את החוף, הוא מכיר גם את אנשי האצ"ל בנתניה העוסקים בהורדה. אין לו ספק שבנקל ימצא בנתניה את האנשים הדרושים לו.

בקושי רב הם מצליחים להגיע לחוף. הגלים הגבוהים מטלטלים את הסירה וכל רגע היא עומדת להיזרק לחוף ולהתנפץ לרסיסים. אולם ידם של המלחים המנוסים היא על העליונה.

בלי קושי מוצא קלפוס את פעילי ההורדה. הם מספרים שבלילה הקודם שוטטה בקירבת החוף סירת משמר בריטית ולא הייתה כל אפשרות לאותת לספינה. גם כעת עלולה להופיע כל רגע סירת משטרה ועל כן יש לדחות את ההורדה ללילה הבא.

קלפוס מתנגד. המצב בספינה אינו מזהיר. מלאי המזון ומי השתייה אזלו. האנשים עייפים מן הנסיעה המיגעת בסערות בלתי פוסקות, על הסיפון מספר חולים ואין להם לא רופא ולא תרופות. יש לבצע את ההורדה הלילה.

אנשי נתניה מנסים לרכך את לבו, “תראה”, הם אומרים, “הים סוער, בעצמך אמרת שאך בקושי הגעת לחוף, ואיך אפשר לסכן את העולים. הן עלול לקרות אסון”.

ברם, קלפוס בשלו. וכאן מתערב לטובתו מפקד הארגון דוד רזיאל, הנמצא אותה שעה בנתניה. הוא מורה להתחיל מיד בהורדה.

ההורדה הייתה אמנם קשה מאוד. לא אחת עמדו הסירות להתנפץ אל החוף, או להסחף על ידי נחשולי הגלים, אבל בסופו של דבר עבר הכל בשלום.

רזיאל מפליג לאירופה    🔗

נתן קלפוס חוזר לספינה. יחד עמו יורד לספינה דוד רזיאל, היוצא לאירופה לפגישה עם זאב ז’בוטינסקי לועידה בעניני העליה ב', העומדת להתכנס בפאריס.

מאתונה הם טסים לורשה. נציג הארגון בורשה, הלל קוק, מורה לקלפוס לצאת לקונסטנצה שם עוגנת בנמל אניה גדולה מלאת עולים שעליו ללוותם בדרכם ארצה. הייתה זאת האניה “קאטינא”.

בטרם הספיק קלפוס להגיע לקונסטנצה, ניתן צו על ידי שלטונות הנמל ל“קאטינא” לעזוב את הנמל ולהפליג לים. משלא מצא את האניה מיהר קלפוס במטוס לאתונה. פה נעצר על ידי המשטרה, וכך הוא נפגש עם שמואל טגנסקי.

אברהם סטבסקי הנמצא עדיין באתונה מצליח, בעזרת באי־כוח חברת האניות, לשחרר את קלפוס ואילו טגנסקי נצטווה אחר זמן מה על ידי שלטונות יוון – בלחץ הבריטים לעלות על סיפון אניה המפליגה לארץ. בהגיע האניה לחיפה נאסר, נחקר ארוכות ונשלח למשך שנה תמימה לכלא עכו.

 

פרק שלושה־עשר - ורשה 1938    🔗

תנועה בלתי־פוסקת זו של אניות בלתי־ליגאליות, שתוארה בפרק הקודם, לא הייתה אפשרית אלמלא עבודת הכנה קדחתנית. מאז ראשית שנת 1938 פרושה רשת מסועפת של מרכזי עליה ב' על פני אירופה. פולין על שלושת מיליוני יהודיה, הריכוז היהודי הגדול ביותר באירופה, הייתה מטבע הדברים גם העתודה העיקרית לעליה ב'.

מצבם של היהודים החמיר והלך מאז שנות השלושים. העם הפולני, שלא הצטיין מעולם באהבת ישראל יתירה, מצא הסבר פשוט לאנטישמיות שלו: היהודים דוחקים את רגלי הפולנים. אין פולין יכולה לפרנס את בניה. הכפר הפולני מאוכלס למעלה מן המידה, והעיר חייבת לקלוט את העודף הכפרי. אולם בעיר תפוסים רוב ענפי הפרנסה בידי היהודים. הם צריכים איפוא לפנות את מקומם לפולנים.

ומהלכה למעשה; פולנים מרוששים נאחזו בענפי פרנסה יהודיים. הממשלה הפולנית הלאימה את ענפי המסחר העיקריים. היא תמכה בנדיבות בקואופרציה הפולנית והטילה מסים כבדים על בעלי המסחר והמלאכה היהודיים. חרם כלכלי והעמדת משמרות על יד בתי עסק יהודיים נעשו בגלוי ובעידודם של הממשלה והמשטרה הפולנית, ורוב רובה של יהדות פולין נשאר ללא כל בסיס כלכלי.

ובזה לא סגי: הארס הנאצי שהתפשט על פני רוב ארצות אירופה נקלט בקלות בעם הפולני. בראש מחנה הצוררים עמדה מפלגת האנדקים, אשר אחרי מות פילסדוסקי עלתה על דרך הטירור והפרעות. בדרך זו סברו מנהיגי מפלגה זו והמוניה לפתור את בעיית היהודים בפולין. מאז 1935 הציף נחשול של פרעות את יהודי פולין. החל מהפרעות בגרודנו, דרך פשיטק עבר גל הטירור על פני עריה ועיירותיה של פולין – בשווקים וברחובות ובאוניברסיטאות. ראש ממשלתה של פולין סקלדקובסקי הודה בסיים שבנפת ביאליסטוק בלבד נרשמו בשנת 1936 348 התנפלויות על יהודים.

את מצבם החמור של יהודי פולין ביטא באורח בולט הכרוז שפירסמו מנהיגי יהדות פולין ואשר הופנה לעולם הגדול, בו נאמר:

“אנו נמצאים באש של התאבקות מאין כמוה, שלא לפי כוחנו. אין בטחון לחיים, לבריאות ולרכוש של האוכלוסים היהודים. אין לנו אפילו זכות של הגנה. החרם הכלכלי המבוצע באופן גס מאוד, מביא את אוכלוסי היהודים להרס גמור”.

בא ז’בוטינסקי והציע את פתרונו: תכנית האווקואציה. הוא מופיע וחוזר ומופיע בפני המוני העם היהודי ומזהיר: “אם לא תחסלו את הגולה, תחסל הגולה אתכם!” הוא מתייצב בפני ראשי ממשלת פולין (וגם בליטא ובלטביה) ומבקש את עזרתם “לטובתכם ולטובתנו”:

“עיזרו לנו להקים את מדינתנו, אנו הראשונים שכלפיהם מכוונת שנאת היטלר. אולם אנו לא האחרונים. אם היטלר יצליח להשמיד אותנו, יהיו המדינות הקטנות והחלשות הבאים בתור. אחריהן יבואו העמים הגדולים, ואחריהם – המעצמות. גורל אחד מיועד לכולנו אם לא נדע לעזור איש לרעהו. עיזרו לנו. עיזרו לנו בעלייתם של המוני היהודים למולדתם. תמכו בנו במאמצנו לחיות כעם חפשי בארצו”.

כיום אנו יודעים כמה מן הנבואה היה באזהרות. אלו. אך אז לא אבו לשמוע. עסקני כל המפלגות היהודיות, למן האדוקים שבאדוקים עד לשמאל הקיצוני, התקוממו נגד תוכנית האווקואציה. “ז’בוטינסקי ממיט שואה על העם”, התריעו. “לא די באנטישמיות הקיימת והמכבידה בלאו־הכי את ידה על המוני היהודים, והנה בא ז’בוטינסקי ונותן אישור רשמי לשנאת ישראל. הוא מבקש להוציא את היהודים המושרשים מזה דורות בארצות מגוריהם ומבקש עזרת הממשלות לגירושם ועקירתם”. הם טוענים כי יש להתנגד לאווקואציה ולהוסיף ולדרוש את הטבת תנאי חייהם של היהודים בארצות הגולה ואת הרחבת זכויותיהם.

במיוחד פעילים במערכה זו נגד ז’בוטינסקי ותכניתו מנהיגי הסוכנות היהודית. מעל כל במה ציבורית, מעל כל עתון יהודי הם משמיעים קולם נגד האווקואציה ונגד עליה ב', שממדיה מתרחבים והולכים. בשנת 1937 עליה זו מוגבלת עדיין בעיקר לאנשי בית"ר ויתר הארגונים המסונפים להסתדרות הציונית החדשה, אך מהתחלת 1938 היא חורגת ממסגרת זו ומקיפה גם יהודים רבים מכל ימות השנה.

עליית בית"רים – או עליית “כל־דיכפין”?    🔗

ענין זה היה שנוי במחלוקת גם במוסדות התנועה הלאומית. היו שאמרו כי העליה ב' צריכה לשמש צינור עליה אך ורק לבית“ר ולתנועה. עלינו לדאוג קודם כל לעצמנו, אמרו. בית”ר, שהסוכנות היהודית התנכלה במשך שנים לזכותה לעליה זכאית לעליה משלה, כדי שתוכל להשיג תוך זמן קצר את אשר הפסידה בשנים הארוכות. בית“ר פולין בלבד מונה שש רבבות חברים מאורגנים, וגם מספר הבית”רים בשאר ארצות אירופה המרכזית והמזרחית מגיע לרבבות. המתח הוא גבוה. אין הם יכולים לשבת בחיבוק ידיים שעה שבחזית – בארץ – מתרחשים מאורעות העשויים להיות גורליים לעתיד הציונות. הצמאון לעליה הוא רב וכדי לרוותו יש צורך בצי־אניות גדול אשר יפליג בימים ויביא אלפים ורבבות לחופי הארץ. ומה עוד שחברינו בארץ עומדים בקו הראשון של המלחמה, וחובתנו הראשונית היא לדאוג להגדלת מספרם ולהגברת כוחם ולכך מסוגלת רק עליה בית"רית טהורה.

לעומתם טענו אחרים, שתנועה ממלכתית אסור לה להפלות בין יהודי ליהודי, עליה להתרומם מעל כל מסגרת מפלגתית, ואפילו זו מסגרתה שלה. תנועה הדוגלת בשיבת ציון לכל דורשי ציון חייבת לדאוג לעליתם של המוני העם.

מצוקת היהודים גוברת והולכת. הגל העכור של האנטישמיות מציף ארץ אחר ארץ, תורת היטלר מתפשטת והולכת. יהודים מנושלים מעמדותיהם הכלכליות, חיי היהודים ורכושם הופכים הפקר, מאות אלפי יהודי גרמניה ואוסטריה נמצאים כבר ללא קורת גג, ומי יודע מה ילד יום? האין יהודים אלה זכאים להצלה. מי יצילם? הן מנהיגי הסוכנות היהודית חסרי החזון והמעוף, מוסיפים לעמוד כעני בפתח ולהתחנן להגדלת מכסת הסרטיפיקטים הזעומה. מבוקשם זה אם ינתן להם – יוסיפו לשקוט על שמריהם. טחו עיניהם מראות את הסערה המתקרבת. כלום לא הכריז נשיא ההסתדרות הציונית, פרופ' ח. ויצמן, כי יהודי נאלבקי הם אבק־אדם ואינם ראויים לגאולה? מוטל איפוא על בית"ר לדאוג להמוני יהודים אלה.

אלא שבאה המציאות האפורה וכפתה על המתווכחים דרך־ביניים. לשם ביצוע תכניות העליה הגדולה דרושים אמצעים כספיים עצומים – וכסף אין. מקורות הכספים הציבוריים־ציוניים בידי הסוכנות ומפלגות השמאל המה, והללו מכריזים מלחמת תנופה בעליה ב' וב“רמאים הרביזיוניסטיים” המוליכים שולל את המוני העם… ואילו הבית“רים רובם מבני דלת־העם, בני עמלים, חנוונים ובעלי־מלאכה ואין ידם משגת לכסות אפילו את הוצאות הנסיעה. מרכיבים איפוא שירות־מעורבות חלקם בית”רים וחלקם סתם־יהודים, המוכנים לכסות גם את הוצאות הנסיעה של הבית"רים.

וכך פועלים בורשה שני משרדים של עליה ב'. מחלקת העליה של נציבות בית"ר פולין, הנמצאת תחילה במשרדי הנציבות ברחוב טווארדא 24 ועוברת אחר־כך לרחוב אורלא 7, ובראשה קצין הנציבות אלחנן פנימונסקי (ואחריו – קצין הנציבות דוד יוטן) ומחלקת העליה לסתם־יהודים, שבראשה עומד אברהם סטבסקי, ומשרדו במערכת העתון “אונדזער וועלט”, ברחוב אלקטוראלנא.

שני המשרדים גם יחד שוקקים חיים. האחד מלא תמיד שליחים מקנני בית“ר השונים המבקשים להקציב מכסה גדולה יותר לבית”רי עירם או עיירתם. הטלפון מצלצל בלי הרף. המזכירות עובדת במלוא הקיטור. מאות מברקים ומכתבים מתקבלים יום־יום. על כולם צריך להשיב. נקבעות רשימות העולים. נשלחות הוראות מפורטות בדבר ההכנות לקראת העליה, סידור הניירות, טיב המטען שכל עולה יכול לקחת עמו, הסידורים הכספיים, מקומות הריכוז לשיירות,תאריכי היציאה וכדומה – מאות פרטים, שלכאורה אין בהם חשיבות רבה אבל הם הכרחיים להצלחת הפעולה.

ובמשרד השני, זה של סטבסקי, מצטופפים המוני סתם־יהודים, מבקשים ומתחננים להקדימם בתור. יש המוכנים לשלם ככל שיידרש מהם, יש העומדים על המקח, ושוב כל אותם הסידורים וכל אותן ההוראות על פרטי פרטיהן. כל מועמד צריך להכין תעודות אין סוף: תעודת לידה, תעודת יושר, תעודת שחרור משלטונות הצבא המחוזיים, תעודת אזרחות, אישור מן האוצר, ששה צילומים. כל אלה מועברים למשרדי העליה בורשה הדואגים לדרכון החוץ, היתר יציאה ואשרות המעבר הדרושות.

תחילה נוהגים היו להגיש למיניסטריון הפנים הפולני את רשימות האנשים העומדים לצאת לחו“ל והפולנים היו מוציאים דרכוני חוץ לכל אחד מן האנשים לחוד. בדרך כלל היו סידורים מעין אלה נמשכים חדשים ארוכים וגם אז לא היה בטחון כי אמנם יושג הדרכון, אולם בהשפעת שיחותיו של ז’בוטינסקי עם ראשי ממשלת פולין וקשריו של מר הנריק שטרסמן עם ד”ר וגנר, מנהל מחלקת המיעוטים במיניסטריון הפנים – ניתנה הוראה מיוחדת למושל מחוז ורשה להקל ככל האפשר בהוצאת דרכונים לעולים. קשריו של סטבסקי עם פקידי משרד הפנים ומושל המחוז סיעו אף הם להחשת הוצאת הדרכונים שמספרם הגיע תחילה למאות ואחר כך לאלפים. ויתרה מזו, בשעת הדחק או ביום ראשון, כשהפקידים הפולניים היו שובתים מעבודתם היו פקידי נציבות בית"ר תופסים את מקומם ליד השלחנות במשרדי הממשלה וממלאים את הדרכונים כדת וכדין. נוסף על זה העניקה ממשלת פולין לעולים הנחה של 50 אחוז מהתשלומים בעד הדרכון ושל 25 אחוז ממחיר כרטיסי הרכבת.

בהתקרב מועד הנסיעה היה כל מועמד מקבל הודעה טלגרפית מתי והיכן עליו להתיצב בורשה. כאן היו בודקים את חפציהם של העולים ומסבירים להם את כל הקושיים הכרוכים בעלייתם לארץ באורח בלתי־חוקי.

השיירות היו יוצאות לדרכן ברוב המקרים ברכבות מיוחדות. זמן קצר לפני הגיעם לגבול היו מחלקים לעולים את הדרכונים, ובהם ויזות־מעבר מתאימות וויזות סופיות לפנמה, קובה, הונדורס, וכדומה. את הויזות הסופיות היו מספקים הקונסולים של הארצות המתאימות תמורת תשלום, ולאחר שלמדו מארגני העליה את המלאכה – היו מתקינים אותן בכוחות עצמם…

ראשית הויכוח בין בית“ר ואצ”ל    🔗

אחר כניסת הנאצים לוינה נהפכה ורשה גם למרכז הפעולות של העליה ב' כולה. כאן יושב מאז 1937 הלל קוק, שנשלח מטעם האצ“ל להיפגש עם ז’בוטינסקי ונתמנה כנציג מפקדת האצ”ל באירופה לעניני עליה. בקיץ 1938 בא לורשה גם אברהם שטרן־יאיר, ראש מטה האצ“ל. הוא עוסק ברכישת נשק והברחתו לארץ, בארגון קורסים צבאיים לאנשי אצ”ל מן הארץ ומחוץ לארץ, בארגון תאים של אצ“ל בתוך בית”ר (דבר המעורר מחלוקת בין בית“ר ואצ”ל) וגם בעניני עליה ב'. בסוף הקיץ מגיע יוסף כצנלסון, כשליח האצ“ל, כדי להתיצב בראש הפעולה למען העליה ובפיו הסיסמה: “דבר אל בני ישראל ויסעו”. ובחודש אוקטובר 1938 מגיע לורשה גם ערי ז’בוטינסקי, ששוחרר מכלא עכו והוטל עליו לעמוד בראש העליה הבית”רית.

בתקופה זאת אין עדיין רשות עליונה למפעל עליה ב‘, ומתנהל ויכוח: בידי מי צריכה להיות הסמכות המכרעת בכל הענינים הנוגעים בה. האצ“ל טוען, כי הואיל וזוהי פעולה מהפכנית – אנשיו צריכים להיות לא רק האחראים להורדה בארץ אלא גם המארגנים הראשיים בארצות הגולה והפוסקים האחרונים בקביעת המועמדים, ברכישת האניות, בסידורים בנמלי ההפלגה וכיוצא באלה. לעומת זה טען שלטון בית”ר, וז’בוטינסקי תמך בדעה זו, שתפקיד האצ"ל צריך להיות מוגבל להורדת העולים ולכל היותר לליווי השיירות באניות; העליה ב’ היא פעולה בית“רית וכל הפעולות בשטח זה בחוץ לארץ הן מסמכותו הבלעדית של שלטון בית”ר.

תוך כדי הויכוח התגבש נוהל מוסכם שלפיו הייתה בית“ר אחראית לארגון השיירות, הבאתן לנמל והעלאתן לאניות, ואילו מכאן ואילך חלה האחריות על האצ”ל. על רוחו של הסדר זה ניתן לעמוד משני המסמכים הבאים שנשתמרו בידינו. הראשון הוא הוראה של ז’בוטינסקי למנהל לשכת העליה של שלטון בית“ר בורשה, בדבר השתתפותו של נציג בית”ר בהפלגה לארץ, כדי לעמוד מקרוב על סידורי הורדת העולים:

בוקרסט, 3 נובמבר 1938

לכבוד מנהל לשכת העליה,

שלטון בית"ר,

ורשה.

נא להוציא לפועל את ההוראה כדלקמן:

הא' דוד קרול צריך להשתתף בתיור הקרוב להתגשם, למען יתמחה – במו־עיניו על כל תנאי המפעל. בקשתי את בא־כוח האצ"ל לעזור בכך באמון גמור; ומצד שני בטוחני כי הא' קרול ימלא את תפקידו בכל הטאקט הדרוש.

מטרת נסיעתו – לאסוף בתור עד־ראיה את הנסיון המעשי והממשי בו תוכל להשתמש הלשכה הורשאית לסידור הצד ה“גלותי” של העבודה. ברור הן לי והן לכל המוסדות המשתתפים, כי ביחס לצד ה“סיומי” של המפעלים כל הסמכות היא לאצ"ל.

העתקת פקודתי זו תימסר כאן לבא־כוח האצ"ל למען יעבירנה מי למפקדיו.

תל־חי,

(זאב ז’בוטינסקי)

המסמך השני הוא מכתבו של ז’בוטינסקי באותו ענין לנציג האצ"ל:

3 נובמבר 1938

ידידי מורשה, אשר את שמו ימסור לך המוכ“ז, יסע מטעם המוסד המעונין הנמצא תחת מרותי אני. אמנם יסע בתור איש פרטי ובשום אופן לא יתערב בסידורי הנסיעה; אבל רצוני הוא שתינתן לו האפשרות והעזרה להסתכל מקרוב ובדיוק בכל מסיבות המפעל, דרכיו וצרכיו. המטרה היא, מבלי לנגוע בעקרון שהשלמת המפעל צריכה להשאר בידי המוסד הא”י לתת לנו גם פה בגולה ידיעה מדויקת של כל הפרטים, כי הלא בלעדי כך אי אפשר לסדר את הצד הגלותי של העבודה. על כן הואיל נא להתיחס לשליחנו זה באמון גמור.

ברם, הסדר זה לא שם קץ לחילוקי־הדעות ביחס לעקרונות הפעולה ודרכי העבודה, וכדי ליישב את הענין הוחלט לקרוא לועידה, שבה ישתתפו כל הגורמים המעונינים ושתתכנס ברשותו של זאב ז’בוטינסקי.

הועידה נתכנסה בפריס בינואר 1939.

 

פרק ארבעה־עשר - פראג 1938    🔗

בהתחלת 1938 בא לפראג הלל קוק. הוא מסר לאליהו גלזר, ששימש אז נציב בית"ר בצ’כוסלובקיה, שענין העליה ב' מתפתח כראוי ויש להתחיל בארגונה גם בצ’כוסלובקיה.

גלזר מתחיל בהכנות, אולם עבודתו נתקלת בקשיים שאין דוגמתם כמעט בשום ארץ אחרת: אין מועמדים לעליה בדרך זו. צ’כוסלובקיה היא ארץ דמוקרטית ושליטיה הנוכחים ממשיכים במיטב המסורת של נשיאה המנוח תומאס מאסאריק. יהודים נהנים משוויון־זכויות מלא ומצבם הכלכלי הוא טוב. למה זה איפוא ירשו ההורים לילדיהם לצאת לדרך הרת־סכנות.

א. גלזר ועוזריו פותחים בפעולת הסברה. הם מופיעים באספות פומביות, מארגנים מסיבות, מפרסמים מאמרים בעתונות וכרוזים, שבהם הם מצביעים על הסכנות הנשקפות ליהודי צ’כוסלובקיה, בדומה לאחיהם בגרמניה ובאוסטריה. ברם, באותם הימים של התחלת 1938 אין שום יהודי מעלה על דעתו שכעבור שנה בלבד יהיה גורלם כגורל יהודי גרמניה ואוסטריה. וקולם, קול התועמלנים והמזהירים אינו נכנס ללבבות.

גלזר וחבריו פותחים את משרד העלייה שלהם ברחוב בנדיקטסקה מספר 2 בפראג ומתחילים בעבודת־נמלים. לאט לאט מתרבה מספר הבאים להירשם, בראש וראשונה בית"רים, ותוך זמן קצר עולה חשיבותו של המשרד בבנדיקטסקה על חשיבותו של המשרד הארצישראלי, שאינו מטפל אלא בחלוקת הסרטיפיקטים הבודדים הנופלים בחלקו.

קבוצת העולים הראשונה מצ’כוסלובקיה מגיעה לארץ וחבריה כותבים על הצלחת הנסיעה; גלזר ועוזריו מסתייעים בזה למבצע תעמולה מקיף המלווה מסיבות והופעות פומביות רבות.

באביב 1938 פורץ המשבר הראשון בין צ’כוסלובקיה וגרמניה על רקע מחוז הסודטים.

אין עדיין בכוחו של זעזוע זה לגרום לשינוי־ערכין גמור ביחסם של יהודי צ’כוסלובקיה לעליה, אולם די בו כדי למלא את המשרד בבנדיקטסקה אנשים הרוצים לעזוב את ארץ מגוריהם ולעלות לארץ־ישראל.

קיומו של המשרד לעליה ב' הוא לצנינים בעיני מנהיגי ההסתדרות הציונית ועסקניה והם פותחים במערכה חריפה נגד העליה ב' ומארגניה. בטאון ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה, “זלבסטווהר”, מפרסם מאמרים מלאי־השמצה וסיפורי־זוועה על העולים המסכנים המוסעים לארץ בתנאים בלתי אנושיים, וקורא ליהודי המקום ולציונים הנאמנים להחרים את קבוצת חמומי־המוח האלה בנוסח “כל שומר נפשו ירחק מהם”.

לפראג מגיע גם שליח מיוחד מן הארץ, ליאו הרמן, המוכיח באותות ובמופתים שעליה ב' אינה אלא תרמית ומפליג בתאורים נרגשים על תנאי הנסיעה היכולים לזעזע כל נפש.

דבריהם נושאים פרי. רבים מתפתים להאמין שאמנם אין מארגני העליה אלא קבוצת רמאים ונוכלים והם נרתעים. ועד הקהילה בפראג, הקהילה העשירה בצ’כוסלובקיה והידועה בנדיבותה, מודיע רשמית שלא יתן את ידו לענין מפוקפק זה ולא יתמוך בבחורים בלתי אחראים אלה.

אולם היו גם רבים, רבים מאוד, שלא שעו לדברי “מטיביהם” אלה.

מקום ריכוז העולים היה בברין. משם היו יוצאים ברכבת לאחד מנמלי הדנובה ומכאן באניה של “חברת־הדנובה” לשפך־הנהר בים השחור, לאחד מנמלי רומניה, מקום שהיו מצטרפים לשיירות מארצות שונות. כל הסידורים, כגון ניירות, רכבות מיוחדות וכדומה עד לנמל הדנובה נעשו באמצעות חברת הנסיעות הצ’כית “צד’א”.

עד מהרה הפכה פראג מרכז העליה לארצות אירופה התיכונית: צ’כוסלובקיה, הונגריה, אוסטריה ולפליטי גרמניה.

משרד העליה בפראג הוא מסודר מאוד, אולי המסודר שבמשרדי העליה ב' בארצות השונות. מנהל המשרד הוא נפתלי פלטין, עוזרו הראשי של גלזר. לקראת הרכבתה של כל שיירה חדשה מעביר המשרד הוראות מפורטות על אופן רישום המועמדים וההכנות שעליהם לעשות לקראת הנסיעה. כן קבע המשרד מעין “עשרת דיברות” לעולים.

נמצא בידינו חוזר ההוראות מתאריך ה־29 בנובמבר 1938, בו נאמר:

"הוראות לשיירה הבאה

ההרשמה מתחילה ב־1 בינואר 1939 ומסתיימת ב־11 בו.

כל מועמד צריך למלא שאלון, לצרף צילום ותעודה רפואית.

לשאלון יש להוסיף שאלה בדבר הידיעות בעברית והמלצה של שני אנשים.

למועמד יש להסביר שההרשמה עדיין אינה מחייבת. האישור הסופי יבוא מהמשרד הראשי.

ב־12 בדצמבר יועברו כל השאלונים בצירוף הפרטים על טיב החומר האנושי, נאמנות ציונית ומצב הבריאות למשרד הראשי.

יחד עם ההסכמה של המשרד הראשי שתועבר למועמד בכתב או באורח טלגרפי יועבר גם טופס להעברת התשלום עבור הנסיעה. כבר בשעת הרישום צריך להסב את תשומת לבו של המועמד, שעליו להיות מוכן להכניס את כל הסכום החל מה־13 בחודש דצמבר – ברגע שידרש לעשות זאת.

בהתקבל הקבלה המאשרת שהמועמד העביר את התשלום, ייחשב מועמד זה כמאושר באופן סופי. במקרה שהמועמד אינו מעביר קבלה כנ"ל – הוא מוצא מן הרשימה.

המחיר הוא לבית"רים ולחיילים (הכוונה לברית החייל) ארבעת אלפים קרונים צ’כיים. לכל היתר – 4500 קרונים צ’כיים. ישנה אפשרות של התיקרות כל שהיא.

לאחר אישורו הסופי של המועמד – יוסבר לו תוכן “עשרת הדיברות” והוא מקבל רשימת החפצים שמותר לו לקחת עמו.

אם המועמד רוצה לקחת עמו איזה שהם דברי ערך או רכוש כל שהוא, עליו להעביר את פירוט הדברים למשרד הראשי, כדי שאפשר יהיה לדאוג לרשיון מהבנק הממלכתי להוצאת הרכוש מן הארץ.

המועמדים לעליה מאושרים כל אחד באורח אינדיבידואלי. בשום אופן לא יאושרו רשימות קולקטיביות, לא של בית"רים, לא של ברית החייל ולא חברי ארגונים אחרים.

אנו אוסרים באופן מוחלט על ארגונים מקומיים או של אנשים בודדים לקבל מן המועמד לעליה תשלום כלשהו בעד הסידורים הקשורים בהכנת הרשימות או סידורים אחרים הקשורים בעליה. ארגונים שלא ינהגו בהתאם לנ"ל יוצאו מן השיירה באופן מוחלט. בודדים הרוצים לזכות ברווחים בקשר לעליה – יועמדו למשפט.

מפקד הקן, או נציג הצ"ח או נציג קרן תל־חי שיעסקו בפעולה זו חייבים לעמוד בקשר מתמיד ובלתי פוסק עם המשרד הראשי.

אינפורמציה נוספת בעל־פה אפשר לקבל גם אצל המוסמך על ידינו לשם כך: י. ציטרון, בראטילבא רח' ז’לז’ניצרסקא 8 ובמשרדנו בברין רח' קולישטה 17.

כמועמדים לעליה באים בחשבון גברים ונשים יהודים שאינם למטה מגיל 16 ולא מעל גיל 35. רביזיוניסטים, בית“רים וחיילים עד גיל 40. אין ניתנות כל הנחות במחירים. בית”רים ורביזיוניסטים שאין ידם משגת לשלם את התשלום או רק חלק ממנו – יכולים לפנות בבקשה בכתב למשרד הראשי. כל היתר צריכים לפנות לעזרה לועדי הקהילות או למוסדות אחרים.

כל דרכון בעל תוקף, מקומי ומארצות אחרות – הוא טוב. באין למועמד דרכון – עליו לפנות למשרד הראשי שידאג לסידור דרכון עבורו. הנסיעה היא קשה. התנאים אינם נוחים ואין אנו מקבלים על עצמנו אחריות איזו שהיא. אנו רק יודעים שכל השיירות שיצאו עד היום הגיעו כולן בהצלחה והנסיון שרכשנו יביא תועלת לשיירות הבאות.

כל הענין הוא סודי בהחלט. מי שלא ישמור על הסודיות – מוציא את עצמו באורח אוטומטי מן השיירה.

כל ההוראות של המשרד הראשי יש למלאן במהירות ובדייקנות.

מותר לקחת רק תרמיל שכם וחפצים במשקל של עשרה ק"ג בערך לפי רשימת החפצים הקיימת – לא פחות ולא יותר. מצרכי אוכל מותר לקחת בכל כמות שהיא.

על דרך ואופן הנסיעה אין אפשרות למסור פרטים.

אין אנו מקבלים כל אחריות על סידורם הכלכלי של העולים בארץ.

כן אין עדיין כל אפשרות לומר משהו על תאריך הנסיעה. התאריך המאושר הוא מחצית ינואר".

“עשרה חוקים”    🔗

למשתתפי השיירה (מיועד רק למפקדים)

1. קח אתך רק מה שרשום ברשימת החפצים. בדיוק זה – לא פחות ולא יותר.

2. אל תשגה באשליות. הנסיעה היא קשה. התנאים הם קשים ועוד יותר קשה להגיע. אנו הסבנו את תשומת לבך לקשיים אלה מראש, ומניחים שהחלטתך להשתתף בשיירה היא גם החלטה להיות מוכן לקשיים.

3. אל תדבר על כך. אל תכתוב על כך, לא לקרובים ולא לידידים. הם צריכים לקבל ממך רק ידיעה אחת ויחידה – שכבר הגעת. אולם עדיין לא הגיע הזמן להודעה כזו.

4. עליך להשמע להוראות מפקד השיירה ללא כל תנאים. המשמעת בזמן הנסיעה היא צבאית. כל הפרעה מסכנת את כל השיירה ומסכנת אותך.

5. כבד את הסדר באניה. מלא את הוראות רב־החובל. אל תפריע לצוות.

6. תפנה בכל הענינים רק לממונה הישיר עליך. אבל גם כלפיו תחסוך בשאלות ובהפרעות. היה שלם עם עצמך ואל תתאונן הרבה. האניה אינה אנית־פאר ואין אתה עושה נסיעת מותרות.

7. שמור בדיקנות על נקיון וסדר בחפציך, בכלי האוכל ובגופך.

8. אל תתקהל. אל תדחף לא בעליה על האניה, לא בזמן האוכל ולא בזמן ההורדה. זכור תמיד: צו־הגורל של כל השיירה הוא – אחד למען כולם, וכולם למען האחד ואיש לא ישיג דבר שחברו אינו מקבל.

9. כשתגיע לארץ, וחלומך חלומנו יתגשם – היה יהודי נאמן וזכור שאתה הנך ראש־גשר במלחמה למען אלה שעדיין לא נגאלו. לא עשינו כל הבדלים מפלגתיים, מפני שכל היהודים הם אחים והארץ שייכת לכולם. גם לאחר הגיעך אין אנו דורשים ממך קשר מפלגתי, אלא שתאמין ברעיון המדינה היהודית, שרעיון הלגיוניסם הוא תנאי קודם להשגת החרות לעם היהודי ושתהא מוכן בנאמנות ובהקרבה לשרת רעיון זה – לכך אנו מצפים ממך".

 

פרק חמשה־עשר - לונדון 1938    🔗

מרכז העצבים של מבצע עליה ב' היה בלונדון, מקום מושבם של נשיאות הצ“ח ושלטון בית”ר. כל ההכרעות בענינים רעיוניים ופרינציפיוניים וכן בענינים מעשיים שחרגו ממסגרת מקומית והיו בעלי אופי כללי – נעשו בלונדון. כאן הגיעו לבירור הסיכסוכים שנתגלעו בין פעילי העליה או המוסדות המעונינים השונים; כאן נידונו פניות סניפי בית"ר, הגיעו גם קריאות מארצות אירופה השונות, שסברו כי נתקפחו במספר המקומות בשיירה זו או אחרת, וכיוצא באלה.

הממונה על עניני עליה ב' מטעם הנשיאות היה המהנדס שלמה יעקבי – מיזוג של משכיל ואיש־מעשה, הוא הרוח החיה בכל המפעל וכל מרצו ואונו מסורים להצלחתו. הוא נע־ונד על פני כל אירופה. דומה, שבעת ובעונה אחת אתה יכול לפגשו בלונדון ובפריס, בורשה ובבוקרשט, בפראג ובציריך – ובכל מקום אחר שעניני העליה דורשים זאת. הוא מגייס את דעת הקהל, קונה את לבם של אישים שונים בעלי השפעה, מבני־ברית ושאינם בני־ברית ורוכש את עזרתם ותמיכתם בעליה ב', הוא נפגש עם נציגי ממשלות, עם נציגי ועדי פליטים שונים, הוא מגייס כספים וכדומה.

הפעולה הציבורית למען עליה ב' היא כעת במלוא תנופתה. כל חברי הנשיאות ועובדיה כל קציני השלטון – כולם מגוייסים למען פעולה זו.

עם החמרת מצב היהודים במרכז אירופה גובר לחץ ההמונים על משרדי העליה ומן ההכרח להרחיב את ממדי ההצלה. אולם לשם כך דרושים אמצעים רבים והכסף מאין ימצא?

נשיאות הצ"ח בלונדון מיסדת את “בנק העליה”. ראשי התנועה פונים אל כל סניפי התנועה ברחבי תבל, לאישים ומוסדות שונים בבקשם עזרה ותמיכה. בין הנענים: הרב הראשי לבריטניה הרב הרץ, פרופסור יהודה והלוחמים הגדולים למען הענין היהודי וידידי עמנו הדגולים, קולונל יאשיהו ווג’בוד וקולנל פטרסון.

אולם אין מפעל כספי זה מצליח לגייס את הסכומים העצומים הדרושים למימון פעולות עליה גדולות בהתאם לצורך, כי נגדו מתייצבת ההסתדרות הציונית; כל מנגנונה העצום ושופרות התעמולה שלה נחלצים למערכה נגד ה“בנק”, כשם שיצאו במערכה נגד העליה הבלתי־חוקית עצמה.

בחדשי הקיץ של שנת 1938 קמו מספר ועדים למען פליטי גרמניה ואוסטריה. אחד מהם הוא “הועד למען יהדות גרמניה”, שנוסד בלונדון ובראשו לורד הרברט סמואל ופרופסור נורמן בנטביץ‘. נשיאות הצ"ח פונה לועד זה בבקשת עזרה כספית למען העליה ב’. היא נתקלת בסירוב מתוך נימוק – ש“נשיאות הועד מתנגדת בתוקף לכל הגירה בלתי־מסודרת והמאורגנת ללא נוחיות בשביל העולים”. “אין הועד יכול בשום אופן לעודד עליה בלתי־חוקית לפלסטינה”. – כותב מזכיר הקשר של הועד מר מ. סטפאני לנשיאות הצ"ח, בחודש יולי 1938.

לרשות ועד זה עומדים סכומי כסף גדולים, שנצטברו מתרומות רבות, אולם כל פעולתו מתבטאת בתמיכה חומרית מצומצמת לפליטים, אין הועד דואג למען הצלת היהודים מן התופת הנאצי; ואין הוא מחפש פתרון של קבע לפליטים.

אגב, פרופסור יהודה מעיד כי, הראשון אשר הסב את תשומת לב הממשלה הבריטית לכך, שיהודי אוסטריה מועברים לארץ באורח בלתי־חוקי, היה הפרופסור נורמן בנטביץ‘, בבקשו מן הממשלה לנקוט אמצעים נמרצים נגד העליה ב’.

נוסף על ה“ועד למען יהדות גרמניה” פועלים עוד ועדים ומוסדות שונים המתיימרים להגיש עזרה לקרבנות הרדיפות בגרמניה ואוסטריה, אך אין פעולותיהם חורגות ממסגרת פילנטרופית. על הממדים המצומצמים של פעולת־סיוע זו ניתן לעמוד מקטע של דין וחשבון על פליטי גרמניה ואוסטריה שהוגש לקונגרס האיגודים המקצועיים בבריטניה, שנתכנס בבלקפול בספטמבר 1938.

“כתוצאה מסיפוח אוסטריה על ידי גרמניה בחודש מרץ”, נאמר בדין וחשבון, "נסתבר כי בעיית הפליטים תחריף ותלך. ואגודות הסיוע השונים החליטו על כן ב־20 לאפריל לתאם את פעולותיהן באמצעות ועדת התיאום לפליטים, לשם מניעת כפילות וקבלת החלטות הנוגעות למדיניות הכללית לגבי הפליטים. בועדה זו מיוצגים הארגונים דלקמן: קרן הסולידריות הבינלאומית; ועדת החרום לגרמניה של אגודת הידידים; ועד הפליטים היהודי; שרות הסטודנטים הבינלאומי; ועדת סיוע לילדים מגרמניה אוסטריה; המועצה להגנת המדע והמחקר; הועדה הקתולית למען פליטים מגרמניה.

לקראת ועידת נציגי הממשלות שהתכנסה ב־6 ביולי באוויאן, לפי יוזמתה של ממשלת ארצות הברית, כדי לדון על בעיית הפליטים, הגישה הועדה המתאמת לממשלה הבריטית תזכיר על העזרה לפליטים בעתיד, כתוספת להצעות בדבר פליטים הנמצאים כבר במדינה זו. הוצע בתזכיר, שבמשך ארבעת השנים הבאות יורשה למספר פליטים מאוסטריה ומגרמניה להכנס למדינה הזאת ולהתיישב בה. הוצע שהפליטים ייבחרו במיוחד מן הסוגים הבאים: בעלי מלאכה המסוגלים להקים בתי מלאכה קטנים; אנשים המסוגלים להקים מפעלים מסחריים או אחרים; טכנאי תעשיה (כגון כימאים, יועצים וכו'); מקסימום שנתי של חמישים סטודנטים, חמישים רופאים, מאה דנטיסטים, אחיות לבתי חולים, מטפלות לילדים, עוזרות בית וחקלאים מנוסים".

בשולי דין וחשבון זה המליצה המועצה הכללית של האיגודים המקצועיים, שתיקבע מראש מכסה מוגבלת של פליטים אשר יורשו להיכנס לבריטניה מדי שנה בשנה.

בועידת־אוויאן, אשר נתכנסה בהשתתפות נציגי 32 מדינות, נתגלה בעליל כי אין לאומות העולם כל כוונה לסייע לפליטי הרדיפות הנאציות, והועדה נתפזרה לאחר שקבלה החלטה הממליצה על הקמת ועדה בינלאומית שתמשיך לטפל בבעייה, מתוך שתגביל את פעולותיה לפליטי אוסטריה וגרמניה ומבלי שתחול על הממשלות חובה כלשהי לגבי מימונה של ה“הגירה מרצון” משתי ארצות אלו…

זו היתה עזרתם של כל ועדי־העזרה למיניהם, שצצו כפטריות בכל רחבי העולם, וזו הייתה פעולתם של רוב מדינות העולם להצלת הרבבות ומאות האלפים הנאנקים תחת המגף הנאצי. ננעלו שערי הרחמים, וננעלו שערי המדינות שהיה בידם להציל.

בעצם הימים ההם נתפרסמה בעתונות העולמית כתבה מזעזעת של סופר “רויטר” בברלין, שתיאר את מצב היהודים ובמיוחד את מצבם של הילדים במלים אלה:

“בין רבבות הפליטים הצובאים עכשיו על משרדי הקונסוליות נמצאים אלפי ילדים, שאבותיהם נאסרו ודירותיהם הוחרמו. המוני הילדים האלה קופאים בקור ורעבים ללחם, הם ממש מחוסרי בגדים ומזונות. גם בוינה נודדים ותועים בקור הלילה אלפי משפחות יהודיות רעבות שנעקרו מדירותיהם המוחרמות ברובע היהודי, ביניהם המוני ילדים שנתפרדו לקבוצות קטנות המתדפקות על דלתות הבתים לבקש טרף לפיהם ובגד לעורם”.

והעולם הגדול לא נע ולא זע!

ברם לא רק העולם הנכרי כך; גם מנהיגי הציבור היהודי עדיין לא ירדו לעומקה של הטרגדיה שפגעה באחיהם ועיניהם טחו מראות את מלוא זוועותיהם של הנאצים ומכל שכן את העתיד להתרחש. ועל כן הסתפקו ועדי העזרה היהודיים, וג’וינט בראשם, במתן עזרה להקלת מצבם של הסובלים אבל לא נקטו שום פעולות הצלה ראויות לשמן. ויתירה מזו, מפעל ההצלה של עליה ב' הוכרז על ידם כמעשה אבוד־לדעת שיש להלחם בו ולהפסיקו. אין פלא איפוא שכל מאמצי נשיאות הצ"ח לזכות בתמיכתם של הועדים והמוסדות בעלי האמצעים האלה עלו בתוהו, ומה עוד, שהסוכנות היהודית וכל המפלגות הציוניות התנגדו לעליה ב' בכל תוקף והפיצו סיפורי־זוועה לרוב על כך שהעולים מובלים על פני ימים בספינות רעועות ובהעדר הסידורים האלמנטריים ההכרחיים לנוחיות הנסיעה ולהבטחת שלומם וחייהם של העולים. נאמר להמוני העם צמאי־ההצלה, שמוטב להם להישאר בגיהנום הנאצי מאשר לנסות ולהינצל על ידי הרביזיוניסטים…

עתידים מנהיגים יהודיים אלה לעמוד על טעותם, אולם מאוחר מדי.

 

פרק ששה־עשר - ועידת פאריס    🔗

מפעל העלייה הבלתי־ליגאלית מסתעף והולך. מרכזי עליה קיימים בפולין, רומניה, צ’כוסלובקיה, אוסטריה, הונגריה, שווייץ, צרפת, יוון, יוגוסלביה, בולגריה ובריטניה. כמעט בכל ארצות אירופה פועלים ועדי עליה ובכל מקום גוברת השאיפה לעלות והמונים צובאים על המשרדים. בארץ קיים ארגון הורדה – הארגון הצבאי הלאומי – ומרכז קליטה. מן הארץ נשלחים מדריכים המלווים את האניות מנמלי ההפלגה עד למקום ההורדה בחופי המולדת. נציגי האצ“ל יושבים בכל בירות אירופה ועוסקים בארגון העליה. חברי נשיאות הצ”ח וקציני שלטון בית"ר נתונים ראשם ורובם במבצע רב־ממדים זה. מאות אנשים טרודים ברשת ענפה זו הפרושה על פני יבשות וימים. ובמצב הבינלאומי המתוח, המחמיר והולך מדי יום ביומו – קשה העבודה פי כמה. לא ייפלא איפוא שמתעוררים חילוקי־דעות הן ביחס לסמכויותיהן של הרשויות השונות והן לגבי עקרונות הפעולה ומטרות המבצע. כבר הזכרנו חילוקי־דעות אלה בפרקים קודמים וכאן נייחד עליהם את הדיבור ביתר הרחבה.

יש הטוענים, ונציגם הראשי הוא יוסף כצנלסון, שהעליה צריכה להיות מיועדת בראש וראשונה לבית“רים ולאנשי תנועה. כל השנים, טוען כצנלסון, היו שערי הארץ סגורים בפני בית”ר וכעת שיצרנו את האפשרות – בשביל בית"ר יצרנוה. כן הוא סבור שאין לראות בעין יפה את העובדה שאנשים פרטיים החלו לעסוק בארגון העליה. הם רואים בעליה עסק מכניס־רווחים ואינם מבחינים בין טוב לרע – כל המרבה בתשלום זוכה לעלות.

לעומתו טוענים אחרים, ונושא דברם העיקרי הוא יעקובי, שהעליה צריכה להיות עליית “כל דיכפין” – לא זו בלבד שאנו מחוייבים להעלות גם סתם יהודים פירושו של “כל דיכפין” הוא – כל מי שרוצה יבוא ויארגן עליה ויעלה יהודים לארץ במספר רב ככל האפשר. ואילו נציגי האצ“ל דורשים שהעליה תהיה “צבאית”, כלומר שהעולים יהיו בעלי כושר צבאי ומוכנים להלחם. יש האומרים, וזו דעת האצ”ל, שכל הפעולות צריכות להתנהל במחתרת, תוך קונספירציה קפדנית – שאם לא כן היא עלולה להכשל, לעומתם טוענים קציני שלטון בית"ר, וערי ז’בוטינסקי הוא הקיצוני שבהם, שהפעולה צריכה להיות גלויה ככל האפשר, כדי להבליט את האופי ההפגנתי שבה, ורק אז תצמח ממנה התועלת המיוחלת.

יש הדורשים, וגם בזה כצנלסון הוא מן הקיצונים, שהאנשים העוסקים בעליה יהיו מובחרים וסמל היושר ונקיון כפיים. כל מי שיושרו מתחיל להיות מפוקפק ומה עוד שהוא נכשל בעניני ממון – צריך לסלקו ולדון אותו בכל חומר הדין. ויש אומרים, שבתנאי העבודה הקשים ובמאמצים העל־אנושיים שהאנשים משקיעים בפעולה, במתח הנפשי הגבוה שבנסיעות בלתי־פוסקות במשא ומתן מייגע ובסכנה המתמדת האורבת להם, אין זה נורא אם מישהו מרשה לעצמו קצת יותר מדי. אנשים העומדים במגע מתמיד עם מבריחים מקצועיים, ושומה עליהם לעסוק במעשי־הערמה ומתן שוחד לנציגי־ממשלות, לשתות עמם לשכרה ולבלות עמם במועדוני לילה וכדומה – אנשים כאלה, עלולים להכשל, עקב אורח חיים זה ולא מתוך כוונות זדוניות ועל כן צריך להקל במקרים כגון אלה.

ראש בית“ר זאב ז’בוטינסקי ראה בעליה ב' אמצעי לחץ פוליטי אדיר, שנועד לקעקע את הגבלות העליה ואת המשטר האנטי־ציוני בארץ־ישראל. הוא ביקש להכניס לארץ בזמן קצר ביותר, תוך שנה, לפחות כמאה אלף יהודים ואז להעמיד בפני בריטניה את השאלה – ומה הלאה? בהשקפה זו תמכו גם קולונל יאשיהו ווג’בוד והקולונל פטרסון. אישים אחרים שחתמו במפעל עליה ב', כגון הפרופסור יהודה, הרב הראשי לבריטניה ד”ר הרץ ועוד – ראו בה בעיקר מפעל הומניטרי.

ראש בית"ר היה גם בין המקלים בענין ממונות. הוא טען, שמפעל הבנוי מיסודו על הברחה ועיסקות בלתי־ליגאליות, אינו יכול להתנהל ללא עזרת מבריחים מקצועיים ונוכלים למיניהם. לא היה איכפת לו שהרוויח מישהו סכומים אלה או אחרים – העיקר שהעבודה תיעשה כהלכה. “באודסה הכל היו גונבים”, היה נוהג לענות למי שהשמיע קובלנות בענין זה.

אם כי כל הגורמים היו מאוחדים בהכרת ערך הפעולה כמיבצע־הצלה גרמו ויכוחים אלה לעתים להחרפת־יחסים, שהיה בה כדי לפגוע ביעילות העבודה וז’בוטינסקי נאלץ להפעיל מדי פעם את מלוא השפעתו כדי ליישר את ההידורים וליישב סיכסוכים. כך גמלה ההכרה בדבר הצורך ברשות עליונה מקובלת על כל הגורמים שתנהל את העליה ב' ותתאם את כל הפעולות.

הסכם ערי ז’בוטינסקי – הלל קוק

כאשר הגיע ערי ז’בוטינסקי בסתיו 1938 לורשה, כדי לעמוד בראש הלשכה הבית“רית, נועד עם נציג האצ”ל, הלל קוק, ושניהם עיבדו הצעת־הסכם להסדרת עניני עליה ב'. וזה נוסח ההצעה:

הצעה ליצירת מרכז לעליה לאומית    🔗

המרכז יטפל בעליה לאומית לכל צורותיה (כולל סרטיפיקטים ועוד) של חברי התנועה ואנשים מחוצה לה.

1. בראש המחלקה עומדת מפקדה מורכבת מבאי־כוח הארגון (אצ"ל) ובית"ר על בסיס פריטטי.

א. בכדי לאפשר למפקדה לפעול בסדר המתאים יועמד בראש המפקדה אדם אשר תבוא עליו למפרע הסכמת שני הגורמים במפקדה.

1. המפקדה תיצור בארצות שונות מפקדות ארציות, אשר רק בידיהן תרוכזנה כל פעולות העליה באותה ארץ. המפקדות הארציות תהיינה כפופות למרות הישירה של המפקדה הראשית.

א. שלטון בית“ר ייצור מחלקת עליה ליד כל נציבות והנציבויות תמנינה ועדות עליה בכל קן. בצורה זו תאורגן עלית אנשי בית”ר. ראש מחלקת העליה של הנציבות יהיה גם חבר במפקדה הארצית ועל ידו תקושר השיירה הבית"רית בתור חלק עצמאי בשיירה הכללית. (רצוי לארגן שיירות מיוחדות לבית"ר).

ב. אסור לאינסטנציות המסומנות בסעיף קטן א' לטפל באיזו צורה שהיא בעליית אנשים שהם מחוץ לתנועה.

1. אסור בהחלט לכל הארגונים ואנשי התנועה להתעסק בענינים של עליה באיזו צורה שהיא. לכל גורם במפקדה אסור להתעסק בעניני עליה מחוץ לתחום המפקדה וידיעתה.

2. אוסף כספים ותעמולה או שימוש באיזו צורה שהיא בשם ובמטרה של עניני העליה הלאומית הנם תפקידה הישיר של מפקדת העליה, ואסור לכל ארגון, מוסד או פרט של התנועה להתעסק בכך בלי אשורה המוקדם של המפקדה. המפקדה תיאלץ להעמיד בדזבואציה אנשים ומוסדות אשר יעברו על הנקבע בסעיף זה.

3. כל סכום המגיע לאחד ממוסדות התנועה הן כתשלום העולים, או כתרומה או הקצבה מאיזה צד שהוא חייב להמסר מיד לידי מפקדת העליה.

4. כל הכספים המתקבלים כתשלום ישר של עולים או בקשר ישר עם ארגון שיירה יועברו גם הם לקופה כללית של המפקדה.

5. ההוצאה לפועל של העליה תעשה לפי שיירות, וכל שיירה תהווה יחידה. המפקדה תקציב מהכספים העומדים לרשותה לפי סעיפים 4, 5, 6 וכספים אחרים, סכום מסויים לשם העברת היחידה. מסכום זה תשולמנה כל ההוצאות הקשורות עם העברת היחידה. בהגיע היחידה לתעודתה תסוכמנה כל ההוצאות ובמקרה שההוצאות היו קטנות מהסכום שהוקצב, ייקבע ההפרש כרווח נקי ויחולק בהתאם להסכם הזה.

6. ההוצאות של כל שיירה הן כדלקמן: הכנת השיירה, הוצאות הדרך למיניהן, הוצאות ההורדה, הוצאות הקליטה והקצבה לקרן שמורה.

א. המחיר של ההורדה לפי הערכת המצב הנוכחי הוא בין לאי אחת ל־2 לא“י (על בסיס של הוצאות ממשיות). עם צאת היחידה לדרכה מעבירה המפקדה לארגון בארץ (בתור המוסד האחראי להורדה) מפרעה של 1.5 לא”י על חשבון ההורדה. לאחר הגיע היחידה לתעודתה על הארגון להמציא לידי המפקדה הודעה על ההוצאה הממשית שהייתה בכדי לאזן את החשבון.

ב. הוצאות הקליטה בשביל מגוייסים הן: הוצאה כלכלית 2 לא“י (משתלמת לפלוגה), הוצאה מקצועית 2 לא”י – שתשולם לארגון. המפקדה עוד תקבע את הסידורים המתאימים בקשר עם הקליטה במוסדות האחרים.

1. הרווח הנקי יחולק חלק כחלק בין שני הגורמים המיוצגים במפקדה.

2. המפקדה רשאית להשתמש בכספי קרן השמורה אך ורק במקרה של קטסטרופה. במקרה של חיסול קרן השמורה דינה כדין הרווח.

הוראות שעה

1. תפקידן של הוראות אלה הוא חסול המצב הקיים מבחינה פרינציפיונית ומבחינה כספית והעברת האינסטנציות השונות הקיימות כבר לידי פעולה בתוך מסגרת המפקדה.

2. הצעת הסכם זה תועבר על ידי החתומים בראשי תיבות למוסדותיהם האחראים לשם אישור סופי. בהתחשב עם הצורך הדחוף להמשכת הפעולה, מסכימים שני החותמים על הצעת הסכם זה להתחיל מיד בראורגניזציה ורגולציה של הפעולות לפי רוח ההסכם ותוכנו.

3. יוצע בהתאם לסעיף קטן א' של סעיף 1, הסכם בין שני החותמים כי מר יונתן רוזנקרנץ (הכוונה ליוסף כצנלסון), יקבל עליו את ראשות המפקדה באופן אישי.

4. בהתחשב עם סעיף 2 של הוראות השעה נקבע כי עד למנוי סופי ומוסמך תורכב מפקדה זמנית בהרכב הבא: י. רוזנקרנץ – ראש מטה, א. ברנפלד (ה. קוק) וב. שורץ (ערי ז’בוטינסקי) – חברים.

5. בהתחשב בכך שלכל גורם בהסכם זה ישנן התחיבויות או הסכמים קודמים (כגון: התחיבות גורם א' כלפי “אונזער־וועלט” וגורם ב' כלפי דנציג ומר טף) – צריך יהיה למצוא פתרון אשר יסדיר את ההתחייבויות הקודמות בהתאם להסכם זה.

6. התביעות הכספיות של שני הגורמים, בקשר עם שיירות וינה ופראג האחרונות, נמסרות בזה לידי בירור בפני מר רוזנקרנץ כבורר יחיד ומחייב.

7. מקום מושבה של המפקדה הראשית טרם נקבע באופן סופי. באופן זמני בהחלט מתחילה המפקדה את פעילותה מורשה. אולם נעשות ההכנות הדרושות בכדי לאפשר מיד עם אישורו הסופי של ההסכם להעביר את המפקדה לארץ אחרת.

8. בהתחשב עם המצב המיוחד בפולניה הוסכם, כי הרכב המפקדה הארצית הפולנית יהיה כדלקמן: מנחם (מפקד), אברהם ופנחס (חברים).

9. לאחר בדיקה ובירור זהיר ומדויק של ההצעות אשר נוסחו בהחלטות הנשיאות מיום 22.11.1938, באו שני הגורמים להצעת הסכם זה לידי מסקנה כי ההחלטות הנ"ל אינן מאפשרות את הארגון המעשי של העבודה. נאלצנו לכן לחפש דרכים אחרות בכדי להסדיר את הפעולה, וכתוצאה מכך חוברה הצעת הסכם זה. אנו מניחים כי המוסדות העליונים של שני הגורמים ימצאו את הדרך המתאימה בשביל לשתף את הנשיאות בחלק של הרווח הנקי באם יהיה כזה.

ורשה, ו' בטבת תרצ"ט

הצעת הסכם זה הועברה לעיון ואישור לנשיאות הצ“ח, לשלטון בית”ר ולמפקדת הארגון. ובינתיים החלו ערי וקוק בפעולה. הם הרכיבו מפקדת עליה בפולין ותקנו תקנות והוראות פעולה כדלקמן:

תקנון מפקדת העליה בפולניה    🔗

1. המפקדה מתמנת בהרכבה המלא על ידי המפקדה הראשית. שום שנוי בהרכב המפקדה הארצית לא יבוא בלי אישורם מראש של המפקדה הראשית.

2. המפקדה הראשית מתמנת בהרכב הבא: בגין – מפקד, סטבסקי ופנימונסקי – חברי המפקדה. שטרסמן ומרק כהן – יועצים פוליטיים, שעל המפקדה להתיעץ אתם בכל ענין של אישים ומוסדות שמחוץ לתנועה.

3. המפקד נושא בכל האחריות עבור פעולות המפקדה. חברי המפקדה יועצים את המפקד ומוציאים לפועל את החלטותיו. המפקדה בתור גוף אינה מקבלת החלטות.

4. תפקיד המחלקה לטפל בכל העניינים הנוגעים בעליה בפולניה. במיוחד עליה למצוא ולהכין את המועמדים לעליה, להסדיר את השיירות, לטפל בכל הצד הפורמלי, לאסוף את הכספים הדרושים לעליה, לחפש דרכים לנצל את העליה ליצירת כספים ולהגברת עמדתנו כלפי פנים וכלפי חוץ.

5. סמכויות המפקדה הארצית הנן מוגבלות על ידי הוראות המפקדה הראשית. אולם המפקדה הראשית תדאג לכך, שתינתן עצמאות גדולה למפקדה הארצית אשר עליה להראות יוזמה והעזה.

6. נציבות בית“ר איננה כפופה למפקדה הארצית. על המפקדה הארצית לעבד ביחד עם הנציבות תכנית עליה בשטח העליה הבית”רית. תכנית זו תכנס לתוקפה לאחר אישורה על ידי השלטון והמפקדה הראשית.

7. כל בית"רי המועמד לעליה יועבר ברגע ידוע לפקודת המפקדה הארצית.

8. כל שיירה המתארגנת בפולניה, עומדת לפקודת המפקדה הארצית. השיירה נמסרת ברגע ידוע לפקודת המפקדה הראשית.

9. המפקדה הארצית איננה בעלת הכספים שהיא אוספת. כל הכספים הללו שייכים למפקדה הראשית המקציבה תקציב להוצאות המפקדה הארצית. ההוצאות הללו כוללות גם את הוצאות הנציבות, “אונדזער־וועלט” וכו'.

10. יחתם הסכם עם “אונדזער־וועלט” אשר לפיו:

א. “אונדזער־וועלט” מטפלת בכל הענינים הפורמליים של השיירות ותקבל עבור זה מלבד כסוי הוצאות גם תשלום ידוע לפי עולה.

ב. “אונדזער־וועלט” רשאית לחפש מועמדים בודדים לעליה המוכנים לשלם בין 700 עד 800 זהובים. “אונדזער־וועלט” מקבלת את כל העודף מעל ל־700 זהובים.

ג. המפקדה חייבת להעביר לידי ה“אונדזער־וועלט” כל עולה המשלם יותר מ־700 זהובים (מלבד במקרה שאדם שאין לו כסף ממציא למפקדה מועמד שני המשלם עבור שניהם).

ד. קבוצות מאורגנות (אפילו המשלמות הרבה) שייכות למפקדה.

ה. “אונדזער־וועלט” אינה רשאית לחפש או לקבל תמיכות.

על מפקדת העליה לזכור שלשה סוגים של עולים:

1. חיילי התנועה.

2. יהודים המוכנים לשלם דמי נסיעה גבוהים.

3. פליטים.

לפעולותינו ארבעה מטרות:

1. להעלות חיילים לארץ,

2. להגדיל, לשפר ולחזק את תנועתנו בגולה,

3. להשיג את הכסף שבלעדו נחנקת תנועתנו זה שנים,

4. להגביר את השפעתנו על הרחוב ועל המוסדות למיניהם.

אנו מנהלים את העליה. אנו רשאים לדרוש כל מה שנראה לנחוץ מן העולה. אנו רשאים להעמיד לו כל תנאי שנרצה. עלינו לזכור את מוסדות התנועה בארץ ולהבטיח שהעולה בהגיעו לארץ לא ילך להסתדרות השמאלית ולארגון השמאלי. עד כה לא השגחנו על זאת – אך אל תלמדו רק מן העבר – עליכם תמיד להתקדם ולתקן ולשפר. העולה הפרטי, מיום הרשמו יוכנס לפלוגת חינוך ותעמולה. ילקח ממנו תשלום מיוחד בשביל הסתדרות העובדים וקופת חולים (הלאומיים). תדרש ממנו התחייבות להיות חבר במוסדות האלה ונאמן למדינה העברית.

עלינו לייצור מצב שכל ילד עברי ברחוב ידע כי לארץ עולים דרך בית“ר. עלינו לייצור מצב שבית”ר תוכל לקלוט ולחנך כל ילד עברי מן הרחוב הרוצה לעלות..

קנה המידה שלכם יהיה עשרות אלפים ב־1939.

האופק שלכם: שתי שנים.

אולם הסכם זה לא יצא לפועל. המוסדות העליונים לא אישרו את הצעת ההסכם וראש בית"ר נזף בערי ז’בוטינסקי ובהלל קוק על שהם מכניסים את ראשם בענין כה נכבד מבלי שתהא להם סמכות לכך. המצב הבלתי נסבל השורר בשטח עליה ב' יוכל לבוא על תיקונו רק על ידי דיונים יסודיים, שבהם ישתתפו אישים ומוסדות מוסמכים, שהחלטתם תחייב את הכל.

הועידה    🔗

הועידה נתכנסה בפאריס⁸ בימים הראשונים של חודש פברואר 1939, בראשותו של זאב ז’בוטינסקי בהשתתפות נציגות הצ“ח, שלטון בית”ר ומפקדת האצ"ל. מפקד הארגון, דוד רזיאל, הגיע לועידה בעזבו את הארץ באניה הבלתי־ליגאלית “דלפא”, כמסופר לעיל. בין יתר המשתתפים: האינג' שלמה יעקובי, יוסף כצנלסון, מרדכי כץ, ערי ז’בוטינסקי, הלל קוק, אליהו גלזר, ח. ש. הלוי, חיים לובינסקי, אהרן פרופס, אייזיק רמבה ועוד.

הועידה נפתחה בנאומו של ז’בוטינסקי. אחרי שסקר את המצב הבינלאומי המתוח, את מצב העם היהודי בארצות אירופה, את היחסים הבין־מפלגתיים ואת היחסים עם בריטניה, עבר ז’בוטינסקי לנושא המרכזי של הועידה: היחסים בין בית“ר ואצ”ל ועליה ב‘. הוא הציע להקים מוסד עליון לעליה ב’ שבו יהיו מיוצגים כל שלושת הגורמים: נשיאות הצ“ח, שלטון בית”ר ומפקדת האצ“ל. בהמשך דבריו העלה ז’בוטינסקי גם את התכנית לעליה ג', כלומר פלישה מזוינת לחופי הארץ בעזרת צי שלם של אניות עולים, בעת ובעונה אחת עם התקוממות כוחות האצ”ל. ביצוע תכנית זו עשוי היה להביא, לדעת ראש בית"ר לשנוי יסודי ביחסי בריטניה לבעית ארץ־ישראל, אולם בינתיים יש להכניס סדר בעליה ב' ולהגבירה.

הדיונים בועידה התרכזו בעיקר בבעיית תאי־אצ“ל בפולין ועליה ב'. נציגי בית”ר טענו שהתקפת אצ“ל על הנוער בגולה עלולה להרוס את כל עמדות בית”ר. מאידך האשימו נציגי האצ“ל את בית”ר בתנאים ששררו בעליה ב' ואשר שמשו גם נושא להתקפות בציבור. הויכוח היה לעתים חריף מאוד, ובהזדמנות אחת אפילו איים ראש בית"ר שיעזוב את הועידה ולא יוסיף להשתתף בה. רק לאחר שיחה בין ארבע עינים בין ז’בוטינסקי ורזיאל חודשו הישיבות ונסתמנה דרך לפשרה. לבסוף נבחרו ועדות לניסוח ההחלטות. להלן הפרטיכל של הועדה לעניני עליה:

פרטיכל

משתתפים בישיבה הא' לייבוביץ (ש. יעקובי), חנניה (ד. רזיאל), ג. כהן (י. כצנלסון), ב. שורץ (ע. ז’בוטינסקי).

מר ל. מגיש יפוי כוח מלא לפעול בשם המוסדות המתאימים על סידור עניני הטרנספורט.

הוחלט:

1. המרכז יכלול ארבע מחלקות:

א. ארגון השיירות,

ב. הובלה יבשתית (ויזות ונסיעות עד הים),

ג. הובלה ימית (אניות, מלווים),

ד. כספים, פיקוח על התשלומים והוצאות.

ביקורת על החשבונות תהיה בידי הנשיאות.

כל מחלקה תתנהל על ידי איש אחראי אחד, מחוץ למחלקות א' וב' שתתנהלנה על ידי איש אחד שתיהן.

את המחלקות א' וב' ינהל ב. שורץ.

את המחלקה ג' ינהל מר בן־מנחם (יצחק רוזין: בן־עמי).

את המחלקה ד' ינהל ג. כהן, שהוא יהיה גם המנהל הכללי של המרכז.

במקרה של חילוקי דעות יכריע מר לייבוביץ.

1. בתור הוצאות המרכז תחשבנה ההוצאות על:

ויזות, נסיעות ביבשה, כלכלה, מחנה ריכוז, אניות, הורדה (3–5 לא"י), קליטה: בפלוגות (4 לא"י) קופת חולים (0.500), וה.ע.ל. 3 לא"י עד ל־1000 הראשון.

⁹

1. השיירות תשלחנה בסדר הבא:

א. דנציג

ב. פולין

ג. שווייץ, צרפת.

1. המרכז יוריד את כל שירותיו רק באמצעות הא. (בית“ר א”י) והא. (בית“ר א”י) לא יוריד שום שיירות מחוץ לאלה שאורגנו על ידי מרכז העליה או באישורו.

פאריס, 6.2.1939

הקמת המרכז לעליה נתקבלה על ידי הכל בסיפוק רב. מעתה יתנהלו הענינים לפי תכנית קבועה מראש ולפי הוראות מוסד מוסמך שאין להרהר אחריהן.

ז’בוטינסקי – רזיאל    🔗

משתתפי הועידה שמו לב לעובדה שבמשך כל זמן הדיונים לא ביקש דוד רזיאל את רשות הדיבור ולא הוציא הגה מפיו. הוא ישב, מקטרתו בפיו ועיניו נעוצות בראש בית"ר. ניכר היה, שרזיאל הוקסם מאישיותו המופלאה של ז. ז’בוטינסקי וכל הזמן נמצא תחת הרושם החזק של פגישתם.

הייתה זאת הפגישה הראשונה והאחרונה בין מצביאו לבין מפקדו של הארגון.

בחוברת “פרסומים” מס' 6 (הוצאת מכון ז’בוטינסקי) המוקדשת לדוד רזיאל מתוארת הפגישה כדלקמן:

“ז’בוטינסקי: אדוני הוא בית”רי?

רזיאל: מלידה.

ז’בוטינסקי: המוכן אדוני להסכים מראש לכל מסקנה שאגיע אליה?

רזיאל: מוכן ומזומן.

ז’בוטינסקי: לאיש כמוהו אני מחכה זה חמש־עשרה שנה.

על סבך הבעיות שרחפו בעולמם של פעילי העליה ועל התקוות שתלו בהקמת ה“מרכז לעליה” יעיד מכתב מיום 9.2.1939. שנכתב על ידי מר י. בן־ארי, המזכיר הכללי של נשיאות הצ“ח בלונדון, לד”ר י. בדר בקרקוב:

"…בשאלת העליה: הדבר הוא לגמרי לא כל כך פשוט כפי שהמרכז הקרקובאי מתאר לעצמו.

היינו נאלצים לפני כן למצוא את הדרכים כדי להכניס תיאום בין המוסדות המנהלים. כמעט מכל קצווי תבל התאספנו בפאריס כדי למצוא מודוס־וויוונדי. קרקוב, סטבסקי, ברית־החייל הנם רק פרטים של הבעייה בכללותה, כשיימצא הפתרון לבעיית המרכז – הרי כמעט באופן אוטומטי יבוא הסדר גם בפולין. אתמול שוב נאלץ היה הנשיא ללכת לצרפת לשם דיון עם הגורמים המתאימים…

היום הודיע לנו הנשיא טלפונית שבעיית המרכז באה על פתרונה. יקום ועד מרכזי אשר ינהל את העבודה בארצות הקטנות על ידי נציגיו. מר כצנלסון נסע לפולין כדי להסדיר ולנהל שם את כל עניני העליה. הוא, כמובן, יקח בחשבון את כל המוסדות המעונינים בדבר ותקום שם הנהלה מרכזית אשר תפעל שם בשמנו".

חלק שלישי: הספורט הלאומי

 

פרק שבעה־עשר - “קאטינא”    🔗

אחת האומללות בשיירות, שנתייסרה בכל פגעיה ויסוריה של הדרך הבלתי־חוקית על פני ימים סוערים וגלים זועפים, הייתה בלי ספק, שיירת “קאטינא”. מאוד הימר הגורל לשיירה זו וידו הקשה פגעה בה ללא הפוגה וללא רחמים, ברעב ובצמא, במחלות ובמוות; סערות איומות התנכלו לאניה בים, ולא פחות מזה סיכנה אותה סערת־רוחם של נוסעיה, שתש כוחם ופקעה סבלנותם במסע הממושך. אכולי מרירות ויאוש, נטו הנוסעים להטיל את האחריות לפגעי־המסע דווקא על אלה האנשים אשר עשו כמיטב יכולתם כדי להצילם משיני המוות ולהביאם לחוף מבטחים. אכן, היום יודו גם הם כי המשמעת החמורה שהנהיג פיקוד השיירה והענשים החמורים שהטיל כדי לקיימה, מחוייבי המציאות היו, ורק הודות להם נסתיימה ההפלגה בת שלושת החדשים בהצלחה, ואלף וארבע מאות וחמשים עולים זכו להינצל מצפרני הנאצים באירופה, להישתרש במולדת, להקים בה בתים ומשפחות ואף להגן עליה בשעת מיבחן.

ריכוז השיירה בברין    🔗

ראשיתה של שיירה זו בברין שבצ’כיה. כאן רוכזו המועמדים לעליה בצ’כיה, סלובקיה וקרפטורוס. הימים ימי “מינכן”, סיפוח הסודטים וחלוקת צ’כוסלובקיה. יהודי צ’כיה נהנו עדיין מיחס טוב ואוהד מצד השלטונות שראו את העליה ב' בעין יפה והושיטו את מלוא עזרתם למארגניה. הם העמידו גם הפעם רכבת מיוחדת לרשות העולים, לשם הסעתם לקונסטנצה.

שונה היה המצב בסלובקיה. אך זכתה ארץ זו בעצמאות מדינית, ומיד החלה בה, בעידוד הממשלה, הסתה פרועה נגד היהודים. הוכרז עליהם חרם כלכלי, נפרצו חנויותיהם ורבו ההתנפלויות ברחובות ובבתים. בגלל יחסם העויין של שלטונות סלובקיה נאלצו המועמדים לעליה לעבור את הגבול לצ’כיה בגניבה.

גורלם של יהודי קרפטורוס, שסופחה להונגריה, שפר מגורל יהודי סלובקיה, אך גם בקרבם, וביחוד בקרב הבית“רים, גברה מאוד שאיפת העליה. תחילה נותק הקשר בין הבית”רים בקרפטורוס למרכז העליה בצ’כיה, אך משהצליחו לחדשו התחילו קבוצות קבוצות של בית“רים עוברות למקום ריכוז העולים בברין. את אירגון הברחתם מעבר לגבול נטל על עצמו קן בית”ר במונקאץ‘, השוכנת ממש על הגבול הצ’כי־הונגרי החדש. יום יום מגיעה למונקאץ’ קבוצה בת 10–12 בית“רים, הם לנים בבתי הבית”רים המקומיים ולמחרת עם שחר הם יוצאים אל הגבול בעגלות בהעמידם פני סוחרים הנוסעים לקנות עצים ביער. בקרבת הגבול מחכה להם הבית“רי מנחם ברגר, האחראי למבצע, ומעבירם לכפר הצ’כי פודהוריאני. מכאן הם ממשיכים בדרכם לברין בעזרת מקשרים מבית”ר ציכיה. קן בית“ר בברין היה מקבל את הבאים בלבביות רבה, דואג לכלכלתם ושיכונם עד לעליה ומסדר את כל התעודות הדרושות לשהייתם בצ’כיה ולנסיעה. השלטונות הצ’כיים העלימו עין מתנועה זו ואם קרה שמישהו נפל לידי המשטרה בטרם צוייד בתעודות הדרושות, היו השלטונות משחררים אותו מיד בערבות מוסדות בית”ר במקום.

על פתחו של משרד העליה ברחוב בנדיקטסקה בפראג כבר צבאו בעת ההיא המונים. גברים ונשים, זקנים וילדים מכל השכבות, סתם־יהודים ומתבוללים ואפילו נוצרים, – כולם נדחקים אל הצעיר היושב בחדר צר שמעליו מתנוסס השלט “מודיעין”. האנשים ממלאים את המסדרונות, חדר המדרגות וגם ברחוב מתמשך התור. בכל מקום רעש והמולה. כל אחד מתנה את צרותיו. יש ביניהם פליטי חבל הסודטים, ששים אלף היהודים שהתגוררו בו הופקרו לחסדם של הנאצים, ויש גם יוצאי סלובקיה וקרפטורוס. כולם משתדלים להוכיח באותות ובמופתים שהם מקורבים למפלגה הרביזיוניסטית. יש שהביאו עמם קבלות של הקרן הקיימת כדי להוכיח זאת ויש שהצטיידו בתעודות בית"ר מזוייפות…

הצעיר עונה בסבלנות לכל שואל ואין הוא נלאה מלחזור ולהדגיש כי אין המשרד מקבל על עצמו כל אחריות להצלחת הנסיעה, כיון שהעליה היא בלתי־חוקית ואין לדעת אילו הפתעות צפויות לנוסעים בדרך זו. הנסיעה נמשכת שבועות ולפעמים גם חדשים ארוכים. התנאים הם קשים ורק אנשים צעירים ובריאים מסוגלים לעמוד בהם. אולם אין בדברים אלה כדי להרתיע את הפונים – הכל כבר חשים בסערה המתקרבת ודרך הצלה אחרת – אין.

אכן יש המבקשים אפשרות להגר לכל ארץ אחרת, פרט לארץ ישראל, והם מלאים תרעומת כשמסביר להם הצעיר שמשרד זה עוסק רק בהעברת יהודים לארץ ישראל, ואין הוא מעונין בפיזורם על פני העולם. “בעד כספנו”, הם אומרים, “הזכות בידנו לבחור בארץ שאליה אנו רוצים להגר…” אולם אלה המעטים. הרוב תובע להכלילו בשיירות. וגם אלה שכבר שיבה זרקה בהם – בשאלון שהם נדרשים למלא, כולם למטה מגיל 35… עוד בטרם נשלמו ההכנות להפלגתה של שיירה אחת, וכבר רשימת השיירה הבאה מלאה וסגורה. ולחץ המתדפקים על דלתות המשרד גובר והולך.

אליהו גלזר ועוזריו עושים מאמצים נואשים להקל על הלחץ, אך קצרה ידם מלהושיע. הם פונים בבקשת עזרה וסיוע למוסדות המקומיים, לועדי הקהילות וכדומה, אולם אלה מסרבים בעקשנות לתת יד למבצע ההצלה. אליהו פונה לנשיאות הצ"ח בלונדון. המכתב נושא את תאריך ה־14 באוקטובר 1938, ואלה דבריו:

“אנו פונים אליכם היום בענין מאוד רציני ומאוד דחוף: כפי שידוע לכם הסבל כאן בין היהודים – אלה שברחו מאוסטריה וכעת ממחוז הסודטים – הוא גדול מאוד. הגרוע מכול הוא שארגוני הסעד והעזרה המקומיים אינם יכולים לתת לאנשים אפשרויות של הגירה. ואם מוגשת להם עזרה מקרן הפליטים שנוסדה כעת בלונדון, הרי יש לה השפעה חולפת. כאן קיים ארגון אחד ויחיד, היכול, ולו רק באופן חלקי, להשביע את הרעב להגירה – זהו ה”אף־על־פי", שיש באפשרותו להגיש תמיכה מרחיקת־לכת, ובמיוחד מברין, מקום שנמצאים כאלף וחמש מאות פליטים יהודים ממחוז הסודטים ומאוסטריה.

…“אף־על־פי” נתקל בקשיים דלקמן:

כאן בצ’כיה קיימים חוקים האוסרים הוצאת מטבע זר ואין לנו כל אפשרות להשיג רשיון מן הבנק הלאומי להוציא את 15 הליש"ט לכיסוי מחיר הכרטיס באניה. נוסף על כך צריך הבנק הלאומי להתיר את קניית כרטיסי הנסיעה מפראג עד לנמל ההפלגה, וגם זאת אין להשיג כעת.

יוצא איפוא, שהפליטים (ברגע זה – 80 מהם צריכים להצטרף לשיירה הבאה היוצאת כבר בימים הקרובים) – למרות כל האפשרויות הקיימות, אינם יכולים להימלט מגורלם המר. בקשתנו אליכם היא:

הכניסו את הסכום בעד כרטיסי הנסיעה באניה על הקונטו של “אף־על־פי” בבנק בלונדון, ובמידת האפשרות העבירו אלינו בלירות שטרלינג גם את הכסף בעד הנסיעה עד לנמל ההפלגה, דבר שיאפשר לנו לקנות את כרטיסי הנסיעה. המדובר הוא בסך של אלף ומאתיים ליש"ט.

…אנו יודעים יפה שאין לאל ידכם לשלם בעצמכם את הכסף הדרוש. אנו חושבים על ועד הפליטים, שנוסד כעת במיוחד לפליטי מחוז הסודטים. הוא צריך לראות חובה לעצמו לא רק להלוות לכם סכום זה אלא לתרום אותו, כי “אף־על־פי” מגיש לפליטים את התמיכה הטובה ביותר – את ההגירה. יחד עם זה אנו מציינים, שכעת נוסעים רק שמונים פליטים, כי בשביל מספר יותר גדול אין לנו כסף. מיד לאחר שועדי העזרה בלונדון ימציאו את הסכומים הדרושים, נוכל להגדיל את מספר הנוסעים מבין הפליטים, כבר בשיירה הבאה, עד 400–500 איש.

אנו מקווים בכל לבנו, שאת הסך הדרוש תוכלו לגייס כתרומה או כהלוואה. אנו משוכנעים שתעשו הכל כדי להציל את הפליטים. אנו מבקשים, שמיד עם קבלת מכתבנו זה, תודיעו לנו טלגרפית על הסיכויים, כי כל יום הוא יקר".

מאמציה של נשיאות הצ"ח להשיג את הכסף ולהעבירו, הוכתרו בהצלחה

והשיירה יוצאת לדרך.

ד"ר פאול מתמנה מפקד השיירה    🔗

אנשי השיירה רוכזו בברין. הם מונים כעת למעלה משש מאות איש,

ביניהם כמאתיים וחמישים בית“רים. ברומניה עתידים להצטרף לשיירה 29 בית”רים מוינה ו־138 איש מרומניה, מהם 110 בית“רים ובוורנא – עוד ארבעים איש, רובם בית”רים. באופן כזה תהא השיירה מורכבת מקרוב לשמונה מאות וחמישים איש. רוב הנוסעים הם בגיל צעיר, אך יש גם מספר קשישים וילדים וכמאה וחמישים נשים. בין הנוסעים גם קבוצות מאנשי “מכבי”, “השומר־הצעיר”, “הנוער־הציוני” וה“חלוץ”.

שלטונות צ’כיה העמידו לרשות השיירה רכבת מיוחדת. בכל קרון חמישים איש המחולקים לקבוצות ובראשן אחראים.

ביום ה־18 בינואר 1939 ניתן האות. בסדר מופתי עלו האנשים לרכבת. כל קבוצה לקרון המיועד לה. בתחנת הרכבת התאספו המוני אנשים, יהודים ולא יהודים. הם באו להפרד מן הנוסעים ומלווים אותם באהדה גלוייה. שלטונות המכס הצ’כיים מוותרים מראש על הבדיקה השיגרתית במטען הנוסעים, שהוא ממילא קטן ופעוט ערך.

הפתעה מרנינת־לב ציפתה לנוסעים בעיירה הרומנית ארד. לא ברור כיצד נודע ליהודי עיירה זו שעולים עוברים בגבולם. אך בהיעצר הרכבת בארד, חיכו להם מאות מיהודי העיירה ובידיהם חבילות. בדקות הספורות שעמדה הרכבת במקום הספיקו היהודים להתפזר לאורך כל הקרונות ולחלק לנוסעים את חבילות המזון שבידיהם. לכל חבילה צורף פתק ובו שם בעל החבילה ואחולי־הצלחה לעלייתם לארץ. ביטוי ספונטני זה של אהבת־אחים נאמנה נסך בלב הנוסעים הרגשת נועם וחום ובטחון שאכן יצליחו.

כעבור יומיים, בשעות הבוקר, הגיע הרכבת לקונסטנצה, ובשעות הצהריים של אותו יום הועלו על סיפון האניה. חמישים איש הועסקו בהטענת מצרכי המזון ומצרכים חיוניים אחרים.

האניה, בת אלפיים טון בערך, עלובה במראה ופרימיטיבית בסידוריה הפנימיים והיא משרה על הנוסעים רוח נכאה. הצפיפות גדולה, ואם כי הכל מתנהל בסדר ומשמעת למופת – הרי גם המהומה והרעש גדולים. קשה לאנשים להסתגל למחשבה שבתנאים כאלה אפשר לחצות ימים רחבי ידיים, אך בעל כורחם עליהם להשלים עם עובדה זו.

לבית“רים הוקצו המקומות הגרועים ביותר – בתוך בטן האניה, ללא אויר וללא אור, ובשכנות עם חדרי המכונות, שהקימו רעש מתמיד והפיצו חום עד כדי מחנק. אולם הבית”רים מרוצים מגורלם, כי על כן חלום חייהם עומד להתגשם. למודי סבל ונסיונות קשים ידעו שגם בדרך יסורים זו יעמדו – כי אין ארץ ישראל נקנית אלא ביסורים…

גם לשיירה זו צריך היה להצטרף שליח האצ“ל, נתן קלפוס, ללוותה ולפקד עליה. אך מכיוון שבושש לבוא, מינתה הנהלת המשרד בפראג את ד”ר ז. פאול למפקד השיירה, תוך הבטחה שבקונסטנצה יקבל את הפיקוד איש האצ“ל. ד”ר פאול הוא בית“רי מריגא – לטביה, שגמר את חוק לימודיו ברפואה בצ’כיה וכעת הוא אחד הנוסעים בשיירה זו. אין ד”ר פאול מוכן לעמוד בראש השיירה. הוא אינו מנוסה בדברים כגון אלה, אולם תקף עליו לחצם של אנשי המשרד ולאחר שהובטח לו שישמש בתפקיד זה רק עד לקונסטנצה – ומה כבר יכול לקרות במשך היומיים האלה? – נעתר ד"ר פאול והסכים.

והנה תמו כל הסידורים. האניה מוכנה להפליג וגם הצו להפליג ניתן כבר, ושליח האצ“ל טרם בא. ושוב מופעל על ד”ר פאול לחץ חזק שיקבל על עצמו את הפיקוד על העולים באניה. כל טענותיו הצודקות מסתתמות מול העובדה שחייבים להפליג מיד ואם יסרב – עלול הדבר לקבוע את גורל ההפלגה והצלחתה. ערי ז’בוטינסקי ואברהם בלאס המנצחים על העבודה מודיעים לו שהמינוי הוא פקודה מראש בית“ר. בעל כורחו מסכים ד”ר פאול גם הפעם. הוא מציית להוראות הממונים עליו, אולם לבו כבד עליו מאוד, כי איך יצליח לנהל מחנה רב־גווני כזה בתנאים כה מיוחדים ומשונים?

והאניה הרימה עוגן והפליגה ללב ים.

בסימן תקלות    🔗

כבר הלילה הראשון עמד בסימן תקלות. סערה עזה התחוללה וטלטלה את האניה כאילו הייתה צעצוע. בשצף־קצף הסתערו הגלים על דפנות האניה והציפו את הסיפון וכל אשר עליו; נחשולים אדירים נשאו את האניה אל־על והורידוה תהומה וכל רגע נדמה היה כי היא עומדת לרדת למצולות. האנשים. אחוזי־פחד. בכל כוחותיהם הם נאחזים במצעים שעליהם הם שוכבים או יושבים צמודים זה לזה. בחילה חזקה תוקפת אותם וכולם מקיאים. מן ההכרח ליצור שרשרת אנשים מבטן האניה עד למעקה כדי להוציא את הדליים העוברים על גדותיהם ולשפכם לים. זו עבודה בלתי־נעימה, מזוהמת, אך היא נעשית באמונה ובמהירות. הדרישה לדליים ריקים גוברת, והם עוברים ביעף מיד ליד.

למחרת רגע הים. הם עוברים על פני הנמל הבולגרי ווארנא ואוספים קבוצה של ארבעים בית"רים מבולגריה, המגיעים אליהם בסירה, הרחק בים, כי אין השלטונות מרשים לאניה להיכנס לנמל.

בלילה השני שוב פוקדת אותם סערה. עתה הם כבר למודי־נסיון… לפתע מבחינים כמה מן הנוסעים כי הצנימים במחסן נרטבים. הם משערים כי נפרץ פרץ באניה ומי־הים חודרים לתוכה. כדי למנוע בהלה פוצחים הבית"רים בשירה, והמלחים עורכים בינתיים בדיקה קפדנית. נתברר כי מיכל המים המתוקים נסדק, והמים נוזלים החוצה. ושוב מסתדרת שרשרת ארוכה והדליים עוברים מיד ליד, מבטן האניה למעקה, והמים המתוקים נשפכים לתוך הים.

תקלה זו היא הרת תוצאות מעציבות. לאחר שהולחם המיכל צווה רב־החובל למלאו מי־ים, כדי לשמור על שיווי משקלה של האניה. גם שארית מי השתייה נעשתה איפוא מלוחה ואנשי האניה נכנסו למשטר מים חמור. תחילה אין האנשים יודעים אם לשמוח או להתעצב; צריך לשמוח שהאניה לא נפגעה, להתעצב – שנשארו בלי מי־שתייה. אולם עד מהרה שוכחים האנשים את סכנת הטביעה; עליהם להסתגל למציאות יום־יומית של מחסור במי־רחצה ושתיית תה המבושל ממים מלוחים. מה עוד שאחר כמה ימים מתברר כי לא רק הצנימים נפגעו ממי השתייה, גם מלאי הלחם, הביסקוויטים והנקניק נרטבו ויש צורך להטילם הימה. את מקום הלחם תופסות פיתות הנאפות בתנור של מטבח המלחים והמתחלקות לכל ארוחה במנות קצובות. בעטיו של מאפה זה לקו רוב הנוסעים בשלשולים קשים, ועתה מזדנב במשך כל שעות היממה תור ארוך ליד בתי השימוש, שגם במצב בריאות תקין אין הם מספיקים למספר אנשים כה רב.

על כל אלה נוספה הצפיפות הרבה ששררה באניה. המצעים הותקנו קומות קומות ולכל אחד מן הנוסעים הוקצה שטח מצומצם ביותר. הם ישנו שורות שורות, ורק מעבר צר בין שורה לשורה.

לד"ר פאול ולאנשי מפקדתו היה ברור כי בתנאים אלה לא תוכל הנסיעה להצליח אם לא ישרור סדר ונקיון בין הנוסעים ועל כן קבעו כללים מדוקדקים להתנהגות הנוסעים, ששמו את הדגש על שמירת הנקיון ומשטר מים חמור. בימים הראשונים לא נתנו הנוסעים את דעתם על חומרת ההגבלות, בהיותם בטוחים כי בעוד שבוע יגיעו למחוז חפצם. איש מהם לא העלה על דעתו אילו הפתעות עוד יזמן להם הגורל.

בעבור האניה על יד גליפולי נערך מסדר רב־רושם לציון זכרו של יוסף טרומפלדור בתלבושת בית“ר מלאה וד”ר פאול נאם בפניהם, שעה שיתר הנוסעים מצטופפים סביב.

הם מתקרבים לקפריסין ומתכוננים לפגוש את הספינה “ארטימיסיה”, שנועדה להעביר את הנוסעים לחופי הארץ, והנה פוקד אותם מקרה המוות הראשון. אחד הנוסעים, גרוס שמו, כבן חמישים, קבל דלקת ריאות חמורה ומאמצי ארבעת הרופאים שהיו באניה להצילו עלו בתוהו. למחרת חלה נוסע אחר, רודולף בריקנר, כבן 35. הפעם קובעים הרופאים אבחנה מטילת־אימים: דלקת קרום המוח.

תפיסת “ארטימיסיה”    🔗

“ארטימיסיה” מחכה להם במקום המיועד, על סיפונה – נתן קלפוס, שהפליג בה מאתונה, אחרי שיחרורו מן המעצר, כדי לפגוש את “קאטינא”. הראשונים המועברים ל“ארטימיסיה” הם הילדים, הקשישים ומספר נשים הרות וכן בריקנר החולה, שמצבו מחמיר והולך. מקווים שעוד יצליחו להביאו ארצה, בסך הכל יורדים ל“ארטימיסיה” 237 אנשים, והיא מפליגה לחופי הארץ. הוסכם כי “קאטינא” תחכה בסביבה זו לשובה כדי להעביר אליה נוסעים נוספים.

בדרך מת בריקנר. הנוסעים הדתיים מטפלים בקבורתו; עוטפים את הגויה בברזנט, קושרים אליה משקלות, משכיבים אותה על קרש הקשור לחרטום האניה, אומרים קדיש ומורידים את הגויה לים, כשכל הנוסעים נצבים דום ובעיניהם נוצצות דמעות. כמקובל מקיפה הספינה את מקום הקבורה וממשיכה בדרכה.

מקום ההורדה הוא הפעם חוף הרצליה. שם מחכים לספינה אברהם שטרן־יאיר וקבוצת אנשי נתניה. ההורדה מבוצעת לפי הסדר הידוע; איתות מן החוף, הורדת סירות, החוליות המקבלות את הבאים – כדת וכדין. תוך זמן קצר מבוצעת ההורדה. נשארה הסירה האחרונה ובתוכה 17 העולים האחרונים. לפתע מופיעה סירת משמר־החופים הפותחת באש מכונת־יריה על האניה. ובטרם יספיקו להתאושש מן התדהמה עולים על סיפון “ארטימיסיה” שוטרים מזוינים ואוסרים את הצוות. בעת חיפוש בספינה הם מוצאים גם את דרכונו של קלפוס שירד לחוף כשהוא לבוש בגד רחצה, כדי לסייע בהורדה – ומעתה הוא מבוקש על ידי המשטרה.

חוליות שוטרים שניה תופסת את הסירה ואוסרת את 17 העולים. האנשים אשר בחוף מצליחים להימלט עם העולים. רובם פוזרו בפרדסי הסביבה וחלק מהם הובא לאחד הקיבוצים שבסביבה. כאשר באו למחרת היום להוציא את העולים – סירבו אנשי הקיבוץ לשחררם. התחיל משא ומתן ממושך ומיגע. לבסוף, לאחר שידולים ואיומים, שחררו אנשי הקיבוץ את העולים. לאחר מקרה זה התחילו אנשי ה“הגנה” לעקוב אחרי המורידים וכתוצאה מכך הוצאה הרצליה ממפת ההורדה.

ב־22 לחודש מרץ הובאו בפני שופט בריטי בחיפה 17 העולים, 11 אנשי הצוות ורב־החובל. הם הואשמו בכניסה בלתי־ליגאלית לארץ ובהושטת עזרה לבלתי־ליגאליים לעלות לחופי הארץ.

אחד העולים תיאר בפני השופט את מצב היהודים בארצות השלטון הנאצי ואת טלטוליהם המרובים בלב־ים עד הגיעם לחופי הארץ.

הוא ניסה לברוח מאוסטריה, סיפר הבחור, אך נתפס ליד הגבול ונאסר. הוא הצליח להערים על שומריו, חצה את הגבול הצ’כי ומשם עבר לרומניה. ואחרי תלאות רבות הגיע לארץ.

הסניגור ביקש מן השופט להתחשב בהודאת הנאשמים ובסבל הגופני והנפשי שעבר עליהם וכן בעובדה שעד למשפט כבר ישבו ששה שבועות בבית הסוהר. הוא ביקש לא להמליץ על גירושם מן הארץ.

פסק דינו של השופט: שלושת חודשי מעצר והמלצה לגירוש מן הארץ. הוא מצטער על פסק־הדין שהחוק מחייבו והוא ישמח אם יזכו בעירעור בפני בית הדין העליון והגירוש יבוטל.

את רב־החובל דן השופט לתשעה חדשי־מאסר ולקנס של מאה ליש"ט. את האניה ציווה להחרים ואילו אחד עשר המלחים – שוחררו.

העולים ורב־החובל הועברו למבצר עכו לרצות את עוונם.

הייתה זו האניה הראשונה שנתפסה על ידי הבריטים מאז חודשה העליה הבלתי־חוקית באביב שנת 1937.

ב־7 באפריל הודיע מיניסטר המושבות הבריטי בבית הנבחרים, בתשובה לשאלת הקולונל ווג’בוד, כי הומלץ לגרש מן הארץ את 17 העולים הבלתי־חוקיים, ועומדים לגרשם לארצות מוצאם לאחר שירצו את תקופת מאסרם. אמנם, המשיך המיניסטר, נוהגים לדחות את ההוצאה לפועל של גזר הגירוש עד לתקופה בה יוכל המגורש למצוא לו ארץ מקלט אחרת. אין הוא יודע לאיזו ארצות יגורשו ומה מספר הנשים והגברים שביניהם.

בתחילת חודש מאי הובא עירעורם של העולים בפני בית הדין לעירעורים בחיפה – ונדחה. אולם למגינת לבם אין הבריטים יכולים לגרש את 17 העולים, כיוון שאינם יודעים מה הן ארצות מוצאם. ברשותם של העולים לא נמצאו שום תעודות, כי זה מנהג העליה ב': שעה שהאניה מפליגה מן הנמל – אוסף המפקד את כל התעודות והדרכונים ומשמידם. ב־15 בחודש מאי שוחררו איפוא 17 העולים ממאסרם במבצר עכו.

בצל דגל שחור    🔗

זה שלושה ימים סובבת “קאטינא” בסביבות קפריסין ומצפה לבואה של “ארטימיסיה” – אך לשוא. בינתיים מופיעים מטוסים בריטיים החגים מעל לאניה ומצלמים אותה. מצבה של “קטינא” הוא חמור: נותק הקשר עם הארץ ועם מרכז העליה באירופה וגם מלאי המזון אזל, כי כשהופיעה לראשונה “ארטימיסיה” ועמה התקוה להגיע בעוד יום יומיים לארץ – הותרה הרצועה ובוטל קצוב המזון. ועתה אנה הם באים?

הפיקוד מחליט לחזור לחופי יוון. קהל הנוסעים רוגש ורוגז. כה קרובים היו למטרה, ועתה?… הפיקוד מגיב בהחמרת המשמעת. אמצעי זהירות מיוחדים ננקטים לנוכח מעשי התגרותם של המלחים, המתחילים להיטפל לנשים באניה. אחד המלחים מת לפני ימים מספר ממחלת־מין, ואם לא יעמדו על המשמר, מי יודע לאן יגיעו. הוטל איפוא איסור חמור לקיים מגע כלשהו עם אנשי הצוות. על המלחים אוסרים להתהלך בלילה בקרבת הנוסעים. הם רוגזים ומאיימים במעשי נקם. באחד הלילות נתפס מלח בנסותו לגנוב תפוחי אדמה ממחסן המזונות. אנשי המשמר של העולים מרביצים בו מכות נאמנות. המתיחות באניה מגיעה לשיאה ורב־החובל מתרה באנשיו שלא להתגרות בנוסעים מרי־הנפש, בכל מקרה של התנגשות עם אנשי הצוות נוהג ד“ר פאול לערוך על הסיפון מסדר של מאות הבית”רים ו“הפגנת כוח” זו יש לה תמיד השפעה מרגיעה על אנשי הצוות…

דומה שהענינים חזרו למסלולם והנוסעים שוב צופים בתקווה לקראת העתיד. אולם הגורל רצה אחרת.

יום אחד נופל למשכב בית"רי בן 19 מוינה דרוקר שמו. הרופאים שהובהלו קובעים שוב דלקת קרום־המוח. לא עברו שלושה ימים ודרוקר מחזיר את נשמתו לבוראו. דבר מותו נשמר בסוד. יודעים על כך רק 8–10 אנשים מן המקורבים ביותר. במעטה הלילה. מורידים את גופתו למצולות. מישהו נזכר כי בשעת מסדר השיירה בתחנת הרכבת בברין, לאחר שניתנו כל ההסברות הדרושות בדבר הנסיעה, שאל המפקד אם יש שאלות. ואז הרים דרוקר את ידו ושאל: “אם ימות מישהו בדרך, באיזה אופן יודיעו למשפחתו?”

שאל, המסכן, ולא ידע ששאלה גורלית נפלטה מפיו.

עוד הם מתאבלים על דרוקר – וצעיר שני, שיינפלד שמו, בן 19, גם הוא בית“רי מוינה, חלה. שוב דלקת קרום־המוח. המצב חמור מאוד – כיצד יעצרו את המגפה? הרופאים מתייעצם ומטכסים עצה. לדעתם חיי הצפיפות מתחת לסיפון והאויר הדחוס הם גורם רציני להתפשטות המחלה. הוחלט לפרק במספר מקומות את הסיפון. הסיסמה “אויר – אויר”, נישאת בפי כל, מפרקים מספר קרשים במקום זה ואחר ורב־החובל אינו מוחה בידם. אולם כל זה אין בו כדי להציל את שיינפלד ממות. הפעם הקבורה היא פומבית. על הסיפון נערך מסדר של הבית”רים, גופתו מורדת הימה לקול בכיים של כל הנוסעים.

רב־החובל דורש לדקור סכין בלבם של המתים באניה, לפני שגופתם מוטלת הימה, שאם לא כן מפריעה, – בהתאם לאמונת ספנים – נשמתו של המת את מנוחת המלחים, אך פאול מסרב בתוקף להיענות לו.

מותם של שני הצעירים תוך שבוע אחד, נוסך על הנוסעים דכאון ויאוש. ועל כך נוסף הקיצוב החמור במצרכי מזון. המנה לכל נוסע היא לימון אחד, חתיכת סוכר קטנה ותה המבושל ממים מלוחים. רק החולים והחלשים מקבלים מרק. משארית הקמח השמור עדיין במחסן אופים מין לחם פרימיטיבי חסר־טעם, ובחלקו של כל אחד נופל כזית ממנו, השקט שבדכאון טומן בחובו סכנת התפרצות. בין הנוסעים מספר אנשים, שהמשטרה הרומנית דרשה להעלותם על האניה לפני הפלגתה מקונסטנצה. הם אנשי העולם התחתון המנצלים כל הזדמנות להסית את הנוסעים ולעורר שערוריות. הפיקוד רואה איפוא צורך להחמיר עוד יותר את המשמעת. המשמרות הממונים על הסדר נצטוו להגיב על כל התפרצות בחריפות, למען ישמעו וייראו.

על תורן האניה מונף דגל שחור, לאות היכר שמתחוללת בה מחלה מתדבקת, כל הנמלים סגורים בפניה. ד“ר פאול מבין שכל החומרות שהנהיגן עשויות אמנם לסייע לשמירת הסדר באניה, אבל אין בכוחן להושיע. מן ההכרח למצוא פתרון לשתי הבעיות הדחופות ביותר – יש להשיג מזון ומים מתוקים ולייצור קשר עם מרכז העליה באירופה או עם הארץ. אם לא יצליח בכך, צפוי אבדן לאניה ולאנשיה. ד”ר פאול לוקח דברים עם רב־החובל ודורש שיורידו באחד מחופי יוון. רב־החובל מסרב, כי מצא פה מקום לסחוט כספים מאת הנוסעים. בקירבת חוף קאלאמאיקא עולה ל“קאטינא” היווני דאוואריס בעל האניה. הוא שומע מפי פאול על מצבם הנואש, מניד בראשו כאות השתתפות, אולם גם הוא מתנגד לירידתו של פאול. הוא טוען שאין האניה יכולה להתקרב יתר על המידה לחופי יוון, כיוון שכל המלחים מעורבים בהברחת נשק לספרד והוצאו נגדם פקודות מאסר. ברגע שיופיעו במים הטריטוריאליים של יוון – ייאסרו. דאוואריס מבטיח אמנם למסור על מצבם לשוכרי האניה, אולם יחד עם זה הוא מביע ספק אם העזרה תהיה מהירה די הצורך. ד"ר פאול למד מדבריו שאין תוכו כברו. נראה שגם דאוואריס נושא עיניו לכסף, גם הוא מצא פה מקום לסחיטה, ופאול מחליט בלבו לסכל את מזימתו.

משחק גורלי    🔗

ערב אחד משחק ד“ר פאול עם אחד המלחים במשחק ה”דאמקא". המלח, פדיה שמו, דובר רוסית, והוא מתהלל כי אין לנצחו במשחק זה. אם ינוצח – יוריד את פאול אל החוף. אכן, משחק גורלי. עתידם של מאות אנשים תלוי בו. פאול מרכז את כל כוח מחשבתו. הוא שוקל כל מהלך עשרת מונים. עליו להיזהר מכל פח שטומן לו פדיה. הן צעד פזיז אחד עשוי להיות גורלי. המשחק מתנהל בעצבנות רבה. גם פדיה מתוח. הוא מסכן לא רק את שמו הטוב. אם יפסיד, יצטרך להתחמק מן האניה בלי נטילת רשות רב־החובל ובכך יתחייב במקום עבודתו. נראה שעצבנותו של פדיה היא בעוכריו. הוא מפסיד.

דבר ירידתו של פאול מן האניה חייב להישמר בסוד. אם יוודע הדבר עלולה להשתרר אנרכיה בין הנוסעים. בלי ספק יימצא מישהו שיפריח את השמועה כי פאול ברח מן האניה כדי למלט את נפשו – ואז שוב לא תימצא הסמכות להרגיע את סערת הרוחות אשר תקום. הוחלט איפוא להשתמש בתחבולה.

בין הנוסעים מופצת שמועה כי ד"ר פאול נפל למשכב ומצבו מעורר דאגה. ליד דלת תאו נצב עתה נוסף על השומר הרגיל גם רופא ובידו מדחום. אפילו לרב־החובל אין מתירים את הכניסה לתא בטענה שאין להטרידו. הדבר מתקבל על דעת הכל, כי הלא למודי מחלות הם. בליל הירידה אין איש על הסיפון – באמתלה כל שהיא נצטוו כל הנוסעים להישאר על מצעיהם.

לילה. הים והאניה עטופים במעטה שחור. פדיה חותר במלוא כוחו אל החוף הרומז ממרחקים באורותיו, זה שעה ארוכה הם מתנועעים על פני הגלים ונדמה שעדיין לא התקדמו כמלוא הצעד. הסירה מיתטלטלת עלה וירוד ונתונה לחסדם של הגלים ולחסד ידיו המהימנות של פדיה. יחד עם ד"ר פאול ירד לסירה אחד הנוסעים רייס – השומע יוונית. לפתע מפליט פדיה קללה נמרצת. נשבר לו אחד המשוטים ויש בדעתו לחזור לאניה. המלחים מאמינים ששבירת משוט – סימן רע, הדבר נושא מוות בחובו. בשום פנים ואופן לא ימשיך בכיוון לחוף. פאול מיואש. הנה כבר עמד על סף ההצלה ואיך יחזור לאניה בידים ריקות? פאול שלף סכין ומכוונו כלפי פדיה. “אם לא תשיט אותנו לחוף, צפוי לך מוות בטוח, בעוד שבשבירת המשוט עדיין מותך מוטל בספק, ועתה בחר בין הספק לוודאי!” פדיה נרתע. הם ממשיכים בדרכם, כשפאול אינו מוציא את הסכין מידו ואינו גורע עין מפדיה.

בהגיעם לחוף, שוכר ד"ר פאול טכסי וממהר לאתונה. במשרד הדואר הראשי הוא מזמין שיחה טלפונית דחופה לפראג.

אליהו גלזר מאושר לשמוע את קולו ולקבל ידיעות על האניה. באירופה ובארץ, הוא מוסר, נפוצו שמועות מחרידות על גורל האניה ואנשיה. סופר על מגיפה שפרצה באניה ואין איש יודע טיבה, שרבים מן הנוסעים מתו ועוד המוות קוצר את קצירו. פעילי העליה רצו לשלוח תרופות ומזון לאניה אך לא ידעו היכן היא. בעל האניה תובע תוספת של אלף לירות שטרלינג ולא – אין הוא מגלה את מקום האניה. זאב ז’בוטינסקי חרד מאוד לגורל האניה. יום יום הוא מטלפן מפאריס ולאחר מכן מבוקרסט ומבקש מגלזר פרטים על גורל האניה, ומזה ימים מספר הוא רתוק למטתו מרוב דאגה.

ד"ר פאול מרגיע את גלזר. אמנם המצב קשה, אך הם יחזיקו מעמד. אין להיכנע לסחיטתו של דאוואריס. העיקר הוא – קשר עם הארץ, כדי לדעת היכן ומתי להוריד את האנשים. מובן שלא תזיק גם כמות מסויימת של מזון, אבל עד שזו תגיע, יתכן ויהיה כבר בארץ.

גלזר מבטיח להגיש את מלוא העזרה במהירות האפשרית¹⁰.

בצאתם ממשרד הדואר מבחינים פאול ורייס ששוטרים עוקבים אחריהם. הם שוכרים מכונית ומצווים עליה לנסוע למבואות העיר. וגם פה המשטרה אחריהם. עוד מעט ומכונית המשטרה תשיגם. באחת הפניות הם פותחים את דלתות המכונית וקופצים החוצה. עתה הם עושים דרכם ברגל ונזהרים מעין זרים. הם מגיעים לכפר בקרבת החוף, כולו שרוי באפלה ורק מבית אחד בוקע אור. הם נכנסים לבקש מקום לינה, ומוצאים את בעל הבית ואשתו רכונים על פני מיטת ילדם החולה. ד"ר פאול בודק את הילד ומצווה על טיפולים שונים. למחרת חל שיפור במצבו של הילד ובעיני בעלי־הבית פאול וחברו הם כמלאכי מרום שנשלחו להושיע את ילדם. לאות תודה והוקרה משיט אותם האיכר לעת ערב חזרה לאניתם.

עם שובם נודע לאנשים על המסע המוצלח והדבר מעודד אותם ומרומם את מצב רוחם.

באותם הימים עשה יוסף נבון־קרמין בביירות בענייני עליה ב'. והנה הגיע אליו שליח מהארץ שמסר לו על תפיסתה של “ארטימיסיה” וכי מאז כבר עברו שבעה עשר יום ואין עדיין כל ידיעה מהאניה “קאטינא” אשר חזרה ללב ים. הוטל על נבון לצאת ליוון ולמצוא קשר אל האניה. לאחר מאמצים נואשים הצליח נבון להשיג אשרת כניסה ליוון (הדבר היה כרוך בקשיים כיוון שניתנו הוראות לקונסול היווני בביירות לא להוציא ויזות לתושבים ארצישראליים) והפליג לאתונה. בעברם דרך נמל אלכסנדריה, חיכה לו מנחם ארבר, שנשלח למצרים כדי לנסות ולברר משם פרטים על גורל האניה. אך גם בידו לא היו שום ידיעות. הם מטלגרפים לפראג את דבר צאתו של נבון ליוון.

בהגיעו לאחר שלושה ימים לאתונה, מנסה נבון להתחקות על עקבות “קאטינא” אך לשוא. הדבר היחיד שנודע לו הוא כי האניה שייכת ליווני מכובד ונשוא פנים, המשמש גם קונסול ספרד הרפובליקנית – דאוואריס. ואמנם, עוד באותו לילה בא אליו דאוואריס, בספרו כי קבל הוראות מפראג להתקשר עמו. דאוואריס אומר כי הוא חוזר מן האניה. אין היא יכולה לעגון בשום נמל יווני, בגלל אשמת הברחת נשק לספרד, ואין היא יכולה להמשיך בדרכה לארץ מחוסר פחם ומזון. ואילו פחם אפשר להשיג רק בנמלים, ואשר למזון – קיים חוק ביוון האוסר אגירת מזון בשיווי יותר מ־5 ליש"ט והעובר על צו זה צפוי לעונש חמור.

למחרת בבוקר יוצאים נבון ודאוואריס לבקר באניה. לאחר חמש שעות נסיעה במכונית ובסירת מנוע הם מגיעים ל“קאטינא”. נבון שומע דין וחשבון מפורט מפי ד"ר פאול. לאחר מכן הוא מבקש לכנס את הנוסעים, נואם בפניהם ומעודד את רוחם. בשובו ליבשה מתחיל נבון במאמצים להשגת פחם ומצרכי מזון, סירות הצלה – ומי שתייה. אין הדבר פשוט כל עיקר. את מצרכי המזון ניתן לקנות רק בכמויות קטנות ויש לרכז אותם במקום סתר. הוא הדין לגבי פחם. כן יש לשכור סירות שבעליהן יסכימו להגניב את המצרכים, הפחם והמים לאניה. זאת ניתן לעשות רק בחשכת הלילה, וממילא המחירים גבוהים יותר, אך הכסף מנין יימצא?

נבון פונה לד“ר ראובן הכט, נציג האצ”ל בשווייץ, ומבקש שיעביר לו באורח דחוף סכום כסף ניכר. בעזרת אחד מידידיו היווניים הוא בא בדברים עם מפקד הבולשת בפיראוס, ובעזרתו הוא משיג מצרכי מזון בקנטינות הצבאיות, בכמות שתספיק למספר ימים. כן הוא מצליח לקנות 120 טון פחם. את כל זה מגניבים תחילה לאי קטן שבקרבתו עוגנת “קאטינא”, ומשם – בסירות־מפרש ל“סיפון” האניה. גם עשר סירות הצלה חדשות מובאות ל“קאטינא”.

כל ההכנות להפלגה כבר הושלמו ו“קאטינא” עומדת להרים עוגן. והנה מקבל נבון קריאה טלורפית מפראג. יצחק ז’רז’בסקי מודיע לו, שאניה בשם “ג’פו” הפליגה מקונסטנצה כשעל סיפונה 750 נוסעים. באניה זו כמויות מזון גדולות שתספקנה לשתי האניית גם יחד. הוא מייעץ לחכות לבואה של “ג’פו” כדי להעביר חלק מהמצרכים ל“קאטינא”. ואמנם נבון שומע לעצתו.

פגישה עם “ג’פו”    🔗

בתחילת חודש פברואר 1939 הוזמן יצחק ז’רז’בסקי למטה אצ“ל בתל־אביב ונצטווה על ידי אברהם שטרן־יאיר לצאת מיד בדרך האוויר לורשה. שם יפגוש את דוד רזיאל, וממנו יקבל פרטים על התפקיד שיוטל עליו בעניני העליה. את רזיאל פוגש ז’רז’בסקי במלון “אנגלסקי” בורשה. חדרו במלון משמש גם משרד האצ”ל בפולין. רזיאל מטיל עליו להיות האחראי מטעם האצ"ל לרכישת האניות וסידור ההפלגות, העלאת הנוסעים, קשר עם הארץ ותיאום תאריכי ההורדה. בעוד שעתיים, אומר רזיאל, יוצאת הרכבת לבוקרסט ועליו לנסוע ברכבת זו.

בבוקרסט מתייצב יצחק ז’רז’בסקי לפני כצנלסון המכונה באותו זמן גוסטב כהן. כצנלסון שוכב חולה בחדרו במלון וז’רז’בסקי מופיע בפניו כמלאך הגואל: למחרת היום צריכה להפליג מנמל קונסטנצה האניה “ג’פו” ובה 750 עולים. עדיין לא הושלמו ההכנות ועקב מחלתו נבצר ממנו להיות במקום ולטפל בענינים הטעונים סידור. בעוד שעה יוצאת הרכבת לקונסטנצה, ועל יצחק למהר ולצאת ברכבת זו כדי שיספיק להשלים את ההכנות. כיוון שהשעה דוחקת אין להרבות כעת מלים על עניני העליה בכלל ועל תפקידו של יצחק בפרט. זאת יעשו לאחר הפלגת “ג’פו”.

זאת היא הפלגתה השניה של “ג’פו” לארץ. בפעם הראשונה הפליגה מקונסטנצה בחמישה בדצמבר 1938, כשעל סיפונה 734 עולים, כמחציתם בית"רים מאוסטריה, רומניה ופולין, וגם מאה יהודים שהגיעו לנמל ישר ממחנה ריכוז בדכאו, לאחר שהגיסטפו הסכימה לשחררם רק בתנאי שיעלו מיד לאניה. שיירה זו הגיעה לארץ ללא תקלות. האנשים הורדו בחוף נתניה והאניה חזרה בשלום לקונסטנצה. עתה, לפני ההפלגה השניה, העלו בעלי האניה תביעות חדשות שגרמו קשיים בלתי צפויים ועיכבו את ההפלגה. כצנלסון מוסר לז’רז’בסקי כי יש לשלם עוד סכום כסף מסויים לבעלי האניה, ומזהירו שבעלי האניה ועובדיה הם פיראטים מובהקים, העלולים להפתיעו על כל צעד ושעל בסחיטת כספים, בניפוח החשבונות, בהפרזת מספר הנוסעים (התשלום הוא לפי ראש) וכיוצא באלה תביעות שאין לנחשם מראש. שומה עליו להיזהר מאוד בכל מעשיו והליכותיו.

אלה הן כל הידיעות שיש ליצחק על שליחותו. ברור לו כי תפקיד קשה מצפה לו. ברכבת לקונסטנצה גומלת בלבו ההחלטה. הוא לא ישלם לבעל האניה את הכסף לפני שיעלו הנוסעים על האניה, כמקובל. הוא ישתלט עוד קודם לכן על האניה, כדי שיוכל לבקר בדיוק את מספר העולים, ובעל־האניה לא יצליח לרמותו ולסחוט ממנו תשלום מיותר תוך איום בביטול החוזה, כפי שקרה לא אחת.

בהגיעו לקונסטנצה מוצא יצחק את האניה כשהיא עוגנת בנמל. הוא בוחר מבין העולים קבוצת בית“רים, ובתוכם שני המלווים מטעם האצ”ל (שלמה טרכטמן, שהגיע זה מקרוב מן הארץ, ואברהם בלאס, מפקד בית הספר הימי של בית"ר בצ’יוויטה־ווקיה שבאיטליה) ובתחבולות שונות הוא מצליח להעלותם על סיפון “ג’פו”.

עתה הוא חוזר למלון ומודיע לבעל־האניה כי הוא מבקש לראותו. בעל־האניה מופיע בלוויית שנים מעוזריו. הוא יווני המדבר מעט רוסית. אדם מנוסה בכל עסקי הברחה ששמו הולך לפניו כאיש עשוי לבלי חת, אחד מאבירי העולם התחתון. חזותו – של פיראט. הוא לבוש אדרת שעירה, למתניו פגיון, לרגליו מגפיים גבוהות ומסומרות, והד מצעדיו נשמע למרחוק. כל הופעתו היא של מתגושש היורד לזירה בכוונה להכריע את מתנגדו במכה אחת ניצחת.

הופעתו של היווני מטילה מורך בלבו של יצחק. איך יוכל לעמוד מול אדם רב־תככים זה? אולם ברור לו, ליצחק, כי ברגע שירגיש היווני בחולשתו – הריהו אבוד. אם לא יצליח כעת להוכיח את תקיפותו – שוב לא יוכל לרכוש לעצמו לעולם מעמד מעורר־כבוד בקרב אנשים מסוג זה. הוא מתגבר על חולשת־הפחד. בקול תקיף מודיע יצחק ליווני שאת שארית הכסף יקבל בעוד שעתיים – תוך כדי העלאת האנשים לסיפון. היווני משיב כי אין הוא מכיר את יצחק ואינו רוצה להכירו. את האניה שכרו ממנו אנשים אחרים ורק אתם ידבר. הוא לועג להצעתו לשלם את הכסף תוך כדי העלאת האנשים. אם אמנם זו כוונתו, הרי עליו לדעת כי האניה לא תקבל כלל את האנשים. עוד יצווה על האניה להרים עוגן ולהפליג הימה. היווני מופתע קמעה שאיומו אינו עושה כל רושם על יצחק. להיפך, יצחק שולח בו מבט לגלגני במקצת, ומפליט: “למעשה אינך כבר בעל האניה. על סיפונה נמצאים אנשי, ואם לא תסכים לסידור המוצע, רק אתה תפסיד. האניה על נוסעיה יפליגו בשעה היעודה”. כנשוך נחש קופץ היווני ממקומו, וידו תופסת בפגיון. עיניו זורות אש כעיני חיה פצועה. עוד מעט יסתער על יצחק ויכלה בו את חמתו על אשר העז להערים עליו. אולם מבטו הקר ושלוותו של יצחק מרתיעים אותו. הוא פורץ בשטף קללות ואיומים ודורש להוריד מיד את האנשים מעל הסיפון. ככל שמתחוור לו שהפעם הפסיד את המערכה כן גדל זעמו. וככל שהשתוללותו גוברת – גוברת גם שלוותו של יצחק. הוא כבר יודע שידו על העליונה, בקול שקט ותקיף אומר לו יצחק: “בודאי שמעת על הארגון הצבאי הלאומי ובודאי שמעת גם על פעולותיו בארץ, ובכן דע לך אם תעיז לנגוע בשערה אחת של נציגו היושב פה לפניך – ידו הנוקמת של האצ”ל תשיג אותך בכל מקום שתהיה. אתה תנהג איפוא בתבונה אם תסכים להצעתי הקודמת וניתנת לך בזה דברת כבוד של נציגי לוחמי החופש העבריים. שתקבל את כל המגיע לך לאחר היות האנשים באניה".

היווני נכנע.    🔗

“ג’פו” היא אנית סוחר בנפח 1500 טון בערך המניפה את דגל פנמה. לפני כן עסקה בהובלת נשק. משוודיה לספרד. עתה היא מובילה 750 עולים, רובם יוצאי פולין, 270 מהם בית“רים מפולין, 34 בית”רים מרומניה ויש גם חברי הסתדרויות נוער אחרות.

בלילה האחרון לפני ההפלגה קדחה העבודה על הסיפון. העלאת הנוסעים והעמסת המזון – כמויות גדולות של לחם, שימורי בשר, צנימים, פירות וכדומה הארוזים בשקים ובארגזים – נעשתה תוך שעות ספורות, ועם שחר הורם העוגן והאניה הפליגה ללב־ים.

הים היה זועף והאניה התנהלה לאיטה, כאילו חששה להתרחק מן החוף. אכן היו דברים בגו. עם הערב היום נעצרה האניה ומרחוק הבחינו הנוסעים בסירת־מנוע המתקרבת לאניה כשהיא נשאת על הגלים. משהגיעה הסירה הורדו אליה חבלים שבהם הועלו מספר ארגזים שבמראיהם החיצוני לא נבדלו במאומה מארגזי המזון. אולם תכנם היה שונה בתכלית. היו אלה ארגזי נשק שנשלחו ארצה בשביל האצ"ל.

בלילה התחוללה סערה גדולה שנמשכה בסירוגין ימים מספר עד שהגיעה האניה למפרץ קורינת, סוכן האניה הודיע לטרכטמן שקוראים לו בטלפון מורשה. היה זה יוסף כצנלסון. הוא אמר כי באחד מעתוני לונדון נתפרסמה ידיעה שאנית עולים בלתי־ליגאלים, שהפליגה מנמל קונסטנצה בתאריך יציאתה של “ג’פו”, נטרפה בים באחת הסערות הגדולות שהשתוללו בימים אלה וירדה למצולות על כל נוסעיה. כצנלסון ביקש על כן לקנות 750 גלויות־דואר ולחלקם בין הנוסעים, שכל אחד יכתוב לביתו כי שלום לו. עם זה דרש להקפיד שלא תישלחנה גלויות לארץ ושלא יוזכר בהן התאריך המשוער של בואם לארץ. שמחת העולים היתה רבה, כי זה זמן ממושך לא היתה להם האפשרות להודיע למשפחותיהם על גורלם, וכל אחד הבטיח, כמובן, להקפיד על ההוראה. אף על פי כן, משנבדקו הגלויות נמצאה אחת שעליה התנוססה כתובת בארץ ובה צויין מקום הימצאם, טיב האניה, מספר העולים וכדומה.

בקאלאמאיקה שעל יד מפרץ קורינת נפגשו עם “קאטינא”. כאן העביר נבון חלק ממצרכי המזון וגם חלק מסירות ההצלה מ“ג’פו” ל“קאטינא”. נקבע כי “קאטינא” תפליג מיד לארץ ותוריד את אנשיה בחוף נתניה, ואילו “ג’פו” תמתין במקום זה יומיים־שלושה ותוריד את אנשיה בחוף אבן־יהודה.

“קאטינא” עושה את דרכה לאורך חופי יוון וחופי תורכיה לכיוון אלכסנדרתה. בכוונה תחילה בחרו בדרך ארוכה יותר, כדי להטעות את הבילוש הבריטי. אניה זו כבר נתפרסמה למדי. לאחר שנתפסה “ארטימיסיה”, ו“קאטינא” ציפתה לשוא לבואה, חגו מעליה אווירונים בריטיים וצלמוה מכל עבר. גם הביקורים בנמלי יוון השונים והדגל השחור שהונף על תורנה בגלל המגפה – הוסיפו לפירסומה, והיא חייבת להיזהר שבעתיים בדרכה לארץ, הפעם גמרו אומר לבצע את ההורדה בכל מחיר כדי לשים קץ לסבל הרב שנפל בחלקם של נוסעי “קאטינא” במשך שמונה השבועות של נדודיהם. אבל נראה ש“קאטינא” לא יכלה להימלט מגורלה המר, שדבק בה מאז הפלגתה. לאחר עשרים וארבע שעות, בהיותה בפתח הים האגאי, קידמה אותה סערה עזה. שוב טולטלה האניה כקליפת אגוז על פני הגלים הסוערים ונחשולי מים הציפו את הסיפון. האנשים נזרקו מן המצעים והתרמילים מן הקירות, והקאות חזקות תקפו את כולם. אך בקושי רב ניתן להשתלט על האנדרלמוסיה שנשתררה באניה, וקול הענות שבקע מפי הנוסעים נבלע ברעש־געש הגלים שהחריש כל אוזן. בשוך הסערה התברר שחל קילקול במכונות והאניה יכולה לנסוע רק במחצית מהירותה הרגילה. האלחוטאי טילגרף לבעל האניה דאוואריס וזה הבטיח לשלוח אליה אנית גרר המצויידת במכשירי תיקון.

כך נטרפה “ג’פו”    🔗

באשמורת השלישית, אור ליום העשרה במרץ, קלטה “קאטינא” קריאות ס.או.ס. מאניה הנמצאת בסכנה ולפי דרישת נבון הפנה רב־החובל את “קאטינא” לכיוון שממנו הגיעה קריאת ההצלה.

בתשעה במרץ, כמוסכם, עזבה “ג’פו” את נמל קאלאמאיקה. היא מפליגה במלוא הקיטור, הכול מתנהל למישרין. האנשים מרוצים שסוף סוף יצאו לדרך. גם הפיקוד אין לו על מה להתלונן. האניה מצויידת במזון ובמי־שתיה בכמויות גדולות, וכאשר האנשים שבעים הם נוחים במזגם ומקבלים כל הוראה ברוח טובה. לפי כל הנתונים לא יעברו אלא ימים ספורים והם יורידו בהצלחה את העולים לחוף והמפקדים, טרכטמן ובלאס, יחזרו עם האניה לקבל שיירת נוסעים חדשה.

היה ליל ירח בהיר. הים שקט. האנשים שקועים בשנתם ובוודאי הם חולמים על היום המאושר הממשמש ובא. האניה מפליגה במלוא מהירותה וחופי יוון ואייה נשארים הרחק הרחק מאחוריה.

לפתע פלח את דממת הלילה קול רעש מחריש אזניים. נדמה היה שרעם נורא מתגלגל על פני הסיפון. זעזוע קשה עבר את האניה. כאילו התנקשה בכוח באיזה מכשול. דממה. ושוב רעש עצום וזעזוע והאניה עמדה מלכת. האנשים נזרקו ממצעיהם ונתעוררו בבהלה. עוד הם תמהים לדעת מה פשר הדבר – והאניה משמיעה אנקה ונוטה לצדדים – תחילה לצד אחד ואחר־כך למשנהו. ראשונים על הסיפון הם אנשי הפיקוד. מאחוריהם קהל הנוסעים. רב־החובל עומד המום ואינו מוציא הגה מפיו. המכונאי הראשי, שידע קצת רוסית, צועק לעומתם: “יינצל כל מי שיכול”! עד מהרה נתברר שהאניה עלתה על סלע ענק דרומית לאי כרתים, כשלושה מילים מן החוף. הקהל נצטווה לרדת אל מתחת לסיפון. הדבר הראשון שיש לעשותו הוא להשקיט את הרוחות ולהפיג את הבהלה שתקפה את הכל. מסבירים לעולים, שהאניה עלתה על שרטון וכדי לחלצה ממנו יש צורך להקל על משאה. על כן יורדו מן האניה כמאתיים איש – בראשונה הנשים והילדים. על יד פתח הסיפון הועמד משמר כדי לעצור בעד זרימת האנשים לסיפון ולמנוע הידחקות ואנדרלמוסיה. גם ליד שתי הפירצות בתחתית האניה שדרכם פרצו המים לאניה הועמדו משמרות של בית“רים כדי. למנוע בעד הנוסעים מלגשת למקום ולהפיץ את השמועה המחרידה על רוע מצבם. הבית”רי דב ברגר אוסף קבוצת אנשים ומתיישב לשחק קלפים, כאילו לא קרה כלום ומפיג בכך את הבהלה הגדולה שנשתררה. מן הסיפון מורדות לים הסירות המעטות שנשארו ברשותם, אולם מיד חודרים לתוכן מים כי הן מלאות פירצות ובלתי־כשרות לשימוש. צופרי האניה מיללים במלוא כוחם. לחלל האויר נשלחות רקיטות צבעוניות והטלגרף פולט קריאות עזרה בלתי פוסקות. הנשים שנצטוו לעלות על הסיפון – נרעשות ונפחדות. והנה מבחינים בסירת דייגים העוברת בקרבת מקום. מתחיל משא ומתן מייגע עם הדייגים על העברת האנשים לחוף. הם דורשים תשלום במטבע זר וסכום לגמרי לא מבוטל. אך כלום יש ברירה? מורידים לסירה כחמישים נשים וילדים והיא מפליגה לחוף. כעת מרשים לאנשים לעלות על הסיפון בקבוצות בנות עשרה נוסעים. הדוחק במדרגות הוא איום, כל מי שכוחו עמו משתדל להיות בין הראשונים, כאילו שם למעלה, על הסיפון, מצפה הישועה. המשמרות אינם עומדים מול לחץ הזורמים לסיפון. הכל מתפזרים על פני הסיפון ונוכחים לדעת שההצלה היא עדיין מהם והלאה. מגייסים את הנוסעים לשאיבת המים מן האניה במשאבות־יד שהיו באניה, אולם אין ברכה בעבודה; כל שמרבים להוציא את המים הם גואים ועולים בבטן האניה. הסירה חוזרת מן החוף לקבל עוד נוסעים. האנשים מנסים גם הפעם להידחק בכוח, אולם הם נרתעים למראה האקדחים בידי אנשי הפיקוד. כעת משתרר סדר, ועבודת ההצלה נמשכת תוך מסירות נפש כללית.

מעל אחד התורנים משתלשל ויורד חבל עבה. לכל ארכו מצויירים עיגולים ממוספרים. המספר הנוגע עתה במים הוא מאה שבעים וחמש. תוך השעתיים, מאז עלתה האניה על השרטון, שקע החבל במים כדי שלושים עגולים, כשני מטר בערך. מסתבר שבעוד שש שעות יגיעו המים עד לסיפון ויציפו את האניה וכל אשר בה. דרכה של הסירה עד לחוף וחזרה נמשכת קרוב לשעה, זאת אומרת, שבמקרה הטוב ביותר יינצלו רק קצת למעלה משליש האנשים, ותשובה לקריאת העזרה טרם הגיעה. האם נקלטה קריאתם, התגיע העזרה בעוד מועד?!

עם שחר קולט האלחוטאי תשובה לקריאת הס.או.ס. שואלים על מקום הימצאה המדוייק. רב־החובל עדיין המום ומאובן. במשך כל שעות הלילה לא נע ולא זע ממקומו. כל פנייה אליו נשארת ללא תשובה. כאשר כל הנסיונות לדובבו ולהחזירו לאיתנו עלו בתוהו – עזבוהו לנפשו. ברם כעת צריך להודיע על מקום הימצאם, וזאת יכול לקבוע רק רב־החובל. לא הייתה ברירה אלא להשתמש בכוח – מספר טלטולים חזקים שהיה בכוחם לרסק עצמות, דובבו אותו והוא מסר את הידיעות המבוקשות.

הידיעה שקריאתם נקלטה, הפיחה רוח חדשה בקרב הנוסעים, נתעוררו מחדש התקוות ויחד עמם גבר ביתר שאת רצון החיים, אפילו בין אלה שכבר אמרו נואש ונתפסו לאדישות של השלמה עם הגורל, שהשתקפה במבטם הקפוא והקר כמוות עצמו… במשנה־מרץ מופעלות כעת המשאבות למרות הידיעה הברורה שאין בכך משום הצלה. בסדר מופתי מתנהגים כעת כל הנוסעים, בין אלה המורדים לתוך סירת ההצלה ובין אלה הנשארים על הסיפון והנתונים לחסדי הגורל. אין עוד צורך במתן פקודות ובשימוש באיומים, הכל מעריכים את חומרת המצב ואת גודל השעה, שעת ההצלה הקרובה, הצפוייה להם על אף העובדה שפני הים מתקרבים אל הסיפון בצעדים בטוחים ומאיימים…

לפתע בקעה מגשר הפיקוד קריאה עזה. הכל הרגישו בנימת השמחה שבקריאה ולמעלה מחמש מאות וחמישים זוגות עינים נצמדו לנקודה הזעירה בקצה האופק, שהלכה והתקרבה, הלכה וגדלה. הייתה זאת אניית־גרר מצויידת במכשירי־תיקון שנשלחה לעזרת “קטינא”. רב־החובל של אנית־הגרר מנסה להציב משאבות אוטומטיות על סיפונה של “ג’פו” השוקעת. אחת המשאבות נופלת לים ויורדת למצולות. שאר המשאבות מתחילות בשאיבה קדחתנית. רב־החובל בודק את “ג’פו” וקובע שאין כל סיכוי להצילה. נערכת התיעצות קצרה ולפתע שוב בוקעת קריאת שמחה אדירה – עוד נקודה מופיעה באופק.

השמש כבר עמדה במרום הרקיע כאשר נעצרה “קאטינא” במרחק כמה מאות מטר מן האניה הטובעת. כל אותו זמן נתרחשו על סיפון “ג’פו” מחזות שמחה שהקיפו את הכל. עוד הישועה מהם והלאה, אולם מי חש בסכנה ומי ישים עוד לב לעיגולים על החבל המוסיפים לשקוע במצולות ים?! עם התקרב “קאטינא” גוברת ההתרגשות ומגיעה לשיאה; האנשים מתחבקים ונושקים איש את רעהו. דמעות גיל ואושר בעיני כל. כך יכולים לשמוח רק נידונים למוות המקבלים חנינה בלתי צפויה…

לא קטנה מזו הייתה שמחת הפגישה עם האחים המצילים, אשר הורידו את סירותיהם והשיטון במהירות לעבר “ג’פו”.

עבודת ההצלה נמשכת בקצב מסחרר. רבי־החובלים קבעו ש“ג’פו” תחזיק מעמד מארבע עד שש שעות. נוסף לחמש מאות האנשים הנמצאים עדיין על הסיפון יש צורך להעביר גם את מטענם האישי וגם את מצרכי המזון, כדי לכלכל מספר כה רב של אנשים.

בצהרי היום כבר הייתה “ג’פו” ריקה מאדם. על סיפונה עוד נמצאו רב־החובל, מספר מלחים, טרכטמן, בלס ונבון. על סיפון “קאטינא” העיר מישהו שאפשר עוד להציל חלק מן המזון. מיד התארגנה קבוצת מתנדבים שירדו בסירות וחזרו ל“ג’פו”. רב החובל הזהירם שלא יעיזו לעלות על סיפונה, אולם איש לא שעה לאזהרותיו. הבחורים עלו על סיפון “ג’פו” ובוססים עד מחצית גופם במים התחילו להוציא מן המחסנים חביות. החביות הורדו לים ונקשרו בחבלים לסירות וכך השיטום לעבר “קאטינא”. כך חזרו הבחורים פעמים אחדות ל“ג’פו” ובחרוף נפש הצילו כמויות ניכרות של מזון. בפעם האחרונה כבר הגיעו מי הים עד לסיפון. עתה ירדו לתוך הסירות כל הנותרים, אך בטרם יספיקו שני המלחים האחרונים לקפוץ לסירה – התהפכה האניה על צידה ושקעה במצולות. היא סחבה עמה את המלחים, כשקרני השמש האחרונות מפזות את קברם הרענן…

עם ערב כבר היו על סיפון האניה “קאטינא” כל אנשי “ג’פו”, גם אלה שהורדו קודם לכן לאי כריתים. בהתייעצות המפקדים הוחלט ששלמה טרכטמן יחזור מיד לארץ כדי להודיע על בואה של “קאטינא”. שלמה ירד בחוף קאפו־סידארא. הוא התייצב במשטרה וסיפר שהוא קצין ימי שאנייתו נטרפה ורוצה להגיע לאתונה. הוא נחקר ארוכות על פרטי סיפורו ונשלח לנמל בליווי שני שוטרים. רב־החובל של האניה שבה הפליג לפיראוס נצטווה למסור אותו מיד עם הגיעם לשם לידי הבולשת. וכך היה. אולם כשנודע למפקד הבולשת בפיראוס זהותו האמיתית של שלמה, שחרר אותו מיד ואף סייע בידו להשיג כרטיס לאוירון לארץ. כך הספיק שלמה להשתתף בארגון הורדתם של אנשי “קאטינא” בחוף נתניה.

הניצולים מתמרדים    🔗

על סיפון “קאטינא” נתקלו בינתיים הנוסעים בתנאים החמורים שנתהוו על ידי תוספת הניצולים. באניה המסוגלת לקלט בקושי חמש מאות נוסעים – נמצאים כעת אלף ומאתיים וחמישים איש. כל האולמות, הסיפונים המעברים והמחסנים הם מלאי אדם. על שכיבה אי אפשר אפילו לחלום. כולם יושבים צפופים זה על יד זה, כל אחד סמוך לתרמילו ולשכם חברו. האויר דחוס ומלא ריח זעה עד כדי מחנק. כל אחד משתדל לשפר את מקומו ואת מצבו ונתקל בהתנגדות חברו. אנשי “ג’פו” שנסעו באנייתם בתנאים נוחים למדי, משופעים במזון וחפשים מכל משמעת נפלו לתוך משטר של משמעת חמורה, משטר של קיצוב מזון ומים וצפיפות איומה. בכל אשר תדרך כף רגלם – גושי בני אדם עייפים, תשושים ומרודים מטלטולי דרך ארוכים וממצב של רעב למחצה הנמשך זה שבועות. כבר בראשית צעדיהם ב“קאטינא” נוכחו לדעת שימים קשים צפויים להם, אך במקום להשלים עם המצב הבלתי־נמנע ולהסתגל למשטר הקיים כדי להקל על חייהם ועל חיי חבריהם־מציליהם, החלו לרטון ולהתקומם. הם שכחו חיש־מהר את הסכנה שבה נמצאו לפני שעות מספר ובמקום רגשי ההודיה והשמחה והאושר על הנס הגדול שקרה להם – השתלטו עליהם רגשי תרעומת וזעם, שהתפרצו כבר בשעותיהם הראשונות באניה. וקרה הדבר בגינם של התרמילים: לפי פקודתו של ד"ר פאול נערמו כל התרמילים של אנשי “ג’פו” בערימה על סיפון האניה ועליהם הופקדה שמירה. פאול למוד הנסיון המר, מצא לנכון להחרים למחסן האספקה הכללי את כל מצרכי המזון שנימצאו בבעלותם של אנשי “ג’פו”, ועל כן הורה להוציא מן התרמילים כל דבר מאכל ומשקה. דבר זה גרם לסערת רוחות בין אנשי “ג’פו”. הם לא רצו להבין שבתנאי חיים כאלה לא יתכן שחלק מן הנוסעים יצפו בכליון עינים ובסבלנות לתורם לקבלת האוכל בזמנים קבועים ובמנות קצובות, ואילו חלק ישמרו לעצמם בתרמיליהם מצרכים ויאכלום בכל שעה שיעלה רצון לפניהם. גם סידור המקומות לאנשים עוררו התרגשות ורוגז. רבים מאנשי “ג’פו” לא אבו להשלים עם המקומות שהוקצו להם. הם דרשו מקומות טובים יותר, רבים היו הטוענים, ששלמו עבור נסיעה בתנאים נוחים, ואין זה מענינם שקרה אסון לאניתם. הפיקוד חייב לאפשר להם את המשך הנסיעה בתנאים מתקבלים על דעתם.

בתוך סערת הרוחות והבהלה הכללית כינסו המפקדים אסיפה רבתי על סיפון האניה. בקושי רב עלה בידיהם להשקיט את הקהל ולהשמיע דבריהם; דברי הודיה על הנס שקרה, דברי תוכחה על התנהגות הנוסעים ודברים כבושים שנימה של איום בהם – התראה ברורה, שכל מי שלא יציית לסדר הקיים – יינקטו כלפיו אמצעים. ד"ר פאול, אחרון הנואמים, אמר:

“הייתם בסכנה גדולה. אנו הצלנו אתכם ונביאכם למטרה הנכספת. אנו נודדים בים זה ימים רבים למודי סבל, מחלות ורעב. מצרכי המזון שברשותנו מועטים ויספיקו לימים אחדים בלבד, ובקשתי היא אליכם, אנשי “ג’פו”, אל תקשו את הנסיעה לא על עצמכם ולא עלינו, מטרתנו מטרתכם, אחינו אתם ונחלק עמכם את פרוסת לחמנו האחרונה ולא יהיה הבדל בין אנשינו ואנשיכם. ברם, אני דורש מכם משמעת מוחלטת ואנו מצדנו נעשה כל מאמץ להקל על תנאי הנסיעה והננו מקוים שבקרוב נגיע בשמחה לחופי ארצנו ואז ייתמו כל סבלותינו”.

אולם דבריו ההגיוניים של מפקד קאטינא" לא נתקבלו על דעתם של אנשי “ג’פו” – הם לא ניסו כלל להבין את המצב, הם ראו בו, בד"ר פאול, את האשם העיקרי באסונם ובתנאים השוררים באניה והפנו נגדו את חצי זעמם. לקריאת אחדים מחבריהם נתכנסו כל אנשי “ג’פו” בצד הסיפון כדי לדון על צעדיהם הבאים. מכובד משקלם נטתה האניה לצידה. רב־החובל דרש מהם להתפזר, כי הדבר מסכן את האניה, אך לא היה שומע לו. הוא התחיל צועק ומאיים שאם לא יתפזרו – יעזוב הוא את האניה. אך גם זה לא השפיע על הנקהלים. דומה שרוח שטות נכנסה בהם ושוב אינם מסוגלים לתפוס את הדברים הפשוטים ביותר. אחדים דורשים להחזירם לפולין, אחרים תובעים להורידם בכרתים, וכל זה תוך איומים “לשרוף את האניה על כל יושביה”. לעומתם ניצבו אנשי “קאטינא” לימין הפיקוד ותבעו מאנשי “ג’פו” לציית להוראות ולסדר הקיים. שני המחנות נצבו זה מול זה כשהם נערכים לקרב ודומה היה שעוד מעט יתחולל אסון נורא. כאן התערב אברהם בלאס, מפקדה הקודם של שיירת “ג’פו”, אשר רכש בימי ההפלגה הקצרים על “ג’פו” את אהדתם ואמונם של כל הנוסעים. הוא פנה אל אנשיו וקרא להם להתאזר באורך רוח כי לא ירחק היום והם יגיעו לחופי המולדת. האסון שקרה לאניתם הוא שגרם לקשיים שהם נתונים בהם עתה, ואין עצה אלא להשלים עם המצב כמו שהוא עד יעבור זעם.

דברי בלאס הרגיעו את הרוחות והאנשים החלו להתפזר, אולם גם הם לא שמו קץ לתסיסה הרת־הסכנות בקרב אנשי “ג’פו”. מדי פעם בפעם אירעו שוב התפרצויות, שאלמלא המשטר החמור שנכפה על האניה, עשויות היו לגרור תוצאות מרות וחמורות.

אדם במערומיו    🔗

החיים באניה הם כעת בבחינת גהינום של מטה. האדם מתגלה לעיני חברו בכל מערומיו. אין מנוס מפני המגע ההדוק שבין נוסע לנוסע, מפני הצפיפות הבלתי נמנעת, צפיפות פיסית ורוחנית. מזרון במזרון נוגע, גוף בגוף מתחכך. אם תרצה או לא תרצה אתה רואה את אותם הפנים יום יום, שעה שעה באולם השינה, בשעת האוכל ובכל אשר תפנה. סופו של הנוסע שהוא מכיר את הכול, והכול מכירים אותו. אין אדם יכול להסוות את אופיו האמיתי ובעל כורחו יבוא לידי התנגשות עם האופי הנוגד של חברו. כל אחד מהם נעקר מעולמו הפרטי ואנוס הוא לחיות את חיי הציבור. העצבים המתוחים והמרוטים מביאים לידי התפרצויות מתמידות בשל דברים של מה־בכך, בשל מילה בלתי זהירה. תנועה שלא נתפרשה כהלכה וקריצת עין בלתי־זהירה, כל אותם הדברים הטפלים נעשים פתאום עיקר. כיצד יכול אדם לשמור על צלם האלהים שבו, כיצד הוא יכול להוסיף ולאהוב את חבריו הדחוסים יחד עמו מתחת לסיפון והנושמים לקרבם את כל הריחות הרעים הנישאים בחלל אוירו של האולם? וכיצד יחיו בשלום יוצאי צ’כוסלובקיה עם יוצאי פולין, ואיך ישלימו נוסעי “ג’פו”, שלא ידעו דוחק ומחסור, מחלות וצמא עם נוסעי “קאטינא” שהתנסו בכל אלה?

מריבות וויכוחים אין סופיים מתנהלים בין הנוסעים, מריבות על התור לקבלת אוכל, על התור לבתי־השימוש, שהזדנב באופן מתמיד במשך כל שעות היממה, על טיב האוכל וטעמו; שעה שאנשי “קאטינא” בלעו את המנות כהרף עין – בחלו אנשי “ג’פו” בתבשיל שחולק להם; שעה שאנשי “קאטינא” שתו את המים במשורה ושמרו על כל טיפה שלא תישפך לריק – נהגו אנשי “ג’פו” במים בבזבזנות יתירה ודרשו מים מתוקים לא רק לשטיפת שיניים אלא גם לגילוח, לרחצה ולכביסה; שעה שאנשי “קאטינא” היו רגילים למלא את התפקידים שהוטלו עליהם בצייתנות ובמשמעת – סירבו אנשי “ג’פו” למלא תפקיד כלשהו, בין אם זה בתורנות מטבח, או נקוי האולם או נקוי בתי השימוש, אף שהוזהרו כי ההתרשלות בשמירה על הנקיון עלולה לגרום למחלות ומגיפות; ובעוד שאנשי “ג’פו” טוענים שהודות למזונם אין אנשי “קאטינא” גוועים ברעב – טענו האחרונים שרק הודות להם אנשי “ג’פו” עדיין בין החיים – ולא היה סוף לויכוחים ולא היה קץ למרירות בין אדם לחברו ובין קבוצה לחברתה. אין ספק, שלולא מאות הבית"רים שנמנו על אנשי המשמר ושומרי הסדר היו העניינים מסתיימים באסון.

את העצבנות הכללית הגבירה העובדה ש“קאטינא” הוסיפה לעגון במקום. משך יומיים עסקה אניית־הגרר בתיקון המכונות. לאחר מכן טען רב־החובל שאין האניה יכולה להתקרב לחופי הארץ, כיוון שהיא מוכרת למשמר־החופים הבריטי. והסוכנים הבריטיים יעקבו אחריה בכל נמלי הים התיכון. ושוב התכנסה התייעצות מפקדים, שהחליטו לשנות את צבעה של האניה ואת שמה. כעת שמה של האניה הוא “אנדיקלא”. פעולה זו גם היא דורשת זמן, ולאחר מכן – הציפיה לידיעה מן הארץ, בדבר המועד שבו יחכו לבואם. השתהותם במקום עוררה בין הנוסעים ניחושים ופירושים שונים, שמועות זדון הופצו ביניהם ושוב נתקהלו בהמוניהם ואיימו במרד גלוי. ד"ר פאול מופיע שוב בין הנאספים ומוכיח אותם על פניהם על התנהגותם חסרת האחריות. הוא מודיע להם ברורות שכל עוד האחריות לחייהם של מספר כה גדול של נוסעים מוטלת עליו – הוא ינהג ביד חזקה כלפי כל אלה שינסו לשבש את סדר החיים הקיים, שהוא הכרחי לשם שמירה על בריאותם וכדי להביא את המסע האומלל לסיומו המוצלח.

אפס, דבריו נבלעים בהמולה הגדולה שנשתררה מחדש. קריאות ביניים משסעות את נאומו, צעקות וגידופים מכל הצדדים ולפתע נע כל ההמון לעבר גשר הפיקוד, שמעליו נושא ד"ר פאול את דבריו. פניהם המשולהבים ויצריהם המתגעשים אינם מנבאים טובות.

בראות אנשי “קאטינא” את מפקדם נתון בצרה – מיהרו לעזרתו והסתערו אל מול פני המאיימים. נתחוללו תגרות ידיים, הנשים פרצו בבכי מר והילדים ייללו בקול, והמבוגרים כולם נכנסו לפעולה – אלה כמתקוטטים, ואלה כמפרידים בין הניצים – אנדרלמוסיה ואנרכיה נשתררו בכול.

תיגרה זו עשויה הייתה להיגמר בכל רע, אילמלא ביקש הפיקוד את עזרת רב־החובל. הוא ציווה על מלחיו להתיז מים על המתקוטטים, וסילוני המים שניתזו ממספר צנורות בבת אחת אילצו את הנוסעים לפנות את הסיפון ולבקש מפלט איש איש במקומו. עתה היו הכול עסוקים אך בעצמם, בהחלפת בגדיהם הרטובים ובנסיון לשכוח את מראות האימים על הסיפון.

למחרת הגיע המברק המקווה. מן הארץ מודיעים שנשלחו לאניה מצרכי מזון ושמצפים לבואה בעוד ארבעה ימים. השמחה באניה הייתה רבה. הנוסעים החלו נוהרים לסיפון כדי להיוודע יותר פרטים ומתוך כך נתלכדו מעגלי רוקדים וקולות שירה בקעו מפיהם – מחזה נדיר באניה.

בשעות הצהריים הגיעה ל“קאטינא” ספינת דייגים והחלה לפרוק מצרכי מזון שונים, לחם, אורז, ירקות ושימורים, שנועדו להספיק לשבוע ימים. בלילה הורם העוגן והאניה הפליגה סוף סוף לדרכה.

בהתקרבם לארץ החלו ההכנות לירידה. הפיקוד ארגן קבוצות חותרים נבחרות שנשאו את השם “גדוד בן־יוסף”, קבוצות אלו הודרכו איך לנהוג בשעת הורדת האנשים, וכן במקרה שתפתיעם סירת משטרה. דובר על שתי אפשרויות; האחת, שהאניה תתקדם במלוא מהירותה לקראת הסירה, תתנקש בה ותטביעה על יושביה, והשניה – שאם תצליח המשטרה לעלות על סיפון האניה, הרי יש לאסור את השוטרים ולהחזיקם במעצר עד רדת אחרון העולים לחוף.

מי יורד תחילה?    🔗

יחד עם ההכנות להורדה נתחדשו הויכוחים החריפים בין אנשי שתי האניות – מי ומי יהיו הראשונים לירידה. אנשי “ג’פו” טענו שלהם מגיעה הבכורה, כי הם נמצאים באניה כאורחים בלתי־קרואים ומתייחסים אליהם כאל בנים חורגים, ולולא האסון שקרה לאניתם כבר היו נמצאים מזמן בארץ ומונעים מעצמם כל כך הרבה סבל ומרירות. לעומתם טענו אנשי “קאטינא” שזכות הבכורה מגיעה להם, כי נגדשה סאת נדודיהם ואין ביכולתם לסבול עוד. הם היו נכונים להסתכן ולהצילם ממוות, להתחלק עמם בפת לחמם הזעומה וביציעם הצר, אולם בענין זה אין הם יכולים לוותר. בלהט הויכוחים שוב נשתלהבו היצרים ושוב נסערו הרוחות. שוב ארעו התפרצויות תכופות ששיבשו את מהלך־החיים הסדיר באניה. אנשי “ג’פו” הודיעו שאינם מכירים בפיקודו של ד“ר פאול ויצייתו רק להוראותיו של מפקדם הקודם, אברהם בלאס. כך נוצרו שתי רשויות נפרדות ועוינות זו לזו. אז הכריז ד”ר פאול כי הוא מסתלק מן הפיקוד ודרש שבלאס יקבל לידיו את הפיקוד על כל הנוסעים. אולם בלאס סירב, באמרו שהוא אורח באניה שנהנה מהכנסת־אורחים חמה ואינו מוכן לרשת את בעל־הבית. בינתיים נמשכו הויכוחים, ורק לאחר דברי הסבר ממושכים, ולאחר שהפיקוד הטיל על הכף את מלוא משקל סמכותו, הכירו אנשי “ג’פו” בזכות אנשי “קאטינא” להיות בין ראשוני היורדים לחוף.

אוירה של חג נשתררה באניה. אי־פה אי־שם בקעו קולות שירה וצחוק. האנשים התכוננו ליום הגדול. כה רב היה סבל־הצפיה, כה רבות האכזבות שמיררו את חייהם בשבועות האחרונים והנה קרב הקץ לכל זה. עוד מעט ושמי המולדת הבהירים יקדמו פניהם וכל אחד מהם יחזור להיות אדם המתחיל בחיים חדשים על פי רוחו ועל פי דרכו. לא עוד יצטרכו לנשום את האויר הדחוס, להצטופף עם האנשים שהיו להם לזרא, לציית למשטר חמור ושנוא.

האניה החליקה במתינות על פני הים הרוגע והשקט. הרחק בשיפולי הרקיע נתבלטו חופים נמוכים, הלא אלה חופי הארץ הנכספת. רגשי אושר מילאו את ליבם, איש לא הרגיש בעיפותו ובתשישותו, איש לא חש ברעב ובצמא, כל העינים נצמדו לקצה האופק…

ביום האחרון לפני ההורדה ניתן אות הקימה בשעה מוקדמת מן הרגיל. ארוחת הבוקר חולקה במהירות, ללא כל העיכובים הרגילים. כעבור שעה קלה הופיעו באולם האוכל שלושת המפקדים – נבון, פאול ובלאס. דממה השתררה באולם ואחד מהם פתח ונשא את דברו בעברית:

“אחים אהובים. היום הזה הוא חג גדול לנו. היום תדרוך כף רגלנו על אדמתנו הקדושה. נסיעתנו הייתה ממושכת מן הרגיל, מלאת פורעניות וסבל והרת־סכנות. נפלו גם בינינו קרבנות שלא זכו להגיע ליום מאושר זה. אך מה נעשה וכל ספר תולדותינו הוא ספר מכאובים ויסורים והם המלכדים והמחזקים את עמנו המפוזר ונותנים לנו כוח לעמוד מול כל הקמים עלינו לכלותנו. כעת, שעה שבעולם כולו מתגברת השנאה והאיבה אלינו, תבואו למולדתנו, מולדת אבותינו ובה תהיו בני־חורין ואדוני גורלכם, ומה הם כל טלטולי הדרך וקשייה לעומת חיי חרות? הנכם עדים היום שאין כל מעצור היכול למנוע את שובנו למולדת. אליה אתם מגיעים היום. תחי ארץ־ישראל החפשית והמשוחררת!”

קריאת שמחה אדירה פרצה מגרונות כל הנאספים. שכם אל שכם ויד ביד נקלעו מעגלי הרוקדים ופיותיהם פוצחים שיר. נדמה, שזוהי שעת השמחה והאושר הראשונה מאז עלו האנשים על סיפון אניותיהם וכל יסוריהם לא באו אלא להכשירם לשעה זו. כל העינים הכבויות נדלקו בברק חדש, כל הרגלים התשושות נישאות בקלות בקצב השירה והריקוד, כל הפנים משולהבים והלב עולה על גדותיו מהרגשת אושר, שספק אם אי־פעם בחייהם ידעו כמותה.

ניתנו הוראות; עד הצהריים כולם מתרחצים ומתגלחים ולובשים בגדים נקיים, כי משעת הצהריים ואילך תהיה העליה לסיפון אסורה. אחרי הצהריים יהיה כל אחד מוכן על יד ילקוטו המסודר. כל הניירות והתעודות העשויים לשמש לזיהוי העולה ומקום מוצאו יושלכו הימה. יש לשמור על השקט ועל סדר ההורדה הקבוע, איש איש בקבוצתו ואיש איש במקומו וכל אחד יחכה בסבלנות עד שיגיע תורו.

בחצות הלילה השליכה האניה את עגנה במרחק כשישה מילין מחוף נתניה. נבון ועמו עוד בחור ירדו לסירה קטנה והחלו לחתור במלוא כוחם. בקרבת החוף התהפכה הסירה ושניהם נפלו המימה. כדי לא לאבד זמן המשיכו את דרכם בשחיה. על החוף מצאו את האנשים מחכים להם. זה מספר לילות שהם מחכים לבוא האניה. הכל מוכן ומזומן להורדה. יש עמם צוות רופאים ואחיות ואלונקות וכל הציוד הרפואי הדרוש, כי הגיעו אליהם שמועות שרבים החולים באניה. בין המורידים גם מפקד הארגון דוד רזיאל ורעיתו שושנה. הפעם הוגדל מספר המורידים וננקטו אמצעים מיוחדים כדי להספיק ולהוריד מספר אנשים גדול ככל האפשר.

מן החוף נשלח האיתות המוסכם. האניה מרימה עוגן ומתקרבת. נבון חוזר אליה בשחיה ועבודת ההורדה מתחילה. מורדות הסירות, מורדים האנשים לפי הסדר הקבוע: חולים, נשים, ילדים וקשישים. העבודה רותחת, הסירות באות וחוזרות מן החוף. חוליות המורידים השונות ממלאות את תפקידן ללא כל דופי, ברם קצב ההורדה אינו מהיר די צרכו, רבים הם החולים והתשושים והנשים והורדתם טעונה זהירות מיוחדת ומאמץ מיוחד. למרות זה מספיקים עד עלות השחר להוריד שש מאות נפש, כמעט מחצית הנוסעים. באניה נשארו ד“ר פאול וחמישים בית”רים מאנשי “קאטינא”, שהתנדבו להיות האחרונים בתור, ורוב אנשי “ג’פו”.

עם שחר מפליגה האניה ללב־ים. נבון נשאר בחוף כדי לעזור בארגון ההורדה בלילה הבא.

בעלות השמש למרומי הרקיע הותרה העליה אל הסיפון. מרחוק נראו עדיין חופי המולדת, רוחם של האנשים באניה נכאה. שוב אוכזבה תקוותם, שוב עליהם להתנודד על פני גלי הים ומי יודע מה מזמן להם הגורל. הם מתנחמים שזהו, ככלות הכל, יומם האחרון באניה ארורה זו ואין איש שם לב לעובדה שלא נשארו במחסני האניה מצרכי מזון לשבור את רעבונם ומים מתוקים לרוות צמאונם.

לפתע נשמעת פקודה לרדת מן הסיפון. אוירונים בריטיים התקרבו במהירות. חגו מספר פעמים מעל לאניה וחזרו על עקבותיהם.

ושוב אכזבה    🔗

עם בוא הערב, היה שוב הכל מוכן לירידה. הפעם לבשו האנשים את כל הניתן ללבוש. בלילה הקודם, כאשר עבודת ההורדה התמהמהה, הגיעה פקודה מן החוף לא לקחת תרמילים ולהשאירם באניה עד אשר יסיימו את הורדת כל האנשים. בראותם שכל התרמילים נשארו על הסיפון וספק אם יגיעו אי־פעם לבעליהם – השתדלו האנשים להרבות ככל האפשר בלבוש, איש לא רצה לוותר על רכושו הדל. דבר זה הגביל את כושר התנועה של האנשים, ועלול היה להיות תקלה רצינית בזמן ההורדה – לו הייתה הורדה…

מן החוף ניתן האיתות המוסכם. האניה התקדמה לחוף. אך בטרם הספיקה להשליך עוגן, ניתכה עליה לפתע אש רובים ומכונות יריה. רב־החובל הפנה את האניה בסיבוב חד וברח ללב־ים כשהמכונות עובדות במלוא הקיטור. מסתבר שסירות משטרה שמו מארב לאניה.

ימים חמורים מגיעים לנוסעי האניה. הם נידונים לגווע ברעב ובצמא, מחסני המזון ריקים ומרוקנים, מיכלי מי השתיה יבשים ועל הכל; אכזבה ויאוש מכרסמים בלב. עצב נשקף מכל עין, קדרות אופפת כל פנים, שברון לב ואזלת יד היא מנת חלקם. כאבלים התיישבו כל אחד במקומו, על מצעו, ועיניהם הבוהות צופות ניכחן מבלי למצוא נקודת אחיזה של תקווה ומוצא מן המצב.

המשבר מגיע לשיאו. כעת תופסת האדישות את מקום היאוש. כל אחד מתחיל להוריד מעליו את הכותנות וזוגות המכנסיים שלבש ערב ליל־ההורדה ומחזירם לילקוט תוך בדיקה מדוקדקת שמא ימצא אי־אלה פירורי מזון.

הפיקוד אוסף את הנוסעים על הסיפון ומנסה לעודד את רוחם, גם לסבלותיהם בוא יבוא הקץ ולא ירחק היום וכלם יזכו לדרוך על אדמת המולדת וכאשר יגיעו למפרץ קורינת, יצטיידו במזון וגם הנוסעים יורשו לקנות לעצמם מזון כראות עיניהם.

ובנתיים הוכן במטבח אוכל, מרק ממי־הים ובו חתיכות בצל ושום. מעדנים אלו גרמו לותורים ארוכים ליד בתי השימוש, כי רובם לקו בשילשול והרופאים ידיהם מלאות עבודה ואין בידם להושיע. איתני הטבע הוסיפו גם הם את חלקם להחמרת המצב; במשך יומיים השתוללו סערות עזות שטלטלו את האניה יומם ולילה והנוסעים לא מצאו מנוח לא בשכבם ולא בקומם. דבר זה, נוסף לרעב, התיש את שארית כוחם.

מפרץ קורינת קידם את פניהם ברוח אביבית מלטפת ומזג אויר נאה להפליא. האביב במלוא הדרו התפשט על פני עולם ומלואו. קרני השמש המוזהבות משחקות בנחת במי הים הרוגעים, אך בלבם שורר הסתיו. כיצד ישמחו בשמחת הטבע המתעורר לחיים חדשים, כיצד יאזינו לציוץ הציפורים ויחזו בלבלוב פרחי האביב?! האם יתחדש עוד גם אביב חייהם, וכל הצער והסבל יגוז כחלום בלהות? פסו אמונים מן הלב. אפסה כל תקווה – הם אבודים, אבודים לנצח.

ובכל זאת, גם באניה החלו שוקקים חיים חדשים. סירות המנוע מפלסות דרכן מן היבשה לאניה ובחזרה, הן מביאות מי שתיה מתוקים, הן מביאות מצרכי מזון שונים. במטבח כבר מהבילים הדודים, וידי הטבחים מלאות עבודה, עוד מעט ויוגשו להם מטעמים אשר ישכיחו מפיהם את טעמו התפל של התבשיל שהוכן ממי הים המלוחים. זה מספר יממות לא בא אוכל של ממש לפיהם ולפחות בדבר אחד הם בטוחים עתה – בא הקץ לרעב ולצמא הממושכים. ובינתיים ממהר כל אחד לערוך קניות משלו. מסביב לאניה הומות סירות לרוב ובהן תגרנים המציעים את סחורותיהם, לחם, חלבה, שימורים, מוצרי חלב ובשר ופירות שונים. בידי כל אחד מן הנוסעים שתי ליש"ט שהורשו לקחתן עמם, ולמודי הנסיון המר הם קונים עתה מכל הבא ליד.

מפקד האניה הוא עתה בלאס. זו הייתה דרישתם המפורשת של הנוסעים, שרובם עתה נוסעי “ג’פו” לשעבר. בלאס יוצא לאתונה לחדש את הקשרים עם מרכזי העליה ב', אך אין בשורות טובות בפיו. הידיעות מן הארץ אומרות כי החופים נשמרים בקפדנות. סירות משטרה, ממונעות מסיירות בלי הרף לאורך חופי הארץ. אוירוני המשטרה בולשים על פני הים ומשמרות היבשה הוגברו גם הם. צריך לחכות עד יעבור זעם. אין להיכנס ישר ללוע האויב. ובינתיים נדונים הנוסעים לחיי ניוון. יום רודף יום, אין כל סימן לתזוזה. רוב הנוסעים סרוחים על מצעיהם, נטולי רצון לעסוק אפילו בענינים היומיומיים ההכרחיים, שמירת הנקיון וכדומה. ומשתרבה העזובה וגובר השעמום שוב מתגנב הספק ומכרסם בלבבות. מה טעם בחיים חסרי תכלית אלה? האם לא מוטב ליפול בידי משטרת הארץ?

והנה צרה חדשה נתרגשה עליהם. המלחים הכריזו כי אין הם מוכנים להמשיך במסע אין־קץ זה. לא הועילו כל ההפצרות, השידולים והאיומים. יום אחד ארזו את חפציהם והסתלקו מן האניה. רב־החובל שרצה גם הוא להצטרף אליהם נעצר על ידי מפקדת השיירה והופקדה עליו שמירה. נגוזה קרן התקווה האחרונה. כעת חודר היאוש גם ללב אנשי הפיקוד ומרפה את ידיהם. האנשים מרגישים כי הותרה הרצועה והם פורקים כל עול משמעת. איש הישר בעיניו יעשה.

בימים הבאים עושה בלאס מאמצים נואשים להשיג צוות מלחים חדש. הוא נוחל אכזבות בלי סוף. שמע האניה האומללה הגיע לכל הספנים שבנמלי יוון, רובם אינם רוצים כלל לשמוע להצעותיו, ואלה המוכנים – דורשים תשלום כל כך מופרז, שאין בכוחו לעמוד בו. לילה לילה הוא מנהל שיחות טלפוניות עם בוקרסט, ורשה, ציריך ופאריס. בכל פעם מבטיחים לו כי הישועה קרובה, נעשים מאמצים בלתי־פוסקים לחלץ אותם ממצבם. אך הענין אינו זז. דומה כאילו כל המכשולים שבעולם חברו יחד לחסום להם את דרכם.

ברם, לכל דבר יש קץ. ערב חג הפסח. כאילו רוח רעננה עברה על פני האניה. כל הנוסעים התנערו מרפיונם, החלו להתקדש לקראת החג. כולם מתרחצים, מתגלחים, מכבסים ולובשים בגדי חג. מבצע נקיון יסודי נערך גם באולמות ובמעברים, על הסיפון ובכל פינה ופינה, דוגמת ימי ערב־פסח בבית אבא ואמא. ותוך כדי כך עשתה לה כנפיים השמועה כי הגיע מברק מן הארץ ובו פקודת ההפלגה. עוד תוכן המברק משמש שיחת הכל ומעלה חיוך של תקווה על כל פנים – נראתה מרחוק סירת מנוע מתקרבת במהירות לאניה, ממנה יוצאים מלחים ומעלים על הסיפון את מטענם, כלומר, מאמציו של בלאס הוכתרו בסופו של דבר בהצלחה. והתכונה בין המלחים היא מרובה, הכל נעשה בחפזון, כאילו התכוננו לזבח פסח… וכעבור שעה קלה הוסקו הדודים והמכונות החלו ברעשן. ורעש זה, שבימי הנסיעה הארוכים כבר היה לנוסעים לזרא. כעת הוא לאזניהם כסימפוניה שמימית.

ליל ה“סדר”    🔗

“הסדר” נערך באניה בסעודה משותפת ללא מצות וללא יין וגם ללא לחם… אחדים מן הנוסעים ניסו לשוות ל“סדר” אוירת־חג ופצחו בשירה ובזמר, אפס, לא עלה בידם לגרש את התוגה מלב המסובים, וה“סדר” דמה יותר לסעודת אבלים מאשר לסעודת חג. כל אחד העלה בזכרונו את בית הוריו, את ליל־הסדר בבית. השולחן ערוך, הנרות דולקים, אבא חוזר מבית הכנסת, כל בני המשפחה מסובים לשולחן, רק מקומו הוא נפקד. נדמה שגם אמא ואבא מזילים עתה דמעה על בנם או בתם, שיצאו לדרך הרת־סכנות ופגעים וזה עידן ועידנים לא קבלו כל ידיעה מהם, וחוטים סמויים מתקשרים ביניהם על אף המרחקים… והלב מתמלא געגועים אין־קץ.

והנה, בשבתם סביב השולחנות הרגישו לפתע בניענוע. חיוך של אושר השתפך על השפתיים, כאילו ידי אמא נאמנות מנענעות את עריסתם ומישנת אותם בשיר ערש חרישי מלא אהבה ורוך…

מזג האויר נאה להפליא. הים שוקט ורוגע ומצב הרוח באניה מרומם, דומה שלאחר שעברו בכור היסורים, חזרה גם להם סוף סוף שמש ההצלחה. שירה וצחוק מהדהדים על פני הסיפון. אך כוס יגונם טרם נתמלאה…

בקירבת קפריסין, במקום המיועד הם נפגשים בספינת דייג קטנה ועלובה למראה. בספינה זו יבצעו את הורדת העולים. את האנשים מעבירים לפי סדר קבוע מראש: תחילה החולים, התשושים, הנשואים שנשותיהם כבר הורדו בהורדה הקודמת ואחר כך האחרים. הים סוער, והספינה נשאת עם הגלים, פה ירחיקוה מ“קאטינא” ופה יקרבוה, ומדי פעם, כשהיא נחבטת בדפנות האניה, קופצים לתוכה מספר אנשים, ישר לזרועות שני מלחים חסונים המשגיחים לבל יפלו המימה, בספינת המפרש הדו־תרנית יש לכל היותר מקום לחמשים איש, אולם כעת נדחסים לתוכה שלוש מאות – בחלקם באולם המרופש מתחת לסיפון ובחלקם על הסיפון עצמו. לפי החישובים עתידים הם להגיע לארץ תוך שמונה עד עשר שעות, ועל כן אין הם מרבים להצטייד במים ובמזון. כשנתמלאה הספינה עד קצה גבול היכולת – הורם העוגן והספינה הפליגה.

אתא לילה. מרחוק מבהיקים אלפי אורותיה של תל־אביב. הספינה מצפינה ומול חוף נתניה מאמצים רב־החובל והמפקדים ד"ר פאול ובלאס את עיניהם כדי להבחין באיתות המוסכם, אולם הוא אינו מופיע. הם מסתובבים הלוך וחזור ומן החוף אין כל סימן. בינתיים עברו שעות הלילה היקרות שבהן אפשר לבצע את ההורדה, ובאין ברירה הם חוזרים בסוף האשמורת השלישית ללב ים. עם אור היום הם מבחינים שסירות ההורדה, שהיו קשורות לספינה – אבדו בדרך, ואפילו היו מקבלים את האיתות, לא היו מסוגלים לבצע את ההורדה. כעת שמו פניהם לחפש את אנית האם – “קאטינא”.

השמש עלתה למרומי הרקיע. החום גבר והלך והמחנק מתחת לסיפון נעשה ללא נשוא. האנשים עולים במשמרות אל הסיפון – לשאוף אויר. מעט המים שלקחו עמם אזלו, והצמאון מציק. במשך היום חולקו לאנשים פעמיים סרדינים – סרדין אחד לארוחה. רבים מבין הנוסעים הם אדוקים ומחשש חמץ הם סירבו לקבל גם זאת. מחלק־האוכל דורך על גופות האנשים, השוכבים צפופים ומחוסרי אונים, באין מקום להציג את כף רגלו. ו“קאטינא” נעלמה מן האופק.

זה להם הלילה השני שהם בקירבת הארץ. אורות החוף רומזים־קורצים להם, הארץ כה קרובה ובכל זאת כה רחוקה, נדמה שאף פעם במשך כל נדודיהם לא היו כה רחוקים מן הגאולה. גם הלילה הם מצפים לסימני האיתות.

רק למחרת, בשעות הצהריים, מצאו את “קאטינא”. האנשים באניה, שראו מרחוק את ספינת המפרש מתקרבת – חייתה רוחם. במשך שתי יממות לא עצמו גם הם עין מתוך ציפיה שתבוא לקחת את שארית העולים, והנה שעה רודפת שעה, אתא בוקר וגם לילה ואין סימן לבואה, משמע – היא נתפסה על כל אנשיה, ומה יעלה כעת בגורלם? הם נשארו בלי מפקדים, ללא קשר וללא אמצעים מבלי דעת לאן ולמי לפנות, ועל כן כשנראתה הנקודה הזעירה באופק, נצמדו אליה עיני כל ולבם רחב משמחה. לא ארכה שמחתם. עד מהרה הבחינו שהספינה מלאה אנשים, הייתכן שלא הצליחו לרדת ויוחזרו לאניה, וכעת מה יהיה על כולם?

ספינת המפרשים מתקרבת ל“קאטינא”. בלאס צועק משהו למעלה לרב־החובל. במשך דקות אחדות הם מדברים ביניהם יוונית ולאחר מכן מורידים מן האניה סירות־הצלה, אותן הסירות שאבדו לספינה ו“קאטינא” מצאה אותן בים. כעת קושרים את הסירות היטב־היטב לבל תינתקנה עוד. מורידים גם מספר ארגזי מזון ומי שתיה ועוד חמישים איש. כולם תמהים להיכן יכניסו את האנשים האלה, שעה שבספינה אין אף שעל אחד פנוי. ברם, פקודה היא פקודה. כעת דחוסים האנשים ודבוקים איש לרעהו. גוש אחד של בני אדם, שלוש מאות וחמישים במספר, שלא ניתן להפרידם. והספינה הפליגה.

בשבי אחים    🔗

שעות מספר שטה הספינה לאורך חוף נתניה. החוף מתמשך מוצק ושחור, והאיתות המצופה אינו מופיע. מתעוררים ספקות; אולי טעו בדרכם, אולי אין זה החוף המוסכם והם מבזבזים את זמנם היקר לשוא. הם מחליטים להצפין, ברם גם פה אין כל סימן חיים. השעה מתאחרת. אם לא יתחילו עוד מעט בהורדה, כבר לא יספיקו לבצעה עד אור הבוקר. בלאס מציע להדרים שוב ואם גם הפעם לא יהיה איתות – לחזור ללב ים ולנסות את מזלם בלילה הבא. ד"ר פאול מתנגד בתוקף להצעה זו. התנאים בספינה הם ללא נשוא. כוח הסבל של האנשים קרוב לקצו. הוא דורש לנסות ולבצע את ההורדה בכוחות עצמם. אין לסכן עוד את חייהם של מאות אנשים עקב אי הופעת האיתות. בלאס מסכים.

בראש וראשונה יש לבדוק את החוף, שמא הסביבה מיושבת ערבים, והם יכנסו ישר ללוע האריה. הם מחליטים לשלוח שמונה אנשים לחוף. מיד מתייצבים שמונה מתנדבים. הם מורדים לסירה, האחרון שבהם קופץ מעל הסיפון לתוך הסירה ומעוצם הזעזוע היא מתהפכת. שנים מבין השמונה אינם יודעים לשחות ואך בקושי מצליחים למשותם מן המים. מתנדבים אחרים באים למלא את מקומם, אולם ששת האחרים אינם מוותרים. כעת חותרים ששה אנשים לקראת החוף, בגדיהם רטובים, הם רועדים מקור וכוחותיהם כלים והולכים. אולם הכרת האחריות הגדולה שנטלו על עצמם, הידיעה שבהצלחתם תלוי גורלם של שלוש מאות וחמישים איש, מאמצת ידיהם האוחזות במשוטים. ככל שהם חותרים; נדמה להם, שהחוף מתרחק והולך, כל רגע – נצח ומי יודע מה צופנות בחובן השעות הקרובות?

הסירה נתקעה בחוף. הם קופצים לתוך המים ועוד רגע ורגליהם דורכות על אדמת החוף, העיניים נוצצות מדמע, הלב פועם מהתרגשות – האין זה חלום? האמנם רגליהם הדורכות כאן. האמנם הגיעו לחוף הנכסף?!

אין זמן להתמוגגות הנפש. הם חייבים לפעול ומיד.

שקט. הם נועצים מבטיהם בחשכה. אין לראות דבר. שניים מהם חוזרים לאניה והבשורה בפיהם. תכונה רבה. מורדות שלוש הסירות האחרות. האנשים המצטופפים על הסיפון מסתערים ומנסים לרדת לתוכן בכוח. המשמר עוצר בעדם. לסירות יורדים העולים שנקבעו להיות ראשונים בתור – ומשק המשוטים פולח את דיממת הליל.

בינתיים מוסיפים ד“ר פאול ועוד אחד מן הבחורים שנשלחו אל החוף לתור את הסביבה. לפתע – צל ואחריו עוד אחד. הם נצמדים לקרקע ועוצרים את נשימתם. הם שומעים את הצללים משוחחים בלחש. כן, הללו מדברים עברית, אולם עדיין לא החליטו בנפשם להתגלות להם. הצללים מתקרבים ולפתע נעצרו. הם השגיחו בשוכבים על הקרקע, נרתעו קמעה ופונים אליהם בעברית. הם שותקים. אחד מן הצללים מצטעק באידיש – “אידיוטים, פיתחו את פיכם”. אחד הבאים היה בתלבושת גפיר והשני לבוש אזרחית. ד”ר פאול קם ומספר להם מי הם.

“עליכם לחזור מיד לים” – פוסק האזרח לאחר ששמע שזוהי עליה רביזיוניסטית…

ד"ר פאול: – לא בא בחשבון. לא נזוז מפה.

– אנו מחכים לאניה משלנו ואתם רק תפריעו לנו בהורדת העולים.

– אמרתי שלא נזוז מפה. מיד מגיעות הסירות עם אנשינו.

האזרח משנה את טעמו ואומר:

– קבלנו הוראות כאלה ועל כן אין אנו יכולים לעזור לכם בהורדה.

– אין לנו צורך בעזרה. אמרו לנו רק באיזה כיוון ללכת.

– הסתכל הנה. זהו כפר ויתקין.

תוך כדי כך מגיעת הסירות הראשונות. האנשים נצטוו לקפוץ המימה בעודן רחוקות מן החוף. הם מהססים, אך חזקה עליהם הפקודה. הם קופצים והסירות חוזרות מיד. האנשים העומדים במים עד למתניהם מסתדרים בשורה ערפית והולכים לחוף, ומשמרות מיוחדים משגיחים על השורה המתמשכת, לבל יאבד איש.

בשעה ארבע ושלושים לפנות בוקר הושלם מבצע ההורדה. הסירות הוחזרו לספינה, ובלאס שחזר עמם מורה לרב־החובל לחזור ללב־ים אל “קאטינא”, כדי לקבל את 176 העולים שנשארו עדיין באניה ולהורידם בלילה הבא ולסיים בזה את מסע הנדודים האומלל הזה.

ברם, עלה בגורלו של בלאס ואנשיו להמשיך בנדודים, ועוד יסופר בהם באחד הפרקים הבאים.

פאול מוביל את אנשיו לעבר כפר ויתקין. מופיע כ. בלווית מספר אנשים ועוצר בעדם. כ. טוען שהאצ“ל חייב להם, להגנה, כסף עבור הורדות קודמות ואינו משלם, גם בעד הורדה זו בחוף שלהם הוא דורש תשלום. פאול טוען, שאינו מוכן לשלם חובות של האצ”ל שאינם ידועים לו ושאינו מוכן לשלם להגנה בעד הורדה זו כיוון שהיא לא השתתפה בה, ובכלל אין לו כסף. כ. מאיים. אם אין כסף – הריהו דורש התחייבות בכתב, והוא כבר ידאג שההתחייבות תפרע. פאול מסרב בתוקף ופוקד על אנשיו להמשיך בדרכם.

אנשי כפר ויתקין קיבלו את העולים בחמימות רבה. בכל בית ובכל משפחה קיבלו עולה או מספר עולים, רחצום האכילום ומסרו להם את מיטותיהם – והעולים לבם גואה מרוב אושר. היה זה מוצאי חג הפסח והנה זכו עוד לטעום טעם המצות לאחר שזכו ליציאת מצרים חדשה…

עם בוקר נצטוו העולים להתרכז בבית האריזה שבפרדס. לכאן הגיעו כמה אנשים עם תיקים שהודיעו כי יערכו רישום, לאן ברצון כל אחד מן העולים להגיע ויעבירום למקומות אלה. אדם אחד, שהציג עצמו כאיש ההגנה, עבר על פני קבוצות העולים ואמר להם כי אנשים בלתי אחראיים מארגנים שיירות עולים ולוקחים את כספם ואילו ה“הסתדרות” באה להצילם. אחרי זה עברו העולים ליד שולחן ששם רשמו בטפסים מיוחדים את שם העולה, משלוח ידו, מפלגתו, מקום מוצאו ועוד פרטים שונים. על לב הבית“רים והצה”רים דברו לעזוב את מפלגתם ולהצטרף ל“הסתדרות”. אולם הבית“רים הכריזו שברצונם להגיע לפלוגת בית”ר בנתניה – והם נצטוו להתרכז לחוד. כעבור זמן־מה הגיעו אוטובוסים שבהם הוסעו העולים פרט לבית“רים. הבית”רים החלו לשאול מה יהיה בגורלם – ולא נענו. אחדים רצו לעזוב את בית האריזה, אך משמר שהופקד עליהם עכב בעדם. בין כה וכה שמו לב שמפקדם ד"ר פאול איננו עמהם.

כאשר סירב פאול לחתום על ההתחייבות בדבר תשלום דמי ההורדה להגנה – הובילו אותו כ. וחבריו לאחד הבתים בכפר ויתקין – בית משפחת נ. אך נכנס הביתה, צנח מרוב עייפות על המיטה ומיד שקע בשינה עמוקה.

לכשהתעורר, גילה שמישהו חיטט בכליו וחסרים לו מספר מכתבים שקבל בשעת מסעו הארוך על פני הים, ותעודות שונות אחרות. הוא רצה לעזוב את הבית ולראות מה גורל אנשיו – ולא הורשה. השומר שהופקד עליו אמר שעוד לא הוחלט מה לעשות בו. כעבור זמן מה הגיע שליח והביא עמו סוס. הוא אמר לפאול שעליו לרכוב עד נקודה מסויימת ושם יקבל קשר. בדרך נתלווה אליו עוד רוכב אחד. לאחר שחיכו שעה ארוכה במקום ואיש לא הופיע חזרו לבית משפחת נ. כל מאמציו של פאול לדובב את מלווהו עלו בתוהו.

בבית התבונן פאול כה וכה ומבטו נפל על צילום שהיה תלוי על הקיר – קבוצת אנשים גדולה. כשהתקרב הכיר בצילום אחד מחברי כיתתו, מזמן לימודיו בגימנסיה בריגה. פאול פנה לבעל הבית ושאל על חברו. בעלת הבית נדהמה; לפי מה ששמעה שומרים בביתה על פושע גדול, ובשעות הקרובות עומדים למסרו למשטרה. והנה מתברר שהפושע, פאול, הוא אדם משכיל ויוצא עיר מולדתה. לא, היא לא תיתן למסרו למשטרה. היא תעשה הכל כדי להצילו מידי המתנכלים לו. היא תעזור לו לברוח.

הגב' נ. יוצאת מן הבית. כעבור שעה קלה היא חוזרת ומאשרת את השמועה. אכן עומדים למסרו לידי המשטרה הבריטית. היא מחליפה לו את בגדיו, נותנת לו כסף לכרטיס נסיעה ובדרכים עקלקלות, בין פרדסים וגנים היא מוציאה אותו מן הכפר ומביאה אותו לתחנת האוטובוס הנוסע לתל־אביב. בעלותו לאוטובוס היא מצווה עליו לא לדבר עם איש ולא לשאול שאלות עד שיגיע האוטובוס לתחנה הסופית. וכן עשה. בבואו לתל־אביב שם פאול את פעמיו למשרדי נציבות בית"ר.

בעוד ד“ר פאול נמצא בבית משפחת נ. נודע לאנשי נתניה, חברי האצ”ל, שקבוצת בית“ר”ים עצורה בכפר ויתקין בידי אנשי ההגנה.

קבוצת אנשי האצ“ל, וא. תמרקין בראשה יצאו לכפר ויתקין לקבל את הבית”רים, אולם משמרות ההגנה לא הרשום לגשת לבית“רים. החל משא ומתן ממושך ומיגע עם ועד הכפר ונציגי ההגנה במקום. אנשי ההגנה דרשו תשלום שלוש וחצי לירות לראש בעד ההורדה, וסילוק הכספים המגיעים להם בעד ההורדות הקודמות. אנשי האצ”ל סירבו להענות לדרישות אלו. הגיע מפקד האיזור מטעם ההגנה וציווה על תמרקין וחבריו לעזוב מיד את המקום.

תמרקין לא שעה לו ופרץ דרך המשמרות, והצליח להגיע אל הבית“רים. ארבעה אנשי הגנה תפסוהו והתחילו להרביץ בו מכות נמרצות. אז קרא תמרקין לעבר הבית”רים: “בית”רים אלי!" כאיש אחד הסתערו שמונים הבית“רים העולים על אנשי ההגנה ושיחררו את תמרקין מידיהם. פרצה תגרת ידיים בין שני הצדדים שהופסקה כעבור שעה קלה, כשיד הבית”רים על העליונה.

כעת מציע מפקד ההגנה לשחרר את הבית“רים בגבול תחומו של הכפר או על יד הכביש המוביל לרמתיים. תחבורה אין ביכולתו לספק. תמרקין אינו מקבל הצעה זו, כיוון שפירושה – מסירת האנשים לידי המשטרה. לעומת זאת הוא מציע להעביר את הבית”רים לבית הספר שבכפר, שם ילונו הלילה ולמחרת יבואו נציגי הנציבות מתל־אביב ואז ימשיכו במשא ומתן. הצעה זו מתקבלת, אולם היא לא הייתה אלא תכסיס. לא עברו עשרים דקות מאז הועברו הבית"רים מן הפרדס לבנין בית הספר, וכבר הופיעו אוטובוסים, שהעבירו אותם לנתניה.

כך נתקלו העולים הבית"רים ביום הראשון בארץ לאחר מסע נדודיהם במציאות האכזרית של שנאת אחים.

רבים מבין קבוצת בית“רים זו נמנו אחר־כך עם פעילי אצ”ל ולח"י ומסרו את כל כוחם ואונם למלחמה בשלטון הזר.

אל המנוחה ואל הנחלה    🔗

לא חלפו ימים רבים וכל אנשי “קאטינא” התשושים והיגעים חזרו לאיתנם. כל אחד מהם מצא את דרכו בארץ, הסתדר והתערה בה. גם כל אלה שהיו באניה ראשוני המתלוננים והמסיתים והמתמרדים נגד המפקד והמפקדה וכל האחראים למסע האומלל, אלה, אשר לא פעם דרשו להחזירם לפולין או להורידם לכל חוף שהוא מחופי אירופה, ובלבד שיבוא קץ לסבלותיהם. אלה אשר בכל עת צרה ומצוקה חיפשו ומצאו בד"ר פאול את השעיר לעזאזל, את האשם העיקרי לסבלותיהם ונשבעו בלבם שבבוא היום יתנקמו בו – כל אלה היו בין המאושרים שניצלו בעוד מועד, לפני עלות הכורת על יהדות אירופה.

כולם הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, כולם – פרט לאותו אדם, שמיום עלות העולים על האניה עד רדתם לחופי הארץ, נשא על שכמו את כל המעמסה הכבדה הזאת, שהייתה מעל לכוחו של בן־תמותה רגיל; אשר מסר את כל מרצו ואונו ובריאותו למען הבא לחוף מבטחים אלף וחמש מאות יהודים, למען בער מן האניה כל מחלה וכל מגפה וכל פורענות שפגעה בהם; אשר עמל וטרח ללא ליאות לשמור על הנקיון והסדר באניה, שהשקיע מאמצים על־אנושיים כדי לשוות להמון מוכה־גורל זה צורת אנוש, למנוע התפרעויות ומעשי אלימות, שבתנאים המיוחדים ששררו באניה עשויים היו להביא אסון וכליה על כולם; אדם זה, האיש הישר והתמים ד"ר פאול, שהצליח להביא מסע אומלל זה לסיומו המוצלח – אדם זה נשאר נע־ונד גם אחרי סיום פרשה טראגית זו. במשך חדשים ושנים ארוכות הדביקו לו קופה של שרצים, הפיצו עליו שמועות זוועה חסרות שחר וחסרות יסוד, נידו אותו מן החברה, שללו ממנו את האפשרות לעבודה ואפילו לא אבו להאזין להסברותיו.

נמצא, כנראה, מי שהיה לו עניין מיוחד לנפח ולהגזים, להעליל ולהשמיץ את האדם הזה ועל ידי כך גם את שולחיו, ואולי התכוון בעיקר לשולחיו…

ומעניין לציין, שגם שולחיו לא מצאו עוז בנפשם, נוכח מסע ההשמצה והעלילה, לעמוד לימינו ולהגן עליו ולהוציא לאור את צדקתו. כנראה שאז בתקופת בין השמשות של שנת המלחמה הראשונה, מותו של ראש בית"ר, הפילוג בשורות הארגון הצבאי הלאומי והירידה של ערכי המוסר המקובלים, התקופה שבה התנפצו אל סלע המציאות האכזרית מיטב תכניות ההצלה הגדולות – כנראה שלא היה ערך רב לחיי אדם ומכל שכן לכבודו. וכך, בתוקף הנסיבות המיוחדות הופקר האיש גם על ידי חבריו לדעה והוא התהלך ערירי, מר נפש והכאב מכרסם בלבו.¹¹

רק אדם בעל אופי חזק ורצון פלדה יכול היה להתגבר על הקשיים שנערמו בדרכי התערותו בארץ, להתעלות מעל רמת הויכוח שרצו להכתיב לו ולרפא את פצעי לבו. כזה היה ד"ר פאול ובעבור זה זכה לבנות בית ולהקים משפחה בישראל ולהשאר נאמן לעמו ולמולדתו.

 

פרק שמונה־עשר - דאנציג – “אסתיר”    🔗

עם עלות היטלר לשלטון בגרמניה, גוברת בהדרגה גם השפעת הנאצים בדאנציג. דאנציג היא מדינה חפשית, השוכנת על שפך הויסלה ונמלה הוא אחד החשובים בים הבאלטי. מאז יסודה, במאה העשירית, היא משמשת סלע מחלוקת בין פולין וגרמניה והשלטון בה עובר מיד ליד. עתה, כאמור, היא מדינה חפשית, שעניניה החיצוניים נתונים בידי פולין ושלטונה הפנימי בידי פרלמנט וסינאט הנבחרים על ידי התושבים. כדי לפקח על אופיה החפשי יושב בדאנציג נציב מטעם חבר הלאומים. אולם רובם של ארבע מאות אלף תושביה של דאנציג הם גרמנים, או רואים את עצמם כגרמנים, והם שואפים להסתפח אל גרמניה. הקהילה היהודית בדאנציג מונה כ־6000 נפש, והיהודים תופסים מקום נכבד בסחר העיר, וביחוד בעסקי יצוא עצים בטראנזיט. כמו בגרמניה, כן גם בדאנציג רואים הנאצים ביהודים את קרבנם הראשון. הם דוחקים את רגלי היהודים מכל מוסדות השלטון, מן המקצועות החפשיים ומן המסחר. נאסרת השחיטה היהודית. ראש הנאצים בדאנציג, ד"ר פורסטר, מסית בגלוי “להיפטר מן היהודים המזוהמים”.

כבר בראשית 1937, מיד עם ההתנקשויות הראשונות ביהודי דאנציג מצד אנשי הס.א. הנאציים, מתווה מר צבי הרמן סגל, תושב דאנציג ועסקן רביזיוניסטי ידוע, תכניות להצלת יהודי דאנציג על ידי פינויים, ברוח תכנית האוואקואציה של ז’בוטינסקי. אולם ראשי הקהילה היהודית בדאנציג אינם מטים אוזן לאזהרותיו. הוא מתקשר איפוא על דעת עצמו עם השלטונות ופותח במשא ומתן על יציאת היהודים. הוא מצליח להשיג את הסכמתם להגירת האנשים הרוצים בכך. הראשונים הנהנים מפרי מאמציו הם כמה מאות יהודים פליטי גרמניה. סגל משיג להם בגרמניה, תמורת תשלום, דרכונים ואף ויזות מעבר שונות והם עוזבים את דאנציג ומגיעים למרכזי עליה ב' באירופה.

סגל הגיע לידי הסכם עם סגן מפקד משטרת דאנציג, קארל גרצנר, נאצי בעל השפעה גם בחוגי השלטון המרכזי בברלין, בדבר אפשרות להוצאת רכושם של יהודי דאנציג: הוא מציע להעביר את אדמות שרונה בארץ מידי הגרמנים תמורת נכסי היהודים בדאנציג. אולם משא ומתן זה נפסק כאשר נספה גרצנר במטוס, שעה שהיה בדרכו לחתונתו של מלך אלבניה.

הודות לקשריו מצליח סגל בעת ההיא להוציא גם מאה יהודים מגרמניה. נודע לו כי הקונסול הבריטי בפראנקפורט מעניק ויזות תיירות לארץ ישראל לבעלי דרכונים גרמניים, שהוצאו בפראנקפורט. הוא נפגש עם נאצי בעל השפעה בברלין, בסט, והלה מורה לשלטונות בפראנקפורט להעמיד לרשותו מאה דרכונים “בלאנקו”.

אולם בכל מאמציו, צ. ה. סגל הוא בודד במערכה. אין ראשי הקהילה היהודים בדאנציג שועים לאזהרותיו ואין הם רוצים להטות שכם לפעולתו. הוא מחליט לעזוב את דאנציג ומשתקע בארץ.

יציאת־דאנציג    🔗

בינתיים החלו הנאצים בדאנציג בשריפת בתי כנסת ובעריכת התנפלויות על היהודים ברחובות ובבתים. השלטונות מפרסמים צו שלפיו רשאי כל יהודי לעזוב את העיר תוך שלושה חדשים, המסתיימים ב־31 במרץ 1939, כל מי שישאר בדאנציג לאחר מועד זה – אין השלטונות אחראים לשלומו ולחייו. מבוכה ופחד הם עתה מנת חלקם של יהודי דאנציג. לאן ילכו, אל מי יפנו – הן כל העולם סגור בפניהם על שבעה בריחים!

בנובמבר 1938 מקבל צ. ה. סגל מברק דחוף מקהילת דאנציג – שיבוא, בהקדם האפשרי, לחלצם מצרתם. אין הוא שומר בליבו טינה לאנשי הקהילה, הוא יודע כי יש בידו להושיע – והוא נחפז לחזור לדאנציג.

עם בואו לדאנציג, מחדש סגל את קשריו עם השלטונות. המשא ומתן מתנהל כעת עם נשיא הסינאט גרייזר ועם נשיא המשטרה, פרובייס. ראשית מאמציו מכוונים להעביר את הגזירה בדבר מועד שלושת החדשים ליציאה. סגל מוכיח לשלטונות באותות ובמופתים, שאין הדבר ניתן לביצוע בתקופת זמן כה קצרה. הוא מבטיח להוציא את כל יהודי העיר. אולם לשם כך הוא זקוק לפחות לשנה אחת. כן טוען הוא כי מבצע זה כרוך בהוצאות עצומות, והכסף מאין יימצא? הנאצים משיבים שהיהודים עשירים ויש לה די כסף לפעולה זו, אולם סגל בשלו – בעיר נמצאים כעת כששת עד שבעת אלפים יהודים ורובם עניים מרודים. אין הוא מבקש מן השלטונות להשתתף במימון המיבצע, אלא רק רשות למכור את הנכסים השייכים לקהילה ולהוציא את הכסף מן המדינה. לועד הקהילה נכסים רבים, כגון בתי הכנסת, בית הקהילה וכדומה, וסגל מציע לשלטונות שהם יקנו רכוש זה מידי ועד הקהילה.

המשא ומתן מתנהל בעצלתיים, באוירת טירור ואיומים. סגל אינו נרתע. הוא עומד בפני הנאצים בראש מורם. לא יפחידוהו איומי מאסר וגירוש. גם בכך כבר התנסה, כאשר טיפל בשחרורם של מנהלי ה“ג’ואיש־פבליק־בנק” (הבנק היהודי היחידי שהורשה עדיין לעסוק בדיוויזיים), שנאסרו על ידי הנאצים. בזמן השתדלויותיו לשחרורם נאסר גם הוא והושלך לכלא. רק הודות לעמידתו הגאה ודרישותיו התקיפות להביאו בפני ראשי הנאצים – ניצל. “דבר זה לא יביא לכם כל תועלת” – הוא מתריע לעומת השלטונות כשהם מעבירים את המשא ומתן לפסי איומים. ואכן הוא מצליח לשכנעם.

סגל חוזר לועד הקהילה ושני השיגים גדולים באמתחתו; הנאצים הסכימו להאריך את זמן היציאה עד לשנה; הנאצים מוכנים לשלם בכסף מלא עבור הרכוש השייך לועד הקהילה. הם מוכנים לתת מיד מפרעה של 675 אלף זהוביס דאנציגאים (כ־ 17.500 אלף ליש"ט), בכסף זה אפשר יהיה לפתוח בפעולות הדרושות.

האסיפה בבית־הכנסת הגדול    🔗

אולם צריך עדיין לברר מה יגידו היהודים. כלום לא יוסיפו להתנגד לתכניות ההצלה מתוך תקווה סמויה שלמרות הכול לא יאונה להם כל רע? ועד הקהילה מחליט לכנס לאסיפה את כל יהודי דאנציג כדי לדון בשאלה. סגל מקבל מן השלטונות הבטחה כי כאשר ינהרו היהודים לאסיפה וממנה – לא יאונה להם כל רע, וכי משמרות מוגברים של המשטרה יוצבו ליד בית־הכנסת הגדול כדי למנוע התנפלויות על הנאספים מצד האוכלוסיה הנאצית. על האסיפה שנועדה למוצאי שבת, 17 בדצמבר 1938, פורסמה בשער עתון הקהילה היהודית (“יודישס גמיינדה־בלאט”) הודעה בזו הלשון:

יהודים

במדינה החפשית דאנציג

במוצאי שבת, ה־17 בדצמבר, בשעה 8 בערב, ינאם ועד הקהילה בבית הכנסת הגדול, בפני כל יהודי דאנציג על תכניות ההגירה שלו ויבקש לייפות את כוחו להכריע בגורלם של יהודי דאנציג.

בואו בהמוניכם!

האסיפה תעמוד בחסות המשטרה.

נמצאות תחת ידינו מספר תעודות המספרות על מהלך אסיפה זו.

העתון “אילוסטרובאני קורייר צודזייני” (“הבלדר היומי המצוייר”) המופיע בדאנציג בלשון הפולנית כותב בגליונו מיום רביעי ה־21 בדצמבר 1938:

"בשבת האחרונה נערכה בבית הכנסת הגדול אסיפה רבתי של יהודי דאנציג בהשתתפות נציגי כל ההסתדרויות היהודיות בדאנציג. האסיפה נקראה לרגל שהותו בעיר של העסקן הידוע של האכסקוטיבה העולמית היהודית – מר צבי סגל.

סגל שוהה בדאנציג מזה ימים מספר ומנהל משא ומתן עם השלטונות על הגירת כל יהודי העיר. המדובר הוא במיוחד בהמוני היהודים העניים, כי העשירים שבהם כבר עזבו את העיר בחדשים האחרונים, בדרך זו או אחרת, בהוציאם בדרכים בלתי ליגאליות כספים עצומים. נשארו יהודים עניים שאין להם אמצעים לעזוב את העיר. מספר יהודים אלה אינו עולה על חמשת אלפים נפש.

באסיפה זו הודיע סגל, שהגיע לידי הסכם עם שלטונות דאנציג בדבר הגירת היהודים האלה, אשר בזמן הקרוב ביותר יעזבו את העיר. הם יצאו במספר שיירות לארץ־ישראל, שם כבר סודר להם רשיון כניסה. המעניין בכל הדבר הוא, שלפי הודעת סגל יכסו שלטונות העיר את כל הוצאות הנסיעה מדאנציג לארץ־ישראל. הקבוצה הראשונה תעזוב את דאנציג בחודש ינואר".

ב“היינט” הורשאי מיום ה־26 בדצמבר 1938 פורסמה כתבה מאת סופרו ב. מאירסון, שבה נאמר:

המערכה האחרונה של הטרגדיה היהודית בדאנציג

מי הם האדונים איציק וסגל הרוצים ל“הציל” את יהודי דאנציג

"המערכה האחרונה של הטרגדיה היהודית בדאנציג הוצגה במוצאי שבת ה־17 לח. ז. דווקה לנר הראשון של חנוכה אשר הודלק לכבוד נצחונם של החשמונאים, בבית הכנסת ברחוב רייטבאהן.

מנהיגה הנוכחי של הקהילה היהודית בדאנציג, ד"ר איציק, קרא לערב זה את כל יהודי דאנציג והסביבה להתייעצות על חיסול הקיבוץ היהודי בעיר החפשית. להתייעצות באו כמעט ארבעת אלפים וחמש מאות יהודים, ביניהם בערך אלף וחמש מאות מיהודי פולין, היתר – יהודי דאנציג ויהודים מחוסרי אזרחות.

מצד שלטונות העיר באו לבית הכנסת מספר סנאטורים וראש המשטרה. לא חסרו גם אנשי גסטאפו.

ד"ר איציק פתח את האסיפה וצלילי “איכה” קורעי־לב בקולו.

בצבעים שחורים תיאר ד"ר איציק את מצבם העגום של יהודי דאנציג, אשר רק מוצא אחד בפניהם – לעזוב את דאנציג, ובהקדם האפשרי, כי אחר ה־31 במרץ 1939 אסור לאף יהודי להמצא בדאנציג, אחרת הוא מתחייב בנפשו. כבר לא מדובר על כך, שלא יורשה ליהודים לסחור, לעבוד ובכלל להתקיים. יהיה זה מן הנמנע ליהודים להשתהות עוד בדאנציג. אולם, כדי שהיציאה תהיה מסודרת מוכרחים ליצור אמצעים ולמצוא ארצות הגירה, וכאן באים בחשבון ארץ־ישראל וארצות אחרות מעבר לים.

הקהילה היהודית בדאנציג, המשיך ד"ר איציק, ניהלה באמצעות מר סגל משא ומתן עם הסינאט הדאנציגאי, אשר יקל על היציאה. כן ירשו השלטונות להוציא חצי מיליון זהובים במטבע זר.

בהמשך דבריו הודיע ד"ר איציק שבדבר היציאה המסודרת של היהודים חסרי אזרחות ויהודי דאנציג תדאג הקהילה יחד עם ועדת הגירה מיוחדת שתקום לשם כך. קבוצת היוצאים הראשונה תצא לדרך כבר ב־15 בינואר 1939, ומספר היוצאים יגיע לאלף וחמש מאות נפש. הקבוצה השניה תאורגן עד ה־31 במרץ 1939.

לעומת זאת חייבים יהודי פולין לחזור לארצם. גם הם יקבלו את העזרה הדרושה מהקהילה היהודית.

נאם גם הא' סגל, שהוא בן בית אצל הממשלה הדאנציגאית. על אישיותו של הא' סגל מתהלכות השערות שונות. כעת הוא רביזיוניסט, והוא הופך עולמות שיהודי דאנציג יעזבו את העיר החפשית. הוא עצמו עבר מקודם מדאנציג לארץ־ישראל וכעת הוא בא במיוחד, כדי לבצע את המפעל הזה…

נאמו עוד יהודי דאנציג אחרים, אולם אף יהודי פולני אחד לא ביקש את רשות הדיבור, כדי לפחות לומר ל“מצילים” מספר מלים.

לבסוף העמידו את השאלה להצבעה וכולם הצביעו לטובת מסקנותיו של ד"ר איציק…

כבר למחרת היום יצאו הא' איציק וסגל בדרך האויר ללונדון ולפאריס ומשם אולי יסעו גם לניו־יורק, כדי לאסוף את הסכומים הדרושים להגירה וכן כדי להשיג רשיונות כניסה עבור יהודי דאנציג לארץ־ישראל ולמקומות אחרים מעבר לים".

ב“יודישס גמיינדה־בלאט” עתון הקהילה היהודית בדאנציג נתפרסם במלואו נאומו של מר צבי סגל באותה אסיפה. הוא אמר בין השאר:

"בפעם הראשונה, ואני מקווה שגם בפעם האחרונה, הטיל עלי הגורל לנאום בבית כנסת בפני קהילה אומללה המחפשת מוצא. לעתים תכופות, כאיש מפלגה, בשם תנועתי הייתי נואם בפני חלקים רבים של יהודי דאנציג. אולם היום אני עומד בפניכם כיהודי שלא מייצג שום כיוון. אני מדבר ליהודים המצפים לעזרה מאחיהם ואני גאה על כן, שבשעה קשה זו אני נמצא ביניכם כדי להחליט יחד עמכם על גורלנו המשותף. בעוד מספר רגעים יקריאו בפניכם הצעת החלטה ואתם תעמדו בפני הברירה לקבל החלטה זו או לדחותה.

ברצוני להשוות את עצמנו לדור המדבר. האגדה מספרת כי הקדוש־ברוך־הוא כפה על ישראל את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לא – שם תהא קבורתכם. בעל כורחם ענו אמן, וטוב עשו. ובטוחני שהיום הזה גם אתם תענו אמן, וטוב תעשו. כי אין לנו ברירה.

מצבנו כיום ידוע לכולכם. שוב אין לנו כאן שום אפשרות קיום. העשירים כבר עזבו. האמידים ירדו מנכסיהם, והעניים – התרוששו עוד יותר. רובנו, כמעט כולנו זקוקים לעזרת יהודי חוץ־לארץ. כך נראה מצבנו היום. ומה צפוי לנו בעתיד הקרוב?

היום אם יחלה מישהו – עדיין יש רופאים יהודים. אולם אחר כך – אחר כך נצטרך להמתין באולמי ההמתנה יחד עם החולים האריים שאינם רוצים לראותנו, ויקרו אינצידנטים לרוב, עד אשר אי־אפשר יהיה עוד להיזקק לרופאים אריים. היום עודנו מקבלים תרופות, מצרכים. היום עודנו יכולים להופיע במספר רחובות. אולם מי יודע מה יביא לנו בחובו המחר".

לאחר שסקר את הסכנות הצפויות ליהודי דאנציג ואת דרכי ההצלה, סיים סגל את דבריו באמרו:

“בבית כנסת זה נשמעה שנים על גבי שנים התפילה “בראש השנה ייכתבו וביום צום כיפור יחתמו… מי לחיים ומי למות”. דינו של בית כנסת זה נחתם ביום כיפור האחרון למוות – כי לאחר צאתנו לא יוסיף להתקיים. ובבית כנסת זה, זמן קצר לפני קצו, מבטיחה לכם הנהלת הקהילה לעשות למענכם כל מה שניתן לבן־תמותה לעשותו. ולכן הנני אומר לכם: פעלו במהירות! כי מחוגי השעון לקהילה זו מראים דקה לפני שתים־עשרה. בזמן מאורעות אוקטובר השנה עדיין הראו המחוגים 11:30. 29 דקות יקרות חלפו מאז ודקה אחת נשארה ואולי עוד אפשר לנצלה למענכם, אל תחמיצוה!”

בתום נאומו של מר סגל הקריא ד"ר רוזנטל את נוסח ההחלטה:

“היהודים במדינה החפשית דאנציג, שהתכנסו היום בהמוניהם לאסיפה בבית הכנסת הגדול, מביעים את רצונם להגר מכאן במהירות האפשרית. למטרה זו הם מייפים את כוחו של ועד הקהילה בדאנציג לעשות את כל הצעדים הדרושים המובילים למטרה זו”.

כאיש אחד קם כל קהל הנאספים והביע את הסכמתו להחלטה.

לורד סמואל יוצא מגדרו    🔗

מיד לאחר זה יצאו צ. ה. סגל וד“ר קורט איציק לפאריס כדי לגייס כספים ולהשיג את עזרתם של פעילי עליה ב' לביצוע התכנית. בפאריס הם נפגשים עם הסינאטור לשעבר ברנט, מי שהיה ראש הקהילה היהודית בדאנציג, ושעזב את העיר בגבור השפעת הנאצים והשתקע בלונדון. יחד הם פונים אל “יקא”, שברשותה קרן מיוחדת לעזרת פליטים, ואל “היצם” – אולם המשא ומתן מתנהל בעצלתיים ולאחר שבועיים אין עדיין בידם הישג ממשי כלשהו. הם מחליטים לצאת ללונדון. כשפנה סגל לקונסוליה הבריטית בפאריס בדבר ויזה אנגלית – נתקל בסירוב; הבריטים כבר ידעו על תפקידו בהוצאת יהודי דאנציג. הוא הודיע איפוא לנשיאות הצ”ח על שליחותם של ד"ר איציק וברנט וביקש לסייע בידם. הוא עצמו חזר לארץ כדי להכשיר את הקרקע לקליטתם של יהודי דאנציג.

אולם גם בלונדון נחלו שליחי קהילת דאנציג אכזבה. נשיאות הצ“ח אמנם הבטיחה את מלוא תמיכתה אולם נציגי הג’וינט ונציגי ועדי העזרה השונים סרבו בתוקף להשתתף בפעולות הצלה הכרוכות בעליה בלתי חוקית לארץ. “הועד למען יהדות גרמניה” נימק את סירובו בכך שדאנציג אינה גרמניה… מר אברהמס, מנשיאות הצ”ח פונה לרבה הראשי של בריטניה, ד"ר הרץ, הידוע באהדתו לעליה ב', ומבקש ממנו להשפיע על לורד הרברט סמואל, אחד מחברי הנהלתו של ועד זה, שיאות לסייע גם להצלת יהודי דאנציג.

הרב הרץ מספר ללורד סמואל כי בראש וראשונה עומדים להוציא את הילדים מדאנציג ולהביאם באורח בלתי חוקי לארץ־ישראל, והוא מבקש ממנו הענקה כספית לשכירת אניה מתאימה לצורך זה. סמואל יוצא מגדרו ומכריז, כי זוהי תכנית שגעונית. למטרות מעין אלו לא יתן הועד שום כספים. זוהי תשובתו הסופית והמוחלטת.

ובינתיים חולפים ימים. כל הנסיונות להשיג כספים ממקורות אחרים עולים בתוהו והמצב בדאנציג מחמיר והולך. השיירה הראשונה כבר מאורגנת ומוכנה ליציאה וגם השלטונות לוחצים. ברצונם לראות בתזוזת העניין, כדי להיווכח אם הוא רציני ואם כדאיות ההקלות שהם מוכנים להעניק למבצע היציאה.

אברהמס וחבריו חוזרים לד"ר הרץ ואומרים: המצב חמור. הזמן דוחק. אם “הועד למען יהדות גרמניה” לא יקציב סכום הראוי לשמו – נביא את ילדי דאנציג באורח בלתי ליגאלי ללונדון ונושיבם באמצע אחד הרחובות הראשיים של העיר. אנא. מסור על כך להרברט סמואל.

סמואל רוגז בריתחה ומאיים גם הוא: אם תכנית שגעונית זו תבוצע – ימסור את מבצעיה לידי המשטרה.

אולם סמואל מבין כי אנשי עליה ב' בודאי לא יירתעו מאיומיו. מתחיל משא ומתן בין הצדדים ולבסוף מקציב ה“ועד” סכום ניכר למטרה הנדרשת.

היחידי שבא מרצונו הטוב והציע עזרה כספית בגובה של 20–30 ליש"ט לנפש, היה ראש המיסיונרים הסקוטיים בלונדון. אולם תנאי אחד בפיו: הוא מבקש רשימה של שמות כל הילדים שיועלו לארץ בכסף שיקציב. מאחר שהיה ידוע כי מיסיונרים מכת זו פועלים גם בארץ, לא נתקבל תנאי זה, וגם הכסף לא נתקבל.

לאחר משא ומתן נוסף הסכים לבסוף גם הג’וינט לתרום את תרומתו להצלת יהודי דאנציג.

על מידת עזרתה של נשיאות הצ“ח למען הצלת יהדות דאנציג יעיד מכתבו של ד”ר איציק לחבר הנשיאות מר קופלוביץ, מיום העשרה בינואר 1939. הוא כותב:

מר קופלוביץ הנכבד,

"עזבתי את לונדון באורח כה דחוף עד שלא יכולתי להפרד ממך, ומכתבי הראשון מכאן מיועד אליך. ברצוני להודות לך מקרב לב על שטרחת באופן יוצא מגדר הרגיל למען עניננו ולמעני. אני יודע, שלולא עזרתך הרבה ועזרת ידידך בזמן שהותי הקצר בלונדון – לא הייתי יכול להסדיר את הדברים שסודרו. אני מודה גם לכל הגברות והאדונים מחוגך, שכה השתדלו למען עניננו הדאנציגאי. על ההתפתחות הנוספת. בענין ברצוני להודיעך בזה:

עד לנסיעתי לא היו לי כל ידיעות נוספות מהועד. נסעתי על כן ביום ו' לפאריס, ובשבת בבוקר שוחחתי עם האדונים ברנרד כהן וטופר. דברתי אליהם באופן גלוי על התרשמותי בלונדון ובמיוחד על עמדתם הבלתי מובנת של האדונים מהועד כלפי מצבם של יהודי דאנציג. לשיחותי עם האדונים מהג’וינט הייתה התפתחות משמחת בלתי צפוייה. קבלתי בינתיים ידיעה מדאנציג, שעלי לדאוג לכך, שסכום ידוע יעמוד לרשותנו ועל סמך זה תהא האפשרות להשיג כסף בדאנציג – ויתירה מזו, מחציתו של הסכום שהקהילה תקציב לענייני הגירה בזהובים נוכל לקבל בחוץ לארץ בדוויזים. הצעתי איפוא למר כהן שיעמיד לרשותנו סכום ניכר של דיוויזים. הוא לא שאל, כמו האדונים בלונדון, באיזה אופן אנו רוצים להגר, אלא הבטיח לי סכום ניכר והשאיר לנו את הזכות להשתמש בו כראות עינינו, כי הג’וינט עצמו אינו יכול לממן טרנזקציות כאלה. הייתה זו תשובה מאוד ברורה, וכעת אנו מחכים לידיעה מה יהיה גודל הסכום, וכפי הנראה, לא נדע זאת לפני ה־20 בינואר. בינתיים מתקדמים פה, בדאנציג, העניינים בקצב מהיר. אנו מחכים לבואו של מר פרופס היום, ומקוים, שאם ברגע האחרון לא יהיו קשיים כספיים – נוכל להסדיר את הכול במועדו כפי ששיערנו מראש. אני מקווה ומאמין, שבזמן הקרוב ביותר תשמע גם אתה על הצלחת נסיון ראשון זה.

קבל שוב את תודתי הלבבית עבור כל מה שעשית ומסור־נא את אחולי לאדון ז’בוטינסקי ואדון יעקבי".

שלך

איציק

צ. סגל פנה למר פרופס, שישב אותה שעה בורשה, וביקש ממנו לצאת לדאנציג ולארגן את שיירת היוצאים הראשונה. בהגיעו לדאנציג נתקבל פרופס על ידי מפקד המשטרה הנאצי בכבוד רב. על יד חדרו של פרופס במלון אף הופקדה שמירה, לבל יאונה לו כל רע.

פרופס פותח לשכת הרשמה במשרד ועד הקהילה: דבר ההרשמה מתפרסם בין כל יהודי העיר ותוך ימים ספורים נרשמים כאלף יהודים. הוחלט לחלקם לשתי שיירות.

בהגיע יום היציאה, הועמדה לרשות המארגנים רכבת מיוחדת, ובזמן הכניסה לקרונות נוכח גם ראש משטרת דאנציג, שבא להפרד מ“יהודיו”. פרופס ליווה את השיירה עד לנמל ההפלגה.

דומה היה כי הודות למאמצים הרבים שהושקעו, תוכתר “יציאת דאנציג” בהצלחה. לאור כל הנתונים אפשר היה לקוות כי השיירה הראשונה תגיע לארץ בשלום ובעקבותיה יצאו השיירות הבאות. אולם תהפוכות הגורל מי ידע? כנראה נגזר מן השמיים כי לא ישפר גורל יהודי דאנציג מגורל כל יתר אחיהם באירופה. רק עוד שיירה נוספת אחת זכתה לצאת מדאנציג, בספטמבר 1940, ובה קרוב לחמש מאות איש. היא הגיעה ארצה באניה “אטלנטיק”, ועוד יסופר עליה להלן. אך בינתיים נחזור לשיירה הנסיונית הראשונה, אשר נגזר עליה לנוד למעלה משלושה חדשים בין האיים האגאיים, כשקללת פירוד וריב־אחים רובצת עליה.

“אסתיר” מפליגה    🔗

470 יהודי דאנציג עלו על סיפונה של האניה “אסתיר”, שנשכרה למענם על ידי סטבסקי, בנמל רנה שעל הדנובה, בקרבת גאלאץ. ביניהם כמאה וחמישים נשים וכחמישים ילדים. לדאנציגאים נצטרפו מאתיים וחמישים נוסעים מיוצאי רומניה ומספר משפחות מפליטי גרמניה ואוסטריה. רובם של הרומנים היו בית“רים וצה”רים – כמאה ושבעים.

“אסתיר” לא נבדלה לטובה מיתר אניות העליה הבלתי־ליגאלית, עלובה הייתה למראה ולקויה בסידוריה הפנימיים. אופיני הדבר, כי “אסתיר” נועדה תחילה להוביל את השיירה שנסעה לאחר מכן ב“ג’פו”, האנשים והאספקה כבר היו על סיפונה, אולם ברגע האחרון העלה בעל האניה תביעות חדשות והאנשים הועברו ל“ג’פו”, אשר הייתה בעיניהם כארמון מלכים לעומת “אסתיר”…

העברת האנשים ריככה את לבו של בעל “אסתיר”, ולאחר גמר המשא ומתן הועלו על סיפונה אנשי דאנציג. אולם תנאי אחד התנה בחוזה – אין הוא משכיר את האניה אלא לחודש ימים בלבד. תנאי זה עתיד היה להיות הרה־אסון לשיירה.

על התקנת הסידורים הפנימיים באניה והכשרתה לקליטת מספר כה רב של נוסעים ניצח שבתאי גוטנמכר־נדיב, ולהעלאת האנשים והאספקה דאגו יצחק ז’רז’בסקי, אברהם סטבסקי וד“ר יעקב שיבר – נציב בית”ר ברומניה.

“אסתיר” הייתה בעלת נפח של 700 טון ובקושי אפשר היה להכניס לתוכה 400–500 איש, אולם כיוון שהפליגה כשעל סיפונה 720 איש – אין תימה שהצפיפות הייתה רבה, והדבר גרם לתקלות חמורות במסעה הממושך.

כמפקד האניה מטעם האצ“ל נתמנה מר סנדר דוידזון, שנשלח זמן קצר לפני כן מהארץ. בין הנוסעים היה העסקן הרביזיוניסטי מיכאל יכינסון. סטבסקי הציגו לפני דוידזון, שכונה באניה “משה”, ויעץ לו לבל יעשה דבר באניה מבלי להתיעץ ביכינסון. מאז התנהלו הענינים באניה על ידי שניהם, הבית”רים שבין הנוסעים הופקדו על שמירת הסדר באניה.

ב־6 במרץ 1939 הפליגה “אסתיר” מנמל רנה. כבר לפני ההפלגה התחילו הדאנציגאים לרטון על התנאים באניה. אנשי דאנציג רחוקים היו מהציונות ולא היה להם כל קשר לארץ־ישראל. הם יצאו לדרך משום שועד הקהילה שכנע אותם כי זו דרך ההצלה היחידה, ובאותה מידה היו מוכנים להפליג גם לכל ארץ אחרת מעבר לים. את הנסיעה תיארו לעצמם כמסע־שעשועים. היו ביניהם רבים שנתמכו על ידי המחלקה הסוציאלית של ועד הקהילה, אנשים מרי־נפש, שועד הקהילה בחר בהם להיות מעין שפני־נסיון, הן מטעמי נוחיות והן מתוך בטחון שאלה יקל עליהם להסתגל לכל התנאים. אולם דוקא הם היו בעוכרי המסע. כי בהיותם רגילים לבוא בתביעות ולהציג דרישות, החלו מיד עם הגיעם לסיפון האניה להתלונן על התנאים הפרמיטיביים ששררו בה, בטענם שזה בניגוד גמור למה שהובטח להם לפני צאתם מדאנציג.

משטר של חומרות    🔗

גילויים אלה של מורת־רוח עוררו חששות אצל מנהלי השיירה. כיצד יצאו לדרך הרת־סכנות בראש חבר־נוסעים בלתי ממושמע ונרגן כל כך? הם החליטו איפוא להנהיג מיד שורה של תקנות וחומרות, שדימו כי הן הכרחיות להצלחת המסע, מבלי להעלות על הדעת שדוקא הגבלות אלו עתידות לשמש עילה להתפרצויות בלתי פוסקות במסעם הממושך ורב־הפגעים.

אחת החומרות שהעיקה במיוחד על הנוסעים הייתה ההפרדה בין נשים לגברים. לכל מין יוחדו מקומות שינה נפרדים וניתן צו שמשעה 5 לפנות ערב עד לשעת ההשכמה בבוקר, אסור לגברים ולנשים להימצא ביחד. כל העובר על הצו ענוש יענש בכל חומר הדין. ומובן שהיו פורצי גדר, והיו עונשים.

חומרה אחרת – האיסור להשתמש במים מתוקים לצרכי רחצה וכביסה. רב־החובל טען שכמות המים המתוקים לא תספיק אלא לשבועיים ואין להניח כי יוכלו למלא את החסר בנמלים בדרך. הרחצה במי־ים אינה כידוע תענוג, ורבים מן הנוסעים גילו מורת רוח על כך.

חומרה שלישית – השמירה שהופקדה על מחסני המזונות. הדבר נעשה למרות שבמחסנים היו כמויות מזון גדולות. הייתה זו אחת השיירות המעטות שלא ידעה רעב במשך כל מסעה הממושך. אולם החשש התמידי פן תימשך הנסיעה למעלה מן המשוער הניעה את ההנהלה לשמור על מלאי המזון.

כן נאסר לשלוח מכתבים מן האניה. אנשי ההנהלה ידעו כי נמלי הים התיכון רוחשים סוכנים בריטיים המתחקים על עקבות השיירות הבלתי־ליגאליות. משלוח מכתבים מן האניה עשוי היה על כן לסכן את המצב.

ועל הכל: משטר החיים הקפדני שהונהג באניה למן היום הראשון היה בעיני רוב האנשים כגזרה שאין לעמוד בה.

אנשים אלה לא היו רגילים לסדר ולמשמעת ולאורח־חיים קולקטיבי; הם לא רצו שיתערבו בעיניניהם הפרטיים, ולא ראו צורך להתחשב בזולתם. מאידך, די היה בכל שמועה, בכל רמז של אפליה לעורר את סערת רוחם.

תחילה נטפלו למנות המזון המוגדלות שקבלו אנשי השרותים באניה כתמורה על עבודתם הקשה. הדאנציגאים סירבו אמנם להשתתף בשרותים אלה, אך במנות המזון המוגדלות ראו סטיה מעקרון השוויון שעליו הכריזה הנהלת השיירה, והדבר גרם לויכוחים סוערים.

משגה חמור נעשה על ידי הנהלת השיירה בהגיעם לקושטא. משלחת הדאנציגאים פנתה בבקשה שיורשה להם לקנות בכספם הם מצרכי מזון טריים, כי אין נשיהם וילדיהם יכולים להתרגל למזון המשומר המוגש להם, ושהטבחים לא תמיד טרחו שהאוכל המוגש יהיה ראוי לאכילה. ההנהלה הסכימה לכך, ובעגון האניה רשמו יכינסון וד“ר צוקר, דובר הדאנציגאים, את אלה שרצו לקנות מצרכים. התברר כי רק למחצית הנוסעים בערך יש האפשרות לכך. אחדים לא היה להם כסף מזומן והם הציעו למכירה את תכשיטיהם. מיד החל פורח מקח וממכר, מלווה עמידה על המקח וטענות ומענות. כל העיסקות האלו הסתכמו בכמה מאות ליש”ט, אך באניה נפוצו שמועות על עיסקות של אלפים ורבבות. בסופו של דבר נתהווה מצב שחלק מן הנוסעים נזון ממזון טרי, פירות, ירקות חמאה ושוקולד, בעוד שחלק אחר, שידו לא השיגה לקנות מצרכים דומים, נזקק למנות הקצובות ולמטבח האניה, והדבר עוד הגביר את המתיחות.

מול אש רובים ומקלעים    🔗

בהפליגה מקושטא דומה היה שהים נתקנא בסערת רוחם של הנוסעים והוציא מגנזיו את רוחותיו הוא. סערות עזות טלטלו את האניה ופעמיים נאלצה לבקש מקלט, פעם במפרץ קורינת ופעם בחוף קפריסין. רק ביום העשירי להפלגתה התקרבה האניה לחופי הארץ, ויתכן כי אלמלא עכבוה הסערות בדרך, היה מסעה מסתיים בשלום.

בערוב היום התקרבה האניה לעבר חוף ראשון־לציון, שנקבע כמקום ההורדה. במשך כל הלילה הסתובבה האניה ליד החוף אולם סימני איתות לא ניתנו לה. עם שחר הפליגו בחזרה ללב־ים. בצהרי היום, בהמצא האניה במרחק עשרות קילומטרים מהחוף, השגיחו לפתע באוירון מתקרב. האנשים נצטוו לרדת אל מתחת לסיפון. האוירון התקרב לאניה והחל לחוג מעליה בהנמיכו טוס.

כעבור זמן מה חזר האוירון על עקבותיו. ואם כי הטייס לא ראה כל סימן חיים על סיפון האניה – הרי עמד כנראה על טיבה, לפי המבנים הבלתי רגילים שהיו על סיפונה, המטבח, בתי השימוש, חדר רחצה וכדומה.

עם ערב שינו את כיוון ההפלגה. שוב הם מתקדמים לעבר חופי הארץ ובלבם תקוה שהלילה תבוצע ההורדה. וכבר הם מדמים בנפשם כי יצאו מעבדות לחרות ואת חג־הפסח הממשמש ובא יחוגו בין מכריהם וידידיהם. כל אחד מן הנוסעים שקוע במחשבותיו ורוקם את תכניותיו, והנה לפתע הם נזרקים ממקומותיהם – האניה עושה פניה חדה ימינה ועוד פניה, כאילו נדחפה בפתאומיות ובכוח רב. עוד הם תוהים לדעת פשר הדבר והנה הלמו דפיקות בדפנות האניה, כדפיקות הברד. היתכן? הן רק לפני שעה קלה היו השמים מכוכבים ואף צל של עננה לא נראה עליהם?!

עד מהרה נתברר לנוסעים כי לא ברד הטרידם. סירות משטרה הקיפו את האניה וציוו על רב־החובל לעצור וכאשר סירב, בנסותו להמלט אל מחוץ לתחום המים הטריטוריליים – פתחו השוטרים באש רובים ומקלעים. כעת נמצאים השוטרים הבריטיים על הסיפון והאניה נצטוותה להפליג צפונה לאורך חופי הארץ.

בעגון האניה בקרבת שובר הגלים אשר בנמל חיפה עלו על סיפונה קציני משטרה ושוטרים שתפסו עמדות על הסיפון. הקצינים ישבו על יד שולחן ארוך והאנשים הוזעקו אל הסיפון. החלה החקירה. כל נוסע נשאל על מקום מוצאו, על התעודות הנמצאות ברשותו, על מארגני העליה ומפקדי האניה וכל הפרטים הקשורים בעליה הבלתי־חוקית. תעודות לא היו לנוסעים. בהתאם לנוהג נאספו כל התעודות ונזרקו לים עוד לפני הגיעם לקרבת חופי הארץ. כל הנוסעים טענו שהם יוצאי ברלין – כפי שנצטוו על ידי הנהלת השיירה. כמה קצינים החלו לדבר גרמנית ושאלו את הנוסעים לכתובות מגוריהם בברלין. רבים מבין הנוסעים מסרו אותה כתובת עצמה. היחידי שסירב להיחקר היה יכינסון. הוא טען שרק בית המשפט בחיפה רשאי לחקרו ושם ימסור את עדותו. על חוצפתו זו נאסר והושם בתאו של רב החובל, אשר שחררו מיד לאחר שעזבו קציני המשטרה את הסיפון. מפקד האניה, משה, מסתתר. צפוייה לו סכנת מאסר אם יוודע לבריטים שהוא המפקד, ובהיותו נתין ארצישראלי עלול ענשו להיות חמור.

בתום החקירה עזבה המשטרה את האניה, פרט לשוטרים אחדים שנשארו על עמדותיהם בקצווי הסיפון. כעת הגיע לאניה נציג הסוכנות, שהודיע כי יביאו מצות ומזון לחג.

לעולים כבר היה ידוע מה צפוי להם. יכינסון מציע לזרוק את האוכל שיובא לים – כהתחלת המאבק למען הורדתם לחוף. הוא סבור שהבריטים יהיו נאלצים להורידם לחוף ולא ישלחום חזרה לים בלי מזון לחג, ואם דבר זה לא יועיל – יש לנקוט בצעדים נוספים – הפגנות־רעש, שביתת־רעב, קפיצה לתוך הים וכדומה; בעוד שקבלת המזון פירושה – חזרה לגולה. ברם רק מעטים תומכים בעמדתו. הרוב המכריע אינו מוכן לוותר על המצות, היינות, הפירות והירקות הטריים. ולמחרת, בערב פסח, הורם העוגן והאניה הפליגה חזרה ללב ים, כשהיא מלווה סירות משטרה ואוירונים. רב־החובל הוזהר על ידי הבריטים שאם יחזור לחופי־הארץ – יגמור את חייו בבית הסוהר. הוא משיט את האניה לחופי יוון.

מתחילה תקופה רבת תלאות העומדת בסימן סיכסוך חריף בין רוב הנוסעים לבין ההנהלה. דובר הדאנציגאים הוא כעת אחד ד"ר הירש. הוא מופיע בפני ההנהלה בראש משלחת ודורש בשם כל הדאנציגאים, שהאניה תוחזר לנמל אירופי, שבו יוכלו לרדת ולשוב לעיר מולדתם.

ההנהלה מכנסת את כל הנוסעים לאסיפה. יכינסון נואם בפניהם על המצב. בסוף נאומו הוא מכריז שאין להעלות על הדעת שיבה לאירופה. שתי דרכים לפנינו, אומר יכינסון, האחת – הדרך המובילה לארץ והשניה המובילה למצולות־ים. דרך שלישית – אין.

פילוג ומהומות    🔗

הנוסעים מתפלגים לשני מחנות יריבים. על המחנה האחד נמנים קרוב לחמש מאות איש – הדאנציגאים ותומכיהם, ועם המחנה השני – הבית“רים, הצה”רים ואוהדיהם. ואף שהרוב הוא במחנה הראשון, אין בכוחו להכריע – שכן השלטון הוא בידי המחנה השני. הנהלת השיירה רואה צורך להחמיר עוד יותר את המשטר באניה, מאחר שאין לדעת כמה זמן יצטרכו לנדוד על פני הימים.

כאשר הגיעה האניה לאחר ארבעה ימי הפלגה חזרה לחופי יוון, רצו הדאנציגאים להתקשר עם גורמים מן החוץ כדי לבקש “שיצילום מידי מדכאיהם”. אך הדבר לא ניתן להם, כי ההנהלה הטילה איסור על משלוח מכתבים והפקידה שמירה למנוע כל מגע עם החוף, אז נתחכמו הדאנציגאים ונזקקו לתחבולה.

באחד הלילות הובהלו אנשי ההנהלה אל אחד הנוסעים שהרגיש ברע. ד"ר הירש קבע שזוהי התקפה של המעי העיור ואם לא ינותח החולה בשעות הקרובות נשקפת סכנה לחייו. רב־החובל התקשר עם שלטונות הנמל וכעבור שעה קלה הופיע נציג השלטונות בלוויית רופא ממשלתי יווני. החולה לא חדל מלהתפתל ולצווח מרוב כאב, ולפי החלטת שני הרופאים הורד לחוף. עד מהרה התברר שכל הענין לא היה אלא ביום, בכוונה להוריד מן האניה אדם שיוכל לספר בחוץ על המתרחש באניה, ולבקש את עזרת עסקני המקום לסילוק ההנהלה, המסרבת להחזירם לאירופה. ואכן, למחרת הופיעה על סיפון האניה משלחת מורכבת מאנשי קהילת אתונה ונציגי הג’וינט שביקשו לברר את נכונות התלונות שהגיעו לאזניהם, את המצב הכללי באניה, התנאים הסניטריים ומלאי המזון. הנהלת האניה נתנה למשלחת הסברים מפורטים לכל שאלותיה. אשר למזון – מלאי המזון משביע רצון, קיים מחסור בלחם טרי, בשר טרי ומי שתיה. חברי המשלחת הבטיחו לספק את המצרכים הדרושים במשך כל זמן שהותה של האניה בחופי יוון. אחרי זה גינו באזני חברי ההנהלה את המשטר החמור שהם מקיימים באניה ואחדים מהם – נימת איום הייתה בדבריהם. חברי ההנהלה הסבירו שאין להשוות את המצב באניה לחיים רגילים ביבשה; ביבשה חפשי כל אחד לעשות כרצונו ואילו כאן אנוסים 700 איש לחיות בצוותא, על אף השוני באופים ובגישתם, ואין להסדיר חיים אלה ללא משמעת קפדנית. אולם הסברי ההנהלה לא הניחו את דעתם של חברי המשלחת ובגמר השיחה שוחחו ארוכות עם נציגי הדנציגאים שלא בנוכחות חברי ההנהלה.

אך עזבה המשלחת את האניה – פרצו עליה מהומות. האנשים התקהלו חבורות חבורות, ובכל חבורה נמצא מישהו מן המסיתים, שקראו לנוסעים למרוד בהנהלה ובמשטר הקיים באנייה. “אנו דורשים בחירות דמוקרטיות בהנהלת האניה” – נשמעו צעקות מכל עבר. האנשים נשתלהבו והאוירה התחממה ומדיבורים עברו לאיומים ולנפנוף אגרופים. המתיחות הגיעה לשיאה לאחר שהכריזה ההנהלה שלא תכנע לאיומים ותמשיך גם להבא לכהן בתפקידה. ראשי המסיתים והצעקנים החלו להתקדם לעבר התא, שבו ישבה ההנהלה ודנה במצב, כשהם מאיימים להשתלט בכוח על האניה ואחריהם נדחקים מאות הדנציגאים. משמרות הבית"רים תפסו עמדות וחסמו את הגישה לתא ההנהלה. אחד מראשי המתפרצים נאסר לפי פקודת ההנהלה והוכנס למחסן הפחם. דבר זה היה כשמן למדורה. המהומה גברה ופרצו התנקשויות בין שני הצדדים.

כשראה רב־החובל שהמצב מחמיר והולך, הזעיק את משטרת הנמל היוונית. רק בראות הנוסעים את המשטרה המתקרבת – נרגעו הרוחות, כל איש פנה לעברו ושקט השתרר בכל.

היה זה שקט מדומה. למחרת התחדשו המהומות ביתר שאת. כבר בשעות הבוקר המוקדמות החלו הויכוחים ועד מהרה סחפו את כל נוסעי האניה. מרגע לרגע נעשה הויכוח סוער יותר. שוב נתלהטו היצרים. ההגיון והשכל הקר נסוגו כמבוישים לקרן זוית. השולט הוא הרגש המתפרע הרוצה לבוא על סיפוקו הבהמי־הפראי, ושוב נשקפת סכנה חמורה לכל הנוסעים גם יחד.

אל הסיפון מגיעים שוב נציגי קהילת אתונה והג’וינט. הפעם הם באים בלווית מפקד המשטרה ומספר שוטרים. אחרי דין ודברים קצר אוסרת המשטרה את מפקד האניה סנדר־משה ואת יכינסון ומובילה אותם לתחנת המשטרה שעל החוף, שני הנאסרים נחקרים ארוכות על ארגון העליה, על האחראים לה וכדומה, אולם החוקרים נתקלים בקיר אטום. השניים טוענים שאין בדעתם להשאר ביוון או להפליג לכל ארץ שהיא פרט לארץ־ישראל. זוהי מטרתם, וכל עוד הם נמצאים בדרך, מוטלת עליהם החובה לשמור על השקט ועל הסדר באניה.

בעוד הם נמצאים במאסר, מנסים נציגי הקהילה והג’וינט בעזרת המשטרה להנהיג סדרים חדשים באניה ולקבוע הנהלה חדשה. יום ולילה נמשכים מאמציהם – ללא הצלחה. הבית"רים מודיעים ברורות, שאם עד לשעות אחר הצהריים לא ישוחררו שני האסירים – יישפך דם באניה וכל האחריות לתוצאות תחול על נציגי הקהילה והג’וינט, על תמיכתם מחוסרת־האחריות במפירי המשמעת והסדר באניה.

בשעות הצהריים הוחזרו האסירים לאניה. הם מסרבים להענות לפניות נציגי הקהילה והג’וינט לבוא עמם בדברים, בהדגישם כי ביקוריהם באניה אך תוצאה אחת להם – עידוד למפירי הסדר. העובדה שהם מספקים מצרכי מזון לאניה, הוסיפו, עדיין אין בה כדי להקנות להם זכות להתערב בענייני האניה ולנקוט פעולות העשויות להסתיים באסון נורא.

בבושת־פנים עזבו האורחים הבלתי קרואים את האניה. הרוחות נרגעו קמעה, אולם התסיסה בקרב הנוסעים נמשכה כמקודם.

מיד עם הגיעה של “אסתיר” לחופי יוון, התקשר מפקד השיירה, משה, עם מרכז העליה בורשה, סיפר לסטבסקי על כל קורותיה וביקש עזרה. בורשה נערכו בעת ההיא התייעצויות בין פעילי עליה ב', יצחק ז’רז’בסקי, יצחק רוזין, אברהם סטבסקי ושלמה טרכטמן, שנשלח בשנית מטעם מפקדת האצ"ל בארץ לסייע בארגון העליה. כשנתקבלה הידיעה על קורות “אסתיר” הוחלט לשגר מיד לאתונה את אברהם סטבסקי, את אחיו יוסף, ואת שלמה טרכטמן. סוכם שטרכטמן ישאר ביוון תקופה ממושכת ככל האפשר, כדי לטפל בהשכרת אניות לשיירות הבאות.

והנה כשוך סערת הרוחות ב“אסתיר” מופיעים על סיפונה שלושת השליחים. הם מזמינים לשיחה את נציגי הדנציגאים ומנסים להרגיעם ולהשקיטם. אולם כשהדנציגאים עומדים במריים ומסרבים לקבל את מרות הנהלת השיירה – מודיעים להם השליחים, שכל נסיון להפריע לסדר הקיים או לשנותו בכוח יתקל בכוח נגדי. דבר אחד בידינו להבטיח לכם, אומרים השליחים, שכולכם תגיעו לארץ, אם כי אין עדיין בידינו להתחייב לתאריך מסוים.

בפקודת השליחים מפליגה האניה ממקום עגינתה ועוברת לאחד מאיי יוון הרבים בים האגאי.

קשיים על גבי קשיים    🔗

בינתיים נערמים בדרך הפלגתה של “אסתיר” לארץ קשיים על גבי קשיים. לפעמים נדמה, שאין כל סיכוי להתגבר עליהם; רב־החובל וצוות המלחים מסרבים בתוקף לחזור שנית על מסעם. הם הוזהרו על ידי השלטונות הבריטיים בחיפה שאם יתפסו פעם נוספת – מרה תהיה אחריתם, ואין הם מוכנים לשוב ולהסתכן ואפילו יכפילו וישלשו את שכרם.

“אסתיר” הושכרה על ידי בעל האניה לחודש ימים בלבד. כעת הוא דורש להחזיר לו את אניתו. אין זה מענינו, טוען בעל האניה, שעל סיפונה נמצאים אנשים־עולים. הוא צריך לקבל את אניתו במועד הקבוע חפשית מכל מטען. כל המאמצים לשכנעו שיסכים להאריך את חוזה השכירות עולים בתוהו. וכאשר עוברים ימים ואין האניה מוחזרת לו – הוא מאיים בפניה לשלטונות ובהשגת צו תפיסה.

עוברים ימים וחולפים שבועות; “אסתיר” נודדת בין איי יוון ומדי פעם היא מתעכבת במקום אחר. לטרכטמן נמסר מן הבולשת היוונית שכמה מנתיני רומניה מנוסעי האניה פנו לקונסול הרומני באתונה בבקשת עזרה, והקונסול מתעתד לבקר באניה. במאמצים רבים הוא מצליח למנוע את ביקור הקונסול. אולם בינתיים שוב פרצו מהומות באניה. השלטונות המקומיים שולחים משמרות של מלחים יווניים לשמור על הסדר והשקט באניה. השלטונות מאיימים, שאם לא תפסקנה המהומות יורידו את כל הנוסעים באחד האיים השוממים, עד אשר ישלימו ביניהם. אך במקום לקיים את איומיה – מעלה המשטרה על סיפון “אסתיר” מספר פליטים יהודיים אשר הגיעו ליוון באורח בלתי חוקי ובתוכם שני צעירים הטוענים שהם יוצאי גרמניה וזה מקרוב ברחו ממחנה ריכוז בגרמניה. הצעירים נתקבלו בחביבות רבה, אולם זמן קצר לאחר עלותם על הסיפון נתעוררו חשדות שאין הם יהודים כלל אלא גרמנים, והנהלת האניה הפקידה שומרים שיתחקו אחריהם.

מרכז העליה פונה לעזרת ראש בית"ר. הוא מתקשר עם מר פוליטיס, ציר יוון ברומא, ידידו האישי משכבר הימים, ומבקש ממנו להשפיע על בעל האניה שיאריך את חוזה השכירות. טרכטמן מקבל מברק לפנות לפוליטיס, שיבקר בעתיד הקרוב ביוון, ולהסביר לו את פרטי הענין.

והנה מגיע לאתונה מר שלמה יעקבי. יחד עם טרכטמן הוא נפגש עם בעל האניה ומנהל עמו משא ומתן מיגע וממושך. תחילה עומד היווני על דעתו ודורש את אניתו. אחר כך הוא מתרכך ומבקש תוספת דמיונית שאפשר לקנות תמורתה מספר אניות. לבסוף הוא מסכים להאריך את חוזה השכירות תמורת תשלום הגון, בתנאי שהאניה לא תתקרב לחופי הארץ, אלא יעבירו ממנה את הנוסעים לתוך ספינה קטנה ואנייתו תוכל לחזור מבלי שתהיה צפויה לה סכנה להתפס.

מתחילים חיפושים אחרי צוות מלחים אחר, שיסכים להשיט את האניה, ומועטים המוכנים לעשות זאת. שם האניה ונוסעיה המפולגים הגיע לכל יורדי הים שבחופי יוון, ואלה המוכנים להסתכן, דורשים משכורות גבוהות שאין באפשרות מארגני העליה לשלמן.

כן מתחילים חיפושים אחרי ספינת מפרש שתקלוט את הנוסעים מ“אסתיר” ותביאם לחופי הארץ. גם פה נתקלים בקשיים עצומים ובינתיים עובר שבוע אחרי שבוע, וסבלנותם של הנוסעים פקעה כבר מזמן.

“אל התורן”    🔗

כדי להשתלט על קהל הנוסעים הנרגן ראתה הנהלת השיירה צורך להזקק לעונשים. רבות שקלה מהי שיטת העונשים המתאימה. לא היה טעם להטיל עונש מאסר, שכן ממילא היו האנשים בבחינת אסירים. אי אפשר היה להטיל קנסות כספיים, כי לא כל הנוסעים היה להם כסף, וחוץ מזה – מה יעשו בכסף שיכנס לקופה מהקנסות? דבר זה עלול לתת פתחון פה למעלילים ומוטב להמנע מזה. גם ההצעה להעניש את פורצי הגדר בעבודות נקיון ושמירה מחוץ לתור לא נראתה מעשית, שכן הדנציגאים סירבו בכלל להשתתף בפעולות אלו, ואיכה יכריחום? כך הגיעו למסקנה שאין דרך אחרת אלא להזקק לעונש גופני – קשירה אל התורן.

את הנענש היו קושרים אל התורן לפרק זמן מסוים, מחצי שעה עד שעתיים. ההוראה הייתה שלא להדק את החבל בחזקה והיה בו בעונש זה יותר משום המטת חרפה מאשר סבל גופני של ממש. עם זה סברו מנהלי השיירה כי הוא עשוי להטיל מורא על הנוסעים ולהרתיעם מלפרוץ גדר.

ראשון הנענשים היה בית"רי, אשר בעמדו על משמר מחסן המזונות הוציא ממנו כמה מאות גרם סוכר.

אחריו נענשה צעירה שהייתה מבלה בתאי המלחים. על מעשיה אלה הוזהרה מספר פעמים אולם היא לא שעתה לאזהרות. כשמצאוה שוב בתאי המלחים – נענשה.

ומקרה בנוסע אחר, יהודי מיוון. הוא הציג את עצמו כרופא, שרק לפני זמן קצר גמר את חוק לימודיו. פעם אחת, בליל סערה, כאשר האניה נתטלטלה על פני הגלים הזועפים כקליפת אגוז – הודיעו להנהלה שאחד הנוסעים חלה באופן רציני. באותו זמן לא שיתפו הדנציגאים פעולה עם הנהלת השיירה, והרופאים הדנציגאים סירבו להגיש עזרה לחולה. לפי כל הסימנים נדמה היה שזאת מחלת הטיפוס. ההנהלה הורתה להעביר את החולה למקום מבודד שעל יד חרטום האניה, והרופא היהודי־היווני נתבקש להיות עם החולה ולתמוך אותו בחוליו. הרופא סירב, בטענה שהוא מפחד להיות על הסיפון בזמן סערה. וכאשר כל ההפצרות לא הועילו – קשרו אותו כעונש, לאחד התרנים שבקירבת מקום החולה. ומשמר בית"רים הופקד לשמור על החולה עד שהחלים.

מובן, ששיטת העונשים לא הייתה אהודה על קהל הנוסעים, והדנציגאים ניצלו כל הזדמנות כדי להעביר לחוף מכתבי אזעקה שיצילום – מידי אנשי ההנהלה. למרות השמירה הקפדנית הועברו המכתבים על ידי אנשים שחלו ושלטונות הנמל נאותו להורידם לחוף. נוסף למקרה של המעי העיור המדומה, הורדה מעל האניה אשה שהפילה וכן ילדה בת אחת־עשרה ששברה רגל. אחד המכתבים היה מופנה לקונסול הבריטי ומבלי לחכות הרבה ערך הקונסול ביקור על סיפון האניה. הוא השתדל להיודע מה תאריך ההפלגה, כדי להודיע על כך למשטרה הארצישראלית. בכך לא הצליח אמנם, כי איש באניה לא ידע מתי סוף סוף יצאו לדרך, אולם אין ספק שהוסיף לעקוב אחרי האניה וכל תנועותיה, וכאשר הפליגה מחופי יוון קיבלה הממשלה הארצישראלית ידיעה על כך.

בימי יוני הראשונים הושלמו כל ההכנות להפלגה. הצוות החדש עלה על סיפון האניה. היו אלה אנשי הפקר מובהקים, שרק התשלום הגבוה הניעם להסכים להשיט את האניה.

“מאריאנה”    🔗

נרכשה גם ספינת מפרשים קטנה, שעל אחת מדפנותיה התנוסס השם “מאריאנה”. בתנאים רגילים היה בה מקום ל־ 150–200 איש בערך. הספינה נקשרה ל“אסתיר” ובשנים־עשר ביוני, לאחר שהייה של קרוב לשלושה חדשים בחופי יוון ואייה – יצאה “אסתיר” שנית בדרכה לארץ.

עד כריתים התנהלה הנסיעה ללא תקלות, אם כי התמרמרותם של הנוסעים לא פסקה. ההוראות אמרו שכל הנוסעים חייבים להימצא מתחת לסיפון, כדי שלא ישגיחו בהם אוירוני הבריטים, וקשה היה להמצא באולם הדחוס והמחניק בימי יוני החמים.

התקלה הראשונה אירעה בקרבת כריתים, רב־החובל של “מאריאנה” הודיע לפתע שאין בדעתו להמשיך במסע. מיד הכריז רב החובל של “אסתיר” כי הוא וצוותו הסכימו להשיטם רק בתנאי שלא יתקרבו יתר על המידה לחופי הארץ; בלעדי “מאריאנה” אין איפוא כל טעם ש“אסתיר” תמשיך במסעה. עברו מספר ימים עד אשר הצליחו להתקשר עם טרכטמן באתונה. ושוב עברו ימים עד שהצליח טרכטמן להשיג רב־חובל אחר, שיהיה מוכן להגיע לחופי הארץ. לבסוף הגיע טרכטמן בלוויית שני בית"רים יווניים ורב־חובל לכריתים. נעשים חילופים בצוות, ושוב מפליגה “אסתיר” לדרך.

שני הצעירים שהיו חשודים כגרמנים הרגישו את עצמם בכי טוב. כל הימים שוטטו על פני האניה, האזינו לשיחות האנשים, התעניינו בכל ולא נעלם מהם דבר. נוסעי האניה הוזהרו שלא להרבות עמם דברים ולהמנע מחברתם. אולם בחורה אחת דנציגאית בילתה עמם כל הימים למרות האיסור, כאילו רצתה להפגיע בהתנהגותה שהיא מצפצפת על החוקים וההוראות.

ערב אחד הודיעו הבחורים שעקבו אחריהם, שאחד החשודים עומד על גשר הפיקוד ומאותת בפנס שבידו באור צבעוני. ההנהלה החליטה לאסרם ולקחתם לחקירה. בחקירה השתתפו גם ד“ר ויטקובסקי וד”ר הירש הדנציגאים. מיד התברר שאינם יהודים. הצעיר שביניהם, כבן עשרים וכמה, ענה על אחת השאלות, שהחג הגדול ביותר שהוא נזכר בו הוא יום הכיפורים הנמשך שנים־עשר יום ואוכלים בו מצות. הוא תיאר את חגיגת הבר־מצווה שלו, שבה השתתפו אורחים רבים, שכולם ברכוהו ואחלו לו אחולים מאחולים שונים אולם הוא לא ידע כלום על תפילין, עליה לתורה, דרשה והשתתפות הרב בחגיגה. השני שבהם, כבן שלושים וכמה, סיפר שזה לו עשרים ושתיים שנה, שהוא משרת בצי הגרמני בדרגת קצין. ד"ר ויטקובסקי העיר מיד שאין דבריו נכונים כיוון שעד ליסוד הריפובליקה הוימרית לא היו קצינים יהודים בצי הגרמני. שניהם לא ידעו לקרוא בשם שום עסקן יהודי בגרמניה ושניהם דיברו אנגלית רהוטה. מאז החקירה הוחזקו במעצר.

כעבור מספר חדשים, בהיותם כבר בארץ, נודע ששניהם שירתו ב“סי.איי.די.” – מחלקת החקירות של משטרת ארץ־ישראל.

בינתיים התקרבה “אסתיר” לחופי הארץ. כשהחלו אורותיה של תל־אביב רומזים להם ממרחקים, בוצעה העברת האנשים ל“מאריאנה”. דבר זה היה כרוך בקשיים רבים. כבר בדרך רטנו האנשים כי הספינה הקטנה צרה מלהכיל את כל נוסעי “אסתיר”, ומאידך חששה ההנהלה לבצע את ההורדה בשתי הפלגות, פן יתפרצו האנשים ברצותם להיות ראשונים בתור והדבר יסכן את ההורדה. על כן ביצעו את ההורדה כך: כל הנוסעים נצטוו להימצא מתחת לסיפון. מדלת היציאה עד לקצה הסיפון, שממנו ירדו האנשים ל“מאריאנה” הוצבו שתי שורות של בית“רים. האנשים נקראו אחד אחד לעלות על הסיפון, כאילו לשם ביקורת, וכאשר עלו על הסיפון – נצטוו לרדת ל”מאריאנה". הבודדים שהתנגדו לצוו הורדו בכוח. מכיוון שהיה צורך לדחוס יותר משבע מאות אנשים לספינה שנועדה ל־200 – לא הייתה כל אפשרות להרשות לקחת את החפצים. כן לא היה מקום למלאי מזון. נלקחה רק חבית קטנה עם מי־שתיה בשביל הילדים.

הגברים הוכנסו מתחת לסיפון, הנשים והילדים על הסיפון. הצפיפות הייתה איומה. כולם עמדו דחוקים ודחוסים מבלי יכולת להניד אבר. צעקות איומות נישאו בחלל. כל ניד וניע של הספינה הביא עמו קריאות פחד היסטריות, כי נדמה היה שאלה העומדים בקצות הסיפון יפלו המימה.

נקבע עם רב החובל של “אסתיר”, שהוא יחכה בקרבת מקום במשך 24 שעות, עד שהספינה תחזור לקחת את החפצים ואת מצרכי המזון שנשארו באניה. אולם אך החלה הספינה להפליג בכיוון החוף, הפכה “אסתיר” את פניה והפליגה ללב־ים.

“מאריאנה” עושה את דרכה בכבדות. המנוע עובד מעל לכוחותיו ואינו פוסק מלגנוח. עד אור הבוקר נשארו עוד מספר שעות ולפי החשבון יספיקו להגיע לחוף עוד לפני עלות השחר.

בשעה ארבע לפנות בוקר עמדה הספינה מלכת. המנוע נתקלקל. כל מאמצי הצוות לתקנו ולהניעו מחדש עולים בתוהו. רוח צפונית ממלאת את המפרשים והספינה נישאת דרומה, מבלי שידעו לאן.

הוחלט שארבעה אנשים ירדו בסירה ויגיעו לחוף כדי להיוודע על מקום הימצאם. היורדים הם סנדר, שני בית"רים ומלח אחד. הם חותרים לעבר החוף. סנדר מתבונן בחוף ואינו מכיר את המקום. ברור לו שהם נמצאים בדרומה של הארץ. הם פונים כה וכה ומחליטים לחזור לספינה ולהתחיל בהורדה.

השמש כבר עמדה במרום הרקיע כאשר הגיעו בחזרה לספינה. מתחילים בהכנות להורדה ולפתע – מוקפת הספינה סירות משטרה. השוטרים רוצים לעלות על סיפונה ואינם מוצאים מקום להעמיד את כף רגלם. הם משתוממים; איך יכולתם להפליג בתנאים כאלה?!

השאלה הראשונה של מפקד משמר המשטרה – למה התמהמהתם בדרך? חכינו לבואכם אמש! ומי הם האנשים שהגיעו אליכם בסירה?

מפקד המשמר מצווה להביא את האנשים לחוף. המשטרה מגייסת מספר סירות אצל הערבים תושבי הסביבה. ההורדה מבוצעת במלוא הקיטור. על החוף נמצאים המוני ערבים המוכנים כל רגע להתנפל על העולים, אולם המשטרה שומרת עליהם.

לפנות ערב הושלמה ההורדה. האנשים נשארו בחוף במשך כל הלילה, רעבים וצמאים, עייפים ורצוצים – ושמחים על שסוף סוף הם מרגישים קרקע מתחת לרגליהם. עם בוקר הגיעו אוטובוסים. הם מובאים למחנה צבאי ומקבלים ארוחת בוקר. לאחר מכן מעבירים חלק מהם למחנה העולים בבת־גלים שבחיפה וחלק לסרפנד.

עם בוקר נודע להם שהם לנו את לילם הראשון במולדת בחוף אשקלון (כיום חוף הים של “אפרידר”).

חודשיים הוחזקו האנשים במעצר. הם נחקרו ארוכות על העליה הבלתי ליגאלית ומארגניה, על הפיקוד באניה ועל מקום מוצאם. לזכותם של העולים ייאמר שאף איש לא הצביע על מפקדי השיירה, למרות הסיכסוכים הרבים בדרך מסעם הארוך. כולם טענו שהם יוצאי ברלין והבריטים לא הצליחו להציל מפיהם הרבה על הדברים שעניינו אותם.

אנשי צוות הספינה, שהתערבבו בין הנוסעים, נתגלו על ידי המשטרה. הם הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי ביפו. השופט דן את רב־החובל לתשעה חודשי מאסר ואת המלחים לשישה חודשי מאסר כל אחד.

בהיתפס “מאריאנה” נאסר מר צבי סגל על ידי המשטרה הבריטית, כנאשם בארגון השיירה. היא עומדת לגרשו מן הארץ, אך הודות להתערבותם של מוסדות ואישים שונים – בוטלה גזירת הגירוש והוא שוחרר מהמעצר.

 

פרק תשעה־עשר - “פאריטה”    🔗

בארבעה עשר במרץ 1939, יום לפני כניסתו של היטלר לפראג, נתכנסו במלון “אקסצלסיור” בפראג פעילי עליה ב'. השמים המדיניים באירופה התקדרו והלכו. “הסכם מינכן” התחיל להבשיל את פירותיו הבאושים. היטלר אינו מסתפק בסיפוח חבל הסודטים ובראשית מרץ משמש לו סיכסוך בין ממשלת פראג לראש ממשלת סלובקיה עילה להתערבות נוספת: הצבא הגרמני פולש לבוהמיה ומורביה ומחסל את שארית עצמאותה של צ’כוסלובקיה. נגוזו האשליות כי היטלר יבוא על סיפוקו עם סיפוח ה“שטחים הגרמניים”. עתה ברור לכל כי הוא נושא עיניו להתפשטות על פני אירופה כולה. צל איום המלחמה פורש את צלו על העולם, באוירה זו יושבים אליהו גלזר, יצחק ז’ירז’בסקי, שלמה יעקובי, יוסף כצנלסון, אברהם סטבסקי והלל קוק ודנים על עתיד מפעל העליה.

פותח ראשון: הטבעת סביב יהדות אירופה מתהדקת והולכת. במרכזי העליה השונים גובר והולך הלחץ על משרדי העליה. המונים צובאים עליהם ואינם מוכנים לקבל את ההסברים, כי אפשרויותינו מוגבלות. בורשה בלבד מוכנה לדרך שיירה המונה אלפיים איש. שיירות נוספות מוכנות ליציאה בוינה, פראג, ציריך, אנטוורפן, בוקרסט, ברין ומקומות אחרים. והקשיים הם עצומים. השגת אניות, איסור הוצאת דויזים, קשיים בהשגת ויזות מעבר מארץ אחת לשניה והמחסור העצום באמצעים כספיים.

ובארץ עצמה – אומר ז’רז’בסקי – מצב ההורדה הוא חמור. המשמרות על החופים הוגברו. לאורך החוף הוצבו תחנות משטרה חדשות, הוגדל מספר הסירות המסיירות באופן מתמיד בחופי הארץ ואף חורגות מתחום המים הטריטוריאליים. היו גם מקרים שסירות המשטרה פתחו באש על אניות עולים והרגו ופצעו מהם. הארץ מלאה מרגלים, הבולשים אחרי מארגני העליה ודרכי פעולתם. רבים מבין המורידים נאסרו ונכלאו במבצר עכו. מאות עולים נעצרו במחנות מעצר. אניות עולים נודדות מזה שבועות על פני הים ואין כל אפשרות לאותת אליהן מן החוף ולהוריד את העולים. מספר אניות נתפסו והוחרמו על ידי הבריטים והצוותות נידונו למאסר, ודבר זה מקשה עוד יותר על שכירת אניות והשגת צוותות מתאימים.

מובן, ממשיך ז’רז’בסקי, שקשיים אלה לא יבלמו את העליה, אולם עלינו לבדוק את דרכי פעולתנו, ויש לעשות זאת בהקדם.

הדבר פשוט, אומר יוסף כצנלסון: אם אינה קיימת יותר אפשרות להעלות את העולים לחוף בצינעה – יש לשלוח את האניות באופן גלוי לחיפה או לתל־אביב. צריך רק לספק לאניות מים ומזון למכביר. את האניות צריך לקנות. הצוותות יורכבו מבוגרי בתי הספר הימיים של בית“ר בציוויטא־ווקיה ובריגה. כל הצי הבריטי הגדול ורב הכוח יהיה דל־אונים למראה הצי הגדול של עליה ב‘. הם לא יעיזו להטביע אניות מפחד זעם היהודים והאנושות כולה, המעוניינת בהגירת היהודים לארץ ישראל. העולים יעלו באופן גלוי, לאור היום, בשפת ימה של תל־אביב. ומה יוכלו השוטרים לעשות? לאסור, לשלוח למחנות ריכוז – בבקשה! יעבירו את העולים למושבות נידחות של הקיסרות הבריטית – ואז תתחולל סערה במושבות ההן ובחבר הלאומים. הממשלות והעמים באירופה יהיו מעוניינים בעליה ב’ ויתמכו בה אחרי פעולות הסברה נרחבות שתיעשנה על ידי זאב ז’בוטינסקי ועוזריו. העליה ב' תבטל את הסרטיפיקטים, הממשלה תמסור אותם לעולים הבלתי חוקיים, והמשרדים הארצישראליים מתוך אפס מעשה יתחילו גם כן לעסוק בעליה ב‘. הממשלות ובארצות בעלות אוכלוסיה יהודית גדולה יראו בעליה ב’ את מקל הקסם שיהפוך אותן ל”יודן ריין", והן תתחלנה לספק למפעל זה רכבות, אניות, נמלים וכל יתר ההקלות הדרושות. האוכלוסיה היהודית באירופה תצטמצם ותלך וכולם יהיו מרוצים. העליה ב' תיהפך לאותו מנוף רב־ממדים, אשר יגשים את תכנית יציאת מצרים של אירופה – את תוכנית האוואקואציה. אולם, ממשיך יוסף, צריך לפעול מיד. הומן קצר מכדי להשהות את הפעולה.

מאחר שעליה א' – הסרטיפיקטים לא סיפקו אותנו, אומר עוד אחד מהמשתתפים – התחלנו בעליה ב‘. כעת הגיע הזמן להתחיל בעליה ג’. אמנם הבריטים יכולים לזהות את אניותנו בדרדנלים או בקפריסין, נאמר להם בגלוי שברחנו מן הגהינום הנאצי. מה יעשו בנו? ישלחו אותנו בחזרה – לאן? מי יקבל אותנו?! נכריז: עשו בנו כטוב בעיניכם!

כך התנהלו הדיונים. משך שעות ארוכות טכסו עצה. כל המשתתפים בישיבה ידעו שהעליה תימשך, אך ידעו גם את כל הקשיים שבדרך ביצועה. הם ידעו שבמפעל באה לידי בטויה האכזרי הטרגדיה של היחיד ושל הכלל היהודי וכי הצורך בעליה ב' הוא למעלה מכל ויכוח, ממש כמו שאין עוד מקום לויכוח על צרת היהודים שהחריפה בתקופה האחרונה ועל לחץ ההמונים המחפשים הצלה.

המרכז עובר לפאריס    🔗

באותו יום, בחצות הלילה, נודע שלמחרת יכנס היטלר לפראג במסע־נצחון. פלטין ממהר להעיר את גלזר משנתו. הם חשים לבתי המלון השונים לעורר את פעילי העליה ב'. ברשות משרד העליה בפראג היו סכומים ניכרים במטבע זר. הודות לקשריהם הטובים עם המשרד הרשמי לנסיעות “צדוק” הם מצליחים להוציא אל מעבר לגבול את פעילי העליה והכסף עוד לפני כניסתם של הגרמנים. אותו לילה ובמשך הימים הראשונים אחרי כניסת הגרמנים, מבערים ממשרד העליה ניירות שונים, רשימות אנשים וכדומה שלא יפלו לידי הנאצים. גם את הנשק שהיה ברשותם ואשר היה מיועד להישלח לארץ – מצליחים להעביר למקום מבטחים.

אליהו גלזר עוזב גם הוא את צ’כיה ומעביר את משרד העליה לפאריס, התופסת עתה את מקום ווינה ופראג והופכת מרכז העליה ב' לארצות אירופה המערבית והמרכזית. משרד זה משמש גם תחנת־בינים בין נשיאות הצ“ח ושלטון בית”ר בלונדון לבין מרכזי העליה בוורשה ובוקרסט, אין פלא איפוא שידי גלזר מלאות עבודה.

ראשית פעולתו של גלזר היא לחפש אניות ולשכור אותן לצרכי עליה מידית. נודע לו שבמרסייל יושב יווני בעל אניות בשם מינאקוליס. גלזר וסטבסקי מוצאים אליו קשרים, נוסעים להיפגש עמו ומתחילים במשא ומתן.

היווני מציע שתי אניות: האחת בשם “פאריטה” בת אלף ומאתיים טון, העוגנת בנמל סט בקרבת מרסייל והמוכנה מיד להפלגה, והשניה עוגנת בבראילה שברומניה ושמה “נעמי־יוליה”.

היווני מציג שלושה תנאים:

א. שאיש מחבריו לא ידע על העיסקה.

ב. התשלום חייב להיות בלירות שטרלינג.

ג. מכתב התחייבות מרוטשילד, שאם תוחרם האניה על ידי הבריטים או תיפגע – ישולם לו שוויה בכסף מלא.

את שני התנאים הראשונים קבלו גלזר וסטבסקי ללא כל סייג. אולם איך ימציאו לו מכתב־התחייבות מרוטשילד, שעה שכל הנסיונות לרכוש את אהדת משפחת רוטשילד לעליה ב' ולזכות בתמיכתה עלו לעת עתה בתוהו?

לאחר דברי שידול ושכנוע רבים בא גם תנאי זה על פתרונו. על כך מספר המכתב שלפנינו, שנכתב על ידי אליהו גלזר ביום ה־31 במאי 1939 למזכיר נשיאות הצ"ח בלונדון, וזה לשונו:

ידיד יקר,

“אתה הלא מכיר את עבודתי. האניה עומדת כעת הכן, אך בעל האניה אינו רוצה להעלות את האנשים על סיפונה עד שלא נביא לו מכתב התחייבות, שאנו באמת נוריד את האנשים ושנדאג להזנתם. תחילה דרש מכתב מאישיות מפורסמת ודרש שיהיה זה רוטשילד. למרות עקשנותו הגדולה הצלחנו לפתותו, בהסבירנו שאנחנו מייצגים הסתדרות גדולה שמרכזה בלונדון והוא הסכים לקבל מכתב התחייבות מן המרכז שבלונדון. בקשתי אליך, שתשלח לו מכתב כנ”ל. אין לי כל חשש שיוודע על המכתב. ראשית נדברתי עמו שזה ישאר בסוד, ובמקרה הרע ביותר – יביא לנו הענין פרסומת.

(מר ווייצמן היה פה, ולפי דברי רוטשילד, הוא “אירגן את העליה ב'” הוא רוצה בהחלט לרשום דבר זה לזכותו).

שלך

אליהו

ואכן, גלזר מוסר למינאקוליס מכתב התחייבות של נשיאות הצ"ח חתום על ידי מר ברנט (י. בן־ארי) שבו נאמר:

אדון

אנטון מ. מינאקוליס

מרסיי

1 ביוני 1939

אדוני,

בזה יש לי הכבוד לאשר כי מר אליהו גלזר קיבל את התפקיד לייצג אותנו בצרפת ואנחנו נותנים לו יפוי כוח מלא לפעול בשמנו ולהתחייב על אחריותנו.

כפי שהסביר לכם מר גלזר – אנחנו מקבלים על עצמנו את אספקת המזון לנוסעים בזמן הנסיעה וכמו כן אנו אחראים להורדתם ולשלמות האניה.

קבל אדוני את ביטוי רגשותינו הנאמנים.

ברנט (בן־ארי)

מזכיר כללי

ההסתדרות הציונית החדשה

אולם לאחר כמה שבועות בא מינאקוליס בתביעה חדשה. במכתב מיום 17 ביוני 1939 הוא כותב להצ"ח בלונדון:

לכבוד

ההסתדרות הציונית החדשה

רח' פינציליי 47

לונדון. נ. וו. ק.

17 ביוני 1939

הנידון: אניה “פאריטה” – מקודם “בוטה”

אדונים,

קיבלתי את מכתבכם מהראשון ביוני, שמסר לי אדון אליהו גלזר. אהיה אסיר תודה לכם אם תאשרו לי, שבמקרה והאניה תכנס למים הטריטוריאליים והיא תתפס ותוחרם תהיו אתם אחראים לערכה של האניה ולכל הנזקים שינבעו מן ההחרמה.

אם כי לפי החוזה האניה לא צריכה להכנס למים הטריטוריאליים, הרי הנסיון של אניות אחרות מוכיח שבתנאים מסויימים אין רב החובל יכול להימנע מלהכנס למים הטריטוריאליים למרות זה שרב החובל יקבל הוראות, לנהוג לפי החוזה. אני רוצה להיות מובטח נגד הסיכון שבמצב המיוחד במינו.

קבלו את מיטב הערכתי.

מינאקוליס

מכתב זה עורר את מורת רוחו של מזכיר הצ“ח, שלא רצה לערבב באורח רשמי את הצ”ח בעניני העליה והוא פנה אל גלזר במכתב שבו נאמר:

אלי היקר,

הריני מעביר לך בזה העתק מן המכתב שקבלנו זה עתה ממר מינאקוליס. צר לי מאוד שמשכת אותנו לחליפת מכתבים עם האדון הזה, כי באמת אין לי כל חשק לקרוא תעודות כל שהן מידי האדון הזה.

אבקשך להסדיר את הענין במקום, ברוח הדברים שכתבתי לכתוב מכתבים לאנשים זרים.

אשר למר מינאקוליס, הרי מובן כי לא אענה לו בטרם אקבל ממך הוראות. עליך להסדיר את הענינים עמו כך, שלא ידרוש מאתנו שום מכתבים ושום ערובות.

שלך בנאמנות

חתום: א. ברנט (בן־ארי)

כן פנה באיגרת אל מר יעקבי:

19 ביוני 1939

אדון לבוביטש היקר,

הריני מצרף לך בזה העתק ממכתב שקבלנו ממר מינאקוליס והעתק ממכתבי אל מר אליהו.

אבקשך להסדיר את הענין במקום ברוח הדברים שכתבתי לאלי.

הלא תבין כי אין ביכלתי לתת למר מינאקוליס לא מכתבים רגילים ולא ערובות.

אני תקווה כי בקשתי לא תיפול עליך למעמסה, ונשאר,

חתום: א. ברנט

בסופו של דבר בא היווני על סיפוקו.

כעת מתחילה העבודה המעשית, הכרוכה בקשיים וטרדות אין סוף. צריך להעביר את האנשים על פני גבולות ולהביאם לנמל ההפלגה. צריך לאכסן את האנשים ולהסתירם מעיני המשטרה ולכלכלם עד לעליה לסיפון. צריך להכשיר את האניה לקליטת העולים: לבנות מצעים, להקים מטבח, בתי שימוש וכו'; להשיג פספורטים, וויזות למיניהן; לצייד את האניה בדלק, מי שתיה ומצרכי מזון בכמויות גדולות; להשיג צוות מלחים. המלחים בכל ארצות אירופה כבר יודעים שזהו מסע מסוכן העלול להסתיים במאסר, ולא רבים ביניהם הקופצים על מסעות כאלה. ועוד כהנה וכהנה.

בין סין למונטה קרלו    🔗

ולאחר שיסודרו כל הדברים האלה יש עוד להתגבר על הקושי העיקרי והוא לקבל רשיון מממשלת צרפת להפלגת האניה.

והנה מה שמספר גלזר על השתלשלות העניינים בפרשה זו: (“המשקיף” מיום כ“ד בחשוון תש”ט).

“האניה עמדה לרשותנו בנמל סט שע”י מרסייל. איך יגיעו האנשים לאניה ואיך תשיג האניה את הרשות להפליג עם המטען “המסוכן” הזה?!

האנשים ישבו בהולנד, בלגיה ושוויצריה, והיינו זקוקים לויזות מעבר עבורם. ממשלת צרפת צריכה להעניק את הויזות ובלי הסכמתה לא תוכל האניה לעזוב את סט.

היה היה בימים ההם מדינאי בצרפת ושמו דנידה. חשיבותו לא הייתה רבה, אבל סיפרו שיש לו השפעת־מה בממשלה, כמי שהיה ידידו האינטימי של בריאן. הוא חלה במקצת במחלת ההומניטריות והיה מוכן לעזור. דנידה רץ למעננו כמה פעמים ביום למניסטריון, ניהל משא ומתן, דיבר, הסביר, ביקש והתחנן. כאשר הגיע למזכיר אחד – נשלח לשני. כאשר הגיע למיניסטר החוץ – נשלח למיניסטר הפנים וחוזר חלילה. כל פעם עמד הענין “להסתיים בהצלחה” – ולא היה ולא נברא…

ביום בהיר אחד בא אלינו דנידה הטוב ואמר: "סוף סוף קיבלתי תשובה ברורה שיינתן המעבר לפליטים שלנו. עלינו רק להשיג ויזות לאיזו ארץ שהיא הנמצאת על כדור הארץ, ויזות פיקטיביות. צרפת אינה יכולה לתת רשיונות־מעבר על סמך עליה בלתי ליגאלית לארץ־ישראל.

יצאנו לחפש ארץ אכסוטית עלי אדמות שתסכים לקלוט פליטים יהודים לא ד“ה־פקטו” אלא “דה־יורה” בלבד. מצאנו: הקונסול של בוליביה באחת מבירות אירופה – לא בפאריס – הסכים להוציא את הויזות הדרושות. תנאי אחד התנה הקונסול הנכבד: עלינו לתת לו התחייבות שאנו זקוקים לויזות אלה לבוליביה למטרה אחת בלבד – כדי לא לנסוע לבוליביה…

“אדון דנידה, הנה מלאנו את מבוקשך. רוץ מהר…”

אדון דנידה רץ, השתדל, חזר – ושוב לא טוב. הויזות הן ב“פרינציפ” בסדר וכמעט שהיו מספיקות, אבל הממשלה אינה יכולה לסמוך על ויזות שניתנו על ידי קונסול שאינו יושב בפאריס עצמה…

וכך הגענו ליאן־סאן, הנספח הכלכלי של הקונסוליה הסינית בפאריס.

יאן סאן דרש עבור הויזות שלו סכום אגדתי – סכום שמתקרב למספר האוכלוסיה בארצו. אבל הוא לא היה עקשן. הייתה אפשרות לעמוד אתו על המקח. קודם סירב בחיוך ואחר כך הסכים בחיוך. מזכירה של המשרד נסעה לכתובת שמסר לנו, ראתה על דלת הכניסה את השלט “סניף של הקונסוליה הסינית” וצילצלה. הדלת נפתחה. בפתח עמד סיני. הוא לא הרשה לה להכנס, קיבל מידה מה שקיבל ודחף לידה את הניירות.

“אדון דנידה, שוב מלאנו את מבוקשך, רוץ מהר”.

ואדון דנידה רץ שוב, השתדל וחזר.

“הויזות הן בדיוק מה שאנו צריכים. הקונסוליה נמצאת באמת בפאריס וכל העניין כמעט בסדר. אך יש למיניסטריון החוץ בקשה קטנה אחת אלינו: סוף־סוף הן מתנהלת מלחמה בין סין לבין יפאן. חלק מנמלי סין נמצאים בידי היפאנים. יהיה זה בשביל צרפת בלתי נעים ביותר אם האניה לא תצליח למצוא בסין נמל שטרם נפל לידי היפאנים ותיאלץ לחזור למרסייל. ובכן, עלי להביא לממשלה הודעה מהקונסוליה הסינית באיזה נמל סיני, סיני ממש, תוכל האניה להיכנס…”

בררנו וקבלנו את ההודעה הדרושה. הנמל שאו־טאו נמצא בידי צ’אן־קיי־שק.

דנידה שמח. גם אנו שמחנו. אחלנו לו הצלחה. הוא יצא למשרדי הממשלה ואנחנו לרחוב הרועש. מוכרי העתונים הכריזו על ההוצאה האחרונה של “פארי־סואר”. כאשר קנינו את העתון זעקה לקראתנו בחוצפה כותרת על העמוד האחרון: “הנמל שאו־טאו נכבש על ידי היפאנים”!

התאכזבנו אבל לא אכזבנו את דנידה שחזר בינתיים. הוא אמנם לא קרא את הידיעה, אבל אין זה משנה כלום. המיניסטרים הצרפתיים מציגים תנאי חדש: הם זקוקים למכתב של הממשלה הסינית בו היא מאשרת, שהויזות הסיניות שניתנו על ידי הקונסוליה שלה בפאריס – בהסכמתה ניתנו.

זה היה יותר מדי בשבילנו. החלטנו לשים קץ לכל הפרשה הזו ולוותר על הליגאליות.

אולם ידידנו יאן־סאן מופיע שוב. לדידו אין דבר קל יותר מאשר להשיג את הסכמת ממשלת סין, איך? פשוט מאד: נכתוב מכתב לצ’אן־קיי־שק ונספר לו סיפור על תכנית כבירה לישב כמה מאות אלפי פליטים יהודים באחת הפרובינציות בסין ולשכנע אותו שהתיישבות זו ביכולתה לישב גם את הדאגות הכספיות של המצביא…

“עליכם להבין” אמר יאן־סאן “שאין סיכויים לעניין את המצביא הגדול במאתיים או שלוש מאות ויזות. אליו צריך לפנות בתוכנית גדולה”… ותוך כדי דבור הוציא הסיני מכיסו מכתב שהכין, ואשר לפי דעתו יהיה בכוחו לרכוש את לב מנהיגו. התחלנו לקרוא את תוכנו האומר:

“אנו (משרד עליה ב' בפאריס) מציעים לממשלת סין התיישבות של שלוש מאות אלף יהודים מאירופה בארצה. אנו אחראיים לכל ההוצאות הכרוכות בכך ונוסף על כך ניתן לסין מלוה בגובה של חמישים מיליון לירות שטרלינג ברבית של שלושה אחוז…”

פרצנו בצחוק רועם. יאן־סאן החוויר. הוא הבין ששעתו מתקרבת". פתחנו בפניו את הדלת ואמרנו לו, שאין אנו זורקים את כספנו לרחוב ורבית של שלושה אחוז אינה מספקת אותנו. עם החמישים מליון שלנו נדע לעשות עסקים טובים יותר ודרך זו לא תוביל אותנו לארץ־ישראל אלא לבית דין לפשעים חמורים.

יאן־סאן נעלם ועמו כל הדרכים הליגאליות.

לא נשאר לנו אלא להביא את אנשינו באורח בלתי־ליגאלי מהולנד לבלגיה, מבלגיה ומשוויצריה לצרפת, ומאדמת צרפת לאניה וגם האניה תפליג בלי רשיון אם לא נצליח בינתיים בנסיון האחרון להוציאה ללב הים בדרך ליגאלית. אם נחכה לחותמות הרשמיות של האנושות האצילה, נמות כולנו בשממה הזו הנקראת קידמה או אחווה או שוויון.

זה היה לקח השבועות האחרונים של השתדלויות והתרוצצויות לעזוב את אירופה ב“דרך המלך”; אל תשתדל ואל תתרוצץ. לא יעזור לך. לא תעלה לארצך בהסכמתם בלי שישלחו אותך קודם לבוליביה ואחר כך לסין ולבסוף לעזאזל.

וכך ניתן האות לאחראים במקומות: יוצאים! “דבר אל בני ישראל ויסעו…”

עוד נסיון אחד נעשה כדי להשיג לפחות רשיון הפלגה עבור האניה. היה מי שהסביר שהמדינה מונאקו עלולה לחלץ אותנו מן המיצר. מצד אחד לא זקוקים לויזות מצרפת למונאקו ומצד שני יש לה, למדינונת זו, כמה חוקים משלה השונים מחוקי צרפת. ייתכן, כך אמרו ובעיר הבירה של מונאקו, במונטה־קרלו, השוכנת על שפת הים התיכון יסכימו להפלגת אנית המשא עם המטען שלנו… אסור היה לא לבדוק, אם אמנם קיימת אפשרות כזו, ויצחק קורלנד שמילא אז תפקיד מרכזי בארגון העליה ב', יצא אתי למונטה־קרלו. לא היינו, כידוע, האנשים הראשונים שניסו במקום זה את מזלם… ונתאכזבו..

על יד תחנת הרכבת של מונטה־קרלו עמדה עגלה אחת. בקושי הערנו את בעל העגלה (ואת הסוס) משנתם המתוקה. בקשנו את העגלון להוביל אותנו להנהלת הנמל אבל הוא צחק בפנינו: “אתם מדברים כאילו הגעתם למרסייל או לטריאסטה, איזו הנהלה? איזה נמל?”

בקשנו שיוביל אותנו למשרד נסיעות, הוא הסכים.

הגענו למקום הנכון. משרד הנסיעות היה גם מקום משרדו של מנהל הנמל. צרפתי צעיר קידם את פנינו: “מנהל הנמל נסע לפני מספר שבועות וטרם חזר. אולי אוכל אני לעזור לכם, אדונים?”

זעזוע נפשי עבר על הבחור כאשר שמע מה דורשים ממנו. דבר כזה טרם קרה בהיסטוריה המפוארת של מונאקו: שני טיפוסים מוזרים ישבו כאן מולו ודרשו לא פחות ולא יותר אלא שאניה אמיתית (לא אניית צעצוע) תפליג עם נוסעים מ“נמל” זה.

אבל “שני הטיפוסים” לא ויתרו. הם רצו לקבל תשובה ברורה. האם ישנה אפשרות כזו ומה אומר החוק של מונאקו?

לא נשארה לו ברירה אלא לחפש בכל המקורות, לדפדף בספרים עד שמצא את התשובה המדוייקת.

“מקרה כזה, רבותי, לא קרה במונטה־קרלו זמן רב למדי, אניה כזו עם נוסעים הפליגה בפעם האחרונה מהמקום הזה בשנת 1886. מאז עברו חמישים ושלוש שנים והוראות חדשות לטיפול במקרים דומים טרם קיבלנו. אהיה אסיר תודה לכם אם לא תעמידו את מדינתנו בפני בעיות שאין באפשרותה לפתרן ותבחרו לכם נמל אחר, או…”

– “או”, חזרנו שנינו בבת אחת כאילו התעוררה תקוה חדשה בלבנו. “או תחכו עד שהמנהל בעצמו יחזור מנסיעתו” – המשיך הברנש.

– “מתי יחזור?” שאלנו. רצינו לנסוע ברכבת היוצאת ממונטה־קרלו בעוד שעתיים ו“עמדנו על גחלים” ממש.

לא אשכח את תשובתו:

– “המנהל יחזור עוד לפני סוף השנה הזו!”

לפי כל חוקי ההגיון צריכים היינו, אחר תשובה זו, לחפש מיד את “גשר המתאבדים” הנמצא על יד הקאזינו של מונטה־קרלו ואשר ממנו קופצים כל אלה שאיבדו שם את תקוותם האחרונה…

אבל לעליה ב' הגיון משלה. להיפך, התיישבנו ברכבת ברגש של הקלה. האשליה האחרונה נגוזה ועמה נפל המכשול האחרון.

המשרד בציריך    🔗

בתחילת ינואר 1939 פנה מפקד הארגון דוד רזיאל לד“ר ראובן הכט וביקש את עזרתו ל”שבועיים בלבד" לשם פתיחת משרד מיוחד של עליה ב' בשווייצריה, שייהפך למשרד המרכזי לכל ארצות אירופה.

הכט פותח משרד להגירה ב“פנסיון רנה”, רחוב שוצן בציריך. בארגון המשרד הוא נעזר על ידי יוסף כצנלסון ויצחק רוזין. מתוך כך נתברר לו שרשיון לעסוק בכך ניתן רק לאזרח שווייצי – והכט מחליט להישאר ועד מהרה הוא הופך אחד האישים המרכזיים באירגון העליה ב'.

ראשית פעולתו לקיים מגע וליצור יחסים עם אישים בולטים ונציגי השלטונות ולרכוש את תמיכתם. לקשור קשרים עם הנציגויות הזרות לשם קבלת ויזת סופיות, לגייס אמצעים כספיים בשביל העליה ולנהל תעמולה והסברה למען האצ"ל.

ד“ר ראובן הכט מפתח פעולה ענפה. הוא מתחיל במשא ומתן עם סאלי מאיר, נציג הג’וינט לכל ארצות אירופה, שמקום מושבו בשווייץ, ומבקש תמיכה כספית לעליה ב'. המשא ומתן מתנהל בעצלתיים. אין כמעט סיכוי שמאיר ייענה לבקשותיו ודרישותיו. סאלי מאיר נתון להשפעת אנשי הסוכנות, ואלו כידוע מתנגדים לעליה ה”אוואנטוריסטית" של הרביזיוניסטים. לעזרתו של הכט בא מר שארל לוץ – מי שהיה אחר כך, בזמן מלחמת העולם השניה, הקונסול השווייצי בבודפסט והציל רבבות פליטים יהודים מצפרני הנאצים. שארל לוץ יוצר להכט קשרים במיניסטריון החוץ השווייצי. הכט מנהל משא ומתן עם ד“ר רוטמונד, מנהל משטרת החוץ, ועם ד”ר ברינר, נשיא הממשלה בציריך, ונציגים אחרים של השלטונות בשווייץ. הוא מבקש רשיון להבאת פליטי אוסטריה וגרמניה לשווייץ. השלטונות הרשו זאת רק כשהיו בטוחים שהפליטים יועברו לצרפת, אולם דבר זה קשה היה להבטיח ולהוכיח, ועל כן, היו מאמציו של הכט מכוונים גם לקבלת רשיון שהייה לפליטים בשווייץ. כן עוסק הכט בגיוס תמיכתה של דעת הקהל השווייצית בבעית הפליטים.

קשה היתה עבודתו של הכט. לקשיים האובייקטיביים נתווספה גם התנגדותם של מנהיגי היהודים; נשיא ועד הקהילות בשווייץ, סילבין גוגנהיים, הוא מתנגד חריף של אצ“ל ופעולותיו. גם נציגי המפלגות הציוניות השונות מנהלים תעמולת זוועה נגד האצ”ל ופעולותיו ומגייסים מצידם את החוגים הממשלתיים ואת דעת הקהל נגד פעולותיו של הכט. נוסף על כך היה הכט מצווה לזהירות יתר, כי שווייץ היתה אז מלאה מרגלים מכל הסוגים, שעקבו בעניין רב אחרי פעולותיו ופעולות משרדו.

למרות הקשיים המרובים הוכתרו מאמציו בהצלחה ניכרת. ד“ר ברינר ואישים שווייציים שונים, שאינם מבני ברית, לוחצים על ועד הקהילות ועל נציגי הג’וינט שיכירו באצ”ל.

אותו הזמן הוציא הג’וינט סכומים גדולים למשלוח יהודים לארצות דרום אמריקה, שעלו פי כמה על הסכום שנדרש בשביל העליה הבלתי ליגאלית. נציגי הג’וינט טענו, שאין הג’וינט יכול לעסוק ולתמוך בדברים בלתי ליגאליים. נוסף על כך הסתמכו על טענות המוסדות הציוניים הרשמיים כי העליה הבלתי ליגאלית משפיעה לרעה על היחסים עם בריטניה; ואמרו כי אין הג’וינט רוצה לתת את ידו לכך.

לחצם של האישים השונים על המוסדות היהודיים גבר והלך. אפילו ד“ר רוטמונד, שלא הצטיין באהבת ישראל טען בפני סאלי מאיר, שאינו מבין למה הוא שולח יהודים לארצות אחרות במקום לשלוח אותם לארצם. לחץ זה נשא פרי ולבסוף הכירו המוסדות היהודיים במשרדו של הכט כנציג של האצ”ל ושלחו דרכו פליטים בדרך העלייה הבלתי־חוקית ושילמו עבור הנסיעה בפרנקים שווייציים.

שיירת הפליטים הראשונה שאורגנה על ידי הכט היתה מורכבת מפליטים הנמצאים בשווייץ ברשות ומפליטים הנמצאים במאסר, שהמשטרה שיחררה אותם על סמך הבטחתו שהם יוצאו מן הארץ.

כעת החלו החיפושים אחרי דרכים להעברת שיירת הפליטים לנמל ההפלגה. הכט מנהל משא ומתן עם נציג יוגוסלביה בשווייץ על רשיון מעבר בארצו. מניסטר הפנים היוגוסלבי מאשר את הרשיון ב־12 בפברואר 1939. גם איטליה מבטיחה רשיון מעבר והכט עושה את ההכנות האחרונות ליציאת השיירה. הנהלת הרכבת השווייצית מצדה מאשרת מחירי הנחה לנסיעת השיירה. אולם ברגע האחרון מסרבת איטליה להוציא את ויזות המעבר. ביוגוסלביה כבר הושלמו הסידורים לקבל את השיירה באחד מנמלי הדנובה, המשטרה השווייצית מגבירה את לחצה ודורשת את קיום ההבטחה להוציא את הפליטים, ואיטליה עומדת בתוקף על סירובה.

ואז עולה במוחו של הכט הרעיון לארגן את היציאה בעזרת “מרבד קסמים” – לשכור אוירונים ולהטיס את השיירה לפראג ומשם יועלו על אנית הדנובה.

הרעיון רוקם עור וגידים והמאמצים בכיוון זה נעשים במרץ. מוסדות הקהילה והג’וינט טוענים כי הרעיון גובל בשגעון ומודיעים כי הם לא ייתנו ידם לתכניות דמיוניות. לעומתם תומך ד"ר ברינר בתוכנית ומעניק להכט תמיכה כספית עירונית בגובה של חמשת אלפים פרנקים וחברת סוויס־אייר מסכימה להעמיד לרשות המבצע שבעה אוירונים גדולים במחירי־הנחה מיוחדים. התוכנית אושרה גם על ידי הממשלה הצ’כוסלובקית שהמציאה להכט את כל המסמכים הדרושים לנחיתת האוירונים בשדה התעופה בפראג.

לאחר תמיכתו של ד"ר ברינר – הודיעו גם המוסדות היהודיים על השתתפותם בהוצאות המסע.

היציאה נקבעה ליום ה־15 במרס 1939. בשדה התעופה בפראג הוכן כבר הכל לקבלת השיירה. אולם, באותו יום עצמו נחתו בשדה תעופה זה אוירוני חיל התעופה הגרמני. ברגע האחרון לפני ההמראה משווייץ נודע הדבר להכט.

אנשי ועד הקהילות בשווייץ ניצלו אי־הצלחה זו להסתה נגד הכט ומנהיגי העליה ב', וגם הפעם התערב בדבר ד"ר ברינר, שפנה אליהם טלפונית ואמר: “אנו הגויים נתנו את מלוא תמיכתנו לתוכנית, את הכסף ואת האוירונים, ומה לכם כי תלינו על הכט, מה הוא אשם שהיטלר הקדימו בפראג?!”

המשטרה השווייצית אינה מוכנה לחכות בלי סוף, היא מאיימת לשלוח את הפליטים לגבול הגרמני ודבר זה פרושו מחנות ריכוז גרמניים וגם הפליטים עצמם – סבלנותם הגיעה לקצה והם מאיימים בשערוריות. הכט מקיים קשר טלפוני בלתי פוסק עם ורשה, בוקרסט, פאריס ולונדון. השיחות מתקיימות בלילות אחרי יום עבודה קשה ומפרך. העצבים מתוחים והדאגה גוברת. הידיעות מן החוץ גם כן אינן משמחות, בכל מקום קשיים ללא גבול וללא קץ. ומעל הכל: המחסור החמור באמצעים כספיים; אז נולדה התכנית להעביר את אנשי העיירה לצרפת באורח בלתי חוקי.

התכנית לחציית הגבול עובדה לכל פרטיה ואושרה על ידי יוסף כצנלסון. נשכרו מקומות איכסון לאנשים בקרבת הגבול, נשכרו מורי־דרך שיעבירום על פני הגבול, והוכנו אנשים מיוחדים שיקבלו את פני הבאים בצד הצרפתי ויסיעום לפאריס.

ויום אחד יצאו הפליטים באוטובוסים ובמוניות בדרכם לבאזל. הם מגיעים למקומות המיועדים. בלילה יוצאת קבוצת אנשים קטנה בלוויית מורה־דרך ועוברת בהצלחה לצד הצרפתי, וכך כל לילה עד תום המבצע.

פעולה זו לא נעלמה מעיני עתונאים זריזים והכט מבקר אצל עורכי העתונים ומשדלם שהדברים לא יפורסמו.

בינתיים נמשכים המאמצים להשיג ויזות קולקטיביות לארצות דרום־אמריקה – והפעם בהצלחה. הקונסול של אחת המדינות האלו בברן, קולונל באואר, דורש תמורת הויזות שטר התחייבות כי הפליטים לא יגיעו לארצו. ד“ר הכט נותן לו שטר זה, המופקד בידי עורך־דין הירשל יהודי מתבולל, בברן. בפרוץ מלחמת העולם השניה ניצל הירשל את השטר והגישו לגוביינא באמצעות בית הדין. בדרך זו סחט כספים רבים ממשפחת הכט. הקולונל באואר הפסיד בגלל משפט זה או משרתו, ואילו הוריו העשירים של ד”ר הכט, שרגזו על זה שבנם עוסק בעניינים כאלה ומבזבז על כך כספים – הדירו אותו מהירושה והכריזו כי אינם מכירים בו כבנם. רק לאחר שנים מספר השלימו עמו.

שמו של עו"ד הירשל קשור בשערוריה נוספת. לאחר תום מלחמת העולם השניה, בשנת 1946, קבל על עצמו לייצג נאצי ידוע בבודפסט בתביעה נגד שארל לוץ. נשיא שווייץ באותו זמן, פון שטיינר, הביע את תמיהתו על הענין ואמר שאינו יכול להבין איך יכול יהודי להרשיע בן־שווייץ זה שהציל בזמן המלחמה רבבות יהודים מידי הנאצים.

בצלו של מונטה קריסטו    🔗

אך נחזור לעניין השיירות. נוסף על השיירה השווייצית הגיעו לפאריס גם השיירות מהולנד ומבלגיה – אף הן באורח בלתי חוקי. גם בצרפת פקוחה עינה של המשטרה על הזרים. משמרות מסיירים בלי הרף ברחובות העיר ובמלונות ובודקים את התעודות – וכל מי שאין לו תעודות כשרות – נאסר ונשלח למחנה הסגר. אין זה דבר קל להסתיר מספר כה רב של אנשים, ואין איפוא מוצא אלא להעלות אותם לאניה. אולם כיצד?

כאן בא לעזרתם יווני תושב מרסייל, שסיפק את מצרכי המזון ל“פאריטה”. כיוון שהוא משמש יושב ראש הכבוד של הסתדרות הצופים בעירו – הציע לערוך ערב אחד קונצרט של תזמורת הצופים בקרבת הנמל ולהסב בכך את תשומת לב התושבים מן הים. אותה שעה יושיבו את העולים בסירות ויעלום לסיפון האניה.

למרסייל מגיע רב החובל של “פאריטה” וולאדימיר מיקוליאביץ. הוא קובע עם בעלי הסירות את המקום המדוייק שבו תמתין האניה במועד הקבוע. יותר מסובכת היא שאלת העברת האנשים מפאריס למרסייל, כי בתחנת הרכבת בודקת המשטרה את תעודות כל הבאים. אך גם ביקורת זו עוברים בשלום. העולים מובאים למלון “אואזיס” ונאסרת עליהם היציאה לעיר. הם מחכים לבוא הערב.

באותו ערב צועדת דרך רחובות מרסייל הסמוכים לנמל תזמורת הצופים. היא נעצרת ברחבה במרחק מה מן המזח שלידו עוגנות סירות הטיולים. התושבים מתקהלים סביבה ונהנים ממנגינותיה. בו בזמן, דקות מספר לפני השעה תשע, יורדים לשתי סירות טיול גדולות אנשים שבמלבושיהם ובמטען שברשותם אינם נראים כלל כמטיילים. אף על פי כן הם מצליחים להתחמק מעיניהם של רוב התושבים. בראש היוצאים – אליהו גלזר, עליו לסיים את הפרשה, שבה השקיע כל כך הרבה כוחות ומאמצים ושנחלה כל כך הרבה אכזבות. הגיעה השעה הגדולה שתהפוך את האכזבות להצלחה. אותה שעה יושבים בפאריס ש. יעקבי וא. סטבסקי ובלב רוטט מצפים לידיעה מאליהו. בבית הקפה שמול המזח יושבים צ. ה. וקסמן, העתונאי הרביזיוניסטי, שניצח על עבודות התאמתה של האניה לתפקידה, והיה שותף לכל ההתרוצצויות שהיו קשורות במבצע זה, ויחד עמו מר שכטר, צה"רי וינאי שגם הוא לקח חלק בארגון השיירה. מבטיהם נעוצים במרחקי־הים העוטים אפלה והנושאים בחובם את סוד האניה. התצליח העלטה לשמור עליהם מעיני המשטרה ומכל המתנכלים להם?!

מבעוד יום עזבה “פאריטה” את נמל סט והפליגה לכיוון בלתי ידוע, כעת היא מצפה לסירות מאחורי האי שאטו־דוף, שעליו מתנשא מבצרו של גראף מונטה־קריסטו הידוע. לכיוון זה עושות את דרכן הסירות.

לפי עצת בעלי הסירות נבחרה שעה זו להפלגה. בשעה זו יוצאות סירות המשטרה הרחק לים לחילוף משמרות, יש על כן לנצל שעת כושר יחידה זו.

הסירות נמצאות כבר מאחורי האי. הים כולו גוש אחד גדול של חושך שאינו ניתן לחדירה. רוח צפונית חזקה החלה נושבת והסירות עולות ויורדות על פני הגלים, שגבהו והלכו מרגע לרגע. זו להם שעה ארוכה שהם שטים ואין סימן לאניה. הספק מתגנב חרש ללבו של אליהו. האמנם על סף ההצלחה רובץ כשלון?! אליהו אינו מעיז להביע את ספקותיו בפני בעל הסירה האוחז בהגה. לפתע מפליט בעל הסירה: “הנה האניה” ומצביע לתוך החושך. אליהו מאמץ את כל כושר ראייתו ואינו רואה דבר, פרט לאפלה, אולם בעל הסירה עושה פנייה חדה ומגביר את פעולת המנוע. כעבור רגעים מספר מתבלטת מתוך האפלה דמות מסורבלת הגדלה והולכת. אליהו משמיע את הסיסמה. יחד עם התשובה מורדים מעל הסיפון סולמות. תוך דקות ספורות הושלמה העליה. מנועי “פאריטה” מתחילים לגנוח ולטרטר. העוגן מורם והאניה מפליגה למרחקים כשמעל סיפונה מהדהדת שירת התקווה אדירה.

אך הספיקו הסירות להתרחק ממקום המפגש והירח עולה מן האופק. מה נפלאים דרכי ההשגחה – עולה מחשבה בלבו של אליהו. לו היה הירח מקדים להאיר – ייתכן שכל המבצע היה מסתיים… קריאה חזקה מנתקת את חוט מחשבתו; שלוש סירות משטרה סגרו עליהם את דרכם.

“מה מעשיכם פה בשעה מאוחרת זו?” שואל מפקד המשמר.

אליהו מספר שהוא עתונאי. עליו לחזור מיד לפאריס ולפני כן רצה להספיק ולבקר באי שאטו־דוף. מי יודע אם יזדמן לו ביקור נוסף במרסייל. קצין המשטרה אינו נוטה לקבל הסבר זה. הוא מצווה לערוך חיפושים מדוקדקים בסירות. הסירות נבדקות בקפדנות רבה. כל דבר מורם, כל דבר נהפך על פיו וכשאינם מוצאים מאומה הם עורכים חיפוש בכיסיו של אליהו. התעודות שברשותו מאשרות, שאכן הוא עתונאי המייצג סוכנות ידיעות זרה, ולא נותר לו לקצין המשטרה אלא לרשום את כל הפרטים והנתונים שבניירותיו של אליהו.

רישום זה הביא לאחר מכן לאליהו תועלת בלתי צפויה ואולי גם הציל את חייו. בפרוץ מלחמת העולם השניה, פנה לשלטונות הצרפתיים בבקשת רשיון יציאה מצרפת. על משרדי הממשלה צבאו אלפים ורבבות בבקשה דומה והתור היה ענקי. כל בוקר היה אליהו משכים לפתחם של משרדי הממשלה המתאימים, עומד כל היום בתור ועם ערב חוזר עייף ורצוץ. וכך עוברים הימים. ערב אחד הוא חוזר מיואש לגמרי ומחליט בלבו שלמחרת שוב לא יצא להתענות בתורים, אין טעם לכך, תורו כבר לא יגיע לעולם.

בהגיעו הביתה הוא מוצא הודעה דחופה מן המשטרה; היות ולפי מה שנמצא רשום במשטרה מתאריך… הוא חשוד ואין שהייתו בצרפת רצוייה – עליו לעזוב מיד את הארץ!

מסע “פאריטה”    🔗

אחד מעולי “פאריטה” – מר יעקב אריאל – מספר על ההפלגה את הדברים הבאים¹²:

"ב־12 ביולי 1939 בערב יצאנו מבוקרשט, בשני קרונות רכבת. בשעה שבע בבוקר הגענו לקונסטנצה. בעגלות ובכרכרות הובאנו לנמל. אחרי דקות מספר ראינו מרחוק אניה ועליה מצטופפים מאות גברים ונשים. על שני סולמות צרים המובילים אל גשר הקברניט ובחלק האחורי של האניה ראינו שני אנשים לבושי מגפיים שחורים המחזיקים מקלות דקים בידיהם ונותנים פקודות.

זאת היתה “פאריטה”, אנית משא בת 1300 טון, ובה שנים־שלושה תאים לרב־החובל ושני קציניו.

עברנו את בקורת המכס והדרכונים והתחלנו לעלות על סיפון האניה.

כשעלינו לאניה לא ידענו לאן לפנות. בכל מקום עמדו אנשים, צעקו ורבו ביניהם בבליל שפות. נסיתי לעלות על הסולמות המובילים לחלק האחורי של האניה, אבל האיש במגפים צעק עלי והניף את מקלו, לא הבינותי את פשר צעקותיו אבל מצאנו לנכון לסגת.

סוף סוף גליתי בין עשרות האנשים הצפופים חור בריצפת הסיפון וסולם המוביל לבטן האניה. ירדתי בו עם תרמילי ומזוודתי וראיתי עצמי עומד על רצפה מזוהמת וחלקלקה ובה עוד חור דומה לזה שירדתי בו קודם לכן.

ראיתי סביבי מטות צרות כארונות ארוכים עשויים מקרשים. המיטות עמדו מסביב לחור המוביל למטה. מעל לכל מיטה היתה תלויה מטה שניה. במיטה אחת ישבה צעירה לבושה מכנסי שינה ועל ידה ישב צעיר. התקרבתי ובקשתי רשות לשים לרגע קט את כובעי ולתלות את מעיל הגשם שלי משום, שהללו הפריעו מאד. ראיתי, שבכל המיטות שוכבות צעירות השותות מרק פירות מתוך צלחות של אלומיניום. אחדות מהן נאנחו ושוחחו ביניהן. לפתע ראיתי שרבים מאלה, שבאו יחד אתי לאניה יורדים לקומה תחתונה דרך החור שברצפה. הם אמרו לי, ששם הוא המקום אשר נועד לנו לשינה. ירדתי לשם יחד עם האחרים.

למטה שרר חושך מוחלט, כי חשמל לא היה. גיששנו באפלה ומצאנו איצטבה ארוכה של קרשים מכוסה במחצלאות, ובגובה של חצי מטר ממנה היתה עוד איצטבה של קרשים דומה לתחתונה. “כאן, אמרו לנו, יהיה מקומכם!” כל אחד התחיל לשים את מזודתו או מעילו על האיצטבה, אבל מה גדל תמהוננו, כשנוכחנו לדעת ששם כבר שוכבים אנשים ושאנו שמנו את חפצינו עליהם. אמרנו להם, שמקום זה הוקצה לנו ושעליהם לזוז הצידה, לאן לא ידענו גם אנו. כשהסתכלנו סביב הבחנו בקושי רב שליד כל קירות האניה ישנן איצטבאות והן מכוסות אנשים. אלה ששכבו במקום שנועד לנו לא רצו לפנות את המקום. הלכנו להתלונן בפני המנהל הראשי של האניה. הוא שמע את טענותינו והודיע שהדבר יסודר מיד.

ששה בחורים חסונים, שנסעו מפולין ואשר היו במשטרת האניה (המשטרה היתה מורכבת מעולים, לשם שמירה על הסדר ותפקידים דומים) באו למקום – לקטקומבות – אשר בתחתית האניה והתחילו לדרוש מה“אוקופנטים”, שיעזבו את המקום. הללו סרבו, אחד השוטרים, בעל פנים עדינות ושזופות שמש, הסביר להם ביידיש גליצאית, שאנו כולנו אחים לצרה ושמוכרחים לכן להצטופף, כדי לתת מקום גם לאחרים לישון בלילה. לעומתו טענו ה“אוקופנטים”, שהם שלמו בעד נסיעה עם נוחיות שלמה ואין זה כלל מענינם, שישנם עוד אנשים הזקוקים לשינה. “אנו לא נזוז מכאן”, הודיעו באופן פסקני. אז החלה המשטרה לפעול. היא לקחה מזוודה של אחד הנוסעים והעבירה אותה למקום, שהוקצה לה לפי חשבון המשטרה. בעל המזוודה, שסירב קודם לכן לפנות את מקומו, חשש פן יגנבו לו משהו מן המזוודה ועבר לכן על כרחו למקום החדש. כך עשתה המשטרה כמעט עם כולם. רובם עברו לשכב בפינות, שנועדו להם, רק אחד מהם צעק בגרמנית שהוא אסיר דאכאו וששם עינוהו מספיק ולכן הוא לא יזוז עכשו ממקומו. בקשנו את השוטרים שישאירוהו במקומו, כי לא יכולנו להשלים עם המחשבה שאנו נסיג את גבולו של אסיר דאכאו…

ב“קטקומבות”    🔗

רצה הגורל, שמקומי יקבע דוקא בפינה הרחוקה ביותר שבקטקומבות, ליד הקיר המבדיל בינינו לבין חדר המכונות. החום היה גדול ויצר מחנק, שאיש לא היה יכול להחזיק בה מעמד יותר מכמה שעות.

אחרי חלוקת כל המקומות הוברר לנו, שיותר מ־30 סנטימטר רוחב לא יהיה לשום איש, ושאם נשים את תרמילינו למראשותינו, נצטרך להחזיק את רגלינו כרבע מטר מבחוץ, בתוך המשעול הצר העובר בין האיצטבאות.

כשנסתיימו הסידורים חזרנו לסיפון האניה ושם נודעו לנו פרטים נוספים מן המתרחש על האניה. נמסר לנו, שיחד אתנו ישנות בתחתית האניה עוד כמה קבוצות, המונות יחד כמה מאות איש. סופר לנו, שמולנו שוכבים ה“פאריסאים”, ז. א. אלה שעלו על “פאריטה” במרסייל, ששה שבועות לפני הגיעה לקונסטנצה. לאלה לא הייתה רשות יציאה מצרפת. הם היו פליטים מגרמניה, שהתגוררו בפאריס, והפליגו בסירות קטנות למרחבי הים ושם עלו על האניה. לשמאלנו שכבו “הפולנים”. בחלק העליון של האניה “שוכנו” הנשים. שם עמדו מיטות עשויות מעצים ואף כמה אנשים זקנים ועובדי מטבח שוכנו בקרבת מקום. אלה האחרונים עבדו עבודה קשה ומפרכת ולכן הורשה להם לישון בקרבת פתחי הארובות, שדרכן נכנס אויר מהסיפון לחלק העליון של בטן האניה. למקומנו אנו לא הגיעו כלל ארובות או צנורות אויר. שם ישנו עוד כמה עשרות צעירים, אשר תפסו מקומות וסרבו לפנותם. המשטרה לא רצתה להביא לידי מכות ולכן עברה על סירוב זה בשתיקה. כל זה התרחש בחלק הקדמי של האניה, אשר היה מכונה אחר־כך על שמנו “החלק הרומני”, (כלומר עולים מרומניה). בחלק האחורי של האניה רוכזה המחצית השניה של העולים, שם היו רק יוצאי פולין, לכן גם קראו לחלק ההוא “החלק הפולני”. העובדה שהללו היו כולם בני ארץ אחת המעיטה את סיבות המריבות והקטטות ולכן היה שם יותר שקט מאשר בחלקים האחרים.

בחלק שלנו הייתה “תיבת נוח” בזעיר אנפין, אבל בלי השלום שבתוכה. פליטי גרמניה אשר עלו מצרפת התגוררו לחוד, דברו ביניהם גרמנית והביטו בחשד עלינו שמא נגנוב מהם, או אולי גם “נאכל” אחד מהם. עולי פולין לא היו ברובם משום תנועת נוער, התלוננו כל הזמן שאנחנו האשמים בזה, שצר להם המקום וקללו אותנו קללות נמרצות. כל פעם שהעיק להם משהו על הלב הופנה זעמם נגדנו. מיד הוברר לנו שהשקט ששרר ב“תיבת נוח” היה דבר יקר המציאות, ושכאן לא ישנה הנס הזה.

אחרי שהנחנו את תרמילינו ואת מזוודותינו, עלינו על הסיפון לראות קצת אור ולשמוע מה יהיה אתנו להבא. שם נודע לנו, שכל יום תמלא את תפקידי השרות והשמירה באניה “קבוצה ארצית” אחרת ושהיום, היום הראשון שלנו באניה, הוטל עלינו תפקיד זה. את ארוחת הצהריים לא אכלנו, מפני שלא ידענו כיצד ואיפה יש לקבל אותה וגם מפני שהיינו יותר מדי עייפים מטלטולי הדרך.

בשעה שלוש אחר הצהריים התחילו להגיע עגלות עם מטעני צידה לנסיעה. עבדנו בהטענת שקים ופחים עם חלב משומר.

אחרי זה העמדנו משמר בן ארבעה אנשים על המדרגות המובילות לחדר המנהל הראשי וארגנו את חלוקת ארוחת הערב.

סדר ארוחת הערב היה כדלקמן: באופן פתאומי הופיע צעיר אחד על הסולם המוביל ממחצית האניה שלנו לסיפון הקברניט וצעק “הקשב”. כנראה, שאלה שבאו לפנינו כבר שמעו את המלה העברית הזאת וידעו את פירושה. רוב הנוסעים נשתתקו פתאום. הבחור המשיך את דבריו ביידיש ובקול חזק הודיע: הולכים לאכול בסדר הבא: בראשונה החולים והנשים, אחר כך הפאריסאים, הפולנים והרומנים. לפני הכרזתו, נצטווינו להעמיד משמרות על יד כל החורים המובילים מהסיפון ל“קטקומבות” ולשלוח למטה את כל הגברים שנמצאו אותה שעה במקרה על הסיפון. לשום גבר לא היתה רשות לעלות על הסיפון, טרם שעלו החולים והנשים. כל אחד אחז בידו צלחת וכף מאלומיניום. אחרי שהנשים גמרו לעלות התחלנו להרשות לעלות בהדרגה גם לגברים לפי ארצות מוצאם, אבל מי יבחין בין “פאריסאי” ו“פולני” או “רומני”?

הייתי בין האחרונים, שהלכו לאכול, מפני שעזרתי לארגן את המשמרות. כשיצאו כולם נכנסנו גם אנו לתור עם הצלחות בידינו והתחלנו להתקדם לפי הקצב הכללי. כל חמש דקות התקדמנו צעד אחד וכך עמדנו בתור קרוב לשעה עד שהגענו אל דודים רותחים גדולים, שלפניהם עמד איש מבוגר עם כף מלאה קפה שחור, אחריו עמד איש שני עם כף עץ ובה מנת ריבה שחורה, אשר השמיעה קול חריקה משונה כשאכלנו אותה אחר־כך. הוא גם חילק לכל אחד שני צנימים, זאת היתה הארוחה הראשונה שלנו על האניה. אני לא אכלתי אותה, כי לא יכולתי לשתות את הנוזל השחור ואת הצנימים הקשים, שאי־אפשר היה לשבור אותם בשיניים. רק אחרי כמה ימים למדנו כיצד לשבור אותם עם פטיש או מכשיר כבד אחר, לטבול אותם בנוזל חם, קפה, תה או מרק ואף לאכול אותם.

לפנות ערב נתפרסמה פקודת מפקד האניה, בה הודיע, שמשעה 11 בלילה כל אחד צריך לשכב על מקומו. מי שיימצא על הסיפון אחרי שעה זו ייענש. סודרו משמרות לילה וכל אחד ירד או נשלח לישון למטה.

עוד לפני שהספקנו לסיים את ארוחת הערב עזבה האניה את הנמל ויצאה למרחבי הים. ידענו שהטלטולים הראשונים של האניה בים יגרמו להקאות ולמחלת ים. התחלנו לכן לארגן שרות סניטרי, שיהיה ער – לפי משמרות – כל הלילה ויגיש עזרה למי שיהיה זקוק לכך. לכל חלק אניה הובאו דליים מלאים מי לימון וכל הנוסעים נצטוו לשכב שרגליהם מופנות לקירות האניה והראש לכיוון המשעול שבין האצטבאות, כדי שאם יקיאו לא ילכלכו את האצטבאות, אלא את הריצפה. היה לכן צורך להתכווץ, כדי שהראש לא יהיה תלוי באויר, ומאידך צפיפות הישנים לא הרשתה גם לכווץ את הרגלים.

בחלק העליון של האניה, שבו ישנו הבחורות, סודר משמר סניטרי של בחורות. באחת הפינות דלק החשמל, שם הכינו את מי־הלימון ומילאו בהם את המימיות. במים האלו היו משיבים את נפש אלה, שהתחילו לסבול ממחלת־ים.

גם אני הלכתי לישון. לא התפשטתי, כי לא ראיתי כלום ולא ידעתי איפה לשים את בגדי. כששכבתי על המחצלת ורוב הנוסעים נרדמו, התחלתי לשמוע מדי פעם בפעם דפיקה חזקה בקיר. אחר־כך הבינותי, שזוהי דפיקתם של גלי הים המתדפקים בלי הרף בדפנות האניה.

בהתאם לפקודה, שנתפרסמה בערב, אסור היה לצאת על הסיפון מ־11 בלילה עד 6 בבוקר. ב־7 הייתה חובה לקום. ב־8 צריך להיות נקי בכל פינות האניה. מפקד האניה הסביר למה הוא דורש, שמ־11 בלילה ועד 6 בבוקר ישכב כל אחד במקומו; “שכנצטרך לרדת בלילה”, אמר, “יהיה צורך במאמץ גופני קשה, ולכן אני רוצה, שכל אחד יקבל מנוחה כמה שעות בלילה ושלא יפריעו על ידי שירה וריקודים לאלה הרוצים לישון”. ב־4 בבוקר כבר לא יכולתי לשכב יותר על מקומי, המקום היה צר מדי, הגלים דפקו כל הלילה והמחנק גבר והלך. קמתי ויצאתי אל הסיפון. לא הייתה שמירה על יד חור היציאה ושום איש לא הפריע לי. כנראה, שהשומרים הלכו אף הם לישון. ראיתי והנה אנשים יוצאים עם כלי רחצה ממחסן עץ קטן שהיה בנוי על הסיפון. נכנסתי פנימה וראיתי שם ברזים של מים וסידורים לרחצה. האנשים שהתרחצו הבינו, כנראה, שב־7 בבוקר יהיה תור גדול לרחיצה, ולכן הקדימו, כדי שיוכלו להתרחץ כרצונם. התרחצתי גם אני.

ב־7 בבוקר העירו את כולם, והתחיל התור לרחצה. קודם נתנו לנשים להתרחץ ואחרי זה נכנסו הגברים. אחרי ימים אחדים של נסיון נקבע חדר קטן מיוחד לרחצה לנשים וחדר מיוחד לגברים, וכך היו שני תורים ליד שתי הדלתות, אחד של נשים, שני של גברים.

13 ביולי    🔗

בשמונה בבוקר צריכים היו לחלק את ארוחת הבוקר, אבל היא עוד לא הייתה מוכנה וחילקו אותה רק בעשר פחות רבע. קבלנו צלחת מלאה תה עם שני צנימים וריבה שחורה.

נסענו כבר בים. לא ראינו שום דבר מלבד המים הכחולים־ירוקים של הים השחור. האניה השאירה קצף לבן מאחוריה. הסובלים ממחלת הים הקיאו והחווירו, וכל אחד מצא את עצמו פתאום בעולם חדש לגמרי היום עבר עלינו בהסתגלות לחיים החדשים. פשטנו את בגדינו שעלינו בהם על האניה, ולבשנו מכנסים קצרים וכל מיני דברים, שקלקולם לא יגרום לנו צער רב. כל היום עמד תור ארוך ליד חדר הרחצה, והצפיפות הייתה נוראה. אני ועוד כמה מחברי החלטנו לעבור בערב על האיסור, להימצא על הסיפון אחרי 11 ולהכנס בחצות הלילה לחדר הרחצה ולהתרחץ כהוגן, כי זמן אחר לא היה.

ב־12 בלילה נכנסנו להתרחץ וכבר הספקנו לפשוט את בגדינו, כשפתאום שמענו קול צעקה. רב־החובל פקד עלינו שנכבה את אור החשמל שבחדר הרחצה, כי הוא אינו רואה כיצד להוביל את האניה. כיבינו את האור והתלבשנו בחזרה.

כך בערך עברו עלינו חמישה ימים של הנסיעה. עברנו את הדרדנלים והתקרבנו לים התיכון.

15 ביולי    🔗

נתפרסמה פקודה, הקובעת את חובותיהן ותפקידיהן של קבוצות המשמר. לנו נקבע “יום שרות” אחד לארבעה ימים. כל ערב היה עלינו לשלוח שלושה אנשים לנקוי בתי הכסא.

שלושה ימים אחרי שעזבנו את קונסטנצה הודיעו לנו שהגענו לנקודה, שבה עלינו לחכות לספינת מפרש קטנה, שאליה נכנס ונפליג ישר לחוף ואילו האניה “פאריטה” תחזור כלעומת שבאה. כל הקבוצות הארציות סודרו בקבוצות קטנות בנות שמונה אנשים. בכל קבוצה היו צריכים להיות 4 בחורים חזקים, שתי בחורות ושני בחורים חולים או חלשים, כדי שתהיה עזרה מספיקה לכל החלשים, החולים והנשים. הודיעו לנו, שיש לדאוג לכך, שהתרמילים יהיו קלים עד כמה שאפשר ושבקרוב נעלה על החוף. עשינו פעמים אחדות תרגילי ירידה מהאניה בסירות לפי סדר הקבוצות.

23 ביולי    🔗

ארבעה ימים חכינו במקום ההוא ושום סימן של ספינה לא נראה. המזון ומלאי מי השתיה אזלו מכלינו. מלבד שמים ומים לא ראינו כלום. הוחלט לנסוע לאלכסנדרתה, כדי שמפקד האניה יתקשר שם עם המשרד, שטיפל בעליה, ויברר את מצבנו. כן נאמר לנו ששם נצטייד באוכל ומים.

24 ביולי    🔗

זה היה בשעה 5 בבוקר. מרחוק ראינו הרים ועל החוף בתים מוקפים גנים ירוקים ועצים. הים היה שקט מאוד. על תורני האניה הונפו דגלים שונים אשר הודיעו בלשון הצבעים, שבאניה שוררים: רעב, צמאון, חוסר פחם וחוסר רפואות. האניה קראה על ידי שריקת הצופר את מנהל הנמל. אחרי זמן מה באה משטרת הנמל. היא שוחחה עם רב־החובל ועם מפקד האניה. הנוסעים אספו ביניהם קצת כסף והלוו למפקד האניה. בכסף זה נקנה מעט אוכל ומים מתוקים – מי שתיה. המים הובאו בסירות קטנות לאניה ובמים אלה, שהיו צריכים לשמש לנו כמי שתיה: עמדו הספנים יחפים, גם גלי הים שטפו מדי פעם בפעם את הסירות הקטנות, שהתקרבו אלינו והמליחו את מי השתייה שלנו.

26 ביולי    🔗

אחרי שעמדנו יומיים בנמל הודיעו לנו, כי עלינו לעזוב את הנמל והוכרחנו לכן להרים את העוגן. בין הנוסעים שררה התמרמרות רבה. הנוסעים התחילו להתלונן על האוכל והמים ונבאו לנו טלטולים מנמל לנמל.

יומיים לפני בואנו לאלכסנדרתה פרצה קטטה בין אחד ממנהלי האניה לבין אחד הנוסעים. כשהמנהל דרש מהנוסע לבוא יחד אתו לפני מפקד האניה, אשר היה גם השופט הראשי, התנגד הנוסע וסטר למנהל על לחיו. הדבר נודע למפקד האניה. הנוסע הובא לפניו בכוח ונידון ל־12 מלקות. בערב אספו את כל נוסעי האניה לחלק הפולני", העלו את הנידון על הסיפון שלפני חדר המפקד, אשר היה גבוה יותר משאר חלקי האניה, הקריאו את נימוקי פסק הדין ואת תוצאות בדיקת הרופא, והמצליף התחיל להלקות. אחרי המלקה הששית פרצה פתאום זעקה מרה מפי מאות הנוסעים אשר עמדו על סיפון האניה. נשמעו גם קריאות בוז. מפקד האניה ציווה על אחד הבחורים להאיר את פניו בפנס חשמלי, כדי שיראוהו כל הנוסעים, והכריז ביידיש־גרמנית, שהוא פקד על פסק דין זה, שלף את אקדוחו וירה שלוש פעמים באויר. דומיה השתררה באניה למשך כמה דקות. את הנידון הורידו מן הסיפון. יותר לא הלקוהו וכולם התפזרו, איש איש לעברו.

31 ביולי    🔗

יומיים וחצי נסענו מאלכסנדרתה לרודוס. שם קיווינו למצוא קשר יותר טוב למרכז העליה ולהשיג אוכל ומים על מנת לחזור לנקודה, שבה היינו צריכים לפגוש תחילה את הספינה הקטנה. כשבאנו לרודוס ראינו לא רחוק מאתנו אנית עולים שניה עומדת ליד החוף. היא הייתה מלאה אנשים מן הקצה אל הקצה. לאניה היו קשורות סירות קטנות ואחת מהן עם מפרשים. כולן היו מלאות אנשים ערומים למחצה. לבנו אמר לנו, שגם זוהי אנית מעפילים, ואכן כך היה הדבר. בצהריים עזבה האניה את הנמל ועברה על ידינו. משם צעקו אלינו “להתראות בארץ ישראל” ו“שלום”. החזרנו להם בקריאות ואיחולים דומים.

אחרי שהאניה ההיא עזבה את הנמל, עלתה אלינו משטרת רודוס, והודיעה לנו, שעלינו לעזוב את נמל רודוס עד שעה שתים עשר בלילה. מצדנו הודיעו להם, כי אין לנו לא מים, לא אוכל ולא פחם. תשובת המשטרה הייתה: “אין זה מעניננו”. לא עזבנו את הנמל בלילה ההוא וקיווינו, שבמשך היום הבא יחול שנוי במצב ונקבל אוכל, מים ופחם. אף כסף לא היה לנו יותר.

1 באוגוסט    🔗

כחמישים מטר מאתנו עגנה אנית הנוסעים הגדולה “מרקו פולו”. בערב ראינו את אולם הריקודים של האניה מואר במאות פנסים צבעוניים ושמענו את צלילי המוסיקה לריקודים. עמדנו אז בתור לקבל ארוחת ערב. באניתנו שרר חושך. מדרגות הברזל היו חלקות ולחות, צפחות האלומיניום עם הנוזל החם שבהן צרבו את האצבעות. כשעמדנו בערב ההוא בתור וחכינו בקוצר רוח לרגע בו נתקרב לדודים הרותחים, התחלקה צעירה אחת עם הצלחת המלאה שבידה ונפלה מהמדרגות. אחריה נפלו אחרים. התחילה בהלה איומה, צעקות, צריחות, ריצות אנשי העזרה הראשונה וחושך מצרים מסביבנו. מאוחר בלילה אספו את הפצועים, העלו אותם על סיפון המפקד והגישו להם עזרה רפואית, מספרם היה כ־12 גבר ואשה.

למחרת בבוקר התקרבה אלינו אנית מלחמה איטלקית, כיוונה את תותחיה אלינו והורידה סירה קטנה ובה שלושים מלחים מזויינים. הם עלו על אנייתנו, נכנסו לתוך חדר המכונות, תפסו את המדרגות, את חדר רב־החובל ואת כל ה“עמדות האסטרטגיות” ונתנו פקודה למלחים להפעיל את המכונות, כי בעוד כמה שעות נוצא מן הנמל. כאן כבר לא היה מקום לסרובים.

אחרי שעתיים ראינו לפתע והנה מתקרבות אלינו שתי סירות עם מי שתיה, סירה מלאה אבטיחים ובקבוקי בירה. מה קרה? מנין כל “הצידה” הזאת? אף אחד מאתנו לא ידע. בסירה אחת ישבה גברת עם בנה והיא “ניהלה” את ה“צי” הזה, ונתנה להם פקודות. אחרי כן הוברר לנו, שזוהי גברת יהודיה מאמריקה אשר בשמעה, שכאן עומדת אנית מעפילים, אספה בין מכריה האמריקאיים שנסעו אתה יחד על “מרקו פולו” חמש מאות דולר, והחליטה להגיש לנו מתנה. היא חשבה שלנו חסרים רק אבטיחים, בירה וסיגריות, ואת זאת היא הביאה לנו.

לו היינו יודעים לפני קבלת המטען הזה, שהוא נקנה מכסף שנאסף על “מרקו פולו” לא היינו מסכימים לקבלו, כי בנדבות לא רצינו, אבל הדבר נודע לנו מאוחר והגברת כבר נופפה במטפחתה. הודינו לה – על טוב לבה. אחדים מן הנוסעים בקשו ממנה בחשאי שתקח מהם מכתבים ותזרוק לבית דואר, כי אנו לא יכולנו לכתוב כל הזמן הביתה.

2 באוגוסט    🔗

יצאנו מרודוס ונסענו לאיזמיר־סמירנה, 5 ימים וחצי. ברודוס לא הרשו לנו לקנות שום מצרכי אוכל. במשך כל אותו זמן אכלנו חתיכת אבטיח ושתינו חצי בקבוק בירה לארוחה ליום ותו לא. הרבה אבטיחים נשדדו בשעת הטעינה על ידי הנוסעים עצמם, כי הכל נעשה אז בחפזון, כדי להספיק לצאת מן הנמל בשעה שנקבעה לנו.

בבוקר אחד הגענו לנמל איזמיר. מרחוק תרו עיני למצוא איזו פינה בחוף, שדמיוני יוכל לתאר לעצמו ששם טבל שבתי צבי את גופו. מכאן פנה החולם הגדול לארץ־ישראל ויהודים רבים נהו אחריו, כעת שטה שוב ספינת נודדים יהודים בדרכה לארצנו ושוב עומדת לפנינו השאלה, מה יהיה בסופנו?

עמדנו במרחק של מאתיים מטרים מהחוף. מרחוק ראינו את הבתים המפוארים ואת הגינות המקיפות אותן, מי הים היו ירוקים כאילו משחום בצבע. כאן, ידענו, יוכרע גורלנו. מכאן כבר אי אפשר לסגת. היו בינינו, שאמרו “נשובה לקונסטנצה”, לעומתם טענו אחרים, שכאן נקבל הכל ונוכל אחר־כך להמשיך את דרכנו ארצה. מעיני כולם נשקפו רעב וחרדה. כל חמשת הימים, שעשינו מרודוס לאיזמיר אכלנו רק חתיכת אבטיח ושתינו חצי בקבוק בירה לארוחה ביום, רק פעם אחת קבלנו מרק, שקראנו לו “מרק החרדים”. זה היה אמנם מרק פשוט, אבל את השם הוא קבל בגלל המעשה הבא: כל ימי היותנו על האניה, לא אכלנו שום דבר מבושל חוץ מתה וקפה. רק פעם אחת קבלנו שלושה תפוחי אדמה בצלחת. כל הזמן קבלנו קונסרבים של דג, בשר וירקות. כשברודוס אזל מלאי המזון שלנו, עזבו עובדי המטבח, אלה היו הפאריסאים, את עבודתם, סגרו את המטבח ומסרו את המפתח למפקד. אז נתכנסו כמה צעירים דתיים, שהתפללו כל בוקר במנין והחליטו לפשפש במחסן המזון אולי ימצאו דבר מה.

הם מצאו ארגז מלא מקרונים, לקחו אותם ובשלום כל הלילה, בבוקר חלקו לכל אחד בצלחת כף מרק. בשעה שחלקו את המרק אמר המחלק – שכנראה לא היה כל כך חרד – שאף אם ימצאו תולעים במרק יש להמשיך לאכול אותו, כי התולעים עברו דרך שמונים־מאה מעלות חום ואין שום חשש לאכול… מרק זה. את המרק אכלנו. אחדים, זריזים, מצאו גם פתיתי לחם וצנימים מימים שעברו וטבלו אותו במרק. באיזמיר שכחנו גם את מרק החרדים, מי שתיה כבר לא היו לנו, ומלבד תקוות קלושות לא היה לנו דבר.

כאשר הונפו על האניה דגלים, אשר בישרו והודיעו לכל את מיני הפורעניות הקיימות באניה, דהיינו רעב, צמאון, חוסר פחם וחוסר רפואות, ואחרי ששרקו ממושכות צופרי האניה, באה אלינו סירת משטרה תורכית, סירה אחרת וחייל תורכי בתוכה ערכה “הקפות” סביב אניתנו, כדי לשמור שאף אחד מאתנו לא יקפוץ הימה וינסה לעלות על היבשה התורכית. מיד כשעלו השוטרים דרשו שנצא מהנמל ולא רצו כלל לדבר אתנו. אפילו את הנימוק של חוסר פחם ומים סרבו לשמוע. הם לא רצו לדבר אתנו ממש כמו האיטלקים ברודוס, אבל בינינו כבר בשלה ההחלטה לא לזוז מכאן לפני שנקבל את כל מה שאנו דורשים ויהי מה.

העוגן    🔗

פעמים רבות ראיתי אנשים שלהם כתובת קעקע על זרועותיהם, ועל יתר חלקי גופם ומצויר עליה עוגן. ידעתי שנושאי הכתובת הזו הם מלחים, אולם לא יכולתי לדעת מעולם, שביום מן הימים תשתרש בלבי המלה הזאת עוגן. הדבר היה באיזמיר. התורכים אמרו, שהם מוכנים לדבר אתנו ואולי גם ייענו לבקשתנו וירשו לנו לקנות את כל מה שחסר לנו, רק תנאי אחד התנו: שנרים את העוגן לשם הוכחה שנעזוב את הנמל לאחר שנקנה את המזון הדרוש לנו. אחר כך הוסיפו ודרשו שקודם כל נרים את העוגן ונצא ממימיהם ואחר כך יראו מה לעשות בנו. אז הוחלט בינינו לא לתת לחיילים ולשוטרים התורכיים להרים את העוגן. ליד העוגן התאספו כל הזריזים והפעילים ביותר שבין הצעירים (רובם היו ה“רומנים”, כי העוגן ומכונת ההרמה שלו היו בחלק ה“רומני”) ויצרו מעין גדר חיה סביבו, על המדרגות המובילות למקום בו עמדה מכונת הרמת העוגן הועמדו צעירות.

כולנו היינו חדורים החלטה אחת והיא לא לתת להרים את העוגן. כשהתקרבו המלחים, לפי פקודת המשטרה, להרימו, תפסנו אותם והחזרנו אותם למקומותיהם. הם ידעו שאנו נתנגד בכוח ולכן גם לא התאמצו כל כך להשיג את מטרתם, וכשהתקרבה המשטרה התורכית בעצמה והרימה את מגלביה להכות, כדי לפנות לעצמה דרך אל העוגן הקימונו צעקה נוראה, ששערות השומעים סמרו ממש, ולא נתנו לשוטרים לעבור.

בינתיים ירד קצין אחד שלהם ל“קטקומבות” לראות איך ישנו שם ובעלותו היה כבר די “משוכנע” שסיבות חזקות גרמו לסירובנו לתת להרים את העוגן. בעיני אחד מקציני המשטרה נראו דמעות.

במשך כל היום באו אלינו סירות משטרה ונהלו אתנו משא ומתן להרמת העוגן, אבל אנו סירבנו. כשהחשיך היום והסירה הגיעה עוד פעם עם תגבורת של שוטרים, חששנו שמא עכשיו, כשיחשיך, ירצו להרים את העוגן בכוח, כי הרי כל תושבי איזמיר ישנים ומי ישמע לנו? קצין אחד שלהם פנה אל רב־החובל ודרש ממנו, שיכריח אותנו לרדת מהמדרגות המובילות לעוגן, כי אחרת ישתמשו נגדנו בכוח. רב־החובל מסר לנו זאת בשפה הרוסית. אז קרה משהו, שנמשך כל הלילה ולמחרת היום. כולנו, אלה שעמדו סביב העוגן, התחלנו לצעוק – ואחרינו כל הנוסעים – בשפה הצרפתית, אנו רוצים לקנות פחם, לחם, רפואות ומים אחרת לא נזוז מפה. זמן מה צעקנו כולנו מבלי לבטא אפילו נכון את המלים. פתאום השתררה דומיה וקול חזק, אשר נשמע עוד יותר בשל הדומיה הפתאומית ודומית הלילה, צעק בצרפתית אותם הדברים שאנו צעקנו אותם. הוא גם הוסיף, שאנו דורשים “הומניטה” ויחס אנושי מצדם. אחר כך חזר על כל זה ברוסית. הקול היה מלא בכי וצליליו כשל אדם המשווע לעזרה. הוא גם הודיע, ששום כוח בעולם לא יביא אותנו לעזוב את המקום הזה עד שנקבל רשות לקנות בכספנו את כל הדרוש לנו ואז נסע מכאן. יותר מחצי הלילה צעקנו, קראנו ושווענו בכל השפות והדיאלקטים הידועים לנו. לפנות בוקר הלכנו לישון, השארנו משמר חזק לשמירת העוגן בצרוף הוראה, שאם יתקרבו התורכים או המלחים כדי להרים את העוגן, עליהם להזעיק אותנו מיד, כדי להלחם בהם.

בבוקר ראינו שאנו עומדים באותו המקום, זאת אומרת שהמשטרה התורכית תובעת את שלה ואנו מסרבים להיענות להרשות לה לעלות ולהרים את העוגן, והאניה במקומה נשארת. רק הרעב החל לתת את אותותיו. רבים מאלה, שאתמול צעקו והתנגדו להרמת העוגן כבר לא יכלו לקום מפאת הרעב ושכבו על מטותיהם מתעלפים למחצה.

“אק־מק־סו”    🔗

שתי מלים תורכיות למדתי באיזמיר והן: לחם ומים. בתורכית זה מצלצל: אק־מק־סו. כשנודע לנו מתצפיותנו, שכל שעתיים עוברת על ידינו אניה מאיזמיר המובילה נוסעים מחופו האחד של המפרץ למשנהו, החלטנו לעבור להתקפה ולהדריך את מנוחת התורכים. כל פעם כשהייתה עוברת על ידינו אניה במרחק מאה וחמישים מטר לערך, היינו צועקים בשארית כוחותינו “אק־מק־סו”. ידענו שהקריאות לא יגיעו אליהם בצורת המלים שאנו מבטאים אותן אלא בצעקה אחת גדולה ונואשה, אבל קיווינו שאולי גם זה ישפיע ויכריח את המשטרה להרשות לנו לקנות אוכל.

ספרו לנו אחר־כך, שעל חוף הנמל התאספו אחרי “הפגנותינו” כמה אלפים אנשים והביטו אלינו.

פתאום הופיעה סירת משטרה והודיעה, שהם אוסרים את רב־החובל עד שנסכים להרים את העוגן. ענינו להם, שאת העוגן לא נעזוב. כעבור חצי שעה חזרה שנית ואסרה את מפקד האניה, ולנו הודיעו שעד שלא נרים את העוגן לא ישחררו אותו. ענינו לה בקריאותינו שאנו רוצים לקנות בכספנו לחם, מים ופחם, ורק אז נרים את העוגן. לא הושפענו מהמאסרים הללו, כי ידענו שדרך אחרת אין לנו.

בערב חזרו פתאום מפקד האניה וגם רב־החובל, ואמרו לנו, שלמרות היותם אסורים הצליחו להתקשר עם אנשים מבחוץ. כמו־כן אמרו לנו שיחלקו לנו נייר כדי שנכתוב הביתה. האמנו לכל, אבל ליתר זהירות השארנו משמר ליד העוגן לכל לילה.

הבוקר בא ושום ישועה לא באה, עברו כמה שעות ושום דבר לא הגיע אלינו מהחוץ, הצופר שרק בלי הרף, אבל ללא הועיל. אין באים. רימו אותנו. בינתיים רב מספר אלה שלא יכלו כבר לעמוד על הרגלים. כל ה“חסכונות” שבמזון, שהיו בסתר אצל חלק מהנוסעים, תמו גם הם והרעב והצמא שלטו בכל. על סיפון האניה שרר שקט נורא, שמש הצהריים ליהטה וחיממה ושום סימן של שינוי מצב לא נראה, כאילו הקיץ עלינו הקץ.

סירת המשטרה התקרבה פתאום אלינו ונוסעיה חזרו לפנינו על הפזמון של אתמול: שנרים את העוגן ונצא ממימי איזמיר ואז אולי ידברו אתנו, כאילו כל מה שהסברנו אתמול היה לשוא.

אז התכנסו כל מנהלי הקבוצות הארציות לתא מפקד האניה, נקראו עוד כמה נציגים של הנוסעים ולפי הצעתו של מפקד האניה הוחלט, שאם עד שעה ארבע אחרי הצהריים לא יביאו לנו את האוכל והמים שהבטיחו אתמול למכור לנו, נוריד סירה אחת מסירותינו, בה יהיו עשרים בחורים שלנו, כולם מתנדבים, הסירה תתקרב לחוף והבחורים ינסו לעלות ולהודיע שאין אפשרות אחרת אלא להרשות לנו לקנות את מצרכינו, ואם לא נמות ברעב. הוחלט, שעל הסירה להתקדם לחוף למרות כל האיומים שיאיימו עלינו שוטרי החוף אם אפילו יפתחו באש עלינו. לפי סברת המפקד היה אפשרי, שיפלו כארבעה חמישה מעפילים מאנשי הסירה, כי המשטרה בודאי תירה בנו, ולנו אין ברירה אלא להתקדם ולנסות לעלות על החוף, או אולי יקום רעש בעיר ויתנו לנו את מבוקשנו.

הכריזו על זה בין הנוסעים ונתבקשו מתנדבים ל“העפלה” זו ש־25 אחוזים ממנה עלולים ליפול. כהרף עין התנדבו יותר מ־20 איש, בחרו מהם את העשרים החזקים ביותר והיודעים לשחות. ביניהם היינו 14 מיוצאי רומניה ו־6 מיוצאי פולין.

עוד לפני זה עשו המלחים נסיון כזה. הם ירדו בסירה קטנה, הניפו עליה דגל צהוב והתקרבו לחוף, אבל שם פגשה אותם סירת משטרה וברובים ואקדחים הכריחו אותם לחזור לאניה. המלחים חשבו למסור את עצמם למשטרה התורכית כדי שיוכלו לחזור לארצותיהם, כי על האניה לא היה להם מה לאכול. הם לא עמדו בנסיון אקדחי המשטרה וחזרו, ואנו החלטנו שאם נצא בסירה, נעלה על החוף ויהי מה.

כשעתיים לפני הזמן המיועד לצאתנו בסירה הוחלט, שצופר האניה ישרוק כל הזמן וידרוש עזרה. בשעה שלוש, כשהתחלנו כבר לעשות את כל ההכנות לירידה הגורלית בסירה, התקרבה פתאום סירת משטרה וממנה הודיעו שאם כולנו נרד מסיפון האניה פנימה, אז ירשו לסירות האוכל והמים בשבילנו, המחכות ליד החוף, להתקרב ולהטעין אותם על האניה. חששנו שמא רק משטים בנו, והשארנו על הסיפון משמר אנשים בהסתר כדי להזעיק אותנו ולהגן על העוגן במקרה שהמשטרה תנסה להרימו, ואחר ירדנו לקטקומבות. אחרי חצי שעה בישרו לנו, שבאמת מתקרבות סירות המביאות לחם, שתי סירות פחם וגם סירת מים. הפעם כנראה נושענו. התחמקנו לאט לאט ועלינו על סיפון האניה. עד שעה שש אחר הצהרים היה עלינו להטעין את הכל ולצאת מן הנמל. ידענו מנסיוננו ברודוס, שמה שנספיק להטעין יהיה חלקנו והיתר ישאר בידי אנשי הסירות שלמטה. לכן העלינו קבוצות קבוצות של בחורים חזקים והתחלנו לעבוד. מנוף העלה בלי הרף מטעני פחם, סלים מלאים לחם, תאנים, אבטיחים, קופסאות שימורים ועוד, וכשהגיעה השעה לצאת ועוד לא הועלה המטען, עשתה המשטרה חסד אתנו, והרשתה לחכות עד שנטעין את הכל. אז הורם העוגן, צופר האניה השמיע צפירה ממושכת והתחלנו לזוז. ברגע זה פרצה שירה אדירה של התקוה מפי מאות העולים וכל אחד ברך את רעהו במזל־טוב. החרדים, אשר במשך כל הימים האלה אמרו תהילים, לא הפסיקו אפילו ברגע זה מאמירת התהילים, רק כפעם בפעם ערבבו בתוך הפסוקים קריאות מזל־טוב. שתי נשים זקנות חבקו זו את זו ורקדו, בחורים הריעו ושרו. אוכל היה לנו לעשרה ימים, פחם לשמונה ימים ותקוה בלב לכמה וכמה שנים.

לביבות    🔗

כמה ימים לפני שקבלנו את האספקה ויכולנו לעזוב את איזמיר, בעצם היום לפני שנכנסנו לנמל איזמיר, קרה באניה מקרה שהסעיר אותה לכמה שעות. החרדים אשר נכנסו לעבוד במטבח כשנמסרו מפתחות המטבח הריק למפקד האניה, מצאו קצת קמח בפנה אחת של המחסן והחליטו לאפות מהקמח הזה לביבות, עם שארית המים המתוקים וקצת שמן. משהו אחר לא יכלו להוציא ממנו. כל הלילה אפו החרדים ועד הבוקר לביבות, כ־800 לביבות, לביבה לכל איש. את הלביבות צריכים היו לחלק לארוחת הצהרים, וסדר ההליכה לארוחת הצהריים היה: הפאריסאים, הפולנים והרומנים. בשעה שתים עשרה התקיימה בחלק הרומני התיעצות ראשי הקבוצות הפולניות והרומניות, שבה דנו על המצב והתיעצו מה לעשות באיזמיר. בינתיים התחילו לחלק את האוכל, ובגלל העדר ראשי הקבצות “אזלו” הלביבות חיש מהר עוד לפני בוא תור הרומנים. כשהתחילו הרומנים לעבור לפני הדודים וראו, שיתר האנשים קבלו לביבות ואחדים אחזו אפילו שתיים בידיהם, התחילו להתרגז ולצעוק, סירבו לקבל את הצנימים, כינסו אספה והחליטו לבדוק בכוח את מחסני הספינה אם עוד נשאר משהו לאכילה ולעשות מעשה נקמה. מפקד האניה שלח להודיע, שלארוחת הערב יקבלו אלה שלא קבלו לביבות מנות כפולות של אוכל, אבל הרומנים לא נרגעו. אחד מהם, סטודנט צעיר, עלה על כתפי שני בחורים ונשא נאום: “הבטיחו לנו לביבות, כל הלילה התפשט ריח הלביבות באניה, ארבעה שבועות לא טעמנו משהו חם או חדש, עכשיו אכלו את לביבותינו ורוצים לתת לנו במקומן צנימים או מקרונים, לא נסכים לזה בשום אופן, לא נסכים! לביבות אנו רוצים, רק לביבות!” האינצידנט נגמר בערב בכי טוב על ידי זה, שהמקופחים קבלו מנות כפולות של מרק מקרוני, אך קודם לכן שמשו הלביבות לנוסעי האניה ענין לענות בו מהצהרים עד הערב.

אחרי חמישה ימי נסיעה מאיזמיר הגענו לנקודה שבה היינו צריכים לפגוש שתי סירות המיועדות לקחת אותנו ואת תרמילינו אל החוף היקר. לפני ארבעה שבועות כבר עמדנו כאן ומכאן התחלנו את נדודינו על פני הנמלים. אבל גם הפעם לא באו הסירות. אניתנו נסעה בלי הרף בזיגזגים כדי לפגוש אותן. ביום עשינו תמרוני הסתתרות בפנים האניה, במקרה שנראה מרחוק אנית מלחמה בריטית או אוירון. בלילה ראינו מרחוק אורות על החוף של קפריסין. עוד נשארו לנו אוכל ומים ליומיים והסירות עדיין אינן. ליצני האניה קראו להן שמות: אחת – “לא היה” ושניה – “לא נברא”. העצבנות וסערת הרוחות גברו בינינו. עכשיו, אמרנו כולנו, לא נזוז חזרה, לנדוד שוב בנמלים. עכשיו אנו רוצים להכנס ישר לנמל ארצישראלי.

בחוף תל־אביב    🔗

באותו היום הודיעו מטעם מפקד האניה, שאם לא נפגוש עד מחר בשעה 12 בצהריים את הספינות, אנו נוסעים ישר לארץ־ישראל. לפנות ערב עלו כמה עולים לתא רב־החובל, הזמינו אותו לתא המפקד ושם דרשו ממנו שיכניס את האניה ישר לתל־אביב. הוא סירב. אז הודיעו לו שהוא נמצא במעצר ואסור לו לעזוב את תאו. למלחים הציעו אותו דבר, והעמידו משמרות חזקים ליד דלתות המחסן שהם גרו בו. הם הסכימו. למחרת, בשעה 12 יצאה האניה ישר לנמל תל־אביב. בלילה עברנו מרחוק ליד חיפה, ראינו את אורותיה ואחר כך ראינו מרחוק את אורות תל־אביב.

באניה נבחרו חמישים בחורים חזקים, שעליהם להיות המורידים והמסדרים את כל הסידורים בעת רדתנו מהאניה אל הסירות ומשם לחוף. המלחים קשרו חבלים עבים לכל הפינות, שייזרקו מעבר לדפנות האניה כשיתחילו להוריד ממנה את הסירות, ואנשים יטפסו עליהם למטה לסירות. היו לאניה 3 סירות. כפי הנראה קיוו, שאנו נעלה לחוף בסירות והאניה – תברח חזרה. בשעה 2 בלילה נעצרה האניה ליד החוף. סירה הורדה על ידי מנוף האניה, ובסירה – שני בחורים עם חפציהם והם היו צריכים לעבוד במשוטים. עוד לא הספיקו להתיר את הסירה מהחבל שקשר אותה לחוף והגלים בלעו אותה. הבחורים שהיו בסירה נאחזו בחבלים של המנוף והצילו את חייהם, אך חפציהם טבעו. הורידו סירה שניה וגם לה קרה אותו דבר, הים בלע אותה ושוב ניצלו הבחורים בדרך נס. הפעם העיר מישהו מהמלחים, שבטעות הורידו את הסירות ליד המנוע, כי שם חזקה המערבולת בעקב פעולת המנוע, והיא שבלעה את הסירות. את השלישית הורידו כבר במקום אחר. היא לא טבעה. בה ירדו המלחים ורב־החובל ונעלמו בחשכה.

האניה התחילה שוב להתקדם¹³ וב־3 בלילה ב־22 באוגוסט, עמדנו כחמישים מטר מחוף תל־אביב מול מלון “ריץ”. האניה עלתה על החול. נשמעה מכה חזקה ודממת מות השתררה. אף אחד מהנוסעים לא הוציא הגה. ידענו שזהו סוף הנדודים. התחלנו לעלות מבטן האניה, שם ישבנו כל הזמן, ולפנינו נתגלתה תמונה נהדרת. ראינו בתים גבוהים עטופי שתיקה וחושך. אי־שם רחוק נראתה קרן אור. האם ישב שם יהודי זקן וערך “תיקון חצות” ובכה על חורבן בית המקדש? או אולי צעירים עבריים בילו את זמנם במשחק קלפים? שכשוך מים, אורות עמומים ורוח חזקה – כך נראתה לפנינו העיר העברית, שכה הרבה חלמנו עליה. לא ידענו מה לעשות, לרדת מיד או לחכות עד זריחת החמה? ואם לרדת איך? כולנו תשושים וחולים למחצה, את תרמילינו איננו יכולים להרים ואיך נלך במים עד לחוף? הסולם לירידה, שנבנה בשעת נסיעתנו באניה היה בנוי בצדה הימני ואנו עמדנו בצדנו השמאלי כלפי החוף. אמיצים אחדים קפצו המימה כדי לבדוק את עמקם, הם חזרו והודיעו שיכולים לרדת. הורדנו חבל המימה והבחורים התחילו לקפוץ אל המים ולהתקדם לחוף. המקום שהחבל היה קשור בו היה רחב כמטר והיה בדיוק בפינה ליד החור שהוליך לפנים האניה. מלמטה התחילו להצטופף, להתכתש כדי להגיע למעלה ולקפוץ הימה. התחילה התגוששות נוראה בין החזקים ביותר, זרקו את התרמילים אחד מהשני, הכו זה את זה כדי להגיע למקום ההוא. רובנו, שלא רצינו להשאיר את הנשים ואת החלשים לבד באניה, נשארנו ולא קפצנו הימה. בינתיים התחילה סערה חזקה בים והאניה תחילה להיטלטל. הגלים עברו מדי פעם בפעם את הסיפון והרטיבו אותנו. חששנו שמא תיהפך האניה ויקרה אסון. הפעלנו את הצופר לקרוא לעזרה, וכשעתיים השמענו את קול הצפירה.

עם עלות השחר נגלתה לעינינו תמונה יפה. כל חוף הים, כל גגות הבתים, כל המרפסות הפונות לים מלאים אנשים, אלפים ואלפים שהריעו ונפנפו במטפחותיהם. בשעה חמש בבוקר התקרבו אלינו סירות והעלו אותנו אל החוף. שום שפת אנוש לא תוכל להביע את הרגש ההוא, כאשר מכל צד שמענו קריאות עידוד ושמחה ואנו ראינו את עצמנו אחרי ארבעים יום על היבשה הנכספת.

רבת הרפתקאות, סכנות ויסורים הייתה נסיעתנו, אך את כל הזכרונות המרים המתיקה לנו ההרגשה, כי לא בחסד היכנסנו אל הארץ שלנו, אלא במסירות נפש כבשנו לנו את הזכות הזאת, להתהלך על אדמת מורשת אבותינו".

 

פרק עשרים - פגישה עם וייצמן אצל רוטשילד    🔗

אך הפליגה “פאריטה” וגלזר ויתר פעילי העליה ב' פותחים בחיפושים קדחתניים אחר אניות נוספות. הדבר כרוך בנסיעות אין־סוף, משא ומתן מיגע ועמידה על המקח, אך הקושי העיקרי הוא: המחסור בכסף. נשיאות הצ"ח עושה מאמצים נואשים לגייס את הסכומים הגדולים הדרושים למיבצע העליה, אך אין היא יכולה להתברך בהצלחות יתירות. הוחלט להטיל על ירמיהו הלפרין לנסות ולהשיג את עזרת משפחת רוטשילד למען רכישת אניה גדולה להובלת עולים. אניה זו תוביל – לפי התכנית – את העולים עד לתחום המים הטריטוריאליים של הארץ ושם תורידם לספינות קטנות אשר יביאום לחוף.

יש לו להלפרין קשרים הדוקים למדי עם אחד מבני הרוטשילדים, רוברטו, המשמש נשיא “הליגה הימית” שהוקמה בראשית שנות השלושים בפאריס ביזמתו של הלפרין לשם טיפוח הימאות העברית וקידום רעיון “כיבוש הים”. כבר אז הגה י. הלפרין את תכנית “צועני־הים”. לפי תכנית זו צריך היה לארגן עליית בית"רים לארץ בסירות קטנות. בכל אחת 10–12 אנשים, אשר תפלגנה בעשרותיהן ובמאותיהן לאורך חופי הים התיכון, מנמל לנמל, מאי לאי, עד אשר תגענה לחופי הארץ. נגד “פלישה” מעין זו, סבר הלפרין, יהיה גם הצי הבריטי האדיר חסר אונים, והוא קיווה כי “הליגה הימית” תהיה לו לעזר בהגשמת תכנית זו. התכנית לא הגיעה לשלב ביצוע, אולם “הליגה הימית” פעלה רבות למען הכשרת ימאים עבריים – באמצעות בית הספר הימי בצ’יוויטה־ווקיה ואנית הלימוד “שרה” – אשר רבים מהם לקחו חלק בהובלת צי העליה ב'.

עתה נתבקש הלפרין לנצל את קשריו עם רוברטו רוטשילד לצורך השגת כספים לעליה ב'. הלפרין מהסס. רוברטו רוטשילד אינו ציוני. הוא רואה עצמו כצרפתי לכל דבר, ואם יפנה אליו בעניין העליה הבלתי ליגאלית, עשוי הדבר להביא לכך שרוטשילד ינער חצנו מן “הליגה הימית”. בכל זאת מחליט הלפרין לנסות. הוא יוצא לפאריס ומבקש פגישה עם רוטשילד.

ירמיהו הלפרין פותח בשיחה בזהירות רבה. הוא הולך סחור סחור עד שהוא מגיע לנושא: למען העליה יש צורך באניה, באנשי־ים מקצועיים וכדומה.

רוטשילד מפסיקו. ידוע לו כל העניין. הוא יחשוב בדבר. (מדבריו מבין הלפרין כי ד"ר ז. פון ויזל שעשה באותו זמן בפאריס, בא עמו בדברים בעניין העליה).

לאחר כמה ימים הוזמן אל רוטשילד והלה ביקש פרטים על בקשתו.

הלפרין: בראש וראשונה אנו זקוקים לאניה גדולה ואנו מבקשים את עזרתכם לרכישתה.

רוטשילד: למה אתה רוצה לקלקל את יחסי עם ד"ר וייצמן ולהכניסנו בריב?

הלפרין: אילו ידעתי כי בידי ד"ר וייצמן הביקורת על כספך, לא הייתי פונה אליך כלל.

בהמשך השיחה ביקש רוטשילד פרטים נוספים על עליה ב', אולם הלפרין אמר שאין בסמכותו למסור אותם והציע להפגישו עם האדם המוסמך. לפגישה הבאה בא הלפרין יחד עם מר יעקבי.

הפעם שואל רוטשילד אם יהיו מוכנים לעשות שותפות עם ד"ר וייצמן בעניין העליה ב'. יעקבי מסכים. לפי בקשת רוטשילד הוא מכתיב למזכירתו כתב התחייבות בעניין זה וחותם עליו.

לאחר שהיה בידו המכתב החתום, הזמינם רוטשילד לנסוע עמו לפגישה עם ד"ר ח. וייצמן, המחכה להם במעונו. תחילה מעורר הלפרין את הדרישה לכתב התחייבות גם מן הצד שכנגד, אך לאחר דין ודברים הם נוסעים לפגישה הבלתי־צפוייה.

יעקבי והלפרין הוכנסו לאולם מפואר. רוטשילד נעלם באחת הדלתות ולאחר כמה רגעים הוא חוזר בלוויית ד"ר וייצמן.

– ובכן, פותח רוטשילד, אתם הנכם הטרוריסטים?! וייצמן טוען שאתם מובילים את האנשים לארץ כאילו הובלתם בהמות, בתנאים כה גרועים שאין להעלותם על הדעת.

– וייצמן מפסיק את רוטשילד ואומר, שאין לו כל קשר עם עליה בלתי ליגאלית. אולם לפי מה שספרו לו אחדים מידידיו מובילים הרביזיוניסטים בעליה שלהם את האנשים בתנאים ירודים מאוד. והוא מספר על כמה מקרים.

יעקבי והלפרין מציינים שאכן ד“ר וייצמן צודק. העובדות נכונות והמציאות עוד יותר שחורה ממה שסופר פה. אולם מאידך יש ואנשים קופצים לתוך הים כדי להגיע בשחיה לאניות אלו, כי מוטב לנסוע בתנאים הגרועים והירודים ביותר מאשר להישאר על אדמת אירופה הבוערת מתחת לרגליהם. וזוהי אמנם הסיבה העיקרית והיחידה שהניעה אותם לפנות לרוטשילד בבקשה שיתרום כסף לקניית אניה בה יוסעו העולים בתנאים הרבה יותר טובים ואשר יהיה בכוחה להציל הרבה אלפים יהודים מן התופת הנאצי. לשאלתו של רוטשילד אומר ד”ר וייצמן שהוא ימסור על השותפות המוצעת לאנשים המטפלים במישרין בכך.

כעבור יומיים סיפר רוטשילד להלפרין שקיבל מכתב מד"ר וייצמן. וייצמן כתב כי “אין לו כף כה ארוכה שיוכל לאכול מצלחת אחת עם השטן”.

המשא ומתן עם רוטשילד נמשך. כל פעם הוא מוצא אמתלה אחרת כדי לסרב. כאשר גובר עליו הלחץ הוא טוען כלפי הלפרין ואומר: “איני מוכן לסמוך על דיבורים בעלמא, למה אינך בא אלי בתכנית ממשית, ואינך מצביע על אניה מסויימת שאפשר לקנותה?”

וכאשר הלפרין מביא בפניו מספר הצעות ממשיות – מתפרץ רוטשילד: “למה לי כל העסק הזה, המעט כסף אני מבזבז לצרכי צדקה? אזמין מיד את מזכירתי שתביא את התיקים עם הקבלות על סכומי הצדקה שתרמתי – ותווכח”!

הלפרין; שמא תבקש את המזכירה להביא לך את תיק החשבונות המוכיח מהו סכום הכסף שעדיין נשאר לך?

– עזבני לנפשי. אני קודם כל צרפתי!

– האם אתה רוצה שבמקום להובילם לארץ יובאו האנשים לצרפת?

– האם תבטיח שתקח באניה זו גם פליטים הנמצאים בצרפת, לפחות עשרים אחוז ממספר העולים?

– מתחייב!

רוטשילד מתחיל לדפדף בתכניות השונות שהגיש לו הלפרין וממטיר עליו שאלות שלא מן העניין. ותוך כדי כך הוא מתחיל לפזם איזו מנגינה.

הלפרין קם ממקומו מלא רוגז ושם פעמיו לדלת היציאה. בו בזמן נכנסה לחדר מזכירתו של רוטשילד.

– באיזו וואליוטה אתה רוצה את הכסף?

– אפילו ביאֶנים יפאניים!
רוטשילד מצווה על מזכירתו לכתוב צ’ק ביאֶנים יפאניים, בסכום המסתכם בשלושת אלפים ליש"ט.

הלפרין יוצא לשבדיה לרכוש אניה. הוא מוצא אניה מתאימה בת 2500 טונות ומתחיל במשא ומתן לרכישתה. ובעוד הוא עומד לחתום על הסכם הקנייה – פרסמה הממשלה השבדית צו האוסר על ממכר אניות והמבטל את כל המכירות שנעשו, עד אשר יתברר המצב הבינלאומי…

בעוד הלפרין מנהל משא ומתן עם רוטשילד, הצליח גלזר לשכור אניה בשם “סנט. בראוקס”, בשלמו מפרעה של 600 ליש"ט. אולם עם החמרת המצב הבינלאומי הוציאה גם ממשלת צרפת צו דומה לזה שהוציאה ממשלת שבדיה – מספר ימים ממש לפני הפלגת “סנט. בראוקס” לנמלי הים השחור. גם המפרעה ירדה לטמיון. בעל האניה דחה את גלזר בלך ושוב עד שפרצה המלחמה.

נמצא בידינו מכתב שכתב ירמיהו הלפרין למר ש. יעקבי ביום 13.6.1939, המספר על שכירת האניה ועל פגישותיו עם רוטשילד:

"הנני למסור לאדוני פרטים על עבודתי היום:

א. ביקרתי את ביגר. האניה עוד עומדת בסן־מאלו למכירה. קיבלתי ממנו את התכניות ואת הפרטים הדרושים. מחר אקבל את הרשות לבקר את האניה ביחד עם המבקר.

ב. המבקר מבלגיה איננו יכול לבוא צרפתה, כי טרם קיבל את הויזה והעניין יכול להימשך זמן רב.

ג. טלפנתי למר בינגן וביקשתיו שיציע לי מבקר מתאים. מר בינגן ביקשני לטלפן מחר, ובינתיים יברר אם יימצא מבקר כזה. במקרה שלא יימצא הוא הציע לי לקחת מבקר רשמי מטעם משרד הרישוי בסן־מאלו.

ד. נפגשתי עם גלזר ופיילר והם הודיעוני את הפרטים דלקמן:

הספינה אשר הם שכרו לטיול שייכת לחברת מארטין. הטונז' שלה 1300 טון ברוטו. השכר עולה ל־650 לירות לחודש. הוצאות הפחם חלות עלינו ויעלה בערך 400 לירות לחודש. נוסף לזה כאלף לירות בסידורים וריהוט. הוצאות נמלים 200 לירות. אוכל כ־1000 לירות. בטיול ישתתפו כ־600 איש.

ה. ה"ה גלזר ופיילר מסרו לי, כי פן קיבל מר. (רוטשילד) לפני שבוע 1000 לירות אנגליות, מכסף זה הוא לקח להסתדרותו 300 לירות והיתר מסר לגלזר. נסיתי במשך כל היום להתקשר אתו כדי לקבל פרטים אולם לא מצאתיו, מחר אנסה להפגש אתו.

ו. התראיתי עם ברון ג' (ג’יימס רוטשילד), ושוחחתי אתו רוכות על ענינינו. (ספרתי לו על הפגישה עם וייצ. וכו'). הסברתי לו את הבדלים בין הצ"ח והסוכנות ובין עבודתם ועבודתנו, לבסוף אמרתי לו כי בידי אנשי ההון לשבור את תכנית השמאל להעביר אך ורק חברי ההסתדרות הסוציאליסטית ולמנוע בכל מחיר עלית יהודים אחרים שאינם משתייכים להסתדרותם. לדעתי מצאתי אוזן קשבת לדברי, ברון ג' הבטיחני לדבר עם דודו רובר, בכל הענין ונשאר לי הרושם, כי הוא עומד לצדנו.

ז. אם לא אקבל מאדוני מחר מברק אבקש ראיון אצל הברון רובר.

ח. האנשים שלנו כאן נתקלו בקשיים בקשר להפלגת האניה. הערב ביקשתי ראיון עם כהן (עליו סיפרתי לאדוני) ונפגש עמו ביחד עם פיילר".

 

פרק עשרים־ואחד בוקרסט 1939    🔗

שער־היציאה העיקרי של העליה ב' הוא רומניה, וממילא מתרכז חלק גדול של הפעילות לאירגון העליה בבוקרסט. אך בטרם נרחיב את הדיבור על פעילות זו, מן הראוי שנקדיש מלים מספר למצב האוכלוסיה היהודית ברומניה, המונה כמיליון נפש.

סימן ההיכר הבולט ביותר של רומניה בשנות השלושים הוא – האנטישמיות. העתונים מפרסמים יום יום מאמרים מלאי שטנה וארס נגד היהודים. כולם דורשים מן היהודים לעזוב את ארצם. כל המפלגות כוללות במצעיהן סעיפים אנטישמיים. הסטודנטים באוניברסיטאות מתפרעים נגד חבריהם היהודיים. לא לחנם מתהלל צורר־היהודים פרופסור א. צ. קוזה: “אין אנו מחקים את היטלר – אנו קדמנו לו”.

ובסוף 1937 עולה קוזה זה לשלטון ברומניה יחד עם חברו, המשורר גוגה, שאינו נופל ממנו באנטישמיותו. דומה שאין לממשלתם כל מטרה אחרת אלא להצר את רגלי היהודים, ואם כי תקופת שלטונם היתה קצרה – ארבעים יום בלבד – הספיקו בפרק זמן קצר זה לחוקק חוקים אנטי־יהודיים לרוב, שהשפעתם הייתה גדולה גם לאחר שהתחלפה הממשלה.

החמור בחוקים אלה היה חוק בדיקת האזרחות, שלפיו חוייבו כל היהודים להופיע בפני שופט־חוקר ולהוכיח את אזרחותם הרומנית. העילה לחוק זה הייתה הטענה כי יושבים ברומניה כחצי מיליון יהודים, פליטים מרוסיה, הונגריה וגרמניה, שאין ישיבתם חוקית. הבדיקה נעשתה בחומרה יתירה, תוך התעללות גלוייה ביהודים, שנצטוו להביא עשרות תעודות ואישורים שונים ומשונים שאין להשיגם, ובעיקבותיה בוטלה אזרחותם של רבבות יהודים, שנשארו נטולי זכויות.

בינתיים גובר והולך גם הטירור של “משמר הברזל”, המפלגה הלאומנית־האנטישמית מיסודו של ק. קורדיאנו, המקבלת תמיכה ניכרת מן הנאצים. חיציהם מכוונים בעיקר נגד היהודים, ורבות הפגיעות ביהודים בכל רחבי הארץ.

אולם “משמר הברזל” אוסר מלחמה גם נגד המלך קארול ומסכן את מעמדו. המלך יוצא להתקפת נגד. בפברואר 1938 נופלת ממשלת גוגה־קוזה ואת מקומה יורשת ממשלה לאומית בראשותו של ארמאנד קאלינסקו, מנאמני המלך.

בקיץ 1938 ביקר ברומניה ז. ז’בוטינסקי ונפגש לשיחה ממושכת עם ראש הממשלה קאלינסקו, המבטיח לו לסייע לתכנית האוואקואציה ולענייני העליה. ואמנם הוא עומד בדיבורו. ניתנות הקלות רבות ליציאה מרומניה ומתאפשרת הפלגת אניות־העולים מנמליה השונים. כך נהפכת רומניה לשער־היציאה של העליה ב'.

בוקרסט יורשת את מקומה של אתונה. כאן מתנהלים כעת כל העניינים הקשורים בשכירת אניות, הכשרתן להפלגה ובאספקת המזון. היא יורשת גם את מקומה של ווינה. כאן הוא כעת מקום ריכוזן של שיירות העולים מהארצות השונות.

רק תנאי אחד מתנה ממשלת רומניה: מאחר שהיא מעוניינת להיפטר מיהודיה, וביחוד מפליטי גרמניה ואוסטריה היושבים ברומניה, על פעילי העלה ב' להתחייב לצרף לכל שיירת עולים גם יהודים מרומניה, כדי עשרה אחוז ממספר ויזות־המעבר שתאשר הממשלה. מובן שפעילי העליה מסכימים לכך בכל לב. למעשה מספר היוצאים מרומניה עולה על מיכסה זו.

בית“ר ברומניה, שבה מאורגנים אלפי צעירים יהודים, סבלה בשנים האחרונות מאוד בגלל שלא ניתנו לה סרטיפיקטים. כשהגיעו לרומניה הידיעות הראשונות על הצלחת שיירות העליה ב' קמה רוח חדשה בבית”ר ורבים החלו מתדפקים על דלתות הנציבות ומבקשים להעלותם ארצה. אלא שלא כולם יכולים לקבל היתרי־יציאה, בגלל החובה לשרת בצבא או מטעמים אחרים. הם מתגנבים איפוא, אל אניות־העולים השטות בדנובה ומצטרפים לעולים. השלטונות הרומניים הפקידו אמנם שוטרים על האניות, אך תמורת מתנת יד הללו מעלימים עין.

בבוקרסט יושב בקביעות יוסף כצנלסון, המזכיר הכללי של השלישיה העומדת בראש ארגון העליה ב‘, וכן יצחק ז’רז’בסקי, הממונה מטעם אצ"ל על ענייני העליה ב’ באירופה. בראשית 1939 מגיע לשם גם מר ראובן פרנקו־דרורי, ההופך אחד מעמודי התווך של המפעל.

בדרכון דיפלומטי    🔗

עד הגיעו לבוקרסט שימש פרנקו כמורשה מטעם שלטון בית“ר בהונגריה ומקום מושבו בודאפסט. באותה תקופה, בשנת 1938, היו בהונגריה למעלה ממאה קנני בית”ר, נוסף על סניפי הצה“ר וברית החייל – בסך הכול כששים אלף חברים מאורגנים. פרנקו מנצח על פעולותיה המסונפות של התנועה יחד עם נציב בית”ר דייגי ויושב ראש הצ“ח ד”ר אימרה קלמן, והנה באחד מימי האביב של 1939 קבל הוראה טלפונית מיעקבי בלונדון לצאת לבוקרסט ולהקדיש את כל זמנו לענייני עליה ב'.

פרנקו מנצל את המהלכין שיש לו בחוגים רחבים בארץ מוצאו – בולגריה. מורו לשעבר, פרופסור בובצב¹⁴, נותן לו המלצה למיניסטריון החוץ הבולגרי. אחד הפקידים הגבוהים במיניסטריון החוץ הוא חברו של פרנקו לספסל הלימודים. הודות לקשרים אלה מקבל פרנקו דרכון דיפלומטי המאפשר לו לנוע באורח חפשי על פני אירופה. הוא משיג גם תעודות־מעבר בולגריות, ליסה־פסה, לקבוצות עולים מחוסרי־תעודות ששלטונות רומניה מסרבים לתת להם ויזות־מעבר. הוא משיג את עזרת שלטונות בולגריה גם בשטחים אחרים: שכירת רכבות להעברת עולים, רשיון הפלגה לאניות עולים מנמלים בולגרים וכדומה.

באותה תקופה הוברחו יהודים רבים מהונגריה וסלובקיה לרומניה, והוסכם בין פעילי העליה לבין מפקד משטרת בוקרסט כי כל מי שייכנס באורח בלתי חוקי לרומניה וייתפס – ישוחרר תמורת דמי כופר של כמה אלפי ליי. אולם משהחמיר מצב יהודי סלובקיה התחילו פעילי העליה ב' מחפשים דרכים אחרות להוציאם. הם הצליחו לקשור קשרים עם סגן שר החוץ הסלובקי והסיעוהו לטיול לסופיה. כאן שידלוהו לפתוח במשא ומתן עם ממשלת בולגריה שתסכים להתיר לשיירות יהודי סלובקיה לעבור דרך ארצה, בפיקוח המשטרה. המשא ומתן עמד להסתיים בהצלחה, אלא שהבולגרים דרשו שתבוא פנייה רשמית של ממשלת סלובקיה וזו לא נטתה לעשות זאת. הרוח החיה בפעולה זו היו ראובן פרנקו וד“ר אימרה קלמן ז”ל.

גם מזכיר נשיאות הצ"ח בלונדון מר י. בן־ארי הוא אורח קבוע בבוקרסט. אירע וכתוצאה מן הלחץ שהפעיל השגריר הבריטי, עיכבה ממשלת רומניה על הגבול שיירת נוסעים שהגיעה מפולין, כל המאמצים לבטל את הגזירה לא נשאו פרי. כאמצעי אחרון, פונה מר בן־ארי, שנמצא אותה שעה בבוקרסט, לגברת לופסקו, אהובת המלך קארול, ומבקש את עזרתה. היא משיבה, שאין היא מוכנה להתערב בדבר כי איננה אסתר המלכה.

המצב הוא כמעט לאחר יאוש. והנה מופיע אצל בן־ארי במלון יהודי, לבוש בסגנון יהודי מן הישוב הישן;

– אני יודע על הצרות שלכם ובאתי לעזור לכם.

– במה תוכל לעזור לנו?

– בעצה.

– מהי עצתך?

– תפנה לשר הפנים. הדבר יעלה לך ב־1500 ליש"ט וכל הענין יסודר בכי טוב.

– ומה הבטחון שכך הוא הדבר, אולי כוונתך להוציא ממני כסף במרמה?

– הלוא יהודי אנוכי! נסה לכתוב לשר הפנים ולבקש פגישה עמו, מה תפסיד בזה?

היהודי הולך לו ובאין ברירה אחרת כותב בן־ארי מכתב לשר הפנים.

למחרת בבוקר הגיע למלון שליח המיניסטריון לבוש בגדי שרד והזמין את בן־ארי לראיון עם מיניסטר הפנים. בדרכו לפגישה קנה בן־ארי כמה עתונים, כדי למצוא בהם את תמונת המיניסטר וכדי להווכח אם אמנם תהיה לו פגישה עם המיניסטר או כל העניין אינו אלא מעשה־הונאה.

מיניסטר הפנים פנה לבן־ארי גלויות, ואמר שהוא מוכן להעביר את האנשים בקבוצות בנות 50–60 כל לילה, והעניין יעלה 1500 ליש"ט.

– ומה הבטחון שהדבר ייעשה לאחר שאכניס את הכסף?

– תפנה לקונסול שלנו בלונדון ותפקיד בידו את הכסף.

בן־ארי טס עוד באותו יום ללונדון. הוא נפגש עם הקונסול, שכבר ידע על כל העניין. בן־ארי מבקש בטחון גם מידי הקונסול.

הקונסול אומר:

“נפקיד את הכסף בידי אדם שלישי, נוייטראלי, אשר ימסור את הכסף לידי רק לאחר התקבל ידיעה שאחרון אנשי השיירה כבר עבר את הגבול. אולם, מכיוון שהאדם שאני אציע לא יתקבל על דעתך והאדם שאתה תציע לא יתקבל על דעתי – אני מציע להפקיד את הכסף בידי רבה הראשי של בריטניה, שיהיה נאמן על שנינו”.

בן־ארי הופתע מן ההצעה. לא עלה כלל בדעתו לנצל את כבוד הרב לדבר מעין זה. אולם מחוסר ברירה – הוא טלפן לפרופסור יהודה ובקשו לבוא באופן דחוף לבית הקפה בו ישב עם הקונסול הרומני.

פרופסור יהודה מאזין לסיפור, מקמט את מצחו ואומר:

– תמתין לי פה ואודיעך דבר.

כעבור חצי שעה בערך הגיע טלפון מפרופסור יהודה. הרב הראשי הסכים לשמש כבעל פקדון.

כאשר הבריק בן־ארי ללונדון שאחרון העולים עבר את הגבול – מסר כבוד הרב את הכסף לקונסול הרומני.

לאחר שהשיירה עברה את הגבול, הופיע בוקר אחד היהודי “השדכן” במלונו של בן־ארי והבעת נצחון על פניו.

– נו, מה מגיע לך?

– וכי סבור אתה שבאתי לקבל דמי־תווך? ממפעל קדוש זה אין ברצוני להפיק רווחים. הלוא יהודי אנוכי! – אמר היהודי ועזב את המלון.

גם יתר פעילי העליה ב', כערי ז’בוטינסקי, שלמה יעקבי ואברהם סטבסקי מזדמנים לעתים קרובות לבוקרסט. כמו כן יש לציין את עזרתם המסורה של העסקנים המקומיים כנציב בית“ר ברומניה, ד”ר יעקב שיבר, שבתאי גוטנמכר, ד"ר בן־ציון שטרנברג, י. קנר, מיכאל גורנשטיין, הרמן פקלר ואחרים, המקדישים את זמנם ומרצם להצלחת הפעולה הכבירה.

לציון מיוחד ראויה ללא ספק הגברת לודמילה אפשטיין. ביתו של ד“ר אפשטיין, חירורג ידוע בבוקרסט ודוד של ערי ז’בוטינסקי, הוא מעין בית ועד לפעילי העליה ב'. בבית זה נערכות ההתייעצויות והשיחות החשובות ביותר וכאן מתקבלות החלטות מכריעות. בתו של ד”ר אפשטיין, לודמילה או כפי שכונתה בפי כל – מולי, הופכת אף היא לאחת הפעילות בענייני עליה ב'. במיוחד רבה עזרתה באספקת המזונות לאניות העולים, היא גם הרוח החיה בעת העלאת האנשים לאניות בנמלי ההפלגה. בקיצור שום אניה אינה עוזבת את רומניה. מבלי שיהא למולי חלק בארגון הפלגתה.

 

פרק עשרים־ושנים - “הספורט הלאומי”    🔗

ז. ז’בוטינסקי שקוע באביב 1939 ראשו ורובו בהכנת כינוס ה“ציון־סיים” (כנסת־ציון) שנועד לשמש מעין נציגות פרלמנטרית של העם היהודי בפזורה, לתת ביטוי לכמיהת ההמונים היהודים לציון, ולחשל את הכלים לביצוע תכנית ה“אוואקואציה”. עם זה הוא מקדיש מזמנו גם לענייני העליה ב'. ב־5 במאי 1939 נתפרסם ב“מאמענט” בורשה מאמרו “הספורט הלאומי” שבו הוא ממליץ להפוך את העליה החפשית ל“ספורט לאומי” של עם ישראל. במאמר זה כותב ז’בוטינסקי:

"לא בכל אומה קיים ספורט לאומי משלה: ואם ישנו, הרי מיד באים שאר העמים ולומדים אותו ממנה ומיד הם מתחילים לשחק בו, אולי טוב יותר מהממציאים עצמם, ועל ידי כך הוא חדל להיות לאומי.

…אנו היהודים יוצאים מן הכלל. רק לנו יש עדיין ספורט לאומי, לאומי כל כך, ששום עם בעולם לא ילמד אותו ממנו. והלוואי שאנו עצמנו לא נשכחהו ולא נזניחהו, אולם מתחרים לא יהיו לנו.

הספורט הלאומי, שאני ממליץ עליו בלבביות בפני הנוער היהודי, שמו העליה החפשית.

ללא כל ספק זהו הספורט האציל ביותר בעולם. ראשית: מטרתו אצילה, ששום ספורט לאומי אחר לא יוכל להצביע על דומה לה. טניס וכדורגל ופילוטה אינם סוף סוף אלא משחקי שעשועים, אתה מפתח את שריריך, אתה רוכש כבוד לעצמך, או לכל היותר לקבוצתך, וזה הכול.

הספורט הלאומי היהודי עוזר לפרוץ שער, שלפניו עומדים מיליונים של נפשות רעבות; הוא עוזר לרכוש מולדת להמון חסר־בית והופך אותו לעם. שאר מיני הספורט אינם סוף סוף אלא משחקים: הספורט שלנו הוא רצינות קדושה.

אולם בעת ובעונה אחת יש בו המעלות של שאר מיני הספורט. ונוסף לכך גם מעלות רבות משלו, שבמשחקים אחרים אינם בנמצא. אותו העורך סקוט, כשהוא כתב על שחקן הקריקט גרייס, אמר: “הכול למדנו ממנו, סבלנות, עקשנות ולויאליות…” אולם מה אפשר היה ללמוד מקריקט, בהשוואה לים ההשכלה והחינוך, שדור צעיר יכול לשאוב מספורט העליה? סבלנות ועקשנות? שאלו נא מאלה שעברו את כל זאת ויגידו לכם, איזה סבלנות אל־אנושית, איזו עקשנות מפרכת דורש הספורט שלנו. לויאליות? אבירות? בית הספר הטוב ביותר, שאפשר לשער. בסוגי הספורט של הלא יהודים כמעט שאין אפשרות לגלות את הטיפוס החשוב ביותר של האבירות – יחס אבירי לחלשים, לזקנים לנשים וטף, משום שבכלל אין מקום במשחקיהם לחלשים. הספורט שלהם הוא רק לגבורים צעירים. ההיסטוריה הקצרה־עדיין של הצעדים הראשונים שבספורט הלאומי שלנו, מכילה כבר פרקים גדולים על מסירת כוס המים האחרונה לצעירה, כיצד עומדים בפינה כל הלילה, כדי לפנות את המקום לחבר חולה… או אומץ לב? הסתכנות? מגוחך להשוות. באותו הסוג הפרוע של כדורגל הנקרא “רגבי” – הסכנה שהמשחק עומד בפניה היא לכל היותר נקיעת רגל, בבוקס – מעיכת אף; בשעת סיוף הרי בכלל נושאים מסווה ברזל. מגוחך להשוות.

כאן נחוץ להעיר הערה חשובה. לעתים שומעים את השאלה: “כיצד מתייחסת הממשלה המעוניינת לספורט הלאומי שלנו? המותר לקוות, שהיא תעצום את שתי עיניה או לפחות עין אחת?” מוטב שלא נשקע בחלומות נעימים: הממשלה המעוניינת תתייחס אליו כפי שחוקתה מחייבת אותה. ברבות הימים ילך הספורט הזה ויקשה.

אולם אותה חשיבות – לגבי העתיד, העתיד הקרוב, ואפילו חשיבות יתירה נודעת ליחסו של אותו הציבור ואותו העם שהממשלה המעוניינת משמשת שליחו. כאן, ברוך השם אפשר לבשר את הבשורות הטובות ביותר: היחס כבר טוב – מצד אלה המעטים היודעים על הספורט הזה; אבל אחר כך, כשהידיעות על קיומו תהיינה נפוצות בחוגים רחבים, יהיה היחס הזה נלהב מאוד. אין צורה אחרת של הפגנה (פרט ליוצא מהכלל אחד), שתדבר אל לבם באופן ישיר וברור יותר, מספורט העליה: כילדים, או טוב יותר, כאחים – הם ישמחו לכל הצלחה; ינחמו אותנו בשעת מפלה שאין למנעה; הם יצחקו בעליזות כשישמעו כיצד רימו את השומרים עליהם.

בדברי על הספורט הלאומי אינני מתכוון לאותן השיטות שמשתמשים בהם (או כך אומרים) חוגים שונים. אלו הן שיטות קולקטיביות; שיטות חשובות מאוד, ואני מתייחס אליהן בכל הכבוד. ארגונם לקוי לעת עתה בחסרונות גדולים; אינני בקי כדי לומר שאת החסרונות האלה אפשר להרחיק על נקלה; אולי כן, ואולי לא – אבל בדברי על הספורט הלאומי איני חושב על השיטות האלו אלא על דבר אחר לגמרי: הרפתקה פרחחית.

הורים יהודים אהובים, מאז התחלתי למשוך בעט־סופרים עסקתי רק במלאכה אחת: קלקלתי את ילדיכם, למדתי אותם לשבור את המשמעת (לפעמים אפילו שמשות), נסיתי לשכנעם שהתרגום, המתאים לשעה זו, של “קמץ אָ” – אינו ללמוד קריאה – אלא ללמוד את תורת היריה. כי כל זאת עשיתי תמיד, וחוששני, שהדבר לא הזיק לילדים עד עכשיו. ואני מקווה שהגורל לא ישלול ממני את הכוח והכבוד, להמשיך גם להבא בשיטה הפדגוגית הזאת עד סוף הקריירה הפובליציסטית שלי. אין זאת עקשנות: אני משוכנע בזה. זוהי אמונה: האמנתי בזה עוד בימי ילדותי ואני מאמין בזה עד היום.

את האמונה הזאת אפשר לנסח כך:

– לכל העמים, או לפחות לכל העמים המוצלחים, ישנה מלה שבה הם מציינים את הטיפוס האידיאלי של האדם. היוונים העתיקים הביעו את המושג הזה בנוסח “קלוס ק’אגטוס” – “נאה וטוב”; האנגלי קורא לזה “ג’נטלמן”. האיטלקי “גלנטו אומו”, ההינדוסטני “פאקה־סהים”; הפולני (אם אינני טועה) מכליל את המושג הזה במלה “שלחטנו” ואצלנו היהודים, לפחות לפי טעמי, הרי השבח העילאי ביותר והעשיר בתוכן הוא “בעל הבית”, “בעל ביתי”.

אבל בשביל הנוער אין המושגים האלה מתאימים. כשגרמני רוצה לחלק לאב מחמאה, הוא אומר: בנך הוא ילד מנומס. ברוסיה היו אומרים “פרווי אוצ’ניק” (התלמיד הראשון). אני שנאתי כזבובים גם את הילדים המנומסים וגם את ה“פרווי אוצ’ניק”. משום שלדעתי, ההישג העילאי ביותר, הדרגה הגבוהה ביותר של האנושיות בצרוף האלהות שאליה יכול אדם בכלל להגיע בימי נעוריו, – כל זה מוצא את הבטוי הטהור ביותר במלת הקסם הנפלאה: “שייגץ”. אם ביכלתך להיות “שייגץ” היה ל“שייגץ”. אם אינך יכול, אין לי עצה בשבילך: לדידי, לך לשלום והיה ל“פרווי אוצניק”. מסכן.

…אילו הייתי עכשיו בגיל המבורך שאפשר להעשות בו “שייגץ”, ידעתי את אשר עלי לעשות. מה היה גודלן של הספינות הזעירות, שהקוזקים הזפרוז’יים היו מפליגים בהן בים השחור ומרעישים את השולטן בקונסטנטינופול? (איני אומר שאותן היריות הרבו להזיק לשולטן; אני מתכוון בעיקר לחלק הראשון של המעשה – כיצד עוברים את הים, כשיש חשק לכך). מי חשב במאות ההן על “טונז'” או מי שמע על כך בכלל? גם היום ישנו צעיר אחד הלועג ל“טונז'”; הוא צרפתי, שמו אלן ז’רבו, הוא בנה סירת מפרש, בסירה זו יש מקום לאדם אחד, חבית מים ושק עם צרכי אוכל, בסירה זו הוא כבר הפליג פעמים מספר מצרפת לאמריקה וחזרה. הוא כמובן “שייגץ” עילאי, וקשה להשתוות אליו; אבל בשביל הספורט הלאומי שלנו אין צורך בזה כלל וכלל. מה הדברים שאנו זקוקים להם בעצם לספורט הלאומי שלנו? אני איני יודע, ימי נעורי עברו עלי ולא חלמתי אפילו שיבואו ימים כימים שלנו. אבל אילו חזרתי להיות צעיר, הייתי קודם כל יושב וחוקר מה דרוש לנו לספורט שלנו. מה צריך להיות גודלה של הסירה שתאפשר לי ולעוד תריסר “שקצים” מחברי לעשות את הקפיצה הזאת? הנחוצים דוקא 50 טון? ואולי גם 30 יספיקו? בנמל שבאודיסה, לפני 40 שנה, זוכר אני, ספינות ואניות שהיו מביאות רכט־לאקום, תאנים וכל מיני דברים טובים מאיי הים האגיאי, והן היו בעלות עשרות אחדות של טונות בלבד. – לשם כך צריכים להיות מלח; וגם ספינה כזאת עולה כסף. אולם אז הייתי מתחיל לאסוף גרושים, ביחד עם עוד תריסר שקצים, כדי לקנות ספינה ישנה. – אולם את הספינה אפשר לקנות רק אי־שם על חוף הים, ואני עצמי עלול להיות בריסקאי או לוצקאי; אבל כשיש חשק מגלים את הדרך.

ומה היה סופה של ההרפתקה? מי יודע; אולי נצחון, אולי מפלה. גם זו דאגה?

יש צורך להבדיל בבירור בין שתי השיטות של תנועת התחייה היהודית: השיטה הפוליטית והשיטה המעשית.

חשובה יותר הפוליטית; זוהי הירושה הנצחית, שהשאיר לנו הרצל. תורתו אומרת: כדי לייצור מדינה יהודית, חייבים לרכוש קודם כל את האישור הרשמי של הגורמים השליטים, רק אז יכולה התיישבות להיות התיישבות אמיתית, תהליך המביא לרוב יהודי ולממשלה יהודית. בלא ערבויות פוליטיות – אין “התיישבות”, רק משהו הדומה כמעט להתיישבות, אבל בזעיר אנפין, וקוראים לזה “פוליטיקה התישבותית”. כלומר: מפעלים מעשיים בלתי אמצעיים, שאין ביכולתם אף פעם, להביא לכם את הרוב בארץ, – אלא שהם מחזקים את עמדותיכם, הם מפיצים את רעיונכם ונותנים לו צורה מוחשית, בקיצור הם עוזרים לכם למטרה העיקרית – למלחמה הפוליטית בשביל ה“צ’רטר” הפוליטי.

אמצעים שונים שייכים למושג זה של “פוליטיקה התישבותית”. למשל: קניית קרקע בסכומים שטרם נשמעו כמוהם ולבנות עליה יישובים, שכל משפחה זעירה תעלה לכם ביוקר רב. הזאת היא התיישבות? לא. אבל ייתכן שזוהי פוליטיקה התישבותית טובה, משום שהיא יוצרת לכם עמדות, היא מראה על יכולתכם, והיא עוזרת לכם (אם אתם ראויים לעזרה) במלחמתכם הפוליטית.

ספורט העליה שייך גם הוא לסוג השני. כעל אמצעי להתיישבות אין לדבר עליו כלל. אבל בתור אמצעי לפרוץ בו מכשולים פוליטיים ידועים; להכריח את העולם להזכר במשהו, שהיה בוודאי שוכחו – אלא שאנו איננו רוצים בכך; כדי לעשות את הצד שלנו לפופולרי בעם, המאוהב באמת בספורט ומתייחס בכבוד להרפתקות, לעשות לבלתי פופולריים בעיניו את השליחים שלו, הרוצים להכשילנו וגם (אם הדבר יעלה בידיהם) לתפוס אותנו; וקודם כל כדי לשמור בתוכנו, בכל הנשמות היהודיות, על ניצוץ של גאווה ואש עקשנות והכרה, שגם בזמן הקשה ביותר אי אפשר לכבול את ידינו: – לכל המטרות הללו, ולעוד מאה כאלו, אני ממליץ בכל לבי על הספורט הלאומי, ואני מסיר את כובעי בפני אותם “שקצים”, היודעים להעריך את התואר הזה ושיזכו לכתר שלו".

כעבור ימים מספר, ב־11 במאי 1939, נואם ז’בוטינסקי במסיבה חגיגית מטעם הצ"ח בורשה. גם בנאום זה הוא נוגע בשאלת העליה ב', ואומר (לפי “די טאט”, בטאון אצ"ל בפולין, מיום 14.5.39):

"…הדבר השני הוא עליה ב'. היא לא בלתי ליגאלית. כפי שאומר ידידנו ווג’ווד, – ההגבלות הן בלתי ליגאליות.

כוחו של חוק איננו בכך שהוא כתוב בספר חוקים, אלא בכך שהוא מבוצע בחיים. וכל כמה שעובר יותר זמן – כוחו מתחזק.

האמצעי הטוב ביותר לבטל את החוק הוא שבירתו המתמדת, וזוהי משמעותה של העליה ב'.

אם יגיעו יהודים ללא הפוגה לחופי הארץ למרות ההגבלות ולמרות האיסור – ההגבלות מן ההכרח שיבוטלו. במשמעותה זו, העליה ב' הוא אחד המכשירים הפוליטיים העצומים. זוהי מלחמה בין שני עמים תרבותיים, שאנו מוכרחים לזכות בה.

מאידך, ואני כבר כתבתי על כך, אנו צריכים לעשות מעליה זו ספורט לאומי. כמובן, שבשביל הנוסעים ישנה כאן טרגדיה. הנה קבוצת יהודי דאנציג נדדה תשעה שבועות על פני הים, הסתובבה על יד חופי הארץ והסתכלה על חיפה מרחוק. מה שעבר עליהם, יש בזה מן הנורא והטראגי. פעם עוד יכתוב על כך משורר אפופיאה.

אבל אל־נא נגזים. גם לאמריקה נסעו בתנאים דומים. הכל כבר היה לעולמים. הנוער שלנו צריך באמת לחשוב על כך כעל ספורט לאומי. אל־אלוהים; מה באמת אנו יכולים להשיג בשטח זה!

זהו ספורט נעלה המשרת את האינטרסים של העם. כאשר אני חושב על כך אני שואל את עצמי; “שיילוק, הסבא שלנו, איכה!” היכן הסוחר היהודי? הלוא דבר זה יכול ליהפך להכנסה לאומית. שתי נסיעות מוצלחות יכולות לשלם את מחיר האניה. הלוא צריכים היו להיווסד עשרות חברות לאניות יהודיות. כמובן שיש בזה הסתכנות. אולם איזה מפעל יהודי עובד כיום בלי הסתכנות?! הסוחר היהודי חי היום בזמן רומנטי. כל מסחר חדש הוא רומן העלול להסתיים כדרמה.

הוי סבא שיילוק שלנו, איכה? למה אתה שותק? הלוא היום היית בא על סיפוקך המוסרי במפעל חדש המצפה לך!"

 

פרק עשרים־ושלושה - עליה ג'    🔗

התכנית בדבר ארגון העליה ג' – כלומר נחיתת צי גדול של אניות נושאות עולים בחופי הארץ, שתהיה מלווה בהתקוממות מזויינת בארץ גופה, נדונה לראשונה ב“ועידת פאריס” – התייעצות כל הגורמים המטפלים בעליה ב', שנערכה בפאריס בהתחלת פברואר 1939. מאז רקמה התכנית עור וגידים והוחל בהכנות מעשיות להגשמתה.

תכנית הרבבה    🔗

כבר בחודש מרץ 1939 הגיש ערי ז’בוטינסקי לראש־בית"ר ולשלטון תכנית מפורטת בדבר העלאת עשרת אלפים איש בחמש אניות שתפלגנה לארץ ב־1 בספטמבר 1939.

תכנית זו שנודעה בכינוי “תכנית הרבבה”, מובאת בזה במלואה.

הקדמה:

הצלחת מפעלי העליה הטבעית של בית“ר במשך השנה שעברה הכריחו את כל שאר התנועות בציונות ללכת בדרכנו, להתחרות בנו ולנסות לעשות יותר טוב מאשר אנחנו. אנשי השמאל נאלצו להכפיל את מספר שיירותיהם ולהגדיל את גודל כל אחת מהן. מפלגת המדינה הוציאה שיירה בעזרת הרנפלד. האגודה חולמת על שיירות עצמאיות. ודבר עוד יותר אופיני: אנשים פרטיים מנסים לנצל את הצלחתנו בשביל לארגן שיירות על בסיס מסחרי טהור. העליה הולכת והופכת ל”מודה", לדבר שכל אדם המכבד את עצמו עוסק בו. לא רחוק היום והדבר יהפך לשגעון. פעם אמר אחד מאתנו שבמשך הקיץ הבא עוד נזכה לראות יום בו יימצאו 10.000 יהודים על הים בדרכם לארץ. אז נראה הדבר מוזר ובלתי רציני (זה נאמר לפני חדשיים, שלושה). והיום (14.3.39) ישנם בדרך 4.000 איש. ארבעת אלפים איש: אלפיים שלנו ועוד שלוש שיירות – אחת של השמאל, אחת של הרנפלד ואחת של פלייש. בין אם נרצה בכך ובין אם לא נרצה – העליה עומדת לההפך לתופעה המונית – למסע־צלב חדש בקנה מידה ענקי. עד כה עברה העליה בלי עיכובים. במשך השבועיים הבאות נהיה עדים לרדיפות הראשונות. אבל הרדיפות לא תפחתנה את שגעון העליה. לא ישפיע גם משבר חוסר העבודה אשר יפרוץ בארץ בעוד חודש הודות ל־ 4.000 עולים והודות לגמר עונת הקטיף.

עליה ב' הופכת לשגעון עממי – היא סמל הציונות החדשה והיא תשנה את פני הישוב והציונות. ועלינו, שהייתה לנו הזכות לתת את צורתו ההמונית למפעל ענקי זה, עלינו גם לנצלו. העליה הזו – שאולי כדאי לקרוא לה בשם העליה הששית – תשפיע על הציונות בשטחים רבים ושונים. יש לנסח בדיוק את כל התוצאות שאנו מצפים להן מהעליה ולהתחשב בהן בשעת בנין התכנית. אנסה כאן לנסח אותן:

א': חינוך. הנוער העברי יגמל מרקבון הסרטיפיקטים – מתנת חסד של האנגלים ושל משרתיהם היהודיים. הנוער יתחיל לשאוף לתעוזה. העם בכללו יתחיל להבין שלא רק בחסד הגוי תלוי גורלנו.

ב': הרכב הישוב. הגדלת מספר ואחוז הבית“רים בישוב תלויה היום רק בנו. אם נדע להעיז ולא נבהל מכשלונות, יהיו בארץ ישראל עד סוף שנת תרצ”ט עוד עשרת אלפים בית"רים חדשים. הישוב יתמלא אנשים שפרצו את דרכם לארץ בכוח ולא בחסד והשפעתם על הלכי הרוחות בארץ תגדל. ההסתדרות השמאלית תתמלא אנשים בלתי מוכשרים ובלתי מוכנים לעבודה. הם ייצרו חומר רוטן ומפוצץ. השערוריות שתתהוונה מדי שבוע בעת ההורדות תמשוכנה את כל הישוב לתוך קלחת תגרות והפגנות. אופי העליה, רדיפות המשטרה, המשבר הכללי – כל אלה יתאחדו לייצור בארץ מעמד של מחוסרי־מכנסים החסר כיום.

ג': מהפכה בציונות הישנה. העובדה שהשמאל נאלץ להיסחב מאחורי זרם העליה ולארגן עליה המונית, תגרום לו לקונפליקטים יותר ויותר חזקים עם הממשלה. זה, כמובן, יחליש את התפתחות העליה מצדם אבל אפילו פחד הריב עם הממשלה לא יוכל להפסיק התפתחות זו. עתידים הם להיסחב מהרפתקה להרפתקה. מה תהיה התוצאה הפנימית? אולי פירוד בין חסידי השלום בכל מחיר לבין אותם האלמנטים בקרבם אשר פועמת בקרבם רוח מהפכנית ואשר עתידם ועתידנו הוא ללכת בדרך שוה.

ד': השפעה פוליטית. השערוריות המתרבות בנמלי ההפלגה ובחופי הארץ תהיה להן השפעה מכרעת על מהלך הפוליטיקה הציונית, הן בתור הפגנה של לחץ עברי על ארץ ישראל וכן בתוך הפגנת כוח. כאן יהיה המקום לבטוי ממשי ולגיבוש של הברית הטבעית בין הציונות והארצות הרוצות להיפטר מיהודיהן.

ה': חיזוק הצ"ח. אפשרות העליה עבור חברינו בגולה פירושה תנועה חזקה בגולה. אפשרות ניצול חומרי של העליה של זרים (בצורת דמי נסיעה גבוהים, אוסף כספים וסידורי “העברות”) פירושה כסף עבור התנועה לכל חלקיה. התמורות בישוב פירושן תנועה חזקה בארץ. אפשרויות של חוזי אוואקואציה עם ממשלות פירושן בסיס לעבודה פוליטית על יסוד ממשי ורחב.

ו': תופעות צדדיות. עליה המונית תגרור אחריה התפתחות של האצ"ל, של הימיה. אפשר לחלום על אויריה, על בנין ספינות וסירות…

העליה הששית תקים סערה בישראל ועלינו לדעת לכוון אותה ולנצלה. תנאי קודם לכן הוא לדעת מה אנו רוצים.

בהתחשב עם האמור לעיל יש לי הכבוד להציע לכבוד ראש בית"ר והשלטון את התכנית כדלקמן:

התכנית

את תכנית העליה יש לחלק לשני חלקים: המשך העבודה הקיימת עד ספטמבר והעלאתה של רבבת בית"רים בספטמבר.

במשך התקופה הראשונה תמשיך להתנהל עליה לפי היסודות העכשויים שנקבעו למעשה על ידי תכנית העליה שהוגשה לכבוד ראש־בית“ר והשלטון ביום 15.11.38 ואשר ועידת פאריס הביאה בה כמה שינויים ארגוניים. במשך תקופה ראשונה זו יש להקפיד על הנקודות הבאות, הכלולות בתכנית הנ”ל:

א. הגדלת אחוז עולי בית"ר.

ב. יצירת קרן שמורה.

ג. ניהול עליה מארצות ששם אפשר לקבל רווחים פוליטיים.

ד. נסיון לארגן שיירות של 2.000 עולים.

מלבד אלה יש, במשך התקופה הראשונה להכניס שני חידושים:

א': תעודת “זכות המולדת”, שתמסר לכל עולה בשם “מפקדת העליה הלאומית” ואשר בלעדה לא יוכל אף אחד להצטרף לשיירה. התעודה תמסר על ידי מחלקת השיירות אשר תקבל בצורה זו בקורת ממשית על הרכב השיירות. העולה בקבלו את ה“זכות” יחתום על “חוקת העולה” שבה יהיה סעיף (עבור הלא־בית"רים) על יחסו לתנועה הלאומית בארץ. התעודות תאספנה על ידי מלווה שיירה אשר ישמידן בים, אחרי שיכניס את מספריהן לדין וחשבון רשמי.

ב': תעמולה. כבר בתכנית נובמבר דובר על תעמולה. אולם הייתה לכך התנגדות עצומה. כעת, כשבכל שבוע מופיעה איזו שהיא ידיעה רועשת בעתונות על עניני העליה יהיה טפשי באמת לא לנצל גם להבא את כל העזרה הממשית הפוליטית שנקבל מהתעמולה הכי רחבה. נדמה שבמשך השבועיים הבאים עניני העליה עומדים לתפוס מקום חשוב מאוד בעתונות העולמית ואחרי זה כבר לבטח לא יהיה מקום לשחק בסודיות. כארגומנט נוסף לצורך בתעמולה יש לחשוב את העובדה שהשמאל לא יוכל להשתמש בתעמולה ותעמולה עלולה אפילו להזיק לאפשרויותיו לעסוק בזה בכלל. מצדנו אין תעמולה יכולה להזיק לנו כי במקרה הכי רע היא לא תפגע אלא במפעלי התקופה הראשונה בה בשעה שמפעל הרבבה הוא, לפי עצם מהותו כזה שלא ייפגע באופן רציני מתעמולה (אפילו לא מסגירת נמלים). אמצעי התעמולה הם רבים:

1. חוברת בשפות אחדות המיועדות ליהודים נותני הכסף.

2. חוברות המיועדות לממשלות העוזרות לנו ואשר תופצנה בין האנשים בעלי ההשפעה במדינה.

3. חוברות תעמולה בית"רית שתמסרנה בידי הנוסעים (דוגמת החוברת שהוציאה נציבות רומניה).

4. רומנים בעניני עליה (הרעיון להזמין רומן שכזה אצל יוסף קסל).

5. אולי שבועון המיועד לרשמי מסע ולסיפורים עבור נוער.

6. משרד עתונות שיטתי. מחלקת התעמולה תדרוש תקציב ידוע אשר יש לראותו כהשקעה למגבית העליה. במשך התקופה הראשונה תיעשנה כל ההכנות להעברת הרבבה.

ביום 1 לספטמבר יצאו לדרכם 10.000 בית“רים. הם יוקחו מפולין – 6.000, מרומניה – 2.000, מצ’כיה – 1.000, מלטביה וליטה – 500, מהונגריה – 500. על המספר הזה תהיינה רק 200 בית”ריות לשרותי עזרה ראשונה ומטבח.

בשיירה ישתתפו בית“רים אשר יימצאו מיום 1 ליולי במחנה הכשרה צבאית. מחנות כאלה יוקמו בכמות מספקת בכל מחוז. בפולין יש לנסות לקבל עזרה ממשלתית על ידי הכנסת המחנה הזה לרשת מחנות ההסגר שהממשלה חושבת עליהם. בכל מקום צריך לנסות לבנות מספר קטן של מחנות גדולים. כל משתתף חייב לשלם 250 זהוב (10 לא"י). למחנה יתקבלו צה”רים, חיילים ובית“רים ותיקים בשורה הראשונה. חודש יוני יוכרז כחודש בית”ר ובו תיעשה תעמולה עצומה להרשמת הנוער לשורות בית“ר. כל המתקבל למחנה חייב לחתום שהוא מעמיד את עצמו ואת חייו לפקודת בית”ר ומתחייב לשרת עד הגיעו לארץ ואחר־כך עוד שתי שנים להיות מגויס בפלוגת גיוס. מארץ־ישראל יצטרכו להישלח 100 מדריכים ומפקדים אשר ינהלו את הלימודים במחנה ויפקדו בדרך.

הנסיעה תיעשה בחמש אניות של 2.000 איש. ההורדה תיעשה בתל־אביב בלילה אבל בלי סודיות מיוחדת. במקרה הגרוע הסירות תופקרנה. התקציב הוא לראש: 25 לא“י, את 15 הלא”י החסרים יש לקבל בחלקן מיהודי המקום (סידור המחנות והכלכלה שם). בחלקן מתמיכות ממשלתיות והנחות דרך. קרן השמורה תצטרך להבטיח חלק מההוצאות הבלתי צפויות ומההוצאות הכלליות. 3 לא"י מכספי הקליטה אפשר יהיה לאסוף על ידי מגבית מאומצת לאחר ההורדה. תחסרנה כ־5 לירות לראש. אותן אפשר לאסוף במקום תחת לחץ (ראה תקציב רצוף).

השמוש הצבאי ברבבה, פרטי הורדתה כגון עם נשק או בלי נשק, במקום אחד או במקומות אחדים, בשקט או בצרוף פעולת התקפה – כל אלה הם ענין לבירור במחלקה אחרת.

הערה א'. ההוצאה של כל עולה תהיה יותר גדולה מ־10 לא"י היות וידרשו ממנו תחמושת.

הערה ב'. התקציב הנ"ל יוכל להאזן אם למחוק ממנו את הסעיף 6 השייך למעשה למחלקה אחרת אשר יש לה הכנסות משלה.

לונדון, 14.3.39

למחרת הגשתה של תכנית זו, נכנס היטלר לפראג. המתיחות הבינלאומית גברה לאין ערוך ומצבם של היהודים בארצות אירופה המזרחית והמרכזית החמיר שבעתיים.

עם זה עשוי היה המצב הבינלאומי המסוכסך להוליד אפשרויות גדולות והזדמנויות היסטוריות להקמתו מחדש של כוח עברי גדול שיילחם לצדן של מעצמות הברית ואשר עיקר תפקידו יהיה – השגת עצמאות מדינית ליהודים בארץ ישראל. כל זה, הצורך הדחוף בהצלה המונית והכוננות לקראת היום הגדול כי יבוא – הניע את מנהיגי התנועה הלאומית ופעילי העליה לתת את דעתם על תכניות נועזות עוד יותר.

תכנית הנחיתה המזויינת    🔗

וכך נולדה התכנית הגדולה בדבר העלאת חמישים אלף יהודים בבת אחת – אשר ינחתו בחופי הארץ לאור היום.

קשה לקבוע מי הוא בעל התכנית; יש להניח שהיא נתגבשה כתוצאה מדיונים וחילופי־דעות ממושכים בעניין זה. בניסוחה הסופי אמרה התכנית:

בראש וראשונה יש לדאוג לאנית אספקה גדולה, מחסן שט על פני הים, אשר תספק דלק, מזון ומי שתיה לכל אניות הצי בשעת הפלגתן בים.

יש לרכוש או לשכור עשרות אניות אשר תפלגנה בעת ובעונה אחת מנמלים שונים, תתרכזנה בנקודה מסויימת בים, ותמשכנה יחד בהפלגה לחופי הארץ.

חלק גדול מן העולים – הנוער הבית“רי – יהיה מזויין, והנחיתה בחוף תתואם עם הכוחות המזויינים של האצ”ל בארץ. על סיפון אנית הדגל יימצא זאב ז’בוטינסקי, המצביא של הכוחות המזויינים, אשר יפקד באורח אישי על המסע הגדול הזה.

בעת ובעונה אחת עם הנחיתה תפרוץ בארץ התקוממות מזויינת. וכוחות האצ"ל ישתלטו על ירושלים, ולו רק לזמן קצר בלבד, ויכריזו עליה כעל בירת המדינה היהודית.

בראש ההכנות להגשמת התכנית הנועזת הועמד מר שלמה יעקבי, כפי שמעיד המסמך שלפנינו:

הח' י. מתמנה למנהל הראשי של מחלקת העליה שכוחו יפה לתת פקודות בכל ענייני העליה. תפקידו העיקרי הוא לארגן עליה ג' בקנה מידה גדול מבלי לעכב לשם זה את מהלך העבודה הנוכחי של ב'. סמכות השלישיה הלונדונית נשארת בתוקפה כמקודם. נתקבל פה אחד.

בשם שלושת הגורמים:

ח. שורצמן

מ.כ.

א. קופלוביץ

15.6.39

פעילי העליה ניגשים במלוא המרץ להכנת המיבצע. בפולין מוקמים מחנות שבהם מרכזים את המועמדים להשתתף במסע זה, והם עוברים אימונים צבאיים מזורזים. במחנות אלה מרכזים גם את הנשק הנרכש בכמויות גדולות. על פעולות אלה מנצח קצין מטה האצ"ל, אהרן חייכמן.

בכל חלקי אירופה מנהלים משא ומתן על רכישת אניות גדולות שיתאימו למטרה זו. שלושה אנשים, ובתוכם יצחק ז’רז’בסקי, יוצאים לגדינה ומנהלים משא ומתן על רכישת אנית הנוסעים הפולנית הגדולה “פילסודסקי”, המפליגה בקו קונסטנצה־חיפה. לאחר שינויים מסויימים במיבנה הפנימי ניתן יהיה להעלות על סיפונה כעשרת אלפים איש. השלטונות הפולניים דורשים תמורתה ארבעים אלף ליש"ט, בציינם שקיימים עדיין קשיים פוליטיים שיהיה צורך להתגבר עליהם כדי לאפשר את ביצוע העיסקה.

בו בזמן עמד ראובן פרנקו בקשרים עם חברה בינלאומית לסחר ולהובלת תבואה, שמנהליה יהודים. בגלל המצב הבינלאומי רצתה החברה למכור את צי האניות שלה, שכלל ארבע ספינות גרר, 18 אניות כשרות להפלגה על הדנובה ו־3 אניות כשרות להפלגה בימים. כולן מניפות את הדגל הבלגי. אנגליה וגרמניה התחרו ביניהן בזמן ההוא ברכישת אניות ושלמו מחירים דמיוניים, אולם בעלי החברה לא רצו להיות צד בהתחרות זו ועל כן הציעו את אניותיהם לפרנקו במחיר שלושים אלף ליש"ט, בידעם את המטרה שלשמה הוא רוצה לקנותן.

פעילי העליה עושים מאמצים על־אנושיים כדי לגייס את הסכומים העצומים הדרושים למטרה זו, אך בטרם יעלה הדבר בידם – פרצה מלחמת העולם השניה ושמה לאל את כל התכניות.

 

פרק עשרים־וארבע - שניאטין    🔗

כל תכניות העליה הנועזות, אם במסגרת עליה ב' ואם במסגרת עליה ג', התבססו בעיקרן על יהדות פולין. כאן היה הריכוז היהודי הגדול ביותר באירופה וכאן היה גם מקור כוחה של התנועה הלאומית לכל אגפיה: הצה“ר, “ברית ישורון” – אירגון רביזיוניסטי של יהודים דתיים, “ווערף” – ארגון נשים לאומיות ו”יבנה ויודפת" – אירגון נוער אקדמאי, וכמובן בית“ר ו”ברית החייל" ותאי־אצ“ל. בבית”ר בפולין היו כ־70–80 אלף בית"רים מאורגנים במאות קננים בערים ובעיירות ברחבי המדינה, אשר משחר ילדותם חונכו על ברכי תורת ז’בוטינסקי. צבא של חולמים ולוחמים אשר חלמו על היום המאושר בו תדרוך רגלם על אדמת המולדת וינתן להם למסור את נפשם במלחמה על שיחרורה ועצמאותה.

ועל אלה נוספו חברי ברית־החייל – כמאה אלף איש, רובם אנשי עם פשוטים, שלא הרבו לחקור “מה שלמעלה ממך” אולם היו נכונים להיענות ללא שהיה לכל קריאה של מצביאם זאב ז’בוטינסקי להתייצב לשרות רעיון מלכות ישראל. פעם אחת רצה עסקן ציוני לקנטר את המשורר צבי גרינברג, שאהב לבלות בחברתם של אנשי ברית־החייל ואמר לו:

– מה מצאת בהם? הלא ה“חיילים” שלך אינם מבחינים בין ימינם לשמאלם בשאלות הציונות. פעם שאלתי אחד מהם מהי מטרת הציונות, והוא ענה לי כתקליט: “צבא עברי ומדינה עברית משתי גדות הירדן”. ויותר מזה לא ידע להשיב לי!

– אכן, זהו בדיוק החומר הנחוץ לנו – החזיר לו אורי צבי. זהו החומר האנושי המתאים ביותר להשגת המטרה שהוגדרה בבהירות כה רבה על ידי אותו “חייל” בן־שיחתך. הן זוהי באמת מטרת הציונות על רגל אחת.

יש לציין כי בתקופה זו מצטרפים ל“ברית החייל” גם בני חוגים משכילים־מתבוללים, שהיו רחוקים מיהדות, ולאחר שהמציאות החזירתם לחיק היהדות, הרי ששכלם “הגויי” הישר הורה להם להצטרף לתנועת הציונות הממלכתית.

בחוגי “ברית החייל” גמל אז הרעיון על הקמת לגיונות אשר יעלו במאורגן לארץ וישתתפו בכיבושה מידי השלטון הזר. מטעם מפקדת “ברית החייל”, שמקום מושבה היה אז בלודז' ובראשה עמד ד"ר יעקב ליטמנוביץ, נערך מפקד בין חבריה. החברים חייבים היו למלא שאלונים מפורטים בשלושה העתקים. הדגש הושם על השכלתו ודרגתו הצבאית של הנפקד. התוצאות היו מפתיעות: מאה אלף איש חתמו על נכונותם להצטרף למסע גדול זה.

השאלונים נכרכו באלבומים מיוחדים – אלף שאלונים באלבום. מאה אלבומים כאלה הוגשו לאישורו של משרד הבטחון הפולני. והרושם בחוגי הממשלה הפולנית היה כביר.

התכניות על עליה ג' והפלישה המזויינת לחופי הארץ התבססו בחלקן על מפקד זה.

מאז חודש מרץ 1939 הייתה המפקדה הראשית לענייני העליה ב' בפולין מורכבת ממנחם בגין, נציב בית“ר בפולין (הוא בא במקומו של אהרן פרופס אשר עזב את פולין בדרכו לארץ), דוד יוטן, מנהל מחלקת העליה של נציבות בית”ר וכל יתר קציני הנציבות – פרץ לסקר, נתן פרידמן־ילין ואחרים, ואברהם סטבסקי, המטפל במשרדו במערכת “אונזער וועלט” באירגון עליית סתם־יהודים. הלחץ על משרדי העליה בתקופה זו גבר במידה כזו, שבחודש אוגוסט 1939, חודש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היו רשומים בנציבות בית“ר בלבד למעלה מעשרים אלף בית”רים מועמדים לעליה. לעשרת אלפים מהם כבר היו מוכנים דרכונים.

בתקופה זו יוצאת מפולין שיירה גדולה, המונה אלף ומאתיים איש, מטובי החברים של בית“ר בפולין ובארצות הבלטיות, שנועדו להגביר את כוחות האצ”ל בארץ, המשוועים לתוספת כוח־אדם וברזל.

השיירה מגיעה לתחנת הגבול. האנשים מתכוננים להיפרד מפולין לנצח. והנה לפתע – חשך עליהם עולמם. קרונותיהם נותקו מן הרכבת, שהמשיכה דרכה לבוקרסט, והם נשארו עומדים בתחנה.

עד לאותו יום, ששיירה זו נתקעה בשניאטין – עיירת גבול פולנית שגבלה עם העיירה הרומנית גריגורא־גיקא־וודא, לא היו כל הפרעות רציניות למעבר שיירות העולים דרך הגבול: השלטונות הפולניים היו, כרגיל, מספקים את הדרכונים, מספקים רכבות ואמצעי תחבורה אחרים ומשמר הגבול היה מקל בבדיקת הניירות והמטען ובסידור כל הענייינים הפורמליים הקשורים ביציאה אל מעבר לגבול. גם השלטונות הרומניים נהגו בליבראליות גדולה כלפי הבאים לעבור את ארצם ולשהות בה זמן קצר עד להפלגה מאחד מנמליה. ומבחינת העולים הן לא שינה הדבר אם השלטונות עשו זאת מאהבה או מפני ששולם להם טבין ותקילין…

אמנם, זה למעלה משנתיים שממשלת בריטניה לוחצת על ממשלת רומניה בלי הרף לשים קץ לזרם העולים העוברים דרך גבולותיה ומפליגים מנמליה לארץ־ישראל. אולם עד עתה העלתה חרס. נראה שהפעם גבר הלחץ הבריטי מאוד והשיג את מבוקשו.

לאחר שנתברר כי אי־אפשר יהיה להסדיר את עניין חציית הגבול עוד באותו יום, הוצאו האנשים מן הקרונות ועל יד פסי הרכבת, בשדה הפתוח, הוקם להם מחנה זמני. בלבם עוד קננה התקווה כי יצליחו להסיר את התקלה והעניין ייגמר בכי טוב.

כאשר נודע הדבר בורשה, בוקרסט ולונדון, החלה בכל הבירות האלה פעולה נמרצת לביטול הגזירה. הופעל לחץ ציבורי ודיפלומטי, נוצלו כל הקשרים עם אנשים רמי מעלה, ואף מן השיטה המקובלת כל־כך ברומניה – השוחד, לא הניחו את ידם. רופא ידוע בבוקרסט, מנאמני העליה ב', הזמין למסיבה את אשת ראש הממשלה קלינסקו ואת אשתו של שר החוץ גפנקו והעניק להן מתנות יקרות־ערך – אך ללא הועיל.

אויגן נגולסקו, מפקד הבולשת בבוקרסט, האיש אשר הוציא לפועל את הבטחתו של ראש ממשלת רומניה לסייע לעליה, ואשר קיים קשרים הדוקים עם פעילי העליה ב', סיפר להם על השתלשלות המאורעות שהביאה לסגירת הגבול בפני שיירת שניאטין.

מאז הקיץ הפעיל, לדבריו, הציר הבריטי בבוקרסט סיר רג’ינלד הור, לחץ חזק על ממשלת רומניה בענייני העליה. על יד הצירות נתמנה נספח מיוחד, מייג’ור דוראן, שמתפקידו היה להתחקות אחר העליה ב' (הוא נהרג לאחר מכן באחת מפעולות לח"י ביפו).

והנה יום אחד, המשיך נגולסקו, נקרא טלפונית על ידי ראש הממשלה לבוא לבית הנבחרים. שם פגש את ראש הממשלה כשהוא עומד בחברת הציר הבריטי על מדרגות הבניין. ראש הממשלה פנה אל נגולסקו ואמר:

– הוד מעלתו מתלונן שאנחנו הרומנים נותנים מעבר ליהודים מכל ארצות אירופה בדרכם לפלשתינה – מה תאמר על כך?

– אין זה נכון, ענה נגולסקו.

לשאלת ראש הממשלה אמר הציר הבריטי כי אין בידו כרגע הוכחות לבסס את תלונתו, אולם בהזדמנות הקרובה ימציא את ההוכחות הדרושות.

כעבור זמן קצר הביא הציר בפני ראש הממשלה את עניין שיירת שניאטין, ואז יצאה הפקודה לעצור את השיירה ולבטל את הויזות הרומניות שהוציא הקונסול הרומני בורשה. עם זאת הרשה ראש הממשלה את הפלגתה של האניה “נעמי־יוליה”, אשר נועדה לשיירת שניאטין.

בינתיים פורק המחנה הזמני והעולים שוכנו במוסדות ציבוריים ובבתים פרטיים. הם חולקו לפלוגות וצרורות ועליהם מפקדים שדאגו לכל צרכיהם. העולים ניהלו אורח חיים של מחנה מגוייסים. על כל הסידורים השגיחו מנחם בגין ודוד יוטן, שלא עזבו את המחנה במשך כל זמן שהות השיירה במקום, ועל ידם עזר שרגא חייטין, שהיה בפולין כשליח מן הארץ.

כאשר בושש ביטול האיסור לבוא – החלו להבריח קבוצות קטנות בנות 5–10–15 איש דרך הגבול בדרכים עקלקלות או ברכבת, לפי הסדר מקומי עם קציני הגבול הרומניים שהבטיחו תמורת מתנת יד הגונה להעלים עין מן העוברים.

בחירת האנשים להברחת הגבול נעשתה בהתאם למצבם האישי. רבים מהם שרפו בצאתם בשיירת העולים את כל הגשרים עם עברם, חיסלו את עסקיהם ואת כל רכושם הדל ולא היה להם לאן לחזור. אולם כדי למנוע רינון במחנה – נקרא יום אחד מסדר של כל אנשי השיירה ומנחם בגין נשא בפניהם נאום ופנה אליהם בקריאה, שכל מי שיש לו עדיין לאן לחזור, יבליג על רצונו העז להיות בין המאושרים העוברים את הגבול ויוותר לטובת חבריו. לפני שהספיק לסיים את נאומו – התרוממו אל־על מאות ידיים. היה זה גילוי מרהיב עין של התנדבות חברית, למרות שרק קלושה היתה התקווה שגם תורם יגיע אי־פעם.

כעבור למעלה משלושה שבועות לשהותם בשניאטין, קבל מושל המחוז מורשה פקודה להחזיר את האנשים לפולין, כי החלו ההכנות להכרזת מצב חרום במדינה. דוד יוטן וערי ז’בוטינסקי, שביקר בשניאטין, פנו למושל המחוז וביקשו ממנו ארכה נוספת לזמן מה, כי אברהם סטבסקי עשה אותה שעה ברומניה ונתקבלו ממנו ידיעות מעודדות. מושל המחוז נענה לבקשתם והתיר את שהותם עוד ימים מספר, אם כי הדגיש שבידו הוראה חמורה להרחיק את המחנה מאיזור הגבול.

רבים מהבחורים היו יכולים לעבור את הגבול באופן פרטי הודות לקשריהם עם תושבי המקום אשר השבילים משני עברי הגבול היו נהירים להם, אולם אלו לא עשו זאת מפאת המשמעת ששררה במחנה ומחוסר רצון לפרוש מן הציבור.

סגירת הגבול בפני אנשי השיירה חתמה למעשה את גורלם. אחרי שהיה ממושכת הם נאלצו לחזור למקומות מוצאם. עוד הם בשניאטין הסתערו גייסות היטלר על פולין ורובה של שיירת שניאטין ניספתה והושמדה בסערת המלחמה. רק כמאתיים מהם הצליחו להסתנן ולעבור את הגבול ולעלות על סיפונה של “נעמי־יוליה”.

מלחמת העולם השניה    🔗

מן הראוי שנסטה כאן קצת מן הנושא, ונסקור בקצרה את השתלשלות המאורעות המדיניים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השניה.

שנות השלושים של המאה העשרים עמדו בסימן המשבר הכלכלי הבינלאומי שמוטט את יסודות הסחר העולמי והביא מדינות רבות אל סף פשיטת רגל. המתיחות הפנימית דחפה מדינות רבות אל צורת ממשל דיקטטוריות ולהתפרקות מהתחייבויות כספיות וחובות מוסריות.

במחצית השניה של שנת 1931 פתחה יפן במלחמה בלתי רשמית נגד סין בכוונה לכבוש את מוקדון ומנג’וריה, ותוך זמן קצר השלים הצבא היפני את כיבוש מנג’וריה הדרומית.

בתחילת 1933 עזבה יפן את חבר הלאומים, לאחר שהומלץ לצוות על יפן לצאת ממנג’וריה. הייתה זאת המכה הרצינית הראשונה למבנה חבר הלאומים ודוגמה זו שימשה גורם מעודד לתוקפנות במקומות אחרים.

בסוף 1933 הכריזה גרמניה על יציאתה מחבר הלאומים ומן הוועדה לפירוק הזיון כמחאה על התנגדות הוועדה לזיונה מחדש של גרמניה.

במרץ 1935 הודיעה גרמניה על ביטול הסעיפים בחוזה וורסייל הנוגעים לאי־חימושה והכריזה על הגדלת צבאה ל־36 דיביזיות.

בספטמבר אותה שנה פלשה איטליה לחבש. באוקטובר הצביעו נציגי 51 מדינות של חבר הלאומים בעד החלטה להטיל סנקציות על איטליה, עקב מלחמתה נגד חבש. מדינות מספר הסתייגו מן ההחלטה בהשאירן על ידי כך פירצות בתכנית.

במרץ 1936 תפשה גרמניה את חבל הריין תוך הפרת חוזה וורסייל והסכמי לוקרנו. המשבר החריף שפרץ עקב פעולה זו חלף מהר בגלל אי רצונה של אנגליה לגרום להטלת סנקציות על גרמניה.

בחודש מאי כבשה איטליה את אדיס־אבבה והביאה לידי גמר המלחמה. חבש, על אף היותה חברה בחבר הלאומים, נעזבה לנפשה, וחבר הלאומים איבד למעשה כל ערך כגורם פוליטי.

ביולי 1936 פרצה מלחמת האזרחים בספרד. כבר מהתחלת המלחמה נהנו המורדים מתמיכתן של איטליה וגרמניה בעוד שהרוסים תמכו בממשלה. חבר הלאומים נשאר חסר־אונים. המלחמה הספרדית פילגה את אירופה לשני גושים – פשיסטי ואנטי־פשיסטי.

באוקטובר אותה שנה נחתם ההסכם הגרמני־איטלקי שהקים את הציר ברלין־רומא, ובעקבותיו באו הסכם גרמני־יפני והסכם איטלקי־יפני, שהיו מכוונים נגד הקומוניזם ונגד האינטרנציונל השלישי.

בשנים הבאות מנסה בריטניה להגיע לידי הסדר עם גרמניה בדרכי שלום, אך היטלר ממשיך ללכת בדרך ההתפשטות והסיפוח. תחילה אוסטריה, אחר כך צ’כוסלובקיה. בסוף מרץ 1939 מגיעה תורה של עיר הנמל הבלטית ממל, שהייתה בבעלות ליטא, ובו בזמן מעלה היטלר דרישות כלפי פולין לגבי דאנציג וה“פרוזדור”.

באפריל 1939 כובשת איטליה את אלבניה. על אף ההסכם האנגלו־איטלקי שצעד זה נגד לו – לא נקטה בריטניה כל פעולה בענין זה.

באותו זמן מצטרפת הממשלה הלאומנית המנצחת בספרד להסכם האיטלקי־גרמני־יפני נגד הקומאינטרן.

ב־15 באפריל פנה הנשיא רוזבלט באיגרות להיטלר ומוסוליני, וביקש בטחונות לאי־התקפה על 31 מדינות אירופה והמזרח הקרוב. בתגובה לכך קבע היטלר מחדש את דרישות גרמניה בהכחישו שיש לו מטרות תוקפניות.

באוגוסט אותה שנה הגיע לשיאו המשבר הדאנציגאי. ב־21 באוגוסט הופתע העולם מן ההכרזה, שגרמניה ורוסיה הסובייטית עומדות לחתום על הסכם לאי־התקפה. צעד זה בא אחרי חדשים של משא ומתן בין אנגליה צרפת ורוסיה ושיגור משלחות צבאיות למוסקבה, והפגין את הבגידה הבולשביסטית. השינוי בעמדת רוסיה חל כנראה עקב סירובה של פולין להרשות את כניסת הצבא האדום לארצה במקרה של מלחמה. הדיונים על הכללת רוסיה בחזית השלום נפסקו מיד. באנגליה וצרפת כמו בגרמניה החלו בהכנות צבאיות. הגרמנים ריכזו את כוחותיהם בסלובקיה ולאורך ה“פרוזדור” הפולני.

ב־23 באוגוסט נחתם במוסקבה החוזה הרוסי־גרמני. על החוזה חתמו מולוטוב, מיניסטר החוץ הרוסי, וריבנטרופ – מיניסטר החוץ הגרמני, והוא הבטיח לא רק הימנעות מתוקפנות הדדית אלא גם נייטראליות של כל אחד מהצדדים במקרה שהשני יותקף על ידי צד שלישי.

ב־24 באוגוסט פנה הנשיא רוזבלט למלך האיטלקי ויקטור עמנואל, להיטלר ולנשיא פולין, מוסציצקי, והציע משא ומתן ישיר בין גרמניה לפולין או בוררות או יישוב הסיכסוך בכל דרך אחרת. פולין הסכימה לישוב על ידי גוף שלישי.

הפרלמנט הבריטי כונס למושב מיוחד והחליט לתת סמכויות חרום לממשלה. אותה שעה חתמו בריטניה ופולין על הסכם לעזרה הדדית. פולין החלה לגייס את חיל המילואים.

פורסטר – נציג היטלר בדאנציג – הוכרז כראש המדינה החפשית דאנציג.

ב־25 באוגוסט, בשיחה עם הציר הבריטי, מחדש היטלר את דרישתו ליד חפשית בפולין. רוזבלט פונה שנית להיטלר בבקשה למצוא פתרון של שלום. ב־26 באוגוסט פונה להיטלר ראש ממשלת צרפת, דלדיה. היטלר מציע שלום גרמנו־צרפתי, אולם יחד עם זאת חוזר על דרישותיו מפולין.

ב־28 באוגוסט פנתה שוב ממשלת בריטניה להיטלר והציעה שביתת נשק וחזרה על אזהרותיה הקודמות בדבר פעולה בריטית במקרה של תוקפנות גרמנית. אניות הצי הבריטי נקראו לחזור מהים הבלטי ומן הים התיכון. כל הצדדים מחישים את ההכנות הצבאיות.

ב־29 באוגוסט חזר ופנה היטלר לבריטניה בדרישותיו הקיצוניות כלפי פולין וסירב לשאת ולתת כל עוד לא יתמלאו דרישותיו. הוא דרש שתוך 24 שעות יופיע בפניו המיופה־כוח הפולני. הפולנים הכריזו על גיוס חלקי ובגרמניה הוקמה מועצת הקבינט להגנת הרייך בנשיאותו של גרינג.

31 באוגוסט. הממשלה הגרמנית פרסמה הצעה בת 16 סעיפים ליישוב הסיכסוך. ההצעה נוסחה בטון מתון, אבל לפני שהייתה אפשרות להעבירה לפולין – נותקו הקשרים בין שתי המדינות. באותו יום אישר הסובייט העליון במוסקבה את ההסכם עם גרמניה. בטענה שהצעותיו לפולין נידחו, נתן היטלר את הפקודה לצבאו לצעוד.

האחד בספטמבר. גרמניה התקיפה את פולין ביבשה ובאויר. פורסטר הכריז על סיפוחה של דאנציג לגרמניה. אנגליה וצרפת החלו בגיוס, אולם הביעו את נכונותן לשאת ולתת אם הכוחות הגרמניים יוצאו מפולין. איטליה הכריזה על כוונתה להישאר נייטרלית.

ב־2 בספטמבר הציעה איטליה וועידה של חמש המעצמות לשם דיון במצב. אבל אנגליה סירבה להכנס למשא ומתן כל עוד הכוחות הגרמניים נמצאים על אדמת פולין. מאחר שהיטלר לא ענה לאגרת האנגלו־צרפתית האחרונה – שלחו לו שתי המעצמות אולטימטום. היטלר ענה באיגרת שבה האשים את בריטניה כי עודדה את פולין לפוליטיקה של פרובוקציות ורדיפות.

בשלושה בספטמבר הכריזו אנגליה וצרפת מלחמה על גרמניה. בכך נפתחה מלחמת העולם השניה במאה ה־20.

 

פרק עשרים־וחמשה - נעמי־יוליה    🔗

“נעמי־יוליה” הייתה כאמור האניה אשר נועדה להעלות ארצה את אנשי שיירת שניאטין. הם לא זכו ובמקומם הפליגו אחרים. זו הייתה האניה האחרונה אשר הפלגתה אורגנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה – אך היא הגיעה ארצה כבר אחרי פרוץ מעשי האיבה.

מ“ווארקו” ל“נעמי־יוליה”    🔗

בחודש יוני הגיע לבלגיה אליהו גלזר ובידו הוראות לדוד אייזנברג שעליו לצאת מיד לסופיה בירת בולגריה ולהתייצב בפני ד“ר באקיש נציב בית”ר בבולגריה. אייזנברג וחבריו, בוגרי בית הספר הימי של בית"ר בצ’יוויטא־ווקיה עבדו על מיכלית, שהשתייכה ליהודי ואשר בהשפעתו של ירמיהו הלפרין העסיק צוות של ימאים יהודים.

ד"ר באקיש הורה לאייזנברג לנסוע לווארנה, שם יפגוש את ראובן פרנקו וזה ידריכו בדבר דרכו העתידה.

פרנקו אומר:

“שא עיניך לעבר הנמל. הנה, אתה רואה את דגל פנמה מתנוסס על אחת האניות? זוהי אניה העומדת להפליג לארץ כשעל סיפונה שיירת עולים. אתה, אייזנברג תהיה מפקד השיירה. פה, בווארנה יעלו על האניה מאה וחמישים בית”רים מיוצאי בולגריה. תפליג עמם לסולינה ותאסוף עוד כשמונה מאות עולים ולאחר מכן תפליג לארץ".

זו הייתה האניה “ווארקו” בת שלושת אלפים טון. העזובה בה הייתה רבה, אולם היא התאימה להפלגה בימים. מיד החלו הכנות קדחתניות להתאמת האניה לתפקידה. נבנו בה דרגשים תחתיים, שניים ושלישיים, כדי שתוכל לקלוט מספר גדול ככל האפשר של עולים. נבנה מטבח, הותקנו חדרי שירות שונים, הועלה מזון ומים ובאחד מלילות יולי עלו על סיפונה מאה וחמישים בית"רים, הורם העוגן, לקול שירת התקווה והאניה הפליגה לסולינה.

בסולינה היה הכל מוכן להעלות את אנשים על הסיפון, אולם פתאום נודע שבעל האניה היווני חזר בו מן ההסכם ודורש תוספת תשלום. מארגני העליה חשבו ומצאו שהחזקת אלף איש במקום תעלה יותר מהתוספת המבוקשת והסכימו לשלמה. למחרת מציג בעל האניה דרישות חדשות, וכאשר מסכימים גם להן, הוא מעלה לאחר יום דרישות נוספות. וכך במשך כמה ימים. לבסוף הוא דורש סכום אגדתי כפקדון למקרה שתארע איזו תקלה לאניתו. הסכום הנדרש לא נמצא בידי המארגנים. כן נתברר שאין בכוחה של האניה לקלוט את כל האנשים המרוכזים במקום. בכל זאת נעשו עוד נסיונות לבוא עם בעל האניה לעמק השווה אולם ללא כל הצלחה. אחרי שבועיים של משא ומתן מייגע ניתנה הוראה לאנשים לעזוב את “ווארקו” ולעבור לאניה אחרת, אשר בזמן הגיעם לסולינה כבר עמדה הכן מחוץ לנמל להוביל שיירת עולים.

היתה זאת האניה “נעמי־יוליה”, בעלת 4000 טון, אשר בעליה היווניים השתמשו בה להברחת נשק לספרד בימי מלחמת האזרחים. היא היתה אניה מיושנת ומשומשת למעלה מן הרגיל אולם עדיין ראוייה להפלגה בימים. וכאשר באחד הלילות עלו אנשי “ווארקו” על סיפונה, כבר מצאו בתוכה קרוב לאלף עולים המצפים להפלגה.

הפלגתה של “נעמי־יוליה” נתעכבה גם היא. גם בעליה דרשו בטחונות וערובות נוסף על התשלום הגבוה בעד הנסיעה, והמשא ומתן עמם התנהל בעצלתיים, כי גם הם העלו דרישותיהם מדי פעם בפעם.

זמן שהייתה של האניה נוצל בינתיים כדי להתקין בה את הסידורים הדרושים, לשפר את התנאים ולהנהיג סדר ומשמעת בין ציבור העולים – ציבור רב גווני של יוצאי ארצות שונות שאימי התקופה הניעום לחפש מפלט באניה רעועה זו.

“שיירת גרינהוט”    🔗

היו בין העולים יוצאי פולין, רומניה, בולגריה, יוגוסלביה, הונגריה צ’כוסלובקיה וארצות אחרות. היו ביניהם מאות עולים מ“שיירת גרינהוט” הידועה. בהשתלט הנאצים על צ’כוסלובקיה נאסרו כנתיני חוץ והושמו על ידי הסלובקים במחנה ריכוז על יד ברטיסלבה שנשא את השם “הגשר האדום”. שמעו של המחנה הטיל פחד בלבד כל תושבי הסביבה. במשך חמישה חדשים התנסו האנשים בעבודה מפרכת תחת עולם הכבד של שומרי המחנה הסלובקיים, שנהגו באומללים לפי מתכונת נאצית מובהקת. לאחר מכן הועברו למחנה “פאטרונקה”, בית חרושת לנשק עזוב במרכז ברטיסלבה. ואם כי כאן, ב“פאטרוניקה”, שרר אותו משטר כמו במחנה הקודם, הרי מצבם הוקל בהרבה כי קיימו קשרים עם החוץ והקהילה היהודית בברטיסלבה הגישה להם עזרה כמיטב יכולתה.

יום אחד הופיע במחנה יהודי מברטיסלבה בשם גרינהוט, שהציג את עצמו כבא־כוח הקהילה המקומית ואמר שיש לאל ידו להוציאם מן המחנה ולשלחם לארץ. אנשי המחנה התייחסו בתחילה לדבריו בחשדנות רבה, אולם מכיוון שבין כה וכה לא היה להם מה להפסיד הסכימו להצעתו. אחרי הסידורים הדרושים הוצאו האנשים, כ־800 איש, מן המחנה, ובהתחלת חודש אוגוסט 1939 הועלו לשתי ספינות קיטור על הדנובה – “צ’רדושאן”, ספינה יוגוסלבית, ו“מלכה אליזבט”, ספינה הונגרית, והפליגו בכיוון לווארנה.

על פני הדנובה התנהלה השיירה באטיות אולם ללא כל תקלות. הם עברו על פני בודאפסט, בלגרד ובתום שבוע למסעם הגיעו לרושצ’וק. במשך שבוע ימים התנהל משא ומתן בין הנהלת השיירה לבין השלטונות הבולגריים שמאנו להרשות להם לרדת לחוף. אובדי עצות הם חזרו על עקבותיהם. הם בבלגרד, והנה נתקבלה ידיעה משמחת, כי השלטונות הבולגריים הסכימו לתת להם רשות מעבר. אולם כאשר חזרו לרושצ’וק נוכחו לדעת שהבולגרים עדיין עומדים בסירובם; אין הם מוכנים לתת להם ויזות מעבר כדי להגיע ברכבת לווארנה והפעם סירבו גם לצייד אותם במי שתייה. חזקה פקודתם לעזוב מיד את המקום.

הספינות פנו לעבר דז’רז’ו, הצטיידו במים והמשיכו את דרכן לסולינה. פה הושמו במחנה הסגר וכעבור שבועיים הועלו על סיפונה של “נעמי־יוליה”.

בין הנוסעים, שמספרם הגיע ל־1130 נפש, היו כשלוש מאות בית"רים, שהיוו את הגרעין המאורגן והממושמע של הנוסעים; הם היו לדוגמה לכולם בהתנהגותם הנאה, וכמו בכל יתר האניות התבסס עליהם הסדר באניה.

ובינתיים עוברים ימים וחולפים שבועות ואין איש יודע מתי יגיע היום המאושר של ההפלגה. כל שהייה נוספת גורמת לסבך בעיות חדשות, מתערער האמון, מתרבים המתלוננים ונשמעת הקריאה “נשימה ראש ונשובה”… ובמיוחד חריפה היא בעיית האספקה הסדירה של מצרכי מזון לקהילה גדולה כזאת.

כאן בא לעזרתם מר סמי סלומונידס ז"ל, מר סלומונידס היה ראש קהילת בראילה, אדם מכובד ומקובל על הבריות, כאשר נודע על מצבם הדחוק של העולים המצפים להפלגה חש לעזרתם והקדיש את כל זמנו, מרצו וכספו כדי לספק מזון ומצרכים חיוניים אחרים לעולים.

פיקוח נפש דוחה שבת    🔗

כל ההכנות להפלגת האניה כבר הושלמו. נשארו רק שני דברים הטעונים סידור: החתמת ויזות סופיות על הדרכונים וההסדר הכספי הסופי עם בעלי האניה. ראובן פרנקו אוסף מכל הנוסעים את הדרכונים ויוצא באוירון לבודפסט. מכאן הוא שולח גברת אחת, מפעילי עליה ב‘, ללונדון לקבל ויזת־כניסה לליבריה, ובשובה מכינים במשרדי עליה ב’ חותמת דוגמת הויזה הזו ומחתימים בה את רוב הדרכונים של אנשי השיירה. בחלק מן הדרכונים מוחתמות ויזות כניסה אמתיות לאחת מארצות אמריקה הדרומית, הודות לאדיבותו של הקונסול של אותה ארץ בבודאפסט.

ההסדר הכספי עם בעל האניה נתקל בשני קשיים רציניים: בעלי האניה היווניים העלו מדי פעם דרישות חדשות לתוספת תשלום ונוסף לכך דרשו את התשלום במטבעות זהב, כי הימים ימי ערב פרוץ המלחמה. גם מצרכים שונים ומים וזכות מעבר דרך הדרדנלים אפשר היה להשיג רק תמורת תשלום ב“סוברנים” של זהב.

והנה, בוקר אחד, נתנו בעלי האניה את הסכמתם הסופית ודרשו להפליג מיד. צריך לשלם להם את הסכום המוסכם במלואו, אולם היה זה יום שבת, והבורסה בבוקרסט, שהייתה נתונה ברובה בידי יהודים, סגורה, ואין להשיג את הזהב הדרוש. אם לא ישולם הכסף במועדו, קיים חשש שהיוונים יחזרו בהם שוב מהסכמתם. ואז – יחמיר המצב פי כמה. גם בלאו הכי שוררת מתיחות רבה בין העולים. המשמעת מתרופפת. האנשים נאחזים בכל שמועה קלוטה מן האויר. זה מספר שבועות שהאנשים נמצאים באניה ללא תקווה להפליג אי־מתי. גם בעיית האספקה מחריפה והולכת. נוסף על כך גם הזמן דוחק. מתרבות השמועות על התפרצות קרובה של מלחמה לנוכח המתיחות הבינלאומית הגוברת מיום ליום. העצבנות בחוגי השלטונות גוברת. הדרכים עלולים להשתבש, רשיונות־המעבר עלולים להתבטל ואין בכלל לדעת מה יביא יום המחרת. יש איפוא לעשות כל מאמץ להשיג את הזהב הדרוש, ויהי מה.

פרנקו נזכר במכרו, יהודי אדוק מאוד מראשי הבורסה, אשר פעמים מספר כבר עזר למארגני העליה בהלוואות בסכומים ניכרים. הוא מחליט לפנות אליו ולבקש את עזרתו.

היהודי אינו בביתו. פרנקו ממהר לחפש אחריו בבית הכנסת. הוא מחכה עד שהלה גומר את תפילת “שמונה־עשרה” של שחרית ומספר לו את כל השתלשלות הדברים. זהו עניין של פיקוח נפש. גורלן של הרבה נפשות מישראל מוטל על כף המאזניים ובידו להכריע.

בתשומת לב רבה מאזין היהודי לדברי פרנקו. מצחו מתקמט והוא שוקע במחשבות עמוקות. העשה את חשבון נפשו או את חשבון רכושו, אם הזהב שברשותו יספיק להושיע, או אם משקל המצווה יכריע את משקל הזהב?…

והנה גמלה החלטתו. ללא היסוס הוא תוחב את ידו לכיסו, מוציא צרור מפתחות, מוסר אותם לפרנקו ואומר: “אלה הם מפתחות הכספת הנמצאת בביתי בחדר העבודה שלי. לך לביתי, פתח את הכספת וקח מה שנחוץ לך, ואלוקים יצליח את דרכך”. (היהודי נמצא כעת בסן־פאולו שבברזיל, והוא אחד מגדולי העשירים בארץ זו).

בראשון בספטמבר, ביום בו הגיעה האניה מסולינה לווארנה, הסתערו גייסות היטלר על פולין ופתחו את מלחמת העולם השניה. כבר בצעדיהם הראשונים הרגישו העולים טעמה של מלחמה מהו. בווארנה צריכים היו להצטייד בתוספת מזון, אולם כבר באותו יום אסרו השלטונות הבולגריים, עקב המלחמה, להוציא מזון מארצם. הם נאותו לספק לאניה רק מי שתייה. וגם זה תמורת תשלום בזהב, ופקדו על האניה לעזוב בו ביום את הנמל.

ימי ההפלגה הראשונים עברו ללא תקלות. החיים באניה התנהלו לפי הסדר הקבוע והאניה החליקה על פני מי־הים הרוגעים ונישאה על כנפי התקוות של נוסעיה…

בנמל היווני חיאס חיכתה להם ספינת מפרש, כדי להילוות אליהם עד למרחק של 20–30 מיל מתחום המים הטריטוריאליים של הארץ ולהעביר בה את העולים לחוף.

הנהלת השיירה בדקה את הספינה ומצאה אותה בלתי כשרה לתפקידה, בעיקר בשל קיבולה המצומצם. בהפלגותיה מאנית־האם לחוף וחזרה היא עלולה לסכן גם את אנית־האם וגם את העולים, כי לא תהא כל אפשרות לבצע את ההורדה במשך לילה אחד, וקיים חשש שהמשטרה תבחין בתנועה הבלתי פוסקת על יד החופים. ההנהלה החליטה איפוא להמשיך את ההפלגה באניה עד לחוף, מה גם שרוב העולים כבר נתנסו ביסורי דרך וטלטולים אין סוף וזה חדשים ארוכים שהם נודדים על פני ארצות וגבולות.

הם עזבו את ספינת המפרש לנפשה והפליגו לנמל התורכי אריקלי כדי להצטייד בפחם, מזון ומים. לאחר שהייה של שמונה ימים, לא הצליחו להשיג אלא פחם והם פנו לקושטא.

רב החובל ואשתו    🔗

קופת המפקדה היתה ריקה. גם רב החובל, שהציג את עצמו כידיד היהודים, לא החמיץ שום הזדמנות לסחוט כספים מן העולים. הם עוד בדרך לקושטא, החל רב החובל לדרוש תוספת־תשלום בשל ההשהיות המרובות בדרך, באיימו לחזור לנמל המוצא אם לא יספקו את דרישותיו. באין ברירה הוחלט לערוך מגבית בין העולים. מי שלא היה לו כסף, תרם טבעות, עגילים, שרשרות זהב וחפצי־ערך אחרים. העולים ברובם לא התרעמו על המגבית, כי קיוו שתרומותיהם יחישו את קץ סבלם.

בקושטא ירדו לעיר שניים מן הנוסעים, מר קניג ומר שרייבר¹⁵, שקשרים להם עם יהודי המקום. כתוצאה מביקורם הגיעו לאניה ראש הקהילה ורעיתו והביאו עמם מצרכי מזון בכמויות גדולות. בנמל עגנה באותו זמן אנית פאר של תיירים אמריקניים. מראה אנית־העולים נגע ללבו של אחד התיירים, יהודי עשיר והוא שלח להם סירה מלאה שוקולד, וויסקי ומצרכי מותרות אחרים.

ככל שנמשכה הנסיעה נעשו החיים על האניה עכורים יותר. בציבור גדול זה נמצאו כמובן גם סכסכנים, בעלי אופי קשה ובעלי דרישות מופרזות, אנשים שראו את עצמם מרומים, אשר התגעגעו לסיר הבשר ולדגה הגלותית, אנשים בעלי אופי חלש שנתפסו לכל שמועה, אנשים, אשר אין לדעת אם אפשר לסמוך עליהם בשעות מבחן חמורות. הקבוצה היחידה המאורגנת היתה, כאמור, קבוצת הבית"רים, במיוחד מבולגריה, אולם גם אלה לא היה בכוחם למנוע הפרחת שמועות שונות שאיש לא ידע מקורן או להפיג את המתיחות והעצבנות והתרגשויות מיותרות שלא הביאו ברכה לאיש. למתיחות התמידית גרמה גם התנהגותם הפרועה של אנשי הצוות – חבר מלחים בני ארצות שונות ואומות שונות, כולם אנשי העולם התחתון, מבריחים מופקרים שאינם נרתעים מלהשתמש בכל האמצעים כדי להפיק את זממם – הונאה, גזילה, שכרות ואונס. מפקדת השיירה אמנם עשתה כמיטב יכולתה לרסנם ולא קרה כל מקרה רציני, אולם האווירה היתה דחוסה.

רב החובל אלכסנדר גילינסקי, בן שישים וחמש, יליד אודיסה, טען כי הכיר את ז’בוטינסקי עוד מימי אודיסה הרחוקים, ושהוא חייב הרבה מאוד לעם היהודי, כי בילדותו התחנך אצל יהודים והודות להם הגיע למעמדו הנוכחי, ועל כן חובה קדושה היא לו להביא את השיירה לארץ. עם זה הוסיף גם הוא נופך משלו למתיחות בסחיטת כספים מתמדת. הוא טען שלפי ההסכם המקורי עליו להוריד את הנוסעים לספינה אחרת הרחק מחופי הארץ ואם דורשים ממנו כעת להובילם עד לחוף, הרי מגיעה לו תוספת תשלום, אחרת לא ייענה לבקשתם.

המפקד אסף את כל הנוסעים והסביר להם את המצב לאשורו. נאסף סכום של שלוש מאות ליש"ט שנמסר בו במקום לידי רב החובל, ואם כי לא היה בסכום זה להניח את דעתו, הרי נאלץ להסכים מחשש שלא למתוח את החבל יתר על המידה. אולם כל זה רק למראית עין. רב החובל המשיך לחרוש מזימות. הוא פונה לקונסולים הבריטיים בקושטא ובחיפה ומבקש מהם רשות לעגינת־מעבר בנמל חיפה בשל סכנת המלחמה, בציינו כי לנוסעים יש ויזות סופיות לארצות רחוקות, שיובילם אליהן, לאחר שיצטייד במצרכים הדרושים ולאחר שיוברר לו המצב בדרכים. על פניותיו אלה לא קבל כל תשובה, אולם בעצם הפנייה הוא הסגיר למעשה את השיירה בידי הבריטים שהחלו לעקוב בקפדנות אחרי תנועת האניה.

בין רב החובל לבין אשתו שנלוותה אליו בדרכו היו סכסוכים תמידיים. היא התנגדה בכל תוקף לכך שיעסוק בפעולה כה מסוכנת כהברחת עולים, ולו, לרב החובל קסמו הרווחים הגדולים שהתעסקות זו הכניסה לו ולא רצה לוותר על כך. ברם היא התחכמה לו. היא הכירה את חולשותיו, ומכיוון שידעה שהוא מאמין באסטרולוגיה, התקשרה עם אסטרולוג ידוע בניצה, אשר הסכים תמורת תשלום לעשות את רצונה. והנה, באחד הימים קיבל רב החובל מכתב מן האסטרולוג בו הוא מודיעו, שחזה בכוכבים, כי יהיה עליו, על רב החובל, לקבל בחודש ספטמבר החלטה גורלית שתהא לה השפעה מכרעת על חייו העתידים.

רב החובל היה המום. מניין לו לאסטרולוג שבכלל קיים אדם כמוהו, שהוא נמצא כעת בלב ימים ושהוא מתלבט בקשיים עצומים ושוקל בדעתו אם להכנע לרצון העולים או להתנגד להם. אין זאת כי אמת ידבר ועל כן צריך לבחור בדרך ההגיונית ביותר. ובינתיים מכוונת אשתו את מהלך הענינים לפי רצונה. שניהם מחליטים, שמשמעות ההחלטה הגורלית, שעליה רמז האסטרולוג היא כי עליו להוביל את האניה ישר לנמל, מבלי להתחשב בתוצאות העלולות לבוא מצעד זה.

למרות החלטתו זו ניסה שוב את מזלו בסחיטת כספים מן העולים. יומיים לפני הגיעם לחופי הארץ הכריז שאין בדעתו להמשיך לחוף, כי זה בניגוד להסכם. שוב נאסף סכום לא גדול שהומצא לו. אולם למחרת חזר וטען שלא בא על סיפוקו ועל כן הוא נשאר תקיף בדעתו שלא להפליג לחוף. בכך הגדיש את הסאה. רב החובל על צוותו נעצרו על ידי העולים והושמו במעצר, ומפקדת השיירה קיבלה לידיה את ניהול האניה.

לחיפה – בליווי אנית מלחמה    🔗

בעברם על פני ביירות נעצרו על ידי אנית מלחמה צרפתית. המפקדה טענה שהם נוסעים לליבריה, כפי שהעידו גם הניירות שברשותם, והצרפתים הרשו להם להמשיך בדרכם. כעבור שעה הופיע אווירון בריטי שחג שעה קלה מעל לאניה ונעלם באופק. כעבור זמן מה באה לקראתם אנית־מלחמה בריטית שפקדה עליהם לנסוע לנמל חיפה בליוויה.

במרחק שלושה קילומטר מן החוף פקדו עליהם להיעצר. על הסיפון עלו כוחות משטרה בריטיים מזויינים מכף רגל ועד ראש, תפסו עמדות והציבו מקלעים על פני הסיפון. נוכחות הבריטים העיבה את שמחתם למראה נופו המרהיב של הכרמל, שקסם להם בשלל צבעיו. עם רדת הלילה קרץ לעומתם ים־האורות של העיר ונסך עידוד בלבם, ואז גמלה ההחלטה – לא להפרד מנוף זה לעולמים.

כאשר נודעה לעולים מזימת המשטרה להחזירם לים הפתוח, נסערו הרוחות והמתיחות גברה והלכה. העולים התקהלו על הסיפון והחלו לנוע לעבר הבריטים. השוטרים התיזו עליהם סילוני מים, אולם האנשים לא נסוגו, ורק לועי הרובים והמקלעים וההבעה הרצחנית על פני השוטרים, הרתיעו אותם מלהתקרב יתר על המידה לעמדות הבריטים. העולים זרקו הימה את שארית מזונם, שפכו את מי השתייה ופרקו בחמת זעם את המתקנים הפנימיים באניה והפילו אותם הימה. רבים מן הבחורים קפצו לים והחלו לשחות לעבר החוף אולם יריות באויר אילצום לחזור לאניה. כאשר לא היה להם מה לזרוק עוד לים, החלו לשיר את התקווה. הבריטים נצבו דום ובתום השירה המשיכו להתיז מים בכוונה לפנות את הסיפון. העולים חידשו את שירת התקווה והבריטים שוב עברו לדום, וכך חזר הדבר מספר פעמים, עד שנמאס הדבר על שני הצדדים, וסוכם ביניהם לחכות לתוצאות השיחות בין נציגי הישוב לבין ממשלת המנדט.

אחרי מאמצים רבים נאותה הממשלה לא לגרש את העולים. בהתחלה הורדו מן האניה הנשים, הילדים והתשושים. כעבור ימים מספר הורדו גם הגברים וצורפו לראשונים במחנה המעצר בסרפנד.

ראוייה לציון העובדה, שאף איש מבין העולים, המאורגנים והבלתי־מאורגנים, לא נשבר בלחץ החקירות ולא הצביע על מארגני השיירה. כולם טענו שהם אילצו את רב החובל להובילם לארץ.

כעבור חודש ימים שוחררו מן המחנה.

המשפט    🔗

האניה הוחרמה על ידי השלטונות ורב החובל וצוותו נאסרו והושמו במאסר בכלא עכו.

מקץ חצי שנה נתקיים משפטם בבית המשפט המחוזי בחיפה. השופט אבנס ישב כדן יחיד. לנאשמים טען עורך הדין י. שפירא. הקטיגור – הקצין איברהים ביטאר.

לאחר שהוקרא כתב ההאשמה טען רב החובל שאינו מודה באשמה. הוא נשבע ברוסית ואמר:

"אני נשבע באלהים שאספר את האמת. אני עובד באניה בתפקיד קברניט ומקבל הוראות ישר מאת בעלי האניה. ב־27 ביולי השנה קיבלתי פקודה לעזוב את נמל גאלאץ ולהפליג באניתי.

בדרך פגשנו סירות עם פליטים והם הועלו על אניתי, כי הטלטול בסירות היה כרוך בסכנות מוות.

וכך הפלגנו מנמל לנמל ובכל מקום נתקלנו בשערים נעולים ובפקודה האכזרית: לזוז מפה. ובינתיים אזל הפחם, אפס המזון וצעקת הרעבים הגיעה עד לב השמים. כשהתקרבנו לקושטא שלחתי מברק לצירות הבריטית בקושטא, שבו נאמר: באניתי נמצאים שש מאות גברים חיילים טובים, המוכנים לצאת לחזית ולהלחם בהיטלר עד טיפת דמם האחרונה. לא נעניתי.

רציתי כבר להפנות את האניה לכיוון ממנו באתי, אבל ידים חזקות תפסוני והוזהרתי: אם לא תמשיך בכיוון בו אנו רוצים נשליכך הימה.

1130 נפש באניה קטנה, ביניהם 380 נשים, 600 גברים והשאר ילדים קטנים שהתרוצצו יחפים, רעבים וחולים. גורלם היה נתון בידי.

אין מלים בפי לספר על התלאות ועל הסבל של האומללים האלה. וכי היתה לי רשות מוסרית להתנגד לרצונם של 1130 נפשות אלו, שנחשולי השנאה הנאצית עקרום מארצות מגוריהם. הרי את כל מה שהיה להם מסרו ובלבד שיצילו את נפשם ויסיעו אותם למחוז חפצם.

היו רגעים ונדמה היה כי לעולם לא יגיעו למטרתם. והרי אז נשארה להם רק דרך אחת – הימה.

האניה מתקרבת לחופי הארץ. המולדת, תקוות הפליטים, נראתה מרחוק. הם עומדים צפופים על הסיפון. הרעב והסבל שסבלו במשך חודשי הנסיעה כאילו נשתכחו מלבם וקרני שמחה ואושר נראו על פני הכול. נכנסנו לנמל. השוטרים עלו על האניה. הנשים והילדים הורדו. אחריהם הורדו גם הגברים ורק אותי סגרו בין כתלי בית הסוהר בעכו".

אלכסנדר גילינסקי נחקר ארוכות על ידי התובע. נקרא להעיד גם צ’רלי גומשוב (אנגלי) שהיה ממונה על חדר־הרדיו באניה. הוא סיפר שארבעה ימים לאחר הפלגת האניה נכנסו אחדים מן הנוסעים לחדר־הרדיו, הוציאוהו החוצה ואמרו לו שמעתה ואילך אין לו כל שליטה על המכשיר וטוב יעשה אם לא יתערב במהלך הענינים וישאר על הסיפון.

לשאלת הסניגור ענה, שלא ידע מהי מטרת הנסיעה.

בנאום הסניגוריה הסתמך העו"ד י. שפירא על הנקודות הבאות:

חוקי העליה אינם חוקיים, כי הממשלה צריכה להביא הוכחה שהחוקים האלה חוקקו בהסכמת מיניסטר המושבות.

לא היו הוכחות שהעולים באו לארץ בלי רשות והעובדה היא, שכולם הורדו אל החוף.

רב החובל לא עשה כל דבר המתנגד לחוקים משום שנכנס באופן רגיל לנמל חיפה.

רב החובל אולץ על ידי הנוסעים להתקרב לחופי הארץ ולהיכנס לנמל.

אשר לחבר העובדים – הרי הם עומדים אך ורק לפקודתו של רב החובל.

השופט זיכה את רב החובל על צוותו. בפסק דינו קבע השופט, שלפי דעתו עלו אנשי האניה לארץ בלי כוונה להשתקע בה במקרה ודבר זה לא יורשה להם.

הממשלה לא היתה מרוצה מפסק הדין והיועץ המשפטי שלה, מר הוגן, הגיש ערעור בפני בית הדין העליון.

כעבור חדשיים בערך נתכנס בית הדין העליון לשמוע את הערעור; הרכב השופטים: זקן השופטים סיר טרסטיס והשופטים רוז ופרומקין.

מר הוגן טען, כי מבלי להכנס לבירור הכוונה, הרי עצם העובדה שנכנסו למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל היא עבירה על החוק הטעון עונש.

עו"ד שפירא טען לעומתו, שרב החובל נמצא במצב קשה כאדם אחראי לגורל נוסעי אנייתו. עם פרוץ המלחמה עזבו הפליטים את חוף אירופה ואחרי שנדדו זמן מה בים, נשארו בלי אמצעי מחיה וללא אפשרות להמשיך בדרכם בחיפוש אחרי ארץ שתרצה לקבלם. הוא נכנס לנמל חיפה ולא ניסה להוריד את נוסעיו אי שם בחוף אלא ביקש רשות להורידם. לו לא ניתנה הרשות היה בלי ספק מפליג לחפש מקום אחר. שנית: הסמכות בידי מושל המחוז להרשות לאניה להוריד את נוסעיה מבלי שהיא תקבל לכך רשות מוקדמת, לפני היכנסה לנמל. מכאן נובע שמותר לה להיכנס למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל. הוא הדין לגבי נוסע המגיע ארצה באווירון ויורד בשדה התעופה בלוד. הרי רק אחרי שירד אפשר לקבוע אם עולה חוקי הנו או בלתי־חוקי. במקרה שבלתי־חוקי הוא אפשר לשלוח אותו חזרה. אולם אי אפשר לתבעו לדין בעוון עליה בלתי־ליגאלית היות ועלה על אדמת ארץ ישראל.

זקן השופטים מצא את טענות העורך דין הגיוניות ונכונות. אמנם, רב החובל יכול לעשות כטוב בעיניו עם הנוסעים, אולם אם אלה הם מחוסרי מזון ודורשים שרב החובל יצילם – מחובתו של רב החובל לעשות הכול על מנת להציל את נוסעיו. ואמנם כך עשה, ציין השופט; הוא נכנס לנמל וביקש רשות להוריד את הנוסעים או לפחות שינתן לו מזון כדי להפליג הלאה.

היועץ המשפטי מר הוגן המשיך וטען, שאמנם הנוסעים הורשו לרדת לחוף, אבל עבירה על החוק נשארה עבירה.

בזמן האחרון באים באופן כזה יהודים רבים לארץ ישראל, ואי־אפשר להשאיר אותם באניות שירקבו ולא לגרש אותם, כי אין ארץ הרוצה לקבלם. מוכרחים להרשות להם לרדת, אולם העובדה של עבירה על החוק נשארת עבירה שדורשת עונש בהתאם לחוק.

להלן קרא מכתב מאת הנציב העליון, שאמנם ניתנה לו רשות מאת מיניסטר המושבות לחוקק את חוקי העליה.

החלטת בית הדין העליון היתה:

"ביום ה־19 בספטמבר 1939 הגיעה האניה נעמי־יוליה עם מספר רב של נוסעים למים הטריטוריאליים הארצישראליים. לרוב הנוסעים לא היו הניירות הדרושים לשם כניסה חוקית לארץ. למרות זה, שתחילה חשב רב החובל להוריד את נוסעיו מחוץ למים הטריטוריאליים לתוך סירות ולהעבירם לחופי הארץ – שינה אחר כך את החלטתו או מתוך סיבות הומאניטריות או תחת לחץ הנוסעים עצמם ונכנס באופן ישר וגלוי לנמל חיפה. אמנם התביעה הוכיחה שמצד הנוסעים היתה הפרה של החוק, אולם סעיף 12 של החוק מקנה לבית המשפט את הזכות להחליט שלא היתה כאן הפרה של החוק.

בית הדין העליון מאשר על כן את עמדתו של בית הדין המחוזי ומזכה את אלכסנדר גילינסקי מכל אשמה".

 

פרק עשרים־וששה - כל־דכפין    🔗

העליה הבלתי־חוקית שאורגנה על ידי התנועה הלאומית ואשר מימדיה גדלו והלכו, גרמה להתעוררות רבה בקרב המוני היהודים במרכז ובמזרח אירופה. אלה שכבר נפגעו מידם האכזרית של הנאצים, ראו בעליה זו את דרך ההצלה היחידה, אולם גם בין היהודים בארצות מזרח אירופה, שטרם שועבדו למשטר הנאצי, היו רבים שראו מראש את הסכנה המאיימת והם הסתערו בהמוניהם על משרדי העליה, מוכנים היו לשלם כל מחיר, ובלבד שיצרפום לשיירה.

מארגני העליה ניצלו זאת בלית ברירה. רבים היו הבית“רים מחוסרי האמצעים שלא היה לאל ידם לשלם אפילו את הסכום המינימאלי עבור הוצאות נסיעתם. קופת התנועה הייתה תמיד ריקה – מחלתה הכרונית של התנועה מאז ועד עצם היום הזה – הוצאות העליה האמירו ועלו מיום ליום. איך איפוא יועלו מאות ואלפי הבית”רים מחוסרי־האמצעים וכמהי־הגאולה? מארגני העליה היו על־כן דורשים מחיר כפול מיהודים־סתם כדי לכסות גם את הוצאותיהם של הבית"רים.

ברם, קצרה ידם של משרדי־העליה מטעם התנועה הלאומית מלהיענות לכל אלה הרוצים לעלות והמוכנים לשלם עבור הסעתם בכסף מלא. נמצאו על כן יהודים זריזים, שעמדו על הצד המסחרי של הדבר, ובהעריכם נכונה שזהו עסק היכול להכניס רווחים גדולים, החליטו לנסות את מזלם.

לא נהיה נאמנים לאמת, אם נאמר שכל מארגני־השיירות הפרטיים עיניהם היו נשואות רק לרווחים. אחדים מהם עשו זאת מתוך מניעים רעיוניים או אנושיים, כי ראו את גודל צרת עמם ונחלצו להושיע. ברם איך שלא יהיה, מתוך פרספקטיבה היסטורית יש בידינו לאמר, שאלה וגם אלה זכותם גדולה לאין ערוך, מבלי שים לב למניעים שלהם בזמנו, כי מארגני השיירות הפרטיות הצליחו להציל במשך שנת 1939 כרבבה ומחצית הרבבה יהודים אשר הובאו לארץ ב־35 כלי־שיט שונים.

וכאן עלינו לציין, שרוב מארגני השיירות ה“פרטיות” היו אנשי התנועה הלאומית, שחלק מהם השתתף גם קודם לכן בארגון העליה ב', אולם משום מה נפרדה דרכם והם עזבו את ארגון העליה במסגרת התנועתית, הם פתחו משרדים מקבילים על דעתם עצמם או בשיתוף עם גורמים שונים והמשיכו את פעולתם במשלוח שיירות עולים לארץ. את רוב השיירות האלו אפשר איפוא לזקוף לזכות התנועה הלאומית.

“אניאוס ניקולוס”    🔗

אחד הראשונים שארגן עליה “פרטית” היה מר פלש, מי שהיה יושב ראש התנועה הרביזיוניסטית בברין והממונה על עניני העליה ב' במקום. לאחר סיכסוך שפרץ בינו לבין מרכז העליה בפראג החליט לטפל בעליה על דעת עצמו. הוא פתח משרד גדול בברין והושיב בו למעלה מעשרים פקידים שעסקו בהרשמת מועמדים ובארגון השיירה. מפעילותו הקודמת במסגרת העליה ב' הכיר מספר סוכנים יווניים ועתה ניצל את קשריו לצרכי עבודתו. פלש לא הסתפק בקבלת כסף עבור הנסיעה. אלה שלא היה להם כסף נתבקשו לשלם עבור הנסיעה בתכשיטים. כן דרש מהנוסעים תשלום במטבע זר, כי לא היתה לו אפשרות־העברה באמצעות הבנק הלאומי, כפי שהיתה למשרד העליה בפראג. דבר זה – קבלת תכשיטים ודוויזים מן הנוסעים גרם להפצת שמועות רעות על משרדי העליה בכללם. רוב האנשים לא התמצאו הרבה בהבדלים שבין מרכז העליה בפראג לבין משרדו של פלש, מה עוד שהוא היה ידוע כאחד מראשי הרביזיוניסטים בברין. מר שלמה יעקבי בא במיוחד לצ’כוסלובקיה כדי להכנס בעבי הקורה של הסיכסוך; ובזמן ביקורו הוחלט להוציא את פלש מן המפלגה.

עד מהרה הרכיב פלש את השיירה הראשונה שלו, כי מועמדים לעליה לא חסרו. פלש קיבל לשיירה שלו גם כמאה וארבעים בית"רים ללא כל תשלום עבור הנסיעה. הוא שכר אניה יוונית בשם “אגיאוס ניקולוס” בעלת נפח של כ־1500 טון. השיירה מנתה כ־800 עולים, ובאחד מימי מרץ 1939 הפליגה האניה מנמל רומני שעל הדנובה, מבלי שיהיה לשיירה מלווה, מבלי שתהיינה לרוב אנשיה ויזות, ובלי כל קשר עם ארגון הורדה איזה שהוא בארץ.

בליל ה־31 במרץ הגיעה האניה לחופי הארץ. שעה קלה לאחר חצות, כאשר נעשו על סיפון האניה הכנות לקראת ההורדה הקרובה, הבקיע לפתע זרקור את החשכה, רקיטות התנשאו אל־על ואורו החזק של הזרקור נח על האניה. בו בזמן נפתחה אש מקלעים ורובים לעבר האניה והקליעים נתדפקו כברד על דפנותיה. רב־החובל לא איבד את עשתונותיו והצליח להוציא את האניה מטווח האש.

רק כעת הבחינו בגניחות שעלו מירכתי האניה. התברר ששנים מן הנוסעים נפצעו מיריות המשטרה, אחד מהם – יוסף אבלה – מת כעבור יום מפצעיו.

הד היריות נישא בחללו של העולם כולו ועורר סערת רוחות ותגובות חריפות ביותר נגד המשטר המנדטורי. הקולונל יאשיהו ווג’בוד הגיש שאילתה בענין זה בפרלמנט הבריטי. נציג הממשלה טען בפרלמנט שכל ענין היריות הוא עלילת שוא. מר י. בן־ארי, מזכיר נשיאות הצ"ח בלונדון, יצא עוד באותו ערב לאתונה לחקור בפרשה ובשובו הביא עמו מסמכים וצילומים, המאשרים את פתיחת האש מצד משטרת החופים, והמציאם לווג’בוד.

ווג’בוד העלה את הענין שנית בפרלמנט. הפעם עלה לדוכן מיניסטר המושבות מ. מקדונלד, לענות לווג’בוד ואמר:

“אכן פתח מפקד המשטרה לאַנץ באש־יריות קלה מאוד על הספינה ואחר כך רדפו אחריה, תוך שימוש באקדחים. בשעת המעשה לא נראו אנשים נוסעים בספינה אלא ערימה גדולה של ארגזי עץ, שחשבו כי הם מכילים נשק. פעולה זו של המשטרה היא בהתאם לסעיף 170 מחוקי המכס. מספינה זו לא עלו נוסעים לחופי ארץ־ישראל. אחר־כך נתקבלה ידיעה, שהספינה עגנה באי היווני קאנדיה (כרתים) ב־4 באפריל ובתוכה 687 יהודים מרומניה. שנים מיהודים אלה היו פצועים, אחד מהם מת אחר־כך מפצעיו. הוא, המיניסטר, מביע את צערו אם נכון הדבר, כי הפעולה הבלתי ליגאלית של הספינה גרמה למות בן־אדם”.

וודג’בוד לא הסתפק בתשובת המיניסטר, ודרש מן הממשלה פתיחת חקירה מקיפה ומסירת דין וחשבון מלא לבית הנבחרים. כאשר התעלם המיניסטר מדרישה זו – העיר ווג’בוד שהוא יחדש את הויכוח בעניין זה עם תום ישיבת הבית. אולם נשיא הבית פסק שאין מקום להצעת ווג’בוד, מפני שהענין אינו דחוף כלל ולא נסתיים עדיין.

כאן התרגז ווג’בוד וקרא בקול רם ונרגש: “הענין הוא דחוף, דחוף מאוד, היות ולספינות רבות אחרות צפוי גורל דומה. לפיכך אחדש את שאלותי ודרישותי בענין מעציב וסקנדליוזי זה בסוף הישיבה”.

בישיבת ועדת המנדטים של חבר הלאומים בג’נבה, שנערכה באותה תקופה, חילקו נציגי הצ"ח לכל חברי הועדה צילומים של האניה “אגיאוס ניקולוס”, שבהם נראו חורי הקליעים בדפנותיה, כן הגישו תזכיר מפורט על העליה ב' ויחסה של הממשלה הבריטית כלפיה. בדיונים עמדו כל הנואמים לצד מארגני העליה וכשהגיעו התמונות לידיו של הנציג הבריטי – הוא קפץ ממקומו תוך רוגז רב.

כעבור ימים מספר נתחדש הויכוח בבית הנבחרים הבריטי בעניין זה. לשאלת הציר פייטרס ענה סיר תומס, כי מיניסטר המושבות אישר את הפקודה הנותנת יפוי־כוח לסירות המשטרה הממשלתיות לירות על ספינות המביאות עולים בלתי־חוקיים. אולם לא נכון הדבר כאילו השלטונות הצבאיים קבלו סמכות לירות על העולים הבלתי־חוקיים אחרי עלותם על היבשה.

לא היה בכוחם של הויכוחים האלה להקל על מצוקת העולים ב“אגיאוס־ניקולוס”. האניה הסתובבה בין איי יוון. שלמה טרכטמן שהיה אותו זמן באתונה, עשה רבות יחד עם נציגי קהילת אתונה, למען הקל על סיבלם של העולים. לא הייתה כל אפשרות לחזור ולהפליג לארץ, כי רב החובל סרב בעקשנות להסתכן בנסיעה נוספת.

לבסוף הפליגה “אגיאוס ניקולוס” מנמל בורגאס בדרכה לארץ, כשאליה קשורה סירת מפרש. במחצית השניה של חודש מאי הגיעה למרחק של כעשרים קילומטרים מחוף הארץ. 310 עולים ירדו לסירת המפרש ובמשך יממה שטו לעבר החוף בצפיפות איומה ובחוסר מזון ומים. בקרבת החוף הורידו בסירה את הקבוצה הראשונה – 30 גברים שהחלו לבחון את השטח. הם נוכחו לדעת שהם נמצאים בקרבת כפר ערבי. היה זה הכפר ג’בליה בסביבת עזה. הערבים שהבחינו בהם התקהלו סביבם, כשבידיהם סכינים ופגיונות, והחלו להתנפל על העולים. על אף היותם תשושים הסתערו העולים על הערבים והבריחום. אלה מסרו מיד למשטרה על בואם של העולים. הגיעו כוחות משטרה והורידו את כל העולים לחוף. בזמן ההתגוששות נעלמו שלושה מן הנוסעים, שני גברים ואשה. אחד מהם, ארתור ווייץ, לא נודעו עקבותיו עד היום הזה. יתר השנים הסתתרו במשך הלילה בחולות ולמחרת יצאו לחפש ישוב יהודי. הם נתקלו בקבוצת ערבים גדולה שתפסום והחלו לענותם. מן הצעיר הפשיטו את בגדיו והעמידוהו עירום. את הצעירה רצו לאנוס. אולם בהתגוננותה מצאה תחבולה וטענה שהיא מוכרחה קודם לכן להתרחץ. היא נכנסה למים וזרקה את תכשיטיה אל החוף, הערבים החלו לריב ביניהם על המציאה ופתחו בתיגרה. בינתיים הגיעו למקום מספר שוטרים בריטיים והצילום.

העולים הובלו לחיפה והושמו במחנה ולאחר זמן קצר שוחררו.

האניה “אגיאוס ניקולוס” על שארית נוסעיה חזרה לרומניה. בנמל באלצ’וק אסרה אותם המשטרה הרומנית. לאחר דין ודברים ממושך שוחררה האניה, ועל סיפונה הועלתה עוד קבוצת נוסעים.

בהיות האניה במרחק עשרות קילומטרים מן הארץ, הועברו הנוסעים לסירת מפרש וזו עשתה את דרכה לחופי הארץ. ביום השלושה ביולי נכנסה ישר, באין מפריע לנמל חיפה. באותו בוקר התקיימה הלוייתו של מלח בריטי, שנהרג בהיפלט כדור מאקדוחו, ורבים מעובדי הנמל היו בטלים מעבודה בזמן ההלווייה. לפתע השגיחו בסירה המסתורית שנכנסה לנמל והשליכה עוגן ליד שובר הגלים, ומיד יצאו לקראתה שוטרים ופקידי הנמל.

697 העולים, שהיו ברובם יוצאי צ’כוסלובקיה, מחוז הסודטים ורומניה – הורדו והושמו במחנה מעצר.

“אסימי” – “פנגיה”    🔗

האניה שלאחריה – “אסימי” – זכתה גם היא לפירסום עולמי ועוררה סערת רוחות בישוב היהודי בארץ, כי הייתה זו אחת האניות הראשונות שנוסעיה הוחזרו לים אחרי שניתפסו בחופי המולדת.

“אסימי” הייתה אניה קטנה, בת 350 טון, ועל סיפונה מאתיים וארבעים עולים. שיירה זו אורגנה על ידי “מכבי”, “המזרחי” ו“הנוער הציוני” בעזרתו הפעילה של תהומי הוא אברהם זילבר המכונה גדעון, מפקד האצ"ל לשעבר.

“אסימי” עזבה את נמל קונסטנצה בימים האחרונים של חודש מרץ 1939 ונתגלתה על יד חוף קיסריה ביום ה־11 בחודש אפריל. האניה נצטוותה על ידי המשטרה להפליג לנמל חיפה, ואז נתקבלה ההחלטה לשלחה בחזרה לים הפתוח.

בימים הראשונים לעגינתה בנמל חיפה ערכה המשטרה חקירות מקיפות בין העולים בדבר מארגני העליה, מקום מוצאם של העולים וכדומה. באניה נערך חיטוי יסודי, סופק להם אוכל והימים עברו על העולים תוך פחד ותקווה. כל שעה ציפו לשמוע מה יהיה גורלם. הם לא רצו להאמין שאמנם יהא עליהם לשתות את כוס התרעלה עד תומה. ויחד עמם לא רצה הישוב היהודי להאמין, שהבריטים יבצעו את זממם לשלחם בחזרה. הכול קיוו שברגע האחרון יירתעו מתכניתם השטנית להפקיר את העולים לחסדם של גלי הים הזועפים. כי רק הים היה מוכן לקבלם – שכן מחוסרי תעודות היו העולים ואי היא הארץ שתהא מוכנה לקלוט אנשים, פליטים מסכנים מחוסרי בית ומחוסרי מולדת?…

ובעוד הכול נתונים בקדחת הצפיה – נודע בוקר אחד, ב־17 באפריל, שנתפסה סירת מפרש ועל סיפונה 176 עולים, עייפים, תשושים ורצוצים. הסירה בת ששים הטונות נתפסה בסביבת נתניה וגם היא הובלה לנמל חיפה.

הייתה זאת הסירה, ששמה המקורי היה “סאנטו־מאריה” ולאחר מכן הוחלף ל“פנגיה־קוניפטריה” ובה שארית הפליטה מן האניה “קאטינא”, אשר רוב נוסעיה ירדו בליל שביעי של פסח בחוף כפר ויתקין וקבוצה זו בראשותו של אברהם בלאס המשיכה לנדוד לאורך חופי הארץ, מבלי שתהא להם האפשרות לעלות לחוף.

לאחר שאברהם בלאס נפרד מד“ר פאול ומאחרוני העולים בחוף כפר ויתקין – הוא חזר לספינת הדייגים והפליג לפגוש את “קאטינא”. בלאס קבל לספינתו את שארית הנוסעים מ”קאטינא" וקבע עם רב־החובל שהאניה תמתין במקום 24 שעות, כדי לראות איך יפול דבר ורק לאחר מכן תחזור ליוון.

עם ערב מפליג בלאס עם האנשים לעבר החוף. הוא עלה לראש התורן ותר בעיניו אחר מקום הורדה. ככל שהם מתקדמים מרצינים ונזעפים פניו של אברהם; לאורך החוף מסיירות סירות משטרה. הוא צועק משהו לרב־החובל והספינה מאיטה את מהלכה. כעבור זמן קצר יורד אברהם מן התורן והספינה מתחילה לחזור על עקבותיה.

יום המחרת עובר בחיפושים אחר “קאטינא” – וזו איננה. רב־החובל לא עמד בדיבורו ועזב אותם לאנחות. והגרוע מכל – אין להם מזון ומי־שתיה אלא כדי יום אחד בלבד וגם זה בצימצום.

בטחון העולים שסאת סבלם כבר מלאה – נתערער לחלוטין. האמנם מתחילה פרשת נדודים חדשה שאין לדעת קיצה? רבים הם הרוטנים וטוענים שצריך להפליג ישר לחוף ואפילו ייתפסו על ידי המשטרה. אין הם מוכנים להמשיך ולהתענות בצפיפות האיומה ולכלות את שארית כוחם ברעב ובצמא.

בלילה הבא הם חוזרים על נסיונם ומתקדמים לקראת החוף. הלילה אפל. הגלים סוערים וזועפים. הספינה מיטלטלת מצד אל צד. העולים נצבים עולם על הסיפון, תרמילם על שכמם, מוכנים לירידה. מן הספינה מורדות הסירות והסדרנים מסדרים את קבוצות היורדים לפי התור שנקבע מראש. עוד מספר דקות והספינה עוצרת את מהלכה. ניתנות ההוראות האחרונות ומבצע ההורדה עומד להתחיל.

לפתע הוארה האפלה ברקטות צבעוניות. זרקורים החלו בולשים את פני הים ומטר־יריות ניתך לעבר הספינה. אברהם פוקד להרכין ראש ולהשתטח על הסיפון. המנוע משמיע גניחות קשות ובמלוא מהירותה פונה הספינה לים הפתוח.

למחרת פוקדת אותם סערה קשה. רוב הנוסעים רבוצים עייפים, שבורים ורצוצים ומיואשים. זה היום השני שלא בא אוכל לפיהם וגם ביום שקדם לו טעמו רק כדי מחצית הצנים. הגלים שוטפים את הסיפון ומרטיבים את הנוסעים עד לשד־עצמותיהם. רובם מרגישים ברע. אחדים מהם מתעלפים מרעב ומרוב הקאה. הלימון האחרון שנמצא באניה – מחיה את רוחם. אלו מן הנוסעים המחזיקים מעמד דורשים לכוון את הספינה לחוף – ויהיה אשר יהיה.

אברהם מאמץ את כל כוח־שכנועו – וללא הועיל. אז הוא מציע להם תכנית המתקבלת על דעת הרוב. הם יפליגו לחוף לבנון ושם יקנו מצרכי מזון. שם יקנו גם סירה להורדה, כי הסירות אבדו להם בליל אמש, בברחם מיריות המשטרה. בלי סירות ובכוחות תשושים אין הוא מוכן לבצע הורדה, כי יהיה בכך משום סיכון חייהם של הנוסעים.

בחוף צור יורד אברהם בלוויית אחד הנוסעים לחוף לקנות מצרכים. עובדי הנמל הערביים תפסו אותם ורצו להתנקש בהם, אולם שוטרים צרפתיים הצילום מידיהם. הם עוברים על פני כל החנויות וקונים מכל הבא ליד. ושוב מצילים אותם השוטרים מידי ההמון שהתאסף סביבם. אולם הפעם הם מובלים לתחנת המשטרה, ומכאן בסירת משטרת החוף הצרפתית לספינה. השוטרים עורכים בספינה חיפוש אחרי נשק וסחורה מוברחת. אולם הכרת פניהם של העולים עונה בהם שאין כאן מקום להרבות בחיפושים. השוטרים מעלים מסירתם את כל מזונם, מרוקנים כיסיהם מסיגריות ומחלקים אותם לעולים. בפניהם – השתתפות בצער ובפיהם איחולי הצלחה. המשטרה אף נותנת להם במתנה סירה ונפרדת מהם בידידות. תוך כדי כך הגיעה סירה והביאה את המצרכים שנקנו ובספינה שמחה וששון.

הספינה חוזרת לחופי הארץ. בדעת אברהם לבצע הלילה את ההורדה בחוף נתניה והוא מתחיל בהכנות הדרושות. לפתע, בשעת הצהריים נשמע ממרחקים רעש מנועים שגבר והלך מרגע לרגע, ובטרם הספיקו לעמוד על טיבו, כבר חג מעל ראשם אוירון בריטי, אשר הנמיך טוס. אחד הטייסים כופף את מחצית גופו דרך החלון ובידו מצלמה. כעבור דקות מספר שוב התרומם האוירון ונעלם הרחק באופק.

אברהם מצווה להסיע את הספינה צפונה. הוא יוריד הלילה את האנשים על יד נהריה או ראש הנקרה. ברם לא עברה שעה ארוכה – והנה הופיעו שלוש סירות מנוע של המשטרה, והקיפו את הספינה מכל עבריה. שוטרים מזויינים עלו על סיפונה ופקדו עליה להפליג לחיפה.

למחרת הועברו העולים ל“אסימי” וביום שלאחריו הוחזרו לספינתם. מפקד הנמל עלה על הסיפון והודיע שיציידו אותם במצרכי מזון, מי־שתיה וסירות ויחזירו אותם לים.

שבתון והפגנות בחיפה    🔗

הידיעה על החזרתם – הממה אותם. כבסרט עבר לנגד עיניהם כל מסע הנדודים הארוך על תלאותיו וסבלותיו. הלשם זה התענו שבועות וחדשים ארוכים ועמדו בכל המבחנים הקשים והאיומים?! הדבר לא יקום ולא יהיה! כל עוד רוח חיים בקרבם לא יצליחו הבריטים לבצע את זממם!

אברהם סידר את העולים על סיפון האניה בשלושה מעגלים. אנשי המעגל החיצוני זרקו לתוך הים את כל המצרכים שהובאו להם ואיימו לקפוץ לתוך הים. אנשי המעגל השני החלו זועקים בצעקות פרא שהרעידו את כל הסביבה והדם הגיע עד לפינות המרוחקות של העיר. ואילו במעגל הפנימי – אחד מהם, הזקן בחבורה, התעטף בטלית ותפילין, החזיק בידיו נרות דולקים וכל אנשי המעגל חזרו אחריו על פרקי תהילים, שנאמרו בקול בוכים מרטיט־לבבות. כל נסיונותיהם של הבריטים להשתלט עליהם, וכל איומיהם עלו בתוהו. היה זה מחזה מזעזע שהיה עשוי לרכך אפילו לב־אבן.

בעוד העולים מנהלים מלחמה נואשת באמצעים המוגבלים שברשותם, עוררה הידיעה על החלטת השלטונות להחזירם לים התמרמרות גדולה וכאב עמוק בקרב הישוב.

בחיפה שתושביה היו עדים למחזות המזעזעים, פרצה שביתה כללית שהקיפה את כל שטחי החיים בעיר. ועד הקהילה שנתכנס לישיבה מיוחדת שיגר לועד הלאומי את המברק הבא:

“הציבור העברי בחיפה הנמצא במתיחות בלתי־פוסקת זה שנים עשר יום, למשמע העינויים של יותר מארבע מאות מעפילים, פליטי גרמניה וצ’כוסלובקיה הנמצאים אחרי שבועות של טילטולים ורעב במצב אנטי־סניטרי ללא כל אפשרות של קבלת עזרה רפואית ומשפטית, התעורר בלילה לקול צעקות איומות שהגיעו עד מרכז הדר הכרמל מאניות המעפילים. שליחת האניה “אסימי” והנסיון לשלוח 165 מעפילים בסירת מפרש רעועה, שלדעת כל המומחים, ואף לדעת אנשי משטרה אחראים, אינה ראויה להפלגה, הביאה את הציבור היהודי בחיפה בעשרות אלפיו להתמרמרות והתרגשות ולשבתון מוחלט בכל ענפי החיים. דורשים מכם התערבות מידית בפני השלטונות כדי להוריד את המעפילים מסירת המפרש כל עוד נפשם בם”.

משלחת התייצבה בשעה אחת־עשרה בבוקר במשרדי מושל המחוז. המשלחת גוללה בפני המושל את כל פרשת הסבל והיסורים של המעפילים.

בשעות הצהריים התכנסו המוני חיפה לעצרת מחאה באמפיתיאטרון ונישאו נאומי מחאה חריפים נגד השלטונות.

בכל העיר הודבקו כרוזים וסיסמאות: “הבוז לממשלה”, “המעפילים יעלו”, “תחת אניה אחת תעלינה מאה אניות”, “ספינות היאוש תחזורנה” וכדומה.

המוני חיפה יצאו להפגנות רחוב. ברחוב הרצל פוזרה ההפגנה על ידי המשטרה. שוטר בריטי אחד נפצע מאבן. נפצעו גם מספר יהודים.

גלוי־דעת מטעם כל המפלגות, המוסדות והארגונים בעיר ובשכונות פורסם על ידי ועד הקהילה, ובו נאמר:

"בהתמרמרות ובהזדעזעות שמענו על יסורי המעפילים בספינות ובסירות בחופי הארץ, על גירוש “אסימי” ועל נסיון לשלוח בכוח את סירת המפרש מחופי הארץ. השביתה הכללית של כל הישוב העברי שפרצה בעבודה, במלאכה ובמסחר נתנה בטוי נמרץ לרגשות הציבור הסובל את יסורי אחיו.

הישוב העברי לא יכול להשלים עם כך, שממשלת הארץ תפלה לרעה את ארץ־ישראל בקליטת פליטי ישראל לעומת ארצות אחרות. הישוב היהודי בחיפה דורש זכות מקלט בביתו הלאומי לקליטת הנאנקים בחופי הארץ".

האוניברסיטה העברית בירושלים השביתה את הלימודים וכינסה סיפות מחאה מטעם הסתדרות הסטודנטים והנהלת האוניברסיטה. ולאחר מכן יצאו להפגין ברחובות.

השביתה הקיפה גם את הכיתות הגבוהות של בתי הספר בירושלים. נשיאות ועד הקהילה פנתה לועד הלאומי בדרישה לפעול למען הורדת העולים.

גם מועצת עירית תל־אביב שנתכנסה לישיבתה עמדה בסימן גרוש העולים.

חבר המועצה ד"ר משה כהן הציע:

1. לשלוח מחאה נמרצת לשלטונות ולדרוש את הורדת העולים, כי הגרוש הוא בלתי־חוקי בהחלט.

2. לשגר מברק מחאה לפרלמנט הבריטי ולקונגרס האמריקני ולהסביר להם, שמעשי ממשלת ארץ־ישראל לגבי הפליטים אינם טובים ממעשי היטלר. לשלוח צילומים ממצב הפליטים לכל רחבי תבל כדי שהעולם יזדעזע.

3. על עירית תל־אביב לפנות בהזמנה לכל הפליטים היהודיים באשר הם שם, שיחזרו למולדתם, שאנו נקבל אותם בסבר פנים יפות, נאכילם, נפרנסם ונפתח בפניהם את שערינו לרווחה.

4. על עירית תל־אביב להצטרף למחאת חיפה. נשלח להם ברכה: “תחזקנה ידיכם!” לא נסתפק עוד במלים נחליט על הפגנות ממשיות".

באותו זמן עצמו נערכו בתל־אביב הפגנות נוער סוערות.

הגירוש    🔗

מן האניה “אסימי” נשלח כרוז לישוב בו נאמר:

"אנו שבויי “אסימי”, שברחו ממחנות הריכוז בגרמניה מחרב הנאצים, פונים אליכם, לכל אחד שדופק עדיין בקרבו לב רחום אנושי, לכל העולם הנאור ולממשלת בריטניה בקריאה

הצילו!

אחרי נדודים של שבועות וחדשים על גלי־הים הסוערים, על סיפונה של אניה מיושנת, נתפסנו – גברים ונשים, רעבים וחולים על יד חופי הארץ, הארץ היחידה שעדיין נשארה, מאחר שכל יתר ארצות העולם לא הושיטו לנו יד עזרה.

המינהלה הממלאת את הפקודה האכזרית סגרה עלינו במפרץ חיפה, בתנאים סניטריים איומים, מזה 10 ימים, בדוחק איום והכינים לוקחים את שארית כוחנו. חולים הזקוקים לעזרה וניתוחים מתגלגלים ברפש, דוחק וכו'.

כעת הגיעתנו הידיעה שעומדים להחזירנו לים, בלי סירות הצלה, לחם, מים ותרופות. לאן נלך? האם נידונו לכליה ואבדון, וכל זה מתרחש תחת שלטון בריטניה במאה העשרים!

אנו פונים לישוב בארץ, לעם העברי ולממשלה הארצישראלית –

הצילו!

וכה מתארים עתוני הארץ את מה שהתרחש בימים ההם:

השעה עשר וחצי בלילה. המעפילים על האניה “אסימי” ועל סירת־המפרש, יגעי־כוח מתלאותיהם המרובות, עיפים ועצובים ממראה החוף הגואל לנגד עיניהם שיד אכזרית מפרידה בינו לבינם – שקעו בזרועות השינה.

באותה שעה עלו על האניה שוטרים שהביאו מטעם השלטונות צרכי אוכל: קמח, תפוחי אדמה ואורז, – צידה לשני ימים בערך.

העירו אותם משנתם, בעינים עטופות השינה חשבו בתומם שהביאו להם את בשורת הגאולה – והנה מודיעים להם שעליהם להפליג הלילה. הם מסרבים לקבל את האוכל. מכת גזר הדין הממה אותם. רק רופא הנמצא בין המעפילים וכמה מבין העולים החלו לצעוק כי אין להם די מים, וכי האוכל לא יספיק לדרך ארוכה, וסופם למות ברעב ובצמא בלב־ים.

בינתיים פרצו מסירת המפרש צעקות היסטריות שקולן נשמע עד הדר הכרמל. השוטרים הבריטיים, שהיו סביב הסירה חששו לגורל חבריהם וירו כמה יריות באויר כדי להפחיד את המעפילים, אולם איש לא שעה אליהם ואל יריותיהם. ההתרגשות גברה והלכה. המעפילים פרשו את כפיהם ושוועו: “תהרגו אחד אחד, כי אין לנו מה לאבד!” “ברחנו מהגיהנום הנאצי, וזוהי הארץ היחידה שנשארה לנו להצלתנו!”

רבים מן המעפילים התחילו להתפלל בקול רם תפילות של הימים הנוראים וקראו פרקי תהילים בציבור.

כשראה הקצין הממונה על הנמל, מר ווב, שקול הצעקות אינו פוסק – עלה בעצמו על סירת המפרש להרגיע את המעפילים, אולם מאמציו היו לשוא. התרגזותם והתרגשותם גברו עוד יותר. כמעט שאבדו את השליטה על עצמם והתחילו לזרוק את בגדיהם ואת פחי המים הימה.

מחזות־היאוש נגעו כנראה אל לב מר ווב והשוטרים שליווהו, הוא ירד אל היבשה והתקשר עם השלטונות המרכזיים ולאחר השתדלות ארוכה יכול לבשר לאנשי סירת המפרשים, שהיא תשאר בנמל.

לאחר שציידו את “אסימי” בצרכי רפואה – ניגשה סירת מוטור של המשטרה בראשות הקצינים שאו וקונקויסט ופקדו על האניה להפליג. בשעה 5 יצאה “אסימי” את הנמל.

בשעות הבוקר המוקדמות פשטה הידיעה המחרידה בעיר חיפה. ההתמרמרות גברה ומצאה את בטוייה בשביתה כללית, שהקיפה את כל החיים הכלכליים. שום יד לא אירגנה אותה. המצפון העברי פקד על כל אחד להביע את מרירות לבו בביטול כל מלאכה. אף התנועה נפסקה בין הערים עד שעה עשר. גם עורכי הדין הודיעו שהם לא יקיימו את המשפטים.

הזכות לכל אדם הנמצא בגבולות הארץ, גם אם עבר עבירה, לפנות לבית הדין העליון בארץ־ישראל. בזכות זו רצו המטפלים בעניני אניות המעפילים להשתמש. אולם השלטונות החישו את פעולתם כדי שלא יהיה סיפק בידי המטפלים ליהנות מזכות זו ועוד יתירה עשו – הם הכריחו את רב־החובל של האניה לחתום על כתב פטורין לעורך הדין י. שפירא שהגן עליו. בשעה 10 בלילה הלכו לביתו של עו"ד שפירא הקצין קונקויסט בלוויית קצין בריטי מהבולשת, הם הביאו אתם את רב־החובל ובנוכחותם חתם רב־החובל על כתב הפיטורין.

אפילוג ל“קאטינא”    🔗

הציפיה לקראת העלאת מעפילי סירת המפרש על החוף גברה משעות הבוקר המוקדמות. סיפרו כי המעפילים יורדו מסירת המפרש בבוקר. אולם הסידורים הפורמליים נמשכו עד הצהריים, והמונים נצטופפו בנמל ועל יד שעריו. רבים טיפסו על גגות המחסנים ועל האניות שהטעינו פרי הדר. לאורך הדרך הסתדרו כמה פלוגות שוטרים בריטיים, כולם במצב הכן, ולא נתנו לקהל להתקרב לשטח הרציף.

ב־12.15 ראו את הסירה מתקרבת וב־12.45 עגנה הסירה תחת משמר חזק על יד הרציף, ורק אז נתגלתה לעיני הצופים צורתה העלובה של הסירה וסבל הנמצאים בה.

בשעה אחת החלה הורדת העולים. אחד אחד הוכנסו לתוך המכוניות שעמדו ברציף כדי להעבירם להסגר.

ששים המעפילים הראשונים ירדו כשכל אחד נושא על שכמו ילקוט קטן. דמעות גיל נראו בעיני אחדים מהם. אחד מבין הראשונים נפל על הארץ ונשק את אדמת המולדת. תמונה זו זעזעה את העומדים ודמעות ניקוו בעיני רבים.

פני המעפילים צנומים ושזופים מהשמש שצרבה אותם על סיפון הסירה. בגדיהם קרועים ובלוייים ומפיצים ריח רע. על פניהם חרותים אותות הסבל, היאוש והעינויים שעברו עליהם.

אולם מדי רדת העולה מן הסירה ובדרוך רגלו על אדמת הרציף משתנית מיד הבעת פניו, ורצון־החיים נשקף מעיניו. ששים הראשונים התישבו במכוניות וזזו מן המקום תוך רעם מחיאות כפיים סוערות וקריאות: “בואכם לשלום” ו“שבו בנים לגבולם”, “לא ניתן לכם לחזור”, “אתנו תשארו וביחד נלחם”!

אחרי שהמכוניות נסעו – פנו מן הקהל אל הקצינים, שהיו במקום, ובקשום להרשות להגיש אוכל למעפילים הנותרים בסירה. הבקשה נתמלאה ומיד שלחו למעפילים אוכל ומי־סודה. בהפסקות של חצי שעה חזרו המכוניות שלוש פעמים והעבירו את כל העולים, ביניהם גם חמשה מעובדי האניה ואת רב־החובל.

קרוב לשעה שלוש הובאו כולם לבית ההסגר שבשטח הנמל, שם נעשה חיטוי בבגדיהם והלבישום בגדים נקיים.

העתונאית לאה גינזבורג כתבה ב“המשקיף” על ביקורה במחנה המעצר שלשם הועברו העולים:

"בחוף מעונן. בוקר אפרורי וכהה. המכונית זוחלת בין חולות הים ובתי ערבים נמוכים ומתקרבת לבתי־ההסגר. האספלט מבריק. שביל צר ומאורך חוצה שתי שורות צריפים, המכונסים בתוך רשתות ברזל דקים, ששה צריפים קטנים מכל צד, מסויידים מבחוץ ומבריקים בלובן כחלחל מרחוק.

בלוויית שוטר בריטי אנו מתקרבים לצריפים. בחצרות מרבדי עשב ירקרק מעורבים בחול צהוב. על החבלים תלויים סדינים ומזרונים המתנופפים ברוח הים.

בכניסה עומד צעיר ובוחש בתוך דוד גדול מרק עדשים, היום, אומר הוא, אנו מבשלים בעצמנו, המרק יהיה טוב וטעים. בבקשה לטעום. והוא מושיט את הכף הגדולה המעלה ריח עדשים.

נכנסתי לאחד הצריפים. צורת רבוע לו. בשתי שורות עומדות שש־עשרה מיטות לבנות ונקיות. על אחת מהן יושבים ארבעה צעירים ומשחקים בקלפים. אחד מהם נושא את עיניו, מסמיק ומצטחק חליפות, הקלפים, אומר הוא, יש בהם קסם מיוחד, שוכח אתה את צרותיך, סבלך ורעבונך…

בדרך כלל פניהם טובים, או ליתר דיוק שזופים, וקשה לדעת עד כמה באמת טובים פניהם. כולם מתאספים סביבי, לכל אחד מהם יש מה לשאול, להגיד ולבקש. האחד מבקש לכתוב הביתה. השני להודיע לקרובים, לשלישי דרוש הא, לרביעי דא. אולם לכולם יחד ישנה שאלה אחת ומשותפת: “האמנם יגרשו אותנו?”

האחד, פניו מאורכים, בידו תפוח זהב, הוא מסובב אותו בידו, מקלף, טורף פלח אחד ומספר: “שבועות ושבועות, ימים ולילות, שמש צורבת ומי מלח, לא היה כבר כוח לסבול, ולולא יד הגורל הטובה על סף המולדת, כי אז… מי יודע? ייתכן כי מזמן היינו מוצאים את קברינו במצולות ים”.

בינתיים מתחילים לדבר גם האחרים. כל אחד מוסיף משלו. ומתבהרת תמונת חיים כאובה של בחורים יהודים אמיצים ושואפי חיי חופש, בני עם אומלל במלכודת הגלות. וספורי הרבים הופכים לסיפור מציאותי; לטרגדיה כואבת אחת, ולפתע צצה במוחך שאלה; כיצד? כיצד יכולת לישון במנוחה באותו הלילה, בעת שפקודה אכזרית עמדה לשלוח את סירת המפרש ללב הים ולאבדון?!"

כעבור שלושה שבועות שוחררו מן המחנה, וככה באה לסיומה פרשת “ג’פו” – “קאטינא” רבת הנדודים הסבל והתלאות.

אנשי “אסימי” המשיכו לנדוד על פני הימים משך ששה שבועות ומעלה ולבסוף נחתו בחוף נהריה. בטרם הספיקה סירת המפרש הקטנה שהביאה אותם לחוף לחזור לים הפתוח, הופיעה משטרה ותפסה את הסירה ואסרה את העולים. אחרי זמן קצר של מעצר במחנה הסגר – שוחררו.

רבבה ומחצית הרבבה    🔗

בחדשים מרץ־ספטמבר 1939 הגיעו לחופי הארץ 35 כלי־שיט שאורגנו על־ידי אנשים פרטיים וחברות פרטיות ובהן 14634 עולים בלתי־חוקיים.

אחד הפעילים ביותר בשטח זה היה ז’ק ארון, סוכן אניות לפי מקצועו, שהתמחה בשכירת אניות הודות לקשריו המרובים עם בעלי האניות. בארגון שיירות העולים נעזר על ידי אברהם סטבסקי, שעבד עמו תוך שיתוף־פעולה הדוק.

השיירה הראשונה שאורגנה על ידו יצאה מנמל קונסטנצה באניה “פרוסולא” ומנתה שבע מאות עולים, רובם יוצאי צ’כוסלובקיה ויתרם יוצאי רומניה.

האניה יצאה לדרכה ב־25 במאי, כשהיא מניפה דגל פאנאמה. רב־החובל היה מצוייד בתעודות מסע לשנחאי דרך פורט־סעיד. במחצית חודש יולי נעצרה האניה על ידי משטרת לבנון במימי טריפולי. רב־החובל טען שהמחסור במצרכי מזון אילצהו להתקרב לנמל הקרוב ביותר.

כעבור ארבעה ימים הועברה האניה לנמל ביירות. השלטונות הצבאיים ציידוה במזון ואילצוה להפליג. וכעבור מספר ימים נעצרה על ידי משמר חופים ארצישראלי.

שיירה שניה, שמנתה 650 עולים, יצאה באניה “ברסלאו” מאחד מנמלי הים השחור.

שיירה שלישית – 700 עולים. שם האניה “טריפולי”.

שיירה רביעית – באניה “אזיריס”, 650 עולים, הפליגה מנמל בולגרי.

שיירה חמישית – באניה האיטלקית “בראסלו” – מספר העולים 550, רובם ככולם פליטים משטח הפרוטקטורט.

שיירה שישית – 650 עולים יוצאי צ’כוסלובקיה, שם האניה “קראטובה”, הפליגה מאחד מנמלי הדנובה.

חמש שיירות עולים אורגנו על ידי חברת קונפינו, שבראשה עמד ד"ר קונפינו, עסקן ציבורי ידוע בבולגריה.

לא הצלחנו לברר את שמות האניות של שיירות אלו, פרט לאניה אחת – “רודני־צאר”, שעשתה את דרכה על הדנובה. כל אחת מחמשת השיירות מנתה כ־450 – 550 עולים.

חברת הנסיעות הרומנית “אוריאנט־טוריסט־לויד” אירגנה שיירה בת 270 עולים שהועלו בנמל קונסטנצה על סיפון האניה “סנדו”.

ב־22 בחודש מרץ נעצרה האניה על ידי משמר החופים. מרכז הבולשת בירושלים הוציא פקודה לכל תחנות המשטרה ומשמרות החופים לאמור:

"אתה מצווה בזה להורות לרב־החובל של האניה “סנדו” להפליג מיד ממימי פלשתינה.

סירות משטרה תלווינה את האניה עד מעבר למים הטריטוריאליים ויבטיחו שהאניה לא תחזור.

כל המשמרות של הצבא והמשטרה בחופים מצטווים להשגיח בחוף. אם יסרבו להפליג – להתקשר מיד עם ראש הבולשת ג’יילס".

כעבור 12 שעות מאז היתפשה – הוחזרה האניה לים והפליגה בחזרה לקונסטנצה.

הייתה זאת האניה היחידה שחזרה לנמל מוצאה כלעומת שבאה.

בסוף חודש יוני ארגן העסקן הרביזיוניסטי הידוע ברומניה, מיכאל גורנשטיין (גורן) בשיתוף פעולה עם משרד הנסיעות “רומניה” שיירת עולים בת שש מאות איש בקרוב. השיירה יצאה מנמל קונסטנצה על סיפון האניה “רים”. בשיירה זו יצאו 150 יוצאי וינה, אשר מאז חודש פברואר נתקעו בקונסטנצה בתנאים קשים ואשר מחוסר אמצעים לא יכלו לצאת לדרך.

ועד הקהילה בוינה מסרב, על אף הלחץ שהופעל עליו, להגיש עזרה כספית כלשהי וגם בידי הנהלת משרד העליה ב' ברומניה לא היו הכספים הדרושים להסעתם. השלטונות הרומניים הביטו בעין רעה על שהותם הממושכת במקום ואיימו מדי פעם להחזירם לוינה, כלומר – ישר למחנה ריכוז. בשלב זה התערב בענין מר גורנשטיין, המספר על פרשה זו:

“יום אחד הוזמנתי יחד עם ד”ר קנדיל, יו"ר ועד הפליטים ברומניה, אל מפקד הבולשת דובריסקי.

– שמעתי רבות על פעילותך בעליה הבלתי־חוקית, פנה אלי דובריסקי. ובכן דע לך: הנה לפני שלושה תיקים. בתיק הראשון – פקודת מאסר נגד ד“ר וילי פרל. בתיק השני – פניה לגיסטפו בוינה לאסור את ד”ר שטיינר, ובשלישי – הוראה להחזיר את הקבוצה הוינאית לאוסטריה. מה תאמר על כך?

– לדעתי, עליך להוסיף לשלושת התיקים עוד תיק רביעי, ובו פקודה לאסור את מיכאל גורנשטיין, עניתי.

– הלצה זו תעלה לך ביוקר רב. אני אמנם אצווה לעשות כן.

אמרתי לו שאינני מתלוצץ. פקודות המאסר נגד שטיינר ופרל הוצאו מתוך הנחה שהם פעילים בעליה הבלתי־חוקית, והרי אני אחראי לעליה זו לא פחות מהם. אם הקבוצה הוינאית נמצאת בקונסטנצה בתנאים כה קשים, המשכתי, הרי אין זו אשמתנו, אלא אשמת התנאים המיוחדים שבהם אנו נאלצים לעבוד. כאן עברתי להסברה נרגשת על מצבם הנואש של היהודים בארצות אירופה ועל העליה ב' כאמצעי הצלה יחיד, שהביא הצלה ליהודים וברכה לארצות מוצאם. הרגשתי שדברי נכנסים ללבו של דובריסקי וזה הוסיף עוד להט לדברי. בסופו של דבר קם, לחץ את ידי וקרע לנגד עיני את שלושת התיקים. כן הסכים להאריך את רשיון שהותם של הוינאים ברומניה, ואני התחייבתי להוציאם מרומניה עד לתאריך מסויים.

לא עמדתי בדיבורי. לא היה לי כסף ולא אניה. בלב כבד פניתי לדובריסקי והוא נתן לנו ארכה נוספת. לבסוף פניתי אל מנהל משרד הנסיעות “רומניה”, אהרונסון, יהודי משומד, שנחשול האנטישמיות הגובר לאחר עליית היטלר, נגע עד לבו ועורר בו רצון לעזור. בעזרתו נשכרה האניה “רים” והפליגה לים כשעל סיפונה גם קבוצת האוסטרים".

ליד האי סימי, שבקרבת רודוס אירעה באניה התפוצצות ולהבות אש אחזו בה מכל עבריה. לקריאות העזרה מיהרה לעזרתה האניה האיטלקית “פיומה”, אשר הצילה את הנוסעים והורידה אותם ברודוס.

שלטונות האי החזיקו את העולים במחנה הסגר בתנאים קשים למדי.

במשך ששה שבועות שהו באי ולבסוף הועלו על סיפונה של האניה “אגיאוס ניקולוס” יחד עם עוד מאתיים עולים מרודוס, שאורגנו על ידי ד"ר וילי פרל.

כשלושים קילומטרים מחופי הארץ הועברו הנוסעים לשתי ספינות מפרש וסירת מנוע, שהובילו אותם לחופי הארץ. על יד נתניה נתפסו על ידי המשטרה הבריטית.

בחודש מאי הפליגו על פני הדנובה שתי ספינות יוגוסלביות – “צאר־דושאן” – 167 עולים, “קראליצא־מאריא” – 355 עולים, וספינה הונגרית “טאהי” – 317 עולים. בים השחור הועברו כולם לאניה אחת, שהפליגה לארץ.

זה היה, כנראה, המשלוח השני מארגונו של פלש.

והיו עוד אניות שהגיעו לחופי הארץ, ונתפסו רובן על ידי המשטרה;

“אסטיה” – 699 עולים. סירות משטרה פתחו עליה באש. היא נתפסה על ידי הרצליה בהתחלת חודש אפריל.

“לאס־פרלוס” – 370 עולים. נתפסה על ידי אנית המלחמה הבריטית “אייבנהו” מול חופי נתניה.

“ניקו” – 650 עולים. נתפסה מול חוף נבי־רובין בסוף חודש יולי.

בחדשים אלה נתפסו על יד חופי הארץ כעשר סירות־מפרש, כשבכל אחת מהן כ־200 – 300 עולים.

כל העולים שנתפסו, אם באניות ואם בסירות, הועברו למחנות הסגר בצריפין ועתלית ולבסוף שוחררו. כלי השיט הוחרמו כחוק, ואנשי הצוות נידונו לתקופות מאסר שונות ולקנסות כספיים שונים.

ועל עוד שתי שיירות יש בידינו לספר – שיירות שאורגנו על ידי ד"ר פאול האלר.

אחת השיירות מנתה כארבע מאות איש והפליגה בסוף חודש פברואר 1939 מפיומה על סיפונה של האניה “אגייא דזוני”. רובם של אנשי שיירה זו רוכזו קודם לכן באבאציא ובמקומות קיט שבסביבה אשר בין טריאסטה לפיומה. חלק מאנשי השיירה היו סטודנטים ואקדמאיים שלמדו משך שנים באיטליה וכעת קיבלו צו לעזוב את הארץ, ומכיוון שלא יכלו או לא רצו לחזור לארצות מוצאם נצטרפו לשיירה. בין הנוסעים 13 רופאים – רובם שסיימו את חוק לימודיהם באיטליה. ביניהם רופא קשיש מוינה, אשר נסע אל בנו שנמצא בארץ. באחד מימי הנסיעה חלה הרופא בדלקת ריאות וכל מאמצי הרופאים להציל את חייו עלו בתוהו. נערכה לו הלווייה ימית. כאשר הגיעו העולים לארץ, נודע להם, שבנו של הרופא המנוח, ששירת כגפיר – נרצח בידי הערבים זמן קצר בלבד לפני הגיעם.

בין הרופאים ד"ר חיים אייזנברג ואשתו.

הם נדדו במשך חמישה שבועות על פני הים, כי באמצע הדרך החזיר רב־החובל את האניה והביאה לפיראוס. כאן הודיע שלא יחזור להשיט את האניה אלא אם כן יוסיפו על שכרו.

היו להם שני מלווים ארצישראליים. כאשר החליטו לילה אחד לבצע את ההורדה ירד אחד מהם, גורפינקל שמו, לחוף כדי לבחון את הסביבה אולם הוא לא זכה לחזור אל האניה, הייתה זו סביבה ערבית, הערבים השגיחו בו, תפסוהו ורצחוהו נפש. כאשר הוא בושש לחזור היפנו את האניה לכיוון אחר והיא עלתה על שירטון. בכוחות עצמם ובמאמצים רבים ירדו ממנו וחזרו לים הפתוח. בלילה הבא בוצעה ההורדה באחד החופים והאניה חזרה לים.

העולים רבצו על החוף רועדים מרטיבות וקור. שניים מהם הלכו לסייר בסביבה עד מהרה ראו אנשים מתקרבים אליהם. היו אלה תושבים יהודיים שבסביבה, אולם עד שאלו הגיעו השגיחו בהם גם ערבים מהסביבה ובעוד מספר דקות החל אוירון חג מעליהם. העולים הוסתרו בפרדסים בסביבת אשדוד, הובהלו אוטובוסים שקלטו את הנשים ואת הילדים. אך הספיקו להתרחק והפרדסים הוקפו בכוחות צבא ומשטרה חזקים. חלק מן העולים הצליח לברוח – יתרם הובלו על ידי המשטרה ליפו ולאחר מכן למחנה המעצר בצריפין וממנו שוחררו כעבור עשרה ימים.

השיירה השנייה, וגם בה כארבע מאות איש, עזבה את פיומה בסוף חודש מרץ. היא הצליחה להגיע לארץ ללא תקלות.

 

פרק עשרים־ושבעה - העליה ה“מאורגנת”    🔗

שעה שהעליה הבלתי־חוקית התנהלה במלוא היקפה ועשרות כלי שיט נודדים על פני הימים ועל סיפונם אלפי עולים; שעה שאלפי עולים בלתי־חוקיים כבר הגיעו לחוף מבטחים, בעוד שרבבות יהודים נודדים בדרכי אירופה האבלות ומחפשים מקלט והצלה – באותה שעה עצמה מתנהלים עדיין בקרב ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית ו“ההגנה” ויכוחים רעיוניים ודיונים מעשיים על עצם התופעה של עליה בלתי־חוקית ועל יחסם כלפיה.

את עמדתם של החוגים הציוניים הרשמיים לעליה הבלתי־ליגאלית מסכם “שמעון” ב“ספר המעפילים”¹⁶ לאמור:

“…ארעה לנו גם תקלה מרובה: כשלונה של וולוס” ב‘, שהפליגה זמן מועט אחרי “וולוס” א’, אך לא הצליחה להעלות את אנשיה לחוף ונאלצה, אחרי נדודי־חודשים, שבעת תלאות, לחזור לגולה. מפלה אחת נחלנו – והפעולה הוכתה בשיתוק. העליה שפרחה ב־1934, מאורגנת בידי חוגים יהודיים שונים ללא קשר הדדי ביניהם, מצמצמת את עצמה ומתמעטת עד כדי חדלון ב־1935. החוגים והחברות שטרחו בהעלאת ה“חומר” הבלתי־חלוצי, פעולתם נפסקה לרגל החמרת המצב הכלכלי בארץ. והתנועה החלוצית – ההפסד הכספי הגדול של “וולוס” ב' רבץ כמשא כבד עליה ושנתיים ימים, תחת לפתח פעולה יוזמת, שקדה לחבוש את פצעיה. בקרב החלוצים, ובעיקר בין אנשי ההכשרה, פועם הרצון להתפרץ ולעלות. אך אותם חוגים בציונות שלבם היה קודם עם המפעל, נרתעו מפאת הכשלון ומפאת ההפסד שבממון. לא היינו מוכנים לקשיים. המכשולים הדהימונו. היו שהתחילו מהססים, והיו שאמרו: לא זו הדרך.

ובינתיים נפל דבר קשה יותר, אשר שינה את פני המציאות הארץ־ישראלית מן הקצה אל הקצה: פרצו מאורעות תרצ"ו בארץ. המאורעות בפני עצמם הגבילו

את כושר הקליטה של הארץ, אך הם אבותיה של תופעה אחרת, קשה ביותר, הלא היא ההתחשבות בדעת השלטונות. היו מאנשינו שאמרו: המציאות כופה עלינו, המציאות מחייבתנו. ויש מהם שהוסיפו ואמרו: החייל האנגלי מסכן את נפשו למען היהודים והממשלה תבקש לבוא על גמולה, לפצות את הערבים על חשבוננו. חברים אלה לא שנפל אליהם פחד המאורעות, אלא שחששו שמא יעזבנו בעל־הברית לנפשנו. הלך הרוח ושיקול הדעת היה: אני בכוחותי שלי לא אוכל לעמוד, קשור אני ללא תנאי בבעל בריתי זה, מוכרח אני לקבל כמה מדרישותיו. החבר שקולו נשמע אמר אז: האנגלים יוותרו לנו בכמה שטחים: בהתיישבות, בבטחון, כאן יימנעו מהתערבות. אך התערב יתערבו בענין שהוא סמל לשלטונם כאן, הלא היא הכניסה לארץ, העליה. האנגלי לא יסכים שאנחנו נפעל בשטח זה בניגוד לחוקיו.

שנה תמימה, משלהי 1937 עד שלהי 1938, עמדנו בוויכוח פנימי על עליה ב'. חובה לומר, שהיו שהתנגדו לה מבלי להנמיך את קוממיותם היהודית, את נכונות עמידתם בשער. אך הם הסיקו מסקנה ידועה ממצב מסויים, ומסקנתם הייתה מוטעית. אכן, היו גם בתנועתנו אנשים, שלבם לא הלך אחרי הופעה מלחמתית זו, מהם שראו בכך אלמות ומעשים של קונטרובנדה ורמאות. אחרים תהו על הצורך בעליה במחתרת בדרך־לא־דרך מתוך שהם מאמינים באפשרויות הגדולות המזומנות לנו, והימים ימי תקוות המדינה היהודית. אף כאן צפונה היתה שגיאה חמורה. השיקול צריך היה להיות אחד: להוליך בכל דרך עוד מאה אלף יהודים; אחר כך, משתיפתח דרך המלך, נביא כהנה וכהנה.

משהתנערה במקצת הארץ מהלומת המאורעות, ומשהתאושש “החלוץ”, בפולין מכשלון “וולוס” ב', שב והתעורר הרעיון בדבר הצורך בהמשך העליה היהודית העצמאית. קיבוצי הכשרה שנתגבשו בעבודה ובמצוקת הימים, נטלו את היזמה לידיהם. הם שתבעו ודרשו, הם שלא נתנו דמי למוסדות ואישים, הם שהיו הפה להכרח עליתם בכל דרך שהיא. ואכן, בראשית 1938 חודשה העליה. הגיעה לארץ ספינה קטנה ובה ששים וחמישה חלוצים מפולין¹⁷. ספינה זו – פרי המאמץ העצמי של “החלוץ” בפולין הייתה.

כל אותה שנת 1938 התנהלה העבודה בקצב איטי. הייתה זו עבודת גישוש, “פארטיזנית”; למרחב יצאנו רק בשלהי השנה, לאחר שהתחיל ההרג ביהודי גרמניה, כשיהודים נעו־ונדו ביערות. בשנת 1939 התחלנו משלחים אניות של 300, של 800 ואף של 1400 איש. רק עתה נתחוור לנו אילו אפשרויות היו לנו וכמה מרובות האפשרויות שבפנינו. במשך שמונת חדשי 1939 עלו פי 15 מאשר בכל שנת 1938 כולה. רכשנו לנו גם קשרים פוליטיים עם שלטונות ארצות המוצא שאיפשרו לנו פיתוח הפעולה בהיקף רחב.

קרובים היינו לפתרון הבעייה הכספית, ע“י מימון העליה בידי היהודים העולים בעצמם, ללא עזרה מן החוץ כמעט. אולם כאן פרצה המלחמה. פסקה ההעפלה”.

קרובים היינו לפתרון הבעייה הכספית, ע“י מימון העליה בידי היהודים העולים בעצמם, ללא עזרה מן החוץ כמעט. אולם כאן פרצה המלחמה. פסקה ההעפלה”.

הראשונה באניות שנשלחה על ידי ארגונים ציוניים שלא מן התנועה הלאומית בשנת 1939, הייתה “אסימי”, אשר כפי שסופר לעיל, הפליגה מנמל קונסטנצה בסוף מרץ 1939. הקבוצה העיקרית – מיוצאי פולין בצרוף קבוצה רומנית. רוב אנשי השיירה היו מן “המזרחי” ו“הנוער הציוני”.

האניה השניה – “ליזל”, אורגנה על ידי אנשי “מכבי” בוינה. מספר הנוסעים היה כ־900, ביניהם 120 בית“רים מהונגריה וקבוצת בית”רים מרומניה. השיירה יצאה בדרך הדנובה בחודש מאי 1939, ובקונסטנצה הועלתה על סיפונה של “ליזל”.

בהתחלת חודש יוני נעצרה האניה בימה של יפו על ידי אנית־המלחמה הבריטית “פנגבורן” והעולים הורדו לחוף.

אניה שלישית – “מרסיס, הפליגה מנמל בורגאס בחודש מאי כשעל סיפונה כ־700 עולים, בעיקר צעירים. ברובם היו מפולין ובחלקם מרומניה. היו אלה אנשי “גורדוניה”, “מכבי”, “הנוער הציוני”, “השומר הצעיר” ו”ברית הקנאים" (מיסודו של מאיר גרוסמן).

“אטראטו” היא האניה הרביעית, שהפליגה גם היא מבורגאס בחודש מאי, כשעל סיפונה כ־400 עולים. היא נעצרה מול חוף נתניה על ידי אנית־המלחמה “רוטון”.

השיירה החמישית יצאה בחודש יוני על סיפון האניה “קולוראדו”, מנמל קונסטנצה, ובה 373 עולים, רובם מפולין וחלקם מרומניה. היא נעצרה על ידי אנית המלחמה “אימפריאל” מול חוף הרצליה.

השיירה השישית – “טייגר־היל” ובה כ־1400 נוסעים, רובם צעירים, הפליגה מקונסטנצה בסוף חודש יולי. בתחילת ספטמבר הגיעה האניה לתל־אביב ועלתה על שרטון במרחק כחצי קילומטר מהאניה “פאריטה”. כמאתיים עולים הספיקו להימלט עד לבוא המשטרה.

בפקודת סרג’נט המשטרה הבריטי פ. ל. פלין, פתחה סירת המשטרה “לורנה” באש לעבר העולים שנמצאו על סיפונה. אחד העולים, צבי בינדר, מפולין נהרג במקום, ושני ד"ר רוברט שניידר מפראג, נפצע קשה ומת לאחר מכן מפצעו – כל העולים הועברו למחנה בצריפין.

בזמן הנסיעה מתה עולה אחת – צפורה לויט, ועולה אחרת, יונה שימשילביץ, שחלתה באניה – מתה ביום הירידה לחוף.

השיירה האחרונה שהועלתה על ידי הארגונים הציוניים האחרים בתקופה זו באה באניה “הילדה”, אשר הפליגה מנמל באלצ’וק הרומני בדצמבר כשעל סיפונה 720 איש.

גם אניה זו אורגנה על ידי אנשי “מכבי” וינה.

על התהפוכות ביחסם של המוסדות הציוניים הרשמיים לעליה ב' ערב פרוץ המלחמה ניתן לעמוד לפני מאמרו של העתונאי הרביזיוניסטי הידוע מר אברהם אברהמס ז"ל, שפורסם ב־18 באוגוסט 1939 בעתון “הירדן”. הוא כותב:

"באופן פתאומי החלה העתונות העברית והאידית של הסוכנות לכתוב על העליה הבלתי־חוקית בסגנון מוזר למדי. בתחילה נקטו חוגי הסוכנות בעמדה שלילית לחלוטין. אנשיהם הרבו לספר על הסכנות הכרוכות בעליה זו והזהירו את הקהל מלתמוך בה. איש כמו בנטביץ הרחיק לכת עד כדי כך, שבעת סיורו בדרום אפריקה הכריז במסיבת עתונאים פומבית שהרביזיוניסטים עוסקים בפעולות בלתי חוקיות ויש לעצור בהם.

כעבור זמן מה שינו חוגי הסוכנות את הסגנון. הם גילו, שסיסמת “המעפילים יעפילו” מהווה אמצעי מצויין לאסוף כספים, והם הזדרזו לא להחמיץ את ההזדמנות. זה מסביר את הסכמתם הזמנית ונסיונם לאשר ולגנות את ההעפלה בעת ובעונה אחת.

ואולם לפני כשבועיים נשתנה הקו שוב. מה גרם לשינוי פתאומי זה? מה גרם לקפיצה זו מהסכמה למחצה לגנוי מוחלט?

כדי לתת תשובה עלינו לחזור לשבועות שקדמו לוויכוח הארצישראלי האחרון בבית הנבחרים הבריטי. כמה ימים לפני הוויכוח הבליטו ה“טיימס”, ה“דיילי טלגרף” וה“גרייט בריטן אנד מידל־איסט” דברי אזהרה לסוכנות ואיימו בסנקציות, באם לא יעשה דבר למניעת העליה הבלתי־חוקית. הם רמזו, שאם הסוכנות רוצה להוכיח את טענתה, שהיא שולטת על ההמונים הציוניים, עליה להראות, כי יש באפשרותה להפסיק את פעולותיהם הבלתי חוקיות של אותם ההמונים. במלה אחרת: לסוכנות נאמר באופן ברור שמשרד המושבות דורש ממנה, שהיא תמלא את חובתה תמורת הזכויות הזעומות הנתנות לה.

אחרי כן בא הויכוח הארצישראלי ומר מקדונלד אמר דברים, שהיו אף יותר גלויים וברורים מדברי העתונות הבריטית. הוא האשים את הסוכנות בכך, שהיא מתיחסת בסבלנות לעליה הבלתי־חוקית ואינה נוקטת באמצעים כדי “לאכזב” אותה. מיניסטר המושבות נתמך שוב על ידי העתונות הנ“ל. ה”טיימס" אפילו יצא באיום ובאותו זמן הציע שוחד לסוכנות. נאמר באזני הסוכנות, שאם ברצונה לקבל אפשרות להעלות ארצה יהודים “נבחרים”, הרי עליה לעזור לממשלה על ידי שיתוף פעולה נגד העליה הבלתי־חוקית.

באותו רגע עשתה הסוכנות ג’סטה אמיצה; היא פירסמה גלוי דעת נועז מאוד, בו הצהירה בביטויים חריפים וחשודים כאחד, שהיא לא עשתה שום דבר, כדי למלא דרישות אלה. היא לא תעזור לשום איש, ואף לא לממשלה הבריטית, לסגור את שערי הארץ בפני יהודים. תומכי הסוכנות קראו גלוי־דעת זה וחזרו לבתיהם עם רגש הסיפוק, ששוב לא “נכנעו”.

ועתה נחזור שוב למאמרים שהופיעו בעתוני הסוכנות במשך הימים האחרונים. את המאמרים האלה אפשר רק להבין, אם יודעים את מה שעומד מאחוריהם. לכאורה הם מתכוונים להראות את האכזריות והקשיים והסכנות בהם כרוכה העליה הבלתי־חוקית, המתנהלת, כפי שאומרים, על ידי הרביזיוניסטים. כותבי המאמרים האלה מתארים את הדברים בצבעים השחורים ביותר. הקורא מקבל רושם מלא על ההבדל בין נסיעות תענוג באניות לוקסוס לבין אי־הנוחיות והסכנה שבטרנספורט בספינות המעפילים, המתנהלת על ידי אנשים, שמטרתם העיקרית היא להרבות את הסבל. מובן, שאנשים אלה הם רביזיוניסטים. מספרים מעשיות על נוסע זה או אחר, שסרבו לתת לו ביצה, או שהספינות נשלחו הנה וחזור בים התיכון במשך שבועות לשם תענוג בלבד. בקיצור, כל המאמרים האלה דומים אחד למשנהו באופן מפליא, הן בסגנון והן בתוכן והם עשויים לייצור תמונה מחרידה, שבהשוואה אליה מחנות הריכוז הנאציים הם גן־עדן ממש.

ואולם ישנו קו עוד יותר גרוע במאמרים אלה. מורגש, שבהם מתפרסמים בכוונה תחילה פרטים, שאף יהודי לאומי לא היה רוצה להביא אותם לפרסום ברגע הנוכחי. מתפרסמים שמות האניות, שמות מארגני הטרנספורטים הבלתי־חוקיים, שמות סוכני הטרנספורטים, פרטים על נמלי ההפלגה וכל מיני פרטים אחרים, אשר אותם חיפשו סוכני משרד המושבות והמשטרה הארצישראלית במשך חדשים.

מהי כוונת הפרסום הבולט הזה, שאינו נעשה, בוודאי, בלי ידיעת והסכמת הסוכנות? הרי “דבר” הוא שופר ההסתדרות המפא"ית, שהוא מזדהה למעשה עם הסוכנות. והעתון “היינט” המופיע בוורשה, מתנהל על ידי קבוצת אנשים, אשר הנם למעשה מנהיגי הציונים הכלליים א', ועומדים איפוא בקשר ישיר עם הסוכנות.

אין זה מקרה, ששני העתונים האלה הם המנהלים את פעולת ההלשנה, עתונים אלה מקבלים את הכסף ואת ההוראות מהסוכנות. מדיניותם היא מדיניות הסוכנות, ואם הם יוצאים פתאום למלחמה נגד העליה הבלתי־חוקית, ומשתדלים להפחיד את היהודים המתכוננים להפליג לדרך הבלתי־חוקית ארצה, אין ספק, שהם ממלאים אחר פקודה מגבוה.

ידוע, שבמשך זמן מסויים שררו חלוקי דעות בועד הפועל של הסוכנות בדבר העליה הבלתי־חוקית. כמה מחברי האקזקוטיבה תמכו בה; אחרים גינו אותה ועשו את כל מה שבידם כדי להכשיל אותה. נכון, שאחד או שניים מהם “סטו מדרכם”, כדי לעזור לעליה הבלתי־חוקית. המחלוקת בין שני המחנות נמשכה יותר משנה, ועד לזמן האחרון טרם נתברר מי יהיה המנצח. הגברת העליה הבלתי־חוקית והפופולריות הגוברת של הטרנספורטים, גרמה, בלי ספק, דאגה רבה לאלה המתנגדים לעליה זו, כי הם הבינו, שהקהל אוהד אותה ושאף קבוצות חשובות בתוך ההסתדרות הציונית הישנה עתידים להיגרר אחריה. ובכן הייתה קיימת האפשרות, שמתנגדי העליה הבלתי־חוקית ינחלו מפלה ושהמחנה האחר יוכל אפילו להשתמש במנגנון הסוכנות ובכספיה לשם תמיכה בטרנספורטים הבלתי־חוקיים.

אולם התנאים משתנים במהירות. לשמע איומו הראשון של מקדונלד, שהממשלה תבטל את מכסת העליה החוקית, נפלה דאגה רבה על מנהיגי הסוכנות – גם על המתנגדים לעליה הבלתי־חוקית וגם על תומכיה. בשבילם מכסת העליה החוקית היא ענין בעל חשיבות עצומה. במרוצת הזמן הם השתמשו במכירת סרטיפיקטים באופן זה או אחר ובהשפעה הנובעת ממכירת הסרטיפיקטים, כדי לבצר ולחזק את כוחם. אם לוקחים מהם את הסרטיפיקטים הרי לא יהיה להם מעמד טוב מזה של הצ"ח, ואפילו גרוע מזה; הם יצטרכו להתחרות עם ארגונים, שאינם מהססים להגשים עליה בלתי־חוקית, מכיוון שאין לארגונים אלה מעמד רשמי ואינם מפחדים מסנקציות. זאת עשויה להיות סכנה לעצם קיומה של הסוכנות. ומר מקדונלד ידע זאת היטב. הוא הבין, שהטקטיקה הטובה ביותר היא: לשבת ולחכות, וכאשר התפרסם גלוי הדעת התקיף של הסוכנות, לא הראה מקדונלד שום סימן של בהלה. הוא ידע שלא היו אלה אלא דברים בטלים. הוא חיכה להתפתחות הענינים הטבעית.

מקדונלד קבל עתה את תשובתה האמתית של הסוכנות. היא נכנעה. בודאי היא תבוא מחר ותבקש את התמורה: החזרת הסרטיפיקטים. כאשר מקדונלד דרש מהסוכנות שתעזור לו ללחום בעליה הבלתי־חוקית, היו רבים שחששו, שהיא תעשה זאת בגלוי ובתקיפות. היו אלה אנשים תמימים. הם לא התחשבו עם ה“עדינות” של הסוכנות. הם שכחו, כי ה“לא” של הסוכנות פירושו “כן” לעתים תכופות מאד. אותו הדבר קרה עם החלוקה, עם הועידה היהודית־ערבית ועם שאר הענינים. ואותו דבר קרה גם כעת.

האם קיימת שיטה עוד יותר “עדינה” וזריזה לשם מלחמה בעליה הבלתי־חוקית, מאשר לתאר אותה בצבעים הנוראים והמחרידים האלה, האם ישנו אמצעי יותר מתאים להפחדת היהודים ולמניעת ההעפלה, מאשר לתאר את סכנת הנפש הכרוכה בזה? כאן לפנינו שיא העדינות. כאן לפנינו בגידה פלילית, בלבוש של הומניות. אין זאת התקפה ישירה על העליה הבלתי־חוקית, אין כאן ויכוח בעד ונגד. ישנם כאן רק ספורים ומעשיות על רעב וצמאון, על יריות ומחלות. את המסקנות משאירים לדמיון, לעצבים המרוטים של ההמונים הסובלים.

אנו מבינים ויודעים בבירור את כוונת המשחק הזה. זהו אופן של כתיבת מכתבים למשרד המושבות, מכתבים בלי מעטפות ובולים. לשכת העתונות הממשלתית בירושלים מאספת את כל המאמרים האלה, מתרגמת אותם, מסדרת ושולחת דין וחשבון מקיף ויסודי למשרד המושבות".

חלק רביעי: מלחמת בריטניה בעליה ב'

 

פרק עשרים־ושמונה - ביבשה, באויר ובים    🔗

ככל שגבר זרם העליה הבלתי־חוקית לארץ־ישראל, כן הגבירו הממשלה הבריטית בלונדון וממשלת ארץ ישראל את מלחמתן בעליה זו. כל כוחות האימפריה גויסו למטרה זו. כדי להצדיק את האמצעים החריפים שנקטו לדיכוי העליה, תארו השלטונות הבריטיים את העליה הבלתי־חוקית כ“מפעל של אנשים חסרי־מצפון, הצדים ברשתם את האנשים האומללים, ששוכנעו על ידי התעמולה המתמדת, כי זאת היא דרך הצלתם היחידה; הם ממלאים את האניות מעל לכל מידה, ללא מזון מספיק, בתנאים קשים ללא נשוא. זוהי תנועה מסועפת ומאורגנת היטב. המארגנים מחזיקים רשת מסועפת וחזקה של סוכנים בארצות אירופה המזרחית והדרום־מזרחית”. וכדי שלא להשאיר מקום לספק בדבר הצורך במאמצים הכבירים שמשקיעים השלטונות לבלימת העליה הם מוסיפים כי“העליה הבלתי־ליגאלית מהווה גם מקור של סכנה גדולה בשביל החוק והסדר בארץ־ישראל. היא כרוכה בסכנה של מלחמת־אזרחים ושל שיתוק הממשלה הארצישראלית”.

על יד המטה הבריטי הראשי במזרח התיכון הוקמה מחלקה מיוחדת בהשתתפות נציגי הצבא, הצי וחיל האויר, לשם מלחמה בצי־הפליטים היהודי, זה צי האניות הרעועות וספינות המפרש הנודדות על פני ימים כשעל סיפונן גברים, נשים וטף חסרי־מגן.

סוכנים ובלשים בריטיים למיניהם שרצו בנמלי אירופה ובבירותיה ושיגרו באופן מתמיד דינים וחשבונות על ריכוזי העולים, מספרם, ארצות מוצאם, שמות האניות ומועד הפלגתן. גם ראשי הבולשת הבריטית בארץ־ישראל וקציניה הגבוהים נשלחו לבלוש אחרי מרכזי העליה ב'. לשגרירות הבריטית בבוקרסט, למשל, סופחו קציני בולשת דוברי אידיש, ביניהם הקצינים רובינסון, דיקסון ואחרים.

הממשלה הבריטית פתחה גם בפעולה דיפלומטית נרחבת אצל ממשלות פולין, צ’כוסלובקיה, רומניה, יוון, צרפת, איטליה, בולגריה, הולנד, הונגריה, יוגוסלביה, מקסיקו, פנמה ומדינות אחרות ודרשה את הצטרפותן ל“מלחמת המצווה” נגד העליה.

כתוצאה מכך אסר מיניסטר הצי היווני בראשית שנת 1939 על אניות יווניות להעלות יהודים לארץ־ישראל אם אין בידם פספורטים כשרים לנסוע לארץ. הממשלה היוונית אסרה על קציני ומלחי הצי המסחרי היווני לעסוק בהעברת נוסעים יהודים לארץ־ישראל, שדרכוניהם אינם בסדר, גם אם הם נוסעים באניות שאינן יווניות והמניפות דגלי ארצות אחרות. העובר על פקודה זו היה צפוי לבטול רשיונו לעסוק בימאות.

ב־25 ביולי 1939 נתפרסמה ידיעה ב“דיילי־הרולד” שהממשלה הבריטית פנתה בבקשה לממשלת תורכיה, שתנעל את שערי הבוספורוס בפני ספינות הנושאות פליטים יהודים, והבאות מחופי הדנובה דרך הים השחור, כדי להכנס באורח בלתי חוקי לארץ.

העתון המצרי“אהרם” ידע לספר, שהציר הבריטי במצרים פנה בשם ממשלתו למיניסטריון החוץ המצרי בבקשה לסגור את חופי מצרים בפני אניות המסיעות עולים בים התיכון, ולהימנע מלתת להן שרותים בחופי מצרים.

ביום ה־4 ביולי 1939 שאל בבית הנבחרים הבריטי הציר תום ויליאמס אם מיניסטריון החוץ לא עשה נסיונות להשפיע על ממשלת ארץ זו או אחרת, שהיא תניא את היהודים מלעשות מאמצים כדי לקבל ויזות לארץ־ישראל.

סגן מיניסטר החוץ מר בטלר השיב כי הממשלה לא עשתה נסיון כזה, אולם הממשלה הבריטית נמצאת במגע עם כמה ממשלות אירופה על מנת להבטיח לעצמה את עזרתן כדי לעצור ולמנוע עליה בלתי־חוקית לארץ, משום שדבר זה גורם קשיים גדולים לממשלה וגם צרות לפליטים עצמם.

ממשלת ארץ־ישראל הוציאה מדי פעם בפעם חוקים חדשים, איסורים והגבלות, נגד העלייה הבלתי־חוקית, ועודדה את הערבים להגביר הסתתם הארסית נגד הישוב היהודי והציונות בטענת“פחד מפני התרבותם של היהודים”.

בגבולות הארץ וחופיה הוצבה שרשרת נקודות־משמר ונקודות־תצפית, שמטרתן העיקרית – מניעת עליה ב'.

נקודות הגבול הרשמיות היו: ראש־הנקרה, מטולה, ראש־פינה, גשר בנות־יעקב, גשר הירמוק, גשר שייך חוסיין, גשר אלנבי, חאן יוניס, באר־שבע וקנטרה הוראות הקבע בעניני העליה היו נשלחות לרוב התחנות הללו.

נקודות תצפית הוקמו בגבעת אולגה, כפר ויתקין, סידנא־עלי, והן עמדו במגע הדוק עם סירות משמר־החופים. שמרכזן בחיפה וביפו.

בשרות משמר החופים עמדו הסירות הבאות:

“לורנה” – בעלת מהירות של 10 קשר ומצויידת בזרקור, מכונות יריה רובים ואקדחים ומשדר.

“סי־אלף” – 14 קשר, זרקור, מכונת יריה, רובים ואקדחים, משדר.

“מרטה” – 18 קשר, זרקור, מכונת יריה, רובים ואקדחים.

“שארק” – 14 קשר, זרקור, מכונת יריה, רובים ואקדחים.

“סי־לייאון” – 14 קשר, זרקור, מכונת יריה, רובים ואקדחים.

קשר אל־חוטי מתמיד קויים בין עמדות התצפית, הסירות בים ומרכז הבולשת. רקיטות מצבעים שונים שמשו סימנים מוסכמים לפטרולים הרוכבים והסירות. כן קויים קשר עם חיל האויר המלכותי לצרכי שיתוף־הפעולה בין המשטרה וחיל האויר. על ידי חיל האויר נערך קורס לשוטרים בריטיים, ללימוד סימנים מיוחדים שבעזרתם אפשר להיעזר בכוחות חיל האויר בפעולות נגד ההעפלה.

מתחילת 1939 הופעלו גם אניות־מלחמה בצייד על אניות העליה ב'.

שייטת אניות משחית, המורכבת מאניות ה. מ. “היא” (אנית דגל), “האבוק” ו“הוטספר” – הגיעה לחיפה ב־29 לאפריל, כדי לעזור ל“שירות המונע” של ממשלת ארץ־ישראל, בפטרולים לאורך החוף.

מפקד השייטת קבע שאנית משחית אחת תהיה באופן קבוע בסיור והיא תדווח לאנית הדגל שבנמל חיפה באמצעות אל־חוט, וזו תפעל בהתאם לצורך.

נקבע כי משטרת החוף והנמל תודיע לאנית המשחית על השעה שמטוסים יוצאים לפטרולים מעל לים. וכי כל מטוס בפטרול יתקשר באל־חוט במישרין עם שדה התעופה האזרחי בחיפה, שקיבל הוראה להעביר ידיעות אל אניות המשחית ואל הקצין התורני בבולשת חיפה.

אניות המלחמה הבריטיות סיירו באורח מתמיד במשולש אלכסנדריה, פורט־סעיד וחיפה כשהן בולשות אחר אניות וסירות עולים. משהשגיחו בלילה בצל של אניה – מיד התקדמו לעברה והאירוה בזרקורים. אם הניפה האניה דגל אחת המעצמות הגדולות – התירו לה להמשיך בדרכה, אולם אם שטה תחת דגל אחת מארצות אמריקה הדרומית, מיד ציוו עליה להעצר, קצינים בריטיים עלו על סיפונה ובדקו את תעודותיה ואת מטענה.

להלן שתי דוגמאות של דיני חשבונות שנמסרו לנקודות המשמר בחופים על אניות בלתי ליגאליות.

“בולשת מחוז יפו”

10 בנובמבר 1938 אל: משטרת חופים וגבולות חיפה ויפו, בולשת המחוזות בחיפה, יפו טול־כרם.

מאת: מרכז הבולשת (סי. איי. די.), ירושלים.

האניות הבאות עומדות להפליג לפלשתינה ממימי יוון: האניה “דראגא”, דגל יווני, נושאת אלפיים רובים. האניה “אלי”, דגל יווני או פנאמה, נושאת על סיפונה חמש מאות עולים. האניה “ארטימיסיה”, דגל יווני, מגיעה באותו זמן לשם הקמת קשר לפריקת המטענים. קיסריה תשמש מטרה זו. מחכים לכל האניות תוך 48 שעות, סירות המנוע יערכו פטרולים בים והמחוזות יסדרו פטרולים ביבשה (בחוף)".

ב־16 בנובמבר 1938 שלח עוזר המפקח הכללי של הבולשת מכתב למשטרת הנמל והפיקוח על הגבולות שבו נאמר:

1. "רפורט מיוון קובע, כי א. ק. “אלי” הפליגה אל איסטלוריצו (דודקאנז) על מנת לטעון אלפים רובים, שיורדו כנראה בין יפו לתל־אביב, או אי־שם בקירבת קיסריה.

2. מודיעים שאותה אניה נושאת חמש מאות עולים בלתי ליגאיליים מרומניה.

3. אנית הקיטור הצרפתית “אירני” מוורניקוס עומדת להפליג מיוון לגאלאץ על מנת לקחת מאתיים עולים בלתי־ליגאליים ממוצא פולני".

בסוף חודש פברואר 1939 נתפרסמה הודעה רשמית שמחלקת העליה הממשלתית תהווה חלק בלתי נפרד של המשטרה. וזו לשון ההודעה:

“מודיעים ברבים כי שרות בקורת הגבולות של מחלקת העליה וההגירה יתנהל במישרין אחר ה־31 במרץ 1939, על ידי המפקח הכללי של המשטרה בארץ מטעם מנהל מחלקת העליה”.

מיד לאחר פרסום הודעה זו הגדילה משטרת החוף את מספר הסירות שלה בחופי הארץ. כן החליטה להשתמש בסירתו של הרופא הממשלתי ביפו, ולהפוך מספר ניכר של סירות דייג לסירות משטרה. לחיפה הובאה סירת מנוע חדשה בעלת מהירות גדולה, בנוייה כמתכונת סירות המשטרה באנגליה ובאמריקה עם שני מגדלים מיוחדים להצבת מכונות יריה ובעלת זרקור המאיר למרחק 20 מילין.

כן הוקמה נקודת משמר נוספת בדרום הארץ – בחוף אשדוד.

באותו זמן, נשלחו מטעם הבולשת בארץ בשיתוף עם השרות החשאי הבריטי סוכנים ליוון, יוגוסלביה, סוריה וקפריסין, כדי לעקוב אחרי משלוחי העולים המגיעים לשם ומפליגים מחופיהם.

הגברת המלחמה בעליה ב' השתקפה גם בתקציב הממשלה לשנת הכספים 1939/40. הוגדלו ההקצבות להוצאות המשטרה לצרכי הרחבת המנגנון למלחמה בעליה הבלתי־ליגאלית. למען הקמת מחלקה מיוחדת למלחמה זו, ובה קצינים, מפקחים ושוטרים רבים לשמירת לילה הוקצבו רבבות לא“י. שלושת אלפים לא”י הוקצבו להזמנת מומחה מיוחד שיתכנן את המלחמה בעליה.

ב־28 באפריל 1939 נתפרסמו תיקונים לחוק העליה, שבאו להחמיר את החוק מכמה בחינות. הוחמרו הענשים לכל אדם, המסייע להפר את חוק העליה או הנותן מקלט למי שמפיר את החוק. העונש הועמד על קנס של אלף לא"י או מאסר שנתיים, או שניהם יחד (במקום 200 לא"י ומאסר שנה, כפי שהיה עד כה). לפי החוק הקיים, אפשר היה להחרים ספינה או סירה שמשקל משאה הרשום אינו עולה על 250 טון. לפי התיקון אפשר להחרים ספינה אם משקלה אינו עולה על אלף טון. בעל ספינה, שמשקל משאה הרשום הוא למעלה מאלף טון ואשר היו מחרימים אותה אילו היה משקל משאה אלף טון או פחות מזה, יהיה צפוי למאסר שלא יעלה על חמש שנים או לקנס לא למעלה מעשרת אלפים לירה (העונש עד כה היה רק קנס לא למעלה מאלף לא"י).

לחוק העליה נוספו שלושה סעיפים חדשים:

“מפקד אניה או סירה בשירות של ממשלת ה. מ. או בשירות ממשלת א”י, רשאי לבדוק כל ספינה בתוך המים הטריטוריאליים (שלושה מילין ימיים מהחוף) של ארץ־ישראל אם הוא חושב שיש בה עולים הרוצים לרדת בארץ, ואם אינה נעצרת, הוא רשאי, לאחר ירית אזהרה, לירות בספינה. כל מפקד סירה או פקיד עליה יכול לדרוש מרב־חובל של אניה כזאת, להפליג מיד, ואם לא תעשה זאת, הוא רשאי לעלות עליה, ואם יווכח, שיש בה עולים, יוכל לדרוש מאת רב־החובל להמציא לו את הפרטים כפי שמתנה החוק (את שמות הנוסעים, ארצות מוצאם, המין, מקום נסיעתם, ואיזה דרכון או תעודה ברשותם). אם לא ימסור את הפרטים האלה, ואם יימצאו בספינה יותר מחמישים אנשים, שאין להם תעודות חוקיות, הדרושות בשביל כניסה לארץ־ישראל, – רשאי הוא להביא את הספינה אל החוף, ולהשתמש לשם כך בכוח, במידה הדרושה לדעתו.

מפקד הסירה או פקיד העליה רשאים לעצור את הספינה, להביאה לנמל לשם חקירה עד שיעמדו לדין בעליה, רב־החובל או הסוכן, על שעברו על חוק העליה. לשם הנהלת החקירה יהיו רשאים לעלות על הספינה, כדי לדרוש מרב־החובל את הפרטים הנ"ל, כדרוש בחוק. האנשים שיימצאו על הספינה ושיהיו חשודים ברצון להיכנס לארץ בניגוד לחוק, ייעצרו לשם חקירה עד בירור דינם.

לשם מילוי הסעיפים הללו יוכלו להשתמש בכוח במידה שימצאו לנכון. כל אדם, שיימצא באיזו ספינה שהיא בתוך המים הטריטוריאליים של ארץ־ישראל, ושלדעת בית הדין נמצא בספינה מתוך כוונה להיכנס לארץ־ישראל בניגוד לחוק יהיה חייב בעבירה, לפי חוק העליה".

סמוך לפירסום התקנות דלעיל פתחה הבולשת הבריטית בציד על עולים בלתי ליגאליים. נערכו חיפושים בבתי מלון ושמונה מעפילים נאסרו. הבולשת ערכה חיפושים גם בהתאחדויות עולי גרמניה ואוסטריה, סגרה את המשרד ל“עזרת פליטים” והחרימה שם מספר תיקים ותעודות.

בעתון הרשמי מ־17 לאוגוסט 1938 נתפרסם תיקון לתקנת החירום, המחייב את השופט אשר בפניו הובא עולה בלתי־ליגאלי לצוות לאסור אותו למשך אותו זמן, שהנציב העליון ירצה בו. הוראה זו הסגירה את המעפילים כליל לשרירותה של האדמיניסטרציה. עבירה על כל הוראה אחרת מתקנות החירום גררה אחריה מעצר לתקופה של שנה (אמנם לפעמים הוארך מעצר זה לתקופה מסויימת נוספת), אולם תקנה זו הרשתה לאדמיניסטרציה להחזיק כל מי שעלה ארצה בלי רשיון מהממשלה במעצר זמן בלתי מוגבל. הוראה דומה לכך הייתה קיימת בחוק הפלילי רק ביחס לפושעים שאין דעתם שפוייה.

אולם השלטונות לא הסתפקו גם בתקנות חמורות אלה, וכבר ב־11 ביולי 1939 מודיע העתון הבריטי “דיילי הרולד”, כי ממשלת ארץ־ישראל עומדת לנקוט שיטה של מאסר עולים בלתי חוקיים במחנות הסגר בחוץ־לארץ: בקפריסין ובמקומות אחרים.

 

פרק עשרים־ותשעה - הספר הלבן    🔗

לא רק בעלייה הבלתי־ליגאלית נלחמה ממשלת בריטניה מלחמת־חרמה – גם על העליה הליגאלית גזרה צמצום וכליה. ברצותם להצמית את תקוות היהודים לבית לאומי, למולדת חפשית ולעצמאות מדינית, מביימים השלטונות הבריטיים מפרק לפרק פרעות ומהומות באמצעות סוכניהם, המלבים את אש הקנאה הלאומנית הערבית ומסיתים אותה נגד היהודים. ואילו בעקבות המהומות – באות גזרות של קצוץ העליה, של צמצום מכירת הקרקעות; צפות ועולות תכניות לבית מחוקקים עם רוב ערבי, לחלוקת הארץ וכדומה – שאחת מגמתן: לשים קץ להתפתחותו של הישוב העברי בארץ ישראל.

ב־7 ביולי 1937 פרסמה הממשלה הבריטית את מסקנות הוועדה המלכותית, והציעה את תכנית החלוקה, ואת צמצום העליה עד למינימום. במקום עקרון יכולת הקליטה הכלכלית בא המקסימום הפוליטי.

בסוף שנת 1937 הוקמה ועדת החלוקה. ב־9 בנובמבר 1938 פירסמה הוועדה את מסקנותיה. היא קבעה שתכנית החלוקה אינה ניתנת לביצוע, והציעה לצמצם את המדינה היהודית ברצועה לאורך החוף מטנטורה עד לתל־אביב ומושבות יהודה כמובלעת. כן הציעה לחלק את הארץ לשני שטחי מנדט – צפוני ודרומי פרט למובלעת ירושלים.

ב־28 בנובמבר 1938 הצהיר וינסטון צ’רצ’יל בוויכוח בבית הנבחרים הבריטי:

“…מטעמים רצויים ביותר, נוכח סבל ועינויים שאין כמותם, שלא אנו אשמים בהם, הוגדלה מכסת העליה, לפי דעתי – יתר על המידה, פתאום ובקצב מהיר מדי. בשעה שקבעתי את המטבע של כושר הקליטה הכלכלית לא נתכוונתי – אם זכרוני אינו מטעני – להוציא מן הכלל נימוקים אחרים. ברור שאת כושר הקליטה הכלכלית צריך לפרש לאור המצב המדיני הכללי בארץ. זה היה צריך להתפרש על ידי הממשלה הבריטית, שהתחייבה לנסיון ציוני; וטבעי הדבר שהממשלה וכל מחלקה במשרד המושבות חייבת לשמור צעדיהן מיום ליום. לפנינו ארץ, א”י, שבה כל תמצית חובתה של ממשלת המנדט היא לשדל את הצד האחד שיוותר ואת הצד השני שיבליג…"

ב־7 בפברואר 1939 כונסה בלונדון “ועידת השולחן העגול”, אולם עקב סירובם של הערבים לשבת על יד שולחן אחד עם היהודים – ניהלו נציגי ממשלת בריטניה את השיחות עם נציגי היהודים ונציגי הערבים בנפרד. בשיחות אלו העלו הבריטים את התכנית שנכללה לאחר מכן ב“ספר הלבן”, אשר נתפרסם ביום ה־17 במאי 1939.

מסמך זה שימש למעשה ספר כריתות של ממשלת בריטניה לגבי התחייבויותיה כלפי העם היהודי בהצהרת בלפור ובמנדט, והוא קבע במידה רבה את ההתפתחות העתידה בא"י, וביחוד בשטח העליה. מן הראוי, איפוא, להביאו כאן במלואו.

הספר הלבן    🔗

(הודעה רשמית של ממשלת א"י מס' 2/39)

1. בגילוי הדעת על פלשתינה (א"י), שנתפרסם ביום 9 בנובמבר 1938 הודיעה ממשלת הוד מלכותו כי יש בדעתה להזמין נציגים של ערביי פלשתינה (א"י), של כמה מן הארצות הסמוכות ושל הסוכנות היהודית לשיחות עמה בלונדון בנוגע לפוליטיקה בעתיד. תקוותה הנאמנה של ממשלת הוד מלכותו היתה כי כתוצאה מוויכוח מלא, חפשי וגלוי לב אפשר יהיה להגיע לכלל איזה הסכם. בזמן האחרון נתקיימו ועידות עם המשלחות הערביות ועם המשלחת היהודית שנמשכו כמה שבועות, וועידות אלה שימשו לחילופי דעות מלאים בין המיניסטרים הבריטיים ונציגי הערבים והיהודים. לאור הוויכוחים והמצב בפלשתינה (א"י) וכן לאור הרצאותיהן של הועדה המלכותית ושל ועדת החלוקה נסחה ממשלת הוד מלכותו הצעות ידועות והגישה אותן למשלחות של הערבים והיהודים כבסיס לסידור מוסכם. גם המשלחות הערביות וגם המשלחת היהודית לא ראו אפשרות לקבל את ההצעות האלו, ומשום כך לא הביאו הוועידות לכלל שום הסכם. ממשלת הוד מלכותו היא, איפוא, בת חורין לנסח את מדיניותה היא, ולאחר שדנה בשאלה בכובד ראש, החליטה ממשלת הוד מלכותו להשאר נאמנה בדרך כלל להצעות שהוגשו בצורה סופית למשלחות של הערבים והיהודים ואשר נדונו עמהן.

2. המנדט לפלשתינה (א"י) שנסוחו נתאשר על ידי מועצת חבר הלאומים בשנת 1922, הוא שקבע את הפוליטיקה של ממשלות בריטיות שבאו בזו אחר זו מזה כעשרים שנה. במנדט הובלעה הכרזת בלפור, והוא הטיל על הממשלה הממונה ארבע התחייבויות עיקריות. התחייבויות אלה מפורטות בסעיפים 2, 6 ו־13 מטופס המנדט. אין חילוקי דעות בענין פירושה של אחת ההתחייבויות הנוגעות להגנה על המקומות הקדושים והבנייינים והמקומות הדתיים, וכן לגישה למקומות אלה. שאר שלוש ההתחייבויות העיקריות הן בדרך כלל כדלקמן: –

1) להעמיד את הארץ בתנאים פוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים אשר יבטיחו את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה (א"י), להקל על העלייה היהודית בתנאים נאותים ולאמץ התישבות צפופה של יהודים על הקרקע מתוך שיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית.

2) להגן על זכויותיהם האזרחיות והדתיות של כל תושבי פלשתינה (א"י), בלי הבדל גזע ודת, ועם הקלתה על עלית היהודים והתישבותם על הקרקע להבטיח כי זכויותיהם ומעמדם של שאר חלקי האוכלוסין לא יהיו נפגעים.

3) להעמיד את הארץ בתנאים פוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים אשר יבטיחו את התפתחותם של מוסדות שלטון עצמי.

3. כמה ביטויים במנדט, כגון הביטוי “בית לאומי לעם היהודי”, ובמשמעות המעורפלת הזאת ובאי־הודאות שנבעה הימנה בענין המטרות של הפוליטיקה ראו הוועדות גורם יסודי לאי־השקט ולאיבה שבין הערבים והיהודים. ממשלת הוד מלכותו משוכנעת, כי למען השלום ולמען שלומו וטובתו של כל עם פלשתינה (א"י), יש הכרח הגדרה ברורה של המדיניות והמטרות. הצעת החלוקה שהוצעה על ידי הוועדה המלכותית יכולה היתה להביא בהירות זו, אלא שנתברר כי הקמת מדינה ערבית ומדינה יהודית עומדות ברשות עצמן בתוך פלשתינה (א"י) אינה ניתנת להתגשם. משום כך 3. הועדה המלכותית וועדת חקירה שקדמו לה, היטו את תשומת הלב למשמעות המעורפלת של ראתה ממשלת הוד מלכותו בשלושת הסעיפים המובאים להלן מוצא אשר יספק את דרישות המצב בפלשתינה (א"י) מתוך התאמה להתחיבויותיה כלפי הערבים והיהודים. דעותיה והצעותיה של ממשלת הוד מלכותו מובאות בשלושה הסעיפים דלקמן:

1) החוקה,

2) עליה

3) קרקע.

1. החוקה

4. היו שטענו כי הביטוי “בית לאומי לעם היהודי” יש בו משום סיכוי כי פלשתינה (א"י), תוכל להיות במועד הנכון מדינה יהודית או קהילה (קומונוולט) יהודית. אין ממשלת הוד מלכותו רוצה לחלוק על ההשקפה שהובעה על ידי הועדה המלכותית, כי בעת מתן הכרזת בלפור הכירו המנהיגים הציוניים, כי מדינה יהודית בסופו של דבר אינה מוצאת מכלל האפשרות לפי נוסח אותה הכרזה. אלא שיחד עם הועדה המלכותית מאמינה ממשלת הוד מלכותו, כי מנסחי המנדט, שהכרזת בלפור הובלעה בו, לא יכלו להתכוון לכך, כי פלשתינה (א"י) צריכה להיהפך למדינה יהודית נגד רצונם של תושבי הארץ הערבים. אפשר לומר כי הסברה שפלשתינה (א"י) לא הייתה צריכה ליהפך למדינה יהודית משתמעת מתוך כלל הכתוב בקטע מן הספר הלבן משנת 1922 וזה לשונו: –

“הושמעו הודעות בלתי מוסמכות, שלפיהן התכלית היא ליצור פלשתינה (א"י) יהודית לגמרי. נשמעו אימרות מעין זו, ש”פלשתינה (א"י) צריכה להיות יהודית כמו שאנגליה אנגלית“. ממשלת הוד מלכותו רואה תוחלת כזו כתוחלת שאינה ניתנת להתגשם ואין כל מטרה כזאת לנגד עיניה. כמו כן לא עלה מעולם על דעת ממשלת הוד מלכותו… לדכא או להכניע את האוכלוסין הערבים, או את שפתם, או תרבותם בפלשתינה (א"י). ממשלת הוד מלכותו רוצה להטות את תשומת הלב לעובדה, כי תנאי ההכרזה הנ”ל (הכרזת בלפור) אינם אומרים כלל ועיקר כי פלשתינה (א"י) בכללה תיהפך לבית לאומי אלא שבית זה יוקם בתוך פלשתינה (א"י). (ההדגשה במקור).

אלא שגילוי דעת זה לא סילק את הספיקות, ולפיכך מכריזה עתה ממשלת הוד מלכותו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי אין זה חלק מן המדיניות שלה כי פלשתינה (א"י) תיהפך למדינה יהודית. ועל צד האמת יהא זה לדעתה בנגוד להתחייבויותיה על פי המנדט, וגם להבטחות שניתנו לעם הערבי בעבר, כי תושבי הארץ הערבים ייעשו נתיני מדינה יהודית נגד רצונם.

5. מהותו של הבית הלאומי היהודי בפלשתינה (א"י) תוארה בספר הלבן משנת 1922 לאמור: –

“במשך שנים שלושת הדורות האחרונים חזרו היהודים ויצרו בפלשתינה (א"י) עדה המונה עתה 80.000 נפש, אשר בערך רבע מהם אכרים או עובדי אדמה. עדה זו יש לה מוסדות פוליטיים משלה, אספת נבחרים להנהלת עניניה הפנימיים, ועדי ערים נבחרים, ומוסד המפקח על בתי־הספר. יש לה רבנות ראשית נבחרת ומועצת רבנים להנהלת עניניה הדתיים. עסקיה מתנהלים בשפה העברית כשפת אם ועתונות עברית יש לה המשמשת את צרכיה. היא חיה את חייה האינטלקטואליים המיוחדים ופעולותיה בשדה הכלכלה גדולות הן. עדה זו, איפוא, על אוכלוסיתה בעיר ובכפר, על מוסדותיה המדיניים, הדתיים והתרבותיים, על שפתה, על מנהגיה, על חייה, טבוע עליה למעשה חותם “לאומי”. וכששואלים מה פירוש פיתוח בית לאומי יהודי בפלשתינה (א"י), יש להשיב שאין זה אומר הטלת לאומיות יהודית על תושבי פלשתינה (א"י) בכללם, אלא המשכת התפתחותו של הישוב היהודי הקיים בעזרת היהודים בשאר ארצות העולם כדי שייהפך הישוב הזה למרכז שהעם היהודי כולו יתעניין בו ויתפאר בו מבחינה דתית וגזעית. ואולם כדי שיהיה לצבור הזה הסיכוי הטוב ביותר להתפתחות חפשית וכדי לתת לעם היהודי את האפשרות המלאה להראות את כשרונותיו, חשוב כי ידע הצבור הזה כי הוא נמצא בפלשתינה (א"י) בזכות ולא בחסד. זוהי הסיבה המחייבת כי קיומו של בית יהודי לאומי יובטח באופן בינלאומי וכי יכירו באופן רשמי כי הוא נשען על קשר היסטורי עתיק”.

6. ממשלת הוד מלכותו נאמנה לפירוש זה של ההכרזה משנת 1917, ורואה אותו כתאור מוסמך ומקיף של אפיו של הבית הלאומי היהודי בפלשתינה (א"י). פירוש זה צפה מראש התפתחות נוספת של הישוב היהודי הקיים בעזרתם של יהודים בשאר חלקי תבל. ראיה לכך, כי ממשלת הוד מלכותו הלכה וקיימה את התחייבויותיה מבחינה זו תימצא בעובדה, כי מאז נתפרסם הספר הלבן בשנת 1922 עלו לפלשתינה (א"י) יותר משלוש מאות אלף יהודים וכי אוכלוסי הבית הלאומי נתרבו עד כדי 450.000 בקרוב, או התקרבו לשליש כל אוכלוסי הארץ. והישוב היהודי לא החמיץ את ההזדמנויות שניתנו לו ונצלן במלוא היקפן. גידולו של הבית הלאומי היהודי והישגיו בשטחים רבים הנם מאמץ קונסטרוקטיבי מופלא, הראוי להערצת כל העולם, וביחוד צריך הוא לשמש מקור גאווה לעם היהודי.

7. בשיחות שנתקיימו בזמן האחרון חזרו המשלחות הערביות על הטענה כי פלשתינה (א"י) הוכללה בשטח אשר בו התחייב סיר הנרי מק־מהון מטעם הממשלה הבריטית באוקטובר 1915 להכיר בעצמאות הערבים ולתמוך בה. בימי הועידות האחרונות בלונדון חקרו נציגים בריטיים וערביים בכובד ראש וביסודיות את תקפה של תביעה זו, המבוססת על נוסח חליפת המכתבים שבין סיר הנרי מק־מהון לבין השריף ממכה. הדין וחשבון שלהם שנתפרסם כמסמך פרלמנטרי מסי 5974 מציין כי גם הנציגים הבריטיים וגם הנציגים הערביים ניסו להבין איש את נקודת השקפתו של חברו, אלא שלא יכלו לבוא לכלל הסכם בענין פירושה של חליפת המכתבים. אין צורך לסכם כאן את הטענות ומענות שהושמעו על ידי כל צד. ממשלת הוד מלכותו מצטערת על אי ההבנות שנתעוררו בענין כמה פסוקים, שהשתמשו בהם. מצדה מחוייבת ממשלת הוד מלכותו, מפני הטעמים שגוללו נציגיה בדין וחשבון, לעמוד על השקפה, כי כל עבר הירדן מערבה הוצא מתחומי התחייבותו של סיר הנרי מק־מהון, ואין היא יכולה איפוא, להסכים, כי חליפת המכתבים עם מק־מהון מהווה בסיס צודק לתביעה כי פלשתינה (א"י), תיהפך למדינה ערבית.

8. בתור בעלת המנדט הוטל על ממשלת הוד מלכותו התפקיד “להבטיח את התפתחותם של מוסדות שלטון עצמי” בפלשתינה (א"י), אף בלא ההתחייבות המפורשת הזאת, הייתה ממשלת הוד מלכותו רואה את השארתם של אוכלוסי פלשתינה (א"י) תחת אפוטרופסות מנדטורית לצמיתות כמעשה העומד בסתירה עם כל רוח משטר המנדטים. מין הדין הוא שתושבי פלשתינה (א"י) ייהנו בהקדם האפשרי מזכויות של שלטון עצמי, שהתושבים בארצות הסמוכות נהנים מהן. בשעה זו אין ממשלת הוד מלכותו יכולה לומר מראש מה תהיינה הצורות הקונסטיטוציוניות המדוייקות, שתקבל ממשלת הארץ בסופו של דבר, אך תכליתה של ממשלת הוד מלכותו היא שלטון עצמי, ורצונה הוא לראות בסופו של דבר בהקמת מדינה פלשתינאית (א"י) עצמאית. זו צריכה להיות מדינה שבה ישתתפו שני העמים בפלשתינה (א"י), הערבים והיהודים בסמכות בשלטון הארץ באופן שהאינטרסים החיוניים של כל אחד מהם יהיו מובטחים.

9. הקמת מדינה עצמאית וההסתלקות הגמורה מן הפיקוח המנדטורי בפלשתינה (א"י) תחייבנה יחסים בין הערבים והיהודים, שיהא בהם כדי לאפשר שלטון מתוקן. ועוד, גידולם של מוסדות שלטון עצמי בפלשתינה (א"י), כמו בארצות אחרות, חייב להיות תהליך איבולוציוני. יהא צורך בתקופת מעבר לפני שתוגשם העצמאות ובמשך כל התקופה הזאת תחזיק ממשלת הוד מלכותו בידה, בתור הממשלה בעלת המנדט, את האחריות הסופית לשלטון הארץ, בעוד שתושבי הארץ יהיו נוטלים חלק גדל והולך בשלטון הארץ וההבנה ושיתוף הפעולה גדלים והולכים. ממשלת הוד מלכותו לא תחדל מהתאמץ לטפח יחסים טובים בין הערבים והיהודים.

10. לאור הנימוקים הללו מצהירה ממשלת הוד מלכותו את ההצהרות דלקמן על כוונותיה בנוגע לשלטון הארץ בעתיד: –

1) התכלית הסופית של ממשלת הוד מלכותו היא הקמת מדינה פלשתינאית (א"י) עצמאית תוך עשר שנים, שתהא קשורה עם בריטניה הגדולה בחוזה, שיהא בו כדי סיפוק הדרישות המסחריות והאיסטרטגיות של שתי הארצות לעתיד לבוא בצורה המניחה את הדעת. הצעה זו להקמת מדינה עצמאית תצריך התייעצות עם מועצת חבר הלאומים, כדי להביא את המנדט לידי גמר.

2) המדינה העצמאית צריכה להיות מדינה, שבה משתתפים היהודים והערבים בממשלה באופן המבטיח את שמירתם של האינטרסים החיוניים של כל צבור וצבור.

3) הקמת מדינה עצמאית תקדם לה תקופת מעבר ובמשך כל התקופה הזאת תחזיק ממשלת הוד מלכותו בידה את האחריות לשלטון הארץ. במשך תקופת המעבר הזאת יינתנו לתושבי פלשתינה (א"י) חלק גדל והולך בשלטון ארצם. לשני חלקי האוכלוסין תהא אפשרות להשתתף במנגנון השלטון, והתהליך יימשך בין ששניהם משתמשים באפשרות זו ובין שאינם משתמשים בו.

4) מיד לאחר שיוחזר השלום והסדר בארץ במידה מספקת, תעשה הפעולה הדרושה לביצועה של מדיניות זו של מתן חלק גדל והולך לתושבי הארץ בשלטון ארצם. והתכלית תהא להעמיד פלשתינאים (א"י) בראש כל מחלקות הממשלה בעזרתם של יועצים בריטיים ובפיקוחו של הנציב העליון. מכיוון שזוהי המטרה אשר לנגד עיני ממשלת הוד מלכותו, תהא נכונה לסדר מיד כי פלשתינאים (א"י) יועמדו בראש מחלקות מסויימות ועל ידם יועצים בריטיים, מנהלי המחלקות הפלשתינאים (א"י) ישבו בועד הפועל הממשלתי המייעץ את הנציב העליון. נציגי הערבים והיהודים יוזמנו לשמש כראשי מחלקות בקירוב לפי היחס המספרי של האוכלוסין הערבים והיהודים. מספר הפלשתינאים (א"י) שיועמדו בראש מחלקות יוגדל ככל שהמסיבות תרשינה עד שכל ראשי המחלקות יהיו פלשתינאים (א"י) וישמשו בתפקידים אדמיניסטרטיביים ובתפקידי יועצים המסורים עתה לפקידים בריטיים. משיגיעו לשלב זה תעיין ממשלת הוד מלכותו בשאלת הפיכת הועד הפועל הממשלתי למועצה של מיניסטרים, וכתוצאה מזה יבוא שינוי במעמדם ובתפקידיהם של ראשי מחלקות פלשתינאיים (א"י).

5) בשעה זו אין ממשלת הוד מלכותו מציעה כל הצעות בענין הקמת מוסד מחוקק נבחר, עם כל זאת תראה ממשלת הוד מלכותו במוסד מחוקק נבחר משום התפתחות קונסטיטוציונית מתאמת. ואם מכאן להבא תגלה דעת הקהל בפלשתינה (א"י) כי היא תומכת בהתפתחות כזאת תהא ממשלת הוד מלכותו נכונה להקים את המנגנון הדרוש ובלבד שהתנאים ירשו דבר זה.

6) כתום חמש שנים לאחר החזרת השלום והסדר תוקם מועצה מתאמת אשר תייצג את תושבי פלשתינה (א"י) ואת ממשלת הוד מלכותו כדי לבדוק את אופן ביצועם של הסידורים הקונסטיטוציוניים במשך תקופת המעבר ולדון בשאלת חוקה למדינה הפלשתינאית (א"י) העצמאית ולהגיש הצעות בעניין זה.

7) ממשלת הוד מלכותו תדרוש כי ישכנעו אותה כי בחוזה המוזכר בפסקת משנה (1) או בחוקה המוזכרת בפסקת משנה (6) תקבענה הוראות מספיקות לענינים דלקמן: –

א) בטחונם של המקומות הקדושים וחופש הגישה אליהם והגנת האינטרסים והרכוש של הגופים הדתיים השונים.

ב) הגנת העדות השונות בפלשתינה (א"י) בהתאם להתחייבויות ממשלת הוד מלכותו הן כלפי הערבים והן כלפי היהודים והמעמד המיוחד של הבית הלאומי היהודי בפלשתינה (א"י).

ג) לאותם הסידורים הדרושים בשביל המצב האיסטרטגי, ככל אשר ממשלת הוד מלכותו תראה צורך בהם לאורן של המסיבות שתהיינה קיימות באותה זמן.

כמו כן תדרוש ממשלת הוד מלכותו כי ישכנעו אותה שהאינטרסים של ארצות נכריות מסויימות בארץ, שעתה היא אחראית לשמירתם, יהיו נשמרים במדה מספקת.

8). ממשלת הוד מלכותו תעשה את כל אשר לאל ידה כדי ליצור תנאים אשר יאפשרו את הקמתה של המדינה הפלשתינאית (א"י) העצמאית תוך עשר שנים. אם כתום עשר שנים יתברר לה לממשלת הוד מלכותו, כי בניגוד לתקוותה מחייבות המסיבות את דחיית ייסודה של המדינה העצמאית, כי אז תימלך בדעת נציגיה עם נציגי עם פלשתינה (א"י) ובדעת מועצת חבר הלאומים ובדעת המדינות הערביות הסמוכות, בטרם תקבל החלטה בענין דחיה זו. אם תבוא ממשלת הוד מלכותו לכלל מסקנה כי אין להימנע מן הדחייה, כי אז תבקש את השתתפותם של הצדדים האלה בניסוח תכנית לעתיד על מנת להגשים את התכלית הנכספת בהקדם האפשרי.

11. במשך תקופת המעבר תנקוט ממשלת הוד מלכותו בצעדים כדי להגדיל את סמכויותיהן ומידת אחריותן של העיריות והמועצות המקומיות.

2. עליה

12. סעיף 6 מן המנדט אומר כי הנהלת פלשתינה (א"י), “עם הבטיחה כי זכויותיהם ומעמדיהם של חלקים אחרים של האוכלוסים לא ייפגע”, נדרשת “להקל על עליה יהודית בתנאים נאותים”. חוץ מזה, לא הוגדר בשום מקום במנדט שעור העולים היהודים שיורשו להכנס לארץ. אך בספר הלבן משנת 1922 נקבע כי לקיים את המדיניות של יסוד בית לאומי יהודי – “נחוץ שהישוב היהודי בפלשתינה (א"י) יוכל להרבות את מספרו על ידי עליה. עליה זאת אינה יכולה להיות כל כך גדולה בהיקפה עד כדי לעבור את גבול יכולתה הכלכלית של הארץ בכל זמן מסויים לקלוט עולים חדשים. חשוב להבטיח כי העולים לא יפלו למשא על תושבי פלשתינה (א"י) בכללם, וכי לא יקפחו פרנסתם של שום חלק מן האוכלוסים הקיימים”.

למעשה מאותו תאריך עד לפני זמן מה התחשבו השלטונות עם יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ כעם הגורם המגביל האחד, ובאגרת ששיגר מר ראמסיי מקדונלד, בתור ראש הממשלה, בשנת 1931, לד"ר וייצמן נקבע בתור עקרון מדיני, כי כושר הקליטה הכלכלי הוא קנה הבוחן היחידי. ועדת־התמיד לעניני המנדטים אישרה בהחלטותיה את הפירוש הזה. אפס כי ממשלת הוד מלכותו אינה רואה לא את הספר הלבן משנת 1922 ולא את האגרת משנת 1931, כאילו מסתבר מתוכם כי המנדט מחייב אותה להקל עליה יהודית לארץ לעולמים ובכל מסיבות שהן מתוך התחשבות בנימוק יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ בלבד. כמו כן אין היא מוצאת, לא במנדט ולא בגילויי הדעת של המדיניות שפורסמו לאחר כך, שום דבר שיש בו אישור לדעה, כי ייסודו של בית לאומי יהודי בפלשתינה (א"י) לא יוכל להתגשם אלא אם כן יתירו עליה יהודית שתימשך עד אין סוף. אם העליה משפיעה לרעה על המצב הכלכלי של הארץ, ברור שצריך להגבילה; וכיוצא בזה, אם פוגעת העליה פגיעה חמורה במצב המדיני של הארץ – אף זהו גורם שאין להתעלם ממנו. אף על פי שלא קשה לטעון כי המספר הרב של עולים יהודים, שהורשה לעלות לארץ עד הנה, נקלט בארץ מבחינה כלכלית, הרי פחד הערבים כי זרם העליה יימשך בלי סוף, עד שהאוכלוסים היהודים יגיעו למצב שיוכלו להשתלט עליהם, הביא לידי תוצאות שהן חמורות מאד ליהודים ולערבים כאחד, וגם לשלומה ולפריחתה של הארץ. המאורעות העגומים בשלוש השנים האחרונות הם רק הגילוי האחרון והממושך ביותר של חרדה רבה זו מצד הערבים. יש לגנות ללא סייג את השיטות שנקטו בהן הטירוריסטים הערבים נגד בני עמם הערבים ונגד היהודים כאחד. אפס כי אין לכחד, שבקרב האוכלוסיה הערבית הכללית רווח מאד הפחד מפני עליה יהודית בלתי מוגבלת, וכי פחד זה חולל את המהומות שהסיגו את התקדמותה של הארץ אחורנית במידה רבה, רוששו את בית האוצר בארץ, מוטטו את בטחון החיים והרכוש וייצרו מרירות בין אזרחים של אותה ארץ. אם במסיבות כאלה תימשך העליה עד למדת יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ, בלי שים לב לכל שאר הנימוקים, תשתרש לעולמים איבה הרת אסון בין שני העמים, והמצב בארץ עלול להיות מקור מדנים תמידי בין כל העמים במזרח הקרוב והתיכון. ממשלת הוד מלכותו אינה יכולה לקבל את הדעה כי התחייבויותיה על פי המנדט או כי נימוקים של שכל ישר וצדק דורשים מאתה להתעלם מן המסיבות האלה בשעה שתבוא לקבוע את מדיניות העליה.

13. לדעת הועדה המלכותית, צירופה של המדיניות של הכרזת בלפור למשטר המנדטים משתמעת הימנו האמונה כי במוקדם או במאוחר יתגברו על איבת הערבים למדיניות של הכרזת בלפור. מאז ניתנה הכרזת בלפור קיוו ממשלות בריטיות כי ברבות הימים ישלימו האוכלוסין הערבים עם גידולו הנוסף של הבית הלאומי, מתוך שיכירו ביתרונות שיש לקבלם מהתיישבות היהודים וממפעל ההתפתחות בפלשתינה (א"י). תקוה זו לא נתגשמה. עתה ישנן שתי אלטרנטיבות בפני ממשלת הוד מלכותו:

(1) להשתדל ולהרחיב את הבית הלאומי היהודי עד אין סוף על ידי עליה, נגד רצונם של תושבי הארץ הערבים, המובע בתקיפות;

או (2) להרשות גידול נוסף של הבית הלאומי היהודי על ידי עליה רק אם יהיו הערבים נכונים להשלים עמו. הדרך הראשונה פירושה שלטון בכוח הזרוע. דרך זו נראית בעיני ממשלת הוד מלכותו, אף בלא להביא בחשבון נימוקים אחרים, כדרך הסותרת את עצם רוחו של סעיף 22 מספר הברית של חבר הלאומים ואף את התחייבויותיה המפורשות של ממשלת הוד מלכותו כלפי הערבים בפלשתינה (א"י). ועוד, היחסים בין הערבים והיהודים צריכים ליכון, אם במוקדם ואם במאוחר, על סבלנות־גומלין ורצון טוב בין איש לרעהו; שלומו, בטחונו והתקדמותו של הבית הלאומי היהודי עצמו הם המחייבים זאת. ולפיכך החליטה ממשלת הוד מלכותו, לאחר שיקול דעת רב ולאחר שהביאה את המידה שבה הקלה על גידולו של הבית הלאומי היהודי במשך עשרים השנים האחרונות, כי הגיע הזמן לקבל מבחינה עקרונית את הדרך השניה מן הדרכים האלטרנטיביות המוזכרות לעיל.

14. נדרש במפגיע כי יש להפסיק מיד כל עליה נוספת לפלשתינה א"י). אין ממשלת הוד מלכותו יכולה לקבל הצעה כזאת. היא תזיק לכל המבנה כספי והכלכלי של פלשתינה (א"י) ועל ידי כך תפגע לרעה באינטרסים של הערבים היהודים כאחד. ולא עוד אלא כי לדעת ממשלת הוד מלכותו תהא הפסקה פתאומית של ל עליה נוספת מעשה בלתי צודק כלפי הבית הלאומי היהודי. ועל כל אלה, ממשלת וד מלכותו יודעת מה רבה עתה המצוקה המרה של המונים רבים של יהודים, מבקשים מפלט מארצות אירופיות ידועות, ומאמינה היא כי פלשתינה (א"י) יכולה גם חייבת לתרום עוד תרומה לפתרונה של בעייה עולמית דוחקת זו. מפני כל טעמים האלה, מאמינה ממשלת הוד מלכותו כי תהא פועלת בצורה המתישבת עם תחייבויותיה המנדטוריות הן כלפי הערבים והן כלפי היהודים ובצורה העשוייה שמש את האינטרסים של כל תושבי פלשתינה (א"י) על הצד היותר טוב, אם תקבל את צעות דלקמן בענין עליה: (1) במשך חמש השנים הבאות תהיה העליה היהודית, אם תרשה זאת יכולת הקליטה הכלכלית, בשעור אשר יביא את הישוב היהודי לכדי שליש, בקירוב, מכל אוכלוסי הארץ. אם נביא בחשבון את הרבוי הטבעי המשוער של האוכלוסין הערבים והיהודים ואת מספר העולים היהודים הבלתי חוקיים שהנם כבר בארץ, יאפשר דבר זה הכנסת 75.000 עולים, לערך, בחמש השנים הבאות החל מאפריל זה. עולים אלה יוכנסו כדלקמן, בהתחשב עם הקריטריון של יכולת הקליטה הכלכלית: –

(א) בכל שנה מחמשת השנים הבאות תורשה מכסה של 10.000 עולים יהודים, על תנאי כי אם מחסירים מן המכסה באיזו שנה מסויימת, יוסיפו את החסר למכסות השנים הבאות בתוך תקופת חמש השנים, אם תרשה זאת יכולת הקליטה הכלכלית.

(ב) מלבד זאת, בתור תרומה לפתרון בעיית הפליטים היהודים יוכנסו 25,000 פליטים מיד לכשייווכח הנציב העליון כי הובטחה כלכלה מספקת בשבילם, ובמיוחד יתחשבו עם ילדי הפליטים ועם “תלויים” בכלכלתם באחרים.

(2) הממשלה תחזיק את המנגנון הקיים לבירור יכולת הקליטה הכלכלית, ובידי הנציב העליון תישאר האחריות הסופית להחלטה בענין תחומיה של יכולת הקליטה הכלכלית. בטרם תתקבל החלטה מתקופה לתקופה, תימלך הממשלה בדעתם של נציגים יהודים וערבים.

(3) כעבור תקופת חמש שנים לא תורשה עליה יהודית נוספת אלא אם מוכנים ערבי פלשתינה (א"י) להשלים עמה.

(4) אחת החליטה ממשלת הוד מלכותו לעצור את העליה הבלתי חוקית והשלטונות אוחזים באמצעי מניעה נוספים. מספרם של כל אותם העולים הבלתי חוקיים היהודיים אשר יצליחו להכנס לארץ, חרף האמצעים הללו, ואשר אי אפשר לגרשם, ינוכה מן המכסות השנתיות.

15. ממשלת הוד מלכותו משוכנעת כי לאחר שתתגשם העליה שיש התירה במשך חמש השנים, לא יהא לה צידוק וגם לא תהא עליה התחייבות להקל על קמת הבית הלאומי היהודי על יד עליה נוספת ללא התחשבות ברצונם של האוכלוסין ערבים.

3. קרקע

16. ממשלת פלשתינה (א"י) נדרשת על פי סעיף 6 מטופס המנדט, “עם הבטיחה כי זכויותיהם ומעמדם של שאר חלקי האוכלוסין לא יהיו נפגעים”, להקל, “התיישבות צפופה של יהודים על הקרקע”, ועד עתה לא הוטלה כל הגבלה על העברת קרקע מצד ערבים ליהודים. הדינים וחשבונות של כמה וכמה ועדות של מומחים ציינו כי עקב הריבוי הטבעי של האוכלוסין הערבים והמכירה הבלתי פוסקת בשנים האחרונות של קרקע ערבית ליהודים, אין עתה באזורים מסויימים מקום להעברות נוספות של קרקע ערבית, ואילו באזורים אחרים יש הכרח להגביל העברות קרקע כאלה, כדי שעובדי האדמה הערבים יוכלו לקיים בידיהם את רמת החיים הקיימת וכדי שלא יווצר במהרה צבור ערבי גדול של מחוסרי קרקע. מפני טעמים אלה תנתנה לנציב העליון סמכויות כלליות לאסור ולהסדיר העברת קרקע. הסמכויות האלה תחולנה מיום פרסום גילוי דעת זה על המדיניות, והנציב העליון יחזיק בהן במשך כל תקופת המעבר.

17. מדיניותה של הממשלה תהא מכוונת לפיתוח הקרקע, ובכל מקום שאפשר, גם להשבחת שיטות העיבוד. לאור הפיתוח הזה תהא לנציב העליון הסמכות, אם ייווכח כי זכויותיהם ומעמדם של האוכלוסין הערבים יהיו משתמרים כדבעי, לתקן ולשנות כל ציוויים שנתפרסמו בנוגע לאיסור העברת קרקעות או הגבלתן.

18. בנסחה את ההצעות האלה התאמצה ממשלת הוד מלכותו בלב שלם לפעול בקפדנות בהתאם להתחייבויותיה הן כלפי היהודים והן כלפי הערבים. הסגנון המעורפל של הפסוקים, שהשתמשו בהם בכמה מקרים לשם תיאור ההתחייבויות הללו, גרם למחלוקת והכביד את התפקיד ליתן להם פירוש. אין ממשלת הוד מלכותו יכולה לקוות כי תניח את דעתם של הדוגלים עם צד זה או אחר במחלוקת שעורר המנדט. מטרתה היא לנהוג בצדק עם שני העמים בפלשתינה (א"י), שגורלם באותה ארץ נפגע על ידי המאורעות הכבירים של השנים האחרונות, ואשר מאחר שהם חיים זה בצד זה בפלשתינה (א"י), שומה עליהם ללמוד לקיים למעשה את דרך הסבלנות, הרצון הטוב ושיתוף הפעולה ההדדיים. כשהיא משקיפה אל העתיד, אין ממשלת הוד מלכותו מתעלמת מן העובדה, כי כמה מאורעות שאירעו בעבר מכבידים על התפקיד ליצור את היחסים האלה. אך שואבת היא עידודה מידיעתה, כי פעמים רבות ובמקרים רבים בפלשתינה (א"י), ולא מכבר, חיו התושבים הערבים והיהודים יחדיו בידידות. כל צבור יש לו לתרום הרבה לשלומה ולטובתה של ארצם המשותפת, וכל אחד חייב לרצות בכל לבו בשלום שבו יוכלו לסייע להגדיל אשרם של תושבי הארץ כולה. האחריות הרובצת עליהם, לא פחות משהיא רובצת על שכם הוד מלכותו, לשיתוף פעולה כדי להבטיח את השכנת השלום, היא קדושה שבעתיים הואיל וארצם מקודשת בעיני מליונים רבים של מושלמים, יהודים ונוצרים בכל רחבי תבל, המתפללים לשלום הארץ ולאושר תושביה".

ההכנות לפרסום “הספר הלבן” ותכנו לא נשארו בגדר סוד. הישוב על כל שדרותיו, מוסדותיו ומפלגותיו החלו בפעולות מחאה שונות.

להלן נוסח ההודעה מטעם עירית תל־אביב לקראת פרסום “הספר הלבן”.

יום הפקודה

אל אזרחי העיר תל־אביב

הערב, אור ליום ה' כ“ט אייר תרצ”ט עומדת הממשלה הבריטית לפרסם את “הספר הלבן”, אשר תוכנו: חיסול המדיניות של הבית הלאומי, סגירת שערי הארץ בפני המוני ישראל הנמלטים מתגרת ידיהם של העריצים, כבילת כוחות היצירה של עמנו בשטח החקלאות ויתר ענפי הכלכלה, הטלת מעמד של מיעוט תמידי על הישוב והסגרתו לשלטון רוב ערבי.

בתוקף ועוז נצב הישוב העברי לקראת פרסום גזר הדין והחלטתו נחושה לאזור את כל כוחותיו לסכל את המזימה. בהשמע הכרזת ההכרעה נקרא הישוב להפגין את לכודו ואת נכונותו להכשיל את מדיניותה המבישה של הממשלה.

בהתייעצות משותפת של המוסדות הלאומיים והישוביים המוסמכים הוחלט להכריז למחרת פרסומו של “הספר הלבן” – יום פקודה אשר ישמש אות התראה לממשלה ואות למפקד כוחות הישוב.

בגמר שידורה של תמצית “הספר הלבן” הערב על ידי שרות הרדיו הא"י, תופסק התאורה בחלונות הראווה של החנויות, בתי שעשועים, המסעדות ובתי הקפה. הצגות התאטרליות והצגות השניות בבתי הקולנוע לא תתקיימנה, וכן בליל ה'.

יום כ"ט אייר (18.5.39) מעלות השחר ועד אחרי חצות יהיה יום שבתון מחאה, הפגנה ומפקד. ביום זה תשבות העיר כולה בכל ענפי העבודה והמלאכה, התעשיה והמסחר, התחבורה והתנועה וכו'. בתי השעשועים, בתי הקפה והמסעדות יהיו סגורים. המסחר והרוכלות ברחובות יהיו אסורים. כל בתי הספר בעיר ישבתו מלימודים.

בשעה תשע בבוקר תסתדר תהלוכת הפגנה בדרך לאיצטדיון.

בשטח האיצטדיון תערך אספת עם.

אזרחי העיר, אשר מפאת גילם או מצב בריאותם לא יוכלו להשתתף באסיפת העם באיצטדיון, יתאספו בשעה 12 בצהריים בבית העם. שם ינאמו באי כוח מוסדות והסתדרויות, ותקרא הכרזת הישוב.

האספות הנזכרות ייפתחו באזכרה לקדושים.

עם גמר אספת העם עד שעה 10 בלילה; ייערך מפקד לשעת חירום של בוגרי הישוב, איש ואשה מבני 18 עד 35. כל אזרחי העיר בגיל זה נדרשים להפקד במרכזים הקבועים המפורשים בהודעה מיוחדת על סדרי המפקד.

בשרות הרפואי בבתי החולים ובמרפאות לא תחול כל הפסקה. בתי מרקחת תורניים יהיו פתוחים במשך כל היום, לפי רשימה שתתפרסם בעתונות. מלבד זה יהיו פתוחים בתי המרקחת בשעת התהלוכה. לעובדים בשירותים מיוחדים ניתנה הוראה לא להפסיק את עבודתם.

תנועת כל כלי הרכב הצבוריים והפרטיים, מכוניות, אופניים, אופנוע וכו' – אסורה. במקרים יוצאים מן הכלל ינתן רשיון מאת מפקדת המשמר האזרחי, רחוב פינסקר 10 (בשעות 11–1, 3–5).

עירית תל־אביב

ועדת הפעולה העירונית ליום הפקודה

כ“ח אייר תרצ”ט – 18.5.39

התנועה הלאומית הסתייגה מדרך תגובה זו והיא פירסמה הודעה שבה נאמר:

הודעת ועד המורשים של הצ"ח

בקשר עם פרסום הספר הלבן ועם הוראות שפורסמו מטעם מוסדות מקומיים שונים, מודיע בזה ועד המורשים של הצ"ח:

מוסדות ההסתדרות הציונית החדשה בארץ־ישראל אינם משתתפים בשום פעולות, שאורגנו על ידי המוסדות המקומיים בנקודות שונות בארץ, ומתייחסים לפעולות אלו באופן פסיבי.

באופן מיוחד מודגשת בזה אי השתתפותנו בתהלוכות המתארגנות בערים, שצורתן החגיגית אינה מתאימה לפי דעתנו לצורך השעה.

אולם הישוב הלאומי ישבות גם הוא, יחד עם כל יהודי הארץ, כי שותף הוא למחאה הכללית נגד תוכן ההצהרה הממשלתית הניתנת לנו היום.

הפעולה היחידה, שבה אנו רואים ערך לעתיד מלחמתנו בעד ארצנו העברית היא העברת המפקד והגיוס של כל הבוגרים מבני 18 עד 35. אנו רואים במפקד הזה הגשמת הרעיון הצה“רי, המתאים ברגע זה להוראות נשיאות הצ”ח על הרשמת בוגרי העם בכל תפוצותיו לקראת שעת המבחן. המפקד יתנהל בארץ על ידי ועדה עליונה בלתי תלויה בת שלושה חברים שבה מיוצגת גם הצ"ח.

כל החברים נדרשים לתת לפעולת המפקד והגיוס את תמיכתם הפעילה ולהיות בין הראשונים המוסרים את שמותיהם ואת הצהרתם לשרות העם.

ועד המורשים

של ההסתדרות הציונית החדשה בארץ־ישראל

הפגנות זעם    🔗

הישוב היהודי נתן ביטוי לזעמו כבר בערב פרסום הספר הלבן. בתל־אביב התאספו המוני אנשים ברחובות ובאויר הורגשה מתיחות יוצאת מן הכלל. מפה לפה נמסרה הידיעה, כי הספר הלבן נדחה. כנראה גרמה לשמועה זו האמונה ברגש היושר שינצח ובעיקר הפסקת השידור, שחלה מטעמים טכניים לרגל ניתוק הקו בין ירושלים לרמאללה. והנה בשעה תשע בערב, בקעה לפתע ליד קולנוע מוגרבי תרועת חצוצרה. מכל הצדדים התאספו אנשים והפגנה ספונטנית יצאה לאורך רחוב אלנבי לכיוון רחוב העליה. מרגע לרגע הלך הקהל ורב. בהגיעה אל משרדי הסתדרות העובדים הלאומית, נעצרה התהלוכה ואחד המשתתפים נאם נאום נגד הממשלה וכוונותיה. ליד בית הכנסת הגדול נעצר הקהל, ואלפי ידים הורמו אל השמים זרועי הכוכבים ומפיות המפגינים פרצה שבועה: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!”

התהלוכה הענקית המשיכה את דרכה. דגלי תכלת־לבן נישאו לפניה וכרזות עם כתובות “וייצמן הבוגד, רד!”, “חרות או מוות”, “תחי מלחמת השחרור” וכיוצא באלה התנשאו מעל לראשי המפגינים. הושמעו קריאות “אנגליה הבוגדת”, “תחי המדינה העברית משתי גדות הירדן!”, וכדומה.

ליד בית הועד הפועל של ההסתדרות הכללית שוב נעצרה ההפגנה ולאחר נאום המשיכו ההמונים בדרכם אל משרדי הממשלה.

מישהו טפס ועלה על גג בנין הממשלה והניף את הדגל העברי במקומו של הדגל הבריטי. בעזרת כלונסאות, עמודי תחנות “המעביר” ומטילי ברזל פרצו המפגינים את דלת הכניסה למשרדי הממשלה, חדרו פנימה ומיד החלו זורקים דרך החלונות תיקים ותעודות וגם כסאות, שולחנות וארונות מלאים תיקים נזרקו החוצה. עד מהרה הועלתה ברחוב מדורה גדולה שלהבותיה נראו למרחקים. גם במשרדים הובערה אש.

כוחות צבא ומשטרה בריטיים שהגיעו למקום, החלו לפזר את הקהל, תוך יריות באויר. לאחר זמן מה הגיעו גם מכבי אש שהחלו בכיבוי הדליקה.

המתיחות בעיר גברה והלכה. בהתנגשויות בין משמרות משטרה וצבא והמפגינים נפצעו שמונה אנשים שהובאו בשעות הערב המאוחרות ל“הדסה” – ביניהם אחד פצוע קשה.

בין מארגני ההפגנה היו – עקיבא ברון, יוסף ולקר, טרכטנברויט, ד"ר י. ייבין, לובינצ’יק ובן־ציון שושני.

בחיפה התחיל הקהל זורם מראשית הערב אל חצר הטכניון. לקול תרועת חצוצרה הונף הדגל הלאומי ונערך מוקד עליו שרפו את “הספר הלבן”. סטודנט מהטכניון נאם בפני קהל אלפים שהצטופף בחצר וסיים את נאומו במילים: “כל הנוער מוכן להקריב כל קרבן שהוא”.

בשעת שרפת “הספר הלבן”, שרו כולם את התקוה בהתלהבות רבה. בזמן שהקהל החל להתפזר הופצו כרוזים של הארגון הצבאי הלאומי.

ברחובות ירושלים צצה פתאום הפגנה של כמה מאות צעירים. בדרכם שרו את התקוה וקראו קריאות נגד הממשלה ו“הספר הלבן”. בהגיעם לבית המושל ברחוב יפו – עצר בעדם קצין משטרה יהודי שביקש אותם ללכת בכיוון ההפוך, בהבטיחו שלא יופרעו בהפגנתם. על יד בנייני הסוכנות, התייצבו גפירים בשרשרת הדוקה בחשבם שהמפגינים ינסו להתפרץ פנימה, אולם המפגינים הסתפקו בהשמעת נאום על קדושת הצהרת השם – היא התורה. רוב המפגינים היו מחוגי הדתיים וביניהם רבים בבגדי בחורי־ישיבה.

קרוב לחצות נשמעו חמש התפוצצויות, שכתוצאה מהם הוצתה מחלקת העליה הממשלתית. זמן מה לפני חצות נגש אדם דובר אנגלית אל שני הנוטרים היהודים ששמרו על בניין מחלקת העליה, ודרש מהם לפתוח לפניו את השער. הוא הציג בפניהם תעודה המעידה שהוא עובד בבולשת.

לאחר שנפתח השער התפרצו דרכו עוד ארבעה אנשים, שתפסו את הנוטרים, חסמו את פיותיהם, כבלום בחבלים והשליכום מעבר לגדר המקיפה את החצר, לאחר שלקחו מהם את נשקם.

מיד אחרי זה נשמעו התפוצצויות בזו אחר זו. המשטרה שהגיעה למקום שחררה את שני הנוטרים מכבליהם. האש אחזה בקומה השנייה ומכבי האש עשו מאמצים נואשים לאתרה, באחת ההתפוצצויות נפצע קל בידו שוטר חרש יהודי.

ההתפוצצויות הרעישו את כל הסביבה.

למחרת היום    🔗

למחרת בבוקר נערכה בתל־אביב תהלוכת־המחאה הרשמית מטעם הסוכנות היהודית.

בראש התהלוכה הלכו הרבנים הראשיים עמיאל ועוזיאל, ראש העיר מר י. רוקח וחלק מחברי מועצת עירית תל־אביב. כשהתקרבה התהלוכה לרחוב אלנבי פנת נחלת־בנימין, הצטרפו אליה כמה מאות צעירים, שפתחו בקריאות, “בוז לאנשי ההבלגה הסוכנותיים”, “בוז לממשלת אנגליה הרמאית” ועוררו את חמתם של אנשי השמאל. הללו התנפלו על הצעירים, אולם ידם הייתה על התחתונה ואלה המשיכו בקריאות “יחי ז’בוטינסקי”, “הבו לנו גדודים עבריים”, “תחי מלכות ישראל” וכיוצא באלה. הקריאות נתקבלו על ידי הקהל, שעמד על המדרכות, במחיאות כפיים סוערות. אחדים מן הצעירים התקרבו לאנשי השמאל, שנשאו כרזות, כגון: “ידידות עם העמים הערביים”, חטפו אותן מידיהם וקרעו אותן.

על יד ככר השני בנובמבר הופצו על ידי השמאל כרוזים על ערך הדגל האדום. הכרוזים נסתיימו בקריאה “יחי הדגל האדום” והיו חתומים על ידי הקבוץ הארצי של השומר הצעיר, מפלגת פועלי ארץ ישראל, פועלי ציון שמאל והליגה הסוציאליסטית. מחלקי הכרוזים נתקלו בקריאות “בוז” מצד הקהל.

רבים נשאו על דש מעיליהם את הסרטים שחולקו על ידי חברי התנועה הלאומית עם תמונתו של ז’בוטינסקי ומתחתיה רשום: “המולדת קוראת לו”.

רושם רב עשו על הקהל כרוזי הארגון הצבאי הלאומי, שבהם נאמר בין השאר: “העם העברי יבחר למות בקומה זקופה מאשר לחיות כשהוא כורע על ברכיו”.

בהגיע התהלוכה לבית ארלוזורוב, פרצה תגרה בין המפגינים משתי הסיעות, שנסתיימה בכמה פצועים שהועברו לבית חולים “הדסה”.

התהלוכה נסתיימה באיצטדיון, בנאומיהם של י. רוקח, ד"ר מוסינזון וז. רובשוב, שחזרו והכריזו כי על אף הכל נמשיך במפעל ובנין וגינו את הפגנות הזעם בערב הקודם.

“בני ארץ ישראל מטיבים לכתוב ממני”    🔗

בירושלים הדהדו מעלות השחר קריאות בוז לממשלה וצעקות מחאה. קבוצות נוער עברו, איש תחת דגלו, למקום האסיפות. מכוניות משטרה בריטיות וצבא, שעברו ברחובות העיר, נתקבלו בקריאות “בוז”.

החל מן הבוקר הפיצו הבית"רים וחברי “ברית החשמונאים” את הסרט עם תמונתו של ז’בוטינסקי.

משעה עשר בבוקר התכנסו האנשים לאולמות שבמרכז העיר.

באותו זמן בערך התקיים מסדר בית“ר במגרש שעל יד המועדון. מאות צעירים בחולצות בית”ר הקשיבו לנאומו של ד"ר ושיץ, שאמר: “לו הייתם באסיפה שלהם הייתם רואים את רוב העם עונד את הסרט הזה עם תמונתו של ז’בוטינסקי. מדוע עונד העם את הסרט הזה דוקא היום? יען כי הוא, ז’בוטינסקי, נבא על היום הזה כי יבוא והעם מוכרח להודות בצדקתו”.

לאחר מכן עברו הבית"רים בסך בחוצות העיר וקראו את העם להתפקד. בכל מקום נתקבלו במחיאות כפיים סוערות.

בתהלוכה הכללית שנערכה בשעות הצהריים השתתפו רבנים עם ספרי תורה, חיילים משוחררים ועוד.

בשעה 1–2 אחר הצהריים ניסתה קבוצת סטודנטים לפרוץ את שרשרת השוטרים שבקרבת בנין מושל המחוז. לאחר שנזרקו אבנים על השוטרים הורשו לעבור.

לאחר הפגנת הסטודנטים, הצטופפו המונים על יד בנין מושל המחוז ומלאו את הגגות והגזוזטראות מסביב, בקראם קריאות מחאה נגד הממשלה והספר הלבן.

כעבור זמן מה התחילו להמטיר אבנים על הבנין.

שוטרים וחיילים בריטיים התנפלו על הקהל באלות. עשרות אנשים נפצעו ונלקחו ל“הדסה”, אולם ההמון המשיך להסתער לעבר רחוב יפו ופעמים אחדות הצליח להדוף את משמרות הצבא והמשטרה.

כתוצאה מהמטרת האבנים נופצו השמשות בכמה חנויות שבסביבה, נהרסו סוכות הטלפון, עמודי חשמל ואיי התנועה וכובו מנורות רבות.

הצבא התבצר מאחורי גדר תיל ומדי פעם בפעם הסתער על הקהל.

באחת ההסתערויות האלה התפרצו כעשרה חיילים לתחנת “אגד”, ששם התפקדו הצעירים, והכו את כל הנוכחים. רבים מהם נפצעו קשה. ההמון הקים בריקדות סביב רחבת ציון, אולם אחר כך עזב אותם ועלה לרחוב בן־יהודה. בדרך נופצו שמשות רבות וכובו כמה מנורות. זרקור שהובא על ידי הצבא, נופץ גם הוא על ידי ההמון. נשמעו יריות מכיוון בלתי ידוע. מכונית מגן דוד אדום עבדה כל הזמן והביאה ל“הדסה” בלבד 83 פצועים, ביניהם עשרות קשה. למעלה מעשרים פצועים סודרו ב“בקור חולים” ובבתים פרטיים. מחוסר מקום היה צורך להשכיב את הפצועים על מזרונים בחצר בית החולים.

בשעה עשר בערך הוכרז עוצר בעיר והחיילים היכו את כל העוברים ושבים ברחובות.

קרוב לחצות התפרצו חמישים אנשים לבית סניף הדואר בשכונת גאולה. הם העלו באש את כל הבנין והכל נשרף, פרט לקופת הברזל. מכבי אש לא הגיעו למקום לכבות את השרפה.

שוטר בריטי אחד מת אחר חצות מפצעיו.

ב־9 בערב פורסמה הודעה רשמית מטעם שלטונות המנדט שבה נאמר:

“היום אחר הצהריים התאסף המון יהודים ברחבת ציון ונסה לעבור ליד משרדי מושל המחוז. השוטרים הדפו אותם אחורנית ואל כמה מהשוטרים נזרקו אבנים. שוטר בריטי נפצע קל ברגלו. המפגינים נתפזרו. אולם כעבור זמן מה התאסף המון שנית ברחבת ציון ובין שעה 7–8 נאלצה המשטרה לפזר כמה פעמים את המתקהלים באלות. בשעת הפיזור נפצעו קל קצין משטרה בריטי וחמשה שוטרים בריטיים, נופצו כמה חלונות ראוה. ההמון הפיל שתי סוכות טלפון. צעירה אחת נפצעה ממכונית, שהחישה את נסיעתה, כדי להמנע מלהפגש עם ההמון. כעבור זמן מה ירו מן הקהל אל השוטרים ושני שוטרים בריטיים נפצעו, אחד מהם קשה מאד (הוא מת אחר כך מפצעיו)”.

המשטרה הקיפה את הבניין בו שכנו מערכת “המשקיף”, משרדי הצ"ח וועד הקהלה. בכל המשרדים האלה נערך חיפוש קפדני תוך ניתוץ הרהיטים. כן נערכו חיפושים בבתים הסמוכים.

בעקבות ההפגנות בירושלים פירסם זאב ז’בוטינסקי ב“מאמענט” הורשאי ברכה ל“ירושלים הלוחמת, שבפעולותיה הראשונות נתגלה עוז רוחה ואומץ לבה של נשמת העם הצעירה לנצח”. את ברכתו סיים בדברים אלה:

“בני ארץ־ישראל מטיבים “לכתוב” ממני, כל “הכתוב” על ידיהם הוא קצר יותר וברור יותר. ממרחקים ובחרדת קודש ואהבה הנני שולח להם בשם מיליוני יהודים את חתימתי לכל הנכתב וברכתי נתונה למעשה ידיהם”.

עמדת הערבים    🔗

למרות התכחשותו לשאיפות הציוניות לא הניח ה“ספר הלבן” גם את דעתם של הערבים. ב“פלשתין” מראשית חודש יוני 1939 נתפרסם מאמר שבו נאמר:

"הספר הלבן לא הרגיע את ערביי ארץ־ישראל בנוגע לעליה הבלתי־ליגאלית. מספיק לציין, כי במשך 3 שנים בלבד נכנסו לארץ־ישראל מאה אלף עולים בלתי־חוקיים, מבלי שהממשלה תגרש אפילו אחד מהם. כשהתחילה הממשלה למלא את חובתה, התנפל עליה הצבור היהודי, עד שנאלצה להפסיק את פעולותיה, ובמקום לגרש את הבלתי־חוקיים – גרשה את עניי ואדי חאווארית ממקומם.

צל זה הנהו דף מכאיב בתולדות השלטון הבריטי בארץ־ישראל, שערביי ארץ־ישראל לא ישכחוהו. ערביי הארץ לא ירגעו עד שהממשלה תאחז באמצעים חריפים להפסקת עליה זו. הפיסקה בספר הלבן המדברת על נכוי מספר העולים הבלתי ליגאליים הנכנסים לארץ ממכסת הסרטיפיקטים אינה אלא הזמנה מאת ממשלת הוד מלכותו, לאלה מן העולים השואפים להיכנס לארץ בדרך קלה ללא בדיקות פורמליות ורשמיות, רשיונות וויזות. הממשלה עצמה יודעת, כי פחד הערבים מפני העליה היהודית הוא הגורם העיקרי למהומות ולמאורעות, ואם ברצון הממשלה להחזיר את השלום לארץ, עליה להרחיק את גורמי המאורעות".

 

פרק שלושים - בפרלמנט הבריטי    🔗

בשנת 1939 עם החמרת המצב הבינלאומי ועם גבור זרם העליה הבלתי־ליגאלית לארץ־ישראל, הושגה המטרה הפוליטית הראשונה שהציבו לעצמם מארגניה: הבעיה היהודית ובעית ארץ־ישראל הפכה בעיה בינלאומית. דעת־הקהל העולמית, שהייתה נתונה באותם הימים תחת רושם המאורעות הפוליטיים האחרונים של כיבוש אוסטריה, הסודטים וצ’כוסלובקיה על ידי היטלר והייתה אחוזה קדחת של ניחושים “כן מלחמה – לא מלחמה” – נתפנתה גם לשאלת הפליטים היהודים ושאלת העליה לארץ־ישראל. ההגבלות החמורות על העליה והאמצעים הקיצוניים שנקטה ממשלת בריטניה נגד העולים הבלתי־חוקיים מצאו הד רב בדעת הקהל ונידונו מעל דפי העיתונות העולמית ומעל במות הפרלמנטים השונים, ובראש וראשונה מעל במת הפרלמנט הבריטי. ידידי הציונות ובעלי שאר־רוח מבין הצירים לא החמיצו שום הזדמנות להעלות מחדש את בעיית ארץ־ישראל ואת בעיית העליה הבלתי־ליגאלית על במת הפרלמנט ולהתקיף את ממשלת בריטניה בענין זה, ואילו תשובותיה של הממשלה הצטיינו בציניות גלויה.

ראש וראשון לטוענים למען הענין היהודי היה תמיד הקולונל יאשיה ווג’בוד, ידיד הציונות הגדול וידידו האישי של זאב ז’בוטינסקי. כבר בשנת 1934 יצא ווג’בוד חוצץ נגד צייד התיירים בארץ, ובשנת 1936 ובשנים הבאות התקיף קשות את ממשלתו על הפתרונות השונים שהיא מחפשת ומציעה לבעיית ארץ־ישראל – שהם תמיד לרעת היהודים.

עם גבור העליה הבלתי־ליגאלית מופיע ווג’בוד כפרקליטם הנאמן והבלתי נלאה של המוני הפליטים היהודים הנודדים בדרכים כדי למצוא מקלט בארץ הבחירה.

“מוטב לגווע ברעב בארצם”    🔗

בתחילת חודש אפריל, בשעת ויכוח מקיף בבית הנבחרים הבריטי בבעיית הפליטים, טען ווג’בוד ואמר:

“תשעים וחמישה אחוזים מן הפליטים הם יהודים והם אינם רואים כל סיבה למה ועל מה ישלחו אותם ל”ארצות גזירה" כהונדורס, גויניאה וכדומה. היהודים רוצים לעלות לארץ־ישראל ואין שום סיבה למנעם מעשות זאת. הם באים שמה כדי להצטרף לאחיהם ולהשתתף בעבודה וביצירה. הדרך היחידה לפתרון הבעייה היהודית היא לעצור ולמנוע את מדיניות ההשמדה נגד היהודים במדינות שונות. מלה אחת מתאימה מפי ממשלתנו עשוייה להפסיק את הרדיפות על היהודים בארצות שונות. עניין אחר הוא גורלם של יהודי גרמניה. להם צריך לתת את הרשיון לעלות לארץ־ישראל ואם נגזר עליהם למות ברעב – הרי מוטב לגווע ברעב בארצם הם בתוך עמם מאשר לנפול שדודים וחללים בידי הטבחים הנאציים בגרמניה".

לכל המעונינים    🔗

יודע אני עד כמה עוזרים מר ז’בוטינסקי וידידיו לפליטים, הנני תומך בכל התכניות להבאת יהודים לארץ־ישראל, ואני עצמי סייעתי לעבודה זו מבחינה כספית. בטוחני כי עבודה זו אינה פוגעת לרעה באיש, והיא משרתת את מטרות האנושיות והצדק. אין לה קשר כלשהו עם חילוקי דעות מפלגתיים פנימיים בתנועה הציונית, וכל תכנית דומה תזכה אף היא לתמיכתי.

אלה הרוצים, יכולים לשלוח את הכסף אלי, אולם הכסף יכול להימסר ישר למר ז’בוטינסקי או לחבריו.

(חתום) יאשיה ס. ווג’בוד

“ממשלת הוד מלכותו רוחשת אהדה”

בסוף אפריל, ב־26 בחודש, נערכו בבית הנבחרים הבריטי חילופי דברים חריפים בין כמה צירי הפרלמנט ושר המושבות, מר מלקולם מקדונלד, בעקבות הידיעות שהשלטונות הארצישראליים החזירו לים ספינה ועליה עולים בלתי־חוקיים – פליטי מחנה הריכוז בדכאו. הציר נואל בייקר שאל אם בשים־לב לסבלם האיום של הפליטים הנודדים בים, יורשה להחזירם לחוף ארץ־ישראל.

מלקולם מקדונלד: “הם יוחזרו לנמלים שמהם יצאו”.

נואל בייקר: “האם פירוש הדבר הזה הוא – למחנות ריכוז והסגר?”

מלקולם מקדונלד: “האחריות לכך חלה על אלה המארגנים עליה בלתי־חוקית”.

תום וויליאמס: “לנוכח גורלם האיום של הפליטים מן הראוי היה לקדם את פניהם בקבלת־פנים רשמית במקום לשלחם חזרה לגרמניה”.

מלקולם מקדונלד: “ארץ־ישראל תורמת את תרומתה בפתרון הבעיה היהודית אולם יש גבול לדבר, שממנו והלאה אי אפשר ללכת. אם נעודד את הסעת הבלתי־ליגאליים, נעמוד מיד בפני בעיה שאין לפתרה. הממשלה רוחשת את כל האהדה לפליטים היהודים, אולם אם תורשה הכניסה לנוסעי אניה אחת יבואו אחריה רבות”.

קולונל ווג’בוד תאר את הרדיפות הקשות שהיהודים סובלים מהם בכמה ארצות אירופה ואת השיירות האומללות הנודדות על פני הימים באניות רעועות בדרך לארץ־ישראל. אולם לארץ אין נותנים להם להכנס. מגרשים אותם בצורה משפילה וברברית. והוא רוצה לדעת מנין בא הכסף לשמירה על החוף בעזרת אניות פיקוח מיוחדות ואוירונים ואם בדעת ממשלת הוד מלכותו, שאיבדה כבר מזמן את ההוד, להמשיך בדרכה לאור המצב הבינלאומי ומצב היהודים.

בהשיבו לדברי ווג’בוד אמר מקדונלד:

"עליה יהודית חוקית לפלשתינה (א"י) נמשכת לפי מכסה של כאלף בכל חודש. ממשלת הוד מלכותו רוחשת אהדה גמורה לפליטים היהודים, אולם בחדשים האחרונים היו מספר נסיונות על ידי אניות זרות להעלות לחוף פלשתינה (א"י) עולים בלתי ליגאליים. לפיכך נמצא לנחוץ לנקוט באמצעים מיוחדים כדי לדכא את התנועה הבלתי־חוקית הזאת.

שירות משמר החוף בפלשתינה (א"י) הוגבר וכעת מארגנים שיטה של שירות משטרה ימית. הוצאות האמצעים האלו יכוסו על ידי ממשלת פלשתינה (א"י) במשך זמן האירגון. נוסף לשירות המקומי למניעת תנועה זו, נעשים סידורים בשביל משמר ימי בתורת אמצעי זמני. נוסף לכך ניתנת סמכות לנציב העליון לחזק את סעיפי פקודת העליה, הנוגעים לאיסור ולהחרמת האניות החשודות ולהטלת ענשים על בעלי האניות.

ממשלת הוד מלכותו מתייחסת ברצינות רבה לנסיונות הללו להפרת חוקי העליה של פלשתינה (א"י) ומנוי וגמור אתה להפסיק את העליה הבלתי־חוקית.

לנציב העליון בפלשתינה (א"י) ניתנה סמכות להודיע, כי מספרם של כל העולים הבלתי־ליגאליים, אשר למרות האמצעים הנזכרים לעיל יצליחו להיכנס לארץ ושלא תהא אפשרות לגרשם – יופחתו ממכסות העליה הבאות".

פרשת “אגיאוס ניקולוס”    🔗

שאלת העליה ב' שוב עלתה בפרלמנט הבריטי ב־10 במאי 1939. בתשובה לציר תום וויליאמס ששאל, אם העולים הפליטים הם בלתי־חוקיים יותר מן הממשלה, אשר סטתה מעקרון הקליטה הכלכלית, אמר מיניסטר המושבות מלקולם מקדונלד, כי העליה הבלתי־ליגאלית היא בלתי־חוקית בהחלט בעוד שהפוליטיקה הממשלתית היא עניין של השקפה, והוא אינו יכול להסכים לרמזים המשתמעים משאלה זו.

ווג’בוד שאל אם נערכה חקירה במקרה הריגת פליט אחד ופציעת שני פליטים באניה היוונית “אגיאוס ניקולוס” (הזכרנו פרשה זו בפרק “כל דכפין”), שהובילה פליטים לארץ ישראל, אם מעורבות בזה סירות המנוע של ממשלת־ארץ־ישראל, ומה מספר הפליטים שעלו ליבשה מן האניה.

מר מקדונלד השיב כי הוא חקר על כך מפי ממשלת ארץ־ישראל. ב־31 במארס, באחת עשרה וחצי לפנות חצות, נראתה במימי ארץ־ישראל אניה שטה לאט, כשאורותיה כבויים. כשנמצאה האניה במרחק רבע מיל מן החוף, נתקרבה אליה סירת משטרה. האניה התחילה מתרחקת ולא נענתה לפקודה לעמוד. מן הסירה ירו אל האניה, שלא נעצרה. מפקד הסירה ירה מאקדחו מעל לאניה ושט אחריה, עד שיצאה מתחומי המים הטריטוריאליים. שום נוסע לא נראה. על הסיפון נראתה תיבה גדולה וסבורים, כי היה בה נשק. שום נוסעים לא עלו מן האניה לארץ־ישראל. השלטונות קבלו אחר כך ידיעה, כי לנמל אחד הגיעה אניה ובה 687 יהודים רומניים, ובשעה שירו בה מסירת המשטרה, נפצעו שני יהודים ואחד מהם מת. אם נכונה ידיעה זו, הרי מצטער הוא על שפעולתו של משמר הסירה גרמה למות אדם.

ווג’בוד ביקש לחקור במקרה האסון ובענין היריות אל האניה, כיוון שכידוע לו אין מצב צבאי בארץ. כן ביקש להפסיק את הישיבה, הואיל וברצונו לעורר תשומת לב על כך שממשלת ארץ־ישראל פתחה באש על פליטים יהודים בלתי־מזויינים, הרגה אחד ופצעה שנים, ומיניסטר המושבות סומך ידיו על התנהגות זו.

“הצי משרת את סוחרי העבדים”    🔗

ב־5 ביוני 1939 שוב חוזר קולונל ווג’בוד הבלתי־נלאה ומתריע על תפיסת אניות הפליטים ביבשה ובים. בתארו את התנאים האיומים שבהם מפליגים הפליטים הוא אומר:

“אנשים אלו הם לאמיתו של דבר עבדים שנמלטו. הם נמלטו מגרמניה, ששם מצבם גרוע מעבדות כושים. בשנות השבעים של המאה שעברה הוצא חוק, כי עבד שהציג כף רגלו על ספינה בריטית, נעשה בעצם הדבר הזה בן חורין, ואין להסגירו לאדוניו. בית הנבחרים דן בשאלה, הוצא חוק העבדים הפליטים והצי הגשים אותו, והוא שימש להפסקת סחר העבדים בים־סוף. עכשיו משמש הצי למטרה הפוכה: לתפוס עבדים אלו ולהחזירם לאדוניהם. רדיפת היהודים בגרמניה, נראה שהשפיעה על הממשלה, וביחוד על ממשלת ארץ־ישראל, לתת יד ולעשות ממש אותה מלאכה בזוייה שהיו מבקשים מהם אדוני העבדים בגרמניה כיום. כל רגשותיה של אירופה הלכו לעזאזל בעשר השנים האחרונות. רק לפני י”ח חודש התמרמר הבית הזה וכל העולם כולו על אשר שבעים יהודים הושלכו על סלע באמצע הדנובה, באין יכולת ללכת לצ’כוסלובקיה או לחזור לגרמניה. דבר זה עורר התמרמרות במידה כזו, עד ששר המושבות בעצמו התיר לאנשים אלו לעלות לארץ ישראל. עתה עושים אנו מלאכת לא־אנוש זו: מונעים מאנשים אלו להשיג חירותם.

היו כמה ספינות. הספינה האחרונה באה לפני שלושה ימים, והביאה לא עולים חדשים, אלא אנשים שקובצו מהאיים היווניים, ואשר עשו את הדרך לארץ־ישראל פעמיים. היורשו לעלות? אם האדון המכובד מאד מנכה אותם מהמיכסה, יש להרשות להם לעלות. היתמיד האדון המכובד מאד במדיניות זו? אם כן יש לנו הזכות לדרוש, שתובא לפנינו הפקודה, שלפיה נעשים מעשי תועבה אלו, והבית ידון בה. לא ייתכן ששמנו יחולל בצורה כזאת. התנהגות ראויה להיטלר, התנהגות ראוייה לימי הביניים, אי אפשר שתהיה התנהגותה של ממשלה בריטית משנת 1939. האדון המכובד עלול להצליח בהפסקת עליה בלתי־חוקית זו, אך אם יעשה זאת, סיפור מעשהו יבאיש ריחו עד דור אחרון. אין זו התנהגות שאפשר ללמד עליה זכות. אתם קובעים חוק, שהיהודים יצדקו אם יפרוהו. היהודים אולי לא יהיה בידם לסכל חוק: אך אם יתנגדו, לא יוכל האדון המכובד לעשות חייל בחוק זה, וככל שימהר לבטלו, הרי זה משובח. אי אפשר להרחיק ספינה מלאה פליטים מארץ הרוצה לקבלם. באין מוצא יטביעו את הסירות וישחו אל החוף".

בטול מיכסת העליה החוקית    🔗

ב־13 ביולי 1939 הכריז מיניסטר המושבות, מר מלקולם מקדונלד, בתשובה לשאילתה של הציר ויליאמס על ביטול מיכסת העליה החוקית לתקופה מאוקטובר 1939 – מרץ 1940. הוא אמר כי הממשלה הבריטית התירה עלית יהודים לארץ במשך חמש השנים הבאות עד הגיע מספרם ל– 75.000. ביחוד דאגה הממשלה לסיוע התיישבות הפליטים היהודים מאירופה המרכזית ולכן נעשו סידורים מיוחדים להרשות כניסתם לארץ. אולם בחדשים האחרונים היה נסיון מאורגן להכשיל את הסדר העליה על ידי תנועה של הגירה בלתי־חוקית ומכיוון שרוב העולים הבלתי־חוקיים האלה היו יהודים מפולין ורומניה, היה בזה משום חבלה במאמצי הממשלה לעזור לפליטים. אירגון התנועה הזאת עורר בארץ התמרמרות רבה, ומנוי וגמור עם ממשלת הוד מלכותו למנוע בעד הנסיון הזה להכשיל את החוק בארץ. להלן ציין מר מקדונלד שמספר העולים הבלתי חוקיים, הנשארים בארץ מנוכה מהמיכסות העתידות של עולים חוקיים. מספר העולים הבלתי חוקיים הגיע בזמן האחרון לדרגה כזו, שהוכרח לתת סמכות לנציב העליון להודיע, כי לא תפורסם מיכסת עולים בתקופת המיכסה הבאה. כלומר מהראשון באוקטובר 1939 עד 31 במארס 1940. חידוש מיכסות העליה לאחר התאריך האחרון יהא תלוי בתנאים שישררו אז בקשר עם העלייה הבלתי חוקית.

הויכוח על המדיניות הא"י – 14 ביולי 1939    🔗

בעקבות הודעתו של מקדונלד נערך למחרת בפרלמנט ויכוח מקיף ונוקב על המדיניות הא"י של ממשלת בריטניה. נביא כאן בעיקר את הדברים שנסבו על שאלת העליה בכלל והעליה הבלתי־ליגאלית בפרט.

הציר תום ויליאמס, שבתשובה לשאלתו נמסרה הצהרת מקדונלד, טען כי החלטתו של מיניסטר המושבות להפסיק את העליה החוקית באה משום שמדיניותה הארצישראלית של הממשלה נכשלה כשרון חרוץ. גזירה זו אין לה כל הצדקה חוקית או מוסרית ויש לבטלה מיד.

להלן אמר:

“משך ט”ו שנה התנהלה מדיניות עליה מיוסדת על יכולת הקליטה הכלכלית, זו הייתה עליה מוסרית ומאורגנת, שהביאה ברכה חמרית ליהודים ולערבים כאחד, באותה תקופה היו העולים ה“בלתי־חוקיים” מעטים.

רק לאחר שפרצה התקוממות בארץ־ישראל, הסתלקו מעקרון יכולת הקליטה והנהיגו את “המכסימום הפוליטי” השרירותי בשיעור של 12.500 עולים לשנה. אך על אף המחאות החריפות על שינוי זה במדיניות העליה היה מספר העולים החוקיים באותה תקופה קטן בערך. הוועדה המתמדת לעניני המנדטים הודיעה אותה שעה, כי “המכסימום הפוליטי” הוטל רק באופן ארעי. אחר כך פורסם בחודש מאי “הספר הלבן”. שיעור “המכסימום הפוליטי” צומצם מ־ 12.500 ל־10.000 עולים לשנה בתוספת 25.000 פליטים לתקופה של חמש שנים, שבסופה תהיה העליה תלויה בהסכמת הערבים. מובן כי “הספר הלבן” נדחה על ידי היהודים.

ולבסוף הגענו להפסקתה הגמורה של כל העליה החוקית, ולפי דברי המיניסטר עצמו יוצא, כי שום אדם חוץ מעולים בלתי־חוקיים אינו צריך להיכנס לארץ־ישראל. זוהי תוצאת מדיניות של הממשלה, שהיא מפסיקה לחלוטין את העליה המאורגנת והנתונה לפיקוח – משום שהיא מודה, כי לא הצליחה למנוע את העליה הבלתי־חוקית. לדעתי, עמדה זו עלולה להביא לאסונות, שהרי פירושה, שכל אותם הצעירים והצעירות בארצנו ובארצות אחרות, המכשירים עצמם לחיים בארץ־ישראל ולעבודה חקלאית לא יוכלו לעולם לבוא לארץ־ישראל. פירוש הדבר, שמעכשיו שום ילדים, שום זקנים, שום אבות ואמהות לא יוכלו לעלות לארץ־ישראל, שבה יש להם קרובים הרוצים לקבל אותם, לתמוך בהם ולפרנסם. הפסקתה הגמורה של העליה פירושה, כי תקוותיהם של רבבות אנשים בכל רחבי אירופה נתערערו לחלוטין כתוצאה מהגזירה החדשה.

ההסבר הפשוט לפעולה זו של המיניסטר הוא, שהממשלה מארץ־ישראל נכשלה כשלון גמור. אם הייתה לה זכות קיום מוסרית או חוקית. הרי זכות זו נתערערה עכשיו, והמיניסטר עצמו הוכיח זאת על ידי גזירתו האחרונה. בנסיבות כאלה השוררות באירופה, ובשים לב לתפקידה של ארץ־ישראל כלפי מיליוני אנשים – ברור, כי העליה הבלתי־חוקית שהתנהלה בחדשים האחרונים הייתה כמעט דבר שבהכרח שאי אפשר היה למנעו.

…אין אנו רוצים לעודד את היהודים, את הנוצרים או את הערבים לפעולות בלתי־חוקיות כלשהן. אך לדעתי באו פעולות בלתי חוקיות אלה, שמזכיר המושבות לא יכול להתגבר עליהן, רק משום שמדיניותו החדשה נעלה את שערי העליה החוקיים. באחד הוויכוחים האחרונים בפרלמנט בשאלת ארץ־ישראל, אמר האדון הנכבד מאד: “אילו הייתי ערבי, כי עתה הייתה העליה (היהודית) הבלתי פוסקת מעוררת בי חרדה”. אם כן, הריני להציג לו שאלה פשוטה, ישרה וכנה: אילו היה הוא (המיניסטר) פליט גרמני השרוי במחנה הריכוז, אדם המשולל זכות עבודה ומחיה, אדם שמענים אותו באכזריות ומאיימים עליו במוות – האם היה מנסה להימלט על נפשו? האם היה משתמש בהזדמנות הראשונה להימלט לארץ־ישראל, לאנגליה או לארץ אחרת, כדי להינצל מעינויים, מרדיפות ואולי ממות?

הכל יודעים, כי במשך שלוש שנים ארוכות כמעט השתמטנו מן השלטון בארץ־ישראל. ועתה עומד האדון הנכבד מאד סוף סוף לגלות יד חזקה, אך נגד מי? האם נגד היטלר? או נגד מוסוליני? או נגד המופתי? ואולי נגד המרצחים והטרוריסטים בארץ־ישראל? לא ולא. ידו החזקה נטויה על הפליטים המסכנים הנמלטים מפני הטירור הנאצי. והריני שואל את הצירים הנכבדים: כלום זה מנהג בריטי? כלום זה צדק ויושר? המקיימים אנו את ההבטחות אשר הבטחנו? המגלים אנו אותה מידה של מדינאות, שבה נתפרסמה בריטניה, כביכול? האם זהו היחס הנאה ביותר, שמזכיר המושבות יכול לגלות כלפי אנשים הנמנים עם האזרחים הנאמנים ביותר של האימפריה הבריטית?"

להלן ציין תום ויליאמס כי למעשה סותרת החלטת מיניסטר המושבות לא רק את המנדט אלא אפילו את “הספר הלבן”. “הספר הלבן” קובע, כי במשך חמש שנים ייכנסו לארץ ישראל עשרת אלפים עולים לשנה ונוסף עליהם עשרים וחמישה אלף פליטים היכולים להיכנס לארץ בהקדם האפשרי בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית של ארץ־ישראל. נמצא, איפוא, כי מבדילים לגמרי בין אותם 25.000 פליטים ובין 50.000 העולים הרגילים. אולם אתמול הודיענו מזכיר המושבות, כי לא רק הפסיק את העליה החוקית, אלא שום פליטים לא יוכלו עוד לבוא לארץ, ואפילו ילדים או זקנים, שאינם מבקשים עבודה ושבניהם רוצים לפרנס אותם. אינני סבור, כי יכול להיות איזה יסוד מוסרי לפעולתו זו של מזכיר המושבות. יתר על כן, זוהי פעולה פחדנית, פעולת עונשין. היא מביאה סבל ומטילה עונש על קיבוץ אנשים חפים מפשע אך ורק בגלל כשלונה של מדיניות הממשלה. גזירתו האחרונה של מזכיר המושבות (הפסקת העליה) מוכיחה רק, שמדיניות “הספר הלבן” אין לה זכות קיום ושאין ביכולתו של האדון הנכבד מאד להטיל על עם בלתי מרוצה מדיניות המתנגדת לא רק להשקפתם על הצדק והיושר, אלא גם להבטחות אשר ניתנו כאן".

“מדיניות של כיתור היהודים”    🔗

הציר ג’ופרי מאנדר אמר כי מדיניות הממשלה הבריטית היא למעשה, ואם כי לא בכוונה, מדיניות של כיתור היהודים. רודפים אותם ומגרשים אותם מגרמניה ומארצות אחרות, אין הם רצויים בשום מקום בעולם ועתה אין נותנים להם גם להיכנס לבית הלאומי שהובטח להם. על כן אין להם מקום שיפנו אליו ואין להם מוצא אלא העליה הבלתי ליגאלית לארץ־ישראל. והוא ממשיך:

"מי הם האנשים האלה הנכנסים באורח בלתי־ליגאלי? ודאי הייתה עליה בלתי־ליגאלית מצומצמת גם מקודם, אבל היא גדלה במידה עצומה בחדשים האחרונים, ובמידה מרובה – כתוצאה ישירה ממדיניות “הספר הלבן”. בימים שעברו היו ההסתדרויות היהודיות יכולות להגיד לאנשיהן בארצות השונות: “חכו עד שתגיע שעתכם, אתם רשומים, תוכלו לעלות לארץ תוך שנים מועטות”, מה שאין כן עכשיו. עליהם להתגבר על המעצורים עכשיו – או לעולם לא. והם משתמשים בכל הזדמנות, כליגאלית וכבלתי־ליגאלית, בטרם יינעלו שערי הארץ באופן סופי. מי יוכל לגנותם על כך. אין כל ספק, שבספינות רבות שנשלחו לחופי הארץ נוסעים אנשים שגורשו מגרמניה בדרך הסחיטות והאיומים והוצע להם לחזור למחנה ריכוז או לעלות על ספינה ולנסות את מזלם להיכנס לארץ. ומובן מאליו שהם מנסים את מזלם.

כשמיניסטר המושבות דן בשאלת יוצאי רומניה ופולין, כלום גם ינקוב בפנינו את אחוז האנשים האלה שחיו באמת ברומניה ובפולין זמן רב? לפי הידיעות שבידי, רק עשרה למאה הם באמת מארצות אלה ואילו השאר גורשו מגרמניה ומארצות אחרות. במסיבות הנוכחיות אין ההסתדרות הציונית יכולה לשלוט במצב בצורה הנכונה. יש לה ההרגשה שהממשלה שיחררה אותה מחובה זו על ידי המעשה הבלתי־חוקי שלה עצמה. אין לה כל כוח או סמכות לאלץ את היהודים לשתף פעולה בכל תכנית שמגשימים. התמיכה המוסרית שהייתה קיימת קודם בשעת ביצוע תכניות עליה נעלמה לגמרי. ולא תחיו אותה כל עוד מגשימים את המדיניות הנוכחית. בכל העולם כולו שלטת מבחינה ידועה הסיסמה: “יינצל כל היכול להינצל”. היהודים זורמים לארץ בידעם שימצאו בה ידידים, שיעזרו להם ויעשו את מיטב המאמצים למען יחזיקו מעמד בארץ החדשה, ויעשו שאר ארצות תבל אשר יעשו. אין כל ספק שבמצב זה ניתנה הזדמנות גדולה לספסרים. ישנם אנשים השמים את כל מעייניהם בצבירת כסף והם מרוויחים הרבה מהכנסת האנשים האלה לארץ. זוהי התוצאה של מדיניות “הספר הלבן”, ואין להפריד בינה ובין “הספר” ואין למנעה".

הציר מאנדרס סיים באמרו כי התרופה היחידה למצב היא – שינוי מדיניות “הספר הלבן”, אחרת צפוי אסון. הוא ציין כי מדיניות זו היא חלק ממדיניות הנסיגה הכללית שהממשלה נהגה לפיה באירופה. לשמחת בריטניה נטשה הממשלה שיטה זו. והמדיניות בארץ־ישראל אינה אלא מעין סרח העודף מהימים שבהם היתה מדיניותה של הממשלה להיכנע לתוקפנות ולאלימות.

“כל אחד ישתומם לציביליזציה שהתירה פשעים כאלה”    🔗

הציר דאף קופר שנאם אחריו המשיל את החלטתו של מר מלקולם מקדונלד כי בגלל העליה הבלתי־חוקית תיפסק גם העליה החוקית לדרכו של מורה קפדן הנוהג, לאחר שמספר תלמידים נעדרו מבית הספר, להשבית גם את לימודיהם של אלה שבאו… מיניסטר המושבות מעניש את אלה השומרים על החוק והסדר בעבור עוונותיהם של מפירי החוק. בציינו כי על ממשלת בריטניה להחליט מה היא רוצה לראות בארץ־ישראל ולנקוט במדיניות שתהלום מטרה זו, הוסיף ואמר:

"בעבר גם היהודים וגם הערבים היו ידידיה של אנגליה. גם אלה וגם אלה הגישו לנו בעת צרה את עזרתם החשובה. כשיש לך שני ידידים ותיקים והם באים בעת ובעונה אחת לבקש את עזרתך ואין באפשרותך לספק את שניהם כאחד, מהי המחשבה הראשונה, שבאה למוחך, כשהנך נאלץ לבכר את האחד על פני השני? ודאי, הבחינה הראשונה תהי – מי משני הידידים נמצא כרגע במצוקה גדולה יותר. כשאנו מתבוננים למצבם של הערבים כיום הזה, הננו צריכים להודות, כי במשך עשרים השנה האחרונות הם השיגו יותר חופש ושפע כלכלי מאשר במשך מאות בשנים.

מה שונה מזה התמונה של המצב הנוכחי של היהודים. בהיסטוריה רבת השנים והטראגית של העם הזה עוד לא הייתה תקופה כל כך איומה כימינו אלה. כשאנו חושבים על טענותיהם של היהודים בדבר הטובה שאנו גומלים להם תמורת כל מה שהם עשו למען התרבות האנושית בעבר – מעטים הם העמים שעשו יותר ורק מעטים הם שיכולים להשתוות אליהם – כשאנו חושבים על גודל החוב שאנו חבים להם בזמן הזה, הננו מוכרחים לאמר, כי זה עולה בהרבה על האפשרות שיש לנו לפרוע להם. המשטר המתועב, שהם נתונים בו בגרמניה, זה הכתם, אשר לא יימחה לעד בתולדות גרמניה – החרפה הזו, היא במידה ידועה חלקה של אירופה כולה. כשתיכתב ההיסטוריה של התקופה הזו, כל אחד ישתומם לציביליזציה שהתירה פשעים כגון אלו. התקופה הזו עלולה להיקרא התקופה של מחנות ההסגר, כשם שמדברים על תקופת האינקביזיציה הספרדית. מחובת כולנו, איפוא, כאזרחי אירופה, לעשות כל אשר ביכולתנו בשביל להסיר את הכתם הזה מעל הדור כולו. כי על כן חובותינו לגבי היהודים הן כעת גדולות משהיו בזמן מן הזמנים אלו הן חובות לגבי עצמנו ולזרענו אחרינו".

“לא מגרמניה אלא מפולין”    🔗

בדברי תשובתו למתווכחים טען מלקולם מקדונלד כי על אף הגשמת מדיניות הספר הלבן, רב מספר העולים כחוק לארץ ונמשכת גם העליה הבלתי־ליגאלית בהיקף רחב; עליה זו היא תנועה מאורגנת כהלכה. הוא אמר כי:

"בששת החדשים הללו נודע לנו על 1.300 עולים שלא כחוק. הם נכנסו לארץ בין 1 באפריל ל־24 במאי, כשני חדשים עברו אחרי 24 במאי, ובמשך הזמן הזה תפסו אניות המשמר שלנו בים והמשמרות שלנו ביבשה 3.507 עולים לא חוקיים. נוסף לכך, מכיוון שמשמרותינו עדיין לא הגיעו לשיעור פעולתם המלא, נכנסו לארץ לערך 1000–500 איש שלא נתגלו. ונוסף לכך הרי עוד כ־4000 איש יושבים עכשיו באניות המתקרבות לארץ והם מתעתדים לכבוש להם דרך ולעלות בכוח לארץ.

הרי שמספר העולים שנכנסו לארץ שלא כחוק או העומדים להיכנס אליה בזמן הקרוב הוא כ־8000 נפש. מספר זה מבטל את המיכסה לעליה חוקית, שחשבנו ליתן לששת החדשים הבאים. אם באמת ובתמים אמרנו להגשים את הפוליטיקה של “הספר הלבן”, זאת אומרת – להפחית ממיכסות העליה החוקית את מספר העולים הבלתי חוקיים, שאי אפשר יהיה לגרשם מן הארץ, הרי שלא הייתה לפנינו דרך אחרת מלבד אותה החלטה שעליה הודענו. מודה אני שזו גזירה קשה בשביל כל המכשירים את עצמם לעליה לארץ באנגליה, בשביל הילדים בגרמניה ובשביל כל הפליטים שאמרו לעלות לארץ באופן חוקי ושגם אנחנו רצינו להעלותם בתוך המיכסה החוקית. בקשר עם מצבם של כל האנשים הללו ברצוני לומר דבר מה על טבעה של עליה בלתי־חוקית זו, הנמשכת עכשיו. ודאי כל אחד מחברי הבית הזה נרעש לנוכח הרדיפות על יהודי מרכז אירופה וכל אחד שואף לעשות את כל אשר ביכולתו, כדי ליתן ליהודים את האפשרות להינצל ולהתיישב מעבר לים. תנועה זו של העולים הבלתי־ חוקיים תוארה כאילו באה מתוך שאיפות של רחמנות, מתוך רצון כן לעזור לפליטי הרדיפות. מוסדות היהודים באנגליה פונים אל הציבור האנגלי, שיתנהג עם העולים הבלתי־חוקיים לפנים משורת הדין. איני בא לשלול בשעה זו את כוחו של נימוק זה, של פניה זו אל הרגש שלנו, וכן איני שולל, שרוב העולים הבלתי־חוקיים הם פליטים ממרכז אירופה. עולים אלה נכנסים לארץ באופן בלתי חוקי, והם נועלים את שעריה בפני עולים אחרים, שהיו יכולים להיכנס לארץ כחוק. אבל איני רוצה לעמוד על כך. אין בדעתי לעורר רגשות שלא לצורך בענין זה, הנוגע עד מאוד אל לבנו.

מודה אני, שרוב אותם היהודים הנכנסים לארץ שלא כחוק, אינם מאירופה המרכזית. רבים מהם באים מפולין…

ווג’בוד: הסבור אדוני הנכבד, שאלה אינם פליטים?

מקדונלד: אדוני הנכבד והאדיב יודע יפה מאוד, שבשעה שמוסדות פרטיים בארצנו פונים אל הציבור האנגלי בבקשה, שינהג לפנים משורת הדין לגבי העליה הבלתי־חוקית, מפני שזו עליה של פליטים. הרי מוסדות אלה מתכוונים לאלה שאינם יהודים מפולין ומרומניה.

ווג’בוד: כל היודע שמץ דבר על פולין ועל רומניה יודע, שהם מוכרחים להתכוון גם לארצות אלה.

מקדונלד: ברור בהחלט, שהציבור הבריטי אינו רואה את האנשים הללו כנכנסים לגדר המושג פליטים. הפנייה אל הציבור הבריטי מיוסדת לא על סמך האנשים הללו; ואני אומר, שרבים מהעולים שלא כחוק באים מפולין ומרומניה, בהם רבים שהיו שם שנים רבות. כ־40 למאה מכל העולים שלא כחוק באים לא מגרמניה רבתי אלא מפולין ומרומניה. ועולים אלה מפולין ורומניה מאורגנים, הם מקבלים הוראות מאת מארגניהם. וכשהם יורדים באניה משליכים הם את דרכוניהם לים, ולכן בבואם לארץ ישראל אין בידינו שום הוכחות, ואין אנו יכולים לשלחם חזרה לארצות מוצאם. ועוד זאת: אותם יהודים מפולין ורומניה הבאים לארץ ישראל שלא כחוק, דוחקים מן הארץ את פליטי אירופה המרכזית. שאותם היינו רוצים להביא לארץ".

“תנועה מאורגנת לשבור חוקי העליה”    🔗

לאחר ששפך דמעות שליש על פליטי אירופה המרכזית המסכנים שיהודי פולין ורומניה דוחקים את רגליהם, גילה מקדונלד את קלפיו ואמר:

"מה שמתרחש עכשיו בקשר עם עלית היהודים מפולין ורומניה הרי זו תנועה מאורגנת בתכלית ברורה לשבור את חוקי העליה בארץ, לשם שבירתם. הרי זו תנועה מאורגנת, המנסה לבטל את הפוליטיקה של הספר הלבן, וזו היא תכליתה. ומצב זה לא נוכל לסבול. כל ארץ יש לה חוקי הגירה משלה, ושום מדינה לא תרשה שיפירו את חוקיה באין עונש. ולא זו בלבד. הפרת החוק הזה בארץ ישראל חמורה אף יותר מאשר בארצות אחרות. כי העליה הבלתי־חוקית לארץ יוצרת שם מצב חמור. ראשית: היא מרבה את החששות בין הערבים. היא מעוררת דאגות בלב הישוב הערבי לגבי נכונותה של הממשלה להגשים את הפוליטיקה של הספר הלבן. הערבים ראו, שבששת החדשים הראשונים הרשינו עליה חוקית של תשעת אלפים נפש ומעלה, יותר משהורשו לעלות בשנים הקודמות. הערבים רואים, שאנו מרשים ליהודים לבוא לארץ ולהתיישב בה. ובאותה שעה רואים הערבים עליה בלתי־חוקית, שמספרה כמספר העליה החוקית, וגם יהודים אלה באים לארץ ומתיישבים בה. והערבים אומרים: הרי ממשלת בריטניה מסייעת בידי העליה הבלתי־חוקית, הרי זו רק קנוניה להערים על “הספר הלבן”. ושוב נפוץ בין הערבים בארץ ישראל ולא רק שם – חוסר אמון בדברינו והבטחותינו. והרי פירושו של דבר להפיח שוב את הגחלים הלוחשות של המרד והאלימות הערבית, להגדיל שוב את מדורת ההתקוממות עד לתוצאות עגומות מאוד גם בשביל יהודי ארץ ישראל וגם בשביל יהודים במקומות אחרים.

הנקודה השניה, שברצוני לעמוד עליה כאן, היא החמרת האימה והשנאה בין היהודים ובין הערבים בארץ ישראל בעקב העליה הבלתי־חוקית. ואם נניח לאיבה זו שתוסיף ותגדל עולמית, הרי אין שום תקווה להתקדמות לקראת השלום בארץ.

ושלישית, ארשה לעצמי לומר, שהעליה הבלתי־חוקית רעה אף מבחינת הבית הלאומי של היהודים. פירושה, שנכנסים לארץ עולים שלא נבררו, שהעליה לא סודרה בשום פנים, שלא הותאמה לצרכים הכלכליים והחברתיים של הארץ. לעומת זאת, אם העליה היא חוקית, הרי בעזרת הסוכנות היהודית אפשר לקבוע מספר מתאים של בעלי הון עולים, מספר מתאים של עובדים, של קרובים, של תלמידים וכדומה, הכול לפי מסיבות המשק ולפי התנאים החברתיים בארץ בכל שעה ושעה. מבחינת התפתחותם של היהודים עצמם בארץ ישראל צריך כל אדם להודות, שהעליה החוקית היא טובה והבלתי־חוקית – רעה.

מאליו מובן, שעלינו לעשות את הכול כדי לעצור את העליה הבלתי־חוקית הזאת, הממיטה על ארץ ישראל נזק עצום ורב כל כך. דנים אנחנו על אפשרויות הפעולה בארצות מוצאם של האנשים, משגיחים אנו במסיבות בארץ ישראל גופה. ומעיינים אנו בשאלה, אם יש לנקוט באמצעים חמורים יותר, מאשר לענוש את הקברניטים, להחרים את הספינות וכדומה. אבל איני מעלים מאת הבית הזה וגם איני צריך להזכיר את הדבר לפניו, שהאנשים שבידם הביקורת על העלייה הבלתי־חוקית הזאת הם מנהיגי היהודים, והיהודים עצמם אילו היו רוצים בכך היו ודאי יכולים להפחית בשיעור רב מאוד את העליה הבלתי־חוקית הזאת, וסבור אני שיש לנו הזכות לבקש את שיתוף פעולתם בענין זה. יש כמה זרמים בציבוריות היהודית, אפילו בתוך הסוכנות, ומהם אחראים לענין זה. הסוכנות היהודית עצמה, אם גם ייתכן שאינה אחראית במישרין לאירגון התנועה הבלתי־חוקית, לדעתי היא סייעה בידי העושים ועודדה אותם בכמה מן ההודעות שפירסמה. סבור אני, שיש לנו זכות לפנות אל המוסדות היהודיים ואל העם היהודי, שישימו קץ לתנועה הבלתי־חוקית".

“העליה בלתי־חוקית או חוק העליה בלתי־חוקי?”    🔗

אחרי מר מקדונלד ביקש רשות הדיבור הציר סידניי סילברמן, שעמד על כך שועדת המנדטים ומועצת חבר הלאומים טרם אישרו את מדיניות “הספר הלבן” ועל כן עדיין לא נחרצה השאלה אם תקנות העליה שהממשלה עומדת לכפות על ארץ־ישראל מוצדקות או אינן מוצדקות מבחינת החוק הבינלאומי שלפיו יש לנהל את המנדט. לפיכך פנה אל מיניסטר המושבות וביקש שלא לתת תוקף לתקנות אלו עד שתוכרע שאלת תוקפן לפי החוק הבינלאומי לטובתו – אם בכלל תוכרע לטובתו. עד אז – ציין סילברמן – הרי יש מקום להתווכח, אם העליה היא בלתי חוקית, או שמא חוק העליה הוא בלתי חוקי?

בעמדו על נסיונו של מר מקדונלד להבחין בין עולים מאירופה המרכזית ועולים מפולין ורומניה אמר מר סילברמן:

"עלי להודות, שלא יכולתי להבין בשום פנים ואופן את ההבחנה הזאת. לפי ידיעותי פולין היא באירופה המרכזית. אמנם, צדק באמרו, שבגרמניה שוררים חוקים אחרים, ושלחוקי נירנברג אין תוקף בפולין, אבל אם יהודי פולין או רומניה עושים נסיון מאורגן לעמוד בכל הסכנות הכרוכות בעליתם לארץ־ישראל או למקום אחר, על אף כל נסיונותיה של מחלקת העליה למנעם מכך – למה, חושב הוא, עושים הם זאת? למה משלחים הם את האניות האלה? למה נכונים הם לשאת את העול הכבד הזה? למה מצטופפים הם באניות הקטנות הללו, שאינן ראויות להפליג ללב ים? למה נעים ונדים הם על הגלים מנמל לנמל? למה הם מכניסים עצמם בסכנה, שאניות מלחמה בריטיות במימי ארץ־ישראל יירו בהם? למה עושים את כל הדברים האלה, אם אינם פליטים? האדון הנכבד חייב לקבל את פסק דינן של העובדות. אין בני אדם עושים את כל הדברים האלה, אם אינם נתונים ללחץ ורדיפה קשים; ואם בני אדם עושים כך בתנאים כאלה, הרי הם פליטים לא פחות מאחרים.

בהמשך נאומו אמר האדון הנכבד, שעליה חוקית טובה מעליה בלתי־חוקית, אם רצונו לומר, שעליה מסודרת של אנשים מאומנים, נבחרים, שהתאימו עצמם לתנאי החיים החדשים, טובה מעליה מקרית של אנשים הנכנסים לארץ בכל אופן שהוא, הרי הכול יסכימו עמו. אבל מי הוא האחראי לכך, שהעליה המסודרת בפיקוח הסוכנות היהודית נהפכה למה שהוא קורא “עליה בלתי־חוקית” הנראית רעה בעיניו? הלא רק הוא עצמו והפוליטיקה שבה הוא נוקט. הוא אמר בנאומו, שרצוי הוא לשוב לעליה החוקית; וכאשר הפסקתיו ואמרתי: “כן, למשך חמש שנים”, הסכים לדברי. אבל, כנראה, לא הבין, מה צפון בתוך המלים הללו.

מה יעשו האנשים האלה? הרוגז הוא עליהם, משום שהם מנסים להימלט מתנאי חיים שבהם הם נתונים? הרוגז הוא עליהם משום שהם נאחזים בכל הזדמנות הנראית להם, כדי להגיע לתנאי חיים טובים יותר? ואם הוא אומר לאנשים אלה: “במשך חמש שנים נרשה עליה מוגבלת של אנשים נבחרים”, וכעבור חמש שנים הוא עומד להפסיק את העליה בכלל – המתפלא הוא על שהאנשים האלה אומרים: “נעלה בכל אופן שאפשר, ונעמוד בכל הסכנות הכרוכות בכך”. מן ההכרח שיעשו כך, והם יוסיפו לעשות כן. שום פיקוח מטעם הסוכנות היהודית, או מוסד יהודי אחר, שום חוק, שהאדון הנכבד יש בכוחו לחוקק אותו, שום מנגנון שהשלטונות המקומיים בארץ־ישראל יכולים להמציא – שום דבר לא ימנע את האנשים האלה מלהשתמש בכל אמצעי שרוח האדם יכולה להמציא כדי להימלט מתנאי החיים האלה לתוך תנאים שבהם ייתכנו חיים של ממש".

“מה הייתם אתם עושים?”    🔗

הציר ויקטור קזלט, אף הוא מידידיה הנאמנים של הציונות, אמר בין השאר:

"…עד לנקודה מסויימת אני מעריך את עמדת הממשלה. אני מודה, שהיא צריכה לעשות את כל המאמצים כדי שהחוק יקויים. אני, בלי כל משרה רשמית, יעצתי תמיד ליהודים לשמור על סבלנותם ועל שליטתם העצמית גם כאן וגם בארץ־ישראל. כך עשיתי בעבר, כך אני עושה היום, וכך אעשה גם בעתיד, ויהיו החלטות הממשלה אשר יהיו. איש לא יכחיש, שהמוסדות המוסמכים, גם כאן וגם בארץ־ישראל – מלבד במקרים יוצאים מן הכלל – הצליחו לרסן את רגשות בני עמם בארץ־ישראל, הנתונים לפרובוקציה חמורה ביותר זה ששה חדשים ויותר. אני מודה, שבנוגע לעליה ניתנה תמיכה פעילה או לפחות תמיכה מתוך שתיקה, שאף היא כהודאה, לעליה הבלתי־חוקית. שום אדם נבון לא יכחיש זאת, אבל אל יחשוב איש, שהעליה הבלתי־חוקית הזאת נוחה להם ליהודים. היא שנואה עליהם, כמו שהיא שנואה על אחרים, בגללה נמנעת מהם האפשרות לפקח על העולים ולבחור אותם; והרי רק בשעה שאפשרות זו ישנה בטוחים הם שיבואו לארץ־ישראל אנשים המוכשרים לבנות את ביתם הלאומי. הייתי רוצה לדעת, אילו הצירים הנכבדים בבית זה, ללא הבדל השקפה מפלגתית או פרטית, היו נתונים בתנאים דומים לאלה שבהם נתון העם היהודי – האם לא היו עושים כמעשה היהודים בארץ־ישראל? אילו אנשים בני דתנו, או אנשים שקשר הדוק מקשרם אלינו, היו מגיעים לחופינו חדלי־ישע, ללא בית, עניים מרודים, גוועים מרעב, – היש מישהו בבית הזה שהיה מגרש אותם? רבים מהיהודים שבאו ארצה ישראל, כעולים בלתי חוקיים הוכרחו על ידי השלטונות הנאציים, על כרחם, לרדת לאניות, באיומים, שאם לא יפליגו יושמו הם או קרוביהם במחנות הסגר. אם יימצא מישהו בבית הזה, שהיה מגרש את האנשים האלה בתנאים האמורים, הרי אותו איש לא היה ראוי להיקרא בשם בריטי או בשם נוצרי. ודאי ישאלני האדון הנכבד, מה הייתי עושה אני. מה אפשר לעשות? ברור, שקשה לנו להגיע למטרה הנכונה בשעה שיצאנו בכיוון שנראה בעיני מוטעה בהחלט. על פי הפוליטיקה של האדון הנכבד יקל מאד להביא את היהודים לידי יאוש. איני חושב שזאת היא כוונתו.

אי אפשר שלמישהו בעולם תצמח טובה מזה, שהיהודי המתון כאן או בארץ־ישראל מצבו ייעשה לבלתי אפשרי. עלינו להכיר בעובדה, שהפוליטיקה הזאת כבר נכשלה, וגם תוסיף להיכשל. אני מבין, שקשה לו, לאדון הנכבד, להודות בעובדה זו. דומני, שעל מצבו נאמרו דברי המשורר טניסון:" באי־כבוד מושרש היה כבודו, ובסילוף־אמת נכזבה אמונתו".

אמנם, האדון הנכבד יכול לומר: “הפוליטיקה שלנו כבר הצליחה, כבר יכולנו להעביר בריגדה מארץ־ישראל למצרים – דבר בעל חשיבות חיונית להגנת הקיסרות הבריטית בשעה זו”, ייתכן שזכאי הוא לומר כך; אבל יכולנו להשיב לו מיד, שהוא יכול להעביר את הבריגדה הזאת מפאת הבלגת היהודים בארץ־ישראל, ובו ברגע שהמשמעת והפיקוח של יהודי ארץ־ישראל יעלמו, לא תספיק לו הבריגדה האחת לבדה כדי להשיב את הסדר בארץ־ישראל על כנו. לעולם לא יוכל להוציא לפועל את הפוליטיקה שלו.

מה המצב בארץ־ישראל? חושבני שנהיה עדים לא רק להמשכת העליה הבלתי־חוקית אלא אף להתגברותה. אז תהיה הברירה בידכם: או לצוות לשלטונות לירות בעולים, או להחזיר אותם ללב ים, כדי שיטבעו שם, או להכניסם לארץ. איש לא יתאר לעצמו, אפילו לרגע קט, שבזמן מן הזמנים תאחזו בשתי הדרכים הראשונות. אני אומר זאת, משום שדבר כזה יתנגד לכל המסורת של גזענו וממשלתנו. אזכיר נא לאדון הנכבד את המסיבות מסביב לעולים הבלתי־חוקיים, כמאתיים במספר, שעלו לחוף לפני חדשים מספר. הם הוטלו אל החוף מיוגעים, חולים ורעבים, וחיילים ושוטרים נשלחו לאספם ולכלוא אותם במחנות ההסגר. מה עשו החיילים האלה? הם עשו את הדבר שהיינו מצפים לו אצל חיילים אנגלים: הם נתנו להם סיגריות ותפוחי זהב והשתדלו לנחמם ולעזור להם.

מצוקת האנשים האלה נגע עד לבם, והם נענו, כפי שהיינו מצפים לכך, וכפי שייענו תמיד. נגעה עד לבם האהבה הבוערת של האנשים האלה לארץ הקדושה. המאמינים אתם אף רגע קט, שאותם החיילים שהפגינו הפגנה טבעית זו של נטיה והשתתפות, יסכימו במסיבות אחרות לירות באנשים האלה? כמובן לא יסכימו, ולכן יוסיפו העולים הבלתי־חוקיים להיכנס לארץ־ישראל, ומספרם ילך הלוך ורב, אם לא תשנו את הפוליטיקה שלכם".

“סוכנים גרמניים”    🔗

תשעה חדשים אחרי הויכוח הזה בפרלמנט הבריטי, שבו הושמעו דברים כה נעלים בצדקתם ובאנושיותם, ושבעה חדשים אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה, עדיין מכריז מלקולם מקדונלד בבית הנבחרים הבריטי – ב־22 במרץ 1940 – כי השלטונות בארץ־ישראל יגבירו את האמצעים למניעת עליה בלתי־חוקית לארץ־ישראל. לפי הידיעות שישנן בידו – אמר – נכנסו ארצה בזמן האחרון באמצעות העליה הבלתי חוקית, 10 סוכנים גרמניים.

כאן ראשיתה של עלילה העתידה לשמש כסות וחיפוי לעמידה על הדם מצד ממשלת בריטניה, שעה שכבר נודעו מימדי השואה באירופה והיא, ממשלת בריטניה, מנעה את הצלתם של אלה שעוד אפשר היה להצילם.

 

פרק שלושים־ואחד - ההד בעולם    🔗

נדודי ספינות העליה ב' עוררו הד ניכר גם בעתוני העולם. נביא כאן לדוגמא שתי כתבות, האחת שנתפרסמה ב1 ביוני 1939 בעתון הבריטי רב־ההשפעה “טיימס”, מאת כתבו בירושלים, והשניה מאת העתונאי האמריקאי הנודע מ. ה. ניקרבוקר.

כותב ה“טיימס”:

"עולים בלתי־חוקיים לארץישראל אינם עוד כמות מבוטלת; נראה, שמספרם שקול כנגד העולים החוקיים, ממשלת הוד מלכותו עומדת כאן בפני בעיה התובעת פתרון, אך שום פתרון אנושי אינו נראה לה בגדר האפשרי. בשנת 1938 היה מספר העולים החוקיים 12,868, והעליה בראשית השנה הזאת הייתה בערך באותו שיעור, אך לפי המשוער נכנסו בשנה שעברה בדרך בלתיחוקית שבעת אלפים איש, וכיום עלה המספר גם על אלף העולים המוכנסים חודש חודש בדרך חוקית.

ראשיתה של העליה הבלתי־חוקית לארץ־ישראל, נעוצה כפי הנראה, בימי התורכים, אך כיום הגיעה להיקף זועק. בשנות 33–1937, כך יש לשער, נשארו רובם של 25,000 שעברו על המועד הקצוב לשהייתם לפי רשיונות תיירים, ונוספו עליהם אלה שנכנסו בים וביבשה בלא להרשם. אך כל זה נעשה בהיקף קטן לעומת הנעשה עתה. סוכני אניות בלתי־נרתעים התחברו עם ציונים נלהבים ועם משטרת ממשלות אנטישמיות להקל על פליטי הרדיפות את הכניסה לארץ־ישראל.

האודיסאה של אומללים אלה צריכה עוד להיכתב לפרטיה. מהם שעושים דרכם ביחידות דרך אירופה לים השחור או לנמלי מזרח הים התיכון או שהם מסתתרים בספינות משא המפליגות במורד הדנובה מזרחה. סוכנים יהודים ובאי־כוחם בארץ־ישראל מסדרים את הובלתם בספינות יווניות ורומניות קטנות, ואף בסירות מפרש הנמשכות לעסק זה בשל המחירים העצומים – 20 ו־40 ליש"ט בעד מקום בספינה גדושה ומזוהמת. עמוסות מטען אנושי זה. יוצאות הספינות לארץ־ישראל, לאחר שלשה או אף חמישה שבועות אומללים מגיעות הן כדי מטחווי־ראות מחופי הארץ.

לארץ רק שני נמלים, אך חוף החולות יש לו כמה וכמה מקומות יפים לעליה. הפליטים נמצאים במרחק קטן מארץ תקוותו של עם מחוסר ארץ, אך הואיל ואין להם רשיונות עליהם לחכות מחוץ למים הטריטוריאליים עד חשיכה ואז יכולים הם לנסות לעלות.

בדרך כלל עולים הם בין תל־אביב וחיפה, שכן יש כאן הרבה מושבות יהודיות המוכנות לתת להם סיתרה. אם הם מצליחים לעלות, מקבלים אותם אוטובוסים ואפילו נוטרים מזויינים, המפזרים אותם עד מהרה בין הישובים היהודיים. תפיסת האניות האחרונות ליד תל־אביב, קיסריה ועתלית עוררה את הקברניטים להעלותם בחלקים ערביים של הארץ, מקום שהאומללים נודדים, אינם מוצאים איש מקבל פניהם, עד שהם נתפסים על ידי הצבא ונעצרים במחנות־הסגר.

עולים בלתי־חוקיים אלה באים מחוסרי פרוטה פשוטו כמשמעו ואין להם כל תעודות על ארץ מוצאם. משהם נתפסים, שוב אין שום ארץ מוכנה לקבלם חזרה. הם מגיעים לארץ־ישראל כאנשים שלא נבחרו, בלי ערובותיה של עליה נורמלית.

סבורים, כי המארגנים הם המקורבים לרביזיוניסטים. אך סירובה של הסוכנות היהודית להודות, כי ממשלת הוד מלכותו יש לה הזכות החוקית להטיל הגבלה כלשהי על העליה, זולת ההגבלה מבחינת כושר הקליטה הכלכלי, פירושה שה“עסק” נהנה מתמיכה מוסרית מצד העם כולו. כללו של דבר, היהודים נוטלים את הדבר לידיהם לחלוטין ומתעלמים מסמכות השלטון.

מה לעשות כדי לרסן עליה בלתי־חוקית זו, או מוטב לומר, לפתור את הבעיה בלא להרע את היחסים המתוחים שבין היהודים והערבים? – הפיקוח על הגבולות נמסר מאפריל ש. ז. בידי המשטרה הארצישראלית. גדר הגבול הכבידה על העליה דרך גבולות היבשה, אך חוף הים, המלא חול אי אפשר לפקח עליו פיקוח של ממש על ידי שתי סירות משמר החוף המצויות כבר. אפשר לצפות מהמשטרה הבריטית והערבית, כי ינסו למנוע הפרת חוק, אך משטרה יהודית לא תועיל, בשם שלא הועילה הערבית כלפי המורדים הערביים. אפשר להחרים ספינות קטנות, אך הרווחים גדולים כל כך, שאחרות נכונות לבוא אחריהן. הקנסות שהוטלו על קברניטי ספינות גדולות יותר, אינם הולמים כל עיקר, וכשהספינות נתפסות – נשאר התפקיד הבלתי נעים להחליט מה לעשות באומללים שבהן. כליאת הבלתי־ליגאליים במחנות־הסגר אינה פתרון. הרי זו רק דרך לכניסה בהשהיות. אך מספר הבלתי־חוקיים עלה בודאי על המיכסה החוקית, ומסכל את התכניות הזהירות להבטיח כניסתן של עולים מתאימים.

הדרך האחת הטובה הקונסטרוקטיבית, זולת הפסקת הרדיפות על היהודים בארצות מושבם היא מציאת ארץ נוחה ורבת תקווה להתיישבות יותר מארץ־ישראל. אם יכשלו המאמצים בכיוון זה הרי אדם בא לשקול בדעתו בדבר צורה של חלוקה, אשר תתווה בדיוק את גבולות ההתפשטות היהודית בארץישראל ותטיל על היהודים עצמם את העבודה הבלתי נעימה, – לפקח על עליתם, וכשתתמלא הארץ, לאסור עליה נוספת. אולי רק בדרך זו אפשר לשמור חלק מהארץ לערבים ולמנוע מלחמת אזרחים גלוייה בין שני העמים".

“התועים בלב ימים”    🔗

כתבתו של מ. ה. ניקרבוקר נתפרסמה בחודש יולי 1939 בכותרת:

“על התועים בלב ימים”.

הוא כותב:

"סבל הפליטים, מציאותם של האנשים הנודדים חדשים על חדשים על פני הימים ללא תקווה למצוא ארץ שלתוכה יוכלו לדחוק את רגליהם, חדר כבר ללבות ולמוחות העולם כולו. הבעיה הפכה לעולמית, לכלל־אנושית.

עשרת אלפים יהודים ללא ידידים! עשרת אלפים יהודים ללא השפעה! עשרת אלפים יהודים תועים ללא ויזה וכסף, הנרדפים כחיות בדרכי ארצות ההפקר וימי הפקר.

נטולי מולדת ובית הם משוטטים בין גבולות גרמניה ושכניה. כעבדים כושים הם מובלים בספינות, המביאות אותם עד חופי ארץ־ישראל מבלי שתהא להן היכולת לפרק אי־פעם בארץ הנכספת את מטענן המיואש. באין מוצא מורידים אותם קבוצות קבוצות, באיים שוממים או במערות נסתרות ליד החופים האגיאיים.

בנמלי הים השחור הם צובאים על הרציפים ומצפים לשוא, שאיזו שהיא אניה תקחם אתה. הם עוברים את הארץ לארכה ולרחבה, מקובה עד ברזיל, ומהמבורג עד שנחאי, בחפשם את המקום, שבו ימצאו מקלט.

מימי שבעת הימים נעשו חריצים חריצים מחמת רבוי אניות המעונים, העוברות בהם. אין ארץ בעולם, שלא ניסו למצוא בה סדק, כדי להתגנב דרכו. אלף מהם חיים זה שלושה חדשים על סיפוני אניות.

כתוצאה מן החקירה שעשיתי נברר לי, שבשישים הימים האחרונים בלבד הפליגו שמונה עשר אניות עם 5627 פליטים – גברים, נשים וילדים – מאירופה לים ונשלחו חזרה בהגיעם למחוז חפצם. תקווה שנכזבה גורמת שברון לב. נודדים אלה בעלי הלבבות השבורים מוצאים להם סוף סוף מקום מקלט. אולם איפה הוא מקום זה – אין איש יודע. הם נעלמים מן הדוחו"ת והרשימות. כי רובם המכריע הם “בלתי ליגאליים”. זאת אומרת: הם עניים. בכסף הם יכלו להתרצות לחוק. רובם היה להם לפנים כסף, אולם הם נסחטו על ידי הנאצים, וכעת נשארה להם רק כסותם לעורם.

אחדים מהם נשדדו גם בדרכים, על ידי רבי־החובלים ועובדי האניות. מיניסטר המושבות המסכן מלקולם מקדונלד התאונן פעם במר לבבו בבית הנבחרים על הסוכנים המלסטמים ורבי־החובלים המסיעים את ה“בלתי־ליגאליים” לארץ־ישראל על סיפון ספינות משא במחירים של מחלקה ראשונה באניות טרנס־אטלנטיות.

אולם רביחובלים מסויימים מתאכזרים עוד יותר.

הסתדרות־סיוע יהודית מספרת, כי רב־חובל של אניה אחת אמר לנוסעיו היהודים, שאזלו המים, ובכדי לקבל מים חדשים, הריהם חייבים להמציא אלף דולר. הסכום הזה הוצא בשעונים, טבעות ותכשיטים אחרים. אז הוא בא ואמר, שלא יתן להם אוכל עד שלא ימציאו אלפיים וחמש מאות דולר. בסוף הנסיעה לקח מהם רב־החובל את פרוטותיהם ותכשיטיהם האחרונים בסך חמשת אלפים דולר והורידם בעירו וחוסר־כל לחוף.

לנוסעים ישנה רק מטרה אחת ויחידה: להגיע לאיזה מקום מחוץ לגבולות גרמניה.

900 הפליטים מאנית “סט. לואיס” ניצלו רק הודות לפרסום שניתן למצבם. הם יצאו מהמבורג והגיעו עד חוף קובה, אולם רצו לשלחם חזרה. אז איימו מאתיים מהם, שיעדיפו לקפוץ הימה מאשר לחזור לגיהנום הנאצי.

הרעש שנתעורר בעולם כולו איפשר להם למצוא מקלט זמני בהולנד, בלגיה, צרפת ואנגליה.

בהשוואה למקרים אחרים הייתה נסיעתם של פליטי “סט. לואיס” נסיעת מותרות.

האניה “אגיאוס־ניקולוס”, שנמצאו בתוכה 352 גברים, נשים וילדים מפליטי גרמניה, צ’כוסלובקיה ודאנציג – יצאה באחד במרץ לארץישראל. אף אחד מאנשים אלה לא הייתה לו תעודת כניסה לארץ. סיפרו להם, שבעזרת סוכני האניות הם יוכלו להיכנס לארץ. ב31 במרץ הם ניסו לעגון על יד החוף הארצישראלי אולם משמר־החוף ירה בהם והם נאלצו לחזור.

ב4 באפריל נמצאה האניה ליד חופי האי כריתים, אבל על יהודי האניה נאסר לרדת לחוף. הם הפליגו שוב הפעם ובמשך ארבעה שבועות נסעו הלוך וחזור בין איי הים האגיאי. מזונם היה תה וצנימים.

הידיעה האחרונה אודותם הגיעה לפני שבוע מנמל רומני קטן באלצ’וק. גם פה הם ניסו לרדת, אבל המשטרה הרומנית גירשה אותם מחופי הארץ.

הם נמצאים בדרך זה מאה ימים.

ספינת משא יוונית אחרת “אסתיר”, יצאה ב6 באפריל עם 641 לפליטים לארץ־ישראל. היא נאלצה לחזור ועוגנת זה חדשיים בין קיאה לאוריאון. לפי הדו"חות רעבים הנוסעים ללחם. בדרך הם עברו ליד חופי כריתים, ששם הורדו 424 פליטים יהודים, החיים כפראים במקום נידח. המעונים הללו ביקשו מנוסעי “אסתיר” למסור לתושבי תל־אביב על מצבם המיואש ולבקשם לשלוח להם חומרי מזון.

מר מקדונלד הוסיף לדין וחשבון שלו בבית הנבחרים, כי הגיעו אליו ידיעות שעל האניה “אסתיר” נאסר ב17 במאי לעגון בנמל יווני. מאז אין שומעים על אניה זאת.

“מרמורה” – ספינה יוונית, הפליגה לפני 14 ימים עם חמש מאות פליטים מהנמל הרומני הקטן בים השחור מנגאליה. מניחים שהם רצו להכנס לארץ־ישראל. מאז אין יודעים עליהם.

לשבעים ושלושה הפליטים מהאניה “אורביטה”, שנאסר עליהן לרדת באקוודור, שחק המזל והם קבלו רשות לרדת בבלבואה (באיזור תעלת פנמה). אולם גורלם הסופי טרם נקבע.

פחות מאושרים היו פליטי “אסימי”, אנית משא בת 520 טונות, שיש בה תאים רק לעובדי האניה. הנוסעים היו במחסן המטען, 12 רגל מתחת לסיפון. לאחר ששוטטו מאז חודש מרץ השנה ליד חופי ארץ־ישראל, על סוף סוף בידם לעלות על החוף, אולם הם נתפסו ולמרות הזעקה של הישוב היהודי בארץישראל הוכרחו היהודים לחזור ל“אסימי” ורב־החובל נאלץ היה להסיע את האניה לאחר שאיימו עליו במאסר.

המשטרה הארצישראלית מודיעה, כי 245 “עולים בלתי־חוקיים”, כנראה היו אלה נוסעי “אסימי” – ניסו בשבוע האחרון לעלות על החוף והם נאסרו.

כמו כן עלה בידי 182 פליטי "פנאגיה־קוניסטרו" להיכנס לארץ־ישראל הודות לזעקותיהם ההסטריות והשלכת כל המזון שנמצא באניה הימה. כה הם הכריחו את השלטונות להורידם לחוף. גם הם נכלאו במחנה הסגר.

האניה הצרפתית “פלנדרה” עם 102 פליטים – הפליגה ב9 באפריל לקובה, אולם עלה בידה להוריד בהאוואנה רק שישה פליטים ונאלצה לחזור לצרפת לאחר ששוטטה חודשיים בימים. בדרך עוד ניסתה למצוא מקום מקלט לנוסעיה באמריקה התיכונית ובמכסיקו, אולם לשוא.

מר שבעתיים היה גורלם של מאתיים הפליטים, שהפליגו ב28 במאי באניה “אורינוקו” מהמבורג לקובה. בהגיעם לשרבורג נתקבלו הידיעות על טלטולי לפליטי “סנט. לואיס” ורב־החובל של האניה החזיר אותם להמבורג, במקום שמאיימים על הפליטים, שיכלאום במחנות הסגר אם לא יעזבו מיד את גרמניה.

האניה הרומנית “סנדאו” שהפליגה לפני חודש עם 269 פליטים מקונסטנצה לארץישראל, החזירה את כולם לקונסטנצה. אולם השלטונות הרומניים מסרבים להרשות להם להישאר בארץ.

800 פליטים, שהושבו בכוח על ידי הגיסטפו באניות “גנרל סט. מרטין”, “אוקיאניה”, “קאפנורד” ו“גנרסל ארטיזס” ותעו בימים במשך חודשיים, הורשו סוף סוף להשתקע באופן זמני בליסבון, גיברלטר ומונטבידאו.

השלטונות הארצישראליים “ריככו” את לבם והרשו ל906 גברים, נשים וילדים מזי רעב שנאספו על ידי האניה “ליזל” באיים שוממים קטנים של הארכיפלג האגיאי, להיכנס לארץ, כמו כן הרשו את כניסתם של 900 פליטים, ביניהם 285 נשים וילדים, שבאו מאנית ההצלה “ארטרו”. תמורת כל עולה בלתי־חוקי, הם מנכים סרטיפיקטים מרשיונות העליה הניתנים לאלה, הבאים בצורה חוקית לארץ הנכספת.

זוהי רשימה בלתי מלאה של חלק מקרבנות פרעה המודרני – רשימה מששים הימים האחרונים. אלה הם יהודים התועים בימים.

מספרם של אלה התועים ביבשה – גדול שבעתיים"

פרשת האניה “סט. לואיס”, המוזכרת במאמרו של ניקרבוקר ראויה שנרחיב עליה את הדיבור, כי בפרשת נדודיה על פני שבעת הימים משתקפת כבאספקלריה הטרגדיה הנוראה של הפליטים היהודים חסרי המולדת, שרק פתרון אחד לה – העליה לארץ־ישראל.

ב15 במאי 1939 הפליגה מגרמניה אנית נוסעים של חברת המבורג־אמריקה כשעל סיפונה כאלף פליטים יהודים ובידיהם רשיונות כניסה שהוצאו מטעם הנציב לעניני הגירה בקובה. עשרה ימים לפני הפלגת האניה חזרה בה לפתע ממשלת קובה וביטלה את תוקפן של כל הויזות שהוצאו. אולם החברה קיוותה כי במקרה זה תכבד ממשלת קובה את הרשיונות, מאחר שהם הוצאו לפני הוראות הביטול ומפני שחייהם של אנשים כה רבים תלויים בכך. האניה הגיעה להוואנה ב27 במאי, אולם הנוסעים לא הורשו לרדת לחוף. ב1 ביוני ציווה נשיא קובה על האניה לעזוב את מימי קובה, ולא – יצווה לגרור אותה בכוח. “סט. לואיס” הפליגה מהוואנה והתחילה בנדודים על פני הים הקריבי. כל ארצות אמריקה הדרומית והמרכזית נתבקשו לתת לנוסעים האומללים מקלט זמני – אולם ללא הועיל. לנוכח מצב זה נעתר נשיא קובה להפצרות ה“ג’וינט”, שטיפל במסע זה, והסכים להורדת הנוסעים אם יופקד ערבון בסך 500 דולר לכל נפש. אולם בטרם נעשו הסידורים המתאימים – חזר בו שוב מהבטחתו, בטענה שתנאי זה לא קויים במועדו.

האניה המשיכה לנסוע באוקינוס לאורך חופי אמריקה וגם שלטונות ארצות הברית נתבקשו לתת מקלט זמני לנודדים – לשוא. האניה חזרה לאירופה וכאן הסכימה אנגליה לקבל 287 מן הנוסעים, בעוד שהנותרים מצאו מקלט בהולנד, בלגיה וצרפת – עד שיד הנאצים השיגה אותם גם שם.

 

פרק שלושים־ושנים - משפט זליגמן    🔗

הזכרנו בפרקים קודמים כי נתניה שימשה במשך תקופה ממושכת השער העיקרי לעולי עליה ב'. קרוב לארבעת אלפים הועלו בחוף נתניה. דבר זה נתאפשר הודות לארגון היעיל של ההורדה על ידי סניף אצ"ל בנתניה, והודות לעובדה שכל תושבי נתניה היו למעשה שותפים למיבצע כביר זה בתיתם סעד ומחסה לעולים בצעדיהם הראשונים על אדמת המולדת. אולם פעולה זו נסתייעה גם בכמה קציני צבא ומשטרה בריטיים שנתנו יד למבצע – על מנת לקבל לפרס.

קצינים אלה, שהיו אחראים למשמר החופים שבסיסו ביפו ולמשמרות היבשתיים שבסיסם בתולכרם, היו מקבלים הודעות מוקדמות על מועד בואן המשוער של אניות העולים, ואז היו מכוונים את המשמרות לכיוונים אחרים, הרחק מחוף הים בנתניה. אחד הקצינים האלה היה הקצין האמפרי, האחראי למשטרת בית־ליד. הקשר עמו קויים באמצעות מר ארקין, מזכיר עירית נתניה. קצין משטרה אחר היה הארי גודארד, שעמו עמד במגע עורך הדין מקס זליגמן. עם קצינים אחרים קיים את הקשר מר אפרים אילין.

תפקיד חשוב בהטעיית משמרות המשטרה ובמתן מעבר חפשי לאוטובוסים שבהם הוסעו העולים מילא ישראל גינצבורג, הסרג’נט האחראי במשטרת בית־ליד, שבו נבדקו תעודותיהם של כל נוסעי המכוניות והולכי־הרגל שעברו במקום. כשהודיעו לגינצבורג על בואה של אניה, היה מציב ליד המחסום נוטרים נאמנים, שלא היו מעכבים את האוטובוסים עם העולים, ואילו את השוטרים הבריטיים ממשמרת החוף, היה מזמין לבית־קפה, משקה אותם לשכרה ומבלה אתם כל הלילה עד גמר ההורדה. כך התנהלו הענינים במשך תקופה ארוכה ללא כל תקלה.

במבואות נתניה היה כפר ערבי, אום־חלד, שתושביו היו ברובם שטופים בזימה וסמים משכרים, ולא שמו לב למתרחש בסביבה. אולם כמה מתושביו, אשר היו נתונים להשפעת המרכז הערבי הלאומני בתול־כרם, הודיעו למרכז כי בזמן האחרון נראים בנתניה יהודים זרים רבים ואין זאת כי הם עולים בלתי־ליגאליים. הדבר מצא דרכו גם לעתונות הערבית, ויום אחד הגיע לנתניה מפקד הבולשת בירושלים, מאסגרייב (נהרג בפצוץ מלון “המלך דוד”) והזמין לחקירה את גינצבורג. גינצבורג הצליח להפיג את חשדותיו של מאסגרייב ונשאר על כנו בהמשיכו במתן העזרה לארגון ההורדה.

באחד הימים קבל גינצבורג הודעה סודית מן הבולשת כי עומדת להגיע אנית עולים והוטל עליו להגביר את המשמרות. הוא הודיע על כך לחסון ולרובינשטיין ואלה כבר ידעו לכלכל את מעשיהם. גם הפעם הורדו העולים ללא תקלות ועד בוקר עברו את המחסום ליד ביתליד, כשגינצבורג עצמו מפקח על המעבר.

כעבור זמן מה שוב הגיעו קציני בולשת גבוהים לנתניה, הפעם דרשו מגינצבורג ידיעות על מקומות הורדת העולים בנתניה ועל האנשים העוסקים בכך. גינצבורג טען כי בהיות ו החוקר והתובע היחידי במשטרת ביתליד לא נתפנה לחקור בענינים אלה, אולם אם תינתן לו שהות של ימים מספר – ישתדל להשיג את הידיעות המבוקשות. אחרי זה נועץ גינצבורג שוב בחסון ורובינשטיין, והם הורו לו על איזה מקומות להצביע כמקומות־הורדה. מובן כי במקומות אלה שוב לא הורדו עולים.

למרות סידורי־אבטחה אלה אירע שהמשמרות הבריטיים היו מפתיעים את העולים בזמן ההורדה או שהיו נתקלים בהם בנתניה, ואז היו פעילי ההורדה משתדלים להערים עליהם בתכסיסים שונים.

מעשה באחד הפעילים, חיים מגורי כהן, שהבחין במשמר שוטרים בריטיים העוקב אחר קבוצת עולים בלתי־ליגאליים, שעלו זה עתה משפת הים אל העיר. הוא התערב בין העולים והתחיל צועק שיברחו לכל עבר. השוטרים תפסוהו והרביצו בו מכות, ובינתיים נתפזרו העולים. השוטרים התחילו לרדוף אחריהם ומגורי כהן עמם. כאשר תפסוהו בשנייה – התחיל לדבר אל השוטרים ערבית והדבר בילבלם לגמרי. מתוך קבוצה של כארבעים עולים נשארו בידי הבריטים ששה איש בלבד. בינתיים הרגישו התושבים במתרחש ובכל הבתים ובתי הקפה בסביבה כבו האורות. הששה ניצלו את החשכה שהשתררה והתחמקו גם הם מידי הבריטים.

חוף נתניה שימש להורדת העולים בעיקר ממחצית שנת 1938. בתחילת 1939 הוחמר הפיקוח המשטרתי בחופים עד ששוב לא היתה אפשרות לבצע הורדות בחוף נתניה. רבים מקציני המשטרה נרתעו מלהמשיך בעזרתם לארגון ההורדה, כי גברו חשדות הממונים עליהם, ולבסוף הפסיקוה כליל, בעקבות המשפט הגדול שהסעיר את הישוב ואת הקצונה הבריטית בארץ – נגד עורךדין מקס זליגמן וקצין המשטרה גודארד.

דבר עו"ד מ. זליגמן    🔗

הבה נמסור את רשות הדיבור לעו"ד מ. זליגמן:

"בימים הראשונים של שנת 1939 הייתי מיודד מאוד עם מספר קציני משטרה בריטיים. ביניהם היה המפקח הארי גודארד. גודארד עשה קריירה צבאית מזהירה בצבא הבריטי בהודו ומזה קרוב לעשרים שנה שירת בכוחות המשטרתיים הבריטיים בארץ. הוא היה בחור חברותי ומקובל על הבריות. הוא עזר בהדרכת הגפירים והתענין בפעולות ההסתדרות הספורטיבית “מכבי”. גודארד היה נשוי לאירית בלונדינית, עליזה ומלאת עליצות, שקיימה יחסים טובים מאוד עם שכנותיה היהודיות. היו להם שני ילדים, בן ובת, אשר למדו בבית ספר עברי ודברו עברית שוטפת. הבן נהרג במלחמה העולם השנייה כאשר אוירונו נורה מעל גרמניה.

פעם, בשעת שתיית טה של אחר הצהריים, בשטף השיחה יספר לי גודארד, שלפני שעה קלה קיבל לפתק מאת מייג’ור גילפין, האחראי למשטרת החופים, בו הוא מזהירו, כי ספינה הנושאת עולים בלתי־חוקיים נמצאת בדרכה לארץ ומצפים שהלילה תגיע לחוף הרצליה.

אני לא ידעתי אז מענינו של מי הוא דבר זה, אם כי היה ידוע לכול, שעל אף התנגדותה של הסוכנות היהודית עוסקים הרביזיוניסטים ואגודת־ישראל בהבאת ספינות עולים בלתי־ליגאליים מאירופה לארץ־ישראל. החלטתי הראשונה היתה להתקשר עם הרביזיוניסטים ולהודיע להם שהשלטונות מצפים לבוא אניה. אחד האנשים הראשונים שפגשתי היה ד"ר ב.קשפן, מנהיג רביזיוניסטי, אשר אמר לי, שהם אמנם מחכים לבוא אניה כזאת והוא ינקוט מיד בכל האמצעים כדי לשנות את כיוונה. אחר כך נודע לי, שהדבר הצליח והעולים ירדו באחד החופים מבלי להיתפס.

כעבור ימים מספר פגשתי שוב את גודארד והודיתי לו על עזרתו. גודארד אמר לי, שהוא סבור, כי גילפין, שהוא ידידו הטוב, יהיה מוכן לעזור לארגון המביא עולים בלתי־ליגאליים אם ישלמו לו עבור זה. הודעתי על כך לד"ר בוקשפן. הוא שמח לשמוע על כך וביקש ממני לנקוט בכל הצעדי הדרושים לפעולה בכיוון זה. לא היה לי כל רצון להיות מעורב באופן אישי בדבר והצעתי, שאחד מהארגון שלהם יוצג לפני גילפין. אבל בוקשפן טען, שלא רצוי הוא שהמשטרה תדע את זהותו של הארגון המעורב בדבר.

הודעתי לגודארד שהוא חפשי להגיע לידי הסכם הגיוני עם גילפין ואני אודיע על כך לארגון הנוגע בדבר. כעבור זמן־מה הודיעני גודארד גילפין מוכן לעזור ושהסידור הכספי יוכל להיעשות בתאריך יותר מאוחר. בשעה שיצפו לבוא אניה, עלי לטלפן אליו ולומר לו “אגודל למעלה”, והוא יתן אז את ההוראות המתאימות למשמר החופים.

זה היה אקטואלי בשניים או שלושה מקרים. ההודעה נמסרה על ידי טילפון הסיסמה המוסכמת, ובמידה שידוע לי, ירדו העולים לחוף ללא הפרעות.

כספים לא נמסרו, ויכול אני לקבוע באופן מוחלט, שלמרות כל השמועות הרעות נפוצו בניגוד לכך – מעולם לא דרשתי ולא קיבלתי אף פרוטה בקשר לענינים אלה, אם על ידי תשלומים מיוחדים או על ידי כסוי הוצאות וכדומה. אפילו הוצאות עבור הגנה במשפטים שהיו אחר כך – שולמו מכיסי ולא קיבלתין בחזרה. ויתירה מזו; היה זה חוסר טעם לדבר או לשאול על כסף, היות והתנועה הרביזיוניסטית הייתה מחוסרת קרנות והם אפילו לא יכלו לשלם לי עבור עבודות פרופסיונליות, כאשר הופעתי במשפטים צבאיים וכדומה, כדי להגן על חשודים ב“טרוריזם”.

בסוף אפריל או בהתחלת מאי קיבלתי קריאה טלפונית ממייג’ור גילפין שבקשני לבוא למשרדו ביפו לשיחה פרטית דחופה. אותו זמן הייתי עסוק מאוד ולא יכולתי להיענות לבקשתו. הוא אמר שהענין אינו סובל דחיה, והסכמתי לבסוף לבקרו בביתו בשעות לאחר הצהריים. הוא התגורר אז בשדרות רוטשילד בתל־אביב במרחק שני בתים מדירתי.

כאשר נכנסתי לדירתו – הציע לי משקה והודיעני, שנדרש על ידי הממונים עליו להגיש המלצות בדבר אמצעים שיש לנקוט כדי למנוע עליה בלתי־חוקית לארץ. הוא אמר, שבין שאר ההצעות – הוצע להקים מספר מצודות לאורך החוף ולציידן בנשק כדי לפתוח באש על כל אדם שינסה לנחות על החוף. ומאחר שאני הוא אחד הנציגים המועטים של היהודים שהוא מכיר באופן אישי – רצוי לו לקבל את חוות דעתי על התגובה האפשרית מצד העדה היהודית.

אמרתי לו, שלפי דעתי ההגבלות על העליה הן כבר קשות דיין, ואם נביא בחשבון את מצבם המיואש של מאות אלפים יהודים באירופה, הרי ההגבלות האלה הן בלתי־אנושיות ויש להקילן. אם יינקטו צעדים כפי שמוצע כעת, אמרתי, תיפתח למעשה אש על פליטים יהודים, ואז תגיע לקיצה סבלנותה של העדה היהודית, והיהודים עלולים לקום במרד מזויין נגד הממשלה. הוספתי, שאם הוא באמת ידידותי כפי שציין, הרי שעליו לייעץ לממשלה לנטוש את תכניותיה. ואם אין לה אפשרות מבחינה רשמית להרשות עלייתם של פליטים, הרי אפשר לנקוט בפוליטיקה בלתי־רשמית של עצימת־עין לנחיתותיהם.

גילפין השיב שהוא מעריך את דעתי במלואה, והוא ייעץ לממונים עליו לפי הקו שהצעתי. בהמשך שיחתנו אמרתי לו, שמספר קציני צבא בריטיים הם, לפי השמועה ידידותיים בנוגע לעזרה לעליה הבלתי־חוקית וכי מספרים על קצין צבא בנתניה שהרשה לפליטים לנחות באורח בלתי־חוקי תמורת תשלום של לירה לראש. במקרה אחד היו 150 עולים וברשות האחראי רק 149 לירות; אמר הקצין: “אין דבר, תן לו לרדת – יהיה עולה אחד בלתי־ליגאלי!”

כעבור שבוע או קצת יותר מזה, ב25 במאי, ביקרתי בירושלים אצל המזכיר של ממשלה א"י בענין בקשה שהגשתי נגד צו־גירוש מן הארץ לגבי לקוח שלי. המזכיר הראשי נראה כנפגע מאוד, ואמר כי מוטב שלא אמשיך לשוחח על נושא זה, הואיל וידוע לו שאני מעורב במספר חקירות שהתנהלו באותו זמן. הוא אמר כי איטיב לעשות אם אראה את התובע הכללי. ותוך כדי כך טלפן לתובע הכללי והודיע לו על נוכחותי אצלו וביקשו לקבלני.

סרתי אל התובע הכללי. הוא הודיע לי, שמניחים, כי אני מעורב בעליה הבלתי־חוקית והוא משער, שעומדים לנהל נגדי חקירה בנידון. הבעתי בפניו את הפתעתי. הוא הציע לי להמתין להתפתחויות אפשריות נוספות. בשובי באותו יום אחר הצהריים לתל־אביב נזדמן לי לפגוש את גילפין. שאלתיו אם ידוע לו מאומה על כך והבטיח לחקור בדבר ולהודיעני.

יותר לא שמעתי ממנו.

כעבור מספר ימים הופיע במשרדי שוטר בריטי ומסר לי כתב אישום שהכיל 22 סעיפים, לפיהם נאשמתי בקשירת קשר עם המפקח גודארד למלחמה נגד חוקי העליה, ובשיחודו של גודארד.

גודארד הואשם באופן דומה.

בו בזמן הוציא התובע הכללי צו להעביר את המשפט מתל־אביב לירושלים. בנצלו לראשונה את הסמכויות שניתנו לו לפי חוקי החרום (תקנות שהופעלו למטרה המפורשת של דיכוי המרד הערבי, שהיה אותה שעה בכל תקפו). הסיבה לכך הייתה נעוצה בחשש שבית הדין בתל־אביב עלול לא לחייבני בהאשמות הנ"ל. צעדו זה של התובע הכללי גרם לאי־נוחיות רבה והפריע להגנתי. כי באותה תקופה היה מוטל עוצר בלילות בכביש תל־אביב – ירושלים ובכלל היתה נטיה להימנע מלנסוע בכביש זה בגלל היריות וזריקת האבנים על מכוניות יהודיות מצד הערבים.

בזמן שמיעת המשפט, כשהובאנו, גודארד ואני, בפני שופט השלום הראשי בירושלים – בחרנו להישפט בפני בית דין מחוזי וניתן צו בהתאם לכך. בעצת ידידים רבים הוחלט, שלא אנהל את ההגנה בעצמי אלא אזמין את עו“ד מ. אליאש להופיע בשמי ואת עו”ד ד. גויטיין להופיע בשם גודארד. לפני שהובא הענין לדיון בפני בית הדין המחוזי, ביקשנו מאת התביעה להמציא לנו את שמות העדים שיופיעו בשמה. כן ביקשנו לאפשר לנו לעיין בתיק המכיל את עדותם. אולם היא סירבה להיענות לבקשתנו. פנינו לבית הדין העליון בבקשה שיתן צו לתובע הכללי למסור לנו את שמות העדים ולהרשות לנו לעיין בעדויות שמסרו. הצו ניתן וקיבלנו את רשימת העדים והעתקים ממספר הצהרות. הפיסקה היחידה שהובררה מתוך ההצהרות האלו והייתה בעלת ענין ממשי, היה הצו מראש הס.איי.די. לגילפין שהורה לו: “הכנס את זליגמן ויהי מה”. הסיבה להוראה מוזרה וזדונית זו נובעת ללא כל ספק מכך, שהייתי לטירדה לס.איי.די. במלחמתי הבלתי־פוסקת אתם למען מאות הגברים והנשים שנחשדו כטרוריסטים או כקשורים בארגון טרוריסטי.

הענין הובא למשפט ב15 ביוני בפני השופט שאו. ומאחר שגודארד ואני בחרנו להישפט בנפרד – התנהל המשפט תחילה רק נגד גודארד. בהמשך המשפט נתגלה שהעד הממשי היחידי של התביעה היה גילפין אשר למרות קשרי הידידות שלו עם משפחת גודארד – העיד נגדו וגולל מסכת ארוכה של שקרים, כפי שנתברר כתוצאה מחקירת שתי־וערב שהייתה טובה ויעילה מאוד. גם אני מסרתי עדות לטובת גודארד ונשארתי שלם תחת החקירה הצולבת הנמרצת של תובע הכתר, שנגע בעיקר בדברים שאינם קשורים לענין, כגון השתייכותי הפוליטית והשקפותי. למרות כל זה נמצא גודארד אשם בכל 22 ההאשמות ונידון על תנאי להתנהגות טובה למשך שנתיים.

המשפט נגדי נקבע ל26 ביוני. מעניין לציין שלמרות ההודעות שקבלנו, גודארד ואני, מעולם לא נדרשנו להתייצב בפני המשטרה ולחתום על התחייבות להופיע בפני בית הדין וגם לא נאסרנו. אני מזכיר זאת מפני שבישראל נוהג קבוע הוא בידי הממשלה לדרוש מהנאשמים להופיע במשטרה לשם מאסר או הצהרת התחייבות, להבטחת ההופעה של הנאשם בבית הדין, בזמן שייקרא.

כדאי להזכיר עוד, שלפני התחלת המשפט הביעו מספר עורכי דין את נכונותם לעזור ואף הציעו לקיים פגישה בין נציגי הסתדרות עורכי הדין לבין הסוכנות היהודית, כדי להניעה להתערב אצל השלטונות להפסקת המשפט נגדי ולביטולו.

בוקר אחד עוררו כמה עורכי דין את השאלה בנוכחותי בבית המשפט בתל־אביב עם ד"ר ברנרד ג’וזף (דב יוסף) שהיה אז היועץ המשפטי של הסוכנות. תשובתו הייתה שאם כי הוא מרגיש אהדה כלפי, הרי לפגישה מעין זו לא יהיה כל ערך, מכיוון שהסוכנות היהודית לא תוכל להתערב בשום מקרה הקשור בעליה הבלתי־חוקית.

רק שנים מספר לאחר מכן הצטרף ד"ר ג’וזף למקהלת המנהיגים היהודיים שהחלו לטעון כי עליה זו אינה בלתי־ליגאלית. אולם בקיץ 1939 עדיין לא היו מוכנים להודות בעליה זו ובאורח רשמי היו נגדה.

ב27 ביוני החלה שמיעת האשמות נגדי בירושלים, אבל הפעם היה בית המשפט מורכב קצת אחרת; שופט בריטי אחד מר קארי ושופט ערבי מר חורי, שהיה שופט שלום ונתמנה במיוחד לכהן במשפט זה. הרכב זה היה חשוד ועורר מיד את ההרגשה שהענין “נגמר” על ידי אדם בעל סמכות. הענין הנידון טיפל בשאלת העליה היהודית לארץ והשופט הבריטי לא היה ידידותי במיוחד ליהודים, בעוד שכל ערבי עד כמה שהיה ידידותי – אי אפשר היה לצפות ממנו לאהדה כל שהיא לעליה יהודית לגאלית או בלתי־ליגאלית. ומה עדו שרק מספר שבועות קודם לכן, בעת נאומו בבית הנבחרים הבריטי אמר מר מקדונלד, מיניסטר המושבות: “אילו הייתי ערבי הייתי מתנגד בהחלט, בכל לבי, לעליה יהודית”. למרות זה בגמר המשפט מסר מר חורי לידיד, שלא היה מרוצה מהעדויות ורצה לזכותני, אבל אמרו לו, שאם לא יסכים לפסק דינו של השופט קארי – יאבד את משרתו, ולא הייתה לו ברירה אלא לתת את הסכמתו. במקום זה ברצוני להזכיר את העובדה, שכאשר שוחררתי מבית הסוהר הציע לי קצין משטרה להוציא תמורת תשלום של מאה לירות, מתוך תיקי הסי.איי.די. תעודה, שהוא ראה אותה שם, כתובה על ידי ראש הסי.איי.די, בה נאמר שלפני התחלת המשפט הוא שוחח עם השופט קארי והשפיע עליו בדבר הצורך בהוצאת לפסק דין נגדי, שצריך לשמש אזהרה ליהודים ולישוב כולו. לרוע המזל, בשעה שנעשו הסידורים להוצאת מסמך מעניין זה – הופצצו משרדי הס.איי.די. על ידי כוחות האצ"ל והתיק הושמד.

בפתיחת המשפט היה האולם מלא עד אפס מקום וגם בזמן הדיונים לא היה אף מקום חפשי אחד; פרט לשנים־שלושה מקומות שנשמרו בכל ישיבה לקונסולים של מדינות אירופה המזרחית".

תחילה התחיל להתברר כאמור משפטו של המפקח גודארד. ראשון העדים מטעם התביעה הכללית היה הקצין ולטר גילפין, מנהל המחלקה לחקירת פשעים במחוז הדרום, שהופיע כעד־המלך, הוא אמר:

"התחלתי לשרת בתפקידי בחודש נובמבר 1938. תפקידי – לגלות ולחקור את הפשעים החמורים במחוזי. לרשותי שתי סירות משמר, שתפקידן למנוע בעד עליה בלתי־חוקית. אני הוא הקובע מתי ולאן על הסירות האלו לצאת לסיורים. ביני לבין הקצין גודארד לא היו שום יחסים רשמיים פרט לחובתו הכללית בתור קצין משטרה למסור את כל הידיעות המגיעות אליו הנוגעות לעליה בלתי־חוקית. לא היו לו כל חובות מיוחדות בענין זה. אני מכיר את גודארד מזה שלוש שנים.

באחד במרץ 1939 בא גודארד למשרדי ביפו והודיע לי, שקיבל מכתב מאת המפקח הכללי, שבו מודיעים לו על הורדה מדרגתו. הוא שאל אם יוכל לראות אותי בביתו. בלילה הלכתי לביתו ושם קיימנו שיחה ממושכת.

שאלתי אותו אם הוא שותף לקנוניה ביפו או במחוז הדרום או אם קיימת קנוניה כזאת. אם כן, אמרתי, הריני מוכן להיות שותף בה. הוא ענה בשלילה. יומיים לאחר מכן ביקר גודארד במשרדי ביפו ושאלני אם אני הוא המפקח על סירות המשטרה. הוא אמר, שיוכל להשיג סכומי כסף גדולים אם אהיה מוכן לשחק עמו את המשחק. אמרתי שאני מוכן. גודארד אמר שיצטרך לדבר עם מספר מכרים ולברר את הענין. ב6 או 7 במרץ שוב בא אלי, וסיפר שראה את המכרים וישיג את הסכום המבוקש. כל מה שעלי לעשות הוא – להודיע לו את זמני יציאת הסירות לשמירה. הצעתי לו הצעה אחרת: תודיע לי את מועד בוא האניה ואני אשלח את הסירות לכיוון הפוך או כלל לא אשלח אותן. הסכמנו להצעה זו. הוא הציע לי סיסמא; כשתגיע אניה הוא יטלפן אלי ויאמר: “האגודל למעלה” וירמוז לי על מקום עגינתה של האניה. אז יהיה עלי לשנות את כיוון מהלך הסירות כדי לאפשר את הורדת העולים הבלתי־חוקיים.

הסירות היו בתל־אביב. אחרי שיחתנו העברתין ליפו כדי שהפלגתן לים לא תעורר תשומת לב.

גודארד אמר לי שחבריו הציעו לו עשרים וחמש לירות בחודש כתשלום תמידי או מאה לירות לכל אניה שתגיע לחוף. הוא קיבל את ההצעה האחרונה.

ב17 במרץ ראיתיו, כפי שאני זוכר, במשרדו בתלאביב. שאלתיו מי הם חברינו מאחורי הקלעים. הוא ענה: “איני מכיר איש פרט למקס זליגמן. הוא המקשר והוא ישלם לי את הכסף ואני אמסור לך את חלקך”. יומיים לאחר מכן הוא ביקרני בביתי עם ילדיו, לפי הזמנת אשתי. הוא ביקש לדבר אתי ביחידות וכשהובלתיו לחדר השינה הוא מסר לי שני שטרות – חמש לירות כל אחד – באמרו, שבלילה הקודם נתנו לו חבריו עשרים לירות כתשלום ראשון.

ב21 במרץ טלפן אלי גודארד ואמר: “האגודל למעלה” – “בסביבת נתניה”. אני שלחתי את הסירות בכיוון ההוא והאניה נתפסה.

ב22 במרץ טלפן אלי גודארד וביקש להיפגש אתי בביתו. כשבאתי אליו מסר לי שוב 15 לירות כתשלום שני. שאלתיו אם ידוע לו שבלילה האחרון נתפסה אניה? הוא ענה: “כן, אך אין זה חשוב, כי לא הייתה זאת אניה רביזיוניסטית ואנחנו מעונינים רק באניותיהם”.

מיד אחרי השיחה האחרונה ראיתי את מר הרינגטון ומר ברודהרסט ומסרתי להם על כל הענין, לפי הוראותיהם ולפי ההוראות שקיבלתי מירושלים הזמנתי אלי את גודארד אחרי שהסתרתי את הקצין מנספילד בחדר האוכל הקשור לסלון על ידי דלת זכוכית. וילון כיסה את הפתח מצד הסלון והדלת הייתה פתוחה לצד חדר האוכל כדי שמנספילד יוכל להאזין לשיחה. בהתחלת השיחה אמרתי לגודארד, שקיבלתי שלוש סירות נוספות. כן שאלתיו עם מי יהיה עלי להתקשר במקרה שיעבירו אותו מן המחוז. הוא אמר שעלי להתקשר ישר עם זליגמן. על שאלתי הנוספת הוא ענה ש“בקנוניה שותפים רק אתה, אני ומכס”. גודארד סיפר לי שמר זליגמן מקבל שכר של אלף לירות בשנה מידי הרביזיוניסטים וזוהי הסיבה שגודארד השיג בקלות כזאת את חמישים הלירות. להערתי שכעת צריך להיזהר יותר היות וברשותי חמש סירות – אמר גודארד שאין מה לפחד. כל הסידורים הם בעל פה ואין מסמכים היכולים לשמש הוכחה.

באחד באפריל קיבלתי הוראות מירושלים ובהסתמך עליהן הזמנתי את זליגמן לביתי. לאחר שהסתרתי את ה' קריסטי בחדר האוכל, אמרתי לזליגמן שנקראתי לירושלים לישיבה כדי לדון על העליה הבלתיחוקית. זליגמן שאלני באיזה אמצעים תנקוט הממשלה. אמרתי, שכנראה יציבו משמרות לאורך החוף כדומת אלה השומרים על הרכבת. שהמשמרות יהיו של הצבא. זליגמן אמר: “אז אין לנו מה לפחד כי הם לצדנו. קצין צבא בנתניה מקבל לירה בשביל כל עולה”. שאלתי את זליגמן, עם מי עלי להתקשר במקרה וגודארד יעזוב את המחוז. “ישר אתי” – הייתה תשובתו.

ובחיפה?

רשת פקידי ממשה העומדים לשירותנו פרושה על פני כל הארץ. כל מועמד לשירות זה נחקר בקפדנות, ואם הבוא נמצא מתאים – הוא מקבל מספר אשר לפיו הוא ידוע ולפיו מקבל את שכרו. נוסף לכך מקבלים הפקידים פנסיה מיוחדת במקרה וכתוצאה מעזרתם הם מאבדים את משרותיהם בממשלה. “אתה רואה שזהו בילוי זמן מאוד כדאי!”

לפני זמן קצר, הוסיף זליגמן לספר, ביקרה משלחת רביזיוניסטית בלונדון ונפגשה עם שניים מחברי הפרלמנט הבריטי אשר רמזו למשלחת, שימשיכו בעליה הבלתי־חוקית. אמנם מזמן לזמן ייתפסו אניות, אך מדיניות הממשלה היא להרשות עליית מספר רב של עולים בעלי כושר גופני טוב.

לפני שיחתנו זאת לא היה זליגמן בביתי ולא הכרתיו באורח פרטי.

ב25 במאי ראיתי שוב את זליגמן. הוא נתלווה אלי במכוניתי, וסיפר שהוא חוזר כעת מירושלים, שם הייתה לו שיחה עם המזכיר הראשי. הוא ניסה לטפול על ג’יילס אשמה של לקיחת שוחד, כדי לשחרר את סגל. אחרי כן שוחח עם התובע הכללי, ובפניו חזר על ההאשמה הזאת והוסיף כי קציני משטרה רבים שותפים בקנוניות העליה הבלתי־חוקית. התובע ענה לו שאינו מוכן לברר דבר זה אתו מכיוון שישנן האשמות כלפיו בענין זה. לשאלתי ענה זליגמן שאינו יודע מי היה יכול להלשין עליהם. ומכיוון שאין עדים ומסמכים, הרי במקרה שתבוא אשמה כנגדו – צריך להכחיש בהחלטיות את כל הענין".

עם תום עדותו של הקצין גילפין, התחיל עו"ד גויטיין לחקרו ארוכות ובהמשך החקירה נאלץ העד להודות בכמה סתירות בדבריו ביחס לשיחות שהיו לו עם זליגמן, הקצין גודארד ובעיקר עם אשתו של הנאשם.

למחרת, בהמשך החקירה שאל עו"ד גויטיין את גילפין למה השמיד את הרפורט הראשון על העליה הבלתי־חוקית, שנשלח על ידו למפקד המשטרה. העד ענה, כי לא קיבל שום הוראות להשמידו ועשה כן רק מפני שהרפורט השני הכיל יותר פרטים. לשאלה אם הוא הלשין בפני מפקח המשטרה על הקצין בוצ’ר שהוא מעורב בענייני העליה הבלתי־ליגאלית, ענה כי כל קצין משטרה צריך למסור למפקדו מה שהוא חושב ומה שידוע לו. הסניגור המשיך לשאול למה לא נתפסו אניות בתקופה שבין האחד בנובמבר עד הראשון במרץ, והתשובה הייתה: “אינני יודע, אני מקבל הוראות מגבוה”. לשאלת גויטיין מה פירוש הפיסקה בעדותו במשטרה כי מפקח המשטרה הכללי פקד “להכניס את זליגמן בענין זה ויהי מה”, טען גילפין שלא אמר זאת, ואם אמנם כתוב הדבר בעדותו הרי זו שגיאה שאין הוא אחראי לה.

אחריו העיד סרג’נט בריטי מהבולשת ביפו, עוזרו של גילפין. הוא נתבקש לזהות שטרות כסף שהיו בין מוצגי המשפט, ושנמסרו לו כביכול מידי הנאשם. הוא השיב כי אין הוא יכול להכיר את השטרות משום שלא עשה בהם שום סימנים שעה שקיבל אותם.

השופט הסכים לדרישת עו"ד גויטיין ופסל את עדותו של מפקד משטרת יפו, המייג’ור ברודהרסט, היות והיא עדות של שמיעה – הוא שמע על המקרה מגילפין.

אחריו העיד הקצין מנספילד, אשר כאילו שמע בחדר שני שיחה בין הקצין גילפין והקצין גודארד. לשאלת הסניגור אם הוא בטוח מה אמר כל אחד מבני השיחה, ענה, כי לא ראה את הנאשם, ורק שמע בחדר השני את תוכן השיחה.

בהמשך המשפט, ביום ה20 ביוני נשמעה עדותו של הקצין קריסטי, המפקח על תחנת המשטרה ביפו, שסיפר, כי ב3 בא לביתו של גילפין בתל־אביב, וכעבור חצי שעה התיישב בחדר האוכל על הרצפה, סמוך לדלת, המחברת את חדר האוכל עם חדר האורחים. הדלת הייתה פתוחה במקצת. כעבור עשרה רגעים הופיע זליגמן. הוא אמנם לא ראה אותו, אך בידעו שגילפין מחכה לבואו, הכיר את קולו. בהכנס זליגמן לחדר אמר לו גילפין שהוא נקרא לירושלים, כדי לברר את שאלת העליה הבלתי חוקית. זליגמן אמר שהוא יעביר את הידיעה לאדם אחר, שאת שמו לא יכול היה העד לקלוט. גילפין אמר שהוא חושד שמר רפאלי מעורב בעניינים מסביב למסמכי העליה. זליגמן נזכר במקרה, שבו קבל רפאלי 100 לירות – פה הופסקה עדותו על ידי השופט, שקבע כי זה לא שייך לענין.

להלן המשיך קריסטי כי גילפין אמר, שלפי ידיעותיו עומדים לקבוע משמרות צבא לאורך החוף, אך זליגמן ענה שאין מקום לדאגה מכיוון שיש מי שיעזור לענין. כאן הזכיר, לדבריו, זליגמן אישיות אחת המקבלת תמיכה מאדם המייצג את ההסתדרות, בהוסיפו, שעל פני כל הארץ פרושה רשת של קצינים, המקבלים תשלומים תמידיים.

ב4.05 עזב זליגמן את הבית וגילפין נכנס לחדר האוכל וחזר עם קריסטי על הדברים שנאמרו בשעת השיחה עם זליגמן. קריסטי הוסיף כמה פרטים לרשימות שהיו כבר בידו. הוא לא שמע אמנם את כל השיחה בין גילפין וזליגמן, את החלקים שלא עלה בידו להבינם – לא רשם.

עם תום עדויות התביעה טען עו"ד גויטיין, שהתביעה לא הצליחה להוכיח את אשמתו של הנאשם, ועל כן אין הסניגוריה צריכה להמציא עדות נוספת. את טענותיו ביסס על שתי נקודות משפטיות:

“לפי סעיף 5 של פקודת העליה יש לנציב העליון סמכות לתת במקרים ידועים את רשות הכניסה לעולים שאינם מצויידים בתעודות אזרחות ושלא קבלו סרטיפיקטים. ולכן אין לקבוע מראש, שכל עולה שאין בידו סרטיפיקט הוא בחזקת בלתי חוקי. המושג עולה בלתי־חוקי אין לו משמעות חוקית. מצד שני אין הפקודה הנ”ל מתכוונת לאניות כשהן לעצמן. אין חוק האוסר לתת עזרה לאניות להגיע לחופי הארץ במקרה שמסיבות שונות הן נאלצות לחפש מקלט בחופי הארץ. על כן אין כל יסוד לטענות התביעה. אין לדבר במקרה זה על קשר פלילי כי אם רק על מאמצים הומניטריים.

אך אם מניחים אפילו שיש יסוד חוקי לתביעה, אין עדויות התביעה מוכיחות את אשמתו של הנאשם. כל העדות מצטמצמת בעדותם של גילפין ומנספילד. שאר העדויות אינן מוסיפות מאומה וגם אינן מחזקות את עדותו של גילפין.

עדותו של גילפין פסולה מכמה סיבות: ראשית הוכח מדברי העדים שגילפין הוא בעצמו שותף לקשר. הוא לא קיבל כל הוראות להאשמת ה' גודארד והוא בעצמו הזכיר ראשונה את קנוניות העליה הבלתי־חוקית. בשעת עדותו הוא הסתמך בכמה וכמה ניגודים ושקרים ולבסוף העיד על עצמו ש“הוא אמנם שקרן מושלם”.

כל התנהגותו מעידה על חוסר כנות בדבריו; משום מה לא נסה להוכיח את עצם נתינת השוחד? מדוע לא בדקו את כיסיו של הנאשם לפני ואחרי מסירת הכסף? ולמה לא רשמו את שיחותיו הטלפוניות? נוסף לכך יש להאשים את גילפין בשבועת שקר. בראשונה הוא הכחיש, שהבטיח לעזור לנאשם, אך אחרי כן הודה בדבר.

אשר לעדותו של מנספילד – הרי היא אינה יכולה לחזק עדות, הפסולה במידה כזאת. דעתו הייתה מושפעת מראשית המעשה על ידי העד הראשי. הוא לא ראה את הנאשם אף פעם אחת בשעת השיחה שלה הוא האזין. לפי מספר המלים הכלולות בדו“ח שלו, יש גם לשער שהוא שמע רק חלק קטן של השיחה שהתנהלה במשך שלושת רבעי שעה. הוא גם הודה בעצמו, שלפי הרושם שהוא קבל, הרי הנאשם דחה בהזדמנויות שונות קבלת שוחד וקנוניות דומות לכך. מצד שני גם מתנגדת עדותו לדברי העד הראשי עצמו”.

השופט פסק שעל הסניגוריה להביא עדויות נוספות כדי לסתור את עדי התביעה, ועל דוכן העדים עלה הקצין גודארד.

עדות גודארד    🔗

גודארד סיפר כי שהה במשך כל ימי מלחמת העולם הראשונה בצרפת ובהודו. ב1922 הועבר ארצה, אך כעבור שנתיים עזב את השירות בצבא ויצא את הארץ. בשובו לארץ כעבור זמן קצר נתמנה לקורפורל, וב1937 עלה לדרגת אי. ס. פ. בתחילת מרץ שנה זו קבל מכתב ובו הודעה שהורד מדרגתו. שאלת הורדתו בדרגה הובררה בינו לבין הקצין הרינגטון ובעת שעזב את משרדו של הקצין נפגש העד בדרך מקרה עם הקצין גילפין. בשעה זו היה נרגש מאוד והראה לגילפין את המכתב. גילפין הבטיח לעזור לו כפי יכולתו. כעבור ימים מספר הזמינה הגב' גודארד את גילפין לדירתם הפרטית ובפגישה זו חזר גילפין על הבטחתו הקודמת והוסיף, כי יסע ירושלימה בכדי לבוא בדברים עם כמה קציני גבוהים. בהמשך השיחה נשאל על ידי גילפין אם הסתבך באיזו שהיא קנוניה. הוא ענה בשלילה. ויחד עם זה הזכיר, שבשעתו ביקש את מפקד המשטרה להעביר מעכו כמה קצינים בגלל השתתפותם בקנוניות שוחד.

גילפין הוסיף לשאול אותו אם קיימת איזו קנוניה ואם הוא לקח חלק בה. גילפין הזכיר את עליה הבלתיחוקית ורמז שברצונו לקחת חלק בקנוניה זו. הוא לא קיבל את דברי גילפין כרציניים, כיוון ששניהם הספיקו כבר לשתות כמה כוסיות ויסקי. לבסוף הזכיר גילפין ששלושה מאנשיו חשודים בענין וביקש את עזרתו של גודארד בגילוי האמת. גודארד הבטיח לנסות למלא את בקשתו. לפני שגילפין עמד לעזוב את דירתם חיבק את הגב' גודארד מתוך בכיה כילד קטן והכריז, שהגב' גודארד התיחסה אליו תמיד כאם והוא מצדו יעשה את הכול בכדי לעזור לבעלה.

ב4 במרץ ביקר גודארד את המפקח הכללי בירושלים ונסע אחר כך לפורט־סעיד, כדי לפגוש שם את שני ילדיו – ילד בן 14 וילדה בת 13. לאחר שחזר ארצה הוזמן לחגיגת יום הולדתו של גילפין. הוא מכחיש בכל תוקף, שבמסיבה זו מסר לגילפין שטרות כסף בקשר עם עניני העליה הבלתי־חוקית.

ב24 במרץ נתבקש על ידי גילפין לגשת לביתו ובזמן השיחה שהתנהלה ביניהם ישבו שניהם ליד החלון מול הדלת המובילה לחדר האורחים. ה' גילפין ביקש ממנו להמציא לו ידיעות בדבר העליה הבלתי־חוקית של הרביזיוניסטים ואמר כי כאשר ייוודע לו דבר בואה של האניה לחופי הארץ שיטלפן וימסור לו את הסיסמה “האגודל למעלה”. גילפין הזכיר גם את שמו של העו"ד זליגמן ושמות כמה פקידי ממשלה שהיו מעורבים בקנוניות. גילפין רמז שוב שברצונו להשתתף בקנוניות אלה. דבריו של גילפין הפתיעוהו אף כי ידע שבעת בחינות במשטרה, הערים גילפין והשיג את שאלות המבחן לפני הבחינות. היה בדעתו למסור על כל הענין לקצין הממונה עליו, אך לפי בקשת אשתו נמנע מלעשות זאת. הוא סבור כי הסיבה היחידה שיכלה להניע את גילפין לסדר משפט זה היא שאיפתו הגדולה לעליה בדרגה. “גילפין לא הצליח ביותר בתפיסת אניות בלתי־חוקיות וכנראה רצה לתפוס לפחות דג אחד. מזלי גרם שאהיה אני הדג הזה”. בתום עדותו הכריז גודארד בקול שקט: “אני חף מכל פשע”.

עדות זליגמן    🔗

אחריו אלה לדוכן העדים עו"ד מ. זליגמן.

בתשובה לשאלות הסניגור אמר כי זה תשע שנים שהוא משמש כעורך דין, ויש לו הפרקטיקה הגדולה ביותר בתל־אביב. בין לקוחותיו הרבה חברות אנגליות וקצינים אנגליים.

את גודארד הכיר לפני שלוש־עשרה שנה בירושלים, כששניהם היו חברים באגודה אחת. לפני שנתיים פגש את גודארד בחיפה. בסוף 1938 ובהתחלת 1939 בא בקשרים ידידותיים עם גודארד.

זכור לו שפעם שאלו גודארד אם ידוע לו על שלושה אנשים שעשו קנוניה בעניני עליה בלתי־חוקית ומרוויחים סכומי כסף גדולים. הוא ענה שאינו יודע טיבה של קנוניה זו. כן שאל את גודארד מדוע לא פנה אליו גילפין עצמו בשאלה זו.

זליגמן הכחיש את ההודעה שנמסרה בבית המשפט כאילו מסר אי־פעם לידי גודארד שטרות כסף והוסיף, שלא ידע כי יש לגודארד קשר לעליה בלתי־חוקית.

לשאלת יועץ הכתר ענה שהוא נמצא בקשרים ידידותיים עם גודארד כמו עם כל הקצינים הגבוהים בתל־אביב ויפו.

באחד באפריל נתבקש על ידי גב' גילפין לגשת לבעלה. הוא הבטיח למלא בקשה זו בדרכו לקלוב הבריג'.

גילפין סיפר לו, שנקרא יחד עם קצינים אחרים של הסי.איי.די. לירושלים כדי לברר את שאלות המלחמה בעליה הבלתי־חוקית. גילפין שאל בעצתו, אולם הוא אמר שאינו מומחה בשאלה זו וביקש לשמוע פרטים.

גילפין אמר שקיימות ארבע הצעות:

1. משמרות נוספים,

2. העמדת זרקורים לאורך החוף,

3. הנחת מוקשים,

4. שימוש באוירונים.

הוא אמר לגילפין שלדעתו לא יהא זה צעד נכון להניח מוקשים. הדבר עלול לגרום לשערוריה גדולה בחוץ־לארץ. בדבר שימוש באוירונים אמר, שצעד זה לא יועיל, כי אוירונים רק ישמשו אות אזהרה לאניות שימנעו מלגשת לחוף.

גילפין שאל אם ידוע לו על קציני צבא בנתניה המרשים לעולים בלתי־חוקיים להכנס לארץ. על כך סיפר זליגמן לגילפין את ההלצה שרווחה באותה תקופה, בדבר קצין צבא בנתניה המקבל לירה בעד כל עולה. פעם עמדו לרדת 150 עולים בנתניה, אולם בהגיעם לחוף מנום ומצאו רק 149. הממונה עליהם ניגש לקצין וביקש להחזיר לו לירה. הקצין מילא את בקשתו באמרו: “ביזנס – זה ביזנס”. כשעלו העולים על המכוניות מנו אותם שוב הפעם ונתברר שאמנם מספרם

1. הממונה מיהר אל הקצין להחזיר לו את הלירה, אולם הקצין סירב לקבלה ואמר: “יהיה לפחות עולה בלתי־חוקי אחד בארץ”.

זליגמן הכחיש, שאמר לגילפין שהוא נוסע לירושלים כדי לפצות את ג’יילס מכיוון שג’יילס יודע יותר מדי. והוא הוסיף בהתרגשות: “אם גילפין אמר זאת – הריהו שקרן ארור בדיוק כפי ששיקר משך כל המשפט הזה”.

להלן אמר זליגמן, שלדעתו ישנה רק סיבה אחת לעריכת המשפט נגדו, והיא שהתקיף בזמן האחרון לעתים קרובות את הסי. איי. די., ובגלל זה נתנו כנראה הוראה לגילפין לסבך אותו במשפט זה.

להלן ציין, שגילפין אמר לו לפני זמן קצר שהוא מתנגד לעמדתה של הסי. איי. די. נגד העליה הבלתיחוקית ולא יסכים לתמוך בתביעה בנדון זה. הוא לא מסר זאת לתובע הכללי, למרות שהוא עומד לצד החוק והסדר, כי הוא מתנגד בהחלט למדיניות העליה של הממשלה, וברצונו להלחם נגד הספר הלבן.

השופט אינו אוהב מלכודות    🔗

בנאום הסיכום ניסה יועץ הכתר להוכיח את יושרם של כל עדי התביעה בניגוד לדעתה של הסניגוריה, שגילפין הוא רמאי ונשבע לשקר. יועץ הכתר טען, שאדם המתפתה על ידי פרובוקטור להסתבך במעשה בלתי חוקי – אשם בפני החוק. אין הוא רוצה לנגוע בשאלת המוסר.

עו"ד גויטיין סיים את נאומו בדרישה לזכות את גודארד מכל אשמה ולתת מבוססת על אמיתות דבריו של גילפין והוכח בלי צל של ספק, כי גילפין הוא רמאי. אין להאמין לעד המודה בעצמו שהוא מוכשר לרמות את חבריו הטובים ביותר ולבגוד בהם. גילפין לא קבל כל הוראות לתפוס את הנאשם וגם לא טפל בתפיסת האניות הבלתי־חוקיות. חובתו היחידה הייתה רק לדאוג להפלגתן של סירות המשמר בהתאם להוראות שקיבל מירושלים, ועל כן, הוא לא שיקר למען טובת הכלל, אלא אך ורק לטובתו הפרטית. התביעה הכללית, טען הסניגור, לא יכלה להוכיח אף שקר אחד בדברי גודארד, אף לא יכלה להראות שום נקודה בדברי גילפין, שלא הייתה מבוססת על שקרים מחוצפים. מנספילד היה מושפע במידה כזאת על ידי הפרובוקטור גילפין, שעדותו אינה יכולה לשמש חזוק לדברי גילפין.

עו"ד גויטיין סים את נאומו בדרישה לזכות את גודארד מכל אשמה ולתת לו לחזור לעבודתו בשרות הוד מלכותו, שלמענו שרת משך עשרים שנה באמונה וביושר.

כשאולם בית המשפט מלא מפה לפה, סיכם השופט שאו את העדויות, והוציא את פסק דינו. השופט אמר שהעדות הוכיחה, לדעתו, את הקשר לתמיכה בעליה בלתי־חוקית. כן הוכיחה עדות הקצין קריסטי, אשר האזין לשיחה שהתנהלה באחד באפריל, בין הקצין גילפין לבין עו“ד זליגמן את הקשר הפלילי בין גודארד וזליגמן. עדות הקצין קריסטי מוכיחה את מאמציו של זליגמן להשפיע על גילפין להכנס לקנוניה הפלילית. לא הייתה כל הוכחה שגילפין היה שותף לקשר ועל כן יש לקבל את עדותו גם בלי חזוק נוסף. יש קבל את עדותם של הקצין מנספילד והקצין קריסטי כחזוק לעדותו של גילפין. מעדותם מתברר שהשיחות בין גילפין מצד אחד וגודארד וזליגמן מצד שני לא היו תמימות כי אם התכוונו לקשר הפלילי. השופט מאמין שגודארד קיבל כספים מזליגמן ומסרם לגילפין. השופט מוצא על כן את הנאשם חייב בתמיכה בעליה הבלתי־חוקית, ובקשר פלילי עם עו”ד זליגמן ובהזנחת מלוי תפקידו כקצין משטרה למנוע בעד העליה הבלתי־חוקית. אמנם לא הייתה מוטלת עליו כל חובה מיוחדת בקשר עם העליה הבלתי־חוקית, אך היה זה מחובתו הכללית בתור קצין משטרה למנוע בעדה. לא הוכח כל קשר לפני המקרה הזה, אך יש לציין שעלה בידי הנאשם להתקשר בזמן קצר מאוד עם החוגים שיספקו לו את הכספים הדרושים לביצוע מזימותיו.

לבסוף העיר השופט, כי התנהגותה של המשטרה ושל גילפין בפרט לא הייתה הוגנת כלל. אמנם, מותר להעמיד פנים כאילו מתכוונים לעזור לפושע בזמן שישנן הוכחות לאשמתו הקודמת של הפושע ושישנה תקווה על ידי התנהגות כזאת להביא את הפושע בפני בית־המשפט. אך במקרה זה לא היו כל אשמות כלפי הנאשם מלפני המקרה הזה. גילפין הציע בראשונה את בצוע הפשע ורק בהשפעת ההצעה הזאת הסכים הנאשם לבצוע הקשר הפלילי.

בדיון על מידת העונש אמר יועץ הכתר בל, שמחובתו הצבורית לדאוג להענשת הנאשם. אין הוא דן כלל על התנהגותו הקודמת של הנאשם, אך אינו מציע גם כל עונש ומשאיר את צורת ההענשה לשקול דעתו של השופט.

השופט: “היו כבר מקרים רבים שבהם המליצה התביעה בעצמה על עונשים קלים יותר. האם בדעת יועץ הכתר לעשות כך?”

יועץ הכתר: (תוך פקפוקים רבים) “מצבי במשפט זה קשה, אך לדעתי אין חובתי הצבורית מרשה לי להמליץ באופן מיוחד על הנאשם”.

עו"ד גויטיין: “בעצם חיוב הנאשם באשמה היא הענשה מספקת לאדם שהיה עד כה מאושר בשרתו את ארצו באמונה ובמסירות ואשר מילא גם בארץ־ישראל את תפקידו ביושר ובכשרון. לא צריך להעניש אדם זה. יש לתת לו אפשרות להמשיך בעבודתו בארץ אחרת”.

השופט ליועץ הכתר: “האם יפטרו את הנאשם באופן אוטומאטי מתפקידו הציבורי?”

יועץ הכתר: “במקרה שידונו את הנאשם למאסר – הריהו מפוטר. במקרה אחר – נתון הדבר לשיקול דעתם של הממונים עליו”.

השופט פונה לנאשם: "אני מטפל זה שלושים שנה במשפטים פליליים אך לא היה עדיין בפני משפט שגרם לי אי־נעימויות כמו הפעם. אינני אוהב מלכודות.

בראותך שגילפין מציע לך להיכנס לקשר פלילי היה עליך, לו היית בעל אופי חזק, לסרב להשתתף בקנוניה זזו ולמסור את הדבר לממונים עליך. איני רוצה ליצור את הרושם שכל אדם שיובא בפני באשמה דומה יצא באותה מידת רחמים שבדעתי לנהוג כלפיך. היה בדעתי לדון אותך למאסר. אולם בהתחשב בהתנהגותך הטובה הקודמת ובאופן בו נלכדת – ויתרתי על כך. ומכיוון שגם יועץ הכתר לא עמד כלל על עונש מיוחד, והשאיר את ההחלטה לשיקול דעתי – אני דן אותך להתנהגות טובה למשך שנתיים בערבות של מאתיים לא“י”.

המשפט השני    🔗

משפטו של עו"ד מ. זליגמן החל להתברר ביום ה־26 ביוני.

בית המשפט היה מורכב מהשופט הבריטי קארי ואליאס חורי – ערבי נוצרי.

הסניגוריה: עו"ד מ. אליאש וי. לויצקי.

התובעים: בל והוגן.

ראשון עדי התביעה היה גילפין, שחזר על דברי עדותו במשפט גודארד.

בחקירה הצולבת של עו"ד מ. אליאש הכחיש גילפין, כי שעה שגודארד ביקש את עזרתו בענין הורדתו בדרגה, סיפר לו גילפין על קשייו הכספיים וכי קיבל הודעה מברקלייס־בנק על חוב של 30 לירות שנתבקש לסלק. הוא טען שלא היה כלל בדעתו ליצור רושם כאילו נכנס לקנוניה כדי להשיג כספים. עם זה הודה כי בין ה־7 במרץ וה־17 בו קבל הודעות טלפוניות מגודארד ובכל פעם שלח את סירותיו לקראת האניות, אך לא נתפסה אף אחת.

לפי ההסכם עם גודארד צריך היית לקבל כמה מאות לירות בשביל אותן האניות, שעמדו להגיע לחוף – האם לא בקשת את הכסף הזה או שאלת אודות האניות, בשיחות בין ה־17 ל־19 בחודש?

לא.

יועץ הכתר בל: האם שאלת את עו"ד זליגמן מי הם הממונים עליו ומה עמדתו בקנוניה זו?

עו"ד זליגמן אמר לי, שהוא חייב למסור למפלגה הרביזיוניסטית

ידיעות בנוגע לעליה הבלתי־חוקית, ושהוא מקבל ממנה אלף לירות בשביל הסניגוריה במשפטים.

עו"ד אליאש מציין, כי זוהי הודעה חדשה לגמרי, שהעד לא הזכירה אפילו במשפטו של גודארד.

עו"ד זליגמן העיר, שזהו שקר חדש לגמרי.

העד הבא, הקצין ברודהרסט, סיפר שקיבל ב־22 במרץ 3 או 5 שטרות בנות 5 לא“י. לא הגיעו אליו שמועות מיוחדות על העליה הבלתי־חוקית. במשך כל זמן הכירו את עו”ד זליגמן לא ניסה זליגמן להוציא ממנו ידיעות כלשהן בצורה בלתי הוגנת. גילפין לא מסר לו לפני ה־22 במרץ כל ידיעה על הקשר לבין גודארד או על דבר השתתפותם של קצינים אחרים בקנוניה זו. יתר שני עדי התביעה, הקצינים מנספילד וקריסטי, חזרו אף הם על עדויותיהם במשפט גודארד. אחריהם הופיע עו"ד זליגמן כעד ראשון של ההגנה, ואחריו הקצין סטאפורד, מי ששימש מפקח משטרת תלאביב מינואר 1934 עד 1936.

עדויות ההגנה    🔗

סטאפורד אמר כי הוא מכיר היטב את זליגמן כעו"ד ומשנת 1933 יה ידידו האישי, והיה מבקר לעתים קרובות בביתו. לפי מיטב ידיעתו לא ניצל ליגמן אף פעם את המגע שהיה לו עם קציני משטרה כדי להוציא מהם ידיעות איזו שהן בצורה בלתי הוגנת. הוא עוסק כעת בחיפה במלחמה נגד העליה הבלתי־חוקית. אין הוא נוהג לספר את פרטי תכניות הממשלה בנידון זה לחברי העדה היהודית, ואפילו לא לאנשיו. העדה היהודית אינה מוכנה לעזור לו במלחמתו זו והיא תומכת בעליה הבלתי־חוקית. הוא ציין שקיים הבדל ניכר בין תגובת היהודים לפני פרסום הספר הלבן ולאחריו.

אחריו העיד הקצין הרינגטון, מפקח המשטרה במחוז הדרום, שאמר כי הוא מכיר את זליגמן מזה עשרים שנה, ומעולם לא ניסה הנאשם להוציא ממנו ידיעות בצורה בלתי הוגנת.

העד הבא, מר איתמר בן־אבי, אמר בעדותו, שבעיית העליה היא בעלת חשיבות יוצאת מן הכלל בשביל הציבור היהודי. בהיותו בתל־אביב ובנתניה שמע לעתים קרובות סיפורים על דבר העליה הנקראת בלתי־חוקית ואשר לפי דעתו היא צריכה להיות חוקית. הוא מספר על שיחה אחת ששמע בנסעו באוטובוס מנתניה לתל־אביב; בחורים ובחורות דיברו ביניהם על עליתם לארץ באופן בלתי־חוקי. צעירה אחת סיפרה על הקשיים הרבים שעמדו בדרכה ואף על פי כן הצליחה לעלות. צעיר אחד סיפר שנתנו לפקידי ממשלה שוחד ובקשר עם זה הזכירו גם מספר קציני משטרה וצבא. לפי ידיעותיו נפוצות מאוד שמועות אלה. את אותם הסיפורים שמע גם בבתי־הקפה בתל־אביב ובהזדמנויות שונות אחרות.

הוא מכיר את זליגמן ומעריך אותו בתור עורך דין מצויין. שניהם היו מתווכחים על פתרון הבעייה הארצישראלית, בעוד שהוא, איתמר בן־אבי צדד בפתרון הקנטונים, תמך מר זליגמן במשטר של מושב כתר.

אחריו העיד מר עזרא פרניק, מזכיר הנהלת ההסתדרות הציונית החדשה בארץ־ישראל. הוא אמר כי הוא מכיר את זליגמן כעו“ד שעבד בשביל חברי הצ”ח והגיש להם עזרה משפטית. מר זליגמן לא קיבל כל שכר קבוע מאת הצ“ח. שלמו לו רק עבור כל משפט ומשפט וגם במקרה זה רק את ההוצאות הממשיות כגון: מסים, נסיעות וכדומה. ואפילו ההוצאות לא שולמו בשלימותן. מר זליגמן אינו חבר הצ”ח ואינו מחוייב למסור לה ידיעות. אם ניהל משפטים והגן על חברי הצ“ח – עשה זאת מרצונו הטוב. העד הצהיר שמטרת הצ”ח יצירת רוב עברי בארץ־ישראל ושהיא מתנגדת בהחלט לכל הגבלות העליה היהודית. לשאלת יועץ הכתר הוגן – אם ההסתדרות הרביזיוניסטית תומכת בעליה הבלתי־חוקית – ענה העד שהסתדרות זו נמצאת ופועלת אך ורק בגדר החוק.

היה זה העד הראשון שמסר את עדותו בעברית.

מר י. מלצר, עתונאי וסופרם של עתוני חוץ־לארץ אמר בעדותו, שהוא מכיר את הדעות השוררות בארץ. נושא העליה הוא העיקרי לוויכוחים בקרב היהודים. הוא שמע שמועות רבות על העליה הבלתי־חוקית, אפילו בחוגים לא־יהודיים, שלפיהן מעורבים בענין קציני צבא ומשטרה.

מר לוביאניקר – אחרון העדים סיפר שהוא מזכיר מועצת פועלי תל־אביב, חבר מועצת העיריה ואחד ממנהיגי הסוציאליסטים בתל־אביב. הוא מכיר את זליגמן מזה שבע שנים אך לא ידוע לו שמר זליגמן היה קשור באיזה שהוא ענין בלתי־חוקי. הוא מאשר את השמועות הנפוצות בתל־אביב בדבר קציני משטרה המסייעים לעליה הבלתי־חוקית. הוא שמע שפקידי ממשלה אחדים מביטים בעין יפה על העליה הבלתי־חוקית ואחדים תומכים בה מטעמים כספיים.

סיכום התביעה    🔗

בנאום שנמשך כשעה סיכם יועץ הכתר מר הוגן את טענות התביעה. לדעתו – עדותם של ארבעת קציני המשטרה שהופיעו מטעם הקטיגוריה מספקת כדי למצוא את הנאשם חייב. הוא אינו יודע מה תהיינה טענות הסניגוריה, אך לפי שאלותיה הוא מנחש שהסניגוריה משתדלת להיאחז בשתי טענות. היא רוצה להעמיד את הענין בעיני בית המשפט כמבויים ומאידך היא רוצה לפרש את דברי הנאשם ומעשיו כמסירת שמועות וסיפור בדיחות בלבד. אין אפשרות לטעון את שני הדברים גם יחד. יועץ הכתר מנסה להוכיח את אמיתות דבריו של גילפין. אמנם גם לדעתו מוזרה היא העובדה שגילפין לא דרש את מאות הלירות שהיו חייבים לפי ההסכם עם גודארד, אבל גם בהסכמים חוקיים קורה שלא תמיד מדייקים במלוי כל הסעיפים. לו היינו רוצים לביים את המשפט היינו משתדלים לא למסור דברים כאלה לפני בית המשפט. דווקה נקודות קטנות בלתי־ברורות אלה מוכיחות את אמיתות עדותו של גילפין. הוגן מוצא אסמכתא על הדין וחשבון שנשלח על ידי גילפין ב־23 במרץ למפקדת הבולשת בירושלים. כיצד יכול היה גילפין לביים את העדות בדבר השיחות שהתקיימו בינו לבין גודארד וזליגמן אם פרטי הענין כבר נמסרו בדין וחשבון בתאריך הנ"ל. לדעתו – רק עדותו של קריסטי בלבד מספקת להרשיע את הנאשם ובפרט שקיימות עדויותיהם של גילפין ומאנספילד המוכיחות לדעתו את כל האשמות המיוחסות לזליגמן. מר הוגן מצהיר, שהמסיבות המקילות באשמתו של גודארד אינן קיימות כלפי הנאשם במשפט הזה והוא מבקש להענישו בכל חומר הדין.

נאום הסניגור    🔗

בנאומו עמד הסניגור, עורך דין אליאש, על חוסר ההוכחות לסעיף הראשון והשלישי בכתב־האישום שלפיהן אשם זליגמן בקשירת קשר וביצוע עבירות נגד פקודת העליה. אולם לפי החוק הקיים אין להאשים אדם בעבירה כזאת כל עוד לא הוכיחו את העבירה עצמה. במקרה זה לא הוכח כלל שבוצעה איזו שהיא עבירה נגד פקודת העליה. התביעה מסתמכת רק על שמועות שירדו עולים בלתי־חוקיים לחוף, אך דבר זה לגמרי לא הוכח במשפט זה.

הסניגור עובר לניתוח עדויות התביעה ומסביר שעדותו של גילפין על שיחתו עם גודארד כלל לא הייתה מתקבלת במשפט רגיל, כי גודארד לא הובא בעצמו בתור עד בפני בית המשפט. בית המשפט הירשה את עדותו של גילפין רק בתנאי, שהיא באמת תוכיח את קיום הקשר הפלילי בין גודארד לזליגמן ודבר זה לא הוכח כלל וכלל.

גודארד קיבל הודעה שהורד בדרגה ופנה לגילפין בבקשת עזרה. הוא מצא את גילפין במצב כספי קשה. אך בידעו שמידיו לא יקח גילפין כסף תמורת העזרה שהגיש לו – הוא מחפש דרכים אחרות לרכוש את ידידותו ועזרתו. גילפין הודה במשפט, שלו גודארד היה מציע לו כסף מהונה הפרטי של הגב' גודארד – לא היה מקבל את ההצעה. ובשעה זו מציע פתאום גילפין לגודארד להכנס לקנוניה ולהמציא את הסכומים הדרושים לו. גודארד רואה פה הזדמנות לרכוש את ידידותו ומעמיד פנים כאילו הוא מסכים להצעה. כל העובדות מוכיחות שגודארד אף פעם לא נמצא באיזו שהיא קנוניה, הוא רימה את גילפין כשם שגילפין רמהו. כל הסיפורים על הקשר עם זליגמן ועל האניות – היו מחוסרות יסוד.

הדין וחשבון ששלח גילפין לבולשת בירושלים מלא סילופים ונוגד את עדותו של גילפין עצמו. בשאיפתו העזה לעלות בדרגה ראה פה גילפין הזדמנות נהדרת להתפרסם על ידי גילוי סודות בענין כה חשוב כעליה הבלתי־חוקית, שמזכירים אותה תכופות בבית הנבחרים בלונדון, הוא גם ידע שרוצים לסבך את זליגמן במשפט פלילי. כל זה גרם לכך שבהכרתו או בתת־הכרתו הוא סילף את דבריו התמימים של זליגמן וביים קשר פלילי.

על עדותו של קריסטי אין להסתמך כלל. הוא עצמו הודה שהבין רק חלק קטן ממה שנאמר בשיחה בין גילפין לזליגמן. את העובדה שנושא השיחה הייתה העליה הבלתי־חוקית יש לבאר בהתחשב עם מצבו ומחשבותיו של הנאשם. מר זליגמן סבר שבמידה ידועה הוא היה בא־כוח העדה היהודית כלפי התושבים האנגליים. הוא ראה מתפקידו לקשר בין שתי העדות והשתדל תמיד לאחד את לאומיותו היהודית עם רגש הלויאליות כלפי אנגליה. לדעת הסניגור, אין לתאר את השיחה בין מר זליגמן והמזכיר הראשי כאמצעי אחרון מצד הנאשם למנוע את האסון המתקרב ובא אליו. גילפין עצמו הודה בעדותו שמר זליגמן היה מופתע מאוד מדברי התובע הכללי בדבר האשמה שעוררו נגדו.

על יסוד כל האמור – מבקש הסניגור את שחרור הנאשם הפועל מזה 18 שנה בארץ לטובת החוק והסדר וההבנה ההדדית בין התושבים האנגלים והישוב היהודי ואשר ידוע כאדם ישר במחשבותיו ומעשיו.

פסק הדין    🔗

ביום ששי בבוקר ב־30 ביוני קרא השופט קארי את פסק הדין בנוכחות קהל רב שהצטופף באולם בית הדין המחוזי בירושלים. בין הנוכחים, נציגי כל העתונות בארץ, עתונאי־חוץ, נציגי הסוכנויות הטלגרפיות, קציני משטרה וצבא ועוד.

בפסק הדין, שהקראתו נמשכה כחצי שעה, קיבל השופט את כל עדויות התביעה ודחה את טענות הסניגוריה. לבסוף אמר:

“על כן אנו מוצאים את הנאשם חייב בקשר פלילי להפר את תקנות פקודת העליה ואנו מחייבים אותו בשלוש האשמות הראשונות. אין לפי דעתנו העדות המספקת כדי לחייב אותו גם באשמות 3–11 בדבר נתינת שוחד וגם בשאר האשמות, היינו: בדבר קשר פלילי במשך שלוש השנים האחרונות עם אנשים בלתי ידועים ובנסיון להשחתת קציני משטרה. אין עדות מספקת לחייב את הנאשם בכך”.

לאחר מכן ביקש השופט את הסניגוריה ואת התביעה לחוות את דעתן לקביעת העונש.

עורך דין אליאש הדגיש את התוצאות החמורות לנאשם בגלל אופיו ועמדתו בחברה, וביקש להתחשב באסון הגדול שהובא על הנאשם, שהצליח משך שנים רבות להקים לעצמו פרקטיקה גדולה ומסועפת בתור עורך־דין. במשך כל השנים לא ניסה אף פעם לנצל את קשריו עם קציני המשטרה לדברים בלתי הגונים. אי אפשר לדעת משום מה נכנס הנאשם לקשר פלילי ואפשר להבין את שאיפתו לעזור לבני עמו הנתונים בצרה. ועל כן מבקש הסניגור לא לדון אותו למאסר.

הנאשם פנה בעצמו בדברים קצרים אל השופט. מר זליגמן אמר:

“בית המשפט מצא אותי חייב. אני חף מפשע, אבל אין טעם כעת להדגיש את זאת. אני רק רוצה להתאונן על התנהגותה הבלתי הוגנת של התביעה, שניסתה להפוך את המשפט לפוליטי. לא היה הוגן לשאול אותי אם אני שואף ליצור רוב עברי בארץ. אני חף מפשע ואפילו לו הייתי אשם לא היה לי מה להתבייש, כי רציתי לעזור לאנשים אומללים”.

התובע מר בל מחה נגד ההאשמה שהטיל הנאשם על התביעה. השאלה בדבר כוונותיו הפוליטיות של הנאשם הייתה מכוונת רק להראות את הגורם המניע את הנאשם במעשיו.

השופט אמר, שהתנאים המיוחדים של המשפט הזה מניעים אותו לבאר מה הן הסיבות שבהן התחשב בית המשפט בקביעת העונש. הוא רוצה שתושבי הארץ יבינו את צדקת ההענשה. מצד אחד יש להטיל על הנאשם עונש מפחיד, האוירה היא רצינית מאוד ומכוונת להפר את מדיניותה של הממשלה בארץ. מצד שני – הייתה זו עבירתו הראשונה של הנאשם. יש להתחשב בעמדתו החברתית ודרגת חינוכו והשכלתו. אין המסיבות המקילות שהקלו על הענשת ה' גודארד קיימות כאן, ה' גודארד איבד על ידי פסק הדין את כל עמדתו הכללית והחברתית ולא הייתה לו יותר אפשרות למצוא עמדה חדשה ומאידך רימה אותו הקצין החבר הממונה עליו. בהתחשב עם כל זה קובע השופט קארי את העונש לששה חדשים מאסר עם יחס מיוחד.

הסניגור הודיע על הגשת ערעור ועד לבירורו שוחרר זליגמן בערבות של 500 לא"י.

פסק הדין השאיר רושם מדכא על כל הנוכחים באולם. בהיוודע בתל־אביב פסק״הדין נתאסף על יד ביתו של עור־ךדין זליגמן קהל רב שחיכה לשובו וערך לו תשואות רמות וממושכות.

ביום ה' – 7 ביולי החל להתברר ערעורו שלמר מ. זליגמן בפני זקן השופטים טרסטיד, השופט קופלנד והשופט פרומקין.

עורך דין אליאש הפריך את כל האשמות המיוחסות לנאשם והסתמך על משפטו של ד"ר אבא אחימאיר בו טען, שהשתייכות לברית הבריונים אינה מספיקה להוכיח את הקשר הפלילי שבו השתתף אחימאיר.

יועץ הכתר בל חזר על טענותיו הקודמות.

לאחר התיעצות קצרה הודיע בית המשפט את פסק הדין: דחיית הערעור והפחתת העונש לארבעה חדשי מאסר. ההנמקה העיקרית הייתה של השופט קופלנד, שדחה את טענות הסניגוריה. זקן השופטים טרסטיד הסכים למסקנות קופלנד אולם היה בדעה שיש לקחת בחשבון את המסיבות המקילות והציע להפחית את תקופת המאסר לארבעה חדשים. השופט פרומקין, הקריא פסק דין נפרד ודרש להחמיר בעונש, בטענה שעורך דין, אשר צריך לשמור על חוקי המגינה פעל להפרתם.

מר מ. זליגמן נאסר מיד והועבר לבית הסוהר. בתל־אביב קיימו המונים הפגנות אהדה על יד בתי המגורים של הקצין גודארד ועורך־דין זליגמן והפגנות איבה על יד דירתו של הקצין גילפין. כתוצאה מכך עזב גילפין את ביתו ועבר עם משפחתו לגור במקום אחר.

בקשר עם המשפט פירסם ועד המורשים של ההסתדרות הציונית החדשה את ההודעה הבאה: (“המשקיף” – 22.6.39):

“בקשר עם העדות שנשמעה בבית הדין המחוזי בירושלים, במשפטו של הקצין גודארד, על כך שהצ”ח או הצה“ר שילמו כאילו לעורך־דין מ. זליגמן שכר טרחה קבוע של אלף לא”י לשנה – הננו מצהירים שהידיעה הזו מחוסרת כל יסוד. והננו מודיעים שעורך־דין מ. זליגמן לא בלבד שלא קיבל שכר טרחה או משכורת עבור השרות החשוב ששירת את התנועה ואת חבריה על ידי הגנתם המשפטית במשך שנות המאורעות, אלא שלא קיבל עדיין אפילו את ההוצאות שהיו לו בקשר עם עבודתו.

בהזדמנות זו הננו רוצים לחזור ולהודות פומבית לעורך הדין מר מ. זליגמן על העזרה המשפטית החשובה והמוצלחת שהגיש לאנשי התנועה, שלא על מנת לקבל פרס, ולהביע את ההוקרה הרבה שהתנועה רוחשת לו".

חלק חמישי: עליית הצלה

 

פרק שלושים־ושלושה - “ספירולה”, “סטורנוס”, “גריין”    🔗

אחרי כיבוש צ’כוסלובקיה על ידי הנאצים, באביב 1939, נשתררה מבוכה רבה בקרב הישוב היהודי בארץ זו. הנאצים התחילו להמטיר גזירות על גבי גזירות, ויהודי צ’כיה מצאו את עצמם נצבים אל מול פני הגורל האכזרי ללא מוצא וללא קרן תקווה. המנהיגים היהודיים לא ידעו עצה ואף הארגונים הציוניים השונים היו מחוסרי אונים וחדלי־מעש.

גם פעילי העליה ב' עזבו את פראג ובמשרד ברחוב בנדיקטסקה בפראג נשאר נפתלי פלטין יחידי על משמרתו, כשעל כתפיו מוטלת שיירה מוכנה לעליה, שנתקעה ערב המאורעות המדיניים. הקשר עם מרכזי העליה ב' נותק לחלוטין והעבודה במשרד שותקה. אך מספר היהודים הפונים לרחוב בנדיקטסקה לא פחת. בעיניהם הייתה זו הכתובת היחידה, שבה קיוו למצוא דרך להצלה. לאחר זמן מה התאושש פלטין והחליט לחדש את עבודת המשרד, אם כי לא ידע עדיין אם יהיה בידו לסייע בידי הפונים אליו. דבר אחד היה ברור לו: בלי הסכמת הגרמנים לא יוכל לבצע כלום. על כן אזר עוז, ופנה בתזכיר לגיסטפו, שבו ביקש רשות לארגן יציאת יהודים מצ’כיה.

באותו זמן פתחה הגיסטפו משרד להגירה למען היהודים הרוצים להגר. ההרשמה להגירה וקבלת האישור היו כרוכות בפרוצדורה ארוכה ומסובכת ובמילוי שאלונים וטפסים לרוב.

דבר זה עודד את רוחו של פלטין. וכאשר תשובת הגיסטפו לתזכירו התמהמהה לבוא – כתב בשניה תזכיר, והפעם כלל בו הבטחה, שאם יקבל רשות לכך וגם עזרה מתאימה – יהיה לאל ידו להוציא תוך זמן קצר את רוב יהודי הארץ.

רק לאחר ששיגר תזכיר שלישי, קיבל תשובה ובה פקודה להופיע בגיסטפו.

בתאריך ובשעה הקבועה התייצב פלטין ואביו, שפעל אף הוא במשרד העליה, לפני החדר הנקוב בפקודה, במטה הראשי של הגיסטפו שנמצא בבניין בנק פצ’ק. בנק זה השתייך לפני פלישת הגרמנים ליהודי העשיר ביותר בצ’כוסלובקיה. עם בואם החרימוהו הגרמנים וקבעו בו את מקום מושבו של המטה. משער הכניסה עד לחדר ליווה אותם איש ס.ס. נעול מגפיים מסומרות, שהד הקשותיהם מילא את חללו של המסדרון הארוך, והכניס מורך בלבבות. הם כבר ידעו אז שבבנין הגיסטפו אסור להסתובב, אסור להישען על קיר ואסור לשוחח. הם ציפו בדחילו ורחימו לראות איך יפול דבר.

לא עברו אלא רגעים ספורים והדלת נפתחה ומן החדר יצא קצין גיסטפו, פנה לפלטין ושאל:

– האתה הוא מנהיג היהודים בפראג?

פלטין סיפר על התפקיד שמילא עד היום במשרד העלייה שלו ועל רצונו להמשיך בעבודה זו גם להבא. הוא בא לבקש רשות לכך וכן את עזרת השלטונות. וכדי לשכנע את הגרמני הוסיף והסביר את עמדת התנועה הלאומית כלפי אנגליה, בהביאו לדוגמה את מלחמת אצ"ל בארץ.

קצין הגיסטפו הפסיק אותו באמרו, שהוא מכיר יפה את מצב הענינים בארץ. להלן שאל על מספר האנשים שיש בדעתם להוציא ועל אופן התשלום עבור הנסיעה.

פלטין הסביר שמספר היוצאים תלוי ממספר האניות שיצליחו להשיג, ושהתשלום עבור הנסיעה ייעשה על ידי ההנהלה העולמית. פה במקום רק מציידים את הנוסעים בבגדים וחפצים אישיים הכרחיים.

איש הגיסטפו ביקש מפלטין להגיש תזכיר נוסף עם תכניות מפורטות. הוא רשם בפתק־ההזמנה את זמן גמר השיחה, שנמשכה עשר דקות, ותוך דקה וחצי היה עליהם להיות מחוץ לבנין.

פלטין פתח מחדש את המשרד, והחל ברישום אנשים לעליה, ועתה היה הרישום כרוך – לפי דרישות הגיסטפו – במילוי שאלונים והשגת אישורים לרוב. רק לאחר מלוי כל דרישותיה ואישורה יוכל אדם לעזוב את צ’כיה.

הפקידות הנמוכה במשרדי הממשלה והרשויות המקומיות נשארה צ’כית. פלטין מוצא קשר לארגון המחתרתי הצ’כי “מאפיא”. על ידם הוא מקבל קשר לפקידים במשרדי הממשלה ואלה עוזרים לו בסידורים הפורמליים השונים. אולם למרות עזרה זו היה צורך לעבוד ימים ולילות ולהעסיק הרבה עובדים כדי למלא אחרי דרישות הגיסטפו בסידור ניירות היציאה.

פלטין הצליח גם לחדש את הקשר עם מרכזי העליה בבוקרסט, שווייץ, פאריס, ורשה ולונדון ולהמשיך בעבודה הסדירה בקנני בית"ר.

ביום ה־2 במאי 1939 כותב פלטין לשלטון בית"ר בלונדון מכתב שבו נאמר:

"בתשובה למכתבך מה־28 בחודש שעבר, אני מרשה לעצמי להודיע כדלקמן:

ביחס לעבודה לעתיד אני חושב לנקוט בצעדים הבאים: עוד השבוע נקיים בפראג פגישה של אנשי בית"ר ובהזדמנות זו נחפש דרכים להמשכת עבודתנו בעתיד. ברור לי היום, שאין לחשוב על עבודה סדירה כאן. בכל אופן לא בעתיד הקרוב. עם זאת סבורים אנו כאן, שנצטרך לדאוג לכך שהעבודה בעתיד תתנהל באיזה אופן שהוא. במשך שבוע זה עוד אוכל להודיע על כך לשלטון.

אשר לקיום סניף עצמאי בבהמן ובמהרן – אין אני יכול עדיין לתת תשובה על כך, כי גם זה תלוי בדו“חות של נציגי המקומות. תבינו לבטח, שהמדובר הוא בדו”חות שבעל־פה.

בפראג עצמה נקיים את הקן ואפילו בממדים די נרחבים ובחומר טוב. אני חושב אפילו שאצליח לבצע חלוקת תעודות בית"ר, כי נוכחנו לדעת שקיימת אפשרות לכך. התעודות המיועדות לסלובקיה ולמחוזות שנותקו על ידי הונגריה – נשתדל באיזה אופן שהוא להעבירן לתעודתן. במקרה שלא נצליח – נחזירם לכם.

נוסף לזה אני מודיע לשלטון, שבית“ר במחוזות שלנו לא הצטמצם ואני יכול להבטיח שנמשיך בעבודה בכל התנאים – יהיו אשר יהיו, ובראש וראשונה ננהל את ההדרכה ברוח שהתנאים הארצישראליים הנוכחים דורשים זאת”.

כן מודיע פלטין למרכז העליה ברומניה שיש לו שיירה מוכנה יציאה. תשובת בוקרסט היא, שיש לדחות לזמן מה את יציאת השיירה, כי טרם סתיים המשא ומתן לרכישת אניה מתאימה. מקוים שבקרוב יוכלו לקלוט את שיירה. פלטין נדרש שוב להתייצב בגיסטפו. כעת הוא יודע כבר שאיש יחו הוא אייכמן. אייכמן מצטעק על הסחבת ביציאת השיירה ומודיע, שאם תצא שיירה לדרך ותחזור מבלי להפליג – יירו כל המארגנים וכל אדם עשירי מהנוסעים. וגורל זה צפוי להם גם אם השיירה לא תצא לדרך תוך 14 יום. לאחר מכן, נעשה אייכמן קצת יותר נוח. הוא מתחיל להתעניין בפרטי הסידורים של השיירה, מספר האנשים וציודם וכדומה. תוך כדי שיחה הוא מוציא מן המגירה גליון של עתון “דבר” ומבקש להקריא לו את אחד המאמרים. אייכמן לועג לפלטין על שאינו יודע עברית ואומר: “אתם רק יודעים נאה לדרוש ולא נאה לקיים”.

עולמו של פלטין חשך עליו. עם הגיסטפו אין להשתעשע. עליו להוציא את השיירה בכל מחיר. אולם איך יוכל להוכיח שבאחד הנמלים מוכנה עבורם אניה? פלטין מטלפן לבוקרסט, לורשה ולפריס. הוא מרעיש עולמות. לכל שיחותיו מאזינים סוכני הגיסטפו – ותשובה מעודדת אין,

“ספירולה”    🔗

על השתלשלות העניינים באותה תקופה נמסור את רשות הדיבור לערי ז’בוטינסקי, המספר את הדברים הבאים (“חרות”, מרץ 1950):

“עד לחודש מאי 1939, הספיקו לצאת מצ’כוסלובקיה ולהגיע לארץ שלוש שיירות גדולות: אשר בהן השתתפו מאות רבות של בית”רים ויהודים סתם מכל רחבי המדינה. אולם השיירה הרביעית של נציבות בית“ר בצ’כיה רוכזה בערים פראג וברין ביום 14 במרץ 1939 לצורך הבקורת האחרונה, וב־15 במרץ נכבשה פראג על ידי הגרמנים. השיירה הרביעית של נציבות בית”ר בצ’כיה חנתה בפראג ובברין עד ליום 15 באוקטובר, שבעה חדשים תמימים.

במשך שבעת החדשים הללו דאגה הנציבות ללינה ומזון עבור כל השיירה. כסף מיוחד לא היה: האנשים אכלו לאט לאט את דמי הנסיעה. במדינה השתלטו הנאצים. הנציבות שמרה על אנשי השיירה ממאסר ונתנה ערבות עבור כל אחד ואחד שהוא עומד לצאת לארץ־ישראל. ערבות זו הצילה רבים מגירוש ללובלין. אצל הנאצים עצמם התהוותה התרוצצות: מוסדות המפלגה הנאצית דרשו מנציב בית"ר פלטין שיצא מיד. מוסדות הצבא ראו בעין רעה את יציאתם של אנשים צעירים למדינה אנגלית, וסדרו כל מיני עכובים. במשך שבעה חדשים היו פלטין וקציני הנציבות שלו במצב של מתיחות מתמדת, תחת לחץ איומים בלתי פוסקים, איומים של משלוח כל השיירה למחנה ריכוז, איומים שאם לא יצאו עד תארין זה וזה ירביצו כדור לפלטין. ובאותו הזמן הוחרמו הפספורטים הצ’כיים של חברי השיירה ולא הוצאו פספורטים גרמניים. המצב עוד הורע בפרוץ המלחמה, בראשית ספטמבר 1939. אבל בסוף הושלט סדר אצל הנאצים. המפלגה השתלטה על הצבא (בזמן המלחמה דוקא!) ופלטין קבל פקודה לצאת ונתנו לו פספורטים.

משרד העליה בבוקרסט הועמד פתאום בפני עובדה שהשיירה הצ’כית מוכנה ומוכרחה לצאת במשך זמן קצר. זה היה באוקטובר. בתקופה זו אי אפשר היה להשיג אניות. מחירי המשלוח הימי עלו פי ארבע מפני סכנות המלחמה, ולבעלי האניות לא היה כדאי לסכן את אניותיהם בהרפתקאות של הברחת עולים בשעה שאפשר היה להרויח את אותו הכסף על ידי העברת חמרי מזון לצרפת.

פרנקו יצא מיד באוריאנט־אקספרס לאתונה לנסות לסדר אניה ואנו טלגרפנו לפראג לחכות. בינתיים התברר שבפראג לא נשאר יותר מסכום של 6 ליש"ט לכל נוסע. שאר הכסף הוצא על החניה של שבעה החדשים. וגם את שש הלירות הללו אנו נתחיל לקבל לאט לאט, טיפין טיפין, לאחר שהשיירה תזוז מפראג. פרנקו חזר מאתונה כלעומת שבא, כי לא היה כסף לשלם בעד האניה.

השיחות הטלפוניות בין פראג לבוקרסט היה להן אופי טרגי ואיום: בוקרסט דרשה לא לצאת עד שיהיה כל הכסף ופראג אמרה: אנו נצא ויהי מה. אתם בבוקרסט תדאגו להצילנו מתוך הדנובה.

הגרמנים, אם כי הם לחצו על פלטין לצאת, סרבו לתת לו לצאת אם לא תחכה לו ברומניה אנית ים שתקח את השיירה לארץ. ואנית ים אי אפשר היה להשיג כל עוד לא היה כסף. והכסף יכול היה לבוא רק לאחר שהאנשים יצאו (וגם אז רק 6 לירות לראש – בקרוב החצי מן הסכום המינימלי הדרוש). מתוך אבדן העצות המציא מישהו המצאה: בסולינה עגנה זה חדשיים אניה פנמית אחת “וורקו”, אשר הייתה מיועדת לשיירה בית“רית מפולין, שיירה שלא עברה את גבול פולין רומניה, עקב התערבות הממשלה הבריטית. בינתיים פרצה המלחמה ואלף הבית”רים אשר חנו על הגבול הרומני בשניאטין פוזרו לכל הרוחות ולבטח הושמדו, ורק מעטים מהם הצליחו לחדור לרומניה. בינתיים נשארה “וורקו” מוכנה להפלגה ואולם בעלה החליט להשתמש בה להובלת עצים למצרים וסירב לתת אותה לשיירה הפרגאית. אבל האניה עגנה עדיין בסולינה ואנו מסרנו לשלטונות הגרמניים שזוהי האניה. הם פנו בדבר אישור לממשלה הרומנית. הממשלה הרומנית דרשה מאתנו, באמצעות חברת התיירות הממשלתית, מכתב שאנו מתכוננים להסיע את השיירה הפרגאית ב“וורקו”. המכתב הזה ניתן בחתימתי.

ב־10 באוקטובר נסעתי לרגל ענינים בית"ריים לקישינוב שבבסרביה ומשם לצ’רנוביץ. בתחנת הרכבת ביאסי הופתעתי לשמוע פתאום שקוראים בשמי. הוצאתי את ראשי מבעד לחלון וראיתי שיש עבורי מברק מפרנקו לחזור מיד לבוקרסט, קרה אסון. שם נודע לי הדבר: פלטין הודיע במברק שהוא שכר על דעת עצמו רפסודה רומנית שתחכה לו בנמל הדנובה הרומני האחרון, מולדובה־וקה, שלשם הוא יגיע עם 525 איש בעוד שבוע ימים על שתי אניות גלגלים סלובקיות מברטיסלבה.

בשם מחלקת העליה בבוקרסט שלחנו מברק ארוך לפלטין שאם הוא יצא מבלי להעביר מקודם את הכספים, הרי הוא יצטרך לחנות בחורף בין קרחי הנהר ואנו מסירים מעלינו כל אחריות. התשובה באה בטלפון: אביו של פלטין הודיע שבנו כבר יצא את פראג בדרכו לברטיסלבה. בינתיים הגיע מכתב מפלטין: “ידידי, אני מכניס אתכם לבוץ. אין זו אשמתי. אל תדונו על הנעשה אצלנו לפי קנה המידה של ארצות אחרות – אין אנו הבעלים של נשמותינו. אני סומך עליכם בית”רים, כי תדעו להציל את כולנו".

פרנקו שהכיר את הנהר הרבה יותר טוב ממני, אמר לי שאם אנו ננסה לעזור להם לא נצליח: הם ימותו כזבובים בחורף ושום דבר לא יעזור. רק יגידו שאני הרגתי אותם. אולי, לו ידעתי, כפי שהוא ידע זאת, את הצפוי לנו במשך החורף הממשמש ובא, הייתה תגובתי אחרת אבל אז לא ידעתי. אנו ישבנו בחדר במלון “מז’סטיק” שבבוקרסט ושתינו קפה טורקי. חשבתי שלפרנקו היה סתם מצב רוח והתרגזתי. אמרתי לו: “פרנקו, אתה מכיר אותי בתור אדם שקט?” הוא ענה, “כן”. אז אמרתי: “הבט”. את ספל הקפה שהיה בידי העפתי בכל כוחותי אל הקיר שממולנו. הספל התפוצץ לרסיסים וכתם שחור וגדול התחיל לנזול לאט לאט לאורך נייר הקיר הצבעוני. אמרתי: “ואתה תפסיק את זה”. פרנקו כנראה שוכנע והפסיק. הוא לקח את הכובע והלך לקנות לי כרטיס רכבת למולדובה־וקה. רק בדלת נעצר לרגע ואמר: “בחיי, שאתה משוגע, אבל מחובתי היה להתרות בך”. והוא יצא. כך התחיל מסע “סקריה”.

התברר שלמולדובה־וקה אין רכבת. נוסעים עד אורשובה ומשם במכונית. לאורשובה שבמערב רומניה הגעתי לפנות ערב. לא הכרתי שם איש וגם רומנית לא ידעתי. מצוייד הייתי רק במכתב המלצה מפוקפק למהנדס יהודי צעיר שאף את כתובתו באורשובה לא ידעתי. אמנם בדרך התחלתי לשוחח עם איזה סוחר שהתעניין מי אני. ארץ־ישראלי? נוסע לאורשובה? מה לארץ־ישראל ולאורשובה? אני סיפרתי לו את הכל. הוא התלהב. הוביל אותי למלון ואמר, שאם אבוא לבית הקפה של המלון הוא יסדר בשבילי אספה של כמה בחורים יהודים שיעזרו לי. שעה אחרי הגיעי לעיר ישבתי שם עם שלושה צעירים אשר מיד החליטו לנסוע אתי מחר למולדובה. הם קראו לרומני שמן, שהסכים להילוות לשיירה, כי הוא מכיר את מנהל המכס במולדובה. מקצועו הרשמי היה דייג, אולם הסבירו לי שעל הדנובה דייגות איננה אלא שם נרדף להברחה. בבוקר השכם יצאנו במכונית דרך של 140 ק"מ על כביש רעוע לאורך הדנובה, אך הנוף היה מרהיב, כיון שאורשובה היא הנקודה בה הדנובה נכנסת לשער־הברזל. נסענו לאורך החוף השמאלי של הנהר שהוא רומני וממולנו התרומם החוף הימני השייך ליוגוסלביה. חוף זה לאורך קילומטרים רבים אינו אלא סלע המתרומם ישר מתוך המים. בתוך הסלע הזה רואים חורים עגולים במרחק מטר זה מזה. חורים אלה נעשו על ידי הרומאים שהכניסו לתוכם מוטות ועל המוטות האלה בנו גזוזטרה של כמה קילומטרים באורך. על גזוזטרה זו צעדו הלגיונים של טרינוס בפלשו מזרחה.

בהגיענו למולדובה נודע לנו ששתי האניות הסלובקיות של פלטין טרם הגיעו, אלא שאחת מהן כבר נמצאת בעיירה יוגוסלבית כ־15 ק"מ למעלה ממולדובה. החלטתי, לנסוע לשם, או יותר נכון לנקודה על החוף הרומני שהיא ממול לאותה עיירה יוגוסלבית. הדייג הרומני השמן שנסע אתנו הלך לחפש את ראש המכס כדי שיעזור לנו להגיע למקום המבוקש. הוא סיפר לו שיש כאן מיסיונר אנגלי (זה אני) הרוצה לראותו. אחרי ציפיה של שעה הופיע המנהל המצוחצח והמגונדר. אכזבתו הייתה גדולה. אמנם בשעה שלחצתי לו את היד השארתי לו מזכרת והוא הבטיח בהתלהבות לעזור ככל שיוכל.

הוא נלוה מיד אלינו והמשכנו את נסיעתנו לאורך הנהר. הוא עצר את המכונית במקום שהכביש התרחק כמרחק קילומטר מהנהר והמשכנו את דרכנו ברגל דרך מין יער הצומח מתוך הביצה. בתוך היער מצאנו משמר גבול רומני וחייל אחד נלווה אלינו. כשהגענו עד לחוף הנהר התחיל המנהל קורא: “דומנו בלגה, דומנו בלגה!” פתאום הופיע מר בלגה כשהוא מוביל פרה. ההוא נראה כשודד ודומני שהיער הזה היה מקום מגוריו הרגיל. הפרה היוותה כנראה כאליבי. הייתה לו סירה חבויה בתוך נחל קטן, בסירה זו הוא עבר את הנהר עם מכתב ממני וחזר עם תשובה: כל שיירת פלטין תגיע למולדבה במשך השבוע. כשעזבתי את מולדובה הבטיח לי המנהל שיסייע בידי פלטין לכשיגיע. הבחורים באורשובה הבטיחו גם הם לטפל ולעזור. חזרתי לבוקרסט ושם התברר שהאניות התעכבו ביוגוסלביה לפי בקשת הקהילה היהודית שהכינה להם צידה לדרך. אחרי שבוע הם הגיעו למולדובה ועגנו באמצע הנהר. מנהל המכס ביקר אותם בערב הראשון לבואם. הם סידרו לכבודו “קברט וינאי”, שרו שירים, השקו אותו י“ש ולימדוהו לברך “תל־חי”. מאוחר בלילה הוא ירד אל הסירה הקטנה כדי לשוב לחוף. הבית”רים מהאניה הריעו לכבודו. הוא הזדקף בסירה, עמד, הרים את היד וצעק “תל־חי” ונפל למים. בקושי רב הצילו אותו מתוך זרם הנהר המהיר.

ימים אחדים אחרי זה חזרתי למולדובה ונוכחתי במסדר של השיירה. זה היה מגעי הראשון אתם. השיירה עשתה עלי רושם נהדר. סדר ונקיון מופתיים. חומר אנושי שאתו אפשר לנסוע עד לסוף העולם. אמרתי להם שלפניהם דרך ארוכה ורבת תלאות אבל הם יגיעו.

יש לציין שהפעם באתי מאורשובה מלווה מכונית משא מלאה כל טוב, משלוח יהודי אורשובה לאנשי האניה. הסולידריות שהראו בימים אלה יהודי רומניה כלפי אחיהם הנרדפים יכולה להרשם כאחד הדפים הבהירים בתולדות הימים השחורים ההם. בראש השיירה מצאתי לא רק את פלטין אלא גם את אליהו גלזר.

בשעת ביקורי במולדובה ישבה עדיין השיירה על שתי אניות נהר סלובקיות קטנות שגררו אחריהן שתי רפסודות. המקום היה רב, אבל כולם ציפו מתוך חרדה לרפסודה הרומנית שעומדת להגיע למקום – שם הרפסודה “ספירולה” – שהם יצטרכו לעבור כולם לתוכה. את ההעברה הזאת עשו שלא בנוכחותי. את “ספירולה” פגשתי אחרי שבועיים ביום סופת שלג קרה בנמל ג’ורג’ו.

תתארו לעצמכם רפסודה גדולה מאוד, עם שני מחסנים בעומק של כשני מטרים כל אחד. במחסנים הללו מסביב לחדר בנויה אצטבה של עץ משלוש קומות, הראשונה כמעט על הארץ והאחרונה כ־75 ס“מ מתחת לגג הפח המשמש סיפון לרפסודה. על האצטבות הללו ישנו בכל מחסן כ־250 איש. באמצע החדר שולחנות־לימוד. על הסיפון הקימה פלוגת העבודה מספר צריפי עץ. בראשון היה מטבח עם תנור לבנים מתוצרת עצמית, מהצד השני צריף המרפאה, ואף חדר מיוחד לרופא שנים ד”ר בלקני. זה האחרון נודע לתהילה ברפסודה כאותו רופא השנים שעקר שן לנשיא מסריק (או אולי היה זה הנשיא בנש, אינני זוכר). כמה מהבחורים בנו לו שם אפילו כסא מתקפל מיוחד המבטיח נוחיות מיוחדת לאותו המסכן שעוקרים את שניו. בשבוע הראשון נעקרו 67 שנים על כסא זה, אולם כפי שהסביר זאת הד“ר בלקני, לא מאחד אלא מכמה חולים. הצריף האחרון היה חדר המפקדה, שם נערכה כל העבודה המשרדית של השיירה במשך שלושה וחצי חדשי חורף ארוכים. זה היה חדר קטן התפוס כמעט כולו על ידי שולחן עץ גדול וכמה ספסלים. מאחורי קיר דק הייתה מן מאורה קטנה בה עבד המזכיר. היו לו שתי מכונות כתיבה, אחת גרמנית ואחת עברית. הלוקסוס היחידי בחדר היה תנור קטן שאפשר היה להעבירו ממקום למקום. מצב הרוח של השיירה באותו זמן היה מצוין. גם המשמעת הייתה טובה. לא הייתה רשלנות. אבל מצד שני גם לא ראיתי שום סימן של אותה הברוטליות אשר קלקלה כמה פעמים את השם הטוב של השירות שלנו. נוכחתי פעם כשהצעירים על הרפסודה התנהגו לא טוב. זה היה בשעת החתונה שנערכה ב”ספירולה". עוגת נשואים ענקית הוכנה באופן מיוחד וחולקה בין 225 האורחים הנכבדים. עם סיום חלוקת העוגה, הוברר לפתע שאיזה שהוא מתמטיקאי טעה בחשבון, וחמישים איש ישארו בלי עוגה. פרצה תגרה קלה. המפקדה התכנסה מיד לישיבה, ואחרי רבע שעה הוציאה הודעה שהיות ואין אף אחד שאפשר להעניש אותו עבור המעשה המגונה הזה, אשר קלקל לשני חברים את היום המאושר ביותר בחייהם, הרי המפקדה תקח על עצמה את האחריות, ואף את העונש. בתור עונש המפקדה לא תקבל ארוחת ערב. העולים התאספו מיד לאספה כללית במחסן הקדמי, והחליטו לצום באותו ערב מתוך הזדהות עם המפקדה. במקום סעודה היה לנו ערב של נגינה (היו לנו כמה כלי נגינה ומספר מנגנים מחוננים), שרו שירים ואני ספרתי על ארץ־ישראל. הערב נסתיים עם קיבות ריקות אולם עם לבבות מלאי אותה המחלה המתוקה שהצרפתים קוראים לה נוסטלגיה.

מבין ה־500 היו רק 300 בית“רים, והשאר היו צה”רים או סתם יהודים. אבל כולם חיו בהרמוניה. החיים היו מאורגנים יפה. הרצאות, שעורי עברית, פעולות בית“ר, גן ילדים, בקורת רפואית. הכל היה שם. מצב הרוח היה מרומם. יהודי וינאי אחד, מר קפר, סדר “קברט וינאי”. תכנית הקברט הייתה יוצאת מן הכלל. משוררים מקומיים (וביניהם מר גלזר) חברו שירים על עניני דיומא. מקהלה בית”רית שרה שירים ארץ־ ישראליים.

עוד לפני סולינה, בנמל בראילה, נולדה לבית"ריה אחת בת – זה התינוק הראשון שנולד לשיירה ויהי שמה בישראל ספירולה. כל יהודי בראילה שלחו לה מתנות.

אחרי ימים מספר הגיעה “ספירולה” לסולינה, הנמל האחרון של הנהר, ועגנה על יד החוף. שם נולד התינוק השני, גם הוא לזוג בית"רים. קהילת בוקרסט שלחה מוהל ורב מיוחד.

אספר פה את הסיפור שספרתי למוהל ההוא אז, בסולינה: “חוקר הפולקלור היהודי אנסקי סיפר פעם שבימי המהפכה הרוסית הוא הגיע בערב פסח לעיר ברדיטשב עם מטען מצות מאודיסה במכונית משא. ברדיטשב הייתה נתונה במצור על ידי כנופיות פורעים שהשתלטה על הכביש והעיר נשארה בלי מצות. אנסקי הגיע דרך מטר יריות כשמכוניתו נקובה מכדורים. אנשי העיר ראו כבר את החג מתקרב וחששו להשאר בלי מצות. הרב הראשי יצא לקראתו וברך אותו ואמר לו: “אין אני מודה לך על אשר עשית – כי איך אודה לך? אבל בקשה לי אליך: ספר לי מה המצוה אשר זכית למלאה בחייך בשביל שהקדוש ברוך הוא יבחר בך לעשות כדבר הזה. – את זאת שואל אני ממך, אדוני המוהל: מה המצוה שעשית בימי חייך כי זכית להכניס את המעפיל הצעיר הזה לחיק עמו?” שם הילד נקרא שלמה יעקב, כי בינתיים הגיעתנו הידיעה על מותו של שלמה יעקבי ז”ל, שר העליה בישראל.

מקהילה לקהילה עברה הרפסודה לאורך הדנובה ובכל מקום התפלאו כל המבקרים על מצב רוחם המרומם של הנוסעים. עשרות צעירים יהודים עלו על הרפסודה באופן בלתי חוקי בשעה שהיא עגנה בנמלים בלילות. עתונאי רומני אחד כה התרשם ממראה עיניו עד כי כתב מאמר על ה“ספירולה”, בשם “הרפסודה המזמרת”.

אבל לענין ספירולה היה צד אחר: חברת התיירות הממשלתית גילתה פתאום שענין “וורקו” הייתה רמאות. קראו לי לחברה והודיעו לי שהחברה התחייבה בפני הממשלה שהאניה “וורקו” מוכנה לקבל את השיירה, אם במשך חודש לא אמציא אניה אחרת אני איאסר עבור רמאות. הכסף מפראג עוד טרם התחיל להופיע אני התחלתי להיזכר בעצותיו של ידידי פרנקו".

“סטורנוס”    🔗

כאן עלינו להפסיק את סיפורו השוטף של מר ערי ז’בוטינסקי להערת ביניים.

בקיץ 1939 עוד נמצאו בוינה כארבע מאות בית“רים, שהיו מאורגנים בארגון הציוני “ברק”, כיון שקיומה של בית”ר נאסר על ידי הנאצים. דאגתם העיקרית של מפקדי בית"ר במקום הייתה להוציא את חבריהם מן השטח הכבוש בידי הנאצים ולהעלותם לארץ. הם מנצלים כל הזדמנות לשלוח אותם, אם באמצעות משרד העליה ב' בבוקרסט, ואם בשיירות המאורגנות על ידי מכבי או ארגונים אחרים.

בחודש יולי אותה שנה הגיעתם ידיעה שקבוצה קטנה יכולה להצטרף לשיירה צ’כית העומדת לצאת לדרכה בימים הקרובים. אחד מבית"רי וינה, הנס יגרמן, פונה לגיסטפו לקבל רשיון מתאים. תוך כדי שיחתו עם אחד הפקידים נכנס לחדר הצורר אדולף אייכמן וכאשר שמע במה מדובר – הורה לסדר את הניירות במהירות המקסימלית. אייכמן נתן לו פתק לאחד שטורפר, שהיה אותה שעה נציג היהודים בפני הגיסטפו, ובמועד המיועד יצאו 12 איש לצ’כיה להצטרף לשיירה, אולם השיירה לא יצאה, כאמור לעיל, לדרכה.

בהתחלת אוקטובר קבלו ידיעה שהשיירה הצ’כית עומדת סוף סוף לזוז וכי קיימת אפשרות לצרף אליה מאה איש. יגרמן פונה לשטורפר ומבקש עזרתו. הוא פונה גם לגיסטפו ומקבלת את תמיכתה. מתחילים ימים של עבודה מיגעת וממרטת עצבים להכנת האנשים, הכנת הניירות הדרושים וכדומה. ולאחר שהכל סודר בקצב מזורז – יצאה הקבוצה ביום ה־24 באוקטובר ברכבת מוינה לברין, שם הצטרפו לשיירת פלטין שעשתה את דרכה בשתי סירות רעועות על פני הדנובה, עד שעברו ל“ספירולה”.

ועתה נחזור לסיפורו של ערי ז’בוטינסקי:

“כבר מראשיתו השתלב גורלם של אנשי ספירולה בגורל שיירת מעפילים שניה שהתארגנה באורח נפרד בעצם אותם הימים בפראג ובוינה. מארגן השיירה היה הד”ר וילי פרל, עורך דין מוינה ואחד מראשוני העליה ב'. קשה לקבוע גם מי היה האיש או האנשים המרכזיים בכל המסע הזה. לפחות עשרה עד חמשה־עשר איש ולכל אחד מהם הרושם שהוא הוא ולא אחר אשר איפשר את המפעל. הרושם הזה הוא סובייקטיבי, כמובן, אבל הוא מוצדק במידה רבה, מכיון שבחדשים הארוכים במשך המסע, עברו עלינו משברים רבים וכל פעם הצלחנו להיחלץ מהמשבר הודות לפעולתו של אחד מבין חברינו, אשר לולא הוא יתכן וכל המסע על כל משתתפיו היו יורדים לטמיון. באופן מיוחד מענין לברר את תפקידו של ד"ר פרל.

פרל היה אחד הראשונים ממנהלי עליה ב' מטעם הצה“ר, אולם באביב שנת 1939 נכנס בריב עם רוב חבריו, והתחיל לארגן העפלה באופן נפרד. לשם כך הוא הסתייע באלף הלירות שנמצאו בידו מקופת עליה ב' של הצה”ר, ובכסף שהועמד לרשותו על ידי גב' ברנשטיין מוינה, אשר כנראה התכוונה גם להרויח מהמפעל. כוונתו של פרל לא הייתה להרויח, אלא שהוא האמין שעל ידי מפעל עצמאי פרטי יעלה בידו לארגן העפלה בצורה יותר מוצלחת מאשר בדרך פעולה מפלגתית. עובדה היא שהוא הצליח להעביר לארץ שיירה אחת של מעפילים באניה “רים” (שנטרפה על יד רודוס ונוסעיה הועברו על ידי פרל לאניה שניה אשר בקושי רב הצליחו להוריד את נוסעיה על חופי הארץ). וגם בענין “סקריה” שיחק פרל כמה פעמים את התפקיד המכריע. לולא הוא היו מאות מבין נוסעי האניה בודאי מושמדים בידי הגרמנים.

אמרתי שפרל הצליח להעביר שיירת מעפילים ב“רים”. אולם גם כאן כמו בענין “סקריה” קשה להגיד שפרל היה זה שביצע את ההעפלה הזו. הוא נעזר בדבר על ידי אדם שני, אשר לו מגיע לא פחות מאשר לפרל להחשב לאיש המרכזי במפעל ההוא. בחור זה אסף מרבית הכסף עבור ההוצאות ברומניה וגם שכר את האניה “רים”. הוא עתיד היה לשחק תפקיד מכריע בעניני “סקריה”. שמו היה מיכאל גורנשטיין.

”ספירולה", “סטורנוס”, “גריין”    🔗

המעשה שהיה כך היה:

פרל שהיה אותה שעה בבודפסט פתח משרד עליה בפראג, אשר בראשו עמד מר מנדלר. משרדו של מנדלר היה במצב הרבה יותר טוב ממשרדו של פלטין, מכיון שהיה להם כסף. היות והם התחילו לעבוד אחרי הכבוש הגרמני ולא ריכזו את האנשים כמו שעשה זאת פלטין, ולא אכלו האנשים את כספי הנסיעה. כשהשיירה של פלטין עזבה את פראג, קבל גם מנדלר אולטימטום: על אנשיו לצאת במשך ימים ספורים, או שישלחום ללובלין. לפרל היה גם משרד שני בוינה, ששם התארגנה שיירה של 200 איש. בכספי השיירה הזו הוא שכר אנית נהר מפוארת “סטורנוס” אשר עברה דרך ברטיסלבה ולקחה על סיפונה עוד 600 איש מאנשי מנדלר והשיירה ירדה לאורך הנהר לסולינה כשדגל נאצי מתנוסס על התורן של אניתם. בפראג צחקו “אנשי פלטין” מאנשי מנדלר וקנטרו אותם. באשר לאנשי פלטין היה מי שידאג להורדתם בארץ, ולאנשי מנדלר לא היה. והנה פתאום בהיותם במולדובה עברה ה“סטורנוס” הנהדרת על פני ה“ספירולה” הקטנה והעלובה, ואנשי ה“סטורנוס” צעקו לאנשי ה“ספירולה” שיבואו לפגוש אותם בחוף נתניה. אולם אנשי “ספירולה” באו על “נקמתם” בשעה שהגיעו לסולינה ומצאו את “סטורנוס” עדיין עומדת שם על כל נוסעיה. ההתחרות הזו בין שתי הקבוצות אשר בסופו של דבר נסעו יחד, נמשכה כל הדרך ולמעשה הוסיפה הרבה ענין ומרץ לכולם.

באניה “סטורנוס” נתגלו כוחות חדשים. קודם כל הופיע שם גרהרד גליזינגר, תעשיין בירה וזמר, אדם בעל מרץ יוצא מגדר הרגיל אשר הטביע גם הוא את חותמו על כל המסע. הוא לא היה ציוני ונרשם במשרדו של מר מנדלר בפראג מכיון ששמע שזוהי דרך לצאת את אירופה. דומני שמטרתו הראשונה הייתה בכלל אוסטרליה ולא ארץ־ישראל. אולם במשך הזמן שהתארגנה השיירה הספיק מנדלר להכיר את האדם וביום היציאה הטיל עליו את התפקיד להיות האחראי עבור אנשי השיירה בשעה שיעברו את הגבול בברטיסלבה. גליזינגר שאל בחשדנות מה בדיוק יהיה התפקיד, אך הוסבר לו שזה עניין פשוט: עליו להשגיח על האנשים בשעת הבקורת בגבול שלא יתערבבו החפצים. הוא הסכים ובאותו רגע הפך למנהיג שיירת “סטורנוס”. התפקיד לא היה קל כל עיקר ולא נסתיים בגבול ברטיסלבה. במשך ארבעת החדשים על הדנובה, במשך הנסיעה בים ב“סקריה” ובמשך ששת החדשים שהאנשים ישבו בעתלית, היה גליזינגר דברם הראשי של 800 אנשי “סטורנוס”. במשך הזמן הוא הפך אצלם לראש השיירה, לשופט העליון בכל הסכסוכים הפנימיים ואף בין שאר אנשי המסע הוא מילא תפקיד ראשוני. בשעה שה“סטורנוס” הגיעה לסולינה היה גליזינגר כבר הנציג המוכר של השיירה הזו. ביחד אתו ועם גלזר ופלטין התחלתי לארגן את הקבוצה אשר בסופו של דבר הוותה את מפקדת המסע ב“סקריה”. היה לנו זמן בסולינה, כי לא הייתה לנו אנית ים.

משרד העלייה של פרל ומנדלר אשר ארגן את הפלגתה של ה“סטורנוס”, נמצא במבוכה גדולה היות וגם להם לא הייתה שום אנית ים, וגם סיכויים לקבל אניה שכזו היו קלושים מכיון שלא היה להם שום ארגון הורדה. חוץ מזה הודיעה ה“סטורנוס” שהיא תחזור לוינה לפני שהקרח יכסה את הנהר – תחזור עם או בלי הנוסעים. ברור היה לכל שאם הם יחזרו לוינה, מר יהיה גורלם. הרומנים לא הסכימו בשום פנים ואופן להוריד אותם אל החוף, ובאופן כזה הזמן להשגת אנית ים היה קצר, וכל יום קרב את הקץ. קושי נוסף היה לפרל, שלא יכול היה לקבל ויזה לרומניה ולא היה לו שם בא־כוח. אז עלה במוחו הרעיון לפנות לגורנשטיין".

על תוצאות פנייה זו – מספר גורנשטיין את הדברים הבאים:

"בשעה שתיים בלילה צלצל הטלפון. בעברו השני של הקו חברת האניות של הדנובה – “ברטיסלבה”. בקול רועד מספר אחד ממנהלי השיירה: הגסטפו הציגה אולטימטום; תוך עשרים וארבע שעות צריכים להודיע לה את שם האניה המחכה בים השחור ולקלוט את השיירה. כן צריך להתחייב, שביום בוא “סטורנוס” לשפך הנהר, יועברו מיד האנשים לאנית הים. אם לא ימלאו אחרי האולטימטום, יוחזרו האנשים ויובלו לדכאו. את השפופרת מקבל לידו אחד מפקידי החברה המאשר את נכונות הסיפור, ולפתע נשמע מעבר לקו קול חוצפני, מצווה האומר: “כאן מדברת הגיסטפו בברטיסלבה. מה ששמעתם זה עתה – זוהי החלטתנו. תוך עשרים וארבע שעות חייב הדבר לבוא על סידורו!”

גורנשטיין מתחיל לבקש ולהתחנן; דבר זה בלתי אפשרי רק מטעמים טכניים בלבד. אמנם אניה ישנה וקיימת, אבל החוזה טרם נחתם. תנו לי זמן של שבוע ימים, לפחות שלושה ימים.

הקול העבה מברטיסלבה רועם: “היה לכם מספיק זמן עד עכשו לסדר את הענין. ומלבד זה עשרים וארבע שעות מספיקות בהחלט. יותר לא נמתין אף רגע. הרכבת להחזרת האנשים עומדת הכן. השמעתם?!”

דפיקה חזקה – והקשר נותק.

גורנשטיין נשאר יושב במקומו, כאילו הוקרא בפניו זה עתה פסק־דין מות. זעה קרה כסתה את גופו וכולו יאוש. מה יעשה ולמי יפנה ואיך יעזור?!

הוא מטלפן לאהרנסון. זה מנהל חברת הנסיעות “רומניה”, שסייע להפלגת “רים”. קול נשי נפחד שואל: “מי מדבר, מה קרה?”

– אבקש סליחה. אולם עלי לדבר עם אהרנסון, תיכף ומיד.

– השתגעת? בשעה שתים ושלושים אחרי חצות? והקשר נותק.

גורנשטיין מתלבש, תופס טכסי ונוסע לאהרנסון, הגר בקצה השני של העיר ברובע הוילות. אשנב השער נפתח וחצרן מנומנם שואל בכעס לרצונו. גורנשטיין מרים במתכוון את קולו ואומר שברצונו לראות את מר אהרנסון. ואמנם אהרנסון שומע את חילופי הדברים ומזמין אותו לביתו.

גורנשטיין מספר לו בהתרגשות רבה על האולטימטום מברטיסלבה.

– הרי יכולת לחכות עד הבוקר. מה נוכל לעשות בשעה מאוחרת זו?

– איני יודע. אבל כאשר חייהם של מאות תלויים בנו, אסור לנו לישון.

אהרנסון עוזב את החדר כשחיוך עצוב משתפך על פניו, נכנסת אשתו ומתחננת: “בשם אלוהים, תבין שלבעלי מחלת לב קשה. אסור להפריע את מנוחת הלילה שלו. חזור לביתך ומחר בשעה תשע תבוא למשרדו”.

גורנשטיין מתיישב בכורסה ואומר “לא אזוז מפה עד אשר נתחיל בפעולה”. בשעה שש נכנס אהרנסון חוור ועיף ושואל:

– מה אנו יכולים לעשות? כל התחייבות מצדנו משמעותה כאילו חתמנו במו ידינו את גזר דיננו. יעיפו אותנו מחברת “רומניה” ישר לבית הסוהר, איך ניתן התחייבות כזאת, שעה שאין כל זכר לאניה? ונניח שנצליח להביא את האנשים לכאן, מה תעשה בהם באין אניה, הרי השלטונות לא ירשו להם לרדת לחוף, ומה יעלה בגורלם? אולם זה עוד לא הכל; התחייבות כזאת מצדנו צריכה להינתן בנוכחות פקידים מן השגרירות הגרמנית, שיאשרו, כי אכן ראו במו עיניהם את חוזה השכירות לאנית־ים ואיך נתגבר על קושי זה?!

גורנשטיין מציע לטלפן לכומר גרמני אחד בעל השפעה, שיש לו גם יד בחברה גרמנית רומנית ולבקש את עזרתו.

בשעה תשע נפגשים שלושתם במשרדו של אהרנסון. גורנשטיין משתמש בכל כוח השפעתו. האניה הרי ישנה למעשה, אם כי חוזה השכירות עדיין לא נחתם. ודבר זה ייעשה בקרוב, טוען גורנשטיין. נוסף לכך, הרי אהרנסון והוא עצמו לא יסכנו את עמדתם ומעמדם בהבטחות שוא. משך שעה ארוכה הוא משדל את הכומר. אהרנסון מנגב מזמן לזמן את עיניו הדומעות. הכומר מחויר והולך, ולפתע הוא מרים את שפופרת הטלפון ומזמין את ברטיסלבה. כעבור חצי שעה הוא מודיע: “אפשר להעלות את האנשים על סיפונה של “סטורנוס” – אנית הים עוגנת בנמל של סולינה”.

כך הפליגו “ספירולה” ו“סטורנוס” לסולינה.

בחלקה האחרון עוברת הדנובה ארץ ביצות של הדלתה שלה. עשרות אלפים קילומטרים מרובעים מהוים את צפון מחוז דוברוז’ה. הן עשירות בכל מיני חיות בר. אין שם מסילות ברזל. העיירה סולינה הנמצאת בקצה הנהר אין בה אף מכונית אחת, כי היא בנויה בקצה הביצות ושום כביש איננו מחבר אותה עם היבשת. הדרך היחידה העוברת בביצות הללו איננה מתאימה לתחבורת מכוניות. בקיץ היא מלאה מים ובחורף היא מכוסה כמה מטרים של קרח ושלג.

לסולינה מגיעים בקיץ באניות קטנות היורדות יום יום מגלץ. אמנם בחורף הקשר היה נפסק, כי הנהר קופא ומתכסה בשכבה עבה של קרח. אניות שוברות קרח מיוחדות פותחות אז תעלה מסולינה עד לנקודה אחת שלשם מגיעה הרכבת. אבל הנסיעה בתעלה הזו היא מסוכנת ופרובלמטית. בחדשי החורף מגיעים לסולינה בעגלת שלג או באניה מקונסטנצה דרך הים השחור (הפנוי מקרח). למרות זאת סולינה היא אחת הנקודות החשובות ביותר במזרח אירופה, והייתה אחת ממטרות הפלישה הגרמנית (ואחר כך הרוסית) לרומניה, כי סולינה היא מפתח הנהר.

עד מהרה פשטה השמועה באירופה המזרחית כי בסולינה מתארגן והולך מסע גדול לארץ־ישראל. מכל צד התחילו להגיע לשם יהודים בודדים ובקבוצות כדי להצטרף. גם נציבות בית"ר ברומניה ארגנה שיירה, שאנשיה הגיעו לסולינה אחד אחד ולבסוף מנו כ־450 איש. כך נתרכזו בסולינה כ־2300 איש: “ספירולה” – 525 איש; “סטורנוס” – 810 איש; 450 איש – מרומניה, ועוד כ־500 בשיירה מהונגריה – שהגיעו באניה “גריין”.

“גריין”    🔗

וזה דבר שיירת “גריין”:

בחדשי הסתיו של 1939 יצא מר ראובן הכט משווייץ לסייר בארצות אירופה השונות כדי לעמוד מקרוב על המצב ולסייע ככל שידו משגת. בהיותו בעל דרכון שווייצי היו כל הגבולות פתוחים בפניו, למרות היותו יהודי. הוא מבקר בוינה. בא במגע עם אנשי הקהילה ועם אנשי האגודה ועוזר בארגון שיירה של שארית הבית“רים. יחד עם נציג האגודה, פפנהיים, הוא מנהל משא ומתן עם השלטונות הגרמניים על קבלת היתר יציאה לשיירה, וכן עם חברת אניות הקיטור הגרמניות של הדנובה על שכירת האניה “גריין” לשם הסעת העולים לים השחור. לאחר חתימת חוזה השכירות, הוא יוצא לבודפסט ומנהל יחד עם ד”ר אימרה קלמן ז“ל משא ומתן עם קהילת בודפסט שתקציב את הכספים הדרושים להוצאת הפליטים מהונגריה. המשא ומתן הוא קשה ומייגע, כי באותו זמן לא הראו אנשי הקהילה הבנה לעניני עליה ב'. קלמן מציג את הכט בפני שר החוץ ההונגרי והם מקבלים רשיון להוציא מארצו את הפליטים וכן את הדביזים הדרושים. במועדון בית”ר שברחוב קריאלי 26 מתחילה הרשמה לשיירת “גריין”. יהודה ליטמן הוא הרוח החיה בארגון שיירה זו. בין היוצאים נמצא גם דב גרונר הי“ד, אשר כעבור מספר שנים נתפרסם בעולם כולו באומץ לבו בעמדו בצל הגרדום, לאחר שנתפס על ידי הבריטים בהתקפת אצ”ל על משטרת רמת־גן.

ה“גריין” מגיעה לבודפשט כשעל סיפונה למעלה ממאתים עולים יוצאי וינה בראשותו של מר יוליוס לנק. היה זה יום שישי בשבוע. שיירת בודפסט שמנתה למעלה ממאתיים וחמישים איש – שליש מהם היו אנשי האגודה ויתרם בית“רים, בפקודו של יצחק פרידמין־אליצור. כדי למנוע חילול שבת עלו אנשי האגודה על סיפונה של “גריין” מבעוד יום, ואילו יתרם עלו עם ערב, לאחר שסודר התשלום עבור הסעת השיירה. ד”ר פודור, שהיה ממנהיגי השיירה, נצטווה להמתין בתחנת הרכבת המזרחית ובידו שתי מזוודות מלאות כסף עד שיבוא אדם לקחתם. בשעה שבע בערב קיבל הודעה שעליו להביא את הכסף לביתו של ד"ר אימרה קלמן ושם החלה ספירת הכסף שנמשכה עד חצות. ורק אז הורם העוגן והאניה הפליגה לדרכה.

השגת רשיון להפלגת ה“גריין” מבודפסט הייתה כרוכה אף היא בקשיים רבים. היה ה־24 בדצמבר, ערב חג המולד הנוצרי, ואסור היה ל“גריין” להפליג מחשש פן תקפא הדנובה והאניה תתקע בדרך. ד"ר פרל, שהגיע באוירון מציריך לבודפסט, טילפן אז לדירקטור דויטש, המנהל הגרמני של חברת האניות וסיפר לו שנודע לו מהתחנה המטאורולוגית, שברומניה נושבת רוח חמה והנהר יישאר פתוח לעוד שבועיים. את הדירקטור דויטש תפס בביתו כשהוא מתכונן לחוג את חגו ורוחו טובה עליו. דויטש דרש מפרל לחתום לו, שהוא אחראי אישית על נכונות הידיעות. פרל חתם ודויטש טלפן לנמל והרשה לאניה לצאת. שש שעות אחרי זה הייתה השיירה “גריין” בדרך, ואולם עוד לפני כן היה כבר פרל באוירון בדרכו לציריך. “גריין” הגיעה בקושי רב לסולינה ונלכדה מיד בתוך הקרח.

 

פרק שלושים־וארבעה - “סקריה”    🔗

כשהגיעו “ספירולה” ו“סטורנוס” לסולינה פתחו מארגני העליה בחיפושים קדחתניים אחר אנית־ים שתוביל את העולים ארצה, אולם הם נתקלו בקשיים עצומים. לתאור הקשיים האלה וכל המוצאות את השיירות “ספירולה”, “סטורנוס” ו“גריין”, שנתמזגו לשיירה אחת ועלו ארצה ב“סקריה”, נמסור שוב את רשות הדבור למר ערי ז’בוטינסקי:

"שתי סיבות היו לקשיים שנתקלו בהם בשעת החיפוש אחרי אניה: ההתערבות הבריטית ביוון, אשר כתוצאה ממנה אסרה הממשלה היוונית על בעלי האניות לתת מאניותיהם לעבודת הברחת העולים לארץ־ישראל, והעלאת המחירים הכללית על כל הנסיעות בים.

ואולם לזה נוספה עוד סיבה שלישית יותר מכובדת: המעפילים התחילו לקבל שם רע של קהל מרדני העלול להשתלט על האניות ולהובילן בכוח לארץ ולמסרן לידי האנגלים. לכך היו שני תקדימים – האניה “פריטה” עלתה בערב בהיר אחד על חופה של תל־אביב ועמדה שם כמונומנט לבעלה השכול אנטון מינאקוליס מפיריאוס והאניה “נעמי־יוליה” אשר נגד כל חוקי ההגיון נכנסה לתוך נמל חיפה והתמסרה לידי האנגלים. ומה קרה לקברניטים של שתי האניות? שני הקברניטים ביחד עם כל מלחיהם שכנו באותה תקופה בבית הסוהר המרכזי בעכו. נוסף על כל אלה פרסם עתון רומני “פרסה”, סנסציה מאיזמיר שבתורכיה, בה היה מסופר, שהמעפילים של אחת האניות התמרדו והיו חילופי יריות בינם לבין רב־החובל, שני מעפילים נהרגו אך רב־החובל נזרק הימה. התברר שהסנסציה הזו הייתה מוגזמת מאוד, אבל הצרה הייתה שכל האניות שעליהן דובר היו דוקא בשרות בית"ר, ובעלי האניות שאלו, ובצדק, איפה הערובה שלא תעשו זאת מחדש.

לבסוף הורע המצב עד כדי כך שהקברניטים התחילו לשכור מלחים מבלי להגיד להם את המטרה הסופית של הנסיעה. ועובדה היא שבכל בית מרזח של נמלי הים התיכון בו מתאספים מלחים, יכולת לשמוע סיפורים על הלקאות בכלא בסוהר עכו.

אבל אין זה הכל: כאמור, בחלק עולם זה. רוב האניות שאפשר להשתמש בהן הן יווניות. יש להם ההרגל לשלוח את אניותיהם תחת חסות הדגל בעל הכוכבים הבהירים של מדינת פנמה. מנהג זה מאפשר לממשלתם לא לדעת כלום מכל הענין. אולם לונדון התערבה פעם ופעמיים, וכתוצאה מכך נאלצה ממשלת אתונה להפסיק את הנוהג הזה, ובסופו של דבר אי אפשר היה כבר למצוא אפילו אניה פנמית בשבילנו. וכך קרה ש“סקריה” הייתה אניה תורכית.

ביום בהיר אחד, בינואר 1940, הוזמנתי לקונסוליה הבריטית בבוקרסט, (אני נרשמתי בקונסוליה בתור בעל פספורט ארץ־ישראלי). הלכתי. קיבל אותי פקיד האינטיליג’נס סרויס. הוא היה מנומס וניסה להפחיד אותי:

– הוא: אדוני, נודע לנו שהוא ביקר בסולינה לפני יומיים.

– אני: כן; אני נמצא שם כל הזמן במגע עם הפליטים.

– הוא: (קצת נדהם) אדוני עוזר לעליה בלתי־ליגאלית?

– אני: (לא מבין) לעליה בלתי־ליגאלית?

– הוא: האנשים האלה רוצים להכנס לארץ־ישראל באורח בלתי־חוקי.

– אני: לא אדוני, ראשית כל יהודי הנכנס לארץ חוקי הוא, לפי התנ"ך וחוקת העמים. אבל הפליטים הללו רוצים לבוא לארץ ולבקש רשיון לרדת, כך שגם לפי השקפתו הוא, הם ליגאליים.

– הוא: אדוני אינו מכיר בזכות הממשלה הבריטית לקבוע את העליה לארץ־ישראל. אדוני כאן מארגן את העליה.

– אני: אינני מארגן – אני מטפל בכל צרכי הפליטים בשעה שהם עוברים כאן ועוזר להם להמשיך בדרכם.

– הוא: ומה דעת אדוני על זה שהממשלה מחרימה את אניותיכם?

– אני: לצערי הרב אין לנו אניות כך שהממשלה מחרימה אניות של איזה סוחר יווני או תורכי, אבל לנו זה לא נוגע.

– הוא: אדוני משלם סכום כסף מספיק לבעלי האניות למען יסכימו לשאת בסיכון ההחרמה.

– אני: אינני משלם לשום אדם. הפליטים משלמים לבעלי האניות מכספם. תפקידי הוא רק להקל עליהם את הסבל בדרך בין השאר אמרתי לו שידוע לי שהוא ניסה לאסוף אינפורמציה על ארגון העליה. אני מציע לו לפנות אלי במשרד נציבות בית“ר ואני אשמח למסור לו כל מה שאוכל, היות וזה ענין גלוי בלי כל סודות. כך נמשכה השיחה קרוב לשעה. כשיצאתי נעצרתי בפתח ואמרתי לו: “העליה הזאת לארץ־ישראל הפכה אצלנו ל”ספורט לאומי”.

לנו היה בימים ההם רכוש אחד יקר מציאות: היו לנו שלוש אניות קטנות אשר יעודן היה לקבל את הנוסעים 20 מילין מחופי הארץ ולהביאם לחיפה. אלה נקראו בלשוננו סירות־הורדה. הן היו שלוש והיו שייכות לנו. בכל אופן כך חשבו כולם, וזה היה הקלף היחידי שלנו. לאמיתו של דבר אחת האניות הייתה שבורה, השניה הייתה גרועה, והשלישית, הטובה בכולן, נפלה לידיו של יהודי יווני אחד, אשר השתמש בה לצרכי מסחר במזרחו של הים התיכון והיה נוהג לטלגרף לנו מכל מיני נמלים שאם לא נשלח לו עוד מאה לירות לא יוכל לתקן את המכונה ולהגיע לפיריאוס. עלי להודות, שאף רגע לא האמנתי בקיומן הממשי של האניות הללו, אבל, כפי שתראו, הצלחנו להזיז את כל העסק רק הודות לפיקציה של קיומן, ולכן יש הצדקה ידועה לחשוב שהן מלאו לבסוף את תפקידן.

תוך צפיה ל“סקריה”    🔗

שתי קבוצות גדולות חנו באותו זמן באניות בסולינה – הבית“רים מפראג ברפסודה “ספירולה” ושיירת פרל באנית הגלגלים “סטורנוס”. השאר, כלומר, ה”מסתננים" מרומניה, שכנו על החוף במלונות ובבתים פרטיים. אז עוד לא היה המסע מאוחד, כי לא היה לי עדיין כל מגע רשמי עם ה“סטורנוס”. גם אנו וגם אנשי ה“סטורנוס” היינו במצב מיואש, באשר לא הייתה לנו אנית־ים. אולם מצבם של אנשי ה“סטורנוס” היה עוד יותר גרוע, מכיון שרב־החובל הנאצי של אניה זו (תזכרו שזו הייתה אניה אוסטרית עם דגל צלב הקרס שהובילה יהודים בעצם ימי מלחמת העולם השניה) קיבל פקודה לחזור עם אניתו לפני שיוקפא הנהר. עליו לחזור עם או בלי מטענו אל החוף. ברור היה לכולנו, שאם יקרה הדבר וה“סטורנוס” תחזור עם האנשים, יישלחו כולם לגלות לובלין, אז לא ידענו עדיין כי יש מיידאנק בלובלין, ובכל זאת ידענו, כי רע ומר יהיה גורלם. ואז שוב פנה ד"ר פרל, שישב אז בציריך מבלי אפשרות להגיע לרומניה, אל מיכאל גורנשטיין.

הלז קיבל תפקיד פשוט; למצוא אניה לאנשי ה“סטורנוס”. הוא החליט שכאן ההזדמנות שלו ללמד את כולנו לקח. הוא ימצא אניה בשביל ה“סטורנוס” ויעשה אתנו הסכם: הוא יקח את אנשי ה“ספירולה” על אניתו ואנו נטפל בהורדה של כולם בארץ, והוא יהיה המארגן של השיירה הגדולה ביותר והמסודרת ביותר בתולדות ישראל מאז חורבן הבית.

הוא פנה לסוכן אניות בגלץ, חברת רנד ושניר, הקשורה בסוכנות אניות באיסטמבול, וביחד הם שכרו אניה תורכית בשם “סקריה”. משרדו של פרל־מנדלר שארגן את מסע “סטורנס”, שלח לו מפראג שלושת אלפים ליש“ט ומברק שהוא שילם דמי קדימה וכעבור כמה ימים נחתם החוזה. החוזה הזה, שנחתם בין גורנשטיין באופן פרטי וחברת רנד ושניר בגלץ, היה לפי תוכנו דומה לחוזה שמיכאל אנג’לו היה חותם עליו אילו ניתן לו ליפול בידי סוכן אניות יהודי. שם היה כתוב למשל, שעל הנוסעים להיות בעלי רשיונות כניסה לארץ. בעד זמן נסיעה נוסף חייב מר גורנשטיין (שחתם בשמו הפרטי) לשלם לבעלי האניה עד 100 ליש”ט ליום, ועוד. אבל את האניה הוא מקבל תמורת תשלום של 6750 ליש"ט, בעד נסיעה של חודש ימים, מיום בוא האניה לנמל רומני. עם החוזה הזה בכיסו, הוא בא אלינו לפי הוראות מנדלר, בהצעה לסידור הפלגה משותפת והורדה משותפת (כאמור הדאיג ענין ההורדה את מנדלר, אשר חשב שלנו יש סירות הורדה). ההצעה הייתה שאנו נשלם 5 לירות לאיש בעד כל נוסע ונוסף על כך נישא בחלקנו בהוצאות הכשרת האניה להובלת נוסעים, ואף בחלק מתאים מהוצאות המזון. היות והמחיר הזה הוא נמוך, הרי עלינו להוריד את כל הנוסעים על חשבוננו. ובאמת היו אלה תנאים הוגנים ביותר והמחיר הכולל, לו קבלנו את ההצעה, היה עולה רק לשני שלישים מהמחיר שחשבנו, כי ניאלץ לשלם. אולם לנו לא היו אפילו חמש הלירות הללו.

כשבא גורנשטיין למשרדנו עם הצעתו, ידעתי מראש את אשר יציע, היות והיה לנו שרות ידיעות: פרנקו היה לו תקציב מיוחד לקופסאות שוקולדה בשביל טלפוניסטית של שרות הטלפונים הבין־לאומי בבוקרסט, אשר הייתה מוסרת לו את תוכן השיחות הטלפוניות של יריבינו בעניני העפלה. באופן זה הייתי מוכן, ובשעה שהוא נכנס, עונד פרח נאה בדש בגדו, קבלתי אותו בחיבה גדולה והזמנתיו לסעוד בקפה רויאל. שם הסברתי שאנו מוכנים אמנם לקבל את האחריות להורדת אנשיו, אבל עליו להבין, כי לשם כך נצטרך להקריב אנית הורדה שלמה, ולכן אני מציע שיקח אותנו חינם ואנו נסדר את ההורדה גם כן חינם. כשהגענו לידי הבנה והרמנו כוס אחרונה להקמת המדינה העברית, הוא הסכים להוריד את המחיר מחמש לירות ללירה אחת.

וכך נחתם החוזה: בין אדון גורנשטיין באופן פרטי לבין באי־כוח השיירה של “ספירולה”. הנני משוכנע עד היום שהחוזה הזה הציל את חייהם של 800 המעפילים של “סטורנוס”, אשר מעתה היו לשיירה שלנו.

ואולם המשרד של פראג לא הסכים לחוזה. במשך שעות נמשכו השיחות הטלפוניות בין בוקרסט (גורנשטיין), פראג (המשרד של “סטורנוס”) וציריך (שם ישב פרל). גורנשטיין לא זז מעמדתו – אחרת, טען, יתבטל החוזה, כי הוא הבטיח סירות הורדה ורק לרביזיוניסטים יש סירות הורדה. המשרד בפראג עשה מאמץ יוצא מגדר הרגיל, ושלח בא־כוח מאנגליה לבוקרסט (היחידי שקיבל ויזה). זו הייתה גברת בת 45, אינטלגנטית ויפה שנקרא לה כאן מילדי. מילדי (גב' ברנשטיין – המלבה"ד), ערכה שערוריה לגורנשטיין בגלל החוזה, אך הוא לא נרתע, ובסופו של דבר הוסיפה גם היא את חתימתה לחוזה בינינו.

הזמן הקשה ביותר במובן הנפשי היה בין חתימת החוזה על “סקריה” בסוף נובמבר 1939, לבין היום בו הגיעה האניה לסולינה באמצע דצמבר. בזמן זה התקרבנו כולנו למצב של יאוש. האם תבוא האניה, האם בכלל קיימת אניה שכזו? קבלנו ידיעות סותרות, שמענו לפתע שהיא עשתה בינתיים עוד איזו נסיעה. המתיחות והחשדות ההדדיים הלכו וגברו מיום ליום. גם הקור גדל ויחד אתו גדלה סכנת הקרח. כי ידוע שעם הופעת הכפור הראשון תחזור ה“סטורנוס”, ומה יהיה אז על נוסעיה?

“ספירולה” הרפסודה של הבית"רים מפראג, עגנה בדנובה על יד החוף הימני שעליו בנויה סולינה, במשך יותר מחודשיים, והיא הפכה לאט־לאט לדבר מה קבוע, בעל אופי עצמאי מוחלט.

לאניה, ולרפסודה על אחת כמה וכמה, יש אופי אימפרסונלי. ואולם “ספירולה” לא הייתה רפסודה – זו הייתה מושבה קטנה. עיירה עם כל הספציפיות שיש לכל עיירה ועיירה. זו הייתה עיירה נחמדה מאוד. קטנה וענייה, אבל בעלת ישוב עליז ובעל מרץ, אולי יקום פעם סופר שידע להעלות על הנייר את האופי המיוחד של מושבות המעפילים השטות. בית סוהר לפי הצפיפות וחוסר אפשרות להתבודד, קסרקטין לפי המשמעת ועוד יותר לפי מצב רוח העולים. אקספדיציה לקוטב הצפוני לפי הטרמומטר, ובית ספר של עיירה יהודית אי שם בצ’כיה לפי ההווי. חיים של דריכה במקום אבל חיים מלאי אנצידנטים. מר כהן נופל לנהר כשהוא מנסה לכבס לבנים במי קרח. המקטורת שהייתה בפיו בנפלו עודנה בין שיניו לאחר שמשו אותו משם. ברקוביץ, שאני העמדתי אותו עם קבוצת בית"רים לחכות לי על החוף, מסרב לזוז מן המקום כשבא שומר־גבולות רומני ומגרש אותו. פורצת תגרה. את ברקוביץ מביאים למחנה שומרי־הגבול. בחקירה הוא מסביר שלא יכול היה לעזוב את המקום כי קיבל פקודה ממני לחכות שם. משחררים אותו.

ברפסודה, שגודל כל אחד משני מחסניה אינו עולה על צריף רגיל במחנה, גרו חמש מאות נפש, וחיו חיים מלאי ענין ותוכן. שעורי עברית, אסיפות כלליות, ויכוח מתמיד על השאלה אם תבוא אנית־הים לפני האביב או אם לא תבוא – כל אלה מילאו את יומם של העולים הכלואים בבית הסוהר השט שלהם.

יפים היו הלילות על יד החוף הלבן, המכוסה שלג, שעליו צועד הלוך ושוב ה“גראניצאר” הרומני מזויין ברובה והוא שומר שלא ירד אף אחד לטייל בעיירה.

על הסיפון הצר ישבו ערב ערב כמאה זוגות נאהבים, הקשיבו למימי הנהר ההומים מסביב לרפסודה, הסתכלו בשמים זרועי הכוכבים, ודברו את אשר מדברים זוגות נאהבים בשבתם על סיפון רפסודות ומימי נוח ועד ימינו אלה.

בזמן ההוא נכנסה לתוך הענין אישיות חדשה: מפקד המשטרה ג’ונה מעיר הנמל ג’ייבו שעל חוף הנהר. ג’ונה בחר לעצמו מקצוע (מקצוע המשתלם יפה יפה) לטפל מטעם המשטרה בעניני מעפילים. מי מינה אותו לכך לא אדע, אבל הוא התמסר לעבודה בנאמנות ואם כי הרויח הרבה הרי גם עזר הרבה. הוא היה נוכל איום, אבל למרות זאת אהבתיו, ממש אהבתיו. הוא טען שהוא ליוה כ־50.000 מעפילים לדרכם ולכן יש לטעת יער ברושים על הכרמל שיקרא יער ג’ונה. הבטחתי לו להעמיד את שאלת היער בראש דאגותי בבואי ארצה. הוא היה אדם כבן 50, עם בלורית כסף. אופייני בשבילו המקרה הבא: יום יום חכינו ל“סקריה” והיא לא באה. ערב אחד הוא נכנס ברעש לחדר בו ישבתי ומספר: “סקריה הגיעה, היא עוגנת בחוץ”. שמחתי והחלטתי לתת לו אלף ליי בקשיש ואמרתי:

“לא נכון. אי אפשר”. הצעתי להתערב על אלף לירות. התערבנו ומסרנו כל אחד אלף לירות ליווני אחד בשם לוקה, סוכן אניות בסולינה, שהיה נוכח במקום. אומר ג’ונה: “אתה הפסדת: כרגע באה סירה מן הים והם ראו אותה”. אני דרשתי לטלפן להנהלת הנמל. ג’ונה טלפן ופניו קדרו – זו הייתה אניה אחרת. הוא שלח שוטר אשר הביא לפניו את המלח האומלל שמסר את הידיעה הבלתי נכונה. הוא צעק עליו ואיים עליו שייאסור, ויהרוג ויכה אותו, כי הוא החריב אותו ואחר כך גרש את המלח מהחדר וההוא ברח. לוקה המכיר את מנהגי המקום קם, החזיר לי את אלף הליי ולג’ונה אלף ליי שלו. אני נדהמתי קצת אבל ג’ונה קיבל את הכסף, שם אותו בכיס ויצא מהחדר ברעש. למרות זאת היה ספורטסמן – לפי המושג הרומני של מונח זה.

בינתיים עברו ימים ושבועות ו“סקריה” לא באה. למעשה, במקום להגיע לפי החוזה ב־18 לנובמבר היא הגיעה ב־10 לדצמבר. התחילו מרננים שחברת רנד ושניר, שקבלה מפרעה של 3000 ליש“ט סתם רימתה אותנו. יום יום הם הבטיחו לנו שה”סקריה" יצאה לפני שלוש שעות מקושטא, כפי שמסר להם טלפונית הסוכן המקומי שלהם. אחר כך היה מתברר ש“סקריה” נסעה לאיזמיר עם מטען של פחמים. כך עבר הזמן. ביום בהיר אחד, כאשר נמאס לי כבר לחכות, הלכתי וטלפנתי לשניר ואמרתי לו, שאם האניה לא תגיע באלה הימים אני אדע לנקום בו. הוא שאל למה אני מתכוון. אמרתי שהוא ודאי יודע את אשר הבית"רים נוהגים לעשות לבוגדים. הוא נבהל ושלח רפורט למיניסטריון הפנים ולמשטרה שאני איימתי על חייו ושאשתו, שהחזיקה בשפופרת השניה, עדה לכך, ולי הוא הודיע בכתב שאם הוא ייהרג אזי המשטרה תדע מי עשה זאת. בינתיים החליט ג’ונה להכנס גם הוא לפעולה. הוא טלפן לשניר שיבוא מיד לסולינה. שניר בא. ועתה תתארו לכם אספת לילה במשרד סוכנות האניות של היווני לוקה. נוכחים אני ופרנקו, ג’ונה, מילדי, לוקה, שניר, גלזר, פלטין, גליזינגר וגם הקפיטן הגרמני של האניה “סטורנוס” ועוד כמה יוונים, תורכים ורומנים הנוהגים להימצא בכל משרד אניות בסולינה. הישיבה נמשכה כל הלילה. ג’ונה איים על שניר שאם לא יתן לו מכתב בו הוא מתחייב בפצויים על כל יום אחור לאחר ה־10 בדצמבר, הוא יאסור אותו בעוון רמאות. שניר איננו יכול לעשות זאת בלי רנד. העירו את רנד בטלפון, הקימו את הטלגרפיסטים בסולינה וגלץ. ובשעה שלוש וחצי בבוקר קבלנו בטלגרף את חתימתו המאושרת על ידי המשטרה. האניה באה ב־10 בדצמבר לפנות ערב.

האניה הייתה בקיבול של קרוב ל– 3,000 טונות, בת 40 שנה, רעועה ומיועדת להובלת פחם. היו בה שלושה מחסנים, בני שתי קומות כל אחד. ריצפת הפח של המחסנים הייתה מכוסה שכבה עבה של אבקת פחם. לא מאור, ללא חמום. שני בתי שמוש בסך הכל. מספר תאים שיכלו לגור בהם לכל היותר 30 איש. שום סידורים לקבלת מאות ואלפי עולים. המטבח יכול היה לשרת לא יותר ממאה איש. צריך היה מיד להתחיל לבנות מיטות, מחסני מזון, מטבחים ובתי שימוש. ואולם בעלי האניה לא הסכימו לכך, בדרשם יותר כסף. בינתיים הועמדנו בפני סכנה חדשה: החורף היה קר ונשקפה סכנה שהנהר יקפא. הממשלה הגרמנית החליטה להחזיר את כל אניותיה ובכללן את “סטורנוס” מרומניה לגרמניה. על ה“סטורנוס” ישבו 800 מעפילים. קברניט האניה הודיע שהוא מפליג חזרה ביום זה וזה, עם הנוסעים או בלי. הממשלה הרומנית סירבה לתת לנוסעים רשיון לרדת אל החוף. גורנשטיין שכר רפסודה רומנית, קנה עצים ובנה שם מיטות בשביל העולים, אולם הממשלה אמרה שאין הבדל בין אניה רומנית וקרקע רומנית. העולים יועלו על “סקריה” או יחזרו. גורנשטיין שכר רפסודה יוונית ובנה גם בה מיטות. בינתיים באה עוד התערבות אנגלית והממשלה סירבה גם להוריד את המעפילים לרפסודה היוונית העוגנת במים רומניים. רק על “סקריה” – אניה תורכית העוגנת בים מחוצה למים הטריטוריאליים. מילדי עשתה הסכם עם בעלי האניה התורכיים: הם מרשים להעלות את אנשי “סטורנוס” על “סקריה” והיא משלמת להם את כל 6750 הליש"ט ואחרי זאת יתווכחו על היתר. הרשיון להעביר את האנשים הגיע ערב היום שנקבע להפלגת “סטורנוס”.

למחרת עשינו את הפעולות הבאות: העלינו על “סקריה” פלוגת עבודה של מאה בית“רים תחת פיקודו של פלטין, ועליהם היה לבנות את כל המיתקנים הדרושים. העברנו (לפי רשיון מיוחד) מאה חולים, זקנים וילדים מ”סטורנוס" ל“ספירולה”. פרקנו את כל העצים משתי הרפסודות שבנה גורנשטיין והעברנו אותם ל“סקריה”. ה“סטורנוס” יצאה לים והעבירה את כל נוסעיה אל “סקריה”. שלחנו ל“סקריה” מזון שצריך היה להספיק ליומיים. ותארו לעצמכם את מצבם של 800 איש הנמצאים לפתע על אנית פחם, בלי מאור, בסוף דצמבר בים השחור, בלי מטבח לבשל אוכל חם, המחסנים – אי אפשר להגיע אליהם כי אין מדרגות – וכשאתה מגיע – שם חושך מצרים, אבק פחם וחורים בריצפה. דרך החורים הללו נפלו בימים הראשונים כמה אנשים, ואחד מהם, נדמה לי שבר את ידו. בתנאים האלה הקימו מאה הבית"רים של פלטין בזמן קצר שלושה מטבחים, 20 בתי שימוש, שתי מרפאות, מחסן יוצא מן הכלל למזונות למען 2000 איש. זו הייתה עבודה קשה שנעשתה באופן טוב. אני ראיתי בכך הוכחה שהחומר שאנו שולחים לארץ, במקרה של צורך ואם ירצה, ידע לבנות.

אבל את יום ההעברה של אנשי “סטורנוס” לא אשכח במהרה. בשתים לפנות בוקר שתיתי כוס בירה עם הקפיטן הנאצי על אניתו לפני שהוא הפליג חזרה לגרמניה. הוא אמר לי שזה היה יום עבודה יפה.

ואמנם מימי לא ראיתי שייעשה יותר ביום אחד.

שונים ומשונים היו חיי הקהילה הזאת השוכנת בסולינה. שוב נתגלו שם סבלנות וגבורה עילאית המהולים בתופעות, לפעמים עגומות ולפעמים מצחיקות, המלוות כנראה כל הרפתקה ממין זה.

והנה דוגמא: מר רנרט, יושב ראש קהילת יהודי סולינה, מגניב בלילה 7 מעפילים רומנים אל האניה “סקריה” העוגנת בים (באותה שעה היו אנשי “ספירולה” ברפסודה אבל אנשי “סטורנוס” כבר הועלו על “סקריה”). לנו נודע הדבר. את רנרט מזמינים לארוחת ערב על ה“ספירולה”. הוא בא ואוכל ואחרי הדסרט (פרוסת לחם דקה עם רמז ריבה) מבקשים ממנו את 54 אלף הליי. איזה 54 אלף ליי? את ה־54 אלף – אלה שקבלת מהמעפילים שהובלת בלילה אל “סקריה”. הוא מכחיש. מוציאים פרטי־כל החתום על ידי שבעת המעפילים שנחקרו על ידינו בבוקר על ה“סקריה” – רנרט אינו יודע כלום. הוא מקבל מכות ונזכר בענין – אבל אין לו כאן כסף. אין דבר: מוציאים מכתב מוכן מראש ועליו כתוב: “אני, רנרט, החתום מטה, מודה ומתודה בזה שהברחתי דזרטרים מרומניה”. נא לחתום. רנרט מסרב. תחתום ואנו נלך אתך הביתה – אתה תוציא את 54.000 הליי ואנו נחזיר לך את המכתב. הוא מסרב. עוד מכות (הפעם בתאבון כפול). רנרט חותם. מלוים אותו עד הבית ומקבלים ממנו את הכסף. הוא משמיד את המכתב. למחרת: בירור בפני מפקד המשטרה שרנרט הוא ידידו, רנרט התאונן על כל הענין והמפקד גוער: אצלי לא תהיינה מכות: עם מעט הדיפלומטיה מהמין המקובל במדינה הדבר מסתדר בכי טוב.

יש להזכיר עוד עניין אחד: בין שאר החשבונות שהגיש מר גורנשטיין לגברת מילדי לתשלום, היה מלבד החשבון לסידור שתי רפסודות שלא השתמשו בהן, גם חשבון של 10.000 ליי עבור מיחם שהוא המציא. מילדי צעקה על מר גורנשטיין שעה וארבעים רגע דרך הטלפון. ארבע פעמים היא הפסיקה את השיחה ופעמיים הוא. השיחה מבוקרסט לסולינה עלתה 50 ליי לשלוש דקות. לי היא אמרה שאת הכל היא מבינה אבל – 10.000 ליי לסמובר, אלהים, לא היה שם גנאי אשר לא נפל על ראשו השאנן של גורנשטיין. הוזמנתי כמומחה להביע את דעתי על הסמובר: דוד מפח המכיל כ־50 ליטר מים, עם תנור מלמטה וצנור העובר לארכו. לבושתי אני בטלתי את הסמובר. אמרתי שהפח יותר מדי דק, שטח החימום יותר מדי קטן וכו' וכו'. בימים הראשונים לא היה לאנשי “סטורנוס” שעלו על “סקריה” אוכל חם מלבד התה של הסמובר ואני הזמנתי עוד שני סמוברים כאלה שמהם שתו תה יותר מאלפיים איש במשך כל זמן הנסיעה. אדון גורנשטיין – הפעם צדקת. (“גם הפעם”, השיב גורנשטיין).

על הנהר קפוא    🔗

על “ספירולה” נשארו כמקודם 500 איש, אבל החומר היה יותר חלש, כי מאה בחורים מהמוכשרים ביותר הלכו ובמקומם באו חולים וזקנים. הנהר קפא והרפסודה נתקעה בקרח. ביום האחרון לפני קפיאת הנהר הגיעה גם האניה “גריין” עם המשלוח מבודפסט, שמנה כ־450 איש. אך הגיעה והנהר קפא. אולם המצב הקשה ביותר היה ב“ספירולה”. הרפסודה נתקעה בקרח. הנשימה של 500 נוסעים יצרה אדים שהפכו מיד לקרח על קירות חדרי השינה. במשך ימים מעטים הגיע עובי הקרח על הקירות כמעט למטר, האמהות היו מתאוננות שאצבעות ובהונות הילדים קופאים מקור בשעת השינה. היו כמה מקרים של הצטננות חריפה. למרות העזרה שקבלנו מהקהילות, לא היה מצב המזונות מספק.

באחד הימים האחרונים של תנועת האניות בנהר יצאתי לבוקרסט, לנסות ולעזור בהסדרת הענינים עם התורכים.

יום יום היו גלזר וגליזינגר מטלפנים לבוקרסט ומספרים סיפורי זוועה על הנעשה בסולינה. במאמץ רב עלה בידינו להכשיר את האניה “סטפנו” ולהעביר אליה את כל אנשי “ספירולה”. ב“סטפנו” היה חימום מרכזי וזה הציל, אני משוכנע, עשרות אנשים ממוות. אמנם ב“סטפנו” פרצה מגפה של מחלת קיבה, שנבעה משינוי האקלים, שקראנו לה “סטפניטיס”, אבל מקרים יותר רציניים לא היו.

יש להעיר כאן שפשטו שמועות מוגזמות על מקרי האסון שאירעו בחורף ההוא בסולינה. בסך הכל, מרגע יציאת האנשים מעריהם בצ’כיה, אוסטריה והונגריה ועד הגיעם ארצה, בתור צבור של 2300 איש, היו, במשך תקופה של ארבעה חדשים, רק ארבעה מקרי מוות: שני גברים באים בימים מתו על “סטורנוס” לפני הגיעה לסולינה. תינוק בן שמונה חדשים מת על “סקריה” בשעת העגינה בסולינה, הוא היה מבין עולי “סטורנוס”, ואשה אחת מאנשי “ספירולה” מתה על “סקריה” בקרבת חופי תורכיה ונקברה בלילה במימי הים השחור. לעומת זאת נולדו במשך אותה תקופה 4 ילדים (שנים על “ספירולה” ושנים בים). אלה הם מספרים רגילים בכל ישוב של אלפיים איש.

אני מדבר כל הזמן על 2300 איש, הרי החשבון: “ספירולה” 525, “סטורנוס” 810, “גריין” כ־500 ועוד כ־450 נוספו ברומניה עצמה. האחרונים היו מצד אחד בית"רים מרומניה ויהודים אחרים שנרשמו במשרד העלייה שלנו בבוקרסט, ומצד שני היו אלה פליטים שהצליחו לעבור את הגבול הפולני ולהגיע לרומניה (ביניהם שוב הרבה בית“רים וצה”רים), ומלבדם עוד המון רב של פליטים אשר שמעו שבסולינה עומדת אניה המחכה להפלגה לארץ, ופשוט באו לסולינה לראות אולי יעלה בידם לעלות עליה ולנסוע. במשך השבועות האחרונים של עגינת האניה התחילו נוהרים לסולינה המונים גדולים, עשרות עשרות הגיעו כל יום מי בעגלות חורף, מי באניה, מי אלהים יודע איך? יום יום התאסף קהל המעפילים ברחובות העיר. בלילות הם היו מנסים להתגנב אל “סקריה”, אחדים הצליחו (למשל השבעה של רנרט). לאחרים עזרנו אנו עצמנו וחלק נשאר.

באותה תקופה קרה עוד מקרה שכדאי להזכירו: לאחר שאנשי “ספירולה” עברו ל“סטפנו” המחוממת, החליט גלזר לבוא לבוקרסט לעזור גם הוא לצאת מהקפאון אליו נכנסנו עם בעלי האניה התורכים אשר דרשו תמיד יותר ויותר כסף.

זה היה בזמן הקור הגדול ביותר (27 מעלות צלסיוס מתחת לאפס), הנהר היה מכוסה קרח ואף שוברי הקרח שבתו. רק הנמל הימי היה חפשי מקרח. שם עגנה אניה איטלקית גדולה וחדישה “ערביה”. זו הייתה אנית מטען ונוסעים בת 9000 טון שנבנתה בשנת 1938. היא עמדה לנסוע לקונסטנצה בדרך הים, גלזר קיבל רשיון מהמשטרה לנסוע לבוקרסט, והדרך היחידה הייתה לעלות על “ערביה”, הוא עלה שם בסלון וחיכה להפלגה. פתאום הגיע הקפיטן האיטלקי, ראה את גלזר ושאל מי הוא. הסבירו לו שזה אחד מהפליטים היהודיים. הוא גרש אותו מן האניה. גלזר נאלץ לרדת. בהגיעו לחוף הוא פגש בקפיטן של “סקריה” (תורכי בשם עלי) ובמפקד המשטרה של סולינה, וסיפר להם על המקרה, הוא כעס, וחרף, וגדף ואמר: “תראו, אלהי העברים ינקום את נקמתי. אסון יבוא על האניה הארורה הזאת”. אחר כך הוא הלך למסעדה הראשית שבעיירה ושם המשיך לקלל. אמר לו ג’ונה: “וכי לא צר לך על עובדי האניה”. גלזר שבינתיים אכל מרק ולבו הוטב עליו אמר: “טוב, האניה תטבע, אבל האנשים יינצלו”. באותו ערב עלתה האניה על שרטון ונשברה לשנים. כל האנשים ניצלו. בסולינה שמעו אנשים רבים את קללתו של גלזר. אנשי הים מאמינים בדברים כאלה. זו הייתה שיחת העיירה במשך שבועות.

“העיירה סקריה”    🔗

במשך כל זמן שהותנו בסולינה המשיכו אלפי המעפילים לחיות את חייהם ונתארגנה עיירה שטה שקראנו לה “עיר סקריה”.

חיי העיירה הזאת היו מורכבים למעשה כחיי כל עיירה אחרת מאותו גודל. היו אצלנו בעיות אספקה ואישפוז. הייתה קופה משותפת. היה תיאטרון אשר נקרא מקודם “קברט ספירולה” ואחרי זאת “קברט סקריה” ובראשו הוינאי העליז מר פאול קפר. היו גם מריבות ומשפטים. לא יותר, אבל גם לא פחות מאשר בכל עיירה בגודל זה. אולם כל עיירה אחרת הנה תמיד חלק של מנגנון ממלכתי גדול, אנחנו היינו מבודדים. היינו מדינה ריבונית בעלת אלפיים תושבים. ריבוניים היינו במלוא מובן המלה. אנו בעצמנו החלטנו על גורלנו, עצמאיים היינו כמו שבטי ישראל ביום צאתם ממצרים.

מובן, שבתנאים מורכבים אלה קשה מאוד לקבוע מי מאתנו שחק את התפקיד המרכזי. כבר אמרתי שנדמה לי שבמשך אותו החורף היו רגעים אשר בהם התבלט זה או אחר מבין כמה עשרות האישים המנהלים את השיירה לחלקיה. ספרתי על גלזר, על פלטין, על גורנשטיין וגליזינגר, על פרל ומילדי ועל אחרים. יש גם להזכיר את ראובן הכט אשר בא לבוקרסט בקשר עם ה“גריין” ועזר לנו, אולם לא המשיך את דרכו אתנו ב“סקריה”. ועתה ברצוני להזכיר עוד כמה מהאנשים האמיצים אשר איפשרו את הצלחת אותו המסע.

ביחוד הצטיין אחד מעוזריו של פלטין, ארנסט הרטמן המחסנאי הראשי. האיש הזה היה ממונה על רכישת המזונות, שמירתם וחלוקתם. הוא היה עסוק מהבוקר עד הערב. איך הוא עשה זאת, אינני יודע, אבל יודע אני שבמשך ארבעת החדשים שהייתי במגע אתו, הוא סיפק לכל האנשים בהם הוא טיפל (בזמן האחרון עלה מספרם ל־2300) מזונות בשביל שלוש ארוחות ליום. האוכל היה מגוון ומספיק והיה מגיע בזמן. הקוסם השני היה הבית“רי הוניג, מפ.ק.ר. הוא היה הטבח הראשי. בקור של 27 מעלות מתחת לאפס, בגשם, בסערה על הים, האנשים הללו עבדו בלי הרף, הוציאו יום יום שלוש ארוחות טעימות. התמסרות כזו לא ראיתי בשום מקום אחר. הם האכילו את כל השיירה. הם עבדו בלי כל שכר. אפילו את בגדיהם שהלכו לאיבוד לא החליפו להם. ועוד אדם אחד הצטיין, הבית”רי ברקוביץ, גם הוא מפ.ק.ר. מפקד פלוגת העבודה, אשר בנתה את כל המתקנים ב“סקריה”. אלה היו אנשי “ספירולה”. אולם לא היינו מצליחים לולא התגבורת שקבלנו מ“סטורנוס” ו“גריין”. קודם כל גרהארד גליזינגר אשר במשך הזמן למדנו להכיר אותו כאדם בעל אומץ לב ובעל דעות ברורות ומיושבות. המהנדס אייזנר שערך את מרבית התכניות להתקנת האינסטלציות הפנימיות ב“סקריה”. אחד מאנשי “סטורנוס” שאת שמו לא אזכור, הקים בתחתית האניה מין חנות “כל־בו” ששם אפשר היה למצוא כל דבר החל ממסמרים וגמור בנייר שמוש.

עליכם לתאר לעצמכם את העבודה: בשלושת מחסני הפחם של “סקריה” נבנו מסביב לכל מחסן איצטבאות, בקומה התחתונה היו ארבע איצטבאות זו מעל לזו ובקומה השניה רק שלוש. על האיצטבאות הללו ישנו כל המעפילים, היות וקשה להגיע אל מקום המשכב, כשהוא על האיצטבא הרביעית, נבנה מעקה בגובה של האיצטבא השלישית בין האיצטבאות לבין קיר האניה, מהמעקה הזה היו מגיעים אל המשכבים. נבנו מדרגות רחבות כדי לאפשר להמוני האנשים להגיע עד לתחתיות המחסנים. נבנה מחסן מיוחד מחוסן נגד לחות לשמירת המזונות. נבנו שלושה מטבחים (אחד כשר), עשרים בתי שימוש, שתי מאפיות. וכל זה נבנה בים סוער, בלי מכשירים מספיקים, על אניה קטנה שעליה הצטופפו כבר 800 איש.

הצטיינה גם מפקדת האניה שהייתה מורכבת מגלזר ופלטין מ“ספירולה”, גליזינגר וברמר מ“סטורנוס”, פודור מאנשי “אגודת ישראל” על ה“גריין”, גוטנמכר מהשיירה הבית“רית הרומנית וממני. המפקדה הזאת השליטה את הסדר בעיירת “סקריה”, בעלת האוכלוסיה המגוונת, והיא קיימה את המגע בין המעפילים ל”שלטונות התורכיים", ואחר כך לשלטונות הבריטיים. אם יש אפשרות להעניק למישהו את התואר של האדם המרכזי במסע, הרי זה אולי גלזר, אשר בחדשים הללו הראה פעילות עצומה. תפקידי היה זה של מרכז, מיניסטר החוץ, ולפעמים קרובות של שופט.

היו אניות מעפילים, עם הרבה פחות נוסעים ושסבלו פחות, אבל שם היו מרידות עד שההנהלה הייתה נאלצת לאחוז באמצעי דיכוי פיזיים. לאדם שלא ראה זאת מימיו קשה לתאר באיזו קלות מתלקח כעס ההמון החי חדשים בצפיפות כה איומה. גם על “סקריה” ואף על “ספירולה” היו מקרים שלא היינו רחוקים ממרד, אבל ברגע כזה הכל תלוי במפקדים. אנשי המפקדה של “סקריה” מצאו תמיד את המלה הנכונה להשקיט את אנשיהם ואף פעם אחת לא נאלצו לאחוז באמצעי עונשים. נדמה לי שזה כמעט שיא בשביל אנית מעפילים.

זכורני מקרה אחד, בשעה שהתחיל הקור ב“ספירולה”, ונדמה היה שאף פעם לא נפליג, התחילו האנשים לרטון, קודם חיכינו ל“סקריה”, כעת “סקריה” כאן, ועוד מחכים. ואין תקוה ואין סיכויים לנסוע. והקור הולך וגדל והאוכל הולך ואוזל. כולנו נמות כאן. אם כבר למות, מוטב היה להשאר בגרמניה. אז יצאה המפקדה בפקודת סדר שהודבקה על לוחות המודיעין. הפקודה הייתה מורכבת מפסוק אחד ויחיד מן התנ"ך: “ויאמרו בני ישראל אל משה, המבלי אין קברים במצרים כי הוצאתנו למות במדבר”. (שמות י"ד).

פקודת סדר זו פעלה הרבה להשקטת הרוחות, האנשים קיבלו לפתע פרספקטיבה על הנעשה. הם פתאום ראו את עצמם כחלק מהתפתחות היסטורית אדירה. לי הוכיח המקרה הזה כי הסיפור על יציאת מצרים אינו מעשה בדוי – רומן שנכתב בידי סופר. כי איה הסופר שיכול היה לבדות מדמיונו את המלים הללו “המבלי אין קברים במצרים…” לא, הנני משוכנע כי מלים אלה באמת נאמרו. בימים ההם ערכנו שורה של שעורים והרצאות על נושא יציאת מצרים. ידענו כי כמוהם היינו לאחד השבטים של כובשי כנען.

לילה    🔗

עתה ברצוני לחזור קצת אחורנית, אל היום בו הגיעה “סקריה”. היא עגנה כביכול מחוץ למים הטריטוריאליים, מול מוצא הדנובה. למעשה לא היה המרחק עד למקום שם עמדה האניה גדול מקילומטר אחד. אבל שלטונות הנמל של סולינה הסכימו להנחה שזה מחוץ למים הרומניים.

למחרת בואה של האניה, יצאנו, גורנשטיין ואני, בסירת משטרה לבקר את האניה ולהכיר את הקברניט. מסולינה צריך היה לעבור עוד כשלושה קילומטרים בנהר עד שיוצאים אל הים. וסוף הנהר, הפולס את דרכו בין הביצות, היה מתמלא טיט ורפש ולכן, כדי לאפשר מעבר חפשי לאניות, נבנתה תעלה מלאכותית שחופיה מחוזקים על ידי אבן ובטון היוצאת אל תוך הים. בתעלה זו ירדנו אל הים. רגעים מספר רקדה הסירה על הגלים עד שהגיעה אל “סקריה”.

שם עשינו הכרה עם הקפיטן עלי, תורכי שמן בן 50, ועם סגנו כבן ה־80, זקן שתוי מבוקר עד ערב, ועם שני הבעלים שבאו עם האניה כי רצו להיווכח במו עיניהם מה הוא העסק שלתוכו הם נכנסים.

שני הבעלים היו צעירים: הגדול והשמן בן 28 והקטן והרזה בן 24. הם לא דברו שום שפה אנושית והקשר אתם קויים באמצעות בחורה, “הקוזינה” שלהם, שליוותה אותם. היא דיברה יפה גרמנית וצרפתית, ונוסף לכך הייתה בלונדינית.

התורכים הצליחו מיד להריח שכאן לא הכל כשורה והם החליטו לנצל את הדבר. בישיבה בה השתתפו הם, אנחנו כולנו לרבות פרנקו ומילדי, והקצין ג’ונה (בתור זה שמבין גם תורכית) הם הקריאו לנו את החוזה שנחתם ביניהם עם סוכן האניות קורטולוש, בא־כוחו של רנד באיסטמבול. את החוזה הקריאו לנו בתורכית. הבחורה הייתה המתרגמת לגרמנית, וג’ונה, שאולי הבין תורכית, אבל בהחלט לא הבין גרמנית, ישב ונדנד בראשו ואישר את נכונות התרגום. בחוזה נאמר שהמדובר הוא בעולים חוקיים בעלי ויזות. חוץ מזה כתוב, שאם במשך 12 שעות אחרי בוא האניה אין משלמים לבעליה את כל העודף שחייבים להם, רשאים הם לעזוב את המקום ואף לא להחזיר את דמי הקדימה. התורכים כבר הספיקו לשמוע מה פירוש העסק אליו הם נכנסים. הם מוכנים אפילו להחזיר את דמי הקדימה למרות החוזה ואינם רוצים לנסוע. אחרי יום של ויכוחים הוסכם שהם יסעו אם ישלמו להם 12.000 ליש"ט. לנו לא הייתה ברירה, היות והיינו מוכרחים להשתמש באניה היחידה שבאותו רגע באה בחשבון. מילדי הסכימה לשלם את הכסף בתנאי שהחוזה החדש ייכתב על שמה. היה אינצידנט עם גורנשטיין אשר טען שהאניה שלו והחוזה צריך להשאר על שמו, אבל הוא היה ג’נטלמן, ולאחר שראה כי בזה יכול כל העניין להיקבר, הוא הסכים להעביר את החוזה על שם מילדי. המחשבה העיקרית של מילדי הייתה שעתה היא תוכל להכריח את אנשי “ספירולה” לשלם 5 לירות במקום לירה. אולם דבר זה לא קם. אנו הסברנו שבלעדנו אין הורדה: אניות ההורדה הן שלנו, נשאר, איפוא, שעלינו לשלם לירה אחת. למעשה לא הייתה לנו גם הלירה הזאת: הישיבה של חדשיים וחצי בסולינה, דמי שכירות נוספים עבור “ספירולה”, דמי שכירות ודלק עבור “סטפנו”, שליש האינסטלציה של “סקריה”, חלקנו ברכישת המזון לדרך – כל אלה אכלו גם את ששת הלירות שנותרו לנו לראש. ונאלצנו ללוות 500 לירות מחברינו בבולגריה בתנאי שנעבור בווארנה בדרכנו מסולינה לאיסטמבול ונקח שם עוד 50 מעפילים.

בינתיים נסעו התורכים עם מילדי מסולינה לבוקרסט. משם הם נתנו את הרשיון, לאחר שקיבלו 6750 לירות, להעלות את אנשי “סטורנוס” על “סקריה” ואולם למילדי חסר כסף – לא הייתה לה האפשרות לשלם את 12.000 הלירות שנדרשו ממנה.

כאמור, לנו (ל“ספירולה”) לא היה יותר כסף. הדרך היחידה למלא את ההפרש הייתה לארגן עוד כמה שיירות עולים שישלמו בעד הוצאות הדרך. כך צורפו לשיירת “סקריה” שיירת נציבות בית"ר בבוקרסט ושיירת “גריין”.

בכל התקופה הזו היינו מטופלים בשני מיני שאלות: מצד אחד, במלונות המפוארים של בוקרסט, המשא והמתן הכספי הבלתי פוסק עם התורכים – משא ומתן שבו שיחקה התורכיה הבלונדינית ששמה היה לילה, תפקיד בעל משקל גובר והולך – מצד שני, בסולינה, העבודה המפרכת של הכשרת האניה להפלגה עם אלפי מעפילים.

במשך תקופה ידועה לאחר בוא ה“גריין”, השתתפתי בעבודת אספקת החמרים מסולינה אל האניה שעגנה בים. אולי, מפני שאני בעצמי לקחתי חלק בזאת, אבל לי נדמה שזה היה החלק המסובך ביותר של עבודתנו. ראשית כל אותה שאלה של פועלים. פועלי סולינה מאורגנים בכמה סינדיקטים אשר ניסו לנצל אותנו עד למקסימום. החלק העיקרי של העבודה היה לריב עם הסינדיקטים (בשפה הרומנית שאינני מכיר אותה) ולהשגיח שלא ירמונו למעלה מן המידה. קנית המזונות הייתה גם כן בעיה מאותו המין. ואחר כך צריך היה לשכור אנית־מנוע ולנסוע עם כל המטען אל “סקריה”, שם לפרק אותו ולחזור. מלבד זאת עמדה כל הזמן השאלה של תשלום המכס עבור החמרים היוצאים את רומניה – ואולם על זה לא אדבר.

“קפיטן גורילה”    🔗

כדי להוציא את הסחורות הימה שכרנו אנית־גרר בת 70 טונות – ה“מריה”. היה לה קפיטן ענק צעיר, כשני מטר גבהו, ורחבו באותה פרופורציה. הוא ידע לצעוק בשמונה שפות, אבל לדבר לא ידע. קראו לו “קפיטן גורילה”. בסוף נתברר שהוא בחור טוב, אבל בהתחלה פחדנו ממנו, כשהוא היה מתנפל, מנופף באגרופו וצועק למה אחרנו לבוא או למה אמרנו לו שנבוא יותר מוקדם.

היות וה“מריה” עלתה בכסף רב, החלטנו, זה היה למחרת העברת האנשים מה“סטורנוס”, לצאת הימה בסירת־מנוע הגוררת מאחוריה רפסודה. ההרפתקה הזו כמעט ונגמרה באסון: רק יצאנו לים, והנה התברר שהגלים הם כה גבוהים שאין סירת המנוע יכולה לסחוב את הרפסודה (שגם בה ישבו כעשרה אנשים). הגלים, הזרם והרוח זרקו אותנו הנה וחזרה. לא יכולנו להתקדם לקראת “סקריה”, ובהתחלה גם לא הצלחנו לחזור אל תוך הנהר. הרוח גרפה את הרפסודה אל מול שרטון. באותו רגע נעצר מנוע הסירה. בדרך נס (שוב אחד מאותם הנסים) הצלחנו להניעו בזמן וגררנו את הרפסודה מן המקום המסוכן. בקושי רב הצלחנו לחזור אל תוך פי הנהר. שם החלטנו לקשור את הרפסודה לחוף ולעלות בסירה לסולינה כדי להזמין את “מריה” לבוא לעזרתנו. לפני שהספקנו לצאת לדרך נותק החבל שקשר את הרפסודה לחוף והיא התחילה לרדת עם זרם הנהר אל הים. נסינו להשיגה בסירה ושוב נעצר המנוע שלנו, למזלנו ירד אחד האנשים שהיה ברפסודה אל החוף. כשנותק החבל, זרקו לו מהרפסודה חבל שני והוא רץ לתפוס אותו, התחלק על הקרח ועוד מעט היה נופל לנהר. בכל זאת הוא הצליח לקשור את הרפסודה מחדש אל החוף. אולם עתה היינו אנו שישבנו בסירת המנוע שוב בצרה, כי המנוע נעצר וזרם הנהר סחב אותנו אל הים הפתוח. היינו כבר בתוך הים כאשר הצלחנו שוב להניעו. חזרנו אל הרפסודה ובינתיים שוב הגיעה למקום אנית מצילים שבאה לעזרתנו לאחר שראונו מן המגדלור נאבקים עם הגלים על יד השרטון. חזרנו לסולינה ויצאנו משם עם ה“מריה” חזרה לים. בדרך העברנו את הסחורות מהרפסודה ל“מריה” ושוב פרקנו אותן מ“מריה” אל תוך “סקריה”. ורק מאוחר בלילה חזרנו רצוצים לנמל.

למחרת עוד גברה הסערה. הפעם יצאנו לפנות ערב ב“מריה”. עמדתי על גשר הקפיטן. רק יצאנו לים בא גל ענקי שעבר מעל לגשר וכסה אותי כולי. הגל חלף ואחרי רגע בא גל שני ואף הוא כסה את כל האניה. אותה שעה נשבה רוח צפונית קרה, מעיל החורף שלי, שהתרטב מהגלים הפך בין רגע לעלה של קרח. אותו ערב לא יכלה ה“מריה” להגיע עד ל“סקריה” ונאלצה לחזור, ו־800 המעפילים על “סקריה” נשארו בלי ארוחת ערב.

בימים האחרונים של ינואר הועברו כבר יותר מאלף מבין המעפילים אל “סקריה”. היא עגנה אז, כאמור, בים הפתוח, היות והרומנים הבטיחו לצירות הבריטית לא להרשות העלאת מעפילים על ספון אנית־ים בתוך נמל רומני. רק ימים אחדים לפני ההפלגה נכנסה האניה לתוך הנמל ועגנה ליד הרציף כדי לקחת מים. השתמשנו בהזדמנות זו והעלינו על סיפונה את שארית אנשי הרפסודה “ספירולה” ואנית־הנהר “גריין” וגם את השיירה הרומנית שאורגנה בסולינה על ידי נציב בית"ר ברומניה, מר יעקב שיבר.

ואמנם גם אז עוד לא יכולנו להפליג מכיון שחסר לנו כסף כדי לשלם לתורכים. בימים ההם עשינו אנו וכל ידידנו את המאמץ העליון. ביזמתו של עורך דין פילדרמן, יושב ראש מרכז ועדי הקהילות ברומניה, התחילה הצבוריות היהודית ברומניה להתענין במצב. הם תרמו כאלפיים לירות לענין זה. ברגע האחרון קיבלנו 500 לירות מועד אמריקני שהוקם בניו־יורק על ידי חיים לובינסקי ונקרא “הידידים האמריקנים של ארץ־ישראל היהודית”. 500 לירות אלה היוו את הטיפה האחרונה שהזיזה את “סקריה”. הכנסנו אותן לתורכים בעלי האניה והודענו להם שיותר לא יקבלו פרוטה (הם קיבלו ביחד 14.500 לירות). השיחות האחרונות התנהלו אז בבוקרסט. התורכים הסכימו ויצאנו אתם יחד לסולינה. הדרך הייתה קשה ומסוכנת. מסילת הברזל מבוקרסט לקונסטנצה חוצה את נהר הדנובה על גשר ועוברת לצדו הדרומי של הנהר. משם יש רכבת קטנה המובילה לעיירה השוכנת על הנהר כעשרים קילומטרים מעל לסולינה. אחרי טלטולים רבים הגענו לנקודה זו שם חיכתה לנו אנית הגרר “מריה” עם הקפיטן שלה הדומה לגורילה. ב“מריה” ירדנו לסולינה לאורך תעלה צרה שנפתחה בקרח על ידי שובר־קרח. מדי פעם נתקלנו בגושי קרח צפים. נסענו לאט, אולם למרות זאת היינו כל הזמן בסכנה של הטבעה על ידי התנגשות עם איזה גוש חד היכול לחתוך את הקירות הדקים של “מריה”. בכל זאת הגענו בשלום. אינני זוכר מי מחברי היה עוד בנסיעה הזו, נדמה לי שגלזר וגליזינגר השתתפו, אולם זוכר אני את התורכים: אבבי, בעל האניה השמן והזועף, קמל, בעל האניה הרזה והזועף, ולילה הבלונדינית.

ברגע האחרון נתעוררו שני קשיים: בהגיענו לסולינה התברר לפתע שיש לשלם 800 לירות מסי נמל עבור זה שהעלו נוסעים על “סקריה” בתוך נמל סולינה. הקושי השני היה שבסולינה נמצאו אותה שעה עוד כ־200 עד 300 יהודים שרצו לעלות על “סקריה” והתורכי טען שאנו אמרנו לו כי אניות ההורדה יכולות להכיל 1800 עד 2000 איש. על האניה כבר היו 2150 (לפי חשבוני 2300!) – הוא לא יתן לאף אחד לעלות יותר. כשעמדתי על דרישתי להעלות גם את אלה (שהיו ברובם אביונים מחוסרי כל) נעשו התורכים חשדנים: אולי גם אנו זוממים לזרוק את הקפיטן לים ולהכנס לחיפה מבלי להשתמש באניות ההורדה? איפה אניות ההורדה? לא נסע מסולינה עד שלא יבוא מברק ששתי אניות ההורדה הגיעו לאלכסנדרתה!

ושוב נמצאנו באותו המצב שלפני חדשים: לחכות, לחכות ולחכות.

ואולם הפעם יצאנו מהמיצר מהר: בענין המסים נסע אחד התורכים חזרה לבוקרסט אל האמבסדור שלו, אשר הסביר לממשלה הרומנית, שאם יוודע בצבור ש“סקריה” שלמה מסים עבור העלאת עולים בלתי־חוקיים בנמל רומני, הרי זה יוכיח שאין רומניה שומרת על התחיבויותיה לממשלה הבריטית שלא לתת להעלות עולים שכאלה על אניות־ים בנמלי רומניה… בקיצור המס בוטל.

הענין השני עם אניות ההורדה היה יותר מסוכן. אמרתי לתורכים שיש לי רק אפשרות אחת להוכיח להם שהענין רציני: אני בעצמי אסע עם “סקריה”. הם ידעו על בוריים את חוקי העליה בארץ, והיות והם תארו לנפשם שאני לא אסע להאסר ולשבת שמונה שנים, הם הסכימו שזוהי ערובה מספקת. אולם הם סירבו לקחת אף נוסע אחד נוסף מסולינה. בפקודתם החרימה המשטרה את דרכיות היהודים הללו. המשא ומתן על הפלגתי התנהל על הרציף, המזוודות שלי היו עדיין במלון. בהגיענו להסכם עליתי על הסיפון אולם הצטופפות היהודים שרצו להתפרץ לאניה מנעה משמש המלון להביא את מזודותי לאניה. הדבר לא היה כה טרגי, היות ומסיבת הקור לבשתי אותה שעה את רוב הבגדים שהיו לי. רק על הספרים הצטערתי. מוזר הדבר, שברגע כה דרמטי יכול האדם להרגיש פתאום צער אמיתי על זה שהלך לו לאיבוד ספר של מתימטיקה. אגב, התכוונתי להפליג עם האניה גם לולא היה מתעורר הענין של הפקדתי בתור ערבון. התכוונתי לעשות זאת ביחוד מפני שידעתי שלא תהיינה שום אניות הורדה וחשבתי שנצטרך לכבוש את “סקריה” מידי הקפיטן התורכי ולרדת על החוף. ואני הייתי היחידי שהכרתי את חופי הארץ. ברצוני להעיר שלא נחוצה הייתה שום גבורה מיוחדת כדי לעלות על הסיפון. יתכן כי גבורה הרבה יותר גדולה הייתי מגלה לו נשארתי ברומניה לארגן עוד שיירות. אולם לאחר הסבל שעבר עלי ביחד עם אנשי “סקריה” לא הרגשתי את עצמי חפשי לעשות זאת ולתת להם לנסוע בלי מלווה.

היא הייתה גדולה מכל אניות העולים שקדמו לה, והביאה לארץ חצי אחוז מהמספר הכולל של תושביה העברים באותה תקופה.

הפלגנו. נותקו הכבלים שקשרו אותנו לרציף סולינה הלבן משלג. כמה מאות יהודים עמדו על הרציף וניפנפו אלינו בזרועותיהם. וכאשר התחילה האניה להתחלק עם זרם הנהר הם הקימו יללה נוראה. אלפי איש הצטופפו על סיפונה של “סקריה” ונסעו למולדת, מאתים יהודים – נשארו בגולה. מחזה נורא מזה לא ראיתי מימי.

התחלנו לרדת בתעלה בכיוון לים ופתאום הרגשנו שה“מריה” רודפת אחרינו. היא השיגתנו בים. חשבתי שהיא מביאה מעפילים שהצליחו לשחרר את דרכיותיהם מהמשטרה. ואולם היא הביאה את מזוודתי. את המזוודה העבירו אל “סקריה” וה“מריה” התרחקה. הקפיטן הגורילה עמד על הגשר, נפנף בידו וצעק לנו ברכה לדרך. כך יצאנו לדרכנו לארץ…

יצאנו לדרך    🔗

המסע היה קצר מאוד. היינו בים רק שלושה עשר יום. אולם היו אלה ימים מלאי מאורעות. עזבנו את סולינה בראשון בפברואר בכיוון לזונגולדג, באנטוליה הצפונית, בערך יום אחד מזרחה מן הבוספורוס, – מקום שעמדנו להצטייד בפחם, כיוון שאי אפשר היה להשיגו ברומניה. הייתה שעת בין־הערביים כאשר הפלגנו. חופה הנמוך של סולינה התרחק במהירות מעינינו ומצאנו את עצמנו בים הפתוח והסוער. ההתלהבות בשעת ההפלגה הגיעה כמעט להיסטריה, אולם היא הושבתה במידת מה למראם הטרגי של הנשארים בחוף. שעות מועטות של גלישה על פני הגלים שטפו את העקבות האחרונים של קשיי העבר. סולינה נשכחה. הועסקנו דיינו בסכנות ההווה והעתיד. כבר בלילה הראשון נאלצנו להפסיק את פעולת המכונות למשך שש שעות בגלל תיקון קל. האניה הייתה נתונה כולה לחסדי הגלים. בשלושת מחסני הפחם העמוקים שכבו למעלה מאלפיים איש חולים במחלת הים. אחרי שלושים ושש שעות הפלגה הגענו לנמל זונגולדג, בשעות הבוקר המוקדמות של השלושה בפברואר 1940. במפרץ הצר והמוגן היה הים שקט. מזג האויר היה נוח. יכולת לעלות על הסיפון בלי מעיל וכאשר עלתה השמש הרגשת את חומה על עור גופך. אחרי האימים של הדנובה הקפואה, היתה ההרגשה כאילו נכנסת פתאום לגן־עדן. העולים הרגישו כאילו נולדו מחדש. הייתה זו כמעט שמשה של ארץ־ישראל. נשארנו בזונגולדג עד לצהרי החמישה בפברואר. בינתיים הוקם “קברט” ועל הסיפון נבנתה במת תיאטרון. נתארגנה מקהלת בית"ר ששרה כבר מספר שירים עבריים. כל יום שרו הימנונים, שירי אהבה שירי קרב וחופש. הקהל הצטרף לשירה. לבסוף שרו את “התקווה”. מעולם עוד לא ראיתי עם רב כזה שר את “התקווה” כשכל אחד שר אותה בהכרה מלאה, שזהו שיר תקוותו האישית. אותו יום ניצח רב־החובל על 37 טכסי חתונות. הם נרשמו על ידו בדרכונים של החתן והכלה ולאחר מכן הוכרו על ידי ממשלת המנדט כחוקיים.

אחרי מספר שעות עזבנו את זונגולדג בדרכנו לקושטא. אולם פה קרה מקרה מעציב – אחת הנוסעות מתה. היא הייתה חולנית זמן רב לפני צאתה לדרך, מבלי שנדע על כך. היו לנו באניה חמישים ושניים רופאים, מחסן תרופות וכל מה שהיה באפשרותם עשו למענה – וללא תוצאות. לא הכרתי אותה אישית. סופר לי שהייתה מקובלת מאוד על העולים. היא השאירה בעל על ה“סקריה”. מותה נגרם כתוצאה מחולשה כללית של הלב, שהוחלש עוד יותר על ידי הסבל הרב במשך החורף. היה זה מקרה המוות היחידי משך ההפלגה. ההלווייה נערכה בלילה. אחרי חצות הורדה הגופה לים. אחד הרגעים הפנטסטיים ביותר בשבילי במשך ההפלגה היה כאשר ארנסט הרטמן הביא שני שקי סוכר ריקים, שבהם החליטה המפקדה לעטוף את הגופה יחד עם מספר לבנים כתוספת משקל. היו אלה שקים פשוטים ביותר שהתנוססה עליהם הכתובת של הפירמה לסוכר בבוקרסט באותיות שחורות. לאחר שתפרו אותם ועטפו בהם את הגופה – עטפו אותם במחצלת קש גדולה וקרש עץ הישווה לה מראה של ארון־מתים. מקובל לעצור אניה ממהלכה בזמן לווייה. המפקדה החליטה שאנית עולים כזאת אינה יכולה להרשות לעצמה לעצור כדי לא לאבד זמן. הגופה לא נזרקה מאחורי הסיפון, היא הורדה לאט בשני חבלים עד שנגעה כמעט לפני המיים, ואז עזבנו את החבלים והגופה נעלמה בתוך התהום השחורה. לא הודענו לכל אנשי האניה על ההלווייה, רק מאתיים־שלוש מאות איש היו נוכחים. רב מאגודת־ישראל אמר את התפילות. לא היו הספדים. איש מאתנו לא היה נוכח אף פעם בלווייה רבת רושם ורבת זוועה כזאת. למחרת סיפר לנו רב־החובל שהלווייה נערכה עשרה מילים צפונה מחוף אנטוליה מול שפך הנהר סקריה.

אחרי עגינה קצרה בנמל הפחם התורכי זונגולדג. אשר באנטוליה הצפונית, הפלגנו בכיוון למיצרים המחברים את הים השחור אל הים התיכון. אלה הם הבוספורוס, שבין הים השחור לים השיש, שבקצהו הדרומי שוכנת קושטא על אלף מסגדיה, ומיצר הדרדנלים, המחבר את ים השיש עם הים האיגאי והים התיכון. בזונגולדג, החרימו השלטונות התורכיים את הפספורטים של בעלי האניה התורכיים ולא נתנו להם לרדת לחוף. השלטונות חשדו, כנראה שמא הללו מכרו לנו את האניה התורכית שתלך לאיבוד. בלי “סקריה” לא יורשה להם לחזור לתורכיה.

עזבנו את זונגולדג. היה יום ערפל. אנו עגנו ע“י הכניסה לבוספור ולא יכולנו להכנס כי לא ראינו את דרכנו. עגנו שם כ־24 שעות. מסביב הצטופפו אניות רבות שהשמיעו בלי הרף את שריקות צופריהן. קמל־בי, בעל האניה היחידי שנשאר אתנו, החליט לרדת בסירת משוט – ולחזור לסקריה כשהיא תעבור שם. מטרתו העיקרית היתה להשיג רשיון ללילה לעזוב את האניה בקושטא. הוא יצא בסירה אך לא הצליח לחזור היות והוא נאסר ע”י המשטרה המקומית, אשר לא הבינה את כל הענין. המשטרה שמרה את קמל בכלא ולילה לא הורשתה לעזוב את האניה. המשכנו את דרכנו לארץ כשמכל בעלי האניה נוסעת אתנו רק הבחורה התורכית לילה, שהיתה המתרגמת שלנו בשעת השיחות ברומניה. אגב, השלטונות הבריטיים בארץ חשבו אותה למעפילה והכניסוה למחנה הריכוז בעתלית שמשם היא שוחררה רק במאמצי הממשלה התורכית אחרי חדשיים. צריך לתאר את מצב רוחה של לילה, אשר נשארה לבד בין אלפיים יהודים פראים – ומראה פנינו היה באמת מחריד – ונוסעת מי יודע לאן. היא בכתה יום תמים. אך אחר כך התאוששה והתידדה אתנו. ביחוד עם אחד מאתנו (לא אתי, חלילה) ובעתלית אפילו למדה לשיר שירים בית"ריים.

לקושטא הגענו ביום 7 בפברואר. הקהילה המקומית שלחה לנו מתנת מזון גדולה. ביחוד שמחו האנשים לתפוחי הזהב. אופיני הדבר, שהקהילה הדגישה שהמזון הזה לא נמסר למפקדת האניה אלא לחמשה אנשים פרטיים שבמקרה היו להם מכירים בקושטא. ואפיני ליחסים בין המפקדה לנוסעים, שהחמשה מסרו את כל המזון אל המחסן הכללי. ועלי להדגיש כאן שוב שלדעתי אפילו הנרגן הגדול ביותר לא היה יכול להמציא טענות נגד נהול המחסן בידי ארנסט הרטמן.

ואלהים יודע כי היו נרגנים. ביחוד הציקו לנו שנים. שמותיהם היו שולץ ואורפלדר. אתם סדרנו את החשבונות בקושטא באופן המוצלח ביותר. שני אלה החליטו שהם אינם רוצים שיורידו אותם באמצעות אניות ההורדה “כפי שזממו הרביזיוניסטים”. הם כלל לא בטחו באניות ההורדה הללו. והם החליטו לשלוח מברק מקושטא לארץ ישראל אשר ייתפס כמובן ע“י המשטרה בארץ ובו יהיו פרטי תכנית נסיעתנו כדי שהאנגלים ידעו איפה לתפוס אותנו לפני שנעבור אל אניות ההורדה. הם גרו במחסן השני בקומה א‘. בקומה ד’, מעליהם, גר בית”רי אחד ששמע אותם משוחחים. הוא הוציא את ראשו מהמטה ומצא את שני ה“קונספירטורים” יושבים על קצה מטתם ומחברים את המברק. הבית“רי הזה העתיק את המברק מלה במלה ורץ אתו לחדר המפקדה בבהלה גדולה. תוכן המברק היה בערך כך: “אנו נוסעים בסקריה. ז’בוטינסקי, גלזר והבית”רים זוממים לעזוב אותנו על אניה קטנה באלכסנדרתה ולקחת אתם דוקומנטים חשובים”. המברק היה לפי איזו שהיא כתובת בתל־אביב. העיקר בו היתה ההלשנה. נתתי מיד פקודה לאותו בית“רי לקחת מהם את המקור של המברק ואפילו יצטרך להשתמש בכוח. אחרי רגע וחצי הוא חזר עם המברק; התברר שלא היה צורך במכות. שולץ הלך למסור את המברק לאחד מאנשי הקהילה של קושטא, אשר ישבו בסירת מנוע ע”י האניה (לא נתנו לאף אחד לעלות על הספון), כי פחד למסור את המברק בעצמו, פן יראו אותו. כשהתקרב אליו הבית“רי שנשלח על ידי, הוא מסר לו בעצמו את המברק ובקש אותו להעבירו אל הסירה. הבית”רי אמר תודה והביא את המברק לחדר המפקדה. זה היה סופם של שולץ ואורפלד. אחרי חצי שעה התחילו להתיצב משלחות מכל חלקי האניה שבאו להודיע, שאמנם היו תמימי־דעים עם השנים לגבי הבקורת שלהם על הקור בסולינה, אבל הם לא יפוּ את כוחם לעשות מעשה נבלה זה. ומובן מאליו שזה מסכן את כל השיירה. ומובן שיש כאן ענין של הלשנה שפלה על אנשים שאף אחד אין לו נגדם ולא כלום. בין השאר התייצבה משלחת נשים ובקשה רחמים על שני העבריינים. אנו הבטחנו לגברות שלא יאונה לשני הפושעים כל רע בהתחשב עם גילם ועם חולשתם הרוחנית. כן – זה היה סופם של אורפלדר ושולץ.

מקושטא יצאנו עוד באותו ערב, אולם בים השיש היה לנו קלקול חדש במכונות. בשמונה בלילה הגענו לעיירה גליפולי שבתוך מיצר הדרדנלים. שם עגנו יומיים כדי לתקן את המכונה. בלילה הראשון בחצות התקיים על הספון מסדר גדול של בית"רים, לזכר אחינו, חיילי גדוד נהגי הפרדות אשר נפלו בגליפולי לפני עשרים שנה.

גליפולי – זה שם החרוט על לוחות הזכרון של שלשה עמים: עבור אנגלים זה זכרון של מפלה קשה. עבור התורכים זה זכרון של הגדול בנצחונות דברי ימיהם. נצחונו הראשון של קמל אטטורק. בשביל העם העברי זה זכרון לחידוש הכח הצבאי העברי לאחר אלפיים שנה.

מוזר היה המסדר הזה של חיילים עבריים הנוסעים בעת מלחמה על אניה תורכית המנסה להכניסם לארץ־ישראל, נגד רצון אנגליה. הנוסעים לארץ בתקוה להלחם לצדה של אנגליה, והמסדרים מסדר לכבוד אחיהם שנפלו בתלבושת אנגלית בשעת מלחמתם נגד התורכים. אבל בימים אלה זה נראה פשוט ומובן מאליו.

ביום 10 בפברואר יצאנו ממיצר הדרדנלים וניסינו להתגנב בין היבשת התורכית והאי התורכי טנדוס. שם, מאחורי טנדוס, במים הטריטוריאליים של תורכיה, נגשה אלינו אניה ודגל הצי המלחמה הבריטי על תרנה, וירתה יריות מתותח. אנו נעצרנו. האניה הבריטית הורידה סירה ובה 16 חיילים מזויינים, לויטננט צעיר, שני קצינים ימיים והקפיטן של אנית המלחמה. הם עלו על “סקריה”, ואחרי חצי שעה של שיחה עם הקפיטן עלי, ירד הקפיטן האנגלי לסירה שלו וחזר אל אניתו. ואנו הפלגנו לעבר חיפה תחת המשמר של 16 חיילים. אנית המלחמה נסעה לצד אחר ונעלמה מעבר לאופק.

אני עליתי לחדר הקפיטן והוא סיפר לי את תוכן שיחתו עם האנגלים. הוא שוחח שוב באמצעותה של הבחורה התורכית, לילה. האנגלי נתן לעלי פקודה לנסוע לחיפה. עלי הוציא את החוזה שבינו לבין המעפילים ובחוזה כתוב שעליו להביאם לאלכסנדרתה, מקום בו יועברו על שתי אניות אחרות ויסעו לבוליביה. הוא, עלי, תורכי, האניה תורכית, הם נמצאים עתה במימי תורכיה. אלכסנדרתה היא, תודה לאל, נמל תורכי, הוא מסרב לנסוע לחיפה. האנגלי התחיל כועס. עלי הציע לו שיביא בעצמו את האניה לחיפה, אבל עלי – ידיו אינן מוכנות לשפוך את הדם הזה. ומה יגידו לו בעליו שמסרו לו אניה על מנת שיביאנה לאלכסנדרתה, והוא מביא אותה לחיפה? לבסוף הסכים עלי שאם האנגלי יתן לו פקודה בכתב, הוא יואיל לנסוע. האנגלי, שהיה חייל ולא דיפלומט, כתב מכתב בנוסח ברור מאוד: “אני, כך וכך, קפיטן של אנית הוד מלכותו, ראיתי את ההסכם המחייב את הקפיטן עלי לנסוע לאלכסנדרתה, רשמתי בפני את סרובו של הקפיטן עלי לנסוע לחיפה, והנני מודיע בזה שהקפיטן עלי הסכים לבסוף לנסוע לחיפה, רק מפני שלא השארתי לו כל ברירה”. זה היה בקירוב התוכן של המכתב. מובן מאליו כי המכתב הזה שיחרר אחר כך את עלי ממאסר ואת “סקריה” מהחרמה, כי שום בית־דין בעולם לא יכול היה להאשים את עלי בנסיון להיכנס לארץ ישראל.

בשביל לחוג את ההצלחה הדיפלומטית הזמינו אותי הקפיטן ולילה לשתות תה בחדר הקפיטן. הלויטננט האנגלי ישב בינתיים בחדר ההגה שמעבר לדלת. הדלת היתה פתוחה ואני שאלתי את לילה אם היא לא תזמין גם אותו לשתות תה. היא היתה בלונדינית גבוהה ויפה. היא היתה בת 24 ושמה, כאמור, היה לילה. אולי גם השם המוצלח הזה הוסיף משהו לאוירה הרומנטית והמסתורית שתמיד אפפה אותה. היא עקמה את האף ואמרה: “לא, כאן אניה תורכית, אין לו מה לעשות כאן, שילך לשתות עם המלחים”.

בינתיים השתררה שמחה בין הנוסעים. התקיים מסדר חגיגי של בית"ר. התארגנה מיד תזמורת שנגנה שירים אנגליים לכבוד הכובשים. יש להעיר שהכובשים בעצמם נעלבו מאוד מקבלת הפנים החמה. “האם אתם באמת חושבים שאנו התגלגלנו חדשים בים וחכינו לכם כדי להוות משמר כבוד שיכניסכם בתופים וחצוצרות לארץ ישראל?” אנו אמרנו שזו היא כוונתנו. ייתכן כי היה משהו מן המה־יפית הגלותי בכל הענין הזה. אולם אני מציע לחשוב שהשמחה נבעה מהרגש שלבסוף הערמנו על כל שונאינו.

כשנודע שאנו נוסעים ישר לחיפה, התחילו הנוסעים זוללים את כל מחסני המזון אשר היו לכל אחד ואחד לעת צרה. אני הייתי מוזמן כל ערב שבת לבית משפחת יגרמן, אשר גרו על האיצטבה הראשונה של הקומה העליונה, במחסן הראשון בפינה. היו מגיעים לשם אחרי זחילה על הבטן דרך מעונות אחרים. את הנעלים צריך היה לחלוץ בחוץ. אולם בדירה עצמה אפשר היה לשבת באורח חפשי מבלי לכופף את הראש. שם חגגתי גם אני את נצחון הבריטים אשר הוכרז לחג לאומי, שווה ערך לערב שבת: אכלנו צנצנת מלאה לפתן דובדבנים, חצי עוגה יבשה שנאפתה ע“י הסבתא לפני חדשיים ברומניה ושתינו כל אחד שתי כוסות קוניאק; אולם החג הופסק ע”י הסערה. יותר מכולם חלו החיילים כשהקצין שלהם מנצח על התזמורת.

האנגלים חשבוני למנהל הראשי של האניה, אולם אני הסברתי שאני ארצישראלי הנוסע כאן כדי ללמוד את ההוי של המעפילים. אני כותב רומן עליהם. מה יהיה שם הרומן? אמרתי: “מרה נוסטרום”.

כשהגענו לארץ ב־13 בפברואר ועגנו בנמל חיפה, עלו אלינו שוטרים בריטיים מהמשטרה האנגלית בארץ ישראל. אני פניתי אל אחד מהם, הראיתי לו את הדרכון שלי ואמרתי לו שאני רוצה לרדת לפני האחרים היות ואנוכי ארצישראלי, ויש לי פגישה חשובה בתל־אביב. הוא הבטיח להעביר את בקשתי לקצין שיבוא מחר. בינתיים, תוך שיחה הוא אמר לי שהוא ממצדדיו של סיר רוברט מוזלי, הוא חושב את היהודים לידידי גרמניה – הוא גם מבין אותם: אנשים שחיו כל ימיהם במדינה אינם יכולים להיהפך לאויביה. את היהודים יש לגרש מארץ־ישראל ואת הארץ יש למסור לערבים האומללים. זה היה המגע הראשון שלי עם הפקידות הבריטית בארץ בשעת ביקורי זה.

לעולם לא אשכח את המחזה שראיתי על סיפונה של “סקריה” בשעה שנכנסנו לאט אל מפרץ חיפה. לאחר מכן נוכחתי פעם בשעה שחלקו גלידה לילדים בבית יתומים. פני הילדים צהלו. זו היתה שמחה אישית עבור כל אחד מהם. פני הפעוטים הללו הזכירו לי את פניהם של ידידי, עולי “סקריה”, בהצטופפם על סיפון האניה ובטפסם על התרנים כדי לחזות במראה הראשון של החוף הנכסף. זו היתה שמחה אישית עמוקה לכל אחד מהם. זה היה רגע הנצחון השלם והמלא, הבא אחרי שנה איומה של מאבק וסבל. זה היה סוף הגלות והתחלת הדרור. ייתכן כי הייתי היחידי, אשר ידעתי, בהביטי אל פניהם הצוהלות, כי לא לסוף דרכם הגיעו אלא להתחלתה. וכי כל אשר עבר עליהם עד הנה לא היה אלא מבוא ופתח דבר למאבק, לסבל ולנצחונות של הימים שיבואו. ואולם שאר המעפילים לא ידעו זאת. אצלם היתה שמחה גדולה – כבר לא השמחה הרועשת של הרגע הראשון, אבל מין שכרות מלווה תוגה. מהבוקר הם עמדו על הסיפון באלפיהם והסתכלו אל הרי הכרמל המתקרבים. כשהאניה הטילה את העוגן במפרץ, ע“י שערי הנמל, עברה דרכם כעין אנחה, לא היו התפרצויות רועשות. האדוקים התאספו לתפילה. הבית”רים ישבו בפינה שלהם ושרו. רבים נשארו עד מאוחר בלילה על הסיפון לחזות במראה הכוכבים מעל לכרמל.

ביום ה־14 לחודש פברואר 1940 לפנות בוקר העירני “הקצין התורני” שלנו אליצור, האחראי על השמירה באותו לילה. שוטרים בריטים באו לקחת אותי. התלבשתי, אספתי את חפצי והלכתי אתם. הכניסוני לתוך סירת מנוע ונסענו לרציף הנמל.

השעה הייתה 7 בבוקר. האניה עגנה במפרץ חיפה מול תחנת החשמל של רוטנברג. השמש הזורחת האירה באור אדמדם את כל הסביבה. היום היה בהיר וקר. הכרמל נדמה לענק רובץ על שפת הים. גגות הבתים נוצצו בשלל צבעים לאורך מעלות ההר. למעלה נראו החוילות של שכונת ההר. שמאלה מההר השתרע עמק זבולון הירקרק, ומאחוריו נראו גבעות שיך אבריק, מצד מגידו. מצפון נראו הרי הגליל האפורים ומעליהם התרוממה הכפה הלבנה של החרמון. הרי הגליל נמשכו עד לים, הם חדרו לתוך המים בכף ראש־הנקרה הקודר, שמעבר לעיר עכו, בעלת המסגדים. והים – ים התכלת של א"י, הים שלנו – תכול וגדול, שקט והומה, המשמש לנו גבול ומבצר.

הסירה החליקה על הגלים העליזים ועוד מעט נכנסה לנמל. הבטתי אחורנית אל ה“סקריה”. על הסיפון עוד עמדו כמה חברים שיצאו ללוות אותי. נפרדתי מעל “סקריה” כשם שנפרדים מעיר שהיא יקרה ויודעים שזה לתמיד. נדמה היה לי שכל אלה שהכרתי אותם שם לא אראם עוד לעולם.

הסירה נכנסה לנמל ונגשה לרציף. השוטרים הבריטיים שהתיחסו אלי באדיבות יתרה, לקחו את המזוודות שלי ואני קפצתי אל הרציף. כך חזרתי למולדת.

בעוד חצי שעה ישבתי כבר כלוא בבית ההסגר שבעיר. אחרי חיפוש מהיר הכניסו אותי לחדר היהודים – חדר של 3 מטרים על 3, שהיו שם כבר כמה גנבים וכדומה. בחדר הזה ישבתי תשעה ימים. ביום הרביעי הרגשתי שהכתונת שלי מתחילה להתהלך בעצמה מרוב הכינים ונאלצתי לזרוק אותה. הייתי לבוש מכנסי־נסיעה עם מגפיים ומעיל חרפי. להתרחץ לא היתה אפשרות. בלילות היה החדר מתמלא אנשים עד אפס מקום (את כל השכורים שהיו אוספים בעיר היו מורידים לשם). ישנו על מחצלות על הרצפה. כמה לילות ישנו על הצד, זה על יד זה מפני שלא היה מקום לשכב על הגב אולם זה היה בכל זאת נוח יותר מאשר ב“סקריה”, היות והרצפה כאן היתה אפקית, בה בשעה שב“סקריה” היו השפוע וטלטולי האניה גורמים לכך שכל הישנים מתחלקים לאט לאט לצד אחד עד שהיו חונקים את האחרונים שליד הקיר.

אלא שב“סקריה” לא היו כינים.

באחד הימים הביאו אותי לחקירה לבולשת הבריטית. החוקר היה הקצין מאסגרייב שהכרתיו מקודם. הוא פתח בזה שהוא מצטער שאנו נפגשים שוב בתנאים כאלה, אבל עליו להודיע לי שאני קבלתי פסק דין של מעצר עד סוף ימי המלחמה. שאלתי אם יהיה לי משפט והוא אמר שלא. נתן לי סיגריה ותה. אני סרבתי לשתות תה ולבסוף הופיע ויסקי. הפעם הואלתי לשתות בחסדי כי רב הוא. שוחחנו על “סקריה” ועל פוליטיקה. לפני שעזבתי את ה“סקריה” קבענו בדיוק עם מפקדת האניה מה כל אחד יספר. ספרתי כמה דברים ממה שכתבתי כאן, כשגמרתי הוא אמר:

“אבל למה הפכת לעולה בלתי־ליגאלי?” ושוב התלקח הויכוח הקלסי:

אני: “אדוני, אני נתין ארץ־ישראלי ולא עולה בלתי־ליגאלי, לא חשוב איך נכנסתי אבל מציאותי כאן חוקית”.

הוא: “אולי אתה צודק – אבל בחרת בדרך בלתי רגילה”.

אני: “מדוע בלתי רגילה? מאה אלף איש עברו בה. חושבני שזו הדרך הכי רגילה”.

הוא: “אבל אתה נסעת באניה בלתי־חוקית”.

אני: “לא. האניה היתה חוקית לגמרי. זו היא אניה תורכית עם דגל תורכי וקפיטן תורכי. בעצמי בדקתי את הניירות שלה. הם בסדר גמור”.

הוא: “אני מתכוון לזה שהיא הביאה עולים בלתי חוקיים, מחוסרי ויזות כניסה לארץ”.

אני: “כל יהודי הבא לארץ באיזו דרך שלא יבוא, חוקי הוא לפי חוקי התנ”ך, המנדט והצהרת בלפור שלכם, אבל נוסעי “סקריה” לא התפרצו לארץ – אתם סחבתם אותם הנה בכוח. מה היו עושים אלמלא סחבתם אותם, אינני יודע ואין אלה אלא השערות, אם הם כאן באופן בלתי־חוקי – האחראי על כך הוא הקפיטן של אנית הוד מלכותו ששלח אותם הנה. אבל הם עדיין על האניה ואני פונה בזה בשמם בבקשה להוריד אותם. הם לא עשו שום דבר בלתי־חוקי".

הוא: “ומה תעשו אם נסרב להוריד אותם?”

אני: “אני תקוה שאתם לא תעשו דבר בלתי אנושי שכזה”.

הוא: “אתה יודע שיש שם הרבה מרגלים גרמניים?”

אני: “אינני חושב שיש הרבה. אבל הדבר איננו מן הנמנע. אם אתם חפצים לעזור לנו לארגן את העליה הזו, נוכל להשגיח יותר במבחר העולים. היום אין אנו מארגנים כלום. תפקידנו מצטמצם למעשה לנסיון לכוון ולהדריך את זרם הפליטים ולהקל עליהם. מתוך זה נובע גם כל אי הסדר והסבל. אנו מביאים חיילים המוכנים ללחום בגרמנים – תעזרו לנו, ואז נוכל לעשות יחד עבודה גדולה ונקיה”.

הוא: “ומה יגידו הערבים?”

אני: “הערבים אינם יכולים להגיד כלום אם העליה תתנהל בלי סרטיפיקטים”.

הוא: “למה לא זרקו האנשים את הפספורטים שלהם?” (זו היתה הפעם הראשונה שמעפילים שהגיעו לארץ שמרו על דרכוניהם. אלה מהאנשים שבאו מארצות האויב שלשם אי אפשר להחזירם, שמרו את דרכוניהם. ואילו הרומנים זרקו את שלהם).

אני: “למה להם לזרוק את הדרכונים? הם באים הנה בדרך חוקית ואינם רוצים להתחפש”.

הוא: “אתה הבאת לארץ 1500 נתיני אויב. בשביל זה תשב במאסר עד סוף המלחמה”.

אחרי כמה ימים העבירו אותי לבית הסוהר בעכו ואחר כך למחנה הריכוז במזרע על חוף הים, שני ק“מ צפונה מעכו. בינתיים הודעתי לחברים בחיפה באמצעות גנב אחד שהשתחרר מבית ההסגר שאתו התידדתי, על פרטי השיחה הנ”ל והם הקימו רעש גדול. הכניסו אותי למחנה החשודים בהשתייכות לגיס החמישי, היהודים והערבים. חבר אנשים מוזר שעל כל אחד אפשר לכתוב רומן. אחרי שלושה ימים באה לפתע פקודה שעל כולם לארוז את החפצים ולעזוב את המחנה. רק עלי להישאר. נשארתי יום שלם לבד במחנה המיועד למאתים עד שלוש מאות איש ולא ידעתי למה. לפנות ערב הגיעו פתאום אסירים חדשים: רביזיוניסטים שישבו עד אז בסרפנד, ואתם גם כמה קומוניסטים שהכרתים עוד ממאסרי הקודם, שנתיים קודם לכן. השמחה היתה גדולה. התברר שהשלטונות פינו את המחנה בסרפנד עבור המעפילים. אותי העבירו מסטטוס של “נעצר עד לסוף המלחמה” ל“נעצר פוליטי לשנה אחת”.

לבסוף, הודות ללחץ, הורידו לי את השנה לחצי שנה. הייתי צריך להשתחרר ביום 12 באוגוסט. שבוע לפני זה הגיעה הידיעה על מות אבי והשלטונות שחררוני לפני הזמן: קבלתי שבוע במתנה. שבוע אחרי זה השתחררו האנשים מעתלית ומסרפנד. אחרון נשאר לשבת גורנשטיין. המשטרה גילתה שהחוזה הראשון עם “סקריה” היה על שמו והעבירה אותו מעתלית למזרע, שם ישב עוד שלושה חדשים.

היחס אלי היה כל הזמן טוב. יותר טוב מאשר אל רוב האסירים. אפילו מנהל המחנה, האינספקטור פייק, אירלנדי הנשוי עם ערביה (ערביה שלאחר נפילת פריז התברר שאביה היה גרמני), שהיה אנטישמי גדול, התיחס אלי בדרך ארץ. וזה למרות הסכסוכים היומיומיים שהיו לנו. אגב, כתוצאה מאחת ההתנגשויות הללו, נשלחתי לעונש לשבוע ימים לבית הסוהר בעכו. בהזדמנות זו סדרו כל האסירים, לרבות הקומוניסטים, שביתת רעב ואני הוחזרתי למחנה.

אולם את קבלת הפנים הרשמית מטעם הישוב ערכו לי עוד ביום השני להגיעי לבית ההסגר בחיפה. בהתחלה כשנזרקתי לשם לא ידעו הגנבים ושאר הפוחזים שבמקום מי אני, ונתנו לי את המקום המגיע לזה שנכנס לחדר האחרון, כלומר, ליד הקרדל, (אם לא זכית, הקורא, לדעת מה זה “קרדל”, לא אני אגלה לך את הסוד). אולם בשעה שנלקחתי למחרת לשיחה עם מאסגרייב, הגיע לחדר יהודי שנתפס כשהוציא ארנק מכיסו של אדם בשעה ש“סקריה” נכנסה לנמל, כש־500 בית"רים מעלים את דגל האומה על התורן ושרים את ההמנון. גנב זה סיפר לשכני מי אני, ובחזרי מהחקירה קיבלו כולם את פני ובחגיגיות מסרו לי את מקום הכבוד שעל יד החלון. הרגשתי שאמנם הגעתי הביתה.

קץ המסע – ראשית המסע    🔗

בינתיים התחילו מורידים את המעפילים מ“סקריה”. 300 נשים וילדים שוחררו מיד, מחוסר מקום. 400 איש נשלחו למחנה סרפנד ו־1600 למחנה עתלית, שבו ישבו – עד אז מעפילי “הילדה” ששוחררו באותה הזדמנות. בעתלית ובסרפנד הם ישבו ששה חדשים בהתאם לחוק החדש שנתפרסם באותם הימים. החיים של “סקריה” נמשכו בעתלית תחת הנהלתו של גלזר.

לא זכיתי לשבת אתם ולכן יכול אני לספר על החיים שם רק מה ששמעתי מפי המעפילים שפגשתי אותם לאחר שחרורם. הדבר שממנו התרשמתי ביותר, בתור אדם המנוסה בישיבה, היה שמחנה הגברות היה סמוך למחנה הגברים ובלילה היו עוברים את הגדר בשני הכיוונים. נמצאו בעלי יזמה אחדים שפתחו בעתלית בתי קפה. היו שני בתי קפה ומסעדה אחת. אפילו השוטרים הבריטיים מהמשמר היו באים לבלות בבתי הקפה הללו ועוזרים להבריח לשם משקאות חריפים. מספרים שפעם, בלילה, ישב סרג’נט אחד בקפה. הצריף היה מלא בחורים ובחורות שבאו באורח בלתי־חוקי מעבר לגדר. פתאום שרק מישהו בחוץ. הסרג’נט נבהל, תפס את הכובע שלו ושאל: “מה זה? משטרה?”

ואולי חיי האידיליה האלה לא באו מעצמם. הם היו תוצאה של מלחמה חריפה נגד השלטונות. בהתחלה היו המעפילים מוגבלים מאוד בחופש שלהם. בלילה היו סוגרים אותם בצריפים, אוסרים עליהם להדליק אור וכו'. תנאי החיים אצלם היו חמורים כמעט כמו במזרע. היחס היה גרוע. פעם עבר מעפיל צעיר אחד על איזה תקנה שהיא. סרג’נט בריטי תפס אותו והוא, יחד עם עוד שוטרים בריטיים, הכו את המעפיל באופן אכזרי. למחרת הכריז גלזר על שביתת רעב כללית בדרישה להרחיק את הסרג’נט הזה ולהיטיב את המצב. 1600 איש שבתו יומיים. היו מספר פורצי גדר, שרצו לשבור את השביתה, אך הבית“רים “כבשו” את המטבחים ואת חדרי האוכל ולא נתנו לעבוד. השביתה הוכתרה בנצחון: למקום הגיע המיג’ור סקוט, מפקד בתי הסוהר בארץ ישראל, ונתן למעפילים את כל הזכויות שדרשו והסרג’נט הורחק. הנצחון הזה העלה מאוד את ערך הבית”רים בעיני האסירים וגם בעיני המשטרה. וגלזר יכול היה לעשות שם כמעט כל מה שרצה.

ביום 12 באוגוסט שוחררו כמעט כל המעפילים, פרט לגורנשטיין ולמספר מעפילים שנשלחו “עד סוף המלחמה” למזרע, ולעוד ששה בעלי פספורטים הונגריים שלא זרקו אותם לים, ושגורשו להונגריה. הגירוש של ההונגרים היה, לדעתי, פעולת נקמה קטנונית של איזה שהוא פקיד ממשלתי. אולי סופר אחר כך לערבים, ש“הממשלה גרשה חלק מהמעפילים בחזרה למקומות מוצאם”. גורנשטיין שוחרר אחרי חדשים בהשתדלות מיוחדת.

בינתיים נזרקו 2300 יהודים, לרוב מחוסרי כל, אל רחובות הערים והמושבות של ארץ ישראל. 2300 איש, זה היה, לפי הסטטיסטיקה הממשלתית, כמעט חצי אחוז של הישוב העברי בארץ. על כל מאתיים יהודים שאתה פוגש ברחוב, אחד בא אתך יחד ב“סקריה”. ובאמת, כשהתחלתי מתהלך ברחובות, התחלתי פוגש אותם. אינני מכיר את כולם, אבל הם לרוב מכירים אותי היטב. אולם בתקופה הראשונה הייתי מבחין ב“עולה סקריה” במרחק של מאתיים מטר – לפי צורת הלבוש. למשל, רוב העולים מפראג היו להם מכנסיים קצרים עד לשלושת רבעי הברך, שצבעם כצבע הסוסה המפורסמת של ד’ארנטאן בספר “שלושת המוסקטרים” של דיומא – צבע שנוהגים לקשר אותו עם תפוזים, אך חלילה לא עם מכנסיים. ובאמת כשהייתי מתקרב אל המכנסיים, היו פוגשים אותי בברכה חמה בגרמנית, על שאלותי איך בעל המכנסיים הסתדר, הייתי מקבל תשובות גרועות ומעציבות: אין מה לעשות, אין מה לאכול. והנה לאט לאט המצב הזה השתנה. אחרי חצי שנה לא היתה כבר אפשרות להכיר “עולה סקריה” לפי התלבושת. ואין זה רק מפני שדהו המכנסיים! אחרי חצי שנה התחילו פוגשים אותי גברים וגברות לבושים אזרחית, ומצדיעים. האנשים הסתדרו. מצבם היה כמצב שאר הישוב. לא מזהיר, אבל אפשר לסבול. ועוד תופעה מענינת – במקום לברך בגרמנית, אומרים כבר רבים פשוט “שלום!” – כולם פרט לידידי פרישויר.

פעם אחת, זה היה בסוף שנת 1940, מהרתי לאכול ארוחת צהרים ונכנסתי בתל־אביב למסעדה בשם “לויד”, שהמודעה הבטיחה לי שם ארוחת צהרים בעד 45 מיל, דבר שנראה בעיני. המסעדה חדישה, הסידור נקי, פגש אותי בעל המסעדה והופתעתי לראות את דויטש, ריט־מייסטר דויטש, (אינני יודע מה זה ריט־מייסטר אבל זה מצלצל יפה), מבין מנהלי ה“סטורנוס”. הוא הסביר לי שהוא בעל המסעדה ורוב העובדים בה הם מאנשי “סקריה”, גם חלק מהאוכלים, אבל כבר לא כולם. המסעדה, בפנת רחוב מונטיפיורי ואלנבי נמצאת במרכז איזור המשרדים ורבים מהפקידים התחילו מתרגלים לאכול שם. אותי הוא קיבל בסבר פנים יפות. הזמין לי שניצל, עוגה וקפה, ישב אל שולחני וסיפר לי על כל המכרים. המהנדס גליזינגר, מנהל “הסטורנוס” נהיה לזמר בקזינו בחיפה. זה נהג, זה פקיד, זה הלך לרא"פ, אלה התחתנו. ישבתי שם כשעה ודברתי אתו ועם המעפילים שהופיעו לאכול. בסוף לחצתי את ידו של דויטש והבטחתי לו שאני מעתה קליאנט קבוע של המסעדה. בצאתי מסרה לי המלצרית היפה את החשבון, ושלמתי בקופה 110 מיל. אבל אין דבר. השניצל היה טוב, וגם ידעתי שהאנשים הללו, שהבאנו לארץ, לא ילכו לאיבוד.

במשך החודש האחרון של שנת 1940, לפני צאתי לדרך לאמריקה, כהנתי בארץ בתפקיד של נציב בית“ר זמני. בתפקיד זה נזדמן לי לבקר ברוב הפלוגות. שם נפגשתי בפעם הראשונה עם המוני הבית”רים מ“סקריה”. הם עוד לא הסתדרו. עליהם עוד לשרת שנה וחצי בפלוגות. רק אז יהיו רשאים לחפש לעצמם סידור אישי. והם גם עוד אינם להוטים אחרי זאת. מהם קבלתי רושם הפוך מזה שהיה לי במסעדת “לויד”. שם, במסעדה פגשתי אנשים שחושבים שהנה לבסוף הם הגיעו למחוז חפצם.

בפלוגות בית"ר פגשתי אנשים שטרם הגיעו. הם ידעו שעוד רב הדרך לפניהם. בשבילם המסע רק התחיל.

ערי ז’בוטינסקי מציין בסיפורו את עזרתם של ועד “הידידים האמריקניים של ארץ־ישראל היהודית” בשלב מכריע של ההכנות להפלגת “סקריה”. כיצד קם ועד זה? בינואר 1939 הגיע לארצות הברית קולונל ג‘. ה. פטרסון, מפקד אחד הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, בלוויית מר ח. לובינסקי, כדי לגייס את עזרת הציבור היהודי והלא־יהודי בארצות הברית למען העליה ב’. זמן קצר אחרי זה הגיעו גם שליחים אחרים מטעם האצ“ל, אריה בן אליעזר, יצחק בן־עמי, ד”ר א. רפאלי־הדני, והלל קוק (פיטר ברגסון) וביזמתם הוקם ביולי 1939 ועד “הידידים האמריקניים של ארץ־ישראל היהודית” במטרה לסייע למיבצע העליה החפשית. ועד זה, שכלל יהודים ולא יהודים כאחד, ביניהם את רוברט בריסקו, מרים היימן, רבי לואי ניומן, מר שבום, ש. ליברמן, ה. סלדין, ד“ר שנדל, א. ווילף, ה. קטייטל ואחרים, נתקל בהתנגדות נמרצת של המוסדות הציוניים הרשמיים בארצות הברית שהרבו להסתייג מפעולותיו, אולם הצליח לעורר אהדה רבה בקרב הציבור האמריקני וזכה לתמיכתם הפעילה של אנשי ציבור ומדינאים חשובים. במרוצת הזמן צמחו מועד זה הועד למען צבא עברי ו”הליגה למען ארץ־ישראל חפשית“, והפעילים הארצישראליים שאליהם הצטרפו גם שמואל מרלין וערי ז’בוטינסקי, לאחר ששוחרר מן הכלא, כיננו את ה”ועד לשחרור האומה“. נציגו של ועד זה באירופה היה ד”ר ראובן הכט, שגם חלקו היה כאמור רב בהכנת מסע “סקריה”.

מכתבו של הנרי מונטר    🔗

להשלמת התמונה מן הראוי להביא כאן נוסח מכתב הזורע אור על יחס המוסדות הציוניים הרשמיים לעליה ב' בכלל ולמסע “סקריה” בפרט. המכתב נשלח ב־1 בפברואר 1940 על ידי מר הנרי מונטר, ששימש אז סגן מנהל המגבית היהודית המאוחדת בארה“ב, אל רבי ברוך רבינוביץ מהגיסטון, מרילנד, ארה”ב¹⁸.

"רבי רבינוביץ היקר,

בידענו את מידת התענינותך במגבית היהודית המאוחדת, רואים אנו לנכון להגיב על הדעות שהבעת במכתבך מיום 20 בינואר.

הריני מצרף בזה שני קטעים העשויים לסייע בידך לשנות את עמדתך לגבי גילויים שונים הנוגעים לפרשת הפליטים על הדנובה; אחד מהם הוא מה“ניו פלסטיין” מיום 26 בינואר, והשני מתוך טור של יעקב פישמן, אחד מעורכי ה“מארגן זשורנל”, המנתח ללא משוא פנים את הבעיות, כפי שהן נראות בעיני מוסדות הציבור.

קשה מאוד לדון בנושא עדין זה בפומבי, אולם יש לי ההרגשה כי חשוב הדבר שתהיה לך ידיעה מלאה על העובדות, הנני נוטל איפוא לעצמי את הרשות לכתוב לך מכתב זה ולתאר בו את העובדות במלואן.

1) המגבית הארצישראלית המאוחדת היא מכשיר לאסוף כספים מטעם הסוכנות היהודית והקק"ל. ויהיה יחסה של הסוכנות לעליה בלתי רשומה לארץ־ישראל אשר יהיה, הרי כמוסד מוכר באופן חוקי, אין היא יכולה להביע בפומבי את התענינותה או אהדתה לעליה זו. ברגע זה נתונה הסוכנות היהודית בשיחות עם הממשלה הבריטית בדבר הוצאת מיכסת סרטיפיקטים חדשה לעובדים לתקופת ששת החדשים המתחילה ב־1 באפריל. כפי שידוע לך הרי אפילו הספר הלבן חוזה מיכסה של עשרת אלפים עולים לשנה, פרט לסרטיפיקטים שהממשלה עלולה להפריש לפליטים מן המספר הכולל של 25 אלף רשיונות מיוחדים שהבטיחה הממשלה להעמיד לרשות הפליטים. הדגשה פומבית של העלייה הבלתי־רשומה, והודעת הסוכנות היהודית כי לא זו בלבד שהיא מאשרת את העליה הבלתי־רשומה אלא שהיא תומכת בה מבחינה כספית, עשויה להנחית מהלומה ניצחת לאפשרות העליה של עולים חוקיים ומוכשרים כהלכה.

2) איגוד הידידים האמריקניים של ארץ־ישראל היהודית הוקם על ידי קבוצת רביזיוניסטים, בראשות רבי לואיס ניומן, שהכריזו כי מטרתם העיקרית היא לאסוף כספים בארה"ב למען העליה הבלתי־רשומה לארץ ישראל. יש להניח איפוא כי הידידים האמריקניים של ארץ־ישראל היהודית – אף שאין בידם להוכיח פעילות אחראית בכיוון זה – פנו אל יהודים אמריקניים, הרוחשים אהדה לעליה הבלתי־רשומה וביקשו את תמיכתם לתכנית זו. הידידים האמריקניים של ארץ־ישראל היהודית הכריזו בפומבי כי המוסדות המקובלים אינם רוצים ואינם יכולים – בגלל אופיים הרשמי – לממן את העליה הבלתי־רשומה לארץ־ישראל. זו הייתה ההצדקה להקמת ארגונם הנפרד.

במשך שנים רבות הוקיעו הרביזיוניסטים בכל הארצות, וגם בארה“ב, את הקרנות השונות ובכלל זה המגבית הארצישראלית המאוחדת, כלומר קרן היסוד וקק”ל ואף חיבלו בעבודתן. אפילו בארץ־ישראל עצמה ערכו הרביזיוניסטים, נאמנים לשיטות האלמות שלהם, התקפות על מרכזי הקרנות הלאומיות. אולם כאשר נתקלו בקשיים שהם עצמם יצרו, ביקשו הידידים האמריקניים של ארץ־ישראל היהודית את אהדת הציבור, בגנותם את המגבית הארצישראלית המאוחדת על שאין היא מעניקה להם כספים, אף כי הם טענו כל הזמן שהמגבית הארצישראלית אינה ראויה לתמיכת הציבור.

3) הסיוע לעליה בלתי־רשומה לארץ־ישראל היא אחד התפקידים הרציניים העומדים בפני העם היהודי עתה ובעתיד. יש לזכור שני יסודות: ראשית, צרכי הפליטים הבורחים מפני חורבן ודאי, ושנית צרכי ארץ־ישראל לעולים המסוגלים לתרום לגידולה הקונסטרוקטיבי של הארץ, כדי ליצור מקומות חדשים לעולים נוספים. במידה שיחידים הקשורים בסוכנות היהודית גילו ענין בעליה הבלתי־רשומה, הרי הייתה התענינות זו מבוססת על הכרת העובדה כי ה“סלקציה” היא גורם נמנע בכל טיפול בבעית העליה לארץ־ישראל. “סלקציה” יש להבין כבחירת גברים ונשים צעירים שהוכשרו באירופה למלא תפקיד יצרני בחקלאות או בתעשיה והוכנו מבחינות אחרות לחיים בארץ־ישראל, הכרוכים בקשיים ותלאות שיש להתכונן להם מבחינה גופנית ופסיכולוגית. שיקולים סנטימנטליים יש להם כמובן משקל חיוני, וכל אחד היה רוצה להציל כל יהודי שאפשר למלטו מן התופת באירופה.

אולם שעה שמטפלים בתכנית כל כך עדינה כעליה בלתי־רשומה, ברור כי מן ההכרח שהאנשים הנשלחים לארץ־ישראל יהיו מסוגלים לעמוד בתנאים הקשים שבהם עליהם לחיות שבועות וחדשים על פני הים התיכון, וכן בקשיים המצפים להם בהגיעם לחופי הארץ. אמת טרגית היא כי עשרות עולים בלתי־רשומים אשר סבלו מחוסר מזון ובגדים בסירות הרעועות החוצות את הים התיכון, מתו בבטן הספינות הללו.

אנשים אחראים ומנוסים מסויימים מסייעים לאחרונה לעליה לארץ־ישראל על יסוד בלתי־רשום. בארבעת השבועות האחרונים, למשל, כונסו 2200 אנשים צעירים, גברים ונשים, מגרמניה, פולין ומקומות אחרים אל הדנובה לשם משלוח לארץ־ישראל. 750 מהם הועלו על אניה אחת. לא תמצא בשום עתון רמז לפעילות זו, כיוון שהאנשים האחראים אינם מעונינים בפירסום למטרות פוליטיות או מפלגתיות, אלא אך ורק בהבאתם של הצעירים היצרניים האלה לארץ־ישראל. הם מבינים כי ככל שירבה הפירסום סביב פעילות זו, כן מצטמצמות האפשרויות לבצע את העלאת היהודים לארץ־ישראל בדרך זו.

בודאי תזכור כי אחד הגילויים המצערים בפרשת “סט. לואיס” היה הפירסום הסנסציוני בכל העמודים הראשונים של העתונות האמריקנית, אשר הכביד על ממשלת קובה לסגת מהחלטתה הנואלת שלא לקבל את 900 נוסעיה של “סט. לואיס”.

4) כאשר נתפרסם לפני שבועיים ברבים דבר השיירה על הדנובה, שאורגנה בהשראת הרביזיוניסטים, פנתה אישיות אחראית אל הידידים האמריקניים של ארץ־ישראל היהודית והסבירה כי ניתן לחסל פרשה מסויימת זו באורח משביע רצון, אם יפסיקו הידידים האמריקניים של ארץ־ישראל היהודית את מגביתם הנפרדת, הנערכת ללא הצלחה יתירה, ואם יכירו בעיקרון הסלקציה בעליה וימסרו דין וחשבון לציבור על הכספים שנלקחו מן הנוסעים תמורת הסעתם לארץ־ישראל. הידידים האמריקניים של ארץ־ישראל היהודית דחו תנאים אלה, משום שהיו מעונינים כנראה יותר בניצול הענין לצורך צבירת הון פוליטי לארגונם מאשר בגורלם של אלפיים היהודים. במקום זה הוסיפו להטיל האשמות על מנהיגים יהודיים אחראיים, שלא יצרו את המצב ואינם אחראים לו בשום פנים.

5) חשוב הדבר כי מנהיג כמוך יראה לנגד עיניו את העובדות ביחס לאופי העליה המעודדת על ידי הרביזיוניסטים. מנהיגי “פורים” אלה, המעונינים ברובם ברווח שיוכלו להפיק מעסק זה, נדדו על פני ארצות אירופה והכריזו באזני כל מי שמוכן לשמוע כי ניתן להעבירם ארצה תמורת תשלום, סכום מסויים, העולה תמיד על 900 דולר, שצריכה לעלות ההסעה מן הדנובה לארץ. במקרים מסויימים לקחו 500 דולר ואפילו יותר. מכל מקום, סכומים אלה עלו תמיד על הסכום שהיה הנוסע משלם לחברת נסיעות סדירה. מכאן שאלפיים האנשים שרוכזו על ידי הרביזיוניסטים על הדנובה, הכניסו בודאי סכום של 200 אלף דולר בערך. רבים מן הנוסעים הם אנשים זקנים, שגורלם קרוב ללבם של כל יהודי, אולם אין הם, מכל מקום, מסוגלים למסע המסוכן על פני הים התיכון באניות, שקברניטיהן מסכימים להפלגתן רק משום התשלומים המופרזים שהם גובים. במלים אחרות, אין הרביזיוניסטים מנהלים מפעל ציבורי, אלא הם עוסקים בסחיטת דולרים מבני אנוש, שחרדתם ושאיפתם העזה להגיע למקום מבטחים בארץ־ישראל, מניעה אותם לשלם כל סכום אשר נדרש מהם.

בדיון פומבי אין זה מקובל שיהודי יעלה על דעתו אפשרות קיומם של פושעים בקרב שורות היהודים, אולם במידה שזה מכתב פרטי, הרי סבורני כי יהיה זה הוגן כלפיך וכלפי האינטרסים שאתה מעוניין בהם, לציין כי רבים מן האנשים אשר הובאו לארץ־ישראל על ידי הרביזיוניסטים, על בסיס עסקי זה, הם זונות ופושעים – ובכל אופן לא יסוד העשוי לתרום לבניין בית לאומי יהודי, שיהא לכבוד ליהודים בכל אתר ואתר. ריבוי הפשעים בארץ־ישראל בשנה האחרונה משקף באופן טרגי את תוצאות העליה הבלתי־רשומה שנוהלה על ידי כמה קבוצות בלתי אחראיות.

6) האנשים אשר הקדישו את חייהם לבנין הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל, כיוונו את שאיפותיהם לשתי מטרות: הראשונה היא לאפשר את כניסתם לארץ־ישראל של היהודים הזקוקים לבית, והשניה – להקים בארץ־ישראל מרכז אשר בו יתורגמו לשפת המציאות האידיאלים היהודיים.

כל המבנה של הבית הלאומי, המושתת על יסודות פוליטיים, גיאוגרפיים, כלכליים וסוציאליים עדינים, עשוי בסופו של דבר להתמוטט, אם יסודות אלה לא יהיו בריאים וחזקים. כיום זקוקה ארץ־ישראל לצעירים המבינים מה משמעות הבית הלאומי, והמוכשרים לתרום להגברת כושר הקליטה של הארץ.

אין לתאר נשק קטלני יותר, שיסופק לאויבי הציונות בקרב ממשלת בריטניה או הערבים, או אפילו העם היהודי, מאשר הצפת ארץ־ישראל באנשים זקנים או בלתי־רצויים, העשויים לחתור תחת תנאי החיים בארץ־ישראל ולהרוס את היסודות הכלכליים להבטחת עליה מתמדת.

הרחבתי את הדיבור על עקרונות אלה, משום שאני מאמין כי האשמות רבות, בלתי הוגנות וחסרות שחר, הועלו בגלל חילוקי הדעות המדיניים בין הרביזיוניסטים והמוסדות הרשמיים.

שום אדם בר־דעת לא אמר מימיו כי ארץ־ישראל תוכל לקלוט את כל מליוני היהודים הזקוקים למקלט, ואפילו היו העליה החוקית והבלתי־רשומה ביחד מאפשרות את כניסתם של כל מליוני יהודים אלה. אנו יוצאים מתוך הנחה שארץ־ישראל יכולה לשמש מקלט רק לחלק מאלה הזקוקים לחופש ולבטחון. דבר זה הוא תוצאה של צירוף מכשולים מדיניים וכספיים. עד אשר יפותחו מקורותיה של ארץ־ישראל אפשר לקיים לכל היותר עליה של שלושים עד ששים אלף לשנה עד אשר אפשר יהיה להגדיל מיכסה זו בהדרגה. בתנאים אלה, האין זה מחובתם של המנהיגים האחראיים לתת דעתם על הצורך לברר את העליה, וביחוד לנוכח התנאים שבהם נערכת כיום העליה הבלתי־רשומה?

עם זה עלי לציין כי פקידים אחראיים רמזו שאפשר היה לטפל בכל אחד מן העולים המרוכזים על הדנובה, אילו רק היו הידידים האמריקניים של ארץ־ישראל היהודית מעוניינים באמת בצרכיהם של הפליטים ולא באינטרסים מפלגתיים.

אם כי אין לזה. נגיעה לדיון, ברצוני לציין עוד כי בשלושת השבועות האחרונים לא פנו הידידים האמריקניים של ארץ־ישראל היהודית אף פעם באורח ישיר ורשמי אל המגבית הארצישראלית המאוחדת ולא ביקשו את עזרתה והתערבותה. כל מה שהמגבית יודעת על המצב – נודע לה מתוך ההאשמות הבלתי מבוססות שפורסמו בעתונות.

שלך בכל לב

חתום: הנרי מונטור

סגן המנהל של המגבית היהודית המאוחדת

שלמה יעקבי ויוסף כצנלסון ז"ל    🔗

לא נוכל להשלים את הפרק על מסע “סקריה” מבלי להזכיר שנים מראשי העליה ב', אשר נפלו על משמרתם בתקופת התארגנותה של שיירה גדולה זו: שלמה יעקבי ויוסף כצנלסון זכרונם לברכה.

שלמה יעקבי, היה ממונה מטעם נשיאות הצ"ח על עניני העליה ב'.

בהיותו בשליחות זו בפריס, בראשית נובמבר 1939, חלה לפתע. הוא נותח, אך שוב לא קם מחוליו – והוא רק בן 42 במותו. מעוזריו הראשיים של ז’בוטינסקי היה, יליד אודיסה. בהיותו תלמיד הגימנסיה הצטרף לתנועה הציוניות ובימי הפרעות ביהודי אוקראינה, בסוף מלחמת העולם הראשונה, היה בין ראשי המארגנים של ההגנה העצמית. אחרי המהפכה הבולשביסטית יצא מרוסיה ועבר ללונדון. כאן התקרב להצה“ר ומילא תפקידים מרכזיים בתנועה. בקונגרס היסוד של הצ”ח נבחר לנשיאות ובשנות חייו האחרונות התמסר בעיקר לארגון העליה ב'.

יוסף כצנלסון, היה ראש מפקדת העליה ב' שהוקמה בעקבות “ועידת פאריס”. עם פרוץ המלחמה נתקע בורשה, ובגלל מחלתו הקשה לא יכול היה לצאת את פולין. בעת הרעשת ורשה על ידי הנאצים נפצע, ובהיכנס הגרמנים נאסר והוחזק זמן מה במחנה ריכוז. רעיתו עמדה כל הזמן לימינו וסעדה אותו על מיטת חוליו, אך בכ“א טבת ת”ש גבר מר המוות ויוסף כצנלסון עצם עיניו לנצח.

יוסף דב בן ניסן אלטר וזלדה כצנלסון נולד בבוברויסק בשנת תרנ“ו (1896). חניך ה”חדר המתוקן" בעיר מולדתו וחניך הגימנסיה הרוסית למד משפטים, היסטוריה וכלכלה באוניברסיטאות קיוב ווינה. לתנועה הלאומית הצטרף לאחר מאורעות תרפ“ט. תחילה היה פעיל בבית”ר כמפקד קן ירושלים. אחר כך היה ממנהיגי הצ"ח. בשנת 1938 יצא לחוץ לארץ כדי לפעול בעליה ב' – ומשליחותו זו לא חזר.

ילדים יקרים,    🔗

מכתביכם לא הפתיעו אותי. לא צריכים להיות מילים אחרות בפי נוער בתקופה זו. כמה טוב לחיות ולפעול עכשיו כשהדרך כל כך פשוטה: ללכת למטרה מבלי לבקש רשות מהמתנגדים ומשרתיהם. פשוט כמו חידת קולומבוס. אפשר היה להתוכח עם קולומבוס טרם שגילה את אמריקה, אבל צריך להיות עור ומטומטם, כדי לחשוב, שאחרי שגילו את אמריקה לא יסעו לשמה. הדרך למלכות ישראל כבר גלויה. גלינו אותה במשך השנה החולפת. אין דבר שיוכל עכשיו למנוע מהשגת המטרה ומהר מאוד.

הפסימיסטים בחלקם באים למסקנותיהם מחשבונות פרטיים ובחלקם אינם רואים את הנעשה מחוץ לד' אמות שלהם. חבל על עשרות השנים שהלכו לאיבוד במסדרונות של זרים ומשרתיהם, אבל ברוך שהחיינו והגיענו לזמן הזה, שבו עלינו סוף סוף על הדרך הנכונה, דרך של עצמאות מוחלטת, מידית, כבר מאתמול, עצמאות בכל וקודם כל – במַרְש הגדול למטרה הגדולה.“והגיענו לזמן הזה, שבו עלינו סוף סוף על הדרך הנכונה, דרך של עצמאות מוחלטת, מידית, כבר מאתמול, עצמאות בכל וקודם כל – במַרְש הגדול למטרה הגדולה.”

 

פרק שלושים־וחמשה - “פנצ’ו”    🔗

ראשיתה של השיירה שאנו באים לספר קורותיה בפרק זה היא במדינת סלובקיה העצמאית, בקיץ 1939. לאחר דחיות מרובות, שנבעו מן הקושי להוציא מסלובקיה את דמי־המסע (הדבר נעשה בצורת “טרנספר”: מסלובקיה נשלחו עצים לארץ, ותמורתם הופקדה בבנק בלונדון לחשבון מרכז עליה ב') – נקבע מועד צאתה של השיירה ל־9 בספטמבר 1939 מברטיסלבה. השיירה עמדה לצאת ברכבת לנמל היוגוסלבי שושק, שבים האדריאטי, ומשם באניה “סנט. בראוקס” אשר נקנתה על ידי א. גלזר בצרפת. אולם ב־3 בספטמבר פרצה המלחמה וממשלת צרפת החרימה את האניה. מאין אניה התפוררה השיירה ואורגנה מחדש מספר פעמים עד אשר יצאה לדרכה ב־18 במאי 1940, על סיפון האניה “פנצ’ו”, שהגיעה לנמל ברטיסלבה. אולם למחוז חפצם הגיעו נוסעי “פנצ’ו” רק לאחר ארבע שנים – ב־2 ביוני 1944.

האניה “פנצ’ו” לא הייתה אלא “סטפנו”, שהזכרנוה בפרק הקודם, ואשר שימשה “מקלט לילה” לנוסעי “ספירולה” התקועים בקרחי הדנובה. ראובן פרנקו קנה את “סטפנו” מידי בעליה האיטלקיים והאניה נרשמה על שמו. היא הניפה דגל איטלקי, אולם הודות לקשריו של פרנקו הצליח לרשום אותה כאניה בולגרית, אף כי איטליה כבר אסרה בתקופה ההיא על הוצאת אניות מן הצי האיטלקי.

“סטפנו” הובאה לבראילה, שם הוכשרה להפלגה, שמה שונה ל“פנצ’ו” והיא הניפה דגל בולגרי. במחצית מאי הגיעה כאמור “פנצ’ו” לברטיסלבה לקבל את נוסעיה.

את קורות השיירה העלה אחד ממארגניה וראשיה, מר יהושע ציטרון הלוי, בספרו “הביתה”, שראה אור בתל־אביב בשנת תש"י ואנו נביא להלן קטעים מספר זה.

“… “פנצ’ו” נולדה באנגליה כארבעים וחמש שנה לפני הפלגתנו. ספינת גרר זו, משקלה ומידותיה לא השתנו מאז היבנותה. נפחה היה 279 טון, אורכה מחרטומה עד ירכתיה 55 מטר, רחבה המקסימלי במתניה המחוטבות שבעה וחצי מטר וגובהה כחמישה וחצי מטר. את יתר תכונותיה המעולות למדנו להכיר במשך נסיעתנו הארוכה. שני המחסנים שהיו מתחת לקו המים שמשו שיכון ל־150 צעירים. המחסן שהשתרע מתחת לחרטום נשא בגאווה את השם “עכו” והיה מעון הבית”רים. השני בו התגוררו המבוגרים יותר, כונה בשם המפוקפק “אילאבה”, בית הכלא הגדול שבסלובקיה.

הקומה שהותקנה על הסיפון הייתה יצור מוזר למדי, בשתי קצוותיה נעשתה צרה ולבשה צורת טריז כפול. היא חולקה לשני אולמות נפרדים. שני אולמות אלה חולקו לארכם במחיצת קרשים ועל ידי כך נוצרו ארבעה אולמות שקלטו את הנשים, את הטף, את הקשישים ואת המיוחסים כגון: הנהלת השיירה וכמה מחברי משטרת האניה.

בכל אולם עמדו המיטות בשלוש קומות, זו מעל זו ולכל חבר הוקצבו על ידי שר הקיצוב שלנו כ־ 40־35 ס"מ ברוחב והיו אחדים שהביאו אתם מזרוני גומי, שתפסו בהנפחם מקום רב ממה שהוקצב לכל דיירי האניה. זה גרם לסכסוכים מרובים. רצה אדם לסוב לצדו, לא יכול בלי עזרת שכניו ובלי טכסים מיוחדים. רצה להרים ראש במיטה, נחבט בקרשי הקומה שממעל. רצה לנוח אחרי הצהריים, להחליף כוח ביום ארוך של “שב ואל תעשה” – טיפות מרק דלפו ממעל על בטנו או על חטמו. הודלקה מנורה – והפלתה בראשך בעברך תחתיה. חושך שורר באולם – איך תמצא את מקומך? הגעת למקומך תוך כדי גדופים נמרצים – איך תידחק בין שני שכניך?…

כמו לכל האניות כך גם לזו שלנו היה סיפון. אך בעוד שבאניות רגילות שמש הסיפון מקום מרגוע וטיול לנוסעים – אצלנו אסור היה לעלות עליו. ולאיסור זה כמה סיבות מבוססות בהחלט.

נקודת הכובד של האניה הייתה על הסיפון המקורי, שהפך אחרי התיקונים לגג של הקומה הראשונה. קומה זו, שרק עכשיו נבנתה עליו, משקלה כבד כל כך ששווי המשקל היה תמיד בסכנה. כל מטען נוסף עלול היה להמיט עלינו שואה. לכן הטענו את החבילות הכבדות ואת המזון בתחתית האניה. ה“פנצ’ו”, כרוב כלי השיט בנהרות, הייתה מונעת בשני גלגלים ענקיים שחתרו במי הדנובה השקטים.

קטנה הייתה אניתנו, בכל זאת היה בה מקום לכולנו, צפופה הייתה וחסרת נוחיות, ובכל זאת נשאנו את סבלנו ברצון. צר היה המטבח, מעופש ואפל הסיפון התחתי, ובכל זאת ראוי לציון שאיש לא חלה במחלה רצינית במשך נסיעתנו הארוכה.

יצאנו מתחום סלובקיה ושטנו במי הדנובה ההונגרית, באניה שבנוה אנגלים, קנוה איטלקים, שטה תחת דגל בולגרי, קברניטה רוסי ומלחיה יוונים. כך הפלגנו מצויידים בויזה פרגוואית לארץ היהודים, שהכניסה ליהודים הייתה אסורה לתוכה!…

במי הפקר    🔗

החיים באניה התחילו לזרום במסלולם הרגיל. היהודים, עם המשנה תכופות את מקום מושבו, מסתגלים מהר לתנאים חדשים. כבר ביום הראשון של הנסיעה רבו הנשים על הפרוזדורים הצרים שעל יד החדרים העליונים, כי לא הספיק המקום לכל אלה שרצו לכבס, ולא הייתה באניה יותר מגיגית אחת. אחרים עסקו בהפיכת מצעם המוקצב לקן־חמד, לבית פרטי, אך נתקלו בבעיה חמורה: כיצד? כי לכל לא הספיק המקום. עקרות בית, בטלות מעבודתן הרגילה תפרו וילאות לתלות על החורים הקטנים בדופן האניה שנקראו בשם “חלונות”. הסתכלנו לעבר החופים ההונגריים ולבנו רטט משמחה על כל צעד קדימה.

בבאיה אירעה תקלה קטנה. אניתנו עלתה על שרטון־חול. אך אחרי תמרונים זריזים נחלצה מן הצרה, מבלי שהנוסעים הרגישו בה. הגשם לא חדל, האנשים הצטופפו בפרוזדורים הצרים. מצב הרוח היה מרומם, כרגיל אצל בני אדם המצפים למשהו טוב. ארוחת הצהריים הייתה ערבה לכל. טוב מדי אמרו מגידי העתידות.

השלכנו עוגן במוהץ, נמל שבדנובה הדרומית. הואיל ואניתנו לא משה משם לא למחרת היום ולא ביום שלאחריו – החלו המשדרים החשאיים משדרים שמועות משמועות שונות. מפטפוטי הנוסעים נודע, גם להנהלת הטרנספורט המצב לאמיתו. שלושה ימים נתעכבנו במקום, ובינתיים שעשענו בשירים עבריים את תושבי העיירה הקטנה המטיילים על שפת הנהר. הדבר החיובי היחידי שיש לזקוף על חשבון שהותנו במוהץ הוא התווספותם של שני חברים. עזבנו את המקום והגענו לנמל בזדן שביוגוסלביה שבקרבתו נאלצנו להשליך עוגן, כי אזל הדלק. בינתיים הגיעה מברטיסלבה ספינת הנהר “אורול”, כשעל סיפונה מאה יהודים ניצולי בוכנוולד, אשר שוחררו משם על סמך תעודות המעידות על הסעתם מעבר לים. קבוצה זו נקלטה ב“פנצ’ו”. סופק לנו דלק והפלגנו.

ארבע פעמים הגענו לשער הברזל ובכל פעם החזירונו השלטונות הרומניים. מולדבה הייתה התחנה הראשונה בדנובה הרומנית. מפקדה היה סמל הצרות לנו ולדרכנו. בבדקו את הניירות התברר שאינו מתכוון רק לשוחד, אלא התנכל ממש לנסיעתנו. ועדה רדפה ועדה, וכולם בדקו וחקרו האם אניתנו כשרה וחזקה למדי לחצות את אשדות הדנובה התחתית. בבוא ועדה כזאת הופקדו הנוסעים למקומותיהם, וקבוצה בת שמונה צעירים הועמדה על יד המעבר של הסיפון התחתי. שמונה בחורים אלה שמרו את שווי המשקל של האניה. התוצאה הייתה שקברניט הועדה מצא שהאניה “כמעט בסדר”. גם המכונות נמצאו במצב מניח את הדעת – אך הרשיון להתקדמות לא הושג. לשוא חתרנו עד דרנקובה, שם נתקלנו בביקורת דרכונים שניה.

היה עלינו לחזור לולגה גרדיסטה שביוגוסלביה. אך שם חשבו כבר שנפטרו מאתנו, והואיל ולא היה בידינו רשיון־שהיה, גרשונו גם משם. וכך נתעכבנו במימי ההפקר של הדנובה תקועים ונעלמים מעיני העולם ורחוקים מגואל. כל הנסיונות שחזרו ונשנו לעבור את שער הברזל עלו בתוהו. כל פעם הוחזרנו לשטח היוגוסלבי.

חמישים יום התעכבנו במקום סמוך לכפר דוברה שעל הגבול. את הכפר עצמו לא ראינו בכלל, רק את הז’אנדרמים ואת רועי העזים. וכך זה נמשך מ־26 ביוני עד 16 באוגוסט. קהילת בלגרד קיבלה על עצמה את הדאגה לפרנסתנו וקבלנו מהם ספינת משא “ליואנטו” כדי להקל על הצפיפות. משך תקופה זו התנהלו ויכוחים סוערים בין אלה שרצו להמשיך בדרכם לארץ ואלה שרצו לחזור לסלובקיה או לפחות להכנס למחנה הסגר הקיים בעיירה היוגוסלבית קלדובו, בו ישבו כמה מאות פליטים וחיכו לאפשרות של עליה חוקית לארץ (המחנה בקלדובו על אלף יושביו היהודים הושמד לאחר מכן על ידי הגרמנים באכזריות איומה).

מות ז’בוטינסקי    🔗

באותם הימים הגיעה לאניה הבשורה המדכאת על מותו של זאב ז’בוטינסקי. לא רק חסידיו אלא כל נוסעי האניה השתתפו באבל הכבד על מות האיש שנתן את תורת ההעפלה לנוער העברי. על פני ארונו הסמלי עברו כל הנוסעים: זקנים, צעירים, נשים וטף. בעיני כולם הבהיקו דמעות.

יום אחד הופיעה אנית־גרר יוגוסלבית בלוויית שתי ספינות אחרות. “פנצ’ו” נקשרה לאנית־הגרר כששתי הספינות סומכות בצדה יצאו לדרך. הם עברו את שער הברזל ובהגיעם לגבול המשולש – יוגוסלביה־בולגריה־רומניה נפרדו המלווים מ“פנצ’ו” ועזבוה לנפשה.

הדלק אזל. מלאי המזון נדלדל, לחם אין. האניה שמיכלי הנפט שלה נתרוקנו, התנועעה בדומה לשכור. גלשנו עם הזרם. תכניתנו הייתה פשוטה: להכנס לאיזה נמל קרוב ומשם להתקשר עם מרכזנו.

וידין. תחנת הגבול הבולגרית. מפקד הנמל דיבר במתינות ובקצרה. רשם לו את הפרטים שלנו והבטיח שיחזור בעוד שעה ויביא את תשובת המיניסטריון. ניכר היה שחושש הוא שמא יעשה איזו שגיאה. זהירותו השתקפה גם בתשובתו שנתן בשובו אלינו: וידין הרי היא רק תחנה קטנה. עליכם להמשיך בדרככם עד הגיעכם לעיר לום. שלטונות העיר הם בעלי סמכויות יותר רחבות ממני.

בלום עלו נציגי השלטונות באניה ופרקו כמה אביזרים כדי שלא נוכל לברוח. שוב פעם הופיעה איזו ועדה, השלישית או הרביעית במספר. לקחו את ניירותינו, ובטכס חגיגי הורידו את הדגל הבולגרי מעל התורן. כי רשיוננו פג תוקפו כבר לפני חדשיים. נצטרך להפליג בלי דגל.

קבלנו הוראה לעזוב את הנמל תוך שעה. חבר המלחים סירב למלא אחרי ההוראה, לאמור: בלי דגל לא נפליג. ניתן אולטימטום – ללא הועיל. כאשר ראו הבולגרים שאנו עומדים במרדנו גם אחרי הגשת האולטימטום בשלישית – גררונו בעל כרחנו.

הגענו לג’ורג’ו. הרומנים לא רצו לקבלנו עד שלא נסדר את ענין הדגל בנמל הבולגרי הסמוך – רושצ’וק. הבולגרים שלחונו חזרה בטענה: לא מגיע לכם דגל בולגרי, הרי המלחים נתיני רומניה הם. הפכנו לבעיה בינלאומית. ואנחנו בחרנו בשביל הזהב ועמדנו באמצע הדנובה, בשטח ההפקר בין שני נמלי הנהר הגדולים.

כך עמדנו שלושה שבועות ובינתיים החמיר המצב באניה והלך. מלאי המזון אזל והרעב התחיל להציק לנוסעים – וגם הפשפשים. על דפנות האניה תלינו שלטים ועליהם כתובת בשלוש שפות: “הצילו! אנו סובלים חרפת רעב!” בינתיים חלפו על פנינו ארבע אניות של החברה הגרמנית לשייט על פני הדנובה ועליהן יהודים שפניהם מועדות ארצה, ובראותם את השלטים, שלחו לנו ממזונם: פרוסות לחם גדולות וקטנות שחסכו מפיהם.

ב־11 בספטמבר זזנו סוף סוף. הרומנים גררו אותנו לנמל, מילאו את מיכלי “פנצ’ו” דלק וציוו עלינו להפליג הימה באזהרה כי יותר לא ירשו לנו לעגון בשום נמל רומני.

בין שדות מוקשים    🔗

“פנצ’ו” התנהלה בעצלתיים. היא עוגנת בכל נמל הנקרא בדרכה להצטייד בדלק ובמצרכי מזון. לא בכל מקום ניתן הדבר, ובראשית אוקטובר היא נאלצת לסטות מדרכה, כדי להשיג דלק.

בסוף אוקטובר מפליגה “פנצ’ו” מפיראוס לעבר הנמל התורכי מרסינה, ששם מצפה לה בהתאם לידיעות שבידי הנהלת השיירה שליח מרכז העליה.

והנה באחד הימים – ממשיך סיפורו יהושע הלוי – הופיעו לפתע שתי סירות טורפדו איטלקיות ועצרונו. המלחים האיטלקיים פניהם עטורי זקן לפי אפנת באלבו, חגורות הצלה על מתניהם, וחמושים מכף רגל ועד ראש.

“הפליגו אחרינו! למראה התנועה החשודה הראשונה נוריד אתכם תהומה!” – הזהירנו קצין אחד, כדי להגביר את רושם דבריו, ליטף בידו את הטורפדו העצום שבסירתו.

השמש נטתה לערוב כשנכנסנו למפרץ הקטן של האי סטמפלגיה יפה־הנוף. בדרך לנמל כבר שיערו האיטלקים מי ומי הם אלה שנפלו בשביים ואחד הקצינים העיר: בני מזל הנכם שבאתם לפני החשכה. לו אחרתם שעה, שוב לא הייתם יכולים לאסוף את קרשי ספינתכם העלובה…

נציגי השלטונות עלו על “פנצ’ו”. לי נדמה שעלו כל קציני חיל המצב לראות במחזה של תיבת נוח זו על נוסעיה המוזרים.

מפקד הנמל שאל בתמהון:

– אם פניכם באמת לפרגוואי, מדוע חותרים אתם לכיוון הפוך?

ענינו תשובה לא ברורה. הרגשנו שתשובתנו אינה מניחה את הדעת ביותר.

– מה, אתם הפלגתם באניה זו מברטיסלבה? – תמה המפקד במנוד ראש והוסיף חרישית: אמש, בלילה, הטבענו כאן אניה בריטית. אילו אחרתם במקצת והתקרבתם בחושך, הייתם מקבלים טורפדו בבטן ספינתכם. ואני אומר לכם: אנחנו במלחמה, אבל הגיבורים האמיתיים הנכם אתם, שהעזתם לצאת לדרך באניה כזאת. אך לא כן!

בינתיים עולה הקצין שבדק את בית המכונות ומעיר: “ובכן, עכשיו אני מבין”…

– מה?

– מפני מה לא התפוצצתם בשדות המוקשים שעברתם עליהם – המשיך הקצין. אניתכם אינה מעמיקה שבת במים. המוקשים המגנטיים לא הרגישו בה בעברה עליהם.

כך נקלענו לתוך תוכה של המלחמה. בלילה צווינו להאפיל האפלה גמורה. בינתיים טלגרפו השלטונות המקומיים לנציג איי הדודקנז לשאול מה לעשות בנו. הן לא נעלם מעיניהם שפנינו לארץ “עויינת”, לפלסטינה. פחדנו, שמא יעלה בדעת הנציב להשליכנו למחנה עצורים, אולם הם שלחונו לדרכנו.

למחרת בבוקר הצטרפה אלינו ספינה איטלקית קטנה והורתה לנו את השביל הצר המוביל בין שדות המוקשים.

500 רובינזונים    🔗

לאחר מספר ימי הפלגה נעצרה לפתע האניה. זזה במקצת ועמדה שוב. וכן חוזר חלילה. גלגל ההגה לא פעל כתיקונו. כעבור שעות אחדות הוברר שצינור אחד בדוד נבקע. פתחנו את הברזים והורקנו את המים מן הדוד כדי שאפשר יהיה להכנס לתוכו ולתקנו.

מסביב ים. לא אניה ולא כל סימן ליבשה. לא נוכל לסמוך על כוחנו אנו ועל האמצעים הדלים העומדים לרשותנו.

והאמצעים הם אפסיים. אין לנו אפילו מכשיר הלחמה פשוט, לתיקון הסדק. אין רדיו ואין אלחוט כדי שנוכל לבקש עזרה מן העולם.

אימצנו את עינינו ותרנו באופק אחר יבשה. גלינו בקו אפור המשתרע ממזרח. אי. לא התמהמהנו אף רגע. סירת הצלה הותקנה לדרך. נקבע בה תורן, נפרשו עליו מפרשי עזר והסירה על חמשת נוסעיה נשלחה להביא עזרה מהאי הבלתי מוכר.

בית המכונות הוצף ונתמלא מים. הותקנו משאבות. קמה רוח מערבית. רצינו לנצל גם כוח מניע זה. הנשים גזרו ותפרו סדינים ועד מהרה הפכה “פנצ’ו” לאנית מפרשים.

ירד הערב. הדומיה מעיקה עלינו. האניה בעזרת מפרשיה מתקרבת לאי התקווה. המשמר בחרטום האניה הוכפל. אחדים מהם, חבל ארוך בידם, והם מודדים את העומק. החושך שאפפנו היה סמיך ובלתי חדיר. רק בקושי הבחנו לאחר מכן באור קלוש הנראה למרחוק, הייתה זו אש המדורה שחברינו הדליקו בחוף האי.

רב החובל, בראותו את חומרת המצב, מלא את כרסו יין ומורפיום וברגעים הקריטיים ביותר יצא מכלל שימוש. במקום לעזור, היה בעצמו זקוק לעזרה. לו נתנו בעוד מועד כיוון אחר למפרשים, עם שינוי כיוון הרוח, ייתכן שהיינו יכולים למנוע את האסון, כי הצד המערבי של האי מוגן מרוחות והיה נוח לעגינה. בראותנו את הסלעים הענקיים השחורים מזדקרים בפנינו – נתקנו וגזרנו את המפרשים, כדי להאיט את מרוץ האניה שנטלטלה בכוח איתנים לקראת גורלה…

השלכנו את העוגן לים. היה כבר מאוחר מדי. העוגן לא נאחז בקרקע. רק מרחק כמה מטרים היינו מהחוף. ופתאום – חבטה גדולה זעזעה את האניה. תחתיתה נחבט באגן הסלעי שבקרקע בכוח עצום.

המכה הגדולה העירה את הנרדמים משנתם. אחדים קולם נדם מפחד. אחרים פרצו בצריחות. האניה טולטלה לפנים ולאחור ומדי פעם נחבטה בסלעים. לא ידענו אם נשברה התחתית או רק ניזוקה ונוקבה בצוקים. פתאום התחילה האניה לגלוש אחורנית לכיוון כף עצום, שחודו מזדקר לעבר האניה. הדם קפא בעורקים. עוד כמה מטרים – ונתרסק…

אמהות בוכות וחובקות את ילדיהן. אחרים מלמול תהילים בפיהם. יש האורזים את חפציהם… ולפתע נעצרה האניה. העוגן נתפס ונאחז באחד הסלעים. מפקד השיירה הצעיר נטל מידי רב־החובל את הרמקול וכך נטל לידיו את הפיקוד על פעולת ההצלה.

שלשלנו קורה ארוכה מפורזלת החוד מן הסיפון לעבר החוף. צ’יבי בראון החליק עליה כהרף עין ובעמדו במי החוף הגועשים הידק את הקורה בחבלים ובקרשים לאחד הסלעים וכך הותקן הגשר.

הרמקול החל לשדר פקודות והוראות להצלה. הירידה אל החוף התנהלה בסדר מופתי. אחרי ירידת האנשים חזרו הצעירים להציל את המטען ואת המזון מן האניה המאיימת לשקוע בכל רגע.

האי אשר נקלענו אליו היה שומם לגמרי – ללא שיח וללא עשב, כולו סלעים. על פי כדור־סרק מתוצרת איטליה שמצאו, הסיקו הניצולים כי האי נמצא בכיבוש איטלקי וזהו כנראה האי “קמילה־ניסי”.

במשך עשרה ימים ניהלו חיים של רובינזון קרוזו, תוך מאמצים בלתי פוסקים להסב אליהם את תשומת לבם של אווירונים ואניות – על ידי העלאת מדורות, ציור שלטים גדולים ועליהם הכתובת ס.או.ס. וכדומה. יום אחד (בערב יום כיפור תש"א) יצאו חמישה מהם בסירת־הצלה שנשארה לפליטה ללב ים, במגמה להגיע למקום ישוב ולהזעיק עזרה. במשך חדשים לא נודעו עקבותיהם ורק אחר כך התברר כי הם נתקלו, תשושים ורצוצים, באנית מלחמה בריטית, והועברו לבית חולים באלכסנדריה שבמצרים.

המעצר ברודוס    🔗

ביום העשירי, ב־18 באוקטובר 1940, הגיעה לאי אנית מלחמה איטלקית אשר העבירה 200 איש – כמחצית הניצולים – לאי רודוס, ולמחרת באה אניה אחרת לקחת את הנותרים. ברודוס הוחזקו במעצר במחנה אוהלים בתנאים קשים מאוד – הוטל עליהם לישון על הארץ ולהתקיים ממנות רעב. רק חלק מהם קיבל שמיכות, וצינת החורף והגשמים פגעו קשה בבריאותם, וביחוד בבריאות הילדים. הם פנו בקריאות עזרה למוסדות היהודיים, להצ"ח, לג’ויינט, למשרד הסוכנות היהודית בג’נבה – אך העזרה בוששה לבוא. רק כעבור חודשיים הועברו לקרסקטין גדול, שבו מצאו לפחות מחסה מפני הגשמים. כך חיו למעלה משנה במצור כפול: הם במעצר האי, והאי – במעצר כוחות הברית. היו אלה חיי קהילה יהודית “עצמאית” – עם מסחר, קצת עבודה תרבותית וחינוכית והרבה מריבות.

ב־12 בינואר 1942 הועברו מאתיים מאנשי “פנצ’ו” למחנה הריכוז בפיראמונטי, בדרומה של איטליה. וכעבור חדשיים הועברו לשם גם הנותרים. בכך הייתה הצלתם – כי הקהילה היהודית הקטנה של רודוס הושמדה אחר כך על ידי הנאצים בכבשני אושוויץ…

אולם היו ביניהם כאלה שלא רצו להשלים עם השיבה לאירופה. חמישה בחורים החליטו לברוח ולנסות ולהגיע בסירה לתורכיה ומשם לקפריסין. ברם, בהיותם כבר ארבעה קילומטרים מרודוס התהפכה הסירה, ושנים מהם טבעו.

במחנה פיראמונטי היו 1415 עצורים, מהם 1070 יהודים. בראשית ספטמבר 1943, עם כיבוש איטליה הדרומית, עבר המחנה לשלטון כוחות הברית. וכעבור זמן מה נוצר המגע הראשון בין היהודים במחנה והיחידות העבריות בצבא הבריטי, אשר דאגו להם כמיטב יכולתם, ארגנו הכשרות וטיפלו בהעלאתם ארצה. בקיץ 1944 עלו רובם של אנשי “פנצ’ו” בסרטיפיקטים שהוקצבו למען יושבי מחנה פיראמונטי, ויתרם הגיעו באביב 1945.

“ליברטאד”    🔗

באחד מימי יוני הראשונים של שנת 1940 עזבה את נמל וארנה בבולגריה אנית מפרש עלובה ורעועה – “ליברטאד” – כשעל סיפונה קרוב לשבע מאות עולים. שיירה זו הורכבה ברובה מפליטים חסרי בית וחסרי נתינות, שנעו בדרכים על פני גבולות מבלי למצוא מנוח. גם השלטונות הבולגריים לא נאותו להרשות להם שהייה ממושכת בארצם ולחצו עליהם בלי הרף למהר ולצאת מבולגריה. כבר הייתה להם אניה שכורה, וגם התמורה שולמה במלואה, אולם הספן היווני, קם יום אחד וברח עם כספי העולים.

לעזרתם נחלצו מור בקיש, נציב בית"ר בולגריה ומר וויינגרטן. הם השיגו את עזרת הקהילה היהודית בוארנה ושכרו את ספינת־המפרש העלובה הזאת. אמנם גם מנוע היה בה, אולם ברוב זמן הנסיעה לא פעל.

השיירה הייתה מורכבת ברובה מסתם יהודים. אולם הייתה ביניהם קבוצת בית“רים, ובראשם הבית”רים יוצאי לטביה מתתיהו אורבוך, ישראל וויינר וזלמן רבדל. כן הייתה ביניהם קבוצה מאורגנת של אנשי השומר הצעיר, ושתי קבוצות אלה ניהלו למעשה את כל עניני הספינה במשך שלושים וחמשת ימי הנסיעה והטילטולים. הרעב והצמא והמחלות שלטו בהם מאז עזבם את וארנה עד הגיעם לסביבות חיפה, שם נתפסו על ידי סירת משמר בריטית.

במשך שנה ישבו כלואים בעתלית ולאחר מכן שוחררו.

 

פרק שלושים־וששה - “פטריה”    🔗

מצב יהודי אוסטריה בשנת 1940 כבר היה כמעט לאחר יאוש. הנסיונות לארגן הגירה בקנה מידה גדול נכשלו. אמנם הגיסטפו הייתה עדיין מוכנה בימים ההם להתיר יציאת יהודים, בתנאי שהמארגנים יוכלו להוכיח כי עומדת לרשותם אנית ים אשר תסיע את היהודים לארץ יעודם. בתנאי זה הייתה הגיסטפו מוכנה לשחרר גם עצורים יהודים ממחנות הריכוז. אולם גם מימדי העליה ב' נצטמצמו והלכו בגלל הקשיים בהשגת אניות עקב המלחמה. בוינה היה קיים אז ארגון־גג של כל הארגונים הציוניים. ארגון זה עשה במשך חדשים רבים מאמצים על־אנושיים להשיג אניות ולארגן שיירה גדולה ככל האפשר. הרגש הרגישו כי זוהי ההזדמנות האחרונה הניתנת להם. ואכן, בקיץ 1940 הצליחו לרכוש שלוש אניות – “אטלנטיק”, “פאסיפיק” ו“מילוס” – ולהביאן לנמל הרומני טולצ’ה כדי לקלוט את השיירה, אשר אנשיה הפליגו על פני הדנובה באניות־נהר לנמל היציאה.

על ארגון השיירה, מסעה וגורלה, פורסמו מיד לאחר אסון “פטריה” עדויותיהם של מספר עולים בשתי חוברות ב“ברית ההעפלה” ו“פטריה”. להלן עדות שנלקחה מחוברות אלו.

“ב־14 באוגוסט 1940 נסענו מברלין לוינה ונשארנו שם שלושה שבועות, מסודרים בבתי מלון ואחר כך בבתי־ספר. היינו 500 אנשים יוצאי הרייך, אשר נועדנו יחד לטרנספורט שסודר על ידי הועדה המיוחדת להגירה יהודית אל מעבר לימים. מלבדנו השתתפו עוד 600 וינאים אשר סודרו בברטיסלבה בבית פרימיטיבי וחיכו לעלייתם עוד מדצמבר 1939. אתם יחד הועלינו בברטיסלבה על סיפון אנית דנובה ואחר כך בטולצ’ה על ה”פסיפיק",

הרכב 500 הנוסעים יוצאי הרייך היה כדלהלן: 150 בגיל מבוגר, אשר ל־99 מהם היו ילדים בארץ; ביניהם ציונים ותיקים רבים; 280 חברי ה“חלוץ”; 70 חברי עליית הנוער שכולם היו בגרמניה בהכשרה במשך שנה־שנתיים.

ב־3 בספטמבר עזבנו את וינה. עברנו על יד מרשג את הגבול האוסטרי (הגרמני), והגענו מאוחר בלילה לברטיסלבה. נסענו מיד לנמל ועלינו על האניה, אשר בה מצאנו את 600 הוינאים הנ"ל. אניה זו היתה בת 800 טון, אנית טיולים בדנובה, וכמובן בלתי מוכשרת לגמרי לאכסן בתוכה 1100 אנשים. כל פנה, כל מעבר, הספון כולו, הכל שימש מקום לינה. נדמה היה לנו כי אין לתאר צפיפות גדולה מזו. אך עד מהרה נוכחנו שטעינו. עבודות הארגון נמשכו כיום־יומיים, סודרו שירותי הנקיון והאוכל. יום יום התקיימו שיעורים בעברית, ידיעת הארץ, היסטוריה עברית ולימוד הציונות. שרנו הרבה. למרות כל הקשיים לא פסקה הפעולה התרבותית אף ליום אחד במשך כל הנסיעה. כל ליל שבת בלינו בחגיגיות. החלוצים הדתיים התפללו יום יום בציבור.

מזג האויר היה יפה כל הזמן ומעל ספון האניה נהנינו מיפי הדנובה וגדותיה. כאשר עברנו על פני קלדובו ביוגוסלביה, ששם היו בהכשרה מספר גדול של החלוצים מגרמניה, ראינו על החוף הרבה אנשים מנופפים דגלי תכל־לבן. שם על גדות הנהר עמדו חברינו וקרובינו ואנו היינו צריכים לעבור על ידם מבלי לקחתם אתנו. בפעם הראשונה שרר בינינו דכאון רב. מאורעות יום המחרת עוד הגבירוהו. עברנו את רוסק שצדה האחד הוא בולגרי והשני רומני. נסענו בחצי הנהר הבולגרי והנה הופיעה על ידינו אנית גלגלים זעומה. היא נטתה כל כך על צידה עד שהתקבל הרושם, כי תוך רגעים ספורים תתהפך. בצד הפונה אלינו עמדו צפופים ודחוקים מאות אנשים. אניה זו הייתה “פנשוב” (הכוונה לפנצ’ו" – ח. ל.), שעגנה שם כבר שבועות מספר. השלטונות לא הרשו לה להפליג בהיותה אניה רעועה. על סיפון אניתנו היו כמה נשים שבעליהן היו על סיפון “פנשוב”, אלה קראו אלינו כמה מלים, אך לא קלטנו אותם. מיד השתררה דומיה בינינו.

– לאן אתם?

– לארץ!

– ומה שלומכם?

– אנחנו רעבים.

יותר לא הגיעו הקריאות והמרחק גדל והלך. לא היה בינינו איש שעיניו לא דמעו. מיד התחילו לאסוף פרודוקטים וסיגריות. כיוון שרק ימים ספורים היינו בדרך, נאספו כמויות די גדולות, ולאחר השתדלויות רבות נאותו השלטונות הרומניים לקבל אותן ולמסרן לנוסעי “פנשוב”.

“אטלנטיק”, “פאסיפיק”, “מילוס”    🔗

כעבור יומיים הגענו לטולצ’ה, תחנתנו הראשונה. טולצ’ה נמצאת במרחק של 70 קילומטר משפך הדנובה, על יד החוף עגנו שלוש אניות “אטלנטיק”, “פאסיפיק” ו“מילוס”, שבהן צריכים היינו להמשיך את הדרך. כיוון שהיה צורך להתגבר על כמה קשיים טכניים, נגשו להעברת האנשים מהאניה רק כעבור שלושה ימים. ספינותינו עגנו באמצע הנהר. אל כל אחת מהן התקרבה אחת משלוש האניות. אלינו קרבה “פאסיפיק”. ההעברה התחילה בשעה שתיים אחר הצהריים ונגמרה בשעה 10.30

בלילה. בעלותי על סיפון “פאסיפיק” היה לי הרושם שאנוכי באנית מתים קטנה, צרה, רקובה ואפלה. סירת משא זעירה ופרימיטיבית בעלת קיבול של 900 טון כבת 50–40 שנה, מכילה כ־30 תאים בשביל 60 איש. שני בתי כסא, שני ברזי מים. על האניה הזאת לחצות ימים ולהוביל 1100 איש בתוכה; הרי זה מן הנמנע. אך הבלתי־אפשרי נעשה אפשרי הודות לעבודה המסורה של מרכז הטרנספורט וכל יתר העולים, אשר היו מוכנים לסבול רעב, צמא ומצוקה ובלבד שאניה זו תביאנו ארצה. המצב שנראה לנו באנית הדנובה כצפיפות, היה עתה בעינינו בזבוז מקום. במעברים, בתאים ובכל הפינות נבנו דרגשי שינה בני 3–4 קומות. האנשים נדחקו לתוכם כלתוך מגירות. אויר לא חדר לתאים האלה ופחדנו שנחנק. הרופאים אמרו כי אין אפשרות ללון בתנאים כאלה. ולמרות הכל לנו כך. על שני הסיפונים שכבו האנשים בצפיפות כזו שאיש לא יכול היה לקום בלילה. לא היה מקום להניח כף הרגל. מקום השינה שלי היה בין שני ארגזים שעמדו כה קרובים זה לזה עד כי לא יכולתי להתהפך והייתי מוכרח לשכב כל הלילות על צדי. על הארגזים שכבו אנשים ורק הודות לרווח הצר בין הארגזים, אשר לתוכו נדחקתי, לא נפלו עלי. חסרות לי מלים כדי לתאר למי שלא נסע עמנו, את התנאים באניה. כאשר עלינו על האניה, לא היו בה לא צרכי אוכל ולא כלי בישול, מלבד פרימוס אחד במטבח קטנטן. לא היה אור, לא מי שתייה, לא אפשרות רחצה ולא בית כסא. חסר היה כל הנחוץ לנסיעה. אילו אמרו לנו ביום ההוא כי נבלה באניה זו שני חדשים, היה כל אחד משיב, שאיש לא יעבור תקופה כזו וישאר בחיים. עד מה הטיבונו לסבול כל זאת! לא פרצה כל מחלה רצינית שנגרמה על ידי הצפיפות האיומה ותנאי האניה הפרימיטיביים. בעבודה קדחתנית ביום ובלילה נבנו שלושה דודי בשול גדולים, הוקמו בתי כסא, סודרו מחסני פרודוקטים (בתוך ארובות אויר). ישנו במשמרות. במשך ימים ספורים “דפק” הכל בסדר גמור כמכונה. לא היינו מגיעים לכך, אילמלא היה רצון אחד שליכד את כולם. פעמים רבות במשך הנסיעה חזרנו ונוכחנו, שכולם היו מוכנים לסבול מחסור, רעב וצמא לוותר על שינה ובלבד שיגיעו לארץ. שלושה שבועות היינו תקועים בטולצ’ה. שם קיבלנו כמות פרודוקטים מן החוץ כפי צרכנו. סוף סוף הטעינו את הצידה, הפחם והשמן. גם עובדי האניה הגיעו וצריך היה לפנות בשבילם תאים. גם תא ההגה שבו ישנו ששה אנשים, גם גשר הפיקוד, שהוסיף בלילה עשרה מקומות לינה ושמש ביום מקום לשיחות, פונו. על גג ההגה הורשינו לישון גם להבא ושם הצטופפו רבים.

בטולציה בלינו את ראש השנה. על הסיפון העליון והתחתון התקיימה תפילה בציבור. אחר הצהריים ערכנו מסיבה של כל החלק החלוצי, שהלמה מאד את מצב רוחנו המרומם – כי הרי בשנה החדשה נגיע לארץ־ישראל! בכל הימים הללו נמשכה הפעולה התרבותית על אף הדוחק והקשיים.

בצהרי השביעי באוקטובר הפלגנו מטולצ’ה. אחר הצהריים הגענו לסולינה ויצאנו מרחק מה לים השחור. שם נאלצנו לחכות עד בוקר המחרת למורה הדרך שיוביל את אניתנו אל מחוץ לשדה המוקשים. מעכשיו הייתה כל חניה של האניה שמחה לרבים מאתנו, כי מיד היו קופצים מכל עברי “פסיפיק” לתוך הים ונהנים מרחצה הגונה שנעשתה כה נדירה בחיינו. בשמיני לאוקטובר התחילה הנסיעה בים השחור. רב החובל הבטיחנו כי נגיע לקושטא תוך שלושים שעות. בתחילה נסענו במהירות של 10 קשרים, אך הנסיעה הלכה והואטה. למחרת נדמה היה כי אין אנו מתקדמים כלל. בערב נכנסנו לתוך מפרץ קטן ורב החובל הודיע כי אין ביכולתו להמשיך בדרך; המצפן התקלקל. החוף היה בלתי מיושב ורק מרחוק נראתה תחנת רדיו קטנה. בבוקר המחרת שט אליה רב החובל בסירה. אך התברר שהתחנה נהרסה על ידי הרומנים, כיוון שאזור זה עבר לפני ימים מועטים מידי הרומנים לידי הבולגרים. כמלאך משמים הופיעה אחר הצהריים סירה של משמר החוף. אחרי ששמעו על מצבנו, עלה אלינו קצין המשמר. המכונה התחילה לעבוד, האניה זזה והקצין הובילנו בבטחון לוארנה. בשעה מאוחרת בערב הגענו. העוגן הורד לפני הנמל.

לאחר שהפלגנו החלה סערה חזקה בים השחור. האניה טולטלה מצד לצד. אי אפשר היה עוד להזדקף. כולם הקיאו. גלים שטפו את הסיפון. קורות נפלו. צריך היה לפנות את הסיפון. בלילה הפילה אישה. היינו מוכרחים להכנס לתוך מפרץ מגן. אחרי עשרים וארבע שעות של סערה משתוללת נרגע הים והמשכנו בדרך. כשהשמים בהירים והשמש זורחת עברנו את הבוספורוס. החלו רשמי הנוף היפים ביותר בנסיעתנו. מבלי להתעכב עברנו על יד קושטא, דרך ים השיש והים האגאי. בינתיים התברר כי כמויות הפחם שלנו היו קטנות מדי. גם מי השתיה ומצרכי האוכל אזלו. על כן הוחלט לעגון על יד מקום ישוב קטן באי כרתים. בכל נסיעתנו לא ערכו לנו קבלת פנים כה לבבית וצוהלת כבמקום הזה. התושבים הביאו לנו מתנות ושרו וניגנו לפנינו. הם גילו את ידידותם אלינו במשך כל השבוע שבילינו שם. זו הייתה הפעם הראשונה מאז הרבה שנים, ששררה בנו ההרגשה כי אנו בני אדם שווי־ערך בעיני אחרים. גם פה עלו לאניה באי־כוח הקהילה היהודית והפעם שלחו לנו את כל צרכינו. בעזבנו את הנמל נפנפו ידים מפה ומשם, ולאות תודה לקבלת הפנים היפה שערכו לנו, נגנה התזמורת שלנו את ההימנון היווני. בינינו השתרר מצב רוח חגיגי, התחילה התקופה האחרונה בדרכנו למטרה הנכספת.

בשערי חיפה    🔗

המרחק מכרתים ועד לחוף ארץ־ישראל הוא כ־850 ק"מ. היינו צריכים לעברו במשך ארבעה ימים. אמרו לנו כי ביום השני נראה את קפריסין. עבר היום השני, השלישי, אין לראות לא יבשה ולא אניה.

פשטה שמועה כי שוב התקלקל המצפן ורב־החובל תעה בדרך. בבוקר היום השלישי התחילו לשבור את כל העצים המיותרים ואף את סירות ההצלה. כיוון שנותרו רק מעט פחמים שהספיקו רק עוד לשעות מספר. מאותה סיבה הפסיקו גם לבשל. היכן אנו נמצאים? ים, ים בלי קץ, ואף אניה אינה נראת. ב־10 בלילה צריכים הראשונים לקום מדרגשי השינה שלהם. – כי נחוצים העצים להסקת המכונה. כך נמשך הדבר כל הלילה, איש אינו ישן. רק מעטים מוצאים להם מקום ישיבה. ב־4.30 לפנות בוקר עולה השחר. באופק נראת רצועה. מה זאת? יבשה!!! אך איזו? איפה אנו נמצאים? אולי קפריסין? או אולי סוריה? ואולי באמת הארץ? אנו מתקרבים יותר ויותר. השמש עולה. על גשר הפיקוד מצטופפים הכל וחוטפים את המשקפת אחד מידי השני. והנה קריאה – זוהי ארץ־ישראל!!! אנו מתקרבים למפרץ חיפה. פורצת שמחה וצהלה. מתקרבים, מברכים זה את זה, צוחקים ובוכים מרוב אושר. כל סבל הנסיעה נשכח בין רגע. שרים את “התקווה” ושיר פורץ אחר שיר. הגענו למטרה! הגענו לארץ! כל הסבל מאחורינו. עבר כלא היה! כמה מאושרים היינו ברגעים ההם. עברנו ליד עכו. במרץ מחודש אנו ממשיכים לעבוד, שברנו כל מבנה עץ ובלבד שנחיש את הנסיעה. כמעט לא היו עוד עצים. אך עד חיפה מוכרחים להגיע! לפני הכניסה לנמל התקרבו אלינו שתי סירות בריטיות קטנות (אין אמת בהודעת הממשלה, כפי שפורסמה אחרי כן, שנתפסנו בלב הים), נעצרנו. שני קצינים עלו על האניה ובאותו הרגע עולה הדגל הבריטי על תורן ה“פסיפיק”. האנשים מוחים כף מרוב שמחה. הגענו לחוף מבטחים! ודאי ייפתח לפנינו תיכף שער הנמל. רבים לובשים חולצות לבנות, כדי לציין את חגיגיות הרגע הזה. אך השער אינו נפתח. נשארנו לפני הכניסה. אחד אחד אנו פושטים את החולצות הלבנות. זה היה לפני הצהרים. ביום שישי 1 בנובמבר 1940.

אחר הצהריים הגיעה ועדה רפואית לאניה. נשלחו לחם ותפוחי זהב. כל אחד קיבל חמישית ככר לחם ותפו"ז אחד. לא העזנו להתחיל באכילה. זה בא מן הארץ! מסתכלים בתפוח מכל צד, מריחים אותו, ובהרגשה חגיגית נהנים ממתנת־הארץ הראשונה.

עמדנו כל היום על הסיפון ועינינו לא שבעו מראות את החוף, מוזר היה הדבר שלא הגיע עוד בא־כוח הסוכנות אלינו. אמרו כי עוד מעט מתחילה השבת. אך אחרים הזכירו שאף ביום־כיפור עלו בבולגריה באי־כוח הקהילה היהודית לאניה, אחדים הסבירו שודאי לא הושג רשיון. והנה התחילה להתפשט שמועה כי נכנס לנמל ביום שני, כי למחרת יום השבת, אחר כך יום ראשון, שבו האנגלים אינם עובדים. אם כן ביום שני! ירד אור היום. רק עתה הרגשנו שסירת משטרה קטנה שטה ומקיפה את אנייתנו בלי הרף. בלילה התחיל יורד גשם. כל אלה שישנו על הסיפון ניסו למצוא מקום עמידה במעברים. בפנים האניה מתגלת תמונה שקשה לתארה. ביום הקודם פורקו כל הדרגשים והאצטבאות ואפשר היה לישון רק על הריצפה. שטח המשכב הוקטן בשני שלישים. נשים זקנות וילדים קטנים רבצו על המדרגות וניסו לישון בצורות משונות של שכיבה וישיבה. בחלק הקדמי של האניה ישנים במשמרות, כל ארבע שעות. אחדים נרדמים בעמידה. אמהות יושבות על הריצפה, ילדיהן הקטנים דבוקים אל גופותיהן.

סוף סוף עלה עמוד השחר והשמש זרחה. יכולנו לעלות על הסיפון. השבת הראשונה על יד חופי הארץ. אחר הצהריים נשלחו שוב פרודוקטים ומאז חזר הדבר יום יום. תמיד אותה המנה הזעומה. לא הבינונו. אנחנו בארץ וגם פה עלינו לרעוב? במשך כל הנסיעה לא סבלנו מצוקת רעב כמו בנמל חיפה. ביחוד סבלו הצעירים. מנתנו הייתה חמישית ככר להם שצריך היה להספיק לארוחת הבוקר והערב. בצהריים רבע ליטר מרק. בערב תפו“ז אחד, גבינה משולשת אחת או שתיים, כפית חלב ותה. עברה השבת. עבר יום הראשון ולא ארע דבר. רק סירת המשטרה הקטנה עשתה את הקפותיה יומם ולילה. ביום השני הופצה שמועה כי יעבירונו ל”פטריה" שראינוה עוגנת בנמל. אמרו כי עליה נבלה את תקופת ההסגר של שלושה שבועות, אזי ישוחררו כל אלה שקרוביהם בארץ והמעטים הנותרים יעברו לעתלית. זמן היותנו על “פטריה” יהיה קצר כי בסוף החודש תפליג לאוסטרליה, להובלת צבא. מה מקור השמועות לא ידע איש, אך במהירות עצומה התפשטו וכולם האמינו בהן. והנה שוב חומר חדש לשיחות בלי קץ: מתי תהיה ההעברה? כולם קיוו כי בקרוב. כל אחד התגעגע לצאת מן הדוחק והתנאים הבלתי אנושיים. התהלכו סיפורי נפלאות על “פטריה”; לכל אחד תהיה מיטה משלו, יהיו די בתי־כסא, חדרי רחצה ומקלחות. לא יהיה תור להשגת כל דבר – והשמחה רבתה! אך קשה היה להיפרד מ“הארגז” הישן הזה. בלינו בו שני חדשים ולמרות כל הסבל היו גם רגעי עליה של חלומות ותקוות משותפים, גילויים של קירבת אדם לאדם בצרה, ועל הכל – הן אניה זו הביאה אותנו לארץ־ישראל!

ההעברה ל“פטריה”    🔗

האמנו כי ביום השלישי יעבירונו ל“פטריה” אך גם הוא עבר ולא ארע דבר. ביום הרביעי הגיעה “מילוס” ונתקבלה על ידינו בשמחה רבה. היא עגנה מולנו. בבוקר אותו היום התקרבו סירות קטנות ל“פאסיפיק” – ההעברה התחילה. לראשונה הנשים והילדים. עלי הוטל לעזור בנשיאת המטען וכך זכיתי לנסיעה הראשונה. בהפרדנו מ“פאסיפיק” עמדו כולם על הסיפון ונופפו ידיהם. נסענו דרך מחסום הנמל עד “פטריה” הענקית שעגנה שם. יצרנו שרשרת על המדרגות והמטען הועלה מן הסירה. אחר כך עלו הנשים והילדים. כל אחד הוציא את מטענו ונגש לשולחנות הארוכים. מאחוריהם עמדו פקידי המכס, שבדקו את המזוודות. אין לתאר את הדברים שראיתי בשלושת הימים שנמשכה ההעברה. הפקידים התנהגו בזדון, הוציאו בכוח את כל החפצים מתוך המזוודות, הפכו, זרקו וערבבו את הכל ודרשו אחר כך מהאנשים לארוז את החפצים באותה המהירות שבה הושלכו החוצה. חזרנו ואמרנו להם כי זה כל רכושנו ובמשך שנים לא יהיה בידינו לקנות מחדש חפצים. אך דברינו לא עשו כל רושם עליהם. כאשר אמרו להם שחבריהם למקצוע הגרמנים התנהגו אתנו יותר טוב, הייתה תשובתם – צחוק שטני על השפתיים. אחד הפקידים זרק את המזוודה בגמרו את הבדיקה. דרשתי לדבר עם האחראי, זה בא, שמע את טענותי, והפקיד היטיב במקצת את התנהגותו. החרימו תעודות, כל דבר כתוב, סיגריות, מציתים ורפואות. לא נגע ללבם מצבם של אנשים שהיו חולים וזקוקים לרפואות. “יחזירו לכם” כך אמרו. אשה חולת־לב שלקחו ממנה את הטיפות, העירה לפקיד כי הטיפות הכרחיות לה. הלז לא הגיב על דבריה וניגש לבדיקת המזוודות הבאות. האשה השתדלה כמה פעמים להשיג את הרפואה בחזרה אך לשוא. היא הייתה כבר מיואשת ושבורה לגמרי ממלחמתה זו. עתה אין לה כבר צורך בטיפות – כי הייתה אחד הקרבנות הרבים.

את החולה המסוכן פרידנטל היינו צריכים לשאת מהסירה למעלה. הפקידים דרשו להניחו על הארץ לשם בדיקת המכס. השאירוהו מונח על הארץ זמן רב ורק אחרי מחאתנו התקיפה הורשינו לשאתו הלאה. מצבו הורע כעבור ימים מספר. בנו, הרופא האחראי של הטרנספורט הגיש בקשה לרופא הנמל היהודי להעביר את אביו לבית החולים. רופא הנמל היהודי סרב. כאשר נודע המקרה באניה, פרצה התרגשות גדולה בין האנשים. מצב החולה הלך ורע. ד"ר פרידנטל פנה לקולונל והושגה הרשות להעברתו לבית החולים. כעבור חצי שעה הביאו את החולה לסירת השירות הרפואי. למחרת מת.

אחרי בדיקת המטען נחקר כל אחד וצריך היה להודיע את שמות קרוביו בארץ. באחת החקירות האלה שאל אחד הפקידים אשה שנשאה כרסה בין שיניה, מה טיב התזונה בגרמניה, היא ענתה לו ששם לא ראתה כי ירעיבו אשה במצבה, כפי שהרעיבוה כאן. הפקיד לא שאל יותר.

ביום הששי נגמרה ההעברה של אנשי “פאסיפיק”. בשבת וביום הראשון התחילה העברת אנשי “מילוס”, התנאים ב“פטריה” נראו בעינינו, אחרי אלה של “פאסיפיק” כנוחיות ומותרות. נשים וילדים הוכנסו לתאים, הגברים לאולמות הגדולים שבהם היו מיטות מונחות אחת על גבי השניה. בלילה הראשון ישנו על הריצפה, אך לכל אחד היה שק מלא קש והייתה זו הרגשה מצויינת כשישנו אחרי זמן כה רב שינה הגונה. למחרת בנינו דרגשים ולכל אחד היה מקום מספיק. באניה היו הרבה חיילים אנגליים. בכל מקום עמדו משמרות חיילים מזויינים ברובים. רבים צעקו עלינו ואף הכונו במקלותיהם. היו גם הגונים ביניהם. עד מהרה הבינונו שאנו כלואים בבית־סוהר צף על פני המים.

התענוג הגדול ביותר היה בשבילנו הטיול במסדרון הסיפון. היינו רחוקים מן היבשה כ־400 מטר ויכולנו לראות היטב את חיפה והכרמל. הכל התפעלו מיפי הנוף ומבהירות הצבעים. בחדר האוכל הייתה ערות רבה. על יד שולחנות שונים למדו עברית. על הסיפון התאספו קבוצות לפעולה תרבותית, שרו הרבה. היינו מאושרים. רק לא הבינונו מדוע לא בא עד היום בא־כח של הסוכנות, או של מוסד יהודי אחר. הרי לא ייתכן כי אנחנו היהודים כה חלשים בארצנו שלא יעלה בידי המוסדות להשיג רשיון ביקור! חידה היא לנו.

ניתנה לנו רשות לכתוב לקרובינו בארץ (המכתבים האלה נתקבלו כעבור חודש) אך אלינו לא הגיעה כל ידיעה מן הארץ. ופתאום הופצה שמועה כי לא יתנו לנו לרדת פה וכי ישלחונו ב“פטריה” לאוסטרליה. נדמה היה לנו שהשמועה אינה אמיתית ומגוחכת עד שאין לדבר עליה כלל. אך השמועה צפה שוב. וכאשר הביאו בשבת, 10 בנובמבר, שתי סירות עם עובדי האניה והם סיפרו לנו כי עוד מעט ו“פטריה” תפליג, חשך עולמנו ומועקה כבדה העיקה על לב כולנו. נמצאו כאלה שפזרו את חששותינו באמרם: “הרי ידענו ש”פטריה" תפליג בקרוב וברור כי אנו נרד לפני כן".

“איננו רוצים לאוסטרליה”    🔗

ביום הראשון בערב ישבו אנשים על הסיפון ושרו. קם נער אחד פנה אל החוף וקרא בעברית “איננו רוצים לאוסטרליה. אנחנו לארץ־ישראל, חברים! אחים! עזרונו!!!” הילד הזה בטא את רגשות כולם. קמנו כולנו וחזרנו על קריאתו. באו אנשים נוספים והצטרפו לקריאה. היינו למקהלה מדברת. כל הסיפון התמלא. מאות קולות עיפים ומלאי סבל הקוראים אל הארץ.

בתחילה שירה ולבסוף פרצה בזעקה “התקוה”. כל הרוחות סוערות ונרגשות. בכל מקום מתווכחים. רוב החברים מחזיק בדעה שהאנגלים לא ישלחונו מכאן. ביום השני הודיע הקולונל, שיפקד לפנות את הסיפונים אם התקהלויות כאלה תישנינה.

תשומת לבנו הופנתה בבוקר ההוא לשתי סירות הפחם שעגנו על יד “פטריה”. הטעינו בלי הרף פחמים לאניה. לפועלים אסור היה להרים את עיניהם ולראותנו, ועל אחת כמה וכמה לאמר לנו אפילו מלה אחת. הטעינה נמשכה כל יום ב' ויום ג'. נשים שילדיהן בארץ נפלו מתעלפות. בנים שהוריהם בארץ בכו מר. מהומה בכל האניה. לא יכולנו לשבת בחיבוק ידים למראה האסון הנורא הזה. אך מה לעשות?

לבוקר היום הרביעי נקבעה תפילה בציבור, עוד זו נמשכת והפועלים הפסיקו פתאום את עבודתם. אחד הפועלים מעיז וקורא אלינו: “כל הישוב שובת היום למענכם, איננו מסכימים כי תישלחו מהארץ”. החלטנו על שביתת רעב.

הגיע זמן האכילה. הסירים הובאו למקומות החלוקה. ביום ההוא היה רק תור קצר של ילדים קטנים. בדרך כלל היו ההורים מביאים לילדים את מנותיהם. אולם הפעם עשו זאת הקטנים בעצמם. תמונה זו הייתה עדות להאשמה כבדה. רבים בכו. ביום ההוא צף בפעם הראשונה השם מאוריציוס. לא נישלח לאוסטרליה כי אם לאי בודד וקטנטן באוקינוס ההודי. ההתרגשות גברה והלכה. הרי זה פשע, בימי מלחמה, לשלוח מעפילים כמונו מהחוף האחרון.

ביום החמישי נתפרסמה ב“פלסטיין־פוסט” ההודעה הרשמית על שילוחנו. בערב התאספנו כולנו. מרכזי הטרנספורט דברו. הייתה זו השעה הקשה ביותר בנסיעתנו הקשה ורבת המאורעות. קראו בפנינו מכתב שבו יפנו לנציב העליון. מרצוננו באנו תחת חסות הממשלה ולא נתפסנו בלב־ים. הננו יהודים. לאיזה ארץ יכולנו לבוא אם לא לארץ־ישראל? באנו לא כאויבי אנגליה אלא כידידיה. כמעט לכל אחד יש קרובים בארץ. הרי זה אכזרי הרבה יותר לשלוח פליטים יהודים מחוף הארץ מאשר לגרשם מגרמניה.

וכן יפנו לכל הרשויות. הנשים תכתובנה כתב בקשה אל המלכה, הילדים אל בת המלך. אסור להתיאש!

נסיון בריחה שנכשל    🔗

ושוב יום ששי. יום שמש זוהר. עמדתי על הסיפון והבטתי אל חיפה ונדמה היה לי שבכל הימים שביליתי ב“פטריה” לא נראתה הארץ כה יפה ונהדרת כבבוקר זה. החלטתי לברוח בלילה. וזו התכנית: במעבר המוביל אל המטבח נמצאת בליטה בקיר ובה חלון קטן. תחתיו נמצאת סירת אשפה ואפשר לקפוץ לתוכה מן החלון. מול “פטריה” עוגנות אניות נפט, אשחה עד שרשרת העוגן שלה. אם אגיע אליה – וניצלתי, כי משם אוכל לשחות אל החוף מבלי להיראות. הקושי יהיה להגיע למעבר המטבח שכל כך שומרים עליו. השעות זוחלות באיטיות אכזרית. שוב ושוב אני עולה על הסיפון ורושם במוחי בדיוק נמרץ את קו השחיה. סוף סוף יורדת החשכה. אני לובש כותנת, מכנסיים קצרים וזוג נעליים קלות. בלי פרידה מחברי לא אוכל! אני פוגשו ואומר לו: היום אני הולך אל המעבר למטבח. המשמר אינו כרגע, אך איני יחידי. אחדים מתכוננים לשחות. הראשון קופץ נער בן 16 לתוך הסירה. אחריו עוד שני בחורים. חרש, חרש, הם יורדים לתוך המים ושוחים לאנית הנפט. טוב לראות כמה שקטות ומהירות הן תנועותיהם. אך נעלמו, והנה מופיעה סירת המשמר. האם הורגש הדבר? לא. קופצים עוד שלושה, הכל מסתדר כבפעם הראשונה. אחריהם כמה נוספים. ואז יורד בחור שאינו יודע לשחות בבטחון. הוא חוזר אל הסירה. המשמר מתקרב. כנראה שהחיילים שמעו את הרעש. אחד מהם קופץ לתוך הסירה מאיר אותה ומוצא את הבחור. לוקחים אותו לסירת המשמר. מביאים אותו למדרגות האניה. בחור ובחורה שקפצו לתוך הסירה לא נתפסו על ידי החייל. פתאום מופיע המשמר שנית, מחפש ומוצא את שניהם. מיד נשמעת שריקת אזעקה. מודיעים לחיפה. מאירים את כל הנמל. מפנים את הסיפונים. הכל נדחפים למקומות הלינה. אני נאלץ לוותר היום על ביצוע תכניתי.

בקושי הגעתי למקומי בבטן האניה מבלי שיראוני. רגזתי על הכשלון. על יד מיטתי עמד חברי ולחץ את ידי. הוא ראה הכול מעל הסיפון. בינתיים משתלטת עלי מחשבה אחת בלבד: הלואי ויצליחו אלה שהגיעו לאנית הנפט. מרוב התרגשות לא ישנתי כל הלילה. בשבת השכמתי לעלות על הסיפון ולהיוודע על גורל שלושת החברים שנתפסו. נגשתי אל החדר שסומן לי כמקום הימצאם. לא הצלחתי להגיע עדיו. אחד החיילים השומרים גרשני. והנה לא האמנתי למראה עיני – על החבל תלויים 10 זוגות מכנסיים קצרים. נדהמתי. הצלחתי להעיף מבט לתוך החדר בו נמצאו עשרת החברים. הם ישבו רועדים בפינה. לפניהם עמדו חיילים, רוביהם מכוונים אליהם. אחדים מהם כבר היו על החוף. שם תפסה אותם המשטרה המוזעקת. את היתר לקח ערבי לתוך סירתו והבטיח לעזור להם בעלותם ליבשה. הם האמינו לו. בהגיעם אל החוף מסרם מיד למשטרה. בצהריים הביאו את אחד־עשר הבחורים לחדר קטן וסגור ללא אור ואויר. בבוקר ובערב קיבלו שתי פרוסות לחם יבש. רק אשנב קטן נפתח מן התא אל מעבר צדדי. חתכנו את חוט הברזל מבחוץ והכנסנו להם לחם, שוקולדה ועוגות. אחדים מהחיילים גרשו אותנו כמה פעמים מהחלון. אחרים כאילו לא הרגישו בנו. במשך היום הסתובבו פקידות בין הבחורות ורצו להוציא מהן ידיעות על בריחת החברים, אם ידעו על כך מקודם ואם עוד חברים התכוננו למעשה זה. הבחורות הגיבו על שאלות המרגלות בבוז.

במשך כל יום השבת טרחו האנגלים למנות אותנו, אך הדבר לא עלה בידם. ביום הראשון קבלנו את הספירה על עצמנו ואז הלך הכל כשורה. ב־ 4.30 עם רדת החשכה ניתנה פקודה לפנות את הסיפונים, האולמות והמעברים. הכל נשלחו למקומות הלינה. בחיילים הורגשה עצבנות עם רדת הערב. שריקות וצעקות נשמעו מכל צד, רצו הנה ושוב, האירו את הנמל. עצבנות זו נמשכה גם ביום הראשון. בינינו הלך הכל במסלולו. בחדרי האוכל המשיכו בפעולה תרבותית. באחת הפינות נשמעו דפיקות מכונת כתיבה, שבה נכתבה בקשה אחר בקשה.

ביום הרביעי הופיעה לפתע “אטלנטיק”, האניה השלישית, ונעצרה לפני הכניסה לנמל. מיד לאחר הצהריים הגיעה אלינו סירה עם נשים וילדים. אלה סיפרו לנו שקצין אנגלי הובילם מקפריסין לחיפה והודיע להם בדרך, כי בחיפה תהיה להם הפתעה גדולה. הכול חשבו שהכוונה לירידתם המידית אל החוף. כעת שמעו את האמת – הגרוש! אותו קצין לא התבייש ללעוג לאנשים האלה בסבלם. עם חשכה נשלחנו שוב למקומות הלינה.

ההתפוצצות    🔗

התחיל יום שני, 25 בנובמבר, אשר לא ישכח מזכרוני כל ימי חיי. צריך היה לפנות מקומות שינה לאנשי “אטלנטיק” וכל הנשים שתאיהן היו על יד מעבר מסויים נצטוו לצאת מתוכם. באחד התאים האלה גרו האם ותינוקה שנולד בים השחור. החיילים מצאוה מניקה את הילד והכריחוה לעלות מיד על הסיפון. על הסיפונים במעברים הייתה תנועה ואנשים לרוב. כי בשעות 8–10 ניקו את פנים האניה ודרשו להמצא על הסיפון. הסתובבתי על יד ה“כלא” כדי להיוודע מה שלום הבחורים. פגש בי חייל, נתן לי מטאטא ואילצני לטאטא את השביל. עשיתי זאת בחפץ לב, בתקווה שיתנו לי לנקות גם את התא, החייל התרחק. פתאום אני שומע מרחוק רעש עמום כרעם. לא שמתי לב לכך, והמשכתי לטאטא. פתאום ראיתי אנשים רצים הנה ושוב ונשמעות קריאות וצעקות מכל צד. “קרה אסון”! “אזעקה”! “התקפה מהאויר” “כל הנמצאים על הסיפון האחורי לרדת” והנה עולות זעקות ייאוש – “אבדנו”! ובאמת אנו מרגישים ש“פטריה” נוטה אט אט אל צידה. אני רץ חזרה אל הכלא ופוגש שם בשני בחורים עסוקים בשבירת הדלת. אני עוזר להם. הדלת אינה זזה. לא נראה אף חייל. מה לעשות? שוב מנסים. פאתום מופיע אחד השומרים. אנו דורשים ממנו לפתוח מיד את הדלת. הוא מסרב. האניה מתהפכת והולכת. אין ביכולתנו לעמוד זקופים. מתקרב בריצה חייל אחד וצועק: “לפתוח”. כולנו יחד עם האסירים עולים בחיפזון במדרגות למעלה. כאן על הסיפון עומדים האנשים. האחד מחזיק בשני, מצטופפים בצד השמאלי, כי הימני נוטה יותר ויותר למים. נשמעת קריאה, “ללבוש חגורות הצלה”! אני נזכר כי באולם השינה של הגברים ראיתי חגורות כאלו. אני קופץ אל המדרגות למטה אל אולם השינה. שם אני פוגש ב־ 5–4 אנשים. ילד בוכה חוגר חגורת הצלה. הוא מסתבך בקשירה. אני ממהר לעזור לו. אחר כך אני תופש מספר חגורות וחוזר. אך אין לי כבר כל אפשרות ללכת זקוף. אני מוכרח לזחול על ארבע. העליה במדרגות מהירה. בידי עוד שתי חגורות וגם אלו נעלמו בין רגע. מושיטים אלי ידיים ומושכים אותי אל הצד הגבוה. חייל נתלה ביד אחת בארובת האויר ובשניה הוא מחזיק ברובהו. הוא שומר על האנשים לבל יקפצו המימה. פתאום נשמע רעש גדול. נופלים קרשים וכל מה שאינו מסומר לגוף האניה. אחת הקורות נופלת עליו. הוא עוזב את משענתו ונופל לתוך המים. הרובה בידו. אחריו קופצים רבים, הצפיפות פוחתת. אני מאבד את שווי המשקל ומתחלק במהירות עצומה לתוך הים. מבריקה בי המחשבה: להתרחק במהירות מן האניה, כי עוד רגע־שניים והאניה מתהפכת. אם תתהפך עלי, יהיה זה אובדני. אני מרים ראשי ורואה שהאניה נמצאת שני מטרים מעלי. הסתכלתי לתוך הפתח הפעור של הארובה. האנשים הנמצאים עדיין על הסיפון נאחזים בשארית כוחותיהם בכל הבא ליד. תמונה אכזרית ומזעזעת! על ידי נופלים תרנים, סירות הצלה וקרשים. אני מאמץ את שארית כוחותי ושוחה במהירות האפשרית. והנה – לפני שרשרת העוגן של אנית הנפט, שהייתה מטרתי לפני שלושה ימים. ברגעים ספורים אני נמצא על ידה ומסתכל סביבי. “פטריה” התהפכה. חלקה התחתון עולה מעל לפני המים ועליו יושבים אנשים המשתדלים למשוך אחרים מפנים האניה. פני הים זרועים אנשים שוחים. מאז ההתפוצצות עברו רק עשר דקות. עשרים מטרים לפני נעצרת סירת מוטור קטנה ואוספת את השווזים במים. אני עוזב את השרשרת ושוחה לקראת הסירה. מעלים אותי. הסירה מתכוננת להתקרב לחוף. הבורג הגדול מסתובב. והנה זעקה מחרידה. בחורה ששחתה מאחור אל הסירה נתפסה בבורג: חזה, בטנה, רגליה רוטשו לגמרי, את הגוססת אנו מושכים לתוך הסירה. בינתיים הגיעו הרבה סירות כדי לאסוף את השוחים. רבים עומדים על שובר הגלים.

ברגעים ספורים הגענו לחוף. מעלים את הבחורה הגוססת לאמבולנס. אותנו מביאים דרך שרשרת של משמרות למחסן הגדול, המוקף כולו חיילים. אשר ראו עיני במחסן, הוא כה מחריד, מזעזע ואכזרי, שלא אוכל לבטא ולתאר. כמעט כולם בוכים, וכולם מחפשים – האם את ילדיה. הילדים את הוריהם, האיש את אשתו, חברים את חבריהם. ואם מצא איש את רעהו, הרי הם מתחבקים באנקה! אתה נשאל בלי הרף: הראית את בעלי, את ילדי? איה אחותי?

ילדי, ילדי! אני שומע קול בכי. אני מכיר את האשה שילדה לפני ארבעה ימים ב“פטריה”. היא ממשיכה לקונן כשהיא נאחזת בריצפה. “אותי הצילו ברגע האחרון, בעלי לקח את הילד, ושניהם נעלמו ואינם!”

– ראיתי אותו באחת הסירות והוא מחזיק בידיו משהו – משקר אני בלי היסוס.

“כך אומרים כולם” – היא עונה.

מביאים אלונקה ונושאים אותה החוצה. היא רק יצאה והנה מופיע האיש עם הילד.

מחלקים שמיכות. רבים המתהלכים כמעט ערומים. פה ילדה בפיג’מה, שם אחד במעיל של חייל ואחרת בבגד־ים. רבים מתרוצצים בתחתונים. נשים מתהלכות בשערות פרועות. כמעט כולם יחפים. בלי הרף נושאים חולים ופצועים החוצה.

הסתכלתי באנשים. האם אלה הם אותם בני האדם שחיית אתם חדשים אחדים? כמה נשתנו. זקנו כולם. ועולה בזכרוני התמונה של יציאתנו מכרתים. כל הצהלה, כל השמחה והאושר בפנים המלאים תקווה. והיום? בכל מקום שבר וסבל, מצוקה ויאוש. וכמה אנשים נשארו באניה וטבעו בים! ועולה השאלה, האם כך מוכרח היה להיות?"

הודעת ממשלת א"י    🔗

למחרת היום פרסמה הממשלה המנדטורית הודעה רשמית שבה נאמר¹⁹: "הממשלה מצטערת להודיע, שהאניה “פטריה” נהפכה על צידה אתמול בבוקר בנמל חיפה ושקעה על קרקע הנמל כתוצאה מהתפוצצות, שסיבותיה טרם נודעו. על אניה זו היו כ־1800 עולים בלתי־ליגאליים, שעמדו להישלח למושבה בריטית. פעולות ההצלה החלו מיד, אולם חוששים שהיה מספר קרבנות בנפש.

בתוקף התקנות על מינוי וועדות חקירה – מינה ה. מ. הנציב העליון את כבוד השופט העליון אלן רוז כיושב ראש ואת הבריגדיר גנרל א. י. מקניל והקומנדר השופט ג. ל. אדוארדס כחברים לוועדת חקירה לחקור ולמסור דין וחשבון:

1. על הסיבות והמסיבות של טביעת האניה “פטריה” בנמל חיפה ביום 25.11.40 והאחראים לכך.

2. הטעמה של:

א. הצעדים שאחזו בהם לפני כן לשמירת בטחונם של האניה והאנשים שהיו בה.

ב. של הצעדים שאחזו בהם אחרי כן להצלת האנשים שהיו באניה.

ההודעה על מנוי הועדה נתפרסמה בעתון רשמי מיוחד.

ביום ה־31 בינואר 1941 הגישה הועדה את מסקנותיה בתזכיר לנציב העליון. בראשית דבריהם מצהירים אנשי הועדה, כי יש להניח שכאן מקרה של חבלה, כי סידורי הבטחון באניה לפני ההתפוצצות היו מספיקים למדי, וכי ההצלה בוצעה בכל המהירות האפשרית.

הדין וחשבון סוקר בקצרה את תולדות האניה “פטריה” ונוסעיה, וקובע כי באניה נמצאו בעת שארעה ההתפוצצות 1904 עולים יהודים בלתי־ליגאליים, אשר הגיעו בשלוש אניות שונות באותו חודש. את “פטריה” שכרה הממשלה כדי להעביר את העולים הבלתי־ליגאליים למושבה בריטית.

ב־25 בנובמבר בשעה 9.15 ארעה ההתפוצצות והאניה התהפכה על צידה ואחר רבע שעה שקעה על צידה בעומק של 35 רגל. בעת שנכתב הדו"ח גילו 156 גופות ועקבות עוד 112 איש לא נתגלו עדיין. ייתכן כי כמה מאלה נמלטו.

דעת מומחים נמסרה מפי אמודאי מקצועי מחברת תעלת סואץ, אשר בדק את החור שנתהווה בדופן האניה. הוא אמר כי הנזק נגרם על ידי חומר־נפץ אשר הושם באניה סמוך לדופן. הוועדה מוסיפה כי הנזק היה דיו כדי לגרום לטיבוע מהיר של האניה.

הדו"ח סוקר את דעת מר פולוק מושל מחוז חיפה, שידוע היה לכל בעיר כי על “פטריה” להפליג עם 1700 עולים בלתי־ליגאליים, ושהישוב היהודי בחיפה ארגן שביתה ב־20 בנובמבר כדי להביע את ההרגשה הכללית בקרב התושבים היהודים.

כן נמסרה עדות מפי מספר עולים שנמצאו ב“פטריה” בשעת המאורע ומפיהם נודע, כי נמסרו הודעות מן החוף לעולים, שהם ישולחו מן הארץ והעולים נצטוו להיות נכונים לקפוץ הימה אם תחל האניה להפליג מן הנמל ולנקוט בכל הצעדים כדי למנוע בעד האניה מלהפליג.

ב־23 בנובמבר השמיעו ארובות האניה קול צפירה והיה זה סימן מצד הקברניט לנוסעים כי האניה עומדת להפליג בעתיד הקרוב.

ב־24 בנובמבר שוב נתקבלה הודעה מן החוף, המוסרת לעולים לקפוץ הימה למחרת היום בשעה 9 בבוקר ולשחות לעבר שובר הגלים. באותה שעה צריכים היו כל העולים לעלות על הסיפון לשם מסקר.

על יסוד עדויות אלה הסיקה הועדה כי הנזק שנגרם ל“פטריה” בוצע על ידי אוהדים יהודים שנמצאו על החוף תוך שיתוף פעולה לפחות עם אדם אחד שנמצא באניה. מטעמי זהירות לא גילו המחבלים את סודם למספר רב מהנמצאים באניה.

הועדה ציינה כי מפני העדר עדות ברורה אין לקבוע בדיוק את זהות האנשים שהשתתפו בדבר או לקבוע את אופן ההתפוצצות. אך אין לתאר שהשתמשו בפצצת שעון. הועדה הניחה איפוא כי הפצצה הוכנסה עם הפחם וכי הייתה קשורה בפתיל ארוך שיצא ממחסן הפחם ואפשר היה להדליקו אחרי כן בכל שעה שהיא.

קפיטן גאי לידקר, הקצין הימי הממונה על נמלי ארץ־ישראל תאר את האמצעים שננקטו כנגד מעשי חבלה והצהיר בפני הועדה כי התפקיד היה קשה מאד, וכי הוא משוכנע, שהמפקד בלפילד אשר הופקד על המשמרות אשר הושמו על האניה והאנשים תחת פקודתו, מלאו את תפקידם באמונה. הוא הוסיף ואמר:

“אילו היו שם אלף שוטרים לא היו משנים את המצב לטובה!”

אשר לאמצעים שבהם יתכן להביא חומר נפץ לאזור הנמל, גילתה הועדה כי היו לכך הזדמנויות רבות. קפיטן לידקר הביע את דעתו כי אינו שבע רצון מן הכללים הנהוגים לגבי בדיקת כלי הרכב הנכנסים לאזור הנמל.

בנוגע לתפקיד השלישי והוא, בחינת מידת היעילות של הצעדים שננקטו בהם כדי להציל את הנוסעים – מסרה הועדה כי לפי דעת עדי־ראייה רבים פעלו סידורי ההצלה יפה וללא כל עכובים. קפיטן לידקר הצהיר כי התנהגות המשטרה משך כל זמן פעולת ההצלה הייתה “מצויינת למדי”, בעוד שעדים אחרים העידו כי סידורי ההצלה היו מהירים ויעילים. בכמה מקרים היו ממש מזהירים. היו רופאים ומכוניות עזרה ראשונה במקום וכדומה, כדי לטפל במהירות האפשרית בפצועים.

הועדה הצהירה שהתרשמה במיוחד מן העדויות בקשר לזריזות בה הגישו עזרתן ספינות קטנות שונות שעגנו בנמל, כגון ספינות הגרר הממשלתיות והסירות. הדין וחשבון הסתיים בהבעת זעם ותעוב לפעולה עגומה וקלת דעת זו, אשר גרמה למותם של לפחות 156 איש ואבדן אניה חשובה לבריטניה הגדולה. “בטוחים אנו כי אישים אחראיים בכל השכבות לוקחים חבל ברגש שאנו מרגישים”.

ספק אם נדע פעם את המספר המדויק של קרבנות “פטריה”, במשך שבועות רבים נימשו, יום יום, גופות נוספות. ביום השלושים לאסון הגיע מספר הגופות שנמשו ל־204, ולאחר תאריך זה לא נוהל רישום. בסוף אוגוסט 1953, כאשר החלו אמודאים לפרק את “פטריה”, אשר הפריעה את התנועה בנמל, גילו שוב שלדים ושרידי עצמות של קרבנות “פטריה”, ויש איפוא להניח כי מספר הקרבנות היה גדול בהרבה מן האומדן הרשמי.

ניצולי “פטריה” הורשו להישאר בארץ. על החלטה זו של ממשלת המנדט פורסמה הודעה רשמית בדצמבר 1940 שבה נאמר²⁰:

"נוכח טביעת האניה “פטריה” מסיבות שטרם הובררו ושתחקרנה על ידי ועדת חקירה מיוחדת, החליטה ממשלת הוד מלכותו בתורת חסד מיוחד ובהתחשב עם כל המסיבות וביחוד עם האימים שעברו על הניצולים, לא להגשים את ההצעה לשלוח את האנשים הללו למושבה בריטית.

הם יורשו, איפוא, להישאר בארץ, מתוך התאמה לחוק הקיים ומספרם ינוכה ממיכסת העליה הבאה. לא יחול כל שינוי ביחס לעולים בלתי־חוקיים אחרים וביחס להחלטת השלטונות לשלחם מעבר לים, כאשר תמצאנה האניות לכך",

האמת על “פטריה”    🔗

החלטת הבריטים להגלות את העולים עוררה סערה בישוב כולו. זרם של מחאות והשתדלויות החלו להגיע לממשלה בדרישה להוריד את העולים לחוף. והיו בישוב שהחליטו לנקוט פעולה ממשית כדי למנוע את הגירוש. על אופי פעולה זו נמצאים בידנו מספר עדויות מהימנות ביותר.

מר הרמן צבי סגל ומר אריה פוסק, מראשי התנועה הרביזיוניסטית באותם הימים מספרים:

הנהלת התנועה התכנסה לישיבת חרום כדי לדון בדבר. הוחלט שמשלחת מטעם התנועה תצא לירושלים ותדרוש מאת מזכיר הממשלה את ביטול הגזירה. במשלחת השתתפו ד"ר אריה אלטמן, א. בבקוב, א. ושיץ ש. יוניצ’מן וה. סגל. סגן מזכיר הממשלה מר לאו, שקיבל את המשלחת, הבטיח שישתדל כמיטב יכולתו למען הורדת העולים.

למחרת שוב נתכנס מרכז התנועה, הפעם בהשתתפותו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל. בישיבה הועלתה הצעה להוריד את העולים לחוף בכל מחיר, ואפילו יצטרכו להשתמש לשם כך בכוח הזרוע. כן הוצע, שתבחר ועדה מצומצמת אשר תחליט על דרכי הפעולה. הועדה קיבלה יפוי כוח ממליאת המרכז להחליט כפי שתימצא לנכון, מבלי שתצטרך להביא את החלטותיה לאישור בפני המליאה. לועדה נבחרו ערי ז’בוטינסקי, ב. לובוצקי, ה. סגל וא. פוסק. הועדה יצאה להתייעצות וכעבור זמן־מה היא חזרה והודיעה למליאת המרכז כי נתקבלה החלטה מתאימה, מבלי לפרש את טיבה ופרטיה.

ההחלטה הייתה לחבל במכונות האניה במידה כזאת שהתיקון ימשך חדשים רבים. ההחלטה אמרה להימנע בכל מחיר מן האפשרות של פגיעה כל שהיא בעולים בשעת החבלה או בעקבותיה.

דוד רזיאל שהשתתף בישיבת הועדה, הודיע שהוא בעצמו יבצע את הפעולה, והוא יצא לחיפה להכין את ביצועה. רזיאל מצא קשר לאחדים מפועלי הנמל שהבטיחו לו להכניס את חומר הנפץ לחדר המכונות של האניה. הוא גם התקשר עם שני בית"רים מבין העולים שנמצאו באניה, שלהם צריך היה להודיע חצי שעה לפני ההתפוצצות על העומד להתרחש, כדי שירגיעו את המון העולים ולהודיעם שזוהי פעולה יהודית ואת מטרתה.

מר זלמן לונברג מספר:

יום אחד אחר הצהריים נפגש דוד רזיאל עם שלום רוזנפלד וסיפר לו, שלמחרת בבוקר הוא יוצא לחיפה כדי לנקוט בפעולה איזו שהיא למניעת גירושם של העולים ב“פטריה”, הוא אמר, שהוא מתכונן להכניס חומר נפץ לחדר המכונות ולחבל בהן, כדי למנוע את הפלגת האניה.

באותו ערב, בחצות, ביקר דוד רזיאל במערכת “המשקיף” וסיפר על תכניתו, ביקש להיות מוכנים לפרסם את הדבר אולי אפילו על ידי הוצאה מיוחדת של העתון. תוך כדי שיחה התייעץ רזיאל עם אנשי המערכת על נוסח ההודעה שיש לפרסם מטעם האצ"ל.

למחרת בבוקר, בשעה עשר, קיבלו במערכת ידיעה טלפונית מחיפה על ההתפוצצות ועל כך שהפעולה גרמה להרבה קרבנות בנפש.

בשעות אחר הצהריים ראיתי את רזיאל יוצא ממכונית על יד המשרד של שרות המכוניות “אביב”. רזיאל אמר ש“הם”, כלומר ההגנה הקדימה אותנו. “לא הספקנו אפילו להכניס את חומר הנפץ לתוך האניה”.

ד"ר בנימין לובוצקי מספר:

…תכניתו של רזיאל הייתה: לכוון לחרטום “פטריה” טורפדו מאניה סמוכה, לפוצץ את המוטור ולמנוע את הפלגת האניה. בידינו הייתה האינפורמציה המלאה על החלטת האנגלים לגרש את מעפילי “פטריה”. כמו כן היה ידוע לנו מועד ההפלגה והגירוש המתוכנן על ידי הבריטים. הדבר היחידי אותו לא ידענו הוא, כי ה“הגנה” מתכננת אף היא פעולת פיצוץ למניעת הגירוש.

לפי בקשתו של רזיאל עמדתי לחזור לתל אביב לשם השגת סכום כסף הדרוש לביצוע הפעולה. עם רדתי מהדר הכרמל הרגשתי בהתרגשות בלתי רגילה ברחובות העיר ונודע לי כי “פטריה” פוצצה זה עתה וטובעת. בגלל רעש המנוע לא שמעתי כנראה את ההתפוצצות. חזרתי מיד על עקבותי ומסרתי לדוד על הקורות. דוד החויר כסיד. עלינו על הגג ומשם ראינו היטב את הנמל ואת האניה השוקעת לאיטה על צידה. מישהו הקדים אותנו ו“הקדמה” זו עלתה ב־200 קרבנות בנפש של מעפילים אומללים. כפי שנתברר אחר כך פוצצה “פטריה” על ידי אנשי ה“הגנה”, יומיים לפני הפעולה המתוכננת שלנו, על ידי פצצה שהוכנסה בתוך שק פחם, כשכמות חומר הנפץ בה היא פי שלוש מהכמות שהייתה דרושה להשגת המטרה, שגיאה זו היא שגרמה לאסון.

סטירת הלחי של עמוס בן־גוריון    🔗

לפרשת “פטריה” הייתה התפתחות דרמטית בחוגי ה“הגנה” ומפא"י:

בארכיון ההגנה בתיק עדויות “ס”, אנו מוצאים עדותו של אחד מראשי ההגנה באותה תקופה, הרשומה תחת המספר 2049, שבה מסופר:

“אחרי מעשה “פטריה” השתמש לופבן ב”הפועל הצעיר" בביטוי “היד הזידונית”. לחדרו בועד הפועל נכנס עמוס בן־גוריון ונתן לו סטירת לחי. כל בית ההסתדרות ומפא“י היה כמרקחה. הייתה ישיבה סוערת של הועדה הפוליטית של מפא”י – לברר מי עמד מאחורי זה. לאחר דיון סוער ומתוח מונתה ועדה בסמכות בית דין מיוחד על דעת ההגנה ועל דעת המפלגה כאחת, בהרכב: מ. סנה (יו"ר), רטנר ודב הוז – חברים.

הועדה העלתה כי האחראי למתן הכשר, אם כי לא במפורש, לעמוס בן־גוריון היה הרמטכ"ל יעקב דוסטרובסקי, הכשרו לא התיר, כי זה היה בשיחה ארעית, והמלים שהפליט יעקב לא נאמרו בצורה המשווה להן הוראה או היתר.

מבחינה מוסרית הספיקו לעמוס לעשות מה שעשה. יעקב בהודעתו הדגיש כי הוא היה אז נרגש ונסער ממקרא המאמר של לופבן, ביחוד כי באותו יום ראה את עושה הפעולה ומצא אותו בענויי נפש קשים על הקרבנות שנגרמו וראה בכתיבת לופבן מעשה נבלה. יש להוסיף, שלחקר הדבר הגיעה הועדה לא על יסוד חקירה ודרישה, אלא יעקב הופיע ביזמתו לפני סנה כיושב ראש הועדה והודיע: “אין לך מה לחקור. אני האיש”.

…כעבור ימים מספר סיימו השניים (סנה ורטנר, כי דב הוז ניספה בינתיים) את הפרשה והעונש על יעקב היה יום אחד של מעצר בית. הוחלט להודיע על פסק הדין רק ליושב ראש ועדת הבטחון מ. שרתוק. סנה מסר לו את המסקנות ופסק־הדין ושרתוק שיבח את אוריגינליות הפתרון. יעקב קבל יפה מאוד את פסק הדין".

 

פרק שלושים־ושבעה - “אטלנטיק” – מאוריציוס    🔗

יחד עם ניצולי “פטריה” הורדו לחוף גם עולי “אטלנטיק” והועברו לעתלית. אולם בעוד שכלפי ניצולי “פטריה” “נכמרו רחמיה” של ממשלת הוד מלכותו, הרי כלפי עולי “אטלנטיק” – יוצאי גרמניה, אוסטריה וצ’כיה – נשארה תקיפה בהחלטתה לגרשם מן הארץ ולהגלותם לאי הנידח מאוריציוס.

ימים מספר לפני גירושם, ב־4 בדצמבר 1940, עורר קולונל ווג’בוד את השאלה בבית הנבחרים הבריטי בשאלו את סגן מזכיר המושבות "מה היה ל־1771 העולים היהודים הבלתי־ליגאליים שהגיעו זה לא כבר לחיפה; ומדוע אין ניתנת להם רשות הכניסה כלשאר הפליטים היהודים מרומניה?

על כך העיר סגן מזכיר המושבות, מר ג’ורג' הול:

"האנשים, שעליהם נשאלתי, שכולם באו מארץ האויב או מארץ הכבושה על ידי האויב, נתפסו בשעת נסיונם להכנס לארץ־ישראל, בניגוד למה שידוע יפה בתורת חוק הארץ. אם גם אין ממשלת הוד מלכותו נעדרת אהדה לפליטים מארצות העומדות תחת הפיקוח הגרמני, חייבת היא להתייחס אל חידוש הנסיונות לעלייה הבלתי־ליגאלית בתקופת המשבר הנוכחי כדבר העלול להשפיע על המצב המקומי באופן מזיק ביותר ולהוות סכנה רצינית לאינטרסים הבריטיים במזרח הקרוב. בהתאם לזאת החליטה שאלה האנשים, וקבוצות נוספות של עולים שאולי יצליחו להגיע לארץ־ישראל מתוך כוונה של כניסה בלתי־ליגאלית, ישלחו למושבה בריטית למעצר למשך ימי המלחמה.

כפי שיודע הציר הנכבד, טבעה בחוף חיפה ב־25 בנובמבר, כתוצאה מהתפוצצות האניה “פטריה” שעליה הועלתה כבר המיכסה הראשונה של עולים בלתי־ליגאליים. סיבות האסון נחקרות עדיין. אולם ממשלת הוד מלכותו החליטה כמעשה חסד יוצא מהכלל, לאחר שהביאה בחשבון את כל התנאים וביחוד את האימים שעברו על אלה שנשארו בחיים, לא להגשים את ההצעה לשלוח אנשים אלה מעבר לים. בהתאם לזאת יורשו לשהות בארץ־ישראל על פי התקנות הקיימות ומספרם ינוכה ממיכסת העליה הקרובה.

המצב נשאר ללא שינוי לגבי כל העולים הבלתי־ליגאליים האחרים, שהגיעו זה לא מכבר לחופי ארץ־ישראל או שאולי יגיעו אחר־כך. הם יישלחו אל מעבר לים מיד לכשיוכלו להיעשות סידורי הספנות הנחוצים.

מקרה העולים הבלתי ליגאליים האלה שונה לחלוטין מאחרים הנכנסים לארץ־ישראל על בסיס זמני בלבד ולאחר חקירה מדוייקת בעניין האופי הטוב שלהם".

יומיים אחרי זה הוחל בביצוע הגירוש. על הוצאתם מן המחנה בעתלית מספר עד ראייה את הדברים הבאים (בחוברת “בברית ההעפלה” שהוזכרה לעיל, מכתבו של עד ראייה):

“בתור עד ראייה הנני פונה אליכם ומוסר לכם מה שקרה לנו בארצנו ביום שני, ט' בכסלו התש”א, הפוגרום הנורא ביותר על האנשים האומללים שבאומללים, זקנים שבורים ורצוצים, ישישים וחולים, נשים וזקנות, טף ותינוקות – הנעים ונדים ממחנה ריכוז אחד למשנהו, מוכים זה שנים בידי הרוצחים הנאצים ונשאים על פני שבעת הימים. לאנשים הללו התאכזרו בארץ התנ"ך כנופיות בריטיות הנושאות את דגל הצדק, היושר והדמוקרטיה בעולם.

…ביום א' לשבוע, ח' כסלו אחרי הצהריים הרגשנו שעומד להתרחש הלילה דבר מה במחנה. באו קציני צבא ומשטרה גבוהים ופקידים רבים בלבוש אזרחי. הוכרז מצב הכן במחנה. לא הרשו לאיש לצאת. בערב התחילו לבוא אוטומובילים עם שוטרים למאות, מפינות שונות בארץ – משכם, מג’נין, מחיפה ועוד. השוטרים היהודיים הורדו מתפקידיהם והצבא קיבל על עצמו את השמירה במחנה. כל הלילה הייתה תנועה רבה והמולה. פני המקום ממש כפני החזית. מעפילי “אטלנטיק” קיבלו פקודה לארוז את חפציהם ולהיות מוכנים מחר בשעה ארבע לפנות בוקר לגירוש. את מעפילי “פטריה” סגרו בצריפים. את כל השוטרים היהודיים העירו בשעה ארבע בבוקר. כלאו אותם בצריף השמירה ואסרו עליהם לצאת. (עמדנו על מרפסת הצריף והיינו עדים לכל המאורע). סביב המחנה בשדות ועל גבעות עמדו טנדרים ומכוניות משוריינות לעשרות. חיילים מזויינים ברובים ומקלעי ברן הוצבו בכל פינה ולאורך כל הגדר. לעבודת הקודש בפנים המחנה בחרו והביאו את קבוצות “המרביצים” המהוללות שבין השוטרים הבריטיים. הם היו “מבושמים” כדבעי.

מעפילי “אטלנטיק” סגרו את עצמם בצריפים, פשטו את לבושם והשתטחו ערומים על הריצפה. בכיות הנשים, יללות הילדים והזעקות של הזקנים קרעו לבבות. בשעה 6.20, עם בואו של מפקח המשטרה בארץ, סונדרס, החלה הפעולה. בפנים צוהלות משמחה, בסך ובשירה התפרצו השוטרים הבריטיים לצריפים. אזנינו קלטו את הד המהלומות והמכות. הנשים נתלו על התיל הדוקרני של הגדר, ערומות למחצה. זעקו איומות, התפלשו באדמה, קרעו את שארית בגדיהן, תלשו את שערותיהן והתחננו מר לפני האנגלים העומדים מולם וצוחקים. במו עיני ראיתי כשסונדרס צחק למראה זקנים שבורים – אחד צולע, אחד עוור ואחרים כושלים וזוחלים בכבדות, שעברו לפניו. למען האמת צריך להעיד, שאחדים מן השוטרים הבריטיים הסתלקו ממלוי התפקיד. היו מהם שבכו. השוטר טיילור ברח לגמרי מן המקום. סרג’נט אחד אמר שזה היום הנורא בימי חייו, אך אלה היו רק יחידים. אחרי זה התחילו להוציא את הגברים בכוח מן הצריפים. ארבעה שוטרים סחבו על שמיכה אדם אחד, פצוע כולו, ראשו רצוץ וזב דם, והוא ערום לגמרי. אחד אחרי השני סחבו והוציאו אותם בכוח. כולם ערומים, פצועים מן המכות, אחדים בלי תקווה לחיים, רגלים, ידים וקדקודים שבורים ובעיניהם זעם איום של טירוף. את הנשים תפסו בחזיהן וסחבון באכזריות. הן צעקו שבמחנה ההסגר של בכנוואלד לא התייחסו אליהן בשפלות כזו. בעיקר הצטיין באכזריותו הקצין גרנט, שדרך בעצמו על ילדים, הכה ודרס נשים. הקפיטן סקוט עודד את כנופיות הפורעים: “חבריה, פשטו את המעילים וחיפתו את שרווליכם, יש לנו עבודה מעניינת”. השוטרים היהודיים פרצו בבכי מר, אחדים התעלפו למראה הנוראות. בא חייל יהודי מן החזית שרצה לראות את אביו המעפיל. כנראה, טעו בלבושו והכניסוהו למחנה. לנו לא ניתן לגשת ולעזור במשהו. את החבילות נאלצו הנשים והזקנים לסחוב בעצמם ונפלו ממש תחת כובד המשא. ילדים וטף יללו מר, נשים זקנות צעקו וקראו לילדיהן שבארץ – ללא מענה… תהלוכות הגולים המעונים נמשכה שעות. אל האוטומובילים השליכום כחביות.

עוד המחזה עומד לפני עיני ואינו מרפה ממני. כל הלילה אני רואה אותם בחלומי. רואה אני את הידים האומללות הפרושות השמימה, רואה אני את הפצועים עד לחרדה וערומים, כשארבעה שוטרים סוחבים כל אחד בשמיכה מגואלת בדם, רואה אני את הישיש בן ה־70 ומעלה, חציו ערום, בידיו ספר־תורה והוא נדחף בידי שוטר. שומע אני את הזעקות האיומות של הנשים הזקנות, את יללת התינוקות ובכי הנערות. רואה אני את העלם היפה כשגופו זב דם, ראשו שבור והוא ערום לגמרי ובידו רק הכינור היקר לו מכל. רואה אני את האדם הנאה, בעל המצח הגבוה, ראש שיבה לו, כולו הוד של איש־הרוח הצועד לאטו ומסביבו הפורעים הפראים. איך אוכל לשכוח כל זאת?"

והנה עדות שניה שפורסמה בחוברת “פטריה” שהוזכרה לעיל:

"…בשבוע הראשון לחודש דצמבר הגיעה פקודה לאסירי המחנה בעתלית, שעליהם לאסוף את שארית חפציהם לשם “שינוי מקום מושבם”, תוך זמן קצר ביותר. לפי הוראות הממשלה בלונדון לא פגעה פקודה זו בניצולי “פטריה”. חתום על הפקודה סיר מק־מייכל נציב עליון לארץ־ישראל ועבר הירדן.

כוונת הפקודה הייתה ברורה: גירוש מן הארץ. האסירים ישבו תוהים ומודהמים. שוב תקפה אותם האימה ומבטם נתקל בעולם אוייב וזר.

כך התחיל הקרב הבלתי שוה בעתלית, אשר את זוועותיו ראיתי.

ב־6 בדצמבר בערב באו כמאה שוטרים בריטיים למחנה. חלק גדול מהם מזויין בנשק חם. יאוש מר אפף את כל האסירים. הגפירים העברים ואפילו הערבים, נשלחו לצריפים מרוחקים ושם נשמרו על ידי קצינים. כך היו האנגלים השוטרים היחידים, לועגים ומטילי אימתם על בית הסוהר. מיד נזכרתי במחנה ריכוז נאצי; אבל טרם ידעתי שבעוד שעות ספורות עתלית זו תידמה באמת למחנה עינויים כזה.

הערב עבר עוד בשקט. אמנם סיוט כבר העיק על לב כולם. אך כולם נרדמו איך שהוא במחנה, וישנו שינה בלתי שקטה, הרת פחד המחר, המחר שביקשו לשכחו. לא מעטים קיוו כי לא יקיצו לעד משנתם זו על אדמת המולדת.

בחצות הקיצו כולם, שוטרים העירו אותם… הגיע הזמן…

בינתיים הופיע במכונית עם דגל אנגלי פקיד גבוה של הנציב, מיסטר סקוט, כדי לשמור על הגירוש ולהרהיב בו את עיניו ולדאוג לבל ישאר אחד ה“נידונים” בעתלית, בארץ. בלוויית מיסטר סקוט בא גם קפיטן גרנט, מפקח בית הסוהר, קצין משוחרר, אשר סחב את רגלו החיגרת. מום שלא מנע בעדו מלהשתמש בו אחר כך למעשים אכזריים.

הפקודה להתלבש ולהיות מוכנים לנסיעה הביאה לתוצאות הפוכות, אם מתוך החלטה ספונטנית או לפי תכנית; כולם יצאו לככר המחנה, אך שם השתטחו על האדמה הרטובה ופשטו את שארית בגדיהם. ערומים שכבו בקור. אמהות לחצו את פעוטיהן לשדיהן, בחורות, שרק ביאושן המר התגברו על רגש הבושה הטבעי, הביטו למעלה בעיניים פקוחות גדולות ונפחדות. הבריטים עמדו תחילה כמאובנים, אך כעבור זמן קצר התאוששו והתגברו על רגשותיהם.

לאור הירח החיוור ניגש לאטו הקפיטן גרנט החיגר לשוכבים בלי נוע, עבר בין שורות הגופות הרועדות, בקולו הנוקשה דרש לחדול “מהתנגדות נגד השלטון”. איש לא זז. האנגלי החל לאיים, קולו צרוד מכעס, ושתיקה אוייבת מסביבו. נרגז על ידי השתיקה הקפואה, בעט ברגלו הצולעת בגוף המונח על ידו אשר נתעקם והתפתל מכאב. צעקה אחת, קצרה, עברה את גלי הגופות.

אז ניתנה פקודה לשוטרים לשבור את “ההתנגדות”, שלא הייתה התנגדות אלא תחינה אילמת. וכבר החזיקו ידי השוטרים בגופות הקרים, הרימו אותם למעלה והשליכום ארצה. מגפיים דרכו על הגופות. קתות הרובים הלמו ודם התחיל ניגר כמים.

האויר ספוג בכי ואנחות. “מאושרי” “פטריה” דפקו בדלתות צריפיהם הנעולים, הכו ברגליהם בקירות. ידוע ידעו את טעם הגירושים. אבל הדלתות חזקות היו ואי־שם גם מכונות ירייה לעת הצורך…

במקום המעשה שררה ערבוביה נוראה. האנגלים עסקו במרץ בקרבנותיהם. בגידופים וחרופים, כבני אספסוף, לחצו, דרכו, רמסו והכו באגרופיהם וברגליהם את האומללים. הדם הנשפך על ידיהם דבק בפניהם עצמם כי בחימה סדיסטית “עבדו” בעסקם השפל הזה. חסר היה כאן רק צלב־הקרס כדי להפוך את עתלית למחנה הסגר גרמני.

היתכן??

ומה בכך? – נשען על דלת מכוניתו עמד מיסטר סקוט, בא־כוח הנציב העליון, והסתכל בשלווה נפשית בהתהוללות ובחינגת ליל־הפרעות שאורגנה בפקודת אדונו, סיר מק־מייכל הנכבד…

לקראת בוקר התקרב הקרב לקיצו. ומאת השוטרים המזויינים יכולים היו לחוג את נצחונם על יהודים בלתי מזויינים ומעונים. מכוניות צבאיות הובאו והחלו בטעינת הערומים, מוכים ונפצעים, על המכוניות, השליכום על האוטומובילים וכיסום בשמיכות.

עבודת הטעינה הייתה קשה וערכה זמן רב. השמש עלתה ואתה רוגז ה“סבלים” הטרודים, וביתר תוקף השליכו את מטענם הצועק, אחד על גבי השני.

בתום הטעינה על המכוניות, יצאו אילו לאיטן מעתלית. קולות הגולים הזועקים נדמו בהתרחקם.

בעתלית נוקו קרשי הצריפים מהדם.

המכוניות נסעו בכביש המוביל לחיפה. לצדיהן שירות חיילים מזויינים. סביבת הנמל פונתה מאז הבוקר ואומרים שלשם יתר בטחון הרשו לעצמם המוסדות הממשלתיים בדיחה גסה:

התושבים כובדו באזעקות נגד התקפות אויר. הכל חשו למקלטים ובמקום אוירונים אוייבים, נמשכה הובלת האימה והזוועה בנמל.

זהו מעשהו של הנציב העליון.

גם הוא בעצמו בא לחיפה להשתתף ולראות בהצלחת מפעלו".

בשמונה בדצמבר הפליגו שתי אניות הגירוש מחיפה כשעל סיפונן קרוב

ל־1,500 עולים ובסוף אותו חודש הגיעו לאי מאוריציוס. בדרך מתו שלושה מן העולים. במשך ארבעת וחצי השנים ששהו העולים במקום גלותם – מתו כמאה איש ממחלות ועקב תנאי האקלים הטרופיים שלא יכלו להסתגל אליהם.

ב־26 באוגוסט 1945 הוחזרו הגולים למולדת, על סיפון האניה “פרנקוניה”, כשרובם תשושים, עייפים ושבורים מן ההסגר הממושך במחנה ההסגר במאוריציוס.

 

פרק שלושים־ושמונה - “סטרומה”    🔗

עם פרוץ מלחמת העולם השניה הושמו לאל כל תכניות העליה הגדולות. הגבולות נסגרו. הדרכים שובשו. ממשלות ימיות אסרו מכירת אניות או השכרתן. גם ארגון העליה ב' נתערער. פעילי העליה נשארו תקועים זה בכה וזה בכה. יעקבי חלה ונפטר בפאריס. כצנלסון נשאר בורשה הכבושה, ושוכב על ערש דווי. ז’רז’בסקי נמצא אי שם בדרכים – וכן כל יתר הפעילים המפוזרים על פני ארצות אירופה. ולעומת זאת גבר זרם הפליטים, שנע כעת גם בדרכי אירופה המזרחית וביניהם אלפים ורבבות יהודים שנעקרו בין לילה מבתיהם ועיירותיהם והפכו להמון מחוסר קורת גג ומחוסר עתיד. ודוקה בשעה זו, כשהלך ורב מספרם של אלה הזקוקים, בכורח המסיבות, לגאולה ולהצלה – נסגרו כל השערים ונסתתמו כל האפשרויות.

בבוקרסט התארגנה מזכירות עליה זמנית בהרכב ערי ז’בוטינסקי, מייסנר וראובן פרנקו. הבעיות הדחופות שעמדו בפניהם היו מציאת אפשרות עליה לפליטים שהחלו לזרום לבוקרסט וכן לשיירות שהתארגנו בצ’כיה וסלובקיה על יסוד התחייבויות מרכז העליה. כך התארגן מסע “סקריה”. אולם עם צאת “סקריה”, התפוררה השלישיה – כי ערי ז’בוטינסקי וראובן פרנקו יצאו לארץ – ונשאר רק מייסנר. בפברואר 1940 הגיע לבוקרסט מר א. בן־חורין, מנהל בנק־העליה בלונדון. כן הגיעו אברהם בלס וד“ר אלכסנדר רפאלי – כשליחי האצ”ל. בן־חורין הרכיב ועד עליה חדש: למייסנר צורף מר קוסטין, יהודי רומני מתבולל שהיה בעל קשרים בחוגים דיפלומטיים בבוקרסט, ואחד מאנשי התנועה הלאומית ברומניה. לאחר שובו של בן־חורין ללונדון – נתקבל משם מברק הממנה את א. בלס וד“ר י. שיבר, נציב בית”ר ברומניה, כחברים בועד העליה מטעם שלטון בית"ר. ועד זה התמסר בעיקר לטיפול ביציאת שיירת ציטרון־הלוי בברטיסלבה באניה "פנצ’ו – ושוב נתפרדה החבילה.

ובינתיים מחמיר מצב יהודי רומניה והולך. באוגוסט 1940 סופחה בסרביה לרוסיה. תוך כדי נסיגתם ערכו כוחות הצבא והמשטרה הרומניים פרעות ביהודי בסרביה. מאות ואלפים יהודים נרצחו ורכושם נשדד, הרומנים מאשימים את היהודים באבדן בסרביה, ועל כן עליהם לשלם את מחיר הדמים המלא.

וברומניה נתמנה כראש ממשלה המהנדס ז’יגורטי, ממפלגתו האנטישמית של קוזה וידידו האישי של גרינג. מיד עם עלותו לשלטון הופעלו החוקים האנטי־יהודיים בכל חומרתם. היהודים חולקו לשלושה סוגים: יהודים שהשתתפו במלחמות רומניה – אלה נהנים מזכויות מלאות, אולם מספרם מצער; יהודים אזרחי רומניה מלפני שנת 1918 – נהנים מזכויות חלקיות, גם מספרם אינו רב, כי קשה להשיג את התעודות המרובות שהשלטונות דורשים כהוכחה, שאמנם כבר נמצאים הם ברומניה מזה דורות; כל היתר – רוב רובה של יהדות רומניה, משוללים כל זכויות אזרחיות, מנשלים אותם מכל העמדות במדינה. רכושם בקרקעות, בבתי חרושת ובנכסי דלא ניידי אחרים – מופקע.

בספטמבר מתחוללת ההפיכה הלגיונרית בראשות הגנרל אנטונסקו. עתה נעצרים יהודים ברחובות ונסחבים מן הבתים ומובלים למקום לא נודע. רצח, שוד, וביזה הופכים מעשה יום־יום, ואין מי שיעמוד בפרץ. היהודים זועקים ומשוועים לעזרה ואין להם שומע. עיניהם נשואות לעבר מימיו העכורים והגועשים של הים השחור, אשר רק הם יכולים עדיין להביא הצלה, אם כי גם דרכי הים משובשים הם בימות מלחמה. אוירת חורבן, הרס והשמדה שוררת בכול.

מחלקת העליה של ההסתדרות הציונית החדשה ברומניה אשר פעולותיה שותקו כמעט כליל עם התפשטות המלחמה – מתכנסת וחוזרת לחפש דרכי הצלה. נציבות בית“ר מעלה בפניה את שאלת עלייתם של בית”רי רומניה. היא דורשת כי העלאתם ההמונית של הבית"רים תועמד עתה בראש דאגותיה של מחלקת העליה.

בישיבה שהתקיימה ב־16 באוקטובר 1940, הורחבה המחלקה ולשלושת חברי ועדת העליה, מייסנר, קוסטין וד“ר יעקב שיבר, צורפו ד”ר יעקב לדרמן (ירידור) כבא כוח נציבות בית“ר, ד”ר בנו שטרנברג כבא־כוח הצ“ח וד”ר סברין לייזרוביץ כנציג קרן תל־חי (האחרון נספה ב“סטרומה”).

למחרת היום כתב ד"ר לדרמן, בשם הועדה, למשרד הבטחון הפנימי וביקש רשות לארגן שיירות של יהודי רומניה לשם הגירה לחוץ לארץ. היה יסוד להאמין שהבקשה תיענה בחיוב. כי השלטונות הרומניים הביעו כבר מזמן את נכונותם לעזור להגירה יהודית (אנטונסקו אף רמז על כך למשלחת מטעם ההסתדרות הציונית, אולם משנודע לו שהם באו לדבר לא על רבבות אלא על מאות ואולי על הגירתם של מספר אלפים, הביע בפניהם את אכזבתו).

ואמנם, ב־24 באוקטובר נמסר לידיו של ד"ר ב. שטרנברג הרשיון הרשמי לארגן שיירת עולים.

עם קבלת הרשיון החלה הרשמת האנשים לעליה. תוך ימים ספורים רשמו 800 איש מתוך קהל האלפים שהצטופפו בלי הרף ליד משרדי הנציבות. אולם כעת ניצבו בפני הבעיה העיקרית, שפתרונה נתקל בקשיים עצומים, עד כי נדמה היה ששוב לא יצליחו להתגבר עליהם – השגת אניות, או לפחות, אניה אחת להסעת העולים. כל מאמציו של מייסנר להשיג אניה עלו בתוהו, לא עמדה לו גם מומחיותו של בעל האניות הידוע היווני – סלמונידס, שעזר לו במאמציו. לא נמצא אף בעל אניה אחת, שיהא מוכן לסכן את רכושו במסע על פני ימים ממוקשים, שבהם מתנהלת מלחמה לחיים ולמוות בין מדינות הציר ובין בעלות הברית.

עברו חדשיים. הרכבה של ועדת העליה נשתנה; שטרנברג וקוסטין עלו בינתיים לארץ. במקומם צורפו אחרים. אחר כך התפטרו מן הועדה ד“ר שיבר וד”ר לדרמן. כעת הועדה היא בת שלושה חברים, ואלו החליטו, שצריך להתחיל לגבות את דמי הנסיעה מן המועמדים הרשומים, בהנחה שאם יהיה הכסף ברשותם יוכלו להגביר את מאמציהם וגם ישיגו אניה.

בינתיים אירעו שני מאורעות שהכבידו עוד יותר על פעולות ועדת העליה. בינואר 1941, עם התמרדות משמר הברזל נגד אנטונסקו, נערכו פרעות דמים ביהודי בוקרסט. הפורעים התפרצו לרבעים היהודיים, ובמשך שלושה ימים שדדו ורצחו והעלו באש את בתי הכנסת. באחד הימים האלה אספו הלגיונרים בחצר נציבות בית"ר – מקום ריכוז מתמיד של המוני יהודים – כמה מאות יהודים ורצחום נפש. עתה נודעה הנציבות במקום מועד לפורענות והאנשים חששו להתקרב אליה.

המאורע השני: באותם הימים הופיע בבוקרסט מר ארקדי סלוצקי ובעזרתו הצליחו אנשי ההגנה לשלוח שיירת עולים באניה “דוריאן 2”, אניה שכבר הייתה ברשותם מזה חדשים מספר. לנוכח עליה זו התחילו האנשים אשר כבר שילמו עבור נסיעתם לדרוש מן הועדה להחיש גם את עלייתם או להחזיר להם את כספם. חלק ניכר מכספים אלה כבר הושקע במאמצים להשיג אניה ולא הייתה כל אפשרות להחזיר לאנשים את כספם. אלה רגזו ונמצא מי שהתלונן על הפרשה לפני הרשות וחברי הועדה נאסרו בעוון מעילה בכספי הזולת.

“אסון סלוודור”    🔗

האניה “דוריאן 2” יצאה לדרכה בחודש נובמבר 1940 כשעל סיפונה 160 נוסעים. היא הגיעה לסולינה, מקום שצריכה הייתה לקבל עוד עולים. אולם העולים לא הגיעו. האניה חזרה לקונסטנצה. בדרכה חזרה נתקלה בסלעי הים ונלקחה לתיקונים. במחצית פברואר 1941 הועלו על סיפונה עוד 380 עולים ובווארנה עלו עליה עוד 170 עולים מבולגריה. בקושטא הועלו על סיפונה ארבעים איש מניצולי האניה “סלוודור” ובחודש מרץ הגיעה לחיפה. השלטונות הבריטיים, התחשבו במצבם המיוחד של עולי האניה ולא החזירו אותם מחופי הארץ. הם נכלאו במחנה מעצר למשך שמונה עשר חודש.

בספינה “סלוודור” כרוך אחד האסונות הטראגיים בדברי ימי העליה הבלתי־חוקית. בהמצא הספינה בים השיש, בדרכה לארץ, התחוללה לפתע סערה עזה שהורידה אותה תהומה. 202 מבין 325 נוסעיה ניספו. יתרם ניצלו על ידי התורכים.

בהודעה הרשמית שפירסמו שלטונות תורכיה בדבר האסון מסופר:

“סלוודור” הייתה ספינת מפרש בולגרית ישנה בת מאה טון, שנרכשה על ידי שני יהודים בולגריים כדי להסיע בה עולים לארץ. לא היו בספינה כל מכשירי שיט מהנחוצים ביותר: מפה, מצפן וכו'. צוות הספינה – הקברניט הבולגרי הזקן ושני ספנים. 325 הנוסעים על מטענם היו משא כבד לספינה זו.

הספינה הגיעה לקושטא מווארנה. בשל מזג האויר הקשה הורשתה הספינה לעגון בבוספורוס החיצוני ומשך חמשת ימי עגינתה סיפקה עירית קושטא מזון וצרכי רפואה לנוסעים. עם שיפור מזג האויר הורשתה הספינה להפליג והועלו עליה נווט ומפקח סניטרי, שצריכים היו ללוותה עד מעבר לדרדנלים.

מספר שעות אחרי הפלגתה קמה רוח נגדית שגברה והלכה והפכה לסופת שלג. משגברה הסופה אמר הקברניט לחזור לאיסטמבול, אולם ניכשל בתימרון הסיבוב, המפרש נקרע והספינה נזרקה אל סלעים ונופצה עליהם. רבים נסחבו על ידי הגלים הסוערים לפני שנופצה הספינה.

מבין 325 הנוסעים, הפליטים היהודיים, ניצלו 123. 103 גוויות נפלטו אל החוף זוהו ונקברו. בין הניספים גם אחד משני הפקידים התורכיים שהועלו עליה. בין הטבועים 66 ילדים.

רב־החובל נאסר והועמד למשפט".

עד אשר העלתה “דוריאן 2” את הניצולים על סיפונה, הם נהנו מעזרתה המלאה והנאמנה של הקהילה היהודית בקושטא ומעזרת הממשלה התורכית, שהתנתה את עזרתה בהבטחה, שהפליטים יעזבו, בהזדמנות הראשונה, את ארצה ויועברו לארץ.

ימיה הראשונים של “סטרומה”    🔗

בחודש יוני 1941, ימים מספר לפני פרוץ מלחמת גרמניה־רוסיה, הופיע בבוקרסט ז’ן ד. פנדליס, סוכן אניות יווני שהיה ידוע היטב לכל העוסקים בעליה ב', והודיע שהביא עמו לקונסטנצה ספינת גרר – “סטרומה”, שהוא מוכן להעמידה לרשות ועדת העליה של הצ"ח. הוא מוכן לקבל על עצמו את כל האקטיב והפסיב של ועדת העליה, בתנאי שיוכל להוסיף לשיירה עוד נוסעים, אשר ישלמו מחירים גבוהים יותר, מאלה ששילמו לפני כן הנוסעים הרשומים בועדת העליה. הצעתו נתקבלה ובהתערבותו שוחררו חברי ועדת העליה ממאסרם.

שמה הקודם של “סטרומה” היה “מקדוניה”. הייתה זאת אסדת בקר, ארכה 16 מטר, רחבה 6 מטרים, וקיבולה – 180 טון, שהייתה מהלכת על פני הדנובה. רק לעתים רחוקות הייתה מפליגה לים הפתוח. כאשר נתערערה הספינה מרוב שימוש, ניצלו אותה כספינת גרר. לקונסטנצה הגיעה הספינה במצב עלוב ביותר, ללא מנוע וחסרת המתקנים הנחוצים ביותר, אולם פנדליס הבטיח לתקנה ולהכשירה להפלגה בימים. ואמנם, התקין בה פנדליס מנוע, בנה כמה קומות דרגשים לשינה, על סיפונה סודר מטבח ונעשו כל יתר הסידורים הדרושים לאכסנת 800 איש בערך. כאשר הייתה הספינה מוכנה להפלגה, נקבע מספר הנוסעים, שקבלו הוראות לעשות את הסידורים הדרושים לנסיעה.

כבר התחלת הנסיעה עמדה במול רע: עד שהורשו לצאת ברכבת מבוקרסט, היה על העולים לעבור בדיקות מטרידות אין סוף, שחזרו ונשנו בנמל, לפני שהורשו לעלות על הספינה. רק כאשר כבר היו על סיפון הספינה והפליגו לים הפתוח – נשמו לרווחה, כי ארץ הדמים והזוועות נשארה מאחורי גבם. יותר לא יהיו צפויים לעלבונות, מכות ורצח מידי כל גוי רומני שיפגשו בדרכם. אמנם, גם כעת נכונו להם תלאות וסכנות הכרוכות במסע בספינה רעועה על פני ימים בעתות מלחמה, אולם לכל זה היו מוכנים, כי הן לא יעברו ימים רבים והם יגיעו למחוז חפצם.

בשעה ארבע אחר הצהריים ב־12 בדצמבר 1941 הונפו על הספינה שני דגלים – הפנאמי והרומני. כל הנוסעים עלו על הסיפון ומפיהם פרצה שירת “התקווה” אדירה. הורם העוגן והספינה על 769 נוסעיה יצאה לים הפתוח, בעזרת ספינת גרר רומנית, שהעבירה אותה בזהירות רבה דרך שדות המוקשים הזרועים לאורך החוף. בין הנוסעים מאה ואחד בית“רים וצה”רים מסלתה ושמנה של התנועה ברומניה ובראשם נשיא הצ“ח ד”ר לייזרוביץ, מפקד השיירה – יונה ברקוביץ, מפקד קן בית“ר בדורוכוי, וסגנו – אריה לקר, מפקד בית”ר גליל בוקובינה. מפקד שרות הסדרנים – ישראל רוזן, קצין נציבות בית"ר באוסטריה.

על ההכנות לנסיעה וארבעת ימי ההפלגה מקונסטנצה לקושטא נמצאת בידנו עדות נאמנה במכתבו של אחד הנוסעים, שירד מן הספינה בקושטא. הוא כותב:

"…אחרי בדיקה קפדנית ביותר של הפספורטים והחפצים מצד השלטונות הרומניים בקונסטנצה הוכנסו הנוסעים לאניה. ההעלאה נמשכה מה־8 עד ל־12 בדצמבר. פקידי המכס שדדו מרוב הנוסעים בגדים ולבנים, כלי מיטה, טבעות, תכשיטים ודברי ערך אחרים, וכן את כל השימורים והמזון שהביאו עמהם עולים רבים למקרה של מחסור בדרך. את תעודות הזהוי, תעודות שחרור מן הצבא וניירות אחרים לקחו מאת העולים וקרעו אותם לעיניהם.

לאחר שהעולים התנסו בכל התלאות האלה ועמדו לעלות על האניה, הודיע להם קצין ימיה רומני, שהופיע לפתע, כי יציבות האניה אינה מרשה העמסה יתירה של החפצים. אין נוסע רשאי לקחת עמו אלא 20 ק"ג משא. את יתר המטען לקחו מהם.

יש להעיר, כי מרגע בואם לקונסטנצה נמצאו הנוסעים תחת פיקוח קפדני של משמר צבא, ולא ניתנה להם האפשרות לקשר עם העולם החיצוני. כך ניטלה מהם כל אפשרות להתלונן על היחס מצד פקידי המכס וקציני הימיה שחמסו מהם את שארית מטענם.

ביום ו', 12 בדצמבר 1941, יצאה “סטרומה” את נמל קונסטנצה. ספינה רומנית ליוותה אותה עד אחרי השטח הזרוע מוקשים, והנה מה שנתברר לנוסעים עם ראשית הנסיעה" המוטור של האניה הוא מוטור ישן, שלא יצלח לפעולה. נראה, כי המוטור הוצא מאחת האניות שטבעו בדנובה והיה מוטל זמן רב במים. המכונן של האניה, איש מחוסר כל נסיון מקצועי ובלתי מתאים לתפקידו. “סטרומה” נשארה עומדת בלב הים השחור ולא יכלה לזוז ממקומה, למרות המאמצים לתקן את המכונות שנעשו על ידי המהנדסים שבין העולים.

“סטרומה” היא אניה קטנה, ארכה 16 מטר ורחבה 6 מטרים. באניה נמצאו 769 נוסעים. ביניהם נשים וילדים במספר רב. לא היה באניה מקום מספיק לא רק לשינה אלא גם לתנועה חפשית במשך היום. החלק התחתון של האניה היה בנוי ברזל, ואילו חלק העליון עשוי חמרי עץ פשוטים ביותר והבניה כה חלשה, עד שרוח מצוייה על הים עלולה להרוס את הכול ולהפיל חלק זה הימה. המנוע למאור חשמלי באניה מקולקל, והוא מפסיק מדי פעם את פעולתו, והאניה שרוייה בחושך. מכשיר האלחוט גם הוא מקולקל, חסרים בו חלקים ואינו פועל. המוונות על האניה היו בדוחק. חלק מן המזון שנאגר נלקח על ידי קציני הימיה הרומנית. הוא הדין בנוגע לכל הרפואות.

“סטרומה” נדדה על פני הים השחר מיום ו' 12 בדצמבר עד שבת 13 בדצמבר. לאשרם של הנוסעים היה הים שקט. בעזרת תיקונים חלקיים במוטור והודות לרוח שדחפה את האניה, התקדמה האניה לאורך החוף הרומני עד שהגיעה למקום בשם טוזלה. משם נעשה נסיון לקרוא לעזרה על ידי אתות. בצהרי יום 13 בדצמבר הופיעה ספינה רומנית מקונסטנצה, וקברניטה הודיע, כי הוא מוכן לתקן את המנוע ולהוציא את האניה מן המים הטריטוריאליים של רומניה. תמורת זאת דרש שלושה מיליון ליי במזומנים. לבסוף הסכים לקבל 1100 דולר, וסכום זה שולם על ידי הנוסעים, שנתנו לו טבעות קידושין, שעוני זהב וסכומי כסף קטנים במטבע אמריקני ואנגלי.

המנוע תוקן במידת מה, וביום ה־14 בדצמבר בין הערביים הגיעה “סטרומה” לבוספורוס. שם חדל שוב המנוע לפעול והאניה לא יכלה להתקדם.

אחרי בקורת מצד השלטונות התורכיים, הובאה האניה ביום ב', 15 בדצמבר, לקושטא. האניה נמצאה בנמל רק לצורך מעבר, ועובדי האניה וכן הנוסעים לא הורשו לבוא בדברים עם מישהו מחוץ לאניה. בעמל רב הצליחו להביא אוכל לאניה לאחר שעמדה שמונה ימים בנמל. למרבה האסון, לא היה על האניה מטבח מתוקן, ולא הייתה אפשרות להכין תבשיל חם בשביל הנוסעים. קשה להשיג חמרי הסקה בתורכיה, וברומניה לא ניתן כל חומר לצורך זה.

המנוע שוב תוקן בקושטא תחת פיקוחם של שלטונות החוף התורכיים. כשהחלו לתכנן את המשך הנסיעה התברר:

א. מלבד תיקון המנוע יש לעשות תיקונים בחלק העליון של האניה העשוי עץ, אחרת עלולה האניה לההרס בחלקה העליון בלב ים. ב. האניה זקוקה ל־4000 ק“ג דלק ו־400 ק”ג שמני סיכה; אין להשיג את החמרים האלה בתורכיה. ג. הממשלה התורכית נתנה אישור למזונות אך במידה מצומצמת, וגם אם יסתפקו הנוסעים במועט שבמועט, יהיה קושי רב בהזנת נוסעי האניה. ד. התנאים באניה הם עגומים ביותר. 770 כלואים יחד במקום צר, חסר אור ואויר; גברים, נשים וילדים יחד, בלי כל אפשרות להתרחץ כהלכה, לאכול ולנוח. לא היו מחלות מדבקות באניה הודות לעבודתם המסורה של הרופאים מבין העולים, אך קרו כמה מקרים של הצטננות, של פורונקולוזה, מחלות קיבה, וכן רבו ההתעלפויות החוזרות ונשנות יום יום.

רב החובל הבולגרי של “סטרומה” הודיע לשלטונות הנמל התורכיים, כי מאחר שארצו אוייבת לבריטניה הגדולה, לא יוכל לנהל את האניה מעבר לדרדנלים, פן יפול, בתור בולגרי, שבי בידי הבריטים. השלטונות התורכיים לא הירשו לרב־החובל לעזוב את האניה. במקרה שייאלץ על ידי השלטונות התורכיים לנהל את האניה גם להבא, יראים הנוסעים שמא יביאם לאחד האיים הכבושים בידי האיטלקים או הגרמנים, וימסור אותם שם כשבויי מלחמה. יש, איפוא,. הכרח למנות רב־חובל תורכי להמשך הנסיעה".

משהגיעה “סטרומה” לנמל קושטא, הונף מעליה דגל צהוב, הסגר. בשני הימים הראשונים איש אינו עולה על האניה, מלבד שני שוטרים. אחד אחד מונפים על האניה דגלים המודיעים כי על האניה שורר רעב, צמאון, חוסר חמרי הסקה, מנוע שבור. אחרי יומיים הגיעו מים. ברשות הממשלה יורד אחד מן האניה ומתקשר עם שלטונות הנמל. מאז מתחיל להתעניין בגורל האניה שמעון ברוד, אחד מעסקני יהדות קושטא. מתחילים להגיע כמויות אוכל קטנות ועזרה רפואית.

נודע לנוסעים שהשלטונות חושדים בהם שמתוך כוונה תחילה קלקלו הנוסעים את המנוע כדי שהתורכים יאלצו להורידם לחוף. ועדת חקירה קובעת, שהמנוע אמנם הוצא מהאניה ששהתה זמן רב מתחת לפני המים. הובאו מומחים לתקן את המנוע. העבודה מתנהלת לאיטה.

הנוסעים נוכחים לדעת שיהיה עליהם לשהות במקום זה זמן רב. הם רוצים להתקשר עם העולם החיצוני, עם קרוביהם וידידיהם, אולם דבר זה לא ניתן להם. על יד האניה נמצאת כל הזמן סירת משטרה. על האניה נמצאים שוטרים המתחלפים מפקידה לפקידה ואסור להם לקיים כל קשר אישי עם הנוסעים. הקשר עם שלטונות הנמל הוא על ידי איתות, ויש שעוברים ימים ואין הם נענים גם על איתותם. הנוסעים דורשים עזרה במזון ובחמרי רפואה ואינם נענים. בכל זאת נמצאו דרכים להעביר מכתבים אל החוץ ומהם נודע על מצבה החמור של האניה.

והחיים באניה מתנהלים לפי סדרם הקבוע: מהשכם בבוקר נעשית האניה דומה לכוורת דבורים. כל אחד משתדל לעלות על הסיפון לשאוף קצת אויר צח. כל אחד עומד בתור לקבל מים לרחיצה, לקבל את ארוחתו הזעומה וגם התור לבית השימוש מתמשך ומזדנב במשך רוב שעות היום. הסדרנים מאיצים באנשים ומשגיחים על פעולות הנקיון, שהן הכרחיות בחיי הצפיפות האיומה, וכל אחד עושה את מלאכתו נאמנה תוך התנדבות ותוך סדר קבוע מראש.

הנהלת האניה משתדלת כמיטב יכולתה לחזק את רוח האנשים. משתדלים למלא את הימים תוכן על ידי אסיפות, מסיבות, הרצאות, הצגות וכו' אולם חלוקי הדעות והוויכוחים בין הנוסעים אינם פוסקים, יש, וביניהם מהנדסים, הטוענים שאפשר לתקן את המנוע ולהגיע אתו לארץ, ויש החוששים לצאת לדרך עם רב־החובל והצוות שלו, שטענו בגלוי שאין הם מוכנים להסתובב בימים הנמצאים בפיקוח בעלות הברית שכן הם נתינים בולגריים, וארצם נמצאת במצב מלחמה עם בעלות הברית. אולם מה טעם לכל הוויכוחים והדיבורים שעה שאין להם הנוזל היקר, הדלק והשמן להניע את האניה ואין להם מצרכי מזון בכמות מינימאלית כדי לצאת לדרך הרת הסכנות?

מספר האנשים אכולי־היאוש גדל והולך. מספר הנרגנים גם כן אינו קטן. נמצאים כאלה המסיתים את הנוסעים נגד הנהלת השיירה. באחת האספות הגיעו הדברים לידי מרד גלוי, ברקוביץ מורד מתפקידו ובמקומו מתמנה אחד הנוסעים מהבלתי מאורגנים.

הימים זוחלים וחולפים. והאנשים חסרי תקווה וחסרי מעש. כל יום דומה למשנהו, וכל יום של שהייה נוספת במקום מחמיר את המצב ומגביר את היאוש בלב הנוסעים. הם יודעים שאין דרך חזרה, אולם גם דרך ההצלה חסומה בפניהם. ובלב כולם מכרסמת תולעת הספק המר. התגיע העזרה בזמנה. היבוא קץ לסבלותיהם, האם יזכו ליום הגדול אליו נשואות עיניהם, האם תעמוד להם מידת הרחמים…?

עדות הניצול היחידי    🔗

על טביעתה של “סטרומה” ישנה רק עדותו של הניצול היחידי, דוד סטוליאר, המספר:

"היה זה ביום ה' אדר, 22 בפברואר 1942 אחרי שבועות של ציפיה, של יאוש ושל זיקי תקווה, הגיעו אל “סטרומה” ביום זה שני מברקים שרוממו את רוח הנוסעים. האחד מידידים ומכרים בארץ, מברק מלא עידוד ותקווה, והשני מהרב סטפן וייז מניו־יורק, בו נאמר, שישנם אלפיים סרטיפיקטים אשר מהם תוקצב לנוסעים הכמות הדרושה. היה יום של אושר שלא ידענו כמוהו מיום עלותנו על האניה.

למחרת היום, בבוקר, התקרבה אלינו גוררת. בשעה אחת בצהריים הגיעו בסירה שוטרים, שרצו להתיר את האניה. הם אמרו, כי רוצים להעביר את האניה למקום סמוך, לשם פעולת חיטוי. כאשר הפליט אחד השוטרים: “יחזירו אתכם לים השחור, לבורגאס שבבולגריה או לקונסטנצה”. אחזה רעדה את כל הנוסעים. נדהמנו לרגע, כי טרם יכולנו לעכל און הבשורה האיומה הזאת אחרי יממה של תקווה. ההתלחשות בין ראש השוטרים ורב־החובל הגבירה את החשדות. הרגשנו במזימה הנרקמת והתנגדנו להתרת האניה. השוטרים המעטים לא יכלו לנו וחזרו לנמל. אחרי זמן מה הגיעו בסירות כשמונים שוטרים, שהקיפו את אניתנו. הנוסעים לא נתנו לשוטרים לעלות על האניה ונאבקנו אתם כחצי שעה. השוטרים התגברו עלינו, עלו על האניה, ניתקו את העוגן וקשרו את “סטרומה” אל הגוררת. השוטרים הורידו את הנוסעים מן הסיפון לתוך האניה והפליגו בסירותיהם. בין 4–5 אחר הצהריים הפליגה “סטרומה” נגררת על ידי הספינה התורכית.

רב־החובל לא הראה כל התנגדות. הוא ארז את חפציו והתכונן להפלגה. חשדנו והאשמנוהו כי גם ידו בכך, לדרישתנו הוא חתם על התחייבות להסיענו לארץ.

בשעה עשר בלילה הגענו לים השחור, במרחק חמישה קילומטר מן החוף. כאן נותקה הגוררת, ואנשיה, בעזבם אותנו, קראו לעומתנו: “אתם נוסעים לבורגאס”.

מלאי המזון בספינה היה קטן. מאז קבלנו את המשלוח האחרון כבר עבר יותר משבוע. ידענו גם שאין באניה דלק שיספיק לימים מספר.

בלילה הזה לא עצם אף אחד מאתנו עין. כמעט שאיש לא הוציא הגה מפיו. דוממים וחפויי ראש ישבנו כל הלילה.

למחרת, ביום ג' בבוקר, עליתי על הסיפון ונוכחתי לדעת, שמאז נותקה ספינת הגרר התרחקנו עוד כשלושה קילומטר מן החוף. המכונאים עסקו בתיקון המנוע. לפי דברי רב־החובל עוד נמצאה האניה במים הטריטוריאליים של תורכיה. רב־החובל נזהר מלהוציא מלה העלולה להרגיז את הנוסעים. הוא אמר, כי המנוע אינו פועל. כאשר יתחיל לפעול, יחזור אל החוף התורכי.

האניה לא זזה ממקומה. הים היה שקט בהחלט. פתאום, זמן מה לפני שעה תשע, נשמע קול נפץ אדיר, ותוך דקות אחדות ירדה האניה תהומה".

הוא, סטוליאר, נזרק לאויר וכאשר נפל לים, ראה כמה עשרות מהנוסעים נאבקים עם הים. נשמעו צעקות איומות של גברים ונשים. נראו חלקים שונים מן האניה צפים על פני המים. אחדים מן הנוסעים נאחזו בחלקים אלה וגם הוא, סטוליאר עשה כן. מי הים היו קרים כקרח. מהקור ומאפיסת כוחות צנחו הנוסעים שנאחזו בחלקי האניה אחד אחד אל הים. בשעות הצהריים בערך, נוכח לדעת כי הוא נשאר לבדו. סטוליאר היה לבוש מעיל עור קצר שחימם אותו ועזר לו להחזיק מעמד. הוא השתדל לתפוס ולעלות על הקרש שנאחז בו וכשהדבר עלה בידו, הוקל לו.

בערוב היום ראה פתאום עוגן הצלה – אחד מספסלי האניה צף על פני המים. הוא הצליח להשיגו ולהעלותו על גבי הקרש, התיישב עליו, וכעת היה כל גופו מחוץ למים.

מחריד היה מקום מושב זה בלב הים. אין לראות אף נפש חיה, מלבד צפרי הטרף העטות על הגוויות ואל צרכי האוכל הצפים על פני המים. עם שקיעת החמה ראה איש שט לקראתו בקושי רב. כאשר התקרב הכירהו, היה זה סגן רב־החובל, לאזר, שהיה עייף מאוד. הוא עזר לו לעלות על הספסל והשיב קצת את נפשו. על שאלתו של סטוליאר ענה סגן רב־החובל, כי הוא ראה את הטורפדו צף לקראת האניה. הוא קרא לרב־החובל ובינתיים נתרסקה האניה. הוא סיפר כי ראה את רב־החובל שוחה שעות אחדות, אולם הוא קפא וטבע. הוא גם ידע שמכל נוסעי האניה לא נשאר אף אחד בחיים. הם נדברו לא להרדם כדי שלא יקפאו. הם חיממו אחד את השני בשארית כוחם.

הלילה עבר. כוחותיו של סגן רב־החובל עזבוהו. עם עלות השחר נראו בו סימני גסיסה. דעתו נטרפה עליו. ברגעיו האחרונים הוא השתעשע בדגי הים. סטוליאר קרא לו שלא יתקרב למים. הוא היה קפוא מקור ולא היה יכול להעלותו. כוחותיו של סגן רב־החובל עזבוהו לגמרי, הוא נפל למים וטבע.

מותו של סגן רב־החובל זעזע את סטוליאר עד היסוד. הוא ראה מרחוק את החוף וניסה לשחות אליו. אחרי מאתיים מטר חזר בו, כי נוכח שכוחותיו לא יספיקו לו להגיע עד לחוף, משנתברר לו שגורל סגן רב־החובל מצפה לו, הוא החליט לשים קץ לחייו. בשארית כוחותיו הוציא אולר שהיה בכיסו וניסה לחתוך את עורקי היד. אולם לא הספיקו לו כוחותיו לבצע זאת. הוא חיכה לבאות.

לפתע ראה ספינת מסחר מתקרבת. הוא צעק בכל כוחותיו וקרא לעזרה. הספינה עברה במרחק מספר מטרים ממנו אולם לא עצרה לאספו. האנשים על סיפונה הראו לו סימנים בידיהם אך הוא לא הבינם.

הוא כבר התיאש מן החיים. והנה הוא רואה סירה מתקרבת. הייתה זו סירת הצלה שנשלחה ממשילה – כפר תורכי קטן, ובה מלחים תורכיים מצויידים בכל מכשירי הצלה. הם העלו את גוויית סגן רב־החובל ועוד גוויות שצפו בקרבת מקום ואת סטוליאר לקחו באלונקה, הגישו לו עזרה ראשונה והביאו אותו לכפר.

יומיים הוא שכב במרפאת הכפר, תחת משמר שוטרים חזק ששמרו עליו יומם ולילה. ביום השלישי הובא לתחנת המשטרה בסקוטארי, שם נחקר ארוכות על פרטי האסון. באמבולנס הועבר לבית החולים בחידר־פשה, וגם פה לא איפשרו לו כל קשר עם העולם החיצוני. עברו שבועיים עד שקם על רגליו ויכול היה ללכת, ואז הועבר לבולשת המרכזית, שם שוב נחקר על פרטי האסון. 48 ימים הוא נחשב כאסיר פוליטי, ישב בתא קטן ונפרד, ולבסוף שוחרר ממאסרו.

גילוי־דעת הסוכנות    🔗

אחרי האסון פרסמה הסוכנות היהודית גלוי־דעת על מאמציה להציל את שיירת הנוסעים אשר קטעים ממנו אנו מביאים בזה:

"הידיעות הראשונות על בוא אנית הפליטים “סטרומה” מרומניה לקושטא נתקבלו אצל הסוכנות היהודית בירושלים בסוף דצמבר, אולם רק באמצע ינואר, בהגיע לארץ הפליט הראשון שהצליח לרדת מהאניה, נודעו דברים ברורים על מצבה ונגלה מחזה אימים שמעטים כמוהו בתולדות מנוסת היהודים מארצות הדמים.

ידיעות על “סטרומה” נשלחו מקושטא גם לאנגליה ולאמריקה, וכמעט בבת אחת התחילה בשלושת המרכזים – ירושלים, לונדון וושינגטון – פעולה להצלת הפליטים על ידי העלאתם לארץ.

בשיחה עם המזכיר הראשי דרשה הסוכנות היהודית, שייתן לפליטי “סטרומה” וכן לפליטים יהודים אחרים מרומניה שנמלטו לתורכיה לעלות לארץ. הסוכנות הדגישה, כי לא יעלה על הדעת לשלול מפליטי טבח אלה את האפשרות היחידה של הצלה. היא הוכיחה על יסוד נסיון רב וחקירות מדוקדקות, את אפסות החשש כי פליטי חרב הנאצים בבואם לארץ עלולים לשמש כאן סוכנים לאוייב. מהשיחה התברר, כי אמנם ההחלטה בדבר רשות כניסה לפליטי “סטרומה” היא בידי ממשלת ארץ־ישראל. הובטח עיון בבקשת הסוכנות.

לאחר שעברו כמה ימים ללא תשובה, פנתה הסוכנות היהודית ב־30 בינואר שוב לממשלת ארץ־ישראל, הפעם בכתב. בין השאר הסתמכה הסוכנות על העובדה שאחד מפליטי “סטרומה”, אף על פי שלא היה בעל רשיון עליה מוקדם, קיבל רשות כניסה לארץ על פי המלצה מיוחדת ואף הגיע לארץ – ראיה נוספת לכך שאין איסור הכניסה לגבי יוצאי ארצות אוייב קבוע במסמרות.

שוב עברו ימים ללא תשובה ובינתיים נתקבלה הודעת הממשלה על הרשות שניתנה, לאחר משא ומתן ממושך בלונדון ובירושלים, לעליית ילדים יהודים מרומניה ומהונגריה.

ב־10 בפברואר נתקיימה שיחה שניה עם המזכיר הראשי בעניין פליטי “סטרומה”. נתברר, כי הממשלה עומדת להחליט על גורלם בימים הקרובים. הסוכנות הייתה סבורה, כי עד להחלטה על השיירה כולה, אפשר לגשת בלי דחוי להורדת הילדים והבאתם לארץ, שהרי כל ילדי “סטרומה” הם יוצאי רומניה, אך נתקבלה תשובה כי גם הנחה זו לגבי “סטרומה” מוטלת בספק וטעונה עיון.

באותו יום קיבלה הסוכנות ידיעה על מיכסת העליה החדשה שנקבעה במספר 3000 רשיונות. במשא ומתן שהחל מיד על חלוקת הרשיונות הודיעה הסוכנות על הסכמתה להקציב ממיכסה זו את כל הרשיונות הדרושים לעלית אנשי “סטרומה”.

באותם הימים הגיעו לארץ עוד ארבעה מפליטי “סטרומה”, שהיו בידיהם רשיונות עליה מלפני היות רומניה לארץ אוייב. ספוריהם על מצב התזונה והבריאות באניה עוררו חרדה רבה. נוסף לכול, נתברר, כי בכל יום צפוייה הסכנה שהשלטונת התורכיים יכריחו את האניה לצאת למרות כל אי הכשרתה למסע ים ארוך.

לקראת ההתיעצות שעמדה להתקיים בעניין זה פנתה הסוכנות ב־13 בפברואר לממשלת ארץ־ישראל במכתב מפורט, בו סיכמה את הידיעות שנמסרו על ידי הפליטים שהגיעו לארץ.

באותו יום, ב־13 בפברואר, התייצבה בפני הנציב העליון משלחת של הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל, אשר גוללה בפניו את כל פרשת פליטי “סטרומה” ותמכה בכל תוקף בדרישת הסוכנות להעלאתם.

ב־15 בפברואר הודיעה הממשלה לסוכנות טלפונית את החלטתה: רק ילדים מבני 11 עד בני 16 יורשו לבוא. אשר לשיירה כולה, הרי מחוץ לשאלת הבטחון הצבאי אין הממשלה יכולה להסכים לכניסת כל הפליטים משום קשיי האספקה בארץ, ואילו בחירת חלק מהם הוא תפקיד כה אכזרי עד שאין הממשלה סבורה כי הדבר ניתן להעשות…

החלטה שלילית זו נמסרה מיד טלגרפית ללונדון ולאמריקה. משני המקומות נתקבלו ידיעות, כי נעשית כל פעולה להציל את השיירה.

בינתיים הוחל מיד בסידורים לקראת הבאת הילדים. ניתנו הוראות טלגרפיות לנציג הסוכנות בקושטא. הממשלה נתבקשה להבטיח את עזרת הנציגות הבריטית בתורכיה כדי להשיג מהשלטונות התורכיים את הרשיון בשביל נציג הסוכנות לבוא במגע עם האניה, מה שהיה עד אז מן הנמנע.

ב־18 בפברואר, לאחר משא ומתן נוסף, הושגה הסכמת הממשלה להרשות את הכניסה לארץ לילדים קטנים מבני 11, אם רק ייעשו למענם הסידורים המתאימים.

בו ביום הגיעו לסוכנות ידיעות סתומות מקושטא שמהן אפשר היה להסיק כי “סטרומה” הפליגה כבר לים השיש. מיד פנתה הסוכנות לממשלה בטלפון ובכתב בבקשה דחופה להתקשר מיד טלגרפית עם הנציגות הבריטית בקושטא לבירור המצב.

כעבור יומיים הודיעה הממשלה כי לפי ידיעות שקבלה בתשובה לשאלתה הטלגרפית לא היו הידיעות שהגיעו לסוכנות נכונות ו“סטרומה” עודנה עוגנת במימי קושטא.

אין לסוכנות היהודית ידיעות, אם נעשתה הפעולה כלפי השלטונות התורכיים לעכב את הפלגת האניה עד להורדת הילדים.

ב־20 בפברואר פנתה הסוכנות היהודית מחדש לממשלת ארץ ישראל במכתב דחוף, בו חזרה לשאלת גורלה של “סטרומה”. הסוכנות דרשה עיון מחדש בכל השאלה.

בטרם נתקבלה תשובה על המכתב הזה הגיעו ב־25 בפברואר הידיעות הראשונות על טביעתה של “סטרומה”.

מי אשם?    🔗

יתכן ויבוא יום ותעלומת “סטרומה” תפוענח. בינתיים ניתן רק להסתמך על השערות ועל ההגיון.

מיד אחרי האסון החלו המעצמות המעורבות בדבר באורח ישיר ובעקיפין להטיל אחת על רעותה את האחריות לאסון. הממשלה התורכית האשימה את ממשלת רומניה, כי היא עודדה את רכישת האניה והתירה את ההפלגה למרות ידיעתה, שאין היא מתאימה לשייט. ממשלת רומניה, נאמר בהודעה התורכית, פירסמה בעתונות את תאריך הפלגתה מקונסטנצה, כדי לעשות הון פוליטי מיחסה הטוב והנדיב למהגרים, וזה למרות ידיעתה שלא נעשו כל סידורים ולא קיים כל רשיון שהעולים יותרו להכנס לאיזו ארץ שהיא.

רדיו רומא שידר ידיעה שהאניה טובעה על ידי צוללת סובייטית. רדיו מוסקבה הוקיע את הידיעה הזאת כשקר ועלילה זדונית וטען, שהאניה טובעה על ידי צוללת גרמנית.

הבריטים הודיעו שקיימות שתי אפשרויות: או שהאניה עלתה על מוקש ימי שפוצץ אותה, בדומה למקרה שאירע באותו זמן בערך לאניה אחרת במים ההם, או שהאניה טורפדה על ידי הגרמנים.

מבחינת ההגיון מסתברות כל האפשרויות המפורטות לעיל. ברם, ההגיון מחייב עוד אפשרות ריאלית מאוד ומתקבלת מאוד על הדעת והיא, שהאנגלים פוצצו את האניה כדי להיפטר אחת ולתמיד מהטרדות ש“סטרומה” גרמה להם. לנוכח הלחץ החזק של דעת הקהל העולמית והיהודית והדרישות להרשות את כניסתם לארץ של הפליטים האומללים, יתכן כי עלתה במקום שעלתה המזימה למצוא לבעיה פתרון “רדיקאלי” מעין זה.

יצויין, כי ימים מספר לפני האסון הורדו בקושטא מהאניה 14 איש, שהיו פקידי חברת הנפט “וואקום־אויל” בבוקרסט. ויתכן כי הייתה כוונה להציל את אלה בטרם תבוצע המזימה השטנית.

מכל מקום, גם אם אין הוכחות ממשיות לאשור הנחה זו, הרי אין ספק שבריטניה היא האשמה באסון “סטרומה”, ובאסונם של עוד הרבה אלפים, רבבות ואולי אפילו מליונים יהודים שהושמדו על ידי הנאצים בגלל נעילת שערי הארץ בפניהם. “סטרומה” תשאר עד סוף כל הדורות כסמל למאמצי היהודים האומללים להינצל וכהוכחה לאכזריותם של הבריטים שמנעו הצלה זו.

לאסון “סטרומה” היה הד חזק בישוב, בעולם היהודי כולו ובעולם הרחב. בהגיע הידיעה על האסון עטה הישוב היהודי בארץ אבל כבד. נתפרסמו כרוזים מטעם העיריות, המוסדות הלאומיים והמפלגות הציוניות. הוכרז על שבוע אבל. הושבתה המלאכה, בתי הקולנוע ובתי השעשועים נסגרו. התקיימו הפגנות זעם ונישאו נאומים מפוצצים, ובינתיים המשיכה יהדות רומניה ויהדות אירופה כולה לחיות בדמה…

וגם בעולם הרחב חל זעזוע. בארצות הברית נתפרסמו מאמרים רבים מטעם מדינאים ואנשי ציבור שקראו תגר על האדישות הרבה השוררת בארצות הדמוקרטיה לגורלם של הפליטים האומללים. בכרוז שהיה חתום בידי אישים רמי מעלה נאמר כי “חוסר היחס, הזלזול בחייהם של בני אדם, אותות המה לסרטן האוכל בבשר האנושות. הנורא ביותר בכל הרצח ההמוני הזה הוא שלא חייב היה לקרות. הוא אירע כתוצאה מעקשנותם האווילית, ואכזריותם של פקידי מושבות קשוחי לב, ששלחו את הפליטים למצוא להם קבר בלב ים”.

גם בבריטניה נסערו הרוחות. התנהלו וויכוחים סוערים וחריפים בבית הנבחרים ובבית הלורדים, אולם למרות הביקורת החריפה שהושמעה ולמרות האסון הגדול, לא היה בדעת הממשלה לשנות את עמדתה ולסטות מהפוליטיקה הארצישראלית שלה. בוויכוחים בבית הנבחרים אמר הרולד מקמילן, אז סגן מיניסטר המושבות: “הממשלה מקווה, שטרגדיה זו לא תקרה שנית, אך אין בכוחה לתת כל ערובות לכך, או לשנות את המדיניות הקיימת ביחס לעולים בלתי־חוקיים”.

ואילו מיניסטר המושבות, הלורד קרנבורן הוסיף ואמר: “בתנאים העגומים הנוכחיים לא נוכל כמעט שלא להקשיח את לבנו בפני זוועות. אין העובדות ידועות לנו בשלמותן, ואפשר שלעולם לא נדען. אולי טורפדה האניה, אולי פגעה במוקש, אפשר שניסו נוסעיה להשיבה אל החוף, ויתכן כי ברוב יאושם פוצצוה במו ידיהם, אף שאין בידינו כל הוכחה לסברה אחרונה זו. ברם, איך שלא יהיה אין הממשלה יכולה לנקוט אמצעים העשויים לחתור תחת המדיניות כלפי העליה הבלתי־חוקית בארץ־ישראל. גם אם מספר העולים הבלתי־חוקיים אינו עולה על המיכסה, שנקבעה למשך השנה, יהיה זה נגד המדיניות שאושרה על ידי הפרלמנט להרשות להם את הכניסה לארץ־ישראל”.

מאמצים נוספים ברומניה    🔗

ב־16 בדצמבר 1941, ארבעה ימים לאחר הפלגת “סטרומה” מקונסטנצה, קיבלה ועדת העליה בבוקרסט רשיון לארגן שיירת עולים נוספת. ההכנות הן במלוא תוקפן והנה מגיעה בשורת האיוב על אסון “סטרומה”. עדיין אין איש יודע לספר את פרטי האסון, אך די היה בעצם הידיעה כדי להרתיע רבים מלצאת בדרך הרת־סכנות זו וכל התכניות בוטלו זמנית.

כעבור זמן ניגשה ועדת העליה שוב לביצוע תכנית לעליה רבת־היקף.

פנדליס קנה ספינת־גרר גדולה בשם “סמירלי” והחל לתקנה ולהפכה לאנית נוסעים שתוכל להפליג בכוחות עצמה, הוא עמד להתקין בה מנוע ואת כל יתר הסידורים, כדי שתוכל לקלוט על סיפונה למעלה מאלפיים עולים. להכשרת האניה להפלגה דרוש היה זמן רב וועדת העליה רצתה לנצל זמן זה להכנת השיירה.

באותה תקופה חל מפנה נוסף לרעה במצב יהודי רומניה. אנטונסקו מינה את לקא, שהיה למעשה סוכן הגיסטפו, כממונה על עניני היהודים. לקא מינה מרכז ליהודי רומניה – מועצת זקנים. בראש המועצה עמד ד“ר גינגולד, שהיה עושה דברו של ריכטר – נציג הגיסטפו ברומניה. אחת מפעולותיו הראשונות, הייתה איסור קיום הצ”ח, וכעבור שמונה חדשים נאסר גם קיומה של ההסתדרות הציונית. אולם הצ"ח המשיכה בפעולותיה ולקא כיוון את עיקר מאמציו לחבלה בעליה הבלתי־ליגאלית ובתכניות ועדת־העליה.

ביוני 1942 קבלה ועדת העליה רשיון לנסוע לצ’רנוביץ, ולארגן שיירה לעליה. מצב יהודי צ’רנוביץ היה הרבה יותר גרוע ממצב שאר יהודי רומניה בגלל מצבה המיוחד של העיר. ב־20 ביוני יצאו מבוקרסט לצ’רנוביץ י. לדרמן ל. חיימוביץ, ונציגו של פנדליס. הם מצאו בצ’רנוביץ קן בית“ר שעבד במחתרת ואשר מנה מאות בית”רים. עד ל־18 ביולי הם עסקו ברכישת מועמדים לעליה ובארגון השיירה, אך ביום זה אסרו השלטונות את פעולתם. הם חזרו לבוקרסט וכאן נודע להם, שהרשיון אמנם לא בוטל, אולם עקב סיבות שהזמן גרמן אין הממשלה יכולה לראות בעין יפה את פעולותיהם. ואז החל מאבק ממושך וקשה להסיר את המכשולים ולשכנע את השלטונות שיחדשו את יחסם האוהד ואת תמיכתם בעליה ב'.

בקיץ 1943 התגברו פעולותיה של ועדת ההצלה בקושטא. (התנועה הרביזיוניסטית יוצגה בה על ידי מר יוסף קלרמן) וכתוצאה מכך נוצר מגע בין התנועות הציוניות בבוקרסט והחל שיתוף פעולה בשטח העליה.

ועדת ההצלה בקושטא השיגה מן הממשלה הבריטית הסכמה שכל יהודי אשר יגיע לקושטא מרומניה יקבל ויזת כניסה לארץ. על סמך זה נאותה הממשלה התורכית לתת ליהודים ויזות מעבר, ואילו השלטונות הרומניים חידשו את מתן היתרי היציאה.

בינתיים עמדה האניה הגדולה קפואה בדנובה ואי אפשר היה לשחררה מכבלי הקרח.

ועדת העליה של הצ“ח (י. לדרמן, שפירא, חיימוביץ, מייסנר ואחרים) שכרה באמצעות פנדליס ספינת מפרש בולגרית “מילקא”, התאימה אותה לנסיעה ובחודש מרץ 1944 הפליגה מקונסטנצה לקושטא כשעל סיפונה למעלה משלוש מאות איש, מחציתם בית”רים ורביזיוניסטים ויתרם חברי הסתדרויות ציוניות אחרות. בקושטא קיבלו העולים את הויזות הדרושות והגיעו לארץ בדרך היבשה.

נסיעה זו מומנה על ידי ועדת ההצלה בקושטא. זמן קצר אחרי זה – ב־2 באפריל הפליגה האניה “מאריצה” כשעל סיפונה 380 עולים, הפעם ארבעים אחוז מן הנוסעים הם בית“רים ורביזיוניסטים. על רקע האחוזים נתגלו סכסוכים רציניים בין ועד העליה של הצ”ח לבין נציגי ההסתדרויות הציוניות האחרות, אשר דרשו אחוזים יותר גבוהים לחבריהם. אולם ועדת העליה של הצ"ח לא ויתרה על זכותה לקבוע את הרכב השיירה כי מרבית עבודת הארגון נעשתה על ידה. בראש פעולת שכירת האניות וארגון השיירות עמדו מר חיימוביץ ומר מייסנר. מייסנר קיבל אז סטטוס של מנהל העליה מטעם הצלב־האדום.

בחודש מאי הפליגה “מילקא” בשנייה, ובחודש יוני הפליגה בפעם השניה גם “מאריצה”. בדרכה חזרה מבולגריה, ללא נוסעים, טבעה “מאריצה” וירדה למצולות.

בחודש יולי הפליגה האניה “קאסבק” כשעל סיפונה 400 איש. ובסוף יולי – התחלת אוגוסט 1944 נשלחו שלוש אניות; “מארינה”, “בולבול” ו“מפקורה”, כשעל סיפונן למעלה מאלף עולים. “מפקורה” טבעה מול הנמל הבולגרי בורגאס ומשלוש מאות העולים ניצלו רק חמישה. הניצולים ואנשי שתי האניות האחרות ידעו לספר, שסירת מוטור גרמנית שלחה טורפדו ל“מפקורה”, והורידה אותה תהומה. אולם בזה עוד לא די – הגרמנים שלחו לים עדת כלבים צמאי דם שמנעו מאת האומללים להינצל.

בזה תמה בעצם פרשת העליה הליגאלית־למחצה מרומניה בשנות המלחמה.

ב־23 באוגוסט 1944 כבש הצבא האדום את רומניה, ומתחילה פרשה חדשה. פרשת ההעפלה שלאחר המלחמה.

אחרית דבר    🔗

הסיסמה “המעפילים יעפילו”, שכל שופרות “המוסדות המוסמכים” הרבו להריעה בתקופה שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ואשר בה רצו לכסות על חוסר המעש בשעה שעדיין אפשר היה להציל הרבה רבבות יהודים מחרב ההשמדה – מטרה נוספת הייתה לה: להחדיר לתודעת העם שהם, “המוסדות המוסמכים”, המציאו דרך מלחמה זו, והם הם שהגשימו אותה הלכה למעשה. לשם כן הופעלו כל שופרות התעמולה: סופרי “החצר”, העתונות מטעם וכל צנורות ההסברה האחרים הרבו לספר ולתאר את גודל מעלליהם של אנשי “המוסדות המוסמכים”, בהביאם בדרכי סתר רבבות יהודים לחוף הנכסף – על אף השמירה המעולה שהופקדה על החופים מטעם ממשלת המנדט. ותוך כדי כך התעלמו בזדון מפעלם של אלה אשר סללו דרכי סתר אלה, אשר היו הראשונים שראו בעליה ב' אמצעי חשוב למלחמה פוליטית ודרך להצלת רבבות יהודים מהרג המשחית עוד לפני התקרב סערת הדמים – ואשר היו גם הראשונים שפילסו נתיבות במים אדירים והעלו לארץ רבבות בני נוער שהצטרפו לצבא לוחמי החופש ו“סתם” יהודים שהגדילו את כוחו המספרי של הישוב והיוו עורף נאמן ללוחמי החזית.

ומן הראוי לציין: רבים הם הרעיונות שאימצו להם אנשי “המוסדות המוסמכים” מן התנועה הלאומית ומחוללה זאב ז’בוטינסקי, והכריזו עליהם כאילו הם המציאום. אין עינה של התנועה הלאומית צרה בהם בשל כך. להיפך, תמיד אמרנו – “מי יתן כל עם ה' נביאים”. אלא דא עקא – הם עושים זאת תמיד באיחור זמן, ואיחור זה עולה לעם היהודי בנהרי נחלי דם…

אין לחשוד בכותב טורים אלה שהוא רוחש אהדה לעם הגרמני, כי מבשרו חזה את כל מוראות תקופת השואה. אולם אל לנו להתעלם מן האמת ההיסטורית, שעד לשנת 1941 – עד להתחלת ההשמדה הטוטאלית של יהדות אירופה, היו השלטונות הנאציים מעונינים להיפטר מן היהודים בדרך של הגירה ואף היו נכונים לעזור בכך. אולם אלה אשר היה בידם לעשות זאת, הסוכנות היהודית, הג’וינט ומוסדות יהודיים אחרים, שריכזו בידיהם את האמצעים הכספיים והעצומים הדרושים למיבצע הגירה בקנה מידה גדול, – אלה טחו עיניהם מראות נכוחה, הם אטמו אזניהם משמוע לדברי האזהרה של זאב ז’בוטינסקי על הצורך באוואקואציה של יהדות אירופה בעוד מועד, והם גם לא אבו להטות שכם למאמצי ההצלה של פעילי העליה ב' – שעה שכבר הונף גרזן ההשמדה על תפוצות ישראל.

כאשר הייתה התנועה הלאומית נתונה רובה ככולה במפעל עליה ב' – נלחמו הם בעליה זו וניסו לבלמה ככל יכלתם. אולם כשעלתה התנועה הלאומית לשלב מאבק גבוה יותר – למלחמה הפעילה בשלטון הזר, הפריחו הם את הסיסמה “המעפילים יעפילו”, והטילו את כובד המעמסה של המלחמה בשלטון על שכם אנשי שארית־הפליטה.

עתה, כאמור, באים הם ומנסים לשכתב את ההיסטוריה תוך התעלמות גמורה מן “העליה האוונטוריסטית”, “אף־על־פי”, “הספורט הלאומי” – עליה ב'. הגיעו הדברים עד לידי כך, שבכנס היסטורי שנערך זה מקרוב בתל־אביב, הרשה לעצמו מי שהיה ממפקדי הפלמ"ח. לקבוע כי מלחמת השיחרור נגד השלטון הזר בארץ ישראל לא התחילה אלא עם בוא אנית המעפילים הראשונה לאחר תום המלחמה – באוגוסט 1945!

אין זה הנסיון הראשון לסלף את דמות ההיסטוריה, ויש לקוות כי גם הוא לא יצליח. מי יתן, וספר זה יתרום את חלקו הצנוע להצבת מפעל העליה ב' באור הראוי לו.

תאריכון    🔗