לוגו
תולדות ישראל - כרך 13
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מאחרי גרוש ספרד עד אחרית דור הרמבמ"ן: משנת 5252 עד שנת 5580 לימות העולם.


בארצות תורכיא פולין והולנד    🔗

ד' צללים ואורות

תורכיא מפלט לגולי ספרד, יוסף המון רופא השולטן שלים. ר' אליהו מזרחי ראש רבני תורכיא. שאלתיאל בהייא השר המופקד להגן על עסקי ישראל. פליטי גלות ספרד בא“י. תקוני ר' עובדי' ברטינורו בירושלם. ר' דוד אבן שושן רופא וראש ישיבה בירושלים. החסיד ר' יוסף סרגוסי בצפת. קהלות ספרדים נוסדות בחברון, בטבריה ובדמשק, מרוקו אלגיר ותוניס ארצות מנוס לגולי ספרד. פדיון שבויים מגולי ספרד ביד ר' שלמה דוראן באלגיר. ר' משה אלשקר דיין במצרים. ר' יצחק שלאל נגיד שם. רדב”ז רב במצרים. בטול מנין שטרות והנהגת מנין שנת היצירה. הצלת קהלת מצרים מיד הצורר אחמד שטייפן בידי דוד די קשטרו. איטליא בית מנוס לגולי ספרד לפי שעה. פדיון שבויים במדה מרובה בידי הנדיב יחיאל מעיר פיסה. דון יצחק אברבנאל תורתו שקידתו ספריו הרבים. אברבנאל בבית מלכי ניאפל ואח“כ בקורפו היונית. בני דון יהודה אברבנאל. גורלו, חכמתו וספרי שיחות האהבה. נדבת רוח שמואל בן דון יצחק אברבנאל ובֶנְוֶנִידָא אשתו. דון יצחק בן דון. יצחק אבאבנאל. פולין ארץ מקלט לעשוקי ישראל בגרמניא. זריזות יהודי פולין במסחר ובכל מלאכה, צרת עין הכמרים העירוניים ותגרני הגרמנים ביהודים. עובדי אדמה יהודים בליטא. אלכסנדר יַגֶלו מתפתה ומגרש את היהודים מליטא וחזקת יד השרים עליו להחזירם. לומדי תורה בכיוב הרוסית ואי קרים. המומר פיפרקורן מתחבר עם הדומיניקנים לשרוף את התלמוד. הקסר מכסימילין ממנה את רייכלין הנוצרי לשופט מבקר. רייכלין מזכה ומצדיק את התלמוד. זעף הדומיניקנים. מתוך כעסם הם מתבזים ופחדם סר מעל פני קהל הנוצרים. הנזיר לותר מוצא לוֹ עוֹז למרוד בקתוליות ומציליה. הרפורמא של לותר קורעת מתחת יד האפיפיור גוים וממלכות. תרגום המקרא ביד הרפורמים ללשונות עמי אירופא. חבת המקרא ול' עברית בעיני העמים. אליהו בחור ואברהם די בלמיש מורים עברית לגדולי הנוצרים. ספרי המקרא והתלמוד ופירושיהם מודפסים ותורה מתרבה בישראל. ספרי דברי הימים נכתבים לישראל בידי דון יצחק אברבנאל ויהודה בנו ר' אברהם זכות ואליהו קפסאלי. יצחק עקריש מאסף כתבים עתיקים. ר' יוסף יעבץ רי”צ עראמה דון יצחק אבאבנאל ור' עובדי' ספורנו תולים קלקלה בפלספה היונית ובאוהביה. הספרדים עוזבים את הפלספה ומחזיקים בקבלה. אָשר למלין משיח השקר. מצוקות האנוסים באספמיא ופורטוגאל מתגברות לבלי חוק. דוד הראובני בבית האפיפיור ובבית מלך פורטוגל. הנער החסיד שלמה מולכו וכבודו בעיני חסידי ישראל ובעיני האפיפיור. כלמנס השביעי אפיפיור זה מגן לפליטי האנוסים ושונא את הבולשת. ערמת דוד הראובני ותמימות שלמה מולכו. אחרית שניהם ביד הקסר כרל החמישי. יסוד מנזר הישועים, ר' יעקב בירב משתדל לחדש את הסנהדרין בא“י ור' לוי בן חביב חולק עליו ומבטלה. את עון זלזול הנוצרים בדתם תולים הכמרים ביהודים. לותר נהפך לשונא ישראל, שרפת התלמוד באיטליא וגזלת ספרים מיהודי פראג, האפיפיור הצורר פולוס הרביעי ורשעת מנזר הישועים. גירושים מאוסתריא ומביהם. ס' דברי הימים ועמק הבכא ליוסף הכהן, שבט יהודה ליהודה לשלמה וליוסף לבית וירגא וס' התנחומות בלשון פורטוגל לשמואל אושקאי. דונא גרציא מינדס צדקתה עשרה וכבודה. יוסף נשיא בחצר השולטנים שׂולימן ושלים. ארץ ים כנרת נתנת לו ביד שולימן ואי נכסוס ובנותיה נתנוֹת לו ביד שלים. דבריו הנשמעים בחצרות מלכי אירופא. יוסד ישוב בטבריא ותומך ביד לומדי תורה. גדולת שלמה אשכנזי בסוד יועצי השולטן. מעשי הספרתנים יצחק עקריש, שמואל שולם ור' מנחם די לונזאנו. ס' מנחת שי לר' שלמה נורצי. ר' יוסף קארו וערך בית יוסף שולחן ערוך ויתר ספריו. ר' יצחק לוריא הגדול בבעלי הקבלה. ר' גדלי' בעל ס' שלשלת הקבלה. ר' עזרי' מן האדומים אבי בקורת דברי הימים וספרו מאור עינים. ר' שלמה אלקבץ ור' ישראל נגארה האחרונים למשוררי ספרד. קלקול הסגנון העברי. סוף הנגידות במצרים. החוכר מיכאל יוסיפוֹויץ מתמנה לראש יהודי ליטא ואברהם אביהם לראש יהודי פולין. כח משפט הרבנים בפולין. טובת עין מלכי פולין ושריהם ביהודים וצרת עין הכמרים העירונים והאספסוף. עלילת גנבת כון בסוחצוב. כבוד שמעון גנצבורג ומאיר ריינבאך בבית זיגמונד אגוסט. רשעת הישועים. חסדי שטייפן בטורי מלך פולין לישראל. כבוד ר' שאול וואהל בעיני השרים והעם. הרבנים הראשונים בלבוב: ר' יחיאל ור' אברהם בנו ור' לוי קיקיניש ממגורשי פורטוגל. ר' קלמן מוורמייזא בלבוב ור' משה מינץ ממגנצא בפוזנא. ר' יעקב פולק ר' מאיר קצינלנבוגן ור' שלום שכנא ר' שלמה לוריא – רשל – ועוזו וקוממיותו. ר' משה איסרלש תורתו וחכמתו רבת המקצועות. ר' דוד גאנז התוכן בעל צמח דוד. רוב הישיבות וחברות לומדי תורה. ועד הארצות ורבני הגלילות. הסדרים המשובחים והתקנוֹת הטובות של ועד הארצות. מחברי ספרי וכוח בפולין יצחק טרוקי וספרו החשוב חזוק אמונה. עלילת רצח על ליפולד היהודי רופא נפש. יויכים נסיך ברנדנבורג ומותו האכזרי. ר' ליואי – מהר”ל מפראג – וחכמתו ומרדכי מייזל בפראג ונדבת לבו המופלגת. פליטי האנוסים הראשונים באמשטרדם, הסתתרם והתודעם, חנם בעיני הממשלה. אסומסיו הפרנצישקני גר הצדק מוסר נפשו על קדושת השם. אנוסים המונים המונים נמלטים מאספמיא להולנד. קהלות יהודי אשכנז ופולין בהולנד. טוב טעמם של האנוסים נדבת רוחם וקהלותיהם המסודרות. מתן זכוי ליהודי הולנד.

5252–5396

וגלות ספרד, היא אספמיא, היתה השלישית, לשתים אשר קדמו לה בימי הבינים, הלא הן גלות עדת ישראל באנגליא וגלות עדת צרפת. והנה בגלות העדה הראשונה היה לה עוד מפלט בקרב השתים הנותרות ובגלות השנית מצאה עוד מפלט בשלישית. אולם כאשר גלה ישראל מאדמת ספרד אבד לה כמעט כל מנוס. לולא הפליא ה' חסדו, להכין לעמו העשוק והמרדף תחת שלשת ארצות עניוֹ שלש ארצות מקלט. הלא הן תורכיא פולין והולנד. ככל אשר שלח ה' למחיה ולפלטה לאבותינו הרצוצים בידי עריצי אספמיא את המושלמנים אשר לכדו את ארצם במאה הארבעים וחמש, ויהפכוה לנוה שלום חכמה וגבורה, ככה הקדים בידי המושלמנים להכין מנוס ומחסה לגלות ספרד, אשר הכתה מכת מות בידי פרננדו הקתולי וכמריו, בהפכם כחמשים שנה לפני כן את קסרות בזנתי לשולטנות תוּרכית.

הן זה עשרות בשנים לפני גלות ספרד, הריץ יצחק צרפתי יליד גרמניא יושב בתורכיא, אגרת פתוחה אל בני ישראל יושבי הארצות הקתוליות לעזוב את ארצות המלאות חמס רשע אָון ומרמה, עוֹשק ודמים ולבא להאחז בארץ תורכיא הטובה והרחבה, אשר עין מושליה ויושביה לא תרע ולא תצר בבן עם אחר. וישמעו רק יחידים בקולו ויבאו. אך בגלות ישראל מאדמת אספמיא באו אל תרכיא מרבית הפלטה הנשארה וימצא שם מנוח מחיה וּרוחה. וישמח השוּלטן בַיַזֶת לקראתם ויקרא: היאָמר לפרננדו מלך אספמיא מושל חכם אחרי אשר נואל לרושש את ארצו ולהעשיר את ארצי בהגלותו את מבחר יושבי ממלכתו אשר אני אוסף אותם. וישימו הבאים את קושטא עיר המלוכה למרכז להם, ויפרדו שמה לפלגות משפחותיהם ולמושבותיהם בעריהם אשר ישבו בעודם בספרד. ותהיינה לקהלות קהלות, קהלת טולדו לבד וקהלת קורדובא לבד, ארבע וארבעים במספר, ובית כנסת לכל אחת. ויהי מספר עדת ישראל בקושטא שלשים אלף נפש. ויהיו בני ישראל למיטב אזרחים בממלכה הגדולה, התוּרכים גבורי חיל היו במלחמה אך במסחר ובחרושת ובסדרי מושב הערים קצרה ידם, והנוצרים חשודים היו בעיני הממשלה המושלמנית, ויהיו רק העברים האזרחים המועילים, החרוצים בכל מעשיהם והנאמנים מאד לממשלה, לרוח החיה בארץ. הם היו הרופאים בהיכל המלך בארמונות השרים ובבתי העם, הם היו הסוחרים הגדולים והם היו אנשי המלאכה. הם היו עושי כלי הנשק אשר הורו את המושל איככה יש לשמש בהם במלחמה ובהיותם יודעים את לשונות העמים, היו הם התורגמנים בבתי שרי המלוכה ובבתי הפקידים, ומלבד אשר רופא נפש מחמד השני היוסד את הממלכה התוּרכית בקושטא כבר היה איש יהודי ושמו חכים יעקב, היה גם לשלטן שלים רופא חכם ואיש נכבד רבי יוסף המון שמו, ובנו רבי משה המון היה רופא נפש השלטן שְלֵימן, אשר לא סר ממנו גם בצאתו למלחמותיו. רבי משה זה הביא עמו, בשובו עם אדוניו לקושטא ממלחמת פרס איש חכם ושמו יעקב טוס אשר תרגם את התורה פרסית, ויתנדב וידפס את התרגום הזה בכספו למען הגדיל תורה בקרב ישראל יושבי פרס. ותחת השר הצדיק רבי משה קפסָלי אשר שם מחמד השני לראש הרבנים בימיו קם (5257–1495) הרב הגדול רבי אליהו מזרחי, תלמיד רבינו יהודה מינץ האשכנזי לראש הרבנים בתורכיא, ויהי גם מושבו בסוד שרי המלוכה על יד המופתי. הוא פתר את באור רש"י לתורה ויאהב גם את המדעים ויכתוב גם ספרי מדע. ועל השאלות אשר באו אליו מקהלות שונות השיב כיד דעתו הרחבה בתורה, תשובות מלאות שכל טוב, אשר עלו על ספרי “מים עמוקים”. ואף כי תורת הקראים היתה זרה לרוחו, עמד למעוז להם, ברוב ישרת לבו, בבוא אנשי ריב ומדון להוסיף להרחיקם בשתי ידים. מלבד רבי אליהו מזרחי, הקימה מלכות תורכיא שר אחד ושמו שאלתיאל למען יהיה למעוז ולמליץ לבני עמו לפני הממשלה. השר שאלתיאל אשר כבד אותו המלך בשם “קהיא” לאמר “יושב בחצר המלך” מלבד אשר היה אמיץ לב דורש טובת עמו בכל לב היה גם איש טוב וישר וענו מוחל על עלבונו. ועדת סלוניקי היתה משנה לעדת קושטא בעוֹשר בחכמה ובנדיבות. וגם ביתר ערי יון אשר בימי קסרי ביזנתי היו לישראל כור ברזל בית עבדים, מצאו בימי שלטן תורכיא מנוחה ורוחה.

בעת ההיא נראתה כעין [ה]תחלה, אשר החלו רבים מישראל לקוץ בארצות אירופא ובממלכותיהן הקתוליות, ולשום את פניהם אל ארצות הקדם הנוחות הרבה מהן, ועינן יפה מהן, כעדות רבנו עובדיה מברטונירו הנאמנה: “כי אין מן הישמעאלים גלות כלל ליהודים – – והם מרחמים מאד על איש נכרי” ולהביא עמם את תורתם את מדעיהם ואת מוסרם, אשר טפחו ורבו מאחרית ימי הגאונים והלאה, אל קהלות ארצות אסיא אשר היו נופלות בכל אלה מקהלות אירופא. בירושלים עיר הקדש אשר יצאה ממנה כל הדרה בכבוש אותה המונגולים בתחלת האלף הששי, נאחזו מעט מעט משפחות המסתערבים אנשים בוערים פורעי מוסר, אשר חללו את כבוד עיר האלהים בנבלותם ובמעלליהם הרעים אשר עוללו לאחיהם אשר עלו מן הגולה לשם ה' השוכן בציון. את משובת האנשים הקשים ההם, החל לרפוא החסיד הענו רבנו עובדיה אשר בא מברטינורו עירו באיטליא –(5248–1488) במתק פיו וברוֹך שפתיו במדברותיו אשר הטיף להם עד כי הפך להם לב אחר. הוא רבנו עובדיה אשר היה למורה למרבית בני עמו בפירושו לששת סדרי המשנה, מלבד אשר כתב באור למגלת רות בשם “מדרש רות” ופתרונים לבאור רש"י לתורה בשם “עַמַר נְקֵא” ואת פרשת דברי מסעו מאיטליא לארץ ישראל הערוכה בטוב טעם. מקץ חמש או שש שנים לבואו על אדמת ישראל, החלו לבוא שמה גולי ספרד ופורטוגל ויגדילו את מספר יושבי ירושלם, אשר בימי בא שם ברטנורוֹ היו רק שבעים משפחות, עד מאתים ומקץ עשרים שנה אחרות כבר הגיע מספרן עד אלף וחמש מאות, אך לא רק במספר נפשות הלכה קהלת הקדש הלוך וגדול, כי אם גם בתורה בחכמה במוסר במשפט בצדקה ובסדרים ישרים ותקנות טובות. וגם במסחר במלאה במחיה ובעוֹשר. וגם בעת ההיא היה רבנו עובדיה המורה הגדול ליראת אלהים ולאהבת חסד. אך נכבדי הספרדים עמדו על ימינו לאצול מכבודם ומתרבותם על היושבים הראשונים. בתוכם היה איש יקר ונכבד הלא הוא רבי דוד איבן שושן אשר היה רופא וראש ישיבה בירושלם. גם אל עיר צפת אשר בגליל באו גולי ספרד, וישפכו את רוחם על המסתערבים הבּוערים ויחזירום למוטב. והרב רבי יוסף סרגוסי איש זך וטהור במדותיו, כרבנו עובדיה, הטיף שם לחסד ולצדק ולאהבת הבריות ויהי “משים שלום תמיד בין אדם לחברו בין איש לאשתו אפילו בין הגוים”, על כן חשבוהו בני ישראל גם הישמעאלים למלאך אלהים 1). וישם רבי יוסף את צפת למקום תורה גם ללמוד התלמוד ולמקום למוד תורת הקבלה. וגם לטבריא, לחברון וליתר ערי ארץ ישראל באו הספרדים וירבו את מספר אנשי קהלותיהן. וגם לדמשק באו הספרדים ויכוננו קהלה על יד קהלת המסתערבים ויבנו שם בית כנסת לתפארת אשר נקראה בשם כתייב.

מלבד ממלכת תורכיא, היו גם ארצות צפון אפריקא הלא הן מרוקו אלגיר ותוניס ארצות מנוס לישראל מצריהם. שמה כבר נסו זה מאה שנים מלפנים רבותינו יצחק בן ששת ושמעון בן צמח דוראן וקהל גדול עמם, בראש קהלות אלגיר עמד בימי גלות ספרד ר’ב ש’מעון ב’ן ש’למה ד’וראן – רשב"ש – בן רשבץ ויחשב הוא ורבי צמח אחיו לשני גדולי הדור בארצם ותשובותיהם על השאלות אשר באו להם נקבצו אל ספר אשר קראו להן “יכין ובעז”. מלבד אשר היו שניהם מורי צדק ומוסר היה רבי שלמה מגן לכל גולי ספרד אשר נמלטו לארצו ולמלאך גואל לחמשים איש מהם אשר נתפשו וימכרו ממכרת עבד ויגאלם בשבע מאות דינרי זהב אשר קבץ ברוב עמל. ולארץ תוניס נדחו בתוך יתר הגולים שני אנשי שם הלא הם רבי אברהם זכות התוכן ורבי משה אַלשְקַר הרב הגדול בתורה ובחכמה. אך לא ארכו ימי שבת שני החכמים בארץ תוניס כי מפחד מלחמות האספנים אשר התרגשו לבוא אל הארץ ההיא נס רבי אברהם זכות ארצה תורכיא ורבנו משה אלשקר נס מצרימה, ויהי שם לדין ויעש לו שם גדול בתשובותיו.

ומצרימה אשר לא חדלה מעולם להיות מקום מושב לישראל נהרו אנשים רבים מגולי ספרד. בראש הקהלות עמד בעת ההיא הנגיד רבי יצחק שלאל איש חסיד וענו טוב ומטיב ובעשרו הרב. בתוך הגולים בא שמה הגאון ר’בנו ד’וד אב’י ז’מרא – רדבז – אשר לו שם גדול בתורה כבן אדרת בימיו וכבן ששת בימיו עד כי הגיע מספר תשובותיו אשר השיב לשואליו לשלשת אלפים. וכרוב חכמתו בתורה רבו חסדיו וצדקותיו כי גם היה עשיר גדול וכגדול עשרו גדלה נדבת רוחו. הוא העביר בטוב טעמו את מנין השטרות למלכי יון אשר בני ישראל היו מונים לו את שנותיהם, וישם תחתיו לחוק את מנין ימות העולם כראוי לעם עולם. ויהי רדב"ז רב במצרים ארבעים שנה ובתחלת שבתו שם יצא רבי יצחק שלאל הנדיב לירושלם וירב שם חסד וצדקה. והשלטן שלים האוהב לישראל גדל את דוד די קשטרוּ מגולי ספרד ויחכר לו חכיר מעשה – המטבע2). ויגדל האיש ויעשר מאד בעסק זה עד כי מצאה ידו להוציא שלשת אלפים דינרי זהב לצדקה לעניי בני עמו. ויהי בהודע לו כי אחד משרי מדינות אדוֹניו הלא הוא מחמד שייטן פחת קירואן מתנכל לקשור על אדוֹניו וישם נפשו בכפו ויתחמק בלט וימלט לארץ תרכיא לגלות את אוֹזן השלטן. כאשר נודע הדבר לפחה העריץ ההוא ויאמר להפגיע את עון דוד בכל בני ישראל היושבים בפַחֲוָתוֹ3). ויאסור את נכבדיהם ויטל עליהם מס קשה מנשוא ויקדש את כולם ליום הרגה. אך עד כה וכה קשרו עליו עבדיו ויכוּהו מכת מות ויומת וישימו אנשי קהירו לחוק לחוג את יום מותו בשבעה ועשרים לחדש אדר (2584–1524) ולשומו ליום ברכה ותודה, משתה ושמחה כיום הפורים מדי שנה בשנה.

ואיטליא, אף כי רומי עיר ממלכתה היא עיר ממלכת הקתוליות בכל זאת מצאו גולי ספרד גם בה מנוס, או מנוח אשר נחו עד אשר יתורו להם מקום בארץ אחרת. ואיש אחד מגדולי עשירי איטליא, נדיב ויועץ נדיבות ושמו יחיאל מפיסא, עיר יושבת על חוף הים, אשר שת דון אברבנאל לפנים את ידו עמו לפדות מאתים וחמשים שבויי חרב מבני ישראל, יחיאל הנדיב הזה בזבז לעת זקנתו הרבה מאוצרותיו לפקוד את גולי ספרד, את ענייהם ואת עשיריהם ולכלכל את הדלים בכל מחסוריהם עד אשר ימצאו את מחיתם. והאפיפיורים אשר כִהַנו בפרק ההוא, אף כי הלכו אחרי בצעם אחרי תענוגות בשרם ואחרי מזמות לבם נוחים היו לישראל, ולא שעו אל החוקים אשר חקקו האפפיורים אשר לפניהם, ויקימו הם וקרדינליהם רופאים עברים לרופאי נפשם בהיכליהם. אף העלימו שרי כהונה אלה את עיניהם מן האנוסים הנמלטים לאיטליא ולא נגעו בם לרעה. גם מושלי יתר ממלכות איטליא האירו פניהם לישראל, לבד מִוֵנֵדִיג אשר הקצתה בימים ההם (5276–1516) גרות 4) למושב היהודים.

אל איטליא נמלט בחיר גולי ספרד, כליל הגדולה והתפארת דון יצחק אברבנאל ואשתו ושלשת בניו, ויבא אל ניאפל. שם כתב את באורו לספר מלכים. ויהי כשמוע מלך פרננדו החמישי, יקר הרוח את שמעו ויקראהו אל היכלו וישם משרה על שכמו. ויגונן בחסדו ובעוּזו, על הגולים אשר בארצו בקום עליהם השרים והעם לגרשם מפני הדבר אשר פרץ בתוכם. וגם אלפונסו השני אשר מלך במות אביו ולא עזב את חסדו מדון יצחק ומעמוֹ וישב אברבנאל בטח בניאפל עד אשר לכדו אותה הצרפתים אשר מלאו את הארץ חמס ושוד. אז ברח עם אדוניו המלך אלפונסו על נפשם אל אי סיקיליא וביתו וכל מחמדיו אשר הביא עמו מספרד היו לבז ולמשסה ואשתו ובניו נפוצו מעליו. וימת אוהבו המלך אלפונסו ויקם אברבנאל וילך אל קורפו אשר בארץ יון וישב שם עד העלות חיל צרפת מעל הארץ ויכן את מושבו במונופולי אשר באיטליא.

ולאברבנאל שלשה בנים ושמותם יהודה ליאון, יצחק ושמואל. ויהי יהודה ליאון רופא נפש אחד השרים הגדולים כל ימי שבת אביו בניאַפל ובבא שמה הצרפתים עזב את מקומו, וילך לגינואה וישב שם. ותרב חכמת יהודה, ויהי תוכן, מהנדס, פלסף מעמיק ומשורר נעלה, ונכבד מאד גם בבית פרננדו הקתולי, כל עוד אשר היה בספרד, ומודע היה לגרף החכם פּיקו די מירנדולו. אפס כי נפשו מרה לו על בנו, ילד בן שנה, אשר גזל אותו הרשע העריץ יוחן השני מלך פורטוגל מזרועות מניקתו וינצרהו ויתאבל עליו יהודה ואשתו כל ימי חייו וישפוך את נפשו בקינה אשר קונן עליו בשפת אבודתיו 5). בכל זאת לא הניא אותו יגונו הגדול מלמוד את שפת איטליא ולערוך מקץ עשר שנים ספר אשר היה לאבן חן בספרות האיטלקית ולתהלה בגוים, הלא הוא ספר "שיחות האהבה” 6) בין פילוֹן ובין סופיא, לאמר, בין האהבה ובין החכמה בין מדת האהבה המטבעת בלב כל אדם אל ה' שהוא מקור החכמה. וייקר שם הספר הזה מאד ויתרגם בשנים הראשונות לצאתו לאור צרפתית, אספמית ורומית.

ןיצחק הבן השני לדון יצחק אברבנאל היה רופא בעיר רֶגְיוֹ באיטליא, ומשם הלך לונדיג ויבא את אביו אליו. ובהיות הישיש הנהדר שם עלתה בידי היהודי המוּרדף הזה לשלם טובה תחת רעה להשלים בחכמתו בין שתי הממלכות המציקות לישראל, בין ממשלת זקני ונדיג צרת העין ובין מלכות פורטוגל הרשעה. ואת שמואל הבן השלישי לאברבנאל, שלח אביו לסלוניקי ללמוד שם תורה. ויהי בשובו מן הישיבה, וישם את פניו אל עסקי הממונות, ויהיו לו דברים בעסק זה עם משנה המלך אשר בניאפל, ויצלח ויתעשר מאד. ותתמכהו רוח נדיבה, ויהי מרים תרומות גדולות ורבות כיד עשרו הרב לתמוך ביד עניי עמו, לסמוך נופלים, לגדל יתומים ולהשיאם, לפדות שבויים ולהפיץ את דעת התורה, אשר ביתו היה בית מועד לתופשיה ולסופריה. ויהי הוא הראש לנכבדי ישראל באיטליא. ואשת חיל נתן לו ה' ושמה בֶנְוֶנִידָה 7) אשה יראת ה' ורוח נדיבה, חן שכל טוב, טוב טעם ודרכי נעם היו בה לאחדים, ואשר כל הליכותיה, משפטה ומעשיה היו כהליכות בת מלכי קדם. ותהי גם היא כאלוף נעוריה למופת בצדקת חכמתה וחסדיה ותכּבד בעיני רוזני הארץ בחין ערכה הרב, עד כי שלח משנה המלך את בתו, אשר היתה אחרי כן מלכת טוסקַנָה, אליה להיות באמנה אִתָה.

והשר הנהדר דון יצחק אברבנאל, מלבד שררתו וגדולתו בעיני מלכים ושרים, ומלבד חסדיו הגדולים לבית ישראל, יחשב גם על הסופרים הגדולים בספרות תורתנו, ובכל עסקיו הגדולים בחצרות המושלים היה לו יקר מפז כל רגע אשר מצאה ידו לשובב אליו להגות בתורתה, ולכתוב את ספריו היקרים על אדותיה. ותתפרד עבודת הסופרים אשר עבד כל ימיו עד יום מותו, לשלשה ראשים, לפירושי התורה והנביאים ולפרקי אבות8) ללמד לעמו תורה ומוסר; להוכיח מתוך דברי המקרא והמדרש והבינה הישרה כי המשיח לא בא עוד, כי אם עוד בוא יבוא וכי דבר גאולת ישראל נכונה היא כשחר נכון מוצאו לנחם את עמו בתוכחותיו אלה9) ולחזק את לבם; וללמד את קהל עמו גם את הדעות אשר יהגו חוקרי גוייי הקדם וחוקרי ישראל כתב ספרים במקצוע הזה10), ופתרוניו למקרא נבדלו לטובה בדבר הזה, כי הבחין בדברי כתבי הקדש דברים אשר נעלמו מן הפרשנים הראשונים, הלא הם מצפוני מועצות דברי ממלכות הארצות וסתרי תחבולותיהן אשר העמיק להכיר אותם בכל ימי עמדו בחצרות מלכי פורטוגל אספמיא וניאפל ועל פי הרוח הזאת אשר תתרגש ברב או במעט בכל הממלכות גם בממלכות יהודה וישראל כלכל את פתרונו. ויגוע וימת איש הכבוד הזה בונדיג ב־(5268–1508) ויקבר בעיר פדואה, יהי זכרו ברוך.

כאשר היתה תורכיא ארץ מקלט לגולי ספרד ופורטוגל, היתה ארץ פולין לבני ישראל המדוכאים בגרמניא. וימלאו גם שם מקום אזרחים אשר לא קמו בקרב הפולנים, מהיות השרים רודפי תענוגות ומרבית המון העם עבדי עולם, ויהיו העברים הסוחרים קוני תבואת הארץ ומוכריה בארצות הקרובות ומעשירי העם בכסף מחיר התבואה אשר באו אל הארץ. המה היו חוכרי המכס ומכרה המלח וגם אנשי המלאכה, צורפי הזהב והכסף חרשי הברזל והאורגים. לעומת חמש מאות הסוחרים אשר נמצאו בפולין היו שם מספר הסוחרים העברים שלשת אלפים מאתיים. ומאנשי המלאכה היו היהודים שלש ידות ורק הרביעית היו הפולנים. אך בכל זאת היו להם שני מחנות אויבים המחנה האחד היו כמרי הקתולים ונזיריהם, אשר לא טובו בארץ ההיא מאחיהם אשר בכל הארצות, והתגרים הגרמנים אשר מלאו את כל הערים ועינם היתה צרה בסוחרים העברים החרוצים מהם, ויהי במלוך אלברכט בפולין ואחיו אלכסנדר בליטא תחת אביהם כזימיר הרביעי ותעל ביד צוררי היהודים להטות לב אלברכט להקצות ליהודים אשר בקראקא גרוּת בקצה העיר (5254–1494) ואת אלכסנדר לגרש את היהודים מליטא (5255–1495). לרגלי זכרון הצרה הזאת נגלה לעינינו זכרון יקר מאד: עם הגולה אשר הגלו היהודים יושבי ליטא גלו גם בני ישראל יושבי עיר כיוב הרוסית, אשר סרה בימים ההם למשמעת נסיכי ליטא. אולם תחת אשר אנשי ליטא היו בימים ההם נבערים מדעת התורה היה כבר לפתגם: “מכיוב תצא תורה ואור” ויאָמר על הקהלה הנכבדה ההיא: "עיר גדולה לאלהים של חכמים ושל סופרים ובראשה עמד רב גדול רבי משה הגולה רב חכם וסופר11). על הקהלה הזאת עברה כוס החמה פעמים. בפשוט גדודי בני קדר על כיוב (5242–1482) ברחו היהודים והקראים אשר בקרבה. ויחישו להם מפלט בארץ ליטא. אך גם בשובם למקומם אחרי שקטה הארץ לא ארכו להם שם ימי מנוחתם כי גזרת גלות אשר גזר אלכסנדר גזרה כוללת היתה על כל יושבי ארצותיו, אשר גם כיוב אחת מהן. וישימו גולי כיוב את פניהם ארצה קרים והרב רבי משה הגולה היה להם לרב המדינה ועוד שלשה רבנים נלוו אליו ויהיו לדיני בית דינו אשר שנים מהם נקבו בשמותם רבי אשר הכהן ורבי קלמן אשכנזי12) וינח שם להם, וגם לגולי ליטא עמדה רוחה, מקץ שבע שנים ברשת אלכסנדר גם את ממלכת פולין מיד אחיו המת חזקה עליו יד השרים הגדולים, אשר עמדו תמיד ליד בני ישראל, להשיב את נדחי ליטא למקומם. ויהיו בקרב ישראל בליטא גם עובדי אדמה. ובכל החליפות אשר עברו על רוח מלכי פולין בימים ההם במתכונתם אל ישראל, נהרו אל פולין פלטים מאשכנז וגם חכמי תורה החלו לבא מגרמניא ואיטליא עד כי היתה בקרב הימים הארץ הזאת מרכז גדול לתלמוד ככל אשר היתה צרפת בימי בעלי התוספות.

בארצות גרמניה הלכו צרות אבותינו הלוך וגדול הלוך ורוב. ואף כי לא גוֹרשו משם כלה, הגלו בתוכה מעיר לעיר, וממדינה אל מדינה ויהיו נגועים ומדוּכאים כל היום ביד הקתוליות אשר מיום היותה לא נתנה להם לשאוף רוח אף רגע. בימים ההם הוסיף זדון לבה להשיאה לנגוע באישון עין יעקב, כאשר הסכינה לעשות מימי דונין המומר והלאה, לגזול מיד ישראל את התלמוד אשר הוא מקור כל חיי רוחו, אך הפעם נדחתה אחורנית יד הקתוליות בגרזן אשר הניפה על התלמוד, ותשב אל החוצבת בו ותנחת מכה בעצמה ובבשרה אשר לא תוכל להרפא ממנה ולשוב לאיתנה הראשון עוד כל ימי עולם.

למן היום אשר נדדו פליטי חכמי בזנת ומליציה מפני חרב התורכים ויבאו אל ארצות ארופא התיכונות והמערביות, החלו אוהבי מדע לשום אותם להם למורי שפת יון העתיקה וספרות סופריה הקדמונים, ויקראו לנפשם “הומנים” לאמר תופשי תורת האדם. ויהי איש בתוך ההומנים בעיר פורצהֵם אשר בגרמניא ושמו יוחנן רייכלין, חכם ישר ונכבד מאד, הוא החל לשום את פניו גם אל שפת עבר וילמדה ויאהבה ותהי לו לשפת אלהים. ולא ידע האיש התמים הזה כי הלשון הזאת וסִפְרָתה העלובה תהיה לכלי מפץ בידו להביא שבר גדול בדתו הקתולית.

כי מאת ה' היתה זאת לשבר מלתעות לבאים בבשר הכבשה, אשר שמו זה אלף שנים טרף לשניהם. איש יהודי נבל ורע מעללים היה במדינת מֶהרן ושמו יוסף פֵפֶרקורן ויענש על גנבתו אשר גנב. ויבוש לשבת בתוך בני עמו ויברח הוא ואשתו עיר קוּלן אל טירת נזירי הדומיניקנים וימר שם את דתו (5265–1505) ותמצא אשתו חן בעיני הנזירים ולא נתנו לפיפרקורן ולאשתו לרחקה מהם. ויהי הנבל הזה לאיש ימינם, למען עשוֹת חוֹנף למגניו החדשים ולמען הנקם בקהלתו ובעמו על אשר בזו אותו ואת מעלליו בלבם דבר על לב הדומיניקנים לגזול את התלמוד ואת ספרי עברית מיד ישראל ולשרפם באש. וידפיסו הנזירים בשמו חוברות ומגלות ויפיצו בין העם וישימו את ישראל ואת ספרם לחרפה ולגדופים. ויוציאו גם באזני העם גם באזני מכסימילין דבה רעה ושקר כי התלמוד וספרי ישראל מלאים מפה לפה חרפות ונאצות על דת הנוצרית, וקניגונדה הנזירה אחות הקסר אצה ופוגעת באחיה לעשות את דבר הנזירים. ויראו הנזירים כי צר מאד לקיסר מכסימילין לקחת ספרים מיד בעליהם באין איש יודע אל נכון להוכיח אם אמנם נמצא בם דוֹפי, וכי החורי13) מיריאל לבית גֶמִינְגֶן הארכיבישוף המַגֶנְצִי והשליט בכל גלילות הָרַיִן עומד לימין ישראל וספריו, ויהי כי ידעו את רייכלין כי דבק הוא בדתו וידברו על לב הקסר לשום אותו לשופט בהיות הוא הנוצרי האחד היודע עברית בדור ההוא בגרמניא, ויעש הקסר כן ויועד את רייכלין לשופט וישובו הדומיניקנים שמחים וטובי לב הביתה. ומלבד רייכלין הפקיד הקסר, את שופט הכופרים14) אשר בקוֹלן הלא הוא הכמר הוֹכְסְטֲרטֶן ואת המומר קַרְבֶן ואת חכמי בית מדרש המדעים אשר לכמרים בעיר מגנצא לשופטים על דבר התלמוד. והוכסטרטן הכמר וקרבן המומר לא הרבו מחשבות ודברים וימהרו להוציא משפט כי גם התלמוד גם כל ספרי ישראל לבד מכתבי הקדש שרף ישרפו. וחכמי בית המדרש אשר לכמרים במגנצא הוסיפו משלהם כי לא רק לתלמוד יעשה ככה כי אם גם כתבי הקדש הכתובים עברית יבוּקרו היטב בידי הכמרים והנזירים, ואם ימצאו שם דברים אשר לא יתאימו אות באות אם תרגום הרומי אשר ביד הקתולים ישרפו גם אותם. ורק ריכלין לבדו האיש התמים והישר, שם את כל לבו אל הדבר אשר לפניו וילמד ויתבונן ויחקור שלשה חדשים ויכתוב ספר בקוֹרת על דבר התלמוד וספרי ישראל (5271–1511). ויהי המעט ממנו, כי דבר טובות ונכבדות על התלמוד וספרי עבר, וידבר על לב הקסר לזכות את בני ישראל ככל יושבי הארץ בזכות אזרח הקנויה להם מימי קסרי רומי העתיקה, אשר קסרי גרמניא יחשבו ליורשיהם. ויוכח עוד כי אין למלכי הקתולים וכמריהם כל משפט וצדקה לצוֹת עליהם בכל דבר תורה ועבודת אלהים, בהיותם בני דת אחרת. ויהי ריכלין המליץ הראשון בתוך הנוצרים אשר קם לריב את ריב עם ישראל ואת ריב דתו מיד עושקיו. בשמוע הנזירים את הדבר הזה וימלאו חמה ויתגעשו וידפיסו שטנה מלאה מרורות פתנים ודברי נבלה על ריכלין, על התלמוד ועל ישראל ועל דתו. וישב ריכלין תשובה נמרצה מאד על דבת הדומיניקנים ועל תהפוכותיהם אשר קרא לו אוֹגנשפיגל15). החוברת הזאת יצאה לאור וכל ההומנים ומרבית העם קמו כאיש אחד חברים ויעמדו לימין ריכלין. וכרבות כתבי העמל המלאים נכלי בליעל אשר הפיצו הנזירים בקרב העם בשם הנבל פיפרקורן כן הלך כבודם הלוך וחסור. ותסר יראת הדומיניקנים העריצים אשר היתה על פני העם זה שלש מאות שנה ויקל כבודם וכבוד כל הכמרים בעיניהם. ויחר לדומיניקנים מאד ויגישו את משפטם אל האפיפיור ליאון העשירי אך גם ההומנים פנו אליו וריכלין כתב מכתב עברי אגרת מלאה ענוה לרב. מזל טוב, הנקרא בוניטו, רופא האפיפיור להטות את לב אדוניו להיות למעוז לישראל בריבו עם משנאיו. ותצר בעיני האפיפיור לחרוץ משפט כי לא אבה להתגרות גם בכמרים גם בהומנים. ועד כה וכה מגלות עפות מזה ומזה מפפרקורן הנבל להשליך שיקוצים על ריכלין הנכבד ועל ישראל ותלמודו ומריכלין להצדיק את העם הזה וספרותו העתיקה ולגלות את קלון פפרקורן ורבותיו הדומיניקנים את תרמיתם ואת נבלותם. וההומנים ראו כי הדומיניקנים מתנכלים לדחות את המשפט מיום ליום ומחדש לחדש עד אשר תקצר נפש ריכלין ואוהביו בעמלם, ויקומו ויערכו ערך מכתבים כעין המכתבים אשר יכתבו הנזירים איש לרעהו, ויכונו היטב את כל הליכותיהם הנפתלות את נכליהם הנלעגים את טעמם הטפל ואת לשונם המשובשת, וידפיסום ויקראו להם “מכתבי החשוכים”16) ויפיצום בין העם. ויתנו המכתבים השנונים ההם את נזירי הקתולים וכהניהם לצחוק ולחרפה ללעג ולקלס בעיני כל קהל הנוצרים. ולא רבו הימים וידפיסו איש נוצרי חכם, עשיר ויקר רוח שמו דניאל בוֹמְבֶרְגִי מעיר אַנטורפן את התלמוד כוּלו מראשו ועד סופו ברצון האפיפיור ורשיונו. וריכלין יצא נקי, ופני הדומיניקנים חפו, כי חצי לשון ההומנים אשר נחתו בכנסיה הקתולית דלדלו את כל כחה. ותהי צפויה למפלה בגעת בה יד חזקה, והיד ההיא לא אחרה לבא.

בימים ההם החלו כהני רומי להורות את תורת שטרי הכפרה לאמר: הן שכר קדושי הקתולים בעולם הבא רב ועצום מאד. גם אם אכלוהו הלוך ואכול, רבבות אלפי שנה לא יכלה ולא יתוֹם. ויען כי הטוב הצפון ההוא נחלת שמים הוא, על כן מלאה יד האפיפיור, הסוכן על כל גנזי מרום להוציא שטר כפרה על חשבון שכר הקדושים, ולתתם במחיר כטוב בעיניו. וישיתו הכהנים כפר על כל חטא ועל כל פשע והיה כי יביא איש את הפדיון ונתן לו הכהן שטר כפוּרים וכופר לו גם על כל אשר חטא עד העת ההיא, גם על כל אשר יוסיף עוד לחטוא. ויהי בהביא הדומיניקני יוחנן טצל את שטרי הכפרה עירה ויטנברג, ויתקומם הנזיר מרטין לוּתר, ויוכח באזני העם, כי האפיפיור לא יוכל לכפר עוֹן, וכי שטרי הכפרה מעשה עול ומרמה הם. וידפס את תוכחותיו בדבר הזה, וישלח אותן בכל גבול גרמניא. ויהי כי נקל כבוד כמרי הקתולים ונזיריהם בימי ריב הדומיניקנים בריכלין אשר נמשך זה שנים רבות17), וימצא העם את לבו למאס בהם, ולסור מאחריהם ביד רמה וירבו בעלי ברית לוּתר לאלפים ולרבבות ויפרוק לוּתר את עול האפיפיור וקתוליותו וטירותיו ונזיריו, מעל אנשי בריתו, ויתרגם גרמנית את כתבי הקדש אשר לישראל ואת האון גליון ראש ספרי הנוצרים וישם אותם למקרא לכל העם מקצה ולמקור האחד לכל דתם (5278–1518). ובמספר שנים אחרי כן קמו בארץ שויץ הכומר צוינגלי וקלוין הצרפתי והארכיבישוף קרמר האנגלי ויתרגמו גם הם את כתבי הקדש ואת ראש ספריהם איש איש בלשונו, ויפרקו גם הם מעליהם ומעל אנשי בריתם את עוֹל דת הקתוֹלית ויקראו לדתם המחודשת רפורמא לאמר “פנים חדשות”. ויהי כי ערכו בעלי הרפורמא מחאָה כנגד הקתולים וַיִקְבְלוּ עליהם ועל דתם ויקראו לנפשם קובלנים18) ולדתם הדת הקובלנית. וישביתו הקובלנים את עבודת הקדושים אשר יעבדו להם הקתולים עבודת אלהים ויגרשו בארצותם את הנזירים ואת מטירותיהם, ויתירו לכמרים ולנזירים לשאת להם נשים, ולנזירות להיות לאנשים, ויחלטוּ את על נכסי הכנישה הקתולית בארצות הרפורמא לאוצר הממשלה. וישמחו העמים כי פרקו מעליהם את עול כמרי הקתולים אשר אכלו את שארם מעליהם בכל פה. והמושלים ששו משנה ששון גם על הנכסים הרבים העצומים אשר נסבו אליהם גם על הגרש מפניהם אנשי האפיפיור אשר היו לשטן ולמפגע למעשיהם בכל ממשלתם. ויפשעו מיד האפיפיור כל עמי ארצות גרמניא הצפונית, מרבית שויץ, דניא, שוד, נוֹרוג, איסלנד, אנגל, הולנד, וכל גלילות ים הבלטי.

ולא אויבי הקתוליות יקשו לה לכהונתה את המוקש הזה, כי אם במעשה ידי עבדיה הנאמנים, הנזירים הדומיניקנים, ובפוֹעל כפיהם נוקשה ונשברה שבר גדול זה. צור חרבם אשר שלפו על ישראל ועל תלמודו שב אל חיקם ואל צוּר לבם. הם בעברת זדונם הכבידו את ידם הקשה על ריכלין התמים והצנוע, לבקר לתומו את התלמוד בקרת אשר לפי דרכה גלתה את שולי הכהונה הרומית על פניה. הם בעוֹז מצחם ורשעת אולתם פצו פה להומנים העוינים אותה, לתתה לחרפה וגדופה בעיני קהל העם למגדול ועד קטן בלי פחד19).

הרוחה אשר עמדה לישראל לרגלי הריפורמא הנוצרית היתה מעט מזער. הן אמנם כי בראשית ימיה דבר לותר על ישראל טובות אשר לא נשמעו עוד כמוהן מפי איש נוצרי. כי קצף מאד על הכמרים, אשר יתאמצו כל היום להוכיח כי היהודים עבדי הקסר הם על כן מלאה ידם לעשות בהם כרצונו. ועל משפטם בחג פסחם להגדיל באזני צאן מרעיתם את עון היהודים אשר ענוּ במכאובים את מחוקק הנוצרים למען העלות חמתם לנקום נקם. ויער למוסר אזנם להתבונן כי משיחם מזרע היהודים הוא, עצמם ובשרם הוא, ובכן קרוב אליו עם ישראל מכל יתר העמים, על כן יש לכל נוצרי נאמן לכבד את העם הזה מכל שאר הגוים. ויוסף ויאמר כי למראה התעלולים אשר עוללו ליהודים היה כל איש ישר בוחר להיות חזיר מהיות נוצרי אשר אלה מעלליו. ותהי עצתו לעמי הנוצרים ולמושליהם, לזכות את היהודים לקרבם, להרחיב להם למלא ידם למסחר ולכל מלאכה. סוף דבר, איש לא קם עוד למליץ לישראל כמהו עד העת ההיא. אולם מעט מעט נסב לבו אחונית עד כי באחרית ימיו נהפך לאויב להם. וגם לוּתר וגם חבריו היו אדוקים וקנאים גדולים מאד ולא הפילו כמלוֹא שערה מעצם עקרי הדת הנוצרית, וגם מחמת הקנאה אשר הלכו בה כמרי הנוצרים מדור דור לא הפילו דבר. ויהי כל גבול חפצם ומגמתם רק הנוצריות לבדה. ואל שלום העמים, אל תקון העולם ואל משפט תבל בצדק לא נשאו את נפשם. לוּתר למד לעדתו כי לא במעשים טובים יזכה גבר את ארחו לפני אלהים, כי אם באמונה שלמה יתרצה אליו. ובהתעורר האכרים עבדי העולם לבקש את לוּתר לדבר על לב אדניהם השרים, לחתום כי לא יעבידום בפרך, הוציא מכתב גלוי אל נוגשיהם ההם, לבלתי חוס על העבדים המתפרצים ולקום עליהם בחרב ויעשה כן. וקלוין שרף עוד איש באש על דברי אמונה המסורים ללב. אולם התרגום אשר תרגמו את תורת ישראל את נביאיו ואת כתוביו, גלוי לכל הגוים, הוא מפעל אשר יהיה לזכרון עדי עד בספר דברי ימות עולם, כי הוא הולך והופך לאט לאט למיום הוסדו עד היום הזה, לב אחד לכל קוראיו הרבים והעצומים אשר בקרב העמים, לאהבה את המשפט והמישרים, את החסד ואת האמת, ולשאת את נפשם אל חזון אחרית הימים, ואל צדק העולמים, כאשר חזו אותו נביאי האמת והצדק מאז, ואשר אליו ייחל ישראל עד היום. ותרגומי המקרא ללשונות אירופא ומאמצי כח רייכלין לחקור את לשון עבר עד היסוד בה, אצלו רוח על משכילי הגוים ללמד את המקרא במקורו הראשון ולהנחיל לנפשם את הדעת את שפת קדשו. וגם את תרגומיו הארמיים הקדמונים ואת שפתם, וישקדו על דלתות חכמי הלשון הישראלים ויקימו אותם להם למורים ויכבדום וירבו את שכרם. הגדול בחכמים ההם היה ראש המדקדקים וחוקרי הלשון בדורו רבי אליהו [בחור] הלוי אשר קראו לו בגוים לויטא יליד נישטט עיר בגרמניא (5309–1549). אותו קרא הקרדינל החכם אגידיוס די ויטֶרבו לשבת עמו בהיכלו ברומי, ויהי לו למורה שלש עשרה שנה. ויכתוב אליהו את ספר הבחור על דבר השרשים, את לוח הדקדוק ועוד ספרים על תורת הלשון למחלקותיה ואת ספר מסורת המסורת, על טבע המסורת ואת ספר טוב טעם על דבר הטעמים. ויערוך אגרון למלות הארמיות אשר בתרגומי המקרא אשר קרא לו מתורגמן, ואגרון כתב למלות השגורות במשנה. במדרש ובפי העם ויקרא את שם ספרו “תשבי”. ויגדל שמו בקרב חכמי הגוים ויתכבדו להמנות בין תלמידיו וישישו לתרגם את ספריו העברים רומית וּגיוֹרג די סֶלף בישוף לור20) תלמידו הוציא מכיסו כסף רב להדפיס את אחד מספריו. וגם פרנץ הראשון מלך צרפת קרא לו להיות למורה הלשון העבריה בבית מדרש המדעים בפריז ולא אבא אליהו ללכת אל ארץ אשר אין בה עוד אף נפש אחת מישראל. מלבד אליהו בחור היה גם החכם אברהם די בלמש מורה פלספת יון בעיר פדואה, גם מורה שפת עבר לחכמי הגוים. ואיש חכם ונדיב מתלמידיו ההם הלא הוא דניאל בומברגי תרגם לשפת רומי את הספר היקר מקנה אברהם אשר כתב די בלמש על עמוקות לשון הקודש.

מלבד החפץ לנחול להם דעת בכתבי הקדש ובשפתם העתיקה, נעורה בלב חכמי העמים אהבה לתורת הקבלה אשר דבר עליה נכבדות, החכם הנוצרי פיקו די מירנדולה בימיו, ואשר הוסיף רייכלין אחרי כן על דבריו על אחת שבע. וירבו מאד בימים ההם דורשיה בתוך משכילי אירופא. ובהוקירם אותה החלו להוקיר גם את העם אשר מידו באה עליהם. ומה יגדל הפלא כי גם על הקתולים עברה רוח הקובלנים שנואי נפשם, לכבד את ספרות ישראל ואת שפתה העברית, עד כי באשכולה21) הקתולית האדוקה המלאה חמת קנאה אשר בפריז הציעו קתדרה לספרות ההיא, וחכמי צרפת תרגמו ספרי דקדוק מעברית לשפת רומי וגם את ספר מורה הנבוכים תרגמו רומית. וגם לאבותינו האוהבים את כתבי קדשם היתה הרוחה בימים ההם כי קם המדפיס הנכבד דניאל בומברגי הנוצרי וידפס בדיוק רב מאד ועל פי המסורה המדוקדקת את התורה הנביאים והכתובים בתרגומיהם הארמים ובמבחר באוריהם הלא הם באורי רשי, אבן עזרא, קמחי ורלבג וחבריהם ויקרא להם “מקראות גדולות”22). ואשכנזית לאשכנזים תרגם רבי אליהו בחור את [חמשה] חומשי תורה ואת חמשת המגלות וספרדית לספרדים תרגם את כתבי הקדש רבי אברהם אושקי איש פליט מן האנוסים.

ואף כי לא רבו ולא גדלו החכמים והסופרים בישראל אשר בדור ההוא, הלא הוא מחצית השניה למאה החמשים והשלש מחכמי כל דור ודור וסופריהם, גברה בם תפוצת התורה, ותחל ללכת בה הלוך וגבור, מכל הדורות אשר היו לפנים. כי בתי הדפוס העברים אשר החלו לקום ולהתכונן הרבו את מספר נשתוני הספרים פי אלף, ויוזילו את מחירם עד כדי אחת מאה מאשר היה מאז עד העת ההיא ולא היה עוד עם כבני ישראל אשר הריצו את ידיהם מקטנם עד גדולם מדל ועד עשיר להביא אל בתיהם את ספרי המקרא והתלמוד, המוסר והחקירה, התפלה והפיוטים אשר החלו לצאת לאלפיהם ולרבבותיהם להרביץ תורה בישראל הרבה מאד.

וזכרון הצרות האיומות אשר עברו על אבותינו באשכנז ובספרד, לא נשכח מהם אף לא אבו לשכוח אותן, ותנח עליהם רוח אבותיהם מעולם, רוח שרידי גבורי ירושלים שרידי גבורי ביתר ויאמרו גם הם כמוהם “אף אנו מחבבין את הצרות” ויתעוררו תופשי העט לחוק את דברי הימים לישראל ולשום שם משמרת גם לזכרון כל המוצאות אותם מיד אויבי נפשם ומולדתם. רבי אברהם זכות התוכן כתב את ספר “יוֹחסין” על דבר סדרי דורות חכמי ישראל ועל ספריהם בלוית סדר מלכי הגוים. והרב רבי אליהו קפסלאי יחד בתוך ספרו אשר כתב על שלטני תוּרכיא, פרק רב ענין על גלות ספרד23). והשר הנכבד מאד דון יצחק אברבנאל סדר ספר “בימות עולם” המספר את תולדות ישראל למימי קדם קדמתו עד ימי השר הסופר הזה24) ובנו המרומם דון יהודה אברבנאל העלה על ספרו אשר קרא לו “פרשת תוכחות” את התלאות אשר מצאו את גולי קשטיליא ופורטוגלי25). אך לדאבון כל לב אבדו שני הספרים האלה, ספרי האב והבן. אולם גם הקינה אשר קונן דון יהודה על בנו הילד אשר גזלו מזרועותיו הכמרים העריצים26 ), יש בה מעין דברי הימים, בהיותה דמות ערוכה לעליליה הרבה אשר עוללו מכאובים כאלה, על הגיוני לב אבותינו הנקיים העשוקים והמרדפים. גם סופרי ארצות אשכנז העלו את זכרון הצרות אשר עברו עליהם27 אך גם הספר הזה אבד לדאבון לבנו ואיננו.

המקצוע הקרוב לספרות דברי הימים, אשר החלה בימים ההם להתחדש בגבולנו, הוא מקצוע ערך הארץ28). אל המדע הזה אשר נעזב בקרבנו מימי התירכים רבי בנימין מטודילא ורבי פתחיה הסובב, שם את פניו החכם רבי אברהם פריצול, היושב בפיררא באיטליא והגדול בעיני אירקולוס מושל הארץ, בכתבו ספר “אגרת ארחות עולם” על הארצות ותכונותיהן. ממין זה אך לא בערך זה הם הדברים אשר נכתבו בימים ההם ביד תּיר אחד על דבר ערי הקודש והמחוזות אשר עלו אחרי כן בספר שבחי ירושלים.

ורבי יצחק עקריש יליד ספרד, איש נכה רגלים וידוע חולי אשר הוטל אל קהירו במצרים, ואחרי מצאו מנוח בבית רבנו דוד בן זמרה כעשר שנים, בא אל קושטא, שם את לבו להציל מן האבדון את שרידי הכתבים היקרים אשר שרדו בידי גולי ספרד ולשום להם פלטת עולמים בהעתיקו והפיצו אותם בקהל, הוא מילט את האגרת היקרה “אל תּהי כאבותיך” לרבי יצחק האפודי ואת המכתבים אשר הריצו השר חסדאי בן שפרוט ויוסף מלך הכוזרים איש לרעהו, אשר קבעו פרק חדש בדברי הימים לבני ישראל, גם מצא מגלה קטנה עד דבר בוסתנאי הנשיא הנקראה “מעשה בית דוד”29) ואת שרידי התוכחות, אשר מצא, אשר התוכחו חכמי ישראל עם כמרי אספמיא, אסף אחת אל אחת ויקרא לאספה הקטנה ההיא “קבץ וכוחים” ויהי הוא כמעט הראשון למלקטי קדמוניות, אשר הן הנה כיום מוסדות לכל ספר הגון במקצוע דברי הימים ובקורת הספרות.

לעומת חיבת דברי הימים ודעת ערך הקדמוניות, אשר החלה לקנות את הלבבות אחרי גלות ספרד, הלכה חיבת הפלספה היונית בקרב הספרדים, מאהביה מאז, הלוך וחסור. שני אנשי שם מקרבם השונים מאד בדרכי רוחם, הלא הם החסיד התמים רבי יוסף יעבץ בספרו אור החיים והפלסף החריף רבי יצחק עראמה בספרו חזות קשה הוכיחו איש איש לפי טעמו, עד כמה הרעה הרוח היונית לעם ישראל, לתורתו ולמסרו ויתלו רק בה את הקלקלה אשר פשטה בספרד בדורות האחרונים, ותקע נפש מרבית גדולי חכמי הדור מן הפלספה ההיא. החכם הנאור דון יצחק אברבנאל, אשר גדל כבוד רמבם בעיניו מאד מאד, עד כי כתב בּאור לספר המורה מצא דברים אשר לא נכונו בעיניו בספר ההוא, ויקצוף על החכם נרבוני וחבריו המבארים את דברי המורה, על אשר עברו את הגבול אשר הציב רמבם לדעותיו. ויחפאו דברים אשר מורת רוח הם לכל מחזיק בתורת ה' התמימה. גם הרופא החכם יקר הרוח אשר באר את התורה גם בעין פקוחה ובוחנת, גם בהגיון לב עמוק זך וטהור מאד30) הלא הוא רבי עובדיה ספוֹרנוֹ איש רומי נקעה נפשו מדרך החקרנים ההם. וישנוּ גולי ספרד את טעמם מן הקצה אל הקצה מטעם הספרדים­ יושבי הארץ ההיא. תחת אשר היו אבותיהם שוחרי הפלספה ומחזיקיה נהפך לב בניהם ובני בניהם לשחר בכל עוֹז את תורת הקבלה. ואיש כרבנו דוד בן זמרא היה מתלמידיה ורבי מאיר בן גבאי בעל ספר עבודת הקודש ורבי יהודה החייט הפיצוה בתוך הקהל בספריהם ובמעשיהם. מרוח תורת הקבלה, אשר דבר ימות המשיח היה מראשי משאות נפשה, נאצלה על איש הולך רוח, שמו אָשֵר לֶמְלִין, אשר האמין בנפשו כי משיח או נביא הוא. ויהי עובר ממקום למקום וקורא: “פּנו דרך למלך המשיח כי קרוב הוא לבוא” ואנשים רבים באיטליא ארץ מושבו ובגרמניא ארץ מולדתו נדחו ללכת אחריו (5262–1502), אך עד מהרה נָדַם השאון, אין זאת כי אם מת פתאם או נעלם. ויראו רבים מן המאמינים בו כי בושו משברם וימירו את דתם בצרת נפשם.

אך עוד יותר מאשר נכספה נפש אבותינו, המדוכאים באשכנז המגורשים מספרד, לימות המשיח, כלתה להם נפש אומללי האומללים הלא הם האנוסים אשר נשארו בספרד, אשר מנת חלקם היתה פחד מות ומגור מסביב כל היום, מבלי האמן אף רגע קטן בחייהם. עדות כל ריק ופוחז, דיבת כל נבל ובליעל, דמיון כל שכור משוגע, כי לב אנוס פלוני איננו נאמן עם הקתוליות, כי לא בא מעולם בשר חזיר אל ביתו, כי נראתה מפה לבנה פרושה על שלחנו ביום השבת נחשבו לעדות נאמנה בעיני הכמרים שרי הטבחים לסחוב אותו מביתו ולהורידו אל מחשכי תחתיות בית הכלא, לענותו במכאובים אכזריים לשרוף אותו באש ולהחרים את כל רכושו לכהונה הקתולית בשכר מעשיה הטובים. הבלהות האלה עליו למעלה בימי קום דיצא31) ארכיבישוף למדינת סֶוִילָא לראש הבולשת. פתגם איש ימינו רצוי נפשו, רוּדריגץ לוצירו32) שופט הבולשת בקורדובא אשר לא מש מפיו, היה תמיד “הבו לי יהודים ואשרפם”. ותרבינה התועבות ומעשי הדמים לבלי חוק, עד כי כתב איש תמים ונקי מן הנזירים לאמר: “הארכיבישוף אשר בסוילא ולוצירו ויואן די לאפואינטי, יעטו חרפה על מדינותינו, אנשיהם לא ידעו אלהים, ולא ידעו כל חק ומשפט כלם מרצחים הם, גנבים ומנאפים, נשים ונערות יענוּ ויטמאו, הנזק והרעות אשר ידיחו על ארצנו גדלו מנשוא עצמו מספר, עד כי תֶאֱבל עליהם כל נפש”. האנוסים האומללים ראו כי כלתה עליהם הרעה באין אומר השב נועצו להנקם מאויביהם שרי אספמיא השאננים ומן הכמרים והנזירים האכזרים. ויהי בענות אותם עבדי הכמרים באכזריות, למען הצל מפיהם דבר והתודוּ על פשעיהם כי אמנם חטאו לדת הקתולית אך לא הם לבדם הם הפושעים בה, כי גם שר פלוני גם גברת פלונית, גם כומר או נזיר פלוני, גם נזירה פלונית, נועדים עמם אל בתי כנסיותיהם וכלם יחדו הם מתיהדים נעלמים. לשמע הדברים האלה מהר לוצירו איש הדמים ויאסור בכלא רבים ורבות משרי קורדובא הנוצרים הגמורים, ויהרוס את בתיהם וימוֹד אל חיקם במדה אשר מדד לאנוסים, ותהי קורדובא לחרדת אלהים, כי גם כל איש נוצרי לא האמין בחייו. ויהי כאשר גדלה הצעקה ועבר המלך מקץ ירחים אחדים, את דיצא ואת לוצירו ממשמרותיהם, ויקם כסימנס די סיסרנירו33) לראש הבולשת ויקל כסימנס את ידו מן הנוצרים הגמורים, אך את האנוסים היהודים והמשלמנים, השיב עד דכא. הכמר הזה ערב את לבו לענות עזות את הקיסר כרל החמישי, אשר אמר להעתר אל האנוסים, אשר אמרו לשקול על ידו שמונה מאות אלף דינרי זהב, בשכר הרשיון אשר יתן להם לשוב אל תורת אלהי אבותיהם באין מחריד. ויפר כסימנס המהביל את עצת הקיסר והאנוסים האומללים שבו אל ענים ואל צרותיהם כתמול שלשום. ולא ארכו הימים ויוסיפו שופטי הבולשת האכזרים אחים לצרה לאנוסים העברים גם מקרב הנוצרים, כי רבים מן הקתולים האספמים אשר נחשדו כי נוטים הם בסתר לבם אל דעות לותר וקלוין, נדונו גם הם לכלא, למכאובים נוראים, ולשרפה וקנינם לחרם לכהונה הכתולית כאנוסי בית ישראל.

ועל אנוסי ארץ פורטוגל לא כבדה עוד יד הכהונה הקתולית כאשר קשתה על אחיהם באספמיא, כי שם נתן המלך מנואל להם הנחה האוסרת על הכמרים להצר להם גם לקרוא בספרים עברים, ויהי להם כעין בית כנסת בעיר ליסבון אשר נועדו שמה לשפוך את נפשם לפני ה' אלהיהם. וידריכו במסתרים את בניהם ואת בנותיהם לאהבה וליראה את ה' אלהי ישראל בכל לבבם, ולתת לעת מצוא גם את נפשם כופר התורה ויורום מקרא ותלמוד. וביד רבים מהם עלתה לעזוב את הארץ. וכיד יתרון כשרונם הטובה עליהם, רמה קרנם גם בכל דבר חכמת בינה, גם בכל דבר מלאכת מחשבת, עד כי עשו גם הם עושר כאשר עשו אבותיהם. ולמען תהיה תמיד לאל ידם לסכל את עצת אויביהם, ולהשביתה במקורה התאמצו להתמם עם הקתולים עד כי מלאו ידם לבא ולכהן בבתי הכנישות ולהאסף אל טירותיהם להיות שם לנזירים. ותרע עין האזרחים הנוצרים בעשרם ובכשרון מעשיהם, ועין הכמרים והנזירים צרה בחבריהם החדשים האלה, הנעלים הם גם במדע גם במוסר. ויהי בקום איש קשה ורע מעללים מתוך האנוסים, רודריגו מאשקרִינְהַאש שמו, לראש חוכרי המסים, ויגוש את העם בחזקה, וימצאו הנזירים הקתולים פתחון פה כאשר עם לבבם, להעביר בזעם לשונם רוח קנאה עזה מאד על המוני העם בכל האנוסים לאבדם. ויהי היום ותמצא תּוֹאנה אשר בקשה נפשם כי בהיות השנה שנת חורב וגשם אין וכל הארץ צפויה לבצורת ורעב, התאספו אנשי המקום לבית תפלת הדומיניקנים להתפלל על הגשמים. ולמען הראות מעשה נסים אל הבוערים בעם הערימו הדומיניקנים בתחבולותיהם, להעלות את דמות אֵם משיחם במראה אש על פני לוח זכוכית אשר מנגד לצלמה. למראה החזיון הזה לחש אחד מן האנוסים באזני רעהו לאמר “הנה מים יבקש העם ואש ניתנת להם”. את הדבר הזה הנאמר מפה לאזן לקחה אזן איש מן הקתולים ותצת כאש חמתו וחמת כל העם, עד אשר קרעו את האיש ואת אחיו לגזרים. והנזירים הדומיניקנים אזרו זיקות בלב האספסוף ויפרצו מבית התפלה ויתגודדו כעשרת אלפי איש, ויעשו הרג ואבדן וישחיתו כארבעת אלפי נפש האנוסים, וישרפו רבים באש וישחיתו את רחמיהם באכזריות נוראה מאד. וגם הנזירים ענוּ נשים ונערות. ויהי בקרב אחד מאנשי הקדש האלה לנערה מבנות האנוסים לטמאה, ותחזק ממנו ותגזול את המאכלת מידו ותמיתהו. גם נוצרים רבים נספו עם האנוסים מיד האספסוף (5266–1506). כל מאמצי שר העיר להשבית את שאון הנזירים והספסוף להשיב ידם מן ההרג ומן הבזה ומן התועבות, שבו ריקם עד אשר תפש אחדים מן המרצחים ויתלם על עץ שככה חמת ההמונים. ובעיני המלך מנואל רע מאד דבר השערוריה ויענוש ענש קשה את המסיתים ושני נזירים מהם דן לשרפה ויסר את שרי פקודות העיר ממשמרותיהם על אשר לא התחזקו לעצור בעד הרעה. אף יעץ נדיבות לתת משפט אחד לאנוסים וליתר האזרחים הנוצרים ולתת להם הנחה הפורקת מעליהם את עול הכמרים לשש עשרה שנים אחרות ויתר לכל איש מהם לעזוב את הארץ כטוב בעיניו. אך הכמרים והשרים במזימותהם גברו ממנו עד כי עיפה נפשו להשיב אחור את דברו הטוב. ובמלוך תחתיו בנו יוהן השלישי, נגיד חסר תבונות (5282–1522 ) ושונא את האנוסים מנעוריו הֵקל גם הוא את ידו מהם, כל הימים אשר השרים העומדים לפני אביו היו עוד חיים. אחרי כן שנה את טעמו וילך בעצת אשתו בת מלכי אספמיא ויפקד עליהם אנשים אשר שמו משמר על כל הליכותיהם, ותהי אזנו נטויה אל דבת הכמרים והקורטים שוטני האנוסים, אשר זממו לקפד את חיי האומללים להכרית מפיהם כל מחיה באסרו עליהם את מלאכת הרפואה ואת מרקחת סמי התרופה. אפס כי מקרה קרה אשר סכל פתאום את עצת אויבי האנוסים אשר השיב ידם מבלע.

וזה דבר המקרה: מירכתי ארצות הקדם בא לעיר וֵנֵדִיג (5284–1524) איש פלאי מבני ישראל, אשר קרא לנפשו דוד הראובני. באמרו כי הוא אחי המלך יוסף בן שלמה המולך בארץ חֵבָר הערבית הגדולה והרחבה, על השבט הראובני הגדי וחצי שבט המנשי, עם גדול ורב ועצום מאד. ויהי האיש הזה זר במראהו ובכל משפטו ומעשהו, עורו שחרחר, קומתו שפלה ובשרו דל מאד ולעומת זה היה איש חושך שפתים, אמיץ לב מתהלל בגבורתו וברוחו הגסה הדף מפניו כל איש אשר לא מצא בו חפץ. את חפצו לא הגיד לאיש, אך מפי נערי משרתו התמלטו דברים מעטים לעת מצוא על אודות מגמת פניו. מעיר וינדיג הלך עירה רומי רוכב על סוס לבן ונערו ותורגמנוֹ עמו. וימלאהו לבו לבוא ולהתיצב לפני האפיפיור כְלֶמֶנס השביעי. ויהיו דבריו בראשונה עם הקרדינל גוליאו34) לעיני קרדינלים אחרים, וימסור לו את כתבי העדות אשר העידו על ישרתו, רַבֵי החובלים שרי אניות פורטוגל אשר חנו בחופי ערב בצאתו משם. ויגד להם כי ציר שלוח הוא אל האפיפיור בעצת שבעים זקני העדה, מאת אחיו המלך, אשר תמצא ידו לכלכל ולהצביא שלש מאות אלף פרשים גבורי חיל, אשר בהם הוא אומר לגרש בראשונה את הערבים מצפון ארץ הַגַז למען יוכלו בני ישראל, היושבים משני עֶבְרֵי ים סוף, לקרבה אלה אל אלה ולהיות לחיל גדול מאד מאד, אז יעלו יחדו ארצה ישראל וגרשו משם את התורכים. אפס כי ככל אשר חזקה יד המלך הראובני ברכב ופרשים, ככה קצרה ידו בנשק האש כל כן תשאל נפשו מאת האפיפיור לתמוך אותו בידו במחי קָבֹל35) ובקני רובים. ויבא לפני האפיפיור וידבר עמו את דבריו, וייטב הדבר בעיניו. וישלח את כתבי העדות אל מלך פורטוגל לבקר אותם להכיר את חותם יד כותביהם. ובשוב הכתבים האלה מקימים ומאושרים כמשפט, התהלך עמו האפיפיור וכל כהניו ושריו כהתהלכם עם השרים הגדולים מלאכי הממלכות האדירות הבאים בשעריהם. ובני ישראל החלו לכבדו בכבוד מלכים, ויעריצוהו ויתנו לו מתנות גדולות ויקרות. וּבֶנְוֶנִידָה הגבירה הנדיבה אשת דון שמואל אברבנאל פקדה אותו מעת לעת במשאת כסף רבה, ודגל יקר מאד שלחה לו, אשר עשרת הדברים היו מרוקמים על המפרש אשר עליו. עד כה וכה בא אליו מכתב מיד המלך יוֹאן השלישי הקורא לו בכבוד לבקר אותו בעירו בהיכלו בליסבון. וישמע אליו דוד הראובני וירד אל אניה אשר תקע את דגלו בראשה ועשרה אנשים מישראל ומאתים איש מן הנוצרים שלחוהו עד החוף. ויבא הוא ועבדיו הרבים כבוא שר וגדול, אל עיר ממלכת פורטוגל. ויקדם המלך והשרים את פניו בכבוד גדול, ויתיעצו עמו על דבר המלחמה אשר הוא אומר לערוך לקראת התורכים. ולרגלי המקרה הזה רפתה רוח יוֹהן השלישי מן האנוסים ולא מלא אחרי עצת הכמרים הקורטים, לבלתי התבאש עם דוד קרובם הראובני ועם אחיו המלך אשר שלש מאות אלף פרשים לו האומר לגרש את התורכים מירושלם.

ורוח האנוסים חיתה בבוא אליהם איש מאחיהם הרחוקים אשר מלכים ושרים יכבדוהו ואשר תקוה נשקפת להם כי לרגלו תבא גאולתם ויחרדו אליו ויעריצוהו וישקו ידיו. מפורטוגל באה השמועה על אודותיו לספמיא ותמלא את האנוסים אשר שם ששון ושמחה. וישימו רבים מהם את נפשם בכפם וימלטו אל פורטוגל לשבוע שם את תמונת הגואל הראובני, וירבו השוגים בחזיונות ובחלומות, ורוח לבשה את אשה אחת מבנות האנוסים באספמיא ותתנבא ותאמר עיניה ראו את משה ואת מלאכי האלהים אשר הגידו לה כי עוד מעט יבאו ויוציאו את בני ישראל העשוקים מארץ ענים והֶעלום אל ציון לחרות עולם. ויהי בהודע הדבר אל בעלי הבולשת ויתפשו שמונה ושלשים איש אשר האמינו לדברי הצופיה התמימה וישרפו אותם באש.

ומאד חזקה יד השמועות אשר נפוצו על דבר דוד, על עלם כליל יופי טהר לב ורב תבונות מבני האנוסים ושמו דיוֹגוֹ פירס בפורטוגל אשר בגלל חין ערכו זכה להיות סופר המלכה, 36) ואיש סודה. ויהי בבוא דוד לליסבון וימהר דיוגו פירס ויתיצב לפניו אך דוד לא הרבה לשית אליו לב, ויאמר דיוגו אין זאת כי אם יען אשר עודני ערל בשר לא ישעה אליו דוד הראובני וימהר הביתה וימל את בשרו בעצם ידו ויצא ממנו דם רב מאד ויחל ויחלש. מן היום ההוא קרא דיוגו פירס לנפשו שלמה מולכו. וירע דבר המילה בעיני דוד ויירא לנפשו פן פקדו הקתולים עליו את עון דיוגו השב לדת ישראל. וייעץ דוד את שלמה מולכו לברוח מפורטוגל ויעש כן וינס שלמה ארצה תורכיא וחרדו גדולי ישראל לקראתו בכל מקום בואו. בשאלוניקי דבקה בו נפש הרב החסיד רבי יוסף טאיטאצק ויט את אזנו אל דברי חזיונותיו באמונה שלמה. ובבוא מולכו לאדרינוֹפל נטה אחריו לב רבנו יוסף קאַרו, ותאצל גם עליו רוח העלם הזך והטהור, אשר שאפה נפשו כל היום לתת את נפשו כפר תורת אלהיו וכפר גאולת עם קדשו ותתאַו גם נפש רבנו יוסף קארו למות ישרים כזה. מתורכיא נסע שלמה לארץ ישראל ויחן בצרפת ויקן שם את לב הרבנים והמקובלים והעם אשר השתוממו על טובו יפיוֹ וחין ערכו וטהר לבו גם על ידיעתו הרחבה במקרא בתלמוד ובקבלה.

ויצא שמו בכל תפוצות ישראל ויט אליו לב בני עמו הרחוקים היושבים בארצות הקדם בתורכיא באשכנז בהונגר ובפולין. ויחזק מאד לב האנוסים בפורטוגל למראה כבוד דוד הראובני ולשמע הליכות שלמה עד כי שתו המון צעירים מקרבם את ידם ויתפשו בחרב ויפרצו עירה בדיוֹץ37) וישברו את דלתות בית הכלא אשר לשופטים הכמרים, ויקראו דרור לנשי האנוסים הכלואות שם וישלחו אותן לנפשן. מעללי צעירי האנוסים האלה, מנוסת שלמה מולכו מפורטוגל ועלילות שוא אשר בדו עליהם משנאיהם, הסבו את לב יואן השלישי מאחרי דוד הראובני וישב אחור את דברו אשר דבר אליו לתת לו ארבעת אלף קני רובים ולשום אל משמעתו שמונה אניות מלחמה, למלך הראובני להלחם בתרכים. ויסר חסדו מעם דוד ויקרא לו לישם לו מועד לעזוב את הארץ, ויצא דוד מפורטוגל מקץ שנה לשבתו שם. ובשלוח המלך מעל פניו את אחיהם הראובני סר צל האנוסים מעליהם, ויהיו צפוים לכל יד עמל כבראשונה. ואף כי לא מלא האפיפיור את יד כמרי פורטוגל לכונן שם בית בולשת מצא שם בישוף אחד את לבבו להעלות כמה אנשים מן האנוסים בלי דין ובלי משפט ובלי רשיון על מדורת האש אשר הכין להם. והמלך יואן השלישי צוה את מלאכו היושב ברומי להטות את לב הפיפיור לכונן בולשת בפורטוגל לשפוט את האנוסים בכלא ובאש. ודבר שני בישופים צדיקים אנשי לב אשר הרימו קולם בחזקה, על הנבלה הזאת, לכפות את לב איש לעזוב את דת אבותיו ולהאמין בדת התקיף ממנו שב ריקם.

בעת ההיא בא שלמה מולכו לעיר רומי בסתר. וישב שלשים יום לבוש בגדי עניים סובלי חלאים על גשר נהר טיבר ממול היכל האפיפיור ותהי אז מחיתו לחם צר ומים לחץ. אחרי כן השליך מעליו את הסחבות וילבש את בגדיו ויבא בתוך בני עמו. ולא הגיד לאיש כי שלמה מולכו הוא, ויאמר כי רק עושה דברו הוא, מיראתו את האנשים מבני ישראל אשר אמרו להשביתו ממעשיו ביד חזקה פן תבא בשלו רעה על הצבור. אך בכל זאת נודע שמו לשופטי הבולשת ויאמרו לעשות בו שפטים, אך האפיפיור וגם קרדינלים אחדים הצילוהו מידם. והאפיפיור כלמנס השביעי היה איש חסד טוב עין ויודע את מכאובי האנוסים ומכיר את העול גדול הנעשה להם. ויתן רשות לאנוסים אחדים אשר נמלטו לרומי ללכת בחוקי תורת ישראל לעין כל באין מחריד. וישם את עיר אנקונא לעיר מקלט לכל אנוס החפץ לשוב לדת אבותיו ויד סוד הקרדינלים נכונה עמו בדבר הזה. ולא נתן לנגוע גם בונדיג ובפלורנץ באנוסים, אשר החישו להם שם מפלט. אל האפיפיור ההוא הודיע מולכו את חלומו כי שטף מים גדול מתעתד לשטוף את עיר רומי, ולאדוניו מלפנים למלך פורטוגל הריץ מכתב להזהיר אותו מן הרעש הנכון לבא בעיר ממלכתו, למען ידע להכין מעשיו בעוד מועד למען הצל את יושביה מרעתם אז אמר שלמה לשבת לבטח ברומי ולשאת שם את מדברותיו באזני בני עמו אשר שתו בצמא את דבריו, אך למען הנצל מן השטף אשר ראה בחלומו הלך אל ונדיג וימצא שם את דוד הראובני, אשר הוליך שולל במועצותיו גם את מושלי הארץ ההיא. אך רוח שלמה רפתה ממנו כי נפקחו עיניו לראות כי אין דרכיו כאשר עם לבבו. גם לשטן קם לו שם איש מזימות ושמו יעקב מנטינו הרופא אשר הכה את שלמה בלשון לפני שרי עירו ויקם עליו אנשים אשר שמו מות במאכלו עד כי חלה ויאָנש, אך יד ה' היתה עליו להקימו מחליו. אז שב מולכו עירה רומי ויקדם אותו האפיפיור ואנשים מן הקרדינלים באהבה בששון ויקר וכל רואיו כבדוהו כמלאך אלהים. בעצם העת ההיא בא מכתב ממלך פורטוגל אל מלאכו ברס ניטו היושב ברומי להטות את לב האפיפיור והקרדינלים למלא את ידו לכונן בולשת בפורטוגל. אולם בהיות דבר כזה תלוי בדעת קרדינל לורינצו די פוצי אשר היה אוהב דבק לשלמה השיב קרדינל זה את פני המלאך ריקם בהוכיחו אותו על פניו כי לא קנאת הדת היא מזימת המלכות לכונן בולשת כי אם הבצע ותאנה לבוז את רכוש האנוסים. וירא המלאך כי עת לחשות היא ויחשוך את הדבר לעת אחרת. בעוד קרדינל נוצרי עומד להגן על האנוסים מאהבתו את שלמה, בא רופא עברי הלא הוא החכם הבליעל יעקב מנטינו להסגיר למות את נפש שלמה הזך והטהור. ויעז הנבל את פניו לבא אל ברס ניטו ציר פורטוגל ולריב מידו את ריב הדת הנוצרית העלובה, ולהוכיחו על אשר לא ינקום את נקמת הקתוליות העשוקה, מיד מולכו אשר בגד בה ויעזבנה. וכאשר לא שעה הציר אליו ואל דבריו הלשין את שלמה אל הכמרים שופטי הבולשת אשר ברומי, וימהרו השופטים אל האפיפיור וידברו אליו קשות על רפיון רוחו לדתו. ויבקשו מידו להסגיר להם את האנוס הבוגד הזה ויאות להם למראה עינים. ובסתר צוה להלביש את אחד מחיבי מיתה בגדי הנשפטים בבית הבולשת ולהמית אותו להגיד לשופטים כי את מולכו המיתו ויעשה כן. ועל מולכו פקד פרשים לשלח אותו עד מחוץ לגבול ארצו ולהיות למשמר ולמגן לנפשו בכל הדרך (5291–1531 ).

ובעזוב שלמה מולכו את רומי ובמות לורינצו די פוצי, הקרדינל האוהב לשלמה והמגן לאנוסים, נעזב האפיפיור כלמנס השביעי משני אוהביו ויועציו הטובים ולא היה בו כח לעמוד בפני מזימות מלך פורטוגל ומועצות הקסר כרל החמישי, ויחתום על הפקודה לכונן בולשת בפורטוגל לשפוט בו את האנוסים ואת הלותרנים. אך למען מעט את האכזריות הפקיד את ראָשות בית משפט הדמים, לא ביד הדומיניקנים, כי אם בידי נזיר פרנצישקני הנוח מהם. אולם השופטים עוזרי השופטי הראש הרבו עוד לרדוף באף ולהרע לאנוסי פורטוגל, מאשר הרעוּ חבריהם לאנוסי ספרד. ולבלתי המלט איש מן האנוסים, שמו העריצים משפט מות על כל רב חובל אשר יאסוף אותם אל ספינתו ועוֹנש קשה על כל איש נוצרי אשר יקנה קרקעותיהם, והאנשים אשר לא שתו לב לאסון הצפוי להם וימלטו מצאוּם צרות רבות ורעות אשר עצמו מספר. גם בדרך גם בארצות אשר באו שמה. בכל זאת עלתה ביד מתי מספר להמלט אל רומי ולהתאונן רע באזני האפיפיור על רשיונו בדבר בית משפט הדת, ותדאב נפש האפיפיור הצדיק ויחשוב מחשבות להפר את דברו. עד כה וכה חלפה רוח על דוד הראובני ועל שלמה מולכו ללכת מונדיג לרגנסבוּרג ולהתיצב לפני הקסר כרל החמישי החונה שם. ויבאו באניה אשר פרשו עליה נס אשר אותיות מ’כ’ב’י‘:– מ’י כ’מכה ב’אלים ה’ – היו מרוקמות עליה ויתיצבו לפני הקסר וידברו לפניו את דבריהם. אחרית הראיון הזה היה כי פקד העריץ לאסור אותם בזיקים ולהוליכם עמו למנטואה באיטליא. שם הועיד ועד בעלי הבולשת אשר שפטו את שלמה משפט כופרים בדת הקתולית, להשרף באש. אך בהיותו קרוב אל בית השרפה שאלו אותו בשם הקסר, אם יש את נפשו להנחם על מעשהו ולשוב אל דת הנוצרית כי אז יכוּפר עוֹנוֹ ויד לא תגע בו. ויען כי אמנם הנחם ינחם, אך לא על דבקו בתורת אלהי ישראל, כי אם על היותו נוצרי עד העת ההיא. ויעל החסיד הקדוש על המוקד. (5292–1532 ) ותָגל נפשו לקדש ברבים את שם ה' אלהי אבותיו, אשר דבק בו בכל נפשו ובכל מאדו כאחד הקדושים אשר בארץ כרבי עקיבא וחבריו. ועל דוד הראובני, אשר יען כי איש=לא=נוצרי היה מימיו, לא היה לבולשת שלטון עליו, גזר כרל החמישי גזרת כלא לכל ימי חייו. וימת דוד בשנה הרביעית לכלאו. ומעריצי שלמה לא אבו להאמין כי מת האיש הנערץ ויקווּ כי עוד מעט ישוב אלהים לגאול את עמו מיד צריהם.

והאנוסים לא נחו ולא שקטו ויבחרו באיש נוצרי מזרע האנוסים ושמו דואַרטי די פַץ, איש מפקידי המלך יואן השלישי, ללכת רוֹמי ולהיות להם לפה לפני האפיפיור החפץ בטובתם, ויחלץ ממשמרתו אשר בבית המלך וילך. ולא היה דוארטי איש תם וישר כשלמה מולכו, לעומת זה היה חרוץ מאד, איש מסתיר עצה יודע לכסות דבר במשאון מבלי דעת האנשים, אשר את עצתם הוא זומם להפר, הלהם הוא אם לצריהם. ויבוא רומי ותצלח בידו לסבב את פני הדבר עד כי הוציא האפיפיור כתב הדת להשבית את מעשי הבולשת בפורטוגל עד עת מצוא.

וימצא כלמנס השביעי את לבו לבלתי הכחד את האמת תחת לשונו, לכתוב בכתב הדת גלוי לכל העמים, כי מורת רוח הוא לכל חוק ומשפט, לעונש איש על בגדו בדת, אשר לא קבל עליו את עוּלה מימיו, או איש מבני האנוסים, אשר מיום פקחו את עיניו, ראה בבית הוריו את חקי תורת משה נאמרים ונעשים באהבה ובאמונה רבה. ואיככה יוכל איש לבקש מן האנוסים לתעב את קדשי דת אבותיו מעולם ולדבקה בדת אחרת. אך כל דבריו ומעשיו לא הועילו לאומללים כי אם מעט מזער. גם האפיפיור פולוס38) השלישי אשר קם תחת כלמנס (5294–1534) היה איש טוב ונוח לישראל, עד כי התאוננו עליו הכמרים כי “איש מן האפיפיורים לא הרבה עוד להיטיב לנוצרים כאשר הטיב אפיפיור זה ליהודים”. ותעל ביד דוארטי המתהפך בתחבולותיו להטות את לב פולוס להכריע את פורטוגל להקל את ידה מן האנוסים ולקרוא דרור לאלף ושמונה מאות איש האסורים בכלא. (דצמבר 5296–1535). אחר כן שתה מלכות פורטוגל את ידה עם הקסר כרל החמישי, השונא את האנוסים מילדותו תכלית שנאה, ויכבד כמעט את ידו על האפיפיור לחתום פקודה להשיב את הבולשת בפורטוגל לאיתנה. ולא משלו האנוסים ברוחם וישלחו אל האפיפיור מכתב מחאָה מרעשת שמים וארץ על העוול הנעשה להם ולאבותיהם למיום הווסד הבולשת בארץ. וינחם האפיפיור על מעשהו אשר נפתה לחתום את הפקודה. וישלח את מלאכו קופודיפירו39) אל פורטוגל להשבית את מעשי הבולשת ביד רמה, ויעש כן מבלי שאת גם את פני המלך. אך מקרה קרה אשר סכל את כל עצתו כי על פתח אחד בתי התפלה נמצא גליון מדבק ועליו כתוב כי משיח הנוצרים איננו משיח, וכי דת הנוצרית תורת שקר היא. ויבוּקש הדבר וימצא כי איש מן האנוסים כתב וידבק את הגליון הזה ויתפשוהו, ויקוֹצו את ידיו ואותו שרפו באש. והבולשת מצאה לה ידים לשוב לרעתה ולרשעתה ביתר עז באין מכלים דבר. ובראש הבולשת התיצב הקרדינל דון הנריק אחי המלך יואן השלישי איש צר ואויב לאנוסים, ויבחר לו אנשים מלאי חמה וקנאה וישם אותם לשופטי הבולשת (5299–1539). ובכל זאת לא חדל האפיפיור להתאמץ בכל עוז לעצור בעד רעת הבולשת בפורטוגל. אף בין יתר גדולי כהונה הקתולית נמצאו אנשים אשר נתעב להם דבר בית משפט הדמים ההוא, ויקומו למליצים לאנוסים. ולעומתם התאמץ דון הנריק אחי מלך פורטוגל להפר את מחשבות האפיפיור הטובות ולסגור מפני מלאכי האפיפיור את שערי ארצו, פן יעמדו למעוז לאנוסים. ולמען תפוש גם את האפיפיור בלבו ולהטותו אליו, רשם דון הנריק זה ראש הבולשת את חטאות האנוסים אשר חטאו אל הדת הנוצרית על הגליון וישלחה אל פולוס השלישי. ולא טמנו האנוסים גם הם את ידם בצלחת וישלחו גם הם גליון אל האפיפיור ויוכיחו לו כי כל דברי דון הנריק דבות שוא הם. אך מעט מעט הלכו ידי האפיפיור הנוח הזה הלוך ורפה. מנזר40) הישועים41 ) אשר הקים לו יוֹלו42) להיות למשמר ולמגן לקתוליות לצבא ערוּך מלחמה אשר לא יחת מפני כל עוול ורשע ומפני כל בגד ומעל בבואו לבצע את מזימתו, המנזר הזה הפיל כמעט את השרביט מיד האפיפיור הרפה. והנצחונות אשר נצח הקסר כרל החמישי את המחמדים הכופרים בארץ תוניס ואת הלותרנים הכופרים במלחמת שְמַלְקַלְדֶן קרובים היו להרים את קרן הקסרות ממעל לקרן כהונת האפיפיור הגדולה גם בכל דבר כנסת הדת הקתולית. על כן לא אבה להִתבאש עם מלך פורטוגל, לבלתי שית ידו גם הוא עם כרל החמישי. אך בכל זאת לא חדל האפיפיור הכשר הזה לשקוד על טובת האנוסים ותעל בידו להוציא אלף ושמונה מאות איש מהם מבית הכלא (5308–1548) ולהמציא להם מחילה גמורה על כל החטאים (?) שחטאו לדת הקתולית עד העת ההיא43).

ובעצם הדור אשר חזה לו החסיד רבי שלמה מולכו את חזון הגאולה ויאמר לקרב את הקץ באותות ובמופתים, בגדולות ובנפלאות, כאשר חזו לנו נביאינו מעולם וכאשר מלאו אחריהם רבותינו בעלי האגדה ובעלי הקבלה בעצם הדור ההוא קם רב גדול בארץ ישראל, להכין ולהכשיר את הגאולה הזאת, אשר גם הוא נשא את נפשו אליה, במכוֹן44) אחד נאדר ונאור, אשר גם אותו חזו נביאינו כי בראשונה יווסד הוא בציון, ואחרי כן ישיב ה' את שבות עמו, אשר אחרי החזון הזה מילא ראש חכמי ההלכה הלא הוא גדול הגדולים רבנו משה בן מימון. המכון הזה אשר נועד מפי הנביאים לרפוא את הריסות החרבן, לחיות את העצמות היבשות הנפוצות והפזורות ולהיות להם לראש אחד על אדמת אבותיהם אשר אליו יפנו ואחריו ילכו בכל דבר דת ודין ובכל דבר הנוגע לגוי כלו, הוא יסוד סנהדרי גדולה, בית דין של שבעים ואחד בארץ ישראל. ובנין המכון הזה, אשר היה האחרון לכל חרבנות ארץ ישראל כמאתיים ותשעים [שנה] אחרי חרבן בית שני45) יש לו להווסד ולהתכונן לפני בנין עיר הקדש והמקדש. החפץ הזה החל להתרגש בראשית בוא גדולי גולי ספרד לארץ ישראל. אך בפה מלא בטא אותו האב הגדול רבי יעקב בירב, הרב הזה הוּגלה בתוך הגולה מספרד בהיותו בן שמונה עשרה שנה ויבא מצרימה, משם הלך לירושלם וישב גם בדמשק, ולעת בואו בימים שם את משכנו בעיר צפת בקהלה הגדולה מכל קהלות ארץ ישראל וישימו אותו חכמי העיר לרב. וישם הרב הזה אל לבו את הדבר אשר דבר רבנו המימוני בחזקת היד, בהיות לו חזון ישעיהו הנביא לעינים, לאמר: “יעד הקדוש ברוך הוא לישראל שכשישוּבוּ ישראל לאדמתם ישיב שופטיהם כבראשונה ויועציהם כבתחלה, וזה אינו יכל להיות אלא בהסכמת החכמים שבארץ ישראל ואפילו יהיו סמוכים”46)

"שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה אחרי כן יקראו לך עיר הצדק קריה נאמנה ציון במשפט תפדה וזה יהיה בלי ספק – –לפני בא המשיח47). ולא רק בחזון דבר רמבם את דבריו אלה, כי אם הורה הן הלכה קבועה וקימת בספרו משנה התורה, כי אף אם אין דבר השופט נחשב לדבר אלהים לדון דיני קנסות, ולמלא יד תלמידיו להיות דיינים מומחים כמהו, בלתי אם הוסמך איש מפי איש עד משה רבנו, ואף כי החבל הזה כבר נרתק בימי הלל הנשיא האחרון48) בכל זאת יש יתרון לחכמי ארץ=ישראל גם בזמן הזה בהיות רק להם המשפט להוועד יחד ולהקים להם מתוכם ראש אחד ואז יגדל כחו כמוסמך מפי משה רבנו לסמוך תלמידיו ולתלמידיו לתלמידיהם להיות כלם כמהו49). ויקם הרב בירב ויאסוף את כל חכמי צפת ויבאר ויבקר באזניהם את הענין לכל פרטיו, ואת כל התנואות אשר יוכל איש למצוא להניא אותו, השבית מראש בבינתו החריפה. ויטב הדבר בעיני חכמי צפת וחכמי הקהלות הקרובות, ויקומו חמשה ועשרים איש מתוכם ויקימו אותו לראש בית דין כל ישראל. ובהיות יד חכמי ארץ ישראל נכונה עמו, לא תמצא עוד יד איש מבני הגולה לערער עליו ועל בית דינו הגדול מפני “שאין נקרא בית דין בשם מוחלט אלא בארץ ישראל, בין שיהיה סמוך מפי סמוך או אם הסכימו בני ארץ ישראל למנות אותו ראש ישיבה מפני שבני ארץ ישראל הם הנקראים קהל הקדוש ברוך הוא קרא אותן כל הקהל ואפילו היו [רק] עשרה אין משגיחין זולתן שבחוצה לארץ”50) אפילו אם יתיצבו כנגדם למאות ולאלפים. ובכן היה המכון הגדול הזה קרוב להתכונן ולהיות למכון עולם. אפס כי משגה אחד היה בעוכריו, כי לא העלה רבי יעקב בירב את זכר ירושלם ובית דינה על לבו. הן אמנם כי במספר הנפשות ובמספר חכמיה היתה צפת גדולה בעת ההיא מירושלם אך לעומת זה הלא יש לזכור כי בכל אשר “ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות” הלא ירושלם מקודשת ממנה בעיני כל ישראל לכל דורותיו מעולם ועד עולם. והוא לא עשה כן, כי תחת אשר היה לו לבלתי עשות דבר עד אם נמלך ברב הגדול רבי לוי בן חביב הרב אשר לירושלם, ולהושיב אחרי כן לפניהם את תלמידי שניהם לועד אחד ולחדש את הסמיכה בשם כלם, ואולי גם לקבוע את המרכז בירושלם. תחת עשות ככה שלח רבנו יעקב בירב אחרי אשר כבר גמר את כל הדבר בסוד תלמידיו לבדם, כתב לרבי לוי בן חביב, כי ממלא הוא את ידו לדיין מוסמך. ורבי לוי היה גם הוא אחד מראשי גדולי הדור. הוא היה אחד מן האנוסים שנאנסו בימי מנואל מלך פורטוגל, ותצלח בידו למלט נפשו לשלוניקי עם אביו רבי יעקב בן חביב בעל הספר היקר עין יעקב. משם הלך ירושלים ויהי שם לרב נשוא פנים גדול מאד בתורה ובמדעים בתכונה ובהנדסה. כן נפגע מאד רבי לוי למראה הליכות רבי בירב המתהלך עמו כמתהלך רב גדול אם אחד מקטני תלמידיו והמבכר את צפת, אשר כמעט אין זכר לה בכתבי הקדש ולא במשנה ובתלמוד, על פני ירושלם עיר הקדש אשר זכר קדשה לא ימיש אף שעה אחת מפי ישראל מדור דור. על כן השמיט הרב בן חביב את ידו מדבר הסמיכה, אשר לפנים נשא גם הוא את נפשו אליה, ויצא לקראתה במלחמת סופרים עזה מאד. אולם ככל אשר יש להתאונן על השגגה אשר יצאה מלפני הרב בירב ככה לא הטיב הרב בן חביב למנוע טובה רבה מישראל. הן אמנם כי כח רבי לוי בן חביב היה דל, כי יתר חכמי ירושלם עמדו מחרישים, ורק יד חכם אחד ושמו רבי יעקב די קשטרו היתה עמו, לעומת זה עמדו חכמי צפת שכם אחד על יד רבם. אך מקרה קרה כי נחפז רבנו יעקב בירב לברוח מפני פקידי המקום, אשר לטשו עיניהם על עשרו הרב. וימהר לסמוך את בחירי תלמידיו את רבנו יוסף קרא ואת רבי משה דיטראני את רבי משה קורדובירה המקובל הגדול ורבי יוסף סגיס, כאשר סמך רבי יהודה בן בבא בימיו את תלמידי רבי עקיבא בשעת הסכנה51). ויעזב את צפת בשובו אחרי כן אל מקומו לא ארכו לו שם עוד הימים ויאסף אל עמיו (5205–1545) ויעזב דבר הסמיכה ולא החזיק בה בלתי אם רבנו יוסף קארו וישם לה שארית בישראל כאשר יכתב בדברינו הבאים.

ובימים ההם אשר בארץ ישראל ובארצות תורכיא התגבר החפץ לעשות תושיה להטיף לגאולה לימות המשיח ולכונן סנהדרי גדולה, לא שככה חמת הנוצריות ושנאתה הכבושה מעל ישראל. הן אמנם כי למן היום אשר גרשו הנזירים מארצות הרפורמא חדלוּ ההרגות והמשיסות, לעומת זה נוספה הרפורמה הנוצרית על הקתוליות אוֹיבתנו מאָז בהשיא שתיהן את עוֹן בניהן הבוגדים בה עלינו ועל תורתנו. הן פרוץ פרצה הכפרנות בקרב הנוצרים לרגלי הרפורמא ותעבור גם את הגבול אשר גבלו לה יוסדיה הלא הם לוּתר צוינגלי וקלוין. נוצרי אספמי ושמו מיכאל סירויט הוציא ספר אשר בו עקר את אמונת השלוּש ורבים היו ההוגים בו, ויתפוש קלוין את סירויט וישרפהו וכת גדולה קמה אשר קראה לה כת המיחדים52) או כת מכחישי השלוש53) וכת גדולה ואדירה ממנה קמה באנגליה אשר אמרה להתקין את סדרי הממלכה על פי חוקי תורת משה. ורבים מן הנוצרים שבתו במסתרים את שבתם ביום השביעי כדת משה וישראל. ואנשים היו בקרב האנגלים אשר התאמצו למצוא רמזים כי גם הם מזרע יעקב הם אף יצאה חוברת מן הדפוס אשר הוכיח בה איש יהודי לאיש נוצרי כי מתוך כתבי הקדש העתיקים אין יסוד לדת הנוצרית והחוברת הזאת מעשה ידי איש נוצרי היתה. ויען כי כל האנשים והכתות האלה שמו את תורת משה הנביאים והכתובים, למופת להם וידבקו בהם באהבה קראו להם הנוצרים מתיהדים54). והקובלנים אשר גם הם נחשבו בעיני הקתולים לכופרים ועבריינים, מיראתם פן יתנו הקתולים אותם לאוהבי ישראל התחזקו להפוך את לבם לשנא את ישראל תכלית שנאה, למען הטהר מעון הכפרנות. ויטפלו גם הקתולים גם אדוקי הקובלנים את עון הכופרים הנוצרים, אשר קמו בקרבם, על היהודים אשר בשל כתבי קדשם נבעו הפריצים האלה בחומת הנוצריות. ויפצרו שרי האספמים הקתולים המושלים בעת ההיא בעיר ניאַפל בקסר כרל החמישי לגרש משם את בני ישראל. אך הקסר לא אבה להעתר להם בנשאו את פני המטרונית הכבודה בנוינידה אברבנאל אשר התחננה לו, ולא גרש אותם. אולם מקץ שנים באו ממנו דבר שלטון לעזוב את ניאפל או לשום אות דיראון בבגדיהם. ויבחרו לעזוב את מקומם (5302–1542) וילכו אלה לתורכיא ואלה לאנקונא ולפיררא ערי איטליא, ודון שמואל ובנוינידה אשתו אף כי עליהם לא יצאה הגזרה, יצאו גם הם בתוך אחיהם בגולה וישבו בפיררא בתוך קרוביהם.

לשנה הבאה עברה כוס החמה על בני ישראל היושבים בביהם. בשנה ההיא היו שם כמה ערים לשרפה. וישיתו את עוֹן הבערה על היהודים ויתפשו וינגדו אף המיתו מהם אנשים. ויגרשו את כל היהודים מארץ ביהם (5302–1542). עד כה ועד כה נודע הדבר כי נקיים הם ויקראו להם שרי ביהם וישובו אל נויהם אך כפר שתו עליהם אף גזרו עליהם לשאת אות הדראון.

ובמדינת נויבורג בגרמניה התעוללה עלילת דם ויבוּקש הדבר וימצא כי דבת שוא היא ויתיצב הנגיד אוטון הנריך מושל המקום למגן ליהודים ולא נתן לבישוף הצורר אשר שת ידו עם המעוללים לבצע את מזימתו לגרש את בני ישראל, ויזעף הבישוף מאד. ויקנא כהן לותרני ושמו הוֹזיינדר איש טוב וישר את קנאת האמת ויוֹצא מגלת ספר אשר קרא את שמה יוּדנביכלין ויעד את עדותו כי יודע הוא את בני ישראל ואת נקיון כפיהם, כי רק על עשרם ועל טהרת דתם ישנאו אותם ומעבר מזה יארבו לכספם המושלים העריצים, השרים הדלים והלוים הרשעים אשר לא יאבו להשיב לנושיהם את הכסף אשר לקחו מהם. על כן הם בודים מלבם עלילות דם למען תמצא יד המושלים והשרים למלא חוריהם זהב אשר לא עמלו בו, ויד אלה לבלתי שלם את חובותיהם ולמען תמצא יד הכמרים והנזירים יוצרי דבות שקר אלה, אשר לפני שלוש מאות שנה לא ידע אותן איש עוד, לברוא קדושים חדשים אשר יהיו למקור עושר רב. גם על דבר טהרת דת ישראל ישנאו אותם הכמרים תכלית שנאה ועל כן ירדפום יחרפום וינאצום ועל כן זממו לשרוף גם את כתבי קדשם באש. ולא יזכרו הכמרים ההם כי את השקר, אשר הם בודים היום על ישראל בדו הפגנים בימיהם על הנוצרים הראשונים כי שוחטי ילדים מוצצי דם הם. כראות הבישוף את מגלת הספר ההיא שכר את דקטור עק, הסופר אשר יצא לו שם בנבלותו, ויוֹצא חוברת אשר אסף אליה את השקרים והנאצות אשר בדו כל צוררי היהודים מעולם ויחלט כי כל בני ישראל שופכי דם ילדים מתעללים בכוונים הם על כן יש לענותם, למרר את חייהם ולהשיבם עד דכא. ונפלא הדבר כי בעת צאת השטנה הבזויה הזאת חדש הקסר כרל החמישי את זכיות היהודים אף חתם על פקודתו כי נקיים הם מעלילות הדברים אשר יאשימו עליהם אויביהם. אולם אם שלח דוקטור עק את פיו ברעה, אין להתפלא, כי איש בזוי הוא, פרוע לשמצה. אך אם לוּתר האיש אשר אמר להוציא את בני דתו מאפלה לאורה, הלך בדרך אויבו בנפש זה, לחפא דברי בלע על עם בני ישראל, אשר בראשונה דבר עליו גדולות וטובות יפלא בעיני כל איש מאד. גם הוא כתב מאמר בשם “על היהודים ועל כזביהם”. שם חרף את עם ישראל בגדופים גסים אשר לשמעם תגעל כל נפש, גדופים אשר גם דברי דוקטור עק ופיפרקורן וכל יתר אויבינו כהלולים נחשבו למולם. את כל הדבות הנלעגות הנתעבות, אשר הקיאו הצוררים הדומיניקנים וכל חבריהם למיניהם אסף הוא אל מאמרו, וכה הורה את צאן מרעיתו במאמרו ההוא: שרוף ישרפו הנוצרים את בתי הכנסת אשר לבני ישראל ואת בתי מגוריהם יקחו מהם ואותם ואת נשיהם וטפם, וכלאו באוּרווֹת סוסים, את בעלי הכח אשר בקרב הגברים והנשים יעבידו בפרך. ולא רק את התלמוד בלבד כי אם גם את כתבי הקדש יקחו מידם ביד חזקה וכל איש ישראל אשר יזכיר בשם אלהים מות יומת. רק שתי דרכים פתוחות לפניהם להתנצר או להגרש מן הארץ. סוף דבר, כי מן האיבה ליהדות לא יכלו להטהר כל כנסיות הנוצריות למיניהן גם הכנסת הקתולית הרומית, גם הקובלנית הקתולית היונית המדוכאה תחת רגלי תורכיא, כי גם היא נעורה בימים ההם לטמון מוקשי מות לישראל. בהגישה משפטה לשופט תורכיא (5305–1545) על אנשים יהודים כי הרגו איש נוצרי לקחת מדמו לחג הפסח האנשים הוּבאו לפני השופט ובנגוד אותם הודו מרוב מכאובים על כל הדברים אשר שאלו ויתלוּ אלה על העץ ואלה נדונו לשרפה. אך מקץ ימים מעטים יצא הנוצרי העני ממחבואו, אשר החביאוהו שם בודי העלילה, ויתפוש אותם השופט וימת אותם. וידבר השר משה המון רופא נפש השולטן על לב אדוניו וייעתר לו ויוֹצא דבר שולטן בלתי הגש עוד משפט כזה בלתי אם אל השלטן לבדו.

והרווחה הקטנה אשר עמדה לאבותינו בשנים האחרונות למאה החמישים ושלש בארצות הרפורמא לרגלי הרוח החיה החדשה אשר צררה בכנפיה את יושביהן, ובארץ קסרות בזנתי אשר נהפכה לשלטנות תורכית במצוא שם אבותינו גולי ספרד מפלט ומבטח וגם בארצות הקתולים בכהן שם האפיפיורים אנשי החסד כלמנס השביעי ופולוס השלישי. הרווחה הקטנה הזאת חלפה כצל בארצות הקתולים ובסביבותיהן בקום שני אנשים לשוב ולחגור את הכהונה הרומית את החרב הנוקמת אשר כבר נפלה כמעט מתערה הלא הם פטרו קראַפא55) האיטלקי אשר הרחיב את גבול שלטון הבולשת על כל הארצות כאשר הנהיג טורקמדו בימיו רק באספמיא, ולויולא56) האספמי אשר הקים, במנזר הישועים אשר יסד, חיל נורא לקתוליות הרומית, חיל נעלם, אשר כל עין לא תראהו ומפניו אין מסתר ואין מנוס, האנשים האלה וכל אנשי מעשיהם, שמו להם לחוק ולא יעבור לארוב לכל איש אשר אין לבו תמים עם הקתוליות, וגם לכל כנסת דת אחרת השונה ממנה, להשחית ולהצמית, לדכא עד עפר ולשום למרמס. וככל אשר בכל דור אשר עמד צורר בקרב הקתולים להצר לישראל, קם כנגדו מומר מלשין בקרב היהודים להסגיר בידו את עמו ואת תורת אבותיו, קמו גם הפעם כנגד שני המציקים, קראפא ולויולא שני מומרים אליאנו רומאנו ואחיו ויטוריו רומאנו, ויבאו הם על כל בתי בני ישראל בעיר רומא באנקונא בוונדיג ובערים אחרות ויגזלו את כל ספרי התלמוד וגם כל הספרים הכתובים עברית גם את כתבי הקדש וישרפום בראש השנה (5314–1553) למען הכעיס את בני ישראל תמרורים ביום חגם. ויתאוננו היהודים באזני האפיפיור יוליוס השלישי ויאות להשיב להם את הספרים זולתי התלמוד. בעת ההיא נגזרה גזרת בקור – צנזור – גם על הספרים הנמצאים בבתי ישראל גם על הספרים הכתובים הבאים לבית הדפוס. ותלכנה הצרות הלוך ורוב בעלות קראפא – אשר קרא לנפשו מני אז פולוס הרביעי על כסא האפיפיורים. הוא גזר לבלתי היות לאיש יהודי קרקעות, לבלתי דוּר מחוץ לגרות היהודים, ולבלתי הראות ברחובות העיר בלי אות הדראון לבלתי רפא רופא יהודי את איש נוצרי. ויצר ויצק לישראל, עד כי ישר היה בעיניו להצית את גרות היהודים על יושביה באש.

האפיפיור הצורר הזה לא שת לבו אל הזכות אשר זכו שלשת האפיפיורים ההולכים לפניו את האנוסים לשוב אל יהדותם ולשבת בטח באין מחריד בעיר אנקונא ויאסוף את כלם פתאם אל משמר ויחרם את אוצרותיהם (5315–1555). והאנשים אשר לא אבו להתכחש לאלהי אבותם העלו על המוקד והנשארים הגלו בעירום ובחוסר כל אל אי מלתא. משם נמלטו רבים אל ארץ תורכיא ורבים אל מדינת פיסרו57) ויחזק דבר האפיפיור על נגיד פיסרו ויגרשם מארצו, והמומרים בימי הצר המר והנמהר הזה הרימו ראש, וימררו את חיי אחיהם מקדם ויכעיסום בכל אשר מצאה ידם ויכאיבום במדברותיהם התפֵלות, אשר נשאו בבתי הכנסת, המלאות חוֹנף וחלקות עד לגעל נפש לדת השלטת ובוֹז ונאצה לעם אשר ממנו יצאו ולתורתו התמימה המעושקה. ותגדל רשעת החנפים ההם עד כי העיז אחד מהם את מצחו לפרוץ אל בית הכנסת ביום הכפורים ולהעמיד צלב בהיכל הקדש על יד ספרי התורה. המומרים היו למשלחת מלאכים רעים השלוחים מן האפיפיור והישועים לעשות כלה בתלמוד ויבואו אל עיר קרימונא אשר במדינת מאילנד בצפון איטליא מקום ישיבה ובית דפוס לתלמוד וידברו על לב פקידי העיר ויעירו את חמת האספסוף ויפשטו הם וחיל האספמים אשר חנה בעיר ויפשטו על בתי בני ישראל ועל בתי המדרש ועל בית הדפוס ויוציאו משם כשנים עשר אלף ספרי תלמוד ויתר ספרי ישראל וישליכום על מדורת האש אשר הבעירו ברחוב העיר (5319 –1559).

כאשר פשה נגע חמת קנאת הדת, אשר התלקחה בעיר רומי באיטליא, כספחת על כל הארצות מסביב, ככה נשא רוח הקדים את אחד המומרים באיטליא מעיר אוּדיני אל עיר פרג אשר בארץ ביהם ויחפא דברי שקר, כמשפט מומרי ארצו על התלמוד ועל יתר ספרי עברית ויגזלו שוטרי העיר המון ספרים במשקל שמונים ככר מיד בעליהם וישלחום עירה וינא. בעת ההיא יצאה אש ותאכל שבעים בתים בגֵרות עיר פרג ויהי המעט מן הביהמים כי לא עזרו לכבות את הבערה וישליכו נשים מישראל אל המוקד ויבזו את הבתים.

והקסר פרדיננד המולך בגרמניא תחת אחיו כרל החמישי הצר לישראל יושבי ארצותיו. הוא גרש שתי פעמים (5302–1542) וגם (1561־5321) את היהודים מארץ ביהם ושתי פעמים קרא להם לשוב אליה. בפעם השנית קם עליהם לגרשם בעבור נדרו אשר נדר לאלהיו להגלותם. וימהר איש נכבד מאד איש חיל ושמו מרדכי צמח לבית שונצינו מעיר פרג ויקם וילך רומי ויפל תחנתו לפני האפיפיור פיוס הרביעי ויתר את הנדר. אז נעתר הקסר פרדיננד למרדכי צמח ויתן להם לשבת בארץ כתמול שלשום. אך הַגְלֵה הֶגְלָה את בני ישראל מאוסתריא התחתונה מעיר גאֶרץ. ועל יתר היהודים האוסתרים גזר לבלתי התמהמה בעיר וינא מדי בואם אליהם עד אם הודיעו את פקידי העיר מה מעשיהם שם, אז יתנו להם כרטיס מודיע את מספר הימים אשר התירו להם הפקידים לשבת שם. לכרטיסים ההם קראו כרטיסי היהודים.58).

ותחת פולוס הרביעי אשר קראו לו בני ישראל, המן צורר היהודים כהן האפיפיור טוב העין פיוס הרביעי. הוא הפר בששת שנות כהונתו כמה גזרות קשות אשר גזר הצורר ההוא, אף התיר להדפיס את התלמוד. אולם האפיפיור אשר קם תחתיו הלא הוא פיוס החמישי הרבה עוד להרשיע גם מפולוס הרביעי וישם ליושבי בולוניא אנקונא עלילות דברים לענותם ולהחרים את רכושם (5327–1567) ובאחרונה גרש את כל בני ישראל מארץ ממשלתו הלא היא ממלכת=הכנישה59) (1509־5329) מלבד יושבי רומא ויושבי אנקונא אשר אותם לא גרש.

והמסיבות אשר התהפכו והחדשות אשר נראו בתור ההוא העירו את כל איש לב מן התרדמה הגדולה אשר נסבה תרבות ימי הבינים העצלה על כל גויי הארץ. רבות הן החליפות אשר חלפו על גוי ואדם במאה החמשים ושלש עד כי גרשה הנוצריות את אויבתה גרנדה המושלמנית מאספמיא ואויבת אחרת אדירה ותקיפה ממנה, הלא היא השולטנית התרכית פרצה ותבא בשערי אירופא הנוצרית; לעומת העולם הישן אשר כמעט כלה כחו מחטאותיו וּמזוֹקן התרומם עולם חדש מלא כח איתנים מעבר ליַמים רחוקים; את חומת הנוצריות הבצורה והיציקה בקעה הרפורמא ותחץ אותה לשתי מערכות מלחמה אשר עד עולם לא יהיה שלום ביניהן; תרגומי תורת עם עולם החלו לפקוח את העינים לטהר את הלבבות, לזקק את הדעות ולהגביר את האמת האחת המיוחדת על השקרים הרבים והשונים, וישראל אשר מידו נחלת האלהים זאת לכל יושבי תבל עודנו מוכה ונגוע בזוז ושסוי כבראשונה גם ביד העמים אשר הכירו כי באורו ראו אור; שם בקרן דרומית מערבית נוסדו יחד חזון שקר תרמית ואליל, חנף, דמים ובצע, מזימות אָון ונכלי בליעל, להלחם בכל כלי זעמם ולכלות את כל חמתם האכזריה במלא כף נפשות נקיות אשר זאת היא כל חטאתן כי באלהיהן מקדם לא תבגודנה. ומה משפט הגוים השאננים למראה הרשע הזה? למרצחים החנפים קדוש יאמרו וחללים אשר נתנו את דמם כוֹפר טהרת אמונתם טמא טמא יקראו. מראות כל הגדולות והנפלאות וכל הזרות והתהפוכות אשר כלן יחד נראו כצנפה אחת סבוכה ומסוכסכת המריצו את אנשי הרוח ביהודה לכונן את לבם אל חקר רוח העמים ועל כלם אל חקר רוח עם ישראל. אך תחת אשר לפנים בספרד נחשבה הפלספה היונית לפותרת האחת לכל חזון ולכל מקרה שמו הפעם אנשי החקר את פניהם אל דברי הימים לאמר אל הדברים אשר ימים ידברו, אל גופי המעשים אשר נעשו בקרב הימים להאזין היטב אולי תקשיב אזנם את קול פעמי רוח אלהים המתפעם בם.

אחד מראשי סופרי דברי הימים היה הרופא יוסף בן יהושע הכהן מעיר אַויניוֹן וילך בדרך הסופרים רבי אברהם זכות ורבי אליהו קפסאלי הכהן60) וישם כמוהם גם את דברי ימי עמי הנכר לענין לחקרי לבו. ויכתב גם הוא ספר “דברי הימים” – מראשית ימי הבינים עד ימי דורו – אשר לראשונים לגוייהם חשב את הצרפתים ואת התרכים61). יתרון לספר זה הוא יפי סגנונו כי איש טוב טעם וטוב שכל עד מאד היה יוסף הכהן. אך מרוח כתבי קדשנו נחה על סופרנו זה להכיר את יד ה' השלטת בגורל הגוים והממלכות. ויען כי אמונת צדק עולמים היה הרוח המחיה אותו על כן יקנא קנאה גדולה מדי ראותו את העשק ואת העוול הנעשה ביד המושלים יועציהם וגבוריהם עד כי יש אשר ארר אותם בחמת רוחו. אולם מבחר משא נפשו היו תולדות ישראל עמו אשר לא כאהבת איש את אחיו אהבוֹ, כי אם כאהבת אם רחמניה את פרי בטנה מדי שעשעה אותו בחיקה וכאהבת לביאה את גוריה מדי גשת ציד אליה לחטוף אחד מהם על כן מלאו גליוני ספרו הנחמד “עמק הבכא”, אשר אותו שם ספר זכרון לכל התלאות אשר עברו על בת עמו, זיקים חצים וכידודי אש. אין זכרון בספר אשר לא ירגיז את לבו ולא ימרר את נפשו, כי כלו מקצהו עד קצהו תאניה אחת הוא, מחאה אחת רצופה על העלילות אשר יעוללו שבעים הזאבים לכבשה האחת.

נופל מן הספרים בסדרו הוא ספר שבט יהודה, אשר יהודה בן וירגא יסדו בספרד, ושלמה בן וירגא הוסיף עליו אחרי גלותו מן הארץ ההיא, ויוסף בן וירגא השלימו בדור הבא אחרי כן. הספר הזה איננו בלתי אם אספת פָרָשות, אשר אין דבר לאשה עם רעותה. מרביתן הן דברי הימים גמורים בתכלית דקדוקם. אולם יש פרשות בתוכן שהן שיחות נתונות בפי מלכים או חכמים על דבר הדתות ועל טיב היהדות. הן אמנם כי הן מלאות חן ושכל טוב ושעשועים ותועלת לקוראיהן, אף יש אשר פלפלת חריפה נמצאה בהן אך הסתוֹריותן מפוקפקת. אך גם מליצת ספור גופי המעשים גם מליצת השיחות זכה מאד ועל שתיהן נסוכה רוח עצבון ואהבת אמת בלי משא פנים, ואהבת ישראל רבה מאד ודומיה לאלהים הן הן הרוחות המחיות את כל הספר.

ושמואל אושקא מגולי פרטוגל, העלה גם הוא על ספר את זכרונות בני עמו. אפס כי לא בשפת עבר כי אם בלשון פרטוגל דבר את דבריו ולא בסגנון ספר זכרונות דברי הימים כי אם בדברי חזון ושיר ערך אותם כי לא את תולדות ישראל לגופן ולפרטיהן בא שמואל ללמד, כי אם לרומם את לב אחיו המדוכאים, בזכרון תפארתם מימי קדם לחזק את ידם בחזון הטוב הצפון לבחיר העמים הזה באחרית הימים. ראשית דברי הספר היא קינת יעקב הרועה, אשר במדבר ציה יקונן בנפש מרה על שבר בת עמו, אשר כמהו לא השבר עוד כל גוי מהיות אדם על הארץ, אחרי כן יעביר על פני שני ריעים, אשר באו לנחמו, את פרשת כל המוצאות את עמו העשוק והרצוץ מיד כל הגוים העריצים אשור, בבל, יון, רומי, ספרד, צרפת, אשכנז ואנגליה, ובאחרונה מיד החיה הרעה הבולשת האכזריה. אף כי דאבה מאד נפש שני הרועים לשמע אמרי נואש אלה, בכל זאת השכילו לראות את הנכונה כי גם שלות הגוים השאננים מעולם לא היתה שלות אמת, כי לוקחים הם מיד ה' ככל חטאותיהם כי כל הגדול מחברו בולע את חברו. ואת עם בחירו יְיַסֵר ה' כְיַסֵר אב את בנו להָתֵם ממנו כל טומאה, לטהרו לרוממו להעמידו ולשומו למשוש דור ודור. כי מבעד לקַדְרוּת האפלה אשר תכסה את עין כל הארץ, תבחן כל עין חדה כי אור לישראל הולך ואור, הולך וטהר ועולה מחיל אל חיל, ממעלה אל מעלה, מימי אשור ובבל עד ימי יון ורומי, ומאז עד ימי גלות אנגל צרפת וספרד, עד אשר ינוסו כל הצללים והוא לבדו יהי לאור עולם62).

וככל אשר חשכו ארצות הנוצרים על יושביהן העברים, ככה עלה שלום העם הזה וכבודו בעת ההיא בארץ תורכיא כמעט עד מרום קצו, בבוֹא שמה איש ואשה אשר היו שם לתהלה ולתפארת בשמם ובמעשיהם, איש רב אוצרות מן האנוסים ושמו פרנציסקו מינדיס בפורטוגל נשא לו לאשה את דונא ביאטריצי63) לבית בנבנישתי מבנות האנוסים ותלד לו בת ושמה רֵינא. ויכונן לו האיש בית שלחן64) גדול מאד והקסר כרל החמישי היה גם הוא אחד ממכריו65) וסניף עשה לו לבית שלחנו בעיר אַנְטְוֶרְפֶן בירת פְלַנְדֶר בעת ההיא. עד כה וכה מת פרנציסקי מינדיס ויתן את כל אשר לו לאשתו ביאטריצי. ותרא האשה כי הבולשת מתכוננת בפורטוגל, ותקם ותקח את בתה, את אוצרותיה ואת קרוביה אשר אחד מהם היה הנער החרוץ מאד יואַן מיקויס66) ותלך לאנטורפן. ויגדל כבוד האשה הנדיבה והרוממה וכבוד העלם בעיני שרי פלנדר גם בעיני מְַרְגְרִיתָא אחות הקסר השולטת בארץ. אך גם אדמת הארץ ההיא היתה כרוֹגזת תחתיה, בהיות גם שם מצודה פרוסה על האנוסים ועין המלכות לטושה על עשרה. ותמצא לה תאנה להתחמק משם אל ונדיג. אולם שם היתה צפויה אל אסון, בהודע הדבר כי אומרת היא לצאת אל תרכיא שמו אותה במשמר למען התגולל ולקחת את עשרה ואולי גם את נפשה בהשפטה משפט כופרים. וישכל ויצלח יואן למצוא נתיבות לבית השלטן שוּלימן האדיר, אשר ונדיג היתה כמשחק בידו הגדולה. ויחזק דבר השלטן על הממשלה הקטנה להוציא כרגע את האנוסה לחפשי ולתתה ללכת לנפשה, ולקחת עמה את כל רכושה, אל הארץ הטובה בעיניה. ותלך אל עיר פיררא, שם הסירה מעל פניה את מסוה דת הנכר ותשב אל אלהי אבותיה אשר בה דבקה בכל לבבה ובכל נפשה מיום היותה. ותקרא את שמה בישראל חנה גְרצְיָא67) מִינְדֵיסְיָא. ויהי שמה לברכה בקרב עמה (5309–1549). ותרב לעשות צדקה וחסד מאד וכל הליכות האשה הטהורה והרוממה היו חן נעם וכבוד, אמרי פיה נעימות רחמים ונחומים ועל פרי כפיה טובה ברכה וחיים. ומלבד חסדיה הנאמנים לאנוסים האומללים ולאביוני עמה, היתה מעוז ומשען לתורה בכוננה בתי מדרש לחכמים ולתלמידים. ותכלכל את מחסוריהם ביד נדיבה ורחבה. ואלה הדברים אשר כתב עליה רבי יהושע צונצין אחד מגדולי הדור ההוא בתשובותיו: “הגבירה, תפארת רום הנשים, גולת הכותרת העומדת לנס עמים, סוככת בנוֹפיה על יתר הפלטה צאן הקדשים עם [ה‘] אלה, באורה יראו אור – – צדקתה תעמוד לעד – – חכמת נשים בנתה ביתה, בית ישראל, בקדושה ובטהרה, בחילה ובאוצרותיה החזיקה יד עני ואביון להושיעם ולהרגיעם בעולם הזה ובעולם הבא. עוד חצבה עמודיה בעשות בתים לתושיה שם יתנו צדקות ה’. כל הבא למלא [ידו] בחכמה בתבונה ודעת, ידיה שלחה בכישור להחזיק במעוז ולעשות שלום לו”68).

מפיררא הלכה לקושטא עיר ממלכת תורכיא (5313–1553­) אל המקום אשר שמה הקדים לבא יואן מיקויס. העלם גבור החיל הזה קנה ביפיו ובחכמתו ובאמץ לבו גם לב שרי צרפת אשר לבם לא היה תמים עמו ויעידו על כשרונו ועל ישרתו בכתביהם אשר נתנו לו, וימצא לו מהלכים בחצרות שרי השלטן שוּלימן אשר הכיר את ערכו כי רב הוא. שם שב יואן מיקויס לאלהי אבותיו ביד רמה ויקרא את שמו יוסף נשיא ויקח לו את רינא בת גרציא מינדיסיא דודתו לאשה כדת משה וישראל. ולא לבדו בא לשכון בקושטא, כי חמש מאות איש מישראל עלו עמו מפורטוגל ומאיטליא ותהיינה כל הליכותיו כהליכות שר וגדול. ויהי כי מצא חן בעיני שוּלימן בעבודתו אשר עבד אותו בכשרון וחיל, ויחתום שוּלימן ושלים בנו ומוּרַד בן בנו על שטר מתנה, אשר נתן לו היושב על כסאו ויורש העצר ויורשו, על נחלת ארץ ים כנרת ואת כל גבולי עיר טבריא מסביב לשלוט­ עליהם שלטון מושל ארץ ולהושיב שם בני ישראל. ובגשת יוסף נשיא בתוך הכל השרים, אל שלים השני לנשוק את ידו ביום עלותו על כסאו (5326–1566) הקים אותו כרגע לנגיד69) מושל על אי נכסוס70) ויתן לו עוד שנים עשר איים אחרים מעט מעט אחרי כן ואת חכיר71) מכס היין הבא דרך הים השחור נתן לו. ואף כי שטמו אותו מושלי אירופא מלאכיהם, וישיתו לו מוקשים, ויטמנו לו פחים במסתרים כל ימיהם, בכל זאת נשאו בשרם בשִנֵיהם ויליקו לו לשון, באשר כל דברי הממלכה התורכית האדירה נחתכים על פיו. ויהי כי קפץ הנרי השני מלך צרפת את ידו משלם ליוסף את החמשים מאת אלף דינרי הזהב אשר הלוָה לממלכתו, מִלֵא השלטן שלים את ידו לפרוש את כפו על אניות צרפת החונות על חוף אלכסנדריא לגבות מהן את חובו ויעש כן. ויזעף מאד מלך צרפת על הלקח מידו את הכסף, אשר כבר נחשב בעיניו כגזל הנאכל, ויתנכל להצמית את יוסף ויקם עליו מלשין יהודי מקרב אנשיו, ויוכח הנשיא את צדקתו ואת אמונתו אל השלטן וישלח מלשין לארץ נוד ורבני קהלות תורכיא קראו עליו ועל עוזריו חרם. וממשלת ויניציא המוּכה ביד שלים אשר לקח את אי קפריסין מידה, פקדה את עון יוסף, אשר יעץ את אדוניו להלחם בה, על בני ישראל יושבי ארצה. ותאסוף אל בור את כל הסוחרים העברים בני ארץ הקדם, ותחרם לה את סחורותיהם (5330–1570), ותאמר לגרש את כל היהודים מארצה. אך בכל אפה וחמתה, כבדה עליה יד השעה לבא ולהתרפס לפני השר הישראלי ולהתחנן לו כי יהיה הוא עושה שלום בין ממלכתו הקטנה ובין תורכיא הגדולה. ויגדל מאד כח יוסף נשיא, עד כי גם וִילְהֶלְם לבית אורַנְיא הגואל החזק הפורק עול אספמיא מעל נידרלנד והקסר פרדיננד האוסתרי בקשוהו איש איש ממקומו להיות לו לפה לפני השלטן האדיר. וזיגמונד אוגוסט מלך פולין בפנותו אליו התאמץ להטות לבו אליו בהבטיחו לו לתת חקים טובים לאחיו בני ישראל יושבי פולין.

על יד הארז האדיר יוסף נשיא, עלה כיונק איש שכל יודע תורה, רבי שלמה אשכנזי, נצר מגזע משפחה אשכנזית. מעיר אוֹדִינֵי אשר בצפון איטליא יצא בימי נעוריו ויבא ארצה פולין ויהי שם לרופא המלך. ובאשר יליד ארץ ויניציא הוא, שם את נפשו, בבואו אחרי כן עיר ממלכת תורכיא, למשמעת מלאכי ויניציאה היושבים שם. הם הציגוהו לפני מחמד סוקולי, ראש יועצי השלטן, אשר עינו היתה צרה בגדולת יוסף. ויַשְכֵל שלמה ויחרץ מאד עד כי הוא הכריע בין הדעות התקיפות להושיב אחרי מות זיגמונד אוגוסט בלי בנים את הנרי הנגיד לבית אניוב72) הצרפתי על כסא ממלכת פולין, אשר עליו התחרו קסר גרמניא, מלך רוסיא, האפיפיור וכל מלכי הקתולים וגם כל מלכי הרפורמים להושיב עליו איש איש את הטוב בעיניו. אף הגדיל אשכנזי לעשות, בדבר שלום המדינות בהשלימו את דבר השלום בין ויניציאה ובין תורכיא, עד כי כבדה אותו השלטנית להוליך את פתשגן כתב השלום לזקני ממשלת ויניציא. ולעדת ישראל יושבת ארץ ממשלת צרת העין ההיא היתה הרוחה, בעלות ביד רבי שלמה אשכנזי להטות את לב הממשלמה לבלתי גזור עוד גזרת גלות על קהל העברים היושבים בה.

ובהיות לב בני ישראל טוב עליהם בארץ תורכיא בימי שולטניה הראשונים, ושרי ישראל יוצאים ובאים לפניהם, נשא לבב יוסף אותו לחשוב מחשבות לתת לעמו הנדח ניר בארץ מושב אשר שם ישכון הוא לבדד, ומכל הארצות נבחרה בעיניו ארץ אבותינו העתיקה. כי בעוד היותו מתגורר בימי עלומיו בויניציא, נע ונד כאחד פליטי האנוסים, כבר ערב את לבו לבקש מאת זקני הארץ ההיא לתת לו אחד מאייה להושיב שם את בני עמו, וישיבו את פניו ריקם. אולם כאשר נתנה לו מיד שלים עיר טבריא ושבעה כפרים קרובים לה, שלח אליה את יוסף בן ארדוט אחד מאנשיו, וישם בה חוצות וּשוקים, ויבן בה בתים יפים רחבי ידים ועצי תות73) נטע למען היות עליהם למחיה לתולעי המשי כי אמר יוסף נשיא לכונן שם בתי מגניה74) למטוה המשי ולרקמת הצמר הטוב אשר יביאו מגזת אילי אספמיא, אך עד כה וכה הוסבוּ עיניו אל אי נכסוס ואל האיים האחרים אשר נתנו לו מאת שלים ויאמר להכין שם מושב לעמו, אף מצא את לבו לקות כי תשים ממשלת תורכיא אל משמעתו את אי קפריסין לשום אותה לארץ מושב לישראל אך תקותו לא באה. וגם את התורה אהב יוסף נשיא ויכונן בית מדרש בחצרות בלודר היכלו אשר בקושטא, ויכלכל את חכמי התורה ביד רחבה ויקן כתבי יד יקרים, ויוצא כסף רב להעתיק ספרים מן הכתבים אשר נפלאו ממנו לקנותם בכסף. וקרוב הדבר כי החכם יצחק עקריש, אשר זכה באחרית ימיו להאסף אל תוך חכמי בית יוסף נשיא, הטה את לבו להוקיר את הספרים ולקנותם.

בעת ההיא מצא החכם עקריש את בן מינו באיש ספרדי אחר ושמו שמואל שולם אשר גם הוא היה מחבב את הקדמוניות וקובץ על יד כל זכרון זכרון מני קדם לכלול מהם יחד את מערכת דברי הימים לעמו. ויהי בהדפיסו את ספר יוחסין אשר לרבי אברהם זכות, ויאגוד אליו מין במינו את אגרת רב שרירא, אשר קבע בין פרקיו, ושהיא אוצר יקר לדברי הימים אשר לאמוראים הסבוראים והגאונים, ואחריו קבע את גליון “אלה המעלות”75) המודיע נכבדות על דבר מתיבות סורא ופומבדיתא ופרקים מן הספר היקר ספר הקבלה לרבי אברהם בן דאוד על דבר דורות חכמי קירואן וספרד הראשונים. אך ככל אשר הטיב החכם שולם בפרסמו את דברי הזכרונות אשר אסף אל תוך ספר יוחסין, ככה הרע לספר זה בקצרו אותו ובהוציאו ממנו פרקים פרקים כטוב בעיניו. עוד מתנה טובה הביא שמואל שולם אל בית גנזי ספרתינו בתרגמו ללשוננו את המגלה היקרה, “יוסף בריבו עם אפיון” אשר כתב יוסיפוס בשפת יון.

שם גדול משני חכמים אלה עשה לו החכם רבי מנחם די לונזאנו מ' (5368–1618) יליד ארץ יון ושוכן חליפות בירושלם ובאיטליא. חכם ידוע חולי ונכה רגלים זה שקד בכל עז, כל ספרי המדרש הקימים בידנו להגיהם ולהשבית כל סיג מהם, ולחפש בירושלם בארם צובא ובדמשק אחרי מדרשים עתיקים ולחיותם מערמות העפר אשר כסה עליהם זה מאות שנים, אשר את מקצתם העלה על ספרו היקר “שתי ידות”76) ובהיותו יודע את שפת יון ואת שפת ערב בתכלית דקדוק שם את לבו אל המלות הזרות הנמצאות בתלמוד ובמדרש לבארן ולתרגמן עברית בדרך מדע מתוּקן ומדויק מאד77) ולסדרן בספר אשר קרא לו “המעריך” בהיותו "תשלום אל ספר הערוך”78) גם את תורת השיר ידע לבקר בבקרת נכונה, אך השירים אשר כתב הוא לא נעלו מאד, לעומת זה רב כחו בדקדוק הלשון ובמקצוע המסורת אשר בקר על פי כתבי יד רבים ויקרים באמונה רבה.

במקצוע בקור המסורת הגדיל עד להפליא החכם רבי ידידיה שלמה נורצו רב במנטואה באיטליא (5386 –1626) בספרו היקר והנכבד מנחת שי.

והדבר אשר אליו נשא רבנו יעקב בירב את לבו, לתת לעם ישראל מרכז אחד בהוסד סנהדרין בארץ ישראל כמעט קם ויהי. אך בפנים אחרים. כי לא מקום התבצר אשר אליו יפנו כל נפוצות יהודה, כי אם מפעל כביר נוצר ברוח כפי אחד מגדולי התורה, אשר נתן לב אחד לכל אוהבי תורה ועושי מצוה אשר הם הם מעולם ועד עולם רוב מנין האומה ורוב בנינה. שם הרב הגדול הזה הוא רבנו יוסף קארו (5335–1575) ושם מפעלו הוא ספר “בית יוסף” אשר את תמציתו סנן ויגש אל הקהל בספר “שלחן ערוך”. רבנו יוסף זה בן אפרים בן יוסף בא על זרוע הוריו, אשר גלו מספרד, בהיותו בן ארבע שנים עירה ניקופוליס אשר בתורכיא האירופית, ויגדל הילד וילמד תורה הרבה מפי אביו החכם. מניקופוליס העתיק רבנו יוסף עירה אדריונופל, ויגדל כבוד תורתו בעיני בני ישראל היושבים שם. ובבא שמה החסיד רבי שלמה מולכו אָצל על רבנו מרוחו השואפת לארצנו הקדושה, ויקם וילך ארצה ישראל וישם את משכנו בעיר צפת, וישת את ידו עם רבנו יעקב בירב בדבר הסמיכה ואחרי מות בירב קם תחתיו רבנו לרש רבני הקהלה הגדולה ההיא. ויאהב רבנו יוסף קארו את הסדר המשלם את הדברים אחד אל אחד עד היותם נסקרים אל עין הקורא בסקירה אחת. על כן שם עוד בראשית ימי נעוריו את פניו אל המשנה, להגות בה יומם ולילה, בהיות רק בה לבדה שורשי כל התורה והמצוה נתפשים בתפושה אחת. ובטעמו זה סדר גם “כללי הגמרה” למען הקל על התלמידים למצוא את נתיבותיהם בין גלי ים התלמוד עד כדי היות עניניו מסודרים לפניהם. גם במקצועות אחרים הגדיל תורה, כי כתב באורים למשנה ובאורים לפירושי רשי ורמבן לחומשי התורה. גדול ורם מן הבאורים האלה הוא באורו לספר משנה תורה לרמבם אשר קרא לו “כסף משנה” בו שם את כל לבו, לחשוף את המקור הראשון לכל הלכה, שהורה בן מימון, להגן עליו בכל כחו בפני ההשגות אשר השיג עליו ראבד. הסבר רב הענין הזה מעשה איתנים הוא גם ברוחב מלוֹאוֹ גם ברוב העבודה אשר שקע בו. אך גם את הספר הגדול היקר הזה עמם ספר גדול ויקר ממנו אשר יצא מידי רבנו. הן את כל כח לבו כון להביא סדרים בהוראה, אשר כרבות דעות המורים הגדולים אשר קמו מסוף ימי הגאונים והלאה, ככה נפלגו דרכיה, עד כי אבד לה כל קו ומשקולת, בהורות איש מהם על פי סברתו. ותדאב נפש רבנו יוסף ויתאונן במר נפשו על אשר “אזלה ידי התורה ולומדיה, כי לא נעשית התורה כשתי תורות אלא כתורות אין מספר, לסבת רוב הספרים הנמצאים בבאור משפטיה ודיניה”. וידע הגאון האדיר את אשר לפניו, ויאמר בלבו “אפסוק הלכה ואכריע בין הסברות, כי זו היא התכלית להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד” ויהי עם לבבו “לחבר ספר כולל כל הדינים הנוהגים בביאור שרשיהם ומוצאיהם מן הגמרה – – איש לא נעדר”79) אך יען כי כל עצם מגמתו הראשונה היה רק לבקר ולהכריע בין הסברות ולא לסדר עוד הפעם את גופי ההלכות המסודרים ובאים ביד הפוסקים שהיו לפניו, בחר בארבעת הטורים אשר לרבנו יעקב האשרי לשומם ליתד לתלות עליהן את תוצאות חקירותיו, אשר מראה סדרן יהיה כמראה סדר באור לטורים. במלאכתו זאת חשף לעיני התלמיד את פטר מקור ההלכה במקרא במשנה ובתלמודים ובמדרשי ההלכה, ואת מעבריה אשר עברה בידי הגאונים בתשובותיהם בשאלות ובהלכות גדולות, ובידי הפוסקים מראשוני הראשונים עד רב יצחק בן אבוהב ורבי יעקב בן חביב הספרדים בני דורו, ועד רבנו ישראל איסרלין האשכנזי הסמוך לדורו. ובהיות דעתו חריפה ומסוימת עד מאד וסגנונו קב ונקי, השכיל לבלתי קחת מדברי כל סופר וסופר בלתי אם את המעט מן המעט, לבלתי תת מקום לתלמיד להשתבש במלה יתרה ועודפת. ואת הסברות השונות ערך מערכה לקראת מערכה, והוא עובר ביניהן בתוך, ומבקר כל אחת לבדה בבקורת מדוקדקת, ושוקל אותן בד בבד אחת כנגד אחת, ומכריע ביניהן בדעת רחבה ועמוקה, עד אשר יצא לו כל ענין מזוקק ומלוטש מכל עבריו. אך מהיות במקומות רבים הדעות החלוקות שקולות, באין אחת עודפת בכחה על האחרת, בחר רבנו יוסף בשלשת גדולי הפוסקים, הלא הם רבנו יצחק אלפסי, רבנו משה בן מימון ורבנו אשר בין יחיאל – הראש – להטות אחריהם במקום אשר יהיה דבר שלשתם, או דבר שנים מהם פה אחד בדבר הוראה. ובהיות רבנו נאמן לענינו בלי כל משא פנים ומבלי נטות ימין ושמאל, שם רק את התלמוד לבדו למוצא לכל דבר הלכה מבלי תת מקום לדברי ספר הזהר80) בכל דבר אשר נטה מדברי התלמוד אף כי נטה לבו אחרי הקבלה81). על פי שיטתו זאת ועל פי טעמו זה החל רבנו את ספרו בית יוסף בעודו באדריונופל בשנת השלשים וארבע לימי חייו (5282–1522) וישלימהו מקץ עשרים שנה בעיר צפת (5302–1542) ותעבורנה עליו עוד שתים עשרה שנה עד אשר כלה לבדוק אותו לבקרו ולהפוך עליו את ידו (5314 –1554 ). ואף כי כל גופי מעשהו לא היו בלתי אם גופי הלכות הנקבעות על פי שורת הדין, היתה תורתו תורת חסד, כי רוח חן תם וענות צדק היתה שפוכה על כל דברי פיו מעין החן אשר הוצק על שפת רשי. את חוט החסד המשוך על פעלו, הנותן אותו לחן ולכבוד בעיני כל השוקדים על דבריו, הכירו הגדולים הבאים אחריו כי “לפי רוב הענווה הוא מכלכל דבריו בספריו”82) וכי אין דרכו לחפא דברים על המורה אשר לא יורה כמהו ו“משנתו משנת חסידים”83). ואמנם נפלא הדבר מאד, כי כבר בסמן84) הראשון מפרקי ספרי בית יוסף, כבר התמלט לתומו מפיו דבר מוסר אשר רק מעטים נשמעו כמוהו, לאמר: “העזות מגונה ואין ראוי להשתמש בה ואפילו בעבודת השם יתברך לדבר דברי עזות [אפילו] כנגד המלעיגים”85) ויחלט כי לא נאוה לאיש טוב לבקש גם בלבבו אף את רעת הרשע “שאין מדרך הטוב לשמוח בנזקי שום אדם אפילו הוא רע”86) כי גם ביסר ה' את צוררי ישראל, אין עיניו בלתי אם אל ישועת עמו, ולא אל אויביהם לכלותם" 87). רוח החסד והענוה הזאת הדוברת בתורת פיו, נחשבה בעיני יודעי שמו ומעשיו ליתרון הגדול אשר בגללו גדל אותו ה' על חבריו, אשר לא היו נופלים ממנו בדעת ובכשרון, להיות למורה תורה לישראל: “כי הסכימו מן השמים ותנתן דת על ידו, מפני ענותנותו היתרה”88). ואמנם זכה רבנו להיות אחד מראשי כל דור ודור בישראל וספרו בית יוסף לא היה נופל הרבה מספר יד החזקה אשר לרמבם. כי אם אמנם היה ספר היד נעלה עליו ביפי לשונו ויפי בנינו הנפלא ובהיותו כולל גם את המצות הנוהגות בזמן הבית, נעלה ספר בית יוסף עליו בכבוד עשרו הרב והעצום, בהיותו אוצר יקר אשר מבחר ספרות ההוראה אצור בו, בהיותו גם כעין ספר דברי הימים לכל פרשת דברי העתים אשר עברו על כלכלת כל דבר מצוה והלכותיה מיום הנתנה. אולם יען כי עניניו רבו אף רחבו מאד גמר רבנו יוסף בלבו “ללקוט – – אמריו בדרך קצרה בלשון צח וכולל למען תהיה תורת ה' תמימה בפי כל איש ישראל”89) ויעמוס עליו לעת זקנתו גם את העבודה הגדולה הזאת וה' היה עמו להחל אותה ולכלותה עד תומה. ויקרא את שם הספר אשר גם אותו חלק לארבעה חלקים שלחן ערוך אשר היה כיום לספר החוקים לכל בית ישראל.

ואנחנו, אם נתבונן בהליכות העתים אשר עברו על תלמוד התורה ועל מעשה המצוה, נמצא כי הדרך הארוכה המושכת והולכת מימי כנסת גדולה, עד ימינו אלה ואולי עד אחרית הימים, עשויה היא דרכיות דרכיות90). וחכמי הדורות ההולכים מתחום זה אל זה, המה חליפות בעלי פזור או בעלי כנוס. בתחום זה עיני איש איש אל עבודתו אשר יעבוד לבדו, ובתחום הבא נתכת כל העבודה, אשר עבדו כל החכמים ההם איש בביתו, למוצק אחד, אשר כמעט לא יחסר בו דבר מפרי רוחם. ואל המוצק הזה יפנו החכמים הבאים אחריהם לדרוש בו ולדון עליו על פי רוחו, עד כי ברבות גם עליו הדעות, תפרדנה אף הן לפלגוֹתיהן והצריכו גם הנפזרות האלה לכנוס חדש. הכנוס הראשון היתה המשנה, אשר מיטב דברי התנאים השונים ושרשי כל בתריתיות נקבצו אל תוכה ותהיינה למקשה אחת, אשר בכל ימי האמוראים לא היו שואלים ודורשים בלתי אם בה, עד כי כל התוצאות השונות אשר הוציאו איש לפי דעתו, שבו ויתכנסו כנוס חדש, הלא היא הגמרה. בה היתה היא והמשנה לגוף אחד. וכן היה הדבר הולך ונוהג עד “ההלכות הגדולות עד הרב האלפסי, עד רמבם ועד רבנו יעקב האשרי בעל הטורים, כי איש איש מהם לא בא בלתי עם לכנס את הנפזרות אשר לפניו לכנוס חדש. וספר בית יוסף שתמציתו הוא ספר שלחן ערוך, הוא עד עתה הכנוס האחרון. וחבה יתרה נודעת לו מראשי הגאונים האדירים, כי כלם שמחים הם לקום למליצים ולפותרים נאמנים ל”ביתו ולשלחנו", לא יען כי בו נחנטה ונצמתה ההלכה כאשר יתגוללו עליו מבקרי מומים – כי שערי הוראה חדשה לחכם מומחה לרבים, מעולם לא ננעלו – כי אם יען כי מצאו במלאכת רבנו יוסף את כל תורת ההלכה הנוהגת בזמן הזה פרושה כשמלה, ויכבדו אותה ותחשב בעיניהם לתורה שלמה וישווּ גאוני ישראל את נפשם לתלמידים שלו. ובכל אשר יקרא ליוסד המשנה “רבנו” וליוסד התלמוד “רב” קראו לרבנו יוסף “מרן”.

כאשר עלתה בימים ההם בעיר צפת בארץ אבותינו תורת ההלכה למעלה ראש ביד רבי יוסף קארו עלתה בעצם הימים ההם בעיר ההיא גם הקבלה עד מרום קצה ביד רבי יצחק לוריא אשר קראו לו הארי91). הרב הזה נולד להורים יציאי אשכנז בירושלם (5294–1534), וימת עליו אביו בילדותו ותקם אמו ותקח את הנער ותביאהו מצרימה אל אחיה העשיר הגדול מרדכי פראנסיס חוכר המכס. ויעמידהו מרדכי דודו לפני ר’בנו ד’וד אב’י ז’מרא לקחת תורה מפיו בתוך יתר תלמידיו. ויעש הארי חיל בתלמודו כאשר עשה חברו הרב הגדול רבי בצלאל אשכנזי ראש תלמידי רדבז. ויכתוב הארי שיטה למסכת זבחים. ויתן מרדכי פראנסיס את בתו לארי לאשה. ויהי הארי איש טוב ונעים וטהר לב עד מאד וישאף אל הטוב, וישם את לבו אל הקבלה, ויהי מתבודד הרחק מן העיר בנאות שדה ויער ויעמק שם בתעלומות ספר הזוהר. וברוחו הלוהטת באש חזה לבו חזיונות, ויבא לכלל דעות אשר נראו לו כפתרונים לכל דברי התורה. ויכונן ויכון על פיהן כל מעשי המצוה. וכל מעיניו וכל מאוייו בכל הליכותיו אלה היו לגלות את המאור שבתורה, להעביר את רוח הטומאה מן הארץ, לבער את הרעה מקרב האדם עד תוּמה, להחזיר את השכינה לציון ולקדש ולרומם את ישראל למען יתקדש ויתרומם עמו כל העולם כלו. ויהי בשובו ארצה ישראל ויכן את מושבו בעיר צפת, וירבו מאד מאד האנשים הנוטים אחריו והמאמינים בו וישימו עם קדושים חלקו. ובתוך יתר התלמידים אשר שתו בצמא את דבריו, התחזק ביתר עוז רבי חיים ויטאל קלבריזי מארץ איטליא ויהי לראש מפיצי אמרותיו ויירש את כתביו אחרי מותו (5332–1572) ויעש רבי חיים הוא וחבריו שם גדול לארי בכל תפוצות ישראל. ותפרוץ מאד שיטת הרמז הסוד והכונה אשר החזיק בה הארי בקרב הספרדים, אשר החלו זה כמה להשליך אחרי גום את פלספת אריסטו, אשר דבקו בה אבותיהם, וידבקו רק בה. ובקרב האשכנזים והנלוים אליהם עמדה בתקפה שיטת הפשט הדין והמעשה הנוהגת מאז ומעולם בישראל ואשר רבנו יוסף קארו הוסיף לה עוז ותושיה. ואת אשר בקשו מרבית חסידי הספרדים בשיטת הקבלה ובספר הזוהר בקשו מרבית חסידי האשכנזים בספרי הנבואה והאגדה וימצא להם.

גם המקצוע החדש מאד, אשר קם אף הוא לרשת את המקום אשר עזבה פלספת אריסטו. הלא הוא מקצוע דברי הימים זכה בדור ההוא לבצר לו מרום עוז בספרות ישראל. הן זה כמה החלו סופרי הדורות האחרונים להוקיר את זכרונות בני עמם, הקדמונים והחדשים, ולמסור אותם בחבה יתרה ובאמונה רבה אל הקהל. גם בדור ההוא קם סופר אחד הלא הוא גדליה מן המשפחה המיוחסת בן יחיא ויכתוב כעין ספר דברי הימים בשם שלשלת הקבלה אשר אם אמנם כי יש שם זכרונות נאמנים אשר לא נשמרו בספר אחר לא נזהר הספר הזה מערב בהם שיחות ושמועות ילידי דמיון. וגם הסופרים הדיקנים אשר בדורו ואשר לפניו לא מלאו עוד כח להוציא את ספרות דברי הימים מכלל ספורי דברים שאין אחריותם על בעליהם ולהביאה לכלל מדע מדויק אשר אמיתו נכֶרת מתוכו. אל תור המעלה הזאת העלה את דברי ימי עמו החכם הגדול עזריה מן האדומים יליד עיר מנטואה אשר באיטליא איש חכם בתורה ובקי בספרות יון ורומי העתיקה ובספרות סופרי הנוצרים. הוא הכין את לבו להעמיק חקר בכל דבר מדברי הימים לכון היטב את זמנו וליחד לו את מקומו בדרך מדוקדקת מאד וינהג את הבקורת החמורה בדברי הימים ככל אשר הנהיגו אותה חכמי ספרד וצרפת בלמודי התורה ויברר בשום שכל את מספר שנות בית שני אשר היה לתועלת רבה מאד לסופר למצוא אל נכון את מנין הדורות. וככל אשר האריך עזריה ימי חיי עמו בתתו לו משלו דורות אשר נשכחו מלב סופרי זכרונותיו זה אלפי שנה, ככה הרחיב את גבול ספרותו מבית בפתחו לו את שערי ספרותו העשירה הכתובה בשפת יון בידי פילון האלכסנדר. בידי יוסיפוס ורבים מבעלי הכתובים האחרונים, אשר נהפכו לזרים לעמי הנוצרים ואנחנו לא ידענוה אף כי באמת לנו היא ולא להם. את כל חקירותיו העלה על ספרו מאור עינים אשר היה למאור עינים לכל חוקרי דברי הימים הבאים אחריו.

בכל פרי מעשי הדור ההוא, תראינה עינינו אבני פנה לבנינים חדשים. ספר השלחן הערוך בגבול ההוראה ושיטת הארי בגבול הקבלה מעבר מזה היו למוסדות לשני מיני ספרות אשר הלכו מאז והלאה הלוך וגדול בידי ראשי חכמי אשכנז וספרד מאות בשנים. ומקצוע בקורת דברי הימים מעבר מזה היה אף הוא נטע רך אשר הלך וישגשג ויהי ברבות הימים לעץ רענן, אשר מדור לדור הוסיף לעשות ענף ולשאת פרי. ובכן היו השנים ההן ימי הבכורים לשלשת המקצועות האלה הרחוקים זה מזה, אשר קמו להם פטרונים שונים זה מזה בצביונם ובדרכי רוחם. לעומת שלשה אלה קם פטרון למקצוע אחר אשר זה כשש מאות שנה היה מחמד נפש לאנשי טעם יודעי חן בספרד, הלא הוא השיר הספרדי, לאמר השירה העברית בתבנית המקצב הערבי אשר נתן לה דונש בן לברט. השירה הזאת היתה הולכת ועוממת מסוף שנות האלף החמשי. אולם בתוך תלמידי הארי קם, מלבד תלמידו רבי שלמה אלקבץ אשר עשה לו שם בשירתו התמימה והטהורה “לכה דודי” המלאה יראת ה' ואהבת ישראל, משורר גדול ונערץ, הלא הוא רבי ישראל נגארא, אשר שר במספר רב מאד, גם שירי חול גם שירי קדש אשר לא נפלו בחן שפתים בטוב טעם וברוך הגיון לב משירי משוררי ספרד הראשונים. ובנפלאות מלאכת החרוז היו כשרונו רב עד כי הוסיף על המקצב הערבי הנוהג מאז בשירי הספרדים גם את המקצב היוני התוּרכי והאספמי גם בפיוטיו, לרע מאד בעיני אחד החסידים יען כי במקצב הזה ישירו העמים ההם שירי עגבים. אולם לא הצליח המשורר הזה בשירתו, אשר אמר לעורר ולחיות אחרי אשר נרדמה זה כמה, כאשר הצליחו ראשי שלשת המקצועות אשר זכרנום. כי תחת אשר מעשיהם היו למופת לחכמים הבאים, להרחיבם להגדילם ולעשות כמתכוּנתם, היה רבי ישראל נגארא המשורר האחרון לכל משוררי ספרד, ובמותו מת עמו השיר הספרדי. והמליצה העברית היפהפיה אשר טפחו משוררי ספרד הקודמים נעזבה, ותחתיה קמה בפי בני בניהם מליצת חידות נלעגת לשון סרת טעם אשר הפכה את הוד הסגנון העברי למשחית ולזועה, בהיות כל משוש דרכה לעות את המאמר, לסלף את המלה, לסרס את האותיות למען העלם את המשמע הנגלה או למען חלץ את המלה מידי עצם משמעה ולמען תת לה משמע אחר אשר לא יעלה על לב כל יודע לשון. מסגרת למעשי סגנון כאלה הם המון פסקי פסוקי מקרא שברי מאמרי רבותינו וכאשר תגדל המבוכה אשר הקורא התמים נבוך להבין את דברי המליצה הסתומה הזאת כן ישים עליה לב בעליה וכן יתהלל בה92) כי שנונה93) היא. ומה ידאב לב איש יודע עתים בראותו כי היורשים הכשרים לנוצרי הלשון ביפיה ובטהרתה, נטשו את נחלת אבותיהם ויזנחוה עד כי בקום מקץ מאה ועשרים שנה גואל אדיר לחיות את הלשון מערמות עפר שממותה לא היה המליץ ההוא גם הבאים אחריו מזרע הספרדים.

ובתורכיא החלה שמש צדקת השולטנם לערוב מעט מעט בעלות מורד איש צר עין ואוהב בצע על כסא אביו שלים השני המושל הצדיק (5334–1574). הן אמנם כי לא הוריד את יוסף הנשיא מעל כנו ולא הפיל דבר מגדולתו יען אשר כן צוה אותו אביו לפני מותו. אך בעצתו לא דרש עוד, כי גבר עליו סוקולוי ראש היועצים, אשר עוין היה את יוסף כל ימיו. ובמות יוסף נשיא אסף מוּרד אליו את כל הונו בעצת סוקולי ולא הותיר לרינא אשת יוסף בלתי אם תשעים אלף דינרי זהב אשר נתנה לה אמה ביום נשואיה. גם שלמה אשכנזי אשר כבודו היה גדול בעיני סוקולי ובעיני יתר השרים היושבים ראשונה, לא בא לפני השולטן מורד, כאשר היה בא יוסף לפני השולטן שלים, כי כל דבריו היה רק עם סוקולי לבדו אף כי איש טהר ידים היה שלמה ונאמן בכל לבו אל ממלכת תורכיא. וגם דורש טוב לעמו היה שלמה אשכנזי ומתחזק להרחיב להם ככל אשר מצאה ידו. ובדברי הממלכה היתה לו עוז ושם גם בימי מחמד הרביעי (5355–1595).

ואף אשה חכמה מבנות ישראל ושמה אסתר קיירה מצאה לה מהלכים בבית הנשים אשר לשולטן ותקן את לב המלכה אשר היה כפלגי מים בידה לעשות את כל חפצה, עד כי גם שרי תורכיא גם מלאכי ממלכות הנכר היו פונים רק אליה והיא הטתה את לב המלכה לדבר על לב השולטן לעשות את כל אשר שאלה ממנה. ותעשר אסתר ותעש חיל, ותגדל את חסדיה ואת מעשה צדקתה לעניי בני עמה ותהי גם למעוז לחכמים וסופרים ליצחק עקריש, אשר מצא מחיה ומנוחה בביתה, ולשמואל שולם אשר מכיסה הדפיסה את ספר יוחסין אשר הוציא. אך יום בא ושרי הרכב נחרו בה על אשר לא מצאה ידה להקים לאחד מהם את דברה אשר הבטיחה לו להעלותו לגדולה ויתגודדו עליה ויהרגו אותה ואת שלשה מבניה. ולמיום מות שלים השני האחרון לשולטני אנשי הלב, ותחתיהם מלכו שולטנים אשר עיניהם רק אל הבצע ואל תענוגות בשר, אשר נשי ההרמון משלו בם מעבר מזה ומעבר מזה התהפכו כחומר חותם ביד חיל שומרי ראשם, רפתה הממלכה בידם. ותכבד יד המשסות והמעשקות אשר התרגשו בארץ גם על ישראל, ולא ראו עוד בטובה כבראשונה. אפס כי התלאות האלה לא היו מכונות אל ישראל לבדם כי אם משתפות היו לכל יושבי הארץ חלק כחלק.

והגברת הנדיבה ריינא אשת יוסף נשיא אשר האריכה ימים אחרי מות בעלה הרבתה לעשות צדקה וחסד. ולמען הגדל תורה כוננה בית דפוס עברי בחצר היכלה.

בימים אשר החלה המלכות התוּרכית להסיר מעם ישראל את חסדיה הראשונים, פרקו בני ישראל יושבי מצרים מעל צוארם עול שררה אשר היתה ברבות הימים למעמסה. הן מימי מלכי תורכיא העותמנים, חדלה הנגידות הישראלית מהיות ירושה מאבות לבנים, כי אם במות הנגיד יועדוּ רבני קושטא ובחרו באיש אחד מחבריהם או ממיודעיהם, ושלחו אותו מצרימה להיות לנגיד לבני ישראל היושבים בה. ובדור ההוא היה רב הראש במצרים הגאון רבי בצלאל אשכנזי, בעל הספר החשוב שיטה מקובצת, אשר נבחר תחת רבו רבנו דוד אבי זמרא – אשר האריך ימים כמאה ושלש שנים ואשר יצא ממצרים בשנת התשעים לימי חייו (5320–1560) אחרי עמדו בראשה כחמשים שנה ויבא לעיר צפת בימי רבי בצלאל שלחו רבני קושטא איש ושמו יעקב בן חיים תלמיד, לנגיד. ויגבה לב האיש מאד מאד. ויתן את לבו כלב מלך, ויהי בבוא אליו ביום השבת הראשונה, כל גדולי העיר ורבם בצלאל אשכנזי בראשם לקדם פניו בכבוד ולברך את בואו, ויבז להם ולא שעה אליהם ולא שת אליהם לב ויוכח הרב את דרכו על פניו וינדהו, וימלא הנגיד חימה, וילשן את הרב לפני השליט כי מורד במלכות הוא בדבר הזה. וירא הרב את הרעה הנשקפת לו ולגדולי העיר מיד הנגיד המלשין, וימהר גם הוא אל השליט ויגד לו כי לא כמורה או כראש העדה יתהלך הנגיד עם עדתו כי אם כמושל רודה באף, ולמושלים כאלה אין צרך לישראל בגלותו כי אדוני הארץ הוא מלכם. וייטב הדבר בעיני השליט ויעבירהו, ולא היה עוד נגיד מוּטל מיד רבני עיר אחרת על עדת מצרים. והאיש השלוח עוד מקושטא בהיות דבר זה חק למלכי תורכיא, לא נקרא עוד נגיד ולא היה עוד כל כח בידו להכביד עוּלוֹ על העם94).

מלבד תורכיא היתה גם פולין ארץ מנוח לבני ישראל יושביה מאז וארץ מנוס לאחיהם נדחי הארצות אשר מסביב. אולם תחת אשר עשרים ומאה שנות השולטנות הראשונות, עד יום מות שלים השני היו שנות מנוחה שלמה לאבותינו, עברו תמיד על דברי ימיהם בפולין חליפות שונות, בהיות הממלכה הזאת מעידה כים סוער מפני הרוחות המגיחות בה. אך יען כי הוצרך עם פולין, יותר מכל העמים, לכשרון הישראלי להשלים בו חסרון אשר יחסר לו, לא מצאה יד אויבינו להפיק את זממם ותנתן מחיה מעט לאבותינו בארץ ההיא בדורות ההם.

וזיגיסמונד היגלי, אחי אלכסנדר נסיך ליטא, אשר המלך על פולין (5066–1506 ) קים בידי יהודי ליטא את זכויותיהם הטובות אשר זִכה ויטולד נסיך הארץ ההיא, את אבותיהם ויזכה בהן זיגיסמונד גם את יהודי פולין, ויאסור על הממשלה להעלות מהם מס יותר מאשר תעלה מן הנוצרים, וימלא את ידם לכל מסחר ולכל משלח יד. ויבחר במיכאל יוספויץ מבריסק איש חוכר ומוכס עשיר להיות לראש ליהודי ליטא וישא את ראשו בין השרים וישימהו לסטרוסטא95) ואת אברהם מביהם, איש גדול בעיני הקסר הגרמני ובעיני ולדיסלו מלך הונגר אחי זיגמונד, שם לפקיד ראש פרפיקטוּס96) ליהודי פולין. ועל ידיו חזק את יד הרבנים, ואת כח החרם אשר בידם לשמש בו גם בעסקי הקהלה והדת גם במגבית המס אשר למלכות. ואת בני ישראל הגולים מביהם אשר באו לארץ פולין, קבל בעין טובה בהיותם לקהלה בעיר קראקא היה המלך זיגיסמונד לשופט מישרים בינם ובין קהלת קראקא הבכירה. ואת יד שופטי הכמרים והעירונים הסיר מעל בני ישראל פן יעותו את משפטם וימלא רק את ידי הרבנים לשפוט בין איש ישראל לרעהו ואת יד שופטי המדינות לשפוט בים האיש העברי ובין האיש הנוצרי.

כל עוד אשר הלכו השרים והיציבים97) אלה מנגד אלה ויהיו לשתי מפלגות, היו גם היהודים מפלגת נבדלת לנפשם. אך למן היום אשר שתו שתי המפלגות את ידיהן יחד (5285–1525), כבדה ידן על המפלגות האחרות וגם על היהודים בתוכן. ויחלו העירונים והתושבים הגרמנים אשר בקרבם להסב אליהם את מסחר היהודים ואת כל משלח ידם ויצרו מאד את צעדיהם. ויהיו אזרחי עיר לבוב ועיר פוזנא מביאים למלך דבה רעה עליהם ולא שמע המלך אליהם. ויהי בהפריע אנשי פוזנא את היהודים מבנות בתים במקום בתיהם אשר היו לשרפה וישת המלך עונש עשרת אלפים מרק על כל איש אשר יזיד להפריע אותם. מעט מעט החלו העירונים להשליח את האספסוף ביהודים כאשר הורום כהניהם, ולהפיץ כתבי עמל אשר יתנום לשחוק ולמחתה בעיני עם הארץ. אך גם בני ישראל לא התרפו וימלאו כח להשיב אל חיק אזרחי קראקא משנאיהם במגלה כתובה רומית המוכחת להם בשפה ברורה, כי אין לעם לצרור עם אחר על אודות דת הנבדלת מדתו, וכי היהודים הם המעשירים את יושבי הארץ בהוציאם את מותר יבולה ומביאים תחתיו זהב, וכי אין להם לסור בלתי אם למשמעת מלכי פולין אשר המה קראו אותם לבא אל ארצם וכי דבר אין להם עם כמרי הקתולים. – אך דברי המגלה לא עשו פרי והתושבים הגרמנים לא חדלו רגז ויסיתו את קרואי מועד הנועדים בעיר פיטרוקוב (5298– 1538) לצמצם את זכויות היהודים בגבול המסחר והחכירה ולגזור עליהם לשנות מלבושם ממלבוש יושבי הארץ, ויצר לבני ישראל לשבת בערים הגדולות בקרב צורריהם התושבים הגרמנים ויאחזו בערים הקטנות ובכפרים וישמחו לקראתם השרים והיציבים בעלי הערים והכפרים ההם בדעתם כי יביאו היהודים רוח חיים בנחלותיהם. ויחכירו להם את מעשה משרפות יין שרף ויפתחו להם בתי ממסך98) ויהיו גם לחנונים וסרסרים וירבו בקרבם האנשים אשר מצאו את מחיתם בשפע ורוחה. אך לעומת זה גלה כבודם מעט מעט כי יש אשר היו למשחק בעיני השרים הגדולים והקטנים תחת אשר לפנים היה רק המלך לבדו פטרונם ומגנם.

ואשה אחת מנשי הנוצרים כתרינה מלכרובה שמה הלכה הלוך וקרוא בחוצות קראקא לאמר: אלהי ישראל הוא האלהים ותורתו היא לבדה תורת האמת ויתפשוה הכמרים ויעלוה על המוקד והיא לא חדלה לקרוא את הקריאה ההיא מתוך האש (5299 – 1539) וייראו הכמרים פן תאצל מרוח האשה הזאת על בני עמם ויתנכלו להעיר את חמת הקתולים האדוקים ויוציאו קול כי מרבים היהודים ליהד אנשים נוצרים ולהבריחם ולברוח עמם לתורכיא, ויפתו את המלך זיגסמונד לשום לב לחקור את הדבר. עוד השוטרים והפקידים ממלאים ידיהם להרע ולהרשיע ומלאכי קהלות ישראל באו ויתיצבו לפני המלך ויוכיחו לו כי דברי הכמרים דבות שוא הם דברים, אשר לא נהיו ולא נבראו. ויוצר המלך פקודה נמרצה לכל עמו להשיב ידם מן היהודים. אך הכמרים הפולנים אשר למיום החלה דת לותר למצוא נתיבות גם בארצם היו גם הם לקנאים, השקט לא יכולו, וישקדו כל היום להצר ולהציק לישראל בסתר ובגלוי ככל אשר מצאה ידם, ובכל זאת לא הפיקו זממם כאשר הפיקו ביתר הארצות כי יד המלך והשרים היתה על היהודים לטובה.

וגם זיגיסמונד אגוסט המולך תחת אביו (5308–1548) היה איש טוב וישר, ומלך נוטה חסד לישראל יושבי ארצו כזיגיסמונד אביו. בהשבעו בעיר פיטרקוב לשמור את אמונתו לכל כתי חוסי שבטו, זכר בתוך כל המפלגות גם את ישראל בתורת מפלגת חשובה, ויחתום בחותמו בטבעת המלך. ויאשר גם הוא את חוק אשר נתן אביו כי בהיות משפט בין איש יהודי ובין איש נוצרי, יבא דבר שניהם לפני שופטי המלכות ולא לפני שופטי הערים החשודים להטות את משפט העברי. וגם אם יהיה דין בין נוצרי ליהודי על אדמת השרים, אשר שם אין יד שופטי המלכות שלטת תמלא גם אז יד המלך לבכר את היהודי, אשר רצתה נפשו בו, להביא את משפטו לפני שופטי ממלכתו.

אך מה בצע בחסדי המלך הנדיב הזה, אם בערים תקפה יד צוררי היהודים ויד ישראל מטה, כי העירונים ותושבי הגרמנים לא נתנו להם כמעט מקום לשבת בתוכם, וכמה ערים וגם ורשא בתוכן, אשר היתה עוד עיר קטנה בעת ההיא סגרו שעריהן מפניהם, ורשעת יציבי ליטא גדלה עד כה, עד כי אסרו עליהם לעדות עדי זהב, ויגזרו עליהם ללבוש מלבוש שונה ממלבוש יושבי הארץ למען הכניעם. אך יד המלך והשרים הגדולים היתה עם בני ישראל ולא נתנו לצורריהם לבצע את מזמותיהם.

בימי המלך זיגיסמונד אגוסט נוסדה כת הישועים הצוררים לכל בעל דת אחרת, ואשר לא חשכו את ידם מכל אָון מעל ורשע. אנשי המנזר הזה באו גם ארצה פולין לרפוא את גדולי השרים מתורת לותר אשר דבקו בה. המה הרבו עוד להרע לישראל מן העירונים והגרמנים, וכאשר מרה להם נפשם, על אשר לא הצליחו עוד להשיב את השרים, אשר נדחו אחרי הרפורמא, אל הקתוליות, נועצו להוליך את העם שולל במעשה תקפם אשר יעשו לעיניהם ביהודים עם עברתם, וישימו עלילות דברים על אשה נוצריה, אשר נטתה גם היא אחרי דת לותר, כי גנבה כַוָן99) מבית הכנישה הקתולית בעיר סוֹחצוֹב100) ותמכרהו לשלשה יהודים למען התעלל בו, ויתפשו את האשה ואת שלשת היהודים ויחלו לענותם כמשפט שופטי הבולשת האספמית ויד בישוף עיר חלם ושנים מן השרים נכונה עמם. אך שר המשקים השר מישקוב דבר על לב המלך, וימהר וישלח מכתב אל שר הגליל להוציא כרגע את ארבעת האסירים לחפשי. אך בישוף עיר חלם, איש עושה רמיה. כתב מכתב מזויף בשם המלך, והאסירים נשרפו. כשמוע המלך את הנבלה הגדולה הזאת צעק ויקרא: רעדה תאחזני לשמע התועבה אשר התעיבו האנשים לשפוך דם נקי בשמי, ולתתי אותי לאיש פותה, מאמין כי חלת לחם תעֻנה ותזוּב דם". – והשרים הלותרנים גם אלה אשר לא נטה לבם אל היהודים, התיצבו הפעם לימינם, לבקש את דמי אחיהם, מיד רוצחיהם החנפים. אף הפיצו בתוך העם שיר בוז ולעג על האפיפיור ועל אנשי מעשהו. וטרנוסקי ראש שרי הצבאות דרש בחזקה לגרש את הבישופים מן הארץ. אך זיגיסמונד אגוסט לא מצא די עוז בלבו, לעשות כדבר הגדול הזה להתגרות בכהונה הקתולית. לעומת זה הוציא פקודה חמורה כי מן הוא והלאה, לא יובא עוד משפט עלילת דם או משפט גנבת כון בלתי אם לפני שופטי המלך לבדם.

וגם בקרב הפולנים הנוטים אחרי הדת הקובלנית נמצאו שונאי ישראל. אך לעומתם הכריעה יד נכבדי ישראל אשר כבודם היה גדול בעיני המלך אשר היו להם מהלכים בהיכלו, הלא הם שמעון גינצבורג ראש הקהלה בפוזנא, אשר העידו עליו יודעיו כי היה “חכם חרשים, נבון דעת, נדיב חסיד וענו” הוא היה גדול ונכבד מאד בעיני המלך והשרים וקרוב הדבר כי רופא היה101) ועשרו היה גדול מעֹשר עשירי כל הדורות ההם בישראל בארצות גרמניא ופולין102) עוד איש ישראל היה אהוב למלך ונכבד בעיניו ושמו מאיר רינבך עד כי כתבו עליו סופרי המלך “תם וישר ועבד נאמן בדוק ומנוסה למלך” את מאיר רינבך ואת יוסף נוסיק איש פוזנא ואת משפחת היצחקי103) בעיר בריסק הפקיע זיגמונד אגוסט מתחת זיקת שופטי מקומותם ויזכם להביא את דבר משפטם רק לפני שופטי המלכות104), אין זאת כי אם רואי פניו היו. ומאד נכון הדבר, כי השכילו להטות את לב המלך על אחיהם לטובה, ולהפר את הרעה בטרם בואה. מלבד זה אין ספק בדבר, כי שלמה האשכנזי העומד לפני משנה השלטון, הכשיר את לב המלך זיגיסמונד אגוסט, בהיותו עוד רופא נפשו, להאיר פניו אל בני עמו, וכי מתכנת מלך פולין זה אל יוסף נשיא, אשר עמו בא בכתובים, הועילה גם היא להטיב לבני ישראל יושבי ארצו: אולם במות המלך הכשר הזה (5332–1572) התהפכו המסבות מן הקצה אל הקצה יד ישועים חזקה מאד, עד כי שמו קץ לרוח הרפורמא אשר נשבה בארץ ואת הקתוליות השיבו לאיתנה, לעומת זה רפתה יד המלכות בעלות יד השרים והיציבים על העליונה, בימי היות פולין וליטא לממלכה אחת, שתי אלה היו אבני נגף לישראל, תגבורת הקתוליות היא תגבורת האיבה לזרע יעקב מדור דור, ורפיון כח המלכות היה רפיון המחסה האחד, אשר היה לעם בני ישראל בארץ ההיא בזמן ההוא. החליפה הגדולה ההיא נראתה בקום המלך הראשון למלכים הנבחרים, הלא הוא הנסיך הצרפתי הנרי לבית אניוב 105) למלוך תחת זיגיסמונד אגוסט האחרון למלכי היחש בארץ פולין. אף כי איש יהודי, הלא הוא שלמה אשכנזי היושב בחצר השלטן, הסב את המלוכה למלך זה בכל זאת הֵצר הצורר הזה לעם היהודים, וישת את ידו עם הישועים למרר את חייהם בכל אשר תמצא ידו ובימיו החלו להתעולל בליטא עלילות דם הראשונות. אך ימי שלטון הרשע הזה בפולין היו מעטים, כי מקץ חמשה חדשים למלכו ברח צרפתה לרשת את כסא אחיו כרל התשיעי, אשר ידו היתה במטבח הגדול אשר הכין לבני עמו ההוגנוטים בליל חתונת הדמים. על כסא פולין עלה מקץ שלשה עשר חדש שטפן בטורי בחיר מלכי פולין, ואשר מלבד כרל הגדול ובנו לודויג הותיק, לא קם כמוהו מלך חסד לישראל בארצות הנוצרים. הוא השבית ביד חזקה את עלילות הדם בגזרו גזרה נמרצת, כי כל איש אשר יזיד להוציא דבה כזאת ענש קשה מאד יענש כי עדות דמים זאת עדות שקר היא, ואת בני ישראל זכה במלוא משפט אזרח הארץ באין נגרע דבר וימלא את ידם לסחור ולעשות מלאכה גם בשבתות הנוצרים ובימי חגיהם באין מכלים דבר. ומן השבועה אשר ישבעו היהודים לפני השופטים הסיר את כל החקים הזרים אשר טפלו עליה שופטי הגוים למען תת כבודם לכלימה. וכל איש הבא לפרוע פרעות ביהודים, עשרת אלפי מרק ישקול. ונוטריָנים הפקיד מבני ישראל אשר יהיו אנשי הבינים בין בני עמם ובין שופטי הממלכה, והנוטרינים האלה לא יסורו בלתי אם אל משמעת זקני הקהלה לבדם ויוסף לחוק עוד חקים טובים כאלה. אך ימי המושל הצדיק הזה לא ארכו, כי מת בשנת השתים עשרה למלכו (5346–1586) והישועים ותושבי הגרמנים שבו לזדונם, לרשעתם, ולקנאתם. אפס יען כי כשרון היהודים היה לברכה בקרב הארץ, לא הצליחו משנאיהם בכל מזמותיהם להדוף אותם ממצבם, ונכבדי היהודים השכילו תמיד לבטל את הגזרות הרעות בטרם נשאו עוד את מר פרין.

ואיש ישראל היה בפולין בימי המלך הכשר הזה אשר עלה שם לגדולה רבה מאד, הלא הוא רבי שאול וואהל יליד איטליא אשר שלחו רבי יהודה אביו בן ר’בנו מ’איר קצונלנבוגן מ’פדואה עירו – מהר’ם פאדובא – ארצה פולין ללמוד תורה, והרוזן הגדול ראדיויל ראה את הנער שאול בעודו באיטליא וימצא הנער חן בעיניו. ויהי בהיות רבי שאול לאיש ויט אליו הרוזן חסד ויחכר לו את המסים ואת מכרה המלח עד כי עשה לו שאול עשר רב ועצום מאד כי עלתה משכרתו עד שמונה מאות אלף רובל לשנה. ויהי המעט כי לא קנאו בו הפולנים ויכבדוהו גם השרים גם העם כי ראו את חכמתו את צדקתו ואת ענותו כי רבה היא מאת והמלך נשא ראשו בין שרי העם, ולקהלת בריסק, אשר שם היה משכנו, ולכל אחיו היה למגן ולמליץ כל ימיו. ברבות הימים אחרי מותו עשתה לה שמועת שוא כנפים בין העם כי המליכו אותו שרי פולין ליום אחד עד אשר בחרו מלק מתוכם.

והרוחה הגדול אשר עמדה לתורת ישראל על יד הרוחה הקטנה אשר עמדה לעם ישראל בארץ פולין אחרה לבא בארץ ההיא. עד ימי המחצית השניה למאה החמשים ושלש לא נמצא בה ובארצות רוסיא והונגר שכנותיה איש אשר עשה חיל בתורה ויהיו שוכרים איש יודע ספר מקרב העם אשר יכשר לעבור לפני התבה וללמד לבניהם ראשית למודים ולהורות להם הלכה כאשר נמצא ידו ואת שכרו היו נותנים לו מנדבות שמחת תורה ומגבית פורים ומשפטם זה כבר היה להם במאות האחרונות לאלף החמשי106) אך למן הימים אשר החלו ימי הנדוד והטלטלה לישראל מארצות התורה לרגלי הגלות האחת הגדולה מספרד ומפורטוגל והגליות הרבּות הקטנות ממדינות אשכנז ועריהן הֻטלו גם שמה פלטים מחכמי התורה. מספרד ופורטוגל לא הגיעו שמה בלתי אם שנים או שלשה חכמים מובהקים. מגולי פורטוגל בא רבי יחיאל תלמי או חבר לחסידי פרובינצא ובנו רבי אברהם “האלוף הגדול בתורה” “איש שש ועושה צדק ומשפט” אחד משני אלה, האב או הבן, היה “הדין הגדול” בעיר הגדולה לבוב107) ועליו נאמר כי “עשה משפטים ישרים והרביץ תורה כל הימים – ולמד עם ישיבתו” – רבי אברהם זה נאסף אל עמיו בשנה השתים והשמונים למאה החמשים ושלש (5282–1522)108). מלבד זה נזכר עוד תשע עשרה שנה לפני מות רבי אברהם “אב בית דין וריש מתיבתא” בעיר לבוב אשר “עשה משפט וצדקה בישראל והרביץ תורה בישראל והעמיד תלמידים רבים” ושמו רבי לוי בן יעקב קיקיניש אשר קראו לו יודעיו “האלוף הגאון עין הגולה”109) דומה הדבר כי גם רבי לוי קיקיניש היה גם הוא מגולי פורטוגל או ספרד110) ולא רחוקה היא כי רק שנות מספר אחרי גלות ספרד כבר הכין חכם זה את מושבו בלבוב או בעיר אחרת בפולין111). שני לוחות אבנים אלה, שתי המצבות האלה לרבי אברהם לרבי לוי, אשר עליהם חרותים הדברים אשר רשמנו בזה, יחשבו בעינינו לגליונות הראשונים לספר הזכרונות לתורה ולחכמיה בעיר פולין ומה יספרו לנו לוחות הזכרון האלה? כי כבר בשנת השלש וששים ועוד יותר בשנת השתים ושמונים למאה החמשים ושלש עמדו חכמים מופלגים בראש בית דין חשוב ובראש ישיבה קבועה ומסודרת וכי תקנו תקנות טובות בקהלתם הגדולה ואולי מעין התקנות אשר נהגו בקהלות ספרד הקדמוניות. ואין ספק כי התקנות הטובות ההן היו לאט לאט למופת ליתר הקהלות112) ובכן נראים הדבר כי שני חכמי ספרד אלה היו מן הראשונים למרביצי התורה בפולין אולם זולתי שניהם לא נודע עוד חכם ספרדי מלמד תורה ברבים בארץ ההיא בדור ההוא וכמעט כל הרבנים אנשי השם אשר העמידו שם תורה בדורות הראשונים ההם היו חכמי אשכנז ובנותיה או תלמדיהם המובהקים אשר שמו את ארץ פולין לארץ מרכז לתורה מלאה חכמים וסופרים כבבל בימי האמוראים והגאונים וכצרפת בימי בעלי התוספות.

הראשונים לחכמי אשכנז אשר באו לפולין להרביץ תורה ומוסר היו רבנו משה – מהר"מ – מינץ מעיר מגנצא אשר היה לרב בעיר פוזנא (5234–1474) ויתקן שם תקנות טובות113) ואין ספק כי החל להעמיד שם גם תלמידים הגונים, ורבי קלמן מורמיזא אשר בא גם הוא כארבעים שנה אחרי כן לפולין ויהי אב בית דין וראש ישיבה בעיר לבוב (5278–1518 ) שתים וארבעים שנה עד יום מותו114) ויהי הוא מן הראשונים בפולין אשר השיבו תשובות לשואליהם כמשפט כל גאוני ישראל לדורותם לארצותם. ומתוך התשובה האחת הידועה לנו נשקפת רוחו הטהורה וקנאתו לאמת ולשלום115)

אולם הרב אשר העמיד בפולין תורה לדורות, לאמר, הרב אשר תלמידיו ותלמידי תלמידיו היו גאונים אדירי התורה אשר לעד יכון שמם בישראל היה רבנו יעקב פולאק אשר נולד בארץ ההיא (5220–1460). את תורתו לקח מפי רבי יעקב מרגלית, בעיר נירנברג במדינה בוַריא באשכנז אשר חכמי המדינה ההיא בחרו מני אז בדרך החידוד116). ותִשר דרך הזאת בעיני רבני יעקב פולאק השנון מאד, ותהי בידו לדרך מיוחדת במינה אשר יקראו לה “פלפול החלוקים”, המלמד לדקדק בכל ענין כחוט השערה. וגם בשמועה אשר תראה יצוקה וקלוטה כאחד, ידע הפלפול הזה לפרק גם אותה לפרקיה ולמצוא בה חלקים נבדלים איש מרעהו ולשום לצקת את כלם למקשה אחת. הפלפול הזה יש אשר יועיל מאד להעמיק ולהביט בעין חדה עמוק עמוק אל קרב הענין ואל תוכו פנימה. בכל זאת היו גאונים אשר לא ישרה בעיניהם הדרך הזאת, מהיותה קרובה להטות את לב התלמידים להרבות פלפולים, אשר ברוב חריפותם ישתבשו להסיע את הענין ממעמדו האחרון, אל ארחות עקלקלות117). אולם בעיני בני הנעורים החריפים היה מעולם הפלפול הזה כלי חמדה. ויהי בשוב רבנו יעקב פולאק מאשכנז ארצה פולין בימי זיגמונד ויהי לרב בקרקוב וינהרו אליו תלמידים רבים מאד אשר למדו את דרכו בּאות נפש. וראשי תלמידיו היו שנים הלא הם רבי מאיר קצינלנבוגן אשר היה אחרי כן לרב בעיר פּדוּבה – מהר"מ פדובא – באיטליא ורבנו שלום שכנא אשר היה לרב בעיר לובלין. הוא העמיד תלמידים רבים מאד, אשר הורו תורה ומוסר כמעט בכל תפוצות ישראל. אולם ענות רבנו זה וענות מורהו רבנו יעקב פולאק גדלה עד כה, כי שניהם לא רצו כי יורו הבאים אחריהם על פי תוצאות פלפוליהם ובגלל זה לא העלו חדושיהם על הכתב118). מקרקוֹב הלך רבי יעקב פולאק לעיר פראג אשר בביהם. ויהי שם לרב אולם קבורתו היא בעיר לובלין אשר מת שם (5290–1530). ותלמידיו רבנו שלום שכנא האריך ימים אחריו בעיר ההיא שמונה ועשרים שנה (5318–1558) ועל כסא רבנות לובלין ישב תחתיו בנו רבי ישראל.

חטיבה מיוחדת במינה נבדלת מכל חכמי הדורות ההם היה ר’בנו ש’למה בן רבי יחיאל ל’וריא – רשל – –מ' (5333–1573), אשר אמר לחדול מספרות ההוראה הנהגה מימי הפוסקים הראשונים ולתת לה פנים חדשות. הגאון המופלג הזה אשר הורתו ולדתו היתה בארץ פולין119) היה ככל גאוני פולין הראשונים בן הורים ילידי אשכנז, ומשפחת אביו התיחשה עד רשי120) ואת ראשית למודו קבל מפי זקנו החסיד רבי יצחק קלובר מורמיזא היושב בעיר פוזן121) וידבק רבנו שלמה לוריא בכל עוז בדרך חכמי צרפת ואשכנז, ויחשוב רק את תורת פיהם לתורת אמת, מבקרת ומבוֹררת כמשפט ומתורת חכמי ספרד גם מספר יד החזקה לרמבם, אף כי הכיר את יפי מלאכתו החיצונה, נטה לבו וישא פנים לרמבן ועל רבי אברהם בן עזרא דבר קשות122) ואת כל חמתו העיר על הפלספה היונית, על אריסטו ראש מוריה ועל כל חכם בישראל המחזיק בה123), אף כי גם הוא לא היה נבער מדעת אותה124). רק בתורת הקבלה החזיק ויהגה בה ויכתוב גם פתרונים לספריה125). לעומת זה חבר את זכרונות דברי הימים ויסדר את סדר חכמי צרפת ואשכנז מימי רבנו גרשם והלאה126). אף את הסגנון המדויק אהב גם בכל דבר מעשה סופרים גם בכל מדרש דבר הלכה. וידבר על לב חבריו הגאונים לשום לב אל דקדוק הלשון וללמוד אותו127). וגם דברי ספר חכמת שלמה אשר כתב על התלמוד, מרביתם תקוני לשון ובירורי גרסה הם.

ןרבחפ הם ספרים אשר כתב רשל גם מלבד ספר חכמת שלמה, הלא הם: "חבור על התורה ועל ספרי האלפסי הראש והטור ובאור לספר מצות גדול – לרבני משה מקוצי – ובאור לספר שערי דורא128) והשגות על פירוש רבי אברהם בן עזרא לתורה129) ויותר ממאה תשובות השיב אשר כלן הן מקור חכמה בינה ישרה וסברה חריפה. ורוח צדק משפט ומישרים תחיה אותן, ורוחב לב ודעת נפש אשר לא תשוב מפני כל דוברת מתוכן.

אולם את כל כחו וגבורתו שִקע בספרו הגדול “ים של שלמה” אשר כתב כל ימיו על כל התלמוד לשם ברור ההוראה ולא כלה אותו. תכונת הספר הזה הפוכה היא מן הקצה אל הקצה מתכונת ספר יד החזקה אשר לרמבם. תחת אשר רמבם סותם את פסקי הלכותיו ואינו מודיע את מקורן ולא את שמות אומריהן. שם רשל את כל מגמת פניו לקבץ את דעות כל הפוסקים מגדול ועד קטן לבקר את כוּלן להכריע ביניהן ולהורות כאשר עם לבבו, בלי כל משא פנים גם לראשוני הראשונים, כי אם על פי מצוי הדין המכרע מתוכו מן התלמוד. ובגלל זה קבץ את כל הדעות “בכדי שלא יבא בעל דין לחלוק ולומר – – אלמלי ראה מחבר זה דברי הספר או אגרת תשובה של הרב ההוא – – בודאי היה חוזר מדבריו”130) אולם עוד לא השלים מסכת אחת ושני חצאי מסכות ועיניו נפקחו לראות ולהכיר כי כל ימי שני חייו, ואף אם ארוכים מאד מאד יהיו. לא יספיקו להגיע גם לחצי מלאכתו וינחם ממחשבתו הראשונה ויגמור בלבו לקצר את שאר חלקי ספרו ויעש כן. אך שם הסב את פני כל המלחמה אל ספר בית יוסף, על אשר בנה אותו רבנו זה רק על פסקי אלפסי רמבם והאשרי לבדם, ועל אשר דבריו סותרים פעמים רבות לבעלי התוספות. ויכון את מלאכתו רק "להוציא מלב התלמידים שלא יתלו עצמם בחבוריו”131) אף כי גם הוא הודה בפה מלא כי רבנו יוסף קארו “הראה כמה חדושים מספרים הקדמונים – – ולא חסר דבר וכמעט לא הניח מקום להתגדר בו”132). ותנח רוח בקורת עזה על כל ספרי הגאון הנערץ רבנו שלמה לוריא החוקר כל דבר מעומק מקורו. ואינו שב מאחריו עד אם בא אל תכלית תכונתו.

והנה אמת הדבר, כי לוא מצאה יד רשל להשלים את חפצו, כי עתה התאוששו כמה הלכות מפוקפקות, שהיו תלויות בבית המדרש; אך הרֶוח הזה לא היה שוה בנזק שלום עם ישראל כלו. כי לוא היתה כזאת, היה נחלק כל העם לחצי. כי קרוב הדבר מאד, כי אז נפרדה עדת הספרדים מעדת האשכנזים, בראותם את גדוליהם העומדים באמת לנס עולם בישראל, נעלבים פתאם ועטרת ההוראה נטלת מעל ראשם, כאלו היו מעולם רק תלמידי תלמידים לגדולי צרפת ואשכנז. וגם בעיני חסידי אשכנז ותמימיה, לא היה הדבר טוב, לראות את אדירי התורה הספרדים, אשר מפיהם היו רבותיהם האשכנזים חיים עד הדור ההוא, משפלים לפני חבריהם חכמי הארצות האחרות. למנוע את הפרץ הזה קם בחסדי ה' על יד רש“ל עוד איש מופת, אשר לא היה נופל ממנו בתורה ובחכמה, בטהרה ובישרת לב הלא הוא ר’בנו מ’שה איסרלש – רמא מ=(5332–1572) מעיר קרקא. רבי ישראל איסרלש אביו היה “קצין וראש”133) “הפרנס הנדיב אשר נדבה רוחו [אותו] לבנות מקדש מעט בנין מפואר”134) לשם בנו. ובנו זה רבנו משה, מלבד גדלו בתורה, היתה ידו רחבה, רוחו נדיבה ולשונו מרפא לכל נפש נענה ולכל איש מצוק135) וכרבות חסדיו הנאמנים רבה ענותו הגדולה עד כי לא היה טוב בעיניו להכריע אחרים בארחות הוראותיו136). תלמיד היה רבנו משה לרבנו שלום שכנא מלובלין ואת בתו נשא לו לאשה. ואף כי הגאון הזה היה רבו המבהק אשר נחל רוב חכמתו ממנו, בכל זאת לא הרבה רמא להחזיק בדרך הפלפול כמהו: שאר קרוב היה רמא לרבנו שלמה לוריא כבוד גדול כבדו שני הגאונים איש את רעהו, ואיש את תורת רעהו ואת צדקתו בלב שלם, בכל זאת הכיר איש באחיו כי מלבד תורתם וצדקתם שונות דרכיהם במתכנתם אל החכמה בכללה ואל חכמי הדורות לארצותם. רשל החזיק רק בתורת הקבלה לבדה ואת הפלספה שקץ ויתעב, ורמא החזיק בשתיהן באמרו “אלו ואלו דברי אלהים חיים”. ושם רמבם נקדש בעיניו מאד מאד וספרו מור נבוכים נחשב לו למקור חכמה מאין כמהו137). הן אמנם כי גם הוא הכיר מאד כי יש ויש ליושבי אשכנז ופולין להורות בחכמי צרפת ואשכנז בכל דבר הלכה, שהם רבי רבותינו המובהקים “ושאני מבני בניהם” בכל זאת היו גם דברי הפוסקים הספרדים קדושים בעיניו, ורבנו יוסף קארו נחשב בעיניו כמלאך אלהים “חכם עדיף מנביא”138) מימיו אנו שותים – – מורנו ורבנו נשיא אלהים הוא בתוכנו – – וכל החולק עליו כחולק על השכינה” 139). על כן בבוא רבנו משה זה לשום שם שארית להוראות חכמי צרפת ואשכנז, לא אמר לעשות ספר חוקים לאשכנזים לבדם. ולעשות את התורה כשתי תורות, תורת ספרדים לבד ותורת אשכנזים לבד כי אם סדר את דבריו על יד ספר בית יוסף בשם “דרכי משה” וככל אשר הוציא רבנו יוסף את תמצית ספרו הגדול ההוא בספר שלחן ערוך הקטן, ככה הוציא רבנו משה את תמצית דברי חבורו דרכי משה ויסדרם על יד שלחן הערוך, ולא קרא לדבריו אלה, אשר הוסיף על שלחן ערוך, בשם השגות כי לא דמו דבריו להשגות ראבד אשר דבר קשות על רמבם, וגם לא להשגות רבנו זרחיה אשר בא לסתור את דברי רב אלפס, כי אם קרא לכל דבר מדבריו בשם “הגהה” לאמר: מאמר הבא לתקן ולא לעקור ולכלם יחד קרא “מפה” הבאה לכבד את השלחן ולעטרו כבוד והדר. ויתלכדו שני הספרים השלחן הערוך לרבנו יוסף והמפה לרבנו משה, יחדו ויהיו לספר אחד מורה הוראה לכל ישראל עד יום הזה גם אצל האשכנזים גם לספרדים גם לכל תפוצות ישראל. ואם אמנם לא קם עוד במלואו הדבר אשר אליו נשא רבנו יעקב בירב את לבו, לכונן סנהדרין אשר תהיה למרכז לכל ישראל בארץ אבותיו, כבר נעשתה מקצתו בהוסד בגבול הספרות מרכז כזה הנותן לב אחד לכל נפוצות יהודה בדבר התורה והמצוה.

מתוך דרך הוראת רבנו משה איסרלש תראה דעתו הנקיה, להוקיר את טעם קהל בני עמו, כהוקירו את עצם מצות ה', על כן רבות הן הפעמים אשר הכריע את ההלכה על פי מנהג, באשר המנהג הוא פרי רוח חיי העם המבטא הנאמן לטעם העומד בו 140).

מבלעדי תשובותיו וגופי הלכותיו, הרים רבנו משה עוד תרומה לחקר רוח התורה והמצוה בספרו היקר והנכבד ספר תורת העולה אשר בו העמיק להתבונן בחוקי תבנית המשכן וכל כליו ועבודת הכהנים לכל מעשיה ולהפיק מהם תבונה ודעת קדושים. בדבר הזה נפתח מקור חדש, לבד מן הקבלה והפלספה, לדעת האלהים בישראל, מקור אשר מימיו הנאמנים לא יכזבו לעולם. כי שם, לא בגבהי מרומים אשר נשגבו ממנו ולא בעמקי תחתיות אשר לא תשיג ידו, יבקש המשכיל התמים את הדעת את ה' והדעת את דרכיו אשר ילך בהן איש ישראל, כי אם בגבול התורה והמצוה אשר יחד ה' לו ולעמו, שם קרוב למצא בלי חשבונות רבים את הדבר הזה הקרוב בפיו ובלבבו את חיי העולם אשר נטע ה' בתוך עמו.

גם למשמרת זכרון דורות החכמים שם לב ויאסוף מגלות סופרי זכרונות ויספח אותם על ספר יוחסין אשר לרבי אברהם זכות ויוסף גם על המגלות ההן הגהות ככל אשר הוסיף על ספרי הפוסקים. אולם מרבות הגהותיו על סדרי הדורות היו מתן שארית וזכרון ל“חכמי הפילוסופים בתוך אנשי שם” בתוך חכמי ישראל. כי כבד רבנו זה את חכמי העמים, באמרו: כי “מחכמי האומות תלקח ראיה על חכמינו זכרם לברכה”141) ויאהב את המדע ויכתוב באור לספרי התוכן הגרמני פרוהבך על דבר מסלות הכוכבים: “טיאוריקא”.

כאשר הנחיל רמא את אהבתו לתורה לכל תלמידיו הרבים כן הנחיל לאחד מהם גם את אהבתו לתורת התכונה ולזכרונות דברי הימים. שם תלמידו זה הוא האיש הנכבד רבי דוד גאנז איש פראג מ' (5373–1613). הוא כתב כמה ספרים, עברית לעברים, על התכונה ההנדסה ועל ערך הארץ142). וישא ויתן במדעים האלה עם גדולי חכמי העמים הלא הם קפלר, אחד מאבות התכונה המחודשת, והתוכן טיכו די בראה143). אך שם עשה לו בישראל בספר הזכרונות לישראל ולגוים אשר כתב בשם “צמח דוד”.

ויהי המעט משני גדולי הדור, רמא ורש"ל, כי תורתם היתה אומנותם לצרוף ולברר את ההלכות לדורות, ללמד תורה בישיבותיהם, לדון ולהורות איש במקומו ולהשיב על שאלות לכל שואל הבאות מקרוב ומרחוק, ויגישו אליהם גם יושבי ארצם גם יושבי יתר הארצות את משפטם ויהיו הם שופטי הצדק בימיהם כמעט לכל עם ישראל ויריבו בחזקה את ריב העשוק מיד עושקו בלי כל משא פנים144) ואיש לא ערב את לבו לשנות אחרי דבריהם כי כקדושים נחשבו בעיני כל הקהל.

המעט מן הגדולים האלה וחבריהם גאוני הדור ההוא כי העמידו תלמידים הרבה אשר הקדישו את כל ימי חייהם לתורה ויקומו מטיפים מוכיחים אשר דברו על לב דלות העם, נבערו מדעת כאבותיהם יושבי הארץ ההיא מעולם. להטות גם את לבם לתורה145). וישמע העם לקולם לקבוע עתים לקחת תורה מפי חכם במקצוע אשר יבחר לו, איש איש בכשרונו ואיש איש לפי טעמו. ותוסדנה בכל עיר ועיר חברות חרבות למקרא למשנה ולתלמוד146 אשר עליהן נספחו כמעט כל העם מקצה ותרב שם הדעת את התורה, עד כי היה שם מספר החכמים כמעט כמספר יתר העם. ובקהלה בעלת חמשים איש נמצאו עשרים אנשים חכמים נקובים בשם “מורנו” או בשם חבר"147). וגם בין “הקצבים ומנקרי הבשר” נמצאו “רבנים וחכמים”148). ומהיות כל העם יודעים את התורה ידעו להוקיר אותה כערכה, ויהיו מוציאים כסף רב מאד ליסד ישיבה כמעט בכל קהלה לכלכל את התלמידים בכל מחסוריהם בעין טובה וביד רחבה ולתת שכר טוב לראש הישיבה ולכבדו כבוד גדול למען יוכל לשקוד על תלמודו במנוחה ובלי דאגה149).

ומאהבת הלמודים התחדשו בקרב אבותינו בפולין צרכי לב אשר לא יודעו בקרב כל עם וגם לא בקרב ישראל יושבי הארצות האחרות, הלא הם צרכי הלומדים להועד לעתים מזֻמנים לשא ולתן, להודיע את חדושיהם ולשמוע את חדושי חבריהם הרבים והרחוקים, ועל כלם את חדושי גאוני הדור הגדולים המופלגים. ואף כי גרים היו גם הם בארץ מושבם בכל אחיהם וערי מועדה מיוחדות לא היו להם, הזדמנו להם מאליהם מקומות ראויים וזמנים ראויים מאד לחפצם זה, בהיות הם סוחרי הארץ. וּמִקְוֵה הסוחרים הלא היה גם לפנים, ועודנו גם היום, הַיְרִיד הגדול הנועד במקום קבוע ובזמן קבוע. והיה בנסוע הסוחרים הישראלים ליריד ירוסלב או ליריד זסלב באחרית ימי הקיץ וליריד לובלין או ליריד לבוב באחרית ימי החרף, ונסעו שמה גם ראשי הישיבות ותלמידיהם. שם מצאו את חבריהם בני גילם להתוכח ולפלפל, לברר ולהכריע. ומלבד הסוחרים אשר באו שם לסחורה למקח וממכר, וראשי הישיבה השונים וכתי תלמידיהם לחדד זה את זה בהלכה, הופיעו שם ראשי הרבנים גאוני הדור אנשי השם כי שם יגישו אליהם סוחרי הארץ הנועדים שם את משפטם והקהלות הנדונות את משפטן, ושם יתקנו הרבנים הגדולים וראשי הקהלות הגדולות את התקנות הצריכות ויסדרו את הסדרים הראויים לכל עדת ישראל בארץ פולין. ויהי גם דבר זה לאבן חן לבני התורה למשוך אותם אל היריד, אשר בו זכו לראות את כל גאוני הדור הנהדרים בשבתם במושב אחד ולהאזין את דבריהם. ברור הדבר כי עין הרבנים החדה בחנה כי במועדה הזאת אשר מתחלה נוצרה בידי צרכי עסקי החול, קלטה מאליה מעין סדרי הכלה150). שהיתה בבבל בימי האמוראים אשר גם אליה היו נועדים ראשי המתיבות ותלמידיהם פעמים בשנה בחדש אלול באחרית הקיץ ובחדש אדר באחרית החרף אל מקום אחד להגדיל תורה לפקוד את תורת התלמידים ולפקח על עסקי הרבים, על כן חדשו הרבנים את סדר הלמוד בפולין על פי סדר הלמוד הקדמוני בבבל, ומלבד הסדר הפנימי בעצם דבר הלמוד המתוקן מאד, התקינו כי הלמוד המסדר הזה יחל פעמים בשנה “בקיץ מראש חדש איר עד חמשה עשר באב ובחרף מראש חדש מרחשון עד חמשה עשר בשבט”151) למען הספק ביד בני הישיבה ומוריהם לבא גם הם אל סוד החכמים אשר יועד באחרית הקיץ והחריף בערי היריד152 ).

ומלכי הארץ שמחו מאד לקראת המועדה הזאת וישכילו לשום אותה לכלי חפץ למגבית המסים לאוצר הממלכה כי ראה ראו המושלים, כי לא הביאו היהודים את צוארם בעבודת האדונים מיכאל וסיפויץ החוכר והמוכס ואברהם מביהם הפקיד הראש אשר הפקידה עליהם הממשלה על דבר המסים, כי לא נכבדו בעיניהם ויאות המלך למסור את דבר המס אשר ירימו בני ישראל אל הפרנסים ראשי הקהלות אשר הקימו הם מתוכם, ואל רבניהם אשר בהם יבטחו ואותם יכבדו בכל לביהם ויעריכו את העם לקהלותיו, או את הקהלות למלא את המס אל גנזי המלכות. על כן ישר בעיני המושלים דבר ועד הארצות אשר היה משפטו להועד שתי פעמים בשנה ואשר חבריו היו רבני הגליל וראשי הקהלות הגדולות.

הן גם לפני ימי ועד הארצות היתה יד בית דין תקיפה בפולין 153). כי גם מטעם המלכות המלאה יד הקהל לענוש וליסר את האיש הישראלי הבועט בבית דינו למען השפט בבית משפט העמים. ובתי דינים היו שם לישראל בכל עיר ועיר154). אך בתי דין אלה לא נעזבו לנפשם, כי על גביהם היה בית דין גדול למדינת רוסיא [:גליציא] בעיר אוסטרוג היה בית דין גדול למדינות ואלין ואוקריינא155) ובראש בית דין הגדול היה עומד גאון. לרב כזה קראו רב הגליל והפולנים היו קוראים לו ארכי=רב156). ורשות היתה נתונה לכל בעלי דין להגיש את משפטם לבית דין הגדול157) אולם למען היות משפט התורה בפולין עולה בקנה אחד, שמו להם רבני הגליל מעט מעט לחוק, להועד יחדו אל מקום אחד פעמים בשנה, לבין דין עליון. ויחשב הועד הזה בעיני כל העם “כמו סנהדרין בלשכת הגזית” בהיות רק לועד זה “כח לשפוט את כל ישראל בממלכות פולון לגדור גדר ולתקן תקנות ולענוש אדם לפי ראות עיניהם”,“ולדון דיני קנסות ודיני חזקות”. “וכל דבר קשה שפטו הם”158). גם דין הקהלות הנדונות אשה עם רעותה היה בא לפני בית דין העליון הזה, ורק דיני ממונות אשר בין איש לרעהו הבאים שמה ליום השוק באו לפני “דיני מדינה” אשר היו פרנסי ועד הארצות בוררים להם למען הקלה מעליהם159).

ובכל הכבוד והמורא אשר היה כל העם כקטן כגדול נוהג בכל ראש ישיבה בעירו160), אשר מרביתם נחשבו רק לתלמידים למול גאוני הדור הנועדים לועד, בכל זאת רבה היתה ענות הגאונים הנהדרים לחלוק כבוד לעם, לבחור לראש הועד איש נכבד נשוא פנים ונבון דבר מקרב פרנסי העם, ולא מקרב הרבנים. הוא יושב בראש וששה גאונים מארץ פולין יושבים מימינו ומשמאלו 161) והיו כלם יחדו לבית דין של שבעה, ולפניהם יעמדו מלאכי הקהלות הגדולות והקטנות. בראשונה היה נקרא הועד הזה “**ועד שלש ארצות”** יען כי מלאכי שלש ארצות אלה, פולין קטן, פולין גדול ורוסיא [:גליציא] היו נועדים בו. אך באחרית המאה החמשים וארבע, בהקרע ארץ ואלין מליטא בהספחה לפולין, נוספה גם היא על הועד על כן נקרא למן היום ההוא “ועד ארבע ארצות”. ועדת ישראל בליטא לא התחברה אל ועד הארצות כי אם כוננה מקרבה “ועד המדינות” הלא הן מדינות הוראדנא פינסק ובריסק. אחרי כן נוספה עליה מדינת וילנא ובאחרונה גם מדינת סלוצק. וידמה ועד המדינות בליטא אל ועד הארצות בפולין בכל דרכיו, מעשיו ומשא נפשו, אך עשה את דרכו לבדו. אפס כי אם בהיות דבר גדול ונכבד מאד הנוגע ליושבי פולין וליושבי ליטא כאחד או דבר נוגע לגוי כולו, או בהתרגש צרה לבא אל ישראל גם בארץ רחוקה אז שלח ועד המדינות מלאכים אל ועד הארצות להתיעץ יחד ולהשתתף יחד בממנום ובמעשיהם.

לפנים בארץ פולין היה כל איש ואשה בישראל שוקל דינר כסף או חצי דינר לגלגולת לשם מס. אחרי כן התקינו כי העשירים ישקלו את התרומה ההיא גם בעד העניים, המה יביאו את תרומתם אל קופת הקהלה, והקהלה תמלא את פרשת הכסף לגנזי המלכות, המגבית הזאת היתה צריכה לסדר מדוקדק ולישרת לב רבה מאד לבלתי נשוא פנים לזה ולבלתי עשוק את זה, להעריך את הקהלות לפי כחן להעלות את המס במועדו. את העבודה הקלה הזאת שם ועד הארצות וגם ועד המדינות על שכמם לסדר ולתקן אותו לישא וליתן על אדותיו. ולכלכל את הדבר במשפט לטוב גם לממשלת הארץ גם לקהלות.

תקוני סדרי המס היו ענין גדול לקריאי הועד, כי בדבר הזה קנו לב המלך והשרים להקל עולם מעל ישראל ולהטיב להם. ולבלתי הסב מעליהם אחורנית את לב המושלים גזר הועד על כל איש יחיד ועל כל קהלה יחידה לבלתי הלאות אותם בבקשות ובתלונות גם בצאת מלפניהם פקודה לא טובה162). אולם בהסתּכסך דבר המלכות והשררה, אשר מרביתן היו נוֹחות וטובות לישראל, בתלונות המון העם בחרו גדולי אבותינו בפולין למנוע לפעמים מחפץ המלך והשרים אנשי הכבוד, מהתגרות ומהתבאש באספסוף השובב והפרוע. ויהי כאשר “גדלה צעקת הגוים”, לאמר: העירונים דלת העם הפולני, כי היהודים מתעשרים בעסקי החכירה אשר חכרו מן המלך, וכי בדבר הזה יגבה לב היהודים לחשוב את נפשם לשרים לשלוט בהם, ויטל ועד הארצות חרם על האנשים הלהוטים אחרי הבּצע לבלתי יחכרו גם מן המלך גם מן השרים את מכס המשקה, את מכס הגבול, את מעשה המטבע ואת מכרה המלח, ואת כל מחפוֹרת “בשום תחבולה בעולם”163). וגם בעסקי מכס אשר לא נאסרה חכירתם מפי ועד הארצות גזרו לחוש פן יצא נזק לאחד האכרים או לאחד היציבים, עד כי בחשוב החוכר היהודי לסוב את המחכיר הנכרי בכחש או לבלתי שלם לו דמי חכירו יש לפרנס ראש הקהלה ולנכבדיה למהר להזהיר את הנכרי מדעתו. ועד כה נגע הדבר בלב רבני הועד עד כי חתמו את דבריהם, על הפרנסים אשר יעשו כן, לאמר “ועליהם תבא ברכה”![164]) ככה השכילו רבותינו גאוני פולין להדריך עמם בדרכי יושר ולהורותם איככה יש להם להתהלך עם בני העם אשר בקרבו הם יושבים, עד כי קבעו חובה על כל פרנס בקהלתו “לדעת איך להתנהג עם הגוים בענין המסים, המכסים וההלואות”164).

מן התקנות האלה אשר פניהן היו מוּעדות אל פני חוץ אנחנו באים אל התקנות אשר מגמת פניהן השונות למיניהן. חלק בראש נטלה משמרת התורה והמצוה, אולם אף כי יש אשר עשו משמרת למשמרת, בכל זאת בראות גאוני הדור כי תקנה אשר יצאה מלפניהם בועד הארצות היא גזרה שאין הצבור יכול לעמוד בה עמדו חיש מהר ובטלוה165).

מרבית עבודת הועד נחלקה לשלשה מיני תקנות: תקנות הצבור, תקנות המשפחה ותקנות השוק. מאד מאד הקפיד הועד על שלום הצבור, אשר קוממיות כל קהלה לנפשה היא אחת ממוסדותיו. על כן הוציאה פקודה כי אם יערב גם רב גדול ורם להטיל חרם על יחיד או רבים מיושבי עיר אחרת אז חיב ראש בית דין העיר האחרת אף כי קטן הוא מן הרב ההוא לענות: “אדרבא”! לאמר להשיב את החרם אל חיק המחרים166) וכאשר גדלה בעיני הועד קוממיות כל קהלה יקרה בעיניו משמרת שתי השררות אשר בצבור הישראלי הלא הן משמרת הרבנות בטהרתה והראשות – הפרנסוּת – בכשרונה ובתועלתה. חרם חמור וקנס גדול הוטל על כל רב מקבל את רבנותו מידי שרי המלכות167) וחרם גדול כזה הוכרז גם על רב קונה בכסף מלא או בשחד ואבק שחד או בתחבלות אחרות לא טהורות גם מעצם יד הקהלה168) וכאשר היתה עין ועד הארצות פקוחה על הרבנים ובתי דיניהם ככה היה לב הועד ער “להשגיח על הפרנסים, המנהיגים וגבאי הצדקות”169) עד כי שררה זאת הנתנת לפרנס עבדות היתה נותנת עליו, כי חיב היה לקרוא ולשנן לנפשו היטב את פרשת תקנות הקהלות בתחלת כל חדש ולדעת אותן ושמשי קהלתו הוזהרו להזכיר לו את חובתו זאת מדי חדש בחדשו170) ופקודת הפרנס היתה “להשגיח על הגנבות ועל הגזלות ועל הסגת גבול”171). סוף דבר “לתקן כל דבר מעוות בקהלתו”172) מלבד אשר היה לו לדעת לכלכל דבריו עם הנכרים ולהתהלך עמם במישרים. מלבד תקנות הצבור, הלא הן תקנות הקהלה בשני מוסדותיה הרבנות והראשית, שמו קריאי הועד את עיניהם לנצור את המשפחה גם בטהרתה גם בכבודה, כי כאשר שקדו על טהרתה, בהיותם שומרים בכל קהלות יעקב את “גדר העריות”173) אשר גדרו הראשונים כן שמו עונש גדול על כל פוחז וריק, הבא להוציא דבה על טהרת יחש משפחה174), ונדוי וחרם ומלקות וענש הטילו על המקדש אשה שלא מדעתה או שלא מרצונה, ועל המוציא קול קדושין על אשה פנויה למען תיעגן מהיות לאיש175). ובהיות מרבית העם סוחרים חשש ועד הארצות גם לתקנות השוק גם בעסקי “משא ומתן”176) ויציגו בשער משפט גם “בעניני הבורחים”177) המבריחים את נכסיהם לבלתי השב להם מַשֵה ידם.

תקנות ועד הארצות לא הוקבעו בלתי אם לאבותינו יושבי ממלכות פולין לבדם, כי לעוול נחשב לגדולי ישראל לגזור גזרות על קהלות אשר הן מחוץ לרשותם מקהלה לקהלה או ממדינה למדינה אף בהיות שתיהן בממלכה אחת178) ואף כי בארץ אחרת. כה היה משפט ועד הארצות למשוך את ידה מיתר מושבות ישראל בכל דבר גדולה ונטילת השם. לא כן בהתרגש צרה על ישראל במדינה אחת בארץ אחרת, אז קם ועד הארצות וירם תרומתו בנפש חפצה חלק כחלק עם יתר המדינות אשר בארץ האחרת ההיא. בהגרש היהודים ממדינת שלזיא אשר בארץ גרמניא עלה ביד קהלת צילץ להשאר במקומה בשקלה אַלפים זהובים על כף ראשי העיר. אך בהיות הקהלה עניה מאד חסרו לה אלף ומאתיים זהובים, ויתנו לה היהודים יושבי שתי המדינות ביהם ומהרן ארבע מאות ארבע מאות זהובים. וגם ועד הארצות אף כי לענין תקנות וסדרים דבר אין לו עם מדינות גרמניא הרים גם הוא ארבע מאות להציל את הקהלה האחת הקטנה הגרמנית יען כי באהבתם את אחיהם בני עמם לא הבדילו בין קרובים לרחוקים179).

מרבית התקנות האלה באו לתקן את סדרי חיי הגוף היחיד המשפחה והקהלה, סדרים אשר בצלם יחיו בגוים, להדריך את עמם בשלום ובמישור למען יהיו כל דרכיו אמת ומשפט, לטוב בעיני אלהים ולטוב גם בעיני האדם, למען תת את ישראל ואת תורתו לחן ולכבוד בעיני יושבי הארץ ומושליה. אך זולת זאת היו כל עיני ועד הארצות פנימה להרבות דעת התורה והמוסר בקרב העם והטף בשומם את לבם, מלבד תורת ההלכה, גם אל מקצוע האגדה המלאה תורת חסד חן ושכל טוב להפיצו בין קהל העם, ואל סדור התפלה אשר נעזב מרוב ימים לצרוף אותו ולטהרו מן השגיאות אשר כלו בו. ואת דעת כתבי הקדש מראשם ועד סופם שמו לראשית וליסוד כל התורה כלה. ובגלל הדברים האלה שמו את דבר החנוך גם בדבר למוד התורה המתוקן גם בדבר למוד הלשון הקדש בדקדוקה גם בדבר האמון בדרך מוסר לענין גדול במעשיהם. ואף פתחו לפני התלמידים הקטנים שער לדעת את שפת גוי הארץ ואת ספריו. ויסמכו ראשי הועד את ידיהם על ספר מתנות כהונה לרבי יששכר בן נפתלי הכהן מעיר שברשין אשר בו עשה את המדרש ראש אוצרות האגדה לספר אשר כל קורא ירוץ בו180). ובהראות פתרון סדור התפלה אשר כתב רבי שבתי הסופר מפרעמיסלא181) איש רב פעלים מדקדק גדול182) ומבקר חריף אשר בו הגה את הסוגים אשר נטפלו בו שמחו לקראתו גאוני הדור וחסידיו באהבת אמת183). וקריאי ועד הארצות בלובלין הרבו לספר תהלתו בזכרון תקנתם אשר תקנו כי כל קהלה חיבת לקנות נשתון אחד להיות לעינים לעיני שליחי הצבוא העובר לפני התבה למען יוכל כל איש להגיה על פיו את הדור המשובש שבידו184). ועל מלמדי תינוקות גזר ועד הארצות לבלתי למד לתלמיד משנה עד אחרי אשר “ידע הנער את המקרא על מכונו” וגם אחרי כן, אחרי אשר יעשו את תלמודם קבע “יקבע יום אחד בשבוע למקרא” כדי “שלא ימוש המקרא מפיו”185) שנות הלמוד לתלמידים בבית רבם היו עד שנת הארבע עשרה. ומיני הלמודים בבית “תלמוד תורה”, אשר סתמם היו בנויים על יד “בית המדרש”186), המוטלים בתורת חובה מאת ועד הארצות על המלמדים ועל עוזריהם187), הם מראשית בא התלמיד קטן אל בית רבו והלאה, אַלפבית והנקודות, חומש עם פירוש רש“י וסדר התפלות בזמנן, דקדוק לשון הקדש לכל פרטיו188) ומארבעת מיני החשבון התחתון189) ו”דרך ארץ והנהגה ישרה לכל אחד לפי שכלו ומדרגתו190) וגם את תחלת הקריאה בשפת פולין ילמדו הנערים לפני מלמדיהם, למען יהיו הדברים המתוקנים אשר בספרות הגוים נדרשים להם בהתבקשם191). ואם לא יצלח הנער להכנס לתלמוד לישיבה יצא בשנת הארבע עשרה לימי חייו למלאכה192). כי המלאכה היתה חביבה ומצויה בתוך בני ישראל יושבי פולין וחברותיה. מאז ועד היום יוכר הרבה מאד מבכל יושבי יתר ארצות מושב בני ישראל.

כאשר מצא ועד הארצות חפץ בלשונות החול ובראשית דעת החשבון לעשותם סניף ללמודי התורה לתלמידים הקטנים, ככה הכיר את תועלת המדע וחשבון העליון לעשותו סניף בבית מדרש התלמוד לחכמים ולתלמידיהם ויסמכו את ידם על ספר “עמק הלכה” אשר חבר רבי יעקב קאפל בן שמואל לבאר את החשבונות, את השעורים ואת דברי המדע הנמצאים בתלמוד193) ויש אשר שיחר ועד הארצות, אף תמך בכספו, את הדפסת הספרים המועילים גם מחוץ לארץ פולין194).

למען השרש את הטוב בעדת ישראל גם בטהרת הדעות והמדות גם בטהרת הלשון בכל עבודת ה', התאמצו לשרש מקרבם את השגיאות המנבלות את הספרים ואת הדעות הזרות המזיפות את היהדות. על כן הזהירו את מדפיסי פולין לבלתי הדפס ספר בלתי אם על פי “רשות רבנים ואלופים כפי תקנת [ועד] הארצות”195) ועל הספרים המודפסים מחוץ לארץ פולין הפקידו “אנשים מדקדקים” לבקר אותם בטרם יבאו אל יד קהל העם ולשום עינם לבדוק את סדורי התפלה מן “הטעויות” ומן “דברי המינות” אשר התגנבו שמה196). ואין ספק בדבר כי “מינות” זאת היא מעין תפלת אריסטו אשר כבר התאונן רבנו שלמה לוריא על אשר מצאה לה מהלכים בין תפלות ישראל ביד בני הנעורים אשר אספו אותם סדוריהם197). כי ככל אשר הביאו גולי אשכנז הרבים את התורה אל ארץ פולין השוממה ככה קרוב הדבר כי לרגלי גולי ספרד המעטים אשר הוטלו שמה עלתה אל הארץ ההיא גם פלספת חכמי ספרד עם יינה ושמריה.

וכאשר שתה רבנו משה אסרלש ואנשים מחבריו ותלמידיו את תירושה המשמח, ככה שתו מצו רבים מבני הנעורים את השמרים אשר בקוּבעת הכוס. אלה הם דברי המינות אשר אמר ועד הארצות לבער מתוך הסדור, והטעויות אשר גם אותן אמר להשבית מקרבו הן השגיאות אשר שגו המעתיקים והמדפיסים עד העת ההיא. ואשר על כן רוממו וינשאו גאוני הדור ההוא את רבי שבתי הסופר אשר לצרוף ולברר את אוצר הקדש הזה מן הסיגים אשר עלו בו ויחללוהו.

ועצם הדבר, כי מלבד עולי אשכנז בים, באו גם גולי ספרד מעטים ויהיו לכבוד בתוך אחיהם ילידי פולין, ברור הוא כשמש, כי מלבד אשר רבי לוי קיקיניש ורבי אברהם בן רבי יחיאל הספרדים היו הראשונים מרביצי תורה בעיר לבוב198) היה בימי רמ"א בעיר קראקא אחד מראשי העדה רבי שלמה קאליהארי הספרדי, אשר היה, במשפט גדולי ספרד מעולם, רב גדול בתורה וסופר מהיר כאחד199) והצעיר בארבעת בניו הנכבדים היה הרב הגדול רבי שמואל בעל ספר “ישמח ישראל” לארבעת חלקי שלחן ערוך200) ומשפחת קאלהארי זאת היתה לשם ולתהלה גם דורות רבים אחרי כן בעיר קראקא201). ודומה הדבר כי גם מצאצאי המשפחה הספרדית המיוחסת בישראל. הלא היא משפחת קרשקש נאחזו בעיר פוזן ושארית היתה לה בעיר ההיא עד תחלת המאה החמשים וחמש202).

גם עוד מקצוע בספרות ישראל החליף כח ויצא כנגה בפולין במאה החמשים וארבע, הלא הוא מקצוע הסנגורא203) הָרָבָה את ריב היהדות מיד עולביה. למימי ראשית הרופורמא היתה ארץ פולין למקום התורפה אשר שם נאבקו הקובלנים עם הקתולים. ויהי משפט הקובלנים לדון לפעמים עם בני ישראל על דבר הדתות. יש אשר דברו טובות על תורת ישראל, עד כי הנוצרי סימון בודיני204) אשר תרגם את המקרא פולנית, בכר את התלמוד על פני האונגליון. ויש אשר השפילו את היהדות לפני הדת האחרת. ויהי כאשר כתב מרטין ציכוֹוויץ205 סופר פולין, איש נמהר מחליף דתותיו לפרקים ומתהפך בדעותיו לרגעים, תהפוכות על היהדות ויכתב איש יהודי מלובלין ושמו יעקב מעיר בעלשיץ206) בקרת חמורה בשפת פולין על דבריו. אולם דברי יעקב מבעלשיץ אבדו ואינם. אך לשם גדול בישראל זכה החכם השנון, איש נקי וצדיק יצחק בן אברהם טרוקי – מעיר טרוק207) הקרובה לוילנא – הוא הוא הסופר הקראי האחד וספרו היקר “חזוק אמונה” הספר הקראי האחד, האהוב והנכבד גם בעיני חסידי הרבנים. החכם הזה אשר היו לו מהלכים בהיכלי רוזני פולין ובישופיהם, ואשר מלבד דעתו את המקרא כמעט לאותיותיו היה יודע את התלמוד ומכבד את חכמי התלמוד208), המעט ממנו אשר עמד למגן ליהדות העלובה ויוֹכח כי כל ערעורי חורפיה הם חבל שגיאות שאין להן סוף, הסב את פני המלחמה אל פניהם בהוכיחו כי כל דבר האונגיליון הפך גמור ומובהק הוא מחזון כל הנביאים. ויהי הנקל כי לימד דעת לישראל להשיב דבר בספר אשר הכין להם, ויהי הספר הזה לכלי מלחמה גם ביד חכמי הנוצרים הצוררים את דתם אשר היו קוראים בו, כי תוּרגם רומית, אספמית, צרפתית וגרמנית209).

וגם בפולין החלה השמש לערוב מן היום אשר החלה כהונת רומי לשלוח את משלחת מלאכיה, את הישועים להשיב את הרפורמים לבצרון, אולם בארצות הסלוִים לא העמיקה עוד הנוצריות להכות שרש כאשר השתרשה בממלכות הרומיות הגרמניות. ולא הדת הקתולית לבדה לא הפילה מאומה מדרכה הקשה כי אם הוסיפה עליה כזאת וכזאת, כי אם גם כהני הדת הקובלנית שכחו את דברי לותר רבם הראשונים אשר דבר טובות על ישראל ואת דבריו האחרונים, אשר יעץ להשפיל כבוד ישראל עד עפר לדכא לארץ חייו ולאבד לו כל זכר, אותם שמו כהניו על לב. בעיר ברנדנבורג מת יוֹיָכים המושל וישיאו העם עון אשמה על ליפולד העברי איש ימינו ורופא נפשו כי שם רעל בסמי התרופה אשר השקה את אדוניו וישפוט יוחן גיורג, המושל תחת אביו, את ליפולד משפט אכזרי ואת כל היהודים הגלה מברלין ומכל גבול ברנדנבורג (5333–1573).

בימים ההם היו שני אנשי מופת בארץ ביהם הלא הם הרב החסיד והחכם ר’בי ל’יואי בן בצלאל – מהר"ל מפראג – (מ' 5369–1609) והנדיב הגדול מרדכי מיזל. מלבד אשר היה רבי ליואי גדול בתורה כיתר גדולי הדור, שם לבו גם אל הפלספה, ההנדסה, התכונה ואל ערך הארץ. מרבית ספריו הם ספרי מוסר השכל אשר האגדה הטהורה היא הרוח אשר תחיים. הוא דבר על תלמידי החכמים לשום את פניהם גם אל מדעי החול “חכמת האומות” ויער את אזן אנשי דורו לתקן את סדר הלמוד הנעזב בבתי תלמוד תורה210) על פי הסדר אשר הסדירו רבותינו במשנתם. הרב הזה היה רב במהרן עשרים שנה ואחרי כן היה לאב בית דין וראש ישיבה בעיר פראג, בעיר ההיא הכין רבי לֵוָאִי בימיו מכוֹן עדי עד לתורה שלא תשתכח מישראל, ביסדו אגודות חברים ללמוד יחדו פרקי משנה יום יום ואשר היו למופת גם “לשאר קהלות קרובות ורחוקות [אשר] קימו וקבלו עליהן” לייסד ולקים גם בקרבן אגודות כאלה211). הן הן “חברות” משניות הקבועות והקימות במרבית קהלות יעקב עד היום. המוּסדה הזאת מפנה מקום ליסוד התורה הזה גם בקרב הבינונים אשר קצרה בינתם או אשר שעתם אינה מספקת להם להעמיק בעמקי הגמרה.

כאשר דברי נפלאות, קנה לו שם עולם בנדבת לבו האיש הטוב והמטיב מרדכי מיזל מפראג, הראשון לאדירי העשר בישראל בארצות גרמניא, כי הגיע הונו עד שש מאות אלף מרק כסף. כל ימי חייו היתה ידו פתוחה להשביע רעבים, להלביש ערומים, להשיא בתולות עניות ולהלוות לכל איש אשר מטה ידו די מחסורו ולבנות בתי חולים ובתים לעניים ולרפוא את הריסות קהלת פראג אשר נהרסה ממעמדה בידי הגלות אשר הגלתה מעירה פעם ושתים. אף בנה מרדכי שני בתי כנסיות אשר האחד מהם, אשר נקרא עליו שמו כנסת מיזל עד היום, עשה לו שם ביפיוֹ ובית מדרש בנה אשר בו הושיב את רבי ליואי לראש ישיבה. ואת כל שוקי גרות היהודים רצף באבנים. אף שבוים רבים פדה בכספו. וגם מחוץ לארץ מושבו הפליא את חסדו לאחיו בני עמו: לקהלת פוזן אשר בתיה היו לשרפת אש נתן עשרת עלפים תלר לבנותה ומתנה גדולה כזאת נתן גם לקהלת קראקא בצר לה. מלבד אשר הרים תרומות רבות וגדולות ליושבי ארץ ישראל.

את שני האנשים האלה כבד הקסר רוּדולף השני. לרבי לואי קרא לבא אליו אל היכלו וישתעה עמו כשעה וחצי ואת ראש מרדכי מיזל נשא וישם לו שם הכבוד יועץ המלך. אך במות הנדיב הזה בלי בנים (5361–1601) שלח הקסר את שריו ללוותוֹ אל בית עולמו ואת נוגשיו שלח להחרים את הון ביתו ואת רכושו, אשר בו הרבה לעשות צדקה וחסד כל ימיו, לאוצר מלכותו.

ואיטליא אשר היתה לפנים לנוה שלום לישראל נהפכו לו מראשית הוסד מנזר הישועים לארץ צרה וצוקה. והאפיפיור גרגור השלשה עשר הוסיף עוד על העשוקים אשר נעשו לאבותינו ביד האפיפיורים האחרונים אשר לפניו. הוא אכף עליהם לפתוח בתי כנסיותיהם לדרשנים הנוצרים, לבא לתעב באזניהם את תורת אלהי ישראל ולשבח ולפאר את הקתוליות, ולשלם לדרשנים המגדפים ההם בכסף מלא שכר טרחם ועמלם זה. אף פקד על אנשי מעשהו ליסר יסור אכזרי לכל ישראל כדי רשעתו אם ירשיע לאסוף אל ביתו פליט אנוס מאחיו האומללים או יאכילוהו מלחמו. נוח ממנו היה האפיפיור סיכסטוס החמישי אשר כיהן אחריו (5345–1585). עיני אפיפיור זה לא טחו מראות את העשר אשר יביאו היהודים אל ארץ מושבם בכשרונם ובחריצותם. ויקרא לפליטיהם לשוב אל ארץ ממשלתו וייסר קשה את כל איש נוצרי המכה או המכלים את איש יהודי וימלא את יד רופאי בני ישראל לרפא את הנוצרים, ואת איש אָנוס לופץ212) שמו אשר נמלט מפורטוגל שם לו ליועץ בעסקי ממונו. נראים הדברים כי גדל בעיניו כבוד הרופא החכם הישראלי דוד די פומיס – מן התפוחים –, אשר כתב ספר בשפת רומי על ישרת לב “הרופא העברי” ועל מצות כל איש יהודי מן התורה להטיב עם כל איש עברי כנכרי, עד כי מצא דוד את לבו ליחד לכבוד אפיפיור זה את האגרון213) אשר עשה על התלמוד, בתרגום מלותיו לרומית ולאיטלקית בשם “צמח דוד”, אולם בימי כלמנס השמיני שבו הגזירות הרעות, אשר בטל סיכסטוס, לאיתנן (5352–1592). ולא נתן לבני ישראל לשבת בלתי עם בעיר רומי באנקונא ובעיר אַויניוֹן הצרפתית, הסרה אל משמעת האפיפיורים. וגם ביתר מדינות איטליא למדו מושליהן ממעשי האפיפיורים ויציקו גם הם ליהודים. מגבול מילנד אשר בצפון איטליא גירש אותם פיליף השני מלך אספמיא המושל בה.

אך בעצם הימים אשר הגלו נדחי ישראל מערים וממדינות גלה ושוב מאין נחת, הכין ה' ארץ אשר היתה לפלטה גדולה לעדת אומללים אשר כל התלאות אשר מצאו את אבותינו בימי החשך ההם, לא השיגו את הרעות אשר נכונו להם, כמעט בכל רגע. הארץ הזאת היא הולנד אשר היתה שלשיה לתורכיא ולפולין. ככל אשר היו שתי הארצות האלה למקלט לגולי אספמיא וגולי אשכנז אשר גרשו משם, כן היתה הולנד למפלט לאסירי האנוסים אשר מציקיהם הכמרים והנזירים האכזרים, סגדו את שערי אספמיא ופורטוגל ארצות ענים ובלתי ינוס מהם נס מפני הבוז והמכאובים אשר הכינו להם. לפנים לא התלקטו אל ארצות נידרלנד, הלא הן בלגיא והולנד, כי אם יהודים מתי מספר, אשר לא נשאו כמעט קולם בחוץ מקוֹצר רוחם ומפחד, ואם אמנם כי בדבר הצרות היה גורל אחד להם ולאחיהם יושבי אשכנז אשר משם באו, בשתוֹת גם הם מכוס התרעלה אשר מסכו להם נזירי הקתולים בימי מלחמות הצלב ובימי המגפה השחורה, לא עשו להם יהודי נידרלנד המעטים שם בתורה ובמעשים טובים, כאחיהם באשכנז כי לא נודע מהם כמעט דבר. ובהחל, זה כארבעים שנה, האנוסים, אשר גם דיוֹנו מנדיס גם חנה מנדיסיא היו בתוכם, להמלט מחרב הבולשת בפורטוגל לארצות נידרלנד חרץ הקסר כרל החמשי יורש הארצות ההן, עליהם גלות, ועל הנשארים ועל הנסתרים מיהודי אשכנז הנדחים שם פקד שר הצבא האספמי אלבא איש הדמים לשום אותם במשמר לאמר לאסוף אותם אל בור עד אשר יסגיר אותם בידי הבולשת. אולם עד כה ועד כה החלו ימי הפקודה לבא על ממלכת אספמיא האכזריה, העשוקה בדמי רבבות חללי הבולשת בית משפט הדמים. צי האדיר אשר היה לה, ואשר לא נעשה עוד כמוהו לכל הממלכות בימים ההם, אשר שט כתנין לבלוע בראשונה את אנגליה אחרי כן את כל הארצות האחרות שנואות נפש פיליף השני מלך אספמיא נשבר במצרי הים על יד ארץ אנגל ובדבר הזה הוּכה חילה בים מכת מות אשר לא ירפא עוד ממנה. וגויי נידרלנד הדלים הרימו יד בממלכת אספמיא הקשה והגדולה המושלת בהם. ותחת אשר אמרה אספמיא לכונן גם שם את הבולשת האוכלת גוי ואדם, התיצב בראש הגוים הקטנים הגבור הנדיב וילהלם לבית אורניא. ויקרא דרור לכל בעלי האמונות השונות. אז החלה להתפעם רוח תקוה ובטחון בה' בלב האנוסים המדוּכאים בראותה כי קשת אספמיא הולכת וָחַתָה ושערי ארץ חדשה נפתחים לפני כל מחזיק בדת אבותיו באין מחריד. בראשונה נסה איש רב פעלים שמואל פַלָחִי מלאך מלך מרוקו לדבר על לב זקני עיר מילדבורג לאסוף אליהם פליטי אנוסים אשר יחושו שמה מפלט לנפשם ואשר יביאו את אוצרותיהם שמה ולא נתנו כמרי הקובלנים המהבילים לזקני העיר למלא אחרי עצת פלחי (5351–1591). בכל זאת לא אמרו האנוסים נואש, ותצלח ביד מתי מעט, כעשר נפשות, להמלט באניה הולכת להולנד ויעקב טיראדו איש חיל עומד בראש האורחה הקטנה. ויהי בהיותם על הים לכד רב חובל אנגלי את האניה ויוֹלך אותה שבי לארצו לאנגליה. ובתוך האורחה היתה עלמה עבריה מבנות האנוסים עשירה ויפה עד מאד ושמה מרים נוּנֵש. ורב החובל היה אחד מגדולי שרי הארץ וידבר על לבה להיות לו לאשה וישב הנערה את פניו, באמרה כי בת ישראל היא הדבקה בעמה ובאלהיה בכל לבבה ובכל נפשה. ותשמע אלישבע מלכת אנגל את שמע יפי מרים נונש וחין ערכה ותקרא לה לבוא אל היכלה ותעל אותה אל מרכבתה ותשט עמה בחוצות לונדון. ותוֹסף ותלך אורחת האנוסים הקטנה הזאת ותבא אחרי התהולל עליה סער גדול, אל חוף עֶמְדֶן. שם התוַדעו אל רבי משה אורי הלוי הרב לקהלה הקטנה אשר שם, וייעצם ללכת אל אמשטרדם (5353–1593) ויבא הרב הזה ואהרן בנו אחריהם וַיָבֵא את הגברים בברית אברהם אבי אבותיהם מקדם וַיָכֶן להם שם מקום לתפלה. על האורחה הראשונה הזאת נוספו מעט מעט אורחות אחרות אשר באו שמה, ויהיו יחדו לקהלה קטנה מסתתרת. כי בראשונה נזהרו עוד האנוסים להראות את יהדותם לעיני השמש, כי פחד הבולשת הקתולית והקנאה הרפורמית הקשה כשאול לא סר עוד מנגד פניהם והנוצרים אנשי המקום לא ידעו עוד כי הפורטוגלים העשירים האלה יהודים הם. ויהי בשנת השלישית לבואם, והם נועדים ביום הכפורים אל מקום תפלתם, וַיִפָלאו הליכותיהם בעיני יושבי הרחוב, כי ראו כלם נחפזים אל מקום אחד, וימהרו ויגלו את אזן שר העיר כי הפורטוגלים המתגוררים במקומם מתגודדים אל מקום אחד, אין זאת כי אם קתולים מסתתרים הם, הנועדים להביא שואה על העיר. וימהר שר העיר ושוטריו ויבא בטח על העדה העטופה בטליתותיה ושופכת את שיחה ויקרא בקול מושל: מהרו הוציאו אלי את צלביכם את צלמי קדושיכם ואת כווניכם214) אל תעלימו דבר, כי בנפשכם הוא! ולא קמה רוח באיש, ויתחזק יעקב טיראדו וישב אל השר בשפת רומי ויאמר:“חלילה לעבדיך מהיות קתולים, בני ישראל אנחנו הממלטים את נפשנו מפני חרב הבולשת הקתולית, אל ארץ הדרור הזאת אשר בצלה באנו לחסות ואותה אנחנו אומרים להעשיר באוצרותינו ובכשרון מעשינו ופה אנחנו עובדים את ה' אלהי ישראל ביום הכפורים הזה הקדוש והנורא”. אז רפתה רוח השר מעליהם ויאר את פניו אל טיראדו ואל עדתו ויאמר: “אם כן עבדו את אלהיכם כטוב בעיניכם, והעתירו גם בעדי גם בעד שלום הארץ”. מני אז סרה המסכה הנסוכה על האנוסים מראשית ימי בואם, ויתודעו לעין כל במולדתם העתיקה כי בני ישראל הם. ויעקב טיראדו בקש מאת פקודות העיר וימלאו את ידי הקהלה הספרדית וַתִבֶן מקדש לאלהי ישראל גדול ונהדר עד מאד ויקרא לו “בית יעקב” לזכר שם יוסד הקהלה יעקב טיראדו (5358–1598).

ופיליף השני מלך אספמיא מת מות נבל, כי בחליו אשר מת בו עלה באשו וירם תולעים, עד כי היה לזעוה גם בעיני סריסיו. ואיש תם וישר מקרב הכמרים הוכיחהו לפני מותו כי פוקד ה' עליו את דמי האנוסים אשר שפך כמים. ואחרי מותו רבתה העזובה מאד בקרב כל ארצו ומוסרות הממלכה הרשעה הזאת רפו מאד. על כן עמד רווח לאנוסים לעזוב את ארץ הדמים באין מחריד. ומקרה קרה אז בארץ הפסילים ההיא, כי דיוגו דילה אסומסיוֹ215) נזיר פרַנצישקַני הרבה לקרא את כתבי הקדש, ותדבק נפשו בתורת ישראל, ויקרא באזני נזירי טירתו כי בוחר הוא בדת ישראל, ומואס בעל דת אחרת. ולשופטי הבולשת לא היה כל צרך לחקור ממנו את מחשבותיו כי גלה להם את כל לבו, אף הגיד להם כי כל חפצו הוא למות על קדושת השם. ויעשו הבולשים הטובים את אשר חפץ, ואחרי אשר ענוהו שנתיים במחשכי הכלא שרפוהו באש חיים (5363–1603). שֵמע רוח הקדושה והטהרה אשר נחה על איש נכרי, לתת את נפשו כפר תורת אלהי ישראל עוללה מאד לנפש האנוסים הנשארים עוד במקומם לעזוב את ארץ ענים, למען שוב אל דת אבותיהם אשר מת עליה הגר הקדוש הזה, אף כי לא דת אבותיו היא. ושמע החסד אשר הטתה ממלכת הולנד לפליטי אחיהם עשה להם כנפים ויבאו מהם המונים אשר העשירו את ארץ מקלטם החדשה, אלה בכשרוניהם הגדולים, כי רבים היו בתוכם אשר היו באספמיא ובפורטוגל רופאים, סופרים, שופטים, פקידים ושרי חיל רבים היו בתוכם ערירי עולם עד כי בבואם אל הולנד השתתפו אל אגודת חַבָּרֵי216) הודו מערבית וחברי הודו המזרחית. ותשובות מעט מעט המרכלת הגדולה בפורטוגל ותעתק כלה אל הולנד. ויגדל כבוד ישראל בעיני מושלי הארץ אף כי עין כמרי הרפורמא צרה בם מאד, וינסו להצר להם בכל אשר מצאה ידם. וירב מספר האנוסים באמשרדם, עד כי רבי משה אורי הלוי לבדו השיב מאתים וארבעים גברים אל ברית אברהם. ומספר משפחות ישראל בעיר הממלכה היה ארבע מאות, ובתיהם וארמנותיהם שלש מאות. ויהי כי נראה פעלם ופרי מעשיהם בהולנד ויבקשו גם מושלי עמים אחרים את קרבתם ויקרא גם מלך דַנְיָה נגיד סבוֹיָה גם נגיד מוֹדֵינא להם לבא ולהאחז בארצותם. וגם מושלי אספמיא אשר רדָפום ואשר העלו את אבותיהם על מדורת האש, בקשו קרבתם ויקימו מתוכם מלאכים 217) בא כח ממשלותיהם בממלכת הולנד.

ויפרצו הספרדים בארץ, ויכוננו להם ביד רחבה מאד בתי יתומים, בתי חולים ובתי גמילות חסדים שונים למיניהם, ועל כלם כוננו להם בית “תלמוד תורה” בעל שבע כתות, מסוּדר בכל מיני סדר ומתוּקן בכל מיני תקון, אשר לא נראה עוד בכל תפוצות ישראל כמוהו. כת הראשונה החלה באַלפבית והכת השביעית השלימה את חקה בלמוד התלמוד. ובכן היה הבית הזה תחלתו בית ספר וסופו בית מדרש. אף תורת שפת אבותינו, לקח ומליצה בלשון ההיא, ושירי גדולי משוררינו הספרדים לוּמדו שם. ולמען הפץ ספרים אשר יד בקרת הבולשת לא נגעה בם. נוסד בקהלה העשירה הזאת בית דפוס מפואר לספרי ישראל. כי מלבד העשר הגדול ומלבד כשרון המעשה במרכלת בחרושת ובמלאת מחשבת אשר הביאו הספרדים הולנדה, הביאו גם רוח נדיבה גם לב ער לכל מרום ונשגב. דוד ישורון ורעואל ישורון ־ אשר בעוד אנוס היה שמו פולוס די פינאר היו משוררים נלבבים אשר שרו בשפת ספרד, שירי תהלה נשגבים מאד לאלהי אבותיהם אשר פדה אותם מידי הבולשת הקתולית ויבא אותם אל ארץ הדרור, לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לב כאשר עם לבבם. אל השפה ההיא. תרגם החסיד רבי דוד אבן=ער=מילו את ספר התהלים ברוח רוממה מאד, אחר אשר נמלט לאור עולם ממחשכי הכלא אשר השליכתהו שם הבולשת, אשר שם הכיר את בוֹראו לאהבה אותו בכל נפשו ולשאת באהבה את המכאובים הנוראים אשר הכאיבו אותו מעניו ומציקיו. אנשי רוח ולב כאלה ואנשי מדע כאברהם זכות ליסיטאנוס, התוכן והרופא אשר עשה לו שם בחכמתו וביקר ערכו, גם בין גדולי המדעים גם בין רוזני ארץ, עד כי מליצי עמים שרו בשירים תהלתו – אנשים כאלה אצלו מכבודם על אחיהם עד כי חכמי הנידרלנדים, אשר קמו בדורות ההם לנס עולם, ששו למצוא בתוך הספרדים חברים הגונים, אשר חשבו אותם באהבה רבה לבני גילם. והממשלה נתנה לבני ישראל יושבי ארצה זכות אזרח גמורה, לכל משפטה ולכל חוקתה לבד מן הפקידות אשר מנעה מהם. אל הארץ ההיא אשר היתה כגן עדן לפליטי ספרד, החלו להחיש להם מפלט גם בני ישראל מאשכנז ומפולין (5396–1636). ויהי המעט מן הממשלה כי לא מנעה אותם מבוא בשעריה כי אם שָשָה לקראתם, בהכירה את הברכה אשר תבא לרגלי פליטי ישראל אל ארץ מנוסם. ויתאחדו אשכנז ופולין ויבנו להם בית הכנסת להתפלל בנוסחם. ויקימו להם רב להורות להם על פי מנהגיהם. אך ליתר דברי הצבור היו הם והספרדים לקהלה אחת. וישכילו בדבר הזה מאחיהם אשר בתורכיא אשר נפרדו לקהלות אין מספר לרע מאד לכלל הצבור הצריך לכנוס ולא לפזור.



רפיון הלחץ מחוץ ופרצות נראות מבית    🔗


מעוט הקהלות ודלדולן בגרמניא וביהם. חוקי בוז ומצוק ליהודי פרנקפורט. פטמילך וכמניץ והאספסוף מגרשים את היהודים מפרנקפורט ומוורמיזא. הקסר מחזיר את היהודים למקומם ופטמילך נדון למיתה וכמניץ לגלות. מעמד היהודים בימי מלחמת שלשים שנה. החצרון היהודי218 בת שבעי מתנשא לגרף בשם יעקב טרויֶנבורג. עלילת דברים על ר' ליפמן העלר בעל תוי“ט ויציאתו מביהם לפולין. שמד הקוזקים בכל מדינות פולין וליטא הרגת החסיד ר' שמשון מאסתרופול יום הרגת ר' יחיאל מנמרוב כ' סיון הוקבע לתענית צבור. קינות ר' שבתי כהן ור' יו”ט ליפמן העלר על חרבן זה. זריזות ועד הארצות בדבר תקנות העגונות ותקון יחס היתומים. הנדיבות המופלגת של יהודי כל הארצות בהכנסת פליטי השמד אל בתיהם בכלכלת כל צרכיהם ובפדיון שבוייהם מיד התתרים. תעלולי סרדיוטי צבא פולין ביהודים בבוא השוודים אל ארצם, ס' שולחן ערוך נעשה מרכז לתורת גאוני הדורות. ר' יהושע פאלק הכהן בעל ס' מאירת עינים. ר' יום טוב ליפמן העלר וספריו החשובים. ר' יואל סירקש וטיב ספרו בית חדש. ר' דוד הלוי בעל טורי זהב ואחיו ר' יצחק הלוי. ר' מרדכי יפה בעל ס' הלבושים ור' מאיר – מהר“מ – לובלין. ר' שבתי כהן בעל שפתי כהן על ש”ע. ר' משה לימא בעל ס' חלקת מחוקק על ש“ע אהע”ז. ר' שמואל בעל ס' בית שמואל על אהע“ז. ר' אברהם אבלי גומבינר בעל מגן אברהם על ש”ע א“ח. ר' משה רבקש בעל ס' באר הגולה על ש”ע. ר' ש’מואל א’ידלש – מה’רש’א' בעל ספרי חדושי הלכות וחדושי הגדות על כל התלמוד. אמתת טיב ש“ע. למוד המקרא ומשמרת הסגנון בפולין. ספרי הזכרונות לשמד הקוזקים ובראש כלם ס' יְוֵן מצולה לר' נתן נטע הנובר ההסתורי וספר המלים שלו בארבע לשונות. ר' מנשה בן ישראל הספרדי כשרונותיו ומדותיו ופתיחת שערי אנגליא לפני ישראל שעלתה בידו. אוריאל אקוסטא ומשוגותיו. ליאון די מודינא ופחדותו. י’וסף ש’למה ר’ופא מקנדיא ודרכיו. טיב הפלספה החדשה המתקרבת אל שיטת היהדות. ברוך שפינוזא עיקרי שיטתו ומתכוּנתו אל ישראל ואל היהדות. ליאון טמפלו שם את מלאכת המחשבת למשמעת פתרון המקרא וההלכה. ר' בנימין מאספמיא ור' דוד די לארא עורכים ספרי מלים לתלמוד. אורוביו די קשטרו חולק על שפינוזא. ר' ישעי' הורויץ בעל ס' שני לוחות הברית מטה אל הקבלה את לב גדולי ההלכה ור' אברהם די הירירה מטה אליה את לב האנוסים אשר בהולנד. שבתי צבי המתאַמר למשיח ודרכיו בימי נעוריו. מעשיו בסלוניקי בקהירו ובארץ ישראל. נתן העזתי נביאו ושמואל פרימו סופרו שופך רוח עועים על כל קהלות אירופא בתעתועיו. עוקר את התלמוד ומבטל את המצוות. נתפש בידי הפקידות מובא לקושטא נמסר למלכות. ונאסר בבית האסורים ממיר את דתו בדת האישלם מפחד השלטן מתעה את היהודים ומתעה את המושלמנים. עיני ישראל נפקחות. תעלוליו האחרונים מתגרש ומת. הזונים אחריו מוסיפים סרה. גרוש מוינא וגרוש ממדינות צפון אפריקא הסרות למשמע אספמיא מוקדי אש לאנוסים באספמיא ובפורטוגל. קנאת סוחרים ודבות שוא ותגרות על היהודים באיטליא. הסופרות החכמות שרה קופיא ודבורה אסקרלי מתרגמות פרקים מספרות ישראל איטלקית. הרב שמחה לוצאטו כותב סנגוריא נמרצה על הסוחרים היהודים בלשון איטליא. הסוחרים הנוצרים מתחזקים בוונדיג ובצרפת להשליח את האספסוף ולעולל עלילות על היהודים אך יד הממשלות היא עם ישראל. החוֹרי הגדול פרידריך וילהלם מושל ברנדנבורג אוסף אל ברלין חמשים משפחות מגולי וינא וגומל חסדים ליהודי ארצו ור' אלי' גומפרץ רב לעיר אמריך איש עצתו. שרים וסופרים באנגליא הולנד וּדניא מדברים גדולות על התורה ועל ישראל. רבים מחכמי העמים והפלסוף ליבניץ בתוכם מכבדים את תורת הקבלה. ושנים ממלכי שוודן מחבבים את דת הקראים בהיותה דומה לדת לותר בעיניהם. ויוהן בוכסטורף איש בזל הוציא את הקונקורדנץ ועוד ספרים לתועלת למוד לשון עֵבר ויוחנן בוכסטורף השני תרגם את מורה הנבוכים ואת הכוזרי רומית. והחכם וילהלם סורנהויז הנידרלנדי תרגם את המשנה בבאורי רמבם וברטינורו בשפת רומי. ויאהב אהבה עזה את התורה ואת ישראל. והסופר וילפר הגרמני הטה את לב הממשלה הפרוסית לאסור את מלת “וָרִיק” שבתפלת עלינו ולהפקיד עליה שומרים בבית הכנסת. והסופר הגרמני וַגֶנְזַיל שתרגם את דברי הוכוחים רומית השתדל להושיב מבקרים נוצרים על ספרי ישראל הנכנסים. אייזנמנגר הגרמני הוציא ספר מלא רעל על ישראל ושמואל אופנהים הטה את לב הקסר להחרים את הספר ולשום עליו מסגר. סופרי ישראל יצחק ביבא ויצחק קורדוזו כותבים ספרי סנגוריא מלאי עוז. כריסטיאן אגוסט מושל פאלץ קובע ענש גדול על כל מעולל עלילת דם על היהודים. הכמר יעקב בסנז כותב ס' דברי הימים לישראל בעין טובה. ופרופיסור ואלף איש נוצרי כותב “מערכת ספרי עבר”. גדולי הדור הם חכם צבי ר' חיים בנבנשתי בעל ספר כנסת הגדולה ר' חזקי' די סילוא בעל ס' פרי חדש ר' חיים יאיר בכרך בעל ס' חוות יאיר. ר' דוד ניטו בעל כוזרי שני. ר' יהודה ליאון בריאל באיטליא. ר' דוד אשכנזי בעל קורא הדורות הגאון ר' יחיאל היילפרן בעל סדר הנדיבים שמשון וורטהים219 שמואל אופנהים והרב ר' דוד אופנהים בעל אוצר הספרים המפורסם. וכנגדם המסיתים השבתאים יעקב קירידו שהמיר את דתו מרדכי איזנשטט יהודא חסיד מדובנא חיים מלאך ששניהם הלכו לירושלים בקהל גדול ואחריתם המרה. נחמי' חיון המסית השבתאי תעלוליו וזיופיו מתפרסמים ביד המקובל ר' יוסף אירגז, מחלוקת גדולה בשלו בין האשכנזים והספרדים באמשטרדם חרם רבני כל הארצות עליו ואחריתו. החסיד ר' מ”ח לוצאטו שיריו וספריו עסקו בקבלה מביא את הרבנים לידי ערעור עליו ערך הנעלה של ספריו לישרים תהלה ומסלת ישרים. מחלק ר"י עמדן על ר' יונתן איבשיץ בדבר הקמיעות. גרושים באוסתריא וביהם ומועקות בהמבּורג. דעת הלשונות ונגיני בכלי שיר בבתי ישראל באשכנז. טובת עין מלכי פולין ושריהם בישראל ושנאת המות להם של הכמרים העירונים והאספסוף. פרעות ועלילות משיסות ומהלומות באחרית ימי מלכות פולין. המתעתע הנוכל יעקב פרנק ועדת מרעיו. דילטוריותיהם על התלמוד ועל ישראל והתנצרם. הנוצרים מכירים שקריהם ומעבידים אותם בפרך. אבדת השבתאים והפרנקים מתוך הקהל. מעמד הדעת והמוסר בארץ אשכנז ופולין.


5520 – 5395


ובשנים ההן אשר שבעו פליטי ספרד עשר וכבוד בממלכת הולנד, שבעו אבותינו באשכנז בוז ומכאובים וָרִיש מיד הגוי אשר בקרבם יָשָבו. בכל הממלכה הגדולה ההיא וגם בארץ ביהם הנספחה אליה, לא היו ליהודים בלתי אם ארבע קהלות גדולות. מספר נפשות קהלת פראג היה עשרת אלפים. בפנקפורט על נהר מַיִן כחמשת אלפים, בוינא שלשת אלפים וּבְוַרְמַיזא כאלף וארבע מאות נפש. ויתר הקהלות היו קטנות ודלות מאד. והאיבה לבני ישראל אשר גברה בפרנקפורט ובורמיזא מבכל יתר ערי אשכנז נשקפת מתוך “חוקת מושב היהודים”220 אשר חקקו ראשי העיר. את חוּקי נזירי הקתולים שנואי נפשם בדבר היהודים חדשו וירחיבו ויוסיפו עליהם הלותרנים הנאמנים. ויגזרו לבלתי הראוֹת איש יהודי בחוצות העיר, מחוץ לגרות, בלתי אם לצרך גדול. וביום חג נוצרי או במקום חתונה נוצרית, או ביום בא אל העיר איש מגדולי המלכות לא יראה יהודי גם לצרך גדול. שני יהודים אל ילכו צמדים יחדו בחוצות העיר. גם בהיותם מבית לגרות יש להם למנוע כל שאון ולהלך אט. אין לאיש יהודי לתת מקום ללון לאחיו העברי אף כי חולה אָנוש הוא, בלתי אם ברשיון מפורש מיד זקני העיר. אין ליהודי לקנות מיני מזון בשוק, עד אם כלו כל הנוצרים לקנות די צרכם. מלבד אות הדראון אשר אין להם להסיר מעל בגדיהם יש להם לשום אות דראון גם על בתיהם, וזה דבר האות אשר על הבתים: תלה יתלו ממעל לפתח הבית למראה עין כל עובר שלט אשר צורות זרות ורעות מראה מחוקות עליו, ולכתוב עליו את שם בעל הבית, ולטפול שם מעורר זוועה, אשר ישיתו עליו זקני העיר יהודי פלוני לבית התנין, יהודי פלוני לבית הבצלים, יהודי פלוני לבית החמור. וכל האיש הנאסף על קהלת פרנקפורט ברשיון זקני העיר, יש לו להשבע שבועות האָלה כי לא יפול דבר ולא יגרע כחוט השערה מכל חוקי הבשת האלה.

אך נראים הדברים כי חוקים אלה לא היו לפי רוח הקסר מַתְיָא, וכי רעים היו גם בעיני ארכיבישוף מגנצא ובעיני הגרף המושל במדינת הֶסֶן־דַרְמְשְטַט, וכי בגלל זה רפתה גם רוח זקני העיר, ולא הרבו לדקדק במשמרת חקי עמל אלה. וילָווּ אזרחי העיר והאמניות221 – אשר רוח רעה היתה שלוחה זה כמה ביניהם ובין זקני העיר – על סוד הזקנים המתרפים למלא אחרי חוקת מושב היהודים ויתיצב בראש הדמונים האופה וינְצֶנְץ פֶטמילך, ויתגודדו יחד על גרות היהודים להבקיע לבוז את רכושה ולגרש את יושביה מן העיר. ויעמדו היהודים על נפשם, וישיבו מכות גדולות אל חיק בוזזיהם אך מעט מעט עיפה נפשם אל האספסוף ההולך ורב, ויגברו עליהם פֶטמילך וחֶבר המרֵעים ויפרצו את העיר, ויפוצו ויפשטו בחוצות הגרות, ויבוֹזו את הבתים וישחיתו ויתעיבו ויעשו נבלות ויגרשו את בני ישראל משבת בעיר (כ"ז אלול 5374 – 1614). השערוריה אשר נעשתה בפרנקפורט, ביד האופה פטמילך ואנשיו. נעשתה בעיר ורמייזא ביד הפרקליט דוקטור כמניץ ואנשיו. אחרי אשר פרצו פרצות בבית הכנסת העתיק מאד ויתעללו בקברי ישראל, שמו מיצר על חומת הגרות לבלתי תת להם אף להביא אכל להם ולטפם עד כי צר להם מאד, ויעזבו את העיר – בשביעי של פסח (5375 – 1615). ויאספו את הגולים ההם הארכיבישוף מגנצא והגרף המושל בהסן־דרמשטט ויתנו להם מקום לשבת בעריהם ובכפריהם כל ימי גלותם. ושתי הגלוּיות האלה לא היו לרצון לשני סודי זקני הערים222 ההן וידבר סוד זקני ורמיזא בלט אל החוֹרי223 פרידריך מושל מדינת פלץ224 ויבא אל עיר ורמיזא בחיל רכב ופרשים ובמחי קָבל וַיַכְנַע את שאון האספסוף ויאסוף את כמניץ בכלא וַיַשְבֵת אותו מהיות עוד פרקליט וַיְגָרֶש אותו ואת ראשי הבריונים, אשר שתו ידם עמו מן הארץ לבלי שוב אליה עוד. ומקץ תשעה חדשים פקד הקסר על זקני ורמיזא וישיבו את הגולים למקומם ומקץ עוד שני חדשים השיבו פקידי קוּרמיינץ ודרמשטט במצות הקסר, את גולי פרנקפורט לנויהם בתרועת חצוצרות תוף וחליל ואת ראשי המתגודדים שפטו משפט שודדים רוצחים, ואת פטמילך תפשו ויבתרוּ אותו לארבעה בתרים ויתלו אותם על העצים. ועל יושבי פרנקפורט נתן ענש לשלם תשלומי נזק לגולים, מאה וחמשה ושבעים אלף פלורין. ויעשו בני ישראל יושבי פרנקפורט את יום העשרים לחדש אדר, יום שובם אל העיר יום משתה ושמחה ויום צום מלפניו, ויקראו לו פורים וינץ225. והקסר חדש את פני חקת היהודים בעיר פרנקפורט וַיָסַר מעליהם את יד זקני העיר אשר מלאה עד היום ההוא לגרשם כטוב בעיניהם. אך לעומת זה שם בעצת הישועים חק ומספר אשר לא יעבור לחתוּנוֹת בני ישראל ותכה רוח אבותינו מאד על החק הרע הזה.

ואף כי גם חוקת המושב המחוּדשת לא היתה לנחת ולרווחה לאבותינו, היה עצם דבר פקודת הקסר, השופטת משפט מות את שולחים יד בבני ישראל והעונשת את העיר, אשר בתוכה נהיתה השערוריה כסף רב ועצום מאד, קול האות הראשון לעמי גרמניא כי קרבו הימים, אשר לא יהיה עוד ישראל כרמש לא מושל בו לכל בזוי בגוים. וגם אם קָשה תקשה עוד עליהם יד ממלכת הארץ הנה יד האספסוף הגסה והמגאָלה, וגם יד שלטון זקני הערים צרי העין, מסולקת תהיה מעליהם. ראשית פרי הפקודה ההיא היתה כי לא כבדה על ישראל יד מלחמת שלשים השנה מאשר כבדה על יתר יושבי הארץ. ותקטן עוד זאת ויפקדו הקסרים פרדיננד השני ופרדיננד השלישי, אשר הכירו את כשרון בני ישראל ואת חריצותם למצוא מוצא לכסף למגניהם הנאמנים בעת צר ומלחמה, מקרב עשירי ישראל, יהודים חצרונים אשר יהיו המוציאים והמביאים בעסקי הממונות בחצר הקסר. ויפרקו מעל החצרונים האלה ומכל אנשי בתיהם את עול החוקים העמוסים על יתר היהודים. מעל כל החצרונים גידל פרידננד השני את יעקב בת־שבעי מעיר פראג, וישא את ראשו בין שרי המלוכה וישיתהו לגרף וישם לו שם גרף יעקב לבית טרוֹינבוּרג. את כבודו הגדול בעיני אדוֹניו שם בת־שבעי־טרוינבורג, לכלי חפץ בידו להרחיב לעמו ולהיטיב את גורלו. ויהי בעת אשר נרעשה עיר פראג עד היסוד בה וכל בתי יושביה נשסו, לא נגעה אף אצבע קטנה בישראל לרעה (5381 – 1621) כי צוה הקסר לשום משמר על גרות היהודים להגן עליהם מכל פגע. על כן שמו אנשי קהלת פראג לחוק להם ולזרעם לעשות את יום ארבעה עשר לחדש מרחשון יום הבקע העיר לפני חיל הקסר ליום משתה ושמחה, אחרי יום צום לפניו, מדי שנה בשנה. ותחת אשר עד העת הגלו היהודים גולה אחרי גולה מעיר וינא, עיר ממלכת הקסר, יחד להם פרדיננד השני, למרות תלונות זקני העיר, גבול מושב מרווח במקום הנקרא כיום ליופולדשטט. וימלא את ידם לבנות בית הכנסת.

ויהודי ביהם קבלו עליהם להעלות בכל שנות המלחמה ארבעים אלף פלורין אל גנזי המלכות. והעריכו ראשי הקהלות את איש כערכו להרים את תרומתו אל המס הגדול הזה. ורבנו יום טוב ליפמן העלר רב לקהלת פראג, הנחשב לראש רבני ביהם, יושב אז בראש סוד המעריכים. ויקומו אנשי בליעל אשר חרה אפם בו על העדיפו להעריך אותם מאשר היה טוב בעינם הצרה, וילשינו אותו אל הקסר כי המעט מן הרב הזה כי עושק דלים הוא, בהעמיסו עליהם את עֹל כל משא המס, אשר הוא פורק מעל צוארי העשירים, הנה דוֹבר הוא סרה גם על הדת הנוצרית. ויובא רבנו הנעלב עירה וינא ויותן אל בית הסהר, אשר הפושעים הנבלים אנשי הדמים והזמה אסורים שם. וכאשר עלתה בידי השר יעקב טרוֹינבורג וחבריו להעלותו משם, ואחרי הצטדקו לפני שופטי נפשו, לא השיב הקסר מעליו אפו וישם עליו ענש עשרת אלפים פלורין ויאסור עליו מהיות רב בארצות ממשלתו (5389 – 1629). ויצא רבנו יום טוב ארצה פולין226. השטנה הזאת עכרה את רוח הקסר האדוק, ויאמר לגזור על יהודי מדינות ארצו לבא מדי שבת בשבתו לשמוע את דברי כמר קתוליקי אשר ידבר על לבם להתנצר. אך המהומות אשר התרגשו לבא בעת ההיא בימי המלחמה החזקה, לא הניחו מקום לגזרות כאלה להתחדש. בכל זאת לא עזב הקסר פרדיננד השני את חסדו מישראל. ובהגיע אליו השמועה כי נבוזו היהודים יושבי עיר מנטובה באיטליא בשאון המלחמה, אשר הגיע גם אל העיר הרחוקה ההיא, פקד כרגע במכתב לנציב המקום להשיב את הנדחים למקומם ולהשיב להם את הבזה אשר בזזו מהם.

ופרדיננד השלישי המולך תחת אביו (5397 – 1637) זכר לבני ישראל היושבים בארץ ביהם את אמונתם לבית אביו וימלא את ידם לשבת בכל ערי הארץ ההיא כטוב בעיניהם באין מחריד ולשלוח ידם בכל מלאכה. החוקה הזאת היתה אות לטובה כי ימים באים אשר תקצר יד הכמרים הקתולים והלותרנים להזיר את ישראל מן המלאכה המכבדת את בעליה ולהשאיר להם רק את עסק הנשך לבדו למען תת אותנו לבוז בעיני עם הארץ.

אולם בשנה אשר שככה חמת מלחמת השלשים שנה מעל כל העמים בארץ גרמניא טבור ארצות אירופא, התחולל סער גדול על ראש ישראל מירכתי הנגב. בערבות ארץ אוּקרינא, אשר נחשבה על מדינות פולין, היו משוטטים הקוזקים, עם רוכבי סוסים אכזרי ופרוע. ויהי בעלות יד הישועים בפולין בימי זיגיסמונד השלישי, וידברו על לב המלך והשרים להכביד ידם על הקוזקים לעזוב את דתם הנוצרית227 היונית ולהסתפח אל הדת הקתולית, ויהי כי לא שמעו הקוזקים ויתעמרו בם שרי פולין וישימו עליהם מסים ממסים שונים ויפקידו השרים את חוכריהם היהודים עליהם לנגוש מהם את המס. ומהיות המקומות ההם רחוקים מארץ פולין, מושב הרבנים הגדולים אשר הדריכו את עמם לתורה ולמוסר להתהלך עם הנכרי בשלום ובמישור, נמצאו בתוך היהודים אנשים אשר העוו את דרכם ויתנשאו על הקוזקים ותהי עברתם שמורה על היהודים ויהי היום ויודע לראש הקוזקים ושמו חמיל228 כי גלה היהודי התקיף זכריה סוֹבילנסקי את אזן אדוניו שר צבא פולין היושב שם על דבר המזמה אשר חמיל ראש הקוזקים חורש עליו להצמית אותו ואת כל מחנהו, וחמיל איש עשיר כבד מאד במקנה, גבור מלחמה ועריץ חנף ואכזר, וימלא חמת נקם אף כי איש אחר מן המשפחה היהודית ההיא, יעקב סובילנסקי אוהבו היה ומציל נפשו ממות. ולא ארכו הימים ויכרות חמיל ברית עם התתרים, אויבי הקוזקים מאז, וַיַשְלֵם עמם ויחלצו יחד למלחמה להנקם מאויביהם הפולנים ומאנשי מעשיהם היהודים ויפשטו על הערים אשר בין כיוב ובין פולטַוָא ויעשו הרג ואבדן באלפיהן, ואלפי נפשות נפלו שבי ביד התתרים. בעת ההיא מת וְלַדִיסְלַב מלך פולין (5408 – 1648), ותרפינה מוסרות צבא הממלכה, ומעט הפחד אשר היה עוד על פני חמיל סר מעליו ותחזקנה ידיו. אז פרצו הקוזקים ואנשי בריתם אל ערי אוּקרינא ואלין ופודוליא ומרבית יושבי ערי הנגב היו רוסים בעלי דת יונית. ויהי הנקל להם כי לא עמדו למעוז לבני עירם היהודים והפולנים ויהיו זרוע לבעלי דתם הקוזקים ויפתחו לפניהם שערי עירם ויכינו שם הקוזקים טבח נורא אשר לפניו לא היה כמהו בבני ישראל היושבים בערי המדינות ההן, ויהי המעט מהם ההרגה הגדולה ויתעללו בחללי ידם באכזריות פראי אדם, אשר לא נשמעה עוד כמהו. בעלות יוהן כזימיר על כסא ולדיסלב אחיו ובהשלימו עם הקוזקים (5409 – 1649) שקטה הארץ שנה אחת וארבעה חדשים. אחרי כן (5411 – 1651) הפר חמיל את בריתו ויפשוט על פולין וַיָשָב וַיִרֶב את חללי ישראל בכל מקום בואו ולאחרונה שת ידו עם הרוסים ויבאו ויחנו במערב פולין ובמדינת ליטא ותהיינה קהלות הארצות ההן למשסה ולמבוכה ויושביהן מכי חרב ותהי קהלת וילנא הגדולה לשַמה כי את מקצת יושביה אכלה החרב ומקצתם נסו אל נפשם (5415 – 1655) ותחרבנה בשנות הרעה ההן קהלות למאות ובתוכן הקהלות הגדולות והנכבדות נמרוב, טולצין, אוסתרוג, דובנא, בראדי וילנא. ומספר החללים עלה לכמה מאות אלפים וגם גאונים אדירי תורה וחסידים אנשי שם היו בתוך החללים. וקהלת עיר נמרוב הבצורה היתה מן הקהלות הראשונות אשר שתתה את כוס החמה. ורב העיר וראש הישיבה היה “הגאון רבי יחיאל מיכל בן הגאון רבי אלעזר, שהיה יודע כל התורה כלה בעל פה ובקי היה בכל החכמות בעולם”. ויהי בשמעו את שֵמע המשחית ההולך וקרב ויאסוף את עדתו ביום השבת ויאזור אותם לבלתי פדות את נפשם בעבודת אלהים אחרים, וישמעו אליו וגם הוא ואמו הֻכו וימותו בבית הקברות אשר שם חכו למוֶת. ויהי מות ישרים זה למופת ליתר הקהלות אשר הערו גם הם את נפשם למות מות קדושים מחיות חיי נבלים. ויכן הרב המקובל החסיד הנעלה רבי שמשון מאוסתרופולי את לבו ואת לב שלש מאות איש אשר אתו, לקדש את השם וילבשו בגדי מתים ויתעטפו בטליתותיהם ויצאו כלם אל בית הקברות ויתנו שם את נפשותיהם הטהורות כפר תורת אלהי אבותיהם אלהי ישראל, ויען כי הטיף אבי יחיאל מיכל הכהן בקהל עם לאמץ את לבם, כבדו גאוני פולין ורבנו שבתי כהן בראשם אותו ואת קהלתו לשום את יום העשרים לחדש סיון יום עבור הקהל הקדוש ההוא בחרב ליום צום ומספד וזכרון אֵבל לחללי כל הקהלות אשר נהרגו בכל שנות השמד הנורא ההוא וישימו את הדבר הזה לחוק לכל יושבי ערי פולין וליטא בועד הארצות אשר נועד אחרי אשר נחו מעט מאויביהם בראשית ימי המלך יוהן כזימיר (5410 – 1650). והגאונים רבנו שבתי כהן בן אחי אבי רב יחיאל מיכל ורבנו יום טוב ליפמן העלר יסדו קינות וסליחות ליום זכרון אבל העם ההוא.

אולם לא דברי נהי על התלאות אשר עברו ואין להשיב, היתה תעודת הועד הזה, כי אם לחבוש את שבר החיים אשר הם חיים עוֹד למצוא תחבולות להתיר מכבלי העוגֶן את אלפי העגונות אשר לא ידעו אנה באו בעליהן אם נפלו בחרב או אם מתו בַדֶבֶר, בַקֶרח וברעב, או אם הלכו שבי ואחיהם הרחוקים פדאום, ולמצוא דרך לבנות ישראל אשר כבשו אותן הקוזקים לנשים ואחרי כן מצאו להן ידים להמלט על נפשן ולהגיע למקומן. הן את יד הגברים והנשים, אשר נִצרו הקוזקים וימלטו וישובו למקומם מִלֵא המלך יוהן כזימיר לשוב אל דת אבותם. אך רבים היו מאד הילדים והילדות אשר לא ידעו להגיד מי הם הוריהם ותכבד מאד מאד העבודה לברר את מולדת הקטנים. אך רבותינו הנאמנים גדולי הדור הרבו לדרוש ולחקור לבדוק ולבקר ויצלח חפצם בידם ויקחו קמעוֹת229 ויכתבו לכל ילד וילדה את שם אביהם ואמם אשר בדקו ומצאו, על גליון קטן ויתפרו את הגליון בקמיע ויתלום על צוארי הקטנים ויזהירום לבלתי המש את הקמיע מעל צואריהם למען אשר לא יתחתנו אחרי אשר יגדלו איש באחותו ואשה באחיה או ביתר הקרובים האסורים להתחתן בם. בטורח הזה אשר נשאו גאוני הועד ופרנסיו בארך רוח, בשום שכל, באהבה וברצון הוכיחו כי היו כאב לעמם העשוק והרצוץ.

וכאשר הפליאו גדולי ישראל את חסדם לשארית הפלטה אשר בקרב הארץ בטרחם ובעמלם, ככה התראו בני ישראל יושבי יתר הארצות, כאחים דבקים מבטן ומלֵדה בגופם ובממונם, לפליטי אחיהם, פליטי פולין האובדים והנדחים, הרעבים והערומים אכוּלי החֹרב והקרח אשר מלאו כל הדרכים וכל השפיים. הספרדים באמשטרדם אספו אליהם שלשת אלפי נפש אשר נמלטו מארץ ליטא מפני הקוזקים והרוסים ויאכילום וישקום וילבישום וינעילום ויכלכלום בכל מחסוריהם ביד נדיבה ובעין טובה מאד. ובני ישראל יושבי איטליא הקדישו גם הם כח רב וכסף רב לאחיהם השדודים להרחיב להם בצרתם בכל לבבם ובכל נפשם. ואנשי ליוֹרנוֹ קבלו עליהם להרים את הרביעית ממשכרתם לבני עמם אשר בפולין לחלץ אותם מענים. וגם היהודים אשר בגרמניא ובאוסתריא, אף כי יד מלחמת השלשים שנה היתה לרע מאד בכיסם, כלכלו את אחיהם פליטי פולין הנמלטים אליהם באהבת אחים. לבד מן הפלטים רבו גם שבויי החרב כי ברית כרתו הקוזקים עם התתרים בראשית ימי השמד כי שבי האדם יהיה לתתרים. ולא התהלכו התתרים עם שבוייהם כאנשי בריתם הקוזקים האכזרים, כי הקלו את ידם מעליהם וידברו עליהם טובות. את השבויים האלה אשר מספרם היה כעשרים אלף הוליכו התתרים דרך קרים אל ממלכת תרכיא שם קדמוּם אחיהם הספרדים ברחמים רבים ויפדום יושבי קושטא עיר המלוכה ויושבי סלוניקי הקהלה הגדולה והנדיבה, ויושבי יתר ערי תורכיא במחיר רב מאד וישביעום מטובם. לפדיון הגדול הזה הרימו גם קהלות וניציאָה ורומי את תרומתן ברחב יד ובלב שלם. וכמעשה נדיבי ישראל בתורכיא עשו גם נדיבי מצרים וברבריאה את השבויים המובאים ביד שוביהם התתרים שמה. לרגלי התרומות הגדולות והעצומות האלה נשכחו מלב הנדיבים עניי ארץ ישראל ויגדל שם המחסור מאד וישלחו שליח לארצות אירופא ויפקדו היהודים הארופים גם את אחיהם אשר בארץ אבותיהם ויתנו גם הם את חקם כתמול שלשם.

אולם המכות אשר הכתה עדת ישראל בארץ פולין לא מהרו להרפא כי מלבד הקוזקים והרוסים אשר שמו את הארץ ואת קהלות יעקב אשר בתוכה לחרדה, פשטו גם הַשְוֵדִים על פולין למלחמה ויציקו מאד לערי קראקא ופוזנא ולבנותיהן וליהודים אשר בתוכן. ותקטן עוד הרעה הזאת ויוֹצא הרשע צרניצקי שר הצבא דבה על היהודים כי נכונה ידם בסתר עם השוֵדִים. ויחלו אנשי צבאו הפולנים לקצוֹת ביהודים להחריב בתי הכנסיות ולקרוע ספרי תורה כמשפט הקוזקים. אולם עין המלך יאן כזימיר ושריו היתה טובה בישראל ובפרשת ברית השלום אשר כרת עם הקוזקים שקד לשום את זכות היהודים להאחז בכל גבול אוקרינא ובנותיה ולחכור שם נכסים לתנאי מפורש. כי לעומת דבת הכוזב האכזרי ומעללי משרתיו הרשעים באה אל יד המלך הנכבד עדות חתומה ביד ששים איש משרי פולין וליטא, כי תחת אשר העירונים הפולנים בעיר ויטבסק בגדו במולדתם בימי מלחמת השוודים ויפתחו את שערי עירם לאויב, השליכו היהודים יושבי העיר ההיא את נפשם מנגד בשום אַלכסי מיכאילוֹויץ מלך מסקו מצור עליה ויגוננו עליה בזרוע כחם שכם אחד עם השרים הגבורים וינהלום במזון ובצדה בסוסים ובמספוא ויתענו בכל אשר התענו הם230.

ואף כי לא במהרה עלתה ארוכה לַשֶבר אשר הָשבר ישראל בגופו בכבודו ובעשרו בממלכת פולין בידי הקוזקים, ושנים רבות עוד עברו עד אשר שבו העצמות הנפזרים לקרבה עצם אל עצמו בכל זאת לא נבקה רוח התורה בכל העת הרעה ולא כבתה גחלתה. האסוּפה אשר נחתמה בפולין בידי רבנו משה איסרלש, הלא הוא שלחן הערוך, הדומה בכמה פנים לאספה הגדולה אשר נחתמה בבבל בידי רב אשי ורבינא, נתן ענין רב מאד לרבותינו הנהדרים שבפולין הדומים בכמה פנים לרבותינו האמוראים והגאונים אשר בבבל בכל טעמם, חפצם ותכונת סדריהם. קרוב ומהר אחרי מות רמ“א כבר קמו מימינים ומשמילים בדבר ספר שלחן ערוך. רבנו מרדכי יפה, (מ' 5372 – 1612), יליד ארץ ביהם ורב בגרודנו לובלין ופוזנא, ואשר מלבד גדלו בתורה עסק גם בהנדסה ובפלספה, היה תלמיד מוּבהק לרמ”א. ובכל זאת לא ישר בעיניו ספר שלחן ערוך על בלי תתו טעם לפסקי הלכותיו ויחבר כסדר ספר זה את ספר הלבושים231 אשר בו הרחיב את דבריו. ור’בנו מ’איר מלובלין – מהר"ם לובלין (מ' 5376 – 1616), בעל ספר מאיר עיני חכמים על התלמוד, ותשובות, ורב הגליל בקראקא ואחרי כן בלבוב לא מצא חפץ, גם בשלחן ערוך232 גם בלבושים233.

הראש והראשון אשר עמד לגואל חזק לשלחן הערוך היה רבנו הגדול רבי יהושע פלק234 הכהן (מ' 5374 – 1614) תלמיד מבהק לרמ“א ורש”ל. בת העשיר רבי ישראל אידלש פרנס לקהלת לבוב, המופלג בצדקת פרזונו ובנדבת ידו235, היתה לו לאשה. ויתנדב חותנו ויתן לו בית גדול ורחב ידים מאד לבית ישיבה, שם ישבו חכמי תורה אשר את צרכי כלם ספּק הנדיב ביד רחבה לקחת תורה מפי חתנו הגאון. ויהי רבנו יהושע הכהן ראש לישיבתו ורב לקהלת לבוב. אולם כאשר ארכו לו הימים פרק את עול הרבנות מעליו וישם את כל לבו אל ישיבתו. וחותנו הנדיב מכלכל אותו ואת ביתו בכל מחסוריו. הגאון הזה חבר את ספר דרישה ופרישה על ארבעת הטורים ואת ס’פר מ’אירת ע’ינים – סמע236 – על שלחן ערוך חשן המשפט. ותיקר לו מאד תורת רבו רמא עד כי שקל בפלס כל הגה וכל מלה אשר יצאה מפיו בהגהותיו237, וספרו זה אשר הודפס בצד חשן המשפט הוסיף כבוד ועוז לשלחן הערוך הרבה מאד. גם הבקרת החמורה אשר בקר רבנו יהושע פאלק את הלבושים הרחיב מקום לשלחן הערוך לפוץ בין העם בלי מעצור.

כמעשה רבנו יהושע פאלק, אשר בכל היותו תלמיד גם לרמא גם לרשל הכריע בין שניהם, ויט אחרי רמא ואחרי שלחנו הערוך, עשה גם הגאון רבי בנימין אשכנז בעל ספר משאת בנימין אשר גם הוא היה תלמיד שניהם. וידבק גם הוא בספר שלחן ערוך מעשה ידי רבנו יוסף קארו ורבנו משה איסרלש, ויחרוץ את משפטו כי שני גאונים אלה “הם עמודי עולם ומימיהם אנו שותים”238 ומספר הלבושים נטה לבו239.

ורבנו יום טוב ליפמן העלר (מ' 5415 – 1654) אשר עברה עליו כוס חמת הקסר פרדיננד השני לרגלי העלילה אשר התעוללה עליו, היה יליד עיר וַלֶרְשְטֵין במדינת בַוַרְיָא הגרמנית. את ראשית תורתו לקח בפרידבורג מפי הרב רבי יעקב גינצבורג ובפראג מפי רבי לֵוָאי – מהר"ל' מפראג – ראש הישיבה ומפי רבי אפרים לונטשיץ אב בית דין. וימים רבים אחרי כן היה לרב בעיר הגדולה הזאת, אחרי אשר כבר היה רב בעיר ניקולשבורג ובעיר וינא. ובהמלטו מביהם ארצה פולין כהן בראשונה בעיר נמרוב ובעיר ולדימיר – לאדמיר – ואחרי כן נִתן כתר רבנות קראקא על ראשו בשנת הארבע וששים לימי חייו (5403 – 1643). משנת הרב הזה היתה סדורה בידו כמעט עוד בימי ילדותו. בתחלה שם את כל לבו אל המקרא לדעת אותו באר היטב מראשו עד סופו. תוצאות למודו זה הוא ספרו צורת הבית אשר כתב לפרשות ספר יחזקאל האחרונות. אחרי כן הקדיש את מרבית כחו אל ששת סדרי המשנה ויכתוב להם פתרונים, בתבנית תוספות רבותינו הצרפתים אשר לתלמוד, אשר קרא להם על שמו “תוספות יום טוב”240 ואחרי כן שם את פניו אל התלמוד. ויבחר בפרוש ר’בנו א’ש’ר – ראש – אשר הוא הוציא את תמצית דברי התלמוד. ויכתוב רבנו יום טוב באורים לדברי ר’בנו אָ’ש’ר, אשר קרא להם מעדני יום טוב ולחם חמודות. ויזכו כל ספריו לשם ולתהלה, אך באורו תוספות יום טוב לסדרי המשנה, היה למורה נאמן מאיר עין בטוב טעם ובשום שכל המעמיד לרבנו יום טוב, אשר כגדול חכמתו רבה ענוותו241, בכל דור תלמידים לאלפים האוהבים את זך לקחו.

מלבד זה היתה עינו פקוחה גם אל המקצועות האחרים. ויהי עוסק גם בהנדסה ובפלספה, במליצה ושירה, ויכתוב הגהות לספר גבעת המורה אשר לרבי יוסף בן יצחק הלוי המבאר לספר המורה, ויכר את ערך ספר מאור עינים לרבי עזריהו מן האדומים, אף כי רבו רבי לוואי דבר קשות על הספר הזה. ועל ספר בחינות עולם הנפוץ מאד כתב פתרונים, ושירי קינה ונהי יסד לקרא אותם בעשרים לחדש סיון וביום הכפורים לזכר נשמות חללי יד הקוזקים. ובהיותו תלמיד נאמן לרבו החסיד הזך והטהור רבי אפרים לונטשיץ, המטיף מוסר לעמו, ועם זה תלמיד לתורת רבנו אָשר, בחר במגלת המוסר “ארחות חיים לרבנו אשר”, ויתרגם אותה ללעז האשכנזי אשר ידברו בו המוני היהודים בפולין ובביהם, למען הפץ מוסר גם בין דלות העם.

גם רבנו יום טוב כלכל את כל דבריו על פי שלחן הערוך ויכתוב ספר, תורת האשם לבאר את ספר תורת חטאת לרמ"א ועל הלבושים כתב רבנו יום טוב ספר בקרת בשם מלבושי יום טוב.

ו“הרב הגאון הגדול בדורו” היה רבנו יואל בן שמואל סירקש, (מ' 5400 – 1640), הרב בעיר לוֹבוֹמלא בריסק וקראקא. תלמיד היה רבנו יואל לרבי שלמה בן רבי ליבש מלובלין242. שם רבנו יואל יצא גם אל מחוץ לגבול ארץ מושבו, עד כי גם קהל הספרדים בעיר אמשטרדם פנה אליו בשאלותיו243, בכל היותו משיב תשובות לשואליו הקרובים והרחוקים, היה מבחר עבודתו להרביץ תורה בישיבתו בתלמידים אשר רבים מהם היו באוכלי שלחנו244. וה' היה עמו להאריך את ימיו, ולהרחיב את גבולו בעשר, ולתת לאל ידו ללמוד וללמד מתוך רחב יד ורחב לב יותר מששים שנה, אחרי אשר בימי נעוריו היה מחסור ומצוק מנת חלקו245. ודברי תורתו אשר למד לתלמידו במו פיו, ואשר העלה על ספר היו “מנופים בנפה וכברה, על פי שרש ההלכה ועקרה” ויט לבו מאד מאד מדרך הפלפול הבא, להראות אומנות פלפולים כמגדל הפורח באויר לטהר את השרץ246 ויזהר את “ילדיו ותלמידיו” מלכת בדרך הזה247. גם הוא כבד בכל לב את השלחן הערוך ואת יוסדיו, וידבר גבוהה גבוהה על רבנו יוסף קארו “כי האיר עיני כל ישראל בפאר בנינו בחבורו, ופתח לנו שערים שערי צדק ואמת – – להבין את דרכי הגדולים המחברים הראשונים והאחרונים”248 וכאשר העריץ את רבנו יוסף קארו גדל את כבוד רבנו יעקב ואת כבוד ארבעת טוריו. ויהי בהתבוננו כי בהיות כל עצם מלאכת ספר בית יוסף חקר ההלכות לשמן ולצרך גופן, ועל כן נבצרה ממנו לבאר בכל מקום את דברי בעל הטורים באשר הם שם, ויקם רבנו יואל למלא אחריו ולהיות למליץ פותר את דברי הטור במקום אשר לא פתר אותם רבנו יוסף אשר עיניו היו רק אל עצם חקר ההלכה בכללה ובפרטיה249 ועל החדשים אשר חדש רבנו זעיר שם זעיר שם מדי בארו את דברי הטורים קרא לספרו המפרש הזה בשם “בית חדש”. ובכן שונה מאד תכונת ספר בית חדש מספר בית יוסף, כי תחת אשר אסף רבנו יוסף אל תוך ספרו את דברי גדולי כל הפוסקים אשר היו לפניו, למען הכרע ביניהם, לא אסף רבנו יואל אף את מקצתם כי לא כוון בביתו החדש להורות הוראות חדשות ולהכריע הכרעות חדשות ולא לעשות מעשה פוסק בספרו זה, כי אם לנהוג מנהג מפרש בא. ומעולם לא אמר לכונן את ביתו החדש על הריסות בית יוסף הקדוש בעיניו, חלילה וחלילה, כי אם לחזק כל בדק בבית יוסף ולבצר את מרום עזו בא רבנו יואל בספרו250. גם את מרבית מסכות התלמוד הגיה רבנו יואל והגהותיו ההן251 המדויקות מאד עדות הן על עינו החדה הבוחנת כל קטנה המתעלמת מן העין.

משאר המקצועות החזיק מאד בתורת הקבלה, ויגזור אֹמר על “חכמת הקבלה שהיא מקור התורה ועקרה וכלה יראת שמים”252 ועל הפלספה חרץ משפט קשה כי היא “המינות בעצמה, אשה הזרה שהזהיר עליה שלמה”253. את החנוך הראוי והמתוּקן בלמוד המקרא מראשו ועד סופו ואת הדקדוק העברי וגם את תחלת למוד לשון המדינה בבתי תלמוד תורה שחר מאד254.

ובחיר תלמידי רבנו יואל סירקש המובהקים וחתנו בעל בתו היה רבנו הגדול, רבנו דוד הלוי – ט“ז (5427 – 1667), יליד וולדימיר – לאדמיר – ונצר מגזע גאונים. בית אביו הנכבד, רבי שמואל בן הגאון רבי יצחק בצלאלש, ראה בילדותו נחת עשר וכבוד ואח אוהב דבק מאם היו לו אחיו הבכיר255 ממנו הגאון רבי יצחק הלוי256 אשר גם הוא היה מרבה ישיבה בלאדמיר עירו, בחלמא ולבוב מלבד רוב גדלו בתורה קבע עתים גם לתורת שפת אבותינו ויאסוף את פרי חקירותיו במקצוע זה אל שני ספרי דקדוק אשר כתב הלא הם ספר “שיח יצחק” וספר “ברית הלוי”257 הגאון המופלג הזה היה רב ומורה לאחיו רבנו דוד הצעיר ממנו ויאהב האח המורה הזה את אחיו ותלמידו אהבה עזה מאד עד כי נתן אותו עליון עליו וברחקו ממנו הריץ אליו מכתבים מלאים אהבה והמון געגועים ויקרא לו “אדני אחי חביבי, ידידי רדידי, צמידי חמידי, – – אהובי אחי, משיב רוחי ומחליף כחי” כי הכיר גאון זה את לב אחיו רבנו דוד כי זך וטהור הוא כעצם השמים “דוד הוא הקטן בעיניו, וגדול הוא בכל עניניו, חסיד ועָנָו” דבריו “דברי אלהים חייו אשר הם ערבים” על שומעיהם “בענוה ויראה הם נדברים – – בנחת נשמעים”258 אולם ככל אשר ראה רבנו דוד טובה ואהבה בבית אביו ובבית חותנו רבנו יואל אשר אהב אותו כנפשו ויתכבד בו, ככה היתה יד ה' בביתו כי בנים אחדים מתו עליו בילדותם259 ושני בנים חכמים וצדיקים ושמותם רבי מרדכי ורבי שלמה מתו באחרית ימיו על קדוש השם בהתגעש האספסוף בלבוב על בני ישראל (5424 – 1664)260. וגם את מחית ביתו לא מצא די מחסורו בצאתו מבית אביו ומבית חותנו עד אשר, אחרי היותו רב בפטליצא העיר הקטנה ובפוזנא, היה לרב בעיר אוסתרוג, אז עמד לו רווח כי כלכלה הקהלה הגדולה והעשירה בכבוד ובשפע רב אותו ואת ביתו261 ואת “ישיבתו הגדולה והחשובה” אשר לא נראתה כמוה בקהלות האחרות262. וחכמי הישיבה ההיא בראותם את דברי תורתו אשר עמו בכתובים ואשר מרוב ענוותו263 לא אבה להוציאם לאור הפגיעו בו עד כי נעתר להם למסור לדפוס את באוריו לשלחן ערוך אורח חיים ויורה דעה אשר קרא264 להם ט’ורי ז’הב – ט”ז – (5406 – 1646) וייקר שמו ושם תורתו מאד בעיני כל מורה הוראה בישראל עד היום. ויקומו דברי מליצת אחיו אוהבו אשר כתב עליו: “ויצא שם דוד בכל הארצות וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום”265. ואחרי אשר היתה קהלת אוסתרוג המלאה חכמים וסופרים לְשַמָה בידי הקוזקים היה לרב בלבוב וַיַרְבֵץ גם בה תורה רבה מאד.

ובאחרית המאה החמשים וארבע נעלה מעט מעט הערפל מעל קהלת וילנא ויתר קהלות ליטא ותחלנה אף הן להתנוסס באור תורה רב מאד ולהקים מִקִרבן גאוני עולם אשר לא היו נופלים מגאוני פולין. שני בנים היו לרבי משה כהן, דַיַן עיר פרנקפורט די מַיִן ורב לעיר דַנְהוֹזֶן, אשר יצאו מבית אביהם ויבאו אל ממלכת פולין. שם הבן האחד הוא רבי אלעזר, רב לעיר זלוטשוב, אבי הקדוש רבי יחיאל מיכל הרב לקהלת נמרוב אשר מת על קדושת השם. ושם הבן השני לרבי משה כהן הוא הגאון רבי מאיר אשכנזי, אשר על ארץ מגורי אבותיו נקרא כן. הגאון הזה, אשר אחרי כן היה לרב בראשונה בעיר אַמסטיבוֹב ואחרי כן בעיר בריסק, בחר בבואו מגרמניא בעיר וילנא למושב לו, ושם נולד לו בנו רבנו שבתי הכהן אשר קם למופת בישראל. המורה הראשון היה לו רבי מאיר אביו, וכאשר גדל הנער שלח אותו אביו לעיר טיקטין ללמוד תורה מפי הגאון רבי יהושע העשל, בעל תשובות פני יהושע ובעל ספר מָגִנֵי שלמה אשר כתב להשיב אחור את השאלות אשר הקשו בעלי התוספות על רשי. ויהי בשוב הבחור רבנו שבתי מבית רבו אל בית אביו גדול בתורה ומלא חכמה, נתן לו העשיר הנדיב רבי ואלף איש וילנא נכד רמ"א את בתו לאשה. וישקוד רבנו שבתי על תורתו יומם ולילה. ויכתוב באור רב ענין על טור יורה דעה ועל בית יוסף שעליו. ועד מלאת חמש ועשרים שנה לימי חייו כבר מצאה ידו להוציא לאור את באורו הדגול “שפתי כהן” לחלק שלחן ערוך יורה דעה (5406 – 1646) בעצם השנה אשר הופיע באור טורי זהב לרבנו דוד הלוי לחלק שלחן הערוך ההוא. ואף כי התעוררה קנאת סופרים עזה מאד על הגאון הצעיר לימים וכביר הרוח הזה266 בכל זאת לא ארכו הימים ויט לב כל ישראל אחריו ואחרי רבנו דוד הלוי. ואף כי השיג רבנו שבתי על דברי רבנו דוד אוהבו מאז בספרו אשר קרא לו נקודות הכסף אשר יצא לאור כשלשים שנה אחרי מות בעליו, והגאון רבי יואל נכד רבנו דוד כתב ספר מגני זהב להשיב אחור את השגות רבנו שבתי, בכל זאת היו שני גאוני ישראל אלה הכהן והלוי אוהבים נאמנים בחייהם וגם במותם לא נפרדו, כי כמעט מלאו שלשים שנה לשנת ראשית צאת ספרי שניהם איש איש לבדו הודפסו שניהם יחד בשם “אשלי רברבי” שלחן הערוך בתווך וטורי זהב מעבר מזה ושפתי כהן מעבר מזה. ולמן היום ההוא היו שני באורים אלה בעיני כל ישראל כתאומים אשר לא יפרדו.

והפרעות אשר התחוללו בעיר וילנא בהבקיע אליה הקוזקים והרוסים הבריחו גם את רבנו שבתי וביתו ממקומו וַיָנָס וַיָנַע וַיָנָד ממקום למקום עד בואו לעיר הֶלישוֹ אשר במֶהרן ויאספו אותו ראשי הקהלה בכבוד רב מאד ויתכבדו בו ויקימוהו עליהם לרב וישב שם לבטח ושם כלה את מעשה ספריו.

ככל אשר גדל כבוד הגאון הזה בעיני עמו ככה נמצאו גם בתוך חכמי הגוים אנשים אשר הדרו את פניו, ויבקשו את קרבתו. ותהיינה אגרות הולכות ובאות ממנו אל מגיסתר וַלֶנְטִינִי וִידְרִיך עיר דְרֶזְדֶן בשפתנו העברית. אהבת הפלסף הנוצרי אל הגאון הישראלי נשקפת מתוך דברי רבנו הכתובים במכתבו, השמור עוד באוצר ספרי המלכות בליפציג, לאמר: “ומה אני לפני הודך, כי הנחת עלי ידך, כי תדרוש את שלומי, וכי תפקוד את יוֹמי וכי תשאל על מקומי – – ונא אל ימנע אדני הטוב ממני וישמחני עוד במעשי אצבעותיו – וגם אני אהיה כמוך אערכה לעיניך כתבים ערבים”. ובכן אין זאת כי אם נכסף המגיסתר בדרזדן אל חכמת הרב בעיר הלישוֹ כאשר נכספו בני עמו אל תורתו. מלבד תורת רבנו וחכמתו היה גם סופר מהיר בשפת אבותיו כאשר תראינה עינינו במכתבו זה וגם חרוזים כתב, חרוזי קינה על חללי בת עמו בידי הקוזקים וחרוזי שיר באזהרות הלא הן מנין המצות אשר קרא להן פועל צדק. אך לדאבון כל לב לא האריך הגאון הזה ימים כי בשנת הארבעים ושתים לימי חייו שבה רוחו אל האלהים (5423 – 1663).

בדור רבנו שבתי הכהן ובעירו בוילנא אשר זה מעט החלה להִנָעֵר ולהתנשא קם עוד גואל לשולחן הערוך ופותר נאמן לדבריו הלא הוא רבנו משה בן יצחק לימא הנכבד מאד בעיני גאוני דורו. בראשונה היה רבנו משה לימא רב בסלונים ואחרי כן היה לרב בוילנא. הוא כתב את באורו הנכבד חלקת מחוקק לשלחן ערוך אבן העזר. ואחריו מלא רבנו שמואל רב בפיורדא בבאורו בית שמואל. ושני הבאורים האלה מודפסים כיום מזה ומזה לגוף הספר. גם הגאון הזה רבנו משה לא האריך ימים כי נפטר לחיי עולם בשנת השלש וחמשים לימי חייו (5426 –1666).

ובימים ההם אשר זכו שלשת חלקי שלחן הערוך האחרונים לבאורים ביד רבותינו גאוני פולין וליטא אשר פרטנו בזה את שמותיהם ומעשיהם, לא זכה עוד החלק הראשון הלא הוא חלק אורח חיים לבאור כאלה. ויעתר החסיד והענו, רבנו אברהם אבלי גומבינר, מ' (5443 – 1683) דיין בעיר קאליש, אל חבריו החכמים ואל תלמידיו ויבאר את החלק הזה בסגנון נמרץ ובדעת ישרה ועמוקה. וככל אשר בכל חלקי השלחן ומפרשיו יציצו ויעלו דברי מוסר בהיות טבע הענין ראוי לזה ככה מצאנו בדברי רבנו אברהם פרק אחד אשר שנה לעמו בהלכות דרך ארץ מוסר השכל ותורת חסד, בבואו לדבר על הלכות משא ומתן267, אשר ינחילהו כסא כבוד על יד המוכיחים אשר עמדו לישראל ואשר יעיד על טהרת לבו הזכה. באורו זה יצא לאור ביד בנו בדפוס רבי שבתי משורר אשר השכיל להתאים אליו את באור רבנו דוד הלוי לחלק הזה אשר גם הוא לא ראה עוד אור עד העת ההיא ויקרא לבאור רבנו אברהם אבלי אשר על יד חלק אורח חיים מעבר מזה “מגן אברהם” ולבאור רבנו דוד הלוי אשר מעבר מזה קרא “מגן דוד” ולספר כלו קרא “מגני ארץ”. ויהי ספר מגני ארץ למורה נאמן לכל ירא אלהים יודע ספר בישראל תחת אשר יתר חלקי שולחן הערוך היה ענין למורי ההוראה ולתופשי התורה הקרובים להוראה.

את התלונה על השלחן הערוך כי למודו לבדו לא יסכון, באשר הוא איננו בלתי אם תמצית ספרי הטורים ובית יוסף אשר רק בהם מקור ההלכות נובע, ולמוד פסקי ההלכות מבלי דעת מקורן לא ירצה – את התלונה הזאת הֵשַך הגאון הנכבד רבי משה רבקש, (מ' 5532 – 1672) אשר ברח מוילנא בשנת הפרעות (5415 – 1655) לאמשטרדם ושם נדרש למשאלות רבני הקהלה הספרדית הנהדרה ולנדיביה, לרשום ולהדפיס בצד הספר את זכרון מקום מוצאי הדברים מן התלמוד והפוסקים הקדמונים אשר דבריהם נאספו אל הטורים ובית יוסף, עד כדי דעת כל איש הלומד ספר שלחן הערוך למצוא את מקור כל פסק הלכה במקומה, לפעלו הטוב והמועיל הזה קרא “באר הגולה”.

וספר שלחן הערוך בכללו לא היה רק פוסק בלבד, ספר קובע הלכה, הבא לאסור על החכמים המומחים הבאים אחריו להורות על פי סברותיהם הנכוחות כאשר אמרו רבים להחליט, אין הדבר כן! כי גם המפרשים הראשונים לספר זה כבר נטו לפעמים בהוראה זאת או אחרת מהוראת שלחן ערוך268. יתרון ערך ספר זה, אשר ענפי הטורים ובית יוסף ודרכי משה היו בו לסבך אחד, זה הוא כי אוסף הוא מעשי חכמי הדורות הרבים הנטושים על פני כל רחבי ספרותנו באין קובץ, ואוגדם יחד מין במינו לאגודה אחת, למען הסקר כלם בסקירה אחת גם לחכמי ההוראה הבאים אחריו אשר תחת חפש כה וכה, יכוונו את לבם אל מקום אחד. על כן היה ספר שלחן ערוך לבית מועד גם בדורות הקרובים לנו גם בדורותינו, עד כי גם רבנו יונתן אַיבשיץ, רבנו אליהו מוילנא גאון גאונינו, רבנו יחזקאל לנדא ורבנו עקיבא איגר, גבורי התורה תלו גם הם איש בדורו את כלי זינם גם את שלטיהם על המגדל הזה.

מכל הגאונים האלה, אשר שמו את ההוראה בכללה לתורת קבע, ואת שלחן הערוך למרכז להם, נבדל גאון אחד רב פעלים במחצית השנית למאה הארבע והחמשים, הלא הוא ר’בנו ש’מואל אליעזר הלוי אידלש – מהרש“א – (מ' 5392 – 1632), יליד פוזנא ורב לעיר חלם, לובלין, טיקטין ואוסתרוג. הוא לא עסק בספרות ההוראה אף תשובות לא יצאו מתחת ידו ואף אל הנסתרות לא נטה לבו. ולא טובו בעיניו “האנשים שבדורו – – המבלים כל ימיהם בחכמת הקבלה269, ואף כי ה”דרשנים” הדורשים בדורותנו “בסוד השם ובפירושיו בכמה צרופים”270 “ועל האגדות הזרות לפי פשוטן – ורחוקות מן השכל” כתב לאמר: “לא נתתי לבי לבאר בהן רזים ורמזים בחכמות וסודות נסתרים, כי לא נסיתי בהם וקִיַמתי בעצמו כבוד אלהים הסתר דבר271. ורק לדבר הזה “נתן לבו לתור בפשטי הדברים בהלכות ובהגדות”272 לאמר אל כל התלמוד כאשר הוא, לכוון את דבריו אלה ולישבם לבקר גם את דברי התוספות ולפרש כל סתום בהן. ואף כי ענוותו273 לא נתנה לו לנשא את נפשו להרָאות בעיניו כמורה לאנשי דורו274 אָצל הרבה מרוחו וטעמו על בני ישיבתו “חברים מקשיבים מסכימים על זה לילך בכל השמועות דרך ישכון אור הפשוט של כל דבר”275. אולם בעצם למוד התלמוד נתן משפט אחד להלכה ולהגדה ואת שניהם חשב לפתרונים נאמנים לתורת משה. ויהי דברו לאמר: הנני רואה עתה מחכמי התלמוד שעשו חבור מהלכות ואגדות כי תורה אחת היא לנו בפירושה על התורה תורת משה”276 לאמר כי התורה הכתובה על ידי משה מתפרשת לנו היטב רק מתוך דברי ההלכה ודברי האגדה ששתיהן עולות בקנה אחד בתלמוד. ועל כן יסד את באורו על שני מוסדות התלמוד החבוקים ודבוקים זה בזה ויקרא לאחד חדושי הלכות ולאחד חדושי אגדות. אך ככל אשר מָשַך את ידו משום את חכמת הקבלה לפתרונים לתלמוד, ככה מנע את לבו גם מן הפלספה להעזר בה בפתרוניו, אף כי ידע גם אותה גם את תורת התכונה. לעומת זה הכיר את עצם האגדה כי רב ערכה מאד כי היא מקור חכמת אלהים ודעת קדושים, וישתומם ויקרא: כמה וכמה דרכי מוסר וחכמה והוראות על פי תורת משה אשר [הם] יוצאים לנו מתוך דבריהם באגדות"![278] כגדול תורתו הרחבה והמלאה, הברה והברורה, גדלה צדקתו ונדבת לבו. וממעל לפתח ביתו חקק על לוח אבן את דברי המקרא הזה: “בחוץ לא ילין גר דלתי לארח אפתח”277.

ואף כי למראה עין, היו עיני כל גדולי הדורות ההם נשואות רק אל התלמוד ואל ההלכה לבדם, להפיצם בין החכמים והתלמידים ולהשכיל את העם וללמדם את ראשית למודים אין איש שם על לב, כאשר יבחרו רבים להחליט כן. הנה נהפוך הדבר מן הקצה אל הקצה, כי גם אחרי אשר כבר מטה יד ישראל אחרי שנות הפרעות נוֹעדוּ קריאי ועד הארצות פה אחד שנה אחרי שנה ביריד יַרוֹסְלַב לתרגם את כל כתבי הקדש מקצהם עד קצהם לשפת אשכנז אשר ידברו בני ישראל בפולין ובליטא וימלאו לדבר הזה את יד החכם רבי יקותיאל מויטמונד ויתרגם את המקרא למען תמצא יד כל המון כל עם ישראל מקצה להגות בתורת ה' ובדברי נביאיו.

אולם התרגום הזה היה נחוץ רק לדלות העם. אך התלמידים ותופשי התורה ידעו את המקרא בעצם שפתי העבריה לא רק לקרוא בה כי אם לערוך בה גם מכתבים וספרים בלי הכשל בלשונם. הן אמנם כי מליצת החרוזים פעמים לרעה בדיוק הסגנון העברי ובטהרתו. אך מליצה זאת מחלה נושנת היא הבאה מארץ ערב ותעבור את ספרד עד בואה גם לאשכנז ופולין. אך בעצם הלשון לא ידעו חכמי פולין וליטא כל מעצור. וסגנון הסתורי מדוּיק היה להם, נוסף על חושם ההסתורי, כאשר יעידו על זה ספרי דברי מעללי חמיל הצורר הלא הם ספר “צוק העתים” אשר לא נודע שם סופרו, “טִיט הַיָוֵן” לרבי שמואל פייבש, “צער בת רבים” לרבי אברהם אשכנזי ועל כלם הספר היקר הכתוב בטעם ודעת הוא הספר “יְוֵן מצולה” לחכם השלם רבי נתן נטע הנוֹבר, אשר יתר הספרים הנקובים בזה לא ישיגו אותו בערכם. החכם הזה אשר הגה הרבה גם בקבלה סדר אגרון278 בשפת עברית גרמנית איטלקית ורומית בשם שפה ברורה279. גם הדבר הזה יענה כי גם בלעדי דעת התלמוד היו בקרב ישראל בפולין גם אנשי מדע מלוּמדי לשון וספר גם מלבד השפה העבריה.

וארץ אנגל אשר אליה כלו עיני הספרדים אשר בהולנד, ואשר עם סוחריה וכנעניה עמדו רבים מהם בברית המסחר, סגורה ומסוגרת היתה בפני בני ישראל מאז גרשו משם זה כחמשים ומאתים שנה מלפנים. וכמרי האנגליקנים, אנשי הקנאה וצרי העין, חזקו עוד בריחי שעריה, למנוע רגל כל בעל דת אחרת מדרוך בתוכה, ואף כי רגל איש ישראל אשר שכספיר בחיר משורריה. נתן אותו לזעוה בעיני בני עמו בצלם שילוֹק אשר יצר. לגדוע את בריחי הברזל באפס יד כי אם בלשון רכה, מצא את לבבו איש רך וטוב, תם וצנוע, הלא הוא רבי מנשה בן ישראל אחד מרבני הספרדים בהולנד אשר בדעת התורה ובעמק מחשבותיו לא גדל הרבה מיתר רבני אמשטרדם אשר היו לפניו ואשר היו בדורו, הלא הם רבי דוד פדרו רבי שאול הלוי מורטירא ורבי יעקב אבוהב וחבריהם. אך לעומת זה נתכו ברוחו הטהורה למזג אחד, כמה מיני מדות וכמה מיני כשרון אשר הכשירוהו לתעודה הגדולה הזאת, לפתוח לפני בני עמו הנדחים עוד ארץ אחת למנוס ולמרגוע.

הילד מנשה מזרע האנוסים נמלט מעיר ליסבוֹן בחיק אביו יוסף לבית “בן ישראל”, העשוק והרצוץ הבזוז והשסוי ביד הבולשת, ארצה הולנד. ויצלח הנער בלמודיו במקרא ובתלמוד ויעש חיל בעֶשר לשונות, וידע לקרוא ולדבר לכתוב ולהטיף בשפת עברית ורומית, פורטוגלית והולנדית, וישקוד מאד גם על התורה גם על כל מקצועות המדע, ויהיו כל דבריהם נכונים על שפתיו תמיד, ואף בתורת הקבלה הגה הרבה מאד. מלבד זאת ברכו ה' בחן ובשכל טוב, עד כי היה חמודות לכל יודעיו ורואיו. ונשוּאָיו אשר נשא אחת מבנות צאצאי דון יצחק אברבנאל לו לאשה, הוסיפו כבוד ותפארת על כבוד בית אביו.

וגם השעה היתה עומדת לו לחזק את ידו הרפה לפתוח שערי ארץ אנגל לפני בני ישראל. כי מַעְיַן המדע, אשר החל לנבוע כמעט קט בראשית ימי הרפורמא הנוצרית ועד ארגיעה שם ויהי לקפאון, נתך ויהי לנחל שוטף בשפע רב בימי המאה החמשים וחמש בנידרלנד. ויקומו שם חכמים רבים בתוך הנוצרים, ונשיא נשיאי המדע יוסף סקאליגר בראשם, ויכוננו את לבם גם לחקר ספרות ישראל העתיקה. אפס כי נלאֹה נלאו למצוא את הפתח אל אוצרות המדע ההוא, באין להם ספר מורה דרך בלשונות העמים, על כן בצאת ספרי רבי מנשה, הלא הם ספר “המכריע”280, הכתוב אספמית ומתורגם אנגלית, המפשר בין ההפכים הנראים למראית עין בכתבי הקדש, וספר “תקות ישראל”, על דבר שארית עשרת השבטים, הכתוב הולנדית גרמנית ועברית, ועוד ספרים אחרים לרבי מנשה הכתובים בלשונות הגוים, מצאו בהם חכמי העמים ענין רב לחקרי לבם על דבר עם ישראל לכל דורותיו ועל ספרותו לכל מקצועותיה. ותדבק נפש חסידי חכמי נידרלנד ואירופא כלה ברבי מנשה, וינהרו אליו ויהי לחן ולכבוד בעיניהם. ויקחו גם שרי נידרלנד הגדולים הלא הם יצחק בוסיוס והוגו בוסיוס מפיו תורה. וידבר השר הנוצרי יצחק בוסיוס על לב כריסטינה מלכת שְוֵדֶן אשר עמד לפניה ותקרא את הרב הספרדי אל היכלה, וימצא חן בעיניה ויט לבה אל עם ישראל ואל שפת אבותיו אשר ידעה ותאהב מאד.

ולא בדבר המדע בלבד, כי אם גם בדברי ממלכות הארצות, היו העשרות הראשונות למאה החמשים וחמש, שנות סערת הלב ורגשת הרוח גם לכל ארצות יבשת אירופה גם לאנגל. חבלי מלחמות שלשים שנה אשר אפפו את עמי אירופה הפנימית, ואשר השמו ארצות רבות ממלואיהן מבלי היטב אף לעם אחד נתנו רוח באנשי הלב הנואשים, לחוש עתידות ולשלוח את ידם אל ספר דניאל, למצוא בחזיונותיו את קץ הפלאות. הקריאה הזאת בספר הזה קֵרבה את לב בחירי אנשי הלב אל המלכות החמשית ועִמה אל ישראל “עם קדישי עליונין”281 אשר את חזון רום קרנו ראה שם איש האלהים במחזה. וינהו מאד ליום שוב עשרת השבטים אל אחיהם יהודה ובנימן לרשת את הר ציון ולהיות שם לאור גוים.

ויד המסבות אשר התהפכו בארץ אנגל, עד מות המלך כרל הראשון בחרב המשפט על הגרדום, היתה על בחירי העם האנגלי להכיר את ערך עם ישראל בקרב הלאומים ואת ערך תרבותו העתיקה ולהכזיב את כל השקרים והדבות אשר הוציאו כמרי הנוצרים ונזיריהם מדור דור. ולמען בקֵר את הקתולית, אשר היתה לאבן נגף לממשלת אנגל, ולמען הבא אותה במשפט: האמנם הטבעו אדניה מקדם על יסוד כתבי קדש ישראל כאשר תתהלל הקתוליות, הרבו הפוּריטָנִים282 אשר ידם רמה בעת ההיא לקרוא להגות ולהתבונן בכתבי הקדש. ויראו עד כמה רחקו המראות הנאדרים המלאים עז והדר, חיים וחיל מן החזיונות אשר חזה לב הקתולים מעולם. ותאָצל מזכרון מעשי גבורי ישראל, הכתובים בספרי הנביאים הראשונים, על הפוריטנים רוח משפט ורוח גבורה. וישימו להם למופתים את גבורי השופטים הקדמונים, את שאול ויונתן, ואת דוד ושרי צבאותיו. ויכבדו בלב שלם גם את בני ישראל אשר בימיהם, באשר הם שרידי הגוי העתיק והנהדר אשר ממנו יצאו הנביאים אשר האירו פני תבל, והגבורים אשר את מלחמת אלהי האמת והמשפט היו נלחמים. את הדבר הטוב הזה לישראל בימי הקדם ולצאצאיהם אחריהם, רחש גם לב הגבור החכם אוֹליוֶר קרוֹמְוֶל ראש הפוריטנים, המושל באנגל, אחרי מות כרל הראשון, אחרי אשר הפך את ממשלת המלכים לממשלת הקהל. וחוקת הארץ הישנה, אשר צרה עינה בבן דת אחרת, לא עמדה עוד לישראל לשטן, כי הפר אותה קרוֹמוול, ויקרא דרור לכל בעלי הדתות השונות לגור באשר יבחרו ולסחור את הארץ באין מכלים דבר. ובדעת המושל הנבון הזה, אשר קראו לו מגן283 הארץ, את רוח החיים אשר יביאו בני העם הזה במסחר הארץ בכל מקום שבתם, החל לדון, גם הוא גם רבים מגדולי הארץ וחכמיה, על דבר בני ישראל לפתוח להם את אנגל. בבוא השמועה הזאת אל אזני רבי מנשה בן ישראל סדר בקשה ערוכה בטוב טעם וישלחה אל סוד קריאי המועד284 בדבר הזה (5410 – 1650). ויקרא קרוֹמוול באהבה רבה לרבי מנשה, וכתב רשיון שלח לו, לבוא אליו. אך לדאבון נפש הרב קמה פתאום מלחמה בין הולנד ובין אנגל אשר סגרה לפניו את הדרך ותפריעהו ממעשיו ותעבורנה חמש שנים עד אשר מצאה ידו לבא ולהמציא ליד קרומול בקשה חתומה בשם מלאכי ישראל יושבי ארצות שונות (5415 – 1655). ודכרונה285 מודפסת הפיץ בתוך קהל העם להטות גם את לבם לשחר את הדבר הזה. ויוֹעד קרוֹמוול סוד כהנים ושרים לדון ולהתיעץ על דבר בקשת רבי מנשה. אולם השטנה אשר הפיצו צוררי היהודים בקרב העם במגלות עפות אשר חדשו בהן את כל הדבות הנושנות אחרו את המשפט לצאת לאור. אך בהוציא רבי מנשה את מגלת “תשועת ישראל” אשר בה הוכיח כי כל הדבות שקר הן, שבו קריאי המועד לשום את לבם אל הענין. ובשנה ההיא הוציא קרוֹמוול רשיון למשפחות עבריות לבא ולהאחז בארץ אף הקצה מקום לקברי ישראל (5417 – 1657). אך עיני החסיד הנעלה לא ראו עוד גם את תחלת תשובת ישראל אל ארץ אנגל אשר גֹרשו משם, כי עיפה נפשו אל עבודת רוחו וימת, בעוד היותו בדרך לשוב אל ביתו, בעיר מידלבורג בשנת החמשים ושלש לימי חייו (5417 – 1657). אך מעשיו לא מתו עמו כי רוחו עומדת בקהלות ישראל אשר באנגל אשר כלן הן פרי מעשי הצדיק רב הפעלים הזה. ואף כי ראשית מעשיו מצער היו. אך לא רבו השנים וירבו לבא בני ישראל אל הארץ ההיא ויהיו שם לקהל גדול.

מי יגלה עפר מעיני החסיד הזה, לראות כי מקץ ששים ומאתים שנה לראשית בוא נדחי ישראל אל ארץ אנגל אשר אִוָה הוא למושב להם, יצאו מאת ממשלת הארץ ההיא דבר מלך שלטון להשיב לישראל ל“עם קדישי עליונין” את ארץ נוה אבותיו מקדם, ולהקים בראשה נשיא שליט מבני ישראל. מי יודע אם עין חדה מעיננו לא תשזוף חוט נעלם דק מכל דק מושך והולך מן הרב רבי מנשה בן ישראל286 עד השר סיר אליעזר בן מנחם השמואלי.

ובעצם הדור ההוא אשר שם האיש הנחמד והנעים, רבי מנשה בן ישראל, את הלשונות ואת המדעים אשר קנה לו, לכלי חפץ בידו, להטיב לעמו להרחיב להם ולגדל את כבוד תורתו לעיני הגוים, שמו אנשים אחרים את הכשרונות ההם לכלי מפץ בידם להכות רסיסים בחומת ישראל לעיני השמש או בסתר, בַשֶלִי או בעברת זדון.

גבריאל אקוסטא (מ' 5407 – 1647), יליד עיר אופורטו בפורטוגל, בן לאחד האנוסים, אשר היה קתולי גמור למד בעירו את תורת החוקים, ואחרי כן היה לסוכן האוצר באחת הכנישות הקתוליות. ויהי כי געלה נפשו בדתו הקתולית, ויכסוף אל היהדות, ויברח הוא ואמו ואחיו לאמשטרדם. ויבאו שם כלם בברית ויקרא את שמו אוריאל. אולם בהיותו איש נמהר לב קצר רוח מצא תנואות ביהדות, כי לא מצא אותה כאשר עם לבבו ויבעט בה בקרב ביתו, ויחל להסית ולהדיח גם את האחרים. וישמעו ראשי העדה ויראו פן יהיה הבֶדֶק הזה לפֶרֶץ בעדתם ויקראו עליו חרם ויבדלו ממנו גם אחיו וקרוביו. והרופא שמואל די סִילוָא כתב ספר על דבר חיי העולם הבא, וַיָשֶב שם אחור את דברי הַכַחַש אשר הפיץ אוריאל אקוסטא. ויכתוב גם אוריאל ספר, וידבר שם סרה על דת הפרושים – בטעם סופרי האונגיליון – במשטמה עזה לתורת רבותינו… ויגישו ראשי הקהלה את משפטם אל סוד ראשי זקני העיר, ויאסרו אותו בכלא ויתנו עליו ענש שלש מאות פלורין. מקץ חמש עשרה שנה לצאת עליו החרם החלה נפשו לקוץ במישבו הבודד, כי אחיו וקרוביו רחקו ממנו, וַיֵאות לשוב מדרכו. אולם גם הפעם לא משל ברוחו, וישב ויחפא דברי בלע על היהדות באזני שני קתולים אשר באו לאמשטרדם להתיהד. ויחרימו אותו ראשי הקהלה שנית בחרם חמור מאשר בראשונה. ותעבורנה עליו עוד שבע שנים, ויאות לקבל עליו נזיפה חמורה אשר סדרו רבני הספרדים לא על פי דין ההלכה כי אם בטעם הקתולים אשר ראו באספמיא. ויבא אקוסטא אל בית כנסת מלא אנשים ונשים ועל קירותיו פרושות יריעות שחורות, שם עלה על במת הקורא ושם התוודה ברבים מפי הכתב אשר ערכו לפניו, וינהגו בו עוד מנהגי בזיון ותמר נפשו עוד יותר מבראשונה ויוֹסף ויכתוב ספר מלא חרפות וגדופים על ישראל ועל היהדות וישתגע להמית את אחיו ותצלח ביד אחיו להנצל ממנו וישלח אוריאל יד בנפשו וימוֹת.

כאשר נתעה אוריאל, אשר דעתו את התורה היתה דלה מאד, להתכחש ליהדות בשאט נפש לעיני השמש, ככה נמצאו בדור ההוא אנשים יודעי תורה ומדע, אשר חכמתם הקפויה הוֹליכתם שולל לפקפק בה בסתר לבם ולכסות את רפיון אמונתם במשאון.

אחד מרבני וַנֵדִיג באיטליא היה בימים ההם ושמו יהודה ליאון די מודינא (מ' 5408 – 1648), איש רב כשרון וסופר מהיר, יודע מקרא ותלמוד וספרות הנכר, ורצוי מאד למשכילי הנוצרים באיטליא, כרבי מנשה בן ישראל שהיה רצוי לחכמי כל העמים. אך יען כי היה ליאון די מודינא רודף ענג ולהוט אחרי המשחק, אשר אכל את כל כספו היה איש מחסור כל ימיו. ויהי פוסח מעסק אל עסק אשר קוה למצוא בו את מחיתוֹ. וסופרי זכרונותיו מנו לו עשרים וששה עסקים, אשר שלח ידו אליהם וירף מהם, כי היה סוחר, דרשן, מורה לתלמידים עברים ונוצרים, חזן, תורגמן, לבלר, מגיה ספרים, מוכר ספרים, שדכן, מנגן בכנור, עוסק בקמיעות ועוד ועוד. כאשר היה פוסח מסעיף אל סעיף בעסקיו, היתה נפשו מקוּלעת בדעותיו, מאמונה זכה אל כפירה גמורה ומכפירה אל משמרת הבלי שוא. ויהי מרבה לכתוב ספרים ומגלות בלי כל שיטה מסוימת כי אם ככל העולה על רוחו. ויכתוב ספר ארי נוהם נגד הקבלה, וספר שאגת אריה נגד התלמוד בלשוננו העברית, ובשפת איטליא כתב את ספר דיני העברים287 בכל דקדוקיהם. וידע כי בדבר הזה הוא נותן את היהדות הצנועה, אשר לא תחפוץ להתודע בלתי אם אל בניה אמוניה, לשחוק בעיני ההוללים אשר בקרב הנכרים, אשר רוחם לא תכלכל את מצוֹת התורה שהן פרי תרבות אחרת הפוכה מן הקצה משלהם. ומאד צדקו דברי ההסתוריון על ספרו זה כי מעשה חם עשה הסופר הזה, כי גִלה את עֶרְוַת אמו לזון ממנה את עיני בוזי תורתנו ומחללי קדשינו.

גדול ממנו בתורה ובחכמה ואיש מופת בכל כשרון ומדע, היה י’וסף ש’למה ר’ופא – ישר – מקנדיא (מ' 5415 – 1653 288), אשר על שם רפואתו נקרא “דילמדיגו” בשפת איטליא. מלבד אשר הורהו רבי אליהו הרב לאי קנדיא תורה, תלמוד ושפת יון, היה חניך בית מדרש המדעים בפדואה באיטליא לפלספה ולרפואה, ותלמיד לתוכן הגדול גַלִילֵי, לתכונה ולהנדסה. אך איש אוהב לנוע היה חכם זה. במצרים התוכח עם מהנדס מושלמני ויוכל לו, בקושטא קנה ספרים למלא את אוצרו הרב, ובפולין היה לרופא נפש הרוזן רַדִיוִיל החונה בוילנא. ויסע ויחן, ויסע ויחן, כל ימיו ויהי למורה הוראה בהמבורג, לדרשן באמשטרדם, לרופא הקהלה בפרנקפורט וימת בעיר פראג. דבריו היו תמיד עם הקראים בכל המקום אשר מצא אותם, במצרים, בקושטא ובעיר טרוק הקרובה לוילנא. שם הִתְוַדע אליו איש תמים ועשיר מן הקראים זרח בן נתן שמו, אשר הרבה להטיב עמו. ויכתוב דילמידיגו אל זרח אגרת גדולה ורחבה מאד, אשר בה הִרבה להחליק לשון לו ולדת הקראים. ויהי המעט ממנו כי הרבה להבזות בה בכל מיני חרפה וגדופה את הקבלה, אשר בבואו בקרב אוהביה דבר עליה גדולות ונפלאות, בספר מצרף לחכמה, ויזלזל שם גם את התלמוד ואת ההלכה ואת הרבנות כלה289.

והרפורמא הנוצרית לא היתה נופלת בצרת עינה ובחמת קנאתה מן הקתוליות צרתה. ולוא היה גם לה מרכז שלטון תקיף כאשר היה לקתולים ברומי, וצבא רב ערוך מלחמה ככתי נזיריהם, כי עתה נשפטה גם הוא בדם ואש עם כל בעל דת אחרת. אך דבר טוב אחד נמצא בה, הלא הוא תפוצת כתבי הקדש אשר לישראל, אשר יצאו מתוּרגמים מתחת ידה ויפוצו בקרב הגוים, ויחלו להפוך לאט לאט לב חדש ליחידי הסגולה אשר בתוכם, ולפקוח את עיני חסידי חכמיהם להכיר את האור הגנוז במעמקי תורת משה ובדברי נביאי ישראל, עד כי לב כמה אנשים מהם דבק לאהבה אהבת אמת גם את העם העברי התופש את התורה הזאת, כאשר כבר הזכרנו בספרנו זה. עקבות הרום הזאת הדוברת מתוך כתבי קדשנו החלו להִוָדַע על פַלְסְפֵי אחרית המאה החמשים וארבע, שהם המה אבות הפלספים הבאים אחריהם עד היום. בספרי המקרא הסכינו להאזין מדברי התורה והנביאים כי בעיניהם נחשבה רוח האדם הנוֹצרה בצלם אלהים לקדש הקדשים לכל הבריאה כלה, ויחדלו לבנות בשמים מעלותיהם כאשר בנה אפְלָטון או לשום את טבע היצורים המוחשים למוצא האחד ולמעוז לדעותיהם כאשר שם אריסטו, וירפו מן הפלספה היונית, ולא הוסיפו לשאת דעם למרחוק ותאצל עליהם מעין הרוח, אשר נחה על הסופר הקדוש אשר קרא “החקר אלוה תמצא, אם עד תכלית שדי תמצא, גבהי שמים מה תפעל, עמֻקה משאול מה תדע” ויכוננו את לבם אל רוח האדם המתוַדַעַת אל נפשו ביתר עז מכל מרומי שחקים ומכל מעמקי ארץ, כדבר תורתנו מעולם! “לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא – – ולא מעבר לים היא – – כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו”.

ראש דבר הפלספה החדשה ההיא, הוא פִנְגַם הפלסף קרטֶסְיוס אביה הראשון “הנני חושב ובכן הנני נמצא” לאמר: מחשבתי המתודעת אלי בכל עת היא פרי הַהֲוָיָה אשר בקרבי ואשר לה לא אוכל להתכחש וממנה לא אוכל להסתלק אף רגע, היא המכרעת אותי ביד חזקה להאמין את עצמת ההויה בכללה, ובהכר הפלספה החדשה ההיא את ערך רוח האדם, כי היא מקור הדעת את הכל וראשית הַוַדָאוֹת כֻלן, הֵחֵלָה לשום את רוח האדם ואת כל המתרגש בתוכה לראש עניניה עד כי ברבות השנים נחשב בעיני חריפי הפלספים, המבקרים את השיטות הקדמוניות מימות עולם עד ימיהם, הגיון מוסר הצדק אשר נטע ה' ברוח האדם המעורר אותו למעשים טובים כמעט לתכלית כל ההויה “וחכמת המעשה”290 הטוב נחשבה לחכמה התוקפת בעוזה על הדעת, בכח הודאי הפשוט היצוק בה, אשר כל יתר חקרי הפלספה כהו מפניה בהיות כלם מוטלים בספק. כל מעמיק להתבונן בחזון חליפות הדעות האלה. ראה מתוכו כעין תחלת נצחון רוח תורת ישראל, אשר עיניה אל החסד הצדקה והמשפט, על פלספת יון אשר אין בה כל פרי בחיים. ועתה מה ידאב הלב לראות כי בעת אשר החלה רוח טהרה זאת להתפעם גם בלב חכמי הגוים קם בתוכנו פלסף חריף אשר מעטים קמו כמהו מדור דור. ותחת אשר היה לפלסף הישראלי להתיצב בראש שוחרי מוסר תורתנו ולשומה לאבן הראשה בנזר הפלספה החדשה הזאת, נהפך הוא לאויב לבני עמו ולתורתם העתיקה ולמרים יד גם בדרך מוסר התורה ההיא ולהורות את ההפך ממנה.

הפלסף הגדול הזה ברוך שפינוזא (מ' 5437 –1677) היה בן לאיש סוחר מן האנוסים אשר נמלט מפורטוגל לאמשטרדם. את תורתו קבל מבית הספר המסודר אשר לקהלת הספרדים ואת התלמוד למד מפי הרב רבי שאול מורטירא המורה בכת העליונה ויעמק להגות בספרי אבן עזרא, רמבם ורבי חסדאי קרשקש ובספרי הקבלה. ואחרי למדו את לשונות החדשות למד את הלשונות העתיקות יונית ורומית מפי הרופא הנידרלנדי וַן דֶן אֶנְדֶן. דברי המורה הזה המתלוצץ על כל דבר דת בא כרעל בקרבו ויפרוק מעליו עוֹל התורה ביד רמה, ויהי בשומוּ את פניו אל הפלספה ותצר מאד לראשי הקהלה וייראו פן יהיו דבריו ודרכיו למוקש לבני הנעורים אשר החל להטיף להם, ולמפח נפש לפליטי האנוסים הנמלטים ובאים לעירם יום יום למען תמצא ידם לשוב אל תורת אלהיהם. בראותם כי זה עומד ובועט בה בשאט נפש באין מכלים דבר, ויפצרו בו לעזוב את דרכו ולא אבה ולא שמע אליהם ויהי כי כלו כל מאמצי כחם להשיב אותו לבצרון, ויקראו עליו חרם. וממשלת המקום גרשה אותו מאמשטרדם וישב במסבי העיר ואחרי כן יצא לשבת בעיר האג.

ובשיטתו המיוסדת על יסודות שונים, הלא הן פלספת יון העתיקה, על תורת הקבלה על שיטת רבי חסדאי קרשקש ועל שיטת קרטסיוס, שם שפינוזא את האלהות ואת העולם להויה אחת אשר תתראה לאדם בשני מראות אלהים הלא הם מראה המחשבה הנגלה לרוח חכמתו ומראה הממשח291 הנגלה לחושיו. ובעצם שני המראות, הנראים שונים לעיני הדמיון, נוהג חוק אחד. החוק השולט בחומר העכור הוא הנוהג בטבע המחשבה וגם בחשבוני ההנדסה הדקים מכל דק. באמתת טיבם אין הנפש בלתי אם גוף נעלם ואין הגוף בלתי אם נפש מוחשת. אין דבר עומד לעצמו, הכל הוא אחד ואחד הוא הכל. גם בעליונים גם בתחתונים גם בנשמה גם באבן אין חרות נוהגת ואין רשות נתונה, הכל אנוס הכל כפוי. אין כל בריה אחראית על מעשיה. הצדיק לא יזכה כי אנוס הוא לעשות צדק והרשע לא יאשם כי אנוס הוא להרשיע, בהיות יד טבע המזג קשה גם על זה גם על זה. התולדה המכרעת לשיטה זאת היא: אם האונס לבדו הוא המושל בכל אז הכח לבדו הוא יסוד כל המשפט גם בין האדם לאדם. ואם כן אשר לו הכח לו המשפט. והממשלה בהיות בידה כח כל הצבור כלו תמלא ידה להיות השלטת המחלטת לרדות בחזקה בכל איש יחיד, באשר הוא חלש ממנה. את עוֹל הדת אשר תבחר היא להטיל על קהל עמה, היא הדת הראויה וכל האמונה אשר תאסור היא היא האסורה.

בשיטה מלאה יגון קודר כזה אין מקום לחרות הלב, לאהבה ולרצון, למשפט תבל בצדק ולשלום אמת, לתרבות ההולכת מחיל אל חיל מדור דור, לתקון עולם באחרית הימים ולצדק עולמים, שהם הם משאות נפש תורת ישראל נבאיה וחכמיה. גם מהתבונן במפלאות דברי הימים טחה עין שיטה זו, בהיות בעיניה הכל סובב הולך במעגל אחד, שב על סביבותיו כל ימי עולם, מבלתי יכולת כל גוי ואדם להזיז אצבע חוץ ממנו אף כמלא חוט השערה.

אולם המעט משפינוזא כי כל שיטתו היפך גמור הוא לתורת ישראל, פקד על כל העם הזה ועל התורה הזאת עון פרנסי קהלת אמשטרדם אשר לא התהלכו עמו כאשר עם לבבו, ונבלוּת גדולה נראה בשנאתו הכבושה לעם אשר ממעיו יצא ועל ברכיו גדל, ולתורה הזאת אשר מפי תופשיה רמבם קרשקש ובעלי הקבלה ינק את צוף חכמתו, כי בעוד אשר לדת השלטת הרבה לשאת פנים ולדבר חלקות, עד כי חשב בה גם כל קטנה לגדולה, מצא תנואות ויחפא דברים אשר לא כן על כתבי הקדש וגם על עשרת הדברים אשר האירו פני תבל. וגם אחרי מעט הדברים אשר יצאו מפיו על דבר חקת משפט הארץ אשר בתורה, כי ראויה היא להיות מופת לכל גוי וממלכה מיהר ויסלף דברי הימים ויוסף וינאץ את ישראל.

אולם בעצם השנים ההן אשר זמם שפינוזא לדכא את היהדות ארצה בתוך אחיו פליטי האנוסים הספרדים קמו בעיר מולדתו אמשטרדם ובבנותיה חבל משוררים, אשר שרו בלשונות העמים את תהלתה, וגואלים לקדמוניותיה, ללשונה העתיקה ולספרות תורתה, אשר הוסיפו מקצועות חדשים על מקצועותיה. איש חרש וחושב ושמו יעקב יהודה ליאון טמפלו (מ' אחרי 5431 – 1671), עשה בתבונות כפיו את תבנית המקדש ואת תבנית כל כליו, ואת כל פרשת דברי מלאכתו באר היטב בספר אספמי, אשר תרגמו עברית בשם “תבנית היכל” בדבר הזה ירה אבן פנה לחקרי קדמוניות מלאכת מחשבת בתוך עמו292. חרש חכם זה העלה על לבו כי לתורת ההלכה יש אשר גם מלבד בינת הלב, יסכון גם מראה עיני בשר למען שַוֹת את הענין היטב נגד פניו, ויקם וַיָצַר כמאתים צורות לתתן בספרי התלמוד על יד ההלכות הצריכות להן293. וגם על מיני השירה העברית הוסיף המשורר הספרדי יוסף פֶנסו מין חדש הלא היא שירת העליליה294 בחזיונו “אסירי התקוה”. ושני חכמים יודעי שפת יון ורומי העתיקה העשירו את ספרות עמם בספרי מלים אשר כתבו לתלמוד ולמדרש רבי בנימין מוספיא, רופא נפש כריסטְיַן הרביעי מלך דַנְיא כתב את ספר “מוסף הערוך” ודָוִד די לַארַא כתב את ספר כתר כהונה. כל האנשים האלה אנשי מדע ואוהבי פלספה היו ובכל זאת לא התעו אותם דעות שפינוזא ממעגלותם והחכם הגדול יצחק [אורוביו] די קאשטרו איש חסיד רופא ופלסף מודע מאז לשפינוזא ובכל זאת דבר קשות על שיטתו ועל דעותיו. אָכן יותר מאשר פרץ שפינוזא בחומת בית ישראל, בכלי מפצו אשר הביא מבית נשק הפלספה, חבל בה איש אחר חבל נמרץ ויך אותה מכה רבה אשר לא נרפאה עוד ממנה עד היום. איש פוחז ומתעתע הדובר בשם תורת הקבלה אשר בפחזותו ובתעתועיו חלל לארץ נזר השיטה ההיא אחרי אשר קמו שני אנשים חכמים לפתוח לפניה שערי כל ארצות מושב ישראל ולתת אותה לחן בחכמתם בדרכיהם ובמעשיהם בעיני גאוני אשכנז ופולין ותלמידיהם ובעיני בעלי המדע ואנשי הטעם יושבי נידרלנד ובנותיה.

האחד מהם הוא איש אלהים קדוש רבי ישעיה הורויץ הלוי (מ' 5390 – 1630), רב בפראג ובפרנקפורט, אשר אין ערוך לטהרתו וליראתו את ה' ולאהבתו את ישראל, גדול בתורה כאחד גאוני דורו מחדש חדושים בתלמוד ופוסקים295, לומד ומלמד תורה לאמתה מערער על החלוקים וחושב גם את חקרי תורת הטבע למקור חכמה ויראת אלהים. את כל רוחו הערה אל ספרו ש’ני ל’וחות ה’ברית – שלה – ואל באורו של סדר התפלה אשר קרא296 לו “שער השמים”. בספרים האלה נתכו ההלכה הברורה המוסר הזך וסתרי הקבלה אל מוצק אחד המושך אחריו כל לב טהור. דרכי החסיד הנעלה הזה כבוד תורתו הרחבה. הטו אליו ואל הקבלה ידידות נפשו גם את לב גאוני אשכנז ופולין אשר עד העת ההיא עמדו לה מנגד עד כי נפתחו לפניה שערי הקהלות אשר בארצות ההן.

שני לו בדבר הזה היה רבי אברהם הכהן די הירירה297 (מ' 5391 – 1631) מזרע האנוסים ומצאצאי גוֹנזלבו די קורדובא298 משנה מלך אספמיא אשר התחתנו יחדו. ויהי אברהם אשר נקרא לפנים אלונזו, מלאך מלך מרוקו היושב בעיר קדיש299 האספמית ויהי בלכוד האנגלים את העיר ויוליכו אותו שבי ומקץ ימים קראו לו דרור. אז שם פעמיו אל אמשטרדם ויבא שם בברית, ויקרא את שמו אברהם. וישם לו שם את רבי ישראל סרוג תלמיד הארי למורה תורת הקבלה. ויכתוב רבי אברהם שני ספרים שם האחד “בית אלהים” ושם השני “שער השמים” בלשון אספמיא אשר תרגמו אחרי כן לעברית. ובהיות רבי אברהם תלמיד הפלספה הַפְלַטוֹנית המחוּדשת מאז, העטה את הקבלה מעטה פלספה, ותמצא חן בעיני הספרדים באמשטרדם ובנותיה ויט לבם אליה.

לעומת האנשים הנכבדים האלה אשר נתנו בחכמתם ובמעשיהם את תורת הקבלה אשר החזיקו בה לחן ולכבוד בעיני בני עמם, השביע אותה קלון מכבוד, ויעט עליה חרפת עולם שבתי צבי משיח השקר אשר שמו היה לחרפה ולקללה בתוך עמו.

שבתי צבי הנולד למרדכי אביו בתשעה באב (5386 – 1626) בעיר סמירנא, היה גדל קומה, יפה תאר, שערו נאה וקולו ערב, בודד לנפשו, ושוגה בדמיונות, מפי רבי יוסף איסקפא למד תלמוד, אך לבו נטה אל ספר הזהר, כתבי הארי ואל יתר ספרי הקבלה אשר עליהם הרבה לשקוד, ולקרוא את דבריהם בקול זמרה לוקח נפשות ולב. ויהי מרבה צוֹם וטובל בקיץ ובחרף ביום ובלילה במי הים ונשמר גם מאשה – כי לא קרב גם אל אשתו הראשונה גם אל אשתו השנית אשר השיאוהו הוריו וישלח את שתיהן מפניו בספר כריתות – דרכיו אלה הטו אליו את לב אנשים הולכי רוח אשר חזו בו גדולות ונצורות, וירא שבתי את אמונתם בו ויאמן בנפשו גם הוא, כי בחיר אלהים הוא. וכאשר עשתה לה השמועה כנפים בימים ההם, גם בישראל גם בגוים, כי שנת גאולים קרובה לבא, ויאמר בלבו למי נאוה להיות משיח יותר ממני. וגם דבר הוולדו בתשעה באב, אשר יקוו בני ישראל מעולם כי ביום המר ההוא יוולד גואלם, הוסיף לחזק את לבו. ויחל מעט מעט לעשות זר מעשהו ויהי הוגה את שם ה' באותיותיו מדי קראו בתורה. וירא רבו רבי יוסף איסקפא את מעשיו הזרים ויקרא הוא ובית דינו עליו חרם (5411 – 1651). ויקם שבתי צבי וילך לסלוניקי וינהרו אליו רבים ויתהולל ויצו להביא אליו ספר תורה ויעש משתה לאנשי שלומו ליום חתונתו, לאמר ליום התחתן המשיח עם התורה בת האלהים. וירע הדבר בעיני הרבנים המתונים ויגרשוהו וילך הלוך ונסוע ממקום למקום עד אשר בא עירה קהירו אשר במצרים (5416 – 1656). שם נלוה אליו הנדיב הגדול רפאל יוסף ציליבי אשר מרוב נדבת לבו ואהבתו את התורה היו חמשים תלמידי חכמים אוכלי שלחנו תמיד, ומרוב החזיקו במוסר תורת הקבלה היה צם ומתפלל הרבה, ותחת בגדי תפארתו היה לבוש שק על בשרו. ושבתי הלך ארצה ישראל וירא את יושביה כי דלו וירעבו וכי עשוקים הם מתגרת יד הפחוֹת הרשעים וישב מצרימה אל ציליבי וישלח הנדיב בידו כסף רב מאד לחיותם ולמלא מחסוריהם ויגדל שם שבתי גם בארץ ישראל. ובפולין אספו נזירות קתוליות אל טירתן ילדה קטנה עבריה בת חמש שנים אחרי אשר נהרגו הוריה בידי הקוזקים ושמה שרה. ותגדל הנערה ותיף מאד מאד ותמלט בשנת השש עשרה לימי חייה מטירת הנזירים ותבא משם לעיר ליווֹרנו וַתַעֲבֵר בכל מקום בואה את השמועה כי אותה יעד ה' להיות לכלה למלך המשיח. וישמע שבתי צבי וישלח את אנשיו ויביאוה בכבוד ובתפארת אל קהירו ויתחתן בה אף כי ידע בה כי לא הצניעה לכת. והחתונה היתה ברב פאר בבית ציליבי ותהי אף היא לאבן חן להרבות את מספר מאמיניו. ובשוב שבתי ממצרים לארץ ישראל דרך עזה נטפל לו נתן איש עזה תלמיד רבי יעקב חגיז. ויהי נתן העזתי לשבתי צבי לנביא חוזה חזיונות מעביר קול ומפיץ מכתבים כי הוא אליהו השלוח ממרום לבשר כי שבתי צבי הוא משיח האמת. וירא רבי יעקב חגיז את השגעון הזה כי הולך הוא ורב ויעד בשבתי צבי ויקרא עליו חרם ויחר מאד אף נתן העזתי ברבי יעקב רבו ובירושלם עירו ויסר את ירושלם מגבירה, וישם את עזה הפלשתית תחתיה לעיר הקדש. ועל שבתי צבי נספח שמואל פרימו, איש נוכל מלא ערמה ומזמה, ויהי לסופרו ולאיש ימינו. ויעזוב שבתי את ירושלם ויבא הוא ומחנהו אל ארם צובא, ויקדמוהו יושביה העברים בתרועת מלך, ומשם שב אל סמירנא עיר מולדתו (5425 – 1665), ויקדמוהו בני עירו אשר לפנים גרשוהו בקריאה גדולה יחי אדוננו המלך המשיח! ואחרי אשר הודיע שבתי צבי במו פיו בראש השנה בבית הכנסת באזני כל העם בתרועה ובקול שופר כי הוא הוא המשיח לא היה עוד קץ לשאון והמהומה הלכה הלוך וגדל לבלי חוק להניא כל ראש, ולתעתע כל לב בישראל. איש איש הזניח את מלאכתו ואת משלח ידו למען היותו נכון לעלות לרגלי המשיח לציון ברנה. אלה מזה ענו את נפשם בצומות וסגופים למען כפר על עונותיהם הראשונים. ואלה מזה קדמו את פני הגאולה הקרובה בכנורות ונבלים ומחולות בבתי הכנסת ובמשתה ושמחה ובמחול זכר ונקבה בקרב ביתם. ושמואל פרימו הסופר ונתן הנביא העזתי ועוד חבל נביאים ונביאות נוכלים ונוכלות קוראים בגרון ומריצים אגרות לבשר בכל הארץ את תהלת שבתי המשיח עד כי לבשה רוח עועים זאת גם את קהלות וַנַדִיג, לִוֹרנו ויתר ערי איטליא ואת קהלות אמשטרדם והמבורג ובנותיהן וגם עד פולין הרחוקה הגיעו השמועות הזרות עד כי באחרונה שלח רבנו דוד הלוי – ט"ז – את רבי ישעיה בנו ואת רבי לב הרץ בנו חורגו לחקור את הדבר וישתוללו גם אנשים חכמי לב יודעי מדע מן הספרדים במחולות. ורבים מן הנוצרים וכמריהם היו כמוכי תמהון ויתפלאו על רגשת הרוח ההיא אשר לא ראו עוד כמוֹה ויהיו מודים במקצת וכופרים במקצת. עד כה ועד כה החל שמואל פרימו וחבריו לגלות את לבם כי לעקור את התלמוד ואת כל התורה בא משיחם ויעבירו ביד רמה את הצומות אשר קבעו הנביאים בימי גלות בבל. ותכבד ידם על העם להפוך אותם לימים טובים. וכאשר לא אבה הרב הגדול רבי שלמה אלגאזי לשמוע בקולם ויזעף לב ההמון לעשות בו כלה עד כי נס על נפשו הוא וחבריו מן העיר, ותקטן עוד זאת ויגלו עוד יותר את פני הלוט על כל המדוחים אשר אמרו להדיח את ישראל. ויהי המעט מהם כי קראו לו “מלכא קדישא” לא בושו לשום אותו לאלהים בקראם כל היום “דומה דודי לצבי” ותגדל המשובה עד כי נועז שמואל פרימו להחתים על המכתבים אשר כתב בפקודת אדניו את שמו “אני ה' אלהיכם שבתי צבי”. אך עוד האלהים האדירים שבתי צבי וחבר מרעיו עושים כה וכה, ועוד מלך כל הארץ זה מחלק את כל ממלכות תבל לאחיו ולכל אחד מתלמידיו ופקודה מאת קטן בגוים, מאת שופט העיר באה אליו לעזוב עד תם שלשה ימים את העיר וללכת באניה אל קושטא להתיצב לפני שופט התוּרכים. ויהי בבוא שבתי אל עיר קטנה הקרובה אל קושטא אשר שמה הביאוהו שוטרי קושטא, ויקדם אחד הפחות את האל המלך הגדול במכת לחי נמרצת, וימהר המשיח ויתן את לחיוֹ השנית למכהו.

ובהשפטו לפני מוסטפה פחה משנה השולטן, השפיל את רוחו מאד ויתכחש ויאמר כי לא משיח הוא כי אם רב ירושלמי עני הסובב בארצות לקבץ נדבות. מאת פני שופט נפשו זה הובא אל בית האסורים אשר אסירי דלות העם אסורים שם. והבזיונות האלה לא מנעו את שמואל פרימו מהפץ במכתביהם שקרים בקולי קולות כי אין קץ לכבוד אשר ינחל המשיח בחצר השולטן. בערב הפסח היתה רוח אחרת עם השופטים ויובא מבית האסורים אשר לפושעים הנבלים אל בית הכלא מרווח מקום אסירי המלך. שם הקל שר בית הסהר את עלו ורשיון נִתַן לאנשיו לבא אליו. וַיַקְרֵב שבתי צבי בבית כלאו את קרבן הפסח לו ולאנשיו ויאכל גם את החֵלב ויברך על החלב ברכה חדשה ברוך מתיר אִסורים. בברכה הזאת הפר את חוקות התורה ביד רמה. ויתן חוק להפוך את יום שבעה עשר בתמוז ליום טוב, כי ביום ההוא נגלו אליו האלהים להודיעו כי משיח הוא, ואת תשעה באב ליום טוב כי בו נולד הוא המשיח, ויאמר להשבית את מועדי בני ישראל הכתובים בתורה ולקבוע מועדים אחרים תחתיהם. וכאשר נתנה לו חפשה לכלכל שם את דרכיו כטוב בעיניו, הגדיל את מעשיו בפאר ובעזר רב כיד המלך. השמועה הזאת הוסיפה עוד מאמינים על מספר מאמיניו ויגבה לבו עד להשחית, עד כי הרהיבתהו נפשו להתעלל בקהל עמו להוליכם שולל אל כל אשר יחפוץ כהתעלל בילד קטן פותה, ויעבר קול בכל הארצות כי יום שלשה עשר לחודש תמוז אשר יחול להיות בשנה ההיא ביום חול ביום שני לשבוע, שבת שבתון יהיה, שבת הגדול לבני ישראל בכל ארצות תבל. והעם נתעה כעדר צאן אשר אין בינה בו וישמעו לו וישבותו. כל התעלולים האלה, אשר מצא הפוחז הזה את לבו להתעלל בישראל מיום דעתם את שמו, הכעיסו תמרורים את לב תופשי התורה הנאמנים לתורת אלהיהם התמימה ולמצותיה. אך לא ערבו את לבם לפצות פה פן יקרע אותם המון העם לגזרים. רק הרב איש החיל האחד רבי יעקב ששפורטש הספרדי מלא את לבו כח ומשפט וגבורה להגיד לעמו את פשעם ואת אולתם אפס כי לשוא היו כל תוכחותיו. אולם לשטן הזה קם שטן אחר ושמו נחמיה יליד פולין, איש יודע קבלה אשר גם הוא התאמר כי נביא הוא ויבא אל שבתי צבי ויתוכח עמו שלשה ימים. אחרי כן התחמק ממנו אל אדריונופול וילשן אותו אל שר העיר ויספר שר העיר אל השלטן מוחמד הרביעי אשר היה אז באדריונופול ויקרא השלטן לשבתי צבי להתיצב לפניו ויפקוד עליו לבחור לו אחת משתי אלה, או לעבור כרגע בחרב, או להמיר את דתו בדת האישלם. וַיָמֵר משיח השקר את דתו הוא ושרה אשתו ואחדים מאנשי סודו וישימהו השלטן לשר תורכי וַיִקָרֵא שמו בישמעאל מֶחמֶד אֶפנְדִי.

שֵמע הבֶגד אשר בגד המסית הזה בעמו ובתורתו השיא משאת חרפה על ישראל ויוסף בוז ומכאוב על מפח נפשו. נערים שובבים עפרו בעפר ויקראו מלא אחרי כל איש יהודי אשר נראה בחוצות קושטא. וחמת השלטן בערה ביהודים יושבי ארצותיו להשמידם או לכפר עונם בדמי חמשים רבנים, אשר יסגירו בידו, על אשר לא עצרו את עמם ממשובתו. אך מאת ה' היתה זאת, כי שככה חמת המושל ולא נתן עליהם גם ענש כסף.

אולם בעוד אשר לקחו רבני קושטא מוסר לקרוא חרם על כל איש אשר יזיד עוד להוסיף ולשאת את שם משיח השקר על שפתיו ולהעיד בעם כי אם יעשה איש כזאת ימסרו אותו למלכות, התעודדו השבתאים בסמירנא מן התמהון הראשון אשר הכו בו, להתעות את העם כי הדברים אשר ראו התורכים את שבתי עושה, רק מראה דמיון היו ומדרכו לא נפל דבר. ונתן העזתי ויתר נביאי השקר סובבים בארצות ומפיצים שמועות כי מגדולת שבתי צבי ומקדושתו לא נגרע דבר וכי נפלאות גדולות מתעתדות לבוא בקרוב בעולם. ויקומו רבני סמירנא ויחרימו את כל האיש אשר יתן מדרך כף רגל בביתו לנתן העזתי וחבריו. ובכל זאת לא סרו עוד המהומות בדבר שבתי צבי ונפלאותיו. על המתעים הרבים נוסף רופא חכם איש הולך רוח מזרע האנוסים ושמו אברהם מיכאל קרדוזו. ויתחזק גם הוא להחזיק באליל הזה בשבתי צבי אחרי נפלו, בהרבותו לו מאמינים בצפון אפריקא. ושבתי צבי היה יוצא ובא הנה והנה, מתהלך עם המושלמנים ומתחבר גם עם היהודים ומגנב לב אלה ואלה. אל המושלמנים היה אומר, כי לבו תמים עם האישלם ורק למען הסב את לב היהודים באלפיהם וברבבותיהם אל הדת ההיא הועד גם אליהם. ובאזני היהודים הפונים, אשר לא חדלו עוד להאמין בו, היה לוחש כי רק למען הוצא את ניצוצות הקדושה המפוזרים בין הגוים קבל למראית עין את דתם למען תהיה אחרי כן הגאולה שלמה. ויהי בא פעם בפעם אל בית הכנסת, אך תחת שבעה קרואים היה קורא לתורה שבע נערות בתולות. ככה היה משנה את טעמו ימים רבים עד כי באחרונה נבאש שבתי צבי בשרי תורכיא ויגלוהו אל דולציני, עיר קטנה, אשר יהודים אין בה. במדינת אַלְבַּנְיָא וימת שם גלמוד וערירי בשנת החמשים לימי חייו300 (5436 – 1676).

אמת הדבר כי משיח השקר מת אך שקרי המשיח לא מתו עמו. הן גם אחרים קמו בדור ההוא אשר לבם לא היה שלם עם ישראל ועם התורה אך גם דבריהם גם מעשיהם לא העמיקו לשחת. מעשה אוריאל אקוסטא השיא שם לא טוב רק על נפשו המשוגעה ועל בית דין הספרדי אשר התהלך עמו כבית משפט קתולי. ובכן לא על תורת ישראל תלונת המתלוננים. הסופרים די מודינא ודילמודיגו אשר לבם לא היה נכון עם היהדות המסורה לנו מרבותינו כסו על דעותיהם ולא גלו מהן בלתי אם מעט מזעיר. גם שפינוזה אשר קם לאויב לעמו ולקדשיו, לא התעה כמעט את אחד גם מבני עדתו הספרדית הנוטים אל הפילספיה, ולא הכהה את עיניהם בנגה ברק סגנונו. ומה יפלא הדבר כי מרבית חכמי הגוים, אשר דעות שפינוזה קנו את לבם בחדושם ובדיוקן, לא פקדו על בני ישראל את העונות אשר טפל עליו האח הנפשע הזה, כי אם אצלו עליהם מתהלתם אשר הללו אותו ואת חכמתו, באמרם כי כשרונו המופלג מורשה הוא לו מישראל עמו החכם והנבון, אמנם האחד אשר נתן את שם ישראל לחרפה ולכלימה בתעתועיו ובתעלוליו, ואשר הרבה את חלליהם חללי הרוח גם בדורות רבים אחרי מותו, הוא רק מורה השקר, משיח השקר, שבתי צבי, הוא לבדו הוא ולא אחר.

ועל הרבנים התמימים נחה מעין רוח רבותיהם הגאונים, אשר היו בימי השמדות, אשר שקדו על “תקנת השבים” ויכירו כי התועים התמימים אשר נוקשו אחרי האליל הזה, כי לא מזידים היו כי אם שוגגים או אנוסים, אשר עיפה נפשם למסיתיהם ולמדיחיהם. ויקראו חרם חמור על כל איש אשר יזכיר אל הנתעים האלה את עונם אחרי שובם מדרכם לאמר אחרי השליכם מידם את השקץ הזה.

אם יאמר לגבר, אשר נפל בעצומי אריה משחית וימלט ממנו, איש מצליח, היה עם בני ישראל בדור ההוא עם מצליח, בצאתו בשלום בלי פגע מיד הממלכות המושלמניות אשר לא פקדו את עון שבתי צבי אשר שם במעשי תעתועיו את ארצותיהן למרקחה. כי אם אמנם עזה היתה עדי רגע חמת השלטן כמות, הלא רפתה רוחו עד מהרה, וישראל הוסיף לשבת לבטח בארצו כתמול שלשם. ומוּלַי ישמעאל מלך מרוקו, אשר עלה בעת ההיא על כסאו, המעט ממנו כי הקל מן העל אשר החל אביו להכביד על ישראל, ויטב להם ויקם מתוכם אנשים לשרי ביתו וליועציו. לא כן התהלכו ממלכות הנוצרים עם אבותינו בעת ההיא. המלכה מרים חנה, מזרע המלוכה האוסתרית, המושלת באספמיא, אשת כסילות משמרת הבלי שוא, שמעה לקול כמריה ותגרש את היהודים מעיר אוֹרַן, מַצַרְכִבִיר ומיתר ערי צפון אפריקא אשר סרו אז לממלכת אספמיא (5429 – 1669). וכמעשה האם מעשה הבת, כי מרגריתה בתה הקסרת האוסתרית, בת מקשבת למוריה הישועים עשתה להם נחת רוח ותצק לבעלה ליופולד הראשון קיסר אוסתריא ותאלצהו לגרש את היהודים מוינא עיר המלוכה. ויצרו יהודי אשכנז בצרת אחיהם וירבו צום ותפלה. אך גם מאמצי הנדיב האדיר יצחק טֵישֵירא301 הספרדי מהמבורג וגם דברי כריסתינה מלכת302 שודן, גם מכתב מוסר הגרף יֶרְגֶר האוסתרי אשר ענה בפני הקסר בלי כל משא פנים, כי גלות היהודים מעשה עול הוא, לא הועילו מאומה כי גרשו אלף וארבע מאות נפש ישראל יושבי וינא (5430 – 1670). ויאסוף הקיסר אל חיקו מאת אלף גולדן במחיר מקום מושב היהודים, אשר הואיל סוד זקני העיר לקנות ממנו, ועל מקום בית הכנסת בנה בית תפלה לקתולים ואת בית מדרש הישראלי אשר ארבעה ועשרים תלמידי חכמים שקדו שם יומם ולילה על תורת ה', וכל מחסוריהם נתנו מיד הנדיב זכריה הלוי, גם בית המדרש הזה הפך לבית תפלה לקתולים.

ובאספמיא מקום התופת בערה עוד כאש רשעה כתמול שלשם. ובלב האפיפיור וכהניו ברומי החלו להתרחש רחשי אדם ויועץ למעט את כח הבולשת לבלתי מרר עוד את חיי האנוסים, ולבלתי חשוב אותם עוד כצאן טבחה. לשמע הדבר הזה קנא בית משפט הדמים קנאה גדולה ולשם מחאה גלויה על מחשבות האפיפיור, הכין חבר הכהנים המרצחים במת מאכולת אש לאנוסים גדולה ואכזריה מאין כמוה. בתוך מאה ושמונה עשרה נפשות אשר העבירה הבולשת באש, העלתה כליל לאשים שבעים נפשות נקיות וטהורות אנשים, נשים, נערים ונערות מבני ישראל. והקדושים האלה קדשו את שם אלהי אבותיהם ברוח גבוהה בעוז והדר, ויהיו בהם אנשים אשר קפצו בשמחה אל הלהבה (5420 – 1682 303), יתכון על האומללים הנהדרים ההם מליצת אחד פליטיהם:

הָאֵש וְהָעֵצִים סָבִיב וְהַבִּרְכַּיִם לֹא כָּרְעוּ לַבָּעַל.

גם פורטוגל הקטנה לא בושה מאספמיא אהובה הבכירה ויקריבו גם כהניה זבחי אדם מבני ישראל על העצים על האש אשר על המזבח (5422 – 1682).

ותחת קנאת הכמרים מורדי האור אשר באספמיא ופורטוגל, קמה ביתר ארצות הנוצרים אשר החלו להשכיל בדורות ההם, תחרות הסוחרים אשר מקנאתם בסוחרים היהודים שמו את כל לבם להוציא עליהם דבות שוא להעיד שקר וגם להשליח בם את האספסוף הפרוע. ומעמד בני ישראל בתורכיא, אשר בכל היותו נופל ממעמדם בימי השולטנים הראשונים, עוד נעלה היה על מצבם באירופא, היה לרוכלים הנוכלים לפתחון פה לשום עלילות דברים על בני ישראל כי ידם נכונה בסתר עם התרכים אשר פרצו פרצות בעת ההיא בארצות אירופא. ותמר נפש העמים על היהודים. וההמונים הבוערים, אשר בחכמתם בגבורתם ובישרת לבם לא תמצא ידם להושיע לארץ מולדתם, כי מכל אלה אין ביד חיתי אדם אלה מאומה, נכונים הם תמיד לשמש באגרופם הגס ולקצות ביהודים. בעיר קטנה אונגריש ברוֹד במדינת מֶהרן הרגו הנבלים ארבעים נפש מבני ישראל ולעיני שרי החיל האוסתרי באין מחריד.

גם עד איטליה נגעה העם התגרים, אשר צרה עינם בעסקי היהודים להשליח בם את האספסוף, אף כי שם מצאו המונים המונים מדלות העם את מחיתם מיד עשירי ישראל. קהלת ונדיג אשר מספר נפשותיה עלה עד ששת אלפים העסיקו הָעַבְדָנִים304 העשירים העברים בבתי מַגְנִיוֹתֵיהֶם305 ארבעת אלפים איש מדלות העם הנוצרים. כי המעט כי לא נתן איש את כספו בנשך התחרו בני ישראל עם יושבי הארץ, גם במליצת שפת איטליא, גם בכל המדעים ושתי נשים עבריות משוררות עשו להן שם בדור ההוא. שם האחת שרה קופיא סולם ושם השניה דבורה אַסְקרֶלִי306 אשר הקדישה את עט שעשועיה לתרגם מעברית לאיטלקית צרופה, תרגם נאה ומכון לטעם שפתנו מקדם, את שירי הקודש האלה: התוכחה לרבנו בחיי הספרדי אשר בסוף ספר חובת הלבבות, את הודוי הגדול לרבנו נסים, את סדר העבודה ליום הכפורים אשר לספרדים ופיוט “מעון השואלים” לרבי משה ריאטי בעל ספר מקדש מעט. יפי מליצת סופרי היהודים בשפת איטליא אשר אהבוה ויטפחוה ועשר מדעיהם נתנו אותם לחן ולכבוד בעיני רבים נכבדי עם הארץ. אולם גם בתוך סוחרי איטליא נמצאו עוינים את היהודים על אשר הצליחו בעסקיהם, ויחרשו עליהם רעה ויחפאו עליהם דברים אשר לא כן, ויקם הרב שמחה לוצאטו אחד מרבני ונדיג וישב את דבריהם אחור במגלתו האיטלקית “מאמר על מעמד העברים” הכתובה בטוב טעם ובמועצת ודעת. ויוכח כי הסוחרים היהודים ברכה הם למסחר הארץ ולחבריהם הסוחרים האיטלקים. ובקהלה העתיקה שתו רוקמי הצמר את ידם עם האספסוף ויפשטו על בני ישראל בתשעה באב בשבתם בבית הכנסת על הארץ לקונן את קינותיהם ויתגוללו עליהם כי להתפלל על תשועת התורכים נועדו שם ויאמרו לפרוע בהם פרעות ולבוז את בתיהם גם עלילת דם החלו לעולל עליהם. אך שר העיר הפיץ את המתגודדים מעל גרות היהודים ביד חזקה ופקודה נמרצה באה גם מאת נשיא ונדיג להגן על ישראל.

ובאלזס אשר סרה בעת ההיא למשמעת מלכי צרפת אבדה במסבי עיר מיץ נערה קטנה בת אכר וישימו בעלי המלאכה אשר גם עינם היתה צרה בישראל עלילות דברים על רוכל יהודי עני ושמו רפאל לוי כי הוא המיתה וינגדוהו וימיתוהו, ויאמרו לפקוד את עוֹנו אשר לא העוה מימיו על כל הקהלה וילך איש סוחר יהודי ושמו יונה סַלְוָדוֹר פריזה, ויט את לב הכמר החכם ריכרד סימון, ויכתוב מגלת סניגוריא כי נקיים בני ישראל מעון זה וכי דם רפאל לוי השפך דם נקי הוא. וימהר יונה ויפרוש את המגלה לפני שרי המלך. למן העת ההיא שם המלך לודויג החמשה עשר לחוק כי כל אֲשַם דין נפשות אשר יאשם איש יהודי, עד שופטי המלכות יבא ולא לפני בית משפט אחר.

והקללה אשר הביא קסר אוסתריא בהגלותו את בני ישראל מוינא הפך כמעט לברכה החורי307 הגדול פרידריך וילהלם מברנדנבורג באספו חמשים משפחות מהם אל ארצו, וימלא את ידם לשבת בארצותיו בברנדנבורג ובפרוסיא וחברותיהן, ולסחור בארץ כטוב בעיניהם. ובדבר הזה ירה אבן פנה לעדת ישראל הגדולה השוכנת כיום בממלכת פרוסיא ובנותיה. ויפטור את המשפחות העבריות האלה ואת המשפחות אשר בהַלְבֶרְשְטַט וקְלֵיֶא וביתר הערים, אשר כבש ואשר נפלו לו לנחלה בברית שלום וֶסְטְפַל, ממֶכס הגוף המחפיר אשר היה מוטל על כל היהודים באשכנז. וישמח לקראת בני ישראל אשר באו מהמבורג מגלוֹגוֹ ומערים אחרות לגור בארצו, כי חדה היתה עין המושל הפקח להכיר את כשרון העם הזה. כי זה כמה בחר באיש יהודי, ברבי אליהו גומפרץ הרב לעיר אֶמֶרִיך, לשום אותו לאיש סודו ולאיש עצתו ולשֻמו למלאך שלוח לממשלת הולנד, אשר קדמה את פניו בכבוד שרים ואת האשכולה308 אשר כונן פתח גם לבחורי ישראל, אף תמך ביד נדיבה ביד שני תלמידים עברים אשר למדו שם, ואשר אחד מהם קנה לו שם אחרי כן בתוך עמו, הלא הוא רבי טוביה הכהן הרופא בעל ספר מעשה טוביה. ובהתרגש עלילת דם להתעולל בארצו כבש אותה החורי בידו החזקה.

אמת הדבר כי ההנחות אשר עשה החוֹרי מברנדנבורג ליהודים הבאים אל ארצו לא באו מרביתן בלתי אם לשם תועלת ורק המעט מהן היו פרי רוח נדיבה. בכל זאת אין לְנַכֵר אותות רוח חדשה הרת דעות ישרות על דבר ישראל ותורתו אשר החלה להתפעם בארצות אירופא. הן אמנם כי דבות השוא, עלילות השקר וחקי העמל, עוד לא סרו, בכל זאת החלו העמים להכיר את רשעת הכמרים גם הקתולים גם הלותרנים ואכזריותם, ולא בכל עת נתנו להם המושלים והשופטים לבצע את מזמותיהם ואת עלילותיהם.

וחכמי לב אנשי אמת קמו בקרב העמים אשר תורת ישראל וספרי נביאיו פקחו את עיניהם וירוממו בבור לבם ובנקיון כפיהם את ערך גוי עתיק ימים זה, באשר זקן לאומים הוא וגוי צדיק מדור דור, וישכילו להשתומם על ארך ימיו ועל כח רוחו כי איתן הוא, יודע ערכו ומשתמר בטהרתו. וירבו לשבח ולפאר באזני גויי הארץ את תורתו כי תורת אלהים אמת היא ואת חכמת חכמיו ואת ספרות סופריו בכל דורות גלותו כי רבה היא. וילך הלך ורב מספר סופרי העמים אשר קמו בספריהם למליצים לישראל ולמוכיחים לנוצרים את חטאתם הגדולה אשר חטאו המה מלכיהם כהניהם ושריהם לישראל עם ה' בגזלם את משפטם ובנכלי הבליעל אשר נכלו להם.

חכמי אנגל והולנד היו הראשונים בדבר הזה, ומשם עברה הרוח גם אל בחירי חכמי יתר גויי אירופא. קרוֹמְוֶל המושל הגדול באנגל הביע את רוחו לאמר: “מאד נכמרו רחמי לעם העשוק הזה אשר בו בחר ה' לתת לו את תורתו”. ואדוארד ניקוֹלי כתב מלה עפה על רוממות “העם הנדיב עם בני ישראל” את דברי המגלה הזאת הוא חותם בשבועה כי אהבת ה' היא אשר המריצתהו לכתוב אותה ולהפיצה למען גלות למוסר את אזן אנגל כי כל התלאות אשר מצאו אותה ענש הן על אשר רדפה לפנים באף את הגוי הקדוש ותגרשהו מארצה והעון הכבד הזה לא יכפר לה עד אשר תשוב לאסוף את נדחיו אל ארצה באהבת אחים כי כגמול אשר יגמלו הגוים את עם קרובו יגמול אותם אלהים. – ותומש קוליר309 כתב: “בואו ונרוממה את שם ישראל, כי קרוב היום אשר יעמוד העם הזה בראש הגוים, ואז מבורך יהיה האיש אשר תמצא ידו להחזיק בכנף איש יהודי ללכת אחריו”. וסופרים ושרי צבא היו בימים ההם בקרב הפוריטנים אשר יעצו לשבות באנגל ביום השביעי תחת יום הראשון, לשום את חוקת המשפט אשר בתורת משה לחוקת משפט ממלכתה ולהעמיד את מכסת נפשות קריאי המועד באנגל על מספר שבעים כמספר הסנהדרין אשר היו לפנים בישראל. וגם בהולנד נאמרו ונכתבו כדברים האלה לרוב על ישראל ועל היהדות. וַיִנָבֵא פְיֶר יִרְיוֹ310 מטיף הוגונוטי בעיר רוטרדם בספרו “למלאוֹת דברי הנביאים” כי לגדולות ונפלאות באחרית הימים יעד ה' את העם הזה. ושר אחד משרי ארץ דַנְיָא ושמו אוליגר פוֹלִי311 עשיר גדול מאד ונכבד, ערך מכתבים אל מלכי אנגל וצרפת להשיב לישראל את ארץ אבותיו וליורש העצר הצרפתי גלה את לבו בלי משא פנים כי רק בגאולת ישראל יכפר עון הדם הרב אשר שפכה מלוכת צרפת הקתולית בליל חתונת הדמים. וסופר קתולי פיטרוס סְפִית312 מעיר וינא אדוק מאד בדתו, אשר בראשונה כתב ספר לספר תהלתה, נפקחו אחרי כן עיניו לראות ולהכיר את השקרים אשר יטפלו הכמרים והנזירים על ישראל למען הצמיתו ותגעל נפשו בכהני “הדמים והמרמה” ויעזוב בחמת רוחו את ארצו האוסתרית ואת דתו הנוצרית לבלתי היות לו עוד חלק וזכרון בעדת האכזרים השופכים כמים את דם העם אשר נתן אותו ה' בכור עליון על כל הגוים וילך אמשטרדמה ויבא שם בברית ויקרא את שמו משה גרמַנוס ויהפך לאויב לדת הקתולית.

הרוח הזאת אשר נחה על חכמי הגוים בדורות ההם להוקיר את ערך עם ישראל הטתה את לבם להוקיר גם את ספרות ישראל לכל מקצעותיה. יוחנן בוכסטורף, (מ' 5389 – 1629) פרופיסור בעיר בזל, אשר בא בכתובים עם חכמים עברים באמשטרדם, באשכנז ובקושטא הוציא ספרים רבים על דבר ספרות ישראל ושפתו העברית והוא יסד את ספר “המתאים” – קוֹנקוֹרדנץ – לכל השמות והפעלים העברים בשֻמו לו לעינים את ספר מאיר נתיב ליצחק לבית נתן313 ובנו יוחנן בוכסטורף השני השלימו. אף הגדיל בוכסטורף השני לעשות בתרגמו לשפת רומי את מורה הנבוכים ואת ספר הכוזרי. והסופר האנגלי הנריך מורוס, והסופר קנור לבית רוזנרוט מעיר זולצבַך במדינת בַוַרְיָא שמוּ את פניהם אל תורת הקבלה וישגו בה. ויט אליה גם לַיְבְּנִיץ ראש פלספי גרמניא, ויהגה בה. ולעומת זה ישרה בעיני מלכי שודן כרל האחד עשר וכרל השנים עשר, כת הקראים, אשר נדמו בעיניהם במתכֻנתם אל הרבנים, כהרופורמים במתכֻנתם אל הקתולים, וישלחו המלכים האלה מלאכים אל הקראים אשר בפולין לחקור את דרכיהם ואת ספרותם. ופרופיסור אחד בעיר לֵידֶן ושמו טריגלנד שלח אגרת אל הקראים האלה לחקור על אודותם. אך מעט היה השכר אשר העלו החוקרים השואלים האלה בעמלם כי מרבית הקראים היו נבערים מדעת, ולא ידעו להגיד מאומה על ראשיתם ועל דברי ימיהם314. ושלשת הספרים315 אשר הוציאו חכמיהם לשם תשובה, עדים הם על קצר דעת כותביהם, אשר תחת פרי תבואה הגשו מלא כף קש יבש, לשואליהם החכמים הנכבדים.

תחת שתי כתי החכמים, אשר אלה שלחו ידם לתורת הקבלה ואלה לתורת הקראים, הטה וִילְהֶלם סוּרֶנְהוּיִז316 ההולנדי חכם צעיר לימים יקר רוח וטהר לב, את שכמו באהבה אל המשנה, להגות ולהעמיק בה ולתרגם אותה ואת פירושי רמבם וברטינורו שעליה, מראשה עד סופה לשפת רומי צחה ברורה ומבוארת. ויהי המעט מסורנהויז כי הקדיש את מבחר ימי חייו אל העבודה הקשה. ויאמן החסיד הנכרי הזה, כי גם המשיח פרי רוח אלהים היא כחמשת חמשי התורה וכיתר ספרי הקדש, וכי העם אשר לו נתנו המקרא והמשנה, לו הכבוד ולו התפארת העתיקה, אשרי העם ההולנדי אשר זכה להיות למגן לנדחי העם הזה והארץ ההולנדית אשר היתה לו למפלט ולמבטח. ואוי לחכמי הנכר ההם אשר אחרי שבעם את הטוב מן הספרות העברית, ישליכו על ישראל בעל הספרות ההיא שקוצים, כמשפט שודדים אכזרים אשר אחרי פשטם תמימים עוברי דרך ידושו את בשרם הערום בשוטים, ושלחום מעל פניהם בעירום בחסר כל וגם במכאובים.

ומי יודע אם לא כון החכם החסיד ההולנדי בדבריו הנכוחים והנמרצים אל חכמי גרמניא אשר גם הם קראו הרבה בימים ההם בספרי ישראל ופרי קריאתם היו עלילות דברים או שנאת מות לישראל. יוהן וִילְפֶר מנירנברג פשפש ומצא בסדורים הקדמונים כי היה כתוב בהם בתפלת “עלינו לשבח”: “שהם משתחוים להבל וריק” וכי כבר התגוללו המומרים החנפים על אחיהם מלפנים, כי מלת “וריק” ומלת “ישו” שוֹת הן בתכן חשבון אותיותיהן. על כן הפגיע בפרידריך הראשון מלך פרוסיא, ויעתר לו המלך להפקיד שומרים נוצרים בבתי הכנסיות אשר ישמרו את פי החזן אשר יש לו לקרוא את התפלה בקול רם ולהקשיב היטב היזיד לקרוא שהם משתחוים להבל וריק אם לא. – ויוחן כרישטוף וַגֶנְזַיִל, פרופיסור לתורת המשפטים בעיר אלטורף, היה מלקט בספרות העברית את כל דברי הבקרת והתוכחות, אשר בקרו ואשר התוכחו סופרי ישראל בדבר הנוצריות, ומעלה אותם על ספר אשר קרא לו “חצי אש השטן”317 ובכל זאת לא היה שונא ישראל וידבר קשות על הנוצרים הרודפים באף את היהודים הממררים את חייהם ומגרשים אותם מארצותם. אך אולת קשורה היתה בלב וַגֶנְזַיִל כי ספר קטן ונקלה “מעשה ישו”, אשר בדה מלבו אחד השוטים, ספר מקרא הוא לכל בני ישראל, על כן הפציר במושלי הארצות להשביע את כל היהודים יושבי ארצותם בשבועת האָלה כי לא יקראו ספר קטן זה וכל הדומים לו, וכי משפט בקרת ספרי העברים המסור מיד הקהלות אל הרבנים לחרוץ אם ראוים הם לצאת לאור אם לא, יקח מידם וינתן ביד מבקרים נוצרים. ולפי דרכו לא שכח לדבר על לב המושלים הלותרנים לבקש דרכים להפנות את ישראל, לא באכזריות רשע כי אם בתחבולות נוחות, אל הנוצריות.

בתוך סופרי הגוים הצדיקים והבינונים אשר רבו במאה ההיא, קם איש צר ואויב הלא הוא יוחן אַנְדְרֵיאַש אַיְזֶנְמֶנְגֶר פרופיסור ללשונות הקדם, שגם העברית אחת מהן: החנף הזה התגנב כאיש שלום אל בתי בני ישראל בפרנקפורט ויגנב את לבם ויחלק להם לשון, באמרו כי יש עם לבבו להתיהד, למען התבונן אל דרכיהם לנבל אותן אחרי כן ולתת אותן לצחוק ולמחתה ולהפוך בזעם לשונו את צוף דבשן למרורות פתנים. בפיו דבר שלום ליהודים בהיותו עמם. ובתוך ביתו כתב ספר גרמני בשם “מחשוף מצפוני היהדות”318 אשר בו שב על קיא הכמרים צוררי היהודים למימי הוסתגותים עד הדומיניקנים ועד לותר ותלמידי תלמידיו, ויחדש ויחיה ברוח פיו את כל העלילות הנתעבות גם את אלה אשר כבר הכחישון האפיפיורים והקסרים זה כמה, ויעד את פניו להגיד כי העדיות הכתובות והחתומות ההן מזויפות הן. סוף דבר כל הספר הזה, על פי תכונת ענינו סגנונו וגם שמו, איננו כי אם קול קורא אל המוני הנוצרים להקהל להשמיד להרוג ולאבד כל זכר לשארית ישראל כי שוה המשקר הבליעל לנגד עיני הקורא את דמות העם הישראלי כגוי אשר אין לו מלאכה אחרת בעולמו כי אם לחרף ולגדף כל היום את הנוצריות לחלל את קדשיה בשאט נפש, ולהתנכל ולארוב לנפשות הנוצרים, לחייהם, לקנינם וגם לכבודם. אולם כל עצם מגמת מעשהו היה הבצע, כי כאשר נבהלו פתאם יהודי פרנקפורט, אשר התהלכו עמו בתמם, מפני הרעה הנשקפת להם מספרו בקש מידם שלשים אלף תלר, אז ימסור בידם את פעלו להוציא אותו לבית השרפה. אך יד היהודים לא השיגה בלתי אם לשקול את חצי המחיר אשר נקב בעד שקריו. אולם עד כה וכה עמד רוח והצלה ממקום אחר, כי העשיר האדיר והנדיב שמואל אוֹפֶנְהֵים, אשר קרא הקסר ליופולד אותו ועוד כמה משפחות ישראל לשוב אל וינא, אחרי גֵרש אותם זה כחמש עשרה שנה, דבר על לב הקסר הקתולי ויחרם את ספר הצורר הלותרני, ויוציא דבר שלטון ויסגרו אותו וישימו את חותם הקסר על המסגר, לבלתי ראותו עוד אור. וכל מאמצי פרידריך הראשון מלך פרוסיא, אשר חלה במכתבו את פני ליופולד, ואחרי כן את פני בני הקסר יוסף הראשון, שבו ריקם. וימת המלשין הנבל מכאב לב, מקלון ומעוני וממצוק אשר הציקוהו נושיו, כי גם את כספו גם את כספם השקיע במעשה רשעו זה. ואף כי ספר המחשוף הזה, אשר אסר הקסר הקתולי, הודפס אחרי כן בקניגסברג ברשיון המלך פרידריך הלותרני, לא הרבה לשחת בימיו אך בכל זאת עודנו שרש פורה רוש ולענה עד היום כי כל סופר מכתב עמל, הבא למלא ידו להוציא דבות שוא, יקטוף לו ממנו פרי כחש. ושם בכליו.

כמעשה איזנמנגר עשה גם רופא וכמר לותרני ושמו יעקב גֵ’זְיוס319 ממדינת פריזלנד. על שני ספריו המלאים רעל ענה יצחק ביבא320 חכם וסופר מהיר מישראל בהולנד, בספר לטיני אשר קרא לו “נקמת דמים”321 אשר בו הרבה להמריץ את דבר הנבלה הבזויה לעולל עלילת שקר הלא היא עלילת הדם אשר בה מררו המפגנים את חיי הנוצרים המדכאים בעת ההיא ועתה אחרי אשר גברה ידם לא ידעו כמרי הנוצרים בשת למרר בעלילת השקר ההיא את האמללים המדכאים תחת ידם. גם החכם והמליץ הנעלה יצחק קרדוזו מזרע האנוסים, כתב בשפת אספמיא ספר “יתרון העברים”322 אשר מלבד אשר הוא מגלה את קלון עלילות צוררי היהודים הוא מדבר בגאון ועז על ערך עם ישראל בטעם רבי יהודה הלוי וברוחו לכל שיטתו.

ובכן תראה עיננו, כי אף כי קמו אנשי חכמה וכבוד בקרב העמים לרומם את ערך היהדות ולהודיע את כבודה בגוים, לא תמו עוד מליצי אָשם עושי עט שקר. אפס כי גם בני ישראל לא שחו עוד לגבי שוטניהם כבראשונה, גם השמות אשר קראו יצחק ביבא ויצחק קורדוזו לספריהם יענו כי לא הורידו לארץ ראשם בדברם את אויביהם. ולעומתם החלו גם מושלי הארצות להתהלך עם ישראל בדרך נוחה הרבה יותר מתמול שלשם. הן פרידריך הראשון למושלי פרוסיא, אשר שם כתר המלכות בראשו, לא שם את עיניו לטובה בישראל, כאביו פרידריך וילהלם החורי הגדול, בכל זאת לא שת לב אל דברי המומרים המלשינים אשר הכו את היהודים בלשון וישב אותם ואת דבריהם ריקם. אף נטה אזן אל האיש הנכבד יששכר באֶרְמַן מעיר הַלְבֶרְשְטט, ויצו להקל מגזרת המשמר אשר שמו בבתי הכנסת בדבר תפלת “עלינו לשבח”. והנסיך החסיד כְרִישְטְיַן אוֹגוּסְטְ מושל מדינת פַלְץ־זולצבך, האוהב את לשון העברית והנוטה לתורת הקבלה, העביר קול בארצו וידבק גליונות על קירות הבתים כי כל האיש אשר יזיד להוציא דבת עלילת הדם, או אשר יעלה רק את זכרה על שפתיו קשה יענש.

פרי תבואת החזון אשר חזו בחירי חכמי העמים במאה החמשים וחמש על ישראל, הוא ספר דברי הימים לדת ישראל בשפת צרפת אשר כתב יעקב בַסְנַז323 אף כי כמר רפורמי היה, ועיניו טחו עוד מראות את חזון עם ישראל בעצם טהרתו, בכל זאת אדם כשר היה. והרעות אשר המיטו רשעי ארופא על ישראל נגעו עד לבו. עד כי העיר למוסר את עיני הגוים לסור ולהתבונן אל גורל העם הזה ולשום אותו על לב: “כל גויי הארץ נוסדו יחד על ישראל להצמיתו ולהשמידו. והסנה הבוער באש מימי משה לא אכל עוד עד הנה. מכל ערי תבל גרשו אותם אויביהם וכל ערי תבל מלאו אותם. ממלכות אדירות אשר רדפו אותם כבר ספו תמו וזכרון אין להן עוד והעם המרדף זה עודנו מלא חיים”. – ספר זה איננו עוד פעל תמים וכליל אך בכל זאת רב ערכו, כי לתמו פוקח הוא את עיני חכמי העמים לראות ולהכיר כי לא עדר צאן ולא ערב רב המון חשכים עם בני ישראל, גם בגלותו. כי אם גוי שומר תרבותו, משתמר בטהרתו הולך וגדול מוסיף ומרחיב. והמעט כי איננו נופל מכל הגוים התקיפים לכל דבר רוח ולב כי אם בכמה פנים הוא נעלה עליהם.

ככל אשר הגדיל בסנז בספרו באזני העמים כי ישראל הוא עם אשר גדול מאד ערך דברי הימים אשר לו גם בגלותו. ככה הגדיל תלמידו יוחן כרישטוֹפוֹרוֹס וולף פרופיסור ללשונות בני הקדם בהמבורג בספרו “מערכת ספרי עבר”324 אשר בו תראה עין בן הנכר כי ספרות גדולה ורחבה מתחלקת למקצועות שונים, נוצרה לישראל בגלותו. ואם בחרב מלאה דמים נגרע ערכו מכל יתר גויי הארץ רב חלקו מאד בממלכת החכמה והמוסר.

וגם לכל דבר אשר בקרב ישראל מבית, יחשב הדור הזה אשר עליו דברנו בזה, על בחירי הדורות אשר היו לפניו. מגדולי התורה די לנו להזכיר את אנשי השם האלה הגאון האדיר ואיש האמת רבי צבי אשכנזי (מ' 5478 – 1718) ראש ישיבה באלטונא רב לעדת האשכנזים באמשטרדם ובאחרונה בלבוב. לרבי חיים בנבנישתי (מ' 5433 – 1673) רב בסמירנא יאמר באמת ובמשפט שר התורה, כי אין קץ לידיעתו את התלמודים הפוסקים והתשובות הנשקפת מספרו כנסת הגדולה אשר כתב על ארבעת חלקי השלחן הערוך. רבי חזקיה די סילוא (מ' 5458 – 1698) בעל פרי חדש לשלחן הערוך דומה הוא בעומק בינתו הרבה, בעזו וברחב לבו לר’בנו ש’למה ל’וריא – רשל – ובקרב גדולי אשכנז קמו רק מעטים כרבי יאיר בכרך, (מ' 5462 – 1702), רב בוַרְמַיְזא בעל תשובות חות יאיר, אשר שם לאחדים בידו את התורה השלמה כאחד הגאונים ואת מדעי החול כאחד אנשי המדע המובהקים. ורבנים אשר שמו את המדע לחפץ בידם להגן על תורתנו היה רבי דוד ניטו (מ' 5488 – 1728) רב לעדת הספרדים בלונדון, אשר רב בספרו “כוזרי שני” את ריב תורתנו המסורה, מיד הקראים המתפרצים מפניה ורבי יהודה ליאן בריאל (מ' 5482 – 1722) רב במנטובה באיטליא רב את ריב היהדות בספריו האיטלקים מיד צורריה הנוצרים. וגם מקום סופרי אוצרות זכרונותינו לא נפקד בדורותיהם. האחד היה הרב רבי דוד אשכנזי קונפורטי (מ' 5431 – 1671) בעל ספר קורא הדורות, אשר בו רשם את שמות חכמי ישראל ואת זכרון מעשיהם מראשית ימי הסבוראים עד ימי דורו. והשני אשר הגדיל ממנו, הוא הגאון השוקד, הענו והצנוע, רבי יחיאל היילפרין (מ' 5485 – 1725) רב בעיר מינסק, היה בקי בכל חדרי תורה ורוח סדר תחיה את כל ספריו325 הוא כתב את ספר היקר סדר הדורות אשר היה למורה דרך לכל החוקר את דברי ימי חכמי עם ישראל, ויתרון היה לספר זה על כל בני מינו כי מעשה גאון מובהק הוא. ובכל מרחבי התלמודים אין נאמן בית יוצא ובא בכל יתר סופרי הזכרונות כמהו. גם נדיבים אנשי מעשה התנוססו בימים ההם אשר אהבו את עמם בכל לב ויתמכום בכבודם בעשרם ובעצתם כשמשון וֶרְטְהֵים וכשמואל אופנהים ובן אחיו רבי דוד אופנהים, (מ' 5496 – 1736) אשר באהבתו את ספרות תורת ישראל פזר עשר רב לאצור אוצר ספרים אשר עשה לו שם גדול בישראל ובעמים.

אולם את כבוד הדור הזה חללו השבתאים הפוחזים ההוללים נביאי השקר, אלה הטיפו לתענית לטבילות ולסיגופים ואלה לזמה לתפלות, אלה מקבלים עליהם את דת האשלם במלואה ואלה מקבלים אותה למחצה ומסתפחים על הדונמים הם השבתאים המסתתרים בעיר סלוניקי. ואף כי כבר נפקחו עיני הרבנים הספרדים בצפת, טריפוליס, ליווֹרנוֹ, סמירנא ואדריאנופל ויחרימום ויגרשום מקהילותיהם ויד המלכות נכונה עם הרבנים, בכל זאת תרו המתעים וימצאו מקומות לצודד נפשות במדותיהם ותעלוליהם. יעקב קירידו איש הזמה אחי האשה הפרוצה אשת שבתי צבי האחרונה המיר, אחרי הרבותו את תועבותיו, הוא ואנשיו את דתו בדת האישלם ולא השאיר מן המצות בלתי אם את מגלת שיר השירים ויאסף אל עדת הדונמים. מרדכי איזנשטט איש מסית ומדיח התעה במדברותיו, המלאות רזי רזים, המונים המונים בהונגר, ביהם ומהרן איטליא ופולין ויהודה חסיד מדובנא איש שוגה ומשגה וחיים מלאך איש מרמה הרביצו את תורת שבתי צבי בפולין, עד כי גרשום רבני הארץ ויצאו הם וכאלף ושלש מאות איש עמם לארץ ישראל וימת יהודה חסיד בימים הראשונים לבואו ירושלמה (5460 – 1700) ואנשיו נפוצו, מקצתם התנצרו ומקצתם קבלו את האישלם. וחיים מלאך התחבר אל שמואל פרימו הסופר לשבתי צבי ויוסיפו להתהולל, ויהיו מציבים את פסל שבתי צבי בבית תפלתם בתוך ומרקדים סביבותיו ויורו לאנשיהם מין אמונת אלהות משולשת. מקץ שנים גרש חיים מלאך מירושלם ויבא סלוניקי וישב בתוך הדונמים ובבוא לקושטא גרשה. משם ראש הרבנים וישב אל פולין לזרוע שם עמל ואון ויתמכר לשכרון וימות326.

מכל המסיתים המתעים האלה השחית התעיב איש חנף ומתעתע מתהפך בתחבלותיו כחמר חותם, שטוף בזמה וטמא מנפש עד בשר שמו נחמיה חיון (מ' 5486 – 1726). מעיר מולדתו בוסנא־סֶרַיבא, בא אחרי לכתו זה כמה למסעיו ממקום למקום, ירושלמה. ויודע דבר ספרו אשר אמר להדפיס להרב רבי אברהם יצחקי ראש בית דין ויחרם אותו ואת ספרו (5468 – 1708) ויתחמק משם ויבא לונדיג וידפס שם את ספרו “רזא דיחודא” אשר דבר האלהות המשולשת השבתאית דוחק ובולט מתוכו לכל עין חדה עד לזרא ויערם להחשיך ענינו במלין ולהבליעו במשאת עשן רבה עד כי נואלו רבני ונדיג וגם המקובל רבי נפתלי הכהן מפראג לתת את הסכמותיהם לספר זה. ובבואו לברלין קנה את לב רב הקהלה רבי אהרן בנימין ואלף עד כי מלאו לבו להדפיס את ספרו “מהימנותא דיכלא” אשר בו אמר להפוך תורת אלהים אמת לעבודת אלהים אחרים: ועין איש לא היתה חדה להכיר את הנבלה מתוך הערפל אשר שת הנוכל על ספריו מלבד המקובל התם והישר רב יוסף אירגאז מליוורנו327 אשר לו הראה חיון את ספריו בעודם בכתובים, בהיותו שם. מברלין הלך חיון לאמשטרדם אך שם התיצב בפניו הרב הגדול רבי משה חגיז אשר קרא את ספר מהימנותא ויכר אותו ואת דפיוֹ ויראהו גם לגאון הנהדר חכם צבי. ולא נשא חכם צבי פני נכבדי הספרדים הנוטים אל חיון ויחרם הוא ורבי משה חגיז אותו ואת ספרו. ולחיון נמצאה עזרה בצרה גואל חזק מאד, הלא הוא הרב שלמה אַיְלוֹן, אשר בימי נעוריו נטה אחרי הדונמים בסלוניקי ויתגאל בשקוציהם, ואחרי כן זכה להיות לרב לעדת הספרדים באמשטרדם. לאיש הזה היה חיון למחתה בדעתו כי אם תאונה לו רעה ופצה חיון את שפתיו, והודיע את תעלולי נעוריו והסירוהו אנשי עדתו מהיות להם לרב ונהרס כל מעמדו. ויתחזק אילון בכל מאמצי כחו, ויאזור זיקות בלב אהרן די פינטו ראש עדת הספרדים איש אביר לב מתגאה בעשרו, אשר לא ישוב מפני כל, כי לא יתן לרבני עדת האשכנזים לכלכל את הדברים כטוב בעיניהם. ויתגלע ריב גדול בין הספרדים ובין האשכנזים. עד כה וכה הודיעו רבני ניקולשבורג אשר היתה בימים מרכז גדול לתורה, כי זיף הכוזב חיון להדפיס הסכמות בשמם על ספריו והם לא ידעו ולא הסכימו מעולם. ורבי נפתלי הכהן328 מודיע ברבים כי צר לו מאד על אשר נמהר לתת את הסכמתו וכי הוא מבטל אותה כחרס הנשבר, אחרי אשר מצא בספרי חיון גדופים מכעיסי לב כל איש ישראל. והרב הנכבד רבי יהודה ליאון בריאל מאיטליא הודיע את פרשת דרכי חיון ואת כל תועבותיו. אך כל אלה לא הרכו את לב פינטו ויעז בעל הממון הזה את פניו לקרוא חרם על חכם צבי גדול הדור ועל רבי משה חגיז. ויען כי היו גם בתוך הספרדים אנשים אשר ידעו להבדיל בין צדקת חכם צבי ובין נבלות חיון, קרא פינטו בעל הכיס חרם על כל איש אשר יזיד לנטות אחרי חכם צבי ולדבר סרה בחיון. ויתהולל פינטו ואילון להביא את ההולל השבתאי אל בית הכנסת ולכבדו בכבוד מלכים וימלא הפרנס את יד הנוכל להשליך שקוצים על רבי נפתלי הכהן ועל רבי יהודה ליאון בריאל ועל קהלת האשכנזים באמשטרדם, אשר כלכלו את רבי משה חגיז בכל מחסוריו, הכביד פינטו את ידו להכרית אכל מפיו. ותמר נפש חכם צבי, ויקם ויעזוב בחמת רוחו את אמשטרדם (5474 – 1714) וילך ארצה פולין. אז קמו רבני כל הארצות לתבוע את עלבון רבם חכם צבי יחיד הדור, ויקראו פה אחד חרם על חיון ועל ספריו, ויגלו את שוליו על פניו. וירא פינטו כי קשי ערפו לא יועילו לו עוד. ויכלכל את חיון בכסף רב ובכתב מגיד תהלתו אל ראש היועצים בקושטא וישלחהו בכבוד. אך איש מבני ישראל לא נתן למחרם מדרך כף רגל בביתו, בכל הארצות אשר עבר שם. וחרמי המקבל רבי יוסף אירגאז והרב רבי דוד ניטו מלוים אותו בדרך ומקדמים את פניו בכל מקום בואו. ואם הועיל לו כתב פינטו לראש יועצי השלטן למצא רבנים להתיר את חרמו על מנת אשר לא יהיה לו עוד עסק בנסתרות, עמד בית דין עיר קושטא על דעתו ולא התיר את החרם. וישם חיון את פניו אל וינא וימצא שם נתיבות בית הקיסר ותצלח בידו להפיק מן השרים הפקידים עדות חתומה ביד המלכות. אך לשוא היו כל מועצותיו. בפראג לא נתנו לו לבוא העירה; מברלין כתב לאחד מאוהביו כי אם לא יתמכו בידו אז יתנצר לעין כל למען השיא חרפה על ישראל; בהנובר לקחו מידו כל כתביו אשר הוסיפו עוד לגלות את כל נבלותו ובאמשטרדם פנו לו כל אוהביו מאז ערף. גם אילון ניחם על רעתו, אשר למען הנבל הזה בעט בגאון הדור חכם צבי ויתעלם ממנו. ולא מצא עוד המתעתע מנוח לכפות רגליו גם באירופא גם באסיא וישם פניו אל צפון אפריקא וימת שם. ובנו התנצר למען נקום נקמת אביו מיד בני עמו ויהי למלשין את ישראל ואת היהדות.

ומימי רבי שלמה מלכו והלאה יצאו לימים מימים תלמידי תורת הקבלה מחביון בית מדרשם השאנן והצנוע, ותחת התגדל שם לחכמי רזים אמרו לקום גם למושיעים עושי נפלאות. הרוח הזאת צררה בכנפיה רעים וטובים. מעבר מזה קם שטן בדמות שבתי צבי, אשר למען התנשא בפחזותו ובמשובתו התעלל בעמו ויתן אותו לחרפה, ובדמות ההוללים אשר קמו תחתיו לשחק בקהל הפתאים בעבור הבצע, ומעבר מזה נצחה הרוח הזאת את איש חמודות אשר מעטים קמו כמהו לחן ולנעם, לתום ויושר, לחכמה ולמוסר, לקדושה ולטהרה הלא הוא רבי משה חיים לוצאטו איש פדואה באיטליא. אביו העשיר שקד מאד על תקנת בנו, ויחנכהו בידי מורים חרוצים גם בתורה גם במדעי החול גם בדעת הלשונות הקדמוניות והחדשות. במלאת לו שלש עשרה שנה הפקד על ידי הרב רבי ישעיה באסאן בעל תשובות לחמי תודה, ללמוד מפיו תלמוד והלכה. ויצלח בכל למודיו. וישכל העלם הנחמד לחבר, בשנת השבע עשרה לימי חייו, ספר לשון למודים אשר בו הורה חקי הטעם הטוב במליצות השפה העברית. מלבד אשר היה יודע329 חן וחד עין להתבונן אל חקקי הלשון החדים והדקים בכל עמקי תעלומותיהם, חננו ה' רוח הרת חזון ושיר אשר יצרה יצורי חמדה אשר נעלו בעצמת קסם שפתם גם על פרי רוח רבי שלמה בן גבירול ורבי יהודה הלוי, בהיות לשונו נקיה מכל ערב ערבי, אשר עכר לפעמים את טהרת מליצתם כי בהיות שתי הלשונות, העברית והערבית הקרובות במולדתן קרובות גם בפי המשוררים הספרדים ההם קלטה העברית מטעם אחותה הערבית ללא טוב לה. לא כן מליצת לוצאטו, בהיות יתר הלשונות הנכונות על שפתיו בנות יפת השונות ורחוקות מאד משפתו העברית, שכנה היא לבדה הרחק מהן, על כן השתמרה בעצם תומתה. בשנת כתבו את ספר לשון למודים, חזה גם את חזון העלילי330 “שמשון ופלשתים” הנאוה מאד במבנה חרוזיו ובמתק שפתו. ובטרם מלאת לו עשרים שנה כבר היו ערוכים בידו מאה וחמשים מזמורים כלילי יופי מפיקי תם ומלאים יראת ה', אשר פיט בתבנית מזמורי דוד. בשנה ההיא ערך עוד חזון עלילי כליל ומתֻכן, בשפת עבר ובטעם איטלקי, אשר קרא לו “מגדל עז” או “תמת ישרים”. כל מפעליו אלה פרי מלאכת מחשבת תמימה היו, אשר לא יעבירו רוח קנאה על רואיהם שומעיהם וקוראיהם. אכן מלבד כל מעשיו אלה נשאתהו רוחו ליחד לבו אל תורת הקבלה ואל עמקי סודותיה331 ויחל לשגות באהבתה מאד וינס את כחו ותצלח בידו לערוך ספר בלשון הארמית כתבנית הזהר ויקרא לו “זהר תנינא” לאמר זהר שני. ותאצל רוח מהגיונו אשר הגה בספרו זה, ותנח אליו, ויחל לחזות חזיונות ויאמן בהלך נפשו כי מלאכי אלהים נגלים אליו, ותהי אזני נטויה כל היום להאזין סוד שיח שרפי קדש ויהי נכון תמיד לקדם את פני האבות הנביאים אשר יודיעוהו רזי עולם הגנוזים במעמקי סתרי תורת הקבלה. ויהי כי נלאתה רוחו להכיל את כל משא נפשו ויגל את סודו לשני רעיו תמימי דעות עמו, יצחק מאריני וישראל טריביס, ותנח רוחו גם עליהם ויכבדוהו כמלאך אלהים. ומי יודע אם חשב החסיד הצנוע לגלות את לבו אל ההמון הרב זולתי רעיו יחידי סגולתו. אולם שני רעיו לא משלו ברוחם, ויראו את כתביו לאיש צעיר לימים חכם לב יקותיאל גורדון מווילנא אשר בא לפדואה ללמוד את תורת הרפואה, ולוצאטו לא היה אז בעיר, וישתומם האיש מאד על החכמה הרבה הצפונה בם. וימהר להודיע במכתביו את הגדולות אשר ראתה עינו, לרבו הגאון רבי יהושע העשל בווילנא ולמיודעו רבי מרדכי יפה שלזינגר בעיר וינא. ותעש לה השמועה כנפים ותעף משם ותבא לעיר אלטונא ותעל באזני רבי משה חגיז היושב שם, אשר זכר עוד את המשמוֹת אשר השמה השיטה הזאת בכל גבול ישראל, למימי שבתי צבי והלאה. כי במסתרי הקבלה, אשר לא נתנו להתבקר בבקרת חריפה ונמרצה, כהתבקר ההלכה בלי כל משא פנים מדור דור, מצאו להם מקום אנשי און ומרמה, כנתן העזתי יעקב קירידו ונחמיה חַיוֹן וכל חבר מרעיהם, להסתתר שם המה ודעותיהם הכוזבות. על כן לא יפלא כי נצתה אש קנאה בלב הרב חגיז איש האמת, ויאצל מרוחו על הרב הגדול רבי יחזקאל קצינלבוגן בעל תשובות כנסת יחזקאל, הרב לשלש הקהלות א’לטונא ה’מבורג ו’נְזיבֶק, – אהו – ויפן במכתבו אל רבני וֵינֵדִיג הקרובות לפדואה. ויט רבי ישעיה באסאן את לב תלמידו מחמד נפשו להעתר לרבנים אלה ולהבטיח להם להניח ידו מתורת הקבלה עד בואו אל ארץ ישראל אם ידבנו לבו לעלות שמה. וישמע רבי משה חיים לקול רבו, ויחדל מן הקבלה ימים רבים. וישא אשה וישב לבטח בבית אביו אף שלח במסחר ידו. אך לא ארכו הימים ויבא אביו עד משבר וידל גם הוא גם הוא גם אביו. ובכל היותו מושך ידו מן הקבלה חרה לו מאד על יהודה מודינא על תתו אותה לכלמה בספרו ארי נוהם ויכתוב עליו בקרת עזה ונמרצה. וירע הדבר בעיני רבני וֵינֵידיג על אשר דבר קשוב על מודינא אשר גם הוא היה רבי בוֵינֵידיג כמהם. וישכחו המתרברבים ההם כי חבּרם אשר ריב כבודו יריבו נתן גם את התלמוד לקלון בעיני עמו בספרו שאגת אריה. וגם את כל המצות נתן ללעג ולקלס בעיני הגוים בספרו “דיני העברים” אשר כתב איטלקית ויהפכו הרבנים חברי יהודה מודינא אלה לאויבים לרבי משה חיים הנקי והצדיק, ותחת אשר בראשונה היו מדברים אליו רכות כל עוד אשר עשיר היה, הציקו לו באחרונה, עד כי קם ויעזוב בצרת נפשו את מקום מולדתו וישם את פניו אמשטרדמה, וגם בעברו דרך פרנקפורט, חברו עליו ראשי העיר, ויקחו ממנו כל ספריו וכתביו ויגזרו עליו גם הם לבלתי עסוק עוד בנסתרות עד היותו בארץ ישראל ואחרי מלאת לו ארבעים שנה. ויצא משם סר וזעף עד בואו לאמשטרדם. שם באה קץ לצרותיו, כי באהבה רבה ובכבוד גדול אספוהו נדיבי הספרדים ונכבדיהם אל תוכם ויתנדבו לכלכל אותו בכל מחסוריו ביד רחבה. אך הוא חשך את ידו מקחת מיד איש מאומה, ויהי לוטש כלי זכוכית וימצא במלאכתו זאת את מחיתו ויבא אליו גם את אשתו וילדיה וגם את הוריו מאיטליא וישמחו נכבדי הספרדים גם לקראתם. בעיר ההיא אשר מצא מנוחה לנפשו הוציא כמה ספרים, הלא הם: “דרך תבונות” על דבר סדר למוד התלמוד, “דרך חכמה” הלא הוא מערכת הלמודים השונים הראוים לחסידי חכמי ישראל ולתלמידיהם, “מאמר ההגדות”, “מאמר העקרים” ו“מאמר החכמה” המדבר על עניני קבלה. אך שם עולם עשו לו שני ספריו אשר כתב שם ואין בהם אף זכר לתורת הקבלה הלא הם ספר “מסלת ישרים” וספר “לישרים תהלה”. מסלת ישרים הוא ספר תורת מוסר מיוסד על משנת רבי פינחס בן יאיר אשר ראשית דבריה היא “תורה מביאה לידי זהירות”332 ועל פסוקי כתבי הקדש ועל מאמרי רבותינו רבים מאד, מבלי הזכר אף מאמר אחד מן הקבלה ומן הפלספה. המפעל הכביר הזה בעמק הגיוני וביפי סגנונו החד והבולט אשר ירוץ בו כל קורא יעיד על פועלו עד כמה היה יודע את רוח בני האדם לכל קמטי סתריה, עד כמה היתה עינו חדה לשזוף כל סיג דק מן הדק להכירו לבערו ולהשביתו מלב האדם, ועד כמה היתה רוחו זכה כעצם השמים, אשר נלאתה להכיל כל סלף קל, כל ערב זר, העוכר את הנפש מטהרתה, את ערך הספר וספרו הכירו עד מהרה כל אוהבי מוסר התורה. עד כי ראש גאוני הדורות רבנו אליהו מוִילנא קרא על הספר, בבואו לידו אחרי מות עושהו, לאמר: “אלו היה חי עוד רבי משה חיים לוצאטו כי עתה הלכתי אליו רגלי, ללמוד ממנו חכמה ומוסר”. – ואמנם היה כיום ספר מסלת ישרים מורה נאמן לכל איש ירא אלהים בכל ארצות מושב בני ישראל.

מלבד רוח הטהרה אשר היתה לנשמת חיים באף החסיד הענו הזה, חזקה עליו גם יד השירה. כי היה לבו הטהור דומה לכנור המנגן מאליו אשר בגעת בו רוח נושבת והיה להמון זעזועי נעם מתרוננים בּרן יחד בחמדת קסם אשר לא תחקר. רוח כזאת נגעה בו בקרוב יום שמחת נשואי העלמה רחל לבית אינריקש לתלמידו אהובו יעקב די גביש. לכבוד הרעים האהובים האלה כתב את ספרו לישרים תהלה, אשר בו חזה להם את “חזון המון” – קהל בני האדם – אשר הכיר באחרונה את כבוד “ישר” בן “אמת” וצדקתו, ויתן לו את בתו “תהלה” לאשה, כאשר נבא “שכל” מאז ל“ישר” אוהבו, אחרי אשר מאס המון ב“רהב” בן “תאוה” השפחה אשר גדל על ברכי “דמיון” ואשר בו בחר המון בראשונה, על פי עצת “תרמית” רעהו, לתת בחיקו את תהלה בתו אשר מאסתהו ותשקצהו. בחזון הזה יראה גם יתרון “מחקר” על “סכלות” שפחת “שכל” הבוגדה, אשר גם ידה היתה בסתר עם “תרמית” להגדיל את תפארת “רהב” ההולל על “ישר” התמים, לשום גם אותו גם את “שכל” אוהבו גם את “מחקר” מורהו, לשחוק וללהג בקהל הבוערים חסרי הלב.

בכל הספרים אשר נכתבו בגולה לא נראה עוד יציר מלא חן ועוז, נעימות וחמודות, מדה וקצב כספר הזה ומלבד כל אלה לא הודיע איש כמהו, במשוררים ובמליצים אשר קימו מלפניו ומלאחריו, את כח לשוננו העתיקה להביע את כל דק וכל נעלם אשר בעמקי סודות טבע הבריאה, כאשר הודיע הוא בשירו זה333, אשר היה למופת ולאות ולמועד לפרק חדש בספר תולדות השירה העבריה, אשר חדשה נעוריה למן העת ההיא. עד כה וכה קרבה שנת הארבעים לחיי לוצאטו, היא השנה אשר בהגיע אליה, התירו לו רבני הארצות ליחד את לבו אל תורת הקבלה, אם יצא לשבת על הארץ הטובה אשר שם יגלה ה' את סודו ליראיו. ויפרד מהוריו ומאוהביו וישם לדרך פעמיו. אך, אהה, כמעט החל להכין מושבו על אדמת הקדש, ותשב רוחו אל האלהים אשר אהב בכל נפשו ובכל מאדו, וימת הוא ואשתו ובנו הילד במגפה אשר היתה בעת ההיא בצפת – כ"ו איר (5507 – 1747) ויקבר בטבריא על יד הקבר אשר יאמינו יושבי המקום כי רבי עקיבא קבור שם. ויגדל המספד מאד ורבני טבריא עשו לו כבוד גדול וימהרו להודיע את השבר בדברי נהי לכל תפוצות ישראל. ככה מת האיש הטהור בכל מיני טהרה, הנעלב ואינו עולב, אשר לו יאמר באמת ובמשפט “חותם תכנית מלא חכמה וכליל יפי”, אשר ענות רשי מוסר רבנו בחיי הספרדי ושירת רבי יהודה הלוי נתכו בו למקשה אחת זהב טהור. על כן יהיה שמו וזכרו לתאות נפש, לכל נפש טהורה בישראל.

כגורל רבי משה לוצאטו, אשר נשא מכאובים על דבר תורת הקבלה אשר העמיק להגות בה, היה גורל הרב המפלא רבי יוֹנתן בן רבי נתן נטע מעיר אַיְבְשִיץ334 במדינת מֶהרן. רבי יונתן היה אחד מראשי החריפים אשר עמדו בישראל לדורותיהם, וגדול בתורה מאד מאד, מעמיק בתורת הקבלה ויד ושם לו במדעים. ובלעדי זאת היה איש דברים ואיש רעים, שמח וטוב לב, מוצא חן ושכל טוב בעיני קהל עמו אשר אהבוהו על מוסרו אשר הטיף להם על במת בית הכנסת, וגם בעיני הגוים, שריהם וכהניהם, היה כבודו גדול על בינתו הישרה ועל מליצתו השנונה. בהיותו בן אחת ועשרים שנה (5471 – 1711) כבר הוקם לראש ישיבה בעיר פראג ובעוד שבע שנים היה למטיף בעיר ההיא. ובכל ימי לכת רבי דוד אופנהים, רב העיר והמדינה, למסעיו היה רבי יונתן ממלא מקום הרב. ובהיות לרבי יונתן מהלכים בבית השרים, היה כבודו גדול גם בעיני הבישוף הישועי הַסֶלְבוֹאֶר התקיף מאד, אשר נתן לו רשיון להדפיס את התלמוד ואת סדורי התפלה. בשנת החמשים לימי חייו נבחר לרב בקהלה העתיקה מיץ אשר באַלְזַס (5500 – 1740). אך מושב העיר לא היה טוב בעיניו בהיות שם מספר יודעי התורה מעט ממספרם באשכנז ביהם ופולין. על כן נעתר לקהלות א’ה’ו' – א’לטונא ה’מבורג ו’אנזיבק – אשר קראוהו להיות להן לרב חונה בקהלה הראשה אלטונה (5510 – 1750).

ובאלטונא היה שוכן הרב הגדול רבי י’עקב עֶ’מדן335 ב’ן הגאון חכם צ’בי – יעבץ, (מ' 5536 – 1776) ויהי רבי יעקב איש אמת, מתרחק מן הרבנות, עשיר ובעל עסקים, ומקנא לטהרת התורה כאביו, על כן קרא לנפשו קנא בן קנא אך איש קצר אפים ומהיר חמה היה, אל המדעים נטה לבו, אך את הפלספה היונית שנא עד כי אמץ את לבו להחליט כי חלילה לרמבם החסיד ירא האלהים מרבים לחבר ספר כספר מורה הנבוכים ובכן לא לו הוא. לעומת זה העריץ את תורת הקבלה. אולם רק הקבלה למדרש אשר יקראו לה קבלה עיונית יקרה בעיניו אך מן הקבלה למעשה אשר יקראו לה קבלה מעשית המשמשת בהשבעות וקמיעות336, אשר בהן יאמרו בעליהן להכריע את טבע הבריאה להשלים את חפצם לרפוא חולים לפקוד עקרות וכהנה וכהנה, נטה לבו ורבי יוהנתן החזיק בקבלת המעשה כאשר החזיק בה רבי נפתלי הכהן ומקובלים אחרים, ויהי כותב ונותן קמעות. ויהי היום ויפתח רבי יעקב קמיע אחת (5511 – 1751) אשר כתב רבי יונתן, ויאמר רבי יעקב למצוא בסרוסי מלותיה לקוטי אותיות לשם שבתי צבי. ולא משל רבי יעקב ברוחו ויקרא, מבלי הכר שם רבי יונתן, כל הכותב קמיע כזאת ראוי הוא לחרם. ויהי רעש גדול בעיר ויחלק העם לחצי, ותחזק יד ראשי ועד הקהלה וינעלו ביד חזקה את בית מדרש רבי יעקב ואת בית דפוסו, אשר היה לו, למען אשר לא יפיץ את השמועה בדפוס. ורבי יונתן הודיע את עלבונו במכתביו אל אלפי תלמידיו, אשר היו יושבים לפניו בערים אשר היה שם לרב, ואל כל מיודעיו הרבים אשר בתוך הרבנים ונכבדי הקהלות במהרן ביהם ופולין. ורבי יעקב מסר את דינו לרבנים מתי מספר אשר לקהלות אשמטרדם מיץ ופרנקפורט. ויטו הרבנים אחרי רבי יונתן ורק המעטים נטו אחר רבי יעקב, וגם הרב בפרנקפורט, הגאון רבי יהושע פאלק בעל ספר החדושים “פני יהושע”, וחכמי עיר מיץ היו בתוך המעטים ותתלקח אש המריבה ותפרוץ את גבולותיה ותבא גם אל ארץ פולין ותבער גם שם ויחץ גם שם העם לשני מחנות. ויהי ריב ומדון, רבי יעקב ממטיר אש וגפרית בספרים וחוברות אשר הוציא זה אחרי זה337 ורבי יונתן לא ענה בלתי אם פעם אחת בספר אשר קרא לו לוחות עדות, אך תלמידי רבי יונתן הרבים והעצומים מציקים לרבי יעקב עד אשר נס מפניהם על נפשו לאמשטרדם, ובפעם אחרת פרצו אל ביתו וישברו את מכבשי דפוסו ויקחו ביד חזקה כתביו וספריו. עד כה וכה נתעב דבר הריב ויהי לשיחה בפי העתונים הנוצרים לרע מאד בעיני נכבדי ישראל. ויבא הדבר עד פרידריך החמשי מלך דניא, אשר גם עיר אלטונא תחשב עליה, וישב את רבי יעקב למקומו ואת רבי יונתן הוריד מעל כנו. אך מרבית גדולי ישראל לא היו אחרי רבי יעקב. רבני הספרדים בהולנד ובנותיה ורבני איטליא נזורו אחור מבלי הימין ומבלי השמיל בדבר המחלקת. הרב הגדול מאד רבי מיכאל הכהן מעיר ליווֹרנו, בעל הספר היקר יד מלאכי, נטה אחרי רבי יונתן. הגאון הרך בשנים רבי יחזקאל לנדא – נודע ביהודה – התאמץ בכל עז להגן בעדו. והגאון רבנו אליהו מוִילְנא, אשר גם הוא לא הגיע אז עוד לחצי ימיו בעת ההיא משך את ידו בנחת ובכבוד מהתערב בדבר המשפט הזה. ובועד הארצות בפולין זכה דבר רבי יונתן בדין וספרי אנשי ריבו נשרפו באש. ובאחרונה קמו שני פרופיסורים נוצרים שם האחד כרל אנטון מזרע היהודים ושם האחד דוד פרידריך מגרלין נוצרי מבטן למליצים בספריהם לרבי יונתן לפני המלך וירף המלך ממנו וישיבהו לרבנותו וישקוט הריב אחרי לכתו הלוך וסעור כחמש שנים (5516 – 1756)338.

אף כי לרגלי תפוצת המדעים בקרב העמים, שככה מעט מעט חמת קנאת הדת בקרב גויי אירופא ולא הוסיפו עוד לענות את בני ישראל כבראשונה, לא הפילה עוד אוסתריא מדרכה הקשה, ועין כרל הששי היתה צרה מאד בהם וגזרות התחדשו על קהלות ביהם בימיו, ורבי יהונתן איבשיץ, אשר גדול היה כבודו בעיני שרי פרג, בא לפני הקסר כמלאך מליץ בעד יהודי ביהם, ותופר הרעה. ובמות כרל ובתו היחידה מרים תֵרֵסָה עלתה על כסאו לרשת את המלוכה פרצה מלחמת ירושת העצר339 בין צרפת ופרוסיא ובין אוסתריא. ויבא חיל צרפת ויחן בעיר פראג. ויוציאו המון הנוצרים דבה על היהודים כי נכונה ידם עם הצרפתים, ויחלו לשלוח יד בהם ובקנינם. ואחד משרי הצבאות האוסתרים החונה במדינת מֶהרן, נתן ענש על יהודי המדינה ההיא חמשים אלף גולדן, ויעבר קול כי אם לא ימלא לו את פרשת הכסף עד מלאת שלשה ימים יתן את כל רכושם לחילו לבז ואותם יעביר בחרב. ובוִינא היה רב בעת ההיא, רבי יששכר בֶר אֶסְקֶלֶש (מ' 5519 – 1759) גדול בתורה וגדול מאד בעשר, בהיותו חתן העשיר האדיר רבי שמשון וֶרְטְהֵים, ועם זה היה נדיב לב ומליץ ישר לעמו. ושר וגדל מזרע האנוסים היה אז ושמו [משה] דִיגו דִי אַגִילַר, (מ' 5519 – 1759), אוהב את עמו בכל לבו חוכר ממכרת הטבק בכל ארצות אוסתריא ויוסד קהלת הספרדים בוינא והקסרת מרים תרסה נשאה את ראשו בין השרים ותשימהו לברון. ויתיצבו הרב והברון לפני הקסרת ותפר את עצת שר הצבא הרשע. אולם רק מגזרתו ומענשו פטרה אותם, אך בהאמין גם היא בדבת המון העם הביהמי, גזרה לגרש מביהם וממֶהרן את כל יושביהן היהודים ויצאו כעשרים אלף נפש מעיר פראג לבדה, מלבד כל יושבי ערי המדינות ההן, נער וזקן טף ונשים בחרף ובקרח340 ואין איש מאסף אותם הביתה, כי כן דבר הגזרה לבלתי פתוח איש להם דלת. ויצרו כל בני ישראל בצרת אחיהם הגולים האומללים באין לאל ידם להושיע. ורבי יונתן אשר כבר היה רב בעת ההיא בעיר מיץ הטיף באזני עדתו ואגרת כתב אל הקהלות הקטנות והעשירות אשר בדרום צרפת להחיש עזרה לאחיהם הגולים ועל יהודי רומי המריץ את דברו במכתביו להתיצב לפני האפיפיור ולבקש מלפניו להרך בדברי מוסרו את לב הקסרת הקשה וכל מאמצי כח אלה עלו בתהו. אך גם נכבדי ישראל בוינא הלא הם הרב אֶסְקֶלֶש והברון די אגילר וחבריהם לא נחו ולא שקטו ואליהם נלוו גם מלאכי ממלכות אנגל והולנד וגם אנשי חסד מן הכמרים, ויפצרו בקסרת ותאוֹת להשיב את גולי כל הערים למקומם341. אך מגולי פראג החשודים בעיניה לא השיבה את אפה, עד כי עלה באזניה קול צעקת עשירי פראג הנוצרים להשיב את הנדחים לעירם בהיות העיר צפויה להפסיד הרבה מיליונים ברחוק היהודים ממנה, אז נעתרה342 להם. אך למען אשר לא ירבו בארץ גזרה מעין גזרת פרעה למעט את הנשואים בקרב יהודי שתי המדינות ההן כי רק יד הבכור, או גדול האחים תמלא לקחת אשה ויתר האחים גלמוד ישבוּ ערירים ילכוּ, ומרבית הנשים העבריות כאלמנות חיות צרורות תהייינה. ובעד הרשיון העלוב הזה, מצאה המושלת הקשה הזאת את לבה, לפקוד על הנרדפים והנעלבים, להביא מאתים אלף גולדן מדי שנה בשנה אל גנזי המלכות.

גם בצפון אשכנז לא באו עוד ימי המנוחה לישראל. בהמבורג אשר ממשלת זקני העיר ידעה להוקיר את היהודים הספרדים, באשר הם מקור עשר למקום מושבם, היה לב הכמרים הלותרנים כים נגרש, ויד העירונים צרי העין נכונה עמם ויהי כי נבצרה מהם לכלות את חמתם בספרדים בהיות ממשלת המקום להם למשגב, ויכעיסו השכם והכעס את לב היהודים האשכנזים אשר לאט לאט התלקטו שמה. ויהי המעט מן הכמרים כי לא נתנו נועדו עשרה אנשים מישראל בבית אחד מהם להתפלל תפלת צבור ויהיו עונשים אותם343. וגם בהראות אור גדול מחלון איש יהודי בליל שבת, או בהשמע קול רנה מביתו והועידו אותו למשפט ולא היה מקום ליהודי המבורג להתפלל בצבור ולקבור את מתיהם, בלתי אם באלטונא הקרובה כמהלך רבע שעה, בהיות היא מערי דניא, ושם היה בית כנסת ובית קברות לישראל. ויתגעשו כמרי המבורג ועירוניה, עד אשר בצעו את מזימת לבם ביהודים האשכנזים ויגרשום מהמבורג (5409 – 1649) ויהיו נודדים בעיר אלטונא וביתר ערי דניא ולא נתנה להם רשות בלתי אם לבא להמבורג ביום לשם מסחר ולעזוב אותה לפנות ערב. אך מקץ שבע שנים החלה ממשלת זקני העיר לזכות יהודים אשכנזים בזכות מושב בעירם כי לבב ממשלת זקני העיר היה ישר עם ישראל. ואף כי לא תמיד מצאה ידה להכניע את שאון הכמרים, העירונים והאספסוף, מעוז היתה לחיי בני ישראל ולא נתנה לחרב לנגוע אל נפש. כי בהודע לה כי איש אחד מנכבדי הנוצרים הכה בסתר שני יהודים למען קחת את כספם ויטמנם בקרקע ביתו, שפטה את המרצח משפט מות קשה מאד “לאות לאנשי דמים”. ובאמור דלות העם להתגעש על היהודים בגלל דבר זה, הוציא סוד הממשלה פקודה נמרצה גלויה לכל העם, כי כל האיש אשר יזיד לנגוע בנפש איש יהודי או בכבודו או בקנינו לרעה, והיה משפטו לפי מעשהו כלא, מכות מרדות או מות.

ואף כי המצוקות אשר הציקו הנוצרים את ישראל והכלימות אשר היו מכלימים אותם לא חדלו, אות הדראון לא נקרע עוד מעל בגדיהם, ומכס הגוף, אשר ירימו מכל נפש איש ישראל יוצא ממדינה למדינה כאשר ירימו מכל נפש בהמה, לא סר עוד. בכל זאת יען כי סר מעל פניהם רק פחד המות, כי להתעלל בחייהם לא נתנו עוד ממלכות הארצות, החלו גם הם לשאוף רוח, ללמד את בניהם לדבר צחות בלשונות העמים, ואת אצבעות בנותיהן לנגן על הפסנתר344. וגם אנשים מן השרים החלו גם הם לקרב אל נכבדי היהודים עד כי יורש העצר לחורי הגדול המושל בברנדנבורג, הלא הוא פרידריך הראשון, אשר היה אחרי כן הראשון למלכי פרוסיא, היה קרוא ובא הוא וכל שריו לחתונת בן רבי אליהו345 הרב מעיר קליוא346 עם בת האדם היקר רבי חיים הַמֶלְן347. וקרוב הדבר כי לרגלי בטחון החיים התפתחו המוסרות המעיקות מן העסקים ויהי המסחר הולך וגדל בקרב היהודים ועסק הרבית הלך הלוך וחסור, וירב העשר ועמו רבתה הרוחה גם בחיי הבית.

דמות ערוכה למעבר הזה, אשר עבר גורל ישראל באשכנז מחשך האפלה אשר כסתה את עין הארץ בימי הבינים, עד הבקע להם מעט אורה כמלוא נקב מחט, תראה לנו כיום בספר זכרונות כתוב בלעז אשכנז (5450 – 1690) בידי אשה, הלא היא מרת גְלִיקֶל348, אשת חיל יראת אלהים, חכמת לב וטובת שכל אשר נקראה “הַמְלן” על שם עיר מולדת בעלה האדם הכשר רבי חיים. גליקל המלן ובעלה, היו גדולים בעשר ובתפארת אבות. בזכרונות חיי ביתה השתרגו זכרונות המשפחות המיוחסות העשירות אשר התחתנו בבניה ובנותיה וזכרונות המוצאות את ישראל בהמבורג ובאלטונא ובקהלות וארצות אחרות. הספר הזה המספר את הקורות אשר קרו בימי שמונים שנה, הכתוב בטעם תמים וישר, בחוש בריא, בעין חדה ובמוסר אם רחמניה לצאצאיה, אוצר חמדה הוא היום בגנזי ספרות דברי הימים לישראל. – בספר הזה אשר ידבר הרבה גם על עסקי המסחר אשר בקרב היהודים אין זכר לעסקי רבית.

ובעת אשר החלו להתנוסס רסיסי אור שחר בכל ארצות אירופא גברה עוד החשכה על אדמת פולין מבראשונה. עת אשר נצתה חמת כל עמי הארצות במעללי הישועים, עד כי מצאה אחרי כן יד חכמי יועצי ממלכות אספמיא ופורטוגל הקתוליות האדוקות לגרשם מארצותיהן349, היה שלטון ארץ פולין כמשחק ביד הנזירים האלה אשר בחמת קנאתם לדת רומי העלו עליה את שואת מלחמת הקוזקים. והמעט מן הרעה הזאת אשר השפילה את כבוד גבורת פולין מחוץ, הכשיל את כחה מבית חק מחאַת היחידי, אשר יצא באחרית ימי המלך יוהן כזימיר, הלא הוא החוק הממלא את כל יד שר יחידי להפר את עצת כל המועצה, במאן הוא לבדו להסכים אליה. סדרים אלה היו לרקב אוכל בכל לפה בממלכה ההיא350, עד אשר היתה לטרף לְשִנֵי שכניה אשר קרעוה לגזרים. ומה נפלא הדבר כי הקלקלה הזאת ההולכת וגדלה, אשר הוסיפה מיום אל יום לפרוץ פרצות רבות וגדולות בעם הפולני אדוני הארץ, לא נגעה לרעה בעדה הסחופה והמדלדלת, עדת יעקב המתגוררת בארץ ההיא. הן רבה ואנושה מאד היתה המכה אשר הוכו בני ישראל ביד הצורר חמיל, וקהלות רבות וגדולות במדינות פודוליא ואלין ואוקרינא היו לשמה לאין מרפא. ובכל זאת אך נתנה מחיה מעט לפליטי נדחי ישראל לשוב אל הערים הנחרבות, וישובו היחידים להיות לקהלות והקהלות לגלילות, לכונן בית דין בראש כל קהלה ובית דין גדול בראש כל גליל, ורבני הגלילות בפולין שבו לסור למשמעת ועד הארצות הלא הן: פולין גדול, פולין קטן, ואלין ורוסיא [: גליציא ופודוליא], וגלילות ליטא שבו לסור למשמעת ועד המדינות הלא הן מדינות בריסק, גרודנו ופינסק, אשר אחרי כן נוספה עליהן מדינת וילנא (5412 – 1652), ומדינת סלוצק (5451 – 1691). וראשי התעודות אשר יעדו להם הועדים היו גם הם כבראשונה הלא הם תלמוד תורה בכל מלא רחבה, תקנות בעסקים שבין אדם לחברו ובין היחיד לצבור. ולכל דבר סדור העסקים שבין היהודים ובין המלכות ולכל דבר משמרת האחוה בין כל תפוצות ישראל יועדו שני הועדים אל מקום אחד. ובכן זכתה העדה הגולה הנחשלת אשר אין מעמד לכף רגלה, אל אחדות מסודרת מכוונת ומסוימת אשר הגוי התקיף האזרח הרענן השתול בנוהו, אשר בארצו היא נעה ונדה, לא זכה אליה, בהיות מספר נפשותיו מספר מעלות רוחו. נראים הדברים כי את היתרון הגדול, אשר לסדרי הצבור הישראלי על פרעוֹת המועצה הפולנית, הכירו מלכי פולין351 מלכי החסד ומרבית הרוזנים, ויהיו סוככים על היהודים ועל סדריהם. ובהנגע אנשים מן היהודים בנגע העזובה הפולנית, והתפרצו מפני משמעת הצבור, אשר היה המעוז האחד לישראל הכונס אותם יחד בקרב הגוי הפולני הקרוע והמנפץ, ורע הדבר בעיני המלכים וִישְנוְיֶצְקִי וסוֹבְיֶסְקִי וגזרו ענש על הנסוגים. ולוא היה דבר ליהודים רק עם המלכים והשרים כי עתה לא נגרע חלקם מחלק אבותיהם אשר היה להם במאה החמשים וארבע. אך שלש רשֻיוֹת צוררות התקוממו בפניהם, רשיות תקיפות מן המלכות והשררה, הלא הן נבלוּת העירונים וחבריהם התגריים הגרמנים צרי העין ויותר הרבה ממנה רשעת הישועים ומשובת תלמידיהם השובבים והפוחזים אשר זאת היתה תורת החסד והרחמים אשר הורם רבותיהם לפשוט פעם בפעם על בתי היהודים להכות ולחבל וגם להשמיד ולהרוג ויד כל האספסוף הנבער והפרוע נכונה עמם מאין לאל יד המושלים להושיע כאשר עם לבבם כי מפני חוק מחאת היחידי ומפני מזמות הישועים ועלילותיהם כשל כח המלכות מאד.

הן המלך יוחן כזימיר היה נח מאד לישראל ויאַשר את כל הזכיות אשר זכו אותם המלכים אשר לפניו. ולמען חדש את השבר אשר השברו ביד הקוזקים פרק מעליהם את על המסים המוטלים על מסחריהם ואיש עברי אלעזר בן משה היה לו לסוכן ולסופר352. וגם המלך וִישְנוְיֶצְקִי אשר מלך אחריו (5426 – 1666) האיר פניו אל ישראל ויקים גם הוא את כל זכיותיהם בידיהם. וגם המלך סוֹביסקי גבור החיל ונדיב הרוח, אשר עלה על כסא פולין (5436 – 1676), הרבה להטיב לישראל ככל אשר הטיב להם המלך האמיץ והנדיב שטֵפן בתורי בימיו, כי התאמץ סוביסקי לעמוד למעוז ולמגן להם בפני הכהונה הקתולית ובפני פקודות הערים העוינות אותם. ורבים הם כתבי ההנחה לקהלות ישראל הנמצאים לו באוצרות הערכי353 עד היום. והחורי הסַכְסִי אגוסט השני אשר מלך על פולין (5457 – 1697) התהלך אף הוא במישרים עם ישראל ולא נתן להעדיף עליהם מסים מיתר יושבי הארץ.

אך בכל ישרת לב המלכים האלה, לא עצרו כח לעצור בעד רעת חברי המרעים, אשר שובבו משובה נצחת בימי הכליון והעזובה, גם יד הגבור הנערץ המלך סוֹבְּיֶסְקִי, אשר ברעם גבורתו הפיץ צבאות גוים ויניסם, נלאה לבצור את רוח פראי בני עמו, על כן מצאו הישועים ויתר הכמרים את לבם להטעים ליהודי פולין מעין טעם הבולשת הספרדית, בבדותם גם הם עלילות דם ועלילות גנבות כַוָּנִים354 מעונים בידי היהודים למען עורר את ההמונים החשכים והפרועים למשסות להרגות ולשרפות נפשות נקיות כאשר אהבו הכהנים הקתולים. כמעט אין למנות מספר לעלילות הנתעבות והנלעגות אשר עוללו כהני האון ואת השערוריות אשר התעיבו לעשות. אמת הדבר כי נמצא גם בין אזרחי הנוצרים גם אנשי כבוד אוהבי משפט אשר נחשבו עלילות אלה לתועבה ולנבלה בעיניהם, ובהתגודד חניכי הדמים תלמידי הישועים, על היהודים בלבוב (5424 – 1664) פתחו רבים מן האזרחים את בתיהם למנוס לפליטי החרב, ויעמידו אנשי חיל להגן על משכנות ישראל יומם ולילה ואת ראשי המשחיתים הועידו למשפט. ובשים הישועים והכמרים עלילת שקר לפתחון פה לענות ולנגוד את ראשי קהלת פוזנא, בארבע שנים האחרונות למאה החמשים וחמש, באכזריות פראים אשר לא נשמעו עוד כמוה, ובהפחיד החנפים האלה את השופטים כי יחרימו אותם מקהל הקתולים, אם לא ירשיעו את היהודים, נמצאו עוד אנשים צדיקים בין האזרחים הנוצרים אשר נשבעו שבועת האָלה כי יודעים הם ואבותיהם כי כל עלילות הדמים עלילות שקר ורשע הם ותשעה אנשים מן השרים התיצבו בבית המשפט, אשר שלשה מהם נשבעו בפני ששת חבריהם, אשר היו תמימי דעות עמם, כי שוא ותהו הן כל הדבות ההן. אך במה נחשבו מעט ישרי הלב למול רבבות החשכים אשר ראשי גדודים שכורי חמה וקנאה נוהגים בם. גם ישרת לב המושלים לא הועילה כי אם לבלתי תת לפרעות כאלה לעבור את גבול הערים אשר התעוללו בהן, לבלתי התלקח כמאכולת אש אוכלת מקצה הארץ עד קצה כאשר התלקחו באספמיא ובפורטוגאל.

וכל הרעות אשר מצאו את אבותינו בדורותיהם בפולין מיד הנוצרים, וכל התלאות הנוראות מיד גדודי הממלכות השונות אשר שמו את אדמת פולין למבוסה ואת ישראל למרמס355, לא העמיקו לנגוע בהם עד הנפש כרעה אשר הדיחו עליהם אחיהם אשר פשעו בם ובקדשיהם. הנה למן היום אשר נשמה מדינות פודוליא וחברותיה בידי הקוזקים גלתה התורה משם, ויגדלו האנשים באין תורה ובאין מוסר, ותחי נפשם הריקה פנויה לאסוף כל הבלי שוא. שם מצא לו חיים מלאך וחבר מרעיו מקום רחב ידים להפיץ את תורת משיח השקר ולהעמיד שם שבתאים לאין מספר. את זרע העמל, אשר זרעו המסיתים והמדיחים האלה, קצר איש נבער מדעת, גס רוח וגבה עין רודף זמה ונוכל אשר לא קם עוד בנוכלים כמהו ושמו יעקב פרנק איש גליציא. בימי נעוריו היה סובב בערי תורכיא ויתחבר בסולוניקי אל הדונמים הם השבתאים המסתתרים ומתראים כמושלמנים וימר שם גם הוא כמהם את דת ישראל בדת מחמד וליודעיו הנאמנים הגיד כי הנשמה אשר בקרבו היא נשמת שבתי צבי אשר לבשה בשר איש. ויקח לו בניקופוליס אשה לא צנועה אשר משכה אל ביתו את לבות רואיה. ויהי כאשר נגלתה רעתו בקהל ויקומו עליו אנשי המקום לגרשו והנשים סקלו אחריו באבנים. וישב אל ארץ פולין אל מדינת פודוליא (5315 – 1755) וימצא שם המון שבתאים מסתתרים חורשים רעה על אחיהם המחזיקים בדרכי אבותיהם וצוררים את התלמוד בשאט נפש ומחזיקים רק בספר הזהר לבדו, עד כי קראו לנפשם זהריים356 ויהי בבוא אליהם יעקב פרנק ותדבק נפשם אחריו ויאמינו בו ויקראו לו שר קדש357 ולא סרו מדבריו ימין ושמאל, ויוסיפו לעשות זר מעשיהם במסתרים ויעקב פרנק בראשם. ולא ארכו הימים ומעשיהם נחשפו פתאם בהתפש פרנק ועשרים איש עמו בהתעיבם יחד תועבת זמה ויקראו תופשיהם לשוטרי העיר ויאספו את כלם אל משמר ואת פרנק גרשו מן העיר. אז הכירו רבני הארץ את העלילות הנתעבות אשר הערימו החשודים להסתירם עד כה ויקראו בבית הכנסת בעיר בראדי חרם חמור מאד על השבתאים האלה, אשר נקראו למן העת ההיא פרנקים על שם יעקב פרנק רבם. ולבלתי שית הפרנקים את רמז הזהר למוקש לבני הנעורים, קראו חרם גם על כל איש מקרב העם אשר ילמד קבלה או זהר, וגם על כל תלמיד חכם אשר ילמד את הלמודים האלה לפני מלאת לו שלשים שנה, ואת כתבי הארי לפני מלאת לו ארבעים שנה. ולמען הסיע את הקרקע מתחת הפרנקים ויתר השבתאים, קם רבי יעקב עמדן, אף כי אמונתו היתה רבה מאד בספר הזהר ובתורת הקבלה בכללה, ויכתוב ויפץ בקהל את ספרו מטפחת ספרים אשר בו הוכיח, כי לא את כל הזהר כלו כתב רבי שמעון בן יוחי וכי דברים רבים נוספו בו בידי סופרים אחרונים, למען אשר לא יבכרו אותו על פני התלמוד. ופרנק ואנשיו ראו כי רעה נגד פניהם ויפנו אל דמבוסקי הארכיבישוף בקמיניץ־פודולסק ויגידו לו כי קרובה אמונתם המשולשת לדת הקתולים וכי מתעבים הם בכל שאט נפשם את התלמוד וכי רק בזהר לבדו יחזיקו, וכי אמת הוא דבר העלילות כי היהודים צריכים לדם נוצרים. ויקראו לנפשם למן העת ההיא “צוררי התלמוד”358 ויטב הדבר בעיני דמבוסקי ועדת כמריו וישישו בני מעיהם, ויאר הארכיבישוף את פניו אל הפרנקים. ועל התלמוד ועל כל ספרי ישראל, מלבד המקרא והזהר, גזר גזרת שרפה. וגזרת ענשי ממון רב גזר על היהודים לשקול על יד הפרנקים ועל יד הכמרים לחזק את בדק הבמה הגדולה359 בעיר קמיניץ ועל הרבנים פקד להתוכח עם הפרנקים ויבואו ויתוכחו. אך כמעט החל החלה משלחת מלאכיו הרעים, לשלוח יד בספרי התלמוד ולהוציאם לבית השרפה, וכל בני ישראל מרבים צום ותפלה ויד ה' היתה בדמבוסקי צורר ישראל ותורתו וימת פתאום (5518 – 1757) ועמו בטלו גזרותיו. ויהפך האופן על הפראנקים, כי הכירו הנוצרים כי לא נכון לב המשקרים האלה עמם, ויקומו עליהם ויגרשום ויהיו נודדים ממדינה למדינה, עד כי נעתר המלך לבקשתם אשר הגישו לו, וישובו למקומם. עד כה וכה שב פרנק אל אנשיו, ויוסיף להלשין את ישראל ואת התלמוד, ויט את לב מיקולסקי סגן הארכיבישוף בלבוב, ויועד גם הוא את הרבנים להתוכח. ויהי רבי חיים רפפורט רב העיר ההיא ראש המתוכחים, ויוכח לעיני השרים והשרות והכמרים אשר נועדו בבמה הגדולה, כי עלילות הדם שקר הן ויעד עליו את עדות החכם המהלל הוגו גרוטיוס הנידרלנדי על דברי השקר הזה. ורבי יונתן איבשיץ כתב אגרת גרמנית מלאה קנאת אמת על הפרנקים אשר בה הוכיח בשלשים וששה סעיפים, עד כמה נקיים ישראל מעון זה ואחריו מלאו שני חכמים נוצרים אנשי שם, הלא הם מִיכָאֵלִיס וְזֶמבלר פרופסורי עיר הַלֶה360 אשר בפרוסיא במאמריהם ובכן בטלו הגזרות. ופרנק צוה את אנשיו ויתנצרו אלף איש מהם בלבוב והוא התנצר בורשא והמלך אוגוסט השלישי היה שושבינו (נובמבר 5520 – 1759). אך עד מהרה הכירו הנוצרים את מרמת המומרים האלה. ויתנו את יעקב פרנק בבית הסהר בצנסטכוף בחדש הרביעי להתנצרו (מרץ 5520 – 1760) וראשי המומרים רותקו בזקים ואת רבים מהם העבידו עבודת פרך בבנין מבצר צנסטכוף. מקץ שלש עשרה שנה בכבוש הרוסים את פולין הגיד להם פרנק כי מלאך נגלה אליו ויגד לו כי דת הרוסים היא דת האמת וכי יש עם לבבו להסתפח לדת האמת הזאת היא הדת החמשית אשר החליף התגר הזריז הסוחר בדתות, הלא הן: היהודית, השבתאית, המושלמנית, הקתולית והיונית – היא הרוסית ויקראו לו דרור הרוסים. אך עד מהרה ראה מהר כי קרובה תרמותו להגלות וימהר ויעזוב את ארצות הסלָוִים וישב בוִינא. ואחרי כן הכין מושבו באופנבך על יד פרנקפורט ובמותו מקץ עשרים שנה לשבתו שם קמה בתו חוה אשת הזמה לראשה לעדת הפרנקים. אך לא ארכו הימים ויאמן עליהם ועל עם ישראל הנאמן לתורת אלהיו משל הקדמוני “כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם” והמעט מהם כי אבד זכרם וימח שמם, כי גם בטרם תמו עוד הפושעים האלה למות מקרב הארץ היה לבוז ולכלמה בעיני כמרי הקתולים, אשר התרפסו להם ותהי מנת חלקם מיד מגניהם האלה אשר להם מכרו את כבוד בית אבותיהם, מחשכי כלא, כבלי ברזל ועבודת פרך, ויתנערו מהם בגעל נפש כאשר ינער איש את הרמש הנבזה הרוחש על בגדו. ועם ישראל העומד כסלע איתן באמונתו, אשר לדמו צמאו הנבלים הנבזים אשר יצאו ממעיו, ואשר הוא לא בקש לנפשו בלתי את משמרת תורתו ומעט מנוחה מבלי מכור את כבוד קדשיו בעד כל הון לעמים אחרים העם הצנוע הזה החל בעצם הימים ההם למצוא חן ולנחול כבוד בעיני חסידי חכמי העמים וסופריהם ובעיני בחירי מושליהם ולהרים קרן בחכמה בעשר וכבוד ובצדקה.

וגם יתר כתות השבתאים למיניהן ספו תמו עלו בתהו ויאבדו. השקר נמוג וילך ותורת האמת עומדת לעד וישראל עושה חיל.

מאהבת סופרי זכרונותינו, את הדברים אשר נפלגו בישראל מימין ומשמאל במאה החמשים ושש, בחרו להקטין את גדולי ישראל בדורות הקודמים להן ואת ערך תורתם וחכמתם, מוסרם וכשרונם בכל דבר צבור, למען הגדל בדבר הזה את תפארת הדרכים ההן ובעליהן, ואנחנו אם אל האמת עינינו, יש לנו להעביר על פנינו את אנשי השם הלמוד והמעשה, אשר קמו בישראל ולראות האומנם היה הדור ההוא נופל מיתר הדורות ההולכים לפניו והבאים אחריו. בגבול התלמוד וההלכה התנוֹססו בדור ההוא רבנו יחזקאל לנדא רחב הלב וּגדל הדעת; רבנו יונתן אַיבשיץ ראש החריפים. ורבנו אריה ליב בעל שאגת אריה אשר עליו יאָמר באמת ובמשפט “עוקר הרים וטוחנם”; רבי יעקב עמדן אשר הבקיאות והבקורת היו לאחדים בידו והגאון המבקר והבקי מאין כמהו רבי ישעיה ברלין. מלבד אלה קמו בפולין רבנים מובהקים אשר גדול היה כחם גם בגבור המדע, הלא הם הגאון רבי שלמה בעל מרכבת המשנה, אשר בפרקיו “ברכות החשבון” באר את ההלכות הצריכות לחשבון על פי תורת הנדסה, ובמאמרו “שערי נעימה” על טבע הטעמים, אשר לתהלים משלי איוב, יראה רוב כחו במקצוע חקר המקרא והמסורת. בשני מקצועות אלה דומה לו הרב המובהק רבי ישראל זַמוֹשְץ בעל ספר החדושים נצח ישראל. גדול ממנו בחקר המקרא והמסורת ובדרכי השירה העברית הוא רבי שלמה מדובנא. שני הגדולים האלה אשר באו מערי פולין, מזמושץ ומדובנא, לגרמניא, היו הם הם המורים הראשונים לחקרי המדעים העברים לאחיהם באשכנז. מדברי התוכחות אשר התוכח הרב רבי חיים רפאפורט עם הפרנקים יראה כי גם ספרות העמים היתה ידועה לו361 ועל למוד המקרא כפשטו, כי היה רגיל וחביב בקרב אבותינו יושבי פולין יעיד הבאור המדיק והנוח לקוראיו מאד, “מצודת דוד ומצודת ציון” לרב הנכבד רבי יחיאל הלל אַלְטְשוּלֶר מעיר ירוסלב, אשר לפניו לא נמצא כמהו מורה מקרא כפשטו בדרך נוחה ומתקבלת לכל העם מקצה. מלבד אשר המחנה האחד, מבעלי הדרכים החדשות, חשב את הדור אשר לפניו לדור סכל אין תבונה בו, נבער מכל דעת עד אשר באו המאספים ויחכמוּהו, חשב המחנה השני לעומתו את הדור ההוא אשר לפניו, לדור אשר אין מוסר ואין דעת אלהים בתוכו, לדור אשר כל מעשיו היו רק מצות אנשים מלמדה. ומה יפלא בעינינו כי בעצם הדור ההוא ובקהלות פולין נמצא איש בתוך גאוני הגאונים הלא הוא החסיד רבי שלמה זלמן מִוַלוֹזִין אשר כרוב גדלו בתורה, גדול היה בקדושה ובטהרה, בענוה וביראת חטא ואשר אצל בתורתו ובמעשיו ובמדותיו רוח טהרה על החכמים ועל התלמידים על נכבדי וילנא עיר מגוריו ועל נדיביה. לקהל העם קמו מטיפי דבר ה' חכמים ונבונים, מליצים אנשי טעם כרבי יעקב מדובנא וכרבי יהודה ליב עֶדל מסלונים אשר הדריכו את העם בחכמה במוסר וביראת אלהים. ועל ספרות המוסר כי נתנה פריה בדורות ההם בפולין יעידו שני הבאורים, “מרפא לנפש” לרבי רפאל מעיר יַמְפלא ו“פת לחם” לרבי חיים אברהם הכהן מעיר מוהילב, לספר חובות הלבבות אשר היה מעולם למקור חכמה ומוסר לכל איש משכיל דורש אלהים. למען הפץ תורה ומוסר גם בתוך הנשים אשר לא ידעו קרוא עברית ערך איש ירא ה' שמו רבי יעקב מעיר יאנוַא דברי מוסר אגדה ושיחות חכמים בספרו “צאינה וראינה” אשר כתב בלעז האשכנזי בסדר פרשות השבוע. ונשי חיל עמדו בקרב אמותינו הטהורות אשר ידעו את נפש אחיותיהן התמימות ואת רוחות אשר תציקן לשפוך את נפשן לפניה ותקמנה ותבראינה להן ניב שפתים “בתחנוֹת” זכות מלאות תם ונקיון ורחשי לב אמות רחמניות אשר סדרו להן בלעז האשכנזי ואשר רק אנשים הוללים אין לב יתלוצצו עליהן. ובכן מעטים הם הדורות אשר התעוררו כחות שונים להדריך את העם מקצהו מקטניו עד גדוליו ליראת ה' טהורה כדור ההוא.

גם בכח לב להתיצב לפני מלכים ושרים, ולהגיש אליהם את משפט עמם בכבוד ובשכל טוב לא היו נכבדי הדור ההוא נופלים מדור אחר איש חיל מבני ישראל בארץ פולין, שמו יעקב יֶלֶק, שם נפשו בכפו ויסע אל רומי ויתיצב לפני האפיפיור כְלֶמֶנְס השלשה עשר וַיַט את לבו לתת על ידו מכתב גלוי לכמרי פולין ולבישופיה, כי עלילות הדם בשקר יסודתן. רבי הירש בן יוסף הרב לקהלת חעלם בפולין, הוציא בימים ההם (5549 – 1789) מחברת בשפת פולין על דבר תקון מצב היהודים לעשותם לאזרחים מועילים362 ואיש נכבד ושמו בנימן שְפַיֶר מעיר ריגא הגיש בקשה בכבוד ועוז וטוב טעם אל הקסרת כתרינה אשר בה צעק חמס על שר הגליל ברון על העול אשר עשה לבני ישראל אשר גרש אותם מן הכפרים (5530 – 1770). סוף דבר, דומים היו דורות ישראל בימי המאה החמשים ושש לתורה לכשרון ומוסר לכל הדורות אשר לפניהם ולאחריהם באין נגרע דבר.



בארצות רוסיא ופרוסיא.    🔗


ימי פרשת הדרכים.

פנים חדשות במוסר בתורה ובדרך ארץ. ר' ישראל בעל שם טוב ושיטת מוסרו. חסרון מדעי החול מורגש בתוך גדולי הדור. ר' משה בן מנחם ילדותו מוריו השונים במקצועות שונים. הודעו אל לסינג. ס' היהודים של לסינג. צרת עין פרידריך השני בבן מנחם ואהבת חכמי גרמניא אליו. ס' פידון של בן מנחם. מלחמת סופרים של ב“מ עם לואַתר המסית. חזון נתן החכם של לסינג העורך דמות לחכם בישראל. באורי ב”מ לקהלת ותרגומו האשכנזי לורה תהלים ושה“ש. סבת מחלקת גדולי הרבנים על תרגומו. ס' “ירושלים” על טיב היהדות ועל סמניה המובהקים. קהלת וילנא. הנדיב ר' יהודה יסוד ומעשיו. רבנו אליהו מוילנא. קוממיותו בלמוד התורה. שיטת הסדור הדיוק והברור בתלמודו. שנאתו את פלפול החלוקים חובת למוד דקדוק הלשון ושטתו בסדר הדיוק. כבוד מדעי החול שהם מכשירי למוד התורה בעיניו תשוקתו להרחיב את גבולה התורה מתוכה ומחוצה לה. המגיד ר' דוב בר ממזריץ תלמיד לר' ישראל ב”שט. עדת חסידים ושיטת חסידות. שתי מחנות בישראל. חסידים ופרושים [הנקראים בפי החסידים בשם מתנגדים] גדולי תלמיד המגיד ממזריץ. מרבית החסידים מתרחקים מאחיהם. ר' אהרן קרלין מנהיג את החסידות בליטא. חרם ר' שמואל אב“ד האחרון של החסידות בוילנא. ס' תולדות יעקב יוסף. חרם הגר”א ושרפת הספר. תקיפי החסידים משתדלים וועד ארצות מתבטל ביד המלכות. ר' זלמן מלאדי קם לראש החסידים. שולחן ערוך של הרב ר“ז וספרו “תניא”. הגר”א מכריז אסור על ס' תניא. ריבות ומהומות אחרי מות הגר“א. אביגדור איש מחרחר ריב מוצא את לבו למסור את הדין למלכות. הרב מובא פעמים לפטרבורג וזוכה שם פעמים בדין וחוזר לביתו. תקיפי החסידים מלשינים את ראשי עדת וילנא. סוף סוף הולך הריב בין החסידים מלשינים את ראשי עדת וילנא. סוף סוף הולך הריב בין החסידים והפירושים הלוך ושקוט. ובקיעים נראים בתוך החסידים מבפנים. זכרון חסדי בן מנחם לאחיו. תקנת היהודים בזכות אזרח ביד השר דוהם בפרוסיא, ופקודת הסבלנוּת לקסר יוסף השני באוסתריא. מאמר סנגוריא נמלצה מאד לב”ב על ישרת היהודים בדורו ובדורות שלפניו. ר' נפתלי ויזל ומעשיו לשחר את רוח התורה והמוסר ולתחית הלשון ולסדר החנוך. שמחתו ברשיון יסוד בתי ספר ותרעומת גדולי הרבנים עליו. יסוד חברת דורשי לשון עבר בקניגסברג. ערך ספר שיר תפארת של ויזל. המאסף היוצא לחדשים וסופריו. הקלקלה הצומחת בקרב בני הנעורים. והזהרת בן מנחם הדואב מפניה. שברון לב ר' נפתלי וסלוק ידו. זלזול כבוד גדולי התורה ביד מרקוס הרץ פרידלנדר ושאול הירשל. פחזות ותפלוּת בטרקלין של הנריטה הרץ וחברותיה. קלקול המדות מעוט טהרת הבית ומעוּט גמילות חסדים. התרפסות פרידלנד לפני כמר להתנצר על תנאי ונזיפת הכמר. רוב המתנצרים.

5520־

מסבות רבות ושונות, אשר התהפכו על גורל גוי ואדם, נוסדו יחד להחל לפַתח במאה החמשים ושש גם את הצנפה המסוכסכת אשר הסתבכה בישראל, לשיטות שונות, ולהפריד את הסבך הזה לשלשה ראשים מוסר, תורה ודרך ארץ, וליחד לכל אחד מהם גבול אשר מצאה בו ידו להסתעף במלוא רחבו.

על התורה הישראלית, בת אלהי שם, המשתמרת בעינה ובטהרתה בדעותיה ובמצוֹתיה מדור דור, נספחו זה אלפי שנה מידי שתי בנוֹת יפת, שני מיני פלספה שונים, מלמד פלספת יון הצעירה העליזה, נטפלה עליה גם פלספת הודו הזקנה הקודמת. ומחכמת הודו ומרוחה נאצלה רוח ויגון גם על בני ישראל. ותורת ישראל הלא היא מעולם מלאה רוח חיים ששון ושמחה. אין מספר לקריאות השמחה הנשמעות בדברי התורה בחזון נביאיה ובמזמורי קדשה363. ובתורתנו המסורה הביעו רבותינו בפה מלא כי כל עצם עבודת האלילים היא דרך העצבון364 המסלק את השכינה365; וגם על המצוה לא תנוח רוח ה' בלתי אם יש עמה שמחה366. כי השמחה היא הכוללת את כל מצות ה' מקצהן עד קצהן, כדברי פתרונם, הממלא אחרי דברי הכתוב האומר “עשיתי ככל מצותך אשר צויתני”, לאמר “שָמַחְתִי ושִמַחְתִי בו”367 ותיקרה מדה הזאת בעיני רבותינו, עד כי התקינו לה ברכה מלאה אורה וצהלה הלא היא ברכת “אשר ברא ששון ושמחה”368. וגם העבודה אשר יעבוד איש ישראל את ה' בלא שירה ושמחה מונעת את הטובה לבא. ואת דברי משה רבנו אשר הוכיח את עמו לאמר “תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב ־ ־ ועבדת את אויביך”369 פתרו רבותינו: “איזו היא עבודה שהיא בשמחה ובטוב לבב? הוה אומר זו שירה”370 וגם אנשים מן השוק, אם הם שמחים ומשמחים בבדיחותיהם לב נדכאים, נחשבו בעיני רבותינו לנוחלי העולם הבא371 ואחרי דברי רבותינו חכמי המשנה והתלמוד מלאו תלמידיהם הנאמנים חכמי הפוסקים בדברים נמלצים ונשגבים עד מאד372. ואל גבול התורה הזאת, משיבת נפש וּמשמחת לב. התגנבה בלט שיטת היגון, אשר באה לרגלי אנשי אלכסנדר מקדון השבים מגבול הודו, ותפרוץ גם ארצה ישראל ותבן לה בית במפלגת האסים ותנסה להבקיע גם אל גבול האגדה אך שם לא הרבתה להצליח כי בכמה מסכות בתלמוד וספרי מדרש אין זכר לפחד שאול ולאימת מות מדכאי רוח ומבישי ששון, ואם יש לפעמים זכר מעין זה בטל הוא במאה או באלף באגדות המלאות תנחומות אֵל וחדות ה' בטעם הפתגם הקדוש והנעלה, “כי טוב ה' כי לעולם חסדו”. אך למיום החתם התלמוד ועל עמי הנוצרים והמושלמנים נאצלה מרוח ספרי דתותיהם המלאות מפה לפה מראות עצבון ואֵבל יסורי גיהינום ושלטון השטן, נחה רוח מוסר היגון גם על מקצת חכמי ספרד אשר ינקו את צוף חכמתם מספרי חכמי יון וערב, אשר גם עליהם שפוכה רוח חכמי ה' בו, עד כי החליט איש חסיד מלא חכמה כרבנו בחיי הספרדי, כי אם “ימשך [האדם] אחרי עבודת האלהים בלב טוב ובשמחה” יגדל עוֹנוֹ מאד כי בדבר הזה תדחה מעל נפשו הדאגות והיגונות"373 ובכן נהפכו הדברים פתאם על פניהם! "שמחה של מצוה שהיא מבחר חיי הקדושה בעיני תורתנו, נביאינו ורבותינו שהיא מעין עולם הבא נחשבה לעוֹן גדול, והדאגה והיגון שהן מיני קללה לרשעי ארץ מעולם היו למבחר המדות. והחכם אבן עזרא מלא את לבו להורות מדעתו כעין הלכה פסוקה הפך מדברי רבותינו המובהקים אשר מפיהם אנו חיים האומרים כי “ענג שבת אחד טוב מאלף תעניות”374 ויקם הוא ויוֹרה כי מצות תענית בכל יום ויום גדולה ממצות ברכת מזון, ומצות נזירות גדולה ממצות קדוש היום והבדלה וארבע כוסות375. אולם בכל היות הדאגות והיגונות התעניות והנזירות נחשבים בעיני החכמים ההם למכשירי מוסר, לא הרבו להפחיד את עמם בחזון יסורי גיהינום כל היום כי ידעו בחכמתם הצרופה כי היראה אשר יבקש ה' מיד דורשיו באמת היא יראת הרוממות או יראת האהבה על כן נמנעו לגדל את העם ביראת הענש376. אולם בעלי המוסר האחרונים, מצאו כי אין דרך אחרת במוסר ישראל כי אם דרך מראת הענש וימלאו את ספריהם מפה לפה מחתה ופחד מראה חבלי מות ומצרי שאול מערכי תפתה ומשלחת מלאכי רעים עד כי קצרה כל נפש בעמלה. ויהי המעט מאבותינו האומללים בפולין המיגעים והמדכאים עד עפר מתגרת יד הישועים ויתר הכמרים כי הכינו להם העריצים האלה גיהינום די והותר בעולם הזה, ויקומו סופרי המוסר ההם ויוסיפו מכאוב על מכאוב ויגון על יגונם ותחת מצוא נוחם לנפשם בתורת אלהיהם ומעשה מצוֹתיהם מצאו גם שם רק מגור, בלהות וחתת מות, כי כל איש תמים ירא לנפשו פן יאַבד את עולמו ברגע אחד בעד שגגה קטנה. להציל את קהל ישראל מן היגון אשר מפניו לא קמה עוד רוח בכל איש ישר ותמים הירא את אלהיו נסה איש תמים מקרב העם לגאול את חייהם ולהשיב אותם אל המוסר הקדוש והטהור הטוב והאהוב, הלא הוא מוסר תורתנו נביאינו ורבותינו מעולם ועד היום.

האיש הזה אשר התחזק בתם לבבו להשיב לב בנים אל מוסר אבותיהם מעולם הוא הרב החסיד אשר חדות ה' היה מעזו באמת ותמים רבי ישראל בעל שם מעיר מֶזיבוז (מ' 1759־5519); הרב הזה אף כי לא השיג בגדולתו בתלמוד והלכה את הגאונים הגדולים אשר בדורותיו, החזיק גם הוא כמהם בכל לב בחובת משמרת ההלכה בכל פרטיה ככל אשר היא ערוכה בספר שלחן ערוך, ועל כן לא טובו בעיניו המיחדים את כל לבם אל הגמרה ומפרשיה הרבים בטרם ילמדו את ההלכה הברורה ואת ספרי המוסר אשר שני אלה, המצוה והמוסר, הן הן ראשי מוסדת התורה377 ויצו את שומעיו לשׁקוד על מקצועות אלה לילה ויום378. ואף כי חומרות יתרות לא היו לו לרצון לא עלה על לבו מעולם לזלזל או להקל בכל דבר הלכה קלה או חמורה379 ובכן לא אמר להפיל דבר או לחדש דבר בגבול התורה והמצוה כי רק זה היה חפצו להעביר את המוסר הקודר אשר בא אל ישראל מן החוץ מפני מוסר התורה המלא אורה ושמחה. אולם גם דרך זאת היא דרך קדמונינו. על המרבה צום קרא בעל השם “ומבשרך על תתעלם”380 כאשר קרא רב בימיו על אדם כזה “ויהי האדם לנפש חיה: נשמה שנתתי בך הַחֲיֶה”381 אך החסד הגדול אשר בא הרב התמים הזה לעשות לעמו המדכא עד עפר מיד אויביו הוא כי נגש אליו לפתח את השק מעל מתניו לתת לו “פאר תחת אפר ששון תחת אבל” לשמחו מיגונו וללחוש באזנו כי גדולה מאד האהבה בין ה' אלהי ישראל ובין עמו ועולמו. ויהי דברו אל כל איש ישראל בשפתו התמימה “להרחיק עצמו מן העצבוּת ויהיה לבו שמח בה” ־ ־ ויהיה תמיד בשמחה382 ויחלט כי “הבכיה רעה מאד, שהאדם צריך לעבד [את ה'] בשמחה; רק אם הבכיה היא מחמת שמחה היא טובה מאד”383 ועל כן “על ירבה [האדם] בדקדוקים יתרים בכל דבר שעושה, שבה כונת היצר לעשות לאדם מורא, שמא אינו יוצא בדבר זה כדי להביא אותו לעצבות ועצבות היא מניעה גדולה לעבודת הבורא”.384 סוף דבר: “שיראה האדם להמשיך על עצמו שלשה דברים אלה אהבת ה' ואהבת ישראל ואהבת התורה ואין צורך לעשות סגופים”385.

דומה הדבר כי בעצם תורת הקבלה, אשר בה החזיק, לא חדש מאומה לעומת זה פקח עיני שומעיו להכיר את יד אלהים חיים ואת כחו וגבורתו בכל מראה אשר יראה בעולם הנראה הזה. אך הדבר היקר לכל ישראל לכל מפלגותיו השונות הוא תחית מוסר התורה אשר החיה ולוא היו כל אנשיו אשר נהרו אחריו תמימי דעות עמו שומרים את המדה הזאת בעצם טהרתה כי עתה היתה לברכה לישראל לדור דור.

ובדור ההוא אשר החלה תורת המוסר הישראלי התחדש מתוכה בדרום ארץ רוסיא החלה תורת דרך ארץ הישראלית לחדש את פניה בצפון ארץ אשכנז בממלכת פרוסיא:

הלחץ אשר לחצו הקתולים והלותרנים את בני ישראל בגרמניא, והמסגר אשר שמו עליהם ויכלאום בתוך מצרי הגרות האפלה לא נגעו לרעה בטהרת עם אלהי אברהם. וככל אשר הוסיפו צורריהם לענות אותם כן הוסיפה רוחם להטהר מתועבות עושקיהם העריצים מגלוליהם ומשקוציהם. תחת אשר הרבו הגוים השאננים בימי הבינים חמס ושוד ויתעמרו באחיהם הדלים ויכבשום לעבדים הרבו בני ישראל צדקה וחסד לאחיהם הדלים וינחילו גם את בני העניים תורה ומוסר. ומפני חטאות זמה ושכרון אשר התגאלו בם הגוים התקיפים היו שערי הגרות היהודית סגורים ומסוגרים, ומבית לשערים הנעולים האלה היתה רוח טהרה מרחפת על שרידי עם־העולם הכבושים שם בגולה עד כי בדבר חשכת הרשע ואור הצדק יאמר על אבותינו בימי הבינים הדבר האמור על אבותיהם במצרים: “ויהי חשך בכל ארץ ־ ־ ולכל בני ישראל היו אור במושבותם. אפס כי ככל אשר היה יתרון לתרבות הבית והקהלה לישראל על כל הגוים אשר בתוכם היה כלוא, ככה היה נופל מהם, מסוף המאה החמשים ושלש, בדרך ארץ, לאמר: במדעי החול, בדעת לשון וספר בלשונות הגוים. בכשרון המעשה, ובטכסיסי הסדר. כי למן העת ההיא החלו בני העמים בטבור אירופה ובמערבה לעשות חיל. הן אמנם כי גם בקרב ישראל נמצאו אנשים יודעי מדע, אך מרבית הקהל היו רחוקים עוד מן הדעת הזאת. וכבר החלו גדולי הרבנים להרגיש את המחסור הזה, ר’בי ל’יואי – מהר”ל מפראג – כבר היה מדבר בדורו על לב בני עמו כי ילמדו וידעו גם את “חכמת האמות” וגם גאון גאוננו רבנו אליהו מוילנא היה מתעצב מאד על “שם שמים המתחלל” בהיות עם ישראל נופל בחכמתו מיתר העמים.

אל העבודה הזאת, להנחיל ליהודי אשכנז את קניני התרבות הכוללת לא נטה איש את שכמו לשום אותה אליה. לא איש מעשה ברוב כחו שחר אותה כי אם לרגלי איש מופת, אשר לנפשו קרא ושנה, לנפשו חקר ודרש, קמה ותהי ותעל כפורחת באפס יד, שם האיש הזה רבי משה בן מנחם מֶנְדֶלְסוֹן ממשפחת רבנו משה איסרליש386 אשר נולד (1729־5489) בעיר דֶסוֹא, רפה כח וכביר רוח, ענו וצנוע, טוב טעם ונקי דעת מאד מאד היה איש זה. את ראשית תורתו לקח מפי אביו, איש ענו, סופר ספרי תורה תפלין ומזוזות. בשנת הארבע עשרה לימי חייו עזב הנער הרב והרפה את בית אביו ויתענה בדרך ויבא אל ברלין לקחת תורה מפי הגאון רבי דוד פְרֶנְקל הרב לעיר דסוא אשר זה מעט היה לרב בברלין וילמד הנער משה לפני הרב הזה אשר כלכל את מחסוריו ויעתק בכתב ידו הנקי והנאה את ספר קרבן עדה הוא הבאור היקר לתלמוד ירושלמי אשר באר רבי דוד פרנקל. כאשר היה גאון זה לרב מובהק לבן מנחם בתלמוד היה הרב הגדול רבי ישראל זַמוֹשְץ בעל ספר נצח ישראל מורה לבן מנחם בספר מורה הנבוכים וביתר ספרי חכמי ספרד וגם בתורת ההנדסה, ואהרן שלמה גומרפרץ נכבד הרב רבי אליהו גומפרץ, אשר היה בימיו יועץ החורי הגדול המושל בברנדנבורג, הורהו את לשון צרפת ואנגל ואת ספרותן. והרופא דוקטור קיש מפראג למדו שפת רומי. וכאשר יצא בן מנחם ממסכנות לרוחה בהביא אותו העשיר יצר בֶרְנְהַרְד אל ביתו להיות למורה בניו ואחרי כן לסופר בבית מסחרו, למד את שפת יון העתיקה את פלספתה וגם את הפלספה החדשה. ותהי ראשית מעשה ספרותו מאמרים עברים מלאים מוסר יראת ה' ואהבת הטוב אשר הדפסו בחוברות קהלת מוסר אשר יצאו לעתים בימים ההם, בהיות בן מנחם איש ענו ושפל רוח היו עיניו אל תוכו. וקרוב הדבר כי לא עלה על לבו להתודע אל חכמי הגרמנים ולא היו יוצא חוץ לארבע אמותיו לולא התודע אליו החכם והמליץ הגרמני גוטהולד אפרים לֶסִנְיג (1754־5514). החכם לסינג הגרמני הזה היה הראשון בגוים למכירי ערך הנפש הישראלית בכבודה בישרתה ובטהרתה, מבלי נשוא פנים לרשעי ארצו ומבלי שים לב לתלונותיהם. ויערב לסינג את לבו להביע את מחשבותיו בדבר כבוד אנשי העם העתיק הזה, בחזון עליצות נאוה אשר קרא לו “היהודים”. שם העביר על פני הקורא, או על פני הרואה, את חזון נקיון כפי איש ישראלי את נדבת רוחו להציל נפש נוצרי מיד שודדים נוצרים, אשר, למען עור עיני השופטים, התחפשו בבגדי יהודים, וכי עם ענותו יודע היהודי את ערכו, ואת ערך כבוד עמו. את החזון הזה הוציא לסינג לאור ארבע שנים לפני כן. ומה עלץ לבו לראות ולהכיר במזג בן מנחם הטוב והישר ובר הלבב, כי החזון אשר חזה על תכונת הנפש הישראלית נכונה ונאמנה היא, ותדבקנה נפשות שתי הרעים, אשר לא מלאו עוד יותר מחמש ועשרים שנה באהבה עזה. לסינג הכיר ברעהו העברי את החכמה העמוקה, את אהבת האמת ואת צדקתו הרבה. ובן מנחם הכיר באוהבו הגרמני, את רוח הסדר ואת המתכנת אשר בפרי רוחו, ואת אמץ לבו בכל מעשיו אשר בהם בא להפוך לעמו הגרמני לב חדש ושפה ברורה. אך המהלכים אשר נתן לסינג לבן מנחם בין חכמי אירופא הנוצרים, לא הניאו את ראש החכם ולא הסיעו את דעתו ממשמרת המצוה לכל פרטיה ודקדוקיה, אף כמלא שערה דקה בכל ימי חייו. עד כי לא העביר בן מנחם מסרק על ראשו בשבת וביום מועד, ולא שתה מן היין אשר נגעה בו גם יד לסינג ידיד נפשו, ובהיותו פעם אחת בבית חכם נוצרי אשר הציקהו לשתות מיינו קם ויקח את מטהו וינס, ולא הוסיף דבר אליו עוד. ובהועד בביתו חכמים ושרים נוצרים מגדולי הממלכה, לא עלה על לבו להפיל דבר מדין תורה או מדברי סופרים, כי אם עשה את המצוה לעיניהם מבלי בא הדר בחדר להחבא, אלא ככל אשר לא הסתיר דרכיו בביתו בדבר היהדות ומצותה, ככה היה צנוע בחכמתו ובפרי עטו הגרמנית אשר עשה בה חיל בסתר אהלו, עד כי חשבוהו יודעיו על ראשי בעלי הסגנון בדורו, דור ראשי המליצים לספרות הגרמנית. אך ידידו לֶסינג אמ יץ הלב הסיע אותו בחזקה ויעלהו בחזק יד על במת הסופרים במסרו לבית הדפוס חקירה אחת, אשר ערך בן מנחם מבלי שאול את פיו. מני אז יצא שם הסופר היהודי לכבוד ולתהלה בקרב סופרי אֵרופא. אולם בדבר הזה היה טמון גם מוקש, כי בבקרת חמורה אשר בקר סופר נעלם את מאמר מלא כחש באלהים, אשר כתב פרידריך השני, הכיר המלך הזה כי מעשה בן מנחם הוא, ויועידהו לבא אליו ביום השבת למשפט המלך הזה כי מעשה בן מנחם הוא, ויועידהו לבא אליו ביום השבת למשפט לפוטסדם הרחוקה מברלין שלשה מיל גרמני. וַיַתֵר רבי הירשל לֶוִין הרב לברלין לחכם החלש ללכת במרכבה, אך בן מנחם בחר ללכת רגלי, וישאלהו המלך הקשה בחרי אף: האמנם הוא האיש אשר מלאוֹ לבו לבקר את דברי מלכו, ולא כחד ממנו דבר, וה' היה עמו להנצל מידו בטוב טעמו ובחן שפתיו וישב לביתו לשלום. אך עברת פרידריך היתה שמורה לו כל הימים. וגם אחרי אשר גדל שם בן מנחם עד למעלה, וחכמי ברלין הנוצרים בקשו את המלך לשאת את ראשו בתוך חכמי עיר המלוכה לא מלא את ידם בדבר הזה, ורק בעמל רב עלתה ביד אחד מן החכמים הצרפתים אשר בהיכלו, להמציא לבן מנחם את רשיון החסות לאמר רשיון לשבת בברלין, מבלי היות לאל יד השוטרים לגרש אותו. אך צרת עין המלך לא היתה למופת לשרי בית מדרש המדע, כי כאשר באו לפניהם בתוך תשובות רבות המושבות מפי חכמים שונים, על ענין של מדע אשר נקבע עליו פרס, גם תשובת קַנְטְ, ראש כל פלספי הדורות האחרונים, ותשובת בן מנחם בכרו חכמי ברלין הגרמנים את תשובות החכם היהודי על תשובת קנט החריפה העמוקה והמדויקת ויתנו לו חמשים שקלי זהב, באמרם כי בדבר הזה הגדיל בן מנחם לעשות, כי הפך לפלספה כבדת הלשון שפה ברורה נוֹחה ונמלצה, אשר ירוץ כל קורא בה כקטן כגדול. וישאו משלם לאמר “הסיר משה בן מנחם את החוחים מעל שושנת החכמה”. את המופת הגדול למעשה סגנון כזה בדבר ענין פלספה חמורה הראה בן מנחם גם בספר פֵידוֹן387 אשר כתב על דבר חיי העולם הבא. הכפרנות הצרפתית אשר פרשה מוטות כנפיה בימים ההם על כל ארצות אירופה, הכשילה מאד את כח הנוצריות ותשם את כל אמונותיה וגם את אמונת חיי העולם בתוכן, לאכזב. על כן שם בן מנחם את פניו למצוא מקור נאמן לאמונת חיי עולם ויוֹכח כי זה הוא טבע כל חיי רוח, כי לא יוכלו לסוּף ולתוֹם. את תוכחותו אלה העלה מעמק דעתו המבוררת אשר שרשה פתוח אל תורת ישראל. אך הַעֲטֵה אותה בְמַעֲטֶה יְוָנִי בתתו אותה בפי סוקרט הדובר במליצת בני עמו ובטעמם. שמע עצם הענין הנדרש בפי הפלסף הישראלי, בטעם יוני ובשפת אשכנז טהורה מעין כמוה ונמלצה לכל נפש, עשה לו שם גדול, עד כי יצאו לספר הזה שלש מהדורות בשתי שנים ותרגומים בכל לשונות אירופא, וכל איש משכיל השיב את נפשו באמתו ובתנומותיו. ויסוב אליו לב כל קהל הקוראים בכל הארץ, כאשר נטה אליו זה כמה לב בחירי החכמים. אולם בתוך הסופרים הגרמנים אשר אהבו את בן מנחם וידרשו את שלומו, נמצא איש פתי ושמו לַוַאתֵר כָמָר לותָרני, אשר מאהבתו את הפלסף היהודי, חשב מחשבות להציל את נשמתו, ויתרגם לכבודו ספר נוצרי בשפת גרמנית ויפצר בו לבא בברית הנוצריות. וירע הדבר בעיני חכמי גרמניא, אשר נכלמו על עוז פני הכמר הזה. אולם ככל אשר הסיע לסינג את בן מנחם הצנוע מסתר אהלו להפיץ תורת חכמתו בקהל, ככה נדחף החכם הישראלי בידי לַוַאתר הפתי סר הטעם על במת הצופים, לגלות את כל לבו על דבר קדושת התורה ורוממות היהדות באזני כל הגוים, ולהוכיח כי האיש אשר דבק לבו בדת הזאת לא יוכל עוד לעזוב אותה ולהמירה באחרת. את דבריו אלה הפיץ באגרות אשר הדפיס בתורת מענה על דבר לַוַאתר ויהיו למקרא לכל הקהל גם בגרמניא גם ביתר הארצות. ולסינג אשר דבר העלבון הזה נגע עד לבוֹ נוֹעץ לרומם את כבוד ידידו בכתבו חזון עליליה388 אשר קרא לו “נתן החכם”, אשר בו ערך דמות טהורה ונשגבה לחכם ישראלי לאמר לאיש חכם כבן מנחם. ויהי החזוֹן הזה לאחד בחירי החזיונות אשר בספרי גרמניא. מני אז החל בן מנחם ליחד את לבו בספרותו אל היהדות. ואחרי אשר באר את ספר הקהלת בבאור עברי קם ויתרגם את התורה את התהלים ואת שיר השירים לשפת גרמני צחה. והחכם הגדול בחקר הלשון, בדקדוק ומסורה, רבי שלמה דובנא באר את ספר בראשית ואת תחלת ספר שמות לתתם בחומשי תורה המתורגמים ביד בן מנחם. והמליץ רבי נפתלי וַיְזֶל באר ספר ויקרא, אהרן יַרוֹסְלֵב את ספר במדבר והירץ הומבורג את ספר דברים. אולם אף כי כִוֵן המתרגם הותיק את תרגומו בכל פרטיו ודקדוקיו על פי דברי תורת רבותינו המסורה והמקובלת יצאו ארבעה גדולי הדור, לאסור אותו או לקרוא עליו חרם הלא המה רבנו יחזקאל לנדא מפראג החסיד הטהור ויקר הרוח רבי צבי הירש יאנוב מפוזן, רבי רפאל הכהן מאלטונו ורבי פינחס הלוי הורויץ מפרנקפורט. האנשים הטהורים בכל מיני טהרה האלה, היו גם אנשי בינה אשר ידעו להעריך את ערך תרגום בלשון צחה כי גם רבי פינחס הלוי החסיד שבכלם, קם אחרי כן למליץ לתרגום האשכנזי למחזורי רֶדֶלְהֵים. וכבוד בן מנחם גדול היה בעיני גדולי דורו, אפס כי בהיות הפלסף התמים הזה דובר שלום לכל אדם מצאו קלי דעת את לבם להתגנב אל ביתו להחליק לשון ולכסות מפניו את מזמותיהם, אף כי רחקו דעותיו מדעותיהם כרחוך מזרח ממערב. ויתאמרו כי תלמידיו המה. ויען כי האנשים האלה, היו ראשי הזריזים אשר שקדו להפיץ את התרגום. על כן צפו זקניה הרבנים ברוח חכמתם כי עתידים אנשים אלה להפוך את התרגום התמים לכלי משחית בידם להדיח מפניו גם את התלמוד גם את התורה העברית אף כי המתרגם ותרגומו נקי.

ולַוַאתר לא היה האחד בנוצרים אשר אמר להסיע אל דתו את הפלסף הישראלי ברשתו אשר פרש לו בחלקת שפתיו, כי גם סופרים אחרים נסו לעשות כזאת, ובתוכם סופר אלמוני אשר קרא לנפשו “שוחר האור והאמת”. אז גמר בן מנחם בלבו להביע את כל רוחו בשפה ברורה גלוי לכל חכמי העמים חבריו, למען ישובו מאחריו ונתנו לו מנוחה. ויערוך ספר אשר קרא לו בשם “ירושלם” שם הוכיח כי תורת משה חטיבה אחת היא יחידה ומיחדת בעולם, ואין לה דומה בדתות האחרות המיסדות רק על עקרי אמונה בלבד. כי יסוד כל תורת משה הוא המעשה, אשר הוא לבדו מעורר את הכונה הראויה ומדריך את עוֹשהו אל הדעת את אלהי האמת. על כן נטה בדבר הזה משיטת רמבם, אשר שם שלש עשרה דעות לעקרי התורה, ויבחר בשיטת הארי ותלמידיו האומרים כי אין מספר לעקרי התורה כי כל מצוה עקר היא כמוה כאחותה. ויוֹסף בן מנחם להחליט כי ככל אשר כל פרי המצוה הוא המעשה החי בידי העם, ככה גם כל פרי התורה הכתובה היא התורה המסורה החיה בפי החכמים ותלמידיהם מדור דור, ואשר גם היא נתונה מסיני. ותורת משה היא החטיבה האחת לישראל הגוי האחד אשר בו בחר ה' להיות בגורלו ובכל משפטו ומעשהו לאור ולעד כי ה' אל אמת וכל דרכיו משפט וצדקה וחסד, ומלך הגוי הזה הוא ה' לבדו וחקת ממשלתו היא תורת משה אשר תורת אלהים ותורת האדם נתכו בו למוצק אחד אשד לא יחצה ולא יחלק. האיש אשר יחטא לאדם לאלהים הוא חוטא. ויען כי האל המלך, היוצר את לבב אנוש יודע כי אין האדם שליט ברוחו להגות ולחשוב תמיד את המחשבה הנכונה, ולעומת זה רב כחו לשלוט במעשיו, על כן מלאה תורת משה את יד השופטים, לדון את האדם רק על מעשיו ולא על מחשבותיו. לעומת משפט תורת משה מקביל בן מנחם את משפט הכנסת הנוצרית ומוצא כי גם סוף מגמתה הן הדעות הטהורות העליונות, אך תחת אשר חכמי ישראל ידריכו את האדם בנחת ובארך רוח רב מאד, להתעורר מאליו בדרך המעשה, “להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד את דברי תלמוד תורת ה' באהבה” תמלא דת הנוצרית את יד כהניה, אשר גם הם רק בני אדם הם בשר ודם, לענוֹת ולכלוֹא ולשרוף בא את נפשות צאן מרעיתם על חשד הרהור הלב.

לאור חקירתו על אודות הדברים המסורים ללב, כי אין ביד אדם לקבל אותם מיד אחר על כרחו ולא להטיל אותם על אחר על כרחו – לאור חקירתו זאת בדק בן מנחם את טיב השבועה אשר תשביע הכנסת הנוצרית את כהניה והממלכה הנוצרית את מושליה, ביום מלאָם את ידם לכהונתם ולממשלתם, על סעיפי אמונות אשר אי אפשר להם להאמין בכלן וגם במקצתן ואם כן לא שבועות אמת הן. במשפטו זה על שבועות הכהנים הנוצרים ומושליהם, עד כמה רעועות הן, מצאו סופרים נרגנים מענה על חרפתם אשר חרפו את היהודים כי חשודים הם על שבועות שקר. עוד דבר אחד אשר בו יראה יתרון היהדות גלה בן מנחם לאוהביו הנוצרים, אשר אמרו להשיב את לבו מאחריה, כי על פי דברי רבותינו, אסור הוא לכל שופט בישראל ולכל מורה דעת אלהים וחוקיו לטול שכרוֹ לדון ולהורות כדבר חכמי התלמוד אשר את דברי משה אשר דבר אל בני ישראל: “ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי” בארו הם לאמר “מה אני בחנם אף אתם בחנם”389 הגם כהני הנוצרים אסרו על נפשם אסר זה? –

מלבד אשר ענין ספר “ירושלם” יָקר מכל יְקר הנה גם סגנונו הוא למופת לכל סופרי גרמניא. והחכם הֶרדר הגרמני כבר כתב בצאת ספר פידון לאור לאמר “סוקרט הורה פלספה לבני אדם ומשה הסופר הפלסף לבני עמנו390 העטה אותה במעטה יפי סגנונו”. ועמנואל קַנְט שש לקראת ענין ספר ירושלם ויכתוב אל בן מנחם כדברים האלה “ספרך זה הוא בעיני כקול מבשר לטהרת הדת כי עתידה היא להתחדש, לא רק בעמך כי אם גם בכל העמים. ומי מלל לדתך כי תמצא יד איש להביא אותה במסורת ברית עם אהבת הבריות וחרות דעותיהן כאשר הבאת אתה. אכן אין עוד דת אחרת, אשר תכשר לדבר זה ואשר תוכל להתהולל בו כדת תורתך”.

התהלה והתפארת אשר נחל בן מנחם מיד חכמי תבל, לא על עשרו ולא על תקפו, אשר אלה לא היו לו, כי אם על חכמתו, אשר השכיחה מלב אוהביו הנוצרים גם את עון יהדותו שמו אותו למופת לבני עמו יושבי אשכנז, לאחוז גם הם במדע ולצחצח את שפתם. מן הלעז אשר החזיקו בו וללמד את לשונם דבר צחות.

ככל אשר הקימה פודוליא אשר בדרום ארץ פולין איש חסיד את רבי ישראל בעל השם אשר הצליח להכיר את טיב המוסר הישראל. וככל אשר הקימה ארץ פרוסיא אשר בצפון גרמניא איש חכם כבן מנחם אשר היה מופת לבני עמו בתרבות מתקנת ודרך ארץ, הקימה מדינת ליטא אשר נסבה בימים ההם מממלכות פולין אל קיסרות רוסיא גואל חזק לתורה אשר מעטים עמדו כמוה ולישראל מיום חתום התלמוד. עדת ישראל בליטא אשר בימי בוא חכמי התורה מאשכנז לפולין היתה היא האחרונה במדינות פולין לגדל בקרבה חכמים יוסדי ישיבות ובתי מדרש, החליפה כוח אחרי שוך חמת הקוזקים. ואף כי שתתה מידם את כוס החמה לא עיפה ולא קצרה ידה, ותחת אשר עדת ואלין ופודוליא נפלה באין מקים ושרידי חכמיה אשר לא עברו בחרב נפוצו לכל רוח, התעודדה עדת ליטא אחרי אשר גם לפני התחולל שערורית חמיל, כבר יצאו משם אדירי תורה כרבנו שבתי הכהן וחברי אנשי השם אשר כבר פרטנו את שמותיהם ומעשיהם איש בדורו. מלבד הרבנים החכמים והסופרים, עמדו לנס בליטא גם אנשי שם. הנכבד בהם הוא הנדיב הגדול בגופו בממונו ובמעשיו רבי יהודה יסוד391 (מ' 1762־5522). מלבד אשר נדבת ידו הרחבה היתה מעין נדבת רבי מרדכי מַיְזֶל בימיו, היה עומד תמיד למליץ ולדורש משפט לעמו ולפני הממשלה להשיב את מחשבות עירוֹני וילנא ויתר ערי ליטא אשר היו חושבים על היהודים לדכאם עד עפר. ואת צרכי מסעיו לעיר המלוכה וצרכי שבתו שם להוציא את משפט הצבור אשר רבו מאד, כלכל מכיסו מלבד אשר לא חדל כל ימיו לפזר כסף רב לעניים, למשען חכמים ותלמידיהם, לבנות בתי מדרש, לחזק את בדקי בתי הכנסת, לפאר ולרומם את בית הכנסת הגדול. ויבן גם עַטלֵז392 לקהלה ויקדש סכומים גדולים לקרן קימת עושה פרי צדקה.

בעיר ההיא קם למופת האדם הגדול בענקים, הרב הדומה למלאך ה' צבאות, אשר בכל מעשהו והליכותיו היה כאחד קדושי ימי הקדם. הלא הוא הגאון החסיד רבנו אליהו אשר נולד לאביו החסיד רבי שלמה בעיר סֶלְץ, אשר בגליל גרודנו ביום הראשון לחג הפסח בשנת חמשת אלפים ארבע מאות ושמונים לימות עולם. בשחר ילדותו כבר נכרו לו אותות חכמה וכשרון אשר לא נראו עוד כמהם. בשנה השביעית לימי חייו, כבר מלאו ימיו לקחת תורה מפי הגאון רבי משה מרגלית רב לעיר קַיְדאן, בעל ספר פני משה לתלמוד הירושלמי ובעת ההיא כבר ידע התלמיד הקטן הזה כמה מסכות מן התלמוד על פה. ולא הרבה לעמוד לפני רבי משה, ובהיותו בן עשר כבר שקד על תלמודו יום ולילה מבלי שֶבֶת עוד לפני רב מורה. אין זאת כי אם כבר הורהו לבו לבחור דרך אחרת בתלמוד תורתו השוֹנֶה מדרך חכמי דורו. על כן רצה לְשַמֵר אותה בטהרתה ולבלתי ערב בה טעמים אחרים. אולם ככל אשר מנע את נפשו מן הישיבות הקבועות, בחר בימי נעוריו להחזיק בדרך ולסובב בערי פולין ואשכנז כמשפט חסידי הדורות ההם להיות גולים למקום תורה, ויהי עובר ממקום למקום מבלתי עמוד כי אם ימים מעטים מאד במקום אחד ועוסק בתורה יומם ולילה בלכתו בדרך וגם בסורו אל אחד הבתים לנוח וללון שם. ומה נפלא הדבר כי בכל היות הגאון הצעיר לימים מסתתר וצנוע מאד מבלי הודיע לאיש את שמו מקומו ומעשיו, כבר “נודעה תהלתו בכל פולין ברלין וליטא מקום שעבר החסיד ־ ־ ספרו ממנו גדולות” ורבנו יונתן אַיביץ כבר קורא לו “אחד מיוחד החסיד קדוש וטהור מאור ישראל”393 ובערים אלה עבר רבנו אליהו בטרם מלאו לו שמונה ועשרים שנה. ואז שב אל בית הוריו לעיר וילנא.

רבנו הגדול היה נבדל בדרך תורתו מכל בני גילו בדבר הזה. הן רבים היו בתוך גאוני דור ודור אשר הכירו את ערך המדע וערכו, ואשר שמו אליו לב. אך בעיניהם היתה התורה רשות אחת והמדע רשות אחרת. ובעיני רבנו היו שניהם גוף אחד כמליצת מאמרו “התורה והחכמה נצמדים יחד”394 באמרו “כפי שיחסר לאדם ידיעת שאר החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה”395. אף האמין אמונה שלמה כי שרשי כל המדעים מטבעים הם במעמקי התורה, וכי יש לתורה צרך גדול בהם בהיותם עצם מעצמיה396. על כן שקד גם עליהם ויקבע עתים ללמוד גם אותם. ובהיות לבו טוב עליו להודות לה‘, ובנשאו עיניו בדבקות עצומה בברכה והודאה לשמו הגדול שזכהו להשגת אור כל התורה" ברך את ה’ בחדוה רבה על אשר הנחיל אותו דעת גם במדעים397. ולא רק המקצעות אשר יסודתם בחשבון במדה ובמספר נכבדו בעיניו כי הרבה יותר מהם הוקיר את המדעים המרוממים את הלב, כי דבר על מלאכת הנגון גדולות ונפלאות כי אין ערוך אליה כי בת השמים היא משמחת אלהים ואנשים398 גם מלאכת הרפואה אמר ללמוד לולא חשך אותו אביו הצדיק ממנה מיראתו פן תכבד עליו המלאכה בהיותו לרופא ונמצא בטל מתלמוד תורה399. ומדעתו את ערך ספרי המדע אשר לסופרי הגוים התוַוה מאד כי יהיו כלם מתרגמים ללשוננו העברית400. ותדאב נפשו מאד על קצר יד בני עמו בדור ההוא בכל דבר מדע, וישא נפשו ליום אשר ישכילו בני ישראל בכל חכמה ומלאכה ודרך ארץ ליום אשר “תסור [המית] שאון לאומים אשר ישאון לעומתנו: איפוה חכמתכם? ונמצא שם שמים מתחלל”401.

אהבת רבנו אליהו את הדעת בכל חכמה, כללה לו דרך מיחדת בתלמוד תורתו, לכלכל גם אותה בדרך מדע מתקן מאד מאד להכיר את כל דבר מעקרו, למצוא לכל תולדה את ראשית מולדתה, לפרוק את כל כלל לפרטי פרטיו ולהחזיר את כל פרט אל כללו ולהבדיל מכל ענין את כל ערב זר אשר עלה בו. ולהתבונן אל מוסדותיו אשר הם הם כל עצם עצמתו. על כן בהיות המקרא כל עצם התורה ושרשה, וכלי מבטאה האחד הוא הלשון העברית, על כן הורה גם לנפשו גם לכל העם גם לתלמידים הקטנים ללמוד ראשונה את כל כתבי הקדש מראשם עד סופם בכל תכלית דיוקם402 על פי כל חקי הדקדוק ותיקר בעיניו תורת הלשון עד כי הורה בספרו “דקדוק אליהו” ללומדים למלמדים ותלמידיהם איככה יש לפרוק, בלמדם את התורה, כל מלה לפרקיה, למען דעת כל מוסדותיה ותשמישיה שרשה ושמושיה, מינה ומספרה, מקורה וזמניה על פי תורת הדקדוק המבהקת. ורק אחרי אשר יהיו כל כתבי הקדש ערוכים בכל נגד עיני הלומד או התלמיד אז תמלא ידו לגשת אל ששת סדרי המשנה בכללי פרושיה ובדיוק גרסותיה ואחרי אשר ידע את המשנה עד תמה באר היטב אז רשות בידו לשוב את לבו אל התלמוד403. ואת התלמוד הורה רבנו ללמוד בדרך מדע מדיק עד מאד בהרחיקו מעליו את פלפולי החלוקים אשר חשב לגוררי עון למגרשי אמת ולמקלקלים את הטעם הטוב: “כי בהם ירבה הפשע ויגדל העון ויפסד הדבור הנעים ויגורש האמת מעדת ה'”404 ובלמדו מסכת אחת פקד את כל צבא הלכותיה וסברותיה ויערוך אותן מערכות מערכות ויתבונן מי ומי הם תנאיה ואמוראיה, כמה הן מחלקותיה, ומי ומי החולקים בהן והלכה כמי, ומה הן שיטותיה וסוגיותיה?405 וכל גדולי הדורות כלם למן הנביאים הראשונים עד חכמי המשנה וחכמי התלמוד ועד הפוסקים האחרונים מתיחסים דברי תורתם דור דור לדברי גדולי הדור אשר לפניו כהתיחש בן אל אביו. על כן נוח להכיר את אמתם בהתבקר דברי המורים האחרונים, עד כמה הם מיוסדים בגמרה. הבקרת הזאת היתה מבחר מלאכת רבנו אליהו ועל פיה, ורק על פיה, הכריע את ההלכה למעשה, ומיטב מעשה תלמודו היה להוכיח עד כמה יונקים דברי הגמרה מן המשנה ודברי המשנה מדברי המקרא עד כי תחשב התורה הכתובה לפטר מקור חיים השוטף ועובר במלוא זרמתו דרך המשנה ודרך התלמוד עד דור אחרון. על פי דעותיו ודרכיו אלה היה כל עצם דברי תלמוד תורתו בקרת גמורה. ובהיות דעתו פשוטה וצלולה כאחד, טעמו מתוקן עד להפליא ועינו חדה וידיעתו את ספרות התורה אין קץ, שזפה עינו את הדקה מן הדקה אשר נעלמה מכל עין זולתו. על כן היה כחו רב להפיל ארצה בדבר אחד מדבריו חומות בצורות אשר כוננו כמה סופרים אשר היו לפניו. ויש אשר במלה אחת קטנה הכתובה בידו כנוסה ומצומצמת עבודת רוח רבה מאד.

ככל אשר בצר את חומת התלמוד הבבלי, מתוכו פנימה, ככה שם את לבו להרחיב את גבולו מחוץ לפתוח אל תוכו את שערי תלמוד הירושלמי והתוספתא, ואת שערי מדרשי התנאים הלא הם ספרא ספרי מכילתא וסדר עולם ולעשות את כל ספרי התורה המסורה האלה לתלמוד אחד. הן גם הגאונים רמבם ורבנו שמעון משנץ הכירו את תועלת כל ספרי רבותינו העתיקים האלה, אך לא עסקו בם בלתי אם להוציא מהם כדי צרכם להוראותיהם. לעומת זה שקד רבנו הגדול עליהם הרבה מאד לשמם ולצרך גופם ביגיעה רבה ובאהבה עזה לעצם ענינם, ככל אשר שקד בכל עוז על התלמוד הבבלי, אין נגרע דבר406. ויהי המעט ממנו כי נתן ה' לאל ידו להרחיב את גבול התורה, מסביב לספרות ההלכה והאגדה העברית המקדשת. וישאהו לבו לתור גם אחרי ספרות דברי הימים לישראל הכרתו בה בידי יוסיפוס יונית ויהי “משתוקק להעתקת היוסיפון לרומיים” מיונית לעברית, באמרו “שעל ידו נוכל לבוא אל מטרת כונתם של רבותינו בתלמוד ובמדרשים בדברם במקומות רבים בעניני ארץ קדשנו ובית מקדשנו ותהלוכות שרי קדשנו בימי קדם ההם”407.

כגדול חכמת תורתו המופלגת גדלה אהבתו את התורה הבוערת בלבו כאש ושקידתו הרבה מעל גבול כח אנוש עד כי היתה לשמועה, כי פעם אחת הטה אחד מבניו הקטנים את אזנו אל אביו הבוכה ומתודה בערב יום הכפורים, לדעת על איזה חטא יוכל הרב הקדוש להתודות, וישמעהו אומר: על חטא שחטאתי לפניך בבטול תורה כמה וכמה רגעים408. אמת הדבר, כי שמועה זאת רק שמועה היא. אך שמועה כי תברא בקרב העם, אות היא כי שרש דבר אמת נמצא בה. וענותו היתה רבה מאד גם בכל דבר תורה ובכל מקום אשר דעתו היתה שונה מדעת חכם אחר, לא הזכיר את שם החכם ההוא לבלתי התכבד בקלון חברו ולא אבה לתתעטר בעטרת הרבנות ולא בקש מיד כל רב וכל קהלה להורות כמוהו ומשבעים חבורים אשר חבר409 לא הדפיס אף אחד בימיו. ובהגיש אליו הגאון הישיש רבנו יונתן איבשיץ את משפטו בדבר הקמיעות ענהו בדרך ענוה רבה מאד: “מי אנכי, מארץ מרחק צעיר אנכי לימים נחבא אל הכלים אשר ישמעו לי”410 ועל כבוד הבריות מסר את נפשו, עד כי בהרשיע אחד השמשים להסב אל כיסו את הפרס אשר קבעו גדולי העדה לפרנסת הגאון ולא הביא לו מאומה, התענה רבנו במצור ובמצוק ימים רבים עד אשר התודה השמש על חטאתו ביום מותו והרב העשוק לא פצה פה לבלתי ביש את החוטא411. ומלבד תורתו אשר לא משה מפיו היה משתדל כל ימיו בפרנסת עניים בגמילת חסדים בהכנסת כלה ובפדיון שבוים412. ואף כי בבואו בימים תמכו אותו קרוביו הנדיבים אנשי הכבוד רבי אליהו פֶסֶלֶס ורבי יוסף בנו ביד נדיבה וּבעין טובה מאד, היה רבנו אליהו ממעט בתענוגים ככל אשר מצאה ידו למען הקדש כל עתיו ורגעיו לתורה ולעבודה, אך בדבר אחד היה נוהג גדולה בנקיון גופו ומקום שבתו ובהדר לבושו, עד כי היה לחן לכבוד ולתפארת בעיני כל רוּאיו כי כאשר ברך ה' את נפשו בחכמה ובטהרה, כן ברך אותו בחן בכח וביפי כי היה יפה תאר עד מאד בעל קומה וחסון כאלון. כל עבודתו לא היתה בלתי אם בתורת ה‘. עד מלאת לו ארבעים שנה למד לנפשו, ויהי רושם רמזי תורתו הרחבה בראשי פרקים לזכרון ומשנת ארבעים והלאה חדל לכתוב ויחל לאציל מרוחו ולמסור את תורתו הרחבה והמלאה לתלמידים413 הגונים גדולים בתורה ומלאים מוסר ויראת ה’ ורק מתי מספר היו התלמידים ההם. אך ה' היה עם רבנו הגדול להטות לבם אל לבו וטעמם אל טעמו ללמד לעמם את התורה אשר קבלו מפיו בעצם טהרתה מבלי הטל את תוצאות הוראותיו על הקהל לבלי הבא ריב ומדון בינם ובין יתר העם אשר עמד על עמדו הראשון. לא כן בשתי המערכות האחרות, כי בכל היות לב אנשי המופת אשר עמדו בראשן מלא אהבה ושלום לתורתם לעמם ולעולם כלו התגלעו דברי ריבות בין הבאים אחריהם ובין שאר העם אשר שתי הדרכים מזה ומזה נראו בעיניהם כחדשות.

קרוב הדבר מאד, כי אף כי רבי ישראל בעל שם נבדל בתורת מוסרו מחכמי דורו לא אמר להבדיל את ההולכים בדרכיו מיתר בני עמו, ככל אשר לא עלתה כזאת על לב כל חסידי ישראל חכמיהם וסופריהם מדור דור. אולם אחרי מותו החלו תלמידיו להבדל מתוך אחיהם, אשר תלמוד התורה היה ראש קדשיהם ואשר החזיקו בכל עוז בדרכי הפרושים מעולם, ויקראו לפרושים ההם “מתנגדים”414 ולנפשם קראו חסידים.

אחרי האסף רבי ישראל בעל שם אל עמיו, קם תחתיו לראש רבי דוב בר, אשר היה מגיד בערי מיזריץ ורובנו415. המגיד רבי בר היה מופלג בתורה כאחד גדולי דורו נוטה הרבה לקבלת הארי ולמוסר רבי משה חיים לוצאטו שוקד על תלמודו מסתגף ומטיף סגופים עד כי נחלה מרוב תענותיו. אז נסע המגיד לרבי ישראל בעל השם, ויהפוך לו רבי ישראל לב חדש ויוציאהו מיגון לשמחה. ויעמוד רבי בר לפני בעל השם שתי שנים עד יום מות רבי ישראל, אז התיצב הרב המגיד בראש עדת החסידים. הוא הוסיף על תורת מוסר רבו התמימה, שיטה מסוימת המרוממת עד שמי שמים את כבוד הצדיק ואת כחו לעשות גדולות בשמים ובארץ. וילמד לעדתו כי לתכלית קרבת אלהים לא יזכה האדם בתורה ובמצוה, כי אם בתפלה יזכה אליה. אולם תחת אשר רבי ישראל בעל שם, ישב את תפלת כל נפש מישראל דבר גדול, חשב המגיד רק את תפלת הצדיק לבדה לתפלה מגעת עד כסא הכבוד. וליתר עם הקהל יש רק לדבקה באהבה ובאמונה בנפש הצדיק אז תעלינה גם תפלותיהם לרצון. ותחת אשר בעל השם היה הולך ובא בתוך העם היה משפט המגיד להנזר אל ירכתי חדרו כל ששת ימי המעשה, ולבלתי הראות אליו בלתי אם תלמידיו. ורק ביום השבת יפתח את דלתות ביתו לכל הבאים מקרוב ומרחוק להראות את פניו ולשאת ברכה מאתו; אז יגלה לעיניהם ביפי מראהו וברוב קומתו, לובש לבנים ומתעטף לבנים מכף רגלו ועד קדקדו. כשלשים איש מגדולי החסידים היו רואי פניו, אשר יבאו אליו בכל עת. ובתוכם היו אנשים אשר עשו להם שם גדול בתורה הלא הם הגאונים רבי פינחס הורויץ הלוי בעל ספר הפלאה והמקנה, אשר היה אחרי כן לרב בפרנקפורט ואחיו רבי שמואל [שְמֶלְקי] הלוי הורויץ שהיה לרב בניקולסבורג והגאונים רבי שלמה זלמן מלאדי ורבי לוי יצחק הדומה בצדקתו בטהרתו ובתם לבו לחסיד הגדול רבי ישעיה הורויץ בעל ספר שני לוחות הברית. דומה הדבר כי הרבנים הגדולים האלה, ואולי עוד אנשים מחבריהם, לא היה עם לבבם לרחקה מעל דרכי גדולי הדורות אשר היו לפניהם. אולם מרבית תלמידי המגיד החלו להבדל ולהבדיל את אנשיהם מדרכי הפרושים. ובהתפללם היו “מטפחים בידיהם, מנענעם לצדיהם, ראשיהם כפופים לאחוריהם, ופניהם ועיניהם פונות למעלה”416 ולמען יכירו אותם כי נבדלים הם מן הפרושים עשו להם חגורות שונות מחגורותיהם417.

אולם כל עוד אשר היה מושב החסידות החדשה בואלין ובפודול, אשר מימי הקוזקים חדלו משם הישיבות וימעטו הלומדים, לא קרא עליהם איש לריב. אך בין תלמידי המגיד היה תלמיד צעיר לימים זריז ורב פעלים ושמו רבי אהרן מעיר קרלין (מ' 1771־5531) הוא ירה במסתרים אבן פנה לעדת חסידים במדינת ליטא, אשר מעט מעט גלתה את פניה. ותפקחנה עיני הפרושים לראות כי כל מגמת עדת החסידים היא להפרד מאחיהם מעולם. כי כן מאסו בתפלתם בנוסח האשכנזי המסור להם מאבותיהם ויבחרו בנוסח הארי, ואת הקרובות ואת יתר הפיוטים אשר נהגו בהם אבותיהם, מהיותם מבטא להגיוני לב הדורות הקודמים, גם לקינה גם לרינה, העבירו. ודבר זה היה להם גם לתואנה לרחקה גם מבתי כנסיות הפרושים ומבתי מדרשיהם. וגם עשו להם סכינים מלוטשות לשחיטה, דבר אשר אין יסוד לו גם בתלמוד גם בפוסקים למען מצוא להם פתחון פה לבלתי אכול מזבחי אחיהם הפרושים אשר לא עשו להם סכינים כאלה, ובבן רחקו גם משולחן אחיהם מלפנים. הדברים האלה המפרידים בין אחים נחשבו בעיני גדולי הפרושים כפרץ בשבטי ישראל. מלבד כל אלה התעצבו נכבדי הפרושים על מעשי ההוללות שהתהוללו אנשים מעדת החסידים בחוצות, להתהפך בבת ראש “בראש למטה ורגל למעלה בשוקים וברחובות לחלל שם ה' בעיני הגוים”418 על כן נתנו הדיוטיהם את נפשם גם לבוז גם למחתה בעיני פרושי ליטא עד כי יש אשר לא הבדילו בין רע לטוב.

בין גדולי תלמידי המגיד נמנה רב אחד טהור בכל מיני טהרה הלא הוא רבי לוי יצחק, (מ' 1810־5570), אשר זה מעט הזכרנו את שמו אשר היה רב בקהלת פינסק. הרב הטהור והתמים הזה היה גדול בתורה ועוסק בתורה לומדה ומלמדה. ולא יחד את לבו רק לשיטת סתרי תורת החסידות לבדה, כי אם היה מעריץ את תלמוד תורת ההלכה ויהי אומר כי בלמוד התלמוד וגם בחדודיו אנחנו עושים “נחת רוח ליוצרנו”419 ויהי מרביץ תורה כאחד גדולי הפרושים במקומותם, וילמד לתלמידים רבים תלמוד ופוסקים. ובכל היות ערך הצדיק גדול גם בעיניו, לא החליט כי יש לכל איש דבקה בנפש הצדיק כאר החליטו חבריו. ועל כן לא היה רב לעדת חסידים כאשר היו הם, כי אם רב דין ומורה לקהלת עיר היה בכמה ערים ובפינסק, ואחרי כן בעיר בֶרדִיצֶב כרבני הפרושים, ובתורת החסידות לא הרבה להתפלסף, כי אם הלך בתורת המוסר התמימה, המחבבת את האהבה והשמחה בעבודת ה‘, אשר הורה רבי ישראל בעל שם, בה הלך. אולם ככל אשר הזהיר רמבם בימיו לאמר “לא נצטוינו על ההוללות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל”. ככה הורה גם החסיד רבי לוי יצחק כי בלי יראת הרוממות אין אהבת ה’420.

עד כה וכה נגעה השיטה החדשה הבאה מקרלין גם אל וילנא עיר ממלכת התורה בדור ההוא, ושני אנשים מבאי בית הגאון רבנו אליהו נספחו אליה. אז קרא הרב הגאון רבי שמואל ראש בית דין – ראב"ד האחרון – חרם על החסידות וגם רבנו אליהו נעתר421 לחתום על החרם (1772־5532). בימי המהומה מצא רב אחד, איש לא נכסף, ושמו אביגדור את ידיו, לחרחר ריב ולהוריד את החסיד רבי לוי יצחק מכסא רבנותו בעיר פינסק ולהרבות שחד ולהסב אליו את הרבנות. בבוא שמועת החרם אל המגיד קנאו תלמידיו קנאה גדולה, ויאמרו להשיב חרם אל חיק מחרימיהם, ולא נתנם הרב המגיד בחכמתו לעשות כן, ולא ארכו הימים ויאסף המגיד אל עמיו (173־5523) ויפוצו תלמידיו לנפוצותיהם, ויעברו עליהם ימים רבים מבלי היות מרכז להם. וגדולי החסידים ועוזריהם עושים כה וכה להפיץ בן העם את חסידות בעל שם בשיטת רבם המגיד. ונפש רבי אביגדור מרה לו שבעתים אחרי אשר תקפה יד עדת החסידים בפינסק ויורידו אותו מכסאו, באמרם כי דלה חכמתו בתורה מהיות רב בהקלה כזאת. ויהי אביגדור מתגנב אל בית רבנו אליהו, מחליק לשון ומחרחר ריב, ומדבר על לבו השכם ודבר לחדש את המלחמה. אך נראים הדברים בי בהיות עיני הגאון כל ימיו אל תורתו ואל עבודתו, לא הרבו לשום אליו לב. עד אשר בא אל ידו ספר תולדות יעקב יוסף, אשר כתב רבי יעקב יוסף כהן רב עיר פולנאה. בספר הזה רבו דברי שנאה כבושה ומשטמה עזה אשר לא נשמעו כמהם על תלמידי חכמים לומדי דברי רבותינו הקדושים422. אז נבהלו גדולי הפרושים, כי לא נשכחו עוד מלבם מעללי הפרנקים, אשר גם הם גדפו את תלמידי החכמים בסגנון זה ואשר קראו לנפשם “צוררי לומדי התלמוד”423 ויזכרו מה עלתה להם, ולכל בית ישראל כלו. אז לא היה עוד רבנו אליהו מן הנעתרים המסכמים למעשה אחרים, כי אם התיצב בראש ויצו לשרוף את הספר ההוא לעיני כל העם ראש חוצות (1781־5541) ויקרא חרם חמור מאד מאד, אף שלח מכתבים לכל הקהלות ויקרא חרם כזה גם בקראקא גם בברוד, ובעיר זֶלְויָא הקרובה לסלונים בימי היריד באזני הנקהלים שמה ממרחקים. ותצר מאד לעדת החסידים ויערימו לשלוח מתוכם איש מסתתר לשוטט בערים ולהגיד שם כי בן רבנו אליהו הוא וכי אביו מתעצב מאד ושב בתשובה שלמה מחטאת התגרותו בעדת החסידים. אך הדבר הזה נודע חיש מהר ושלח הגאון מוילנא מכתבים ומלאכים להודיע כי עומד הוא על דעתו הכן בכל עז מבלי הנחם לעולם.

ובשנת מות המגיד, אשר היה רב וראש לכל עדת החסידים, הכתה החסידות מכה רבה מאד. כי מלבד אשר התפוצץ המרכז במות רבם, נקרעה גם עדתם לגזרים בהקרע מארץ פולין שלשה קרעים אשר שמוה לארבע רשויות, הלא הן שארית פולין הממושכה והממורטה ושלש מדינותיה אשר חלקו ביניהם מלכי רוסיא פרוסיא ואוסתריא. ולא נתנו גבולות המדינות ההן, לחסדים יושבי המדינות השונות ההן להקהל עוד יחדו כטוב בעיניהן. אך הדבר הזה אשר היה להם למעצור להועד, לא הרבה לנגוע ככה לרעה לאנשי ריבם הפרושים. כי אף כי מועד הארצות העומד בראשם נקרעו קרעים, בכל זאת לא נבצרה ממנו בהיות דבריו נשמעים מאז גם לכל הארצות האחרות, ומן הגאונים העומדים בראשו להפיץ את דבריו גם במדינות הנקרעות ההן גם הפעם. על כן העמיקו תקיפי עדת החסידים עצה ויחסמו מזמות ויכרו שוחה למכון הנהדר הזה, וירבו שחד לעבדי פוֹנְיַטוסקי מלך פולין הנשארת, עד אשר הפיץ את ועד הארצות וישביתהו (1784־5524). ככל אשר התחזקו להסיע מרכז הפרושים בהשביתם את ועד הארצות, ככה יצרו מרכז בעדתם, בתתם להם, כשש שנים לפנים, ראש אחד, את הגאון החכם הרב424 רבי זלמן מלאדי (מ' 1813־5573) איש שוקד חריף ובקי בכל חדרי התלמוד והלכה, כאשר יעיד עליו ספר שלחן ערוך אשר חבר בעצת רבו המגיד, אשר אולי היתה גם בזה מין תחבולה להפריד את עדת החסידים מאחיהם מקדם. הספר הזה מעשה מופת הוא גם בסגנונו וסדרו. בהיות הרב הזה חוקר מעמיק, נתן לשיטת חסידותו מראה פלספה מסוימת, אשר קרא לה שיטת חבד – ח’כמה ב’ינה ד’עה – הוא היה אחד מבחירי תלמידי המגיד. ובכל היותו הפעם גם הוא רב לעדת החסידים צוה אותם לשקוד מאד על תלמוד התורה. ויבדל גם בדבר הזה מחבריו, כי מנע אותם משקוד הרבה על דלתותיו ומנסוע אליו לבקש ממנו להשיא להם עצה או להגיד להם עתידות או להרבות בעדם תפלה. ואמנם הכשירוהו דרכיו ומחשבותיו אלה, להיות לפה לעדת החסידים לדרוש משפטם ולריב ריבם. אולם בצאת כשמונה שנים אחרי כן ספרו “תניא”, מצא רבנו אליהו בו דברים אשר נראו בעיניו כדברי כחש. ויוֹצא קול קורא להזהיר את העם מן הספר ההוא ולשקוד על משמרת טהרת היהדות ולבלתי תת להבליע בה סגים אשר העלו בה החסידים המקובלים, ולהתיצב בפניהם בכל עז. מחאה כזאת יצאה גם מפי חכמי עיר שקלוב. אך עוד לא חדל השאון והנה נפל דבר, אשר מחץ את כל לב בישראל, הגאון רבנו אליהו נאסף אל עמיו. ובצאת כל העדה מקצה קרועי בגדים אחרי ארונו, נועדו אנשים רבים מעדת החסידים ויעשו משתה ושמחה מחולות והלולים וינבלו את זכר קדשו. ותקטן עוד זאת ויארבו אנשים מהם, גם בערים אחרות בליובאויץ, בשקלוב ובגרודנו לנכבדי הפרושים, ויכום וימחצום וילשינו עליהם. ובהיות נפש העם מרה על עלבון רבם הגאון על כן בהיות כל העם נאספים בוילנא בבתי הכנסיות ביום השלשי למותו, ביום הושענה רבה, כבו פתאום כל הנרות הרבים וחרם חמור הכרז בקול שופר עד כי נפלה חתת אלהים על כל הקהל. ותלך השנאה הלוך וגדול. כי למיום מות רבנו אליהו השתנו פני המלחמה. תחת אשר עד העת ההיא לא יצאה מגבול עדת ישראל וחוצה425 מצאו אוהבי מדנים כאביגדור אחרי כן את לבבם לעשות דברים אשר לא לכבוד הם לעם ה' וילשינו את הרב ואנשים אחרים עמו לפני ממשלת פול קסר רוסיא אשר אליה נסבה מדינת ליטא ויתפש הרב (תשרי 1798־5559) ־, ויוּבא עירה פטרבורג. ויקומו החסידים ויתאזרו ויאספו ששים אלף רובל לפדיון שבוים ויחקרו השופטים את הרב ולא מצאו בו כל דפי ויקראו לו דרור בתשעה עשר לחדש כסלו, כשני חדשים אחרי התפשוֹ. על כן יחגו חסידי חבד את היום הזה מדי שנה בשנה עד היום. בשוב הרב אל מקומו לשלום הוציא מכתב גלוי אל החסידים המחזיקים בו לבלתי דבר סרה על הגאון ולבלתי עשות רעה גם אל אל הפרושים הנחרים בהם וקצף גדול הוא קוצף על “החנפים והצבועים” שמתדמים במעשיהם ־ ־ לאנשי שלומנו מחרחרי הריב426 אך החסידים בוילנא אטמו אזנם משמוע בקולו ויכו בלשון את ראשי הקהל לפני פקידי המקום ויאספו את כלם אל משמר. והמפקד427 פרץ אל בית הכנסת הוא ופקידיו ואנשים מן החסידים עמו ביום השבת ויחללו את קדושת היום ואת קדושת המקום ויך המפקד אנשים מן המתפללים במטהו ובאגרופו ויחרפם ויהדוף את ראשי הקהל ממשמרותם ויפקד אנשים מן החסידים תחתיהם. מעשי הנקמות מזה ומזה לא הועילו בלתי אם להעלות עוד חמה ולנקום עוד נקם ומזמות אביגדור איש הריב והמדון עלו בידו להלשין עוד הפעם על הרב, לתפוש אותו ולהוליכו שבי לפטרבורג, ד' כסלו (1801־5561), ובסוף ימי החרף, כשני שבעות אחרי עלות אלכסנדר הראשון על כסאו, יצא משפטו לאור וישב אל ביתו. ולוא היו אנשים, כאביגדור האיש המלא חמה וקנאה או כאנשים “החנפים והצבועים” המתחסדים בכת החסידים אשר הזכירם הרב, המוציאים והמביאים בישראל, מי יודע אם לא היה כל עם ה' לטרף איש לשִנֵי רעהו. אולם בימים ההם התיצבו בראש הפרושים הגאון רבי חיים מִיַלוֹזִין, החכם אשר כל דבריו היו חן ושכל טוב והגאון השר האדיר והנדיב רבי יהושע צַיְטליין ובראש החסידים הלא עמד הרב היודע לכלכל את דבריו בחכמה ובדרך ארץ, ואשר את פני כבוד תורתו הדרו גם גדולי הפרושים. גדולי הדור אלה מזה ומזה הכירו כי עת לשבת מריב, ולזכור כי גם אם לא ישרו דרכי אלה בעיני אלה, הלא בני אב אחד הם ושם ישראל נקרא על כללם, וידברו שלום איש אל אחיו ויחדלו מריב. אפס כי גם בקהל החסידים החלו להראוֹת בקיעים. הן הבן היחיד למגיד, הלא הוא רבי אברהם חסיד־האמת אשר יקראו לו החסידים “המלאך” כבר חשב את החסידות בימיו כנעכּרת מטהרתה הראשונה, על כן בחר להיות מגיד בְפַסְטָו עיר קטנה מהיות ראש חסדים תחת אביו, אף כי לו היה משפט הבכורה. אך יתרון גדול היה לעדת החסידים בימי בעל השם, המגיד והרב, כי לב אחד היה לכלם428. אולם לעת זקנת הרב התרגשה תחרות לבא בתוכם כי הרב רבי אברהם מקאליסק תלמיד המגיד, היושב בארץ ישראל וגדול מאד בעיני עדת החסידים, גם רבי ברוך נכד בעל השם היושב בטולצין, קנאו בגדלות הרב, ויחלו לחפש עליו עולות והאחד אשר החזיק בברית אהבתו בכל לב הוא הצדיק התמים רבי לוי יצחק429. דומה הדבר כי מקנאת חבריו בכבוד הרב, לא קבלו עליהם גם את השלחן הערוך החדש, אשר חבר אף כי חברו במצות המגיד שהוא הרב הראש לכלם. אך בקנאה הזאת נמצא גם דבר טוב, כי לכל דבר פסק הלכה שבו אל יתר אחיהם ויזכרו כי תורה אחת ומצוה אחת לכלם וכי בכבוד רבותיהם הראשונים כלם חיבים.

וככל אשר בימי חיי יוסד החסידות החדשה היה שקט בקהלות מדינות רוסיא, ורק אחרי מותו החלו הריבות להתגלע, ככה היה עוד שקט במחנה העברים באשכנז כל עוד אבי התרבות החדשה חי ואחרי מותי החלו הרוחות להתרגש. כי כל עוד אשר בן מנחם היה הענו הזה למעוז ולמליץ לאחיו המיוגעים והמדוכאים בארצות גרמניא ובסביבותיה. והמעט ממנו כי נאצל מכבוד חכמתו טוב טעמו וענות צדקו כבוד על כל בני עמו בעיני כל איש חכם לב בקרב העמים, התחכם והתאמץ איש רפה כח זה בכל עז להרחיב לאחיו העשוקים ליחידים ולקהלות ככל אשר מצאה ידו. בארץ שְוֵץ לא נתנה רשות ליהודים לשבת בלתי אם בשתי ערים קטנות וגם שם דוכאו עד עפר וימחול על כבודו ויתחנן לאיש ריבו לַוַאתר במכתבו להשתדל בעדם ותנתן להם מחיה מעט. ובצאת מלפני פקודות העיר בִדְרֶזְדֶן בירת מדינת סַכְסוֹן גזרת גלות על כמה מאות יהודים הטה בן מנחם בתחנוניו את לב אחד מאוהביו מגדולי המקום אשר בעיר ההיא להמליץ בעדם ותבטל הגזרה. ועל איש אחד נכבד יודע תורה הוציאו שונאיו דבר עון גנבה ויאסר בכלא ויכתוב אליו בן מנחם מכתב תנחומים ויהי כראות השופטים כי האסיר הזה מאהובי בן מנחם הוא וימהרו ויוציאוהו לחפשי. וה' היה עמו להפוך בידו רעה גדולה, אשר היו אחיו בני מדינה אחת נתונים לראשית הרוחה הגדולה לבני עמו בכל ארצות גרמניא ואוסתריא ואירופה כלה: במדינת אֶלְזַס הגרמנית אשר נסבה לצרפת ובעיר מיץ עלו מצוקות בני ישראל אשר הציקו להם השרים הכמרים ועם הארץ למעלה ראש. ויערכו ראשי הקהלות בקשה אל לודויג הששה עשר מלך צרפת להושיעם מצרותיהם וישלחו את כתב הבקשה אשר אמרו להגיש אליו אל בן מנחם להגיהו ולבקרו. ולא רצה בן מנחם לסמוך על בקורת כזאת אשר קצרה ידו בה וימסרהו לאחת מראשי אוהביו ומכבדיו לִכְרִיסְטְיַן וִילְהֶלְם דוֹהם430 שר הָעַרְכִי431 איש יודע דת ודין ומוקיר את ישראל למן היום אשר הכיר את בן מנחם. ויהי המעט מדוהם כי בקר את הכתב בנפש חפצה וישאהו לבו לחקור על דבר זכוי432 היהודים ויכתוב ספר “על דבר תקנת היהודים בזכות אזרח”433 הספר הזה המלא בינה ישרה ועמוקה ואהבת אדם (1781־5541) הטה את לב יוסף השני קסר אוסתריא לעשות הנחה גדולה לישראל בהוציאו דבר מלכות אשר קרא לו פקודת הסבלנות434 הלא הוא רשיון ממלא את ידם לעסוק בכל מסחר, במלאכה במשלח יד וגם בעבודת האדמה, לכונן להם בתי ספר ולהאסף גם אל בתי ספר הגוים ולבתי מדרש המדע; ופקודה לנוצרים להתהלך עמהם כהתהלך איש עם רעהו ולבלתי התנשא עליהם בגאוה. מלבד זה פרק מעל ישראל את על כל החקים הנותנים אותו לבוז, הלא הם מכס הגוף, את הדיראון, דמי פסק דין הכפולים וכהמה. ויתר להם להתהלך בחוצות הגוים גם בימי שבתות הנוצרים וחגיהם. לעומת זה דרש מידם להמיר לאט לאט את הלעז אשר הם דוברים, בגרמנית צח ומדויקת. אך את הערים אשר סגרו אותן יושביהן לפני בני ישראל לא פתח להם.

ואף כי שמח בן מנחם על הטוב אשר דברו המליצים על עם ישראל אשר רבו את ריבו, בכל זאת התעצב על אשר הבדילו את אחיו בני דורו לרעה, ולא נקו אותם גם הם מעוֹן עצלות מרמה ומרי, אהבת רבית ושנאת המדע והמלאכה אשר טפלו עליהם שוטניהם, ויקנא בן מנחם לכבוד בני עמו בני דורו, ובלשון רכה ובנפש מרה הוכיח את ישרת לבם, נקיון כפם וישרת מעשיהם, וכי גם בענים ודחקם מועילים הם מאד לארץ מושבם, וכי רבה מאד אשמת צורריהם האוסרים ידיהם ואומרים מדוע לא תעשו435.

וכל דברי החכמה והמוסר, אשר הטיף בן מנחם על ישראל ותורתו כל ימיו, נאמרו ונכתבו והודפסו בשפת גרמניא, הנשמעת רק לאחינו יושבי הארץ ההוא. על כן לא הרבו להשמע ולהקרא בתוך קהל ישראל הרב והעצום אשר ביתר הארצות. להפיץ דעות עבריות טהורות, אשר תוכן ישן נושן ופני מדע פניהן, לכל העם מקצה בשפת אבותיו העבריה, קם איש חכם ונבון, צדיק תמים וטהר לב הלא הוא המליץ והמשורר רבי נפתלי בן יששכר ויזל436 (מ' 1805־5565). בילדותו לקח אותו יששכר אביו עמו מעיר מולדתו המבורג לקוֹפנהַגֶן עיר ממלכת דניא אשר היה יששכר מרואי פני המלך, ויגדל שם את בנו הנער על ברכי מורי התלמוד. והמדקדק הגדול רבי שלמה זלמן הֶענַא בעל ספר צהר התבה הורהו את תורת הלשון וימלא אותו רוח אהבה עזה מאד מאד לכתבי הקדש ולשפה המקודשת אשר בה נכתבו. ויאהב רבי נפתלי את התורה מאד מאד וגם את לשונות הנכר אשר למד, גם את דעת דברי ימי העמים, ערך הארץ, וספרי מסעי התירים אשר הרבה להגות בהם שם אל משמעת חקר התורה, אשר אותה חשב לאוצר חכמה ובינה חן ושכל טוב מאין כמוה. גם את שפת הקדש אשר בה בחר ה' לתת בה את תורתו היתה לו למקור חכמת אלהים עמוקה מני ים ויעד החכם הזה שתי תעודות בחיים: התעודה האחת לעורר את לב הקהל להשכיל אל דברי התורה בטוב טעם ודעת, להתבונן אל רוח החן המרחפת עליה ממעל, לדעת להבדיל בשום שכל בין השמות, הנראים דמים למראות עין, אשר נקראו כשרונות הנפש בדברי התורה437,להתחקות על שרשי הדברים אשר שמו הנביאים לאותות ולמשלים לתורת מוסרם438, ולהביט נפלאות במצפוני התורה אשר חשפו חכמי המשנה התלמוד והמדרש ברוח קדשם. את הדברות האלה המאירים את עיני כל משכיל דורש את תורת אלהים, הורה בבאורו “יין לבנון” למסכת אבות בספרו “גן נעול” וב“ספר המדות” היקר מאד שהוא תמצית ספר גן נעול, ותעודתו השנית היתה להשיב לשפת אבותינו את כח נעוריה ואת תפארתה מקדם בפתחוֹ מעל שירת בת ציון את מוסרי צוארה, לאמר בהשליכו מעליה את כבלי המקצב הערבי439 אשר העמיס עליה דונש בן לברט. ומן המליצה הפרוזה המספרת והמלמדת, השבית את סגנון הערבי אשר הנהיגו בה בני תיבון וישנו את טעמה. בדבר הזה הבדיל כל ערב זר ממנה ותשב שפתנו להיות עברית טהורה השואפת את רוחה מאוצרות המקרא והמשנה. ובכן, היה רבי נפתלי המורה תורה ומוסר, גם אבי המליצה העברית אשר החלה לחדש נעוריה בדור ההוא.

ומאהבת תורת המוסר בכל מקום אשר נראה לו בטהרתו, יש אשר לא חדה עיני להבדיל בין ספר לספר ובין דור לדור. ויחשוב את ספר חכמת שלמה440 אשר כתב מליץ ישראלי, עברית או יונית, באחרית ימי בית שני כאחד מכתבי הקדש441 אשר כתב שלמה מלך ישראל בעצם ידו. ויתרגמהו מלשונות הנכר ויבארהו ויקרא את שם באורו “רוח חן”.

ותיקר מאד ישרת לב רבי נפתלי וטהרתו גם בעיני גדולי התורה. אך מקרה קרה אשר שלח ביניהם מדנים. בהיות לבב רבי נפתלי דומה לכנור דוד אשר בגעת בו רוח נושבת היה מנגן מאליו, רבה שמחתו מאד בהגיע אליו שמועת פקודת הסבלנות וימהר וידפס אגרת בשם “דברי שלום ואמת” וישלחה בכל גבול אוסתריא, להטות לב הקהל ליסד בתי ספר, אשר מלבד תורת ישראל, מקרא ותלמוד אשר ילמדו שם לתלמידים לפי כשרונותיהם ולפי סדר שנותיהם יורום ראשית למודים גם בדברי הימים. ערך הארץ, חשבון ותות הטבע, שגם בדקדוקה ולדבר בה, לבלתי היותם עוד, בלעז המגומגם, לחרפה בגוים. העצה הטובה הזאת נכוחה היא לכל מבין ובכל זאת לא היתה לרצון בעיני גדולי התורה, אף כי גם מהם לא נכחד ערך הלמודים. כי עינם החדה בחנה את הרעה הנשקפת לתורת ישראל ולמוסרו, לרגלי חליפות פתאם כאלה. ויקם רבנו יחזקאל לנדא אשר עד העת היה אוהב מוקיר ומכבד את רבי נפתלי עד מאד442 לאיש ריב לו. ועוד יותר ממנו קרא עליו לריב רבי שלמה דוב ביר הרב לעיר גלוֹגוֹ ורבי טעביל, הרב לעיר ליסא, במדברותיהם אשר נשאו איש איש בבית כנסת עירו. לעומת זה פני רבני איטליא אל רבי נפתלי לתתקין להם סדרי בתי ספר אשר כוננו להם. בעת ההיא החלו להוסד בתי ספר בכל ערי אוסתריא וגרמניא.

כאשר שבע בדבר בתי הספר רבי נפתלי, יגון מיד הרבנים, אף כי על פי דעותיו על קדושת התורה היה כאחד מהם, ככה קוה לשבוע רצון בדבר תקון הלשון מיד בני הנעורים. הן כל חפץ בן מנחם ונפתלי, היה להסיר מפי אחיהם יושבי גרמניא את הלעג המשובש, הנותן אותם לשחוק וללעג בעיני יושבי הארץ, ולשום תחתיו בפיהם לשון מדוקדקת ומתוקנת; החפץ הזה נתן רוח בלב בני הנעורים, לתקן היטב גם את סגנון שפת עמם. ומראה שירת רבי משה חיים לוצאטו, אשר החיה ברוח פיו את השפה העברית הזאת, היה להם לאות כי עוד כחה חדש עמה, ולא נס ליחה. ומראה מליצת רבי נפתלי וַיְזֶל, גם בכל דבר חזון ושיר גם בדבר למוד ומדע, הוכיח להם כי אין כל מחסור ומעצור בשפת אבותיהם העתיקה. על כן חזקו ידי בני הצעירים בעיר קֵנִיגסברג ויוסדו יחד לאגודת “דורשי לשון עבר” (1783־5543). קרוב הדבר מאד, כי האנשים האלה אשר כבר החלו לחקות את מעשי הגרמנים, גם הטובים גם הרעים. ומן היהדות כבר רפתה רוחם, נדרשו אל שפת אבותיהם רק יען אשר בעיני גדולי חכמי הגרמנים היתה לתהלה, עד כי הֶרְדר הגדול בחוקרי רוח העמים בדורותינו רב את ריב כבודה באמרו: “במה נחשבו דברי המשוררים סיליוס האיטלקי אוֹביד ופירגיל הרומים, למול דברי איוב, משה, ישעיהו ודוד? הלא כטפה למול הים הגדול! ומה גדלה חרפת המלקקים את הטפה הדלה הזאת, בעוד ים הגדולה והגבורה פתוח לפניהם”. וגם כבוד בן מנחם, אשר לרגל עסקיו בא לקניגסברג וינחל שם כבוד חכמים עד כי קנט, אשר על ראשי חכמי תבל יחשב, חבק בזרועותיו את היהודי הזה לעיני כל סוד חכמיו ותלמידיו וְהַמַן המשורר הגרמני אשר על שם חזיונותיו יקראו לו “הקוסם הצפוני”, הרים את כבוד הפלסף הישראלי לשמי שמים – מראה הכבוד הזה אזר עוז את העברים המתגרמנים בקניגסברג לבלתי הכלם הפעם ביהדותם, וליסד מרכז בעירם לתחית הסגנון העברי, להוציא חוברות לחדשים, אשר יקראו להן “המאסף”. אנשי האגודה הזאת אשר על שם פעלם, קראו גם להם ולכל הנלוים אליהם “מאספים”, שמו את פניהם במכתב מלא כבוד וענוה אל רבי נפתלי ויזל, להיות לראש סופריהם וליועץ ולמדריך להם בעבודתם. ויעתר להם המליץ הבא בימים בנפש חפצה להמנות עמם, כל עוד אשר ישמרו את לשון הקדש בקדושתה ובטהרתה, לבלתי חלל אותה בדברי לצון וקנטור, בעגבים ושמועות אלילי יון. כל עוד אשר תהיה למבטח עוז לתורה הכתובה והמסורה, אשר היא היתה כל חיי רוחו ושמחת גילו. ובהיותו להם למופת היה הוא האב למליצה העברית הנוחה והמזוקקת אשר אצלה מרוחה ברב ובמעט על כל כותביה. מבחר פרי המאסף היו מאמרי החכם הזה ומקצה שתי שנים החלו לצאת “שירי תפארת” (1785־5545) אשר שם דבר רבי נפתלי בשיר על כל הנפלאות אשר הפליאה לעשות ביד משה מיום היותו לאיש עד תתו בידו את התורה בהר סיני. ואף כי רוח השיר לא גברה מאד במפעלו זה, הנה הרבה הסופר לגלות בו עמקות בדברי התורה על האותות והמופתים ובדבר שטף הלשון, הוכיח הסופר המהיר, כי מיודעיה הנאמנים בכל אוצרותיה, לא תבצר להביע בה כל הגה אשר יעלה על לב איש, וכל חזיון דק אשר תחזה עינו. אך מלבד אשר יחשב הוא, לראש לסופרי המאסף היה הוא כמעט האחד בדור הסופרים ההם, גם לכשרון גם לאהבת הלשון באמת. מרבית סופרי הדור לא יצאו מכלל בינונים. במלאכת עטם היתה מעט בינונית, הרבה זבורית ועדית אף לא מעט ויתר ספרות המאספים לא היתה לשמה לשם הספרות העברית ותרבותה, כי אם לשם תרבות הגרמנית ורוחה. הסופרים הנבחרים בקרב המאספים היו יצחק אַיְכל אשר, מלבד תולדות בן מנחם אשר כתב עברית, היו מרבית חוברותיו כתובות גרמנית גם מרבית כתבי העשיר דוד פרידלנדר נכתבו גרמנית. יואל בריל כתב גם באורים הגונים לכתבי הקדש ומאמרים בדקדוק הלשון וברוך לינדו כתב ספר “ראשית למודים” לתחלת תורת הטבע ותורת ערך הארץ. רוח חיים בפרות החדשה ההיא נפחו שני יציאי פולין הלא הם יצחק סַטַנוֹב ויהודה ליב בן־זאב. יצחק סטנוב היה איש שנון מאד, אשר הלשון העברית היתה בידו כחמר ביד היוצר. אך איש אוהב רמיה היה, ובהוציאו ספר משלים בתבנית משלי שלמה קרא לו “משלי אסף” לגנוב את לב התמימים, אשר ידמו או יאמינו בקצר דעתם כי לאסף המשורר הקדמוני, אשר היה בימי דוד המלך הוא, ויהודה בן זאב איש מלא דעת, כתב ספרים מועילים הלא הם אוצר השרשים, תלמוד לשון עברי, תרגום עברי לספר בן סירא, המתורגם ארמית מגוף הספר העברי אשר אבד ואיננו, ובאור לספר אמונות ודעות לרב סעדיה וגם “מסלת הלמוד” כתב בן זאב לילדי בית הספר, גם יצחק סטנוב גם בן זאב היו בעלי כשרון אך לא בעלי מדות. גם מארץ הולנד הסתפחו שני מליצים בעדת המאספים, הלא הם דוד פרידריכספֶלד יליד אשכנז איש טוב טעם ובר לבב443 ודוד פרנקו מינדיס הספרדי, תלמיד רבי משה חיים לוצאטו, אשר נסה גם הוא את כחו בשיר בכתבו חזון עליליה בשם גמול עתליה. הוא היה איש ישר אוהב עמו, אשר דאבה נפשו מדי ראותו את הליכות בני הנעורים ואת מעלם בקדשי אבותיהם, לרחקה מעל שפתם ותרבותם ולדבקה בשפת צרפת. לא כן חשבו המאספים המתחכמים בברלין ובקניגסברג. כי כהו עיניהם למראה מעט האורה אשר האירו עליהם מתי מעט מקרב חכמי הגוים. וישאו את נפשם להפר את תורת ישראל ולהאסף אליהם ולהיות עמהם לעם אחד. האחד אשר לבו היה ער ועינו פקוחות, להנבא על הרעה הנשקפה אל היהדות, היה בן מנחם אשר חזה את הכליון החרוץ לעמו, בהפר את המצוה ובמשמרתה ראה את המרפא האחד. אלה הם דברי תוכחתו הנמרצים מאד, לסכל את התחבולות אשר יחבלו לנו אנשי און, הקוראם אלינו כל היום: קרבו אלינו ונקרבו אליכם! המה רק עקב יגדילו וממקומם לא ימושו. כאשר יתאוה הזאב לדבקה אל השה, ולהיות עמו לבשר אחד, לאמר: להביא את בשר השה אל קרבו ולהפוך ב“מעיו בשר כבשים לבשר זאבים; כן הם אומרים לעשות לנו”444. ויוסף ויכתוב לאחד ממיודעיו אשר עינו בחנה אותו היטב, לאמר: “רחוק אני מן הנחת אשר דעתך נוחה מרוח הסבלנות השפוכה כיום על כתבי העתים. כל עוד אשר החפץ לחבר אותנו אליהם בדברי דת, אורב במסתרים, מסוכנת סבלנות כזאת הרבה יותר, מגזרות שמד גלויות. כבר חרץ מוֹנְטֶסְקְיוֹ445 את המשפט הרע, כי אין תחבולה בדוקה ונאמנה להטות לב בעלי דת אחרת, אל הדת השלטת, כסבלנות ודרכי נעם, ולא בגזרות רעות וחזק יד. לפי ראות עיני, זאת היתה רוח החיה בשיטת הסבלנות בימינו, ולא רוח חכמה וצדק. ועל כן עוד יותר ויותר יש לנו, המעט מכל העמים, אשר לא לפתות ולא להפתות באנו, להתכנס ולהתנגש יחד, ובמה – עוד הפעם חזקה עלי יד שיטתי ותביאני אל דבר מצות המעשה”446. אך ה' היה החכם הרואה את הנולד ויאספהו אל עמיו (1786־5546) בטרם נתכה הרעה הנשקפת לרוח ישראל לתורתו ולמוסרו, על נפשות ביתו, על אנשי עירו ועל עדת עמו בארץ אשכנז כלה. מות החכם הנהדר, היה אות לעדת המתחכמים, לגלות את כל המסכה הנסוכה מאז על מזמות לבם, בלי כל בשת פנים. הן שתי מוסדות יסד דוד פרידלנדר וחבריו זה כחמש שנים מלפנים: בית ספר “חנוך נעורים” ובית דפוס להפיץ ספרים מועטים בתוך הקהל. "אך עתה בסור יראת כבוד בן מנחם מעל פניהם החלו יוסדי בית הספר ומוריו, להדיח מתוכו את כל למודי ישראל הלא הם המקרא, התלמוד וגם את לשון העברית מבלי השאר להם כל זכר, למען הרחב גבול למודי מקצועות החול. כי גם מעט העברית העלובה והמקופחת, אשר היו מלמדים שם עד העת ההיא, לא למדו אותם מעולם לשמה, כי אם לכסות עינים, ולשם תחבולה להעביר את ילדי בני עמם מן היהדות המלאה והבריאה אל התגרמנות שדופת קדים. ובעת אשר נשמעו בגוים דברים כאלה “ישראל היה הוה ויהיה בחיר כל גויי תבל. תעודתנו הגדולה, אשר היא מבחר תפארת מעשי הדורות כלם, תלך הלוך וגדול עד אשר יגמול פרי דרך רוחו הספונה עוד במסתרים לכל באי עולם”447 בעת התמלט דברים כאלה מפי חכמי נכר נוֹאֲלו או נוֹעֲזו המתחכמים הפועלים בברלין, להפיץ מבית דפוסם הקטן ספרים מגלות וחוברות להלעיג על מסורת אבות, לאבד כל זֵכר למנהג ישראל, לבער את הקדש מן הבית ולהשבית את כל הגיון אהבה וכבוד למולדתנו העתיקה, ולהלל ולשבח לפאר ולרומם רק את דרכי הגוים. כראות רבי נפתלי הישיש התמים את תעלולי המאספים הנותנים את התלמוד לשחוק, ואת בית הספר בברלין אשר דחה את למודי קדש מפני למודי החול, וישבר לבו בקרבו ויפרד מעליהם לבלתי שוב אליהם עוד.

לוא חכמו באמת חכמי היהודים תלמידי הפלספה, אשר היתה לשלטת למן הדור ההוא, ותחת פלפל בחריפותם במלאכת הפלספה היו מעמיקים להכיר את גמר פריה – שהיא סוף תכלית כל שיטה – כי עתה היו משתוממים לראות כי – כמעט מבלי דעת קנט אביה – התיהדה מאליה פלספתוֹ הנאדרה, בקבעה שני סעיפים, שהם מוסדי היהדות מני עד. האחד, כי החקירה הפלפלנית448 לא תוכל עד עולם להוכיח את דעת האלהים, כי לעומת זה מִתְוַדַעַת דעת אלהים בכל תקף, ובתוכחת בלתי סרה, אל כל לב תמים בריא וטהור. זה הוא הסעיף הראשון. והסעיף השני החשוב מאד, הוא כי עם דעת האלהים התוקפת הזאת, תבא כאחד המצוה המחלטת המכרעת449 את האדם בכח המוסר המטבע בנשמתו, אל המעשה הטוב, ברצון ולא מאונס. והמעשה הטוב רק הוא לבדו תכלית האדם המעשה ולא המחשבה. יד הנצחון הזה אשר נצחה רוח ישראל בגבול הפלספה, על חכמת יון הקדמוניה הלא היה להיות תוקפת על תלמידי קאנט העברים לקרבה אל ישראל עמם ולדבקה בם באהבה עזה ולבלתי הכאב את לבם במאומה. ומה היו שלשת ראשי תלמידי הפלסף הזה אשר הם לבדם היו מודיעי חכמתו ותהלתו? תלמיד אחד לפלספת קאנט היה הרופא מרקוס [מרדכי] הירץ, אשר התנשא ליורש רוח בן מנחם. הוא שם את ביתו למרכז החכמים אשר היו משכימים לבית מנחם לשמוע את חכמתו וימשכם מרקוס הירץ אל ביתו ויהי מציע לפניהם את חכמת קאנט. תלמיד שני לפלספה זאת היה לַצַרוס בן דוד, הוא היה המודיע והמפיץ הראשון לפלספה זאת בעיר וִינָא עיר ממלכת אוסתריא. שלישי להם היה סלומון מַיְמון איש חריף ובקי בתלמוד אשר בא מפולין לאשכנז, וילמד שם בלי מורה ויעש חיל בפלספה במדעים ולשונות. הוא העתיק מאד מאד בפלספת קאנט, עד כי השתומם הפלסף על עמק דעתו, ויפץ אותה סלומון מימון בין חכמי דורו. אך תחת לכתו בשיטת קאנט, לשום את המעשה הטוב לכל תכלית חיי האדם ואת המחשבה רק למכשיר למעשים טובים הרבה בן מימון, מכל בני גילו, לדבקה בדעת פלספי יָוָן, ולהורות לנפשו ולחבריו כי יוצא אדם ידי חובתו רק במחשבה הברורה לבדה, וילעג על המדות הטובות ועל המעשים הטובים, ויתגאל בתועבות זמה ושכרון, ואף כי כתב ספר עברי הלא הוא פירוש חריף לספר מורה הנבוכים בשם “גבעת המורה” נפרד מעל עמו, ויהי קרוב להמיר את דתו. ובספר תולדות ימי חייו450 אשר כתב גרמנית נתן את עמו ללעג ולקלס. ולצרוס בן דוד היה הראשון בישראל אשר החל להנחיל לבני עמו את בקרת המקרא העוקרת, להכחיש את דבר מתן התורה ביד משה, ולהסיע מלב קוראיו ושומעיו את תקות שיבת ציון. בשתי אלה בא להשכיח מלב בני עמו ראשיתו ולהכרית מפיו את חזון אחריתו. ומרקוס הירץ אשר עם חכמתו היה איש חומד לצון, היה הראשון אשר העיז פניו בזקני גאוני ישראל ויתן את שמם לגדופים בתוך קהל פוחזים חסרי לב. עד כמה רחקו דרכי פלסף זה מדרכי בן מנחם, אשר היה לפניו, יראה במקרה אחד אשר קרה בימי זה ובימי זה. בימי בן מנחם יצא דבר מלכות מלפני מושל מקלנבורג שְוֶרִין לבני ישראל, להשהות את מתיהם שלשה ימים ויבקש רבי יעקב עמדן את בן מנחם במכתב כי בכבודו הגדול ובלשונו הצחה יחלה את פני המושל להחזיר את הדבר ליושנו. וישב בן מנחם אל הגאון בכבוד ובענוה, כי אם אמנם במקום שיש חשש ספק פקוח נפש, יש לפי דעתו לקבל פקודה זאת, אף תמך את דעתו בדברי הלכה מתלמוד ופוסקים, בכל זאת לבלתי השב פני גאון ריקם סדר מכתב בקשה להקל מעט מתקף הפקודה. דבר שלטון כזה יצא מלפני ממלכת אוסתריא כשנתים אחרי מות בן מנחם (1788־5548), ויהי באמור רבנו יחזקאל לנדא להשתדל להחזיק את המנהג בקדמותו, ויקם הפלסף הירץ וימלא את פי חכמתו מצה ונאצה אלה ונבלה על הזקן הנהדר ראש רבני דורו האהוב והנכבד בפי כל ישראל.

מלבד רבנו יחזקאל היה עוד גאון זקן ונכבד גדול בדורו, הלא הוא רבי רפאל הרב בהמבורג, וגם הוא לא היה טוב בעיני חכמי בני הנעורים להוציאו נקי. את עבודת הכבוד הזה להציק ולהבזות רב וגאון, שמו דוד פרידלנדר ואיציק יְבָמוֹ העשירים על שכם רב אחד שאינו הגון ושמו שאול הירשל, רב מפרנקפורט די אודר, לירות במסתרים אל לב הזקן הצדיק, לחבר ספר “מצפה יקתאל” לחפא בו דברי בלע על רבי רפאל ועל ספריו. וירע הדבר בעיני נכבדי הרבנים על מוצאי ספר בן בלי שם. זה, כי לא חתם שאול את שמו עליו. ומה דאבה נפש הרב הנכבד רבי צבי הירשל הרב לעדת ברלין בהודע לו כי יד שאול בנו בנבלה הזאת. הרב הנפשע שאול הזה אוהב זיופים היה לקרוא שם גדולי הדורות על מעשי תרמיתו. ויוצא עוד ספר אחד בשם “בשמים ראש” בטעם המאספים ובדרך רוחם ויקרא עליו שם רבנו אשר – רא"ש – מבלי העלות בחפזו על לב כי הרב הדגול הזה רחוק היה מהתר אסורים. ויהי כאשר הכירו אנשי קהלותו את מזמותיו ויגרשהו מהיות רב בתוכם ויקם ויברח ללונדון.

נבלות כאלה וכאלה היו פרי רקבון אשר הרבה לאכול במתחכמים, מאז החלו לפרוק מעליהם את עול מוסר תורת ישראל. מעין התמימים המחזיקים בתומתם, לא נעלמה המחלה המשכלת. על כן התבצרו מפני הנגועים בה, ויסגרו מפניהם גם את דלתות קהלתם. ויועדו המאספים וחבריהם לאגודה אחת אשר קראו לה “אגודת רעים”451.

והמשובה הגדולה אשר שובבה רוח המתחכמים, לבשה עד מהרה בשר ותהי למשובת עגבים, גסה ונבלה מאד. המרכז למשובה הזאת היה בית מרקוס הרץ, אשר אחרי מות בן מנחם פתח מרקוס אותו להיות בית ועד לחכמים לשמוע מפיו את חקרי שיטת קאנט. ויבואו שמה גם שרים נכבדים, גם יורש העצר אשר מלך אחרי כן – בשם פרידריך וילהלם השלישי – גם עוד חכמים נוצרים שקדו על דלתות ביתו לשמוע חכמת פלסף גרמני מפי חכם יהודי. אך לא ארכו הימים ו“בית הועד היה לזנות” ויחלו נכבדי החכמים להוקיר את רגליהם משם, ובני הנעורים מבתי הנוצרים וצעירי סופריהם צבאו פתח בית הירץ כי הנריטא אשתו היתה אבן חן לנוצרים הוללים ההולכים אחרי עיניהם. כי מלבד יפין היו היא ורעותיה העבריות בדור ההוא בברלין, נעלות הרבה בחין ערכן בהליכותיהן ובטוב טעמן על בנות שרי גרמניא בארצותיהן. גם הגברים בישראל בעת ההיא היו נעלים על בני גילם הפרוסים, בשכל טוב, בדעת ובכשרון. כי אל הבקורת השנונה בכל דבר בינה, אשר היתה להם למורשה מאבותיהם תלמידי המורה הגדול, התלמוד, נוספו להם גם מדעי החול גם לשון גרמניא הצרופה. ותחת אשר מרבית האזרחים גם מרבית השרים היו גסי רוח, אשר לא ידעו למצוא ידיהם ורגליהם במסבת אנשי טעם, בהיות עיני אלה נתונות בכוס השכר ואזני אלה נטויות אל זכרון הגבורות אשר עשו אנשי הצבא במלחמותיהם היו שעשועי היהודים רק במדע חזון ושיר על כן נחלו להם הגברים עוז והדר והנשים חן ונעם בדבריהם ובמעשיהם. לוא היתה רוח מוסר התורה הנשמה המחיה את התרבות הזאת כי עתה היתה לברכה בישראל. אולם בהיות עיני התרבות הרעה הזאת רק אל החמדה ואל תענוגות הבשר ובהיות הוללים מתעים אשר תאות נפשם היא כל מגמתם מזמתם יוצאים באים באהלי בנות ציון, היתה התרבות הזאת לאש אוכלת עד אבדון. ויהי בפתוח הנריטה הירץ בביתה טרקלין452 לשם נוה שעשועים לאנשי ענג, נאספו שם כל יודעי אהבה בתענוגים מבני מרום עם הארץ. ובראותם כי בעלת הבית וחברותיה, אשר גם בנות מנחם היו לבשתן ולחרפתן, בתוכן, לא ירשו מאבות אבותיהן, את מדת קשי הערף, החלו להטות את לבן ראשונה מאחרי בעלי נעוריהן ואחרי כן גם מאחרי אלוהיהן. ורוח חמדת הבשר אשר מסך המליץ הגרמני גתִּי453 על כל נאות אשכנז בדורותיו באמרו כי אין לאדם בלתי אם לסור למשמעת חוש הטעם לאמר לחשק היצר, היה לפתחון פה לנשים פוחזות להעטות מעטה פלספה על תועבותיהן. ויהי אחרי מות מרקוס הירץ, ותתמכר הנריטא אשתו, לכמר לותרני, איש מתחכם ומתקדש ושונא ישראל בסתר לבו, ושמו שְלֵירְמַכֵר454 ותתנצר, ותהי לו לאשה. וגם בנות בן מנחם נזורו גם הן לבשת. ואחת מהן הלא היא דוֹרוֹתֵיאַה עזבה את עמה ואת אלהיה ואת בעלה הישר ואת שני ילדיה ותהי לאשה למליץ פרידריך שְלֶגֶל, אשר טמא את הארץ בתועבות ספרי עגביו.

ובהפרע מוסר התורה וברבות המעל בדת משה, רפו גם יתר המוסֵרות המרתקות את איש ישראל לצדק משפט ומישרים. עד כי עברה לרגעים רוח נחם גם על איש מראשי המועלים, ויתאונן במר נפש על העזובה הזאת לאמר “חטאות נראו בתוכנו אשר אבותינו לא ידעו אותן כחש באלהים רֹךְ מֹרךָ ועצלות תענוגות בשר ותפנוקים. כל ילדי שקר אלה אשר הולידו התחכמות קפויה ותרבות מקולקלת נאחזו גם בקרבנו. וצפויה היא ישרת הלב להסחף עוד מעט בשטף הבזבוז וגדות הרוח”455. ולעומת פרשת חטאות דורו, חזקה יד האמת על המתכחש ההוא, להקביל את צדקת הדורות הקודמים, כי אז היתה בקרב ישראל “הצדקה מרובה, גמילות חסדים מצויה, אהבת הורים ובנים וטהרת האישות עמוקה מיוסדת ומושרשת מסירת נפש איש בעד רעהו חזון נפרץ מאד. ורק מעט נשמע בקרבם דבר נבלה, זמה, עשק או רצח”456 בדור הפרוע ההוא רבו המתנצרים למאות ולאלפים, עד כי בימי שלש שנים עלה מספרם עד שלשת אלפי נפש בברלין לבדה, ולא נותרה מקהלתה בלתי אם מחציתה. ומרבית המתנצרים היו העשירים והמתעשרים המתהלכים בקרב הנוצרים. אולם מן המאספים וחבריהם, אף כי סרו כמעט כלם מאחרי התורה ומדרכי ישראל, לא עלתה אף על לב אחד מהם להתכחש לדתו ולמולדתו, לבד מן האחד, הלא הוא דוד פרידלנדר, הראש להם. אחרי אשר בקש את הממשלה על דבר זכוי בני ישראל במשפט אזרח ולא נעתרה לו, ואחרי אשר השיבה את פניו גם אחרי אשר בקש אחרי כן את הזכוי רק למשפחתו לבדה, שלח את דברו באגרת גדולה אל הכמר הגדול טֶלֶר, לאמר לו, כי אם יפטרהו מסעיף אחד באמונת הנוצרים ובא הוא וקהל גדול עמו לחסות בצלה, וישב גם הכמר את פניו ריקם.

רבים מן המומרים הנקלים עזבו את דתם ואת מולדתם רק בעבור הזכוי הנחשך מהם. אמת הדבר, כי הזכוי הממלא את יד האדם להנות חלק כחלק מטוב הארץ כיתר יושביה, דבר חפץ היא לכל איש, בכל אר"ן ובכל דור, ואף כי ליהודים יושבי פרוסיא רצוצי המשפט בימי פרידריך השני אשר הצר את צעדיהם וישנא אותם ככל אשר אהב את ממונם. ויהי המעט ממנו כי לא אבה לשום להם כל רוחה וישב אחור גם את בקשתם אשר בקשוהו להתיר להם לשלוח יד במלאכה. אף לא העביר גם את הגזרה המלעבת אשר גזר בימיו על כל חתן וכלה בישראל, כי יקנו ביום חופתם מבית הַמַגְנִיָה457 אשר לו כלי קוניא458 בעד ארבעים תלר על מנת למכור אותם חוץ לארצו. ובכן היה הזכוי המציל את בעליו מכל אלה דבר ראוי מאד. אולם אנשי הדור ההוא, הלא הם פרידלנדר וחבריו עשירי ברלין. אף כי עשו עשר גדול מאד במסחר ובחרשת ויעשירו פי כמה וכמה מאבותיהם, עשו את דבר הזכוי לחזון שקרקסם ואליל, אשר כמעט עד היום יקריבו לו את כל קדשיהם וכל מחמדיהם מני קדם.

גם פרידריך וילהלם אשר מלך תחת פרידריך השני (1786־5546) לא הרבה להטיב לישראל. ובדרשם ממנו זכוי גמור, לא נדרש להם בלתי אם להעביר את חקת מכס הגוף רק מן היהודים יושבי הארץ לבדם, ולא מן האורחים הבאים שמה מארצות אחרות. ואת גזרת קנין כלי הקוניא לחתן וכלה לא בטל עד אשר שקלו על כפו ארבעת אלפי תלר.

אולם הזכוי אשר בקשו בני ישראל בפרוסיא ואשר בעדו מכרו את מולדתם ואת קדשיהם מצאו בני ארץ אחרת מבלי בקש הרבה ומבלי חפץ דבר ממורשת קהלת יעקב.



ימי גדולה לישראל בצרפת וימי הקלון בגרמניא    🔗

מעמד ישראל בצרפת לפני ראשית התקומה. נפתלי מדלסהיים ומאמציו לשחר טובת ישראל בכל ארצות ממלכת צרפת. לודוויג הששה עשר מבטל את מכס הגוף ושאר גזרות המחפירות בממלכתו. סנגורים לישראל בצרפת וקטיגורים במדינת אלזס. בר בינג היהודי מדבר קשות לצוררי היהודים במגלתו הצרפתית. רוב המליצים הטובים ומעוט השוטנים בדבר הזיכוי הישראלי. הזכוי נחתם בטבעת המלך. מעמד היהודים בימי ממשלת הבלהות. זכוי היהודים ביד נפוליון שר הצבא בכל הארצות הנכבשות. הצעתו ליושבי ארץ ישראל להתאסף אליו ולקבל את הארץ מידם אינה מתקבלת. הקסר נפוליון מושיב סנהדרין בפריז לפי שעה וקובע קונסיסתוריום לדורות. דברי גאון עוז מליצי ישראל על תורתם ומולדתם בדברם אל השרים בדבר הזכוי. כבוד שרי צרפת וטובת עינם לישראל. והאיבה והבוז של הגרמנים לישראל בימי גדולת נפוליון ואחרי נפלו. שפלות היהודים המתגרמנים והתבזותם לפני בוזיהם בעד הזכוי. נכלי בליעל ושנאה כבושה בגרמניא ובארץ ממשלת האפיפיור. שואת רעש היהודים. ערך בן מנחם ובית רותשילד בתולדות ישראל. בורני והייני מכים בשוט לשון את גרמניא ואת הליכותיה עם ישראל. הרפורמא היהודית וטעם הוסדה. ישראל יעקבסזון יוצרה. מחאת ר' זייניל איגר. הרפורמא נודדת מעיר קאסל לעיר זיזן משם לברלין מברלין להמבורג ושם היא קובעת מרכז לה. מחאת ר' משה סופר וארבעה עשר רבנים אחרים. ועד מרבי התרבות וכתבי עת למדעי היהדות.

5520–5580

כאשר שבו נדחי ישראל בימי מנשה בן ישראל, אחד אחד אל אנגל אחרי אשר גורשו אבותיהם ממנה זה מאת בשנים. ככה הלכו אחיהם הלוך והתלקט, במאה החמישים ושש, לארץ צרפת אשר גם משם גלו אבותיהם, זה כמה מאות שנים. הערים אשר נשארו שם שרידים בגלוֹת אחיהם מכל הארץ הן אויניון וקרפנטרס אשר סרו למשמעת האפיפיור, ויהי מספר היהודים היושבים בכל מדינות צרפת חמשים אלף נפש. ועשרים אלף מהם ישבו באלזס הגרמנית אשר נספחה לצרפת. ובתוכם היו פליטי ספרד אשר התגנבו זה כמאתים שנה לפנים אל עיר בורדוא459. באמור יושבי הנוצרים כי קתולים הם אשר באו מפורטוגאל. האנשים האלה עשו להם עשר גדול, אף עשו להם שם במדעים. אך בין העשירים המשכילים האלה קמו שני אנשי בליעל, שם האחד יצחק פינטו ושם השני460 יצחק פֶרֵירָא461 ויהי בהלשן וֹלְתֵר462 המשורר הצרפתי את ישראל ובחפאו עליהם דבות נתעבות, לא בושו המרעים האלה, להתרסס לפני השטן הזה במגלותיהם הצרפתיות, ולהודות לו בפה מלא כי אמנם צדקו דבותיו על רבבות אלפי ישראל האשכנזים, אך הם נקיים הם מאשמת היהודים האומללים ההם, כי הם ספרדים הם, הנעלים על היהודים האשכנזים, כגבוה שמים על הארץ, בהיותם דומים בצדקתם, בישרתם, בטהרתם הזכה, ברחמיהם הרבים, כבני עמי אירופא. ותקטן עוד זאת בעיני החכמים העשירים הנבלים האלה, וילשינו את אחיהם המדכאים פליטי אשכנז ויושבי אַוִינְיוֹן, אשר גם הם באו למצוא את מחיתם הדלה בעיר בורדו, באמרם כי אנשים נבזים פוחזים ובוגדים ואנשי מרמה הם, ולא נחו ולא שקטו עד אשר הוציא רִישֶלְיוֹ463 שר המדינה דבר שלטון (1761–5521) ויגורשו היהודים האשכנזים העניים ברשעת המרעים האלה464. לשמע הרשעה האכזריה הזאת אשר הרשיעו יהודים לעשות ליהודים, התעורר כהן קתולי ויכתוב מגלה בשם “אגרות יהודים” אשר בו גלה את עון השפלים המתנשאים האלה. אך עד מהרה שבה חרפתם אל חיקם, כי כאשר קמו הם לגרש את אחיהם הדלים מארץ לא להם, נתבקרו גם פנקסיהם כי התעוררו הנוצרים אדני העיר אשר הארץ הזאת ארצם היא לגרש את הרשעים האלה המתגאים בעולם שאינו שלהם ויוכיחו לעין כל כי לא במשפט נאחזו בעירם, כי סבבום בכחש בהעלימם את יהדותם בבואם, וכי הרשיונות הנמצאים כיום בידם על דבר מושבם, מזויפים ומעשה תרמית הם; וישתו אנשי שחץ אלה לרויה מכוס החמה אשר מסכו לאחיהם האמללים.

לוא היו עיני בני ישראל בצרפת נשואות לרמי עינים כאלה אשר כסו בחרפה את שם אבותיהם גדולי ספרד הנהדרים, כי עתה הוסיף עם צרפת מסגר על מסגר מבלי תת אף מדרך כף רגל לנפש אחת מישראל בארצה. אולם תחת המתיחשים הריקים הקים ה' מתוך היהודים האשכנזים הנעלבים בפי המלשינים465 האלה אנשים יראי אלהים אנשי כבוד באמת אנשי חכמה וחסד לגואלים לאחיהם המדוכאים במדינות צרפת ובכל ארצות יתר הממלכות. הראשון לאנשי חיל אלה היה הנדיב נפתלי מֶדֶלְסְהֵים אשר נקרא בפי הצרפתים צֶרְף=בֵר (מ' 5553–1793). בעיר בישהֵם, עיר מולדתו באלזס, בנה בית מדרש גדול ויקם בו את יבמו הרב הגדול בתורה רבי דוד שינצהם466 לראש ישיבה ואת כל לבו יחד לאהבת אחיו בני עמו לבקש להם מנוח, להרחיב להם, לחזק ידם לגול מעליהם חרפת הגויים, לדרוש משפטם ולהרים קרנם. עוד בימי לודויג החמשה עשר, כבר היה צרף=בר העשיר ורב הכשרון קבלן מספק צרכי הצבא למחנה החונה בשטרסבורג. וייתן לו בראשונה רשיון מאת המלך לשבת רק חרף אחד בעיר הזאת המסוגרת מפני בני ישראל. ובמלאת ימי הרשיון יתחדש עוד הפעם. מעט מעט מצאה ידו להביא עוד אנשים יהודים לעזור לו בעסקי הקבלת, ולהמנות עמם למנין עשרה לצרך התפלה. ובעלות לודויג הששה עשר על כסא צרפת הכיר את הטוב אשר עשה צרף=בר בממלכתו ויחונהו וימלא את ידו לשבת בטוב בעיניו כאחד האזרחים ולקנות קרקעות באין מחריד, ויקן לו שדות וכרמים ויבן מגניוֹת467 ויעסק גם בשדותיו גם במגניותיו אנשים עברים למען גלול מעליהם את החרפה אשר טפלו צורריהם, כי אין חפץ ואין כשרון להם בכל מלאכת מעשה. וכאשר הצליח להפוך מעט מעט את לב המלכות לטובה, השכיל למצוא עצה להפוך לטובה גם את לב נכבדי הצרפתים. ויקן במיטב כספו שש מאות ספרי דוהם על דבר “תקנת היהודים במשפט אזרח” המתורגמים צרפתית, ויפיצם בכל גלילות צרפת ויתאמץ בכל עז להטות את לב המלך והשרים לפתוח לפני בני עמו את מרבית ערי צרפת ודבריו החלו לעשות פרי. כי השר יקר הרוח מַלֶסְהֶרְבְס בראותו כי טוב בעיני המלך לקבל דכרונה468 מיד היהוּדים על משאלותיהם, קרא מתוכם קריאי מועד אשר צרף=בר ורעהו בֶר=יצחק=בֶר מעיר ננסי תמים דעות עמו ואנשים ספרדים מעיר בורדוא היו בתוכם. קרוב הדבר כי פרי הועד הזה היתה הפקודה הנמרצה להעביר כרגע מכל מדינות מלכותו את גזרת מכס הגוף אשר הביע המלך כי מורת רוח היתה לו ואת יתר המסים המבדילים בין איש ישראל לרעה מיתר יושבי ארצותיו (5544–1784). וגם השר מִירַבוֹ469 אשר היה הרוח החיה בכל החליפות הגדולות אשר חלפו בעת ההיא על צרפת יעץ נדיבות על ישראל. ובהודע אליו בבואו לברלין, שנתים אחרי מות בן מנחם (5547–1787) פרשת דברי החכם הישראלי הזה, כתב ספר על דבר ערך החכם בברלין ועל זכוי בני עמו, ויזכור גם דברים רבים מדברי דוהם בתוך דבריו וגם מליצים עמדו בעת ההיא לישראל בתוך חכמי צרפת ככל אשר עמדו להם באנגליא בימי קרוֹמוֶל. אך תחת אשר היה שם מנשה בן ישראל רק המליץ הישראלי האחד והמדבר תחנונים, עמדו לישראל בצרפת בראשית ימי התקומה גם מליצים מתוך עמם אשר לא ברוח נכאה דברו דבריהם, כי עם בעז גבר בקשו את משפטם. שטנה יצאה מתחת יד האלזסים בשם “צעקת האזרח מפני היהודים” וישב עליה יהודי צעיר לימים ושמו ישעיה בֶּר בינג במגלתו הצרפתית אשר כתב; בה הפך את ידו גם על וֹלְתֵר470 צורר הזקן ועל כל צוררי ישראל וגם על הממלכות השאננים והשותקות למעלליהם. ולא השפיל היהודי האשכנזי את כבודו כאשר השפיל פינטו המתרפס לפני וֹלתר. וימלא כח להוכיח לצוררי עמו, עד כמה רב יתרון כבוד ישראל ותפארת מולדתו על הגוים הלוחצים אותו, ואם אמנם נמצא בם עון פוקד הוא את העון הזה, על צורריו אשר גדרו בעדו כל דרך המתרת. אחרי גללו את חרפת עמו על ראש אויביו, החל לסדר את טענותיו לפני הממשלה ויפרש את דברו באר היטב: “לא חסד אנחנו מבקשים כי אם משפט אנו דורשים” וראש דברו בכל מאמר היה “אנחנו תובעים” והמעט כי לא פצה איש מנכבדי צרפת פה על דבריו הברורים כי אם מלאו אחריו בלב תמים. הכהן הקתולי גריגואר הנכבד ואוהב מישרים מלא פיו צדקת ישראל ואת אשמת שונאיהם ואדולף תירי471 הצרפתי הטיל את כל האשמות אשר יטפלו על היהודים על קדקד צורריהם הנוצרים על רשעתם על קנאתם ועל צרת עינם. וגם איש חרוץ ורב מדעים מבני ישראל מעיר קובנו מארץ פולין ותלמיד מובהק לרבנו אריה ליב בעל שאגת אריה אשר בא עמו לעיר מיץ ושמו זלקינד הורויץ כתב מגלה, להשיב על דברי השוטנים באלזס, בטעם ישעיה בינג.

עד כה ועד כה פרצו פרעות על בני ישראל בראשית התקומה הצרפתית. וינוסו רבים מהם לעיר בַּזֶל במדינת שְוֵץ. ויעמוד הכהן התמים גריגואר למליץ לעשוקי שתי המדינות ההן, וימסור אל סוד העם מגלת “מועצות לתקנת היהודים” ויתאחדו כל היהודים יושבי מדינות צרפת וקהילותיהם הגדולות שלחו את מלאכיהן אל סוד העם הצרפתי, אשר בתוכן היה האיש האמיץ בר יצחק בר מלותרינג, הגדול בלוחמי מלחמת הזכוי. ובהתרגש הקתולים על דורשי חרות הדת, אשר גם ישראל בתוכם, קנא אחד מאנשי הסוד רַבוֹד–סנט=אֶצְיֶן472 שמו קנאה גדולה לחרות הדת ולזכוי היהודים ויחלט כי חרפה גדולה היא לאיש צרפתי לשאת אף שם “סבלנות” על שפתו כי לא חסד יבקשו בעלי הדתות אחרות כי אם משפט. וגריגואר והגרף קלרמונט=טוֹנרֶ473 העירו למוסר את אזני הקתולים הנרגנים, כי יש לנוצרים להביא כפרה על חטאותיהם אשר יחטאו לישראל. ויהיו ראשי סוד העם ומרבית קרואיו נכונים ושמחים בכל לב לשחר את דבר הזכוי. אך בהתיצב אנשים צוררי היהודים בצר להם, לא עלתה בידים בלתי אם לזכות את יהודי בורדוא ובאיוֹן474 הספרדים לבדם. אוֹלם גודרד475 הפרקליט וגרויל, אשר היה אחרי כן ליועץ הממשלה ומילוט476 היושב ראשונה בסוד העם וברטוליו477 כהן קתולי, תבעו בחזקה את עלבון היהודים ילידי אשכנז, על אשר מנעו מהם את הזכוי הנתן לספרדים אחיהם. ויקראו להם “אחינו החדשים” וירבו להלל את מדותיהם הטובות. גם האלזסים החלו לחדול מרגז. וסוד העם בטל את המסים המיוחדים המוטלים על היהודים במדינה ההיא. וערעורי הצוֹררים לא הועילו בלתי אם לדחות את הדבר מעת אל עת, עד כי הגיע היום וסוד העם הכריז את הזכוי הגמור לכל היהודים, לאמר גם ליהודים ילידי אשכנז, אשר בכל מדינות צרפת ויחתם חק הזכוי בטבעת המלך, (ג' נובימבר 5552–1791), וליהודים בצרפת היתה אורה ושמחה.

בימי478 ממשלת הבלהות479 אשר חללה לארץ את הקתוליות, ותכן מטבח לכמריה פרצו מרעים מתי מספר, לבתי כנסת ישראל וישרפו את קדשיהם, ויסגרום על מסגר ויאנסו את בני ישראל לחלל את השבתות ויציקו המרעים לרבנים, אך כאין נחשב המציק הזה אל מול המצוקות אשר הציקו לקתולים. והמשובות אשר שובבה ממשלת הבלהות הלכו הלוך ורוב עד כי מלאה הארץ דמים, וכל נפש לא האמינה בחייה, עד כי פתאם נדמתה ותהי לאין, ותחתיה קמה ממשלת זקנים וסדרי המשפט שבו למכונם. מתוך צבאות הממשלה ההיא, התנשא כגור אריה, נפוליון בּוֹנוֹפַּרְתֵּי שר הצבא, ולא ארכו הימים ויהי לראש הצבאות, ואחרי כן לראש שלשת הכונסולים, אשר אליהם נסבה הממשלה, ואחרי כן היה לקֵסָר. ולמן היום אשר החל לצאת ולבא הלך הלוך וגבור: וישבח בראשונה את שאון המתפרצים בקרב הארץ ויכבד ידו על איטליא וילכוד את ארץ ממשלת האפיפיור480 ואת מדינת לומברד ואת הולנד. ובכל המקומות אשר כבש או אשר פרש ידו עליהם זיכה את בני ישראל במשפט אזרח. וממשלת הולנד, המעט ממנה כי נתנה ליהודים את משפט האזרח (5556–1796), נעתרה להם להזהיר לממלכות גרמניא, כי אם תקחנה את מכס הגוף מן היהודים ההולנדים הבאים אל ארצותיהן, תגזור היא גזרת מכס הגוף על כל גרמני הבא אל ארצה. בעבור נפוליון בארץ סוריא העביר קול כי יתאספו אליו בני ישראל והשיב להם את ארץ אבותיהם ולא שמעו אליו. אין זאת כי אם הכירה עינם החדה, מבעד לכל מראה גבורותיו, כי לא לארך ימים יכון איתן מעמדו. ונפוליון השתומם על עם ישראל ויכבדהו בלבו כי גוי איתן, גוי מעולם הוא. אך אחרי עלותו על כסאו היתה רוח אחרת עמו, ויט את אזנו אל האַלְזַסִים אשר הביאו אליו את דבת ישראל רעה: ויאסוף הקסר קריאי מועד מבני ישראל וישיבו על שאלותיו אשר שאל, ויהי כי טובו דבריהם בעיניו, ויושב בפריס שבעים איש כתבנית הסנהדרין בימי הקדם, ורבי דוד שונצהֵים481 הרב בראשם (5567–1887). וישימו את התשובות אשר השיבו על שאלות נפוליון לחקות קבועות וקימות לבני ישראל אשר בצרפת. וסוד רבנים אשר נקראו שמו כוֹנְסִיסְתוֹרְיוּם נוסד מטעם הקסר למשמרת החקים האלה.

בכל מאמצי בני ישראל יושבי צרפת ואלזס ובכל נפתוליהם אשר נפתלו בדבר הזכוי עם האזרחים, שריהם וכמריהם. עם צדיקיהם ועם רשעיהם וגם עם עבדי הקסר הנורא על כל סביביו, יראו במעשיהם לעיני אנשי דורם ובזכרון מעשיהם לעיני הדורות הבאים כאנשי כבוד ועוז יודעי ערכם, ערך מולדתם העתיקה וערך תורתם הרוממה, אשר אלה יקרו להם מכל, אף מן הזכוי אשר בכל כחם דרשוהו, עד כי מדי דברם גבוהה על אודותיו, לא שכחו להביע דברים ברורים על אודות קדשי ישראל, כעין מודעה מסורה, כי ראש מחמדיהם היא יהדותם. ומן הדברים האלה החוזרים במדברותיהם באזור אותם האזרחים גבורה בראשית התקומה, לא הפילו אף כמלא שערה, במדברותיהם אשר נשאו, בהיות אורבים מעבדי מושל רודף באף, שומרים את פיהם.

קול האות הראשון להגיון לב מליצי אחינו הנכבדים ההם דורשים זכוי מיד העם הנאדר עם צרפת, היה מודעה מפורשת כי אין לישראל זקן העמים להתרפס ולהחליק לשון, כי לועג הוא בהדר גאונו לכל מתחכם ומתלוצץ, וכי אין עם לבבו למכור את כבודו ואת קדשיו גם בעד הזכוי. דבריו הראשונים נאמרו בסגנון מתתיהו החשמונאי482 ואלה הם: “אם האישים הטופלים עלינו שקר, יקראו לאיש דבק בתורת אלהיו, שומר הבלי שוא, הנני מברך בזה את אחי ואת עמי כי יהיו שומרי הבלי שוא כל הימים למרות עינו ולתר הזונה רק אחרי עיניו – – עת אשר כסה חשך ארצות צרפת ואשכנז, ויושביהן התהוללו באימים, קמו בקרבנו סופרים כפילון ויוסיפוס, מהנדסים, תוכנים, משוררים וחכמי חרשים” את הדברים הנמרצים והנאמנים האלה דבר ישעיה בינג הראשון, ליהודים סופרי שפת עם הארץ, צרפתית לצרפתים. והאיש הגדול איש החיל בֶר יצחק בֶר, אשר הזכוי כמעט מעשי ידיו היה, הוציא מכתב גלוי בשפת צרפת להעיר את אזן היהודים על חובתם לדרוש כיום את שלום המלכות ביתר עז, ולהשבית את הלעז המגומגם הנותן את דברין ללעג מפני שפת העם הצרפתי ויחתום את מכתבו אשר הפיץ בין כל יושבי צרפת בדברי אהבה עזה מאין כמה לתורה ולמצוה לאמר "היהודים עשוים להשתנות רק בצרכיהם, לא בתורתם. כמה טובה כפולה ומכפלת לתורה הקדושה עלינו, אשר האירה את מחשכי גלותנו ותמתק את מרורות כוס התרעלה אשר שתינו מיד אויבינו. במה נקדמה על כל הטוב אשר עשתה לנו ולאבותינו? הלא רק בשמרנו גם היום את תורתנו הזאת ללכת בה בכל לבבנו ובכל נפשנו, לבלתי רום לבבנו לשכוח את שם אלהינו בימי טובה ורוחה. למען דעת כל עמי הארץ כי ישראל גוי אחר הוא בארץ, אשר עמד כסלע בלבב ימים למול כל גל ומשבר. כל פגע ומפגע אשר שאפו לבלע אותו חי זה אלפים שנה – או הלבעבור זה אמץ ה' את לבבנו לשאת ולסבול כל הדורות הרבים ההם ולעמוד בנפשותינו על תורתנו, למען נמעול בה מעל, כאשר יאור גם לנו היום?

ובסגנון זה דבר גם בנו השנון איש החיל מיכאל בר, בהתרגש בתחלת התקומה מהומות על ישראל באלזס, אז הוציא בשפת צרפת “קול קורא לכל ממלכות הארץ” על העשוקים הנעשים לפרורים המפרפרים, לנפוצות עמי האומלל אשר התהדר בימי קדם בהדר גאון היכל קדשו, במרום מולדת חכמת האלהים אשר בקרבו – – אנחנו הם בני העם אשר חבלי מות ובלהות החיים משחק היו לו, אשר לא נסחף ולא נדחף משטף המים הזדונים אשר שטפו גוים ואלהיהם. זכרונות מני קדם יון ורומי, כצללים נהלכו ושארית ישראל ילפתו ארחות דרכה, במעקשים ובעקלקלות זה אלפי שנה. כשן סלע מוצק אשר כל רוח לא תדפנו וכל סערת חמה לא תפיצנו, נותרנו רק אנחנו לבדנו מכל משפחות האדמה".

וגם אחרי היות להם דברים עם מושל נורא למלכי ארץ. אשר בחיקו היה מוטל גורלם, לא חדלו אנשי חיל יראי אלהים אלה, לזכור את זכרון תורתם ומולדתם גם מדי דברם באזני שרי נפולין על אודות משאלותיהם מאת הממשלה ועל אודות חובותיהם לממלכת צרפת. ליפמן בן האדם הגדול הגדול נפתלי מֶדֶלְסְהֵם צֶרְף בֶר פתח את ועד קריאי המועד לעיני שרי הקסר בדברים האלה: “אחינו, שכחו את מולדתיכם למקומותיכם. לא אלזסים, לא ספרדים ולא אשכנזים אנחנו כי אם גוי אחד אנחנו המפוזר והמפרד בכל הארץ. אל אחד לנו ותורה אחת אשר תצונו לדרוש בשלום המלכות אשר בצלה נחיה”.

והאיש הגדול בר יצחק בר המגן לעמו והמעוז לתורתו לא זע ולא חת לדבר על עמו כאשר עם לבבו אל השר מולי483 הקשה לישראל. אשר לא רכות וחלקות דבר אל קרואי המועד בשם הקסר אדוניו. אלה הם דברי בר יצחק בר: “העם האומלל והמרדף בלי חשך נאמן לאלהי אבותיו כל הימים, העם אשר המות לא יירא ומצוק לא יפחד עוד כלו אומר כבוד, כי גוי מעולם הוא, איתן בל ימוט משאון לאומים. ראשית גוים וקדמי ארץ מכורתו ואחריתו אחרית כל היקום – – אזרחי צרפת ובני ישראל אנחנו – – קומו נא ונשא ידינו קדש, ונשבעה להיות שתי אלה יחד: צרפתים בעמדנו בנפשותינו על ארץ מולדתנו היקרה ובני ישראל בשמרנו את תורת אלהינו. על שתי אלה אנחנו נשבעים למלכות הקסר באהבה”.

ולא בדבר שפתים בלבד כי אם גם במעשה היו ראשי מלאכי ישראל בימים ההם נאמנים בכל לב אל התורה ואל המצוה. אחד מראשי חפצי בר יצחק בר, הוא לקים בכל תקף את כח בית דין ביד הרבנים, בדעתו את ישרת לבם בכל דבר משפט. ובהועד יום המועדה לקריאי המועד אשר קרא הקסר ליום השבת ערב בר יצחק בר את לבו, להציע לפני חברי המועדה לדחות אותה ליום אחר לבלתי בוא איש לחלל את השבת.

לעומת הרוחה אשר עמדה לבני ישראל יושבי צרתם, היה גורל אחיהם יושבי גרמניא מיד העם, מליציו וסופריו, צרת עין, איבה ובוז. אזהרת ממשלת הולנד לממלכות גרמניא לבלתי שים מכס הגוף על יהודי ארצה הבאים שמה, ואזהרה צרפתית כזאת וחמורה עוד ממנה, לממלכות ההן בדבר יהודי ארצה, ודבר העתר מושלי כמה ממלכות קטנות גרמניות, לחכם הנכבד זאב בְּרֵידֶנִבַּך ולישראל יַקוֹבְּסְזוֹן, להשבית את גזרת מכס הגוף מארצותיהם ושאלת היהודים לזכותם במשפט אזרח – כל החדשות האלה הציתו אש חמת קנאה באף רבים מן הגרמנים עד להשחית. ויקם בתוכם חבר סופרים מְכַתבֵי עמל מלאי חמת עכשוב. זה הפגיע בממשלה לחדש את גזרת הדראון על בגדי היהודים וזה מלא את פיו דברי נבלה ונאצה על האבות על תורת משה ועל הנביאים, למען הפשט מעל ישראל את שארית כבודו. את היתרון האחד אשר לא שידד עוד ממנו. זה יעץ לשום על כל היהודים מקציהם עד קציהמ עבודת אנשי צבא אשר לעולם בה יעבודו וזה יעץ לממשלה הרוממה לחבל בגוף הזכרים העברים למען לא יולידו עוד ואבד שמם וזרעם מתחת השמים. בימים ההם, ולמראה גאון מולדת משכילי ישראל בצרפת, נראתה כל נבלות משכילי ישראל בגרמניא בכל גועל מערומיה. תחת אשר רוממו אנשי חיל כישעיה בינג, בר יצחק בר וחבריהם את תורתם ואת מולדתם מעל כל מרום. גל לעיני מושל אדיר מרגיז ארץ, התנבלו משכילי אשכנז ללוק רגלי סופרים נבלים אנשי בליעל, אשר תגעל נפש כל איש כבוד להביט בם. אהרן ואלפסזון מראשי המאספים מלמד תינוקות, אשר בקצר דעתו נעלו בעיניו הנוצרים על כל, ועמו ואחיו ואבותיו נבזו בעיניו מכל. הציע לפני הסופרים הנקלים ההם להושיב בית דין מהם ומחבריהם, להעביר ברוב חסדם את התלמוד ואת המדרש תחת שבט הבקרת. ואת אשר לא יכשר בעיני שופטי צדק אלה, יואילו נא בחסדם לקרוע בתער הסופר אשר בידם קרוע והשלך ככל אות נפשם. עוד יועץ נדיבות ממשכילי קניגסברג מצא ברוב חכמתו עצה טובה אחרת להשך מעל ישראל את חמת האדונים הגרמנים, בתת כל איש ישראל את בתו לאיש נוצרי ובהשיאו את בנו עם אשה נוצרית, אז יתנצרו כל הבנים והבנות הנולדים לזוגות האלה, מבלי היות עוד לישראל שם ושארית בארץ, לשמחת לב הסופרים הגרמנים והמתחכמים היהודים גם יחד. הרוח הזאת אשר נחה על מרבית משכילי ברלין, להבזות את היהדות בשאט נפש, חזקה על אביר משכילי הדור ההוא, על הירץ הומבורג, אשר בימי נעוריו התגנב אל בית בן מנחם ויהי מורה ומלמד לבניו ואשר אחרי צאתו מבית הפלסף ההוא נגלו לו מחשבותיו ובן מנחם התחזק להשיבו מדרכיו במכתביו אשר כתב אליו. בצאת פקודת הסבלנות בוינא חרד כצפור אל אוסתריא ולא נח ולא שקט עד אשר נתנה על שכמו פקודת ראש בתי הספר בגליציא כי הרבה, בוזה דת ישראל זה, להכעיס ולהטיל קנאה בספר תורת הדת אשר כתב ויקרא לו “בני ציון”, וינאץ האיש הזה להכות בלשון את עמו ואת דת אבותיו לפני שרי הממלכה, כי עם היהודים עם נועז, הוא המתנשא בלבו על כל עם כי הוא לבדו הקדוש והנבחר, כי גם שמואל הנביא העיז פנים במלך, העם הזה מתהלל כי הוא לבדו קרוא אדם. אף לא בוש אדם זה להוציא דבת שקר על עמו כי שטוף בזמה הוא. על כן עצתו אמונה להוריד את רבני ישראל מכסאותם, לסגור את הישיבות לבלתי למד את לשון עברית לילדי ישראל, למחות מן הספרים הקדמונים כל דבר שהוא כעון פגע בדתות אחרות, ולבער בכל עוז אחרי כל ספר כתוב בלשון הקדש484

ובכל התרפס המתחכמים לפני הגרמנים, עד כי למען החלק אליהם, המירו אלה את כבודם ויפשעו בברית אלוהיהם ואלה הלשינו את אחיהם הצדיקים למען הראות להם כי גרמנותם יפה וחביבה עליהם מיהדותם – ובכל החלקות הבזויות האלה העלו בידם חוח תחת חטה כי געלה נפש הגרמנים הגאיונים גם בחנופתם ושפלותם וגם בישרתם וצדקתם. ופתאם נראתה ליהודים האשכנזים תוחלתם הנכזבה בכל בלהותיה, ביום הפוך גרמניא צרת העין את ידה על צרפת רחבת הלב; ביום אשר הפך נפוליון ערף לפני אויביו. אז רבו נערי בני ישראל, הצובאים בתוך מערכות הגרמנים על נפולין וחילו הכבד, אשר חתמו בדמם את עדות אהבתם הנאמנה לארץ אשר בה נולדו, עת אשר אבותיהם הבאים בימים הוזילו את כספם לתמוך את המלחמה ואת הלוחמים ועת אשר אמותיהם ואחיותיהם שקדו בבתי החולים לחבוש את פצעי אנשי הצבא הנמחצים בשדה המערכה. ומה הגמול אשר השיבו להם מושלי גרמניא ועמיה? כל דברי השרים הַרְדֶנְבֶרְג הפרוסי ומתרניך האוסתרי, בסוד יועצי הממלכות בעיר וינא (5575–1815), למלאכי הממשלות לשמור את אמונתם ליהודים ולקים בידם את הזכוי הנתן להם בימי גדולת צרפת, שבו ריקם. הַסַכְסִים וזקני ערי הברית485 מרו את פיהם. ועוד סוד היועצים עושים כה וכה, מהרו ראשי המבורג ופרנקפורט בעריהם להפר את החוקים הטובים אשר נתנו להם בימי צרפת. ואנשי לִיבֶּק ובְרֶמֶן קמו על היהודים בזרוע רמה ויגרשום. כי סופרים אנשי לשון486 זורעי עמל, החליקו אל קהל העם הגרמני, ויגבה לבם עד להשחית, ויגדלו את מעשי גבורתם אשר גברו על הצרפתים שבעתּים מכדי ערכה. ולמען הבזות את כשרון מעשה הצרפתים, את יתרון חכמתם ואת דעותיהם הנוחות על דבר זכוי העמים הנדכאים ועל דבר חרות הדתות הנדכאות, אשר שתי אלה שנואים היו לגרמנים, הערימו מכתבי עמל להסב את עיני קהל קוראיהם אל ההפך מכל אלה. אל תרבות אבותיהם הגרמנית הגסה, אשר היתה להם בימי הבינים, בקראם למשובותיהם האכזריות גבורה, לתעתועי דמיוניהם רזי עולם, וגם על האימים אשר בהם התהוללו אבותיהם הגרמנים הקדמונים ועל שמועותיהם המלאות שואה ובלהות אמרו לשפוך מעין רוח חן בהקהותם בתהפוכותיהם את טעם הקהל ובלמדם אותם487 לאמר לתפל יפי. ובתחית כל בלהות ימי הבינים מצאה ידם להחיות את המשטמה העזה לזרע יעקב, אשר גם היא על תרבות ימי הבינים תחשב. ותמלא כל הארץ כתבי שטנה על ישראל אשר עלו בשנאתם הכבושה גם על ככבי השטנה אשר הפיצו קנאי הקתולים בימי הבינים, כי הטיפו לגלות למשסה ולהרג. ולספרות העלובה הזאת נלוה גם המשחק בתיאטרון, לתת את ישראל ואת קדשיו לבוז וללעג בעיני המון העם. ותפר פרנפורט את בריתה עם קהלת היהודים, ותגזול מהם את משפט האזרחי אשר שקלו בעדו היהודים על כפה ארבע מאות וארבעים אלף גולדן, ובית דין חכמי בית מדרש המדעים בברלין מחזק את ידיה לעול הגדול הזה. בראשונה היו רק הממלכות הגרמניות הקטנות מעיקות בכל מיני מועקה ליושביהן העברים ויועצי אוסתריא ופרוסיא דורשים את משפטם. אך למיום מות הרדנברג הפרוסי החלה פרוסיא ללכה הלוך וקפח את זכיות היהודים אשר זכה אותם המלך פרידריך וילהלם השני. ותאסור עליהם לקרא להם שמות נוצרים גרמנים, אשר בעיני היהודים המתגרמנים אשר רצו למחות מעליהם כל זכר למולדתם הישראלית, נחשבה לשבר גדול. ואת כל הרעה כלתה פרוסיא אל ראש יהודי מדינת פוזן הפולנית, אשר נספחה אליה, באסרה עליהם לקנות בית, לגור בכפרים ולהנות מזכיות הסוחרים. ובאוסתריא נסגרו כמה ערים מפני ישראל ובכמה ערים הקצו להם גרות488. ואת כל החקים הנוחים אשר נתן להם יוסף השני השבית פרנץ הראשון. ותגדל האיבה לישראל בכל ארצות גרמניא, ותחלשנה אזני המושלים והעם משמוע לקול סופרים מליצי יושר אשר עמדו לישראל מקרבם ומקרב העמים. ויהיה המעט, כי לא היה שומע לקול המליץ הנכבד מיכאל בר היהודי הצרפתי הנחלה על שבר עמו אשר בא מצרפת לעיר אָכֶן489 להתחנן למושלים הנועדים שם, להעביר את הרעה מעל אחיו יושבי אשכנז, וכי לא היה פונה אל הבקשה אשר הגישו יהודי איטליא על דבר אחיהם האשכנזים, כי אם גם דברי הקסר הגדול אלכסנדר הראשון, אשר הטה לואיס וַי490, איש חסיד אנגלי, את לבו לדבר טוב על היהודים באזני מושלי גרמניא לא עשו פרי. ותלך הרוח הרעה הלוך וסוער עד כי היה לרעש גדול, רעש היהודים491 (5579–1819) כי התגודד האספסוף במרבית ערי גרמניא על בני ישראל לשלול שלל ולבוז בז. ואף כי לא נתנו השוטרים ופקידיהם לפגוע בנפשות, לא עצרו הרבה בעדם מהשחית ומבלע. כמעשה הגרמנים אשר נשאו כל היום את שם הדת על מעשקותיהם, עשה האפיפיור פיוס השביעי ברומי. אך נעלה נעלתה מעליו יד המושל האדיר נפוליון אשר דכאהו עד עפר, חשב הוא להכביד את ידו על מעט העברים היושבים בארצו הקטנה ויגרש אותם משבת בבתים הטובים, אשר קנו להם בכל חלקי העיר, וישב ויכבשם בגרות הצרה האפלה והקודרת, ויכבד את ידו עליהם לשוב ולבא להקשיב פעם בפעם את מדברות כמריו ונזיריו כמשפט הימים הטובים ימי הבינים. אולם ממלכת בית בורבון, אשר התחדשה בצרפת לרגלי מפלת נפוליון, ואשר היתה כלה קתולית מכף רגל ועד ראש, התהלכה במישור עם ישראל ולא הפילה דבר מן הזכיות אשר נתנו לישראל בימי התקומה ובימי הקסרות. ומה נפלא הדבר כי בעצם הדור אשר נחמו העמים המשכילים על מעט הטוב אשר החלו לעשות לישראל החלה פורטוגל הקתולית לחזור בתשובה, ולהנחם על חטאותיה אשר חטאה לעם העתיק הזה.

ובימים אשר כל צוררי היהודים לקחו לשונם וינאמו נאומים מנאומים שונים על היהודים כי עצרת בוגדים כלם, עושי רמיה, השתוממו נכבדי הארץ למראה נקיון כפים אשר נראה בישראל, ואשר הכה בתמהון את כל שומעיו. איש יהודי מסר את נפשו, בימי הבזה אשר בזזו גדודי צרפת את פרנקפורט, להגן בכל מיני תחבולה על העשר הגדול אשר הפקיד בידו נסיך הֶסֶנְכַּסֶל בסתר בברחו מן הארץ. עד כה וכה נעלה חיל צרפת מארץ גרמניא והאיש היהודי נאסף אל עמיו. והנסיך שב אל מקומו, ובדעתו את דבר הבזה הגדולה החריש מכספו והנה בני האיש באים ומשיבים אל יד הנסיך הנואש את הפקדון אשר הפקיד ביד אביהם בעצם תמו באין נגרע דבר. שם האיש היהודי הנקי והנאמן הזה אַמְשֵל מאיר (מ' 5572–1812), אבי בית רוטשילד העומד לגאון ולתפארת בישראל ואשר בבור כפיו ובישרת לבו עשה עשר רב ועצום מאד ויצא לו שם בכל הגוים והממלכות ויהי הוא וגדולה אשתו החרוצה והתמימה ובניו האדירים ונדיבים לאותות ולמופתים בענותם באהבתם את עמם ואת כל קדשיו.

ושני היהודים הצנועים ועמי הארץ האשכנזים אשר שנאו להתנוסס ולהתנשא הלא הם רבי משה מנדלסון ואמשל מאיר רותשילד אשר שני בתי ישראל הספרדים והאשכנזים היו שוים בעיניהם לטובה, לא ידעו כי לרגלי שניהם לרגלי זה ולרגלי זה בגדולתו נסע היתרון מעדת הספרדים אשר בו התהללו ויעתק אל האשכנזים כי מן העת ההיא נסבו גם המדעים גם העשר אל האשכנזים אשר עליהם יחשבו כל בני ישראל היושבים באירופא ובאמיריקא.

להשבית את שאון הסופרים הגרמנים ההוללים והפוחזים, קמו שני סופרים אנשי שם מזרע ישראל, אשר לבשתם נמהרו להמיר את דתם, שם האחד ליב ברוך [לודויג] בורני492 (מ' 5597–1847), יליד פרנקפורט ושם השני הינריך הַיְנֵי493, (מ' 5614–1854) יליד דיסלדורף. בורני למד עוד תורה בילדותו בבית אביו. אך חברתו עם הנריטה הירץ, לבוזה דת אבותיו שמתהו. לעומת זה הרהיבתהו רשעת הגרמנים, אשר הרשיעו לישראל, להנער ולהתנשא לרב את ריב עמו מאז ולדורש משפטם בקנאת אש חוצבת להבות, אשר לא היתה כמוה. שונה ממנו היה היני. תורתו אשר למד בנעוריו מעט מזער היא. אך אמו המשכלת והתמימה נטעה בלבו אהבה לישראל ולדתו. הוא היה אחד מראשי המליצים והמשוררים אשר קמו בגרמניא ובאירופא כלה. ומאד נפלא הדבר, כי חוקרי תורת השירה בדקו ומצאו כי בטבע שירתו נצנצו כמה ניצוצות מרוח שירת בן עמו רבי יהודה הלוי, הנבדל ממנו בדרכיו והקודם לו כשבע מאות שנה. מלבד כשרונו בשיר, היה הַיְנֵי איש יפי טעם עד להפליא, הוגה עמוקות ומהיר להכיר את הנכונה. אולם יען כי בכל טהר לבו ובכל רוחו הנדיבה, איש הולך אחרי עיניו היה, איש משנה טעמו לרגעים, עברו עליו חליפות. בנוח עליו רוח הוללות נתן כל חכמה וכל מוסר ללעג, כי ילד שובב היה כל ימיו. אך בסור מעליו הרוח הרעה הזאת, אז ראה כל טהר בטהרתו, אז חשף מצפונו כל נעלם, אז נשא מדברותיו בשפת בני אלים על הדר שֵיבת עם עולם, על כבודו ועל גדלו, על מרום מולדתו ועל רום תעודתו, אז יבחין עמקי תעלומות נעם בחיי בית ישראל גם בגלותו. אשר חמדת כל הגויים כאין נגדן. ספור “הרב מִבַּכְרַך” אשר ראשיתו היא כל שאריתו שיר “שבת המלכה”494 ומרבית דבריו במאמרו “הַוִּדוּיִם”495 מצבות זכרון הם לאח נפשע זה. גם הוא רב את ריב עמו בשיריו ובמאמריו. אך בדבר זה היה נופל מבורני. בורני ירה זיקי אש אל פני צוררי היהודים ליסרם להכאיבם ולהנקם בם. והינה מחץ אותם במהתלותיו השונות להבזותם, ולהפוך את שוליהם על פניהם ולתת אותם לצחוק בעיני קהל הצוחקים. לעומת זה הגדיל הינה בהיות הוא כמעט הראשון, אשר החל לגלות בשפתו הרוממה את כבוד עמו ולהודיע בגוים במאמריו, אשר נקבנו זה מעט, ובשירו הגדול יהודה (בן) הלוי את אוצר החסון והתפארת האצור בספרות העם הקדמוני הזה בגנזי חיי ביתו ובמכמני זכרונות דברי ימיו.

ולמיום נפל נפוליון, שמה גרמניא הנוצחת לה לקו, לעקור ולהשכיח מקרבה כל זכר לדרכי צרפת, ולבער עד תמה את החכמנות היתרה, ילידת הכפרנות פרי בעלי האספות496 אשר הביא אותה וֹלתר וחבריו בימי פרידריך השני גם לפרוסיא, ואשר בה החזיקו בה גם חכמני הנוצרים וגם חכמני היהודים. ותחת החכמה המזויפת ההיא בראו להם המשוררים הרומנתים497, אשר הרימו ראש אחרי הנצחון, יראה מזויפת, צדקנוּת498 תחת חכמנות ויהי שיחם והגיונם כל היום על דבר הדת, התפלה והכנישה ויהפכו כל החכמנים הלותרנים לצדקנים, ואנשים מהם נהו אחרי הקתוליות באשר היא מתהדרת בשלל צבעים וממלאה את הרוח שכרון בלהטיה יותר מדת לותר. ויראו חכמני היהודים כי כן: וימהרו ויבראו להם גם הם מין צדקנות יהודית על פי תכנית הצדקנות הנוצרית, ויקראו לה שם אשר יתן אותם לחן בעיני הנוצרים הגרמנים, אשר זאת היתה תשוקתם כל היום, וישנו את בית הכנסת מן התבנית ומן הסדרים אשר היו לו מימי יוסדיו הראשונים, הלא הם יחזקאל הנביא עזרא הסופר ואנשי כנסת הגדולה, ויכונו אותו אל תבנית כנישות הנוצרים וסדריהן. ויצרו שם את גבול התפלות העבריות ויוסיפו עליהן זמירות גרמניות בטעם זמירות הלותרנים וברוחן, ומנגינות מגרפה499 בלוית קול משוררים ומשוררות, אשר החזיקו בהן הנוצרים וישימו לחוק את מעשה המלואים500, אשר ימלאו את ידי הנערים והנערות בבית התפלה, למשמרת הדת כמשפט הנוצרים. ויעבירו את במת הקורא הבנויה מימי עולם במרכז בית הכנסת, יען כי בבתי התפלה אשר לנוצרים לא תמצא כמוה. וישקדו לכון את בגדי הרבנים, החזנים, השמשים והמשוררים, אל בגדי הכמרים לכל פרטיהם. ויקראו לתקנותיהם אלה “רפורמא” שם מקודש ומכובד בעיני הלותרנים. מיטב הרפורמא בעיני בעליה היתה הדרשה הגרמנית, והדרשן הראשון לרפורמא היה ישראל יקובסזון. הרפורמא הזאת אשר רבות היו תוצאותיה, ואשר הוסיפה עוד פרץ בישראל, החלה בחדר אחד מחדרי בית יקובסזון בברלין (5575–1815) ואנשי קהלתה הראשונים היו חברי “אגודת הרעים” אך לרפורמא הגדולה הזאת, אשר ראשיתה היה מצער, קדמה רפורמא קטנה אך כלילה בכל, בעוד היות יקובסזון סוכן איש סוד501 להירונימוס בונופרתי, אחי נפולין מלך וֶסְטְפַלֶן, נוסד502 גם שם כונסיסטריון לקהלת ישראל. בעת ההיא כבר נשא יקובסזון את נפשו אל הרפורמא. וירא כי בעיר קַסֶל עיר המלוכה, אשר רבים שם בני ישראל הנאמנים לדרכי אבותיהם, לא תמצא ידו להשלים חפצו, ויבן בית כנסת קטן ויפה על יד בית הספר אשר כונן מכספו בעיר זֵיזֶן503 ויחנך את בית כנסתּוֹ לעיני הקרואים הנוצרים והיהודים בנגינות המגרפה אשר קבע שם, וכל פעמוני כנישות הנוצרים אשר בעיר צלצלו לכבוד החנכה. ואיש מן היהודים אנשי המקום לא פצה פיו בהיות אימת התקיף הזה מוטלת עליהם. וימלאהו לבו לאים על כל היהודים יושבי וסטפלן' כי יסגור את כל בתי כנסיותיהם אם לא יקבלו עליהם את על הרפורמא. ויתיצב בפניו בכל עז הגאון הנהדר רבי שמואל זַנְוִיל איגר, הרב לברוֹנשויג וינבא כי ימים באים והזמירות הגרמניות תגרשנה מפניהן את הלשון העבריה העתיקה מבית האלהים אלהי ישראל ואז ינתק החוט הקושר את נפשות כל נפוצות ישראל על כן לא יאבה ולא ישמע אליו. ואף כי לא שת התקיף יקובסון את לבו אל דברי הרב התמים והצנוע, בא הדבר לפני המלך הירונימוס, ויגער ביקובסון על אמרו להכריע אחרים בדברים המסורים אל הלב.

עד כה וכה התרגשה המהפכה הגדולה, נפוליון נפל שבי, והירונימוס אחיו עזב את ממלכתו הגזולה, ביד בעליה הראשונים. אז עב יקובסון את וסטפלן לשכון בברלין ויפנה בביתו חדר גדול לתפלה הרפורמית. ויהי כי צר החדר באין מקום למגרפה ויתנדב השולחני העשיר יעקב בר504 ויפנה הוא בביתו חדר גדול מחדר יקובסון ויקבע שם מגרפה (5577–1817). ויקובסון שקד על הדרשה הגרמנית לשחר אותה ולהעמיד לה תלמידים הגונים. ויהי כי לא מצא רב ומורה בתוך עמו לגדל בחורי ישראל לדרשנים, וישלח את נערי בני ישראל אל בתי תפלת הנוצרים, להקשיב לדברי המטיף505 הלותרני שִלֵירְמָכַר צורר היהודים, ללמוד ממנו לקח ודרכי המליצה. ולא ארכו הימים ותנח גם על פרידריך וילהלם השלישי מלך פרוסיא רוח הירונימוס מלך וסטפלן, ולא ישרה גם בעיניו רפורמא אשר מורת רוח היה לכל עם היהודים. ויסגור את חדר הרפורמא על מסגר. ויקם אֶדוארד קלֵיא אחד מצעירי הדרשנים וילך מר בחמת רוחו המבורגה, לבנות שם בית לרפורמא הנדחת ויאמר לסגור את ההיכל אשר אמר לבנות, מפני שפת ישראל ולהושיב על כסאה את סדר התפלה הגרמנית אשר סדר ב“סדר הזמירות” הגרמניות אשר חבר בטעם ספר הזמירות אשר סדר לותר506 בימיו, לבתי תפלות הנוצרים המחזיקים בו. אך יד שני אנשים, אשר אחד מהם הוא יצחק זֶקל פרנקל המתרגם את הכתובים האחרונים עברית. היתה עם שפת אבותיהם להניח לה עוד מקום צר בבית תפלת ישראל על יד הגברת הגרמנית. בהבנות ההיכל בהמבורג נעשה הוא למרכז הרפורמא ומשם שלחו צירים קלים להרבות חברים ליהדות החדשה הזאת אשר אחד מהם היה אליעזר ליברמן, אשר אחרי כן המיר את דתו, אליו נלוו רבנים קטנים קלי דעת הלא הם אהרן חורין רב לקהלת אראד בהונגר ומשה קוניץ רב לעיר אופן בארץ ההיא ואלעזר ריסר חתן הגאון רבי רפאל המבורג. וקהלות קַרְלסְרוּה קֶניגסברג וברֶסלו הנהיגו גם הן בתוכן את מעשה המלואים507. ובהיכל המבורג, ובמשנהו היכל הקטן לבאי היריד בליפציג, מחו מסדר תפלתם כל זכר לירושלים לעבודת המקדש ולימות המשיח. ויקם רבנו משה סופר הרב לעיר פרסבורג, ויחרוץ את משפטו כי הרפורמא מעל היא בתורת אלהי ישראל ורבני ארבע קהלות גדולות באשכנז, חמש באיטליא, שלש בפולין הפרוסית ושתים במדינת מֶהרין מלאו אחרי דברי הגאון ההוא.

עד כמה נתקה כל רוח עוז מן השיטה הברלינית שיהדותה הקפויה והקלושה בטלה במעוטה בגרמניתה יראה מתוך מכון אחד אשר יוסדיו חשבוהן לטובה. שלשה אנשים צעירים לימים, בעלי כשרון רב, הלא הם יום טוב ליפמו צונץ אשר עשה לו אחרי כן שם גדול בחכמתו, אדוארד גאנז אשר שנה כמעט את פני תורת המשפטים באירופא ומשה מוזר508 יסדו בברלין “ועד מרבי תרבות”509 (5580–1819) אשר נלוו אליו חמשים איש ובתוכם פרידלנדר ובן דוד ויקובסון. אות לטובה נראה בועד הזה, כי כבר הכירו היוסדים הצעירים את נבלות המתנצרים, ויאסרו את נפשם ונפש חבריהם בשבועה לבלתי עזוב את דת אבותם ולהתיצב בכל עוז לפני הנצרנות. ומלבד אשר היתה מגמת פניהם להפיץ דעת בקרב העם, אמרו לתקן תקנות גדולות, להסיע את העם מן התגרנות, ולגדלם לעבודת האדמה, וללמדם מלאכת מחשבת וחרושת מעשה, ולהנחילם טוב טעם ופרק נאה ועוד ועוד. ומכל הגדולות האלה אשר אמרו לעשות לא נעשה דבר בלתי אם בית ספר קטן וכתב עתי למדעי היהדות510 אשר לא יצאו ממנו כי אם שלש חוברות. מקץ שלש שנים נדחתה כת קטנה זאת כקצף על פני מים ומלבד צונץ הנאמן למדעי בני ישראל ומלבד פרידלנד ובן דוד שמתו ביהדותם מחמת זקנה המירו כמעט כל ראשי הכת את דתם. ומדוע? יען כי מהיות רוחם מלאה אהבת הנכר לא היה בה עוד מקום לתרבות הישראלית. וגם שבועתם לא היתה בלתי אם מן השפה ולחוץ.


  1. ס‘ חרדים ח’.  ↩

  2. מינצפאכט בל"א.  ↩

  3. ארץ ממשלת פחה אחד (ע‘ נחמ’ ב',ז.) פאשאליק.  ↩

  4. Ghetto.  ↩

  5. תלונה על הזמן להחכם דון יהודה אברבנאל זלה”ה" (אוצר נחמד ח"ב 70).  ↩

  6. Dialoghi d‘amore.. ואנחנו לא זכינו לראות את גוף הספר ולא את תרגומיו אך מתוך הדברים אשר ידברו עליו הסתוריוני הספרות וגם הח’ גרץ בתוכם הכרנו הכרה ברורה ומבוררת כי דברי “שיחות האהבה” לדון יהודה אברבנאל ז“ל הם ממש דברי חכמנו הנערץ הפלסף החסיד ר' חסדאי קרשקש ז”ל בספרו “אור ה'”, יעיין נא הקורא מלה במלה ואות באות דברי ר“ח קרשקש המובאים לעיל בארבעת הערות 4– 6 צד 3 בכ”י. ומה יפלא הדבר בעינינו על הח' גרץ כי החליט בדבר הברור כי רחוקה שיטה זו משיטת היהדות (גד"יןסךסIסIx 226 ) אתמהה!  ↩

  7. Benvenida  ↩

  8. פי‘ תורה ונביאים וס’ נחלת אבות,  ↩

  9. ישועות משיחו, מעיני הישועה, משמיע ישועה.  ↩

  10. פי' מורה נבוכים, ראש אמנה, שמים חדשות, עטרת זקנים.  ↩

  11. ר‘ משה זה היה איש רב פעלים. בפי יודעי שמו נקרא "החכם השלם הדין המצוין הגבר הוקם על וכו’ זצוק“ל, הרב המקובל האלהי” הוא כתב באור לפי' ראב“ע לתורה בשם ”אוצר נחמד“ וספר בקבלה בשם ”שושן סודות" וספרי מחלוקת על דת הקראים אף נסה כחו בשירים בעלי מקצב ועסק בתורת התכונה  ↩

  12. עין כל הדברים האלה וגם את הרשום בהערה הקודמת: בחוברות חדשים גם שנים 1 No, במצפה שיצא לאור בפ“ב 6־11 וחדשים גם ישנים N0 2 17–13 לחכם הנכבד ר”א הרכבי ז"ל.  ↩

  13. קורפירסט (וע' ספרנו דברי ימי העמים ח"ג 21) טעם קריאתנו לשררה זו בשם זה.  ↩

  14. קעטערמייסטער.  ↩

  15. לאמר: מראה עינים  ↩

  16. דונקקלמאנערבריעפע או EPistola obscurum בל' רומית  ↩

  17. משנת… עד שנת…  ↩

  18. כשאדם טוען כנגד חברו בדבר דין ומשפט או בדבר חלוקים בדת יאמר לו “קובֵל” (ידים ד‘ ו’) מלשון “קָבָל” (מ“ב ט”ו ו') “מקבילות” (שמות כ"ו ה') “לָקָבֵל” (דניאל ג‘ ג’) שפירושם הוא “נגד” והוא תרגום מלא למלה “פרוטסטנטיסמוס” שבלשון העמים ואת אות ק' נקדנו בחולם כדרך בעלי המשנה להודיע כי לא מבנין פִעֵל הוא שדרכו להנקד בפתח כ"א מבנין הקל הוא.  ↩

  19. את הדבר הברור הזה, כי הריב על דבר התלמוד ותולדות הריב המוכרעות ממנו הלא הן מעשי רייכלין וההומנים הספיקו ביד הרפורמא לגדוע את קרן הקתולית וכהונתה הביע לותר בעצמו בפה מלא במכתבו לרייכלין (ע' גרץ גד"י 194 IX) ופפירקורן חרף את ריכלין כי רק בשלו באה הרעה על הקתוליות במצוא לותר וההומנים את לבבם להתחזק על הקתוליות התקיפה איומה (212).  ↩

  20. Lavour  ↩

  21. אוניברסיטט (ועי' ח"ג 158 הערה 1).  ↩

  22. תחלת הדפסתם היתה 1517–5377.  ↩

  23. הודפס בסןף ס‘ עמק הבכא המתורגם אשכנזית עי’ ווינער צד ט“ו־כ”ו  ↩

  24. נזכר בספר מעיני הישועה  ↩

  25. שבט יהודה סי‘ נ’.  ↩

  26. הוא שיר תלונה על הזמן: אוצר נחמד ח"ב 70־75 ועי' לעיל צד 7 הערה 2.  ↩

  27. מסומנת הערה במקור אך לא מופיעה בטכסט המודפס – הערת פב"י.  ↩

  28. געאגראפיע, וע' מליצת “ערכה של א”י“ נדרים כ”ב: ור“ן ורש”י ורא"ש שם.  ↩

  29. הודפסה בסדר הדורות ח“א הוצאת משכיל לאיתן צד פ”ז.  ↩

  30. ע' הקדמת ספורנו לפירושו לתורה ומאמר כונות התורה שלאחריה.  ↩

  31. Deza  ↩

  32. Luzero  ↩

  33. Ximens v. Cisneros.  ↩

  34. Giulis  ↩

  35. קאנאנען (יחזק‘ כו’, ט) והם כלי הקלע הגדולים מאד.  ↩

  36. המלכה קוראה אותו |“הסופר שלי” (ע' דברי דוד הראובני: גרץ גד"י IX555. מהדורה שניה.  ↩

  37. Badajoz  ↩

  38. Paulus  ↩

  39. Copo duferro  ↩

  40. מנזר (ע‘ נחום ג’, י"ז) Orden והוא חבורת כהנים נזירים או שרים בעלי דעה אחת ונימוס אחד  ↩

  41. יעזויטען  ↩

  42. Loyola  ↩

  43. את המקורות לכל המסופר מאחרי מות מולכו תמצא בס' גרץ גד"י 299–269 XI..  ↩

  44. מכון אנחנו קוראים לתקון קבוע וקים: אנשטאלט אינסטיטוציאן.  ↩

  45. ע‘ חלק ח’ 104–105.  ↩

  46. השמטת פי‘ המשנה לרמבם סנהדרין פּ“א בלשון ערבית שנתרגמה בשו”ת רלב"ח ד’ וויניציא רפ"ו.  ↩

  47. פי‘ המשנה לרמבם בכורות ד’ ג.  ↩

  48. ע‘ ספרנו חלק ח’ 106–107.  ↩

  49. רמבם הל‘ סנהדרין ד’ י“א והלכות שגגות י'”ג ב. ולדעתנו ראש מקור דין זה לרבנו ולמהריב“ן רב הוא מאמר רב אסי ”ובהוראה הלוך אחרי יושבי ארץ ישראל וכו‘“ ”הני אקרו קהל אבל הנך אקרו קהל“ (הוריות ג.) ”אותן שבחוץ לארץ אינן מן המנין“ (רש"י) ומאמר: ”א’ הקב“ה וכו' חביבה עלי כת קטנה שבא”י מסנהדרי גדולה שבחוץ לארץ". (ירש‘ נדר’ ו‘ ח’)  ↩

  50. פי‘ המשנה לרמבם בכורות ד’ ג..  ↩

  51. ח"ו 135  ↩

  52. Unitarier..  ↩

  53. .Antitrinitarier.  ↩

  54. Judaizantes, Semijudaei.  ↩

  55. Caraffa.  ↩

  56. Loyola.  ↩

  57. Pesaro.  ↩

  58. “יודענצעטטעל”.  ↩

  59. קירכענשטאאט.  ↩

  60. ע‘ ע’ 59 בכת"י.  ↩

  61. שם הספר “דברי הימים למלכי צרפת ועותמן”.  ↩

  62. ספר זה נקרא Consolaqao as tribulaqoens de Israel לאמר נחומים לתלאות ישראל.  ↩

  63. Beatrice  ↩

  64. באנק.  ↩

  65. מכר (ע‘ מ“ב י”ב, ט’) קונדע בל"א, מכירו ומיודעו של איש העוסק עמו במשא ומתן ובדומה לזה.  ↩

  66. Juan Miquis.  ↩

  67. שם גרציא הרומי היא תרגום מלא לשם חנה העברי כי שניהן לשון חן הם.  ↩

  68. שו“ת נחלה ליהושע סי' י”ב.  ↩

  69. הערצאג.  ↩

  70. Naxos.  ↩

  71. פאכט.  ↩

  72. Anjon.  ↩

  73. מוילבעערבוים.  ↩

  74. פאבריקען (כלאים ד‘ ד’.) כי מגנון או מנגנון בל“י הם מאשינע (ע‘ פי’ שתי מלות אלה בערוך ובמוסף הערוך) ומלת ”מגניה" שם קבוץ: מאשינעריא.  ↩

  75. הוא קונטרס המתחיל במלות אלה ואשר בטעות יחסוהו לאיש שקראו לו נתן הבבלי.  ↩

  76. הלא הם מדרש בראשית ומדרש אגור.  ↩

  77. “באור ודאי לא באור מסופק, באור מדעי ולא באור סבריי ודמיוני” (הקדמת המעריך).  ↩

  78. שם.  ↩

  79. ע' כל המובא בזה בהקדמתי לבית יוסף.  ↩

  80. “שמצינו – – בס‘ הזוהר הפך מסקנא דתלמודא וכו’ לא הוו חיישי להו במקום דפליג אתלמודא דידן” (ב“י טא”ח כ:ה).  ↩

  81. ידוע ומפורסם הוא הי מרן ב“י נטה אחרי הקבלה וכבד אותהא אבל כל עסקו היה למוד המשנה והתלמוד והכרעות ההלכות. וידועה היא השמועה המהלכת, כי פ”א היה האר“י ז”ל יושב ודורש בסתרי תורה לפני חבריו, וכאשר ראה בתוכם את רבנו יוסף יושב ומתנמנם, אמר כי נשמת הרב הגדול הזה, היא מעולם הנגלה. ואמנם אנחנו רואים כי עקרי כחו היא בקורת חמורה במקצוע פסק ההלכה. וההיסתוריון הידוע בשיטתו הידועה לבעוט ברבותיהן של ישראל בקצר דעת וברגל גאוה בחר להקטין את רבנו הנערץ הזה ולהציג אותו לפני דור חכם בעיניו, רק איש שוגה שגיונות וחולם חלומות בעשותו את ס‘ מגיד מישרים המיוחס לו, לרוח החיה בכל שיטתו ומעשיו, אולם מלבד כי יש מפקפקים בס’ זה אם פרי רוחו הוא או אם נכתב אחרי מותו הנה לא הזכיר ר‘ יהודה בן ר“י קרא ז”ל את ס’ מ“מ בין ספרי אביו אשר מנה בהקדמת תשובותיו. ולכל הפנים הי‘ ס’ מ”מ רק טפל קל, מעין חזיונות של מליצת חידות, לספריו הנאדרים בית יוסף, ש“ע, בדק הבית, כסף משנה ואבקת רוכל ושאר תשובותיו שכל אלה אינם חזיונות כ”א גופי הלכה שהם גופי תורה.  ↩

  82. שה“ג מערג”ד אות יוד סי' קס"ה.  ↩

  83. מוהר"א אלפנדארי בקונטוס עוגונא (מובא שם).  ↩

  84. בשם “סימן” קורא רבנו לכל פרק מפקרי ב“י וש”ע.  ↩

  85. ב“י טא”ח סי‘ א’.  ↩

  86. סי' תרצ"ב.  ↩

  87. שם.  ↩

  88. שה“ג מערס”פ אות ב‘ סי’ נ"ט.  ↩

  89. הקדמת ש"ע.  ↩

  90. סטאציאנען, Etappen (ע' יומא ס"ח חלקי דרך)  ↩

  91. ארי, ר"ת א'מר ר/בי י''צחק..  ↩

  92. דוגמה לסגנון המשונה הזה ימצא הקורא בכל הקדמות ספרי רבני הספרדים של שלש מאות השנים האחרונות גם ספרים רבי ענין ויקרי ערך כגון הספר החשוב מאד “שם הגדולים” ועוד ספרים גדולים ונכבדים כמהו נגרעו הרבה מערכם, על אשר נכתבו בסגנון זה.  ↩

  93. למיני מליצה אלה יקראו הספרדים עד היום פואינטיקא pointica שהיא קרובה למלת pointe שפירושה דבר חדוד.  ↩

  94. כל המאורע הזה המרומז בקצרה בס‘ הגדולים מערג"ד אות ב’ סי‘ כ“ח בערך ”בצלאל“ כבר כתוב ומונח כיום לפנינו בזכרון קדמון השמור בלקוטי ר”י סמברי (סדר החכמים ח"א 115–117 ). וגרץ שמצא בתשובת רדב"ז רק תחלת זכרון זה ולא את סופו בא לכלל טעות (גד"י 5091) ודן מסברת עצמו כי העותמנים הראשונים בטלו את הנגידות. אלו היה זכרון זה לפניו במלואו, כי עתה ראה כי מלכים אלה לא בטלוה כלל וכלל, כי אם הוציאוה מיד משפחת הנגידים הקדמונים, וימסרוה ביד רבני עיר המלוכה להטיל על עדת מצרים איש אשר יבחרו הם מקושטא לנגיד, עד שבא ר’ בצלאל אשכנזי ואז בטלה. ומעתה לא יכול הזמן אשר קבע גרץ למאורע זה לפני (5285–1525 ) כי אם בטלה הנגידות בימי רבנות ר' בצלאל יש לקבוע אותה על כרחנו אחרי שנת צאת רדבז ממצרים שהיא שנת 5320–1560 כי חלילה לתלמיד ותיק לקפוץ בראש ולטול את השם בעוד רבו בעירו.  ↩

  95. Starosta הוא שם כבוד לשרי מושל בגליל מגלילות פולין כמה סופרים השתבשו לחשוב את מיכאל יוסיפויץ לרב המדינה אך הבקורת החדשה של החכם ז"ל וחבריו ביררו כי מוכס וחוכר היה וגם פרנס תקיף ולא רב.  ↩

  96. Praefectus.  ↩

  97. "ייציב הוא בל‘ ארמית אזרח מיוחס ובל’ פולין נקרא איש כזה שהוא למעלה מדלת עם הארץ ולמטה מן השרים הגדולים Slachciec.  ↩

  98. ממסך מתורגם ארמית “בית מזגא” (תרגום משלי כ"ג, ל'): שענקווירטשאפט.  ↩

  99. Hostie.  ↩

  100. Sochaczow.  ↩

  101. * צמח דוד ח“א שמ”ו – הערה המופיעה בטכסט המודפס אך מקומה אינו מצוין – הערת פב"י

    Czachi Rozprawa o Zydach 93  ↩

  102. צמח דוד שם.  ↩

  103. Rodzina Izakowiczow  ↩

  104. ע' מקור זה דברי ימי ישראל שפ“ר ח”ז 323 הערה 3.  ↩

  105. Anjon ורבותנו צרפתים הפרוביינצים היו כותבים שם זה “אניוב”  ↩

  106. תשובת ר‘ אליעזר מביהם להרב ר’ יהודה חסיד: אור זרוע ח“א הל' תפלה ר”י קי"ג.  ↩

  107. Lwow הנקראה בפי הגרמנים לעמבערג.  ↩

  108. ע‘ כל המובא, מצבת ר’ אברהם ב“ר יחיאל: אנשי שם לר”ש באכער צד 1 סי‘ א’.  ↩

  109. מצבת ר‘ לוי וכו’ שם 131 סי' שמ"א.  ↩

  110. דעתנו נוטה לשער כזאת יען כי צד מבהיק ובולט מאד נמצא בר' אברהם בן יחיאל וברבי לוי כי על מצבות שניהם נרשם “מגזע יונה הנביא” ואם שניהם בני משפחה אחת הם, כמעט לודאי גמור יחשב כי שניהם אנשי ארץ אחת הם.  ↩

  111. משנת רנ“ב שנת גרוש ספרד עד ש' רס”ג שנת מות ר‘ לוי הלא רק אחת עשרה שנה הן. ואם רואים אנחנו כי כבר הספיק ר’ לוי “להרביץ תורה ולהעמיד תלמידים” יש לנו לתפוש את תכלית המרובה ולהחזיק כי זמן מועט אחרי הגרוש כבר בא לפולין והתחיל שם את מעשיו.  ↩

  112. בעזרת המליצות “שש ועושה צדק ומשפט” “עשה משפטים ישרים” (ע' המובא צד 54 בהער 3) “עשה משפט וצדקה בישראל” (ע' המובא שם בהערה 4).  ↩

  113. ע‘ כלילת יופי להרה"ג ר’ חיים נתן דעמביצער ב':  ↩

  114. כלילת יופי ל"ז.  ↩

  115. שו“ת רמ”א סי' ט"ו.  ↩

  116. של“ה ד' אמשטרדם קפ”א.  ↩

  117. שם.  ↩

  118. שו“ת רמא סי' כ”ו.  ↩

  119. יש משערים כי לדתו היתה בארץ מקום משכן זקנו ר"י קלובר ודעתנו נוטה לקובעים את מקום לדתו בעיר בריסק כי כך הוא קורא לעצמו בשם איש ליטא.  ↩

  120. ים של שלמה יבמ‘ פ"ד סי’ ל"ג.  ↩

  121. שו“ת רש”ל סי' י"ב.  ↩

  122. הקדמ‘ ראשונה לס’ יש"ש חולין.  ↩

  123. שו“ת רמ”א כי‘ ו’.  ↩

  124. כדבריו אל רמ“א ”העבודה, יש לי יד בחכמתם כמותך אלא שארחיק מהם גדוד" (שם).  ↩

  125. “ואולי אזכה אחרי כמה ימים תראה פירושי מרקנטי וממערכת אלהות” (שם).  ↩

  126. שו“ת רש”ל סי' כ"ט.  ↩

  127. עיין דבריו לרמ"א (שו“ת רמ”א סי‘ ו’).  ↩

  128. ס‘ שערי דורא הוא פוסק קצר לרבנו יצחק מדורא שהיה בזמן רבנו ירוחם ושהחזיקו בן הרבה באשכנז ובפולין ורש"ל כתב הגהות עליו וקרא אותו ס’ אסור והתר ורמ"א כתב עליו גם הוא הגהות וקרא אותו ס' תורת חטאת.  ↩

  129. ע‘ כל זה שה“ג מערג”ד אות ש’ סי' מ"ו.  ↩

  130. הקדמ‘ ראשונה לס’ יש"ש למס' חולין.  ↩

  131. הקדמ‘ שני’ שם.  ↩

  132. שם.  ↩

  133. וע' הערה 5),  ↩

  134. הקדמ' תורת העולה.  ↩

  135. מעשי צדקתו וחסדיו ונדבת לבו רשומים בפנקס חברה קדישא של עיר קראקא ובפנקס ביהכ“נ של רמ”א (לילת יופי ט"ו:בהערות)  ↩

  136. “שאין בי לא חכמה ולא מעשה” (הקדמ' תורת העולה) “לא אומר לאחרים קבלו דעתי שהם רשאים ולא אני כל שכן לגדולים מערכי וכו‘ ולא סדרתי הסדר הזה רק לקטנים ממני וכו והרוצה לסמוך עלי יבא ויסמוך והרוצה לחלוק [עלי] מי ימחה בידו וא’ המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים ויהא מתון בדין” (הקדמ‘ תו’ חטאת) וגם על מראה דמיון של מחלוקת אפילו בדבר הלכה בכונה לשם שמים לא היה לו לרצון: קמו האחרונים ז“ל וסדרו עליו [על ס‘ שערי דורא] דברים כהגהותיהם וכו’ אך שעל ידי זה חזרו דבריהם כמתנגדים זל”ז ואף כי לפעמים אינם סותרים זל"ז נראו כאויבים ידברו בשערוכו' (שם).  ↩

  137. ע‘ חלוקי דעותיהם של רש“ל ושל רמ”א באגרותיהם בענין ערך החקירה שו“ת רמ”א ה’.ו‘.ז. ויען כי היתה עין רמ"א יפה גם בפלספה גם בקבלה על כן נמצאו לו באורים גם לספר הזהר גם לפירושי האפודי וגלאנטי על ס’ המורה.  ↩

  138. הקדמת רמ“א לש”ע.  ↩

  139. שו“ת רמ”א סי' מ"ח.  ↩

  140. הח‘ גרץ קבע את חותמו ההיסתורי, על התלונה הבדויה, כי כל עצם מגמת רמ“א היתה רק להרבות חומרות: זא פיעלען איסרלש נרכטראגע אונד ערגאנצונגען ערשווערענד אויס” (גד"י 454 IX ) וכן תרגם הח’ שפר: רוב הגהותיו של רמ“א נוטות להחמיר” (די“י ח”ז 344 ) לא עוד אלא שלא נתקררה דעתו של המתרגם, עד שנדבה רוחו אותו להוסיף נופך משלו וימלא את דברי גרץ בדברי עצמו לאמר: “– – לגזור גזרות קשות שאין הצבור יכול לעמוד בהן (שם). לעומת דברים אלה נשמע את דברי רבנו בכבודו בעצמו, האומנם היה כל משוש דרכו לגזור על עמו גזרות קשות? אלה הם דבריו ”והנה אתנצל וכו‘ שלא יחשדני המעיין – – כי לפעמים כתבתי להקל בהפסד מרובה, או לעני בדבר חשוב, או לכבוד שבת, הוא מטעם כי באותן המקומות היה נראה לי כי התר גמור הוא אליבא דהלכתא רק שהאחרונים ז“ל החמירו בדבר. ולכן כתבתי שבמקום דחק וצרך יש להעמיד את הדבר על דינו וכן מצינו בקמאי ובתראי דעבדי הכי” (הקדמ' תורת חטאת). ועל חכם אחד שהחמיר חומרה יתרה בהלכות הפסח כתב: “והמחמיר יחמיר בשלו ולא בשל אחרים, כי דבר זה הפסד ממון ישראל הוא והתורה חסה על ממונן” (שו“ת רמ”א סי' כ"ח) וידבר קשות על חכם זה המקפל כל תנאי דעלמא להדדי להחמיר באסור דרבנן לאבד ממונן של ישראל. והמקל וחס על ממונן של ישראל וחס ג“כ על כבוד קונו ויתענג על רוב שלום” (שם וע"ש עוד). וגם מהוראותיו של גיסו וידיד נפשו הגאון ר’ יוסף כ“ץ בעל שארית יוסף, לא היתה דעתו נוחה ויתרעם עליו על ”כי כן היה דרכו תמיד להחמיר“ (שם סי' קי"א). ולחכם אשר נטה להחמיר כתב: ”ואי משום שמחמיר על עצמו גבר אמרו בירושלמי דנדרים די לך במה שאסרה תורה ואמרו כל הפטור מהדבר ועושה נקרא הדיוט“ (סי' נ"ד). ואם נתבונן היטב נראה כי שיטה קבועה בדרכי הוראתו היתה סדורה לו, כי בכל מקום ”שלא נראה כן מדברי הפוסקים אין להחמיר במחקום שיש להקל“ (סי' קב"ה) וכי יש פעמים שעיני הדין רואות ”שצורך השעה מביא להקל בדברים אלו שאינן אלא אסור דרבנן, ובמקום הדחק לא גזרו ובהא נחיתנא ובהא סליקנא" (שם). ואנחנו אם נמנה אחת לאחת את הוראותיו בהגהות לש“ע וביחוד להלכות אסור והתר ובמסקנות תשובותיו ימצא כי הרוב הגובר והמכריע שבהן הוא לקולא ולהתירא ולא לחומרא ולאסירא. מרבית קולותיו הן במקום הפסד מרובה והדבר ידוע כי גם הפסד של כבד של עוף כבר נחשב בעיני הפוסקים להפסד מרובה ומכלל הורואתיו להתיר, הרבות לאין מספר נפרוט נא את המעט מעט לשם דוגמה: התר כבוי דלקה בשבת (ש“ע א”ח סי' של"ד: התר שינה חוץ לסוכה בחג (סי' תרל"ט) התר חופה וקדושין בליל שבת, שהתיר לעצמו, ליתומה עניה במקום חשש בטול הזוג (שו“ת רמ”א סי' קכ"ה) והקולה הגדולה מאד של מעוך ומשמוש בבדיקת הריאה (ש“ע יור”ד, סי ל"ט)) סוף דבר כי כחא דהתירא היה לנגדו תמיד. ואסוריו לא היו בלתי אם במקום שלא מצא דרך להתיר כחובת כל פוסק ומורה נאמן בישראל. וכבר התרעם עליו רב גדול ר' חיים ב”ר בצלאל, אחי מהר“ל מפראג ז”ל, בספרו וכוח מים חים על “כחיו דהתירא דהוה עדיף לי'” באמרו “לפי דעתי לא לחנם נזרקה בפי החכם החסיד המחבר ז”ל לקרוא את שם הס' תורת חטאת, אשר נשיא כמוהו חטא בעט לשונו חטא קל לא לו, רק לאשמת העם שיאמרו האח מצאנו לנו מורה צדק כנפשנו ורצוננו, אשר פרק מעלינו עול המשא הגדולה אשר השתרג ועלה על צוארנו מן החומרות והפרישות יתרות שהעמיסו עלינו חכמי כל דור ודור עד היום כאסורי מאכלות“ ובכן היה רבנו רמ”א ז"ל מפורסם בדורו לפוסק הנוטה להקל ולא להחמיר.  ↩

  141. ע‘ דברי רמ"א בראש תוספותיו על ס’ יוחסין (ד' קאניגסבערג קנ"ד:).  ↩

  142. געאגראפהיע.  ↩

  143. Tycho de Brahe.  ↩

  144. דבריהם בענינים כאלה תמצא בהרבה מתשובותיהם וביחוד שו“ת רמ”א סי‘ ס“ג, ס”ד ושו“ת רש”ל סי’ י"א.  ↩

  145. ע‘ כלילת יופי י“ח. ”כי בכל בתי כנסיות כמה כתות של חכמים שהיו מלמדים לאחר בב“ה מיד לאחר התפלה ערב ובקר” (יון מצולה ד' קראקא תרנ“ו ל”ג.) והן הן חברות בעלי בתים לומדי תורה בכנופיא הקימות עוד עד היום ברוסיא ופולין וביחוד במדינות ליטא ורייסן. ואנחנו לעצמנו לא זכינו למצוא זכר דוגמא לחברות של בעה“ב לומדים לא בספרד ואיטליא ולא בצרפת ואשכנז וגם לא בבבל. אולם כעין רמז לחבורות כאלה מצאנו בימי רבותינו התנאים בארץ ישראל במאמרם המפואר על מרע”ח "ויתא ראשי עם דבר’ ל“ג כ”א – מלמוד [שמשה] עתיד ליכנס בראש כל העם חבורה וחבורה, בראש חבורה של בעלי מקרא בר“ח של בעלי תלמוד” (ספרי שם שנ"ה). וגם בפולין היה מנהג זה בכל פרטיו כי “לא יצא אדם למשא ומתן שלו עד ששמע דברי תורה מפי שום חכם, או פירשי על התורה, או נביאים או כתובים, או משניות או דינים מה שלבו היה חפץ” (יון מצולה שם).  ↩

  146. בטכסט המודפס מצויינת הערה אך בין ההערות לא מופיע אותו מספר הערה – הערת פב"י.  ↩

  147. ל"א.  ↩

  148. כלילת יופי ד'  ↩

  149. יון מצולה ל':  ↩

  150. ע"ד הכלה בבבל ע‘ היטב חלק ח’ 133 הערה 15 וצד 134 שם וחלק ט' 99.  ↩

  151. יון מצולה ל"ב.  ↩

  152. “עקר הועד – – ששם יבאו מקצוי ארץ כל הרבנים תופסי ישיבה וכל א' יציג לפני הרבנים את כל ונוכחת שנסתפקו בו – – וכל הדבר הקשה ישפטו הם בזמן היריד” (מהר"מ חגוז בספרו משנת חכמים), ומה נקלה בעיני כל מבין דבר לאשורו הרואה את דמיון ועד הארצות אל סדרי ירחי דכלה בכל פרטיהם ודקדוקיהם עד אחד לא נעדר, קוצר דעתם וזלזול אומתם של אלו הרוצים, לשום את כל דבר גדול ונהדר בישראל לחקוי תפל וסר טעם למעשי בני הנכר. מאת ועד הארצות לחקוי לועדי הכמרים המתקוטטים על דקדוקי עקריהם (גד"י 466 ( IXהיש זלזול גדול מזה לשום את זקן לאומים תמיד לתלמיד קטן ופעוט לבוזי שמו? הוי, מתי ישבות קלון זה מספרותנו החדשה?  ↩

  153. “ויש לנו על זה חרות וקיומים מן המלכים השרים ומושלים” (פנקס קראקא: חדשים גים ישנים, הרכב 27 בסוף די“י ח”ז שפ"ר.  ↩

  154. יון מצולה ל"ג.  ↩

  155. שם.  ↩

  156. Arcyrabin Czacki: Rozprawa o Zydach ) דפוס קראקא 48).  ↩

  157. יון מצילה שם.  ↩

  158. ל"ד.  ↩

  159. שם.  ↩

  160. ל"א;  ↩

  161. ל"ד.  ↩

  162. ע' שפ“ר די”י ח"ד 430.  ↩

  163. ועד לובלין ש' שמ“א: הרכבי” חדשים גם ישנים שם 11.  ↩

  164. פנקס קראקא: חדגי"ש שם 28.  ↩

  165. שו“ת מהר”ם לובלין סי‘ נ’ בענין היתר מסחר בסתם יינם, לאחר שנאסר ועד הארצות.  ↩

  166. פנקס קראקא: חדגי"ש 27 שם.  ↩

  167. פנקס קראקא: 13 שם.  ↩

  168. פנקס קראקא פוזנא: 14 שם, 17 שם, ומשני כרוזים אלה מסתבר כי החרם איננו רק על הקונה מן המלכות כ"א גם על הקונה מן הקהלה עצמה.  ↩

  169. משנת חכמים לר"מ חאגיז.  ↩

  170. פנקס קראקא: חדגי"ש 27 שם.  ↩

  171. 28 שם.  ↩

  172. משנת חכמים.  ↩

  173. משנת חכמים.  ↩

  174. נתיבות עולם, למהר“ל מפראג, נתיב הלשון פרק ט': הדגי”ש 15 שם.  ↩

  175. פנקס קראקא: חדגי"ש 21 שם.  ↩

  176. משנת חכמים.  ↩

  177. ספר הזכרונות פוזנא: יאהרבוך דער יידיש ליטערארישען געזעלשאפט פפד"מ III 88.  ↩

  178. “הקדמונים נמנו על זה ועמדו בשורה שלא להשתרר על בית דין אחר” (שו“ת שארית יוסף סי' כ”ה).  ↩

  179. שו“ת מהר”מ לובלין סי‘ מ’.  ↩

  180. על רשיון הועד להדפיס ס‘ מ"כ, הנכתב בכבוד גדול מאד חתומים עשרה רבנים גדולי הדור ובתוכם ר’ יוסף כץ בעל שו"ת שארית יוסף והגאון רבנו מרדכי יפה בעל הלבושים.  ↩

  181. היא עיר Przemysl בגאליציציא.  ↩

  182. בתוך שאר ספריו כתב תוספות או תקונים לס‘ מהלך שבילי הדעת של ר’ משה קמחי ולס‘ מכלול של ר’ דוד קמחי בשם “בחורי חמד” מבוא האשכנזי של החכם ר' אברהם ברלינר ז“ל להקדמה הכללית לסדור של ר”ש הסופר ד“ פפד”מ צד VII.  ↩

  183. המסכימים עליו בלב שלם היו אנשי האמת גאוני העולם בעלי סמ“ע, של”ה, משאת בנימין, רבנו יואל סירקש והמרש"א.  ↩

  184. פירושו זה לא בא עוד לידי הדפסה ומונח הוא בכת“י באוצר ספרי בית המדרש בלונדון ובהעתקה נקיה ביד יורשי ידידנו החכם הנעלה ר' אברהם ברלינר ז”ל אשר הוציא את “ההקדמה הכללית” לסדור זה שכבר הודפסה בלובלין שנת ש"פ.  ↩

  185. פנקס המדינה דליטא משנת שנ“ג דשנת שמ”ט.  ↩

  186. ככה יש לשמוע מדברים אלה “המלמד ורישי דוכנא בתלמוד תורה ילמוד עם הנערים המובאים לבית המדרש” שנאמרו בפינקס הישן של תלמוד תורה דקראקא דברים שנכתבו בשנת שנ“א ונתקיימו בידי רבנו יואל סירקיס (די”י שפ"ר חלק ת' 121.  ↩

  187. רישי דוכנא הם עוזרי המלמד (ע' ב“ב כ”א.) הנוהגים בפולין ובגליציא עוד היום נקראים “בענעלפע”.  ↩

  188. פינקס דת"ת שם.  ↩

  189. “– – מלאכת החשבון: חבור, חסור, כפל חלוק וכו'” (שם די“י שפ”ר שם 122).  ↩

  190. שם שם 121. מכאן יש לשמוע כי מעין כשרון פדגוגי היה למלמדים שבדורות אם עלה על לב גדולי העם לבקש מידם לבחון לב כל אחד ואחד מתלמידיהם הקטנים.  ↩

  191. לשון התקנה היא:“גם ילמדו עמם אותיות שנדפסים בהם ספרי לעז בלשונם כדי שיוכל לקרות בהם לדעת מוסר דרך ארץ ודרך ישרה” (שם 121) וסתם ספרי לעז בפולין הלא ספרי לשון פולין הם. אך דבר זה קשה להבין כי חוץ מזה נאמר שם עוד“ גם ילמדו עמם מלאכת הכתב באותיות ובלשון לעז שאנחנו מדברים בהם” (שם 123) אין זאת כי אם על כתב מושיטא שלנו הדברים חוזרים, ושמלשון פולין לא למדו להם בלתי אם את צורת האותיות הדפוס ותחלת הקריאה בלעז העברי למדו להם גם את מלאכת הכתב.  ↩

  192. שם 123).  ↩

  193. הקדמ‘ ס’ עמק הלכה: חדגי:ש 30 שם.  ↩

  194. ע‘ סוף הקדמת פי’ כלי יקר לתורה.  ↩

  195. פינקס קראקא חדגי"ש 20 שם.  ↩

  196. קונטרס בעל הסמ“ע בשם ועד הארצות:חדגי”ש 36 שם.  ↩

  197. – – ראיתי כתוב בתפלות ובסדורי הבחורים רשום בהם תפלת אריסטו רמ"א סי‘ ן’).  ↩

  198. ע' לעיל 82 הערות 2–7.  ↩

  199. כלילת יופי ג':  ↩

  200. שם כ"ג:  ↩

  201. שם.  ↩

  202. בתוך גביות עדות בספר הזכרונות מפוזן נזכרה עדותו של “החתן יעקב רן קרעסקעש” משנת שפ"א (יאהרבוך ד‘ ייד’ ליט‘ געז’ בפפד"מ 1905) ושם בהערה 6 רשום כי למשפחה יש זכרון ושארית בפוזן עד שנת 1748.  ↩

  203. Apologetik  ↩

  204. Szymon Budny.  ↩

  205. בספר המודפס מופיעה הערה אך היא אינה מופיעה בין ההערות – הערת פב"י.  ↩

  206. Belzyee  ↩

  207. Trok.  ↩

  208. הוא מזכיר את חכמי המשנה במלין אלה “למדונו רבותינו עליהם השלום” (חזוק אמונה ד' לייפציג (VI ותלמידו הותיק יוסף בן מרדכי אשר רוח רבו נחה עליו קורא לחכמי התלמוד והמדרש “מיסד העולם האיתנים, רבותינו הקדושים הגאונים” (שם III).  ↩

  209. ע' גד"י 468־471 IX.  ↩

  210. ע‘ ספרו גור אריה לפירש"י לתורה דברים ו’, ז.  ↩

  211. הקדמ' תוספות יום טוב.  ↩

  212. Lopez.  ↩

  213. ספר מלים.  ↩

  214. Hostien.  ↩

  215. Diogo de Asumsao.  ↩

  216. חברת סוחרים משתתפים (ע‘ איוב מ’ ל').  ↩

  217. כונסולים.  ↩

  218. במקור המודפס “היהודים” – הערת פב"י  ↩

  219. במקור המודפס “וורהים” – הערת פב"י  ↩

  220. יודענשטאטטיקייט.  ↩

  221. כת של בעלי אומנות: צונפט אינגונג בל“א וע' ח”ד 140 הערה 6.  ↩

  222. במקור המודפס “העירם” – הערת פב"י.  ↩

  223. קורפירסט, וע' ספרנו דברי ימי העמים ח"ג 27 הערה 1.  ↩

  224. Pfalz  ↩

  225. ע"ש הצורר וינצנץ פטמילך.  ↩

  226. ע' כל זה במגלה הקטנה “מגלת איכה” אשר כתב גאון זה על המאורע הזה.  ↩

  227. במקור המודפס “הנוצרים” – הערת פב"י.  ↩

  228. Chmielnicki זה שמו וסופרי ישראל יקראו לו חמיל.  ↩

  229. קמיע היא פסת ניר נתונה בתיק של עור או בגד.  ↩

  230. ע‘ שפ“ר די”י חלק ח’ 412.  ↩

  231. מהר"מ יפה חבר י‘ ספרים בשם עשרת לבושים, חמשה מהם מכוונים אל ארבעת הטורים והשאר הם לבוש האורה לרשי על התורה ומפרשיו לבוש שמחה וששון: דרשות ל’ אור יקרות על ס‘ המורה וקדוש החדש ל’ אור יקרות על התכונה, ול' אבן יקרה על הקבלה.  ↩

  232. ע‘ שו“ת מהר”מ לובלין כי’ י“א וסי' ק”ב  ↩

  233. סי' קל"ה.  ↩

  234. ולפעמים הוא חותם שמו “ולק” ויש קוראים לו כך.  ↩

  235. ע‘ אנשי שם לר"ש באבער סי’ של"ג.  ↩

  236. וע“ש ספרו זה הוא נקרא סתם בעל הסמ”ע.  ↩

  237. שו“ת ב”ח סי' קל"ו.  ↩

  238. שו“ת משאת בנימין סי' ס”ט.  ↩

  239. סי' ל"ב.  ↩

  240. אם נתבונן היטב בתכונת הבאור המלא אור תוספות יום טוב נמצאהו כי כשם שהיו התוספות לתלמוד דברי בקור לפירש“י, כך היו תוי”ט דברי בקור לפי' ברטינורא.  ↩

  241. “אני החסר מכל בני גילי” (הקדמ' תוי"ט) “הבחירה נתונה לך אנוש כערכי לא באתי ולא יצאתי לדון חלילה וחלילה” (שם).  ↩

  242. יש להבדילו מן רבנו שלמה לוריא וע‘ שה“ג מערג”ד אות ש’ סי' מ"ז.  ↩

  243. שו“ת ב”ח סי‘ ד’.  ↩

  244. הקדמת בני לטא"ח.  ↩

  245. שם.  ↩

  246. הקדמת רבנו יואל לטור אהע"ז.  ↩

  247. “ואל תפנו אל רהבים ולחם כזבים דלא אהנו להו [למרייהו] לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי. כי הם מעשי חדודים” (הקדמתו לטור ח"מ).  ↩

  248. הקדמתו לטור אהע"ז.  ↩

  249. הקדמתו לטור ח"מ.  ↩

  250. הקדמ' ב“ח לטור ח”מ.  ↩

  251. הנקראות הגהות הב"ח.  ↩

  252. שו“ת ב”ח סי‘ ד’.  ↩

  253. שם.  ↩

  254. ע‘ דברי הפנקס הישן דת“ת דקראקא: שפ”ר די"י חלק ח’ 121.  ↩

  255. הגדול ממנו בשנים.  ↩

  256. הוא בעל שו“ת ר”י הלוי.  ↩

  257. לפי המעט אשר שמענו על אודות ס‘ אלה שלא זכינו לראותם עוסק ס’ שיח יצחק בכללי הנקוד והטעמים לס' ברית הלוי בחלוקי הוראות השמות הנרדפים.  ↩

  258. שו“ת מהר”י הלוי סי‘ נ’ וסי' מ"ה.  ↩

  259. ט“ז א”ח סי' קנ"א.  ↩

  260. אנשי שם צד 147.  ↩

  261. במקור המודפס “בית” – הערת פב"י.  ↩

  262. הקדמת ט“ז לש”ע יור"ד.  ↩

  263. “כי מי אני להורות לאחרים” (שם).  ↩

  264. במקור המודפס “קרה” – הערת פב"י.  ↩

  265. שו“ת ר”י הלוי סי' מ"ה.  ↩

  266. ע‘ מתכנתו של בעל ש“ך לבעל ט”ז ודעות גדולי הדור על שניהם כלילת יופי ח"א צד ס’ והלאה.  ↩

  267. מנ“א ש”ע א“ה קנ”ו. וע' שם שם סוף רל"ט.  ↩

  268. כגון הוראת אזלינן בתר טעמא שהנהיג רבנו שך ז"ל (שך יור“ד צ”ח סי' ק ו) תחת אזלינן בתר שמא (ש"ע שם) ועוד דוגמות רבות כזו.  ↩

  269. מהרש“א חדושי אגדות חגיג' י”ג.  ↩

  270. שם קדושין ע"א.  ↩

  271. הקדמת מהרש"א אחרי מסכת ברכות.  ↩

  272. שם.  ↩

  273. “ואני בער ולא אדע כי דרכי החכמה נעלמו ממני” (שם).  ↩

  274. “לא היתה כונתי בחבורי להיות לחכמים ונבונים ממני רק שהוא זכרון לי ולחברי” (שם).  ↩

  275. שם.  ↩

  276. שם.  ↩

  277. מקרא הוא (איוב ל“א, ל”ב).  ↩

  278. ספר מלים  ↩

  279. ההערה חסרה  ↩

  280. Conciliador  ↩

  281. דניאל ז' י“ז ע”ש.  ↩

  282. Puritaner “המטהרים” לאמר כת אנגלית אשר אמרו לטהר את דתם.  ↩

  283. פראטעקטאר.  ↩

  284. פארלאמענט.  ↩

  285. דענקשריפט (ע‘ עזרא ו’, ב').  ↩

  286. במקור המודפס “ישראלי” – הערת פב"י.  ↩

  287. Historia dei riti Hebraiei etc.  ↩

  288. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  289. . ע‘ “אגרת אחוז” שלו אשר ראשיתה מודפסת בס’ מעין גנים וכלה הודפסה בס' מלא הפנים 1–28.  ↩

  290. הנקראה בפי קאנט גדול הפלספים “פראקטישע פערנונפט” כלומר החכמה אשר עיניה אל המעשה והמעשה הזה הוא מעשה הצדק והמשפט.  ↩

  291. ע‘ יחזק’ כ“ח, י”ד והוא דבר הנמתח ומתמודד וממלא מקום בשטח או באויר וע' רשי שם ואוצה"ש על כן נראו ופלספי דורו לעולם החומר, שעקר טבעו הוא מלוי מקום, ממשח.  ↩

  292. בדורות ההת החלו לעסוק במקצוע זה ר‘ יהודה שער אריה בס’ “שלטי הגבורים”, ואיש ממדינת מהרן שלא נודע שמו, בספרו “באר הגולה” שהוציא לאור ר‘ יחיאל בריל“ מגנצא תרל”ג, והרב החכם ר’ יחיאל הלל אלטשולר בעל המצודות בקונטרס “בנין הבית” לפרשיות אחרונות ביחזקאל ור‘ יהונתן מראזינאי ב“צורת בית שני” המודפס כיום בכל ש"ס אחרי מס’ מדות.  ↩

  293. סורהויז ההולנדי המתרגם את המשנה ללשון רומי הדפיס את הצורות האלה בראש כל סדר.  ↩

  294. Drama.  ↩

  295. ספריו בחדושים ופירושים הם “חבור על כל המרדכי ובגדי ישע על סדר מועד” (שה“ג מערג”ד אות י‘ סי’ שצ"א).  ↩

  296. במקור המודפס “קרה” – הערת פב"י.  ↩

  297. Herrera.  ↩

  298. Gensalvo de Cordova  ↩

  299. Codix.  ↩

  300. מאמיניו הפיצו שמועה כי מת ביום הכפורים למען תת מראה קדושה למיתתו אך לא התברר הדבר אל נכון.  ↩

  301. Texeira  ↩

  302. במקור המודפס “מלכם”. – הערת פב"י.  ↩

  303. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  304. פאבריקאנט: אנשים שעוסקים במיני עבוד (כלות ט"ו, א').  ↩

  305. פבריק (כלאים ו‘ ד’) כי “מגנון” או מנגנון" הם בל' יון מאשינע (עי‘ פי’ ב' מלים אלה בערוך ובמוסף הערוך) ומצויות הן בדברי רבותינו ומגניה היא שם קבוץ: מאשינעריא, פאבריק.  ↩

  306. במקור המודפס “אסברלי” – הערת פב"י.  ↩

  307. קורפירסט.  ↩

  308. אוניווערזיטאט.  ↩

  309. Thomas Collier.  ↩

  310. Pierre Jurieu.  ↩

  311. Oliger Pauli.  ↩

  312. Potrus Speeth.  ↩

  313. שכבר הזכרנוהו.  ↩

  314. במקור המודפס “ימיחם” – הערת פב"י.  ↩

  315. ס' דוד מרדכי, לבוש מלכות, אפריון עשה לו.  ↩

  316. Surenhuys  ↩

  317. Tela ignea Satanae.  ↩

  318. ענטדעקטעס יודענטום.  ↩

  319. Geusius.  ↩

  320. Viva.  ↩

  321. Vindex Sanguinisete.  ↩

  322. Las excelencias de los Hebreos.  ↩

  323. Basnage  ↩

  324. Bibliotheca Hebreiea  ↩

  325. ארבעה עשר ספרים כתב בעל סה“ד שכמעט כל עצם ענינם אינו אלא סדרים וכללים שמותם ועניניהם (עין בתולדות בעל סה“ד בסה”ד הוצ‘ ח"נ משכיל איתן ד’ ווארשא צד ג'). אך סדר הדורות הודפס אחרי מות המחבר והמדפיסים קלקלו את כל מהדורות הס' הזה בהדפיסם אותו בערבוביה גדולה עד שקם הרב ח”נ משכיל איתן וידפיסהו בסדרו הראוי.  ↩

  326. במקור המודפס “וימתו” – הערת פב"י.  ↩

  327. במקור המודפס “מיליוורנו” – הערת פב"י.  ↩

  328. במקור המודפס “הכתן” – הערת פב"י.  ↩

  329. במקור המודפס “יודעי” – הערת פב"י.  ↩

  330. דראמא.  ↩

  331. שיטתו בתורת הקבלה מסודרת ומפורשת היטב בספרו קל"ח פתחי חכמה ובספרו חוקר ומקובל.  ↩

  332. ע"ז כ'.  ↩

  333. ע' לישרים תהלה במאמר “מחקר מתבודד”.  ↩

  334. שם עיר זאת הוקבע לשם משפחה “ר”י איבשיץ".  ↩

  335. ע“ש היותו שם רב שנים מועטות הי' לו ר”י עמדן לשם קבוע אולם כנויו כלפי חוץ וכלפי הממשלה היו ר"י הירשל.  ↩

  336. קמיע הוא ל' קשירה (בכורות ל':) או קשר של בשמים לתכשיט או לרפואה (שבת ס"א.) ולעניננו הוא משמש למיני לחש של שמות או מקראות כרוכים או קשורים בכיס של בגד או עור ותלוים בצואר החולה.  ↩

  337. בתשעה עשר ספרים ומאמרים מנו הביבליוגרפים לרי"ע שיצאו מידו ומצדו בדבר מחלקת זאת, והחשובים שבהם הם: עדות ביעקב, התאבקות, שבירת לוחות האון, שפת אמת ולשון של זהורית, וס' השמוש.  ↩

  338. מרבית דברי מחלוקת הקמיעות מתלקטים מספרי ר“י עמדן הנזכרים בהערה הקודמת ומן הספר היחידי לוחות עדות של ר”י איבשיץ. ואנחנו לעצמנו, בהיות דעתנו קצרה בתורת הקבלה, לא נערוב את לבנו, אף לא תמצא ידנו, לבקר את הקמיעות ולחרות את דעתנו על ענינן. ולא נבא בזה כי אם להוציא משפט על הליכות המחלוקה: הן ר“י עמדן בקנאתו היתרה חשד את איש דגול ברבבות אלפי ישראל בדורו וגם בדורות הבאים בעון עבודה זרה – כי בראשונה נחשב שבתי צבי בעיני אנשיו לרב, ואח”כ מין אלהות לע“ז גמורה ממש – אולם מכל גדולי דור דעה ההוא לא נטה אחרי ר”י עמדן החושד כי אם הגאון ר‘ יהושע פאלק בעל ס’ פני יהושע לבדו, וכל יתר גאוני הארצות ובראשם הגאון ר‘ יחזקאל, “נודע ביהודה”, וגאון גאוננו רבנו אליהו מוילנא, עמדו בכל עוז לימין ר’ יהונתן הנעלב, וראשי רבני ועד הארצות בפולין קראו חרם ביארוסלב וראשי רבני ועד המדינות בליטא קראו חרם בוילנא ובריסק על כל הדובר סרה ברבנו יונתן. ואין ספק כי אלו הי‘ באמת שום חשש ע“ז ח”ו בקמיעות אלה, כי עתה התגברו כאריות כל גאוני הארצות לחקור ולבדוק בלי שום משא פנים, כי לא היו הגאונים ר’ יחזקאל לנדא והגר“א וחבריהם החריפים המעמיקים, נופלים בתביעת עין חדה ופקוחה מר”י עמדן ומר“י פאלק וגם במקום שיש חלול שם שמים קטן הרבה מזה, לא היו חולקין כבוד לרב ואף כי במקום חלול שם שמים של ע”ז ח“ו. ומלבד זה הלא אולת היא, להחזיק כי אפילו שוטים בשוטים כל עוד אשר לא הכה בשגעון ימסור ביד אנשים רבים ושונים, כתבים חשודים אשר בהפתחם ובהתבקרם יביא על כותבם שואה אשר לא יוכל להמיש צוארו ממנה. ועוד, הלא ידענו כי ר”י איבשיץ החרים במו פיו בערב יום הכפורים בבית הכנסת הגדול בפראג את זכר שבתי צבי ואת כל הזונים אחריו; ועתה היעלה על לב אדם, כי יקלל ויגדף איש ברבים את האלהות שהוא מאין בה? ומה נפלא הדבר, כי כשם שהיתה לפנים יד כל גאוני ישראל וכל גדולי הדורות הבאים עם ר“י איבשיץ וכמעט רק יד אחד מהם עם ר”י עמדן, כך היו גם ההסתוריונים בני דורותינו – הנופלים מן הגאונים ההם בתורה וביראה ואשר לעומת זה בקיאים מומחים ומובהקים גם הם במלאכת הבקרת מזכים גם הם את רבנו יונתן פה אחד, ומתרעמים על ר“י עמדן, לבד מן ההסתוריון האחד, הלא הוא הח' גרץ, אשר שנאתו כבושה מאז לרבותינו גאוני אשכנז ופולין אשר יקרא להם במליצתו הקבועה ”התלמודים המטומטמים“ – שטאקקטאלמודיסטן – ואשר כאן מצא בעל חוב מקום לגבות חובו. בלעגי שפה ובשיחה קלה אחת בטל את דברי החכמים יודעי העתים יוסט, Spaziers, לברכט, כלמפרר, וברנהרד בעער הגוללים חרפה מר”י איבשיץ, ולא עוד אלא בדברי החכם הנכבד ברנהרד בעער, כובש גרץ את עדותו – של ב“ב – שהוא העקר הודאי, שהחליט בדברים ברורים כי החשד של אמונת שבתי צבי שחשד ר”י עמדן את ר“י איבשיץ אין בו שום ממש כלל וכלל, ולעומת זה החזיק בשתי ידיו באומדן הרפה הטפל והמסופק שיצא מפי החכם ב”ב, כי בהיות ר“י איבשיץ אוהב להתחקות על שרשי כל דבר, אפשר כי בימי נעוריו שם לב להכיר גם את טיבה של ע”ז מגונה זו, לא מאהבה ח“ו כי אם מאהבת חקר כל דבר – ובאמת לוא גם היתה כזאת הלא ידענו כי חקירה כזאת כמעט למצוה תחשב לחכמי ישראל, כדבריהם: ”לעשות אי אתה למד אבל אתה למד להבין ולהורות“ (סנהד' ס"ה). – וגרץ בא ועושה גם דברי סנגור לסעד לקטרוגו. סוף דבר בכל הענין הזה, הוא מקבל רק את הרע אע”פ שאינו אלא דמיון מתעה, ואת הטוב הנראה לעינים הוא מכחיד תחת לשונו, כאלו היה מושבע ועומד לקים מה שנאמר: “ויאהב קללה ולא חפץ בברכה” ואנחנו אין רצוננו להרבות בגנות, וגבול מלאכתנו בחלק זה צר הוא מהכיל את דברינו על אודות העלבון הגדול הזה. אך כבר קדמנו בבקורת חמורה החכם המנוח שפ“ר, מתרגם את ספרו של גרץ, בדברי ימי ישראל חלק ח‘. ואמת הדבר כי יש ויש אשר חכם זה עונה בכמה מקומות אמן גם על דעות קפויות של ההסתוריון ההוא. אך בענין שלפנינו יצא הח’ שפ”ר ידי חובת מבקר נאמן בדבר משפט הגאון ר“י איבשיץ ז”ל ונפשנו תברכהו על מעשהו זה.  ↩

  339. ערבפאלגעקריעג.  ↩

  340. מביהם גלו 18 דצמבר 1744 וממהרן 2 ינואר 5505 – 1745.  ↩

  341. 15 מאי.  ↩

  342. במקור המודפס: “נעצרה” – הערת פב"י.  ↩

  343. ספר זכרונות האשה גליקל פאן האמעלן מתורגם גרמנית בידי ד"ר א. פיילכענפעלד 18.  ↩

  344. 21־22 וזאת היתה בסוף המאה החמשים וארבע.  ↩

  345. הוא ר‘ אליהו גומפרץ איש ימינו של החורי הגדול פרידריך וילהלם מבראנדענבורג, ע’ עליו לעיל בפרק זה.  ↩

  346. Cleve.  ↩

  347. זכרונות גליקל 119.  ↩

  348. הנזכר לעיל 131 בהערה 1 מצא פרופ‘ ר“ד קויפמן בין ספרי מרצבאכער ממינכען שנכנסו לאוצר שטאדטביבליאטהעק של פפד”מ מועתק אות באות, מגוף כתב של מרת גליקל, ביד בנה הרב ר’ משה האמעלן אבדק"ק באיערסדארף.  ↩

  349. ראש היועצים ארנדא האספמי ופומבל הפורטוגלי.  ↩

  350. במקור המודפס: “היא” – הערת פב"י.  ↩

  351. במקור המודפס “הפולין” – הערת פב"י.  ↩

  352. Lazar Mojzesowicz faktor i pisarz Krolewski.  ↩

  353. אוצרות הכתבים ארכיווע (וע' מלה זו קדושין ע"ו).  ↩

  354. Hostie וע‘ מלה זו ירמ’ ז' י"ח.  ↩

  355. משנת 5462 – 1702 עד הכבש הארץ בידי הרוסים.  ↩

  356. Zohariten.  ↩

  357. סַנְטוֹסניור Santo Senior.  ↩

  358. .Contratalmudisten  ↩

  359. Kathedrale.  ↩

  360. Halle.  ↩

  361. ע' לעיל צד 136 ומצאת כי ספרי הוגו גרוטיוס הנידרלנדי היו ידועים לו.  ↩

  362. קריה נאמנה 303.  ↩

  363. בחמשה חומשי תורה נזכרה י“ב פעמיים ל‘ שמחה, בתורת מצוה, שבתוכן ו’ פעמים בל' ”ושמחת“ וג‘ פעמים בל’ ”ושמחתם“ ובדברי נביאים ג' פעמים ובתהלים נ”א פעמים. והכל לשבח ולהבטחה לצדיקים, מלבד שאר לשונות של שמחה כגון גילה, רנה, שירה זמרה, עליצות וכיו"ב.  ↩

  364. “עצבים שמעצבין את בעליהן”.  ↩

  365. “שאין השכינה שרה מתוך עצבות” (שבת ל' (:  ↩

  366. “שאין השכינה שורה לא מתוך וכו‘ וכו’ אלא מתוך דברי שמחה של מצוה שנא‘: ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה’” – מ“ב ג', ט”ו (שם) ־  ↩

  367. מעשר שני ה‘ י"ב והמקרא דבר’ כ“ו י”ד.  ↩

  368. ע‘ כתוב’ ח‘. וע’ גם ברכת “שוש תשוש” “ושמח תשמח” (שם).  ↩

  369. דבר' כ“ח מ”ז.  ↩

  370. ערכין י"א.  ↩

  371. “אינשי בדוחי אנן ומבדחינן עציבי” (תעני' כ"ב.) = “שמחים ומשמחים בני אדם” (רש“י וע”ש).  ↩

  372. רמב“ם הל' יו”ט ז‘. י“ז־י”ח. כ’; הל‘ לולב ח’ י“ב. ט”ו; מגיד משנה שם ט“ו; רבנו יונה רי”ף ברכ‘ ריש פרק ה’; טא“ח תקכ”ט.  ↩

  373. חובת הלבבות שער יחוד המעשה פרק ה'.  ↩

  374. תנחומא פרשת בראשית ג'.  ↩

  375. יסוד מורא שער ב'.  ↩

  376. החסיד בעל חובת הלבבות כתב כי יראה זו אינה משובחת כי “הירא בעבור מה שיצערהו או ידכאהו – מקצר ממדרגת יראי האלהים והוא ממה שהזהירו ממנו רבותינו ז”ל (חובת הלבבות שער אהבת ה‘ פרק ו’) והחסיר ר“מ לוצאטו ז”ל אשר גם שיטתו במוסר לא היתה רחוקה משיטת בעל חובהל“ב כתב על ”יראת הענש “שאיננה העקרית ואין מעלות האלה נמשכות הימנה” (מסלת ישרים פרק י"ט) “ואין יראה זו ראויה אלא לעמי הארץ ולנשים אשר דעתן קלה אך אינה יראת החכמים ואנשי הדעת” (שם פרק כ"ד)  ↩

  377. “יצה”ר מפתה אותו ־ ־ שלא ילמוד ספרי מוסר או שלהן ערוך לידע הדין על בוריו ואך מפתה אותו שיעסוק תמיד רק בגמרא עם כל המפרשים" (תולדות יעקב יוסף פ' שופטים)  ↩

  378. “צוה לקום בחצות לילה ללמוד ארבעה שלחן ערוך בלי שום פירוש וללמדם עם הקטנים וללמוד בכל יום שעור מוסר” (כתר שם טוב צואת ריב"ש).  ↩

  379. בכתבו לאחד מתלמידיו שלא יסגף עצמו בתעניות נזהר בלשוֹנו לכתוב “ח”ו להתענות יותר מהחיוב והצורך" (מכתבי לר‘ יעקב יוסף: שבחי א’) ובכן הודה תוך כדי דבור כי בתעניות הקבועות יום חורב וצורך.  ↩

  380. שם ומקרא הוא (ישעי‘ כ"ח, ז’) אלא שפשוטו של “מבשרך” הוא: מקרובך שאר בשרך ור“י בש”ט המליץ אותו על גופו של אדם ממש.  ↩

  381. תעני‘ ב"ב: והמקרא ברא’ ב‘ ח’ ורב יכוון שם במלת “נשמה” על הגוף שהוא משמש לנשמה.  ↩

  382. צוואת ריב"ש פורת יוסף תולדות.  ↩

  383. שם.  ↩

  384. שם.  ↩

  385. שבחי הבש"ט א.  ↩

  386. באחד מכתביו הוא מזכיר את אחד מקרוביו “שהוא בן גדולים וכו' והוא ממשפחתנו המיוחסת נין ונכד לבעל המפה ז”ל" (קייזרלינג 492).  ↩

  387. Phadon  ↩

  388. Drama  ↩

  389. בכורות כ"ט.  ↩

  390. כלומר: לעם הגרמני.  ↩

  391. ר"ת: י‘הודה ס’פרא ו‘ד’ינא, כי לכבוד הי' לעשירי ישראל לעבוד את הקהלת עבודת נדבה.  ↩

  392. בית לממכר בשר.  ↩

  393. לוחות עדות ע"א:  ↩

  394. ככה היו דבריו לר' ברוך משקלאב (ע‘ הקדמת ס’ אקלידס).  ↩

  395. שם.  ↩

  396. “כל ההכמות נצרכים לתורתנו וכלולים בה” (הקדמת פאת השלחן לתלמידו הג‘ ר’ ישראל פרוש ז"ל).  ↩

  397. שם. וברוב שמחתו פרט בשמותם את המדעים אשר ידע על בורים “אלגיברא משולשים והנדסה” (שם) ודבר על חשיבות כל שאר המדעים: “ובאר איכות כל החכמות” (שם).  ↩

  398. ע"ש.  ↩

  399. שם  ↩

  400. כן העיד עליו הרופא ר' ברוך משקלאב “וצוה לי להעתיק מה שאפשר ללשוננו הקדושה מן החכמות” (הקדמת ס' אקלידס).  ↩

  401. שם.  ↩

  402. הקדמ' בני הגר“א ז”ל לבאורו לש“ע א”ח.  ↩

  403. שם.  ↩

  404. שם  ↩

  405. הקדמת פאת השלחן.  ↩

  406. ע‘ הקדמ’ פאת השלחן.  ↩

  407. ע‘ מכתב הגאון המקובל רא"ש מאמשציסלאוו למליץ קלמן שולמן בראש ס’ מלחמות היהודים ח"ב.  ↩

  408. כך שמעתי מפי תלמיד חשוב של ר“י בכרך רב בעיר סייני תלמידו של הגר”ח מוואלאזין.  ↩

  409. הקדמ' פאת השלחן.  ↩

  410. לוחות העדות ע"א.  ↩

  411. הקדמת ר“ח וואלאזין לסדר זרעים להגר”א המודפסת לפני מס' שקלים בש"ס וילנא החדש.  ↩

  412. סערת אליהו לר' אברהם בן הגר“א צד י”ב.  ↩

  413. הקדמ' פאת השלחן.  ↩

  414. באמת לא יכון כלל וכלל שם “מתנגדים” אשר יקראו החסידים לבעלי מחלקתם כי “מתנגד ייאמר לאיש החולק על המחזיקים בדרך המקובלת ובאה מאז ופה הלא היו החסידים החולקים על הדרך הישנה. על כן קראו קהל הלומדים לעצמם וביחוד בא”י “פרושים” וכן נקרא גם אנחנו בזה לאנשי התלמוד והמעשה “פרושים”.  ↩

  415. Rowno  ↩

  416. מטפחת לר"י עמדן.  ↩

  417. תורת הקנאות בכת“י: גד”י 602 XV.  ↩

  418. עיין ס ר “הרב מלאדי ומפלגת חב”ד" לר' מרדכי טייטלבוים 30.  ↩

  419. קדושת לוי חלק ב‘ קדושה ב’.  ↩

  420. שם חלק א' קדושים, לקוטים פינחס.  ↩

  421. הדר מתברר מתוך דבריו של הגר“א ז”ל שהוא לא היה המתחיל בדבר החרם הראשון כאשר תעיד עליו מליצתו: “ואף שאן דרכי לצאת חוץ מגדרי, עם כל זה לעת הפרו תורתו עת לעשת וכו' לכן גם אני אבא על החתום” (קריה נאמנה צד 38).  ↩

  422. דוגמה מספקת לכל שאר דבריו יהיה לנו מאמר זה: “סמאל שונא צדיקים ורבנן אבל תלמידי חכמים שדין יהודאין, אדרבא, יש לו קירוב ודבוק עמהם כי הוא חלק נשמתו” (תולדות י‘ י’).  ↩

  423. Contratalmudisten  ↩

  424. עדת החסידים קוראים להג' רש“ז מלאדי ”רבי" סתם ובענן לפנינו מכנם גם אנחנו אותו בשם זה.  ↩

  425. הנה דילטוריא הראשונה הזאת היתה אחרי מות הגאון בכל זאת רגילים החסידים גם אנשים אחרים השמחים לזון עיניהם בעלבונה של תורה וגדולי תופשיה לתלות קלקלה זו בהגר“א ז”ל מבלי דעת או מבלי רצות לדעת כי הרב ז“ל בכבודו ובעצמו מעיד בכתב ידו בדברי מפורשים ”כי ידוע לנו בבירור שלא מאתו – מאת הגר“א – יצא הדבר ח”ו לילך עמנו בגדולות –“ כל ימי חייו [של הגר”א] לא יצאה המכשלה והשגגה מלפני השליט ח“ו” (מכתב הרב; ס‘ בית רבי פרק י,ח 70 וס’ “הרב מלאדי וכו'” 85).  ↩

  426. שם ושם.  ↩

  427. קאממאנדאנט.  ↩

  428. דבריו בענין זה מפוזרים לפירושו על התורה “חסד לאברהם”.  ↩

  429. על פרטי מחלוקת זו והמכתבים של שני הצדדים תמאא בס‘ "הרב מלאדי וכו’“ לר”מ טיטלבוים 148־136.  ↩

  430. Dohm.  ↩

  431. ארכיווע אוצר הכתבים (ועין קידושין ע"ו).  ↩

  432. “גלייכבערעכטיגונג עמאנציפאציאן”.  ↩

  433. "איבער דיא בירגערליכע פערבעסערונג דער יודען.  ↩

  434. “טאלעראנץ עריקט”  ↩

  435. הקדמת בן מנחם לתרגום האשכנזי לס‘ תשועת ישראל; “רעטטונג דער יודען” לר’ מנשה בן ישראל מאנגלי לגרמנית.  ↩

  436. ויזל יקרא על שם עיר מגורי אבי אבותיו.  ↩

  437. כגון חכמה, שכל, בינה, לב, רוח, בושה, בשת פנים וכיו"ב.  ↩

  438. שמן, יין, לחם וכיוכ"ב הנזכרים בל המקרא וביותר במשלי ובקהלת  ↩

  439. בהקדמת גן נעול עודנו כותב שירים בתנוענת ויתדות בדלת ובסוגר אך בשאר השירים איננו משתמש עוד במשקל הערבי הזה.  ↩

  440. על ערך ספר חכמת שלמה כי לעצמו יקר הוא עין חלק ה' 108.  ↩

  441. רבנו יחזקאל לנדא בעל ס' נודע ביהודה הכיר דבר זה כי לא לשלמה המלך הוא (הסכמת גאון זה לספר רוח חן של רנה"ו).  ↩

  442. ע' שם.  ↩

  443. ס' “זכר צדיק” אר כתב ע“ד תולדות רנח”ו יעיד על כותבו כי איש טעם וכבוד היה.  ↩

  444. מכתבו החמישי להירץ הומבורג.  ↩

  445. Montesquieu שם חכם צרפתי.  ↩

  446. מכתבו השביעי להירץ הומבורג.  ↩

  447. דברי הֶרדר הגרמני  ↩

  448. שׂפעקולאטיוועס דענקען.  ↩

  449. “המצוה המכרעת: קאטעגארישער אימפעראטיף”.  ↩

  450. זעלבסביאגראפיע.  ↩

  451. געזעלשאפט דער פריינדע.  ↩

  452. זאלאן.  ↩

  453. Goethe  ↩

  454. Sohleiermaoher.  ↩

  455. פרידלנדר בהקדמה ל“אקטענשטיקקע”.  ↩

  456. אגרת פרידלנדר אל טלר צד 35  ↩

  457. פאבריק  ↩

  458. פארצעלאן.  ↩

  459. Bordeaux.  ↩

  460. במקור נדפס “השנו” – הערת פב"י  ↩

  461. Pereira.  ↩

  462. Voltaire.  ↩

  463. Richelieu.  ↩

  464. החכם גרץ שלא נחשד מעולם בזהירות יתרה אפילו בכבוד גדולי ישראל הראוים לכבוד ולגדולה בפי כל אשר בשם ישראל יכונה העביר הפעם הרבה על מדותיו כי קים בשני מלשינים אלה “לא אשלחך כי אם ברכתיך”. על פינטו כתב “רייך געבילדעט, עדעל אונד אונאייגענניטציג” ועל פריירא כתב “עדלער מאנן, פאן מיטלייד פיר אוגליקליכע בעוועגטער מאנן”. ויהוא בן חנני החוזה מה הוא אומר “ הלרשע לעזור ולשונאי ה' תאהב” (ע‘ דהי“ב י”ט, ב’).  ↩

  465. במקור נדפס “תמלשינים” – הערת פב"י  ↩

  466. בעל יד דוד על סדר מועד שחי' אח"כ ראש הסנהדרין בפקודת נפוליון.  ↩

  467. פבריקען  ↩

  468. דענקשריפט (עזר‘ ו’, ב').  ↩

  469. Mirabeau.  ↩

  470. Voltaire.  ↩

  471. Thiery.  ↩

  472. Rabau Saint Etienne.  ↩

  473. Clermont Tonnarre.  ↩

  474. Bordeanx, Bayonne  ↩

  475. Godard.  ↩

  476. Mulot.  ↩

  477. Bertolio.  ↩

  478. במקור נדפס בטעות כך: בימ – הערת פב"י  ↩

  479. Terroiismus.  ↩

  480. במקור נדפס “בימ” – הערת פב"י  ↩

  481. ע' 157 הערה 1.  ↩

  482. ע‘ חשמונאים א’ ב‘, כ’, כ"ג.  ↩

  483. Mole.  ↩

  484. מקור ישראל לאליעזר שולמאן.  ↩

  485. האנזה שטאדיטע שהן המבורג ברמן וליבק.  ↩

  486. הלא הם Ruehs, Fries, Hundt וחבריהם הרבים.  ↩

  487. במקור נדפס בטעות כך: בימ – הערת פב"י  ↩

  488. Ghetto.  ↩

  489. Aachen.  ↩

  490. Lewis Way.  ↩

  491. Hep, hep Judenstrum והעפ! העפ! היא קריאה של בזיון ליהודים אשר בדו תלמידי בית מדרש המדעים וישימו אותם בפי האספסוף. יש מן המפרשים לחכמה הזאת הרואים בקריאה של שמחה זו ראשי תיבות למאמר Hierosolima est perdita לאמר “אבדה ירושלים”.  ↩

  492. Boerne.  ↩

  493. Heine. ציון ההערה לא מופיע במקור אך הוא הוסף לאור הופעת ההערה במקור – הערת פב"יי  ↩

  494. דיא פרינצעסין סאבבאט.  ↩

  495. Gestandnisse.  ↩

  496. Encyclopedisten.  ↩

  497. על טבע השירים הרומנטיקים ועיין העברי במאמרנו המקרא והאגדה בראש ספרנו “שיחות מני קדם”.  ↩

  498. פראממעלייא באות נון שהוספנו על שרש “צדק” וגם על שרש “חכם” באנו להביע על אנשים העוסקים בצדק ובחכמה שלא לשמה ושאינן עליהם אלא כאומנות הקרדום לחפור או כעטרה להתגדל בה.  ↩

  499. ארגעל וע‘ ערכין י’–י"א.  ↩

  500. קאנפירמאציאן.  ↩

  501. געהיימע פינאנצראט.  ↩

  502. במקור המודפס “ןוסד” – הערת פב"י.  ↩

  503. Seesen.  ↩

  504. הוא אבי מאיר בר המנגן המפורסם.  ↩

  505. במקור נדפס “המםיף” – הערת פב"י  ↩

  506. “געזאנגבוך” של לותר – הוא אחד מראשי ספריו והוא יסוד עבודה הנוצרית בכנישות הלותרנים ובמתכנתו עשה קלייא לבתי כנסיות ישראל.  ↩

  507. קאנפירמאציאן ע' לעיל.  ↩

  508. Moser.  ↩

  509. Culturverein.  ↩

  510. “צייטשריפט פיר דער וויסענשאפט דעס יודענטומס”.  ↩