לפני שנים אחדות שכרתי לי חדר קטן אצל פועל יהודי – בנאי־טיח לפי מקצועו.
בעצם לא דיקתי בלשוני: את החדר שכרתי לא אצלו, כי אם אצלה, אצל אשתו; הוא עצמו לא היה אותה שעה בבית. בעלי יוצא השכם בבוקר, בשעה שש, – לעבודתו, וחוזר הביתה בשעה עשר בערב", סיפרה לי בקול שנשמע בו גם צער וגם גאווה במקצת.
בשעה עשר בלילה עוררה אותי ברכת “ערב טוב” עליזה של גבר. התיצבתי על מפתן חדרי הקט וראיתי לפני בן־אדם בגיל שלשים וחמש בערך, בעל קומה בינונית, כתפים רחבות ופנים מטויחים טיח וסיד, שמתוכם הציצו שתי עינים שחורות ועליזות.
“זה הוא, כנראה, דירנו החדש?!” פנה כאלו בשאלה אל אשתו בהביטו עלי.
“זה אני, בכבודי ובעצמי!” עניתי במקום אשתו.
מבטו העליז ואופן התנהגותו הטבעית קרבו אותו אלי – משום־מה, למן הרגע הראשון.
"אמנם מעין אשכנזי מן “החדשים” אתה, פנה אלי אחרי רגע קל ואמר בחיוך טוב, “ואף על פי כן אתן לך “שלום־עליכם” יהודי”, ובדברו הושיט לי יד מלוכלכת אבל חמה.
“אדרבה”, גימגמתי בלשוני, "אוהב אני דוקא את ברכת “שלום־עליכם”.
“בשלום־עליכם, יהודי” לא תאבד בתבל כולה!" אמר בנחת־רוח. “העובד אתה כל היום?” שאלתיו, מבלי דעת מה לומר.
“ואלא מאי? כלום ללכת בטל “תכלית היא? “אדם לעמל יולד”, – הוסיף ואמר, ופניו קבלו ארשת רצינית. נכר היה, כי גאה הוא על ה”פסוק” מן התנ"ך שנתגלגל בקושי רב מעל קצה לשונו. אך בכל־זאת בלי תקלה ומכשול…
“אה, הרי גם בן־תורה אתה!” העירותי, ברצותי לגרום לו מעט נחת־רוח.
מחמאתי גרמה לו הנאה רבה. מבעד הטיט והטיח שפניו היו מלוכלכים בהם, הציצה והזהירה אדמימות קלה, והוא ענה ואמר:
“אמנם “למדן” גדול אינני, אך גם לא “עם הארץ” גמור. בשבת מעיין אני לפעמים בספר”.
“יפה מאד! נאה מאד!” – שבחתיו, – טובה תורה שיש עמה מלאכה, כי סוף שתיהן להתקים"…
“ככתוב בפרקי־אבות”! ענה והביא פסוק שלם מ“ממסכת־אבות”. אם־כן, הרי באמת “למדן” אתה!" אמרתי כאלו מתוך התפעלות. “לא לחטוא בשפתיים!” חייך ואמר כבר בגאוה.
אשתו שאף היא היתה באותו מעמד, שבעה נחת גם היא ואמרה לבסוף מתוך גערה של חיבה:
“ובכן, חיים שב כבר לאכול!”
“המתיני, מה את נחפזת?! הרי רואה את, כי משוחח אני עם אדם”.
נכר היה שהוא מרוצה ממני מאד. דבר זה גרם לי הנאה רבה. מודה ומתוודה אני, כי אוהב אני מאד למצוא חן בעיני אנשים עניים ועמלים. לרוב מרגיש אני את עצמי אשם כנגדם, וכשיש ביכלתי לגרום להם הנאה קצת, הרי אני כמאושר.
שוחחנו עוד מעט, עד שפנה אלי ואמר בחיוך “ובכל זאת יש לטול את הידים ולאכול. אם לא אוכל – לא יהיה לי כוח לעבוד; ואז יורידוני, חלילה מדרגתי”…
הבטתי בו מתוך תמהון; “מה זאת אומרת– מדרגתי”?
“הרי זכיתי לזוג “כתפות” בעבור עבודתי”.
“הוא מתחיל כבר ב”חכמות" שלו!" אמרה אשתו כאלו מתוך תרעומת. – “אוי ואבוי ל”כתפות" שכאלה' סימה באנחה.
“וכי מה? שמא “כתפות” לא נאות הן? לא הסכים הוא, “ואני לא אחליפן ולא אמירן ב”כתפותיו” של הקצין הגבוה ביותר".
“כתפות” אלה, מה הן?" – התענינתי לדעת.
“אל דאגה, – “כתפות” הגונות הן, בהזדמנות אראן לך”. ושמא יכול אתה להראותן לי עכשיו?" אמרתי בקול של בקשה. “עכשו? – עכשו?!” אמר בהרהור. “ומה דעתך, חסיה, הלהראותן עכשו, או מוטב שאדחה זאת ליום הששי לפנות ערב, כשאני מתרחץ”?… “אין צורך להראות, – סרבה האשה ולא הסכימה, – אין מה לראות.” “וכי כתפותי” אינן מוצאות חן בעיניך?" – שאל בחיוך. אחר־כך, או אחר הארוחה", – לחש לי על אזני…
נכנסתי לחדרי וחכיתי בקוצר־רוח.
כעבור שעה, כשהייתי כבר שקוע בקריאת ספר ושכחתי את כל ענין ה“כתפות”, שמעתי פתאום קול לחש חשאי: “רצונך לראות?” "בוודאי ובוודאי! נזכרתי וקמתי ממושבי.
הוא עמד לפני בלי מעיל וחייך. “הנה, מיד אראך. אל תדמה בנפשך, כי הנני מי־שהוא מ”קוטלי־קנים", התחיל לדבר ובשעת־מעשה פשט מעליו את כותנתו. הרואה אתה את “כתפותי”? – שאלני כבר בקול רציני.
התבוננתי בו – ורעד עברני. על שכמו הימינית והשמאלית, היו לו שתי חבורות גדולות כאגרופים… מה מקורן – לא שאלתי… הבינותי, כי ערבות הטיט, החמר והלבנים עשו זאת; “וכי לא יכאב לך?” – גמגמתי בקושי ולא יכלתי להביט ישר אל עיניו, כאילו עשיתי לו עול גדול מאד… “כאב?” – חזר כאילו בשאלה, “אט, כאב! וכי “כתפות” גורמות כאב? אולי בעת הראשונה!… כעת אבר מן החי הן”… “כן,???!” – מלמלתי, – אלה הן “כתפות” נאות מאד… ראוי אתה באמת כי יתנו לך “כבוד”. “אט, וכי זקוק אני ל”כבוד“?!” – הניע בידו, הלוואי ויתן אלהים רק כוח לעבוד. ליל־מנוחה! – צריך לשכב לשיון. מחר בבוקר נחוץ להשכים קום לעבודה." “ליל־מנוחה ושלם!” – ברכתיו, והייתי מרוצה שהוא משאירני עתה לבדי; התבישתי להביט ישר אל עיניו.
הנה, הללו הן “כתפות” כשרות, שנרכשו ביושר ותום! – הרהרתי בלבי, כאשר נשארתי לבדי בחדר; וכל אותו הלילה הגיתי הרבה מאד בדבר, וזמן רב לא יכלתי להרדם…