בים עשבי־שדה, מכוסה טל שמים, נחבא הנער ורועה את צאנו אשר נתן אביו על ידו.
קוראים לו בשם “יאַשעק”; את שמו “היהודי” אינו יודע גם בעצמו, מעולם לא קראוהו עוד לעלות לתורה.
הכל יודעים, כי הוא אכר ובור. אביו, יצחק החולב, כבר נתיאש ממנו. בודאי לא יוכל גם לאמר קדיש אחריו, ואך לצאת ידי־חובת הבריות הביא אליו מלמד מן העיר.
המלמד עובד בכל כחותיו, הרבה פעמים מחזר עמו על כל מלה ומלה. והוא, כאילו אין הדבר נוגע אליו: קמץ־אלף – אפשר להיות גם – עורבא פרח…
– לך ולמד תורה לראש חמור – אומר המלמד ומניע ראשו, ואמו מתבוננת בו ומתאנחת.
אינם מצוים לו גם לקחת סדור ולהתפלל. להתפלל? הוא? יאשעק יתפלל? מה לו ולאלהים? חרפה למי שאמר והיה העולם, כי יאשעק יקרא קריאת־שמע לפניו.
ובכל זאת מבין יאשעק את האלהים ומרגיש אותו בלבו.
הוא רואה את האלהים בכל מקום, בכל אפשר יפנה. הוא רואה אותו בנחל, המשתפך ומספר את סודותיו להעשב הצומח על שפתיו, ובעלות מרחוק איזה עב ומרקיע עליו, הוא מרגיש, הוא מתאוה לאיזה דבר, מתגעגע….
בעת אשר נשיאים ינשאו על פני השמים, ירעם רעם, וברק מתלקח באש… בעת אשר ירד גשם, או עלטה תכסה את הכפר… או בעת אשר הוציאו את מאציעק הזקן מתחת המכונה ומרגלו הנכרתה זב דם הרבה… אז נצב הוא לנגדו… חש הוא אז בלבו את האלהים… לא בשמים מושבו, אינו צריך להרים את ראשו למעלה לראותו: לא, לו נראה הדבר, כי האלהים שוכן בארץ רחוקה, באיזו עיר גדולה, בעיר אשר בה יושב אדון־הכפר ואשר שם יושבים כל השרים הגדולים, וכל השרים הגדולים הם אך עבדים לו, כסטאַך, וויטיק העבדים לה“פריץ” אשר בכפר.
ויאשעק בעצמו איך יהין לקרב אל האלהים? גם רועה צאן האלהים – חושב הוא בלבו – צריך להיות אדון גדול מאד. ומי יודע, אם הפריץ בעל־הכפר שלו יזכה להיות גם רכב נוהג סוסי ה'? ואיך יתנו לו, ליאשעק, לגשת אליו?
אך לפעמים, בעת אשר פני השמים מלמעלה טהורים ובהירים וחולמים במנוחה בצעיף תכלת, והעשבים צמחים מתחת במנוחה, והצמחים נשרשים בארץ, ומביטים בלי אמר ודברים למעלה, ושם מנגד עומד היער, זקנו הירק של הכפר, ויהודי עובר־אורח הולך בדרך מרחוק, והשמים מלמעלה מתרקעים והולכים הלוך וירוד עד רדתם על הארץ, ויאשעק יושב לו על מפתן הגורן ומביט…. אז נדמה לו כי האלהים עזב מעט את שררתם של האדונים ובא לבדו הלום אל השדה, השתרע על הארץ ושוכב לו ומחכה…
ויאשעק חפץ להודות ולהלל לה' על כל אשר פה מסביב.
ולפעמים הוא חפץ ללכת בדרך מרחוק, ללכת בלי חשׂך עד אשר יבא שמה אל העיר הגדולה, אל מקום מושב האלהים, אל היכלו.
“אז אֶגש ואנשק את האלהים” – חושב בלבו.
ותיכף הוא מתאנח:
– האם יתנו לי לגשת אליו?
הוא יוכל לגשת אל ההיכל – אומר הוא בלבו – אך שם עומדים שומרים, אנשים גבוהים ושביסי תכלת על חזיהם, נעלים צהובים ברגליהם, לבושים חזיות אדומות מרוקמות, כמראה אשר ראה פעם אחת אצל הפריץ על המשתה אשר עשה בכפר, והם יבריחו אותו משם….
ותיכף הוא נמלך בלבו, כי איננו צריך ללכת, כי ה' הוא גם על השדה הרחב, ושומריו שומרים רק היכל ריק, בלי אלהים!
-———————
“אל מלך נאמן” – מלמד אותו הרבי מתוך ה“סדור”…. והמלות: אל מלך נאמן, נדמים לו כלחש בפני השומרים, למען יתנו לגשת אל היכל האלהים…
אבל לו מין תפלה אחרת אל האלהים, תפלה בלי מלים, תפלה הצומחת מקרבו וממלאה את לבו והיא מתפרצת משם החוצה בשריקה….
בעת חפצו להתפלל, הוא נותן שתי אצבעותיו אל פיו, מנפח את שפתיו ונושב רוח. ותפלתו משמיעה קול הד בכל היער…
והאלהים מבין אותו, מבין היטב את תפלתו.
והוא שורק רק אז, כאשר יחפוץ לשרוק אל האלהים, כאשר הוא מרגיש צורך בשריקה.
והאלהים, נדמה לו, פשט את בגדיו וישתרע עתה רחוק, רחוק מאד, על מרחבי השדה הנחבא בענן הטל, ושומע לשריקתו, ונהנה ממנה, ושמח בה.
ולא הוא בלבדו שורק! הוא יודע, כי הכל שורק אליו. כאשר יתחיל “נוסיק” כלב הכפר, לנבוח פתאם, לנענע בזנבו ולהביט אל השמים, אז הוא אומר, כי “נוסיק” יתפלל; בשוב הפרה הלבנה לפנות־ערב מן השדה, מוציאה את לשונה המטפת ריר ומתחלת לגעות: מֶה, מֶה, – הוא חושב, כי היא מתפללת; הסוס הערמוני מתפלל באופן אחר: הוא ירקד וידהר, עומד על רגליו האחרונות, כופף את ראשו: בוֹרר, רר.
הכל מתפלל, גם הצפרדעים אשר ביאור… כל אחת לוחשת לרעותה: קְוַה, קוה, קוה!
-——————
ליאשעק כבר מלאו שלש־עשרה שנה, איננו יכול לקרוא את שמע, וראש־השנה ממשמש לבוא.
והרבי עובד בו, כי ידע לפחות את שמע בראש־השנה, למען יוכלו לקחת אותו העירה.
וליאשעק קנו לכבוד יום־טוב ערך־בגדים חדש של צמר־גפן, צמד נעלים וכובע חדש…
יקרא לכל הפחות קריאת־שמע…
-—————–
בית הכנסת מלא אנשים, גדולים וקטנים, לבושים לבנים ועליהם טליתות, עומדים ומתנועעים וקול צעקתם ילך הלוך וגדל.
אצל העמוד, לפני המנורה בעלת שבעת הקנים ונרות־השעוה הדולקים בהם, עומד החזן ומשורריו… נגינות מעוררות בכי מלֻוות בקולות חנוקות נשמעות מסביב.
– “מי לחיים ומי למות”….
וקול בכי חנוק מתפרץ מעזרת־הנשים. ויאשעק, לבוש בגדיו החדשים, עומד, ושערותיו ממראה הפשתן נופלות מתחת לכובעו על פניו. פתאום הוא עוזב את מקומו ופורץ לו דרך ונגש אל כותל המזרחי ועומד מצד החזן. הסדור אשר נתן לו אביו, למען ידמו כי הוא מתפלל, נופל מידו, והוא עומד בעינים לטושות ומביט.
איזו נערים שובבים רואים את יאשעק, רומזים איש לרעהו, מראים עליו באצבעותיהם, מצחקים בלאט, ואחד מהם נגש אליו ומכה באצבע צרידה על חוטמו.
הוא איננו שומע, איננו מרגיש. הוא עומד ומביט פעם על החזן, ופעם על היהודים הבוכים. הנה לפניו פרוכת הקדש הלבנה ועליה כתוב באותיות זהב "קדש לה' ".
“האלהים הוא בודאי שם מתחת לפרכת” – חושב הוא בלבו.
אמו מבטת עליו מעזרת־הנשים, היא רואה איך הוא עומד ופוצה עיניו על כל אשר מסביב והסדור נופל מידו, והיא מתאנחת ואומרת בלבה:
– אכר, גוי גמור!
ואביו רואה אותו מתחת לטליתו ומתאנח מרה:
– רבונו־של־עולם! יבוא נא גם זכרונו לפניך!
ויאשעק עומד ולוטש את עיניו. כלם בוכים, כלם מתפללים, כלם קוראים אל האלהים בחזקה, וגם הוא חפץ לעשות כמוהם.
גם הוא חפץ להתפלל. גם הוא חפץ, לא לבכות, לא לצחק, אך להודות ולהלל לה' הוא חפץ! על הכל הוא חפץ להודות!
הוא חוטף את סדורו, פותח אותו במקום הקפול, אצל קריאת־שמע, ומתחיל:
– א־ל מ־ל־ך נ־א־מ־ן!
אבל התפלה הזאת אינה מלבבת אותו.
הוא אינו מבינהּ, זה הוא אך לחש, לחש יבש…
הוא חפץ להודות ולהלל באמונה, מעומק לבו – –
הוא ירא את היהודים המתפללים, הקהל הגדול המתפלל באופן אחר, אך תאותו גוברת עליו – ה' הוא גבוה על כלם! הוא מוכרח!
והוא נותן את אצבעותיו אל פיו – –
ושריקה חדה עוברת על פני בית־הכנסת הבוכה.
-—————–
כל קהל המתפללים חרדו.
מי הוא זה? מה זאת? מי שורק במקום קדוש?
אביו חפץ לאחוז בערפו ו“לדרסו”, כלם – להכותו…
פתאם פונה הרב הקדוש מכותל המזרחי אל הקהל ושואל:
– איה הצדיק אשר קרע את גזר־הדין, אשר נקב וחדר לתוך השמים דרך ענני־עופרת ויתן דרך לתפלותינו לעבור שמה?
אבל הצדיק לא היה עוד בבית־הכנסת…
הוא ברח משם, פשט את נעליו, שׂם אותם על שכמו והוא צועד הלוך וצעוד אל כפר מושבו.