“…שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם”

(יְהוֹשֻׁעַ י', יב)

בָּא לַיְלָה, לֵיל אִלֵּם; קוֹדֵר כִּשְׁאוֹל יַצִּיעַ

וּמִסָּבִיב יַשְׁרֶה צֶל־חֹשֶׁךְ בִּנְתִיבוֹ.

עֲמֹד מִלֶּכֶת, דֹּם, מְאוֹר־רָקִיעַ!

עוֹד רַב הַדֶּרֶך! אַל תִּכְבֶּה כָבֹה!

הַב אוֹר לִי, הַב אוֹר־יוֹם! עָצְמָה לֹא יְדַעְתִּיהָ

תִּגְאֶה בְנִשְׁמָתִי, בְּתוֹך לִבִּי רוֹתְחָה…

עֲמֹד מִלֶּכֶת, דֹּם, מְאוֹר־רָקִיעַ!

עֲמֹד וּשְׁפֹךְ עַל נְתִיבִי אוֹרְךָ!…

קוֹל־רוֹמְמוּת אַדִּיר מִפִּי בִּן־נוּן בּוֹקֵעַ,

בְּהַדְרַת־קֹדֶשׁ לִדְבָרָיו הָעָם הִקְשִׁיב.

מֶרְחַב עַרְבוֹת אֵין־קֵץ מִנֶּגֶד הִשְׂתָּרֵעַ

וְיוֹם שׁוֹקֵעַ שׁוּב זָרַח בְּהוֹד וָזִיו.

הִסִּיעַ מַחֲנוֹתָיו… שׁוּרוֹת אוֹיְבָיו נָמוֹגוּ

וְצֵל־הַלַּיְלָה נָס מֵעַל־פָּנָיו בְּתֹם.

קַרְנֵי־הַנִּצָּחוֹן שָׁפְכוּ עָלָיו אוֹר־נֹגַהּ

וְיוֹם תְּהִלָּה חָדָשׁ הֻצַּת בָּרוֹם…

*

עָבִים וָלֵיל כִּסּוּ עָלֵינוּ הַשָּׁמַיִם,

מִכֹּבֶד־מִלְחָמָה נִפֹּל חַסְרֵי־אֱיָל

וּבְאֵין מָגֵן נִפְרֹשׂ אֶל־הַגּוֹרָל כַּפַּיִם,

נַעְתִּיר לְיֶשַׁע, כְּמוֹ לְלֶחֶם – דָּל.

לְרֶגַע קֶרֶן־אוֹר בּוֹדֶדֶת מִּתְפָּרֶצֶת

וְשׁוּב סָבִיב עֵיפָה, וְשׁוּב חֶשְׁכַת־מַחְנָק

וּבַצָּמָא לְשַׁד־חַיֵּינוּ הִיא מוֹצֶצֶת,

הַמֹּחַ וְהַלֵּב תִּינָק.

וְהַדֶּרֶךְ, מָה רַבָּה הַדֶּרֶך לְפָנֵינוּ!

מָדוּד כָּל צַעַד וּמְחֻוֶּרֶת הַמְּגַמָּה.

בְּאוֹתִיוֹת אֲשֶׁר לָעַד לֹא תִמָּחֶינָה,

עַל לוּחַ־לְבָבֵנוּ נִרְשְׁמָהּ.

אַךְ הָבוּ לָנוּ אוֹר! נָעֹז וְנֵאָבֵק נָא

עִם הַגּוֹרָל הַמָּר, עַד אִם הַקְּרָב יִשְׁלָם;

מִיּוֹם לְיוֹם מֻטּוֹת כְּנָפֵינוּ תִתְחַזֵּקְנָה

וְעַל חָרְבוֹת עַבְדוּת מִימוֹת־עוֹלָם

כְּנֶשֶׁר עַז יַמְרִיא אֶל תְּכֵלֶת־רוּם רוּחֵנוּ,

נִשְׁכַּח יְגוֹן־קְדוּמִים וְעֶצֶב דּוֹר וָדוֹר;

רַק הָבוּ לָנוּ אוֹר, מֶרְחָב וָחֹפֶשׁ תֵּנוּ,

אוֹר הָבוּ לָנוּ, אוֹר!…