לילה מסביב, ואני מתהלך בחשך לבדי.
והבתים, שאני רואה סביבי פזורים במרחב, רחוקים הם זה מזה, אינם מתחברים להיות לעיר, להקרע מן העולם הגדול ולהיות דבר בפני עצמו, כי אם נבלעים הם באין־סוף המקיף את כל…
כתם שחור כי תראינה עיניך, גג תבן לבן כי יתנוצץ מרחוק, תדמה, כי מן האדמה הוא צומח ועולה, כי לא ידי אדם יסדו את הבית הזה, כי אם עלה מן הארץ, כחציר אשר בשדה וכעצים אשר ביער.
וחפשי אתה, בן־אדם, בן־חורין בתבל החפשית.
והכל חולם וישן בחיק אלהים, והכל כופף את קומתו ומסתיר את עצמו בחיק האֵם הטובה – האדמה. דומה, כי הכל מסביב מאֻשר ושמח בגורלו, לא יתרעם, לא יחפץ להחליף גורלו באחר, לא יבוא בטענות לפני קונו… וארבות־העשן השחורות מביטות דומם אל השמים, כאילו מתפללות בעד כל אשר מסביב ומבקשות מאת הקדוש־ברוך־הוא: יהי נא רצונך, אלהים, טוב לנו!
הנני הולך.
והבתים מציצים מן הערפל העוטה אותם, מפהקים ומתפלאים: “הביטו, מי הֶנודד־הזה?” ועוד הפעם יסתרו בערפל, כאילו החליטו בדעתם: “לא שוה הדבר להתפלא”,
הנה ההר, ואנכי עולה עליו.
הוא מַּכָּרי זה כבר… כזקן המושיט את זקנו אל נכדיו ואומר בנחת: “מרטו אותי, ילדים, אם מתענגים אתם בכך”; וגם מטה את שכמו: “עלו, ילדים, אם חפצכם בכך” – כן גם הוא, זקן־העיר, אומר לנכדיו: שחקו לכם בעפרי, כי אהובים אתם לי, אהובים כלכם!
הנני עולה על ההר, על שכם הזקן.
לפעמים אני מטה את ראשי ומביט לאחרי. שם, בעמק, התחברו הבתים ומביטים אלי. שמי־התכלת מביטים בנחת ממרום, וכוכבים רבים מתנוצצים בהם, ערפל דק וצח עוטה את העיר, וממנו מתנשא השמימה מגדל בית־תפלת הנוצרים, ולא רחוק ממנו אובד בענן הנס הקטן אשר על ראש בית־הכנסת.
רחוקים הם האנשים, רחוקים הבתים איש מאחיו ביום, ומה קרובים הם בלילה! דומה, כי הכל קשור בעבותות משפחה כאח ואחות. גם ראשי בית־תפלת הנוצרים והנס אשר על בית־הכנסת שכחו את מלחמתם התמידית וחיים הם עתה בשלום ובשלוה, כי רקיע אחד פרוש על ראשם, וחולמים הם בעמק אחד, ואֵל אחד סוכך עליהם ופוקד אותם ברחמים.
הנני הולך ועולה על ההר.
המגדלים והגנים מביטים אחרי ומתלחשים איש עם אחיו, אך אנכי אינני שומע את לחשם, ואיני מבינם. הנה נדמה לי, כי מרחמים הם עלי, ונדים לי לאמר: “הביטו הנה הוא בורח מאתנו, עוזב אותנו”, – וכרגע ולי נדמה, כי הבתים מתקנאים בי: “יש לזה רגלים והוא יכול להתנועע וללכת אל אשר יהיה רוחו, ואנחנו, עלינו תמיד לעמוד על מקום אחד”…
ואני יורד מן ההר, מעבר השני.
ורקיע אחר פרש לו אלהים פה להדום רגליו: הנה הנהר, רקיענו, רקיע אדמתנו.
הרקיע אשר במרום ברא אלהים למענו ולמען מלאכיו; הוא מביט בגאוה ממרום, יודע הוא ומכיר את גדלו, יודע הוא כמה מרומם הוא מהאדמה ואנשיה, כמה חן־אלהים שפוך עליו, מה יפים ונחמדים כוכביו, ומה תמה הלבנה שלו, הרוחצת בו, וכנשא על כל, הוא מביט ממרום בגאון.
אך לא כן הרקיע, אשר לפנינו פה על הארץ: הנהר הוא רקיענו, רקיע לאנשים קטנים ופשוטים כמונו. רקיע־האדמה מתערב ומתבולל עמנו, מתאחד את נשמתנו.
אין ברק לו ואין אור לו, אך מראהו השאנן קרוב לך. לא תפחד למראהו, לא תירא פן יבלעך גדלו, כי אם תפקיד את רוחך בידו, וחפץ תחפץ לשפוך את נפשך לפניו, לספר לו את הכל כנער קטן הבוכה ומתגעגע אחרי אמו….
ולבכות תחפץ, לשפוך את דמעותיך בחיק מימיו, למען תתבוללנה הדמעות את גליו.
ונוהר הנהר, גל את גל ירדף, והמים הולכים ושוטפים, ואתה תדמה, כי הנהר שר את שירת־נשמתך, ומספר את הנארג במכמני לבבך. לא! הנהר שר את שירתו הוא, ומספר לכל את הנסתר בעמקי לבבו, ובשמעך ולבך ירוח, ולבכות תחפץ כעל לב אֵם.
הקודש־ברוך־הוא ירד מעל שמי־השמים, הוא עזב את כסא־כבודו אשר במרום, וישפוך את קדושתו וטהרתו פה באין־הסוף המרחף על כל. הקדוש־ברוך־הוא התפשט על הארץ – ומקשיב ומאזין לקול השירה הנשמע מסביב.
הגלים שרים ומשתפכים איש אל אחיו, מתחברים, מתאגדים את הגלים הגלים האחרים שכבר עברו, רודפים, דולקים אחריהם… המים משיקים בחן וענוה את שפות הנהר. הוא מקצה התבל יבוא, ויאבד בקצה התבל.
וטל עולה מהעשבים ומתנשא למרום, ויהי לחופה ארוגה מנשיקות אלהים. דומה, כי באויר התקבצו מארבע כנפות העולם דמעות אשר קפאו זה כבר, אשר מקורן מלבבות הרוחצים בנהרי אהבה ונחמה.
והחופה פרושה על כל היקום.
וכל הבריאה אשר ברא ה' רוחצת וטובעת בנהרי אהבה ונחמה.
ואני יושב על שפת הנהר.
הנה נשמעה שירת־הליל.
מרחוק בא הקול ואובד כחלום באויר, ומצלצל ומתאחד את שאון המית הגלים, והתאחדו הקולות – והיו לשירה אחת. ושטף המים לקח אתו את הקול להביאו אל קצה העולם.
וקול צפור, בלתי נראה לעין, ישמע, והצפור המסתתרת שופכת את נשמתה, את מאויה וגעגועיה בשירתה, ועוד הפעם דומיה, והכל נח ואובד באין־סוף המקיף את הכל.
על שפת הנהר אנכי יושב ומביט אל המים, ואל השמים והכוכבים.
את פני כבשתי בין העשבים ונשמתי טובלת במי־הנהר והיא מתפללת:
אל־אלהים, מדוע זה אוית משכן לך את השמים? מדוע זה תסתר בענן? רד מהשמים על הארץ – כי כלום חסר אתה אם יהיו אנשיך למלאכים?
רבונו־של־עולם, מדוע זה הפרדתני מעולמך? מדוע זה נתת לי רגלים ללכת מזה, אזנים לשמוע, ועינים לראות, גם לב נתת לי לחוש ולהרגיש את כל זאת, ואני אינני חפץ כי אם להתבולל, להתאחד את כל; אני חפץ, להיות אחד עם עולמך האחד… להנטע בגנך, כחציר בשדה וכעץ ביער, ולא כצפור קטנה זו, העומדת על הענף ומצפצפת וכרגע אובדת…
רבונו־של־עולם – מתפלל אני – פתח נא, למצער, את לבבי, הרחיבהו והגדילהו, והקטן לי את שטח עולמך, למען אוכל לאמץ את עולמך אל לבי, לחבק ולנשק את כל.
ואנכי שוכב ופני כבושים בשבלים.
והגלים משתפכים, לא בקול ידברו, כי אם ישקו ויחבקו איש את אחיו, ומרחוק מרחפים ובאים הקולות הנעלמים – שירת הליל, ומתאחדים את משק המים. מאחד העצים ישמע קול צפור העורג לאהבה, והקולות מתאחדים למען היות לשירה רוממה, שירת הליל.
שירה רכה נושקת לנשמה.
ואלהים עזב את כסא־כבודו וירד משמיו, ויתאחד את העולם הגדול, את האין־סוף המקיף אותו ואשר אנכי בו.
וענן טל מקיף ומכסה את הכל.
ואצל שפת־הנהר אני שוכב ופני מסתתרים בדשא.
כבר נתמלאה תפלתי.
ואנכי אינני רואה מאומה, אינני חש מאומה ואינני יודע מאומה, אך נטוע אני לכל אשר סביבי ואנכי גדל וצומח בכל, בלוע ואחוז בכל, קול אחד בשירת אלהים הנני, חוט אחד בארג הגדול.
ואנכי בעצמי אינני יודע ואינני מכיר מאומה, כלנו חיים, כלנו שרים, אך ידוע לא נדע את שירתנו….